נשמת אברהם - אבן העזר סימן לט

סימן לט  המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים ומומין ועל מי להביא ראיה אם נמצאו

 

סעיף ד  (א) ומה הן המומין הפוסלים בנשים, כל המומין הפוסלים בכהנים פוסלים בנשים, ויותר עליהם בנשים, ריח רע וזיעה וריח הפה (וי"א אף ריח החוטם) וקול עבה ודדיה גסים מחברותיה טפח וטפח בין דד לדד (ב) ונשיכת כלב ונעשה המקום צלקת (פי' שנתרפאה המכה וקרם עליה עור ולא נשאר אלא רושם המכה) ושומא שעל הפדחת, אפילו היתה קטנה ביותר ואע"פ שאין בה שיער, וזו היא השומא שיתירה אשה על הכהנים, והוא שעומדת תחת כיפה שבראשה, פעמים נראית ופעמים אינה נראית, שאם תמיד נראית, הרי ראה ונתפייס, ואם תמיד אינה נראית, אינו מום. הגה ואם יש מרחץ בעיר, אפילו מומין שבסתר אין מבטלים. במה דברים אמורים, כשדרך הבנות לילך למרחץ בגלוי, אבל במקום שאין הבנות הולכות למרחץ, רק בלילה ובהחבא, אפילו מומין שבגלוי מבטלין. נכפה, אם הוא לזמן קבוע, הוי מום שבסתר, ואם אינו לזמן קבוע, הוי מום שבגלוי. ועיין לקמן סי' קי"ז עוד מדיני מומין. י"א דנכפה וריח הפה אין חילוק בין מרחץ בעיר, או לא.

 

נשמת אברהם

 

                   (א) ומה הן המומין. עיין באוצה"פ 1 רשימה של מומין שבני אדם מקפידים עליהם ולא נזכרו בגמ' ובשו"ע. וכיון שאין הדברים כל כך למעשה היום, אביא רק חלק מהם ובקצרה:

 

        1. טירוף, שעמום ומרה שחורה. דהיינו מחלות פסיכיאטריות קשות שרוב בני אדם מקפידים עליהן 2.

 

        2. מטילה מים בשנתה. הב"י כאן הביא מהרשב"ץ בתשובה 3 שאין זה ממומין הפוסלים בנשים, ולא תימא דדמי לריח רע וזיעה, דהנך שאני שדבקים בה בשעת תשמיש ואין האשה משועבדת לבעלה שתשכב אצלו כל הלילה אלא בשעת תשמיש. וכתב הב"י דאין דבריו נראין בעיני, דמום גדול הוא, ומה שטען דלא דמי לזיעה וריח רע דדבק בה בשעת תשמיש, לאו מילתא היא שהרי יכולה לנגב עצמה מהזיעה בשעת תשמיש (ומ"מ הוי מום), וזה דבר פשוט. ובדרכי משה (כאן) דן בב' הצדדים וכתב דמ"מ נראה דמום גדול הוא מה שלא תשכב עמו במטה, דאף דאינה משועבדת לו בזה, מ"מ לא יהא אלא כנדר בינו לבינה דמבטל הקדושין כדמתבאר ריש סי' זה. ומיהו אפשר דהא דבטלי הקדושין בנדר, היינו בדבר שמשועבדת לו וכו', וסיים וצ"ע. ולהלן סי' קיז סע' ה מביא הרמ"א ב' הדעות וסיים דנראה עיקר כהדעה דהוי מום.

 

        3. מצורעת. הב"י הביא בשם הר"ש בן הרשב"ץ שבאחד שטוען על אשתו שיש לה מום שהיא מצורעת וטמאה, השיב, מי הגיד לו ומי הסגירה. וגם אם היתה טמאה מה איכפת לו הלא כולנו טמאי מתים והמצורעת אינה אסורה בתשמיש המטה 4. וכתב עליו דדברי תימה הם דאין מום גדול מזה, אי משום דמאיסה ואי משום שהוא חולי המדבק וכו'. ובבדק הבית הקשה הב"י עוד, דהרי אפילו האיש אם הוא מצורע כופין אותו להוציא וכו', עכ"ל.

