נשמת אברהם - אבן העזר סימן א

 

אבן העזר

 

הלכות פריה ורביה

 

סימן א דיני פריה ורביה ושלא לעמוד בלא אשה

 

סעיף א  (א) חייב (ב) כל אדם לישא אשה כדי לפרות ולרבות. וכל מי שאינו עוסק בפריה ורביה כאלו שופך דמים, וממעט את הדמות, וגורם לשכינה שתסתלק מישראל. הגה וכל מי שאין לו אשה שרוי בלא ברכה, בלא תורה כו' ולא נקרא אדם. וכיון שנשא אשה עונותיו מתפקפקים, שנאמר מצא אשה מצא טוב ויפקרצון מאת ה'.

 

נשמת אברהם

                   (א) חייב.

1. מחלה תורשתית. כתב לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל 1: מסופקני במי שיש לו מחלה תורשתית וצאצאיו יהיו כל ימיהם בצער, או מי שסובל מחוסר קרישות הדם שזה עובר לזכרים (המופיליה), אם מותר משום כך לא לקיים מצות פריה ורביה ולישא לכתחלה אשה שאינה בת בנים, שהרי אין חיוב לבזבז יותר משליש 2 או חומש מנכסיו אפילו על מצוה עוברת, ואילו האיש הזה חש בעצמו שהצער שיהיה לו ולבניו שוים אצלו הרבה יותר משליש נכסיו, או אפשר שאין לו לחקור בנסיבות וגם בזה אמרינן בהדי כבשי דרחמנא למה לך ומאי דניחא קמי קוב"ה לעביד. אך ראיתי  שמובא מהאגרות משה (סי' ה ס"ק יג ד"ה סכנה להולדת ילדים חולים עמ' קמט) דפשיט ליה טובא שחייב בקיום המצוה ולענ"ד צ"ע, עכ"ל.

                   ועיין להלן סי' ה ס"ק טז (עמ' קכז).

 

2. קושי לגדל בנים.       בשו"ת אג"מ 3 כותב הגר"מ פיינשטיין זצ"ל לשואל שהוא חולה וקשה לפניו לגדל בנים, אם מותר לישא אשה על דעת שתעשה באופן שלא תוכל להתעבר. וכותב: הנה פשוט שלא שייך להתיר, דכל ההיתר שיש לפעמים ליתן הוא במקום סכנה להאשה ואיכא דברים ששייך להתיר אף שיש לה חולי שאין בה סכנה אבל צער גדול. אבל לא בשביל קושי הגידול וחוסר פרנסה וכדומה. וממילא לא שייך להתיר מצד האיש דלא שייך בו חולי וצער מצד העיבור והלידה אלא קושי מענינים אחרים. אבל אם ירא מלישא אשה הראויה להוליד בנים, אף שאיני רואה טעם כל כך שהרי האם תגדל הבנים, יראה ליקח אשה שכבר אינה ראויה בדרך הטבע להוליד בנים שהיא קרובה לחמישים שנה או יותר, וזה הרי יותר טוב לפני מע"כ הרמה שהוא ג"כ קרוב לחמישים שנה מלישא אשה צעירה ממנו, וזה רשאי אף אם לא יוכל לקיים ולערב לא תנח, מאחר שירא מזה, עכ"ל.

 

3. זוג פתאים. כותב הגרש"ז אויערבאך זצ"ל באותה תשובה (אות ב): היות ובנדון שאלתו הבעל והאשה אינם יכולים כלל לטפל עם הילדים וגם ההורים שלה מתנגדים ואינם רוצים לקחת טורח זה וגם מנהלי בית הדירה נבוכים ולא רוצים לקחת טורח זה, ואין לחייבם בטורח זה, וגם הטפול להכניס את הילדים למוסדות וכו' אין לחייב אחרים בגלל שהוא רוצה לקיים המצוה שלו, ונוסף לזה הואיל ושניהם פתאים ויש חשש סביר שהילדים יהיו ח"ו בגדר שוטה אשר כל חייהם בסכנה, ואינו דומה לממזר שהוא יכול לישא ממזרת וגיורת וכו' והוא אדם בריא וחייו הם חיים וכו', ולכן יש לומר לבעל שהוא אנוס ופטור מהמצוה, כאילו הוא במקום שאין מי שיטפל עם הנולד מיום הולדו. אמנם היה מהראוי לסייע למצוה אבל בגלל החששות הנ"ל אין מצוה לסייע ולהשפיע שאחרים יטפלו, עכ"ל.

 

4.  זוג מפגרים. ממשיך שם (אות ג) הגרש"ז אויערבאך זצ"ל בתשובה להפרופ' שמעון גליק הי"ו 4: שאם הבעל פקח הרי חייב הוא בפו"ר, אך אם גם הוא מפגר, חושבני מסברא שאם אחד מבני הזוג מצטער מזה והוא דורש ומבקש רפואה צריכים שפיר לעזור להם בדרך הרגילה, אבל לא לעשות תחבולות ואמצעים כעין הזרעה מהבעל וכו', ואם רק הסבתא וכדומה מבקשת את זה יותר טוב להמנע, כל זה כתבתי מסברא בלי שום יסוד מהש"ס, עכ"ל.

 

                   (ב) כל אדם. האם טריפה חייב בפריה ורביה. עיין באוצר הפוסקים 5 שזה תלוי במה שדן בקונטרס מים חיים 6 אם ראוי להוליד, ועיין בשער המלך 7 דטריפה אינו מוליד ובאבני מלואים 8 דטריפה זכר מוליד, ועיין גם בכרתי ופלתי 9.

                   כתב לי הגרא"י וולדינברג זצ"ל בהערה על ספרי חלק ג מהדו"ק (מודפס בשו"ת ציץ אליעזר חי"ז סי' מט): באה"ע סימן א' בנשמת אברהם סק"ב כותב וז"ל: האם טריפה חייב בפריה ורביה, עיין באוצה"פ שזה תלוי במה שדן בקו' מים חיים לפרי חדש סי' ב' אם ראוי להוליד וכו'.

          ויש להאיר כי ברור שכל הספק הוא רק באם מחויב לישא אשה בת בנים, אבל לישא אשה בודאי מחויב מכח האיסור דאסור לו לאדם לעמוד בלא אשה, כדאיתא ביבמות ד' ס"א ע"ב, ונפסק ברמב"ם בפרק ט"ו מאישות הט"ז ופרק כ"א מאיסו"ב הכ"ו. ואבה"ע סימן א סע' ח, יעו"ש. כן יש להעיר כי נראה דלהלכה למעשה מחויב גם לישא אשה בת בנים, כי הרי זה ספיקא דאורייתא, דהרי מצות קיום פו"ר הוא מה"ת, ולגבי דידיה יש ספק אם הוא מחויב מכח מחלוקת הפוסקים בזה, וא"כ ספיקא דאורייתא לחומרא. ועוד זאת נראה, דבזמנינו נקרא ספק זה ספק חיסרון ידיעה, דהרי בנקל לברר זאת באמצעות בדיקה רפואית אם זרע שלו ראוי להזריע, וא"כ מחויב לעשות זאת טרם שיברור לו את הדרך שלא לישא אשה בת בנים.

          נוסף על האמור הרי בדרך כלל ישנם כמה ספיקות אם אצל אדם הוא בגדר טריפה כלל כמבואר בספרו נשמת אברהם יו"ד סי' כ"ט סק"א וסי' ש"ה סק"ג, והדפיס שם מה שאני כתבתי לו בזה, וכתבתי מזה גם בספרי שו"ת ציץ אליעזר חט"ז סי' ל"ב יעו"ש. והמדובר, בפרי חדש ויתר הפוסקים המדברים מזה, הוא אצל בעל חי, וא"כ יש ספק ספיקא לחומרא.

                   לכן נראה ברור להלכה שחייב בפריה ורביה, ורק צריך להודיע לאשה את פגמו זה כשם שמחויב להודיע מזאת אפילו אם ישא אשה שאינה בת בנים, עכ"ל של הגרא"י וולדינברג זצ"ל.

 

          תאומי סיאם (תאומים שנולדו דבוקים). ראה מה שכתבתי בכרך ב יו"ד סי' שה ס"ק ה4 (עמ' שפא). כותב השו"ת שבות יעקב 10: הנה ראיתי דבר חדש בחנוכה תס"ח [לפ"ק] הובא מארץ לוע"ז שני נערים עכו"ם תאומים זכרים שדבוקים זה בזה בקדקד ראשיהם וכו' ועמד השואל ושאל לפרש לו דיניהם אם יארע כן ח"ו בישראל וכו'. ולענין ירושה פשיטא דיורש שני חלקים כיון דתרי גופים נינהו, ומ"מ אסורים לישא אשה דיש איסור אשת איש כיון שצריכין לשכב במטה אחת, גם אסור לשמש בפני כל חי, ומהאי טעמא אפילו אחד זכר ואחד נקבה או אפילו שתי נקבות ובמקום שנושאין שתי נשים, אסורים להנשא כיון דאסור לשמש בפני כל חי. ומ"מ אם אחד זכר ואחת נקיבה, קיים מצות פו"ר אע"ג דבן סריס ואיילונית קיי"ל דלא קיים המצוה דפ"ו, מ"מ הני ראוין הם להוליד רק דאריה הוא דרביע עליהן, עכ"ל. ובהסכמתו לספר שבות יעקב כותב בעל השואל ומשיב: וע"ז תמה למה לא אמר האיסור משום שתי אחיות, והשבתי דלפי מה דהובא מקודם ש"ס מנחות לענין תפילין ומבואר שם בש"ס דכל שיש שם שני ראשים הוי טריפה וא"כ ה"ה כשהם שני גופים וראשיהם דבוקים זה לזה ג"כ הוי טריפה, והרי מבואר בנדה דף כג דבאחות אשה דלא מיתסר אלא בחייה כל שטריפה אינה חיה אין איסור לאחות אשה וכמ"ש בשו"ת הרב מהר"ח אלפנדרי בספרו מגיד מראשית חיו"ד ס"ס ב, וא"כ ליכא איסור משום אחות אשה וכו', עכ"ל 11.

                   אך הפ"ת 12 כותב: עיין בשו"ת מגיד מראשית מהרב רבי חיים אלפאנדרי ס"ס ב שחקר בב' אחיות דאסרן הכתוב דוקא בחייהן, אם היה ראובן נשוי עם לאה ונעשית טריפה בחייה, כגון ניקב קרום של מוח וכיוצא וקידש לאחותה, אי הוי מקודשת דלא מקרי בחייה כיון שטריפה אינה חיה, ע"ש שלא העלה בזה דבר ברור. ולענ"ד אין כאן מקום ספק כלל דודאי מקרי בחייה, עיין בנדה דף כג בפרש"י ד"ה למימרא דחיי ובתוס' שם ובב"ש לקמן סי' לז ס"ק ב ודוק, עכ"ל.    והברכ"י 13  כותב דמדברי הרמב"ן והר"ן שם בחידושיהם יש ללמוד דמתסר.

                   וכן ראיתי בשו"ת בית יצחק 14 שכותב: והנה לעיל הבאתי מש"כ הגאון מלבוב בהקדמת שבות יעקב, הנה מה שכתב שם דאם טריפה אינה חיה מותר באחותה והביא זאת בשם מהר"ח אלפאנדרי, זה לא ניתן להאמר דכל עוד שהאשה חיה אסור באחותה, ולהדיא מבואר כן בתוס' נדה כג ע"א שכתבו דפשיטא ליה אי יכול לחיות אף רגע לאתסורי אחותה. הרי דטריפה אסור באחותה אם תוכל לחיות במקצת וקרא כתיב אשה אל אחותה לא תקח לצרור לגלות ערותה בחייה וזה נשמת חיים באפה והוא יקח אחותה עליה בחייה. שוב ראיתי בפ"ת סי' טו באהע"ז וכו' וכבר התפלא עליו שם מהתוס' הנ"ל. ובגוף מה שהקשה השואל בהקדמה של השבות יעקב שכתב בב' אחיות וכו' והקשה תיפוק ליה דאסור לישא ב' אחיות, לק"מ דמיירי בגיורת ובודאי השאלה היה בנכריות ונסתפק אם יתגיירו איך יהיה הדין ואין כאן איסור משום ב' אחיות, עכ"ל.

                   אך ק"ל מהשו"ע 15 שפוסק מפורש: הנושא גיורת ובתה הגיורת או שתי אחיות מן האם, יושב עם אחת מהן ומגרש השניה, ע"כ. ועוד הלא כתוב מפורש בשאלה: לפרש לו דיניהם אם יארע כן ח"ו בישראל, וצל"ע בכל זה.

                   וכתב לי הגרא"י וולדינברג זצ"ל בהערה על ספרי חלק ג מהדו"ק (מודפס בשו"ת ציץ אליעזר חי"ז סי' מט): בנוגע לתאומים שנולדו דבוקים (תאומי-סיאם), שהשבות יעקב כותב דאם יארע כזאת בישראל, אפילו אחד זכר ואחד נקבה או אפילו שתי נקבות במקום שנושאין שתי נשים אסורים להנשא כיון שאסור לשמש בפני כל חי, והגאון בעל שואל ומשיב בהסכמתו לספר שבו"י מתמה למה לא אמר האיסור משום שתי אחיות, וכבו' מביא בשם שו"ת בית יצחק שכותב על קושית השו"מ דלק"מ דמיירי בגיורת, ובודאי השאלה הי' בנכריות ונסתפק אם יתגיירו איך יהיה הדין ואין כאן איסור ב' אחיות. ומקשה ע"ז כבו' וז"ל: אך ק"ל מיו"ד סי' רס"ט סע' ה' שנפסק מפורש: הנושא גיורת ובתה הגיורת או שתי אחיות מן האם, יושב עם אחת מהן ומגרש השניה, ועוד הלא כותב מפורש כשאלה לפרש לו דיניהם אם יארע כן ח"ו בישראל, וצ"ע בכל זה, עכ"ל. וקושיא זאת שמקשה כבו' על הבית יצחק מההיא דיו"ד סי' רס"ט נראית חזקה, וביותר שהרי נפסק בכזאת גם ברמב"ם בפי"ד מה' איסורי ביאה הלכה ט"ו, ואיך יתכן שנעלם מכל זה מעיני הבדולח של הגאון העצום הזה שכידוע היה לבו כלב הארי.

                   ואחרי העיון נראה לי ליישב דברי הבית יצחק בכזאת. דהנה בשו"ע שם בסע' ב' נפסק דדין גרים בעריות של שאר בשר הוא, דאם היה נשוי כשהוא עכו"ם לאמו או לאחותו מאמו ונתגייר מפרישין אותם, ואם היה נשוי לשאר עריות ונתגייר הוא ואשתו אין מפרישין אותם ומסביר הש"ך בסק"ב דכך הוא דין גרים, אם עבר על דתו בעוד שהוא עכו"ם ונשא אמו או אחותו מאמו ונתגיירו מפרישין אותן עולמית, שאם לא ימחו בידו אע"פ שעבר בגיותו על דתו מ"מ יאמרו באנו מקדושה חמורה וכו' שכבר עשיתי איסור ועכשיו הותרה לי, ואם היה נשוי שאר עריות בגיותו אפילו מצד האם ונתגייר הוא ואשתו עמו, כיון שאין האיסור אלא משום גזירה דישראל דלא ליתי לאחלופי וכו' הואיל וכבר נשוי הוא אין מפרישין אותם עולמית רק ג' חדשים להבחין בין זרע שנזרע בקדושה לזרע שנזרע שלא בקדושה ע"ש. למדנו מהסע' ב' שבשו"ע והגדרתו של הש"ך בזה דחוץ מאמו ואחותו, שאר העריות אפילו מן האם אם היה נשוי איתם בגיותו ונתגייר הוא ואשתו, אין מפרישין אותן זמ"ז הואיל וכבר נשוי הוא, ורק אם נשא אותם לאחר שנתגייר אזי מפרישין אותם. ואם כן בכלל זה של שאר העריות הוא גם אם נשא שתי אחיות בגיותן ונתגייר אתן דג"כ אין מפרישין אותם. הכי ראיתי בחזון איש יו"ד סי' קנ"ח שמבאר נמי בכזאת בדעת הרמב"ם, השו"ע והש"ך עיי"ש. וא"כ, לפי זה ברור כי זה שנפסק בסע' ה' דמגרש השניה, כי הוא דוקא אם נשא אותן בגיורן אבל אם נשא אותן בגיותן אין מפרישין אותן. וזה מדויק מאד בלשון השו"ע בסע' ה' שמדייק לכתוב בלשון "הנושא אשה ובתה הגיורת וכו'" והיינו שנשא אותן כשהיו כבר גיורות, ולכן פסקינן דיושב עם אחת מהן ומגרש השניה, אבל אם נשא אותן עוד בגיותן יש לומר שפיר שאין צריך לגרש השניה.

                   ואם כן הרי מיושבים שפיר דברי הבית יצחק, דיש לומר דכוונתו לתרץ דהשבו"י מיירי היכי שנשא התאומות בגיותן ואח"כ נתגייר הוא והן יחד דאזי אין מפרישין אותן כנ"ל, דבכה"ג ליכא משום איסור שתי אחיות, ולכן הוצרך לבוא עלה רק מכח זה מפני שאסור לשמש בפני כל חי.

                   ולשאלתו הנוספת דמר, דהלא כתוב מפורש בשאלה "לפרש לו דיניהם אם יארע כך ח"ו בישראל", יש ליישב בפשוטו, דמכיון שנתגיירו גם זה כבר בגדר של "בישראל", דנחשבים כבר כישראלים.

                   עוד אזכיר מה דאיתא בירושלמי פי"א דיבמות ה"ב וז"ל: גר שנתגייר והיה נשוי אשה ובתה או אשה ואחותה כונס אחת ומוציא אחת. במה דברים אמורים שלא הכיר אחת מהן משנתגייר [שלא בא על אחת מהן כשנתגייר] אבל הכיר את אחת מהן משנתגייר, אותה שהכיר אשתו. ואם הכיר את שתיהן כיון שהכיר הכיר [ומותר בשתיהן] עכ"ל הירושלמי. ועוין מ"ש בזה בשו"ת חוט המשולש סימן ה, וחזו"א יו"ד שם. וא"כ לפי הירושלמי מפורש בהדיא דבנשא אשה ואחותה בגיותן ונתגיירו והכיר את שתיהן אמרינן כיון שהכיר הכיר ומותר בשתיהן, וא"כ שפיר משכחת לה בכה"ג דלא אסור משום אחות אשתו, ואז בנשואי תאומות סיאם יש לאסור רק משום שאסור לשמש בפני כל חי וכנ"ל, כל זה מהגרא"י וולדינברג זצ"ל.

                   וראה גם מה שכתבתי בנושא של תאומי סיאם בכרך א או"ח סי' כז ס"ק ד, כרך ב יו"ד סי' שה ס"ק ה4 (עמ' שפא) וכרך ד חו"מ סי' תכה ס"ק א24 (עמ' קסג).

 

 

סעיף ג  מצוה על כל אדם שישא אשה בן י"ח, והמקדים לישא בן י"ג, מצוה מן המובחר, אבל קודם י"ג לא ישא דהוי כזנות. ובשום ענין לא יעבור מעשרים שנה בלא אשה. ומי שעברו עליו כ' שנה ואינו רוצה לישא, ב"ד כופין אותו לישא כדי לקיים מצות פריה ורביה. מיהו אם עוסק בתורה וטרוד בה, ומתירא לישא אשה כדי שלא יטרח במזונו ויתבטל מן התורה, מותר להתאחר. הגה ובזמן הזה (ג) נהגו שלא לכוף על זה. וכן מי שלא קיים פריה ורביה ובא לישא אשה שאינה בת בנים, (ד) כגון עקרה וזקנה או קטנה, משום שחושק בה או משום ממון שלה, אעפ"י שמדינא היה למחות בו, לא נהגו מכמה דורות לדקדק בענין הזיווגים. ואפילו נשא אשה ושהה עמה עשר שנים לא נהגו לכוף אותו לגרשה, אע"פ שלא קיים פריה ורביה, וכן בשאר ענייני זיווגים, ובלבד שלא תהא אסורה עליו.

