נשמת אברהם - אבן העזר סימן כב

סימן כב  איסור יחוד ועם מי אסור להתייחד

 

סעיף א  (א) אסור להתייחד עם ערוה מהעריות, (ב) בין זקנה בין ילדה, שדבר זה גורם לגלות ערוה, חוץ מהאם עם בנה והאב עם בתו והבעל עם אשתו נדה. וחתן שפירסה אשתו נדה קודם שיבעול, אסור להתייחד עמה, אלא היא ישנה בין הנשים והוא ישן בין האנשים. ואם בא עליה ביאה ראשונה ואח"כ נטמאת, מותר להתייחד עמה.

 

נשמת אברהם

 

          הקדמה. דיני יחוד נחוצים מאד בחיי יום יום ועוד יותר לגבי החולה, הרופא או כל מטפל אחר. והנה, פרטי דינים הם מרובים וצריך אדם לדעת איך להתנהג בכל מצב ומצב, אם זה ביום או בלילה, בעיר או חוצה לה, בבית או במרפאה או בבית החולים, עם אשת איש או עם פנויה, עם יהודיה או עם עכו"ם. ומאד נחוץ שעל כל דבר ודבר ועל כל פרט ופרט ישאל שאילת חכם, כי הדברים הם בגדר של שיגרה ומה בכך, אפילו להרבה מהיראים לדבר ד' ואין מרגישים אפילו שאולי עוברים על איסור.

                   וז"ל הרמב"ם 1: לפיכך ראוי לו לאדם לכוף יצרו בדבר זה (עריות) ולהרגיל עצמו בקדושה יתירה ומחשבה טהורה ובדעה נכונה כדי להנצל מהן. ויזהר מן היחוד שהוא הגורם הגדול וכו', עכ"ל.

 

                   (א) אסור להתיחד. עיין בבאה"ט 2 שכותב: תוס' 3 וטור כתבו יחוד דאורייתא והרמב"ם 4 כתב יחוד מן הקבלה דאינו אלא רמז בתורה ולכן אין מלקין אותו אלא מכת מרדות, עכ"ל. וכן עיין בב"י דבקדושין פ ע"ב א"ר יוחנן וכו' רמז ליחוד מהתורה מנין, שנאמר כי יסיתך אחיך בן אמך וכו', ואע"פ שאמרו יחוד דאורייתא 5, לאו למימרא שהוא כתוב בתורה, שהרי אמר רמז ליחוד וכו' ולשון רמז מוכיח שאינו מפורש אלא רמז בעלמא, עכ"ל. ועיין באוצה"פ 6 דלרוב הראשונים ופוסקים, יחוד אסור מן התורה. ועיין בשו"ת ציץ אליעזר 7 ובספר דבר הלכה 8.

 

1. שיעור יחוד. לגבי שיעור יחוד, כותב המהרי"ל דיסקין 9: לענין יחוד אף פחות מכדי (שיעור) ביאה אסור מלבד דזה הוה חצי שיעור אף גם א"כ אח"כ ימלך עוד על חצי שיעור ודוק. אבל בפשוט, דאנו חוששין שיבעול, ושוב ישתהה שם ומאי נפק"מ הרי סיפק בידו, עכ"ל. ועיין גם בשו"ת חלקת יעקב 10.

                   כתב הגרש"ז אויערבאך זצ"ל 11: כתב [בספר "דבר הלכה"] בסימן ט"ו סעיף ב' דבמקום שיכול לשהות כשיעור טומאה אם ירצה אסור אפי' אם מתיחד על מנת שלא לשהות דמשמע קצת שהוא רק אסור אבל אין זה יחוד ממש דאסור מה"ת, ועיי"ש בהגה"ה מ"ש מס' אמרי אש והמהרי"ל דיסקין ז"ל, ולענ"ד נראה דהן אמנם שיחוד במקום שאי אפשר לשהות כשיעור טומאה לאו יחוד הוא כלל ופשוט הוא כבעיתא בכותחא שגם להסוברים דיחוד אסור מה"ת ואיכא עלי' איסור עשה אפי"ה לא שייך בכגון דא לחשוש ולאסור משום חצי שיעור, שהרי גם אם הפתח פתוח לרה"ר איכא נמי שעה פורתא שהם ביחידות אשר אי אפשר כלל לשום אדם לראותם ואפי"ה שרי ולכן אך למותר הוא להאריך בזה.

אבל מ"מ נלענ"ד דכל שהיחוד הוא במקום שהם כן יכולים לשהות שם כשיעור טומאה, אז איכא ממש איסור יחוד דאורייתא על כל רגע ורגע שהם שוהים יחד גם לפני ששהו כשיעור טומאה ולאו בשיעורא תליא מלתא, ולכן אף אם נמלכו באמצע ונתפזרו לפני ששהו כשיעור טומאה אפי"ה כבר עברו על איסור יחוד וצריכים כפרה, וכ"ש שאם רק בדרך מקרה נכנסו לשם אנשים וע"י זה נפסק היחוד שביניהם, נלענ"ד דבכה"ג יש לדונם כעברו ממש על איסור יחוד ולהלקותם על כך 12, דכמו שפשוט הוא דאם שהו כשיעור טומאה דשפיר מלקין אותם אף אם יודעים ברור שלא נטמאו ה"נ גם לוקין אף אם במקרה נתפזרו ממקום סתירתם לפני השיעור, וכמו כן במ"ש הב"ש באבן העזר סימן קט"ו סק"כ לענין עוברת על דת אפילו ביחוד של פעם אחת היא נקראת עוברת על דת משה, נראה דאף אם קרה מקרה ונתפזרו לפני ששהתה כדי טומאה אפי"ה הו"ל בכלל עוברת על דת וכדאמרן דגם יחוד של רגע אחד במקום שלפי מחשבתם שבאותו רגע היה אפשר להתמהמה ולשהות שם יחד כשיעור טומאה היינו איסור יחוד ממש ולאו בשיעורא תליא מלתא.

ברם נלענ"ד לענין יחוד שלאחר קינוי דנאסרת לבעלה גם בפתוח לרה"ר ובעלה בעיר כמו"ש הרמ"א בסי' קע"ח סעי' ח' מהתה"ד וכן הוא בתוס' שאנץ במס' סוטה דף כ"ה, דאף שרבים סוברים שהיא רק נאסרת משום כך אבל מ"מ איסור יחוד ממש אין ע"ז, אולם מלשון השו"ע אה"ע בסי' כ"ב סעיף ח' "לא יתיחד עמה אע"פ שבעלה בעיר", וכן מלשון התה"ד הנ"ל בסי' רמ"ד שכתב "כיון דקינא לה מאותו האיש חוששין לה משום יחוד אפילו כשבעלה בעיר" משמע קצת דחוץ ממה שנאסרת לבעלה איכא נמי בכה"ג איסור יחוד, אך אעפי"כ חושבני דאפשר שאף אם היחוד הוא במקום שאפשר להתמהמה ולשהות שם הרבה זמן ולבוא לידי טומאה, מ"מ כיון דבעלה נמצא עכ"פ בעיר יש מקום לומר שאם הם מתיחדים לכתחלה על דעת שלא לשהות שיעור טומאה דשפיר שרי לכתחלה גם מדרבנן וצ"ע.

ומיהו אם נתיחדו במקום סתר ולא ידעו כלל שיש שם אנשים נלענ"ד דאף שלפי מחשבתם עברו ממש על איסור יחוד מ"מ אפשר דהו"ל כנתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה כיון דנתברר שלא שהו שם ביחידות, ורק לענין אשה שאין בעלה בעיר אלא שהיא אינה יודעת וחושבת שהוא כן נמצא בעיר מסופקני דאפשר שמותר גם לתחלה להתיחד עמה בכה"ג שגם אם המתיחד יגיד לה שבעלה איננו בעיר לא תאמין לו כיון דסו"ס אימת בעלה עלה ואין כאן איסור יחוד אע"פ שלמעשה איננו כלל בעיר. [וראה עוד לעיל סימן ל"ה אות ד'], עכ"ל של המנחת שלמה.

                   כ"כ האג"מ 13: אם א"א להיות היחוד אלא בפחות מכדי שיעור טומאה, ליכא איסור יחוד, דבשביל חבוק ונשוק לא גזור אף שחבוק ונשוק לאשת איש היא מדאורייתא, אבל אם מי שצריך ליכנס לא ידע שהיחוד לא היה אלא משהו שלא כשיעור טומאה אסור מפני החשד וכו'. וגם היחוד במעלית שבבתים גדולים שהרבה קומות זה ע"ג זה שנזדמן שנכנסו שם רק איש עם אשה שמקומה לקומה ליכא שיעור טומאה שרק זה יש להתיר וכו'. ולכן אם לא שייך לחוש שהיחוד יהיה כשיעור טומאה, ליכא איסור יחוד, עכ"ל. ועיין שם 14 מה נקרא שיעור טומאה.

                   כותב הגרי"ש אלישיב שליט"א 15: וראיה להגאון רבי יהושע ליב דיסקין ז"ל ממה שכתב הבית שמואל בסימן כב ס"ק ט להקשות על רבינו ירוחם בשם הרמ"ה דבדרך דבעינן שלשה זה דוקא כשהולכים לשמור אותה, ולכן חיישינן שמא אחד מהם יצטרך להתרחק והשני ישאר לשומרה, אבל כשאין הולכין לשומרה מותר גם בשנים, שאם אחד יצטרך להתרחק יצטרף עמו גם השני, שאינו חשוד לעבור על איסור. והקשה הבית שמואל ממה שכתב הראב"ד דבלילה בעינן שלשה שמא ישן אחד מהם וישאר איש ואשה ביחד, והרי אפשר להקיץ את השני. ותירץ דמכל מקום ביני לביני מתייחד עמה, משמע דאין צריך בשיעור מסויים, עכ"ל.

 

2. איסור יחוד במעלית. ממשיך שם הגרי"ש אלישיב וכותב: ומכאן יש לדון שאסור להתייחד במעלית אמנם באלה שמסודרים כשהם מגיעים לתחנה נפתחים הדלתות מאליהם, וברגע מגיעה למחוז חפצה אין בזה איסור יחוד. גם יש לדון להיתירא באלה שאין נפתחים מאליהם, מ"מ בהגיעם לתחנה הדלת לא נעולה, וכל מי שרוצה להשתמש בו בידו לפותחו ולהכנס בו, יש לומר שאין בזה משום ייחוד, אף שאין לדמותו לפתח פתוח לרשות הרבים ששמה מעולם לא היה ייחוד מה שאין כן כאן. מכל מקום בלי פעולה מצדו לסגור את המעלית, אין בו ייחוד שהרי אפשר לפותחו. אך במקרה והוא צריך לפתוח את הדלת, ואם לא יפתח אי אפשר להיכנס בו, בודאי יש בו איסור ייחוד, עכ"ל.

וכן מתיר המנחת יצחק בתנאי שאין כדי שיעור יחוד וכותב בסיכום 16: ודאתאן לפי הנ"ל, דלפי מה דנתבאר, דבשעת הדחק, אם אין בהשיעור של עליית ויריד' העלעוועטער (מעלית), כדי שיעור טומאה, י"ל דאין בזה משום יחוד, אם צדקנו בדברינו והשערתינו הנ"ל, הי' אפשר להגביל הזמן על ה' מינוט, וכתבתי רק להעיר. ובתשובה שניה מפרט 17: ובנוגע להשיעור של ה' מינוט (דקות) שכתבתי, זה רק ליתר שאת, ששוב נסיתי בעצמי, וראיתי שבעליית ד' קומות בעלעוועטער (במעלית) לא שהה בעלייתו אף למינוט א', ולפי זה, אף בי' קומות בבת אחת, למשל, לא ישהה יותר מבערך ב' מינוט וחצי, שבזה בודאי ליכא שיעור טומאה, כפי המבואר בדברינו הקודמים.

          וכן מתיר הציץ אליעזר 18: וא"כ נראה פשוט דמותר להתייחד בעליה במעלית בהיות ואין בהיחוד הזה שיעור לכדי שיעור טומאה, ואין הדבר בידם כלל לעכב התהליך של המעלית, ונוסף ע"ז נחשב זה כפתח פתוח וכאיכא שומר עליהם ועוד יותר מזה כאילו הדלת לא נעולה דהרי מיד עם העליה כהרף עין למקום המבוקש תפתח הדלת, ואנשים מבחוץ מחכים בכל רגע לכניסה, ואם יתעכבו שם באיזה דרך שהוא תיכף ומיד ירגישו האנשים מכך. והר"ז כחוששין לשמא יבואו פתאום ויראו במעשיהם דאין חוששין שיזנו וא"כ פשוט הדבר להיתרא (ולאפוקי ממ"ש בשארית יעקב שם באות ז' להתיר רק כשבעלה בעיר ע"ש. דזה אינו וכנ"ל).

