נשמת אברהם - אבן העזר סימן יז

סימן יז  היתר אשת איש שמת בעלה ואומרת גרשתני ודיני הערוה ודין נשאת באיסור ובטעות

 

סעיף א  אשת איש בכלל עריות היא ואין קדושין (א) תופסין בה. בד"א, בודאי אשת איש, אבל אם היא ספק מקודשת, או ספק מגורשת, קדושין תופסין בה מספק וצריכה גט משניהם. והוא הדין לפסולי גיטין מדרבנן, שאם בא אחר וקידשה שצריכה גט משניהם, מהראשון דרבנן ומהשני דאורייתא.

 

נשמת אברהם

 

         (א) תופסין בה. כותב הבאה"ט 1: אם מתה אשה תחת בעלה מיתה ודאית ושוב חיתה ע"י נביא כמו אליה לבן הצרפית ואלישע לבן השונמית, לא פקעה זיקת הבעל מעליה ואינה יכולה להנשא לאחר ויש סעד מעובדא דאשת ר' חנינא בן חכינאי כתובות דף סב ע"ב ודו"ק, כנה"ג, עכ"ל. והברכ"י כותב 2: ויש להסתפק אשת ר' זירא כי נשחט בעלה ומת ודאי פקעי קדושיה והותרה לשוק וכי חיה למחר ר' זירא היה צריך לקדש לאשתו קדושין חדשים דפנויה היא וכו' או דילמא הא דהאשה קונה עצמה במיתת הבעל, היינו דוקא כאשר מת ונשאר מת, אך כשלא נקבר וחי על ידי נביא או חסיד, אגלאי מילתא דאותה מיתה לא היתה מיתה כמות כל אדם ולא פקעי קדושי קמאי דאשת איש ולא תפס בה קדושי דאינשי בעלמא, ובעלה כאשר חי מותר לה מיד כאשר היה לפני מותו. ומסכם החיד"א שגם לפי הבבלי וגם לפי הירושלמי, דכי חיי הדר לקמייתא כי אשתו היא והוא בעלה, ע"ש.

         כתב לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל: פשוט הדבר שבענין זה אין להשוות מיתת הבעל דהוי כגירושין שמפקיע את האישות לגמרי וממילא אם נתעברה בנתים מאחר והבעל קם לתחיה אין הולד ממזר, משא"כ מיתת האשה לא מפקעת השאירות ויש מקום לדון דאולי היא עדיין אשתו אע"ג שנשא כבר אחותה כיון שהאיסור הוא רק כששתיהן חיות משום דכתיב עליה בחייה, עכ"ל.

         והכנסת הגדולה כותב 4  דכל זמן שהבעל קיים אעפ"י שמתה האשה לא פקעה זיקת הבעל ממנה, ומסיק דאם מתה אשה תחת בעלה ושוב חיתה ע"י נביא כמו אליהו לבן הצרפית ואלישע לבן השונמית דלא פקעה ממנה זיקת הבעל ואינה יכולה להנשא לאחר. ובספר עירה שחר 5 מובא בספר שולחן העזר 6 כותב על זה: אמנם זה יתכן לשיטת התוס' ביבמות נה ע"ב ד"ה לאחר, שהיא ג"כ שיטת הריב"ם בתוס' ב"ב קיד ע"ב ד"ה מה, דבמיתת בעל פקע השאירות כמו בגירושין וכו', וא"כ י"ל דבמיתת אשה דלא פקע שאירות גם האישות לא פקע. אך לשיטת התוס' ב"ב שם דבמיתת בעל נמי לא פקע שאירות רק דמותרת דל"ה א"א, א"כ במיתת האשה נמי לא קרינן בה אשת איש וכו' אע"ג דמקרי שארו, עכ"ל. וכעת ראיתי בספר שיח השדה להגר"ח קניבסקי שליט"א 7 שמביא כמה ראיות דיש לאדם כזה שמת ושוב חי קירבת משפחה לענין ירושה ועריות ועדות וכיו"ב דאמרינן הוא הוא אותו אדם, ע"כ.

         שאלו את הגרא"י וולדינברג זצ"ל 8 מה דינה של אשתו של אדם שעובר ניתוח לב פתוח כשבזמן הניתוח אין הלב מתפקד כלל וכלל, ואילולי שהחולה מחובר למכונת לב-ריאה היה מת. האם הותרה האישות שביניהם ודינה כפנויה להבא עליה, וכמו כן האם צריך בעלה לאחר מכן לחזור ולקדשה מחדש. וכותב הגאון שליט"א דראשית לפי רוב המכריע של פוסקים, אין ניתוק הלב יוצר מצב של נבילה מחיים 9, וכן פוסק החזו"א 10. שנית, בנוגע לאיסורי אישות ועריות, נראה למסתבר דהדבר תלוי בעיקר באם במציאות הוא חי עדנה או לא וכו', ולכן אין נפ"מ אי דינו כטרפה או כנבלה. ועיין בפ"ת סי' טו ס"ק א, בברכ"י שם אות ד ובספר חקרי לב אהע"ז סי' יא. גם מביא הגאון שליט"א את הכנה"ג אהע"ז סי' יז בהג"ט אות ב (המובא לעיל בבאה"ט) ואת הברכ"י (גם מובא לעיל) וכותב: וא"כ דון מינה במש"כ על כגון נידוננו דלא מת ממש וחיותו של הבעל נמשכת במציאות כל הזמן דבודאי ובודאי דעל ידי הוצאת הלב (כגון בהשתלת לב לחולה – א.ס.א) (או הפסקת פעולתו) לזמן מה לא נפקע על ידי כך כלל זיקתו של הבעל, והרי היא נידונית בכל העת ההיא כאשת איש גמור וממילא כשחוזר לחיות חיי משפחה, איננה זקוקה כלל לקידושין מחדש, עכ"ל.

