נשמת אברהם - אבן העזר סימן עא

סימן עא  שחייב לזון בניו ובנותיו כשהם קטנים

 

סעיף אחייב אדם לזון (א) בניו ובנותיו עד שיהיו (ב) בני שש אפילו יש להם נכסים שנפלו להם מבית אבי אמם, ומשם ואילך זנן כתקנת חכמים עד שיגדלו. ואם לא רצה גוערין בו ומכלימין אותו ופוצרין בו. ואם לא רצה מכריזין עליו בצבור ואומרים פלוני אכזרי הוא ואינו רוצה לזון בניו והרי הוא פחות מעוף טמא שהוא זן אפרוחיו ואין כופין אותו לזונן. בד"א, בשאינו אמוד, אבל אם היה אמוד שיש לו ממון הראוי ליתן צדקה המספקת להם, מוציאים ממנו בעל כרחו משום צדקה וזנין אותם עד שיגדלו. הגה ודוקא לענין מזונות הבנות, אבל לא כופין להשיא בנותיו, ואע"פ שמצוה ליתן לבתו נדוניא ראויה, מכל מקום לא כייפינן ליה אלא מה שירצה יתן רק שישיאן.

 

נשמת אברהם

                  

                   (א) בניו ובנותיו.

הוצאות רפואיות עבור בניו הקטנים. כמה הוצאות רפואיות חייב אדם להוציא עבור בניו הקטנים. כותב השו"ת מנחת יצחק 1 בדבר איש שילדה לו אשתו ילד חסר דעה וגם ביסורים גופניים, אולם היסורים הגופניים יכולים הרופאים להקל מהילד, אמנם צריכים לזה כסף הרבה, אבל האב הוא עני ואביון, ויצטרך עי"ז לחזור על הפתחים, האם יש חיוב בזה על האב, מטעם דחייב במזונות אשתו ובניו הקטנים, וגם ברפואה בכלל זה. ומשיב המנחת יצתק: הנה פשיטא דחייב האב בריפוי בניו ובנותיו הקטנים דרפואה בכלל מזונות וכמו שמתחייב ברפואות אשתו, וביותר למ"ד דחיוב מזונות בניו ובנותיו הקטנים הוי מדין מזונות אמן, עיין בב"ח וחלקת מחוקק (רסי' עא) וכן מפורש בשו"ת חת"ס (יו"ד סוסי' עו) וכו'. אך מה שיש לדון אם יצטרך על ידי זה לחזור על הפתחים וכו'. ובחיוב מזונות בניו ובנותיו הקטנים הביאו הב"ח והחלקת מחוקק שם פלוגתא בין הר"ן והרא"ש, דלהר"ן הוי מדין מזונות אמן, ולהרא"ש שממנו המקור (דסעיף ו) שם, לא תלוי זה בזה. ומדברי הפוסקים שם שס"ל דאפילו מתה אמן מחויב לפרנס בניו ובנותיו הקטנים, ש"מ דס"ל כהרא"ש. וא"כ היה אפשר לומר דלמאן דס"ל דמדין מזונות אמן הוי, יש בה גם לא תעשה, ומחויב לחזור על הפתחים, ולמאן דס"ל דלא הוי משום מזונות אמן, ליכא בה הלא תעשה דלא יגרע, ואינו מחויב לחזור על הפתחים. אבל נראה דלא פליגי רק לחומרא, כלומר דלמאן דס"ל דלא תלוי במזונות אמן, חייב לפרנס אותם אפילו מתה אמן, אבל הכל מודים דיש בה גם מדין מזונות אמן, דבודאי לא פליגי במציאות, דכיון שהם נגררין אחריה אי אפשר לה שלא תזון אותם, כמ"ש הר"ן (סו"פ אע"פ), ע"ש וכו'. אלא שהר"ן ס"ל דהאי טעמא מהני גם כן להקל דכשאמן מתה פטור לזונם, והרא"ש והעומדים בשיטתיה ס"ל דאף אם ליכא טעם מזונות אמן חייב, אבל מודו דיש גם משום מזונות אמן, וממילא חייב גם לחזור על הפתחים. וחוץ מזה יש גם משום אכזריות ולא תעמוד על דם רעך להשגיח בצער הילד ולא יעשה מה שביכלתו להושיע לו, עכ"ל.

                   וראה בשו"ת יביע אומר 2 שלרוב הפוסקים מזונות דרבנן.

 

הוצאות רפואיות עבור אשתו. ראה להלן סי' עט.

 

          הוצאות רפואיות עבור הזולת. ראה כרך ד חלק חו"מ סי' תכו ס"ק א (עמ' רד).

