נשמת אברהם - אבן העזר סימן כ

סימן כ  באיזו ביאה חייב הבא על הערוה

 

סעיף א. הבא על אחת מן העריות דרך איברים או שחבק ונשק (א) ונהנה בקירוב בשר הרי זה לוקה וחשוד על העריות. הגה והבא עליה בין כדרכה בין שלא כדרכה כיון שהערה בה דהיינו שהכניס העטרה, חייב עליה מיתה או כרת. ואין צריכים לראות כמכחול בשפופרת אלא משיראו העדים אותם דבוקים זה בזה כדרך המנאפים נהרגין על זה והאשה נאסרת על בעלה. אשה גדולה שבא עליה קטן פחות מבן ט' שנים אינה חייבת מיתה על ידו ונ"ל דה"ה אינה נאסרת על בעלה. ולכן כתב הרב בעל הטורים הרבה דינים אימתי חייבים מיתה או לא, נפקא מיניה בזמן הזה באיזה ביאה אשה נאסרת על בעלה וע' בפנים. אשה פחותה מבת שלש אין ביאתה ביאה דכל פחותה משלש שנים אין ביאתה ביאה ובתוליה חוזרין, אפילו נתעברו השנים בתוליה חוזרין.

 

נשמת אברהם

 

         (א) ונהנה בקירוב בשר. כותב הרמב"ם 1: כל הבא על ערוה מן העריות דרך איברים או שחבק ונשק דרך תאוה ונהנה בקרוב בשר הרי זה לוקה מן התורה וכו'. וראה דבריו בספר המצוות 2. וכותב המ"מ: אבל הרמב"ן נחלק עליו בהשגות שחבר על ספר המצות ואמר שהדרשה שבספרא אינה אלא אסמכתא ואין בכאן מלקות מן התורה אלא בביאה גמורה וכו', עכ"ל. כותב הבית שמואל 4: לרמב"ם חייב מלקות מן התורה כשחבק או נשק חייבי כריתות או מיתות בית דין ובחייבי לאוין ליכא מלקות, והרמב"ן ס"ל אפילו בחייבי כריתות או מיתות ב"ד אינו אלא מדרבנן, וכתב בתשובה 5 אפילו אם אינו עושה דרך חיבה ס"ל לרמב"ם מדאורייתא אסור והוא ס"ל דאסור מדרבנן והיינו מ"ש הב"י ביו"ד סוסי' קצה לשיטת הרמב"ן, והש"ך השיג עליו בחנם וכו'. וז"ל הש"ך 6: דודאי אף להרמב"ם ליכא איסור דאורייתא אלא כשעושה כן דרך תאוה וחיבת ביאה כמש"ל סי' קנז ס"ק י, מה שאין כן הכא, וכו'. וכ"כ הרמ"א 7: וי"א דכל זה (להשתמש באשה  ברחיצת פניו ידיו ורגליו, לשון המחבר – א.ס.א) אינו אסור רק במקום ייחוד אבל במקום שרוב בני אדם מצויים כגון במרחץ מותר לרחוץ מעבודת כוכבים שפחות וכן נוהגים. וי"א דכל שאינו עושה דרך חבה רק כוונתו לשם שמים מותר לכן נהגו להקל בדברים אלו, עכ"ל. וראה מה שכתבתי באריכות בכרך ב חיו"ד סי' קצה ס"ק ז (עמ' רה).

                   כתב לי הגרא"י וולדינברג זצ"ל בהערה לספרי ח"ג מהד"ק עמ' רנג (מודפס בשו"ת ציץ אליעזר חי"ז סי' מט): באה"ע סימן כ"א סע' ה' מעתיק כמות שהוא דברי הרמ"א שכותב די"א דכל זה אינו אסור רק במקום ייחוד, אבל במקום שרוב בני אדם מצויים כגון במרחץ מותר לרחוץ מכותית שפחות וכן נוהגים, מבלי להעיר דבר.