והייתי מוסיף לומר דכל יחוד שאין בו כדי שיעור ביאה לא חל עליה שם יחוד כלל דאיסור יחוד שייך רק כשיש בו שיעור ביאה, וכל שאין בו בכדי שיעור זה לא נקרא כלל יחוד, וממילא לא שייך בכלל לדון בו מדין חצי שיעור, וכן גם לא למיחש לשמא עי"ז ישתהה או למה שסיפק בידו, כשם שאין אנו חוששין לאסור ביחוד המותר בכגון פ"פ לרה"ר וכדומה לשמא יבואו לנעול במנעול, וכבר הבאנו לעיל בפרק ח' בשם החקרי לב שכתב דהתורה נתנה בזה נאמנות לכ"א שלא יבוא להתייחד.

והשערים מצויינים בהלכה גם כותב להתיר 19: כיון שיכולים אחרים ליכנס בכל קומה וקומה ובמשך הזמן ששוהה בין קומה לקומה, אין כאן שיעור יחוד דהיא כדי לצלות ביצה ולגומעה חיה וכו' דבכה"ג אין איסור יחוד, עכ"ל.

לעומת, מחמיר השבט הלוי וכותב בסיכום 20: איברא היות כי דעתי נוטה בזה להחמיר, ומה אני להטיל דעתי על אחרים, וגם עיקרי דברינו בזה כבר הזכירו גם הרבנים הג' בתשובותיהם. ואולי מוטב שיהיו שוגגין וכו' – ע"כ יהיו דברי בזה מועטין.

                   וראה לעיל מה שכתבתי בשם האג"מ ד"ה כ"כ האג"מ.

 

          3. בדיקת רופא. כותב הרשב"א 21 שהגפת דלת שאמרת אין זה יחוד עד שיהא בית נעול, וכו'. אך הבית מאיר 22 כתב דטעות סופר נפלה בלשון הרשב"א וצ"ל והגפת הדלתות שאסרת אין זה יסוד, והסכים אתו הגרעק"א 23. וכותב בשו"ת בנין ציון 24: אכן בשו"ת מהר"מ מטראני (ח"א סי' רפז) ושו"ת רדב"ז (סי' קכא) העתיק דברי הרשב"א כמו שהוא לפנינו "אין זה יחוד" ולענ"ד הלשון שאסרת אין זה יסוד כמו שהגיהו הבית מאיר קשה להבין וכו'. ובסכום כותב: אבל בחדר שבכל רגע וכול לבא אדם לשם אין יחוד בלא דלת סגור וא"צ להגיה בדברי הרשב"א וכו' וע"כ כל כה"ג שמתיראים המתיחדים שיבא אדם לשם בלא נטילת רשות לא נקרא יחוד בלא סגירת הדלת, עכ"ל הבנין ציון.

                   אולם רבינו יונה 25 כותב: איזו יחוד, סגור במפתח או במנעול זהו יחוד האמור בתורה, ע"כ. ועיין בשו"ת הרדב"ז 26 , שו"ת המבי"ט 27  וכן בב"י 28 , שמביאים את הרשב"א שלפנינו.

גם המהרש"ם חולק על הבית מאיר ועל הרעק"א ומתיר עם דלת סגורה אך לא נעולה, וז"ל 29: בדין פתח פתוח לרה"ר אבל הפתח סתומה בלא מנעל אם יש בו משום יחוד. [ומ"ש בפנים בשם תשו' רע"א להקל ושלא הביא מירו' ורשב"א כלל שוב עיינתי שם וראיתי שהביאו וכתב שהוא ט"ס ברשב"א ופסקו הב"מ (הבית מאיר) ורע"א להחמיר בזה ואני מצאתי בתשו' מבי"ט ח"א סי' רפ"ז שפסק בפשיטות להקל דבכה"ג ל"ה יחוד והראני בספר היראה לרבינו יונה וז"ל אל חתייחד עם שום אשה אפי בתך או אחותך. (וצ"ע דהא עם בתו מפורש בש"ס וש"ע רס"י כ"ב להתיר וגם עם בת בתו מבואר בב"ח להתיר וע"ש בפת"ש סק"ב וגם עם אחותו מותר דרך ארעי וע"ש בב"ש בשם הרא"ש וצ"ל שכ"כ דרך חסידות וחומרא בעלמא) ואפילו פנויה וכו' ואיזו הוא יחוד סגור במפתח או במנעל זהו יחיד האמור בתורה וכו' ואפילו עם ב' נשים וטוב ליזהר אפי' בפתח פתוח לר"ה מלשבת עם אשה אחת עכ"ל. ומפורש להקל מדינא ומצאתי בשו"ת בנין ציון סי' קל"ח שהאריך בענין זה והביא מתשו' רע"א הנ"ל וגם מתשו' מבי"ט ורדב"ז וכתב שהגהת הב"מ (הבית מאיר) בתשו' רשב"א במ"ש שאין זה יחוד דצ"ל שאין זה יסוד הוא דחוק וקשה להבין והביא ראי' ממגילה (דף י"ד) גבי דבורה שישבה תחת תומר משום יחוד ופירש"י שהתומר יש לו צל גבוה ומוכח דתחת אילן אחר שאין צלו גבוה אסור והעלה דהכל לפי הענין שאם הוא במקום שמצוים בנ"א לבא שם בכל עת ליכא משום יחוד אבל אם הוא בחדר שבעליי' וכדומה שאין דרך בנ"א לבא לשם אסור והביא ראי' מדברי רש"י בסוכה (דף כ"ה ע"ב) וליעבדו חופה בסוכה אביי אמר משום יחוד ופירש"י דסתם סוכה בגג ואין דרך ביאה ויציאה לשם לרבים תמיד ע"ש וכונתו כמ"ש ע"ש. ולענ"ד אין מהש"ס דסוכה ראי' כלל דהא רבא שם לא ס"ל טעמא דיחוד ומפרש משום צער חתן ותדע שהרי קיי"ל דאם בעלה בעיר ליכא משום יחוד ולשי' התוס' בקידושין (דף פ"א) גם איסורא ליכא וצ"ל דאביי לאו משום איסורא קאמר אלא שעי"ז לא תהא דעת החתן נוחה עליו ויבא לידי חשד או דבאמת מה"ט לא ס"ל לרבא כן וא"כ אין שום ראי' מדברי אביי וגם מ"ש ממגילה (דף י"ד) לפמש"ל בשם הר"י דמדת חסידות שלא להתייחד גם בפ"פ לרה"ר י"ל דגם שם נהגה כן דבורה מצד מדת חסידות], עכ"ל.

                   כותב בשו"ת ציץ אליעזר 30: בשו"ת הרשב"א ח"א סי' אלף רנ"א השיב לשואל שם וכתב וז"ל: והגפת דלתות שאמרת אין זה יחוד עד שיהא בית נעול דתרעא טריק בירושלמי שער נעול במנעול משמע וכדמשמע התם בירושלמי בפרק המדיר דגרסינן התם תרעא טריק סוטה מוגף צריכה וטעמא כל שאינו במנעול ירא הוא שמא יכנס אחר שלא ברשות וכענין ההיא עובדא דבפרק בתרא דע"ז ד' ס"ט ביין נסך עכ"ל.

למדנו דברים מפורשים מדברי תשובת רשב"א זאת דס"ל דאם אין הבית נעול אעפ"י שהדלתות מוגפות לא מיקרי בכה"ג יחוד, וסומך א"ע על דברי הירושלמי דאיתא טריק סוטה. ואע"ג שגם על מוגף הרי נשאר הירושלמי בבעיא כדאיתא בלשון מוגף צריכה צריכים לומר דהרשב"א מאיזה טעם שהוא הכריע בזה לקולא לפשוט דמוגף אין זה יחוד. וכן כותב בספר עצי ארזים על אה"ע בסי' י"א סק"ד דהרשב"א פסק לקולא עיי"ש, ויש לציין דהמאירי ליבמות ד' כ"ד ע"ב הי"ל הגירסא בירושלמי מוגף אינה סוטה. ולפי"ז להירושלמי בעצמו היה פשוט דמוגף אין זה יחוד. אולם הגאון בעל בית מאיר בתשובתו הנדפסת בשו"ת רע"א סי' ק' הכריע דנפל ט"ס ברשב"א [בקשר להוכחתו של הב"מ שם מההיא דפתח פתוח לרשות הרבים וכו' עיין מה שכבר כתבנו בזה באריכות לעיל בפרק י"א עיי"ש] והעיקר כגירסת הב"י וכן מעתיקו הפי' שעל הירושלמי פ' המדיר דהיינו והגפת הדלתות שאסרת אין זה יסוד. והסכים לו על כך הגרע"א בתשובתו שם בסי' ק"א וכתב לו דבריו נכונים ומוכרחים בשו"ת רשב"א דבודאי גם בלא סגור יחוד מקרי עיי"ש. אלא שעשיית הט"ס הזה בדברי שו"ת הרשב"א הוא לא כ"כ פשוט, ובב"י שלפנינו בטור סי' י"א לא נמצא התיקון סופרים הזה שכותב בשמו הבית מאיר, אלא כתוב ומועתק ממש כפי שהוא בשו"ת הרשב"א שלפנינו בלשון אין זה יחוד עד שיהא הבית נעול וכו' ע"ש, עכ"ל של הציץ אליעזר.

                   כותב הדבר הלכה 31 : מ"מ נראה דברופא אף בביתו (דבמרפאה שיש עוד עובדים ודאי מותר, שרגילים להכנס לחדרו אף בעת שבודק את החולה) ואין היתרים אחרים חוץ מהפתח פתוח, אף לבנין ציון אפשר דמותר וכו' כי אין כאן איסור להכנס רק מנהגי דרך ארץ ויש כאלה שאין מקפידין על כך, או חולה מקורב שבא ופותח את הדלת לשאול את הרופא אף בעת שבודק את החולה, עכ"ל.

                   וכן א"ל הגרש"ז אויערבאך זצ"ל שכל שהאחות או חולה או כל אדם אחר יכול כל רגע להיכנס לחדר, בין בתפקיד ובין בטעות, אין כאן איסור יחוד, עכ"ד.

                   ואפילו אם הדלת נעולה ולא רק סגורה, מתיר  השו"ת דובב מישרים 32 , אך בתנאי שבני הבית גם יש להם מפתחות ובכל עת שרוצים יכולים להכנס בלי שום הפרעה, כי אז הוי זה כפתח סתום ואינו נעול, ע"כ.

                   וכן מסכם השו"ת ציץ אליעזר 33 וכותב: והיכא שלא נעול יש לצרף דעת הפוסקים שנביא עוד להלן בע"ה בפרק מיוחד דסברי דבכלל היכא שהחדר לא נעול לא הו"ל בגדר של יחוד. ואפילו כשסוגר עם יעל אם יש גם בידי אשת הרופא או בידי מי שהוא אחר מפתח לפתוח הדלת בכל עת שירצו אזי אפילו אם לא נמצאים כעת על המקום ג"כ מהני שלא יחשב לייחוד [לקמן עוד נכתוב בע"ה במיוחד בענין מפתח יעל]. ונחשב זה גם כיוצא ונכנס דמהני לענין ייחוד כדנבאר בע"ה להלן בפרק מיוחד. ונוסף לכל צדדי ההיתר ישנו ברופא גם צד היתר כללי נוסף והוא בזה דגבי דידיה ישנו חזקה דלא מרע אומנתיה, שאם יתפסוהו בקלקלתו יעבירוהו מתפקידו. ומצינו בדומה לזה בשו"ת רדב"ז ח"ג סי' תפ"א שכותב לענין נשים העובדות אצל בעלי מלאכה נכרים ובאים לידי יחוד דיש לצרף כאחד מסניפי היתר בזה דכיון דעושים מלאכה זו הם בעלי האומנות והם צריכים בכל שעה להביא נשים לעשות מלאכתן לא מרעי לחזקתייהו הלכך הדבר רחוק שיעשו עבירה ע"ש, דון מינה במכ"ש גבי רופא דזהו מקצועו ממש לבדוק את החולה ועפ"י רוב ביחידות דודאי חזקה דמירתת מלהרע אומנותו ורחוק שיעשו עבירה. לכן מכל צדדי ההיתר הנ"ל שישנם ברופא יש להתיר בשופי בדיקת אשה אצל רופא ביחידות באחד מאופנים האמורים, עכ"ל.

                   עיין בבית שמואל אה"ע סי' כ"ב ס"ק כ"ב שמבאר כוונת הכ"מ דס"ל דאפילו אין אשתו שרויה עמו בבית הספר מ"מ בכל עת תבא אליו ושייך לומר היא משמרתו עיי"ש.