 

נשמת אברהם

           (ג) נהגו שלא לכוף. כותב הב"ש 16: עיין במרדכי ובאגודה כתבו בחו"ל אין כופין, גם דין הוא שנגזור על עצמינו שלא לישא אשה אלא אין גוזרים גזירה על הציבור אא"כ רוב הציבור יכולים לעמוד בו, הלכך עכ"פ אין כופין אם אינו מקיים פו"ר אפילו בא"י, עכ"ל.

                   כותב החת"ס 17: ובדרוש אמרתי דכוונת חז"ל היה כי הקב"ה נשבע בשמו הגדול שלא לכלות זרע ישראל בשום אופן, ואלו היה מלכות גוזר להשמיד ולהרוג ולאבד את כל היהודים ע"כ היה הקב"ה גבור ומושיע ית"ש, אלא שגוזרים גזירות וישראל קיימים והקב"ה מסתיר פנים, ע"כ ראוים שאנחנו ניקום ונגזור כליה על זרע אברהם ע"י ביטול פ"ו וע"כ יקום ד' ויושיע. אמנם איכא למיחש שהרשעים שאינם שומעים לקול חכמים יזידו וישאו נשים ויולידו וכיון שיתקיים זרע ישראל בשום אופן בעולם לא יהיה הכרח להגאל, ויתמעטו הצדיקים ויתרבו זרע רשעי ישראל וכו', ע"ש.

 

                   (ד) כגון עקרה וזקנה. ואם הוא עקר או זקן, יתכן שאין כל איסור מצד האשה להינשא אליו. כי הלא כותב הרמב"ם 18: ורשות לאשה שלא תנשא לעולם או תנשא לסריס, עכ"ל. אך עיין בבאה"ט 19 שמביא מחלוקת אם אשה חייבת לקיים לשבת יצרה או לא וז"ל: כתב הח"מ דוקא משום מצות פו"ר מוכרים ספר תורה אבל להשיא יתומה אין מוכרין כי היא אינה מצווה על פו"ר אלא דוקא להשיא יתום מוכרים משום פו"ר. והב"ש כתב עליו מיהו למ"ש לקמן ס"מ מוכרין ס"ת לקיים לערב אל תנח ידך, י"ל להשיא יתומה נמי מוכרים ס"ת לקיים לשבת יצרה, דאשה נמי מצווה על שבת. ומיהו למ"ש סוסי' יג בהגה אשה אל תשב בלא בעל משום חשד, והוא מהרמב"ם פט"ו מהל' אישות דין טז, משמע דאינה מצווה על שבת, ע"כ. ועיין תשובת רד"ך שכתב דהאשה מצווה על שבת וכו' עכ"ל הבאה"ט. אך כותב הערוה"ש 20: יש מהגדולים שכתבו שהאשה אף שאינה מצווה על פו"ר מ"מ חייבת בלשבת יצרה, ואין עיקר לדברים הללו דכל עיקר מצות פו"ר הוא מטעם שבת כמ"ש בסע' א (שם כותב דמצות פו"ר מצוה רבה הוא עד למאד מפני שבה תלוי קיום וישוב העולם ולכן אפילו מי שקיים המצוה ומתו בניו חייב לישא אשה ולהוליד עוד הפעם והטעם מפני שהמצוה היא משום לשבת יצרה וכיון שמתו הרי לא קיים את השבת – יבמות סב) והנשים כיון שלא נצטוו על פו"ר ממילא דלא נצטוו על לשבת יצרה וכן מוכח מדברי הרמב"ם (פכ"א באיסורי ביאה הכ"ו) ומכל הפוסקים שאין שום חיוב מוטל על האשה, וכו' ומזה ראיה שאינה מצווה על כלום, וכו' עכ"ל.  ובאה"ט עצמו, על מה שכותב הרמ"א (סע' יד) י"א דלא תעמוד בלא איש משום חשדא, כותב 21: כ"כ הרמב"ם פט"ו מהל' אישות. ותימא דבפכ"א מהל' איסו"ב הכ"ו כתב ורשות לאשה שלא תנשא לעולם או תנשא לסריס, ע"ש, ויש ליישב וכו' ושם בהל' איסו"ב ע"פ הדין דמצד הדין הרשות לאשה שלא תנשא לעולם דאפי' איסור דרבנן ליכא גבה דידה לא משום שבת יצרה ולא משום הרהור משא"כ גבי דידיה, עכ"ל.

                   וכדעת הב"ש שגם אשה חייבת בלשבת יצרה כן דעת המג"א וז"ל 22: וה"ה יתומות (ר"מ אלשקר סי' מ"ב כ"ה) וכן נ"ל מוכח מדקאמר הגמ' הטעם משום לא תוהו בראה לשבת יצרה ולא קאמר משום פרו ורבו אלא דפרו ורבו לא שייך באשה משא"כ לשבת יצרה וכמ"ש התוס' בגיטין דף מ"א ע"ב כנ"ל דלא כמ"ש בחמ"ח סימן א' והארכתי בזה בתשו' וה"ה דמוכרין ס"ת לפדיון שבוים (ב"י בי"ד סימן רנ"ב וש"כ דלא כדרישה), עכ"ל. וכ"כ המ"ב בשם המג"א והא"ר בשם כמה פוסקים 23: ואפילו יתומות דאע"ג דאין האשה מצווה על פריה ורביה מ"מ לשבת יצרה שייך גם באשה, עכ"ל.

                   ומה שכותב הערוה"ש "ומכל הפוסקים שאין שום חיוב מוטל על האשה" צל"ע כי הלא הוא בעצמו כותב 24: וי"א שם דווקא יתומים ולא יתומות מפני שהנשים לא נצטוו על מצות פריה ורביה [חמ"ח שם וע"ש בב"ש] ואינו כן דאדרבא מצינו בכתובות [ס"ז.] דיתומה קודמת ליתום בנשואין וכ"כ הלבוש בכאן דהרי על לשבת יצרה כולם נצטוו וחרפת היתומה גדולה מחרפת היתום והכי קיי"ל [וכ"כ המג"א והא"ר סקי"ב וכ"כ בתשו' ר"מ אלשקר], עכ"ל.

 

 

סעיף ה  כיון שיש לאדם (ה) זכר ונקבה קיים מצות פריה ורביה, והוא שלא יהיה הבן סריס או הנקבה איילונית. (פי', איל הוא זכר הצאן, כלומר שיש לאשה טבע הזכר וסימנים הם שאין לה שדים כנשים, וקולה עבה, ואותו מקום אינו בולט מגופה כיתר הנשים).

 

נשמת אברהם

 

          (ה) זכר ונקבה. קיימת שיטה להפריד בזרע האב, בין זרעונים זכריים וזרעונים נקביים כך שבהזרעה מלאכותית יש סיכוי טוב להבטיח את מין העובר.

          זוג שיש להם כמה בנות ורוצים בן, האם מותר להם להשתמש בהזרעה מלאכותית (בהשגחה וכו') עם הפרדת הזרעונים כנ"ל כדי שיהיה להם בן? ולכאורה נראה שאין לעשות כן, כי ראה להלן 25 שגם הפוסקים המתירים הזרעה מלאכותית התירו רק לזוג שאין להם ילדים כלל וכן רק אחרי שעברו עשר שנים ובקביעה רפואית מוסמכת שאין עצה אחרת – רק בתנאים אלה התירו הוצאת זרע בידים. אמנם ראה מה שהבאתי בשם הגרש"ז אויערבאך זצ"ל 26 שכתב לגבי הוצאת זרע לבדיקה וז"ל: ויתכן דאפילו אם כבר יש לו בן ובת גם כן מותר כדי לקיים מצות שבת או שאשתו מצטערת הרבה מזה שאין להם עוד בנים, עכ"ל 27. אך כתב לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל: הרי בדיקה אין דינה כבטלה הואיל וזה לצורך רפואה כדי שיוכל לקיים פו"ר או מצות שבת, מה שאין כן מי שרוצה רק בן, משחית בידים את כל השאר, ונמצא שהוא ודאי משחית ורק בחלק קטן רצונו לנסות להציל ע"י הזרעה, עכ"ל.

          וכן לגבי זוג שאין להם ילדים כלל ואחרי שקיבלו היתר להזרעה מלאכותית רוצים לוודא שהיילוד יהיה זכר (או נקבה). ולכאורה כאן גם לדעת הפוסקים הנ"ל יהיה מותר לבצע הפרדת הזרעונים לשני המינים לפני הזרקת החלק הרצוי לרחם האשה. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל: חושבני שגם זה לא רצוי להתיר, עכ"ל.

          ואמנם בעצם השיטה יש השחתת חלק מהזרע בידים, אך גם בהוצאת זרע לבדיקה יש השחתה, לא רק של חלק אלא של כל הזרע בידים, ובכל זאת מקובל להתיר בתנאים מסויימים 28. וכן בהפריה במבחנה משתמשים רק בחלק קטן מהזרע כדי להפרות את הביציות. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל: כתבתי כבר שזה לצורך פו"ר או שבת ולא לבטלה, עכ"ל. אך צ"ע בשתי השאלות הנ"ל האם לא בכגון דא נאמר 29: בהדי כבשי דרחמנא למה לך. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל: לזה אני מסכים, עכ"ל.

          לעומת האמור לעיל, אמר לי הגאון זצ"ל בזוג שידוע שילדיהם הזכרים עלולים לסבול ממחלה קשה (כגון המופיליה) מותר לבצע עבורם הזרעה מלאכותית (מבעל לאשתו) אחרי הפרדת הזרעונים והזרעת הזרעונים הנקביים בלבד.

 

 

סעיף ו  נולדו לו זכר ונקבה, ומתו והניחו בנים, הרי זה קיים מצות פריה ורביה. בד"א, כשהיו בני הבנים זכר ונקבה, והיו באים מזכר ונקבה, אף על פי שהזכר בן בתו והנקבה בת בנו, הואיל ומשני בניו הם באים הרי קיים מצות פריה ורביה. אבל אם היו לו בן ובת, ומתו, והניח אחד מהם זכרונקבה, עדיין לא קיים מצוה זו. הגה (ו) היה הבן ממזר או (ז) חרש, שוטה וקטן, קיים המצוה.

 

נשמת אברהם

          (ו) היה הבן ממזר. נתעברה באמבטי. כותב הח"מ 30: יש להסתפק, אשה שנתעברה באמבטי אם קיים האב פ"ו ואם מקרי בנו לכל דבר. ובלקוטי מהרי"ל נמצא שבן סירא היה בנו של ירמיה שרחץ באמבטי כי סירא בגי' ירמיהו וכו', עכ"ל. וכותב על זה הב"ש 31: ויש להביא ראיה ממ"ש בהגהת סמ"ק והב"ח הביא ביו"ד סי' קצה, אשה מוזהרת שאל תשכב על סדין ששכב עליהן איש אחר פן תתעבר מש"ז של אחר גזירה שמא ישא אחותו מאביו, נשמע דהוי בנו לכל דבר, עכ"ל.

                   וכותב המל"מ 32: ואין ספק דלא נאסרה לבעלה משום דאין כאן ביאת איסור וכן מבואר בהגהת סמ"ק מה"ר פרץ הביאו הב"ח יו"ד סי' קצה ס"ה וז"ל: אשה נדה יכולה לשכב על סדיני בעלה ונזהרות מסדינין ששכב עליהם איש אחר פן תתעבר מש"ז של אחר, ואמאי אינה חוששת פן תתעבר בנדתה מש"ז של בעלה ויהיה הולד בן הנדה. והשיב: כיון דאין כאן ביאת איסור הולד כשר לגמרי אפילו תתעבר מש"ז של אחר כי הלא בן סירא כשר היה, אלא דמש"ז של איש אחר קפדינן כי היכי דקפדינן אהבחנה. גזירה שמא ישא אחותו מאביו כדאיתא ביבמות, עכ"ל הסמ"ק. מהכא מוכח דהוי בנו לכל דבר שהרי חששו שמא ישא אחותו מאביו, וכ"כ בעל ב"ש סי' א ס"ק י ע"ש, עכ"ל של המל"מ. וראה גם בט"ז 33. וממשיך המל"מ שם לשאול בהסתמך על הרבה ראיות, דלא יתכן שתתעבר באמבטי.

                   אך כותב השי למורה 34: ועיין במל"מ שהאריך בזה ודבריו תמוהין דח"ו לדחות פשטות דברי חז"ל בשביל קושיא ואילו ראה דברי התשב"ץ ח"ג סי' רסג ובהגהה שם שהנסיון מעיד ע"ז לא היה המל"מ כותב מה שכתב בזה וכו', ע"ש. וכ"כ הברכ"י 35. וכ"כ השו"ת תשובה מאהבה 36 שמי יוכל להכחיש דבר הנאמר בפירוש בגמ' ונראה מכמה מגדולי הראשונים.

                   כותב הגרש"ז אויערבאך זצ"ל 37: והנה זה ודאי דלהלכה אין לסמוך כלל על האגדה מבן סירא שהיא מפוקפקת 38 וכמו שהביא מהתשב"ץ, אלא כל ההוכחה היא רק מדברי קדמון, הוא רבינו פרץ ז"ל דסובר הכי להלכה, עכ"ל.

                   ועיין מה שכתבתי להלן ס"ק 13 עמ' לו בשם החיד"א והשדי חמד.

                   הדברים האלה נוגעים לנו לגבי הזרעה מלאכותית, בין מזרע הבעל ובין מזרע של איש זר וכן בטיפולים אחרים עבור זוג חשוכי ילדים, וכדלהלן ס"ק 13 עמ' לו.

 

עקרות וטיפולה

                   לרפואה המודרנית הרבה דרכים היום לטיפול בבעיה זו ובע"ה נידון בהם אחת לאחת. אך עקב הבעיות והשאלות ההלכתיות הרבות בטיפולים אלה חייבים להתייעץ בהתחלה, ולאורך כל הדרך, עם פוסק מובהק כדי לדעת מה מותר ומה אסור. ועלינו לדעת שהכל הוא רצון השי"ת והצלחת הטיפולים – בסופו של ענין – תלוים אך ורק ברצונו יתברך. וראה במדרש רבה 39 וחינוך 40.

 

1. בדיקת חום או שתן לזמן ביוץ. אשה שצריכה לבדוק חום גופה יום יום כדי לדעת מתי זמן הביוץ, מותר לה לעשות זאת גם בשבת 41 (אך, כמובן, לרשום רק במוצאי שבת). גם ניתן לבדוק השתן עבור הורמון  שריכוזו עולה כעשרים וארבע שעות לפני הביוץ וגורם לשינוי צבע בבדיקה. האם מותר להשתמש בבדיקה זו בשבת או האם יש שאלה של צביעה? כותב השש"כ 42 בשם הגרש"ז אויערבאך זצ"ל, שמכיון שמעונינים לראות השתנות הצבע הנעשה ע"י השתן, אפשר דשפיר חשיב צובע. אך יש להסתפק, דכיון שאין רוצים כלל בצביעת הנייר, רק למען דעת דבר אחר, אין זה דומה כלל לצביעה שהיתה במשכן, ולכן טוב לעשותו באופן שהשתן יתקרב מאליו אל הנייר, דחשיב רק גרמא, עכ"ד. ואמר לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א שבבדיקת שתן כדי לדעת זמן הביוץ בזוג חסוכי ילדים מותר להשתמש בבדיקה זו גם בשבת 43 ושכן שמע פסק זה גם מהגרי"ש אלישיב שליט"א.

 

הזרעה מלאכותית(IUI).קיימותשתי אפשרויות של הזרעה מלאכותית ברפואה – או הזרקת זרע מהבעל לאשתו או, במידה שקיימות בעיות בזרעו של הבעל, הזרקת זרע מאיש זר. במקרים מסויימים גם מערבבים זרע של הבעל עם זרע של אדם זר אך מבחינת הלכה אין שום הבדל בין זה לבין הזרקת זרע שכולו מאדם זר.

 

2. הזרעה מלאכותית מהבעל.כותב השו"ת דברי מלכיאל 44 לאסור מכמה טעמים: בשעת מעשה של הוצאת זרע מהבעל לשפופרת, הוא מוציא לבטלה ורק שסומך על הרופא שאומר שיכניסנו לרחם האשה, והיכן מצינו שיכול לסמוך בזה עליו, ועוד דהא אפשר שיתקלקל איזה דבר בהשפופרת ויאמר הרופא שצריך לעשות זה עוד הפעם וזה מצוי אצל הרופאים וכו', ובאמת יש לחוש שהרופא ישים מקודם בהשפופרת זרע של אחר כדי שתתעבר ודאי וכו' וזה ודאי לא יעיז לומר להרופא שרוצה לבדוק מקודם את השפופרת. ומפורש בש"ס בגיטין דף סא וע"ז דף לא וביו"ד סי' קיח דחיישינן לאיחלופי במקום שיש לו איזה טובת הנאה מזה. לזאת בנ"ד נלע"ד שאסור לעשות כן ואין כדאי להתחכם ביותר וישליכו יהבם על ד' אשר יזכה עוד אותם בזרע של קיימא ובפרט שלא עברו עוד עשר שנים כדין, ונצטוינו לקיים פו"ר כדרך בני אדם ולא ע"י התחכמות כאלה אשר קרובים יותר לאיסור ולמכשול כמו שבארנו בע"ה, עכ"ל. וכן הוא מניף את ידו שנית 45 וכותב: לא אאריך בזה כי לדעתי אין להתיר דבר כזה להוציא בידים, כי רבו הספיקות בדבר זה. וענין הוצאת זרע לבטלה חמור מאוד, וגם בנתינה ברחם האשה יש כמה חששות, ואם נבוא להתיר דבר כזה יש לחוש לכמה מכשולים ועי"ז ניתן יד לפושעים ודי למבין, עכ"ל.

                   כותב השו"ת ציץ אליעזר 46: מצאתי בספר שהוציאו לתולדותיו של הגאון החזו"א ז"ל, נקרא בשם האיש וחזונו, שמובא שם שמחבר הספר פנה אל הגאון ז"ל במיוחד בשאלה זאת, באשה אשר הזמן שבין וסת לוסת היה קצר מאד והרופאים תלו בזה סיבת העובדא שלא היו לה בנים וכו', על כן יעצו הרופאים להשתמש בהזרעה מלאכותית בימים שלפני הטבילה. והחזו"א ענה לו על כך בזה"ל: מכתבכם הגיעני, אי אפשר להתיר, אבל אפשר להתיר להפסיק בטהרה ביום הרביעי וכו', ע"כ. וכותב הציץ אליעזר: אך אולי בלשונו שסתם והשיב בלשון כולל אי אפשר להתיר, כוון החזו"א לדחות בכך כל עצם הצעה כזאת מיסודה, מנימוקים שונים, ולבי אומר לי כך בהיות שמצאתי לאחד מגדולי המשיבים בדור האחרון (הוא הדברי מלכיאל המובא לעיל) שידוע שהחזו"א החשיב את פסקיו, שג"כ דעתו כזאת לאסור הדבר בכל מכל, עכ"ל של הציץ אליעזר.

                   וכ"כ המשפטי עוזיאל 47: דלפי מה שהוכחנו דולד הנולד ע"י אמבטי אינו נחשב כבנו (ועיין לעיל בדברינו בס"ק זה), ממילא יוצא שאסור להוציא ש"ז לשם הזרעה מלאכותית, וגם להסוברים דולד הנולד עי"כ הוא בנו לכל דבר ושקיים בזה מצות פו"ר, נראה שיודו שאסור להוציא ש"ז באופן זה משום דלא ימלט שלא תהיינה טפות לבטלה, ולא הותרה הוצאת ש"ז אלא בדרך מנהגו של עולם, עכ"ל. וכן אוסר השו"ת ישכיל עבדי 48.

