נשמת אברהם - אבן העזר סימן קנד

סימן קנד  למי כופין להוציא בגט בין איש בין אשה

וסדר כתיבת הגט ונתינתו

 

סעיף א  אלו שכופין אותם להוציא וליתן כתובה. מי שנולד לו ריח הפה או ריח החוטם, או שחזר להיות מקבץ צואת כלבים או בורסקי, או להיות מחתך נחשת מעיקרו. ואם רצתה תשב עם בעלה. (ואם ידעה בהן קודם שנשאת, אין כופין להוציא, דסברה וקבלה). נעשה האיש (א) מוכה שחין, כופין אותו להוציא וליתן כתובה, ואע"פ שהיא רוצה לישב עמו, (או שהתנה עמו קודם שנשאה), אין שומעין לה, אלא מפרישין אותם בעל כרחם, מפני שהיא ממיקתו. ואם אמרה אשב עמו בעדים, כדי שלא יבא עלי, שומעין לה. הגה י"א דמתנכר כופין אותו ע"י עובדי כוכבים להוציא, ובלבד שיבטל בשעת הגט, ויש חולקין ואומרין דאין כופין למתנכר או שאר עובר על דת, אלא א"כ פושע לה, כגון שמאכילה דבר איסור, או שעבר על חרם ששעבד עצמו נגדה שלא להקניטה ושלא להכותה, או שנודר ואינו מקיים שבניו מתים בעון נדרים. מי שהוא רועה זונות ואשתו קובלת עליו, אם יש עדות בדבר, שראו אותו עם מנאפים או שהודה, יש אומרים שכופין אותו להוציא, אבל משום שמביאין לו ילדים נכריים אין לחוש, דילמא משקרים עליו.

 

נשמת אברהם

 

                   (א) מוכה שחין. עיין בבאה"ט 1 שמביא רשימה של מחלות ודינם.

 

 

סעיף ד  האיש (ב) שנולדו בו מומין אחר שנשא, אפי' נקטעת ידו או רגלו, או נסמת עיניו, ולא רצתה אשתו ליישב עמו, אין כופין אותו להוציא וליתן כתובה, אלא אם רצתה תשב, ואם לא רצתה, (ג) דינה כדין מורדת. הגה וי"א דכל זה בידו או רגלו או עינו אחת, אבל בב' ידיו וב' עיניו וב' רגליו, כופין אותו להוציא.

 

נשמת אברהם

 

                   (ב) שנולדו בו. כתב לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל: יש לדון באשה שהיא עצמה חבלה בבעלה או גרמה לכל אלה. אם גם בכה"ג כופין אותו, עכ"ל.

                   כתב לי הגרא"י וולדינברג זצ"ל בהערה לספרי מהד"ק כרך ג עמ' רנז 2: בסימן קנ"ד סעי' ד' על הנפסק ברמ"א בשו"ע אה"ע שם בדינא דהאיש שנולדו בו מומין אחר שנשא דאין כופין אותו להוציא, די"א דכ"ז בידו או ברגלו או עינו אחת, אבל בב' ידיו וב' עיניו וב' רגליו כופין אותו להוציא. מביא כבו' בשם ידידי הגרשז"א (שליט"א) זצ"ל שעמד על המחקר, מה יהא הדין אם האשה בעצמה היא שגרמה לו לזה, דמתוך קטטה ורוגזה סימאה את ב' עיניו או קטעה ידיו או רגליו. ולאחר מכן באה בטענה של מאיס עלי, אי ג"כ כופין אותו להוציא, או דילמא מכיון שהיא גרמה לזה אין כופין, ונשאר בצ"ע. ואמנם יש לתת את הדעת לכך דזה יכול לקרות ממש למעשה בזמנינו לדאבונינו לאור המקרים העגומים שממשמשים ובאים לפני בתי הדין כאן, עכ"ל של הגרא"י וולדינברג זצ"ל.

