נשמת אברהם - אבן העזר סימן מד

סימן מד  קדושי חרש שוטה וקטן עריות וחייבי לאוין

 

סעיף א  (א) חרש וחרשת אינם בני קדושין מן התורה, בין נשאו כיוצא בהן בין חרש שנשא פקחת בין חרשת שנישאת לפקח, אבל חכמים תקנו להם נשואין. לפיכך אם בא פקח וקידש אשת חרש, הפקחת, הרי זו מקודשת לשני קדושין גמורים, ונותן גט והיא מותרת לבעלה החרש.

 

נשמת אברהם

 

                   (א) חרש וחרשת. כתב הכנה"ג 1 דחרש שדברו חכמים דאינן בני קדושין מיירי שאינו שומע ואינו מדבר, דאילו חרש המדבר ואינו שומע או אילם השומע ואינו מדבר וקידש ברמיזה, קדושיו קדושין גמורים, וכ"כ ריא"ז הובא בשלטי הגבורים פ"ז דגיטין 2. וראה גם לעיל סי' כז ו-לד ובדברינו שם.

 

1. חרשים מחמת מחלה ולא מלידה. חרש שאינו שומע ואינו מדבר שלא היה כך מלידתו אלא היה פקח ונתחרש, האם דינו כחרש ממעי אמו או לא, כותב הש"ך 3: נראה דאפילו פקח ונתחרש במשמע וכ"כ הב"ח, עכ"ל. אך עיין בפמ"ג 4 שמסתפק בדבר, אבל מביא את דברי הב"י 5 שכותב אהא דיבמות קיב ע"ב: נתחרש או נשתטה אינו מוציא עולמית, ע"כ, וטעמא משום דכל שאינו שומע ואינו מדבר דעתא שבישתא אית ליה וכשוטה חשיב, עכ"ל של הב"י.

                   ובספר מלאכת חרש 6 מביא את הב"ח ואת הפמ"ג וכותב: אולם אחרי העיון נלע"ד ברור שאין שום ספיקא בזה, אלא ודאי דגם פקח שנתחרש הוא כשוטה גמור ואין שום הפרש בינו ובין חרש ממעי אמו ודלא כהפמ"ג הנ"ל, עכ"ל. ועיין גם בשלחן העזר 7 שכותב בשם הגנזי יוסף דאפילו פקח ונתחרש הוי כחרש גמור כהב"ח וכן מוכח מכל גדולי האחרונים, עכ"ל.

                   וראיתי בשדי חמד 8 שמוכיח מדברי הרא"ש דגם פקח שנתחרש דינו כחרש גמור וכותב: דהדין פשוט וברור (מסתמיות הש"ס והפוסקים) דאין לחלק בין חרש לחרש וכמסקנת הגאון צמח צדק החדש אהע"ז סי' לה אות ד. ועתה הגיע לידי ספר מלאכת חרש וכו' והאריך להוכיח דהעיקר כהב"ח ושאין לחלק בין חרש וחרש וכו'. וראיתי להגאון בעל שואל ומשיב בהסכמתו לספר הנ"ל שכתב שדעתו דהעיקר כמו שכתב הגאון המחבר דלא כהפמ"ג וכו'. ואחר ימים ראיתי מה שכתב הרמב"ם בפ"ד מהל' יבום הי"ג וט"ז, דחליצת חרש וחרשת אינה כלום, ומדלא מפליג בין חרש מעיקרו לפקח ונתחרש, משמע דגם בפקח ונתחרש סובר דאינה כלום ואי פקח ונתחרש ספיקא הוי הוה ליה למימר דבפקח ונתחרש הוי חליצה פסולה משום ספק, אלא ודאי גם פקח ונתחרש הרי הוא כשוטה וכו'. ודע שעתה ראיתי בפירוש המשניות תפארת ישראל אמתניתין דפ"ק דתרומות, חרש שדברו חכמים שאינו שומע ואינו מדבר, כתב וז"ל: אפילו פקח שנתחרש דינו כשוטה כאהע"ז סי' קכא ודלא כהרע"ב כאן וכו', ע"כ. וכן יש להוכיח מסתמיות דברי הרמב"ם בפי"ג מהל' טומאת אוכלין ה"ד ופי"ד שם ה"כ ופ"ח מהל' כלים הי"א, מדלא חלק בין חרש מעיקרו לפקח ונתחרש, להחמיר מספק. וכן יש להוכיח מדברי הרמב"ם בפ"ב מהל' אישות הכ"ו, חרש וחרשת האמורים בכל מקום הם האלמים שאין שומעים ולא מדברים וכו', וכיון שרצונו לתת כלל להודיע השמות כדי שלא יצטרך לבאר בכל מקום כמו שסיים בהכ"ז וכו', ודאי אם היה מקום לחלק בין חרש מעיקרו לפקח שנתחרש, כאן היה ראוי לו להזכיר חילוק זה וכו', אלא ודאי מוכח דאין לחלק בזה וכ"כ בספר גט מקושר סי' יז אות יא וכו', עכ"ל של השדי חמד.

וכן פוסק המ"ב 9 בשם הפמ"ג 10.