                   ומכיון שכבו' זכה שספריו המה מאד שימושיים ובודאי בכזאת יהא גם ספרו זה, ויבואו איפוא ללמוד מזה לנהוג היתר בפשיטות בכזה, וכל הדומה לזה, מבלי לטרוח לעיין במקורות הדנים בזה, לכן אי אפשר שלא ייזכר בדפים אלה מה שגדולים וטובים חולקים ומרעישים נגד זה. הנה הב"י בטור כותב ע"ז וז"ל: ואני אומר נשתקע הדבר ולא נאמר ודבר זה אסור להעלותו על לב, ואין ספק אצלי שאיזה תלמיד טועה כתב כן מדעתו ותלה הדבר ברבו, עכ"ל. והב"ח כותב שם דיש לבטל המנהג הרע הזה כי בטעות נהגו כן. והשל"ה בשער האותיות מאמץ דברי הב"י ומתמה על הרמ"א דשבקיה לחסידותיה בזה הענין, כי היה לו לרמ"א למחות בנוהגים כן. ומסיים את דבריו בלשון זה: ע"כ נראה לי להחמיר ומי לד' אלי, עכ"ל. והבאר הגולה בשו"ע ג"כ מסכים להנ"ז וציטט לעיין בדבריהם. וכך ציטט והעלה גם בספר שו"ת חינוך בית יהודה סימן קל"ה עיי"ש. ועוד יעוין בספר אפי זוטרי על אה"ע (לבנו של הגאון בעל חסדי דוד ז"ל) בסימן כ"א ס"ק י"ח שמוסיף לכתוב בזה וז"ל: ובאמת יש לתמוה על מי שיסד מנהג רע ומר כזה, כי אין אפוטרופוס לעריות, ובפרט אם מידי עבירה יצאו מידי הרהור לא יצאו, ומי הוא זה יערב אל לבו לומר שלא יבוא לידי הרהור, ע"כ ישתקע הדבר ולא תהיה כזאת בישראל וכו'. אבל לשפשף גופו במרחץ מהיכא תיתי להתיר דבר זר כזה, ובפרט לבחורים שאין ספק אצלי שבודאי פרצה קוראת לגנב לכל הפחות לבוא לידי קישוי וקרוב ג"כ להוצאת ש"ז לבטלה ח"ו עכ"ל. ובפרט בדור פרוץ כזה שאנו חיים בו, ד' ירחם.

                   ואנא עובדא ידענא ברב אחד שהורה להתיר עפי"ד הרמ"א לקחת משרתות עכו"ם בבתי מרחץ שירחצו גם את הגברים, ולעזה עליו המדינה, וכשהגיע הדברים לידיעתו של הגאון הגרצ"פ פרנק ז"ל נזדעזע מזה ועמד בפרץ במלוא עיזוזו והכריח את הרב לחזור מהוראתו, ומאז לא ישמע ולא יפקד ולא יעלה על לב מי שהוא להורות להתיר דבר תמוה כזה, עכ"ל של הגרא"י וולדינברג זצ"ל.

 

1. נתינת יד לאשה או רופאה. מה הדין כשמנהלת המחלקה או רופאה אחרת נותנת יד לרופא כשהוא בא לראיון לפניה כדי להתקבל להתמחות או לעבודה כבכיר באותה מחלקה (וה"ה רופאה שבאה לראיון בפני מנהל מחלקה)? כותב רבנו יונה 8: איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו 9, כל קירוב בשר אסור כגון הנגיעה בידי אשת איש. וכ"כ שוב 10: וכן לענין גלוי עריות, ימות ואל יתרפא מן האבק של גלוי עריות, כגון שחשק באשת איש ואמרו לו אין לו רפואה ותעלה עד שתעמוד לפניו ערומה או שתספר עמו, ימות ואל יפרוץ גדר איסור אשת איש 11, והכר מזה חומר המגע ביד אשת איש, עכ"ל. השדי חמד 12 אחרי שמביא מחלוקת הפוסקים אם לדעת הרמב"ם האיסור הוא רק בעושה דרך חיבה כותב: דאפילו לדעת הפוסקים דנגיעה מותרת לצורך רפואה (כגון מישוש הדופק), אבל שלא לצורך ודאי אסור מן הדין ולא מדרכי חסידות וזהירות בעלמא וכו' כי כבר ידוע כי מילי דעריות דיצרו של אדם מתגבר ונפשו מחמדתן צריך להתרחק אפילו ממה שהוא מותר וכו' וכ"ש שמן הדין אסור וכו'. והן עתה נדפס ספר חיים ושלום ח"ב ושם סי' ט"ז מסיק שלא ליגע ביד אשה כלל בין פנויה בין אשת איש וכו', עכ"ד.