                   התשובה מודפסת בציץ אליעזר 5 ושם הוסיף הגרא"י וולדינברג זצ"ל: והנה בראשונה חשבתי כי יש לומר בזה דעליה לשתות בעציצה דומיא דאונס שותה בעציצו אפי' בנולדו בה מומין לאחר מיכן, ורק בנמצא בה דבר ערוה אינו רשאי לקיימה. יעוין בכתובות דף ל"ט, ובמאירי. אבל זה אינו, דשאני התם דגזה"כ הוא דלו תהי' לאשה, ואין ללמוד מזה למקו"א. כן אין לדמות זה לאשה שזינתה ברשות בעלה שאפ"ה מפסידה כתובתה, ודנין רק אם לקנוס את הבעל כשיעור הכתובה ולא שתטול זאת הזונה המרשעת, יעוין מ"ש מזה בספרי שו"ת צ"א ח"ו סימן מ"ב פרק ד' יעו"ש. דשם שאני דהא מיהת נאסרה עליו עי"כ, וזינתה מיהת ברצון, ופשוט.

                   ועולה בדעתי לפשוט את הספק המעניין הזה ממקו"א בבחינה של דברי תורה עניים במקום זה ועשירים במקום אחר. דהנה בדינא דבן סורר ומורה מצינו להרמב"ם בפ"ז מה' ממרים הלכה י"ד שפוסק וז"ל: בן סורר ומורה הרי הוא ככל הרוגי בית דין שממונם ליורשיהם שאע"פ שאביו גרם לו סקילה הרי הוא יורש ככל נכסיו עכ"ל. הרי לנו איפוא בדומה לחקירה במציאות האמורה, דבכאן הרי ג"כ האב הוא שגרם לזה שהבן סו"מ יסקל ובכל זאת פוסק הרמב"ם שאעפ"כ יורש האב את כל נכסיו. ויעוין שם ברדב"ז ששואל על דין הרמב"ם, דמאי למימרא וכי בר קשא דמתא לירות, ומתרץ, דסד"א כיון שאין לו יורש אלא אביו ניחוש שמא עיניו נתן בממונו ולפיכך לא מחל ונסקל, וליתקנו רבנן דלא יירשנו אביו משום והייתם נקיים, קמ"ל דלא חיישינן להכי ואביו יורשו ע"ש, וא"כ גם בכגון חקירתנו יש לומר ג"כ שאע"פ שהאשה היא שגרמה לו זאת, אפ"ה אין זה נוגע ופוגע למציאות הדין שנתהוה כתוצאה מזה אשר האשה יכולה לטעון במצב זה מאיס עלי, והעונש המגיע לה עבור מעשיה האכזרי תקבל ותרצה את עונה, אבל מאיס עלי יכולה שפיר לטעון אפ"ה ויש לה נאמנות על כך, כי במצב כזה יכול שפיר להימאס עליה, ולא יוכל הבעל לטעון שמוחל לה ושתמשיך להתגורר עמו, ולא שייך גם לקנוס אותה על כך, מכיון שאין ביכלתה במציאות טבעה לסבול אותו כעת, וגם רחוק לומר שבכוונה תחילה עשתה זאת כדי שתוכל לטעון לאחר מיכן מאיס עלי.

                   ובאשר שיש אפ"ה עוד מקום לבע"ד לחלוק ולטעון כי אעפ"כ לא דמי חקירתנו לההיא דבן סו"מ שברמב"ם וברדב"ז, דשם האב עשה מה שהתורה הרשתה לו, ולכן אין גם מקום לקנוס אותו עכ"פ מדרבנן משום והייתם נקיים, אבל משא"כ בנידוננו הרי האשה עשתה מעשה רשע זה בזדון ועברה על דין תורה, ויש על כן לקנסה עכ"פ שלא לשמוע לטענתה אפילו אם אמיתית היא, לכן אביא מה שמצינו שכותב ביתר על כן הגאון הגרמ"ש ז"ל מדווינסק, בבססו את דבריו על מקראי קודש ופי' הרד"ק.

