נשמת אברהם - אבן העזר סימן ד

סימן ד  מי הם האסורים לבא בקהל

ואיזהו הנקרא ממזר

 

סעיף יג  (א) איזהו ממזר, זה הבא מאחת מכל העריות, בין בחייבי מיתות בין בחייבי כריתות, חוץ מהבא מהנדה שאע"פ שהוא פגום אינו ממזר אפילו מדרבנן.

 

נשמת אברהם

 

                   (א) איזהו ממזר. קביעת או שלילת אבהות. ועיין גם להלן ס"ק ו.

1. בדיקת תאום רקמות. בזמן כתיבת מהדורא ראשונה של ספרי, היתה אפשרות לשלילת או לקביעת אבהות (ואמהות) על ידי בדיקת מערכת תאום הרקמות כולל כדוריות הדם הלבנות, מבוסס על העובדה החשובה שמערכת זו היא מערכת תורשתית, דהיינו שבחלקה מקורה באב ובחלקה השני מקורה באם. ועיין הסבר מפורט באסיא 1 ובתורה ומדע 2. אך אין הבדיקה יכולה להוכיח או לשלול אבהות בדרגת ודאות מוחלטת 3.

 

          ומה המקום של בדיקה מדעית בקביעת ההלכה. עיין בספר חסידים 4 שכותב: כי הנה מעשה ברב סעדיה בן יוסף החכם באחד שהלך עם עבדו והוליך עמו ממון גדול ואשתו היתה מעוברת. לימים מת האדון והניח כל הממון, והלך העבד והחזיק בנכסיו ויאמר העבד אני בנו. כשגדל הבן שהולידה שמע שמת אביו, הלך לתבוע נכסיו שהחזיק בהם העבד ונתחתן בגדולי הדור, והיה ירא הבן לפתוח פיו פן יהרגוהו, ונתאכסן בבית רב סעדיה וכו'. נתן לו עצה לדבר אל המלך וכן עשה. שלח המלך אחר רב סעדיה לדון דין זה וצוה רב סעדיה להקיז דם זה בספל אחד ודם זה בספל אחר. ולקח עצם של אבי הבן והניח בספל העבד ולא נבלע הדם ולקח העצם ושם אותו בספל הבן ונבלע הדם בעצם כי הוא גוף אחד. ולקח רב סעדיה הממון ונתנו לבנו שבא וכו', עכ"ל. ושואל הא"ר 5 על מה שמובא בגמ' 6: ההוא גברא דשמעה לדביתהו דקא אמרה לברתה וכו' אמר להו זילו חבוטו קברא דאבוכון וכו', ההוא דבריה הוה לא אזל. אמר להו כולהו נכסי דהאי, ע"כ. ושואל הא"ר: צ"ע דאמר חבטו קבר דאבוכון ואינו אלא שודא דדייני כמש"כ רשב"א ולא עביד הך דרב סעדיה, עכ"ל. וכותב הרש"ש 7 על מה שכותב הרשב"ם ומסתברא דלזה אהב יותר וכו': ואולי דבא ליישב בזה קושיית הא"ר בסי' תקסח אות טו וכו'. ולפרושו א"ש דאכתי לא יוודע בזה צניעותו אשר כוון האב גם לזאת, או משום דע"י נסיון דספר חסידים יתגלה שהן ממזרים ורבי בנאה לא רצה שיוודע פסולם על ידו וכו', אבל נסיון שלו אינו רק הודעת צניעותו יותר משאר אחיו וזה יותר נכון בעיני, עכ"ל.

                   כותב הרא"ש 8: אלמא מאומד הדעת שזה שהיה בנו ולא רצה לעשות גנאי לאביו הוציא כל הממון מחזקת האחים ונתנו לו, וכן אבי החכמה נתן הילד החי לאותה שאמרה והמת אל תמיתוהו, מאומד הדעת דנכמרו רחמיה על בנה וכו'. וכן הוא כותב שם 9: וכן בכמה מקומות הלכו חכמי הגמרא בתר אומדנא דמוכח וכו', עכ"ל. והתשב"ץ 10 מסביר את הגמ' בזה הלשון: הרי שרבי בנאה דרך אומדן דעתיה בירושה זו להפקיעה מאחרים וליתנה לזה או שהוא אומד בדעתו שזה לא רצה לזלזל בכבודו הוא בנו ודאי. והכי מוכח לישנא דגמ' דאמר ההוא דבריה לא אזל, שרוב ממזרים יש להם עזות פנים, או שאפילו תאמר אין כאן הוכחה שהוא בנו אבל אמד בדעתו של זה המת שכיון שהוא מסופק איזה מהן בנו ואי אפשר לעמוד על ספק זה לעולם ולא רצה ליתן נכסיו אלא לאחד מהם, בודאי אומדן דעתא הוא שלאותו שהוא חפץ ביקר ובכבודו נותן אפילו אינו בנו, לא במזלזל בכבודו לעשות חבוט בקברו אפילו הוא בנו וכו', עכ"ל ע"ש.

                   וכתב לי הגרא"י וולדינברג זצ"ל 11 דבדיקת סוג דם ותוצאותיה אינה תופסת מקום בדיני תורה כדי לקבוע עי"כ זהות אבהות. ונימוקו עמו, שלפי הגמ' 12: ת"ר שלשה שותפין יש באדם וכו' אמו מזרעת אודם וכו', כותב הגאון שליט"א דבאודם שהאשה מזרעת ברור שכלול בזה הדם וכן מובא בהדיא בהגהות הגר"א ובשאילתות יתרו שאילתא נו וכו'. ולגבי מה שהובא בספר חסידים כותב הגאון שליט"א: אבל נראה דאין לקבוע מזה הלכה בהיות ולא מצינו כזה בש"ס וספרי הלכה, ועוד זאת דשם הא היתה הבדיקה בעצם, ועצמות הבן הא הוא מהאב כדאיתא בנדה שם, וגם אין אתו יודע עד מה לדעת מהות צורת הבדיקה והקביעה שעל פיה קבע רב סעדיה ועל מה הוטבעו אדני-חכמתו בזה. כסניף נוסף לכל האמור יש להוסיף גם זאת, דנראה שהקביעה המדעית בזה ע"י בדיקת סוגי הדם איננה יוצאה עכ"פ מגדר השערה של באשר הוא שם כפי שאנו רואים בהרבה מקרים שמה שהמדע קובע לוודאות כהיום, כעבור זמן מה קובע בעצמו אחרת ומבטל מה שקבע בודאות תמול, וזה לפי התפתחות והגילוים החדשים שמגלה לאחר מכן. והא הרי ידוע דעת גדולי הפוסקים שאין להסתמך ולא לקבוע הלכה על אומדנות הרופאים. וברור שאין זה דומה למה שהרופא קובע ע"י צילום או ראי שסברי רבנן שבזה כן נותנים לו נאמנות, עכ"ל.

                   כתב לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל 13: יתכן שדברי חז"ל אינם כ"כ כפשוטם ולא נוגע כלל לסוגי הדם, אך גם בלאו האי טעמא אין להסתמך על זה. עכ"ל. ואמר לי הגאון זצ"ל: שאין להסתמך על בדיקה זו באופן החלטי ובלעדי, אך אפשר להשתמש בה כסניף לדיון, בין לשלילה ובין לחיוב, עכ"ד.

                   והלום ראיתי שכ"כ הפרופ' דב פרימר בשמו 14 וז"ל: הסביר לי הרב אויערבאך זצ"ל: שכוונתו היא שאין להסתמך על בדיקת דם לשם קביעת אבהות ודאית, וזאת משום שדינה של בדיקת דם הוא מכח רוב וספק, עכ"ל (אך עיין לקמן ס"ק ו). וזה כפי שפסק בית הדין הרבני האזורי תל-אביב-יפו 15: יש כאן רוב נגד רוב, דהא אם נאמר דהילד בחזקת אביו בכדי לאוקמי רוב בעילות אחרי הבעל, בע"כ נצטרך לומר שילד זה יצא מכלל רובא של רוב ילדים שסוג דמם זהה עם סוג דם של אחד ההורים. ואם נאמר להיפך, שילד זה הוא לא בנו של המוחזק לאביו בכדי לאוקמי הרוב של רוב ילדים דמם זהה עם דם הוריהם, נצטרך לאמר שילד זה יצא מכלל הרוב של רוב בעילות אחרי הבעל. וא"כ מאי חזית להעמיד את הילד בחזקת אביו בכדי לאוקמי רוב בעילות אחרי הבעל ולהוציא מהרוב של רוב ילדים דמם זהה להוריהם, נאמר להיפך, דילד זה הוא לא של אביו בכדי לאוקמי את הרוב של רוב ילדים דמם זהה לדם הוריהם ונאמר דיצא מכלל הרוב של רוב בעילות אחר הבעל, ע"כ פסק של הבית דין. כתוצאה מהספק נוצר מצב של תיקו ועל כן פסק בית הדין שהגבר הנתבע פטור מלשלם מזונות עבור הילד, עכ"ל של הפרופ' פרימר.