                   כתב לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א: לכאורה יש להבין את הראיה מחליצה, דשאני חליצה שיש חיוב שהיא והוא יאמרו וגזירת הכתוב שיאמרו בלשון הקודש דוקא ולכן אין הבדל אם חרש מעיקרו או פקח ונתחרש, עכ"ל. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל: כוונתו דבאלם או אלמת חליצתם רק "פסולה" ואילו בחרש וחרשת "לא עשה כלום" כמבואר שם ברמב"ם. אגב צ"ע במי שנתחרש בבוקר וקידש אשה או גירש את אשתו בו ביום, אף שהוא מלא צער מהחרשות אבל עדיין דעתו לא נשתבשה, אך אפשר דכך היתה הלכה למשה מסיני דחרש אין לו דעת. וצ"ע לפי"ז בבן נח בכה"ג דיש לו דעת אי חשיב כקטן פחות מי"ג שנה שהוא פקח ויש לו דעת אשר לבן נח יש אומרים שדינו כגדול, עכ"ל.

                   כותב האג"מ 11: בדבר אחד שנולד חרש בלי כח השמיעה וממילא גם לא דבר ואחר שגדל ושמו בתוך אזניו מכונת שמיעה ועי"ז שומע היטב אף מה שמדברין בחדר אחר ועי"ז למד גם לדבר אך אין חיתוך דבורו כל כך ברור, אם יש לו דין פקח כמו מדבר ושומע כי אולי שמיעה ע"י מכונה הוא כשמיעה ע"י מין חצוצרה שהפר"ח באהע"ז סי' קכא סובר שנחשב שומע ואולי נחשב אינו שומע ומדבר שהוא כפקח, אך להרמב"ם יש סוברין דהוא כחרש, ואולי נחשב שומע ואינו מדבר שלכו"ע הוי כפקח. הנכון לענ"ד דיש לו דין מדבר ואינו שומע שהוא כפקח וכו', אבל לא מסתבר להחשיבו שומע כהא דשמיעה כשמדברים לו בקול רם וכהא דשמיעה ע"י חצוצרה, דפשוט שכל עניני התורה נידונין כפי שרואין ושומעין בעצם, לא ע"י מכונות וכדומה, וכמו שרצים שלא נראו לעין אלא ע"י דבר המגדיל שאינו כלום דהא כל האויר שאדם שואף לתוכו הוא מלא משרצים כאלו שנקראו מיקראבין וכו' ואין שום איסור בזה, וכמו כן מה שנראה הפסק באות בתפילין ומזוזות ע"י ספאקטיווע (מיקרוסקופ – א.ס.א) ולא נראה לעין בעצמו לא נחשב הפסק וכשר וכו'. ולכן גם מי שאינו שומע אלא ע"י מכונה, כיון שאינו שומע בעצמו אין להחשיבו לשומע וכו'. ובשמיעה ע"י חצוצרה, כיון שהוא דבר המצוי וגם שהשמיעה ע"י זה אינו דבר מחודש אלא מחמת שמתייחד הדבור רק לאזנו סובר הפר"ח דג"כ הוא בכלל טבעיות השמיעה, מאחר שלא כל אדם שוין ואיך ששומע נחשב כשומע אפילו בא בקושי גדול, אבל מכונה ע"י עלעקטרי שהוא שמיעה דבר מחודש, אין להחשיבו לשומע מאחר דאינו שומע כלל בעצם וכו', אבל כיון שמדבר אף שהוא ע"י מה ששמע במכונה נמי עכ"פ הא מדבר ויש לו התחברות עם בני אדם שזה משלים החסרון, שלכן דינו כפקח דמדבר ואינו שומע וכו', עכ"ל.    

 

2. מה שרק נראה בזכוכית מגדלת. אגב, מה שכותב האג"מ ש"שרצים שלא נראו לעין אלא ע"י דבר המגדיל שאינו כלום" כותב ע"ז

הערוה"ש 12: יש מי שכתב בשם חכמי הטבע דהמסתכל בזכוכית המגדלת שקורין ספאקטיוו"א (מיקרוסקופ – א.ס.א) יראה בחומץ מלא תולעים והנה בחומץ אין חשש כמו שנתבאר דהתולעים המהוים בתלוש התירה התורה אמנם שמעתי שבכל מיני מים וביחוד במי גשמים מלא ברואים דקים שאין העין יכולה לראותם ובילדותי שמעתי מפי אחד שהיה במרחקים וראה דרך זכוכית המגדלת עד מאד כרבבות פעמים במים כל המיני ברואים נתהוו במקורם אמנם האמת הוא דלא אסרה תורה במה שאין העין שולטת בו דלא ניתנה תורה למלאכים דאל"כ הרי כמה מהחוקרים כתבו שגם כל האויר הוא מלא ברואים דקים מן הדקים וכשהאדם פותח פיו בולע כמה מהם אלא ודאי דהבל יפצה פיהם ואף אם כן הוא כיון שאין העין שולט בהם לאו כלום הוא אמנם במה שהעין יכול לראות אפילו נגד השמש ואפילו דק מן הדק הוה שרץ גמור, עכ"ל. וכן ראה בחכמת אדם 13.