והבן איש חי כותב 13: במנהג אנשי אירופ'ה כשיבא אורח לבית חבירו ואוהבו יאחוז האורח בכף בעל הבית או האשה בעלת הבית, וכן להפך, ויתאחזו בכפם זה בזה אחיזה חזקה, וזה הוא אות חיבת השלום, דודאי ירא שמים צריך שיזהר לבלתי יעשה זאת כיון דהוא אחיזה ונגיעה ביד כדרך חיבה, דלכך תהיה אחיזתם בכפם בחוזק להורות בזה חיבה יתירה. והנה בספר חסידים סי' תתר"ץ איתא, לא יתקע יהודי בכף הנכרית ולא הנכרית בכף איש יהודי אעפ"י שהיד מעוטפת בבגד, סייג לגלוי עריות, עכ"ל, ובודאי החסיד זצ"ל מדבר על השלום שעושין באחיזת כפים שדברנו בו שהיה נוהג בזמנו בערי אירופ'ה דנקיט יהודי בכף הנכרית וכו' לרבותא דלא תימא כיון דזה הוא מנהג ונימוס הנכרים באותם המקומות, אם יהיה היהודי נמנע מלעשות כמנהגם יתלוצצו בו ולהכי מתירין לו לעשות כמנהג הזה וכו' כדי שלא ילעיגו הנכרים ויתלוצצו. לכך בא החסיד זצ"ל להזהיר בזה גם ביהודי עם הנכרית. אבל יהודי עם יהודית פשיטא דאסור, עכ"ל. וראה באוצר הפוסקים 14.

 

2. דעת פוסקי דורנו. כותב האג"מ 15: ולהושיט יד לאשה כדרך הנותנים שלום בהפגשם, פשוט שאסור אף לפנויה שהרי הן נדות וכ"ש לאשת איש. ובתשובה שניה 16 כותב: ובדבר שראית שיש מקילין אף מיראי ד' ליתן יד לאשה כשהיא מושיטה, אולי סוברין דאין זה דרך חבה ותאוה, אבל למעשה קשה לסמוך על זה.

         ושוב בתשובה שלישית 17 כותב הגאון זצ"ל: בדבר להושיט יד לאשה כדרך הנותנים שלום בהפגשם ודאי הוא פשוט שאסור כדכתבתי באו"ח ח"א סי' קיג דהרי יש לו לחוש גם לדרך חבה והנאה, אבל כתבתי בח"א דאה"ע סוף סי' נו לאחד שראה שיש גם יראי ד' שמקילין שיש לדון לכף זכות דסומכין ליתן כשהיא מושיטה להם שלא יעשה להו דרך חבה ותאוה, וגם שם כתבתי דלמעשה קשה לסמוך ע"ז, עכ"ל.