         ובמקרה הפוך, דהיינו ניתוח האשה, כותב הגאון שליט"א (שם) דבנוגע לפקיעת איסור אשת איש, אין מקום לחלק בזה בין מת הוא לבן מתה היא ופשוט 11.

 

 

סעיף יב  (ב) מי שנשתתק ובדקו אותו כדרך שבודקין לגיטין ונמצאה דעתו מכוונת, וכתב שמת פלוני בן פלוני, סומכין על כתיבתו ותנשא אשתו.

 

נשמת אברהם

 

         (ב) מי שנשתתק. כותב הפ"ת 12: עיין בקו"א לספר מה"צ סעיף זה שכתב בשם הרא"ש ז"ל דחרש שאינו שומע ואינו מדבר אינו יכול להעיד בעדות אשה, לא ע"י הרכנה ולא ע"י כתיבה כמו גבי גיטין. וע"ש עוד דהמדבר ואינו שומע כשר לעדות אשה, ולכן הרמב"ם והשו"ע בסעיף שאח"ז לא מנו חרש בהדי שוטה וקטן כמו שרגיל בכל דוכתי ע"ש, עכ"ל.

         כותב הערוה"ש 13: ונראה דבזה שבנשתתק מהני בדיקה, זהו כשנשתתק מדיבורו בין שהיתה מחמת חולי ובין שנשתתק פתאום בבריאותו, אבל מ"מ הוא שומע ואינו כחרש שבכל מקום שאינו שומע ולא מדבר, דזהו כשוטה בכל דיני התורה וגם בגיטין שם כן הוא ע"ש, וכך כתבו גדולי אחרונים. ואף שאפשר לומר דגם בחרש גמור מהני בדיקה ולא דמי לשוטה ובפירוש אמרו חז"ל 14 דחרש יש לו קצת דעת ודמי לקטן, מ"מ קשה להקל בזה אחרי דבגמרא לא נמצא קולא זו בעגונה רק כשנשתתק 15 וסתם נשתתק הוא שומע, אי אפשר להקל בחרש גמור ואף שאין ראיה גמורה משם מ"מ לדינא צ"ע. ומדבר ואינו שומע הוא כפקח גמור, ואף שגם בזה יש איזה דיעות לענין שארי דברים כמ"ש בח"מ סי' רלה, מ"מ לענין עגונה פשיטא דכפקח גמור הוא. ומי שנולד אלם ושומע, דינו כנשתתק וכו'. וגוסס נראה דאם הוא שלם בדעתו מקבלין עדותו בעגונה בין ע"י דיבור ובין ע"י הרכנה. ועתים חלים ועתים שוטה, כשהוא חלים הרי הוא כפקח כמ"ש שם גבי גט, עכ"ל.

         ומובא באוצה"פ 16: כתב בעזרת נשים ס"ק עט, דאילם דהיינו ששומע ואינו מדבר מתחילת ברייתו, דדינו כנשתתק כמ"ש בסי' קכא סע' ו. והחרש שאינו שומע ואינו מדבר הרי הוא כשוטה דלא מהני ביה לא כתיבה ולא הרכנה אפילו גבי עדות אשה. ובמדבר ואינו שומע יש מחלוקת, דהרמב"ם פכ"ט מהל' מכירה נראה דס"ל דדינו כחרש גמור ואינו צריך בדיקה, ומדברי הר"ן ס"פ התקבל נראה דדינו שוה לשומע ואינו מדבר שצריך בדיקה. ומיהו תמיהה לי מילתא לומר דלהרמב"ם דינו כחרש גמור דהרי חרש גמור פטור מכל המצות, ומדבר ואינו שומע חייב בכל המצות כדאיתא פ"ק דחגיגה, ובפ"ק דתרומות שנינו דאם תרם תרומתו תרומה אלמא דדעתא צילותא אית ליה. ובכ"מ פ"ב דגירושין הט"ז כתב דס"ל להרמב"ם שם (לענין גט) דהמדבר ואינו שומע שוה לשומע ואינו מדבר, ויותר נראה לומר שכל שמדבר דינו כפקח גמור שהרי מתוך דיבורו ניכר שהוא בן דעת וכו'.

