נשמת אברהם - אבן העזר סימן סא

ימן סא  חופה לענין מה קונה

 

סעיף א  כיון שהכניס האיש ארוסתו לחופה, אע"ג שלא נבעלה, הרי היא כאשתו לכל דבר, וגובה עיקר כתובתה ותוספת, אם תתאלמן או תתגרש. במה דברים אמורים, כשראויה לביאה, אבל אם היתה נדה, ואחר כך כנסה לחופה ונתייחד עמה, אינה כאשתו, אלא לכל הדברים היא עדיין כארוסה, מאחר שהיתה נדה. וי"א דדוקא לענין שלא תגבה התוספת היא עדיין כארוסה, אבל לכל שאר דברים הרי היא כנשואה. הגה ועיין לעיל ריש סימן נ"ד מהו נקרא חופה. וצריכין לכתוב הכתובה קודם החופה, כדי שתהא חופה הראויה לביאה. ולמ"ד דחופת נדה הוי חופה אף על פי שאינה ראויה לביאה, הוא הדין אם לא כתב כתובה ומכל מקום נוהגים לכתחלה לכתבה קודם לכן. (א) אשה חולנית חולת מות, אע"פ שכונסה עם המטה תחת החופה כדי שיירשנה בעלה, אינה חופה כלל, מאחר שאינה ראויה כלל לביאה, ואין בעלה יורשה. כנסה לחופה ולא בירך ברכת חתנים, הוי חופה גמורה, דאין הברכות מעכבות, ומברך אחר כמה ימים, ולכתחלה יברך אותם קודם שיתייחד עמה. ועיין לעיל סי' נ"ה. ונהגו עכשיו לברך תחת החופה, קודם שנתייחד עמו. ונהגו (ב) שהחתן והכלה מתענין ביום חופתן, ועיין בא"ח סימן תקע"ג. אם קידש בטעות, והיו לו נשואין עמה, ואח"כ נודע שהקדושין היו בטעות, אף על פי שחוזר ומקדש אין צריך לברך שנית שבעה ברכות, וסגי ליה בברכות הראשונות. יש אומרים לעשות החופה תחת השמים, לסימן טוב שיהא זרעם ככוכבי השמים.

 

נשמת אברהם

 

                   (א) אשה חולנית. כותב השדי חמד 1 בשם השם אריה 2: בחור ובתולה שהזמינו ליכנס לחופה ביום פלוני וכבר היה טבחם טבוח וגם באו כמה אנשים מעיירות אחרות לכבודם ויום או יומיים לפני החופה נחלה החתן בחולי גדול מסוכן. וחסו על כל ההוצאות שלא ילכו לאיבוד ועל כבוד האורחים, ולקחו את החתן בעצם חליו בידיהם והעמידוהו תחת החופה שהיה בביתם וסדרו להם חופה וקדושין, אילו היה בא מעשה לידי לא הייתי מניחם לעשות כן דיש חשש מצד הדין דהוי חופה שאינה ראויה לביאה כמבואר בתשובת הרא"ש שבהרמ"א סי' סא סע' א, דאשה חולת מות שהכניסוה לחופה ומתה, אין הבעל יורשה דהוי חופה שאינה ראויה לביאה, ואין לחלק בין אשה לאיש וכו'. ואף ששם מתה ובנדון זה הבריא אח"כ, מ"מ איך נעשה לכתחילה לברך ז' ברכות, דחיישינן שמא ימות, בפרט בחולי מסוכן אף דרוב חולים לחיים מ"מ אין לעשות כן לכתחלה. ועוד, הקדמונים תקנו להתפלל שלא תבאנה בנות ישראל לידי חליצה והתירו גט שכיב מרע בלילה מחשש זה, ואיך נכניס אותה לכתחלה לספק תבא לידי חליצה שמא ימות ודעת שוטים הוא לעשות כן לכתחלה, עכ"ל של השם אריה. וכותב על זה השדי חמד: ואנכי הרואה דכבר היה מעשה כזה בזמן הרב מוהר"י עאייש במי שהכין כל צרכי חופתו וקרא לו שם שבת שקודם החופה (ר"ל שבת של נדוניא והוא התחלת החופה ומרבין בשמחה בבית הכלה) כנהוג וביום א' חלה חולי גדול ויהי החולי הולך וחזק ונבוכו קרוביו אם להכניסו אצל הכלה עמידה שיש בה סמיכה וליל החופה לא בא אליה שהוסיף חליו וגבר עד שכמעט הגיע להיות גוסס וקרוב להתיאש מן הרחמים. ושאלו להרב, אם ימות אם תזכה הכלה בעיקר ותוספת (בשו"ת בית יהודה אהע"ז סי' יא) ולא רפרף על המעשה שלא היה ראוי להכניסו לחופה, משמע דס"ל דאין חשש בדבר אם שני הצדדים מרוצים בכך, דכיון דרוב חולים לחיים יכולים לסמוך ארחמי שמים מרובים. ושם (בשם אריה) באר דע"כ לא נחלקו הפוסקים בחופת נדה אי הויא חופה או לא אלא בנדה שאינה ראויה מחמת אריה דאיסורא דרביע עליה, אבל כשיהיה העיכוב מצד חולי ואין המניעה הכרחית אלא מחמת היזק הגוף, אם ירצה לחבול בעצמו רשאי ואין לך דבר המונעו מלבא אליה, הילכך י"ל דבחלה הוא או היא, חופה הראויה לביאה מיקריא. וממשיך השדי חמד: ובהורמנותיה דמר יש לפקפק בדברי קודשו, חדא במאי דמשמע ליה דמה שאינו ראוי מחמת איסור מיקרי אינו ראוי טפי ממה שאינו ראוי מחמת מציאות הענין, דאדרבא איפכא שמעינן לה מדברי הרבנים ב"ח וט"ז או"ח סי' לב ס"ק חי, בדין דכל שאינו ראוי בעצמו אבל מה שבעצמו ראוי ואריה דאיסורא הוא דרביע עליה לא מיקרי אינו ראוי לביאה וכן הבאתי בקונטרס הכללים במערכת הכ"ף אות לז בשם הרב שאגת אריה סי' ו ועוד איזה פוסקים ע"ש. הרי דמה שאינו ראוי מחמת איסור קיל טפי וכו'. ועוד במאי דפשיטא ליה דאם ירצה לחבול בעצמו רשאי, צ"ע דמפורש בדברי הרמב"ם בהל' חובל ומזיק פ"ה דאסור לחבול בעצמו וכו', דכ"ע מיהא איסורא איכא למר מדאורייתא ולמר מדרבנן, ואיך נקיט בפשיטות דאם רצה לחבול בעצמו רשאי וכו'. ולפי שאינו מדין שלפנינו קצרתי בדבריו ואתה תחזה, עכ"ל של השדי חמד.