         הגרי"י קניבסקי זצ"ל כותב בספרו קריינא דאגרתא 18: בדבר נתינת יד לאשה, אין ספק כי הוא איסור גמור דכל קריבה לערוה אסורה, ולהרמב"ם ז"ל בספר המצוות מצוה ל"ת שנ"ג והסמ"ג הוא ל"ת מדאורייתא ולהרמב"ן ז"ל בהשגותיו הוא מדרבנן ועכ"פ אין בזה שום היתר ומי הוא זה שיאמר זכיתי למדרגת רב שמואל ב"ר יצחק 19 או מדרגת עולא 20. ואומרים בשם מרן החזו"א זצללה"ה שאמר שזהו בדין יהרג ואל יעבור ככל אביזיי' דעריות. ואין נפק"מ בין נשואה לבלתי נשואה כיון שהבלתי נשואה ג"כ ערוה מחמת נדה, וגם בפנוי' וטהורה אכתי איכא איסורא מונשמרתם מכל דבר רע שלא יהרהר כו' ומי יאמר זכיתי שלא יגרום לי שום הרהור כלל. ומה שכתבת דכי אשה מגישה מקודם איכא בזה משום מלבין ברבים אם לא יתן, ח"ו לומר כן דאפילו ודאי תתבייש ברבים אין בזה שום צד היתר במה שהאחד יתבייש מחמת מניעת עבירה ואמרו חז"ל 21 המוצא כלאים בגדו פושטו אפילו בשוק ורב אדא ב"א קרע כרבלתא בשוקא שהי' שוה ד' מאות זוז מאשה אחת בפ' ג דברכות 22. במקרה שיהי' נמצא במצב בלתי נעים ע"י מניעת יד, יכול לומר לאשה שמסתמא אינה יודעת שיש בזה איסור אבל אסור הוא ע"פ תורה"ק, עכ"ל. ובתשובה שניה23 כותב הגאון זצ"ל: על מה שכתבתי דנתינת יד לערוה הוא מדאורייתא כמש"כ הרמב"ם ז"ל בספר המצוות שנ"ג העתיק הכותב לשון הרמב"ם ז"ל פכ"א מאי"ב ה"ו, דהמחבק אחת מהעריות שאין לבו נוקפו עליהו כו' דמשמע שהוא מדרבנן וכתב הכותב דה"נ כשנותן בשביל הנימוס. וזה שקר גמור, כי לא ימלט שאיש צעיר יגע באשה ולא יגרום לו שום חימום ר"ל או איזו הרגשת הנאה מעריות ר"ל ובזכרוני שכבר רמזתי במכתבי הראשון דאין לנו ההיא דעולא בסוף קידושין 24 בזמנינו. על מה שכתבתי דלא שייך כלל וכלל מלבין פני האשה במה שהיא מתביישת על מניעת נתינת יד שהיא עבירה, פטפט הכותב דברים שאסור לשומען וכתב דיש כאן גדול כבוד הבריות שדוחה אפילו בקום ועשה לאיסור דרבנן כההיא דאו"ח סי' יג במצא בשבת בכרמלית שנפסקה ציציתו. ואסור לומר דברים הללו דהתם וכל הני דברכות י"ט היינו שאינו רוצה כלל גוף העבירה דמה שרוצה שלא להיות ערום [שזה הכבוד הבריות שם] אינו עבירה כלל, רק שעכשיו אינו מוצא בגד אחר אלא כלאים או חסר ציצית, ובזה התירו משום כבוד הבריות איסור דרבנן, עכ"ל ועיי"ש בהמשך דבריו.

         וכ"כ הראש"ל הגר"ע יוסף שליט"א בטהרת הבית 25: והנה מדברי מרן הבית יוסף (וף סימן קצה) והש"ך והכו"פ ושאר אחרונים שם, מתבאר להדיא שאפילו נגיעה בלבד בכוונה אסורה עכ"פ מדרבנן בכל העריות, וה"ה לפנויה שהיא בחזקת נדה שאסור לנגוע בה. וכ"כ הגר"ח פלאג'י בשו"ת לב חיים (סי' ד) שאע"פ שאיסור קריבה שאסרה תורה היא קריבה של הנאה כגון חיבוק ונישוק, וכמבואר בדבדרי הרמב"ם (הל' איסו"ב פכ"א ה"א), אל נגיעה בעלמא לא שמענו, מ"מ איסורא מדרבנן מיהא איכא אפילו בנגיעה בעלמא, וכו'.