         ובזמנינו, בנוגע לחרש שלמד לדבר דעת פוסקי דורנו כדלקמן:

א. הגרא"י וולדינברג זצ"ל. כתב לי הגרא"י וולדינברג זצ"ל בהערותיו על ספרי כרך א מהדו"ק (מובא גם בשו"ת ציץ אליעזר חט"ו סי' לב אות ב): בענין הנחת תפילין לחרש שאינו שומע ואינו מדבר, שמביא שאם רוצה להניחן אין מוחין בידו כמובא בכף החיים סק"ג, חשוב להוסיף קטע ולעורר, שמיהו בחרשי-זמנינו המתחנכים בבתי ספר לחרשים והמה מביני-דבר, סוברים כמה מגדולי הפוסקים שלא רק שאין למחות בידם, אלא שמחויבים לקנות להם תפילין ולהשגיח שיניחו אותם כי קרוב לודאי שמחויבים להניחם. יעוין בשו"ת בית שלמה חאו"ח סי' צה שהעלה בחרש ששומע כשמדברים בפניו (ורק כשקוראים אותו מאחוריו איננו שומע כלל) ומדבר בשפת עלגים שמחויב במצוות ובתפילין ואם אביו אמיד בודאי כופין אותו מתורת צדקה שיקנה לו תפילין, ובשו"ת שבט סופר חאה"ע סי' כא כותב ששמע מפי אביו הגאון הכתב סופר ז"ל שהוא מסופק אם אינם מחויבים במצוות, ושכאשר היה בוויען בקשו ממנו המורים בבית חינוך החרשים שיכבד אותם בכבודו לראות בעיניו מעשה אומן נפלא שלהם והי' משתומם מהדברים אשר ראה שם מה שלמדו אלו החרשים ואינם מדברים עד שעלה ספק זה בלבו אם אינם בר דעת גמור ומחויבין במצות, וכמדומה לי שאמר וביקש מהמורים שם ליקח להם תפילין שיניחו אותם ע"ש. ובשו"ת מהר"י שטייף סי' רל"ט דן גם על חרש סתמא שדיברו חז"ל באם יש איסור לתת לו תפילין להניח (כפי שהעיר הגרי"י נויבירט שליט"א שמביא כבודו בשמו) וכותב לפרש דאין איסור. ובנוגע לחרשים שלמדו אותם לדבר ומכירים שהם מבינים העלה דעכ"פ הוא בעצמו ראוי לו לקיים המצוות כיון דיש ספק לומר שהוא בר חיוב, ואם רוצה לקיים מצות הנחת תפילין יש להניחו לקיים המצוה ואין למחות בידו, ואפשר שיש גם מצוה ללמדו הלכות תפילין כדי להוציא מאיסור של היסח הדעת ומאיסור שינה והפחה בהם עיי"ש.

          וביתירה מזו העלה בשו"ת נחלת בנימין סי' ל"א, דחרש שהוא מלומד ומניח תפילין ומתפלל ערב ובקר בסידור שלו המועתקת בלשון לע"ז, ודאי מעשה שלו מוכיח על מחשבתו ונקרא לענין תפלה שהוא דרבנן וצירוף עשרה דרבנן בר דעת ובר מחשבה ומצטרף לעשרה לקדושה ולברכו ולתפלה יעו"ש, ואכ"מ להאריך בפרט זה של לצרפו לעשרה כי הרבה חולקים בזה.

          ואם כן לחרשים כאלה יש גם להשתדל לקנות עבורם תפילין ולשדלם להניחם, ולא רק לא למחות בהם אם מניחים אותם, עכ"ל של הרב וולדינברג זצ"ל.

 

ב. הגרש"ז אויערבאך זצ"ל. כותב הגרש"ז אויערבאך זצ"ל 17: והואיל ולענין חרש (אינו שומע ואינו מדבר – א.ס.א) אין לזוז ממ"ש הפוסקים שאפילו " פקח גדול ומבין בטוב ויודע בדבר התפלות ונושא ונותן עם כל אדם ויודע לחתום בחתימת ידו" דאפ"ה דינו כחרש גמור ומו"ש הצ"צ בסי' עז על חייט חרש שהכירו והיה "פקח ביותר" דאפ"ה חשיב כשוטה, וכו'. ואע"ג דאין שום טעם להא דחרש אין מעשיו כלום כי אם זה מפני שחשיב כשוטה שאין לו דעת ומצד הסברא ודאי קשה לומר על חרש שהוא פקח גמור וחריף טובא דדעתי' קלישתא ואינה שלימה וקשה לנו להבין מנין ידעו חז"ל לפוטרו ממצוות ולפוסלו משם איש בלא שום ילפותא מקראי או מהלכה, אבל כיון שכן הוא האמת חייבים אנו לומר שידעו חז"ל ברוב חכמתם דחרש שאינו שומע ואינו מדבר הוא איש כזה שאי אפשר לראותו כאחראי על מעשיו. ולכן אין מתחשבין במעשיו אפי' אם לפי דעתינו הוא זריז וממולח וכל מעשיו הם בפקחות ודעת שלימה. וסברא זו כה חזקה ואמת עד שגם בבן נח אמרינן הכי וכדאמרן דלא מצינן שום הבדל בהגדרת איש בין ישראל לבן נח לענין חרש ושוטה.