                   וכ"כ הראש"ל הגר"ע יוסף שליט"א 14: הדבר ברור שכל מה שאסרה תורה בדברים התלויים בבדיקה על ידי ראיה, אינם אלא על ידי ראיה טבעית, כי האדם יראה לעינים, ולמראה עיניו ישפוט, אבל לא על ידי ראיה במיקרוסקופ וזכוכית מגדלת. ולכן תולעים שאינם נראים לעין כלל, אין בהם שום איסור, אע"פ שנראים הם ע"י זכוכית מגדלת ומיקרוסקופ. וכן מתבאר בספר חכמת אדם בבינת אדם (כלל לח סימן מט), שהביא מה שכתב בספר הברית, שנתברר ע"י חכמי המחקר שאי אפשר ליין להיות חומץ עד שירום תולעים, והמסתכל במיקרוסקופ יראה שהחומץ מלא תולעים רוחשים, ולכן אסור לאכול מהחומץ אפילו על ידי סינון, אלא צריך להרתיחו תחלה, ואחר כך יסננהו דרך בגד דק מאד. וכתב על זה החכמת אדם, שבודאי אין מקום לאסור כל חומץ מטעם תולעים, שהרי נאמר בנזיר חומץ יין לא ישתה, הא לאחרים מותר, וברות נאמר וטבלת פתך בחומץ, וכי הכתוב יסתום כל כך באיסור לאו, ולא יפרש שזהו דרך בישול והרתחה תחלה, ואם באנו לחוש שהחומץ יש בו תולעים בכח, (ולא בפועל), אם כן גם ביצים לא נאכל, שהרי כתב בספר הברית, שבקשר הביצה נראה אפרוח על ידי מיקרוסקופ, אלא ודאי שלא אסרה תורה מה שבכח אלא מה שיצא לפועל ונראה לעין. ורק כוונת ספר הברית לאסור חומץ כזה שכאשר מסתכלים בו נגד השמש נראים בו תולעים, וכמו שכתב בבית יוסף סימן פד בבדק הבית בשם רבינו ירוחם וכו'.  וכן כתב הגאון רבי שלמה קלוגר בשו"ת טוב טעם ודעת (תנינא, בקונטרס אחרון סימן נג), שבדיקה בזכוכית מגדלת דהיינו מיקרוסקופ לא מעלה ולא מורידה מצד ההלכה, שהרי ידוע מה שאומרים חוקרים מומחים שאם נסתכל במים במיקרוסקופ נראה בכל מים אפילו מסוננים תולעים רוחשים, וממה שאין אנו משגיחים בזה, מוכח שבדיקה בכלי זה אין לחוש לה אפילו לחומרא. ובתפארת ישראל במסכת עבודה זרה (פרק ב' משנה ו', בועז סק"ג), הביא שגדול אחד חשב להתיר דגים שהקשקשים שלהם נראים רק על ידי מיקרוסקופ, ואוושו עליה כולי עלמא, ונפיק שיפורי מבי מדרשא לאיסורא, ונשתקע הדבר ולא יאמר. והטעם לכך שכל שאינו נראה לעין בלי אמצעות כלי הבטה לא נחשבת קשקשת, וכן הדין בנקבים הנראים בריאה ושאר איברי הבהמה על ידי מיקרוסקופ, שאין להעלות על הדעת להטריף הבהמה משום כך, כי דעת התורה לסמוך רק על מה שנראה לעין אדם רגיל בלי כלי זכוכית מגדלת. וכן בכל כיוצא בזה, עכת"ד. וכן יש להוכיח מכמה ענינים שלא אסרה תורה אלא מה שנראה לעינים ולא על ידי כלי הבטה, באופן שאין מקום לא להקל ולא להחמיר במה שנראה רק על ידי מיקרוסקופ, ע"כ, וכו'. ועיין עוד בשו"ת ציץ אליעזר חלק ח' (סימן טו אות י') מה שכתב בזה, ע"ש. ועיין בשו"ת אבן יקרה חלק ב' (סימן לג), ובשו"ת מהרש"ם חלק ג' (סימן שנז), ובספר פסקי תשובה חלק א' (סימן כב), ובשו"ת באר משה חלק ה' (סימן טז), ובמה שכתבנו בס"ד בשו"ת יביע אומר חלק ד' (חלק יורה דעה סימן כ' אות ב', וסימן כא אות ז'), עכ"ל.

                   כתב לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל: צ"ע הן אמנם שאין להתחשב רק עם מה שעינינו רואות, מ"מ בנד"ד הרי רואים ברור שהוא שומע היטב מה שמדברים אליו אפילו מחדר אחר. גם חושבני שהמכשיר רק מגביר חזק מאד את הקול ושומע מממברנה כמו מכל מעביר קול והרי הוא ככל איש ששומע רק מהמגביר קול ולא מפי המדבר. ולפי"ז יש להסתפק החרש כזה שיש לו דעת שגם אם אין לו אותו מכשיר דלפי"ז יהא דינו כחרש שיכול לשמוע דרך חצוצרה ואין לו חצוצרה, עכ"ל 15.

 

          חרש שנשא פקחית. עיין לעיל סי' כז סע' א (עמ' רמח).

 

 

סעיף ב  (ב) שוטה ושוטית אין להם קדושין לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים, לא שנא עם כיוצא בהם לא שנא עם פקחים. הגה ודוקא שוטה גמור, אבל אם דעתו צלולה, אע"פ שהיא דלה וקלושה הרבה, וכן עתים שוטה ועתים צלול, ולא ידענו העת שהוא עומד בדעתו, חוששין לקדושין.

 

 

 

נשמת אברהם

 

                   (ב) שוטה ושוטית. מובא באוצה"פ 16 בשם הפרשת מרדכי סי' מא דשוטה ושוטית שאמרו דלא תקנו להם נשואין, היינו סתם שוטה שסימניו מבוארים בחגיגה ג ע"ב ובב"י סי' קכא. וכן הוא ברבינו ירוחם נכ"ב ח"ה. ועיין בחת"ס ח"ב סי' ג דאיירי בשוטה דאורייתא שאינה יכולה לשמור קדושיה ואם ימצא מי שישא אותה, בעילתה זנות בעלמא. ובב"י כאן הביא מרי"ו שם בשם הרמ"ה דאם דעתו משובשת שאינו משיג שום דבר על בוריו, הרי זה בחזקת שוטה ואין קדושיו קדושין גמורים, והובא גם בד"מ כת"י. ועיין בח"מ 17 ובב"ש 18.