שאלו את האג"מ 26 על אשה שנתאלמנה וצריכה לפרנס בניה ואינה מוצאה להשתכר למשרה שיהיה כדי לפרנס את בניה אלא באם לא תכסה את ראשה וכו' ומשיב: שיש להתיר לה בצורך גדול כזה דהא פשוט שאף להב"ש והדגמ"ר בסי' כא ס"ק ה שסברי מירושלמי שגם אלמנה אסורה ללכת פרועת ראש הוא רק מצד דת יהודית דמדאורייתא הא רק באשת איש נאמר 27. ולכן כיון שיש לפרש דמאחר שלא נאמר בתורה בלשון איסור הוא רק חיוב עשה שתלך בכיסוי הראש. ומסתבר לע"ד שבזה פליגי ב' הלשונות ברש"י כתובות עב וכו', והחלוק לדינא הוא דאם הוא איסור יש לאסור אף בהפסד גדול שתפסיד כל ממונה, אבל אם הוא רק חיוב עשה הוי גם אונס ממון דיותר מחומש אונס, דבעשה חייב רק עד חומש. ולכן כל שהוא הפסד כחומש נכסיו ויותר כהא שאין משגת משרה להרויח לחיותה וחיות בניה, הוא אונס שאינה מחוייבת ללישנא בתרא שהוא עיקר. אך מ"מ באשת איש שהוא דאורייתא, יש לאסור מספק פי' לישנא קמא דרש"י שסובר שהוא איסור שלכן יש לאסור אף להפסד דכל ממונה, אבל באלמנה שהוא רק דת יהודית יש להקל מספק דודאי לא חמיר מאיסור שספק לקולא וכו', עכ"ל.

ואמנם מיקל הגאון ז"ל בספק דרבנן, אך בודאי דרבנן מחמיר וכפי שהוא כותב להדיא "דאם הוא איסור יש לאסור אף בהפסד גדול שתפסיד כל ממונה" ומדובר לשיטתו באיסור דרבנן. וכן הבאתי בשמו לעיל שניתנת יד לאשה אסורה ופשוט שה"ה רופא למנהלת מחלקה או כל רופאה אחרת אפילו אם עי"ז יאבד את האפשרות להתקבל במחלקה בה הוא רוצה לעבוד.