                   לעומתם כותב המהרש"ם 49 בזוג שנשואים זה עשר שנים ולא ילדו: הגם שכתבתי בכמה תשובות שאין לסמוך על הרופאים ליתן להם זרע להבחין ממי מניעת הלידה, אבל בנ"ד לכאורה י"ל שאין זה בגדר השחתה כיון דאפשר שאותו זרע עצמו לא ילך לאיבוד ולבטלה ואף שהוא רק ספק תיקון, כבר כתב בשו"ת הרמ"א סי' ק אות י דמוחק (השם) ע"מ לתקן אף שהתיקון רק ספק מותר, דמ"מ לא הוי דרך השחתה כיון שעושה בשביל תיקון וכו'. ומ"מ לא אתיר רק בשהה כבר עשר שנים ולא ילדה ויבא לידי גירושין וכו'. ומחומר האיסור רצוני באופן שיסכימו עמי עוד שני רבנים יראי ד'. ושלא לעשות מעשה רק עפ"י חקירת חכם וירא ד' אשר יראה הענין שהוא שעת הדחק גדול וכתורה יעשה.

                   וכ"כ ההר צבי 50 דכיון שעושה לשם תיקון יש לדון דאין בזה איסור, ובפרט לפמ"ש המנחת חינוך סוף מצוה א דבאינו ראוי להוליד ליכא איסור דהשחתת זרע, ע"כ. ועיין בשו"ת בנין ציון 51 ובשו"ת רב פעלים 52 שדוחים את זה, אך בלי להזכיר את דברי המנחת חינוך.

                   ובשו"ת מנחת יצחק 53 מביא ראיה לדברי המהרש"ם מדברי הבית יעקב סי' קכב ע"ש, אך מסיים שרצונו לשמוע עוד חוות דעת מגדולי הוראה בעיקר היתרו של המהרש"ם. ועיין גם בתשובה אחרת שלו 54.

                   וכ"כ השו"ת זקן אהרן 55 להתיר וז"ל: ובהיות ששמעתי שהמהרש"ם הסכים להתיר והתנה שיסכימו עמו עוד שני רבנים, דרינא בהדיה והנני נמנה עמו בהיתר זה, עכ"ל.

                   כותב הגרש"ז אויערבאך זצ"ל 56: דמסתבר שאין לחוש כלל בזה לאיסור הוצאת זרע לבטלה, כיון שלפי הרופאים ההזרעה היא ממש במקום ביאה וצריכים גם בהזרעה מלאכותית לאותה כמות הזרע שרגיל לצאת מהאדם ע"י ביאה, ואף להמחמירים להוציא זרע לצורך בדיקה היינו משום דאותו הזרע מעיקרא הוא עומד רק להשחתה משא"כ הכא ההוצאה היא לצורך הזרעה ולא להשחתה, רק שצריכים להקפיד לעשותו דוקא ע"י רופא נאמן ובנוכחותו של עוד רופא כדי שידעו ברור שהזרע הוא מהבעל ולא של איש אחר, ואף שאם יתפשט ההיתר יש לחשוש טובא שקלי הדעת יעשוהו בלי השגחה מעולה על הרופא וכו', אך בלא"ה אין בכוחינו להעמיד הדת על תילה, ולכן אין טעם להחמיר ולאסור את המותר על כשרים וטובים בגלל פוחזים וקלי הדעת, עכ"ל.

                   וכן ראיתי בשו"ת שרידי אש 57 שכותב שאין כאן הוצאת זרע לבטלה מכיון שמביא לידי עיבור וכל האיסור של הוצאת זרע לבטלה הוא משום איבוד הזרע ובנידון דידן אינו מאבד כלל אלא מקיימו שלא ע"י בעילה וכו'. ואפילו אי נימא שלא קיים האב פריה ורביה בזה, מכל מקום אין הוצאת הזרע לבטלה שהרי יולד בנים על ידי הזרע, עכ"ל. ועיין גם להלן סי' כג ס"ק ב.

                   והשו"ת ציץ אליעזר 58 כותב בסיכום: כל עוד שיש תקוה שהזוג יוכל להבנות כדרך כל הארץ, אין למהר להתיר זאת ויש לחזר לעשות כל טצדקי בדרכי ההלכה והרפואה לקיים ההזרעה בדרך הטבעית טרם שיגיעו למסקנא להוראות היתר על ידי הזרעה מלאכותית. אם כבר עברו עשר שנים מנשואי הזוג או שהתברר כבר לחלוטין על ידי קביעה של רופאים נאמנים שלא תוכל האשה בשום פנים להרות מבעלה בדרך הטבעית, אז יש מתירים ויש להשגיח בשבע עינים שלא יערבבו חלילה בזה זרע של איש אחר. וכל חיסרון פיקוח כל שהוא מכך עלול להפוך הקערה על פיה ולהביא חלילה על הזוג חורבן במקום בנין, עכ"ל.

                    וכן מתיר השו"ת יביע אומר 59 וכותב: כלל העולה מכל דברינו בזה, כי איש ואשה שישבו עשר שנים יחדיו ולא זכו להבנות ואחר טיפול ממושך ברופאים הסכימו לפחות שני רופאים מומחים שאין עצה אלא בדרך זו, שהבעל יקלח זרעו לתוך צנצנת והם יזריקו את השכבת זרע לתוך רחם האשה ורק אז תתעבר האשה ותלד, אפשר להקל בזה וכו'. אלא שעליהם להקפיד שלא יתחלף זרעו של הבעל בזרע של איש אחר על ידי השגחה מיוחדת, כי חלילה וחס להתיר קבלת זרע של איש אחר ולא תהא כזאת בישראל וכו'. וחשידי הני רופאים שיחליפו את השכבת זרע וכאשר הנסיון הורה וכידוע. ולכן צריך להשגיח בעינא פקיחא על זה, עכ"ל.

                   ומכיון שהרבה פעמים צריכים ליקח פעמים חוזרות זרע מהבעל ובסוף לערבבם יחד כדי שמספר התאי זרע יהיה גדול, קשה מאד ואפילו בלתי אפשרי להשגיח שההפריה באמת תבוצע אך ורק מזרע של הבעל. ולכן מאד מאד צריכים הזוג להקפיד שהרופא המבצע את ההזרעה מלאכותית יהיה ירא שמים כי בסופו של ענין יצטרכו לסמוך עליו ועל נאמנותו כלפי שמים שלא יעשה שום דבר נגד דת משה וישראל, ועיין לעיל שכותב הגרש"ז אויערבאך זצ"ל דנכון יותר להקפיד לא לעשותה אלא בפני שנים.

                   א) השגת זרע מהבעל. כותב השו"ת זקן אהרן 60 שדרך המובחר להשגת הזרע הוא דרך ביאה וזורה מבחוץ, ובאם אי אפשר יעשה כן על ידי כיס המיוחד שמשים על האבר, ובאם גם זה אי אפשר ובהכרח שיוציא לשפופרת (בידים), באין ברירה כל המיקל בנ"ד וכו' לא הפסיד, עכ"ד. ועיין בשו"ת

אג"מ 61 שכתב לחלק בין הוצאת זרע בידים ובכלים דאסור, לבין שעושה דרך ביאה או על ידי גרמא דמותר. וכן עיין בתשובה אחרת 62 שכותב דבימי נדותה כשאי אפשר לבעל ליתן זרעו עי"ז שהוא דש מבפנים וזורה מבחוץ, אז יהרהר באשתו כמו שרוצה לבועלה ורשאי להסתכל בה בכוונה ליהנות ממקומות שמותר באשתו נדה ולהשתדל שיתאוה לתשמיש עד שיתקשה אברו מזה בלא נגיעה ואז יכניס אברו בכלי זכוכית שיצא לשם הזרע, עכ"ל.

                   וכותב הגרש"ז אויערבאך זצ"ל 63: שמסתבר שאין לחוש כלל בזה לאיסור הוצאת זרע לבטלה. ואמר לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל שגם מותר להשיג זרע למטרה זו על ידי הלבשת גומי מיוחד בזמן ביאה. וכתב לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א: ושמעתי על צד הטוב, לעשות חור קטן בכיס, כי אז אין כל חשש, אם היא לא נדה, עכ"ל. ועיין גם להלן סי' כג ס"ק ב.

                   ב) בימי נידותה. השו"ת מהרש"ם 64 והשו"ת זקן אהרן 65 מתירים דווקא בימי טהרתה, והשו"ת ציץ אליעזר (מובא לעיל) מתיר, בשעת הדחק, גם סמוך לוסתה (מכש"כ דהא דהרמ"א יו"ד סי' קפד סע' ה). אך השו"ת מנחת יצחק 66 מתיר, אם יסכימו עמו גדולי ישראל, גם בימי ליבונה לאחר שתטבול ותצא מדין נדה דאורייתא.

                   כותב השו"ת אג"מ 67: הנה בדבר האשה אשר לפי דברי הרופאים מומחים היא מוכשרת לקבל הריון רק ביום השמיני ויום התשיעי מהתחלת וסתה, וכתב כתר"ה שבדבר זליפת זרע הבעל לבטנה יש שמתירין אחרי עבור י"ז נקיים קודם הוסת ותצא מספק זבה ואחר ז' ימים מהתחלת הוסת אם תפסוק מדמיה תטבול כדין נדה מדאורייתא ואח"כ יעשו זליפת הזרע לבטנה ומחמת שיש שאוסרין רוצה כתר"ה לידע דעתי העניה. והנה אם הנידון הוא דרך תשמיש להתיר בשביל פו"ר לעשות כדינא דאורייתא לא כחומרת ר' זירא שיושבות ז' נקיים, אף שיש מקום לדון בזה מ"מ למעשה אין להתיר ואין רצוני לדבר בזה ע"י הכתב ורק אם יזמין השי"ת שנתראה איזה פעם נדבר בזה לברור הדבר ולא למעשה. אבל כפי שמשמע הוי הנידון לזלף זרע הבעל לתוך בטנה שלא בתשמיש אלא ע"י שפופרת שעושין הרופאים, אין צורך לטבילה בזה כי איסור וכרת דנדה הוא רק ע"י תשמיש דביאה ואם תתעבר מזרע הבעל בנדתה ע"י הזילוף שהוא כאמבטי שאיתא בגמ' אין שום פגם על הולד. ומפורש כן בט"ז יו"ד סימן קצ"ה סק"ז מהגהת סמ"ק בשם הר"פ שאשה נדה יכולה לשכב אסדיני בעלה ואינה חוששת פן תתעבר מש"ז של בעלה ויהא הולד בן הנדה משום דכיון דאין כאן ביאת איסור הולד כשר לגמרי ואפילו תתעבר מש"ז של אחר ורק שעל ש"ז של אחר קפדינן אהבחנה ועל שמא ישא אחותו מאביו שזה ליכא בנדה מש"ז של בעלה, וכן הא סובר הב"ח שממנו העתיק הט"ז וגם הב"ש בסימן א' סק"י שהביא להב"ח הא סובר כן וכן הדעת נותן, ומה שאיתא באוצר הפוסקים בשם בר ליואה ועוד ספר שפליגי ע"ז בזרע של אחר שהוא ממזר הם דברי הבל והוא נגד הר"פ ורבותינו האחרונים עמודי ההוראה, וממילא בשל הבעל אף שהיא נדה אין שום פגם בהולד. וממילא אין להחמיר ולהצריכה לטבול אחר שבעה ימים בלא ספירת שבעה נקיים משום שיכול לבא מזה קלקול להקל גם לשמש עם בעלה והוי חומרא דאתי לידי קולא, וגם שאין בזה שום צורך להחמיר שאין לחוש לשיטתם כלל, ובפרט לפגם דולד הנדה שאין נוגע זה לאיסורין כלל דכשר אף לכהונה אלא שהוא פגם בעלמא לענין חשיבות ומעלה, עכ"ל של האג"מ.

                   וכן כותב היביע אומר 68: והנה בשו"ת יביע אומר ח"ב (חאה"ע ס"ס א) כתבתי, שאם ימי הביוץ של האשה חלו בתוך שבעה נקיים שלה, וההכרח להזריק לה הזרע של בעלה בתוך ימי נדתה, שעדיין לא טבלה לנדתה, מ"מ יש להתיר, ע"פ מ"ש רבינו פרץ שאין לאשה נדה לחוש שלא לשכב על סדינים ששכב עליהם בעלה, שאפי' אם תתעבר מפליטת זרע שלו, מ"מ אין כאן ביאת איסור, והולד כשר לגמרי. וכן הסכימו גדולי האחרונים, וכנ"ל וכו'. ועדיף להזריק לה זרע של הבעל בימי ליבונה בלי טבילה. וכן כתב ידידנו הגר"י וועלץ בתל תלפיות (תמוז תרצ"א עמוד עח), ע"ש. ושו"ר להגר"מ פיינשטיין בשו"ת אגרות משה בסוף חלק חו"מ (חאה"ע סי' יח, עמוד שלא) שכתב, שיש להתיר להזריק הזרע שבתוך השפופרת לרחם האשה בימי טומאתה, בלי טבילה, שלא הוצרכה לטבול אלא לצאת מאיסור כרת כשהיא משמשת עם בעלה, אבל בנ"ד אף אם תתעבר בימי נדתה אין שום פגם על הולד, וכמ"ש להדיא רבינו פרץ וגדולי האחרונים. ואין להחמיר להצריכה לטבול אחר שבעה ימים, קודם ספירת שבעה נקיים, משום דהוי חומרא דאתי לידי קולא, שיבאו לידי מכשול לשמש עם בעלה קודם כלות שבעה נקיים וטבילה שנית, ולכן אין להחמיר בזה כלל, עכת"ד. הילכך כל שאי אפשר לעשות ההזרקה אח"כ, יש להורות שיעשו הזרקת הזרע בימי הביוץ, אע"פ שהם בתוך שבעה נקיים. וא"צ טבילה. וכ"כ הגרש"ז אוירבך בקובץ נועם כרך א (עמוד קסה), ע"ש.

                   והיום קיים טיפול בכדורים שעל ידם ניתן להאריך זמן המחזור בלי להאריך זמן הדימום, כך שזמן הביוץ יהיה ארבעה עשר יום לפני הוסת הבא, וגם שנים עשר יום או יותר אחרי התחלת הוסת הנוכחי 69. וכן בנשים שזמן הוסת הוא תקין אך זמן הדימום הוא ארוך כך ששוב היא איננה טהורה בזמן הביוץ, גם אפשר ע"י טיפול בכדורים לודא שזמן הביוץ יהיה בימי הטוהר, כך שבעז"ה היא תוכל להתעבר.

ועיין בדברינו בנשמת אברהם חיו"ד 69).

                   כותב הגרש"ז אויערבאך זצ"ל 70: ובנוגע להספק אם על ידי הזרעה מלאכותית מקיימים מצות פריה ורביה או לא. אף שראוי לפלפל בזה, מ"מ אין מקומו בקבוץ זה. ונלענ"ד דאף בכה"ג שמניעת ההריון הוא מפני שימי התעברותה של האשה חלים בימי נדותה, אפילו הכי לא רמיא כלל חיובא עלייהו להתחכם בתחבולות כאלה. רק יש לדון איך הוא הדין כשהאשה תובעת מבעלה לעשות כן משום חוטרא לידה והוא אינו רוצה או איפכא. שהבעל רוצה להכריח את אשתו לעשות כן משום מצות פו"ר ושבת, אם מחייבים אותם על כך או לא. וכן בכה"ג ששהה עשר שנים ולא ילדה והאשה אינה מסכמת להזרעה מלאכותית אם גם בכה"ג תוכל לכוף את הבעל לגרשה. ונראה דאם צריכים לעשות את ההזרעה רק בימי נדותה, מסתבר דחזי נמי לאצטרופי טענת קים לי כהרב ר' שלמה ז"ל מלונדון 71 שסובר שהולד נחשב כבן נדה (אע"פ שלא זכיתי כלל להבין דברו), אך אם אפילו לעשות את ההזרעה מהבעל גם בימי טהרתה – כי מה שמכניסים את פי המזרק תוך צואר הרחם אין לחוש בזה לפתיחת הקבר כיון דהוא דק ונכנס דרך הפתח בריווח ואין הקבר נפתח יותר ממה שהוא בטבעו – וכגון שמניעת ההריון היא מסיבה אחרת, אפילו הכי לא ברור הדבר אם אפשר להכריח על כך, והדבר צריך תלמוד. עכ"ל.

                   ג) מילה בשבת. האם מותר למול בשבת תינוק שנולד אחרי הזרעה מלאכותית, עיין גם בנשמת אברהם 72. כותב הגרש"ז אויערבאך זצ"ל (שם): אך מסתפקנא לפי מה שהר' חננאל סובר 73 דבנתעברה באמבטי אינה טמאה לידה מפני שאין אני קורא בה אשה כי תזריע. דלפי זה בן הנולד על ידי הזרעה מלאכותית לא יהא נמול לשמונה בשבת, דהא ביוצא דופן מספקינן בגמ' שבת קלה ע"ב דלמא כל שאין אמו טמאה לידה אין נמול לשמונה וקיי"ל להלכה ביו"ד סי' רסו סע' י דלא מהלינן ליה בשבת. ומעתה אם נאמר שעיקר טעמו הוא משום דהו"ל מעשה נסים אין זה שייך כלל להזרעה מלאכותית שהוא דבר טבעי ולא הוי כלל בגדר נס, אך בעניי אין אני מבין יפה, דמהיכי תיתי נימא דמכח זה שאינו מצוי כלל והוא קרוב לנס שלא תהא אמו טמאה לידה. ולכן יותר מסתבר לומר דעיקר טעמו של ר' חננאל – שכל דבריו דברי קבלה – הוא משום דכל שהאשה אינה מסייעת להזרעת הבעל אין אני קורא בה אשה כי תזריע וגם מפני שאין זה דרך הזורעים, וכיון שכן הרי גם בהזרעה מלאכותית אין האשה מסייעת להזרעת הבעל אין אני קורא בה אשה כי תזריע וגם מפני שאין זה דרך הזורעים, ואפשר דלא מהלינן ליה בשבת וצ"ע, עכ"ל. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל להוסיף: אך חזר ואמר לי דמ"מ צ"ע מה טעם לא נאמר ד"תזריע" האמור בתורה היינו הביצים של האשה, עכ"ל.

          ושוב אמר לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל שמכיון שהתינוק נקרא בנו לכל דבר, לכן חייב בפדיונו כרגיל עם ברכה, וכל הספק שלו הוא רק לגבי מילה בשבת. ולכאורה ה"ה בתינוק מבחנה. וראה כרך ב יו"ד סי' רס ס"ק ב (עמ' רצט).

          וכן אמר לי בזמנו הג"ר עזריאל אויערבאך שליט"א שכן פסק הלכה למעשה חמיו הגרי"ש אלישיב שליט"א שאין מילתו של ילד הנולד מהזרעה מלאכותית דוחה שבת. אך ראה להלן בסמוך ד"ה ולפני.

          כתב לי הראש"ל הגר"ע יוסף שליט"א בהערותיו לכרך ד של מהד"ק של ספרי (עמ' רכו ס"ק ד): בענין תינוק הנולד בשבת בהזרעה מלאכותית אם מילתו דוחה שבת, והביא בשם הגרי"ש אלישיב שליט"א שאין מילתו דוחה שבת. ובמחכ"ת לא כן אנכי עמדי, אלא כיון שנולד לידה נורמלית, מילתו דוחה שבת, וכן הדין לגבי תינוק במבחנה. וכן הוריתי הלכה למעשה.

          וגם לענין פדיון הבן, כשהוא בכור, חייב אביו לפדותו כדת, כיון שהוא נחשב כבנו לכל דבר, וכמו שהעליתי בס"ד בשו"ת יביע אומר (ח"ב חאה"ע סימן א). ושו"ר שגם הגרש"ז אויערבאך פסק שמכיון שהתינוק נקרא בנו לכל דבר, לכן חייב בפדיונו בברכה, והביאו כת"ר באבן העזר (סימן א סעיף ו). ומכל מקום לדעתי הדבר ברור שגם מילתו דוחה שבת, וכנ"ל, עכ"ל.

