נשמת אברהם - אבן העזר סימן פ

סימן פ  מעשה ידיה שהיא חייבת לבעלה ודיני מניקה

 

ושאינה רוצה לעשות מלאכה

 

 

 

סעיף יב  פסקו לה מזונות הראויים לה, והרי היא מתאוה לאכול יותר, או לאכול מאכלות אחרות, יש מי שאומר שאין הבעל יכול לעכב, מפני סכנת הולד, (א) שצער גופה קודם, ויש מי שאומר (ב) שיכול לעכב.

 

 

 

נשמת אברהם

 

                     (א) שצער גופה קודם. לכפות על תרומת מיח עצם. האם אפשר לחייב אדם לתרום ממיח העצם שלו כדי להציל את חבירו מודאי סכנה. ואמנם אין ממש סכנה לתורם מיח עצם (פרט לסכנה מועטה של הרדמה כללית), אך יש צער וכאבים עקב לקיחת מיח העצם (ולכן צריכים להרדימו). ועיין להלן ס"ק ב שהבאתי דעת הפוסקים אם חייב אדם לסבול צער כדי להציל את חבירו מסכנת נפשות. וראה שם בשם השאילת דוד שכותב שאינו יכול לכופו דאף דמי שיש בידו סממנים לרפאות להחולה מחויב למכור להחולה בשווין, עכ"ז אם אינו רוצה ומעלה בדמיהן, אין יכולים לכופו בזה, ובפרט צער דגוף שלא מצינו בהשבת גופו של חבירו אלא בטורחו או לאגוריה פועלים כאמרם בסנהדרין דף עג ע"א, דמשמע דלסכן עצמו או צער גופו אינו מחוייב וכו', עכ"ל. וגם בשו"ע שם מובאות שתי דיעות בענין זה, וא"כ יכול הוא לומר קים לי.

 

                   וכתב לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל: אמנם צריכים להסביר לו שיש עליו מצוה, ואם הסיכוי להצלה הוא יותר מחמשים אחוז, צריכים להתחנן ולבקש ממנו להתחזק ולקיים מצוה גדולה של פקוח נפש, אך בכל אופן אין להפעיל עליו שום לחץ או כפייה ואפילו לחץ פסיכולוגי או חברתי, כדי לחייבו להיות תורם, וזה בגלל פחדו מהקצת סכנה שבדבר. אך אם רק מדובר על צער ואפילו של כאבים, אפשר לחייבו לסבול כדי להציל את הזולת אם אין אחרים שיכולים להציל, עכ"ד.

 

                   וכ"כ המג"א 1: בשבת לג ע"ב אמרינן נשים דעתן קלות דלמא מצערי להו ומגלי לן, אזלו טשו במערתא, וכו'. ומשמע שהוא מחויב לסבול צער כדי שלט יהרג חבירו בחנם, סוף ברכות, עכ"ל. ומסביר המחצית השקל: ומדאמר נשים דעתן קלות וכו' משמע שמחמת קלות דעתן יעשו שלא כדין ויגלו. מוכח דמצד הדין אף דהוי מצער להו הו"ל לסבול הצער ולא לגלות, וכו', עכ"ל.

 

                    לכן רופא או אדם פרטי שמעירים אותו באמצע לילה או קוראים לו באמצע האוכל לבוא ולטפל בחולה שיש בו אפילו ספק סכנה, ודאי חייב לעשות כל מה שביכולתו כדי להצילו, וגם אפשר לחייבו לעשות זאת.

 

                   כתב לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל ואין זה דומה למה שכתבתי במנחת שלמה 2 ובשמירת שבת כהלכתה 3 שלהעיר אדם משנתו או ליקח ממנו את האוכל שלו עבור חולה שיש בו סכנה נקרא צער, ומוטב לחלל את השבת אפילו באיסורי תורה כדי לספק לחולה שיש בו סכנה את צרכיו מלצער את חבירו, שהרי מותר וגם מצוה לחלל שבת עבור חולה שיש בו סכנה, ולכן אין לנו לצער חנם אנשים אחרים.

 

                   ועיין מה שכתבתי בכרך ב חיו"ד 4.

 

                    בחולה שאין בו סכנה, כותב הגרי"ש אלישיב שליט"א 5 דכשהרופא נמצא במקום שאין מחסור ברופאים והדבר ברור שביד החולה להשיג רופא שיטפל בו, גם המקרה אשר אליו הוזמן הרופא איננו ענין דחוף ומסוכן אשר על כיוצ"ב אמרו הזריז הרי זה משובח, בכה"ג רשאי הרופא לא לקבל את החולה בזמן שהוא עסוק באכילתו ובמנוחתו הוא, עכ"ל.