כותב הראש"ל הגר"ע יוסף שליט"א 28: ובהיותי בזה ראיתי להגאון ר' משה פיינשטיין (שליט"א) זצ"ל בשו"ת אגרות משה (חאה"ע סי' נז), שנשאל אודות אלמנה שהובטח לה עבודה לכלכל בניה באופן שלא תכסה ראשה, והשיב, שנראה דמאחר שלא נאמר בתורה דין איסור פרוע ראש בלשון איסור, אין אלא חיוב עשה שתלך בכיסוי הראש. ומסתברא דבהא פליגי ב' לשונות רש"י (כתובות עב) דלפי' א' דילפינן דמדעבדינן הכי לנוולה מדה כנגד מדה כמו שעשתה להתנאות על בועלה מכלל דאסור, אלמא דס"ל שהוא איסור משום פריצות. וכ"כ הריטב"א שם. אבל לפי' ב' דמדכתיב ופרע מכלל דלאו פרועה הות, משמע שהוא ענין מצוה עליה ללכת בכיסוי הראש, ולא ענין אסור, רק שממילא עוברת על העשה כשהולכת פ"ר. ונ"מ דלפי' הב' שהוא רק חיוב עשה הוי ככל מ"ע שאינו חייב לבזבז יותר מחומש, ולכן כל שיש לה הפסד ממון כחומש נכסים ויותר כנ"ד שאין ביכלתה להשיג משרה לפרנסתה ופרנסת בניה הוי אונס שאינה מחוייבת. וכבר כ' רש"י שהעיקר כפי' ב'. ומ"מ באשת איש שהאיסור לילך בפרוע ראש הוי מדאורייתא יש לאסור מספק שיש לחוש לפי' א' של רש"י שסובר שהוא איסור, וא"כ יש לאסור אף בהפסד כל ממונה, אבל באלמנה דהוי מדרבנן, דהא קרא רק בא"א נאמר, יש להקל מספק, דסד"ר לקולא. ויש ג"כ לומר שאולי דת יהודית הוי רק מדין מנהג שאין לאסור באופן שלא מצינו שנהגו, ובמקום הפסד הרי לא מצינו שנהגו איסור. עכת"ד. ונראה מדבריו דפשיטא ליה שלפי' הב' של רש"י דהוי איסור עשה, דלאו הבא מכלל עשה עשה, יש להתיר במקום הפסד חומש נכסים, אע"פ שהעבירה נעשית בקום ועשה, שיוצאת לרשות הרבים בפרוע ראש. ובאמת לאו מילתא פסיקתא היא כלל. דלכאורה יש להוכיח להיפך, מהגמ' (ביצה כא), מעשה בשמעון התימני שלא בא אמש לבית המדרש, בשחרית מצאו ר' יהודה בן בבא א"ל מפני מה לא באת אמש לבהמד"ר, א"ל בלשת באה לעירנו (חיל גדול של גדודי עכו"ם שמחפשים ובולשים לשלול שלל. רש"י.) ובקשה לחטוף את כל העיר, ושחטנו להם עגל והאכלנום ופטרנום לשלום. א"ל תמה אני אם לא יצא שכרכם בהפסדכם שהרי אמרה תורה לכם ולא לעכו"ם. ומבואר בתוס' ביצה (יב) ד"ה השוחט, דביו"ט דאוכל נפש הותר בהדיא דכתיב אשר יאכל לכל נפש יעשה לכם, היכא דלא אשתרי לא אמרינן דאהדריה לאיסורא קמא, ולהכי כיון דנדרים ונדבות שאין קרבים ביו"ט ילפינן להו מלכם ולא לגבוה הוי לאו הבא מכלל עשה ואין לוקין עליו. ע"ש. וה"נ לגבי עכו"ם הוי לאו הבא מכלל עשה, וא"כ מאי קאמר ליה שיצא שכרכם בהפסדכם, והרי לא נתחייבו להפסיד יותר מחומש בשביל איסור עשה, והבלשת באה לחטוף את כל העיר. וא"כ כדין עשו שפייסום בכך. א"ו שהואיל והוא איסור עשה בקום ועשה אין להתיר ד"ז משום הפסד ממון. ואפשר דבהא פליגי שמעון התימני ור"י בן בבא, דשמעון התימני הוה ס"ל דאיסור עשה אף בקו"ע נדחה מפני הפסד ממון. ור"י בן בבא חידש לו שאסור. וע' ביד דוד (ביצה כא) מ"ש בפלוגתא הנ"ל. וע' בחי' הרשב"א (ב"ק ט:) שכ', דהא דלא יבזבז יותר מחומש, היינו דוקא במצות עשה בשב ואל תעשה, אבל במצות ל"ת אפי' כל ממונו. ע"ש. ומשמע דבלאו הבא מכלל עשה דהוי בקום ועשה אין להתיר משום הפסד ממון. וכן מבואר במשנת חכמים (ריש הלכות יסודי התורה). והובא