          אשר על כן נלענ"ד שבנד"ד צריכים רק לדון דבר אחד אם זה שהתלמד לדבר בעקימת שפתים אי חשיב משום כך כמדבר או לא. ולזאת נתכוון המהר"ם שיק בסי' עט והקרן לדוד בסי' כז להוכיח מרב כהנא דאף שכתיבה כדיבור אפי"ה לא מהני בנולד חרש והכתיבה אינה אלא כקפיצה ורמיזה והוא הדין נמי שבדיבור כזה לא חשיב עדיין כמדבר, וכו'. אולם בנד"ד נראה שאם הוא מדבר באופן כזה שסתם בני אדם יכולים להבין כוונתו אף אם תנועות השפתים הן שונות משל כל אדם אפי"ה מסתבר דשפיר חשיב כמדבר ואינו שומע שדינו כפקח לכל דבר. אך אם רק האנשים שרגילים לדבר אתו יודעים ומבינים כוונתו ולא אחרים אינני יודע להכריע אם חשיב כמדבר או לא, וכו'.

          ובענין חרש בר דעת שאינו שומע, אבל יכול לדבר בשפת עלגים שמלמדים אותם לדבר בתנועות שפתים, נשאלתי לפני כמה שנים ע"י חכם אחד בנידון כזה, בצעיר חרש, אך חריף בשכלו ופיקח גמור, וגם יש לו חברותא בלימוד. והשבתי שדינו כפיקח, וגם מחותני הגאון ר' יוסף שלו' אלישיב שליט"א נשאל על כך (עיין להלן – א.ס.א) והסכמנו אז לדבר אחד שדינו כפיקח. ורק לענין לעלות לתורה חושבני דכיון שאינו יכול לברך כראוי מסתבר שאין להעלותו, וכו'.

          ואף שהביא כת"ר מדברי מלכיאל ח"ו "בזה נתקבל מהלכה למשה מסיני" משום דא"א לומר שחכמי הש"ס טעו ח"ו בדין חרש בשביל שלא ידעו שאפשר ללמדו, נלענ"ד דיתכן דלפני שידעו ללמדם ולפתח את שכלם כמו שיודעים בזמננו היו נחשבים באמת כשוטים משא"כ בזמננו, דוגמא לדבר בן ח' אשר חלילא לומר גם בזמננו דהרי הוא כאבן, וכו'.

          סוף דבר נראה לענין חרש שלמעשה קשה מאד להכריע בדבר שגדולי תורה אשר מימיהם אנו שותים, כבר האריכו בזה, אבל גם קשה מאד לדחותם ח"ו מקיום מצוות, עכ"ל של הגרש"ז אויערבאך זצ"ל.

          וראה כרך א חאו"ח סי' לח ס"ק ח4 (עמ' לא), כרך ב חיו"ד סי' קצו ס"ק ו (עמ' רכח) ולהלן סי' לד ס"ק א4 (עמ' רנג), סי' מד ס"ק א1 (עמ' רס) וסי' קסט ס"ק ח (עמ' שמב).

 

ג. הגרי"ש אלישיב שליט"א. כותב הגרי"ש אלישיב שליט"א 18: נשאלתי באחד שנולד חרש – אינו שומע ואינו מדבר ובמשך הזמן למד לדבר. ואחרים מבינים את שפתו, הוא מסוגל לנהל שיחה עם אחרים ע"י הסתכלותו בתנועות-השפתיים של אלה המדברים אליו, הוא לומד בישיבה בצוותא ומתמצא בלימודים. הוא גם משתמש במכשיר שמיעה ועי"כ הוא יודע להזהר כשהוא הולך ברחוב מנסיעת אוטו, וכו'. (לא מזמן פגשתי אדם כזה שנמצא בסוף לימודיו בבית ספר לרפואה בארה"ב ודברתי אתו ככל אדם. ואמנם דיבורו היה קצת שונה מדיבור של אדם רגיל אך הבנתי כל מילה שהוא אמר. הוא גם נהג ברכב בו ישבתי על ידו ולא הרגשתי שום שוני בנהיגתו מכל אדם אחר – א.ס.א.) השאלה היא מה דינו לענין חיוב מצוות ואם הוא נחשב לבר דעת לכה"ת? ואחרי שהרב שליט"א דן באריכות בדברי האור זרוע (ה' שחיטה סי' שסז) המהר"ם שיק (אה"ע סי' עט) מחד גיסא ובדברי הדברי חיים (אה"ע סי' עב), הבית שלמה (או"ח ח"ב סי' צב) והמהרש"ם (ח"ב סי' קמ) מאידך גיסא, כותב: לפי האמור עלינו לנקוט להלכה כהני תלתא סבי גדולי המורים ז"ל הדברי חיים, בית שלמה ומהרש"ם שלא נחתו לחלק בכך וחשבוהו למדבר גם כשלמד לדבר לאחר שנתחרש. בנוגע להוציא אחרים י"ח בקידוש וכיוצ"ב או להיות ש"ץ וכו' מבואר דלענין מילי אחריני פרט לקריאת המגילה גם להב"י השומע ממנו יצא, וכו'. אכן הגאון בביאורו לאו"ח סי' תרפט סובר דגם בקריאת המגילה השומע מן החרש יי"ח וכו' וכן דעת התשב"ץ ח"ג סי' קיג וכן דעת הב"ח, המג"א והפר"ח. וכן הכריע השאג"א בסי' ז וע' בביאור הלכה סי' נה ד"ה חרש דלכתחילה אין נכון שיהיה ש"ץ דלכו"ע צריך לכתחילה להשמיע לאזנו, ע"ש, עכ"ל של הגרי"ש אלישיב שליט"א.