 

         סעיף ד  סריס שקידש, בין סריס חמה בין סריס אדם, וכן אילונית שנתקדשה, הוי קדושין, ויש אומרים שאילונית ודאית אינה מקודשת.

 

סעיף ה  (ג) טומטום ואנדרוגינוס שקידשו, או שקידשם איש, קידושיהם ספק וצריכין גט מספק (וי"א דאנדרוגינוס ודאי זכר).

 

נשמת אברהם

 

                   (ג) טומטום ואנדרוגינוס. עיין בב"ח כאן שכתב דאינם דומים קדושי ספק של טומטום לקדושי ספק של אנדרוגינוס: דטומטום הוא זכר ודאי או נקבה ודאית אלא שהוא מכוסה ואם קידש אשה ונקרע ונמצא זכר איגלאי מילתא דמתחילה היה זכר ודאי. וכן אם נתקדשה ונמצאת נקבה, מתחילה היתה נקבה ודאית, ועל כן גם עתה שהוא מכוסה, קדושיהן ספק וצריכה גט מספק. ואנדרוגינוס הוא ספק לעולם דהלכה כרבי יוסי דברייתא 19 דאמר אנדרוגינוס בריה בפני עצמה היא ולא הכריעו חכמים אם זכר או נקבה, ופירש ר"י בתוס' פרק הערל 20 דבריה דקאמר הכא היינו שהוא ספק כדאמרינן ולא הכריעו דהיינו שהוא ספק מחמת שהוא בריה משונה, דיש לו זכרות ונקבות והוא ספק לעולם אם הוא זכר או נקבה, עכ"ל הב"ח.

 

א. אנדרוגינוס וטומטום ברפואה. ברפואה אין אנו מבדילים בין אנדרוגינוס וטומטום כי כולם בספק זכר או נקבה עד שיוחלט עפ"י שלושה גורמים שדרכם מגיעים למסקנה אם הילד הוא זכר או נקבה, ואלו הם:

1. אברי המין החיצוניים והפנימיים, כולל בדיקת הפרשתם (דהיינו ההורמונים של זכר ונקבה).

2. בדיקת התאים לראות אם יש לו כרומוזומים של זכר או נקבה.

3. אם הוא כבר מבוגר, נטיותיו והנהגותיו. ואמנם ברוב רובם של המקרים אין לאנשים האלה כל אפשרות להוליד בין כזכר או כנקבה, אך קיימים מצבים בהם טיפול וניתוח להפוך את האנדרוגינוס לודאי נקבה מאפשרים לה גם להיכנס להריון ולהוליד, ועיין לקמן. ולא ברור לי מה התכוונו חז"ל כשאמרו על הטומטום שהוא ספק עד שנקרע. האם הכוונה לקריעה של בשר החיצוני כדי לגלות אברי המין החיצוניים המכוסים או לקריעת הבטן כדי לגלות את האברים הפנימיים של זכר או של נקבה. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל: פשוט הדבר בטומטום הנזכר בש"ס היינו שיש עור המכסה את אברי המין, ומ"מ אין חייבין מעיקר הדין לקרוע את העור כמו שכתבו התוס' בפסחים כח ע"ב ד"ה ערל, דמסברא אין חייב לקרוע, עכ"ל.

                   ואגב עלי לציין שאין הדיון כאן מתייחס לאותם אנשים שהם זכרים או נקבות בודאות גם לפי מבנה האברים החיצוניים והפנימיים וגם לפי הפרשת סוג ההורמונים והכרומוזומים, אלא עקב מחלה שגיונית רוצים לשנות את מינם וכו'. כי ברור שאין בהתנהגות ונטיות האדם בלבד כדי לטפל בו לשנות את מינו. ועיין בשו"ת ציץ אליעזר 21.

                   ונראה לי שמבחינה רפואית עלינו לדון בכל המקרים כאנדרוגינוס ולא כטומטום, כי בכולם קיים ספק גם אחרי פתיחת הבטן, כי בדרך כלל (פרט למצב אחד שיתואר להלן) בכולם קיימים איברים פנימיים (לא מפותחים) גם זכריים וגם נקביים.

                   וארבע דעות בחז"ל לגבי אנדרוגינוס 22: 1. ספק זכר ספק נקבה 23. 2. בריה בפני עצמה ולא הכריעו בה חכמים אם זכר אם נקבה 24. 3. מקצתו זכר ומקצתו נקבה 25. 4. זכר ודאי 26. להלכה דעת רוב הפוסקים שהוא ספק זכר ספק נקבה 27. ויש פוסקים שהוא ודאי זכר 28. ועיין בבכורים 29 ותוספתא 30.

                   האנדרוגינוס חייב בכל המצוות שבתורה ואפילו במצוות עשה שהזמן גרמא שהנשים פטורות 31 כמו ציצית 32 וכיוצא. וכן חייבים למולו לשמונה כאיש, אך אין מברכין על מילתו 33 ואין מילתו דוחה שבת 34. ועיין באנציקלופדיה תלמודית 35 שמובאים שם עוד הרבה פרטי דינים לגביו. וכותב הרב משה שטינברג זצ"ל 36: ונסתפקתי אם המוהל את האנדרוגינוס חייב לברך בעת המילה ברכת משנה הבריות, כי אין הדבר מוטל בספק שאנדרוגינוס זו בריה משונה, והרי אפילו הרואה את החיגר ואת הקיטע ואת הסומא מברך משנה הבריות 37. ובמשנה 38 א"ר ישמעאל אין מום גדול מזה, ופירש רש"י שם אאנדרוגינוס קאי דמקום נקבות באנדרוגינוס הוי מום. לפי זה בודאי צריכים לברך. הן אמת שכל אדם הרואה את האנדרוגינוס פטור מלברך מפני שזה מום נסתר ואין מברכים אלא על מום גלוי וכו'. אכן, המוהל הרואה את המום בשעת מילה האם חייב הוא לברך, או שמא מום בסתר, אפילו כשרואים אותו אין מברכים, ולא באתי אלא להעיר, עכ"ל.