                   והנה ראיתי כעת בקובץ תשובות להגרי"ש אלישיב שליט"א 16 שכותב: ע"ד השאלה באחת מעוברת שאמרה לבעלה שהעובר אינו ממנו, ומאיש אחר הוא, ועתה אחר זמן רב שנולדה הבת, נפשו בשאלתו אי יעשה בדיקת אבהות DNA. והנה בנוגע לאוסרה על בעלה מצד אמירתה "טמאה אני לך" – כותב כת"ר דודאי אינה נאמנת ממשנה דשילהי נדרים דחיישינן שמא נתנה עיניה באחר, ומאי דמספק"ל לכת"ר האם כיום שנתחדשה בחינה לקבוע האבהות של ילד הנקראת DNA שמקיזים קצת דם משניהם ועי"ז מתברר אם אמנם הוא אביו או לא, האם יש על האב חיוב לעשות בחינה הנ"ל בבתו, עכ"ל. וראה להלן ס"ק 2(ד) (עמ' עה).

                   הלכה רווחת באשת איש שאומרת על העובר שאינו מבעלה אינה נאמנת (אה"ע סי' ד סע' כ"ט) דהתורה לא האמינה אלא לאב, ואף איהו לא נאמן אלא בהכרת דבר ברור כמ"ש רעק"א בתשו' סי' קכח ובתשב"ץ ח"ב סי' צא כשהאב אומר שספק אצלו דיבורו אינו כלום וכיון שעברו הרבה שנים ובהלכה הוחזקה כבתו, אין שום זכות להטיל דופי בבתו ולהתעסק בבדיקות האם היא ממנו או לא. ובא"ר סי' תקסח הביא מעשה ברב סעדי' שלקחו עצם ממת וטבלו בדם הקזה של הבן ונבלע בעצם ועי"ז הוכח שהוא בנו, וכמ"ש ספר חסידים סי' רלב וכ' ע"ז הא"ר "וצ"ע בב"ב נח (דא"ל זילו) חבטו קבר דאבוכון, ואינו אלא שודא דדיינא כמ"ש הרשב"א ולמה לא עביד (כהא) דרב סעדי'" ותי' ע"ז הרש"ש בב"ב שם מכיון דע"י נסיון הנ"ל יתגלה שהן ממזרים ור' בנאה לא רצה שיוודע פסולם ע"י כמ"ש הרע"ב בשלהי עדיות והוא מפי' הרמב"ם שם, אבל הנסיון שלו אינו רק הודעת צניעותו יותר משאר אחיו – וזה נכון בעיני" וה"נ דכוותי'. אמנם בעיקר הקו' של הא"ר, יש לדון הלוא מת אסור בהנאה ואין רשות להשתמש בעצם המת בכדי לברר אם הוא בנו, וע' ח"ס סי' שלו יו"ד במוכר גופו שילמדו ממנו רופאים חכמת הרפואה שזה אסור מדין מת אסור בהנאה, ע"ש. וע' חזו"א יו"ד סי' רח שכ' דאפשר דכיון דאין כאן רק ראי' בעלמא ואין זו נמכרת בשכר לא מיקרי הנאה גם יש לדון למה אין כאן ניוול המת, אך א"כ תסוב הקו' על רב סעדי' ועל ס"ח המביאו, ויש להאריך בזה, ומ"מ לפנינו דעת הרש"ש ז"ל בנדון, עכ"ל של הגרי"ש אלישיב שליט"א.

                   קרה מקרה ששני תינוקות נתחלפו בבית חולים ובבדיקת הוכיחו לא רק איזה תינוק מתאים לאחד הזוגות אך גם שלא יתכן שהוא שייך לזוג השני 17. ואמרו לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל והגרא"י וולדינברג זצ"ל דאין לסמוך אך ורק על תוצאות הבדיקה הנ"ל אלא כסניף לדברים אחרים. מאוחר יותר כתב לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל: אך אם הבדיקה הזאת מפורסם ומקובל בכל העולם ע"י הרבה נסיונות ברורים לדבר אמת וברור, מסתבר שגם מצד ההלכה אפשר לסמוך על זה, עכ"ל. וא"ל הגאון זצ"ל דה"ה לגבי קביעת אבהות, (דהיינו לחייב או לפטור אותו מחיוב מזונות – א.ס.א) ע"כ. ואין לטעות ולומר מזה שהגאון זצ"ל התכוון לומר שבדיקה זאת יכול להתקבל בהלכה לקבוע אותו כממזר 18, כל שיש אפשרות רחוקה ביותר שהוא איננו ממזר 19 כגון שהאם זינתה עם עכו"ם 20.

 

2. בדיקת הדנ"א (DNA) בהלכה.

2(א) מהו ה- .DNAהחומר הגנטי הבסיסי של גוף האדם מורכב מסלילים הדוקים מאד של ה-  DNAשכולל בתוכו אלפי גֵּנים המסודרים ברצף מדויק אך מורכב בצורה שהיא יחודית לכל אדם ואדם. קיימים כמאה אלף גנים באדם. את הסליל ניתן לראות אך ורק במיקרוסקופ אלקטרוני בהגדלה של כשלושים אלף פעמים. כל סליל של   DNAאם היה משוחרר ונפתח היה מגיע לאורך של שני מטרים. כיון שגוף האדם כולל שלושה מליון מליון תאים יש לכל אדם כששה מליון כפול מליון מטרים של   DNAדהיינו לו היו מחוברים יחד ארכם היה מספיק כדי להגיע מכאן להירח וחזור שמונת אלפים פעם 21.

2(ב) דעתם של הגאונים רב ואזנר, רב קרליץ ורב קליין שליט"א. בשנת תשס"א אחרי אסון מגדלי-התאומים בארה"ב פורסם בתחומין 22 מאמר מבית הוראה בראשות הר"ש ואזנר שנכתב ע"י הגר"מ קליין שליט"א ע"פ דעתו של הגר"ש ואזנר שליט"א ואישור של הגר"נ קרליץ שליט"א. ועקב יסודיות וחשיבות המאמר החלטתי להביאו כאן בשלמות:

                   רבנות משטרת ישראל והמחלקה לזיהוי פלילי שלה פנו לרב שמואל ואזנר שליט"א, רבה של שכונת זכרון-מאיר בבני-ברק, למתן חוות דעת הלכתית על הזיהוי ההלכתי לפי בדיקת DNA. הרב נפגש עם רבני המשטרה העוסקים בזיהוי חללים, עם אנשי המח' לזיהוי פלילי (מז"פ) ועם פרופסורים מהאוניברסיטה העברית אשר מתמחים ב-DNAובסטטיסטיקה. לפי בקשת הרב נפגשה כל החבורה גם עם ה"ר נסים קרליץ שליט"א. לאחר סידרה של פגישות נוספות של רבני המשטרה וצוות זהוי חללים, כתב ה"ר משה קליין, בית ההוראה שבראשות ה"ר ואזנר, פסק הלכה עפ"י דעתו של הרב ואזנר ובאישורו של הרב קרליץ, כמובא בסוף מאמר זה.

 

 

בית הוראה בראשות הר"ש ואזנר

זיהוי הלכתי על פי בדיקת DNA

א. תיאור הבדיקה והצגת השאלות

                  

                   אודות בדיקת הדנ"א, שהיא בדיקת זיהוי אדם שגילו החוקרים לפני כחמש עשרהשנה, וכהיום הרי היא משמשת כאמצעי זיהוי בכל המעבדות המשטרתיות והמכונים לרפואה משפטית בארצות המתקדמות, כגון ארה"ב אנגליה וכו', ובקשתם לדעת את ההתייחסות ההלכתית לבירור זה.

          אכתוב בתמצית את מהות הבדיקה כפי שכבודכם, יחד עם חברכם לעבודה הסבירו את הדברים לפני פוסק הדור מו"ר מרן הגר"ש ואזנר שליט"א.

1. הדנ"א הוא חומר כימי ביולוגי אשר מכיל את המידע התורשתי להתפתחות הגוף.

2. הדנ"א אחיד בכל תא גרעיני מתאי הגוף באותו אדם. על כן הוא זהה, למשל, ברקמת עצם, שן, שורש השער או כתמי דם וכו' של אותו אדם.

3. הדנ"א משמש לזיהוי בין פרטים שונים, מאחר ואנשים נבדלים זה מזה בדנ"א שלהם, להוציא תאומים זהים, שגם הדנ"א שלהם שווה.