                   וכן כותב הציץ אליעזר 34 שיוצא ונכנס נחשב כנמצא בפנים לענין שמירה מיחוד, וז"ל: והנה הסברת דברי הב"ש בכוונתה הכ"מ אפשר לפרש בתרי גוונא, או דהמכוון לומר דמועיל אשתו בעיר כשם שמועיל בעלה בעיר, או דהכוונה דמכיון שדרכה לבוא בכל עת הביתה ולא לשהות הרבה מחוץ לבית א"כ הו"ל כיוצא ונכנס אשר מצינו בכמה מקומות דהו"ל שפיר שמירה, והכי מסתבר לפרש כהצד השני, דמוכח כן ביותר מלשונו של הכ"מ שכותב לפי שדרכה להיות תמיד בבית, וגם עיין מ"ש בזה לעיל בפרק ט' בבירורנו אם מהני אשתו בעיר, ומכיון שכן א"כ ממילא נלמד מזה דמהני יוצא ונכנס שיחשב שמירה לגבי יחוד כאילו יושב ומשמר, עכ"ל של הציץ אליעזר. ועיין גם בדבריו בהמשך אותה תשובה 35.

                   אך כמובן אין זה מועיל אם הדלת סגורה ונעולה מבפנים ע"י לשון מתכת וכדומה שאז אי אפשר לאף אחד להכנס ללא שיפתחו את הדלת מבפנים. ועיין גם בבאר היטב ס"ק ט דהא דפתחו פתוח לרשות הרבים אין חוששין, דוקא ביום אבל בלילה לא וכו' אבל וכו' ועדיין לא כלתה רגל מן השוק כיום חשיבה ליה ואין חוששין ליחוד, ע"ש.

                   ועיין בשו"ת ישכיל עבדי 36 שהסכים לדינא ולנמוקיו של הרב השואל שהביא בשם הרדב"ז ח"ג סי' תפא לענין נשים שעושות אומנותן בבית עכו"ם, שכתב באחד הסעיפים דל"ה יחוד משום דהעכו"ם צריך למלאכת הנשים ולא מרעי לחזקתו ועוד כיון דהנשים אינן מתיחדים לשם זנות ובעבידתייהו טרידי לא חיישינן. וה"נ ודאי הרופא חייש דלא ליתרע חזקתו ובפרט בזה"ז דעונשין מהמלכות על אונס וגם ברצון לא חיישינן כמ"ש הרדב"ז שם שכן הוא לרוב השיטות, ועוד כיון שהרופא טרוד בפעולתו אפשר דלא חיישינן לשום דבר, ועיין בתרומת הדשן סי' רמב באשת כהן שנתיחדה לרצונה ע"י משא ומתן או רפואות, שיש לה אמתלא למה נתיחדה וכו' מאן דשרי לה בדיעבד וכו' לא מחינן בידיה וכו'. וא"כ בנ"ד דהדבר נחוץ יותר, יכולים להתיר אפילו לכתחלה ובפרט אם הולכות נשים אחרות עמה לחצר הרופא, רק לבית הרופא הוא דאין נכנסים עמה, ודאי לא חיישינן לאונס כלל כיון דאימת הרבים עליו, עכ"ל.

                   וכתב לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל: הא דטרידי בעבידתייהו כתב רק למעט את הפריצותא, אבל לא להתיר יחוד שהרי תינוק בן שלושים יום נקבר רק באשה אחת ושני אנשים אע"ג דטרידי בהולכת התינוק וקבורתו 37. גם על מ"ש שהרופא טרוד בפעולתו צ"ע, הרי גם אם באה אשה לשאול שאלת חכם והרב טרוד וצריך לעיין להורות כהלכה, ג"כ יש איסור יחוד, וכ"ש ברופא שגם יושבים ומשוחחים יחד. וגם כל הענין של טרדה נזכר רק לענין חשש חיבה במישוש הדופק ולא לענין יחוד. ומ"ש מהתרומת הדשן, היינו רק שלא לאוסרה על בעלה ולא לענין יחוד, עכ"ל של הגרש"ז אויערבאך זצ"ל. ועיין לקמן מה שכתבתי בשם האג"מ.

                   ובתשובה אחרת בישכיל עבדי נשאל עוד ע"ז שהנשים נוהגות לדרוש עצת הרופא ונכנסות עמו בחדר סגור לפני ולפנים ביום ובלילה ולפעמים נעול גם במנעול וכו'. וכותב דאמנם יש מקום לצדד להתיר עפמ"ש הרדב"ז הנזכר דלא מרעי לחזקתייהו וכו' דאם יוודע קלונו יבדלו ממנו ואף אחת לא יקרב לפתח ביתו ופסק לחיותיה, וכמו דאמרינן גבי בעלה בעיר דלא חיישינן ליחוד משום דאימת בעלה עליה, ה"נ בנ"ד משום דמירתת על פרנסתו לא חיישינן ליחוד ובפרט אם יש אנשים הבאים להתרפאות עומדים בחוץ וכו' ובפרט שמענישים על זה. ואפילו אם בשעה שנכנסה עמו לא היו אנשים בחוץ, מ"מ מאחר דמצוי והווה דבשעה זאת באים אנשים לדרוש ברופא ומחכים עד בוא תורן, א"כ מיחש חייש שמא אנשים עומדים בחוץ ומירתת. ומ"מ מהיות טוב, טוב שתזהר האשה שתתלוונה חברתה עמה שתהיה שומרת לה מבחוץ, עכ"ל.

                   בשו"ת ציץ אליעזר 38 כותב דאפילו אם הדלת נעולה במנעול "יעל", מ"מ אם יש מפתח גם בידי אשת הרופא או בידי אחר, שיוכלו לפתוח בדלת בכל עת שירצו, אזי אפילו אם לא נמצאים כעת על המקום, ג"כ מהני שלא יחשב יחוד וכו'. ונוסף לכל צדדי ההיתר ישנו ברופא גם היתר כללי נוסף, דחזקה שלא מרע אומנתיה שאם יתפסוהו בקלקלתו יעבירוהו מתפקידו וכעין מ"ש הרדב"ז וכו'. א"כ כ"ש רופא דזהו מקצועו ממש לבדוק את החולה ועפ"י רוב ביחידות, דודאי חזקה דמירתת מלהרע אומנתו ורחוק שיעשו עבירה וכו' 39. ואם חדר המרפאה נמצא באחד מחדרי מגורי הרופא ומשפחתו, ודאי מותר ואפילו כשסוגר עם מפתח. די"ל דככל כגון דא כו"ע יודו אפילו לאלה דסברי לא מהני אשתו בעיר, דכל שנמצאת אתו באותו בנין היא משמרתו ומירתת ממנה וכו' ובפרט עם צירוף הנימוק דחזקה דלא מרע לאומנתיה, עכ"ל של הציץ אליעזר.

                   ושוב כתב לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל: צ"ע מנלן לחדש מעצמנו במירתת גם מלפתות באופן שבאמת תתרצה. אמנם נכון הדבר שהרופא חושש שמא לא תתרצה והיא תרחיק נשים אחרות ממנו, אך א"כ מותר ג"כ להתיחד עם עורך דין ושאר מיני יועצים וכ"ש להתיחד עם רופא שינים, עכ"ל.

                   עיין בשו"ת שבט הלוי 40 שכותב להחמיר וע"ש פרטי דינים.

                   כעת ראיתי בשו"ת אג"מ 41 שכותב: בדבר אשה שצריכה ללכת לבית הרופא שצריך לבודקה כשהיא ערומה וגם בבית הסתרים שא"א זה אלא אם הרופא לבד בחדר סגור ואף כשיש איזה אדם בהמשרד בחדר אחר, הא אין הדרך להכנס שמה, ומעשים בכל יום שאף נשים של ת"ח וירא ד' מתייחדות עם הרופא במשרדו וגם היא עצמה בלא בעלה הולכת לרופא. הנה, ההיתר שנתפשט הוא משום שהרופא אף אם הוא נכרי הרי הוא טרוד במלאכתו לסלק מעצמו תאותו. ואף כשכלה מלאכתו שהוצרך להתעסק בה, אם הוא בזמן שקבע שיבואו אליו החולים, הרי לא יוכל לשהות עמה עוד זמן מפני אלו שמחכים שם, ואף אם עדיין לא באו שם חולים אחרים, הרי חושש שיבואו עוד אחרים. וכשנשארה היא באחרונה שידוע שיותר לא יבואו שליכא טעמים אלו, סומכות ע"ז שאיכא להרופא משרתת במרפאה שלו ואם תתאחר יותר זמן מכפי הרגיל ייראו שלא תחשוד את הרופא. והרופא אף שהוא נכרי ימנע מזה כדי שלא יצא עליו שם רע ויתמעטו החולות לבא אליו מפני בעליהן שלא יניחום לילך לרופא זה. אבל מה שמתייחדות עם הרופא אף כשאין לו משרתת ואף אחר זמן וגם ע"י יחוד זמן מיוחד לה בעצמה, נראה שאין להתיר ומוכרחת לקחת עמה אחד מבניה ואם אין לה, יהיה מוכרח הבעל לילך עמה, אבל לא נאסרה על בעלה אף כשהלכה בעצמה דאין אוסרין על היחוד, עכ"ל.

                   ואולי אם היא הולכת לרופא (כשאי אפשר לה להיבדק ע"י רופאה) ולוקחת עמה אשה אחרת שתהיה עמה לפחות בזמן הבדיקה, יהיה מותר ולא יהיה כאן איסור יחוד. ואמנם יש משנה מפורשת 42 שלא יתייחד אדם עם שתי נשים, אך עיין בבינת אדם 43 דזה אינו אלא מדרבנן. ועיין בשו"ת ציץ אליעזר 44 שכן הוא ברשב"א 45. וא"כ מסתבר דבצירוף עם מה שכתבתי לעיל בשם הרדב"ז, כאן שהיא חולה יהיה מותר.

                   וכתב לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל: תלוי בסוג המחלה, כי אם היא סובלת מכאבי ראש או צולעת או אפילו חולת לב וכדומה, למה יהא מותר. וכן להיפך, כשהאשה היא הרופאה והגבר הוא הצולע, עכ"ל.

                   כתב לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א: יש להקל אם בעלה בעיר, כי האחרונים מקילים אף אם היא נמצאת שלא בביתה. ומה תאמר – הבינת אדם שהוא מחמיר אם האשה לא נמצאת בביתה, הרי לדעתו אם היא תקח אתה עוד אשה יש בו רק איסור דרבנן. וא"כ נראה באשה חולה הזקוקה לבדיקה ולטיפול רפואי ואינה יכולה ללכת לרופאה, מסתבר דיהיה מותר לה להבדק ע"י רופא. ועוד יש להוסיף סברת הרדב"ז הנ"ל דלא מרעי לחזקתו ובעבידתייהו טרידי, עכ"ל.

                   וכתב לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל: כמדומני שאם הוא רופא בית וכבר בדק אותה הרבה פעמים, אפשר דחשיבי כגייסי אהדדי ולא מהני כלל מה שבעלה בעיר. עכ"ל. ועיין בספר דבר הלכה 46 שכותב: ואם היה זה גס בה כגון וכו' או שיש להם איזה הכרה ע"י ענייני מסחר וכיוצא, אסורים להתייחד אפילו בכה"ג כשבעלה בעיר, עכ"ל. וכ"ש ברופא בית כפי שנ"ל.

 

          4. איסור יחוד ופקוח נפש ומה הדין בשבת. מובא באוצה"פ 47: כתב בצור יעקב סי' טז בד"ה אבל, דגם כשיש חשש סכנה לא הותר היחוד, דהא מבואר ביו"ד סי' קנז ברמ"א סע' א דאפילו באביזרייהו דג"ע יהרג ואל יעבור ומבואר שם דהיינו אפילו באינו עובר על לאו רק על קריבה בעלמא, כיון דבעיקר הביאה איכא כרת, ומביאין ראיה ממ"ש בסנה' 48 דימות ואל יספר עמה מאחורי הגדר וכו' אף דלהרמב"ן ליכא לאו בקריבה בעלמא. גם בפסקי תשובה (לר"א פיטרקובסקי) ח"א בהערה ל דף יג ע"א, כתב דגם על איסור יחוד יהרג ואל יעבור. וכ"כ בזרע אברהם לר"א יצחקי חיו"ד סי' ה, עכ"ל של האוצה"פ. אך ק"ל הראיה מסנהדרין כי שם המחלה עצמה באה מחמת עבירה ולפיכך אמרו חכמים שימות ואל יעבור, אבל בנדוננו שמדובר על יחוד לשם מצוה של הצלת נפש, אולי לא אמרו. ואכן ברדב"ז 49 חלק כך לגבי מישוש הדופק דאע"ג דבכל אביזרא דגילוי עריות אמרינן ימות ואל יעבור, מההיא עובדא דהעלה לבו טינא לא דמי, דהתם בא החולי מחמת העבירה אבל הכא בדין של מישוש בדופק לא בא החולי מחמת העבירה להכי שרי, ע"כ. ונראה שה"ה לגבי יחוד, כי הלא פוסק הרמב"ם 50 שהאיסור האמור בסנה' הוא אפילו בפנויה. ומאידך עיין בסנה' 51 שהתירו לו לדוד המלך ליחד עם אבישג במקום מחלה. ועיין בנשמת אברהם חיו"ד 52.