                   ולפני מספר שנים שמעתי שהגרי"ש אלישיב שליט"א פסק הלכה למעשה שתינוק שנולד בהזרעה מלאכותית מילתו לשמיני דוחה שבת. וששאלתי את הג"ר עזריאל אויערבאך שליט"א אמר לי שהפסק הקודם (שאין מילתו דוחה שבת) היה מבוסס על הר"ח שקרי ליה (המתעברה באמבטי) מעשה ניסים. אך היום שמעשים בכל יום שאשה הרה מהזרעה מלאכותית, אין זה כבר מעשה ניסים אלא דבר רגיל ושגרתי ולכן מילתו של הילד בשמיני דוחה שבת. 

                   ד) האם מיקרי בנו לכל דבר. עיין בדברי הח"מ (המובאים לעיל) שהביא מהליקוטי מהרי"ל שבן סירא היה בנו של ירמיהו. וכן מביא הב"ש (גם מובא לעיל) מהב"ח 74 בשם הגהת סמ"ק למהר"ר פרץ שאשה מוזהרת שלא לישכב על סדיני אדם אחר מחשש שמא תקלוט הזרע ותתעבר ממנו וקפדינן אהבחנה גזירה שמא ישא אחותו מאביו, וכן מביא המל"מ 75. הרי שוולד כזה קרוי בנו. וכן עיין בשו"ת התשב"ץ 76 שבת הנולדת מעיבור בלא ביאה יורשת בנכסי אביה ואסורה בקרובי אביה. וכן עיין בטורי אבן 77 ובערוך לנר 78 שמקשים מהגמ' בפ"ק דיבמות, דאם אפשר להתעבר באמבטי בהיתרא משכחת לה נמי אם נופלת לפני בנה ליבום כגון שנתעברה כלה מחמיה באמבטי והולידה בן ומת בעלה בלא בנים ונפלה קמי ברה: הרי גם לדעתם בן כזה נקרא בנו.

                   וכ"כ הגר"י אייבשיץ 79 שפשיטא שהוולד הוא בנו לכל דבר ויהא חייב על הכאת אביו וקללתו. אלא מכיון שלא ניתנה תורה למלאכי השרת ואין עדים שיכולים להעיד שבודאי וולד זה הוא בנו של בעל הזרע, לא נוכל להרוג הבן הנולד על ידי עיבור באמבטי על הכאת אביו וקללתו. ואף אין לסמוך על זה לענין קיום מצות פריה ורביה, עכ"ד. וכן פסקו גם השו"ת דברי מלכיאל 80, מחצית השקל 81 ושו"ת ישכיל עבדי 82.

                   אך עיין בט"ז 83 שכותב דיש להסתפק, אשה שנתעברה באמבטי אם האב קיים פו"ר ונקרא בנו לכל דבר. והוא דוחה ראייתו של הב"ח בכותבו: ואין זה ראיה דשמא לחומרא אמרינן לקולא לא אמרינן בפרט במידי דתלי בקום ועשה והיא נתעברה מעצמה דאינו יוצא בזה, עכ"ל. וכ"כ בחסדי דוד 84. והשו"ת משפטי עוזיאל 85 כותב שאינו נחשב כבנו, לא לענין זה שיחשב כאלו קיים מצות פו"ר ולא לענין פטור אשתך מזיקת יבום וחליצה וכו', ע"ש. וכ"כ השו"ת חלקת יעקב 86 שהוא ספק אם דינו כבנו לכל דבר ואם האב קיים מצות פו"ר, ולענין חליצה ויבום דינו כבנו רק לחומרא ולא לקולא דאח כזה זוקק ובן כזה אינו פוטר. ועיין גם בברכ"י 87. וכ"כ השאילת יעב"ץ 88 שלא קיים מצות פריה ורביה.

 

          נתעברה אחרי פטירת הבעל. כותב הגרש"ז אויערבאך זצ"ל 89: ומ"מ נראה במי שהוציא את זרעו לתוך כלי ומת בלא בנים לפני שהכניסו את הזרע לתוך האשה, דאע"ג שנתעברה אח"כ וילדה ילד של קיימא, אפילו הכי חייבת ביבום, משום דאף שהולד מתיחס אחריו והוא בנו לכל דבר, מ"מ כיון דבשעה שמת בעלה עדיין מחוסר מעשה של הכנסת הזרע לגופה מיד כבר חל עליה חובת יבום, ואף שלענין ירושה שפיר נקרא יורש, היינו מפני שדין ירושה לא תלוי דוקא בשעת מיתה ויכול שפיר לחול עליו שם יורש גם זמן רב אחר מיתת המוריש וכו' (גם זה פשוט וברור ואין צריך לפנים דעל ידי הזרעה מלאכותית ליכא הקמת שם ולא מתקיים כלל מצות יבום, ורק בביאה תליא מלתא כדכתיב יבוא עליה ואפילו בביאה שאינה ראויה להתעבר גם כן איכא מצות יבום כמבואר ביבמות כ ע"א ע"ש בתוד"ה יבוא). ונראה לבאר מה שנסתפקו גדולי עולם לענין אשה שנתעברה באמבטי אם הולד מתייחס אחר בעל הזרע או לא וכו', מהיכי תיתי נימא דלענין יחס בעינן דוקא שיבוא עליה כדרך כל אדם. אולם לדברינו שהבא על אשת איש ונתגרשה לפני קליטת הזרע אפילו הכי הולד ממזר משום דמיד כשפלט הזרע ממנו ונכנס לתוך האשה הרי זה חשיב כתחלת הריון, אף אם יודעים ודאי ששהה הזרע לקלוט כמה ימים, יתכן גם לומר דדוקא על ידי ביאה, כיון שתיכף עם פליטת הזרע הרי זה חשיב כתחלת הריון, לכן הבן מתחיל שפיר להתיחס תיכף אחריו, משא"כ בנתעברה באמבטי או על ידי הזרעה מלאכותית כיון דמה שהזרע יצא ממנו ונמצא באמבטי או במזרק אי אפשר כלל לחושבו כתחלת הריון, אפשר דכל שאין היחס מתחיל תיכף, שוב אינו חוזר ומתחיל ואמרינן כיון דפסקה פסקה ורואין אותו כמי שיש לו רק אם ולא אב וכו'. אלא שאעפ"כ נראה כהסוברים שגם בנתעברה באמבטי הולד מתיחס שפיר אחר בעל הזרע וכדחזינן דבעכו"ם אע"ג דכתיב בהן וזרמת סוסים זרמתם ולא מסתבר כלל לחלק בין ביאה ממש להזרעה מלאכותית, אפי"ה קיי"ל כר' יוחנן דסובר בירושלמי יבמות פ"ב ה"ו דעכו"ם יש לו יחס וגם בביאה כדרך כל אדם אפשר דאין היחס מתחיל אלא לאחר ארבעים יום כיון דכל מ' יום חשיב רק כמיא בעלמא וה"נ גם כאן, וכיון שכן ה"ה נמי בישראל שבכל ענין מתיחס אחריו וכו', עכ"ל.

                   בסכום, כותב הגרש"ז אויערבאך זצ"ל 90: א) מותר ליקח מזרע הבעל ולעשות הזרעה מלאכותית באשתו גם בימי נדותה אם אי אפשר בזמן אחר, ואין בזה משום הוצאת זרע לבטלה. ומסתבר שהולד מתיחס לבעל הזרע וחשיב כבנו לכל דבר והוא בנו ודאי ולא ספק אם נעשה על ידי רופא נאמן, אך נכון יותר להקפיד לא לעשותה אלא בפני שנים. ב) יש להסתפק במי שהכניסו מזרעו לתוך רחם אשתו ובתוך ב' או ג' ימים מת בלא בנים, אם אשתו חייבת בחליצה אף אם נתעברה מאותה הזרע וילדה בן, כיון שקליטת הזרע היתה לאחר מותו. גם מסופקני אם האיש והאשה יכולין לעכב זה את זה או לכוף אחד את השני להזרעה מלאכותית. וכמו כן יש להסתפק בבן הנולד מהזרעה מלאכותית אם נימול לשמונה גם בשבת, עכ"ל.

                   ה) לקיים מצות לערב אל תנח ידך. כותב השו"ת שבט הלוי (ח"ח סי' רנא) בתשובה לשאלה אם הזרעה מלאכותית מבעל לאשתו מותר דוקא במי שאין לו כלל ילדים, ולצורך קיום מצות פ"ו או גם מי שיש לו כבר בן ובת אך רוצה להגדיל המשפחה האם מותר בהזרעה מלאכותית מטעם לערב אל תנח ידך: יראה דהגם אם אנו נפסוק בלא קיים עדיין פ"ו דמותר הזרעה זאת ואינו נכנס בגדר השחתת זרע כיון שלבסוף יקיים עי"ז מצות פ"ו כרוב הסוברים כן שגם בדרך זה נתקיים המצוה, וגם אם יש ספק דפעולה זאת לא תועיל מכ"מ נימא דעדיין לא יצא מגדר תיקון גם בעושה על הספק כאשר צידד בתשובת מהרש"ם ח"ג סי' רס"ח, מכ"מ יראה להגביל הדבר רק למצות פ"ו בלבד, ונראה דזה הי' דעת כל הגדולים שנו"נ בנדון זה, ועיין אה"ע סי' א' ס"ח דאפילו מכירת ס"ת יש אוסרים משום בערב אל תנח ידך, ואעפ"י שאפשר לחלק מכ"מ כן דע"ת נוטה.

 

3. הזרעה מלאכותית מאיש זר (או מזרע מעורב). על דעת כל הפוסקים המובאים לעיל, אסור לבצע הזרעה מלאכותית מאיש יהודי זר לאשת איש. הבני אהובה 91 כותב דמכיון דכתיב 92 לא תתן שכבתך לזרע, אפשר שהתורה אסרה בכל ענין הכנסת זרע של איש זר לתוך אשת איש. וכ"כ בשו"ת מערכי לב 93 והשו"ת שבט הלוי 94 שהאיסור הוא מן התורה.

                   אך כותב האג"מ 95 לפי מה שכתב הט"ז 96 בשם הר"ר פרץ בהגהת סמ"ק, וכ"כ הב"ש 97 שהטעם הוא מדין גזירה שמא ישא אחותו מאביו ואין זה שייכות זנות כלל וכן אין הילד ממזר כי אין כאן מעשה ביאה. וכן הוא כותב בתשובה אחרת 98.

וכן ראה בשו"ת יביע אומר 99 שכותב: בהיותי בזה ראיתי בשו"ת מערכי לב (סי' עג), שגם הוא נשאל באיש ואשה שישבו יחד יותר מעשר שנים, ולא זכו להבנות. ולפי החלטת הרופאים הבעל עקר, ויעצוה הרופאים להתעבר ע"י שתקבל זרע של איש אחר באמצעות שפופרת וכו'. וע"ז העיר מהפסוק ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע, שהתורה באה לאסור נתינת זרע מאיש זר לתוך רחמה של אשת איש וכו'. ושוב הביא ד' הב"ח והט"ז בשם הגהות סמ"ק. ומסיק, ובכן, חלילה לבת ישראל להפקיר עצמה להזנות המלאכותית, שהמציאו רופאי זמנינו. עכ"ל. ואם כי דבריו נאמנו מאד, וכיון בזה לד' הגאון בני אהובה (פט"ו מה' אישות) הנ"ל, שגם הוא כ' דהואיל ובאשת איש שכבת זרע כתיב, והרי בא למעיה ש"ז מאיש אחר, וי"ל שנאסרה בזה לבעלה. מ"מ אח"כ כ' הבני אהובה לדייק מד' הגמ' חגיגה חיישינן שמא באמבטי עיברה, ומותרת לכה"ג. וה"ה לבעלה ישראל. ע"ש. ובאמת שאין לנו לדרוש מדעתינו מקראי, וכמו שהאריך בזה בשד"ח כללי הפוסקים (סי' טז אות נ). ע"ש. ולכן הפריז על המדה ה' מערכי לב באמרו שם דהוי מדאורייתא. ומש"ה אף בהגהות סמ"ק לא כ' טע"ז על מה שנהגו הנשים להחמיר בסדין של איש אחר, ולא בסדין של בעלה כשהיא נדה. ומ"מ בגוף הדין דבר ה' בפיהו אמת שאין להתיר דבר זה כלל. וכמ"ש ג"כ בתשובה שלמה הנ"ל. וע"ע במשפטי עוזיאל שם. ומ"ש עוד ה' מערכי לב לחשוש בזה עוד משום מעוברת חבירו. וצריך בעלה לפרוש ממנה אחר מעשה זה. ע"ש. ק"ק שלא העיר מד' הברכי יוסף (סי' יג סק"י) שכבר העיר ג"כ בזה. ע"ש. וע"ע במשפטי עוזיאל שם שכן פסק למעשה. ע"ש. וע' בשו"ת ויצבור יוסף (סימן יב אות ו), עכ"ל.

 

האם הולד כשר לבוא בקהל? כותב הגרש"ז אויערבאך זצ"ל 100: איסור גמור להזריע מזרע של איש אחר לתוך אשת איש שמא ישא אחותו וכו'. וגם נראה שהולד הנולד מהזרעה זו הוא ספק ממזר 101, אולם אין ההזרעה חשובה כזנות והאשה אינה נאסרת כלל לא לבעלה ולא לזה שנתעברה מזרעו. כמו כן אי אפשר כלל לקיים מצות יבום ולהקים שם על ידי הזרעה מלאכותית, עכ"ל.

                   ועיין בשו"ת חלקת יעקב 102 שכותב: שבאם אתרמי שנולד ולד כזה ואנו צריכים לדון עליו אם הוא ממזר או לא וכו', יש צדדים רבים להפוכי בזכותיה דהולד ולאכשוריה לבא בקהל וכו', וכן נמי לאוסרה על בעלה אין בידינו כח לאוסרה וכו', אבל לכתחילה לעשות מעשה נבלה הלזו לקבל זרע מאחר, חוץ מכל החששות והאיסורים שיש בזה וכדביארנו בתשובה הקודמת, יש להתחשב הרבה עם דעת הרבנים הגאונים שדעתם בהחלט שהולד ממזר והיא נאסרת על בעלה, וכ"כ הגאון מסטמאר בתשובה הנדפסת בהמאור 103 וכו', עכ"ל. ובשו"ת אחר 104 הוא כותב שהולד אינו ממזר כיון שלא היתה כאן ביאת איסור ואין האשה נאסרת על בעלה, אך נקראת עוברת על דת משה ויהודית ויכול הבעל להוציאה בעל כרחה אם עשתה זאת שלא בידיעתו.

                   וכ"כ השו"ת שרידי אש 105: למעשה יש לאסור לאשת איש שתביא לרחמה זרע של איש אחר שהוא מעשה כיעור ותועבת מצרים וכו', ולנולד יש דין שתוקי שהוא מכיר את אמו ואינו מכיר את אביו. עכ"ל.

                   וכן מסכם השו"ת ציץ אליעזר 106: א) אסור להפרות אשת איש משכבת זרע של איש אחר באמצעות הזרעה מלאכותית והדבר תועבה גדולה ורעה עד מאד. ב) יש שנוטים לסבור שאשת איש העושה זאת נאסרת גם על בעלה. ג) אשה שביצעה פעולה הזרעה מלאכותית שלא בידיעת בעלה, הגם שלא נתעברה מזה, יכול הבעל לדרוש לחייבה בקבלת גט פטורין ויש גם ליעצו על כך, והדעת נוטה שגם מפסידה כתובתה ואפילו בלא התראה. ד) הולד שנולד וכו', והדעת מכרעת שמספק פסול בודאי לא יצא, עכ"ל. ועיין שם עוד הרבה פרטי דינים. וכן פסקו הלכה למעשה בעובדא דהוה 107 שהאשה חייבת לקבל גט פטורין מבעלה ויוצאת בלי כתובה ומכש"כ שאין הבעל חייב לתת לה כל פיצוי כספי כמבוקשה, ע"ש.

                   ויש סוברים שהולד כשר לבוא בקהל כפי שמביא השו"ת יביע אומר 108 וז"ל: וכן ראיתי בשו"ת חלקת יעקב ח"ג (ס"ס מו) שכ', ונראה שאשת איש שקיבלה זרע מאיש אחר וילדה, כיון שאין לנו פסק הלכה מבורר מפי הראשונים לומר שהולד ממזר, ואדרבה יש לנו דעת רבינו פרץ דמוכח דס"ל להכשיר הולד, וכ"כ גדולי הפוסקים האחרונים, הב"ח והט"ז והח"מ והב"ש וסיעתם, ויש לנו צדדים רבים להכשיר הולד, הכי נקטינן לדינא, וכן אין לאוסרה על בעלה. ורק לכתחלה יש לאסור בתוקף לעשות מעשה רע כזה, כי חוץ מכל חששות האיסור שבדבר, יש להתחשב מאד עם דעת כמה רבנים גדולים שקבעו שהולד ממזר, ומהם בשו"ת בר ליואי ח"ב (סי' א). וכ"כ בירחון הפרדס בשם כמה רבנים. וכ"כ הגאון מסטמאר בתוקף רב בתשובה שנדפסה בירחון המאור. והא ודאי דאיבעי לן לחוש לכתחלה לדבריהם ולאסור בהחלט קבלת זרע מאיש אחר. ורק בדיעבד סמכינן על רבינו פרץ וגדולי האחרונים שלא לפסול הולד, ושלא לאוסרה על בעלה, כיון שאין כאן ביאת איסור, עכת"ד. והנה אף שראיתי להרה"ג ר' עובדיה הדאיה בשו"ת ישכיל עבדי ח"ה (חאה"ע ס"ס י) שגם הוא כתב בפשיטות שאשה שקבלה זרע מאיש אחר ע"י שפופרת וילדה, הולד ממזר, ע"ש. וכן בשו"ת ציץ אליעזר חלק ט (ס"ס נא אות ד) כ', שמכיון שנחלקו בזה האחרונים, מידי ספק פסול לא יצא, ע"ש. וכ"כ הגרש"ז אוירבך בקובץ נועם (עמוד קסה) שהולד ספק ממזר, ע"ש. אולם הגר"מ פיינשטיין בשו"ת אגרות משה (חאה"ע סי' י) כתב, דמה שהביאו באוצר הפוסקים ס"ק מ"ב בשם ספר בר ליואי וספר מנחת יחיאל, שהולד פסול לבא בקהל, אינו כלום, ומ"ש הטעם משום שדין ממזרות אינו משום הנאת ביאה וכו', הוא הבל, שאף שאינו מטעם הנאת ביאה, מ"מ בודאי דבעינן דוקא ביאת איסור, וכדמוכח מדברי רבינו פרץ וגדולי האחרונים שהביאוהו, הילכך אין לחוש לזה כלל. וכ"כ עוד הגר"מ פיינשטיין בתשובה שהובאה בשו"ת חלקת יעקב ח"ג (סוף סי' נא) שאין להתחשב כלל בסברת האומרים שהולד ממזר, דליתא, והוא טעות. ע"כ. ובשו"ת מנחת יצחק ח"ד (סי' ה אות י) כתב, שאין לומר ע"ז שהוא הבל וכו'. וי"ל ע"ד. [וע' בתוס' יבמות (טז ב) ד"ה קסבר, שי"ל שאף בביאת היתר הולד ממזר, ולכאורה מכאן תשובה להאגרות משה שכ' שטעות לחשוב כאן דהולד ממזר. וע"ע במאמר הגרש"ז אוירבך בקובץ נועם (עמוד קסג). ודו"ק] והנה אפי' נאמר שלא יצא מידי ספק, הא קי"ל לא יבא ממזר בקהל ה', ממזר ודאי הוא דלא יבא, הא ספק ממזר יבא. ואע"פ שבתשו' הגאון רעק"א במה"ת (סי' סח) סוף ד"ה והנה הגאון, נסתפק, שי"ל דהא דהתירה התורה ספק ממזר, היינו בספק דמציאות, אבל בספקא דדינא אסור מה"ת, דלא מיירי קרא בהכי, דבקרא לא שייך ספק בדין, והדרינן לדינא דספקא לחומרא, ע"ש. וכ"כ עוד בתשובה שבסוף דרוש וחידוש (דק"ח ע"א) בד"ה אך, ע"ש. וכ"כ בשו"ת נודע בשערים ח"ב (חאה"ע ס"ס כז). ובשו"ת אמרי יושר ח"ב (סי' ו). ועוד. אולם הגאון ר' יצחק אלחנן בשו"ת באר יצחק (חאה"ע סי' ד) הוכיח במישור מהגמ' בכורות (נח ב) שאין חילוק בזה בין ספק במציאות לספקא דדינא, שבכולם מותר מה"ת. וכ"כ עוד בספרו שו"ת עין יצחק (חאה"ע ס"ס ט, וס"ס יב), ע"ש. וכ"כ הגאון מלובלין בשו"ת תורת חסד (חאה"ע סי' לז אות ד). וכ"כ הגאון עמק יהושע (סי' טו דפ"ז ע"א) ובספרו שפת הנחל (דרוש ו דף יט סע"ג). וכן העלה בשו"ת חלקת יואב (חאה"ע סי' ג) בד"ה ואין, והלאה. ע"ש. וא"כ כיון שהספק מותר מה"ת, אין לאסור מדרבנן, כיון דהוי מילתא דלא שכיחא. וכמ"ש כיו"ב בשו"ת אגרות משה (חאה"ע סי' עא) בד"ה ודין. ע"ש. הילכך נ"ל עיקר שהולד כשר, כיון שאין כאן ביאת איסור, וכפשט דברי רבינו פרץ וגדולי האחרונים. ודו"ק. [ופשוט שהאשה ג"כ לא נאסרה על בעלה, ובפרט שיש לה חזקת היתר, ורבים מן הפוסקים ס"ל שאף בספיקא דדינא מהני חזקת היתר דמעיקרא. וכמ"ש לעיל (בחאה"ע סי' ג אות טז). וע"ע בשו"ת הסבא קדישא ח"ג (חאה"ע סי' כד, עמוד קצ). ואכמ"ל. ושו"ר שכן העלה הגר"ש משאש בשו"ת שמש ומגן חלק ב' (חאה"ע סימן מב), שאין אשת איש נאסרת על בעלה מהטלת זרע של איש אחר ברחמה, וגם ראיה ברורה ממעשה של בן סירא שאין הולד ממזר. ע"ש]. וזכורני כי זה כעשרים שנה, בהיותי ביחד בבית הדין הגדול ירושלים, עם עמיתי הגרי"ש אלישיב, והגר"ב זולטי, דברנו בזה, והיה פשוט לכולנו שגם אם קיבלה האשה זרע מאיש אחר וילדה, שאין הולד ממזר, מכיון שאין כאן ביאת איסור. וע' במ"ש הגר"א ניימרק באשל אברהם (דף ו ע"ד) ובקובץ "נועם" (עמוד קמג), ע"ש. וכן עיקר להלכה ולמעשה, עכ"ל של היביע אומר.