 

                    (ב) בני שש. עד איזה גיל ניתן לכוף טיפול רפואי בקטינים? וממתי ומאיזה גיל יכול הקטן לסרב? כותב הגרא"י וולדינברג זצ"ל 3: האב חייב ברפואת בניו באותה מדה שחייב במזונותיהם, דרפואה בכלל מזונות, וזה במגביל להנפסק בשו"ע אה"ע סימן ע' בחיוב מזונות אשתו ורפואתה. וכך יוצא מדברי שו"ת חתם סופר חיו"ד סימן ע"א, וכך השיב במפורש בספר שו"ת מנחת יצחק חלק ו' סימן ק"נ ע"ש.

וחיוב האב במזונותיהם כהיום כפי שהוקבע ונתקבל בתקנות בתי הדין בארץ, הוא עד הגיעם לגיל חמש עשרה שנה. ולפי החק המדינה, ושמחייבים לפי"ז בתי המשפט האזרחיים בארץ הוא עד הגיעם לגיל שמנה עשרה שנה.

האב יכול לכוף על הבן את הטיפול הרפואי עד הגיעו לתחילת גיל ארבע עשרה שנה, לאחר מיכן ביכולת הבן לסרב, סמוכין לכך נראה להביא ממה דאמרינן במסכת כתובות ד' י"א ע"א, דאב שגייר עמו בניו הקטנים, אם הגדילו יכולים למחות ולבטל את הגירות. וכך נפסק להלכה ברמבם בפ"י מהלכות מלכים ה"ג, ובשו"ע יו"ד סימן רס"ח סעי' ז'. וכפי שכותב בחידושי המאירי על מסכת כתובות הפירוש של "והגדילו" הוא בשעה ראשונה של תחילת ארבע עשרה שנה לזכר, ולפי"ז בנקבה השיעור הוא בשעה ראשונה של תחילת שלש עשרה שנה.

הגם שהבן מצידו יכול להתנגד בהגיעו לגיל הנ"ל לקבל הטיפול הדרוש, אבל האב מחויב מצידו הוא להטיל עליו כח השפעתו בדרכים הנדרשים מכח חיוב חינוכי שיסכים לקבל הטיפול, ואמינא לה ממה דמצינו שנאמר בדומה לזה במסכת קדושין ד' ל' ע"א בקשר להשיאו אשה, והדומה לזה, דהכי אמרינן שם: אדידך על צוארי דבריך משיתסר ועד עשרים ותרתי, ואמרי לה מתמני סרי עד עשרים וארבעה. ומפרש רש"י "אדידך על צוארי דבריך, בשעה שעוד ידך תקיפה עליו הוי זהיר ללמדו תוכחות, ואיזה זמנו משיתסר ועד עשרים ותרתין, בציר משיתסר אין בו דעת לקבל תוכחות כל כך ואל תכביד יסורין ותוכחות, ויותר מעשרים ותרתין יש לחוש שלא יבעט".

ובחידושי המאירי מסביר זאת בזה"ל: לעולם יהא אדם נותן לב תמיד להשגיח על עניני הבנים ולהתמיד בתוכחתם בין גדולים בין קטנים, ומכל מקום הזמן הראוי להשתדל בתוכחת עד תכלית הוא משעה שהדעת מלבלב ויוצא עד שיעשה פרי, והוא, משתסרי עד עשרים וארבע [זיווג המאירי תאריכי שני המ"ד שהגמ'], שקודם שתסר אין לו דעת כל כך לקבל, ואחר עשרים וארבע אינו נשמע כל כך, מכל מקום תהא תוכחתו והדרכתו בזמנים אלו מזמנת לו תמיד בענין הבן עכ"ל המאירי.

נלמד איפוא מהאמור בגזירה שוה דהוא הדין לאל כגון נידון שאלתנו, שצריכה להיות דרכי ההנהגה בזה מצידו של האב בחכמה ובתבונה. והשכל ודעת.

כאשר ביכולת האב בדרכי השפעה להשפיע על הבן שיסכים לקבל הטיפול הרפואי הנדרש, אזי הוא מחויב בזה גם מכח חיוב כללי [ומבלי קביעת זמן לגילו של הבן]. של "והשבותו לו" שכתוב בתורה (בדברים כ"ב), וכדרשת חז"ל שהכתוב בא לרבות "לרפאות את גופו", של משנהו, וכמו שמבאר הרמב"ם בפיהמ"ש בפ"ד דנדרים. שכלול בזה כל דרך השגת טיפול רפואי הן בגופו הן בממונו והן בחכמתו, עכ"ל של הגרא"י וולדינברג זצ"ל.

 

 

הערות לסי' עא

 

1) ח"ו סי' קנ.

2) ח"ג סי' יד ס"ק ה.

3) שו"ת ציץ אליעזר ח"כ סי' מז.