                   ממשיך באוצה"פ 53: ובשם אריה אהע"ז סי' לג בנדון מקשה ללדת בשבת ושלחו להביא מילדת מעיר אחרת והעגלון נכרי, ונסתפקו אם עדיף שיסע עמה שומר ישראל כדי שלא תעבור על איסור יחוד דחלול שבת הרי מותר בפקוח נפש, או עדיף שתסע המילדת לבד. והשיב: דלכאורה יש טעם נכון דעדיף שיסע שומר, דשבת נדחה מפקוח נפש משא"כ יחוד, דהוי אביזרייהו דג"ע וכו'. ולפי"ז נראה (לכאורה) דאפילו בחול אם לא היה 54 מי שיסע עמה, י"ל דלא תסע ולא תעבור על איסור יחוד ועכ"פ בשבת ודאי עדיף שיסע עמה אחר וכו'. מיהו כל זה כשהמילדת אשת איש דלרוב הפוסקים היחוד עמה אסור מהתורה, אבל בפנויה דאינה אלא בגזירת דוד ודלא בכלל ג"ע היא ולא הוי בכלל אביזרייהו דג"ע וכו' 55, וא"כ אפשר דעדיף דתעבור על איסור יחוד בפנויה ממה שהשומר יחלל שבת ליסע עמה וכו'. וכל זה להר"ן ועוד פוסקים וכדפסק השו"ע 56, אבל לענ"ד נראה כמר"מ ן' חביב בחידושיו ליומא בספרו תוס' יוהכ"פ לדף פב סוף ע"א, שחולק על הר"ן וסובר דדוקא ג"ע ממש דאיסור כרת לא נדחה מפקוח נפש משא"כ קריבה דהוי רק בלאו וכו' (והביאו המל"מ רפי"ז דאיסו"ב), וכ"ש יחוד ודאי דנדחה מפקוח נפש וכו'. ולענין שבת היכא שנמצא קטן או קטנה ודאי שראוי לשלחם לשמירה וכו'. אף כשאין קטן אלא גדול, יש להתיישב בזה, דאיסור תחומין לרוב הפוסקים הוא מדרבנן וכו'. וכל זה הוא רק כשהמילדת היא אשת איש, אבל כשהיא פנויה וכו' יש להורות היתר שתסע בעצמה ולא יחללו שבת אנשים אחרים בגללה ואפילו קטן וכו', עכ"ל של השם אריה. וכן כתב השו"ת טוב טעם ודעת 57, דלדינא יפה הורה השם אריה דבחילול שבת דמהתורה לא יחלל גדול בעבורה וכו', אבל כיון דאין כאן חילול שבת דאורייתא דהוי רק ענין תחומין ועגלה למעלה מי' וכו', לכן בדליכא קטן יסע עמה גדול וכו', עכ"ד.                    כתב לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל: נלענ"ד דבעגלון נכרי או פרוץ, יש לחשוש דכאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה, ויש לחוש לאונס, עכ"ל.

                   עיין בשו"ת ציץ אליעזר 58 שדן באריכות בענין וכותב: דלא מבעיא דכל יחוד שהוא רק מדרבנן בודאי יש להתיר בפקוח נפש, כגון יחוד עם פנויה או אפילו אשת איש בשתי נשים דלהרבה פוסקים הוי רק מדרבנן, וכן בדרך או בלילה אף דבעינן ג' כבסעיף ה, מ"מ הוא רק חששא דרבנן משום שמא אחד ילך או יישן ע"ש, וא"כ לפי"ז מותר לנסוע עם היולדת בצירוף עוד אשה או בב' גברי עמה גם בלילה ואפילו בדרך, אלא אפילו ביחוד עם אשת איש אחת להרמב"ם וסיעתיה כל איסור יחוד הוא רק מהקבלה וכו', א"כ גם בזה יש להתיר, דכיון דאין על זה לאו ועשה מפורש, נחשב הדבר לענין זה כאיסור מדרבנן ולא יהרג כמ"ש בשם אריה הנ"ל וכו'. א"כ להרמ"א דמרבי רק חייבי לאוין כנ"ל, אין לחדש דה"נ לאו הבא מכלל עשה וא"כ מותר היחוד בפקוח נפש אפילו באשת איש אליבא דכו"ע. ומסיים: דאין לשום אחר לחלל שבת כדי שלא יתיחדו העוסקים בהצלת היולדת בהולכתה לבית החולים וכיו"ב כיון שהותר להם משום פקוח נפש, וזה אפילו בלילה ומחוץ לעיר. עכ"ל. וכ"כ הרא"י אונטרמן ז"ל בתשובה בקול תורה כסלו תשי"ט להתיר היחוד בכה"ג.

                   כתב לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל: אם היא מפחדת, יתכן שזה בגדר של פקוח נפש וצריכים ליסע עמה, עכ"ל.

                   אך ק"ל כי לא הבינותי את ההוה אמינא של השם אריה והספק האם יהיה מותר לישראל ליסע עם המילדת כדי שלא תעבור איסור יחוד עם הנהג עכו"ם דחלול שבת הרי מותר בפקוח נפש, כי אין החילול שבת כאן עושה מאומה להקל על הפקו"נ של היולדת אלא כדי להציל את המילדת מאיסור יחוד וא"כ למה יהיה מותר.

וכתב לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל: הרי סובר דיחוד הוי אביזרה דג"ע וע"כ המילדת לא תיסע והיולדת תסתכן, עכ"ל.

                   וכל זה כשמיירי בעגלה דאיכא משתמש בבעלי חיים, אך היום כשמדובר על מכונית כבדה כמו אמבולנס, וכ"ש אם הנהג הוא עכו"ם, אין כאן לכאורה חילול שבת. ועיין בשמירת שבת כהלכתה 59 שכותב: עיין שו"ת הר צבי יו"ד סי' רצג, דכל שע"י ריבוי הנוסעים במכונית מתרבה שימוש בבנזין אסרינן בנהג יהודי (אבל לא בעכו"ם), עכ"ל.

                   ובשו"ת אג"מ 60 כותב: ובכלל בנסיעה במכונית שלא שייך שמא ירבה בשבילו דהוה שוה לאחד ולהרבה, אין בזה בעצם שום חלול שבת להנוסע עמה כיון שמותר הנסיעה בשבילה ואיני יודע בזה איסור ברור אף מדרבנן אם הבית חולים הוא בעיר או בתוך התחום, אך אולי משום מראית העין, ולכן יש להתיר אם תצטער מזה אף שלא יבא לידי סכנה, עכ"ל. ואינו מבדיל בין מכונית כבדה או רגילה. ועיין בקונטרס עת ללדת 61. וכן אמר לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל שאין הבדל בין מכונית גדולה למכונית קטנה.

                   וראה מה שכתבתי בנשמת אברהם כרך א או"ח סי' רעח ס"ק ד47 באריכות (עמ' רמ).

                   וכן א"ל הגרש"ז אויערבאך זצ"ל שבמקום שיש חשש ליחוד, כדאי שיסעו אתה כדי להצילה מיחוד ואפילו בשבת (ואין הבדל בין נהג יהודי או נהג עכו"ם), אך אם הנסיעה היא מחוץ לי"ב מיל, אין לעשות כן (וכעת הוסיף לי הגאון זצ"ל בכתב: אם הנהג הוא יהודי לא פרוץ), רק אם היא מפחדת. גם א"ל הגאון זצ"ל: שמותר לאשה לנסוע באמבולנס בעיר ואפילו בלילה ואין בזה איסור יחוד לדעת המתירים בכל ענין 62 אם בעלה בעיר, אך בפנויה אפילו בתוך העיר או בנשואה מחוץ לעיר, אם זה ביום ואפשר לראות בתוך האמבולנס דרך החלונות מותר. אך אם זה בלילה או אפילו ביום אך אי אפשר לראות לתוך האמבולנס עקב וילונות או זכוכית כהה, אז יש איסור של יחוד, עכ"ד. והוסיף לי הגאון זצ"ל בכתב: דמסתבר שרק בפתוח לרשות הרבים לא חיישינן לסגירת הדלת אבל כשהם במקום צנוע יש לחשוש שיסכימו להטות הרכב למקום צנוע שהרי בלא"ה אם הם עומדים לבושים צריכים להתפשט ולשכב, עכ"ל.

                   כותב השו"ת אגרות משה 63: ליסע יחד עם אשה במכונית לכתחלה ודאי אין להתיר, דאף שעיקר נסיעתם תהא על הדרך הגדולה ששם נוסעים אף בלילה הרבה אינשי במכוניות, אבל הא אפשר להסב מן דרך הגדולה לדרך קטנה. ואף ביום אולי יש לחוש שיניחו המכונית על הדרך ויתרחקו מן הדרך במקום שיש אילנות שיהיה מקום סתר לבועלה, וכ"ש בלילה דאפשר שיש לחוש גם שיבעלנה במכונית גופה, אבל בשעת הדחק, כגון שצריכה אשה משכנותיו ג"כ ליסע למקום שהוא צריך וכו' שאם לא יכניסנה למכונית יאמרו עליו שהוא צר עין ואכזרי וכשהן נכריות איכא בזה גם משום איבה יש להתיר, משום דמשמע דאין חוששין מדינא לשמא יטה מן הדרך בכשרין וכו', דלכן ליסע במכונית בשעת הדחק יש להקל, עכ"ל.

                   וכתב לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א: לכאורה הנהג עסוק בעבודתו, ואם עומד באמצע דרך, כבר יש כביש פתוח עם אנשים, עכ"ל. גם אמר לי מו"ר שליט"א שאפילו אם יש אדם נוסף (אח) בתא האמבולנס יחד עם החולה מותר, כי זה נקרא אשה עם שני גברים (כי יש חלון ביניהם) שמותר. ואפילו אם זה בלילה ומחוץ לעיר, האיסור הוא רק מדרבנן, וממילא מותר עבור חולה, ועיין לקמן ס"ק ז (עמ' רטו).

 

          5. אשה מעוברת נסיעה לביה"ח ללדת. כותב הגרש"ז אויערבאך זצ"ל 64 לגבי יחוד עם אשה מעוברת שהגיע זמנה ללדת: ובעיקר הדין שפיר נראה דאין לחדש מעצמנו שאינה ראוי' לביאה באותה שעה, אך יתדותיו מדברי רבותינו לענ"ד הן קלושות, דאף שהגמ' בשבת קכ"ט ודאי מיירי כשילדה מתוך אותם הסימנים אפי"ה שפיר כתב הנחלת שבעה בסי' ט' דלענין חומרת נדה יש לחוש לפתיחת הקבר גם להרי"ף אפי' בסימן אחד אע"ג שלמעשה אין לנו שום נ"מ כי אם על אופן זה שהצירים פסקו אח"כ ובפרט דאיכא נמי נ"מ לענין שלא כדרכה, וגם נלענ"ד דכיון שעיקר איסור נדה הוא בכרת ממילא הוא דאסור גם בחו"נ ושאר עניני קריבות אשר לדעת הרמב"ם בפכ"א מא"ב לוקה עליהם מה"ת, משא"כ לענין איסור יחוד אע"ג דאסור גם עם פנוי' דליכא כלל כרת או עם עכו"ם מ"מ פשוט הוא דלא גזרו על יחוד אלא משום חששא דביאה כדרכה ולא על עניני קירוב או על שלא כדרכה [סגנון דברי הנחלת שבעה לענ"ד צ"ע שהרי כתב דהא דמצריך הרי"ף ב' סימנים הוא רק לענין שבת משום חומרא דחילול שבת משא"כ לענין איסור נדה וזה תמוה דאיך אפשר להקל בפקו"נ שגם ספיקו דוחה שבת ולהחמיר בנדה, רק נראה בכוונתו דאף שסובר הרי"ף דסימן אחד לא חשיב עדיין תחלת לידה מ"מ לענין נדה שפיר יש לחוש גם בסימן אחד דשמא ראתה טפת דם], ועכ"פ נלענ"ד דמ"ש הפלתי בסי' קצ"ד סעי' א' דבאותה שעה יש לבעל להזהר בה, כוונתו גם על עניני קירוב ואיסורו הרבה יותר חמור מעונת וסתה דשרי בקריבות. גם נראה דבלא"ה יש לחוש לאיסור יחוד הואיל ומצוי מאד שהצירים נפסקים ואז הרי היא ככל הנשים ולכן אסור להכניס עצמו למצב כזה של יחוד עם אשת איש (חושבני שצריכים לדעת שאם נפסקו הצירים באמצע הדרך על אופן כזה אשר אילו היתה כעת בביתה לא היתה חושבת כלל ללכת לבית החולים, דבכה"ג בשבת חייבים באותו זמן לעצור את המכונית ולהכנס לבית הסמוך ולא להמשיך לנסוע בשבת). אך יש לדון דאפשר שגם בכה"ג דאין בעלה בעיר מ"מ אפשר דיש לסמוך בכגון דא על החלונות שיש במכונית דחשוב כפתוח לרה"ר ואפילו בלילה ובמקום דלא שכיחי אינשי, מ"מ אין לחשוש שיעצור את המכונית לעשות איסור, דמסתמא הוא חושש ודאי ממכוניות אחרות אשר כרגיל הן מצויות בכל הכבישים והם הרי יכולים לראותם. ואם משום החשש דשמא יפתנה ויעביר את המכונית למקום אחר הרי בכגון דא ליכא כלל איסור יחוד, וכמו שמעיקר הדין מותרים איש ואשה לעמוד זמן רב על יד חלון הפתוח לרה"ר אע"ג שהבית לגמרי סגור ויכול לדבר עם האשה כל מה שירצה וגם יכול לפתותה לעבור למקום סתר שהוא ממש באותו בית, והיינו משום דאזלינן בתר השתא דליכא חששא, וה"נ גם כאן וצ"ע, עכ"ל.