                   ולגבי מחלות מדבקות אחרות, כותב היד דוד (פסקי הלכות) ח"ב דף קמז ע"א, דצרעת אחרת שאינה מכלל מראות הנגעים ומצוי הוא הרבה ורפואתו ג"כ בנקל ואין נמאסים בה אחר שמתרפאת, יכול להיות שאין זה מום אף בעודה מצורעת, עכ"ל. ועיין בביאור הגר"א 5 שכולל חולי המדבק בצרעת דמאיס.

                   כתב לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל: בצרעת שלפי חוקי תוה"ק היה צריך הכהן לראותו כנגע ולטמא אותו, אך בזמן הזה שאין לנו כהן אם לפי דעת הרופאים לאו כלום הוא, צ"ע אם זה יכול להחשב כצרעת, עכ"ל.

 

          4. סומא. מובא בכנה"ג הגה"ט אות ט ממהר"ם מטראני, דהא דלא מנה הרמב"ם בכהנים סומא, הוא משום דאם שנוי הראות חשיב שם למום, כ"ש סומא, ע"כ. ועיין עוד באוצה"פ 6 לגבי קצרת ראיה, חרשת ואילמת.

 

        5. איילונית. כותב הב"ש 7 דאם היא איילונית ודאי א"צ גט כמ"ש התוס' 8.

 

6. נמצאו בו מומין. כותב האוצה"פ 9: עיין ב"ש סי' קנד ס"ק ב דמבואר בדבריו דגם כשנמצאו בו מומין הוי מקח טעות וכופין אותו להוציא וכמש"כ בסי' לט וסי' קיז בנמצאו בה מומין וכו'. ומביא הב"ש דהב"ח חולק וס"ל דבנמצאו בו מומין לא הוי מקח טעות ואין כופין להוציא. ועיין בבית מאיר שם שהקשה על הב"ש מדתנן דמומין הפוסלים בכהנים פוסלים בנשים, ואמאי תני דוקא בנשים לתני פוסלים בנשואין, או בלשון אחר באופן שיכלול בין איש בין אשה, ומשום דקדוק זה דוחה דברי הב"ש.

                   ובחזו"א כתב 10: ומש"כ הב"ש לצדד דבהיו ולא ידעה כופין אף במומין דהוי מקח טעות, והיינו דהוי ספק קדושין, צ"ע למה יכפוהו מספק, אם הוו קדושין הרי אינו חייב לגרשה ואם אינה מקודשת א"צ גט, וכיון דהוא רוצה בה למה יכפוהו להוציא, ועוד נראה דמומין באיש סתם הוו קדושין ודאין דאין כאן אומדנא דמוכח שאינה רוצה וכו', עכ"ל.

                   אך כתב לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל: צ"ע כיון דמפני הספק אין האשה משועבדת למקדש, ומעתה כיון שהיא מעוגנת מחמתיה שלא הודיע לה מקודם, מסתבר דהו"ל כספק מקודשת דחייב ליתן לה גט אם סיבת הספק מחמתיה וה"נ גם כאן, עכ"ל.

                   ומובא באוצה"פ בשם הבית הלוי 11 שהעלה דהוי ספק קדושין ובמומין גדולים, דאחר שכתב דמהב"ש הנ"ל מבואר דבנמצאו בו מומין ולא ידעה דינו כנמצאו בה מומין ושכנגד זה ראה כמה מהאחרונים שלא רצו לדון בכה"ג דין מקח טעות ולא חשבוהו גם לצירוף לשאר התרים שבנדוניהם, ומשום דסברי דאשה בכל דהו ניחא לה וכו'. אך כותב דעכ"פ נתבאר מדברי רש"י (ב"ק קיא ע"א) דלהתקדש לכתחילה למי שאינו רק כל דהו בלא ידיעתה, בזה לא אמרינן כלל הסברא דטב למיתב טן דו וכו', בודאי דיש בזה סמיכה גדולה להקל להלכה באופן כזה אם יש עוד פרטים לצרף להיתר, אמנם לפוטרה בלא גט אין שום מקום לאומרו כלל וכו'. רק זאת נתבאר דאינו רק ספק קדושין ולא ודאי, וה"ה בנמצאו מומין גדולים (אחרים) בבעל הוא כן. ובשו"ת אג"מ 12 גם מביא הוכחת הבית הלוי מרש"י הנ"ל, אך מאריך לבאר דבמוכה שחין ובשאר מומין גדולים שבבעל, גם גט מדרבנן אינה צריכה.

