נשמת אברהם - אבן העזר סימן קכא

סימן קכא  צריך להיות בדעתו מכתיבה עד נתינה

 

סעיף ב  היה בריא בשעה שצוה לכותבו, ואח"כ אחזו החולי, אין כותבין אותו בעודו בחליו. ואם כתבוהו ונתנוהו קודם שיבריא, אם הוא חולי (א) דסמיה בידן, הרי זה פסול ואם לאו, אינו גט. הגה אבל לאחר שנתרפא, כותבין ונותנין, אפילו מיחה בחליו שלא ליתנו.

 

נשמת אברהם

 

                   (א) דסמיה בידן – דהיינו ניתן לרפאותו, עיין בח"מ 1 ב"ש 2 והגר"א 3. וכן בפר"ח 4 שכותב: מה שחילק המחבר בין סמיה בידן ללא סמיה בידן הוא סברת עצמו נגד כל הפוסקים וכו'. וכ"כ בערוה"ש 5: וכל הגדולים סתרו דבריו וכו' אלא אפילו כשאין בידינו אין פוסלו אלא מדרבנן, עכ"ל.

                   כתב לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל: אף שהפנ"י בגיטין דף ע ע"ב ועוד כתבו כיון דכתיב וכתב ונתן בעינן שיהא בשעת כתיבה ראוי לנתינה, מ"מ כולם החליטו שזה רק אסמכתא בעלמא, עכ"ל.

 

 

סעיף ג  מי שהוא (ב) עתים חלים (פי' בריא, מן ותחלימני ותחייני), עתים שוטה, כשהוא חלים, הרי הוא כפקח לכל דבריו ואם גירש באותה שעה גטו גט. ואפילו חלים בעלמא, (ג) שאינו שפוי לגמרי (וע"ל סי' קי"ט סעיף ו).

 

נשמת אברהם

 

                   (ב) עתים חלים. כותב הב"ש 6: היינו כשידוע הזמן כשהוא חלים אז דינו כפקח, אף על גב אשה שהיא עתים חלים ועתים שוטה אין מגרשים אותה כמ"ש בסי' קיט, שם הטעם משום זנות, עכ"ל. ועיין

בח"מ 7.

 

                   (ג) שאינו שפוי לגמרי. כותב הערוה"ש 8: כלומר אע"פ שהוא תשש ועדיין סימני חליו ניכר בגופו שלא נתרפא לגמרי אלא כאדם המתחזק מחליו, אפ"ה בשעת חלימתו הרי הוא כפקח לשעתו. נלע"ד שלא בכל ענייני מחלות של שטות הדין כן כמו בנכפה לפי דברי הרמב"ם 9 וודאי דצריכין לראות ששב לאיתנו כמעט. וכיוצא בזה צריך לדקדק בשארי ענינים הדומים לזה המחלה, ודברי השו"ע אינו אלא בשוטה כזה שידענו ברור שבעת שנסתלק שטותו ממנו הוא בשכלו כאחד האדם, ולכן אע"פ שהוא עדיין תש כח וחליו ניכרת, מ"מ בשכלו הוא בריא וחזק ויש לדקדק בזה היטב, עכ"ל של הערוה"ש.

 

ריפוי שוטה ע"י דבר שאיסורו מן התורה. מה יהיה הדין לו יצויר שאפשר לרפות שוטה גמור אך רק ע"י מאכל מסויים שאיסורו מן התורה? ולכאורה יהיה אסור לעשות זאת כי אסור לספות דבר איסור בידים אפילו לשוטה, עיין בפמ"ג 10 שאוסר. ועל אף שבשו"ת שיבת ציון 11 האריך להוכיח דלא כהפמ"ג, הפתח הדביר ח"ד סי' שמג אות ז השיב על כל דבריו והביא בשם הגאון חקרי לב דפשיטא ליה דאסור לספותם איסור, ומסיק גם הוא כן 12.ועיין גם בשו"ת ציץ אליעזר 13. וכן עיין בנשמת אברהם כרך א או"ח סי' שכח ס"ק עח (עמ' תעז) וסי' שמג ס"ק ב (עמ' תקצז).