                   ושמעתי ממו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א שאשה חולה שיש בה סכנה, שמותר לה לנסוע לבית החולים בשבת, והיא נמצאת לבדה עם הנהג – אין בזה משום עבירה על איסור יחוד כשהנסיעה היא בתוך העיר, או אפילו מחוץ לעיר, במקומות שיש בהן תנועת מכוניות, ואפילו אם זה בלילה. ואם יש צורך בכך ואין מי שילוה אותה, יש מקום להתיר אף מחוץ לעיר ואפילו במקומות שאין בהם תנועת מכונית.

 

                   (ב) בין זקנה. ומה הדין בזקן שתש כחו או במי שאין לו גבורת אנשים. עיין בשו"ת ציץ אליעזר 65 שמוכיח להתיר ממ"ש הרמב"ם והשו"ע בטעמא דאיסור יחוד מפני "שדבר זה גורם לגלות ערוה". ולפי"ז י"ל דמי שאין לו גבורת אנשים באופן שאין כל חשש שיוכלו לבוא לגלות ערוה, שיהיה מותר לו להתייחד עם הנשים דזיל בתר טעמא, אך בכל זאת צריך להתרחק מהיחוד משום מראית עיני בני אדם אשר אינם יודעים מצבו, אבל כל דליכא משום כך, כגון שאין רואים או אם הוא בפני כאלה שיודעים מצבו, שפיר י"ל דמותר משום יחוד, עכ"ד.

                כתב לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל: יש לפקפק על היתר זה כמבואר בהשמטות שבאוצה"פ וגם מהמובא להלן (ס"ק ט2) מהרשב"א דאיסור יחוד אפילו לחולה שהוא נוטה למות וגוסס, עכ"ל.

                   ועיין בספר מלכים 66 ובסנה' 67. וכן עיין בקדושין 68 בעובדא דרב חייא בר אשי. ולפי דברי הציץ אליעזר יהיה לכאורה אותו דין לאדם חולה ושוכב במיטתו עקב מחלתו, אך אין זה לפי מה שמובא בשם המקנה לקדושין פ ע"ב ד"ה בזה 69 דבאמת לא מצינו היתר יחוד אפילו בחולה. ועיין גם באוצה"פ 70 ולקמן ס"ק ט.

                   כותב השו"ת אג"מ 71: בזקן וחלש שנתבטלה כוחותיו ואינו יכול לבא לידי קישוי, לכאורה אין לחלק ביחוד בין דאורייתא לדרבנן, דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, אבל הא מצינו בדוד שהתירו לו לייחד עם אבישג (סנה' כא ע"א) דהוא משום דאיסור יחוד עם פנויה טהורה הוא רק מדרבנן דדוד ובית דינו גזרו כדאר"י אמר רב שם בדף כא ע"א, משום דסמכו על צדקת דוד שלא יבעלנה וכו'. ובעובדא דזקן וחלש שנתבטלה כל כחותיו ולא שייך לבא לידי קישוי היה שייך להתיר אם היה זה ברור, אבל לא אפשר לידע זה בודאי בזקנים וחלושים שנתמעטה התאוה והרצון ואיכא מציאות דיתעורר אצלם תאותם פתאום, ועיין בקדושין דף פא ע"ב כעובדא דר"ח בר אשי דכבר עברו כמה שנים דפריש מאשתו מצד זקנתו כדפרש"י, ומוכרחין לומר דלא היה יכול להתקשות ולבעול מצד זקנתו דאל"כ הרי היה מחוייב במצות עונה לאשתו, ומ"מ הרי חזינן דהיה שייך להתאוות ולהתקשות ולבעול, רק שהיה צריך יותר עניני הרהור שיעוררוהו להתקשות שיוכל לבעול, שלכן בכל זקן וחלש יש להסתפק בזה ואסור ביחוד וכו'. אבל בזקן וחלש שהוא חולה ושוכב במטה וידוע שלא יכול להתקשות ולבעול ע"פ רופאים מצד מחלתו, מסתבר שליכא איסור יחוד ויש שהחולה מרגיש זה בעצמו, עיין בט"ז יו"ד סי' שלה ס"ק ה, עכ"ל. וצ"ע לפי מה שכתבתי להלן ס"ק ט בשם הרשב"א ולעיל בשם המקנה.

 

 

סעיף ב  כשאירע מעשה אמנון ותמר, גזר דוד ובית דינו על (ג) יחוד פנויה. ואע"פ שאינה ערוה, בכלל ייחוד עריות היא. ושמאי והלל גזרו על ייחוד עובדי כוכבים. נמצא, כל המתייחד עם אשה שאסור להתייחד עמה, בין ישראלית בין עובדת כוכבים, מכין את שניהם מכת מרדות, האיש והאשה, ומכריזיןעליהם. הגה ודוקא בידוע שנתייחד עמה, אבל היא אינה נאמנת עליו, ואפילו עד אחד אינו נאמן. ומכל מקום במקום שנראה לבית דין דאיכא למיחש לאיסורא, צריך להפרישן. חוץ מאשת איש שאע"פ שאסור להתייחד עמה, אם נתייחדאין לוקין, שלא להוציא לעז עליה שזינתה ונמצא מוציאין לעז על בניה שהם ממזרים.

 

נשמת אברהם

 

                    (ג) יחוד פנויה. כותב הריב"ש 72 דיחוד נדה ג"כ בפנויה כל שהוחזקה נדה אסור מן התורה וז"ל:יחוד הנדה, ג"כ בפנויה כל שהוחזקה נדה, אסור מן התורה. שהרי יחוד העריות, מן התורה כדאיתא בהדיא, במסכת ע"ז, פרק אין מעמידין (ל"ו:). והנדה, הרי היא כשאר העריות, ובכללן כדאיתא בפרק הבא על יבמתו (נ"ד). ובזה חמורה הפנויה נדה, מאשתו נדה שאשתו נדה אין אסורה לו להתיחד עמה שלא חייבוהו להוציא את אשתו מביתו, ולא להעמיד שומר זולתי החתן, בשלא בעל, משום דתקיף יצריה כדאיתא בפ"ק דכתובות (ד') וכו', עכ"ל .

          וכן ראה במ"ב 73 דפנויה נדה בכלל עריות היא דבתולות דידן כולן בחזקת נדות הן משהגיע להן וסת. ולפי"ז ממילא יהיה שוב יחוד עם פנויה חמור כמו יחוד עם אשת איש. ועיין בבינת אדם 74 שכותב: דפנויה נדה היא ככלל עריות וכו' וא"כ הוי כולן דאורייתא בזה"ז שאין הפנויות טובלות וצ"ע, עכ"ל. וכ"כ בערוה"ש 75.

                   כותב רש"י 76: וכל דבריהם אף קלות שבקלות כי פורץ גדרן של חכמים כגון יחוד של פנויה שסתם אשה נדה היא, שנאמר והדוה בנדתה תהיה עד שתבא במים, וחכמים גזרו אף אם טבלה שהרי גזרו על יחוד פנויה לא שנא טהורה ולא שנה טמאה, עכ"ל. וכתב על זה הספר דבר הלכה 77: וכתב סתם וכו' וצ"ל פי' דבנדה אסור ביחוד מהתורה וחכמים גזרו על יחוד עמה אף כשטבלה. ומה שמסיים שהרי גזרו וכו' ל"ש טמאה, כוונתו דגזרו ואסרו בפנויה אף בטהורה כמו בטמאה שאסורה מהתורה ואמרו דל"ש טהורה ול"ש טמאה אסורה, אבל לא גזרו על יחוד טמאה, עכ"ל. ועיין שם שמביא עוד כמה ראשונים ואחרונים שסוברים שאיסור יחוד בפנויה נדה הוא מן התורה .

                   השו"ת ציץ אליעזר 78 גם מביא מחלוקת הפוסקים אם יחוד עם פנויה נדה הוא איסור תורה או דרבנן. אך עיין שם שמביא אותו הרש"י וכותב דכוונתו של רש"י היא דיחוד פנויה נדה אינו אסור אלא מדרבנן. וז"ל של הציץ אליעזר: הרי שלא כותב רש"י דמן התורה אסור היחוד כשהיא נדה וחכמים הוסיפו לאסור גם כשטבלה, אלא כותב שעל הכל חכמים המה שגזרו על כך, לא שנא טהורה ולא שנא טמאה, והיינו מפני שסובר שעל יחוד פנויה אין בשום גוונא איסור תורה אפילו כשהיא נדה ורק חכמים המה שאסרוה, וכשאסרוה אסרוה אפילו אם טבלה עצמה לנדותה, עכ"ל. ועיין גם בהערותיו של הגרא"י וולדינברג זצ"ל על ספרי נשמת אברהם 79 שמביא בשם הפני יהושע (שו"ת ח"ב אהע"ז סי' מד), דנדה איננה בכלל גילוי עריות לענין יהרג ואל יעבור. וכן המהרש"ם בספר נחל ברית בקו' דברי שלום שבסוף הספר אות לט, על יסוד דברי החינוך מצוה רצו בסופה, דמבואר דס"ל דכל אשה שהקדושין תופסין בה לא הוי בכלל גלוי עריות, כותב דלפי"ז גם נדה איננה בכלל גלוי עריות ליהרג וכותב שם להסתייע גם מדברי השו"ת פני יהושע הנ"ל. ועיין שם שגם הגאון הגרי"א ז"ל מקאוונא ס"ל נמי בפשיטות דנדה איננה בכלל עריות. ומוסיף הגרא"י וולדינברג זצ"ל: דאולי גם המ"ב לא כתב דבריו כי אם בנוגע לאיסור שמיעת קול זמר ולא נחית לעיקר הדין בזה בעלמא. וראיה לכך שכותב שם דגם קול זמר פנויה נכרית היא ג"כ בכלל ערוה, והרי הבא על הכותית דרך זנות פוסק הרמב"ם בפי"ב מהל' איסו"ב ה"ב דרק מכין אותו מכת מרדות מד"ס, עכ"ל.

                   אך עיין במכתבי החופץ חיים מכתב טו, יז, קסה, קסו ובספרו טהרת ישראל פ"ד שאיסור זה בכלל עריות ויהרג ועל יעבור. וראה מה שכתבתי בנשמת אברהם כרך ב חיו"ד סי' קצה ס"ק יא4 (עמ' ריד).

                   וכתב לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל: יתכן דאף שלענין נאמנות של עד אחד אין זה כדבר שבערוה וחשיב רק כחלב ודם וכן גם לענין יהרג ואל יעבור, מ"מ לענין איסור יחוד יתכן שאסור מד"ת, עכ"ל.

                   וכן מצאנו דבפנויה (וה"ה אלמנה או גרושה) הדין יותר חמור מבאשת איש, כי אין לנו את ההיתר של "בעלה בעיר", ולא מצאנו שחז"ל התירו משום אימת אביה או אימת יתר בני משפתחה.