 

                   (ב) ונשיכת כלב ונעשה המקום צלקת. עיין בח"מ 13 וב"ש 14 דצלקת הוי מום אף במקום שאינו נראה. וכ"כ הערוה"ש 15: ויש להסתפק אם זהו מום רק במקומות הגלוים שבגופה או אפילו במקומות המכוסים, ומדלא חילקו הפוסקים בזה נראה דבכל הגוף הוי מום, עכ"ל. וצ"ע אם דוקא צלקת כזו שנוצרה ע"י נשיכת כלב וכדומה שצורתה מכוערת או אפילו כל צלקת כגון אחרי ניתוח ואפילו צלקת קטנה כגון אחרי הוצאת התוספתן. וכנראה שרק אותן המומין שדרך בני אדם להקפיד עליהן (חוץ מאלה הנזכרים גבי כהנים) הוי מום. וכן ראיתי בבן איש חי 16 בשם החות יאיר סי' רכ והנדיב לב ח"ב אהע"ז סי' ט דרק כשהוא מום דקפדי בו אינשי נראה דהוי מום, ומה שכתב מרן כאן סע' ג דאע"פ שאמר מקפיד אני על זה הרי זה מקודשת, היינו דוקא כשהוא לבדו מקפיד דבטלה דעתו, עכ"ד. ואם קידשה סתם עיין להלן.

 

סעיף ה  המקדש אשה סתם, ונמצא עליה אחד מן המומין הפוסלים בנשים, או נמצא עליה אחד מנדרים שדרך בני אדם להקפיד עליהם, הרי זו (ג) מקודשת מספק.

 

נשמת אברהם

 

                   (ג) מקודשת מספק. וטעם הספק מבאר בלבוש דיש להסתפק דכיון דלא התנה הוא משום דאינו מקפיד דסתם בני אדם אינם מקפידים על זה, או אפילו לא התנה כהתנה דמי דסתם בני אדם מקפידים על זה. ועיין בס"ק א לעיל מה שכתבתי בשם הב"ש והחזו"א לגבי מומין שנמצאו בו.

 

 

סעיף ו  קידשה ע"מ שאין בה מומין, והיו בה מומין והלכה אצל רופא (ד) וריפא אותה, אינה מקודשת. אבל אם התנה האשה (ע"מ) שאין בו מומין, והיו בו מומין והלך אצל רופא וריפא, הרי זו מקודשת שאין גנאי לאיש במומין שכבר נתרפאו, והאשה אינה מקפדת על זאת.

 

נשמת אברהם

 

                   (ד) וריפא אותה. כתב הב"י ע"פ הגמ' ורש"י 17, דכיון שהיו בה מומין בשעה שקדשה, נמצא שבשעת קדושין בטלו הקדושין וכי נתרפאה אח"כ מאי הוי, דל"ד לנדרים (סע' ב) דמהני התרה דהחכם עוקר מעיקרו, משא"כ רפואה מכאן ולהבא הוי, ע"כ. ומסתפק הח"מ 18 דכשנתרפא הוא, אם אמרינן דנתקיים התנאי, כיון דאשה אינה מקפדת על מה שהיו לו מקודם, ועיין בב"ש 19 שמביא ראיה דנתבטלו הקדושין, ע"ש.

 

 

הערות לסי' לט

 

1) צז ע"א ו-קג ע"א.

2) ועיין גם באוצה"פ קד ע"ב.

3) ח"א סי' קכד.

4) וכן פוסק הרמב"ם הל' טומאת צרעת פי"א ה"א ועיין שם פ"י ה"ו בכסף משנה שהיא מותרת גם בימי חלוטה וגם בימי ספירתה לעומת המצורע שמותר בתשה"מ בימי חלוטו ואסור בימי ספירתו. אך הראה לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א שבתרגום ע"ש יונתן בן עוזיאל חולק ויקרא יג:מו ועיין שם ברש"י.

5) סי' קיז ס"ק ט.

6) ק ע"א.

7) ס"ק טו.

8) כתובות עב ע"ב ד"ה על.

9) קט ע"א.

10) סי' סט אות כג.

11) ח"ג סי' ג.

12) אהע"ז ח"א סי' עט.

13) ס"ק ו.

14) ס"ק יב.

15) סע' טו.

16) שו"ת רב פעלים ח"א אהע"ז סי' ז.

17) כתובות עד ע"ב.

18) ס"ק יא.

19) ס"ק יז.