להלכה בפתחי תשובה יו"ד (סי' קנז סק"ד). ע"ש. וראיתי בשדי חמד (מע' ל כלל קז) בד"ה ובחידושי העירותי מביצה כא וכו'. שהק' דהא על עשה אינו חייב לבזבז יותר מחומש. ע"ש. ושוב אח"כ בד"ה גם השגתי, הביא ד' הפאת השדה סי' ה שהוכיח מביצה כא דבקום ועשה אין להתיר מפני הפסד ממון. ע"ש. והגאון שואל ומשיב רביעאה (ח"ב סי' לט) הביא דברי הרה"ג מהר"י שורשטיין שהעיר ג"כ מביצה כא הנ"ל, והוא ז"ל דחה לפמ"ש בגמ' שם דעגל טריפה הוה. ובזה לא שייך ההיתר דאוכל נפש והוי ל"ת. ע"ש. וע' בהגהות מהרש"ם בארחות חיים (סי' תרנו ס"ק ח'). ע"ש. ועכ"פ אין הדבר פשוט להתיר הפסד ממון אפי' ביותר מחומש במקום איסור עשה בקום ועשה. וכל קבל דנא לגבי אלמנה וגרושה, אפי' נימא כפי' קמא דרש"י דהוי איסור לא תעשה (באשת איש), כיון שהאיסור מדרבנן י"ל דבמקום הפסד משרא שרי. ואע"פ שבתשו' הרדב"ז ח"א (סי' קמה) כ' דאף באיסור ל"ת דרבנן כשומנו של גיד וכיו"ב חייב לתת כל ממונו ולא יעבור. ע"ש. הנה בשו"ת זרע אמת ח"ג (חאו"ח ס"ס לב) כ' להשיג ע"ד הרדב"ז בזה, דלא מסתבר כלל שאיסורי דרבנן יהיו חמירי טפי מעשה דאורייתא. ובפרט לד' הרמב"ן ורוב המפ' דאף דאסמכינהו לאיסורי דרבנן בלאו דלא תסור, מ"מ לא חמירי כאיסורי תורה וכו', וא"כ הדבר פשוט שלא יתכן שיהיו חמורים יותר ממ"ע וכו'. ע"ש. והניף ידו שנית להלן (בס"ס מו דנ"ח ע"א). ע"ש. (ומשמע מדבריו דבמ"ע שא"צ לבזבז יותר מחומש אפי' בקום ועשה הוי דינא הכי. ודו"ק). וע' באורך בכל זה בשו"ת עמודי אש (סי' ד כלל ז דכ"ט ע"ד). ואכמ"ל. אולם בעיקר הדבר נלע"ד דהכא ליכא לאו הבא מכלל עשה ממש, רק איסור בעלמא, וע' בתוס' שבועות (כג:) דגבי איסור של חצי שיעור אע"ג דאסור מה"ת כיון דליכא אפי' עשה אלא איסור בעלמא לא חשיב מושבע ועומד מהר סיני, משא"כ באיסור עשה. ע"ש. וה"נ באיסור דפריעת ראש לא"א, אע"ג דהוי מדאו', לא הוי אלא איסור בעלמא ואין כאן לא לאו ולא עשה. וביותר יש להעיר ע"מ שתופס האגרות משה דלפי' א' של רש"י יש בזה איסור ל"ת, דלכאורה לא ידענא מאי שיאטיה דאיסור ל"ת הכא. והן אמת כי ראיתי למהר"ם חאגיז ז"ל בס' אלה המצות (סי' רסב) במצות ובחקותיהם לא תלכו, שכ', שתחת סוג לאו זה נכנס איסור גילוי שער ראש האשה שהוא ערוה, ולכן נקראת עוברת על דת יהודית כשיוצאת וראשה פרוע, שהוא מנהג צניעות שנהגו בו בנות ישראל. ע"ש. (וכיו"ב כ' בשו"ת יהודה יעלה אסאד (חיו"ד סי' שסו). ע"ש.) אכן באמת מהסוגיא בכתובות (עב) מתבאר להדיא דבעוברת על דת יהודית אין איסור אלא מדרבנן. ואף בעוברת ע"ד משה דהוי איסורא דאו' אין זה מטעם ובחקותיהם לא תלכו, אלא ילפינן לה מדכתיב ופרע את ראש האשה. ובסנהדרין (נח:) מאימתי התרתה של השפחה שייחדוה לעבד, משפרעה ראשה בשוק. ופרש"י, שאף הנכריות הנשואות היו רגילות שלא לצאת בראש פרוע. ע"ש. וע"כ נראה שאין בזה איסור ל"ת כלל. וע' בשו"ת דברי חיים מצאנז (חיו"ד סי' ל). ואין להאריך. ומ"מ נלע"ד שאין להקל בזה אלא ע"י פאה נכרית משום דבלא"ה יש מתירין. ואף דלגבי אשת איש בודאי שאין להקל לצאת בפאה נכרית לרה"ר, אבל באלמנה או גרושה יש לנו הרבה סניפין להתיר בפאה נכרית במקום שהענין תלוי בפרנסתה, עכ"ל.