                   זמן גדלותו לחיוב במצוות הוא כשיהיה בן שתים עשרה שנה ויום אחד כנקבה 39 שהרי הוא ספק נקבה, אבל במצוות שהנשים פטורות אינו חייב עד שיהיה בן שלש עשרה שנה ויום אחד, שממה נפשך, אם הוא איש עדיין קטן הוא ואם הוא אשה הרי הוא פטור ממצוות אלו 40.

                   אינו מתייחד עם הנשים כאנשים אבל מתייחד הוא עם האנשים 41, ועיין באוצה"פ 42. ומתלבש כאיש ולא כאשה 43. ולגבי קדושיהן, עיין בשו"ע 44 ובאוצה"פ 45.

 

        ב. ניתוח פלסטי באנדרוגינוס. מכל האמור מסתבר שיהיה אסור לנתח ולטפל באנדרוגינוס כדי להופכו לאשה (דהיינו מבחינה חיצונית בלבד) ואפילו אם נטיותיו והרגשותיו הם של נקבה ואפילו אם מבחינת הכרומוזומים של התאים הוא נקבה 46. וזה מכמה סיבות: א. איסור פצוע דכא בכריתת הגיד.  ב. איסור סירוס לשיטת הרמב"ם, הרמב"ן והחינוך וכן עיין בשו"ת חת"ס 47. ג. הפקעה ממנו באופן מלאכותי של כל המצוות שהוא חייב בהם כזכר. ד. אם הופכים אותו לנקבה, יעבור על כמה איסורים כגון להבעל לאיש ואפילו דרך נקבות שלו 48, יחוד עם הנשים וכו'. וכן מסקנתו של הרב משה שטינברג 49 שיש למנוע לסרס את אברי המין הזכריים של האנדרוגינוס ולהופכו לנקבה.

                וכתב לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל: האיסור של פצו"ד הוא רק לענין לבוא בקהל ולא שיש איזה איסור לעשות פצו"ד ורק יש איסור של סירוס ושפיר יש לדון בזה, עכ"ל.

                   אך במידה שרוב הסימנים של האנדרוגינוס הם נקביים ובמיוחד אם כל האברים הפנימיים הם של נקבה, אז צל"ע. כי קיים מצב שבאופן חיצוני נראים כאילו שני סוגי האברים נמצאים (ויתכן שהתינוק אף עבר ברית על מה שנחשב כגיד), אך באופן מוחלט מדובר על אשה גם מבחינת האברים הפנימיים שהם רק של נקבה (גם ה"גיד" הוא רק הגדלת יתר של חלק מאבר הנקבי ואין השתן יוצא דרכו אלא סמוך לגוף כבנקבה), וגם לפי מצב הכרומוזומלי של התאים. יתרה מזאת, ידוע שאשה כזאת עם טיפול מתאים לא רק הופכת להיות אשה אלא יהיה לה גם וסת וגם יכולה להכנס להריון ולהוליד. חושבני שבמקרה כזה לא יהיה אסור לנתח את התינוקת (או את הילדה), כדי לכרות את ה"גיד" ולהפוך אותה אחרי כן לאשה לכל דבר, כי אין זה גיד ממש אלא הגדלת יתר של חלק מאברי הנקבה, וממילא אין כאן איסור של סירוס אלא חיתוך בשר בעלמא. והסכים אתי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל.

                   בשו"ת ציץ אליעזר 50 נשאל על תינוק שמבחינה חיצונית נראה כנקבה, אך מבחינה כרומוזומלית היה זכר ונמצא גם אשך אחד בתוך השפה. והשאלה היתה אם מותר להפוך אותו לנקבה (כולל כריתת האשך), כי להופכו לזכר יעורר בעיות רבות יותר גם מבחינה ניתוחית וגם מבחינה אישית. וכותב הגרא"י וולדינברג זצ"ל: שהילוד הזה היא נקבה ואין עליה דיני אנדרוגינוס על השלכתם, כי סימני אנדרוגינוס הם שיש לו במציאות אבר זכרות ואבר נקבות, והילד דנן הרי למעשה האברים המיניים החיצונים נראים אצלו כאצל נקבה ואין לו שום סימן חיצוני מאבר זכרות, ורק הבדיקות המיוחדות הראו כי נמצאים בפנימיות גופו תאי זכר. ולכן דעתי הוא שגם אם נניחהו כפי שהוא, דינו כדין נקבה כי האברים החיצונים הנראים לעין הוא הקובע בהלכה. בהיות כן נראה פשוט בנדון השאלה שמותר איפוא לנתח ילוד זה ולהפכו עי"כ גם בפנימיות התפתחותו. גם מותר לכרות האשך היחיד ולא יעברו על איסור סירוס כלל, וזאת משתי בחינות: האחת, בהיות ואין לו אברי זכרות חוץ מגוש זה בצורת אשך וא"כ אינו בסוג זכר כלל 51. והשנית, גם באנדרוגינוס ממש מצינו להמנחת חינוך מצוה רצא אות א שהעלה דלשיטת הרי"ף והרמב"ם דאינו ראוי להוליד אינו חייב על סירוסו ושאפשר דאף איסור אין כאן, וכך העלה גם בשו"ת חת"ס 52. ועוד שכאן הוא כבר סריס חמה 53.