 

סעיף ג  כל אשה שאסור להתייחד עמה, אם היתה אשתו עמו הרי זה מותר להתייחד, מפני (ד) שאשתו משמרתו, אבל לא תתייחד ישראלית (ה) עם העובד כוכבים, ואע"פ שאשתו עמו.

 

נשמת אברהם

 

                   (ד) שאשתו משמרתו. אשתו סומא, מובא באוצה"פ 80 בשם האפי זוטרי ס"ק ח דפשוט דלא מהני דכמאן דליתא. אך בשו"ת ציץ אליעזר 81 כותב דאין זה פשוט דכמאן דליתא דמיא, דהא גבי בעלה בעיר מבואר דה"ה בסומא ולטעם והוכחת הרד"ל משום דהסומא מרגיש מה שנעשה בבית, כ"ש די"ל כן כשהיא סומא אבל נמצאת בבית דמותר מה"ט דבודאי מרגשת במה שנעשה בבית ומשמרתו וכו'. ועוד דמסתפי הבעל ממנה דילמא תקרא ליה והוא עסוק בד"א. וכ"כ להתיר הדבר הלכה 82 ועיין שם ראייתו מהחיד"א 83.

 

          אשתו בעיר. עיין בב"ש 84 בשם הכסף משנה 85 ומובא באוצה"פ 86 בשם השו"ת אמרי יושר ח"ב סי' ט אות ח, שדן בזה דרק לענין אשה אמרו בעלה בעיר אין חוששין משום יחוד ומשמע דהיינו משום דאימת בעלה עליה, אבל איש אין אימת אשתו עליו רק שאשתו משמרתו, בעינן עמו. ואולי י"ל דלעולם גבי איש נמי מהני אף שאין אשתו בביתו דמסתמא תבוא תיכף לביתה, דכל כבודה בת מלך פנימה ואין דרכה לסבב בשווקים, ומסתמא אף כשהיא בעיר מקרי אשתו עמו, ורק באיש כיון שדרכו תמיד כל היום להיות חוץ לבית, זה מקרי בעלה בעיר ושרי רק משום דאימת בעלה עליה, ובאשה כה"ג שהיא כאניות סוחר ודרכה תמיד לסבב בשווקים, י"ל דאסור יחוד לבעלה וכו'. ועיין בערוה"ש 87 ובשערים מצויינים בהלכה 88 שכתבו בהסתמך על הכ"מ דכשאשתו בעיר ליכא איסור יחוד.

                אך כתב לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל: אולם פשוט הדבר שגם להכ"מ אין להשוות לגמרי אשתו בעיר לבעלה בעיר, וגם להכ"מ אין להקל אם היחוד הוא בידיעת האשה, עכ"ל.

                   ועיין בשו"ת דובב מישרים סי' ה ד"ה אך בלא"ה, שמתיר שתי נשים כשאשתו בעיר. אולם במאירי קדושין פ ע"ב על המשנה כתב אשתו עמו, בבית. ובארץ צבי ותאומי צביה ס"ק יט כתב דאע"פ שאשתו בעיר, איכא חשש יחוד ול"ד לבעלה בעיר דאיכא אימת הבעל משא"כ באשתו צריכה להיות עמו בביתו וכו'. וכ"כ גם הבית משה ס"ק טו, הלחם יהודה פ"ב דת"ת ה"ד, העזר מקודש סע' ה והשו"ת מהרש"ם ח"ד סי' קמח. ובשו"ת ציץ אליעזר (שם פ"ט) סיים שלמעשה נראה דעכ"פ אין להקל יותר ממה שיוצא מהאמרי יושר הנ"ל.

                   ולפי כל זה, אם הרופא בודק בביתו ואשתו נמצאת בבית אז לכו"ע אין איסור (אם יכולה ליכנס בלא רשות – הוסיף לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל). ומאידך, אם אשתו נמצאת בעבודה לזמן ניכר מחוץ לבית, יש איסור יחוד. אך אם היא יצאה מהבית לזמן קצר, אז תלוי במחלוקת המובאת לעיל.

                   ומצאתי בשו"ת מהרש"ם 89 שכותב: ומ"ש אם אשתו בעיר אם מותר להתיחד עמו כמו דאמרינן דבעלה בעיר אין בידי הוכחה ומסברא אין להקל מדלא נקט הש"ס גם באשתו בעיר. [א"ה גם י"ל דלפי הטעם שאמרו משום דאימת בעלה עלי' ל"ש זאת באיש דאין אימת אשתו עליו כ"כ ולגבה שייך יותר דמירתת מני' שמא יראה ותאסר עליו].

                   אולם כתב לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א: גם במקרים הנ"ל יש מקום להתיר אם לאשתו או למישהו אחר יש מפתחות הבית וכהדובב מישרים לעיל ס"ק א ד"ה ואפילו אם הדלת, עכ"ל.

 

                   (ה) עם הכותי. מובא באוצה"פ 90 בשם החת"ס יו"ד סי' עו, שנשאל בנידון נערה חולה נכפה, אם מותר להכניסה לבית חולים של כומרים שאינם מאספים אותה לשם אא"כ שום ישראל ממשפחתה לא יבוא אצלה כל ימי היותה שם, וכתב בין טעמי האיסור, משום אל תתיחד אשה עם העכו"ם וכו'. ובשו"ת מהרי"ש (להרי"י יעב"ץ) סי' סט בנשתטית שבעלה מסרה לבית המשוגעים של המדינה וע"פ חוק המלכות אסור לגבר לבוא שם ויש עונש גדול על העובר ורק נשים שומרות עליהן ואף הרופא אינו רשאי לבוא שם אלא עם שנים עמו. וכתב דבנ"ד דיש עונש המלכות גם על הרצון ואפילו על היחוד לבד וכו', לכן לא חיישינן לעריות וכו', עכ"ל. אך החזו"א 91 נשאר בצ"ע. וכנראה שכיון שיש עונש מהמלכות, על זה סומכים נשים וגברים ללכת לבתי חולים של עכו"ם (וה"ה של יהודים) ולהיות שם אפילו בלילה ובחדר לחוד ללא בני המשפחה ולא חוששין שיבוא רופא או אחות ויסגרו הדלת דבר שהוא מציאותי מאד. ועיין לעיל ס"ק א.

 

 

סעיף ה  לא תתייחד (ו) אשה אחת, אפילו עם אנשים הרבה, עד שתהיה אשתו של אחד מהם שם. וכן לא יתייחד איש אחד, אפילו עם נשים הרבה. הגה וי"א דאשה אחת מתייחדת עם שני אנשים כשרים, אם הוא בעיר, וסתם אנשים, כשרים הם, אבל אם הם פרוצים, אפילו עם עשרהאסור. וכל זה בעיר, (ז) אבל בשדה, (ח) או בלילה אפילו בעיר, בעינן שלשה אפילו בכשרים. ויש מתירין איש אחד עם נשים הרבה, אם אין עסקו עם הנשים.

 

נשמת אברהם

 

                   (ו) אשה אחת אפילו עם אנשים הרבה. עיין בהל' אבלות 92 שכותב מרן: תינוק בן ל' יום, מוציאים אותו בחיק לבית הקברות ולא בארון ונקבר באשה אחת ושני אנשים, אבל לא באיש אחד ושתי נשים משום יחוד וכו', ע"כ. ושני הדינים האלו גם מובאים ברמב"ם ועיין בכ"מ ובמגיה 93 ובלחם משנה 94 דהא אשה אחת עם שני כשרים מותר ביחוד אלא שהרמב"ם (וכן השו"ע) החמיר דאין מחזיקין סתם בני אדם לכשרים וע"כ התם דעסוקין במת אפילו סתמא מחזיקין אותם לכשרים ומותר אשה אחת עם שני אנשים, משא"כ שתי נשים ואיש אחד דאפילו כשרים אסורים, לא מהני מה שעסוקים במת. ועיין גם במל"מ 95. ולפי"ז צ"ע אם אפשר להביא ראיה מכאן, גם לדעת מרן, למה שהובא לעיל סוס"ק א שגם באמבולנס, כשיש שני אנשים (הנהג ועוד מטפל) שמטפלים באשה חולה להעבירה לבית החולים, שאין בזה משום יחוד כי הם טרודים במלאכתם (ואפילו בלילה ומחוץ לעיר), ועיין שם בלחם משנה שכותב "בשעת אבילות דטרידי שרי", או שמא שאני בתינוק מת ואנינות כשעסוקים בקבורה. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל: הואיל ויחוד אסור גם עם אשה חולה, למה אין לחשוש שהשני שהוא לא נהג יפתנה, עכ"ל.

 

                   (ז) אבל בשדה. עיין לעיל ס"ק א מה שכתבנו לגבי נסיעה באמבולנס מחוץ לעיר, ועיין בשו"ת ציץ אליעזר שכותב 96: ועפי"ז נלפענ"ד להלכה דבנסיעה של כגון מירושלים לת"א או לחיפה וכדומה שמצוים עוברים ושבים עם כלי הרכב כמעט בכל כמה רגעים, שמותרת הנסיעה בפשיטות גם ב' אנשים עם אשה אחת, דדין דרך כזאת כדין עיר, והפחד מביאה פתאומית כל שלי רכב אשר יסב תשומת לבם על עמידה מוזרה וכדומה הוא עוד יותר גדול מפחד של ביאת עובר ושב רגלי, דעובר ושב רגלי יכול להבחין מביאתו מרחוק ולהיזהר אבל כלי הרכב באים במהירות ובחתף, וכו'. ונלפענ"ד ביותר דאפשר להקל בכנ"ל אפילו בנסיעה בלילה כל עוד שהתנועה גדולה כנ"ל, דזה שבלילה כשלעצמה בעינן ג' הרי הוא מחשש שמא ישן א' מהם ולזה י"ל דראשית זהו דוקא כשנמצאים במקום קבוע בבית כדכתוב לשון זה בראב"ד בבעלי הנפש שער הפרישה אבל בלילה לא יישן עמה בבית אחת וכו' (מוזכר גם בב"י בטור) שמשם מקור הדין הזה של חומרת הלילה, ובכזה כותב גם העזר מקודש דאולי יש לחלק בזה בין כשקובעים את עצמם לשינת קבע שם בין שאין דעתן לישן רק שאנו באים לחשוש לחטפתו שינה ע"ש, ועיין גם בדרישה סק"ד מ"ש בעצם דעת הראב"ד הזה, ושנית בנסיעה בדרך עדיפא עוד יותר מהיכא שאין קובעים עצמם לשינה, דמי המה השנים הרי הנהג ונוסע נוסף, וא"כ על הנהג הרי בודאי אין החשש לשמא ישן דחיי נפשות תלויים בזה וגם חיי עצמו בודאי יזהר מלישן ועד כדי כך בודאי אין לחוש דיעמיד באמצע הנסיעה את הגה ההנהגה וישן כמובן דהרי יפסיד עי"ז פרנסתו, וגם י"ל דחשש של שינה הוא רק ליושב בטל, ולא במי שעוסק באמצע עבודה פיזית, וא"כ יוצא דכל החשש של שינה שיכול להיות הוא רק על השני דהיינו הנוסע עם האשה, ובכגון זה אפילו אם ישן אין חשש שהנהג יעבור אתה עבירה דמלבד מה שי"ל דיחוש שיפסיד עי"ז פרנסתו בהיות אתו עוד אחד ויחוש לכל רגע לשמא יתעורר וירגיש במעשיו, מלבד זה ברור דשינה כזאת של הנוסע בודאי עפ"י רוב עראית היא ויכולה להמשך כל זמן שהכלי רכב במהלכו אבל באותו רגע שהנהג יעצור הכלי רכב ממהלכו יתעורר עפ"י רוב הנוסע מיד משנתו ולא יספיק הנהג לבצע העבירה, עכ"ל.

                   וכ"כ המשנה הלכות ח"ג סי' מח ד"ה עוד 97, דאפשר שעכשיו שברוב הדרכים יש כל הלילה עוברים ושבים במכוניות קטנות וגדולות, הוי רשות הרבים לענין יחוד כו' ויש לצרף זאת עכ"פ לסניף, ע"ש.

 

                   (ח) או בלילה אפילו בעיר. אך אם בעלה בעיר מותר ואפילו אם אי אפשר להסתכל בתוך המכונית, כגון אמבולנס עם חלונות מכוסים, כי כל זמן שהיא נמצאת בעיר אנו סומכין, בשעת הדחק, על זה שבעלה בעיר 98. ועיין גם בקונטרס עת ללדת 99.

 

 

סעיף ח  אשה שבעלה בעיר אין חוששין להתייחד עמה, מפני שאימת בעלה עליה. ואם היה זה גס בה, כגון שגדלה עמו או שהיא קרובתו, או אם קינא לה בעלה עם זה, לא יתייחד עמה אף על פי (ט) שבעלה בעיר.