והנה כותב החת"ס בתשובה המפורסמת שלו 14 אם מותר למסור בחור למוסד של עכו"ם שם יאכילו נבלות וטרפות כש"הרופאים כולם פה אחד כי יש בו מעט דעת ודעתו קלישתא" (דהיינו שהוא אינו שוטה גמור – א.ס.א) כותב בסוף התשובה: העידו קדמונינו ז"ל שע"י מאכלות אסורות בנערות מטמטם הלב ומוליד לו טבע רע, עדיין אני אומר מוטב שיהיה שוטה כל ימיו ואל יהיה רשע שעה אחת לפני המקום.

אך כשמדובר על שוטה גמור ואפשרות לרפאות אותו אך רק ע"י מאכלות אסורות, הוא כותב 15: אם הוא שוטה כל כך שיהיה פטור מכל מצות, נהי דמ"מ אסור למיספי לי' איסור בידים, ואפילו נניח דהמסירה לבית החינוך הוי כמיספי איסור בידים, מ"מ שרי כדי להוציאו משטיותו ולהכניסו לדת יהדות, ומוטב שיחלל תורה זמן מה כדי שישמור מצות הרבה, דומה קצת להולך במדבר ואינו יודע מתי שבת שאסור לו לעשות יותר מכדי פקוח נפש משום ספק שבת ומ"מ הולך כמה שירצה אפילו למ"ד תחומין דאורייתא, עיין תוס' מס' שבת ס"ט ע"ב ד"ה עושה וכו' דאי לאו הכי לא יגיע לעולם ליישוב, ע"ש, ודוקא ביום שמקדש בו תלי' אי תחומין דאורייתא או לא, אבל בשאר ימים מותר אפילו למ"ד תחומין דאורייתא, עיין מג"א סימן שמ"ד סק"ב וסק"ג, והכא נמי אי לא יאכל עתה דברים האסורים לא יבוא לעולם לידי חיוב דאורייתא.

ומיהו ראי' גמורה אין כאן, דהתם גברא בר חיובא הוא ויחלל שבתות הרבה במדבר, אבל הכא למה נאכילהו איסורא כדי שיבוא לידי חיוב הא רחמנא פטרי', ובמג"א סי' ש"ו ס"ק כ"ט מסופק בקטן שרוצים לאנסו לדת ע"ש ועתה אין ב"ד מצווין להפרישו ולכשיגדל ויטמע ביניהם הוי אונס ורחמנא פטרי' ואין לחלל שבת עליו, או דלמא מידי דהוי אפקוח נפש שמחללין עליו שבת אע"ג דעכשיו אינו במצות וכשימות הרי הוא חפשי ממצות ולא יבוא לכלל גדלות אפ"ה מחללין ה"נ דכותיה, והניחו בצ"ע ע"ש בתוס' ביאור משלי. ועמ"ש תוס' יומא פ"ה ע"א ד"ה ולפקח וכו' שלא יכול לבא בשום ענין לידי מיתת ישראל עכ"ל. ואינו מובן, דמאי בעי הכא דוקא ולא בריש הסוגיא. והנלע"ד דהא לכאורה הטעם דמחללין שבת היינו שישמור שבתות הרבה כמ"ש מג"א הנ"ל וכדאיתא להדיא שם דף פ"ה ע"ב ר"ש בן מנסיא וכו', והכא זה התינוק שנמצא בעיר שרובה נכרים שמותר בנבילות וטריפות ואינו מצווה על השבתות ואפשר אסור לו לשבות כדין בן נח ששבת דאזלינן בתר רוב נכרים וא"כ איך נחלל שבת שישמור שבתות והוא לא ישמור אפילו שבת א', משום הכי כתבו התוס' דאין הטעם כדי שישמור שבתות הרבה אלא משום נפש מישראל, ואם קמי שמיא גליא שהוא מזרע ישראל אע"ג שאינו משמר שבת אינו מחללו, כי כך דין תורתינו שנלך בתר רוב, כמו שאוכל סתם בהמה והיה טריפה בסתר וקמי שמיא גלי' שזה אכל טריפה אין בו עון אשר חטא כי מי שמצווה והזהיר על הטרפה הוא צוה לנו לסמוך על הרוב, והכא נמי השי"ת צוה למיזל בתר רוב ומותר לו לחלל שבת ואין זה חלול ומ"מ ישראל הוא ואין הקב"ה חפץ במיתתו אפילו על המעוט, כנלע"ד פי' התוס', וא"כ לכאורה אין מקום לספיקו של המג"א דבפיקוח נפש אין הטעם שישמור שבתות הרבה רק לקיים נפש א' מישראל אפילו לא ישמור, והכא נמי האי קטן שיטמע בקטנותו וכשיגדל יהי' אנוס ודינא הכי שאינו מחוייב למסור עצמו למיתה (אם לא משום ע"ז אם יהיה כך) וא"כ לעולם ישראל הוא. ומ"מ בההיא דמג"א נראה להקל משום דתחלתו באונס וסופו יהיה ברצון ומצוה להצילו עתה, אבל מ"מ בנדון שלפנינו הוי משמע דטוב שיניח אותו כך ולא נביא אותו לידי חיובי מצות לכאורה.