 

ד. הגר"מ פיינשטיין זצ"ל. והנה אחרי כותבי כל זה מצאתי בעה"י בשו"ת אג"מ 19 בזה הלשון: בדבר אחד שנולד חרש בלי כח השמיעה וממילא גם לא דבר, ואחר שגדל ושמו בתוך אזניו מכונת שמיעה ועי"ז שומע היטב אף מה שמדברין בחדר אחר, ועי"ז גם למד לדבר אך אין חיתוך דבורו כל כך ברור, אם יש לו דין פקח כמו מדבר ושומע כי אולי שמיעה ע"י מכונה הוא כשמיעה ע"י מין חצוצרה שהפר"ח באה"ע סי' קכא סובר שנחשב שומע, ואולי נחשב אינו שומע ומדבר שהוא כפקח, אך להרמב"ם יש סוברין דהוא כחרש, ואולי נחשב שומע ואינו מדבר שלכו"ע הוי כפקח. הנכון לע"ד שיש לו דין מדבר ואינו שומע שהוא כפקח, דהנה מכיון שהרמב"ם מפרש בפירושו לתרומות פ"א מ"ב שסבת האלמות היא חרשות הרי סובר שאף שליכא שום סבה ומחלה שלא יוכל בשביל זה לדבר, מ"מ הוא בדין חרש דלא מדבר ולא שומע, מוכרחין לומר דעיקר השייכות לדעת להחשיבו אינו בן דעת הוא מה שאינו שומע משום דכח השמיעה הוא במוח שהוא ממילא קלקול הדעת, אך כיון שאין זה קלקול גדול במוח, לכן אם היה מדבר שהיה שייך שיהיה לו התחברות עם בנ"א היה משלים הקלקול והחסרון שנעשה לו בדעתו, אבל כיון שאינו מדבר ממילא ואין לו התחברות עם בנ"א נשאר מקולקל בדעתו שלכן אין לו דעת פקח. ולפי"ז אם אך יכול לדבר ע"י ששומע במכונה הרי אף אם נימא שמכיון שבלא מכונה אינו שומע אית בו הקלקול והחסרון במוח ששיך לדעת, הרי ע"י הדבור שנעשה לו ע"י המכונה התחברות עם בנ"א הרי יש לו להשלים החסרון ויש להחשיבו בדין פקח כהא דמדבר ואינו שומע, וכו'. ומסכם: ולכן למעשה ודאי אין לחוש לזה בכל הדברים והוא כפקח גמור לבד ממכירת קרקעות להרמב"ם, עכ"ל.

 

 

סעיף יג  זה שאמרנו שעד מפי עד כשר בעדות אשה, בד"א, ששמע מפי בן דעת שמת פלוני, כגון עבד או שפחה. אבל אם שמע (ג) מפי שוטה או קטן, אינו מעיד ואין סומכין על דבריהם. שמע מהתינוקות שאומרים עכשיו באנו מהספד פלוני, כך וכך ספדנים היו שם ופלוני החכם ופלוני עלו אחר מטתו, כך וכךעשו במטתו, הרי זה מעיד מפיהם על פי הדברים האלו וכיוצא בהם, ומשיאין את אשתו. הגה ודוקא לאלתר, כגון שאומרים עכשיו באנו מהספד פלוני כו' אבל אם אינו לאלתר, לא מהני עדותן כלל, ואפילו הגדילו אחר כך, אינן יכולין להעיד מה שראו בקטנותן.

 

נשמת אברהם

 

         (ג) מפי שוטה. מובא באוצה"פ 20: דבעזרת נשים ס"ק פ הקשה מהא דכתב רבינו ירוחם נכ"ג ח"ג, והובא ברמ"א סע' מג, דאשה שוטה שאמרה מת בעלי נאמנת כדאיתא במתני' ר"פ האשה שלום, ותירץ בשם הרח"ש דהכא מיירי בשוטה גמור כהך דפ"ק דחגיגה הלן בבית הקברות וכו' ורבינו ירוחם מיירי רק באינה מתרגשת להספיד את בעלה כמבואר במתני' שם, אבל יודעת בטיב נשואין כמ"ש הרמ"א סע' מג וכו'. ובספר חקקי לב סי' נז כתב בזה דאין לנו לחלק חילוקים ולבדות חומרות מלבנו, שהרי דין שוטה שוה לקטן ובחדא מחתא מחתינהו בשו"ע וכו', וכיון שבקטן מהני כשיאמר באנו מהספד וכו' אעפ"י שפסולו הוא שאין בו דעת, כמו כן בשוטה, וכיון שלמהרח"ש הסכימו הכנה"ג והעזרת נשים, מי שם פה לחלוק עליהם מסברא בלי ראיה כלל. ובבית יצחק סי' פ כתב דמלשון הט"ז שכתב דקטן שלא הגיע לעונת הפעוטות ודאי דומה לשוטה ולא מהני אמירת כך וכך ספדנים, משמע דבשוטה לא מהני דלא כהרח"ש וכו'. גם במהרשד"ם סי' רלט משמע דלא כהרח"ש שהרי חשש להעד המעיד שמא דינו כשוטה אף שאמר סיבת המיתה וכו', ע"כ באוצה"פ.