                   כלה שחלתה בצהבת בערב החתונה ואי אפשר לדחות את החתונה ומטעמי בריאות צריך בעלה ליזהר מחיבוק ונישוק ובעילה, א"ל הגרש"ז אויערבאך זצ"ל שיכולים להתחתן ולגור יחד. אך אם תפרוס נדה אחרי גמר המחלה ולפני הביאה הראשונה יצטרכו לשומרים, עכ"ד. ועיין בש"ך 3 ובחכמת אדם 4.

 

                   (ב) שהחתן והכלה מתענין. כותב הערוה"ש 5: דאם קשה עליהם התענית מאד, לא יתענו ורק יזהרו שלא ישתו ממשקים המשכרים ולא ירדפו באותו יום אחרי מותרות מאכל ומשתה, ועיין בב"ש 6, עכ"ל.

                   שאלו את האג"מ 7 על חתונה שבליל י"ב טבת שזמן התענית של החתן והכלה הוא בי"א, אם יכולין לצאת בתענית דעשרה בטבת אף שהוא ביום אחד קודם לטעם שהוא לכפרה שהוא עיקר לדינא. והשיב: שאין יוצאין וצריכים להתענות בי"א ג"כ. וראיה מהמג"א או"ח סי' תקע"ג סק"א שכתב דבימים שבין יו"כ לסוכות אף שהם מהימים שאין מתענין מ"מ מתענה חתן כיון שאינו מהגמ' ומשמע שאף למחרת יו"כ אף שהתענה אתמול ביו"כ ועדיף משאר תעניות שנתכפר בו ממש. ובאמת תמוה לכאורה מהא דבבא בן בוטא שהיה מביא אשם תלוי בכל יום חוץ ממחרת יוה"כ וא"כ גם החתן מ"ט מתענה. וצריך לומר דבחתן חוששין אולי עבר במזיד איזה חטא ושם באשם תלוי הוא רק על הספק ולכן צריך להמתין עד שיכנס לבית הספק. וא"כ כ"ש עשרה בטבת שלא נתכפר בו שצריך להתענות בי"א. ואין לומר דכוונת המג"א הוא רק על ג' ימים האחרים ולא על מחרת יוה"כ, דאם לא היה צריך להתענות במחרת יוה"כ הי' אסור להתענות דהא מימים שאסור להתענות בהם הוא והי"ל להמג"א לומר שבמחרת יוה"כ אסור ולא לסתום אלא ודאי שצריך להתענות.

 

 

הערות לסי' סא

 

1) מערכת חתן וכלה סי' כ.

2) אהע"ז סי' פג.

3) יו"ד סי' קצב ס"ק יא.

4) הל' נדה כלל קטו סע' ט.

5) סע' כא.

6) ס"ק ו.

7) או"ח ח"א סי' קסז.