ומ"מ נ"ל דשאני הכא דלא הוא ולא אחרים עבדי איסורא עכשיו בשבילו מהיכי תיתי לא נעביד כל טצדקי להכשירו לתורה ולמע"ט, ואע"ג דאנן עבדינן איסורא זוטא במה שמאכילין איסור בידים והתורה אמרה לא תאכילום, י"ל היינו כשאין לצורך מצוה אבל לצורך מצוה שרי וכ"כ תוס' פסחים פח ע"א ד"ה שה לבית אבות וכו' 16, והר"ן בנדרים ל"ו ע"א ד"ה שה לבית וכו' משמע דאכילת פסחו דאורייתא אלא מן התורה א"צ להמנות עליו, וא"כ אין דברי תוס' מוכרחים, וכן משמע לפי הגירסא שבמכילתא דמייתי הכ"מ פ"ה מק"פ ה' ו' וכן מוכח מדברי הר"י קורקוס שם ה' ז', מ"מ נלע"ד דע"כ לא פליג הר"ן אלא משום מצוות חינוך דהוי רק מצוה דדברי קבלה חנוך לנער עפ"י דרכו, אבל מצוה גמורה מודה הר"ן מסברת התוס' דלא דמי לשרצים ודם דל"ש בהו מצוה. ודעת רש"י ר"ה ל"ג ע"א בהגיע לחנוך מתעסקים עמו, והיינו כתוס' פסחים הנ"ל וכן דעת תוס' ערכין ג' ריש ע"א ע"ש, וכן נראה ממ"ש תוס' בר"ה שם (סד"ה הא) דקטן מברך ברכת המזון משום חנוך אע"ג דעובר על לא תשא וכו', אך בד"ה תנ"ה, שם הקשו איך נקל בהגיע לחנוך טפי מבלא הגיע לחנוך, ולא ניחא להו לומר דמשום חנוך מצוה מותר למיספא ליה איסורא, דהתוס' לטעמי' ס"ל בנזיר (כ"ח ע"ב ד"ה בנו) וביומא (פ"ב ע"א בתוס' ישנים ד"ה בן שמנה) לחלק בין עשה לל"ת דוקא בעשה שייך חינוך, וא"כ ברכת המזון הוי עשה וחנוך דידי' דחי ל"ת דלא תשא דלא שייך ביה חנוך, אבל חנוך דעשה דשופר מאי אולמי' מחנוך עשה דתשבות דשבת נמי עשה הוא כנלע"ד. אע"ג דיש לפקפק למ"ש תה"ד סי' צ"ד הטעם דלא שייך חנוך אלא בעשה משום דצריך חנוך לזרזו ולא בשב ואל תעשה והכא שביתת שבת נמי שב ואל תעשה והו"ל כמו ל"ת, מ"מ אין דבריו מוכרחים, מ"מ מכל הלין דבמקום מצוה שרי למיספי ליה ומכ"ש הכא להביאו לחיי עד לקיים כל התורה על כן נ"ל בפשטות להתיר, עכ"ל.