 

 

סעיף כד  מצאוהו הרוג או מת, אם פדחתו וחוטמו ופרצוף פניו קיימים, והכירוהו בהם שהוא פלוני, מעידין עליו. ואם ניטל אחד מאלו, אע"פ שיש להם סימנים מובהקים ביותר בכליו, אינם כלום וחיישינן לשאלה. ואפילו היו להם סימנים בגופו, ואפילו שומא, אין מעידין עליו. אבל היו להם בגופו(ד) סימנים מובהקים ביותר, מעידים עליו. הגה כגון שהיה לו יתר או חסר או שינוי באחד מאיבריו, אבל קטן או ארוך או חיור וסומק, לא הוי סימן מובהק, ואפילו ק' סימנים שאינן מובהקים אינם כלום, ואפי' להצטרף לשאר אומדנות המוכיחות אינם כלום. גבשושית גדולה על חוטמו, או שחוטמו עקומה הרבה או כדומה לזה, הוי סימן מובהק. אבל מעט עקומה, לא. וה"ה לרושם שבגופו או באחד מאיבריו, אבל שינים גדולים, אע"פ שגדולים הרבה, לא הוי סימן מובהק. וכל סימן המהני בישראל המעיד, ה"ה בעובד כוכבים המסיח לפי תומו.

 

נשמת אברהם

 

         (ד) סימנים מובהקים. עיין באוצה"פ 21 רשימה ארוכה של שינויים בגוף ושל מחלות שונות ודיניהם כסימנים. וראה מה שכתבתי לעיל סי' ד ס"ק א2 (עמ' סט) לגבי שימוש בדנ"א (DNA) כסימן מובהק.

 

 

סעיף כט  אין מעידין על האדם שמת אלא כשראוהו (ה) כשמת ודאי ואין בו ספק. כיצד, ראוהו שנפל לגוב אריות ונמרים וכיוצא בהם, אין מעידין עליו, שמא לא היו רעבים ולא אכלוהו. אבל אם נפל לחפירת נחשים ועקרבים, מעידין עליו, מפני שעל ידי שדוחקן כשעומד עליהם מזיקין אותו.

 

נשמת אברהם

 

         (ה) כשמת ודאי. מובא באוצה"פ 22: עיין באמרי יושר ח"ב סי' ב ד"ה והנה בנידון, שהביא הגמרא דיומא פה ע"א דמי שנפלה עליו מפולת וכו' לפי שבמפולת אין נראה הגוף כולו רק מקצתו, לכן לא סגי מה שאינו מזיז אבר במקצתו הנראה ובעינן בדיקה בחוטמו, אבל כל שהגוף כולו נראה ואינו מזיז אבר והעד מעיד שראהו מת, אין בזה משום חשש כלל וכדברי הח"מ 23 (אך ציין לעיין בשו"ת חת"ס יו"ד סי' שלח דמשמע שם דאין חילוק כלל בין מפולת למיתה אחרת לענין בדיקת חוטמו וסיים דצ"ע טובא בזה) וכו'. אבל כשברור לעיני העד שמת ובפרט כשראוהו כולו, זה הוי עדות ברורה וכן מוכח מהדברי חיים ח"ב סי' סד, וע"כ דמכיון שאמר (סתמא) שראהו מוטל מת הוי עדות גמורה אף שלא בדק אותו, ע"כ באוצה"פ.

        וק"ל איך אפשר להיות בטוח בהסתכלות בעלמא (ובמיוחד כשמן הסתם אין מדובר על עד רופא) דאין הוא חי, אולי הוא בלי הכרה. ואולי צ"ל שאם הוא כל כך בתרדמה עמוקה שלא זז בכלל וגם אינו נראה כנושם, אז קרוב לודאי שימות בקרוב, וצ"ע. ועיין להלן בשם האהל אברהם.

         ממשיך האוצה"פ שם בשם הלבושי מרדכי סי' קכד שכותב: דלענין עדות אשה לא מצאתי מי שיאמר דע"י בדיקת חוטמו דוקא תוודע מיתתו וכו'. ובדברי חיים ח"ב סי' סד בנידון שהעיד העד שראה במלחמה שפלוני נפל ובדק בלבו ובדופק והרגיש ששניהם פסקו, הביא בשם הכ"מ 24 שכתב לגבי מי שנפל עליו מפולת דטעמא דבודקים אותו עד החוטם הוא משום דספק נפשות להקל, ומשמע מזה דלעולם סגי בבדיקת הלב כת"ק, וי"ל דלענין עגונה לא מחמרינן כולי האי וסגי בבדיקה עד לבו, אמנם זה תלוי בב' לישני בבכורות מו ע"ב אי מחמרינן בעדות אשה בתחלת עדות. וא"כ כשלא בדק בחוטמו חיישינן לת"ק בבכורות שמא עדיין חי הוא וכו'. ועיין גם בשו"ת שו"מ מהדו"ג ח"א סי' ק. ועיין במנוחת אשר ח"ב בתשובות סי' יז שכתב דאי אפשר להתיר על פי מה שהעיד העד שלא הרגיש שום דפיקה בלבבו ובדופק שלו משום דע"ז צריך רופא מומחה שיהיה בקי אם פסקו הדפיקות לגמרי או לא ומ"מ צירף את זה בסוף התשובה לשאר טעמי היתר ע"ש. ועיין בספר אהל אברהם סי' נה ו-נו שמבואר בדבריו דמה שלא הרגיש בו דופק ותנועה, איכא למיחש דאולי רק נתעלף וכו', ע"כ באוצה"פ.