                   ומוסיף הציץ אליעזר: דגם באנדרוגינוס ממש ג"כ יהא מותר לנתחו ולהפכו לסוג ודאי בהיות ומקובלת ההלכה (וכן במדע הרפואי) שאינו מוליד 54. ואמנם זה מוטב יותר לנתח אברי הנקבות ולהפכו לזכר וכו'. אבל כשעדיף מכמה בחינות להפכו לנקבה, ג"כ אין לאסור. הן אמנם באנדרוגינוס ישנה בעיה נוספת והוא במה ששוללים ממנו, עי"כ שיהפכו אותו לנקבה, המצוות שהיה מתחייב מספק גם כזכר וכו', אבל אי משום הא אין איסור בהיות ומציאותו משתנה וכעין שמצינו בטומטום שנקרע בהשתנות גופו משתנה גם דינו ובפרט כשמבצעים זאת בקטנותו בטרם שמתחייב עוד בכלל במצוות, ורק צריכים קביעה דקדוקית ברורה אם אמנם ע"י ביצוע הניתוח שיבצעו באנדרוגינוס ישתנה ויהפך באמת לנקבה ודאית וכו' 55.

                   וכתב לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל: נכון הדבר דלשטתו שנהפך ממש לנקבה דבכגון דא אין לחוש להפקעה ממצוות, אבל הדוגמא מטומטום תמוה, שהרי הקריעה רק מבררת ומה שיהיה הוא מה שהיה מקודם. וגם בנוגע לאיסור סירוס נלענ"ד דלא אסור אלא א"כ הוא אח"כ אדם מסורס משא"כ הכא שאח"כ היא נקבה ולא זכר מסורס. וחושבני דאם היה אפשר להרוג בהמה ע"י סירוס ובאופן כזה שתמות יחד עם הסירוס, דלא עבר כלל על לאו כיון דלאחר הסירוס היא נבלה ולא בהמה מסורסת. עכ"ל.

                   וכתב לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א: יש לברר (לדברי הציץ אליעזר) למה באמת אין כאן הפקעה ממצות, ואם כדבריו, למה דוקא בהיותו קטן, עכ"ל.

                   ומובא בשבילי הרפואה 56 ע"י הגר"ש הכהן קוק שליט"א בשם הגרי"ש אלישיב שליט"א שנשאל במי שנולד ללא אבר זכר ובלא אברי נקבה וכותב: אכן בחסדי דוד בתוספתא בכורים כתב: ומאי דמסתמא הכא ולא יכלו חכמים להכריע, ה"פ יכולים הם וכמ"ש חכמי הטבע דאיכא מנייהו מי שעיקרו זכר וסימן הנקבות טפל ואיכא נמי איפכא. אלא שלא רצו לתת תורת כל אחד בידו דאתי מינייהו חורבא, הילכך אחדו דשא באנפייהו דכולהו יהי דינם שוה לתת עליהם כלהו חומרי, עכ"ל של החסדי דוד. ולכאורה (ממשיך הג"ר אלישיב שליט"א) דבריו צ"ע מפשטות דברי הרמב"ם דפסק פ"א מהל' איסו"ב הט"ו הבא על אנדרוגינוס דרך זכרותו חייב היינו כרת במזיד וחטאת בשוגג, וסתמו כפירושו דאין שום הבדל בסימני היכר שלו ובכל גווני אם הוא אנדרוגינוס כפי מה שהשריש לנו בפ"ו מהל' אישות הכ"ד, היינו שיש לו אבר זכר ואברי נקבות, חייבים עליו מיתת בית דין, ולפי"ד החסדי דוד הלוא ישתנה דינו ואם מבנה גופו וסימני היכר יהיה של נקבה דינו כנקבה ורק משום לא פלוג השוו רבנן מדותיהם. אך לפי דעת הראשונים רבי קראי דחייבין מיתה הבא עליו דרך זכרותו גם אם דינו כנקבה וז"ל הר"ש בסוף בכורים: שאני התם דרבי קראי אפילו יהא נקבה כדדרשינן את זכר משכבי אשה, איזהו זכר שיש לו שני משכבות וכו', לכן לא משנה כלל, לגבי חיוב הבא עליו דרך זכרותו, אם לפי טבעו וסמני היכר שלו דומה לנקבה, ומעתה ובנ"ד שנולד בלא אברי נקבות ללא מקום כמוה ללא רחם וללא שחלות ושפולי הכרס כאיש ולא כאשה, ואף דגם גיד אין לו אבל נמצאו אצלו ביצים בתוך חלל הבטן ואחרי שקיבל הורמונים גרם לצורה נשית וגידלו שדיים, הרי הבא עליו שלא כדרכו לכל הפחות בספק כרת קאי. ואשר למקום ביאה שסידרו הרופאים ע"י ניתוח פלסטי היה נראה פשוט שהמקום שנוצר באופן מלאכותי לא חל ע"ז דין משכבי אשה וה"ז כאילו חקקו מקום כמוה בירך ואין דינו אלא כדרך אברים. מ"מ הלוא הלכה פסוקה באהע"ז סי' כ הבא על אחת מן העריות דרך אברים ה"ז לוקה וכו' וכ"כ המאירי בסנהדרין סו הבא עליה דרך אברים פטור מן המיתה אלא שלוקה אפילו בחבוק ונשוק בערוה מן העריות דרך תאוה והנאת נשים בשר שנאמר ל"ת לגלות ערוה והמנחת חינוך סי' קפח כתב דבכל חייבי כריתות חייבין מלקות על הקריבה ה"ה הבא על הזכר. ולפי מש"ל הרי מידי ספק זכר לא יצאנו במקרה דנן, נוסף על מ"ש כת"ר דאיכא בכה"ג נמי משום השחתת זרע, עכ"ל של הגרי"ש אלישיב שליט"א. וראה גם מה שכתב הגאון שליט"א בספר קובץ תשובות 57 לגבי קריבה לעריות וחיוב באנדרוגינוס.