 

                    כתב לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א: אפילו במקום סכנה שהרופא צריך לבוא, אבל אם כוונת החולה לקרוא דוקא אותו כיון שאצל רופא זה אינו צריך לשלם וכדומה, יתכן שאינו מחויב, עכ"ל. וראה בכרך ב יו"ד סי' שלו ס"ק ה (עמ' תכט) מה שכתבתי בשם המהרש"ם.

 

 

 

                   (ב) שיכול לעכב. כותב הח"מ 6: אם לולד ספק סכנה ולה אין סכנה רק צער, מהי תיתי דמכח צער תסכן הולד, ואם גם לה סכנה לא ידעתי מי שחולק ע"ז דחייה קודמין בודאי, עכ"ל. ועיין במג"א 7. ועל דברי הח"מ כותב הב"ש 8: ואפשר לומר, אע"ג דמגיע לולד ספק סכנה, מ"מ מותרת לאכול, כמה שאיתא בש"ס נדרים דף פ ע"ב, כביסתן וחיי אחרים כביסתן קודם אע"ג דאינו אלא צער. מיהו שם רבי יוסי ס"ל כן ורבנן פליגי ע"ז וס"ל חיי אחרים קודם ומנ"ל לרמב"ם לפסוק כרבי יוסי, עכ"ל. וכותב הבאה"ט 9 על דברי הב"ש: ולא דק, חדא דרבנן פליגי ע"ז כמו שהקשה הוא בעצמו, ועוד דהא מסקינן התם אין כביסה אלימא לרבי יוסי דאמר שמואל האי ערבוביתא דרישא מתיא לידי עוירא, ערבוביתא דמאני וכו' ע"ש, א"כ הוי כביסה נמי סכנה ולא צער ודו"ק ועיין בכ"מ, עכ"ל. וכן עיין בהגהות שי למורה כאן שכותב על הב"ש: נ"ב מצאתי בשאלתות פ' ראה דפסק כרבי יוסי בכביסה, אבל צ"ע שבטוש"ע וברמב"ם לא נזכר הדין כלל, עכ"ל.

 

                   וז"ל הגמ' בנדרים 10: מעין של בני העיר, חייהן וחיי אחרים, חייהן קודמין לחיי אחרים (רש"י – מעין של בני העיר שמושך והולך לעיר אחרת ואין בו אלא כדי סיפוק שתיית של בני אותה העיר, הרשות בידן לסותמו שלא ילך לאותה עיר אחרת שלמטה הימנה לפי שהמים שלהם הם והמים ברשותם וחייהם קודמין לחיי אחרים) וכו' כביסתן קודמת לכביסת אחרים. חיי אחרים וכביסתן, חיי אחרים קודמין לכביסתן, ר' יוסי אומר כביסתן קודמת לחיי אחרים וכו' אלימא לר' יוסי דאמר שמואל וכו' ערבוביתא דמאני מתיא לידי שעמומיתא (רש"י – שגעון) וכו' מנלן א"ל דכתיב ומגרשיהם יהיו לבהמתם ולרכושם ולכל חיתם, מאי חיתם, אילימא חיה והלא חיה בכלל בהמה היא וכו' אלא לאו כביסה דהא איכא צערא דערבוביתא, ע"כ.

 