 

 

סעיף לב  ראוהו שנפל לים, אפילו טבע בים הגדול, אין מעידין עליו שמת שמא יצא ממקום אחר. ואם נפל למים מכונסים, כגון בור או מערה, שעומד ורואה כל סביביו ושהה כדי שתצא נפשו, ולא עלה, מעיד עליו שמת ומשיאין את אשתו. וכן אם קשרוהו ברגליו ושלשלוהו אל הים ולא עלה בידם אלא רגלו (ו) מארכובה ולמעלה, משיאין את אשתו לאחר י"ב חודש, (ז) שטריפה אינה חיה י"ב חודש. אבל אם נפל לים והשליכו מצודה והעלו רגל אחד מארכובה ולמעלה וכיוצא בזה, אין משיאין את אשתו, שאני אומר רגל של אחר הוא. ומיהו אם היה בו סימן מובהק ביותר ברגלו, סומכין עליו לומר שהוא של האיש שנפל (וי"א דאפי' בסי' מובהק בבגדיו מהני כאן, הואיל וראוהו נטבע בבגדים אלו).

 

נשמת אברהם

 

         (ו) מארכובה. כתב בבית מאיר כאן דאף דביו"ד סי' נה מספקינן עפ"י מחלוקת רש"י ורי"ף 25 אם ארכובה היינו ארכובה תחתונה או שהיא ארכובה עליונה, היינו בבהמה דמצינן בגמ' דיש לה ב' ארכובות, אבל באדם אין ספק אלא ארכובה היא למעלה מן השוק, המקום שבין השוק לעצם הקולית כמבואר בפ"ק דאהלות והוא הנקרא בלע"ז "קני" (ברך) ואין לו אלא אחת וכו' 26.

 

         (ז) שטריפה אינה חיה. כותב הב"ש 27: הקשה בכ"מ 28 והא ק"ל דלא דמי טריפות אדם לטריפות בהמה כמ"ש התוס' בכמה מקומות ומי יאמר אדם טריפה שלא חי י"ב חודש. ואפשר כיון דמצינו במתניתין דתנא מארכובא ולמעלה תנשא, ש"מ קים להו לחז"ל דטריפות זו אי אפשר שיחיה האדם י"ב חודש, עכ"ל. ובאוצה"פ 29 הובא בשם הישועות יעקב פיה"ק ס"ק מ: דנשמע מזה דעכ"פ בשאר טריפות אין מעידין לכו"ע וכו'. אולם באבני משפט ס"ק נ כתב על הכ"מ והב"ש שלא ראו דברי הרמב"ן והרשב"א ביבמות 30 שכתבו דכל הטריפות שמנו חכמים באדם אין חילוק בין אדם לבהמה, רק מה שלא מצינו באדם אין ללמוד מטריפה דבהמה שגם אדם נטרף בה וכו'. ויש סוברים דגם ככל הטריפות שהבהמה נטרפה בהם יש להתיר באדם לאחר י"ב חודש. בקו"ע להרח"ש דס"ג טור ב כתב דמה שכתב ר"ת 31 אינו אלא לענין דיש מקום שהבהמה נעשית טריפה והאדם אינו נעשה טריפה, אבל בשיעור י"ב חודש במקום שהאדם נעשה טריפה בזה ודאי אין חילוק בין אדם לבהמה, וכי היכי דבהמה טריפה אינה חיה יותר מי"ב חודש ה"ה אדם טריפה וכו' וכן כתב הפר"ח 32 לפרש דעת ר"ת כהרח"ש וכו'. ובעצי ארזים סוס"ק קלב כתב על הכ"מ דגם ר"ת לא כתב דלא דמי טריפות אדם לטריפות דבהמה אלא למ"ד טריפה חיה יותר מי"ב חודש. אבל למ"ד טריפה אינה חיה י"ב חודש גם ר"ת מודה שאין חילוק בין אדם לבהמה. ולדידן דקיי"ל דאין טריפה חיה י"ב חודש אין לחלק בין אדם לבהמה כלל. אך יש שכתבו דאע"ג דאדם טריפה אינו חי י"ב חודש מטבעו, מ"מ אין להתיר עי"ז משום שיש לחוש לרפואה. בקרן אורה יבמות קכ ע"כ כתב דעדות זו לאחר י"ב חודש מספקא לי לפי מה שנראה מלשון הרמב"ם פ"ב מהל' רוצח ה"ח דטריפות אדם יש לו רפואה, שכתב דהורג את הטריפה לא יפטר אלא אם יאמרו הרופאים שמכה זו אין לו רפואה, וא"כ אפשר לא סמכינן על האי שיעורא די"ב חודש לענין עדות אשה דשמא נמצא רפואה למכתו. ועיין בחזו"א 33 שכתב דשאר טריפות (חוץ מארכובה) לא ידענו באדם וכמ"ש הרמב"ן, ופירשו האחרונים דאדם מקבל רפואה יותר מבהמה, והא דמשמע בגמ' דאדם ובהמה שוין, היינו דבלא רפואה גם אדם אינו חי, ובזה נתיישב הא דמעשים בכל יום בזמנינו שמנתחים הרופאים במעים ומתרפא החולה וחי חיים שלמים וקיימים, ולכן נפל בבירא בזמנינו דין עדות בשאר טריפות. ואף אם הרופאים אומרים שאין כיום רפואה ידועה לטריפה ההיא ג"כ אי אפשר לסמוך, כיון שבעצם יש לה רפואה אולי נזדמן לו סם רפואה ע"י איזה רופא, ואף בטריפות דמן הארכובה ולמעלה אין מעידין בזמנינו דמנתחים הרופאים וחיים (וע"ש שהאריך לבאר דאין לתמוה על שבזמנים הראשונים לא היתה הרפואה ידועה ועכשיו נתגלתה. גם ביאר דאין זה ענין לאיסור טריפות דבהמה, שכל הטריפות שמנו חכמים אסורים גם בזה"ז אף שיש כאלה שיש לה רפואה, אבל לענין להשיא את אשתו, כל שיש לו רפואה בזמנינו אין משיאין – והובא דבריו בנשמת אברהם חיו"ד 34), ע"כ באוצה"פ.