                   וכ"כ הרב משה שטינברג זצ"ל 58 לפקפק בדברי הציץ אליעזר שכתב "אבל כשעדיף מכמה בחינות להופכו לנקבה, גם כן אין לאסור", ומסכם: נראה לי שיש למנוע לסרס את איברי המין הזכריים של האנדרוגינוס ולהופכו לנקבה, הן מחשש איסור סירוס והן מטעם חובל בעצמו ללא צורך, וגם אין להפקיעו מן המצות שעליו לקיים ככל זכר. אבל לבצע ניתוח באיברי המין הנקביים ולהופכו לזכר, נראה שאין לאסור, אם יש צורך בדבר, עכ"ל.

                   ולפי"ז כש"כ באנדרוגינוס ממש שיש לו אברי זכרות ואברי נקבות ואפילו כשהאברי זכרות אינם מפותחים, שיהיה אסור להפכו לנקבה על ידי כריתת האברי זכרות ומטעמים הנ"ל.

וכותב השו"ת שבט הלוי 59: ואשר שאל בילד שנולד בזכרות ונקבות גם יחד שהוא כנראה בגדר אנדרוגינוס, והיינו שיש בין רגליו בשר תפוח ובתוכו בצד ימין סדק הנראה כמין נקבות של אשה, ובאמצע הבשר התפוח יש נקב קטן כמין נקב השתן של גיד הזכר אך בפנימית גופו נמצאים אברי נקבה שונים, ולפי דעת הרופאים הוא הרכב מעורב של זכר ונקבה ומעתה השאלה אם אריך למיעבד נתוח פלסטי להפכו לנקבה היות שלפי דעת הרופאים יותר רצוי להפכו נקבה כי עי"ז יהא חייו נוחים יותר, ומובן שגם השאלה אם באופן זה עדין יהי' לו דין אנדרוגינוס או אם יהי' לו דין נקבה [גם כ' שבצד שמאל של בשר הנ"ל בולט כמין ביצה אחת בכיסו].

ובתשובת דבר זה אומר בקיצור כי מרחוק קשה לעמוד על דקדוק הפרטים כדי להכריע עפה"ת, מכ"מ כתבתי בתשובת שבט הלוי ח"ו סי' קמ"ט בנדון כעין זה [ויש הבדל כנראה בכמה פרטים] והנה הדעות באנדרוגינוס ידועים דאו שהוא זכר ודאי עיין שבת קל"ד וקל"ו, וביבמות פ"א משנתינו, או דהוא גדר ספק כדעת החכמים וכ"ה דעת הרמב"ם ברוב מקומות וכ"ה בש"ס ברוב מקומות או דהוא ברי' בפני עצמו עיין בפרק אנדרוגינוס ר"מ אומר אנדרוגינוס בריה בפ"ע ועיין תוס' יבמות פ"ג ע"א ד"ה ברי' ובר"ש בכורים שם, או כדעת הראב"ד פ"ב ה"ב משופר דהוא כעין חצי זכר וחצי נקבה, כעין חצי עבד וחצי ב"ח, וע"ע פ"ז מתרומות הכ"ז במחלוקת הרמב"ם והראב"ד, ולהלכה למעשה בסתם אנדרוגינוס קיי"ל ביו"ד סי' רס"ב ס"ג ורס"ו ורס"ה ס"ג, דהוא בגדר ספק ועיין בשו"ע אה"ע סי' מ"ד ס"ה דלדעה ראשונה הוא ספק ולדעה שני' ודאי זכר וכן באה"ע סי' קע"ב וע"ש בביאור הגר"א.

והנה מדפליגי בהלכה ובמשנה אי נימול כזכר ודאי או עכ"פ נימול מספק זכר מכלל דיש לו אבר זכר גמור אלא דיש גם סימני נקבה, לא כן הנדון שלפנינו דאין אבר זכר בולט כלל רק נקב השתן ניכר, ובתוכיות גופו יש סימנים מובהקים של נקבה, אם יתברר אמת זה בבירור שלם ואפילו יש לו כמין ביצה אחת בצד ההוא כנ"ל מכ"מ אם אין גיד וגידים המתקשרים כרגיל מהביצים להגיד הלב נוטה שזה דלדול בשר בעלמא, משא"כ סימני הנקבה בנברא זה הם מובהקים יותר, ואז יש לנו רשות לומר דאין זה נדון של אנדרוגינוס שבחז"ל ושו"ע אלא היא נקבה עם איזה סימני זכרות שמ"מ אין קובעים לילד הזה לסוג זכר, וא"כ מותר לשנותו לגמרי לנקבה, כי בלא"ה כך הוא, ואין בזה שינוי נגד רצון ה' כאשר בארתי בעניי בתשובה שם אבל אם לפי בירור יסודי של הרופאים נתברר שהזכרות בכל הפרטים גיד ביצים, וגידים המקשרים קיימים בגוף הזה וכן סימני הנקבות הם בשלמות כי אז מקרה של אנדרוגינוס ממש לפנינו שמחויב מה"ת במצות כזכר מספק, וחייב במילה וכו' ואז לא ברור כלל אם מותר לשנותו לנקבה גמורה.

