נשמת אברהם - אבן העזר סימן קמה

סימן קמה  דין שכיב מרע ואם עמד ומת

מחמת מקרה רע

 

סעיף ט  עצה טובה על פי גדולי עולם לחוש לרמאין (א) בגט שכיב מרע, שיאמר אם מתי מעכשיו ועד יום פלוני והוא בכלל יהא גט, ולא יאמר אם אמות מחולי זה, שיהא התנאי תלוי בחולי, שמא יבא אדם שאינו הגון וישתדל עם הרופא שיאמר שלא מת מאותו חולי אלא מחולי אחר שנעתק אליו, ויוציא לעזעל הגט. הגה ויש אומרים דאין אנו בקיאין בזמן הזה, ולכן (ב) אין לסמוך בזמן הזה מאומדנות הרופאים. ויש אומרים דלכתחלה אין לגרש על ידי תנאי, רק יגרש סתם, ולקבל בחרם הקהלות או ליתן משכנות שכשיעמוד יחזרו וישאו זה את זה. ובכהן המגרש, צריך להתנות,שלא תהא אסורה לחזור לו (כדלעיל ריש סימן קמ"ג), או שיש לחוש (ג) לטירוף דעת החולה, יש לגרש בתנאי כדרך שנתבאר. אשה שנתגרשה על תנאי, ומת הבעל, אינה צריכה להתאבל עליו, אבל אין איסור בדבר אם רצונה להחמיר על עצמה לבכות עליו ולצאת אחר מטתו.

 

נשמת אברהם

 

                   (א) בגט שכיב מרע. עיין פרטי דינים בשו"ע בכל הסימן.

 

                   (ב) אין לסמוך בזה"ז מאומדנות הרופאים. כותב הביאור הגר"א 1 בשם הג"מ סי' ל סוף ה"א: שמא לא נשמר מכמה דברים שמחזירין האדם לחליו ולא מחמת חולי הראשון מת, עכ"ל.

 

                   (ג) לטירוף דעת החולה. כותב מרן השו"ע 2: אסור לומר לא"י שילך חוץ לתחום בשבת אחר קרובי המת שיבואו להספידו, אבל חולה דתקיף ליה עלמא ואמר שישלחו בעד קרוביו, ודאי שרי, ע"כ. וכותב המג"א 3: אפילו לשכור א"י רץ שירוץ כמה פרסאות בשבת להביא קרוביו במוצאי שבת, ג"כ שרי כדי שלא תטרף דעתו עליו. וכ"כ המ"ב 4, ומוסיף הלבושי שרד דהוי בכלל פקוח נפש שדוחה שבת.

                    כותב בשש"כ 5 דמשמע מהמ"ב דבכה"ג לא התירו אלא איסור אמירה לא"י דקיל טפי, ועי"ש בערוה"ש 6 שכותב: מ"מ שהישראל בעצמו יעשה איסור שבות לא הותרה 7 שהרי אין זה רפואה אלא חששא בעלמא ולכן בענין דממצא חפצך ודבר דבר חיישינן לזה ולא בדבר איסור גמור, ונ"ל אם הרופא אומר שיש סכנה אם לא יקיימו דבריו הרי הוא ככל חולה שיבו"ס, עכ"ל הערוה"ש. וממשיך השש"כ שם: אבל עיין בביאור הגר"א שמציין כמקור להלכה זו את הגמרא בב"ב קנו ע"ב, וע"ש ברשב"ם ד"ה קונין, ושם היהודי עובר איסור דרבנן, ועיין בקצוה"ש סי' קלה בבדה"ש ס"ק א וילקוט הגרשוני סי' שו ס"ק ה שגם כתבו כן. ועיין שו"ת שו"מ מהדו"ג ח"ב סי' קפ דאפילו אין החולה שיבו"ס מבקש שיבואו אליו, ג"כ מותר לעבור, אפילו היהודי בעצמו, על איסור דרבנן שיהנה מזה החולה שיבו"ס, וכ"כ בשו"ת חלקת יעקב ח"א סי' סד (מהדורא בתרא או"ח קח), אלא דמסוף דבריו, בהביאו ראיה משבת קכח ע"ב, אם היא היתה צריכה לנר וכו', משמע דאפילו באיסורי תורה ג"כ התירו בכה"ג, ובזה יל"ע, שהרי לא מצינו דמחללין באיסורי תורה רק במקום שנוגע ממש לרפואה, דומיא דהא דשבת הנ"ל כדי שחברותיה רואות ועושות לה, אבל בכה"ג כמו בני"ד לא מצינו. ועיין בנפש חיה על שו"ע סימן רעח שמביא ראיה מהרמב"ם פי"א מהל' עכו"ם הי"א, דאפילו באיסורי תורה שרינן בכה"ג, והרי מבואר שם ה"י דבלחישה יש איסור תורה, וכן מצאתי בשו"ת הרשב"א ח"ד סי' רמה, ועיין גם ערוה"ש סי' שו סוסע' כ (מובא לעיל). ושמעתי מהגרש"ז אויערבאך זצ"ל שתמה, וכי מותר להביא לו עתון או ספר קריאה במקום שאין עירוב כדי להפיס דעתו של החולה, וצ"ע, עכ"ל של השש"כ. ועיין בשו"ת ציץ אליעזר 8 שגם מתיר רק חילול שבת דרבנן אולם לא דאורייתא. ועיין עוד בשו"ת מהרש"ם 9, שו"ת הרי בשמים 10, שו"ת מחזה אברהם 11 וביסודי ישורון 12. וראה גם לעיל סי' רפז ס"ק ב.