4. כדי להשתמש בדנ"א למטרות זיהוי יש להשוות את הדנ"א מחלקי הגופה הנבדקת לדוגמת חומר שידוע שמקורו באדם הנעדר (כגון שער על מברשת או ממחטה שעליו יש נוזל מהאף או פריט לבוש שעליו כתמי דם).

5. אם אין חומר שידוע שהוא מאדם הנעדר, יש אפשרות להעזר לצורך זיהוי בדוגמאות דם מהוריו של הנעדר או מצאצאיו. אולם אין המימצאים ע"י בירור זה חותכים בצורה ברורה כמו הבירור שנעשה ע"י חומר מהנעדר עצמו.

6. הזיהוי ע"פ בדיקת דנ"א מחייבת מומחיות, הן בצד הטכני (דהיינו, הימצאות כל הכלים הנצרכים לכך והם יקרים מאד), והן בצד המדעי (רק ליחידים במשטרה זכות לחתום על אישור זיהוי של בדיקה זו). לכן הזיהוי יכול להיעשות רק ע"י אנשים ומעבדות שמומחיותם בכך, ותוך שימוש בשיטות המקובלות למטרה זו.

7. בדיקת דנ"א נעשית בכמה אתרים כדי למנוע טעות. כלומר, כל חומר המופק מגוף האדם מורכב מעשרות חלקיקים זעירים ולכל חלקיק צורה אחרת. כל חלקיק יש לו זיהוי, כמו א', ב', ג' וכו', ומשווים את החלקיק אשר באות א' בין החומר מהנעדר ובין החומר שיש ממנו בביתו, כמו ליחה וכדומה. אם בכמה אתרים הם שווים – כגון א' שוה לא', ב' שוה לב', ג' שוה לג' וכו' – וכן סדר מיקומם שווה – דהיינו, שבשניהם הסדר הוא א' ב' ג', שגם הסדר שונה מאדם לאדם – נתברר עי"ז שהזהות שווה.

8. כמות האתרים לבדיקה יותאמו לפי דרישת הזיהוי ומימצאי הבדיקות (אם יש ספיקות, מוסיפים לברר עוד אתרים).

9. כאשר ממצאי הבדיקות מצביעים על אי התאמה בין הגופה הנבדקת לבין הנעדר, הקביעה היא ברורה ומוחלטת ללא ספק, גם אם הבדיקה נעשתה ע"י בדיקת דם מהורים או מצאצאים.

10. כאשר ממצאי הבדיקות מצביעים על התאמה, יש לקביעה זו ודאות סטטיסטית, שערכה נקבע על סמך מהות הדוגמאות להשוואה, כמות האתרים שנבדקו ושכיחות המימצאים באוכלוסיה (ע"פ הסטטיסטיקה אפשרות של טעות היא בלתי סבירה – אחת למיליון ויותר).

 

ע"פ כל הנ"ל יש לברר כמה נקודות הלכתיות הקשורות לנושא זה:

א. האם אפשר על סמך בירור זה לקשר בין חלקי גופה, ולקוברה בקבר אחד?

ב. האם אפשר לזהות גופה על סמך בדיקה זו, ולנהוג דיני אבלות?

ג. האם אפשר לקבע ממזרות על סמך אי התאמה בין אב לבן?

ד. האם אפשר לקבע יורש או אינו-יורש על סמך בדיקה זו?

ה. האם אפשר להוכיח הרשעת אדם במשפט על סמך בדיקה זו?

ו. האם אפשר להתיר עגונה מכבלי העיגון על סמך בדיקה זו?

 

ב. מומחיות וזהירות

יש להקדים בזה הקדמה יסודית:

א. כל בדיקת זיהוי יש לה השלכות הלכתיות רבות, שאם לא נעשית כדין בזמנה הרי זה בחזקת מעוות לא יוכלו לתקון. בדיקת זיהוי כוללת כל צורות הזיהוי ע"י הבחנה בצורת הפנים או צורות אחרות. על כן כל בדיקה מעין זו חייבת להיעשות בשיתוף בית דין המוסמך לכך, ולא על ידי חוקרים או מומחים בלבד.

ב. בדיקת דנ"א – אף שלפי הסטטיסטיקה הינה בירור גמור, מ"מ מבחינה הלכתית אין לדון בו ממש כודאי, אלא יש לדון האם הוא רוב גמור או רוב סתם, או בגדר סימן מובהק או סימן בינוני או גרוע.

ג. בדיקת דנ"א – כדי שתהיה אמינה, מצריכה תנאים רבים, כמו: מעבדות מיוחדות, מומחים מוסמכים, כמות האתרים שבודקים בנעדר וכו'. על כן אין לדון בכל נושא זה אלא על פי בית דין חשוב, או על פי גדולי הדור שבררו לעומק אם התנאים נתקיימו, וכן כל נושא לגופו; ואין לעשות השוואות בין פסק לפסק, וכל נידון הוא ספציפי לנידון שלפניו. (וצריכים מאד להיזהר שהמעבדה אמינה ועושה עבודה מדוייקת ומבוקרת בקפדנות ושתשובתה מבוססת על בדיקה מספר של הרבה אתרים, כי כבר היו מקרים שאנשים ישבו בבית סוהר במשך כמה שנים כאנסים וכו' עקב אי זהירות בבדיקה, בדיקת מספר קטן של אתרים  או טעות בפיענוח של התוצאה 23 א.ס.א)

ד. כשעושים בדיקת דנ"א יש להזהר מניוול המת, על כן יש לעשות הבדיקה ע"י ליחה (כגון צואת האף והאוזן) היוצאת מגופו. ואם אין אפשרות אחרת, יש לשאול רב מוסמך שיורה האם אפשר לעשות בדיקה זו.

 

ג. פרטי התשובה

עתה נדון על הנקודות ההלכתיות:

 

קבורה: על דבר השאלה האם אפשר על סמך בירור זה לקשר בין חלקי גופה, ולקברה בקבר אחד? – אפשר לעשות כן, מאחר ואין בקביעה זו זיהוי של הנעדר, אלא החלטה שהחלקים שייכים לאדם אחד.

 

אבלות: על דבר השאלה האם אפשר על סמך בירור זה לזהות גופה, ועל פי זה ינהגו הקרובים דיני אבילות? – יש להבדיל בין נשוי לבין רווק: ברווק אפשר לנהוג דיני אבלות על סמך בירור זה, בין אם הבירור על ידי בדיקת דנ"א מאותו אדם שהיא אמינה יותר, ובין אם הבדיקה מהורים או צאצאים. בנשוי, שאם ינהגו דיני אבלות יש לחוש שיתירו את האשה להינשא, אין לנהוג דיני אבלות אלא על פי הוראת פוסק מוסמך.

 

ממזרות: על דבר השאלה האם לקבע ממזרות על סמך אי התאמה בין אב לבנו – אין לקבוע ממזרות על סמך בדיקה זו, אף שמבחינה מדעית אי התאמה היא בירור מוחלט (וראה הערות 18-20 – א.ס.א).

 

ירושה: על דבר השאלה האם אפשר לקבוע על אדם שהוא יורש או אינו יורש על סמך בדיקה זו? – אם לא ידוע על יורשים לאדם זה, ובא אדם לדרוש את הירושה על סמך בדיקה זו, מכיון שאינו מוציא ממון משום מוחזק אפשר לסמוך על בדיקה זו, אחר שביררו כפי האפשר שאין ידוע על יורשים לאדם זה בשום מקום.

אבל אם יש יורשים מוחזקים, ובא אדם ואומר שהוא יורש ללא הוכחות, ורק על סמך בדיקה זו – אי אפשר להוציא ממון מהיורשים המוחזקים, דאין הולכים בממון אחר הרוב להוציא ממוחזק.

ואם אדם מוחזק כיורש, ורוצים לסלקו מהירושה על סמך בדיקה זו, משום שיש אי התאמה בין אב לבן – אי אפשר לנשלו מהירושה על סמך בדיקה זו.

 

הרשעה: על דבר השאלה האם אפשר להרשיע אדם במשפט על סמך בדיקה זו? – בדיני ישראל אין להוכיח הרשעת אדם על סמך הוכחות, אפילו החותכות ביותר, אלא על פי שני עדים יקום דבר. (ראה רמב"ם ספר המצות מצות לא תעשה רצ. חינוך מצוה פב. יד רמה סנה' לז ע"ב. וראה ברמ"א אהע"ז סי' מב סע' ד דבמקום שצריכים עדות "אין הולכים בזה אחר אומדנות והוכחות" – א.ס.א).