כמובן כאשר הזכרתי כי מרחוק קשה לי לעמוד ע"ז ולסמוך עלי בהוראה כתבתי רק מחשבות ראשית בנדון הנדיר הזה ויעיין נא עוד בשבט הלוי ח"ו סי' קמ"ט הנ"ל כמה פרטים בהלכה זאת, עכ"ל של השבט הלוי.

         הערות לסי' מד

 

1) על הטור אות א.

2) אוצה"פ קז ע"א.

3) יו"ד סי' א ס"ק כב.

4) פתיחה כוללת ח"ב אות ד ו-ה.

5) אהע"ז סי' קכא ד"ה ולענין.

6) בפתיחת הספר.

7) סי' ח בשמלה לצבי ס"ק ד.

8) מערכת חי"ת כלל קג.

9) סי' נה סע' ח בביה"ל סוד"ה הוא.

10) יו"ד סי' א בש"ד ס"ק כב.

11) אהע"ז ח"ג סי' לג. וראה גם ביו"ד ח"ב סי' קמו ויו"ד ח"ג סי' קכ אות ה

12) יו"ד סי' פד סע' לו.

13) בינת אדם כלל לח סי' מט.

14) שו"ת יחוה דעת ח"ו סי' מז.

15) ופשוט שאין כל זה שייך ליציאתו במצוות התלויות כשמיעה כגון שופר, כי אין הוא שומע את קול השופר ממש אלא כעין הברה של קול שופר – א"ל הגרש"ז אויערבאך זצ"ל. וכ"כ הגאון זצ"ל במנחת שלמה ח"א סי' ט.

16) קי ע"ב.

17) ס"ק ב.

18) ס"ק ד.

19) יבמות פג ע"א.

20) שם ד"ה בריה.

21) ח"י סי' כה פכ"ו אות ו.

22) עיין באנציקלופדיה תלמודית ערך אנדרוגינוס ובנשמת אברהם כרך ב יו"ד סי' רסב ס"ק יב (עמ' שכה).

23) תנא קמא בבכורים פ"ד. ר' יוסי במשנה יבמות פא ע"א וריש לקיש

     בגמ' שם.

24) ברייתא יבמות פג ע"א. הרמב"ן בקונטרס אחרון ליבמות שם

     ובהלכות בכורות פ"ו. הרא"ש בכורות פ"ו סי' ח.

25) תירוץ שני בתוס' יבמות שם, לדעת ת"ק בבכורים, הראב"ד הל'

     שופר פ"ב ה"ב ותרומות פ"ז הט"ז.

26) ר' אליעזר במשנה יבמות פא ע"א.

27) רי"ף יבמות שם. רמב"ם הל' מילה פ"ג ה"ו ואישות פ"ב הכ"ד.

     טושו"ע או"ח סי' שלא סע' ה ויו"ד סי' קצד סע' ח וסי' שטו סע' ג.

     ועיין בב"ח יו"ד סי' רסה והגר"א אהע"ז סי' קעב ס"ק יח.

28) טור יו"ד סי' רסה ואהע"ז סי' מד וסי' קעב בשם הר"י והרא"ש.

     רמ"א כאן בשם י"א.

29) פ"ד.

30) שם פ"ב.

31) ר"ש בכורים שם.

32) או"ח סי' יז סע' ב.

33) יו"ד סי' רסה סע' ג.

34) יו"ד סי' רסו סע' י.

35) ערך אנדרוגינוס.

36) אסיא ספר א עמ' 142.

37) או"ח סי' רכה סע' ט.

38) בכורות מא ע"א.

39) רמב"ם הל' אישות פ"ב הכ"ה.

40) לחם משנה שם ועיי"ש במ"מ.

41) אהע"ז סי' כב סע' יב.

42) קטו ע"ב.

43) עיין בשו"ת רמ"ע מפאנו סי' קל פרק אנדרוגינוס, מובא באסיא שם.

44) כאן.

45) קטו ע"א.

46) עיין בשו"ת ציץ אליעזר חי"א סי' עח.

47) אהע"ז סי' כ. אסיא ספר א עמ' 42.

48) עיין ברמב"ם הל' איסו"ב פ"א הט"ו.

49) אסיא שם.

50) חי"א סי' עח.

51) ונ"ל שא"כ גם אין כאן איסור של פצוע דכא ומה עוד שהאשך לא

     היה במקומו אלא בתוך אחת השפות ועיין לעיל סי' ה ס"ק ז (עמ' צג)

     מה שכתבתי לגבי כריתת אשך שלא נמצא במקומו.

52) אהע"ז סי' כ.

53) עיין שו"ת חת"ס שם סי' יז ובשו"ת בית יצחק אהע"ז ח"א סי' לו.

54) עיין בדברינו לעיל ד"ה אך במידה.

55) ק"ל לגבי הלאווין שהוא יעבור כנקבה וכמבואר לעיל שלא נזכר

     בתשובה. וכן קשה לי להבין את מה שכותב הגאון שליט"א שישתנה           

     ויהפך באמת לנקבה ודאית וכן מה שכתוב דמציאותו משתנה. כי אין הדבר כן  

     אלא שרק מבחינת המראה החיצוני משתנה האנדרוגינוס ולא שהוא באמת הופך

    להיות אשה לכל דבר – פרט למקרה המובא  לעיל ד"ה אך.

56) חוברת ב אלול תשל"ט. קובץ תשובות ח"א סי' קנב.

57) ח"ג סי' קפד.

58) ספר אסיא א תשל"ו, עמ' 142.

59) ח"ט סי' רסז אות א.