וכשדברתי עם הגרי"ש אלישיב שליט"א אמר לי שקטן פטור ממצות אך שוטה אינו פטור אלא כאילו אינו קיים וגרוע מקטן 17, וכפי שחייבים לחלל עליו את השבת כך צריכים לטפל בו כדי שיתרפא ויהיה שפוי בדעתו ויתחייב במצוות אע"פ שאין בו סכנה ממחלתו. ואפילו אם הטיפול הוא ע"י שנאכיל לו בידים מאכל או שתייה שאסור מן התורה ואפילו אם יתרפא ויתחייב במצוות רק לכמה ימים לפני שחוזר למצבו הקודם, חייבים לעשות זאת.

 

 

סעיף ד  שכיב מרע שמצוה לכתוב גט, צריך לדקדק בו שיהא שפוי בשעת כתיבה ובשעת נתינה. הגה ואין צריך בדיקה כמו נשתתק, אלא בודקין אותו קצת לראות אם דעתו מיושבת עליו.

 

סעיף ה  (ד) מי שנשתתק, ושאלוהו אם רוצה שיכתבו גט לאשתו, והרכין בראשו לומר הן, בודקין אותו בדברים אחרים בסירוגין, חד הן ותרין לאו, חד לאו ותרין הן, אם הרכין בראשו על לאו לאו ועל הן הן, הרי אלו יכתבו ויתנו. הגה וי"א (ה) דבודקין אותו על ידי פירות שאינם נמצאים אלא בקיץ ושואלין אותו בימות החורף אם רוצה שילקטו לו מן האילן, או להיפך.

 

נשמת אברהם

 

                   (ד) מי שנשתתק. עיין לעיל סי' קכ ס"ק א מה שכתבתי בשם הערוה"ש.

 

                   (ה) דבודקין אותו ע"י פירות. כתב לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל: אפשרדבזמנינו שמצויים בכל ימות השנה הרבה מיני פירות גם של חורף וגם של קיץ, יתכן שאפילו אם אומרים לו "מן האילן" לא מוכח כל כך שהוא שוטה, עכ"ל.

 

 

סעיף ו  ודוקא כשנשתתק, או אילם השומע ואינו מדבר, סומכין על רמיזתו להוציא, אבל (ו) חרש שאינו שומע ואינו מדבר, אינו מוציא את אשתו ברמיזה, אם נשאת כשהיה פקח או שנפלה לו יבמה מאחיו פקח, אבל אם נשא אשה כשהוא חרש, אפילו היא פקחת, מוציא ברמיזה.

 

נשמת אברהם

 

                   (ו) חרש שאינו שומע ואינו מדבר. עיין פרטי דינים בספר מלאכת חרש 18. ושם הוא מסכם: נלע"ד ברור דקידושי חרש ע"י שליח אין קידושיו כלום, וכן בגירושין צריך שיגרש בעצמו דוקא ולא ע"י שליח.

                   כתב לי הגרא"י וולדינברג זצ"ל בהערה לספרי מהד"ק כרך ג עמ' רנה, (מודפס בשו"ת ציץ אליעזר חי"ז סי' מט): באה"ע סימן קכ"א בנשמת אברהם סק"ו בחרש שאינו שומע ואינו מדבר, מצטט בשם ספר מלאכת חרש שהעלה דנראה לו ברור דבגירושין צריך שיגרש בעצמו דוקא ולא על ידי שליח. ויש להאיר דאבל כמה גאונים בדור שלפנינו העלו דלא כן, אלא דשפיר יכול לגרש ע"י שליח להולכה, ובפרט במקום עיגון. כך העלה ובירר באריכות נפלאה דיכול לגרש ע"י שליח הגאון הרידב"ז בשו"ת רידב"ז סימן א' וכך העלה גם הגאון בעל בית יצחק בחאה"ע ח"ב סימן י', ודעתו להכשיר שם אפילו ע"י שליח לקבלה שתמנה האשה יעו"ש. ויעוין מ"ש בירור דברים בזה בספרי שו"ת ציץ אליעזר ח"ה סימן כ"ח יעו"ש, עכ"ל של הגרא"י וולדינברג זצ"ל.