                   כעת ראיתי תשובה מהגרי"ש אלישיב שליט"א 109 שנכתב לד"ר רם ישי יו"ר הסתדרות הרפואית בארץ ישראל בשנת תשמ"ה, וז"ל: בענין הפרייה גופנית... אמנם בפירוט הדברים מה שיש לדון מהם האיסורים הכרוכים בזה לכאורה. (א) עצם קיום בנק לזה זהו נגד דעת התורה, דהתורם עובר משום מוציא זרע לבטלה. ואם התירו להוציא זה מהבעל בכדי להזריק לאשתו, לדעת אלו הנוקטת שהולד מתיחס אל בעל הזרע, וכל זה בגלל דעל ידי זה הוא מקיים מצות פרייה ורבייה, אשר לא כן להוציא זה להשתמש בהם לאחרים דאסור משום מוצז"ל. (ב) להזריק זה של איש אחר לאשה הרי לדעת כמה מן הפוסקים יש בזה משום ממזרות (ראה לעיל בשם הגרש"ז אויערבאך זצ"ל – א.ס.א), ואף גם לגבי הולד יהיה אסור לבוא בקהל משום לא יבא ממזר. גם הסוברים דאין איסור ערוה רק על ידי ביאה, וכמו כן אין בזה משום הולד ממזר על ידי הזרעה מבעל אחר, מכל מקום מדינא דגמרא אסור משום גזירה שמא יבא הדבר לידי כך שקרוב ישא את קרובתו האסורה עליו משום ערוה. (ג) גם יש לדון לכאורה, בעל שמסר זרעו לבנק הזה והלה מת ללא בנים, הרי יש לדון שאשתו אסורה לעלמא, ולא יועיל שאחיו יחלוץ לה דהוי לה כאשה מעוברת דאילו גם כאן יש לומר וזרע אין לה, עיין לה, שמא יווצר ולד מהזרע שלו, עכ"ל המכתב.

 

4. זרע מעכו"ם. ואם הזרע הוא מעכו"ם, כותב האג"מ 110 וז"ל: בדבר זריקת הזרע שכתבו בשמי שהתרתי, מצאתי לנכון להודיע שאני לא התרתי אלא בשעת הדחק גדול שהאשה מצטערת טובא כמבואר בספרי אג"מ סי' עא, שלכן פשוט לכל שאין לדון בענין זה כי אם רב מובהק גדול בתורה ומפורסם בהוראה שידון בזה מכל הצדדים, ומחמת זה בשאלה החד פעמית שבא לידי אסרתי, וחלילה לשום רב להורות היתר בנידון זה מתוך ספרי, ויעיין מה שכתבתי בהקדמתי לאג"מ על או"ח. אכן מכיון שיש לחוש עדיין שיקילו בזה להורות אלה שאינם ראוים לדון בענין חמור ופן יצא מכשול להתיר גם במקום האסור, צריך לגדור גדר שלא יתירו זה בשום אופן אף רב היותר מובהק, עכ"ל.

                   ובתשובה חדשה 111 כותב הגר"מ פיינשטיין זצ"ל לגבי זריקת זרע נכרי למעי אשה וז"ל: הנה ממה שכתבתי בתשובותי בח"א אה"ע סי' עא ובח"ב אה"ע סי' יח וכן מה שכתבתי בח"ב סי' יא כולם אמת וברור לדינא לא שייך להתחרט מהם וליכא שום חששות בזריקת זרע של נכרים, אבל למעשה לא הוריתי לעשות כן מטעם שלענין קיום מצות פו"ר לבעלה אין זה כלום, והאשה הא אינה מחוייבת, ושייך שיצא מזה קנאה גדולה לבעלה ולכן אין זה עצה טובה, ולאלו שחלקו עלי השבתי תשובות ברורות ולא נדפסו רק התשובה שהשבתי להגר"מ בעל שו"ת חלקת יעקב זצ"ל הדפיס בספרו מחמת שהיו בידו (וכעת נדפס גם בסוף חי' למס' כתובות) ויותר לא רציתי לכתוב בזה אף לפלפולא בעלמא, אבל ודאי אין ליעץ לעשות כן מטעם שכתבתי, ואם אחד עשה כן הולד כשר אף לכהונה וכו'. ומש"כ כתר"ה עיקר החשש הוא שמא ישא אח את אחותו, הא לא שייך בשל נכרים כדכתבתי בתשובתי, עכ"ל.

                   כותב היביע אומר 112: ודע דמ"ש הגר"מ פיינשטיין בשו"ת אגרות משה (חאה"ע סי' עא), דהא דמוכח מדברי רבינו פרץ שאסור לאשה להתעבר מזרע של אחר, מ"מ כיון שמפורש שם הטעם לזה שהוא משום גזירה שמא ישא אחותו מאביו, נראה שבזרע של עכו"ם אין לחוש לזה, שכיון שהאם ישראלית והולד ישראל, ואין לו שום יחוס לעכו"ם, א"כ אין לחוש לכלום, וכו' ע"כ. כבר חלקו עליו כמה גדולים. וע' בשו"ת חלקת יעקב ח"ג (סי' מז והלאה). ובשו"ת מנחת יצחק ח"ד (סי' ה). ובשו"ת ציץ אליעזר חלק ט' (עמוד רנב). ובמאמרו של הגרש"ז אוירבך בקובץ "נועם" (עמוד קסב). ובאמת שמעולם לא רצינו להזדקק לעצה זו כלל, ואסרנו הדבר בהחלט. ואף האגרות משה הדר תבריה לגזיזיה, במכתב שהובא בס' צבי חמד (ברוקלין תשכ"ה), וזת"ד: ומצאתי לנכון להודיע שאני לא התרתי בזה אלא בשעת הדחק גדול, שהאשה היתה מצטערת מאד, כמבואר ממש"כ בספרי (חאה"ע סי' עא), ופשוט שאין לדון בזה אלא ע"פ רב מובהק גדול בתורה ומפורסם בהוראה. וכשבאה אח"כ שאלה כזאת לפני אסרתי. וחלילה לשום רב להורות היתר בנידון זה מתוך ספרי. ומ"מ מכיון שאני חושש עדיין שיקילו להורות אלה שאינם ראויים לדון בענין חמור כזה, ופן יצא מכשול להתיר גם באופן האסור, צריך לגדור גדר שלא להתיר בשום אופן, ואפי' רב היותר מובהק. ע"כ. (והובא בציץ אליעזר שם אות ד). ומודים דרבנן היינו שבחייהו. ומעתה חלילה לסמוך להקל בזה. וישתקע הדבר ולא יאמר.  

                   וכן אוסרים השו"ת ציץ אליעזר 113, חלקת יעקב 114, שו"ת שבט הלוי 115, שו"ת חשב האפוד 116, שו"ת שרידי אש 117 ושו"ת מנחת יצחק 118.

                   ועיין מה שכתב הגרש"ז אויערבאך זצ"ל 119. ואמר לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א שמה שכתב הגאון זצ"ל הוא להלכה בלבד ומעולם לא התיר למעשה.

                  

5. הפרייה חוץ גופית (תינוק מבחנה)(IVF). באופן נורמאלי, זרע הבעל מגיע מתוך הרחם לחלל החצוצרה ושם מתקיים תהליך ההפרייה על ידי מיזוג זרע הבעל והביצית. אחרי זה מתקדמת הביצית המופרית לחלל הרחם ומשתרשת בדופנה שם ממשיך העובר לגדול. מובן איפוא שכשפתח או חלל החצוצרות סתומים עקב דלקת או סיבות אחרות, אין כל דרך של הפרייה בצורה טבעית. היום אפשר להוציא את הביצית על ידי דיקור בהכוונת אולטר סאונד, לשים אותה במבחנה ושם להוסיף זרע מהבעל, (או מגבר אחר – אצל הנכרים), כך שההפרייה תתקיים בתוך המבחנה. אחרי כן מחזירים את הביצית המופרית לתוך הרחם האשה, שם היא יכולה להשתרש ולהתפתח כרגיל.

                   כותב הראש"ל הגר"ע יוסף שליט"א 120: נראה שגם תינוקת המבחנה מתיחסת להוריה להחשב ככוחם לכל דבר, אם אמנם היתה הקפדה מלאה שהזרע היה של הבעל בלבד. אמנם לענין להתיר לכתחילה לעשות כן, נחלקו גדולי הרבנים בדורינו וכו' (עיין לעיל לגבי הזרעה מלאכותית). ולכן גם בתינוקת המבחנה יש להתיר כשאין שום אפשרות אחרת לזוג להבנות אלא בדרך זו ובלבד תהיה הקפדה מלאה שהזרע יהיה של הבעל בלבד. עכ"ל.

                   וכותב הגרא"י וולדינברג זצ"ל 121 שלדעתו דין ההפרייה המלאכותית הוא הרבה יותר חמור מדין הזרעה מלאכותית עד שלא ניתן כלל להשוותם אהדדי ומכמה סיבות: א) בהזרעה מלאכותית זרע הבעל מוכנס לתוך רחמה של האשה וכו' ואין כאן הוצאת זרע לבטלה בהיות והכל הוכנס אל תוך הרחם וכו', אבל בהפרייה מלאכותית הרי אם הפעולה איננה מצליחה ולא חלה הפרייה הא יוצא שהבעל הוציא זרע לבטלה. ואפילו כשכן מתהוה הפרייה הרי זה רק מתא אחד של זרע בלבד והיתר נשאר שפוך לבטלה וכו' בניגוד להזרעה מלאכותית שאיך שהוא הכל נשאר ברחם האשה. ב) הזרעה מלאכותית מבוצעת בגלל חיסרון ומניעה מצד הבעל וכו' ולכן דנין לומר (כמה מהפוסקים) דמכיון שהבעל אינו ראוי להוליד באופן טבעי אין לגביו איסור של הוצאת זרע לבטלה. אבל בהפרייה מלאכותית, הא באה היא בגלל חיסרון ומניעה מצד האשה וכו'. ואם כן בכגון דא יש לומר שקיים בכה"ג כלפי הבעל איסור של הוצאת זרע לבטלה. ג) יתכן שכאן יודו כל הפוסקים שאינו מקיים על ידי כן מצות פריה ורביה וכו', כי בהזרעה מלאכותית תהליך ההפרייה הוא ברחם האשה והוא תהליך רגיל וטבעי של הריון וכו', מה שאין כן בהפרייה מלאכותית הא משנים בזה סדרי בראשית, את זרע הבעל מזריעים אל תוך מבחנה ומצד האשה אין גם כל הזרעה אלא באמצעים כירורגים וכו' ומחוץ לגוף האשה הוא שמתרחש תהליך ההפרייה וכו' ורק לאחר כעבור מספר ימים או שבוע ויותר כאשר ההפרייה מובטחת כבר, רק אז היא מושתלת ברחם האשה. ויוצא שאין כאן הזרעה כדרכה לא מצד האיש ולא מצד האשה דשניהם נזרעים על ידי צד שלישי אל תוך מבחנה וכו'. ד) בשלמא בהזרעה מלאכותית היכא שהביצוע של ההזרקה אל תוך רחמה של האשה נעשית מיד ובסמוך להוצאת הזרע מהבעל, אפשר עוד בעינא פקיחא לשמור ולהשגיח שלא יערבו בזרע זה של הבעל גם זרע של גבר אחר וכו', אבל בהפרייה מלאכותית אין כמעט כל אפשרות כזאת של השגחה כנזכר וכו'. לאור כל האמור נלע"ד להלכה דאין להתיר בשום פנים את ההפרייה המלאכותית במבחנה, עכ"ל של הציץ אליעזר.

                   מאידך הגר"א נבנצל שליט"א 122 כותב מספר הערות על תשובתו של הגרא"י וולדינברג זצ"ל וז"ל: איני רוצה ח"ו לערער על מסקנתו הלכה למעשה, כי ודאי יתכן שיפה נמנע מלהתיר וכו', ובכל זאת מן הראוי אולי וכו' להוסיף את ההערות הבאות: א) מן הראוי להזכיר שאם באנו לאסור את ההפרייה הזאת, אנו גורמים לפחות לאחד משני דברים: או שהאיש ודאי לא יקיים פריה ורביה וכו' ויתכן מאד שתשרור עצבות ומרירות בבית הזוג לעולם, או שיפרדו, ונמצאנו הורסים בנין וכו'. ב) אם מבינים אנו שתכלית (או לפחות אחת התכליות) הזיווג היא קיום המין והעמדת דורות לעבודת הבורא, ולא רק ההנאה ההדדית, יש לענ"ד מקום רב לומר דהוצאת זרע להפרות ביצית אינה הוצאת זרע לבטלה וכו'. ואף גם אם אין הפעולה מצליחה, הוא מצדו פעל כפי יכלתו היחידה לקיום העולם וכו'. ג) גם מה שכתב דאין כאן קיום פו"ר ואף לא יחס, מצד שאינו כדרך כל הארץ, לענ"ד י"ל דשפיר הוי כדרך כל הארץ. דאין לנו לילך בתר חיצוניות הדברים אלא בתר פנימיותם, וזה דרך כל הארץ שהתא מפרה את הביצית. ד) מה שחשש שיוצרים בעיות מרקיעות שחקים, אטו כולי עלמא צייתי דינא, הלא הבעיות צצות בלאו הכי ובינתיים כנ"ל מוטל על כף המאזניים אושרו של זוג בישראל, עכ"ל של הגר"א נבנצל שליט"א.

                   ושמעתי מהגרי"ש אלישיב שליט"א שהוא מתיר טיפול ב-IVF בתנאי שיש השגחה מלאה אך רק מביצית וזרע של הזוג. אולם אסור להשתמש בתרומת ביצית מאשה זרה כי אין הבדל בין ביצית מאשה אחרת לזרע מאיש אחר.

          ושמעתי מהגרש"ז אויערבאך זצ"ל שאין שום חיוב בזוג חשוך-ילדים לעבור טיפול ב-IVF כדי לקיים מצות פרו ורבו.

 

מניעת הריון של עובר פגום (PGD). ראה להלן סי' ב ס"ק א5 ( עמ' נח).

 

6. חילול שבת עבור ביציות מופרות. הלום ראיתי שכותב הגר"ש הלוי ואזנר שליט"א 123: והשאלה אם בתנאים מוקדמים אלה (דהיינו בתנאי המבחנה) יש צורך לחלל שבת כדי להמשיך התפתחותם אם מותר. והספק בזה אם גם בכה"ג אמר הבה"ג דמחללין על העוברין ומטעם שישמור שבתות הרבה, וכסברתו דגם לפני ארבעים יום אע"פ דכמיא בעלמא נחשב מ"מ מחללין וכמבואר ברמב"ן ור"ן לדעת בה"ג, או דלמא דוקא שכבר הם בגוף האם, אע"פ שעדיין לפני ארבעים יום וכו', משא"כ הכא עדיין חסר מעשה להביא לגוף האם. לדעתי ברור דגם לבה"ג אסור לחלל שבת בזה דע"כ לא התיר בה"ג לחלל שבת על העוברין אפילו לפני ארבעים יום אע"ג דמיא בעלמא הוא אלא בעובר תוך מעי האם, דאע"ג דטעם וחי בהם עדיין ליכא, מ"מ הא דפסקינן עליו שמותר לחלל שבת גם זה נבנה על היסוד שיהיו עכ"פ אח"כ בני קיימא ע"י שרוב ולדות בני קיימא הם ורק מיעוט מפילות וכיבמות לו ושם קיט וכו'. משא"כ זרע זה שבתוך המבחנה שאינו נכלל כלל ברוב זה דרוב העוברין בני קיימא הם וכו'. וגם אם פעם יתפתחו הדברים אולי עד שיהיה אחוז גדול מצליח בנסיון הנ"ל, מ"מ הדע"ת נוטה כנ"ל, עכ"ל.

וממו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א שמעתי שגם איסורי דרבנן אסור לעשות כדי להציל ביציות אלה. וכן אמר לי מו"ר שליט"א שאין לבצע החזרה של הביציות המופרות בהפריה חוץ-גופית (IVF) לרחמה של האשה בשבת או ביום טוב ואפילו אם ע"י כן תצטרך לעבור עוד חודש של טיפולים. וה"ה הזרעה מלאכותית ממנו. ואמנם אם כן האשה תצטרך שוב לעבור תהליך הכנה ויש בזה סיבוכים ואפילו סכנת נפשות, אמר לי מו"ר שליט"א שאין זה מתיר חילול שבת ליהודי אפילו באיסור דרבנן כי אין על האשה כל חובה או מצוה לעבור תהליך שיש בה סכנה כדי ליכנס להריון ורק עושה זאת מרצונה. אך לשאלתי ענה לי מו"ר שליט"א שאמירה לנכרי יהיה מותר כדי להציל הביציות אפילו באיסורי תורה.