אך אין מכאן שום ראיה להקל בשאלתנו, ואדרבה כותב הראש"ל שליט"א הבהדיא לאסור וכפי שהבאתי לעיל מספרו טהרת הבית.

         שמעתי ממו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א שאמנם עליו לעשות כל טצדקי, לא רק לא לקחת את היד אלא גם להסביר לה שהוא רופא שומר תורה ומצות ומטעם זה אין לו לנגוע בבשר אשה שלא בדרך אבחון וטיפול. אך במקרה שאי אפשר להתחמק והדבר עלול לגרום לבושה לאשה או לבעיות בעבודתו מותר לו לקחת את היד הפשוטה לרגע קט. ועליו לחפש הזדמנות להסביר את עמדתו לממונים עליו כדי שהדבר לא יחזור על עצמו בעתיד. אך אח"כ כתב לי מו"ר שליט"א: כל זה לפי הנראה אבל כבר הראה לי שבאחרונים לא הבינו כך, עיין שו"ת אג"מ וכן מובא בשם החזו"א, ולדעתם אין כל היתר לתת יד לאשה, וצ"ע, עכ"ל.

         וודאי אין כל היתר לקחת יד שמושיטה קרובת משפחה של חולה שבאה לשוחח עם הרופא.

 

 

הערות לסי' כ

 1) הל' איסו"ב פכ"א ה"א.

2) מצות ל"ת שנג.

3) יו"ד סי' קצה ד"ה וכתב עוד.

4) כאן ס"ק א.

5) שו"ת, מיוחסות סי' קכז.

6) יו"ד סי' קצה ס"ק כ.

7) לקמן סי' כא סע' ה.

8) שערי תשובה שער שלישי סי' פ.

9) ויקרא יח:ו.

10) שערי תשובה שם סי' קלח.

11) ראה סנה' עה ע"א.

12) מערכת חתן וכלה וחופה אות יב ד"ה קריבה.

13) ספר עוד יוסף חי שנה א פ' משפטים אות כב.

14) כאן.

15) או"ח ח"א סוסי' קיג.

16) אהע"ז ח"א סוסי' נו.

17) אהע"ז ח"ד סי' לב אות ט.

18) סי' קסב.

19) כתובות יז ע"א. וראה שם דרב אחא מרכיב לה אכתפיה ומרקד. אמרי ליה רבנן אנן מהו למיעבד הכי. אמר להו אי דמיין עלייכו ככשורא לחיי ואי לא לא (כקורה בעלמא שאין אתם מהרהרין עליה – רש"י).

20) שבת יג ע"א

21) ברכות יט ע"ב.

22) כ ע"א

23) שם סי' קסג.

24) פא ע"ב.

25) ח"א עמ' לח.

26) אהע"ז ח"א סי' נז.

27) ולכאורה צ"ע מהב"ח סי' כא ד"ה לא יכלו בנות ישראל, דכותב: נראה דנפקא לן מדאיתא פרק המדיר וכו' ותנא דבר"י אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפרוע ראש, דמדלא קאמר אזהרה לאשת איש אלא סתמא אזהרה לבנות ישראל, אלמא דאחת פנויה ואחת אשת איש באזהרה (והכוונה פנויה דהיינו אלמנה עיין בב"ש ס"ק ה).

     וכ"כ הגר"א שם ס"ק יא: אחד פנויה מדקאמר לבנות ישראל ול"ק לאשה, עכ"ל. אך עיין במג"א סי' עה ס"ק ג ובשו"ת שבות יעקב סי' קג שחולקים על הב"ח. וכן עיין במחזה אברהם סי' קיט ו-קכ.

28) שו"ת יביע אומר ח"ד אה"ע סי' ג  אות ד.