                   הראש"ל הגר"ע יוסף שליט"א 11 דן באריכות בפירוש הגמ' הנ"ל וכותב בסוף דבריו: ומצאתי להגאון הפלאה בקונטרס אחרון סי' פ סי"ב, שכתב ע"ד הב"ש, ולפע"ד התם לא מיירי מאופן שיש סכנה לבני העיר האחרת אלא שיכולים הם להביא מים מעיר אחרת ע"י טורח גדול או שילכו משם, תדע, שאל"כ אטו נימא דאף בודאי סכנה כביסתן קודמת לחיי אחרים והא לא מסתבר כלל. ותו דהא קיי"ל ספק סכנה דאחרים דוחה שבת ויוהכ"פ ואילו צערא דידה לא התירו אלא בשבות דרבנן כמ"ש ביבמות קיד ע"א וכו'. וגדולה מזו כתב הב"י חו"מ סי' תכו מהגמ"י בשם הירושלמי שחייב להכניס עצמו בספק סכנה להציל חברו מודאי סכנה וכמו שהעיר הסמ"ע, מ"מ במקום צער בלבד בודאי דסכנה עדיפא, ע"כ. וכיו"ב כתב התפארת ישראל פ"ק דפאה מ"א וכו'. וכ"כ כיו"ב בשו"ת אג"מ יו"ד סי' קמה ע"ש וכו'. ומצאתי תנא דמסייע ליה לההפלאה, הוא רבינו יהודה בר קלונימוס משפירא (רבו של הרוקח) בס' יחוסי תנאים ואמוראים עמ' לד, שהביא המחלוקת של ר' יוסי ורבנן וכתב, דמיירי דאפשר לבני העיר האחרת ע"י טורח להסתפק ממעין אחר או שהם ילכו למקום אחר וכו', והא ודאי שבכל מקום שיש פקוח נפש ברור צריך להשתדל להציל אפילו ע"י טורח ועינוי אם אי אפשר בענין אחר, שכיון שניתן לחלל שבת בשביל פקוח נפש כ"ש שצריך לענות עצמו בשביל פקו"נ ולפום צערא אגרא, עכת"ד וכו'. ודלא כהגאון הנצי"ב על השאלתות ס"פ ראה סי' קמז אות ד, ודעמיה שמפרשים הגמ' בנדרים בספק נפשות של אחרים ממש וכו', עכ"ל של הראש"ל הגר"ע יוסף שליט"א.

 

                   ועיין מה שכתבתי בהמעין 12 ובכרך ב חיו"ד 13. ורציתי להוכיח מהכלל שכשמרן כותב י"א וי"א דעתו לפסוק כסברה השניה, וממילא גם לדעתו, חייב אדם לסבול צער כדי להציל חברו מסכנה. אך כתב לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל: הצער שמתאוה לאכול אינו כל כך גדול ואין להשוות צער גדול מאד לצער קטן כזה, עכ"ל.

 

                   וכעת ראיתי בשו"ת שאילת דוד להגר"ד פרידמאן ז"ל מקארלין 14 שכותב על דברי הרמב"ם הנ"ל בשו"ע וז"ל: וע"כ הכוונה שהסכנה יהיה שיעכר החלב או יפסוק כמבואר שם בגמ' והטעם דאינו יכול לכופה בדברים אלו דאף דיתעכר החלב או יפסוק ולא תוכל להניק והילד מכירה ואי אפשר לה באחרת, עכ"ז אין ביכולתו לכוף אותה יותר מאחרת, דאף דמי שיש בידו סממנים לרפאות להחולה מחויב למכור להחולה בשווין, עכ"ז אם אינו רוצה ומעלה בדמיהן אין יכולים לכופו בזה, ובפרט צער דגופא שלא מצינו חיובא בהשבת גופו של חבירו אלא בטורחו או לאגוריה פועלים כאמרם בסנה' דף עג ע"א מקרא דלא תעמוד על דם רעך, שמחויב אף להטריח ולשכור פועלים, משמע דלסכן עצמו או צער גופו אינו מחויב, דאי לאו הכי היה לו להגמרא לומר דאי מוהשבותו לו אינו מחויב בצער הגוף לצער עצמו להצלת ממון חבירו שהרי אף בממונו אמרו אם היה בטל מסלע, שלו קודם, ובפרט צער חולי גופו מוכרח דאינו מחויב לצער עצמו בצער חולי, ר"ל שיכול ליפול לחולי בשביל הצלת חבירו, ובפרט סיכון הולד לחלב שאינו מכירה אין זה דבר ברור והרבה ולדות יכולים להחיותן בביצים וחלב, א"כ אינה מחויבת לצער עצמה להצילו מספק סכנה רחוקה שגם להצער גופה יכול לסבב לה סכנה רחוקה וכדומה לזה וכו', עכ"ל של השאילת דוד.

 

 

 

 

הערות לסי' פ       

 

1) סוסי' קנו.

2) ח"א סי' ז.

3) פל"ב סע' סה ו-עד.

4) סי' קנז ס"ק ה2 (עמ' קיב).

 

5) ספר זכרון להגרי"ב ז'ולטי ז"ל, מוריה תשמ"ז, מודפס גם בקובץ

 

    תשובות ח"א סי' קכד.

 

6) ס"ק כב.

 

7) סי' קנו.

 

8) ס"ק טו.

 

9) ס"ק יד.

 

10) פ ע"ב.

 

11) תורה שבעל פה כרך יט תשל"ז עמ' כא. וראה בשו"ת יביע אומר

 

     ח"י חו"מ סי' ו אות י.

 

12) ניסן תש"מ עמ' 49.

 

13) סי' קנז ס"ק ה2 (עמ' קיב).

 

14) ח"ב אהע"ז סי' ו בהגה ד.