 

7. דילול עוברים. עד לפני כמה שנים היה מקובל בביצוע של הפרייה מלאכותית להכניס שש עד שמונה ביציות מופרות לרחם כדי שלפחות בכמה מהן התהליך יצליח ויהיו מספר ולדות בריאים. אמנם קרה שלפעמים מספר העוברים שנקלטו בהצלחה היה מרובה עם סכנה גדולה שכולם לא ישרדו עקב הצפיפות ברחם. (כמובן גם בהריון רגיל יכול להיות ריבוי ילדים עם סיכון שהולך ועולה עם מספר העוברים שתהיה הפלה טבעית של כולם). בריבוי עוברים, כגון שישיה, א"ל הגרש"ז אויערבאך זצ"ל שדעתו נוטה להתיר הריגת חלק מהעוברים כדי להציל את הנותרים. ובמקרה אחר של אשה עם רביעיה אחרי טיפול בהפריה מחוץ לרחם, שלדעת הרופאים לא תוכל להמשיך להחזיק ברחמה את כולם עקב בעיה במבנה הרחם, התיר הגרש"ז אויערבאך זצ"ל לבצע הפלה של אחד או שנים מהעוברים, מדין רודף, ודווקא אחרי 40 יום כשפעולת ההפלה תהיה יותר בטוחה ולא תסכן את כל העוברים (מבחינה רפואית ההפלה מתבצעת בין השבוע התשיעי לשבוע השנים-עשר).

          גם הציץ אליעזר נשאל על מקרה של אשה שהרתה רביעיה, ואחרי בדיקות רפואיות החליטו הרופאים שמן ההכרח להמית עובר אחד דאזי יוולדו שלשת הנותרים חיים, אחרת יוולדו כולם מתים, ושאלה מבעלה שהוא ת"ח אם מותר זאת על פי דין להמית אחד מהם כדי שהאחים ישארו בחיים ואם זה לא דומה לההלכה הנפסקה ברמב"ם בפ"ה מה' יסודי התורה הלכה ה' דאם אמרו להם עכו"ם תנו לנו אחד מכם ונהרגהו ואם לאו נהרוג כולכם יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל. והוא זצ"ל השיב 124: לדעתי הדין הזה של יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל נאמר בדווקא על מי שנקרא כבר בשם "נפש", ומפני שאז חל על הורגו הדין של שפיכת דמים הנמנה בין הג' עבירות שהדין בהם "יהרג ואל יעבור". וכפי שהוקבע זה ברמב"ם בסדרת ההלכה של יהרג ואל יעבור, וכן ביו"ד סימן רנ"ז סעי' א' ברמ"א. ומשא"כ בעוברין דכל זמן שלא יצא לאויר העולם לא נפש הוא כמבואר בסנהדרין ד' ע"ב, וברש"י, ורק בן נח נהרג על העוברין כדאיתא בסנהדרין ד' נ"ז ע"א ובפירש"י, ויד רמה שם, וכן בנדה ד' מ"ד. וההורג את העובר אין שם רוצח ומיתה עליו כדכותב הסמ"ע בחו"מ סימן תכ"ה סק"ח וכן בשו"ת נודע ביהודה מהדו"ת חחו"מ סימן נ"ט ע"ש, וכו'. לאור כל האמור נלפענ"ד להלכה בנידון שאלתנו שמותר להמית עובר אחד כדי להציל עי"כ חיי יתר שלשת העוברין אשר כל אחד מהם הוא בבחינה של רודף את משנהו, ומותר לפי הצורך לבצע זאת אפילו על ידי רופא עכו"ם אע"פ שנהרג על העוברין היות ועושה זאת כדי להציל עי"כ חיי יתר העוברין, אך יש להשתדל שיבצעו זאת אותם הרופאים שקבעו את המצב האמור בבירור עיין שו"ת מהר"מ שיק חיו"ד סימן קנ"ה ושו"ת בית יצחק חיו"ד ח"ב סימן קס"ב יעו"ש ואכמ"ל. סיפרו לי כי את השאלה האמורה הלכו לשאול גם לידידי הגאון הגרי"ש אלישיב שליט"א והשיב ג"כ להתיר, ונהניתי, עכ"ל של הציץ אליעזר.

          ובאלול תשס"ה שאלתי את הגרי"ש אלישיב שליט"א לגבי רביעיה וענה לי שמכיון שלדעת הרופאים יש סכנה שתאבד את כל העוברים מותר לעשות דילול. מאידך ידוע לי שבשלישיה לא התיר הגאון שליט"א לדלל.

 

8. הכנסת ביצית יחד עם זרעונים לתוך החצוצרה (GIFT). באשה שיש לה חסימות בתוך הרחם או בהחצוצרות או שטיפול ב-IVF נכשל ללא סיבה הנראית לעין אחרי כמה נסיונות, ניתן היום גם להכניס הביצית והזרע בנפרד לתוך הקצה המרוחק מהרחם של החצוצרה כך שהפריית הביצית מתבצעת כרגיל בתוך החצוצרה. הבעיות ההלכתיות הן זהות לאלו שנמצאות בהפריה מחוץ לרחם אף שהתהליך עצמו קרוב יותר להיות "טבעי" מאשר  IVFרגיל – לעיל 4.

 

9. השתלת ביצה מופרת ברחם של אשה אחרת (פונדקאית). בעיה נוספת שדורשת עיון וליבון שהתעוררה בדורנו היא לגבי ביצית מופרת שהושתלה לרחמה של אשה אחרת ונולד ממנה. יש מקרים שלאשה אין אפשרות להרות או להמשיך ההריון, ואז מפרים את ביצתה במבחנה בזרע בעלה ואחרי כמה ימים משתילים את העובר ברחם של אשה אחרת – פונדקאית. הג"ר זלמן נחמיה גולדברג שליט"א 125 דן בשאלה מי נחשבת לאם הנולד, הראשונה או השניה או שתיהן נחשבות לאם הנולד. ונ"מ להרבה דיני תורה, אם הולד אסור באחותו מאם הראשונה או שאסור באחותו מאם השניה או שאסור באחותו משתי האמהות. וכן יש לשאול איזו אם יורש הולד. וכן יש לדון אם הראשונה היתה ישראלית והשניה נכרית או להיפך, אם הולד דינו כישראל או כנכרי. וכן אם הראשונה היתה מפסולי קהל כממזרת וכדומה והשניה כשרה או להיפך, מה דין הולד לענין היתר לבוא בקהל. וכן אם היתה הראשונה לויה והשניה ישראלית או להיפך, אם הבן חייב בפדיון, או אפילו שתיהן ישראליות, רק שאחת מהן כבר ילדה. אם הבן חייב בפדיון הבן. והוא מסכם: א) אב נעשה מעת ההריון. ואם, לדעת רעק"א 126 נעשית אם מעת ההריון, והג"ר יוסף ענגל 127 הוכיח מרש"י 128 שאין נעשית אם רק מלידה (ומוסיף המחבר שליט"א להביא ראיה גם מהגמ' ביבמות צז ע"ב, שני אחים תאומים גרים וכו'). ב) אם שהולידה אבל לא היא עיברתו, מתיחס הולד אחר האם היולדת לענין איסור חיתון בקרובי האם היולדת, אבל מותר בקרובי האם שעברתו, ולדעת רעק"א יתכן שאסור גם בקרובי האם שעיברתו. ג) אם נעשה עובר במעי נכרית ונולד מאם ישראלית, למ"ד עובר ירך אמו אינו צריך גירות, ולמ"ד לאו ירך אמו צריך גירות, אבל אחר הגירות מתיחס אחר האם שנולד ממנה. ויכולה האם לטבול ועל ידי כן לגייר העובר בב"ד ויהיה גר מן התורה, ולדעת רעק"א לא יהיה גר אלא מדרבנן, להסוברין שזכין לקטן הוא מדרבנן. אך עיין להלן דעתו של הגרש"ז אויערבאך זצ"ל. ד) לענין בכור, אם השניה מבכרת הרי הוא בכור וחייב בפדיון. ולענין אם פוטר לראשונה, אם הוציאו אותו מהראשונה לפני שרקמה איבריו, אינו פוטר לראשונה ואם הוציאו בכלי שחצץ בינו לבין הרחם 129 אינו פוטר לראשונה. ה) לפי האמור דהולד מתיחס אחר האם היולדת, כל שכן הוא הדין ב"תינוק מבחנה" כאשר גם העיבור נעשה מחוץ לגופה של הראשונה. אמנם אם העיבור קובע אמהות, עדיין יש לעיין בדין "תינוק מבחנה", עכ"ל. ועיין גם שם 130.

                   גם הג"ר אברהם יצחק הלוי כלאב שליט"א דן שם 131 בבעיה הנ"ל. וכותב בסיכום: היולדת היא אם הילוד כאשר שתיהן יהודיות 132. אך לגבי ישראלית ונכרית הוא כותב: אבל ביצית מופרית של עכו"ם שהושתלה ברחם ישראלית, או הפוך, בעלת הביצית היא הקובעת את דינו של הילוד להיות יהודי או עכו"ם, עכ"ל. ועיין גם במאמרו של הגר"מ הרשלר זצ"ל 133.

          ולכאורה מלשון הגמ' בחולין 134 שקוראת את הפרה בה נוצר העובר "דידיה" ואילו הפרה השניה, ממנה נולד העגל נקראת "לאו דידיה" 135 משמע שהראשונה היא אמו של העגל ולא השניה שממנה יצא לאויר העולם – ונפקא מינה גם לגבי הדין של אותו ואת בנו. והרמב"ם כותב 136: הדביק שני רחמים זה לזה ויצא מזה ונכנס לזה הרי זה ספק אם נפטרה מן הבכורה הבהמה שנכנס בה הבכור שהרי פטר רחם או לא נפטרה עד שיפטור רחמה ולדה, עכ"ל. ומשמע שגם הוא בלשונו הזהב מדייק ליחס את העובר לפרה הראשונה כ"ולדה", ומוכח שלשון הגמ' היא בדוקא. וממילא ראיה מכאן שהאשה הפונדקאית אינה האם אלא האשה שממנה נלקחה הביצית – דהיינו האם הגנטית. אך אין משם כל ראיה כי הגמ' דברה על עובר שכבר נמצא בתהליך לידה וש"נולד" מרחם הפרה הראשונה לתוך רחם הפרה השניה ומשם לאויר העולם – דהיינו לא רק נוצר ברחמה של הראשונה אלא גם גדל שם כל ימי ההריון, וממילא אין מכאן ראיה להנדון שהעובר גדל ברחמה של הפונדקאית ונולד ממנו.

 

10. האם יש רמז בתורה לפונדקאות. מובא בגמ' 137: ולא מהני רחמי, מתיב רב יוסף ואחר ילדה בת ותקרא את שמה דינה מאי ואחר אמר רב לאחר שדנה לאה דין בעצמה ואמרה י"ב שבטים עתידין לצאת מיעקב ששה יצאו ממני וארבעה מן השפחות הרי עשרה אם זה זכר לא תהא אחותי רחל כאחת השפחות, מיד נהפכה לבת שנאמר ותקרא את שמה דינה, ע"כ. וראה גם במדרש רבה 138 ובתנחומא 139. ויותר מפורש בתרגום ע"ש יונתן בן עוזיאל 140: ואיתחלפו עוברייא במעיהון והוה יהיב יוסף במעהא דרחל ודינה במעהא דלאה. וז"ל של הפענח רזא (מבעלי התוספות) 141: ואחר ילדה בת בזו לא הזכיר הכתוב הריון, לומר ותהר עוד משום שעיקר הריונה היתה בבטן רחל. ושוב 142: ושאול בן הכנענית פירש"י בן דינה שנבעלה לכנעני וקשה איך לקח שמעון אחותו דינה, וי"ל שעיקר הריונה היתה בבטן רחל. וכ"כ הדעת זקנים מבעלי התוספות 143: פירש"י שדנה בעצמה שהיא היתה מעוברת מיוסף וע"י תפלתה נתחלף בדינה, עכ"ל. ובמהרש"א 144 כותב: ובשם ספר פענחרזא שמעתי לתרץ הא דנהפכה דינה לבת, היינו שהזכר שבבטן לאה ניתן בבטן רחל והנקבה שבבטן רחל ניתן בבטן לאה, דהשתא אתי שפיר עיקר יצירתה של דינה נקבה עכ"ד וכן מוכיחין דברי הפייטן ביוצר של ר"ה, עובר להמיר בבטן אחות וכו' סלוף דינה ביהוסף וכו' ותו לא מידי, עכ"ל.

                   והנה כותב המשך חכמה 145: בני רחל וכו' אשר יולד ליעקב, ולא כתוב אשר ילדה ליעקב כמו בשאר נשים. לפי התרגום יונתן (פ' ויצא ל, כא) שבתוך הבטן הוחלפו יוסף מבטן לאה לתוך בטן רחל, אם כן לפי מה שדרשו בסוף פ' המפלת (נדה לא ע"א) ד"אשר ילדה" הוא על הריון שאשה מזרעת תחלה יולדת זכר, אם כן לא היה הזריעה מרחל לכן רק על הלידה לבד כתיב אשר יולד 146, ודו"ק, עכ"ל.

 

11. האם מותר לעשות זאת. אמר לי הג"ר שמואל הלוי ואזנר שליט"א שלדעתו אסור מדין תורה לבצע פעולה כזאת לכתחילה וכפי מה שהוא כתב בספרו שבט הלוי 147. וז"ל שם: אמנם ברור דאעפ"י שלפי ענ"ד אין בו מיתה וכרת, נראה שיש בו איסור עשה גמורה מה"ת, דהנה בסנהדרין נח ע"א ודבק באשתו ולא באשת חבירו וכו' והנה במקרא זה מפורש ודבק באשתו והיו לבשר אחד, וקאי על הולד הנוצר משניהם כמש"כ רש"י ד"ה מי וז"ל שזרע יוצא מהם שנעשה בשר האב והאם אחד בו עכ"ל, ואי ס"ד דמותר מה"ת כמעשה הנבלה הזאת הרי אפשר להיות דבוק באשתו ולהיות לבשר אחד עם אשת חבירו בולד הנוצר משניהם והרי התורה קבעה כאן תנאי הראשון של אישות דאורייתא שיהי' בנשואיהן ודבוקתן זה בזה זרע יוצא מבין שניהם להיות האב והאם אחד בולד הנוצר על ידי מי שקבעה לו תורה הדין של ודבק באשתו ולא באשת חבירו, וזה נכון בעזה"י ופשטא דקרא ע"י דרשתם ז"ל, עכ"ל.

          וכן אמר לי הגרי"ש אלישיב שליט"א דלדעתו אסור לעשות זאת לכתחלה וטעמו שהדבר יגרום לערבוביה ויחשבו שכשם שיש היתר עם שתי נשים כך מותר להשתמש בזרע של אדם אחר (דהיינו לא מהבעל). ולגבי השאלה מי נחשבת האם כשהדבר כבר נעשה בדיעבד, אמר לי הגאון שליט"א שאמנם אין עדיין הכרעה בכל הנושא, אך נראה שהאשה היולדת היא האם ואם היא עכו"ם הילד יצטרך לגיור, עכ"ד. עוד אמר לי הגאון שליט"א שגם אסור להשתמש בביצית שהותרמה מאשה אחרת בין אם האשה התורמת זרה ובין אם היא קרובת משפחה של המקבלת ולא כפי שנאמר במובאי בשמו.

          וכן כתב לי הגרא"י וולדינברג זצ"ל 148 שאסור לעשות מעשה כזה לכתחלה ומטעמים שכתב בספרו שו"ת ציץ אליעזר 149, דהיינו, שהבעל עובר על איסור של הוצאת זרע לבטלה, וכן יתכן שאין הבעל מקיים לא מצות פריה ורביה ולא מצות לשבת יצרה, וכמעט ואין כל אפשרות של השגחה על הביצוע דבר שמביא לחשש גדול שאב ישא את בתו ואח את אחותו. ואם הדבר נעשה, כתב לי הגרא"י וולדינברג זצ"ל שהילוד מתייחס אחרי האשה המולידתו ולא לאשה שממנה נלקחה הביצית. וראיותיו מהא דשו"ת אבן יקרה (ח"ג סי' כט) שנשאל מה יהיה הדין אם יגיעו למצב שיוכלו להשתיל כלי ההולדה מאשה חיה לאשה אחרת עקרה כך שתהיה מוכשרת להוליד, מי היא אם הולד. והשיב: הנה לכתחילה בודאי אסור לעשות כן וכו' אך אם עברו ועשו, הילד בן של השניה לכל דבר והמקור נפתח להלכה זו הוא הדין המבואר בסוטה מג ע"ב ילדה שסבכה בזקנה לענין ערלה, ועיין היטב רש"י שם ור"ן פ"ק דר"ה, עכ"ל של האבן יקרה 150. וכתב לי הגאון שליט"א: א"כ דון מינה דה"ה נמי בביצית הניטלת מגופה של אשה אחת ומשתילים אותה בגופה של אשה אחרת שמתבטלת היא לגופה של האשה האחרת וכו'. ויש ללמוד קל וחומר בנידוננו שהבעיא היא בעצם לא רק על כלי ההולדה בלבד או על הביצית לבד אלא רוצים עוד גם ליחסם אל גוף כזה שכבר נפרדו ממנו תכלית פירוד שבודאי אמרינן שבטלים לגוף שחוברו ואין להם עוד יחס לאל הקודם. ובנידוננו במיוחד הוא עוד בק"ו בן בנו של ק"ו, מכיון שבלי הכח האחר הנוסף המעורר גם בזה – הוא "המבחנה" – אזי הביצית לא היתה בפעולה כלל והיתה נחשבת כבשר או עור בעלמא שאין לה כבר כל יחס לגוף החיות שנוטלה משם, וכמדומני גם ברמב"ם במורה נבוכים ח"א פרק עב שכותב וז"ל: אי אפשר שימצאו אברי אדם בפני עצמם והם אברי אדם באמת ר"ל שיהיה הכבד בפני עצמו או הלב בפני עצמו או בשר בפני עצמו ע"ש, ומול זה אצל מקבלת הביצית, נושאת העובר ומולידתו, הכל מופעל באופן טבעי, וא"כ בודאי הוא מתיחס אחריה. ויש להוסיף גם זאת. דהנה בספר שו"ת צור יעקב סימן כח הסכים להפסק של האבן יקרה מטעם אחר, והרה"ג השואל שהיה אבד"ק חאלשיץ, כתב לו להביא סייעתא שהולכים אחר המולידה מדברי תרגום יונתן בן עוזיאל (בראשית ל, כא) עה"פ ואחר ילדה בת, שכותב וז"ל: ושמיע מן קדם ד' צלתא דלאה ואיתחלפו עובריא במעיהון והוה יהיב יוסף במעהא דרחל ודינא במעהא דלאה, עכ"ל, הרי מפורש שלא נהפכו רק שיוסף הלך מבטן לאה לבטן רחל, וא"כ ראיה מזה דהולכין בתר הלידה. ומחבר הספר שם דוחה את הראיה וכותב דבודאי גם להיב"ע רק נהפך גוף יוסף שבמעי לאה לנקבה וגוף דינה שבמעי רחל לזכר כמבואר בש"ס ברכות ס ע"א, ואך הנפשות שלהן נתחלפו מבטן זה לזה ע"ש. אבל במראה הפנים בירושלמי בפרק ט דברכות סוף הלכה ג מפרש כוונת היב"ע כדברי הרב השואל, וכותב שרק לפי הירושלמי שם, וכן הב"ר, לא היה חילוף ולדות כי אם שדינה נשתנית מזכר לנקבה, אבל להיונתן בן עוזיאל, וכן הקליר ביוצר א' דר"ה שכותב בלשון "עובר להמיר בבטן אחות וכו'" לא נשתנה העובר כלל, אלא דנס אחר נעשה ע"י תפלתה של לאה שנהפכו הולדות במעיהן אבל לא נגרם לשינוי הולד יעו"ש. וא"כ לפי"ז כן יש ראיה מהיב"ע שהולכין בעיקר בתר הלידה ומי שמולידה את התינוק היא אם התינוק. ואין גם סתירה מש"ס שלנו שלא יסברו ג"כ העיקרון הזה, אלא שמבארים ששם היה הענין באופן אחר. וכאמור יש גם הוכחות אחרות מגמרא ומסברא שהיחס של התינוק הוא לאשה המולידה אותו, עכ"ל של הגרא"י וולדינברג זצ"ל.