 

עגונה: על דבר השאלה האם אפשר להתיר עגונה מכבלי העיגון על סמך בדיקה זו? – התרת עגונה ניתנה לבית דין מוסמך בלבד, כפי ראות עיניו בנידון שלפניו. מ"מ באופן כללי יש להבדיל בנידון זה בין בדיקת דנ"א, שיש התאמה בגוף האדם מעצמן לעצמו, לבין התאמה בין גוף האדם הנעדר לבין הוריו וצאצאיו. בדיקה בגוף האדם מעצמו לעצמו הינה יותר מגדר סימן בינוני, וקרובה לסימן מובהק. אמנם אין לסמוך אך ורק על בדיקה זו, אלא אם כן יש רגלים לדבר וצדדים נוספים עפ"י הלכה. אבל בדיקת דנ"א, שבה נעשית התאמה בין גוף הנעדר ובין הוריו או צאצאיו, אינה יותר מסימן בינוני בלבד.

 

          סיכום: לסיכומו של ענין אנו חוזרים שוב ומדגישים שכל הנכתב לעיל הוא באופן כללי מאד, ואסור בהחלט לדון עפ"י זה אלא כל נושא חייב להיות נידון לגופו של ענין ע"י בית דין מוסמך.

כל הנ"ל נכתב ע"פ דעתו של מו"ר מרן הגר"ש ואזנר שליט"א

כמו כן הדברים אושרו ע"י הגר"נ קרליץ שליט"א

הרב משה קליין

 

          2(ג) דעתו של הגרז"נ גולדברג שליט"א. בשנת תשס"ג הופיע מאמר בתחומין 24 לגבי היתר נישואין של אחת העגונות מאותו אסון במגדלי התאומים ע"י הגרז"נ גולדברג שליט"א והבאתי כאן קטע ממכתבו המתייחס לבדיקת ה-DNA

                   בדיקת DNA נראה שנחשבת כסימן מובהק, שהרי כאמור לעיל הסיכוי למציאת אדם בעלי סימני זיהוי דומים הוא אחד מתוך עשרה בליון. אלא שיש מי שטוען, שהבדיקות לא נעשו בכל האנשים שחיו מאז ימות האדם הראשון, ואין להקיש ממספר האנשים שנבדקו אל כלל האנושות.

                   לענ"ד אעפ"כ סומכין על זה. תדע, שהרי סומכין על טביעת עין מכח ההנחה שאין פרצופיהן של אנשים דומים זה לזה. ומנין לנו זאת? וכי נסעו בכל העולם ובדקו את כל האנשים וראו שאין שני אנשים דומים?! אלא על כרחך שסמכו על כך שרואים הרבה אנשים, ומתוכם לא נמצאו שנים דומים. אין זה אלא שכך ברא הקב"ה את בריותיו, שיהיו פרצופיהם שונים זה מזה.

                   עוד יותר ראייה יש מטביעת עין בכלים, שעל פיה מחזירים אבידה לתלמיד חכם. הרי שאין לחשוש שמא יש עוד כלי שדומה לכלי שלו. אצל בני אדם נחשב הדבר לדבר מופלא עוד יותר, וכמו שאמרו בסנהדרין לז,א "לפיכך נברא אדם יחידי וכו' להגיד גדולתו של הקב"ה – שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד, כולם דומים זה לזה; ומלך מלכי המלכים הקב"ה טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון, ואין אחד דומה לחבירו." יש בכך גדולה מיוחדת, שכן כולם באו מאדם הראשון, ועם זאת אינם דומים זה לזה. אבל חפצים שלא נעשו בחותם אחד, פשוט שאין אחד דומה לחבירו, ולכן מחזירים אותם ע"פ טביעות עין. וגם אם נעשו בחותם אחד, מכל מקום על ידי השימוש הם משתנים משהו זה מזה, ובזה יש טביעת עין.

                   וכן כל רובא דליתא קמן, וכמו רוב בהמות כשרות, מהיכן יודעים שרוב בהמות כשרות? וכי בדקו חכמים בכל העולם אלפי שנים וראו שרובן כשרות?! אלא ודאי שבדקו מה שהיה נראה לעיניהם, שרוב הבהמות שראינו שנשחטו הן כשרות, ומזה הסיקו שכך טבע הבריאה שברא הקב"ה בהמות בריאות; ואם יש טרפות, הן במקרה ולאו מכח טבע הבריאה. וכן רוב נשים מתעברות ויולדות – וכי בדקו חכמים בכל העולם וראו שרוב נשים מתעברות?! אלא שדנו ממה שרואים. וכן עדים שמעידים על קיום חתימות – איך יודעים שאין עוד אחד בעולם שחותם כך? וכל שכן כשיש כוונה לזייף, וכו'.

                   על כל פנים, גם ההבדלים המתגלים בבדיקת DNA הם מגדלותו של הקב"ה, שאף שנברא אדם יחידי, עם כל זה יש לכל איש ואיש סימני DNA שונים משאר העולם (וכך גם טביעת אצבעות ומבנה מערכת השיניים, ואף צילום דיוקנו של אדם כמו שהעלה בשו"ת עין-יצחק אה"ע סי' לא), וניתן להתיר אשה על סמך בדיקה זו, עכ"ל של הגרז"נ גולדברג שליט"א.

 

2(ד) דעתו של הגרי"ש אלישיב שליט"א. בשנת תשס"ה שאלתי את הגאון שליט"א מה דעתו על בדיקת ה-DNAהאם הוא נחשב כסימן מובהק בנושא של עגונה. וענה לי: הלא מסתמכים על טביעת אצבעות וצילום שיניים! ואז שאלתי א"כ הבדיקה היא סימן מובהק, וענה לי: כן. וראה לעיל ס"ק א תשובה ממנו.

         

3. אשה פנויה. בהמשך למה שכתבתי לעיל ד"ה והלום, ראיתי שכ"כ הפרופ' דב פרימר, צ"ע מה יהיה הדין לפי זה כשהאשה היא פנויה ואין כאן הרוב של רוב בעילות אחרי הבעל. והנה ראיתי באבני מילואים 25 שכותב: כתב בתשובת הריב"ש סי' מא באחת שתבעה את שמעון איך הרתה משמעון ותובעה אותו שכר הנקה ומזונות להולד ושמעון אומר להד"מ. והעלה דשמעון פטור משבועת היסת, כיון דאפילו באשתו העומדת תחתיו ומשמשתו וילדה, האמינו תורה לומר זה אינו בני וממזר הוא, דקי"ל כר' יהודה וכו'. וכיון שכן, שמעון נאמן בטענתו ואין מזקיקין אותו לשבועת היסת שהתורה האמינו וכו'. ובסי' מג הוסיף ז"ל: והרי זה מבואר כיון שהאמינו התורה שאינו בנו, הדבר פשוט שאינו חייב ליטפל בו, וגם שאין כאן שבועת היסת שאם היינו מחייבין אותו היסת הרי הוא כשאר כופר בכל ומה מועיל מה שהאמינו תורה וכו', עכ"ל. ועיין שם מה שמביא האבני מלואים בשם התשב"ץ שחולק על הריב"ש. וממשיך האב"מ: ובתוס' ורא"ש מבואר להדיא גבי ארוס באומר שאין הולד ממנו שהוא ממזר ודאי ובתורת יכיר כר' יהודה וכ"כ שם בנמוקי יוסף פ' אלמנה וכו'. ואם אמנם ראיתי בשלטי הגבורים ג"כ סברא זו ז"ל: ואף כשהאמינה תורה לאב לא האמינו אלא כשהוא אומר שהוא בנו וכו', אבל אם אומר שאשתו זינתה תחתיו ומאחר נתעברה ואין זה בנו אינו נאמן שעל בנו האמינו תורה ולא על שאינו בנו, עכ"ל ע"ש פ' עשרה יוחסין, איברא שהוא נגד כל הפוסקים שלפנינו תוס' ורא"ש שכתבו גבי ארוס שנאמן לומר שאינו בנו, וכן מבואר בדברי הרמב"ם פ"ד מנחלות ז"ל: אבל נאמן הוא על מי שהוחזק שהוא בנו לומר אינו בנו וכו'. ורשב"ץ באותה תשובה בתחלתה כתב ז"ל: אקדים לך הקדמה, ודאי שהתורה האמינו לאב לומר זה אינו בנו וכו' ומכאן נלמד נאמנות האב לומר על איזה בן שיש לו שהוא אינו בנו וממזר הוא, עכ"ל, ומבואר מדבריו דס"ל ג"כ דאב נאמן לומר שאינו בנו ונראין דבריו סותרין זה את זה וצ"ע וכו', עכ"ל של האבני מלואים. ולפי זה יוצא לכאורה שגם באשה פנויה אין אפשרות להחליט לפי בדיקת הדם בלבד, על אדם שהוא האב של הילד ולחייב-אותו במזונות וכו', כי האמינו תורה כשהוא אומר שאין זה בנו, וצ"ע.

