נשמת אברהם - אבן העזר סימן ע

סימן ע  דין חיוב מזונות אשתו ובניו

ואם חייב להשכיר עצמו

 

סעיף א  כיצד חייב במזונותיה, אוכלת ושותה ממה שהוא אוכל ושותה. ואם כל בני משפחתה רגילים בגדולות, צריך להנהיגה כן, ואם אין כולם רגילים בגדולות, אינו חייב להנהיגה בכך כשאוכלת עמו. (אבל (א) כשאינה אוכלת עמו צריך להנהיגה כדרך שהיתה נוהגת בבית אביה).

 

נשמת אברהם

 

                   (א) כשאינה אוכלת עמו. כותב הבא"ט 1 בשם רש"ל סי' מה: התובעת מבעלה שיתן לה מזונות ומאכלים באותן ג' או ד' שבועות שהן אחר הלידה שדרך הנשים לשכב במטה מעת הלידה ד' שבועות ולשכור לה משרתת כדרך הנשים שלנו והבעל אינו רוצה, כייפינן ליה, עכ"ל. והיום בלידה רגילה אין מרשים לאשה לשכב אפילו יום אחד אך עדיין היא זקוקה לעזרה לעבודות בית וכו'.

 

          לא תהנה מנרות שבת. כבר כתבתי בנשמת אברהם כרך א חאו"ח 2 בשם מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א: אשה שיודעת מראש שלא תהנה מנרות שבת, וגם אין מישהו אחר שיהנה מהם, לא תדליק בברכה ואם תברך על ההדלקה הזאת הרי זו ברכה לבטלה 3. לכן, אשה שמכניסים אותה לנתוח לפני כניסת השבת, ויודעת שתהיה עדיין מחוסרת הכרה עד אחר שיכבו הנרות, אם נשים יהודיות אחרות נמצאות באותו חדר ומדליקות שם נרות, לא תדליק לעצמה. אולם אם אלה אינן מדליקות, יכולה היא לצרפן בהדלקתה ולברך.

וכתב הגרא"י וולדינברג זצ"ל בהערה על ספרי חלק א מהדו"ק עמ' שמא (מובא בשו"ת ציץ אליעזר חט"ו סי' לב): בנוגע לאשה שמכניסים אותה לניתוח לפני כניסת השבת ויודעת שתהיה מחוסרת הכרה עד אחר שיכבו הנרות אם מותר להדליק נרות-שבת. הנה לדעתי מותרת לה להדליק בברכה כמו סומא שבמג"א סק"ט, היות ונמצאת במקומה, ומה שמביא כבו' שיש להבדיל בין סומא שנהנית מהאור בשבת ובין מקרה הנדון שאף אחד לא נהנה מנרות שבת שהודלקו, לא מובן החילוק, הא הטעם בסומא מסביר המג"א מפני דהא נהנה ג"כ מהמאורות כמ"ש בסי' סט, ושם כתוב הטעם מפני שרואין אחרים שיורוהו הדרך אשר ילך בה, וזהו איפוא גם הטעם כאן, דעי"ז שיש נר אחרים רואים ומצילין אותה שלא תכשל בשום דבר [וכן מסביר בספר לקוטי מהרי"ח]. וא"כ אותו הנימוק הרי יש גם כאן, דהגם ששוכבת מחוסר הכרה, אבל על ידי אור הנר יוכלו לראות ולפקח עליה מדי פעם, ושלא יגרם לה שום מכשול, עכ"ל של הגרא"י וולדינברג זצ"ל.

 

 

סעיף ד  הנושא אשה (ב) ואח"כ נשתטית, חייב לזונה ולרפאה (ע"ל סי' קי"ט סעיף ו' שכתב  להיפך).

 

סעיף ו  מי שנשתטה או נתחרש, פוסקין לאשתו תכשיט (ומפרנסין את אשתו מנכסיו).

 

 

 

 

נשמת אברהם

 

                   (ב) ואח"כ נשתטית. כותב הח"מ 4: ואינו פטור אלא במגרש וזו שנשתטית אינו רשאי לגרשה ואעפ"י שאינה בת מלאכה חייב לזונה, עכ"ל. וכן עיין בב"ש 5. ועיין לקמן סי' קיט ס"ק א.

 

סעיף יב  האשה שיצאה מבית בעלה והלכה לבית אחר, אם באה מחמת טענה שהוא בשכונה שיוציאו עליה שם רע וכיוצא בזה, חייב לזונה שם אם תבעה מזונות, אבל אם לא תבעה, מחלה על מזונות דלשעבר. הגה וה"ה אם היתה לה קטטה עם בעלה ולא מתדר לה עמו, והמניעה ממנו, ולותה למזונות, צריך לשלם, אבל אם המניעה ממנה, א"צ לשלם, דאין האיש חייב במזונות אשתו אלא כשהיא עמו. ודוקא שבעלה בעיר, אבל אין בעלה בעיר אין נפקותא אם הלכה לבית אביה. ואם משום מלאכות הבית, אם היתה חולה פשיטא דחייב, (ג) דחולה לאו בת מלאכה היא. ואם אינה חולה, מנכה לה ממזונותיה כפי מה שצריך לשכור מי שעושה לו המלאכות קטנות שבבית, אבל אינה מפסדת משום זה מזונותיה, רק מחמת מעשה ידיה אם בת מלאכה. ובמקום שחייב לה מזונות, אע"פ שבעלה הכריז שלא ילוה לה אדם, והוא בעיר ולא תבעתו בדין, ולותה, חייב לשלם, דלאו כל כמיניה, והוא דלא ספקה במעשה ידיה.

 

נשמת אברהם

 

                   (ג) דחולה לאו בת מלאכה היא. כנראה שמדובר רק על חולה ששוכבת או שלא מסוגלת לעבוד כגון שמשותקת בצד אחד של הגוף וכו'.

 

הערות לסי' ע

 

1) ס"ק א.

2) סי' רסג סוס"ק ד (עמ' רא).

3) מהא דמ"ב סי' רסג ס"ק ל.

4) ס"ק יד.

5) ס"ק ט.