                   וז"ל האור שמח על הרמב"ם בה' ממרים שם: שאע"פ שאביו גרם לו סקילה ה"ה יורש כל נכסיו. מבואר כן בשמואל ב' קאפיטל י"ד בפסוק והנה קמה כל המשפחה כו' ונשמיד גם היורש, ויעוין רד"ק שכוונתם אינו לנקום דם הרוצח רק לירש אותם, הרי דגואל הדם ההורג בן אחיו יורשו אם אין לו בנים, וכן מוכח שם שהרוצח ירש את אחיו, לכן באחאב לר' יהודה דבן אחיו היה אע"פ שהיה יודע שבשקר הרגו בכ"ז ירש אותו מהדין ופשוט, עכ"ל של האור שמח.

                   הרי יוצא לנו בבהירות מדברי הגאון בעל אור שמח ז"ל שהיה הדבר פשוט בעיניו שאפילו רוצח אם הוא יורשו של הנרצח מדין תורה הוא יורש אותו, והדין לא משתנה בגלל זה שהוא זה שגרם למותו והרג אותו במזיד, [וא"א להורגו בגלל חוסר התראה וכדומה], ולומד דבר זה ממקראי קודש בשמו"ב פרק י"ד ופירוש הרד"ק שם, וכן מאחאב אליבא דר' יהודה שסובר דבן אחיו היה, ואעפ"י שהיה יודע שבשקר הרגו עם כל זה ירש אותו מהדין.

                   וא"כ נלמד מזה גם לנידוננו, וניתן לפשוט חקירתו של הגאון הגרשז"א (שליט"א) זצ"ל ולפסוק שאעפ"י שהמרשעת הזאת היא זאת שהביאה את בעלה למצב זה של סימוי שתי עיניו או קטיעת ב' ידיו או רגליו, בכל זאת אם באה לאחר מיכן וטוענת מאיס עלי ורצונה בג"פ, והבעל אין רצונו בכך ומוכן למחול לה ולהמשיך לחיות אתה יחד, שומעין לה וכופין אותו לגרשה להי"א שברמ"א הנ"ל, והיא תשלם עין תחת עין יד תחת יד רגל תחת רגל ככתוב בתורה ושנו בגמ' ונפסק ברמב"ם בפ"א מחובל ומזיק ובחו"מ סימן ת"כ יעו"ש, וכמו"כ תצא בלא כתובה.

                   זאת אבל להבהיר, שכל האמור הוא רק אליבא דהי"א שברמ"א אבל רוב פוסקים חולקים על עיקרו של דין זה, וס"ל דאפילו בנסמא בב' עינו או נקטעו ב' ידיו או רגליו ג"כ אין כופין אותו להוציא, כמבואר בביאור הגר"א באה"ע שם ס"ק ט"ז וכן בפתחי תשובה סק"י כדיעו"ש, ועוד יעוין מה שמובא מזה גם בשדי חמד מערכת גירושין סימן א' אות י"ד, ולפי מה שמובאר מאידך גם בשם עוד כמה מגדולי פוסקים דקיימא ג"כ בשיטת הי"א שברמ"א נשארה עדיין הדלת פתוחה למקום דיון בזה במקרים מיוחדים שיראו בעיני ביה"ד שידון בדבר ואכמ"ל, עכ"ל של הציץ אליעזר.

 

                   (ג) דינה כדין מורדת. כותב הערוה"ש 4: ונ"ל דדוקא במומין בכעין זה שהדעת סובלת, אבל בדבר שיש אנשים שאינן סובלים זה מפני המיאוס, אין דינה כמורדת, עכ"ל. וכתב לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א: יש לעיין, כהיום שיודעים כמה מיני מחלות מסוכנות (כגון התקף לב, סוכר גבוה, וכדומה) האם כופין לגרש.

                כתב לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל: במחלות כאלה יש מקום לדון לענין טעות בקדושין, אבל לא בנוגע לכפיה לגרש במה שנעשה לאחר הנשואין ואע"ג שהיא סובלת מזה, מ"מ הרי אין זה ענין של מיאוס, עכ"ל.

 

 

הערות לסי' קנד

 

1) ס"ק ג.

2) ראה ציץ אליעזר חי"ז סי' נח.

3) חי"ז סי' נח.

4) סע' ט.