         גם מובא באוצה"פ 35 דהאהלי אהרן ח"ב סי' מה הביא מהר"א ניימרק שכתב דהקאות דם עושה את האדם טריפה, וראייתו מהא דאיתא בגיטין סט ע"א דדמא דאתי מפומא בדקינן ליה בגילא דחיטתא, אי סריך מריאה קאתי ואית ליה תקנתא ואי לאו מכבדא קאתי ולית ליה תקנתא (מענין הוא שאין הגמ' מתיחסת לדימום ממחלה של הקיבה כגון כיב או שבר שהיא ברוב הגדול הסיבה להקאות דמיות. אמנם הקאה מורידי הושט והקיבה עקב מחלת כבד מסוכנת מאד עם תמותה גבוהה מיידית או תוך זמן מה – א.ס.א). וכתב דאין מכאן ראיה כלל לזה דמה דאיתא התם באגדת חז"ל דלית ליה תקנתא לא אמרוה לא כלפי איסור ולא כלפי היתר ומכ"ש שלא אמרוה לענין היתר אשת איש לעלמא אלא בתור סגולה כמו שאר התרופות שאמרו שם וכו', ע"ש.

 

 

הערות לסי' יז

1) ס"ק א. וכן עיין בב"ש ס"ק יא.

2) ס"ק א.

3) מגילה ז ע"ב.

4) הגה"ט כאן אות ב.

5) אות א סי' פו.

6) סי' א סע' כו ס"ק ג.

7) בסוף ארחות חיים עמ' כח. ושוב שם בקונטרס הליקוטים סי' ד. וראה גם בקובץ שיעורים ח"ב סי' כז ו-כח.

8) שו"ת ציץ אליעזר חט"ז סי' כד וסי' סד ואסיא חוברת לח אלול תשד"ם עמ' 10.

9) עיין יו"ד סי' מ פ"ת ס"ק א, דרכ"ת ס"ק כה ודעת תורה ס"ק ח. וכן בכרתי ופלתי שם ס"ק ד ובשו"ת חכם צבי סי' עד, עו ו-עז.

10) יו"ד הל' טריפות סי' ד אות יד.

11) ועיין שו"ת חת"ס יו"ד סי' שנה.

12) ס"ק נה.

13) סע' עד.

14) יבמות קיג ע"א.

15) גיטין עא ע"א.

16 ) דף עד ע"ב.

17) ספר בית דוד, סוכה ביצה, זכרון יעבץ, עמ' לג, שנת תשד"מ. מנחת שלמה ח"א סי' לד.

18) ספר בית דוד עמ' כח. קובץ תשובות ח"א סי' י.

19) אהע"ז ח"ג סי' לג.

20) עה ע"ב.

21) קמד ע"ב והלאה.

22) קכא ע"א.

23) ס"ק קח.

24) פ"ב דשבת הי"ט.

25) חולין עו.

26) אוצה"פ לז ע"א.

27) ס"ק צז.

28) פי"ג מהל' גירושין הט"ז.

29) לט ע"א.

30) קב ע"ב.

31) חולין מב ע"ב ד"ה ואמר.

32) יו"ד סי' לא ס"ק ז.

33) נשים הל' אישות סי' כז ס"ק ג.

34) סי' כט ס"ק א (עמ' יח).       

35) מ ע"א.