וראה גם באהע"ז 13 ובחו"מ 14 שרק התירו איסורי דרבנן בשבת עבור חולה שכיב מרע.

                    ואין להקשות ממה שמותר לנסוע יחד עם החולה שבסכנה לבית החולים משום יתובי דעתיה 15 כי אינו ברור מה האיסור להצטרף לאמבולנס שלוקח חולה שיבו"ס לבית החולים בתוך התחום 16. ואמנם כתבתי בכרך א חאו"ח 17 בשם מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א שגם מותר ללוות את החולה במכונית נפרדת במידה שאין שום אפשרות להצטרף באמבולנס שלוקח את החולה לבית החולים, זה רק מהטעם השני שמוזכר, דהיינו שיתכן שגם בבית החולים הוא יכול לעזור לחולה, כגון למסור פרטים חשובים לרופא וכו'.

                    מאידך ברור שכל דבר שנוגע ליתובי דעתיה של החולה כשזה יביא לתועלת ממשית, כגון לרפואתו או לחיזוק גופו של החולה, מותר וחייב לעשות לו ואפילו באיסורי תורה. ולכן צריכים להדליק את הנר כדי לטפל בו ביתר יעילות, ואפילו כשהוא עוור 18, או לחמם לו מים אם הוא רוצה כוס תה או להתרחץ כדי לחזק ולרענן את גופו כדי להקל עליו ממחלתו 19. גם מצינו שמותר לעבור על איסורי תורה – כגון להדליק את הנר עבור חולה מסוכן כדי שלא יפחד מחשכת הלילה 20.

                    וצריך לומר שחז"ל הבחינו בין שני מיני יתובי דעתיה. אחד שעלול להחמיר את מצבו של החולה המסוכן כך שתטרף דעתו כשלא ממלאים את בקשתו ואז יסתכן עוד יותר – ממילא מותר לחלל עליו את השבת גם באיסורי תורה כרי למנוע את זה. השני, שאמנם יגרום לו לנפילת רוחו ועצבות, אך לא יסתכן בכלל אם לא עושים את מה שהוא ביקש – כאן מותר לחלל את השבת רק באיסורי דרבנן 21.

                    וכותב הציץ אליעזר 22: וצ"ל דשאני הדבר בהיכא דחשש טירוף דעתו הוא מפני שלא ממלאים רצונו בדבר, שחושב שאם ימלאו רצונו ויתנו לו זה יביא לו הדבר את רפואתו כפי שמדובר ברדב"ז, כי חשש הטירוף יכולה להביאו לידי סכנה ממשית. ורק בהיכא שחשש הטירוף הוא מפני שאין ממלאים רצונו בדבר שאינו נוגע לעצמותו וכו', וכן בלהביא לו קרוביו שיראם, בכל כגון דא שיערו חז"ל שאי מילוי רצונו אינו יכול להביאו לידי סכנה של ממש ויכול רק לגרום להרעה במצב רוחו וצלילות דעתו במצבו, ומשום כך לא התירו כי אם לעבור על איסורי שבות. ובהיכא שרואים שאי מילוי רצונו גם יביאו לידי פקוח נפש, כותב באמת הערוה"ש וכו'. ולזה אולי המכוון גם בפמ"ג שם א"א ס"ק יח, עכ"ל. ואמר לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל דלפעמים מותר אפילו לחלל שבת באיסורי תורה אם צריכים לכך, למשל כדי להביא את הבן לפני האבא, אם יש באמת ספק שיטרף דעתו ויסתכן, עכ"ד.

                    ולכן בכל מקרה ומקרה חייבים לשקול במאזני צדק מה מותר ומה אסור לעשות עבור חולה כזה.

וא"ל הגרש"ז אויערבאך זצ"ל שטירוף דעת הוא מצב שעלול להיות מסוכן כל רגע או עבור החולה עצמו או עבור הזולת ולכן צריכים לחלל עליו את השבת ואפילו באיסורי דאורייתא אם ע"י כן יכולים לטפל בו או כדי למנוע ממנו את טירוף הדעת. וה"ה לגבי אדם בריא שעלול להטרף דעתו. ואסור לחלל את השבת עבורו אם רק כדי שהוא עכשיו יהיה חייב במצות, עכ"ד.

 

 

 

הערות לסי' קמה

 

1) ס"ק יא.

2) או"ח סי' שו סע' ט.

3) מג"א ס"ק יז.

4) ס"ק מא.

5) פל"ב הערה פב.

6) סע' כ.

7) ע"ע בשש"כ פל"ב הערה פב.

8) ח"ח סי' טו פ"ט.

9) ח"ד סי' נד.

10) ח"ב סי' קפט.

11) ח"א סי' מו.

12) ח"ד עמ' רמג.

13) סוסי' קלו.

14) סי' רנד ובסמ"ע ס"ק ג.

15) אגרות החזו"א ח"א סי' קמא. שו"ת אג"מ או"ח ח"א סי' קלב.

16) שו"ת אג"מ שם.

17) סי' של ס"ק ו.

18) סי' של במ"ב ס"ק ג ו-ד.

19) סי' של מ"ב ס"ק יג, סי' שכח שעה"צ ס"ק יא וביה"ל סוף ד"ה כל. וראה בשש"כ פל"ב סע' כב, כו, עב, עג, ו-פא.

20) שש"כ פל"ב סע' סג. וראה במ"ב סי' רעח ס"ק ב.

21) עיין בשש"כ פל"ב סע' כה.

22) ח"ח סי' טו פ"ט (עמ' קו).