                  

4. קביעת המדע. כותב הראש"ל הגרב"צ עוזיאל ז"ל 26: כל מקום שאין שורת הדין מחייבת האב למזונות ילד זנונים, אין סומכין על בדיקה מדעית של דם הילד בדמיונו לזה של האב, שכן קבלה מרז"ל שלשה שותפין באדם וכו'. וכל בדיקה מדעית מתבטלת נגד קבלתם הנאמנה של רז"ל שכל דבריהם נאמרו ברוח הקודש, ברוך שבחר בהם ובמשנתם, עכ"ל. וכ"כ גם הדבר יהושע 27, השו"ת משנה הלכות 28 והשו"ת דברי ישראל 29.

                   ולכאורה היה אפשר לחלק ולאמר שמה שקובעת הגמ' בנדה דהאודם שממנו בא הדם בא מהאם. מדובר שם דוקא על הכדוריות האדומות נושאות הפרודות ההמוגלובין האדומות, בו בזמן שכדוריות הלבנות שנושאות את מערכת תאום הרקמות על פני קרומם, הן באות מהאב, וממילא אין כל סתירה בין מה שאמרו חז"ל בגמ' ובין המדע. ושמחתי שראיתי שכן כתבו גם הרבנים בפסק הדין בחיפה 30: ברם אחרי ברור בזה, קובע בית הדין כי י"ל שאין סתירה מהא דמוכח במס' נדה דדם בא מן האם לקביעת המדע שאפשר לקבוע אבהות הילד על סמך בדיקות דמו של האב ושל הילד, כי הבדיקה מתיחסת לא רק לגוף הדם אלא לתאי ורקמות הדם וזה בא מכח האב גם כן, ולכן לענין אחים שמתו מחמת מילה היות וזה קשור בגוף הדם לפי שיטה ראשונה שבשו"ע יו"ד הנז', תלוי זה רק באם, אבל בדיקת הדם שאינה מגוף הדם אלא קובעים זה על סמך תאי ורקמות הדם שבגוף הדם, זה יכול להיות תלוי גם באב, עכ"ל 31.

                   ועיין שם בחוברת אסיא 32 שמובא בשם פוסקים שכן מוכנים לקבל את קביעת המדע שהדם בא גם מהאב. השו"ת יד אפרים 33 מביא מהמשנה 34 בשם ר' עקיבא, הוא היה אומר האב זוכה לבן בנוי ובכח וכו'. ומסביר היד אפרים דהכח ר"ל הדם כי עיקר הכח והנפש בדם, ראה שבת קכט ע"א וכו'. ומכיון שיש לנו מחלוקת במקורות חכמינו ז"ל מצד אחד ואילו מצד השני חכמי המדע חד משמעיים בעמדתם, נוטה היד אפרים לקבל קביעת המדע. וק"ל להבין דבריו, כי אפילו אם נקבל הסברתו של המשנה בעדויות, מאין לו שלמדע הכח להכריע במחלוקת תנאים ואדרבא המוציא מחברו עליו הראיה.

                   וכן ראיתי באסיא שם שבית הדין הרבני האזורי תל-אביב-יפו וכן הספר משמרת חיים סי' לז סוברים, לכאורה, כדעת הרמב"ם וסיעתו שניתן לקבוע הלכה מחודשת עפ"י המדע של כל דור, אפילו אם זה סותר קביעה מדעית של חז"ל. וכן מובא שם מכתב מהגרי"א הלוי הרצוג ז"ל ובין היתר הוא כותב: חבל שבעוד שהמדע הולך וכובש עולמות ומגלה סודי סודות. אם כי הוא טועה לפרקים, אנו בקשר לעניני מדע הנוגעים לתורה הקדושה משקעים ראשינו בחול כהעוף הידוע, ותו לא מידי, עכ"ל. וכן עיין בשו"ת ישכיל עבדי 35 ובפסק הדין של ביה"ד הרבני אשדוד 36. ואמנם צל"ע בכל זה אך ברור לי שאין לקבוע שום הלכה אלא על פי חז"ל הקדושים. ראה בגמ' פסחים 37 דאע"פ שלדעתו של חכמי ישראל חמה מהלכת למטה מן הרקיע ובלילה למעלה מן הרקיע וחכמי אה"ע אומרים ביום חמה מהלכת למטה מהרקיע ובלילה למטה מהרקיע ואמר רבי ונראין דבריהם מדברינו 38 שביום מעינות צוננין ובלילה רותחין, עכ"ל הגמ', הלכה פסוקה 39 דאין לשין אלא במים שלנו, וכותב המ"ב 40: היינו לינה בכלי לאחר שאיבתן והטעם כתב רש"י בגמרא שהמעינות בימי ניסן הם חמין מפני שהחמה הולכת באותו זמן בשיפולי רקיע סמוך לארץ ומחממת המעינות ויש מפרשים מפני שבלילה החמה מהלכת למטה מהקרקע ומחממת המעינות ולפיכך אסרו חכמים להשתמש בהם לצורך לישה תיכף משיוציאן מן הארץ [דהוי להו כעין מים חמים שאסור ללוש בהם וכדלקמן סעיף ג'] עד שיעמדו בכלים ויצטננו מחמימתן.

                   וראיתי בשו"ת דבר יהושע להגרי"מ אהרנברג ז"ל 41 שנשאל אם אפשר לסמוך על בדיקת הדם כדי לקבוע אבהות של ילד כסימן מובהק והוא כותב: אומר אני ח"ו לא יעשה כן בישראל דלא זו היא דרך תורה הקדושה וכמ"ש בשו"ת הריב"ש סי' תמז: שאין לנו לדון בדיני תורתינו ובמצותיו על פי חכמי הטבע והרפואה שאם נאמין לדבריהם אין תורה מן השמים חלילה, כי כן הניחו הם במופתיהם הכוזבים, ואם תדון בדיני טריפה על פי חכמי הרפואה, שכר הרבה תטול מן הקצבים, כי באמת יהפכו רובם ממות לחיים ומחיים למות ויחליפו חי במת וכו', לא נאמין אל חכמי היונים וישמעאלים שלא דברו רק מסברתם ועפ"י איזה נסיון מבלי שישגיחו על כמה ספקות שנפלו בנסיון ההוא כמו שהיו עושין חז"ל כמוזכר בפ' המפלת ל ע"א, אני מביא ראיה מן התורה ואתם מביאין ראיה מן השוטים וכו', עכ"ל (של הריב"ש). והאריך שם להביא כמה דברים אשר חכמי הטבע והרפואה קבעו כנגד חז"ל ובכמה ענינים בסוד היצירה חולקים על חז"ל, וא"כ אנו ניקו ונסמוך על דבריהם כדבר המוחלט וסימן מובהק מבלי שיהיה לנו ראיה מחז"ל לדבריהם וכו'. אלא אדרבא, נלענ"ד שלפי מה שאמרו חז"ל בנדה לא, אביו מזריע הלובן וכו' ואמו מזרעת הדם וכו', אין דם האב מעיד על דם בנו מאחר שהדם הוא חלק האם ולא חלק האב וכו', עכ"ל של הדבר יהושע. ועיין שם גם שדן באריכות במעשה דרב סעדיה המובא לעיל.

 

 

סעיף יד  האשה שהיה בעלה במדינת הים ושהה שם יותר מי"ב חדש (ב) וילדה אחר י"ב חדש, הולד ממזר, שאין הולד שוהה במעי אמו יותר מי"ב חדש. ויש מי שאומר שאינו בחזקת ממזר. וכיון דפלוגתא הוא, הוי ספק ממזר. הגה אבל תוך י"ב חדש אין לחוש, דאמרינן דאשתהי כל כך במעי אמו. ודוקא שלא ראו בה דבר מכוער, אבל אם ראו בה דבר מכוער לא אמרינן דאשתהי כ"כ, וחיישינן ליה. אשה שנתעברה מבעלה סוף סיון, וילדה תחילת כסליו, אע"פ שאין ביניהן רק חמשה חדשים לא חיישינן לבנה לומר שהיתה מעוברת קודם לכן, דהחדשים גורמים והוה ליה בן ז'. ואפילו הפילה בתשרי, ושמעה הולד בוכה, לא חיישינן שהיתה מעוברת קודם לכן, דאפשר לו לבכות לחמשה חדשים אלא שהוא נפל ואינו ראוי להיות קיים.