 

נשמת אברהם

 

                   (ט) שבעלה בעיר. מובאת מחלוקת הפוסקים בספר דבר הלכה 100: י"א דהיתר בעלה בעיר מהני דוקא בביתה אבל בבית אחר שהבעל אינו יודע היכן נמצאת אסורה להתייחד שם 101, וי"א דאף בבית אחר מהני בעלה בעיר אפילו כשאין הבעל יודע היכן היא 102. וכותב הדבר הלכה : שמעתי בשם מרן החזו"א שהקיל כדעה זו, עכ"ל.

                   ועיין בפ"ת 103 לדעת הבינת אדם שער בית הנשים סי' טז (כז). דאם הלכה ברשות בעלה לבית המתייחד וכ"ש כשבעלה נתן לה רשות לדבר עם איש אחד דבר סתר ולסגור הדלת (כגון ביקור אצל רופא), פשיטא דאסור, כי בזה לא שייך אימת בעלה, דבעלה לא יעלה על דעתו לחקור על היחוד עמו כיון שברשות הלכה, ע"כ. אך עיין בדבר הלכה 104 שכותב דהרדב"ז 105, חיד"א 106 ובנין ציון 107 מתירים. והוא שליט"א מוסיף: וראיתי מכתב ממרן החזו"א שהקיל בזה וכ"נ דעת מרן הדובב מישרים 108.

                   כותב האג"מ 109אם איכא ההיתר דבעלה בעיר כשמתייחדת עם אחר ברשותו, ובהולכת למקום אחר ברשותו, וכשאינה בביתה. בחדוש החכ"א כלל קכ"ו בסעיף ו' כשבעלה נתן לה רשות לדבר עם איש אחד דבר סתר בסגירת הדלת אסור שהרי אין אימת בעלה עליה כיון שנתן לה רשות, לכאורה לא מובן כל כך, דהא משמע כשבעלה בעיר אף שאמר לה שישהא שם הרבה זמן נמי ליכא איסור יחוד משום דיש לה לחוש שאף שאמר שישהא שם הרבה שעות אפשר שחזר בו לאיזה צורך וגם בלא צורך כי ליכא עליו חיובים שלא לחזור בו ממה שחשב תחלה לעשות, וגם אולי בכוונה אמר לה שיתאחר אף שידע שלא יתאחר, וא"כ גם בנתן לה רשות ליכנס עם פלוני לאיזה חדר ולסגור הדלת הרי יש להו לחוש שמא הבעל יחשוד ויקיש על הדלת שיפתחו לו, ואף אם לא הקיש על הדלת איזה זמן יקיש בכל עת משום דעל זמן גדול יחשוד יותר, שלכן אין להיות איסור יחוד אף בנתן רשות, ורק שייך דינו לאסור כשאמר לה שתסגור את הדלת על משך זמן גדול ולא יצטרכו לפתוח אף כשיקיש על הדלת אז ודאי אסור, דאף שבעלה אינו חושדה התורה הא אסרה לכל אינשי ונשי להתייחד אף לצדיקים, אבל בסתם נתינת רשות מהבעל להתייחד לכאורה אין לאסור דעדיין אימתו עליה.

וכן הא דהלכה ברשות בעלה שכתב החכ"א שאיכא איסור סתירה הוא דוקא כשנתן לה רשות לאיזה מקום שתרצה שלא שייך שידע היכן היא נמצאת שיבא לשם שתהא מירתתא, ואף שכיון שהוא בעיר הא אפשר שיזדמן גם הוא לשם לאיזה צורך וגם אפשר שיודע המקומות ששייך שתלך לשם, מ"מ שייך שתסמוך שלא יבין שלכן אוסר, אבל כשנתן לה רשות לילך למקום מיוחד לבית והלכה לשם הא יודע לילך לשם ואין להחשיב זה לסתירה, ואף כשנתן לה רשות לשנים ושלשה מקומות מיוחדות שייך שיבא לכל המקומות ויש לה לחוש לזה ואין להחשיב זה לסתירה, ואולי כשנתן רשות לילך לאיזה מקומות תפרש היא שהוא נתינת רשות לכל מקום שתרצה אך שאמר לה איזה מקומות לדוגמא שהיא יכולה לילך כשיקשה לה לישב בבית לבדה משום שסוברת שהבעל אינו חושדה מאחר שלא אסיק שלמקום אחר לא תלך אבל כשנתן לה רשות למקום אחד לא שייך שתחשוב שהוא גם נתינת רשות לכ"מ שתרצה, שא"כ יודע הוא דכשיבא ולא ימצאנה ילך למקום שהרשה לה לילך ואין לאסור. ואולי גם החכ"א אינו אלא דוקא בפרטים אלו אף שלא פירש, עכ"פ האיסור לא שייך אלא דוקא בפרטים אלו שכתבתי.

ומש"כ החכ"א דדוקא בביתה ליכא איסור יחוד אבל כשתלך לבית אחר איכא איסור יחוד נמי הוא דוקא כשהלכה למקום שאין רגילה ללכת לשם אבל אם רגילה לילך לשם דכשלא ימצאנה בבית יש לו להבין שהלכה לשם הוא כיודע המקום שהלכה לשם ואין לאסור, ואולי מובן זה מתוך דבריו שמסיק הטעם שהרי בעלה אינו יודע היכן היא דכשתלך למקום שהיא רגילה הוא כיודע היכן היא.

ולדינא הנה בדין השלישי מסתבר שאף החכ"א סובר כן ופשיטא שכן הוא למעשה שליכא איסור יחוד כמו בביתה, ובשני דינים הראשונים מסתבר שהחכ"א אוסר, אבל לא מסתבר כלל כדבריו אבל כיון שהחכ"א אוסר עכ"פ יש להחמיר שלא בשעת הדחק אבל בשעה"ד אין לאסור.

ובנוא יארק וכדומה בעיירות גדולות והולכין לעבודה על זמן שעות הרבה שאינו יכול לחזור לביתו בשעות אלו כבר כתבתי באות ז' שאיכא איסור יחוד וכשהוא ברשות עצמו אף שאינו רגיל לבא בשעות אלו אין לאסור מאחר דיכול עכ"פ לבא כשירצה ורק מצד הריוח וההפסד צריך להיות שם יש לה לחוש דשמא נזדמן לו מי שיהיה שם ויוכל ללכת לביתו וליכא איסור יחוד, עכ"ל של האג"מ.

 

1. בעל עוור. כותב הדבר הלכה 110 שבעלה בעיר מהני אף שהבעל סומא.

 

          2. מחוסר הכרה. ואם בעלה חולה ומחוסר הכרה, מביא הדבר הלכה 111 משו"ת הרשב"א 112: דיש איסור יחוד עם חולה שכיב מרע נוטה למות וגוסס. לפי"ז נראה לכאורה דמה"ט גופיה עדיין אימתו על אשתו שלא תתפתה לאחר באותו הבית שהוא שוכב. ואף אם הסכויים קלושים שיחזור להכרתו אף לזמן מה, מ"מ עדיין אימתו עליה וחוששת שמא יתעורר בשעת מעשה וכו'. ואף דבנ"ד צע"ג אם מותרת להתייחד באותה העיר, אבל מ"מ באותו הבית שבעלה שוכב, נראה לכאורה דמותר לאיש אחר להתייחד עמה לישון בלילה (כדי לשרת את החולה) ולא הוי יחוד וכו'. וכן עיין בשו"ת נו"ב 113, אודות חולה נוטה למות והכביד חוליו מאד והיה בתכלית החלישות כח וגם דעתו לא היתה מיושבת כ"כ ואשתו עמו ובלילה העמידו לו שומר וכו' ע"ש, ומשמע שם שכך היו נוהגים תמיד בנוטה למות ומסתמא לא היה פקפוק בדבר, א"כ חזינן דשמירת בעל אף כזה מהני ולא הוי יחוד, עכ"ל של הדבר הלכה.

 

3. גודל העיר. עד כמה נחשב גודל העיר שיכול עדיין להציל את אשתו מיחוד, כותב הדבר הלכה 114 לענין עיר גדולה מאד וכן לענין שתי עיירות סמוכות זה לזה, עד כמה נחשב בעלה בעיר: לא מצאתי מבואר בפוסקים, ובשם מרן החזו"א ז"ל אמרו שהורה בשנת תשי"ג שכל תל אביב ואף שכונותיה הרחוקות נחשב בכולה בעלה בעיר, ולענין תל אביב ורמת גן פסק אז דהוי כעיר אחרת וכל שכן פתח תקוה ותל אביב דהוו כב' עיירות, עכ"ל 115. ועיין לעיל ס"ק ב.

                   כותב העזר מקודש 116: וקיי"ל כשבעלה רק בעיר יש שמירה ולא פלוג חז"ל גם בעיר גדולה כאנטוכיא ואמר לה שמפליג חוששת דלמא יבא לביתו פתאום (צלע"ע היטב גבי הודיע לה שמפליג בעיר גדולה), עכ"ל. ובדבר הלכה 117 מביא מחלוקת הפוסקים אם בעלה הפליג בתוך העיר אזי במשך הזמן שהיא בטוחה שבעלה לא יוכל לבא לביתו אם אסורה או מותרת להתייחד. וכותב שם: ושמענו שכן פסק מרן החזו"א להתיר. ועיין באוצה"פ 118.

                   וא"ל הגרש"ז אויערבאך זצ"ל שלא מצאנו חילוק בחז"ל בין עיר קטנה וגדולה וממילא גם אם היא יודעת שבעלה נסע לקצה השני של עיר גדולה כגון לונדון או ניו יורק מותר. וכן בזמן הזה 119 תל אביב רמת גן ופתח תקוה כולם נחשבים כעיר אחת מכיון שנמצאים כהמשך אחת ואפשר ללכת גם בשבת מאחת לשניה, עכ"ד. ועיין מה שכתב הגאון זצ"ל בהסכמתו לספר דבר הלכה עוד פרטי דינים לגבי בעלה בעיר.

                   אך בשו"ת שבט הלוי 120 כותב הגר"ש הלוי ואזנר שליט"א: ובזמנינו שמדברים דרך הטלפון ממקום עבודה להבית ומקום עבודה הוא ברחוק מקום הרבה, לרש"י 121 יוצא חומרא עוד יותר דכיון שהוא מדבר ממרחקים א"כ בודאי אין פחד כלל דיבוא פתאום תוך שיעור יחוד. אמנם לדעת הרמב"ם דאימת בעלה עליה גורם, א"כ מכ"ש כשהיא מדברת אתו ושומעת קולו, דבעלותו עליה ביתר שאת. איברא עדיין מסתפינא להקל למעשה בעיר גדולה כניו יורק וכלונדון וכיו"ב באיכא תרתי דהוא במרחקים וגם עושה בקביעות במקום עבודתו וכו', א"כ בודאי ליעץ להחמיר לכתחלה, עכ"ל.

                   וכן כותב השו"ת אג"מ 122: אם הבעל חבוש בבית האסורין, אף שהוא בעיר וברור לה שלא יניחהו לצאת איזה זמן, איכא איסור יחוד וכו'. ומטעם זה שבמדינה זו ניו יורק כשבעלה הוא בעיר, אבל ידוע הוא לה שהלך לקצה העיר, שמהבית עד המקום שהלך לשם הוא ערך שעה והחזרה הוא שעה וצריך לשהות שם ערך שעה, אסורה ביחוד אם הוא בזמן שא"צ לבא לשם אינשי כגון בלילה או אפילו ביום כשאין דרך אינשי לבא לביתה, וכ"ש באלו שעובדין אצל אחרים ושוהין שם שמונה שעות והדרך לשם וחזרה משם הוא ערך שתי שעות, איכא איסור יחוד כשאין דרך אינשי לבא לביתה. אבל אם הוא ברשות עצמו ויכול לבא לביתו כשרוצה לפעמים, ליכא איסור יחוד. והוא דבר שנוגע טובא לאינשי לידע זה, עכ"ל. ושוב כותב האג"מ 123: ובניו יורק וכדומה בעיירות גדולות והולכין לעבודה על זמן שעות הרבה שאינו יכול לחזור לביתו בשעות אלו, כבר כתבתי באות ז שאיכא איסור יחוד. וכשהוא ברשות עצמו, אף שאינו רגיל לבא בשעות אלו אין לאסור, מאחר דיכול עכ"פ לבא כשירצה ורק מצד הריוח וההפסד צריך להיות שם, יש לה לחוש דשמא נזדמן לו מי שיהיה שם ויכול ללכת לביתו, וליכא איסור יחוד, עכ"ל.