 

        כתיבה. ואם יכול החרש לכתוב בכתיבת ידו לסופר לכתוב הגט ולעדים לחתום או שצריך לרמז להם דוקא, דן המלאכת חרש 19 ומסכם דחרש גמור שכנס כשהיה חרש, בין שכנס ע"י כת"י ובין שכנס ע"י רמיזא, מ"מ יכול לגרש על ידי כת"י שיכתוב בכתב ידו לסופר לכתוב ולעדים לחתום וכו'. ואם כנס בכת"י דעדיפא מרמיזא, כמו כן יוציא ג"כ בכת"י ולא ברמיזא.

 

 

סעיף ז  גוסס (פי' תרגום על צד תאמנה על גססיהן, כלומר על חזה שלהן. וענין גוסס הוא שהקרוב למיתה מעלה ליחה בגרונו מפני צרות החזה), הרי הוא כחי ויכול לגרש. הגה וי"א דוקא (ז) גוסס שמדבר, (ח) אבל אינו מדבר, לא, ויש להחמיר.

 

נשמת אברהם

 

                   (ז) גוסס שמדבר. כתב לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל: גוסס הרי הוא כחי, צ"ע במי שנשברה מפרקתו ורוב בשר עמו, דחשיב כמת גם בעודנו חי ומטמא באוהל, אם לענין זה שפיר חשיב כחי, אך מסתבר דאיש כזה אינו יכול כלל לגרש וצ"ע אם גם בזמנינו כך, עכ"ל.

                   בעבר, מי שנשברה מפרקתו מת עקב שיתוק שרירי בית החזה וממילא אי-יכולת לנשום, אך היום אדם כזה יכול לחיות הרבה שנים כשהוא מחובר למכונת הנשמה. דעתו צלולה לגמרי כפי שהיה מקודם, אעפ"י שאינו יכול לדבר אם הוא מונשם. וראה גם מה שכתבתי בכרך ב סי' שע ס"ק א (עמ' תקמה).

                  

                   (ח) אבל אינו מדבר. כותב הערוה"ש 20: ולא דמי למה שכתב הרמ"א שיתבאר בסעיף ח בשחט בו הסימנים שמגרש ברמיזא ואין לך גוסס גדול מזה, דהתם כיון שנשחט מתוך בוריו, דעתו צלולה אצלו, משא"כ הגוסס מתוך חליו אין דעתו צלולה כשניטל כח הדיבור, או כיון דהוא גוסס מתוך חליו ונפסק ממנו כח הדיבור חשוב כמת. והכריע הרדב"ז בתשובה ח"ד סי' רו, דאם רק יכול לדבר, כותבין לו גט לכתחלה, ואף על גב דבגיטין מחמרינן כמה חומרות, שאני הכא דלא סגי בלא"ה ע"ש. ומבואר מדבריו דכשאין יכול לדבר אין סומכין על רמיזא, עכ"ל של הערוך השלחן.

 

 

הערות לסי' קכא

 

1) ס"ק ב.

2) ס"ק ג.

3) ס"ק ד.

4) כאן.

5) סע' ג.

6) ס"ק ד.

7) ס"ק ג.

8) סע' י.

9) פ"ט מעדות ה"ט.

10) סי' רסו מ"ז ס"ק ד ובפתיחה כוללת ריש חלק ב.

11) סי' ד.

12) שדי חמד מערכת חי"ת כלל קסו.

13) חי"ד סי' סט

14) או"ח ח"א סי' פג.

15) שם ד"ה נחזור.

16) ע"ע שם בפורת יוסף.

17) ראה בפמ"ג פתיחה כוללת ריש חלק השני שכותב: דחרש ושוטה הם בני מצות אלא דלאו בני דיעה ננהו.

18) ח"א.

19) ח"ב חקירה ב.

20) סע' לב.