 

נשמת אברהם

 

                   (ב) וילדה אחר י"ב חודש. עיין ח"מ 42 וב"ש 43. ועיין במאירי 44 שכותב:ובימינו אירע מעשה שילדה לט"ו חדשים והיה עיבורה ניכר כל ימי העיבור שלא היה שום חשד, ותמהו כל בני המחוז והיו שערו וצפרניו גדולים כאילו נתגדל וכו', וגדולי המחברים 45 כתבו שאין העובר משתהא במעי אמו יותר משנים עשר חודש ואף רבותי העידו לי כן באותו זמן בשם ספר הרפואה לגדולי החכמים שבה, אלא שמעשה שהיה כך היה ונראה לי לדון בה למעשה, עכ"ל. ועיין גם במל"מ 46 ושו"ת חת"ס 47.

 

 

סעיף יט (ג) עובדי כוכבים ועבד שבאו על הממזרת, הולד ממזר, ואם באו על בת ישראל בין פנויה בין אשת איש הולד כשר, ופגום לכהונה.

 

נשמת אברהם

 

                   (ג) עובד כוכבים ועבד. מובא בהגהות רעק"א כאן: וחרש ושוטה הבא על אשת איש, אם נימא כיון דאין לו קדושין גם לאחרים אין הולד ממזר, עיין במשבצות זהב בפתיחה כוללת ח"ב אות ז, עכ"ל. ושם בפמ"ג במשבצות זהב כותב: ומה שיש מהספק בשוטה שבא על אשת איש אי הוולד ממזר או לאו דעכו"ם ועבד אין הוולד ממזר, עיין באהע"ז סי' ד סע' יט דאין להם קידושין כלל וה"ה שוטה וחרש ג"כ אי משום הכי הוולד ממזר עיין יבמות מה ע"ב, או דילמא שאני חרש ושוטה דבני מצוות נינהו אלא שאין להם דעת לקנות, ומ"מ אפשר דעושה ממזר דוקא עכו"ם ועבד שאין במינם בני קידושין משא"כ הני, עכ"ל.

                    וכותב הציץ אליעזר 48 בתשובה להגרי"ש אלישיב שליט"א: מצאתי בספר אמרי בינה חאו"ח הל' שבת סי' ט וכו' שכתב על דברי הפמ"ג הנ"ל שהוא דברי תימה כי זרע של חרש ושוטה ודאי מיוחס אחריו וממזר הוא, גם אם בא על יבמה קונה אותה א"כ בני אישות נינהו אף דלא תפסו קידושין שלהן, אבל בני הויה הן במה שמשמיא זכו להון אשת אחיו רק דעתו קלישתא לקנות, א"כ ודאי הולד ממזר אם באו על אשת איש ע"ש וכו'. וע"ש שמביא הציץ אליעזר ראיות נוספות להאמרי בינה. שוב כותב הגאון שליט"א 49: והנה מאד צדקו דבריו ובודאי להלכה פסקינן דביאת עכו"ם אוסרת אותה על בעלה וההלכה יוצאת כך לא רק בשו"ע אהע"ז סי' קעח ובב"ח שם, כפי שמציין כתר"ה, כי אם גם מסי' ז סע' יא וכו'. אך הרי מסקנת דעתי היתה (וכך דעת כתר"ה במכתבו להסכים) שנראה שאין מקום לצרף להלכה ספיקת הפמ"ג בזה, ודעת האמרי בינה מכרעת בזה להלכה, עכ"ל.

 

 

סעיף לד  אם לא טבל ולא הטבילוהו ב"ד, היה רוב העיר עובדי כוכבים, מותר להאכילו מאכלות אסורות. היה רובן ישראל, מחזירים לו אבידתו כישראל. מחצה על מחצה, מצוה להחיותו כישראל, (ד) ומפקחין עליו את הגל בשבת, והרי הוא לענין נזקין ובכל ספק ממון, המוציא מחבירו עליו הראייה. הגה וי"א דאפילו ברוב עובדי כוכבים, מפקחים עליו הגל בשבת (ה) ואין מצווין להחיותו אלא ברוב ישראל.

 

נשמת אברהם

 

                   (ד) ומפקחין עליו את הגל בשבת. כותב הב"ש 50: כבר האריכו בזה הפוסקים לבאר דעת הרמב"ם כמ"ש פכ"ח הל' שבת, ואכתוב בקיצור מה שעולה ממגיד וכ"מ פ"ב הל' שבת ולפי תשובת הרמב"ם לחכמי לוניל לפי אוקימתא ביומא דפ"ד, ומחלק שם בענין פקוח נפש בין פרשו כולו לבין פרשו מקצתו ה"פ לרמב"ם, פרשו כולו ממקום קביעות ובעת שניידו פירש אחד ונפל עליו מפולת אז הולכים אחר הרוב, אבל אם פירש אחד ממקום קביעות, אין הולכים אחר הרוב בפקוח נפש אע"ג לענין איסור קי"ל בנמצא אזלינן אחר הרוב וכאן התינוק הנמצא מסתמא האנשים שבעיר ניידו והוי כאלו ניידו כלם ופירש אחד מהם, משום הכי הולכים אחר הרוב וכשיש רוב כותים אין מפקחין הגל. גם תוספות סופ"ק דכתובות כתבו: תינוק הנמצא בעיר לא חשיב קבוע הואיל ולא נמצא בבית, משום הכי ברוב עכו"ם אין מפקחין הגל ואין להחיותו. אבל מחצה על מחצה מפקחין הגל ואז מצווים להחיותו, כי ס"ל דין מצוה להחיותו שוה לפקח הגל וכן ס"ל לרש"י ביומא שם. והנה באו"ח סי' שכט פסק המחבר כפי' הרמב"ם בניידו ופירש אחד מהם אין מפקחין הגל וכאן הביא בהגה דעת החולקים, היינו משום אפילו לפי' הרמב"ם אין מוכרח הסברא דבני העיר חשובים כניידו והוי כאלו פירש אחד ממקום קביעותו. וכל זה איירי כשנמצא בעיר, אבל אם נמצא בבית הוי מקום קבוע ומפקחין כמ"ש התוס' שם, עכ"ל של הב"ש. ועיין באו"ח סי' שכט סע' ב בביה"ל שם וראה בס"ק הבא.

 

                   (ה) ואין מצווין להחיותו אלא ברוב ישראל. כותב הב"ש 51: עיין ברש"י ותוס' ביומא שם שכתבו כל שמפקחין עליו הגל מכ"ש דמצווין עליו להחיותו, עכ"ל. ועיין בט"ז וכהגר"א שם. ומובא באוצה"פ 52 בשם הפני משה ס"ק לט די"ל דלא פליגי, דלפום ריהטא גם רש"י ותוס' סתרי עצמם בזה מדיוק פירושיהם מכתובות ליומא ע"ש. וצ"ל כמ"ש שיטה מקובצת שם דלהחיותו יש שני פירושים. אחד דבית דין מצווין להחיות אם מת ברעב וכזה עדיף מלפקח הגל, ולשון טושו"ע משמע דמיירי בהך דלפרנסו דמש"ה נקט להחיותו "כישראל" דמיותר וגם בגמ' ליתא, וע"ז קאי רמ"א דהך לפרנסו כעניי ישראל דוקא ברוב ישראל. וכ"כ בבית משה ס"ק מד וכו', עכ"ל.

                   כותב הציץ אליעזר 53: דאימתי יצא דינא דפיקוח נפש מן הכלל שהולכין אחר הרוב, בהיכא דהדבר המסכן נמצא באופן מוחשי לנגדנו ושנית חזקת הגוף הישראלי המסתכן אשר עבורו ישנו החיוב לחלל שבת כדי להצילו, אבל כל שחסר אחד משני תנאים אלה, אזי לא יצא הדין של פקוח נפש מכלל יתר כללות הדינים של התורה שאזלינן בהו בתר רוב ולא חיישינן למיעוט ונחשב כמי שאינו. ולכן אין היתר להדליק אור בשבת במבוא אפל וכו' לפן יעבור שם איזה איש זקן וכו' ויפול שם ויסתכן, וכן אין היתר להפיל בשבת קיר או גדר וכו' יש חשש שאולי יפול וכו', וכן אין היתר לכבות את המנוע של מכונית אשר עפ"י רוב לא יתפוצץ אם ישאר דלוק כל השבת וכו'. וכמו כן חולה עם הצטננות רגילה עם חום, שעפ"י רוב מחלה רגילה זו לא תביא לו שום תסבוכת אחרת, דאין להתיר לחלל שבת במלאכה דאורייתא וכו'. ורק במחלה אשר כשלעצמו כפי מה שהיא בצורה שנוגע בה לפנינו יש בה חששא דמיעוטא, דהיינו שמיעוט מסתכנים בה, אזי הוא דכן יש להתיר משום חששא זאת גם לחלל שבת במלאכות דאורייתא וכדי לתת הטיפול הדרוש, בהיות ובכאן הדבר המסכן לפנינו כבר באופן מוחשי והוא מקונן בגוף ישראלי שלפנינו, עכ"ל. ועיין גם בשו"ת שבט הלוי 54.