                   בשו"ת מנחת יצחק 124 נשאל על אדם שעובד בבית חרושת ורק לעתותי ערב בא בלילה בחזרה, וכותב על סמך מה שמיקל החזו"א דבצירוף פתח פתוח היינו שלא נעול במנעול, אף שהדלת סגורה, או שיש לכל בני הבית מפתח להמנעול, דפליגו הפוסקים אם הוי הפתח פתוח לרשות הרבים, מ"מ בצירוף שניהם בודאי יש להקל.

                   וכעת ראיתי בקובץ תשובות להגרי"ש אלישיב שליט"א 125 שמחמיר כי שיטת רוב הפוסקים סברי דייחוד אסור מן התורה ויסוד להתיר כשבעלה בעיר מבוססת על החיד"א בשיורי ברכה החולק על כסא אליהו וסובר דההיתר של בעלה בעיר בכל גווני ולאו כשקיים חשש שמא יבא הבעל אלא כ"ז שבעלה בעיר שורה עליה אימת בעלה ואימה זו פחד טבעי אבל ללמוד מזה גם כשיודעת בבירור שנמצא במקום רחוק מביתו ולא יוכל לשוב לביתו, זה אין לנו, ע"ש כל התשובה. ולבסוף כותב הגאון שליט"א: נוסף לכ"ז הרי כמה אשלי רברבי הסוברים דאין היתר בעלה בעיר אא"כ היא נמצאת בביתה אבל בבית אחר איכא איסור ייחוד משום דבכה"ג לא מסתפי דלמא אתי, וכולהו זכרונם בא באוה"פ סי' כב ומלבד הכס"א הגר"ח פאלאג'י ז"ל החולק על השיורי ברכה גם ההפלאה בנתיבות לשבת וגם הטוטו"ד בנדרי זרוזין בסופו קיים בשיטה זו ועוד יעו"ש, עכ"ל.

 

3. בדיקה ע"י רופאה. כותב השו"ת ציץ אליעזר 126: בודאי צודק כת"ר שבכה"ג ליכא כ"כ להטעם של אומן לא מרע אומנתיה, בהיות שהרי בכזה החשש הוא שמא החולה יפתה הרופאה ולכן יש לאסור היחוד בדלת נעול מבפנים וכו'. והגם שיש מקום לומר דמ"מ בהודע הדבר יצא שם רע עליה וימנעו מלבוא אצלה ותחשוש על זה, אבל מאידך י"ל דאין לנו אלא במה שמצינו בזה, דהיינו באומנים גברים כמדובר בשו"ת הרדב"ז בכזה, וגם עצם הך חזקה של אומן וכו' לא אמרה הרדב"ז כי אם בצירוף עוד כמה טעמי היתר כיעו"ש. אולם בצירוף מה שבעלה של הרופאה בעיר, אם הדבר כך, יש מקום להתיר בשופי, בהיות ובבעלה בעיר ג"כ מתירים רוב הפוסקים, ואותו הדבר יש להתיר ברופאים אפילו בגוונא כשנוסף להטעם של אומן לא מרע וכו' יש טעם נוסף של אשתו בעיר בלבד שג"כ הרבה מתירים בזה וכו', עכ"ל.

 

 

4. הרופא אבא אומנא. עלינו – המטפלים בחולים – לזכור את דברי הגמ' בתענית 127 לגבי הרופא אבא אומנא. וז"ל הגמ': אבא אומנא הוה אתי ליה שלמא ממתיבתא דרקיעא כל יומא (בת קול אומרת לו שלום עליך – רש"י) ולאביי כל מעלי דשבתא, לרבא כל מעלי יומא דכיפורי. הוה קא חלשא דעתיה דאביי משום דאבא אומנא, אמרו ליה לא מצית למיעבד כעובדיה (דאבא אומנא). ומאי הוו עובדיה דאבא אומנא, דכי הוה עביד מילתא (כשהיה מקיז דם לבני אדם – רש"י), הוה מחית גברי לחוד ונשי לחוד (לצניעותא – רש"י), ואית ליה לבושא דאית ביה קרנא דהוות בזיעא כי כוסילתא (שהיה תקוע בו הקרן שהוא מקיז בו ולנשים הוי מלביש לה – רש"י), כי הוות אתיא איתתא הוה מלביש לה כי היכי דלא ניסתכל בה וכו', עכ"ל הגמרא.

 

 

סעיף יב  (י) אנדרוגינוס, אינו מתייחד עם הנשים. ואם נתייחד, אין מכין אותו, מפני שהוא ספק. אבל האיש מתייחד עם האנדרוגינוס ועם הטומטום.

 

נשמת אברהם

 

                   (י) אנדרוגינוס. כותב הב"ש 128: הטעם דהוא מתאוה לאשה גמורה לכן אסור להתייחד עם נשים ואיש אינו מתאוה לספק אשה לכן מותר להתייחד עם אנדרוגינוס. והח"מ כותב 129: מפני שהוא ספק ואפ"ה מתייחד עם הנשים דאין איסור יחוד רק באשה ודאית ולא נחשדו ישראל על ספק זכר כמו שלא נחשדו על ודאי זכר. והגר"א 130 כותב שיש כאן ט"ס וצ"ל: אנדרוגינוס אינו מתייחד עם האנשים ולא עם הנשים וכו' אבל האיש ואשה מתייחד עם הטומטום וכו'.

 

 

הערות לסי' כב

 

1) הל' איסו"ב פכ"ב ה"כ.

2) ס"ק א.

3) שבת יג ע"א ד"ה מה, סנה' לז ע"א ד"ה התורה, סוטה ז ע"א ד"ה נדה.

4) הל' איסו"ב פכ"ב ה"ב.

5) ע"ז לו ע"ב.

6) דף לח ע"ב.

7) ח"ו סי' מ פ"א.

8) סי' א ס"ק ב ו-ג.

9) ח"ב בקונטרס אחרון סי' ה אות רו.

10) ח"ב סי' יד (מהדורא בתרא אהע"ז סי' סה).

11) מנחת שלמה ח"א סי' צא אות כא. ובקיצור בהסכמתו לספר דבר הלכה.

12) ובגמ' קדושין פא ע"א: אמר רב מלקין על הייחוד, ופרש"י: מרדות.

13) אהע"ז ח"ד סי' סה אות טז.

14) שם אות כב.

15) קובץ תשובות ח"ג סי' קפז.

16) שו"ת, ח"ד סי' צד.

17) שם סי' צה אות ז.

18) שו"ת, ח"ו סי' מ – קונ' איסורי יחוד פכ"ב אות ד ו-ה.

19) ח"ד סי' קנב ס"ק ו.

20) שו"ת, ח"ג סי' קפב וראה גם שם ח"ב סי' קלא.

21) שו"ת, ח"א סי' אלף רנא.

22) שו"ת רעק"א סי' ק.

23) שם סי' קא. הובא גם בפ"ת כאן ס"ק ח.

24) סי' קלח.

25) ספר היראה אות רלד-רלז מובא בשו"ת ציץ אליעזר ח"ו סי' מ פכ"ג.

26) ח"א סי' קכא.

27) ח"א סי' רפז.

28) סי' יא ד"ה כתב הרשב"א. ובהוצאת מכון ירושלים הגירסא: והגפת דלתות שאמרת אין זה יסוד. ובהגהות והערות שם ס"ק יב: כך היא הגירסא בכל ג' דפוסים ראשונים שנדפסו בחיי מרן, והנדפס בב"י בדפוסים האחרונים והגפת דלתות שאמרת אין זה יחוד הוא ט"ס, ע"ש באריכות.

29) ח"ב במפתחות לאהע"ז סי' עו.

30) ח"ו סי' מ פכ"ג.

31) סי' ג ס"ק מג ד"ה וכתב.

32) סי' ה.

33) שם פי"ב או"ק י.

34) עיין שם פי"ח.

35) פכ"ג.

36) ח"ב סי' יז מובא באוצה"פ עב ע"א.

37) עיין יו"ד סי' שנג סע' ד. ועיין להלן ס"ק ו ובדברינו שם .

38) ח"ו סי' מ פי"ב או"ק י-יב.

39) וכתב לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א: כיון שעסקו עם נשים חמיר טפי, עכ"ל.

40) ח"ג סי' קפ ו-קפו וח"ד סי' קסז.

41) אהע"ז ח"ד סי' סה אות א.

42) קדושין פ ע"ב.

43) שער בית הנשים סע' טו (כו) וכן בפ"ת כאן ס"ק א.

44) ח"ו סי' מ' פ"ב.

45) שו"ת ח"א סי' תקפז וסי' אלף קעח.

46) סי' ז סוסע' יז.

47) מא ע"א.

48) עה ע"א.

49) סי' אלף עו (ח"ד סי' ב) הובא גם בפ"ת יו"ד סי' קצה ס"ק טו.

50) הל' יסוה"ת פ"ה ה"ט.

51) כא ע"א.

52) כרך ב סי' קצה ס"ק ז (עמ' רה).

53) שם.

54) וכתב לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל: רצוי לכתוב היינו בין בחול ובין בשבת בכה"ג שאין וכו'.

55) ועיין להלן ס"ק ג לגבי פנויה נדה שבזמנינו.

56) סי' קנז סע' א.

57) מהדו"ק סי' קצב, מובא באוצה"פ שם.

58) ח"ו סי' מ פ"א או"ק ט.

59) פ"מ הערה קנה.

60) או"ח ח"א סי' קלב.

61) עמ' עב.

62) עיין לקמן ס"ק ט.

63) אהע"ז ח"ד סי' סה אות ג.

64) מנחת שלמה סי' צא אות כא.

65) ח"ו סי' מ פכ"ב.

66) א א:א.

67) כב ע"א ועיין שם בעיון יעקב – העיר לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל.

68) פא ע"ב.

69) מובא באוצה"פ מב ע"ב.

70) מז ע"א.

71) אהע"ז ח"ד סי' סה אות י.

72) שו"ת סי' תכה.

73) סי' עה ס"ק יז.

74) שער בית הנשים סע' יז (כח).

75) כאן סע' א.

76) אבות פ"ב מ"י.

77) סי' א ס"ק ח.

78) ח"ו סי' מ פ"ח או"ק ח.

79) מהד"ק ח"ב חיו"ד עמ' רצה. וכן בשו"ת ציץ אליעזר ח"ו סי' מ סוף פ"א ופכ"ה. וכתב לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א: עיין ביו"ד סי' קצה בפ"ת ס"ק טו שלא סובר כהפני יהושע.

80) מט ע"א.

81) ח"ו סי' מ פי"ג או"ק ו.

82) סי' ו ס"ק ח.

83) ספר שערי יוסף סי' ג.

84) ס"ק כב.

85) הל' ת"ת פ"ב ה"ד.

86) נ ע"ב.

87) סע' טו.

88) סי' קנב ס"ק ו.

89) ח"ד סי' קמח.

90) נא ע"ב.

91) סי' לה.

92) יו"ד סי' שנג סע' ד.

93) להמל"מ הל' איסו"ב פכ"ב ה"ח.

94) הל' אבלות פי"ב ה"י.

95) הל' סוטה פ"א ה"ג.

96) ח"ו סי' מ פט"ו או"ק ז ו-ח.

97) מובא באוצה"פ נט ע"א.

98) א"ל הגרש"ז אויערבאך זצ"ל.

99) עמ' עב.

100) סי' ז סע' ב.

101) כסא אליהו, מאורי אור, הפלאה, חכמ"א כלל קכו, פ"ת ס"ק ו וכו'.

102) ידי אליהו. החיד"א בשיורי ברכה כאן.

103) ס"ק ז.

104) שם סע' ג.

105) ח"ג סי' תפא.

106) שיורי ברכה כאן.

107) סי' קלח.

108) שו"ת, סי' ה.

109) אהע"ז ח"ד סי' סה אות כא.

110) שם סע' ה בשם החיד"א בספר שערי יוסף סי' ג. הרד"ל בשלהי קדושין והאור  שמח סוף הל' איסו"ב.

111) בשו"ת בסוף הספר סי' ד.

112) סי' אלף רמ"ג ומובא גם בב"ש סי' קמח ס"ק ו.

113) קמא סי' סט.

114) סי' ז סע' כא.

115) וא"ל מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א דאז היו עיירות אלו נפרדות ושטח פנוי ביניהם.

116) הגהות על השו"ע כאן סוסע' ה.

117) סי' ז סע' ד.

118) סו ע"ב.

119) עיין הערה 115.

120) ח"ג סי' קפ.

121) קדושין פא ע"א ד"ה בעלה.

122) אהע"ז ח"ד סי' סה אות ז.

123) שם סוף אות כא.

124) ח"ט סי' קמב.

125) ח"ב סי' עה.

126) ח"ח סי' כז או"ק ה.

127) כא ע"ב.

128) ס"ק טז.

129) ס"ק טז.

130) ס"ק יט.