          הגרש"ז אויערבאך זצ"ל כתב לי שגם לדעתו אין לעשות מעשה זה לכתחלה כי זה יגרום לבלבול וערבוביה ואין זו השקפת התורה. ואם כבר נעשה הדבר, לשאלה מי נקראת האם של הילד, אמר לי הגאון זצ"ל שאמנם גדולי הדור (המובאים לעיל) דנו בשאלה של הפונדקאית בסברות וגם על סמך אגדות חז"ל, אך אין לדעתו ראיה ברורה לדבר כדי להכריע מי האם – האשה שממנה נלקחה הביצית או הפונדקאית. ואמנם לפי סברתם הפונדקאית היא האם, אבל יש לעיין, לו יצוייר שמוציאים עובר רגיל מאשה ומשתילים אותו ברחם של פונדקאית שתלד אותו בתום תשעה חודשים, האם גם במקרה כזה יהיה הדין כן, ואם כן ממתי? לפני 40 יום, קודם מלאת שלשה חודשים או אפילו בתחילת חודש התשיעי? ולכן נראה לו שבכל השאלות האלו הנוגעות לדיני תורה, צריכים להחמיר ואם הפונדקאית היא עכו"ם, הילד יצטרך להתגייר מספק. מאידך, אם הפונדקאית עכו"ם טבלה לשם גיור בזמן "עיבורה", גם זה לא מועיל לעובר כי שמא אינה אמו ואין לה בעלות עליו, ודומה למינקת שקיבלה ילד בפקדון, עכ"ד.

          ועיין יבמות מב ע"א ורש"י ד"ה ולזרעך, וכן נדרים כ ע"ב וברש"י ד"ה בני, בלישנא קמא.

 

          12. פדיון הבן. הגמ' כותבת 151: הדביק שני רחמים ויצא מזה ונכנס לזה, מהו, דידיה פטר דלאו דידיה לא פטר או דלמא דלאו דידיה נמי פטר, תיקו, ע"כ.

ולכאורה גם בפונדקאית אפשר לשאול כי מכיון שהתינוק לאו דידיה האם נקרא פטר רחם וחייב בפדיון הבן. אך אמר לי הגרי"ש אלישיב שליט"א אם בדיעבד נעשה המעשה ונולד תינוק מהפונדקאית שלא ילדה לפני כן, התינוק נקרא פטר רחם וצריך פדיון הבן בברכה ואין זה שייך להגמ' שם כי התינוק היה אצל הפונדקאית במשך תשעה חדשים וגם נולד ממנה ולכן לגבי פדיון הבן נקרא דידיה. הגמ' שם ממשיכה בשאלות על מצבים שונים וקביעת דין בכור: כרכו בסיב מהו בטליתו מהו וכו' כרכתו ואחזתו והוציאתו מהו, היכי דמי אי דנפק דרך רישיה (ואחר שהוציאו אותו עשו בו אחד מן הדברים הללו – רש"י) פטרתהו (רישיה לרחם וקדוש מיד דהא יצא ראשו הרי זה כילוד – רש"י) אלא דנפק דרך מרגלותיו (וקודם יציאת רובו כרכוהו – רש"י), עכ"ל הגמ'. כל זה לפני העידן של לידת מלקחיים, אך מבואר כאן שאם יש חציצה (מלקחיים) בין הראש והרחם בזמן לידה אין לעגל קדושת בכור וממילא פטור מפדיון הבן.

וראה בכרך ב חיו"ד סי' שה ס"ק ה5 (עמ' שפב) מה שכתבתי לגבי הנולד בסיוע מלקחיים.

 

13. לימוד הלכה ממדרש או מאגדה. ומה שאין למדין הלכה לא ממדרש ולא מאגדה, זהו רק כשיש סתירה מהש"ס. וז"ל החיד"א 152: וראיתי להעתיק מה שמצאתי לרבינו תם בספר הישר כ"י דף קץ בתשובותיו לרבינו משולם וז"ל : וכל שאינו בקי בסדר רב עמרם ובהלכות גדולות ובמס' סופרים ובפרקי ר"א וברבה ובתלמודנו ובשאר ספרי אגדה, אין לו להרוס דברי הקדמונים ומנהגם כי עליהם יש לסמוך בדברים שאינם מכחישין תלמוד שלנו אלא שמוסיפין, והרבה מנהגים בידינו על פיהם וכו', עכ"ל של החיד"א. וכן מוכח בתוס' 153 שכותבים: והיה אומר ר"ת דאין הלכה כן (כפי מה שהובא בב"ר) לפי שחולק על הגמרא שלנו וכו'. ועיין בשדי חמד 154 שהכריח כן מכמה אחרונים. וכן עיין שם בפאת השדה 155 שכותב: אמנם עינינו הרואות להרמב"ן בהשגותיו לספר המצות בסוף מצות עשה זיי"ן נסתייע בסברתו מדברי האגדה שהביא שם והכי מסתברא דכל שאין סתירה לדברי האגדה מהש"ס למדין ולמדין, עכ"ל של השדי חמד. וכן עיין בפ"ת 156.

 

14. דברים מופלאים בחז"ל. עוד מובא בגמ' 157: בלעתו [חולדה] והוציאתו [מן הרחם] והכניסתו והקיאתו ויצא מאליו מהו וכו' תיקו, ע"כ. וכלל גדול כותב לנו המהר"ל מפראג 158 וז"ל: וזה היה כוונתם של רז"ל בכל מקום שדיברו חכמים בדברים רחוקים מאד שלא היו ולא נהיו. בפרק בהמה המקשה: יצא מרחם זה ונכנם ברחם אחר וכיוצא בזה, אתה האדם אל תעשה כמו שעשו המהרהרין אחרי דברי חכמים וכו', כי מה שדיברו וטרחו בזה הוא הטעם והכוונה שיוצא בזה. כי הם רצו לעמוד על ענין הבכור שציוה בתורה אם אינו דבר רק שהוא יוצא מבית הרחם. ואם כן לפי זה אם נכנס ברחם אחר בבהמה שלא ביכרה ויצא גם כן חייב בבכורה שהרי פטר רחם הוא, או שנאמר שאין כונת התורה ברחם אלא על האם שהרתה אותו וילדו. ובזה הספק יש עיון בחכמת התורה והוא גדול מאד בסוד הבכור. וכן הבעיא דבעא התם, נכנס חולדה והוציאתו והכניסתו, אין כוונתם כלל רק לידע אמיתת הענין במה הוא תולה הבכורה, וכאשר ידעו הדין אז ידעו במה הבכורה תליא וכו' – ראה שם המשך דבריו הנפלאים.

          לגבי דברים מופלאים שבחז"ל, ראה גם במהרי"ט אלגזי 159 שכותב: ורבינו נראה שלא הביאם משום דלא שכיחי ואינם מצויין כלל דמטעם זה השמיטו הרי"ף והרא"ש ושאר פוסקים וכו' ואף הרמב"ם והטור השמיטו וכו', עכ"ל. וכן כותב המעשה רוקח 160: שהרמב"ם השמיט ההיא דבלעו חולדה וכו', אולי משום דהמציאות רחוק, עכ"ל. וכ"כ התוס' 161: מ"מ כמה דברים אשכחן דלא שכיח ומיירי בהן הש"ס לדרוש ולקבל שכר, עכ"ל. וראה ב"הקדמה קטנה" של הנו"ב לספרו צל"ח על ברכות. מאידך ראה בפירושי הרמב"ם, התויו"ט והתפארת ישראל על המשנה בחולין 162 ובתוס' 163.

          וכתב לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א: ונכון, כי מכאן יש להביא ראיה לגבי הוציאו ולד מרחם אמו עם מלקחיים והרי הולד לא נגע בכותלי בית-הרחם, עכ"ל. וראה מה שכתבתי בנשמת אברהם 164 שהיום בלידת מלקחיים אין מכניסים את המלקחיים אלא רק לתוך הנרתיק כך שחייבים בפדיון הבן בברכה כי אין כל חציצה בין התינוק ובין כותלי הרחם או צואר הרחם.

          אגב, כותב השו"ת חות יאיר על דברים מופלאים בחז"ל 165: שאלה נשאלתי על הא דארז"ל לא ישב ואח"כ ימשמש. וכן לא יקנח בחרס מפני כשפים מה ענין זה לזה ובעובד' דההיא מטרוניתא (שבת פא ע"ב) דאמרה מה אעבוד לכו דלא מקנחיתו בחספא ולא אכלתו ירקא מכישא דאסר גינאי וכו' שא"א לך לקרב אל השכל כלל. ואני תמה על תמיהתך בתמהך על דברים שהם חוץ לטבע וא"כ היה לך לתמוה על ענין כשפים גופייהו ובפרט למ"ש רז"ל דמעשה כשפים לחוד ומעשה שדים לחוד ואיך יושכל מה דע"י דבור אסרה מטרוניתא לספינה והם בכה"ג חזרו והתירוה ויותר היה לך לתמוה על דג רעמארא שאמרו עליו שבנגיעתו מעכב ומונע לספינה גדולה מלילך אף שאינו רק זרת אורכו וזרת רוחבו כמ"ש החוקרים ואם תכחיש זה כמו כמה דברים שקצת מהחוקרים מציאת העולם כותבים ויש מכחישים ומהם סלמנדריא (חגיגה כז ע"א) שמכבה האש שקצתם מאריכים בענינו ויש מחולקים במציאתו ומקום מציאתו וטבעו וענינו ויש מכחישים לגמרי וכן מציאה דג המרדם יד הצד אותו מ"מ היה לך לתמוה על סגולות ופלאות הנמצאות בבעלי חיים וצמחים ודוממים לאלפים ורבבות הנראים בכל יום כמשיכת אבן השואבת ויציאת אש מהאבן. ואיכה תראה בעיניך ולא תרגיש ותמשש כגון חרגא דיומא ועשן והבל מים חמין אף שנעשה למים בשולי הכיסוי והבל פיך בחורף וכן תרגיש ולא תראה בריח העולה מפרי ויזלו עיניך דמעה מהבל תמכא ומהשחוק ורוח. והלא פרעושים וזבובים ויתושים הנוקבים ויונקים דמך בתת לבך עליהם א"א לך לקרב אל השכל כי נקיבת דבר לדבר גוש וחומר צריך ג' דברים כח מה וקושי דבר הנוקב וחידודו ולפחות קצתם שע"כ כדורי ברזל הנזרקים בכח מחריבי' בתים והלא אפילו במחט א"א לנקוב עור אדם אא"כ בכח מה ובפרעוש ויתוש אין גם אחד מהם והוא נוקב, וכו'. והלא אפילו בדברים שהם בכח מעשה ידי אדם קצתם לצורך קיום העולם וקצתם להתענג שנטע הקב"ה החכמה בלבם להמציא מלאכות ותחבולות מ"מ אין בכח שכל אדם שלא למדם ושלא הורגל בהם לקרבם אל השכל ואפילו היה חכם מופלג לא ישכיל אם לא למד איך מהארץ יצא לחם ולבוש ע"י מלאכות הצריכות לו ואיך יכין אדם בגדי משי המצויירים בציורי' נפלאי' איך נעשו אפילו קיבל מפי השמועה תולדות המשי מתולעתו ואיך נעשו כלי זכוכית הדקים ושאר אומנות. כ"ש דברים שהם חוץ לטבע הן בקדושה הן בטומאה שהם למעלה משכל האנושי זה מצד תוקף אורו וזהרותו שמחשיך עיני השכל המביטי' בו וזה מפני חשכותו ורוע סידורו והנהגתו בלי טעם ושכל הגון רק הכל מוכן לפרענות וקלקול הברואים, וכו'. וכל אלה סברות בדויות וסוף דבר שהם למעלה מן הטבע ומ"מ מפני שקבלו רז"ל אמיתתם הזהירו עליהן ולא חשו בכה"ג לדרכי אמורי כענין שאמרו כל שיש בו משום רפואה וכו' אף דלא חששו לדברי ההוא מטרוניתא בירקא מכישא מפני שלא קבלו אמיתתו וי"ל דקפיד קפדי' בהדיה לכן אין לחוש לו, עכ"ל.

          וז"ל הרמח"ל במאמר על ההגדות 166: עוד צריך שתדע שדברים רבים מעיקרי הסודות ירמזום חז"ל בענינים מן הטבע או ההכנות, וישתמשו מן הלימודים שהיו מלמדים בדורות ההם אנשי החכמה הטבעית והתכונה. ואמנם אין העיקר להם הענין ההוא הטבעי או התכוניי, אלא הסוד שרצו לרמוז בזה. ועל כן לא יוסיף ולא יגרע על אמיתת העניין הנרמז היות הלבוש המשליי ההוא אשר הלבישוהו אמיתי או לא, כי הכוונה היתה להלביש הסוד ההוא במה שהיה מפורסם בדורות ההם בין החכמים, ואותו הענין עצמו היה יכול להתלבש בלבוש אחר כפי המפורסם בדורות אחרים, וכך היה מלביש אותו בעל המאמר עצמו אילו היה אומר אותו בדורות ההם, עכ"ל.

 

15. תרומת ציטופלסמה. קיימת היום גם אפשרות להעביר חלק מהציטופלסמה (החומר שממלא את כל תא שבגוף שבתוכו נמצא הגרעין 167. הגרעין הוא המרכז בקרה של התא ובתוכו נמצאים הכרומוזומים שהם מכילים הידע הגנטי של אותו אדם – הדנ"א (DNA). בתוך  הציטופלסמה נמצאים גופים שונים שאחראים לחיות התא. בתהליך זה חלק מהציטופלסמה הועבר מביצית של אשה צעירה לביצית של אשה מבוגרת וכתוצאה מזה נולדו ילדים בריאים אחרי הפריה חוץ רחמית של תא ביצית כזאת. הראש"ל הגר"א בקשי-דורון שליט"א אוסר את ביצוע תהליך זה 168 וכותב: לפי מה שבררתי אצל רופאים מומחים, אכן כל הגנים התורשתיים נמצאים בגרעין הביצית 169, אולם הציטופלסמה אינה רק החלק המאיץ את הפרית הביצית, אלא בעיקר החלק המחיה ומעמיד את הביצית כפוריה 170, ובלעדי הציטופלסמה הביצית כגוף ללא נשמה, מלבד הקביעה הידועה כיום שלציטופלסמה השפעה תורשתית על תהליכי הנשימה וייצור האנרגיה בתאים וכו'. והנה כיון שמספיקא לא נפקא, יש לראות הריון מעין זה כספק מי האם, בעלת הביצית או בעלת הציטופלסמה ואפשר שיש כאן בן מעורב מכח שני אמהות ועל כן יש להמנע ואולי יש אף איסור בדבר להגיע למצב זה, וכו'. ועיין בנשמת אברהם שכתב בשם הגר"ש וואזנר שליט"א (מצוטט לעיל ריש 11), וכו'. עכ"פ בנידון דידן מחשש האיסור שהזכיר הגר"ש וואזנר שליט"א יש לכתחלה לאסור, ואם יעשו הדבר יש להבטיח לידע מי היא בעלת הביצית, עכ"ל.

          ושמעתי מהגרי"ש אלישיב שליט"א שאסור לעשות תהליך זה ואמר לי שעלינו להחשיב את התא בשלמותו וכיון שהציטופלסמה כולל בתוכו יסודות שהכרחיים לחיות ותפקוד של התא, העברת כל חומר מתא של אשה אחת לתא של אשה אחרת אסורה.

 

16. תרומת ביצית. באשה שאין לה ביציות מכל סיבה שהיא לוקחים ביצית מאשה אחרת ואחרי הפרייה במעבדה מזרע של בעל העקרה מכניסים אותה לרחמה. שמעתי מהגרי"ש אלישיב שליט"א שאסור לקבל ביצית כתרומה מאשה אחרת, בין מאשה זרה ובין מאשה ממשפחתה. ומכיון שנאמר בשמו בפומבי שהוא התיר, שוב שאלתי אותו לפני כארבע שנים אם שינה את דעתו ואמר לי שמעולם לא התיר. כן אמר לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א שגם הגרש"ז אויערבאך זצ"ל לא התיר את זאת.

 

 

17. החזרת חלק משחלה שהיקפא לפני טיפול כימותרפי. בתגלית חדשה 171 נלקח חלק מהשחלה של אשה שעברה כימותרפיה עבור סרטן כשעקב הטיפולים נתנוונו השחלות. אחרי שהיא נתרפאה ממחלתה השתילו את אותו חלק, שבמשך שנתיים נשמר בהקפאה, בחזרה לאחת השחלות שלה ואותו חלק קם לתחייה ויצר ביציות. ביצית אחת נלקחה וב- IVF עברה הפרייה מחוץ לגוף עם זרע של בעלה. אחרי הריון תקין נולדה בת בריאה. אין לכאורה כל בעיה הלכתית בדבר בתנאי כמובן שנעשה בהשגחה מלאה שהחלק שהושתל הוא אותו חלק שנלקח ממנה ללא כל תוספת.

 

עקרות בגלל הבעל

 

בדיקת זרעו. ראה להלן סי' כג ס"ק ב (עמ' רכג ו-רל) לגבי הוצאת זרע לבדיקה וביופסיה של האשך הן לבדיקת זרע והן להוצאת זרע לביצוע ICSI.

 

18. טיפול ב-ICSI. יש גברים שבפליטתם לא נמצא זרע כלל וכלל או רק במספר קטן של זרעונים או שקיימת אצלהם בעיה ביכולת הזרע לחדור לתוך הביצית מסיבות שונות. היום ניתן לקחת זרעון אחד מהאשך ולהחדיר אותו בתנאי מעבדה לתוך ביצית של אשתו כבטכניקה של IVF. השאלה העיקרית כאן זה הוצאת הזרע דרך מחט מהאשך של הבעל. כותב השו"ע 172 שאם נפצע אחד מהאשכים, או שניקב (נקב מפולש), הרי זה פסול. וכותב הרמ"א: וכן עיקר. אך בגבר שהוא עקר פוסקים האחרונים 173 שמותר להכניס מחט לאשך כדי לשאוב זרעונים להפריית אשתו – ראה מה שכתבתי לקמן סי' כג ס"ק ב (עמ' רל) לגבי ביופסיה מהאשך.

 

פליטת זרע מוקדמת. ראה להלן סי' כג ס"ק ז.  

 

19. המחיר. בנוסף לבעיות פסיכולוגית ונפשיות במשך הטיפולים והנסיונות החוזרות בזוג ובעיקר באשה (נוסף לפרוצידורות שצריכה לסבול) וסיכויים שמעל 50% שאחרי הכל לא יהיה להם ילד של קיימא, יש בספרות הרפואית שבילודים הנולדים אחרי IVF או ICSI קיים סיכון פי שנים שלתינוק יהיה פגם קשה מתינוק הנולד באופן טבעי 174. בנוסף יש גידול במספר התינוקות הנולדים כפגים 175 עם מומים קשים כגון סי פי (CP) 176 עם, כמובן, תחלואה ומוות 177.

 

20. הזרקת זרע מהבעל אחרי מותו. זוג חשוך בנים ניסו פעמיים IVF ללא הצלחה. נשאר עוד זרע של בעלה אצל הרופא כשבאופן פתאומי הבעל נפטר. אלמנתו רצתה לקבל את הזרע בנסיון אחרון להיפקד בזרע של קיימא ממנו.  כתב לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א: הדבר הוא מאוס מאד, מכוער ומגונה. בנוסף לכך יש בעיות הלכתיות, כיון שבדרך כלל המדובר באלמנה שאין לה זרע של קיימא ורצונה להשאיר זרע מבעלה וממנה, הלא היא חייבת בחליצה (או יבום), ויש לשלול מכל וכל את ה"מדע" הזה בנידון. וכן אמר לי הראש"ל הגר"מ אליהו שליט"א.