                   כתב לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל לגבי כיבוי מנוע של מכונית: אם עלול להתפוצץ, נראה שגם אם זה רק מיעוט, צריכים ודאי לכבות ובפרט במנוע כזה אשר הכבוי רק מונע הבערה ולא מכבה מה שכבר בוער, עכ"ל.

                   שוב כותב הציץ אליעזר 55 בשם הגרש"ז אויערבאך זצ"ל: דלדעתו הגדר הוא כל שאנשים מפחדים או נבהלים מזה גם בימות החול מחשש סכנה, ולכן דעתו להתיר בגוונא דא לסתור בשבת קיר או גדר בכה"ג שיש חשש שיפול מאליו על אנשים וכן אותו הדבר לגבי הצטננות או חום.

לימוד רפואה. ומוסיף וכותב שם בשם הגרש"ז אויערבאך זצ"ל: דהיינו נמי טעמא שאין לימודי הרופאים דוחים שבת, דכיון שאינם לומדים בימות החול בבהילות של הצלת נפשות כך גם בשבת (ועיין בנשמת אברהם חאו"ח 56  שלגבי לימוד בספרי רפואה בשבת, מתיר הגרש"ז אויערבאך זצ"ל לרופא ללמוד בספרי רפואה ורק אוסר לעבור אפילו על דרבנן כדי ללמוד להיות  רופא 57).

ומסיים בלשון זה: ולענ"ד הגדרה זו נכונה מאד והוא כעין מה שאמרו בכמה מקומות בש"ס והאידנא שומר פתאים ד', והיינו משום דכיון דדשו בה רבים אין זה בגדר סכנה, עכ"ל של הגרש"ז אויערבאך זצ"ל כפי שהובא בשו"ת ציץ אליעזר.

                   וחולק עליו הציץ אליעזר וכותב: ולענ"ד לא כן עמדי, ולדעתי ברור הדבר שבכל בכאמור הולכין אחר הרוב וכפי שביארתי זאת באר היטב וכו' ע"ש.

                   ועיין בשמירת שבת כהלכתה 58 בשם הגרש"ז אויערבאך זצ"ל דהיכי שהרודף (המחלה) כבר נמצא בגוף האדם, הרי זה בכלל פקוח נפש. אולם לא מקרי רודף אא"כ מצבו של החולה הולך ורע, משא"כ אם אין שינוי, כי אז נעשה כאילו פסקה הרדיפה לאותה השבת, ואסור לחלל שבת אם יודעים ברור שאפשר לדחות את הטיפול למחר בלי שום נזק. וכל דבר שהעולם נוהגים לעשות כן ולא לחוש, מותר אדם לסמוך על "שומר פתאים ד'", ממילא דבר שהעולם חוששין לו משום סכנה, הרי הוא בגדר סכנה (וכן מוכח בספר שבט מיהודה סי' יט ס"ק ב), עכ"ל. ועיין גם בנשמת אברהם חאו"ח 59.

                   וראיתי בחזו"א 60 שכותב: ומיהו בשעת שלום לא חשבינן ליה פקוח נפש אע"ג דשכיח בזמן מן הזמנים שיצטרכו לזה כמו שאין עושין כלי זיין בשבת בשעת שלום דא"כ בטלת כל המצות, אלא לא מקרי ספק פקו"נ בדברים שבהוה אין להם כל זכר ובאמת שאין אנו בקיאים בעתידות ופעמים שמה שחשבונם להצלה מתהפך לרועץ והלכך אין דנים בשביל עתידות רחוקות וכו', עכ"ל.

 

 

סעיף לה (ו) נשים שילדו בבת אחת, אשת כהן ולוי וישראל וממזר, (ז) נאמנת החיה לומר זה הבן כהן הוא, או לוי, או ממזר, מפני שלא הוחזק ואין אנו יודעים יחוסם. במה דברים אמורים, כשהוחזקה נאמנת ולא ערער עליה אדם. אבל אם ערער עליה אפילו אחד, ואמר בשקר מעידה, אינה נאמנת והרי הבן בחזקת כשר ואין לו יחוס.

 

נשמת אברהם

 

                   (ו) נשים שילדו בבת אחת. ראה באסיא 61 דהוה עובדא לפני כמה שנים והוחלפו שתי תינוקות בטעות בבית היולדות. בירורים פנימיים בבית היולדות, דמיון פיזיונומי וחקירה מאומצת לא נתנו תשובה החלטית לשאלה מי ילדו של מי. על מנת לקבל תשובה החלטית בוצעו בדיקות דם ובדיקת מערכת תאום הרקמות (עיין לעיל ס"ק א). הבדיקה שנערכה הביאה לידי החזרת התינוקות להוריהן הביולוגיים האמיתיים כאשר נשללה הורות זוג אחד לגבי אחד התינוקות, ומצד שני נקבעה באופן חיובי ההורות שלהם על התינוק השני, כשתוצאה דומה (וכמובן הפוכה) נתקבלה גם לגבי זוג ההורים השני, ע"כ. וצ"ע מה משמעות ההלכתית של הדבר, למשל לגבי יחוס הילדים כשאחד כהן ואחד ישראל או כשיש החלפה בין תינוק יהודי ותינוק עכו"ם. וא"ל הגרש"ז אויערבאך זצ"ל והגרא"י וולדינברג זצ"ל דאין לסמוך אך ורק על תוצאות הבדיקה הנ"ל אלא כסניף לדברים אחרים. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל: אך אם הבדיקה הזאת מפורסם ומקובל בכל העולם ע"י הרבה נסיונות ברורים לדבר אמת וברור, מסתבר שגם מצד ההלכה אפשר לסמוך על זה, עכ"ל. וא"ל הגאון זצ"ל דה"ה לגבי קביעת אבהות המובא לעיל ס"ק א 62. ועיין בשו"ע סי' קעו סע' ה וסע' ח לגבי דיני יבום וחליצה ובחו"מ סי' רעז סע' יא לגבי דיני נחלה.

 

                   (ז) נאמנת החיה לומר זה הבן כהן הוא.כותב האג"מ 63: בדבר נאמן לרבו כבי תרי לומר על אחד שראה בו דבר ערוה הנה מש"כ בס' חפץ חיים כלל ד' סעי' ה' שיכול אחד שיודע בחברו דבר ערוה לומר לרבו שמאמין אותו כבי תרי ומותר רבו לשנא אותו ולהתרחק מחברתו עד אשר יודע לו ששב מדרכו הרעה, והוא מגמ' פסחים דף קי"ג, נראה פשוט שהוא לא שמאמין לו כבי תרי משום שהוא שומר תורה ומדקדק במצות ומתנהג בחסידות, דבשביל זה אף שהוא גדול מאד אין זה אלא מדין חזקה שהוא כשר לעדות שמצד חזקה זו יש לו נאמנות רק כדין עד אחד ולא יותר ואסור להאמין לו מה שאומר על חברו. אלא הוא איש שיודע בידיעה גמורה שניסה לו בנסיונות וכדומה שהיה עמו יחד כמה שנים וראה שאינו משקר בשום אופן את זה רשאי להאמין כבי תרי שהוא ידיעה ברורה לו שאינו משקר ועדיף זה מחזקה בעלמא.

                   וראיה גדולה לזה מכתובות דף פ"ה שרבא ע"פ עדותה של אשתו בת רב חסדא שהאיתתא דאיחייבא השבועה היא חשודה אשבועה אפכה לשבועה אשכנגדה, וזימנא אחרינא העיד ר"פ על שטרא דפריעה הוא, אמר לו רבא אע"ג דאיכא מר עד אחד לאו כלום הוא והקשה ר' אדא בר מתנא ולא יהא ר"פ כבת ר"ח, והשיב רבא בת ר"ח קים לי בגווה דלא משקרא מר לא קים לי בגוויה, והא זה ברור דר"פ היה גם רבא סובר שהוא גדול טובא מבת רב חסדא, דאם רבא היה סובר שבת ר"ח גדולה מר"פ לא היה מקשה ר' אדא בר מתנא בדרך תימה ולא יהא ר"פ כבת ר"ח, ואף אם היה שייך להסתפק לא היה מקשה בלשון זה אלא בלשון וכי בת ר"ח גדולה מר"פ, אלא ודאי משמע דזה היה ברור לכו"ע אף לרבא שאינה שייכת למדרגת ר"פ ומ"מ אמר רבא דר"פ לא קים לי בגוויה ובת ר"ח קים לי בגווה. והטעם הוא כדבארתי דמה שמכיר רבא שהוא ת"ח גדול והוא מהאמוראים הגדולים שהוא ירא שמים ויש בו כל המעלות ומדות טובות מ"מ כיון שלא מכיר אותו בנסיון הוא רק מדין חזקת כשרות שאיש כר"פ לא ישקר ולכן הוא כדין חזקה שיש על כל אדם כשר שהאמינה תורה רק בדין עד אחד, אבל בת ר"ח שמכיר אותה רבא בידיעה ברורה ע"י כמה נסיונות שנזדמן לו שלא משקרא אין זה מדין חזקה אלא ידיעה ודאית שלכן רשאי להאמינה כבי תרי, וזהו גם מה שאמר ר"פ על אבא מר בריה דקים ליה בגוויה, עכ"ל  של האג"מ ע"ש.

                   וכן בתשובה אחרת כותב הגאון זצ"ל 64: אבל הפירוש שמאמין לה הוא מצד ידיעתו והכרתו אותה בכל הזמן שהיתה אשתו שאינה משקרת אף אם הוא דבר שנוגע לה שאם היו חכמים מכירין אותה כמו שמכיר הוא היו ג"כ מאמינים לה. והוא כהא דקים לי בגווה דבכתובות דף פ"ה דאמר רבא על בת ר"ח שבארתי בספרי אגרות משה יו"ד סי' נ"ד שהוא דוקא מחמת שמכיר בה ויודע טבעה בהרבה נסיונות שאינה משקרת, ולא מצד שהיתה צדקנית דהא משמע מלשון הגמ' שר"פ היה גדול ממנה מדהקשה ר' אדא בר מתנה ולא יהא ר"פ כבת ר"ח ולא השיב לו רבא שהיא גדולה מר"פ אלא השיב לו בת ר"ח קים לי בגווה מר לא קים לי בגוויה, דהפירוש הוא דאף הצדיק היותר גדול שמאמינים לו אינו מידיעה אלא מחזקה שע"ז אמרה תורה דלהרע השטר בעינן שנים ואין חלוק בין החזקה לסתם בנ"א שהן כשרים לעדות להחזקה לצדיקים ולחכמים, אבל בת ר"ח אני יודע בידיעה ברורה בנסיונות שטבעה שלא לשקר שלכן איני צריך לדין החזקה אלא שהוא ידיעה ודאי שקים לי בגווה, וניחא מה שלא מהני לקרוע השטר משום דב"ד אחר אין רשאין להאמין לרבא שבת ר"ח אינה משקרת שהרי הוא להם רק בדין עדות שצריך שיאמינוהו לדין חזקה שבעי שנים ומידיעת עצמו לא עד מפי עד אף הנאמן ביותר לכן הועילה רק להרע השטר שהוא לא יזדקק לגבות בו כדפרש"י. ופירוש ר"ח שבתוס' יקשה קצת לפ"ז.

                   ונאמנות כזה הוא אף בכאן שמאמין לה מצד שהוא מכיר אותה בטבעה שאינה משקרת לעולם. וכן הוא פירוש בע"א שאמר רבא בקידושין דף ס"ו אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה וכן הוא בש"ע סימן קע"ח סעיף ט' שכתב ודעתו סומכת עליו כשנים ששייך זה רק אם מכיר העד בטבעו שלא ישקר, או מצד איזה רגלים לדבר שמאמין לו בשביל זה בעדות זה. וכן הוא פירוש הנאמנות של הבעל להאשה עצמה, ומחמת שמסתבר שאין אשתו נאמנת לו באופן כזה אלא מטעמים וסברות בעלמא שמשנה אחרונה אמרה שאינה נאמנת אין להחשיב זה למאמינה, וכו', עכ"ל של האג"מ.

                   ולכאורה ה"ה כאן.

 

 

הערות לסי' ד

1) חוברת לד תשרי תשמ"ג עמ' 6.

2) כרך י סיון תשד"מ עמ' 6.

3) שם ובאסיא חוברת לה שבט תשמ"ג עמ' 60.

4) הוצאת מוסד הרב קוק סי' רלב.

5)  או"ח סי' תקסח אות טו.

6) ב"ב נח ע"א.

7) על הגמ' שם.

8) שו"ת, כלל עח סי' ג.

9) שו"ת, כלל סח סי' כג.

10) שו"ת, ח"א סי' פ.

11) שו"ת ציץ אליעזר חי"ג סי' קד.

12) נדה לא ע"א.

13) לב אברהם ח"ב עמ' יז.

14) אסיא חוברת לה שבט תשמ"ג הערה 61.

15) מובא באסיא שם עמ' 52.

16) ח"א סי' קלה.

17) אסיא חוברת לד תשרי תשמ"ג עמ' 17.

18) אסיא חוברת עא שבט תשס"ג עמ' 102 הערה 83. המילים שצוטטו שם "אפילו לקביעת ממזרות" לא נאמרו ע"י הגרש"ז אויערבאך זצ"ל ואינם כתובים בנשמת אברהם. השיחה בין הרב זצ"ל וביני היתה בנושא של  אבהות וחיוב ממוני כפי שמובא בס"ק א לעיל "ולקח רב סעדיה הממון ונתנו לבנו" וכן במסופר בגמ' בב"ב (מובא שם) "כולהו נכסי דהאי" ולא דן הגאון זצ"ל בכלל בנושא של ממזרות. ואמנם הכותרת של ס"ק א היא "איזהו ממזר" אבל זהו ציטוט מהשו"ע (כמו בכל הספר) אך הדיון הוא על זהות אבהות שבספק בדיני ממונות ולא על ממזרות. קביעת ממזרות יכולה להיות רק ע"י האב – יכיר או, במקרים מסויימים, ע"י שני עדים ולא ע"י שום בדיקה מדעית.

19) שו"ת ריב"ש סי' תמז דחיישינן למיעוטא. שו"ת נו"ב מהד"ק אהע"ז סי' סט.  חת"ס אהע"ז ח"א סי' ו ו-יג. סוטה כז ע"א במהר"ץ חיות. שו"ת יביע אומר ח"ג אהע"ז סי' א אות יג, ח"ז אהע"ז סי' ו סוף אות ד, ח"ח אהע"ז סי' ד  אות א , וסוסי' ה שם ד"ה בשבתי, בשם החזו"א. שו"ת אג"מ אהע"ז ח"ג סי' ט ד"ה ולכן. וכן פוסקים הג"ר מאשש זצ"ל והגר"ע יוסף שליט"א פסקי דין – ירושלים דיני ממונות ובירורי יהדות ה פס"ד בעמ' קפז. וראה שם ו פס"ד  בעמ' ריז. וראה בשו"ת מהרש"ם ח"ג סי' קסא על מקרה כאילו ברור של ממזרות ובכל זאת התיר הגאון מהרש"ם זצ"ל בהסתמך על רוב בעילות הלך אחר הבעל.

20) אהע"ז סי ד סע' יט.

21) Weatherall, The New Genetics and Clinical Practice, '91 page 69

22) כא תשס"א עמ' 121.

23) Nature Medicine 12:1110,'06

24) כג תשס"ג עמ' 116.

25) סי' ד סע' כו אות כ.

26) שערי עוזיאל ח"כ שער מ פ"א סע' יח.

27) ח"ג אהע"ז סי' ה ס"ק ב-ד.

28) ח"ד סי' קסד.

29) אהע"ז סי' ח, מובא באסיא שם הערה 50

30) מובא באסיא שם עמ' 47.

31) ועיין שם בהערה 53*.

32) עמ' 48.

33) סי' ז סוסע' ח.

34) עדויות פ"ב מ"ט.

35) ח"ב אהע"ז סי' יג.

36) הרב שלמה דיכובסקי שליט"א. אסיא חוברת לה תשמ"ג עמ' 16.

37) צד ע"ב.

38) ראה גליון הש"ס ובמאור ישראל שם.

39) או"ח סי' תנה סע' א.

40) ס"ק ב.

41) ח"ג אהע"ז סי' ה.

42) ס"ק ח.

43) ס"ק טז.

44) יבמות פ ע"ב.

45) הרמב"ם הל' אישות פט"ו ה"ד.

46) שם ד"ה ועוד.

47) אהע"ז ח"א סי' ה.

48) ח"י סי' מג.

49) שם סי' מד.

50) ס"ק נח.

51) ס"ק נט.

52) דף קא ע"א.

53) ח"ח סי' טו פ"ז.

54) ח"א סי' ס וח"ג סי' לז סוס"ק ב.

55) ח"ט סי' יז פ"ב אות ט.

56) סי' שז ס"ק ה ו-ו.

57) כך כתב לי כעת.

58) פל"ב הערה ב.

59) סי' שכח ס"ק כ.

60) אהלות סי' כב ס"ק לב ד"ה בפ"ת.

61) חוברת לד תשרי תשמ"ג עמ' 17.

62) ראה לעיל הערה 18.

63) או"ח ח"א סי' נג.

64) אהע"ז ח"א סי' כד.