 

הזרעה מלאכותית לפנויה. ראה להלן ס"ק י.

 

                   (ז) חרש שוטה. כותב הב"י והוא משו"ת מהרי"ל 178: הטעם דאי משום שבת יצרה איכא שבת ויכול לישא אשה ולהוליד בן חכם, ואי משום דאמר עד שיכלו נשמות שבגוף הא נמי נשמה יש לו ובר מצות הוא ופקחים מוזהרים עליו וכו', עכ"ל. ובשו"ת מהרי"ל שם ממשיך: וכן לענין מצוה (מצה), וגם הוי מהני שליחותייהו אלא דאין להם דעת, וכן לענין חליצה פי' בתוס' 179 משום דפומייהו כאיב להו ולהכי עולה ליבום וחליצה ולכל מילי חשבינן להו כישראל וכו'. ומ"מ לכל מילי הוי ישראל גמור וחייבין על הריגתו ואדרבה התורה הקפידה על קללתו וכו', עכ"ל. וראה מה שכתבתי לעיל ס"ק א3,4

 

 

סעיף י  (ח) רבינו גרשון החרים על הנושא אשה על אשתו, אבל ביבמה לא החרים, וכן בארוסה. הגה אם אינו רוצה לכנוס אלא לפטור, וה"ה בכל מקום שיש דיחוי מצוה, כגון ששהה עם אשתו עשר שנים ולא ילדה. אמנם יש חולקים וס"ל דחרם ר"ג נוהג אפילו במקום מצוה ואפילו במקום יבום, וצריך לחלוץ. ובמקום שאין הראשונה בת גירושין, כגון (ט) שנשתטית או שהוא מן הדין לגרשה ואינה רוצה ליקח גט ממנו, יש להקל להתיר לו לישא אחרת, וכל שכן אם היא ארוסה ואינה רוצה להנשא לו או לפטור ממנו. ולא פשטה תקנתו בכל הארצות. הגה ודוקא במקום שידוע שלא פשטה תקנתו, אבל מן הסתם נוהג בכל מקום. ועיין בי"ד סי' רכ"ח אם הלך ממקום שנהגו להחמיר למקום שנהגו להקל. ולא החרים אלא עד סוף האלף החמישי. הגה ומ"מ בכל מדינות אלו התקנה והמנהג במקומו עומד, ואין נושאין שתי נשים, וכופין בחרמות ונדויין מי שעובר ונושא ב' נשים לגרש אחת מהן. וי"א דבזמן הזה אין לכוף מי שעבר חרם ר"ג, מאחר שכבר נשלם אלף החמישי, ואין נוהגין כן. י"א מי שהמירה אשתו, מזכה לה גט ע"י אחר ונושא אחרת, וכן נוהגין במקצת מקומות. ובמקום שאין מנהג אין להחמיר ומותר לישא אחרת בלא גירושי הראשונה.

 

נשמת אברהם

                    (ח) רבינו גרשום החרים. חרש שנשא, או פיקח שנשא חרשת שקדושין שלהם רק מדרבנן, האם גם עליהם גזר רגמ"ה שלא ישא אשה על אשתו, עיין בשו"ת בית יצחק 180 שכותב: ובודאי גם על חרש יש חרם זה, ובנו"ב 181 מסתפק אי גזר רגמ"ה על החרשת לגרשה בעל כרחה ע"ש, ולדעתי ה"ה בחרש לענין שתי נשים גזר רגמ"ה. עכ"ל. ומובא באוצה"פ 182: בשו"ת מהרש"ם 183 הביא מהאבן יקרה סי' ב שכתב על פי דברי החכם צבי סי' קטז דביבם קטן, כיון דהזיקה אינה אלא מדרבנן, ליכא משום חדר"ג וה"נ בקדושי חרשת, והשיב עליו המהרש"ם דהרי בתשובות הרי"מ סי' מא דחה דברי החכם צבי בכמה ראיות. ומ"ש עוד באבן יקרה דגבי חרשת שאין לה קדושין מן התורה, לא הוי אלא פלגש ואינו מקיים פו"ר על ידה ובמקום מצוה לא גזר רבינו גרשום, דבריו תמוהים וכו' וצדקו הנו"ב דגם בחרשת איכא משום חדר"ג, עכ"ל. ובנו"ב הנ"ל אינו מכריע אלא מסתפק וז"ל: אבל מה שאני מסתפק בזה הוא זה כי אולי לא גזר הרגמ"ה בחרשת כלל דכי היכי דלא תקינו כתובה לחרשת משום דאם כן ממנעי ולא נסבי לה. אם כן אולי מהאי טעמא לא גזר רגמ"ה בחרשת, שאם אינו יכול להוציאה כי אם לרצונה, א"כ גרע משעבוד כתובה וממנעי ולא נסבי לה. זהו הנראה לפענ"ד מלתא דמסתבר, ועכ"ז לא נוכל להורות למעשה במה שלא נתפרש בראשונים וספק חרם הוא איסור דאורייתא. וגם לענין לגרש בעל כרחה לא כלה הזמן של חרם הגאון, שזה שיש אומרים שלא גזר אלא עד סוף אלף החמישי וכן סתם השו"ע בריש אהע"ז, היינו לענין לישא שתי נשים. אבל לא לענין לגרש בע"כ, עכ"ל. ועיין באוצה"פ 184 רשימה של פוסקים שמתירים בצירוף טעמים אחרים.

                   וכתב לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל: צ"ע הרי ידוע דאף שהרמב"ם סובר דכל העובר על דרבנן עובר נמי אדאורייתא בלאו של לא תסור מכל אשר יורוך, ואפי"ה אמרינן דספיקא דרבנן לקולא, והוא משום דאמרינן דמעיקרא גזרו רק על ודאי ולא על ספק וממילא ליכא כלל חשש דאורייתא. והכלל הזה הוא בכל הספיקות, בין כשהספק הוא במציאות ובין כשהספק הוא בדין (עיין בשב שמעתתא שער א פ"ג), וגם נפישי רבוואתי דסברי דשביעית בזמן הזה דרבנן וספיקא להקל ואע"ג שקבלו עליהם בימי עזרא באלה ושבועה שהן דאורייתא. והיינו משום דהשבועה שלהם היתה רק לקיים את הדרבנן אשר הדין הוא דבשל סופרים הלך אחר המקיל 185. וא"כ מנין לנו שרגמ"ה ז"ל החמיר בגזירותיו יותר מגזירות חז"ל וגזר לכתחלה גם על ספק שיהיה לבי"ד ולמאה הרבנים. ולכאורה מסתבר יותר לומר דבתחלה גזר על ודאי ועל זה החמיר מאד וגם עשה חרם כמו אלה ושבועה של עזרא, אבל לא על ספק. ועיין בנוב"ת חאהע"ז סי' קמו שבאמת מקיל בספק, עכ"ל.

 

זוג מפגרים. כותב הגרש"ז אויערבאך זצ"ל 186: נראה שאם הבעל הוא פקח הרי חייב הוא בפו"ר, אך אם גם הוא מפגר, חושבני מסברא שאם אחד מבני הזוג מצטער מזה והוא דורש ומבקש רפואה, צריכים שפיר לעזור להם בדרך הרגילה, אבל לא לעשות תחבולות ואמצעים כעין הזרעה מלאכותית וכו', ואם רק הסבתא וכדומה מבקשת את זה יותר טוב להמנע, כל זה כתבתי מסברא בלי שום יסוד מהש"ס, עכ"ל.

 

                   (ט) כגון שנשתטית. מובא באוצה"פ 187: גדרי נשתטית לא נתבארו, ומדברי הרמ"א שכתב ובמקום שאין הראשונה בת גירושין כגון שנשתטית, מדייק בספר מנחת שי ח"ב סי' כח שאין להתיר בנשתטית רק באופן שאינה בת גירושין (ומה נקראת נשתטית גמורה לענין גרושין וכיו"ב ואם צריכים דוקא שלושה דברים המובאים בחגיגה ג ע"ב, חולקים בזה הרמב"ם והראשונים, עיין ב"י לקמן סי' קכא), אבל אם יודעת לשמור גיטה ולשמור עצמה דהיא בת גרושין, אין להתירו לישא אחרת. וכ"כ בספר שערי צדק סי' ח הביאו בפרדס רמונים היתר ט דף סד. אכן בשו"ת חבלים בנעימים 188 כתב דנראה דאפילו נודע בבירור שיכולה לשמור גיטה ועצמה וא"כ היא בת גרושין, מ"מ אם היא שוטה בשאר דברים ואינה בת דעת כראוי ומסרבת לקבל גט או שאינה כאן ליתן לה הגט, יכול לישא אחרת עליה ואין בה חרם דרבנו גרשום. והא דכתבו דלא תיקן ר' גרשום בנשתטית, הוא לאו דוקא בסימני שוטה דחגיגה או מפני שאינה ראויה לקבל גט. אלא תלוי אם מחמת שטותה אינה ראויה לדור עם בעל והדבר תלוי עפ"י אומדנא של בית דין, אם אי אפשר לדור עם נשתטית כזו ל"ש בה חר"ג כדאיתא ביבמות קיב דלא תיקנו נשואין לשוטה וכו', וה"ה לענין חר"ג כמו שכתב בשו"ת הרא"ש כלל מב. וכ"כ בשו"ת דברי חיים 189 דאם רק אינה ראויה לדור עם בעלה כדרך כל הארץ והוא דבר נגד חוש בני אדם, יש כח ביד מאה רבנים להתיר, ע"כ. וכן עיין בשו"ת שבט הלוי 190. ובשו"ת בית יצחק 191 מתיר באשה שהיא מטורפת ולפעמים היא קורעת בגדים ובשאר עניינים נראית כמיושבת, לישא ע"י מאה רבנים עפ"י הרמב"ם 192 דכל מי שנטרפה דעתו והוא משובש בדבר מן הדברים אע"פ שהוא מדבר ושואל כענין, הרי זה פסול ובכלל שוטה יחשב ע"כ, ולפי"ז כל שכן בקורעת בגדיה שהוא אחד מסימני שוטה המבוארים בחגיגה, ודאי יש להחזיקה כשוטה לכל דבר, עכ"ל. וכ"כ בשו"ת אב"נ 193 ובמהר"ש ענגל 194. ועיין שם באוצה"פ בשם השו"ת בית יצחק 195 ושו"ת תירוש ויצהר 196 שיש להתיר לבעל לישא אחרת גם כשקיים כבר מצות פריה ורביה. ועיין גם באנציקלופדיה תלמודית 197.

                    כותב הנו"ב 198 לגבי אשה שאינה משוגעת גמורה והיא עוסקת במשא ומתן אלא שהיא אינה בת דעת שלמה בכל הדברים ועכ"פ ראויה לתשמיש ע"י בדיקת חברותיה, אם באנו לדון בה דין שוטה להתיר להבעל חרגמ"ה נתת דבריך לשיעורין ואשה שלא תהא כל כך פקחת יאמר הבעל התירו לי לישא אחרת ובמשך איזה שנים לא ישאר שום זכרון מאיסור שתי נשים ויהיו בנות ישראל כהפקר בעיני בעליהן וכו', וכיון שאין בנידון זה ביטול פריה ורביה רק הבעל אינו רוצה בחיי צער, אין אנו נזקקים לו, עכ"ל.

                   ועיין באוצה"פ 199 שדן באריכות בפרטי דינים, כגון אשה שסובלת מדיכאון 200 עתים שוטה ועתים חלומה 201, נמצאת בבית משוגעים 202, היתה נשתטית לפני הנשואין והבעל לא ידע 203 [ועיין גם בשו"ת ציץ אליעזר 204 ובשו"ת לב אריה 205], התירוהו לינשא ונתרפאה האשה לגמרי 206, בעלת מום 207, איילונית 208,עיורון 209, מחלה מדבקת 210 ונכפית 211. ועיין בשו"ת ציץ אליעזר 212 לגבי נשתטה הבעל. ולא הארכתי בדברים אלה כי חמורים הם ומסורים לגדולי התורה.

 

          1. נאמנות הרופאים. עיין בבית יצחק 213 דאפילו הרופאים אומרים שברור להם שיהא לאשה שנשתטית רפואה, אין להאמין להם דכל עיקר נאמנות הרופאים הוא משום דעבידא לאיגלויי. וכל זה בעבר, אבל בדבר של עתיד יש להם להשתמט שמשום סיבות אחרות לא נתרפאה, וע"כ אין להאמין להם ומתירין לו לישא אחרת כשעברו י"ב חודש. אך השאילת שלום 214 כתב דאם הרופאים אומרים שיש עוד תקוה שתתרפא, אין להתירו לישא אחרת, דהא בחלתה חולי ארוך כתב הרש"ל דאינו רשאי לגרשה בעל כרחה אפילו אם יתן לה כתובה וכן הסכים הח"מ סי' עט ס"ק ג וכו'.

                   וכותב השו"ת מהר"ם שיק 215 דאף רופא נכרי, אם הוא מומחה לרבים כמו מנהל בית חולים וכיו"ב. נאמן להעיד שאין תקנה למחלתה, ואף שלא העיד בפנינו רק הביאו כתב ממנו דהוי כערכאות, נאמנים. כמבואר כחו"מ סי' סח. וכ"כ הלבושי מרדכי 216. ובספר חיים של שלום 217 כתב, דאף שנאמן רופא נכרי להעיד שכעת אין דעתה צלולה (גם כיון שהיא סגורה בביה"ח דהוי רגלים לדבר וגם אפשר למיקם עליה), אך מה שמעיד על העתיד בודאי שאינו נאמן דהוא דבר שאין נראה כעת אלא עפ"י השערה ולא שייך חזקה דלא מרע נפשיה דיש לו כמה אמתלאות שנשתנה טבעה וכו'.

                   ומובא באוצה"פ 218 בשם האבני צדק סי' א שחס מלהזכיר לסמוך על הרופאים המעידים על האשה שתשמיש קשה לה ואינה יכולה לסבול בשום אופן שמהנמנע שתחזור לבריאותה ולהתיר לבעלה לישא אחרת, דאפילו אם הם מוחזקים בכשרות, מ"מ אפשר שתמצא רופאים גדולים מהם וימצאו לה תרופה וכו', והדבר מפורש בירושלמי וביו"ד סי' שלו שלא מן הכל אדם זוכה להתרפאות, ועיין בשו"ת חת"ס יו"ד סי' קנג דנאמנות הרופאים בשבת הוא רק מטעם ספק פקוח נפש וכו'.

                   וכותב הגרי"א הלוי הרצוג ז"ל 219: אין זה דומה לשאלת נאמנות הרופאים לקולא בענין נדה וכדומה, עיין יו"ד סי' קפז סע' ח (שאין בו משום פקוח נפש), שכאן זהו ענין של מום שבני אדם מקפידים עליו. ואולם יש להעיר שרגמ"ה תיקן (או שחביריו תיקנו) להתיר בנשתטית וכך נהגו מאז ומעולם ולאו דוקא בשוטית שנתפרסמה ברבים בשטויותיה, אלא כל שהרופאים קובעים בה שטות, וע"כ ההיתר נוסד על דעת כך של הבעת חוות דעת הרופאים שהרי מעצם התורה והתלמוד וכו' מותר לישא שתי נשים אלא שר"ג החרים, והוא תיקן שבמקרה של נשתטית יתירו, והוא אמר והוא אמר, עכ"ל.

 

          2. ניטל הרחם לפני הנישואין (היסטרקטומיה). כותב האמרי יושר 220 במי שנשא אשה זה כמה שנים ואח"כ נודע לו שבימי נעוריה חתכו לה הרופאים את האם שלה ואינה רוצה להתגרש בשום אופן, דהוי כעקרה ואיילונית דהוי מקח טעות ואינה צריכה גט כלל לרוב הפוסקים, ולפי"ז עכ"פ מותר לגרשה בע"כ או לישא אחרת ע"י היתר מאה רבנים וכו'. וכ"כ השו"ת לבושי מרדכי 221 דנטילת האם חשוב מום. וכ"כ השו"ת ציץ אליעזר 222 דכשהאשה העלימה זאת מבעלה לפני נשואיה אפילו אם הבעל כבר קיים פריה ורביה, מ"מ יוכל לטעון מקח טעות, משום דלהרבה בני אדם הוי זה כשלעצמו שלא תוכל האשה ללדת, מום שאינם מתרצים לזה, עכ"ל.

         

3. ניטל הרחם אחרי הנישואין. ואם ניטל הרחם אחרי הנישואין, עיין בשו"ת מלמד להועיל 223 שנשאל אי רשאי הבעל לשמש עמה או האם יש איסור משום מוציא זרע לבטלה. וכותב: נ"ל דמותר כיון שמשמש כדרך כל הארץ ולא דמי לאשה שיש לה אוטם ברחם בסי' כג, דשם אסור משום דזורה בחוץ וכדאיתא בשו"ת הרא"ש שהוא מקור לדין זה, אבל בניד"ד אינו מטיל זרע לחוץ וכו'. ומצאתי דבר זה בפירוש בדברי רש"י ביבמות מב ע"ב ד"ה עקרה שפי' דהיינו נטלה אם שלה ופליגי שם אי צריכה להמתין ג' חדשים או לא, ומ"מ דברי הכל שמותרת להנשא אע"ג דניטלה אם שלה, עכ"ל.

                   וכ"כ היביע אומר 224: בדבר אשר שאל מעמדי אודות אשה שניטלה האם שלה ע"י ניתוח רפואי, אם מותר לשמש עמה, ואין בזה חשש השחתת זרע לבטלה. בכתובות (ס:) אפי' עקרה וזקנה איילונית וקטנה ושאינה ראויה לילד כולן צריכות להמתין שלשה חדשים (להבחנה), דברי ר"מ. ר' יוסי מתיר ליארס ולינשא מיד. ופרש"י, שאינה ראויה לילד, שנעקר בית הריון שלה. עכ"ל. וביבמות (מב:) איתא נמי להאי ברייתא. ופרש"י שם, עקרה, שנעקר רחמה וניטלה האם שלה. ושאינה ראויה לילד, לאתויי מחמת סמא או חולי. עכ"ל. וכ"כ הנמוק"י שם, דעקרה היינו שנעקר רחמה וניטלה האם שלה. ולכאורה יש להעיר ע"ז מדאמרינן ביבמות (סד:) אר"נ שרה אמנו איילונית היתה שנא' ותהי שרי עקרה אין לה ולד, אפי' בית ולד אין לה. ופרש"י, אין לה ולד קרא יתירה הוא דהא כתיב עקרה. ע"כ. ואם איתא שפירוש עקרה היינו שנעקר רחמה וניטלה האם שלה, אכתי קשה דל"ל לקרא לומר אין לה ולד. אולם מלבד שי"ל שלשון תורה לעצמה לשון חכמים לעצמן וכדאיתא בחולין (קלז:), עי"ל שלשון עקרה כולל הרבה ענינים, הן שנעשה ע"י חולי או שתיית כוס עיקרין, הן ע"י שנעקר רחמה. ומש"ה הוצרך הכתוב לפרש אין לה ולד שלא היה לה בית ולד כלל. ועכ"פ לפי דרכנו למדנו מפרש"י והנמוק"י הנ"ל שאשה שנעקר רחמה ובית הריונה מותר לקחתה לאשה, ואין בה משום חשש השחתת זרע לבטלה, כיון שמשמש עמה כדרך כל הארץ. ואע"פ שמן הגמ' עצמה אין ראיה כ"כ, שהרי כ' התוס' (סוטה כד) בד"ה ושאינה ראויה לילד, שכ' ר"ח בכתובות (ס:), איכא למשאל, היינו איילונית היינו עקרה היינו שאינה ראויה לילד. ותשובה, שאמרנו בפרק יש נוחלין (ב"ב קיט:) ניסת לעשרים יולדת עד ארבעים, לארבעים שוב אינה יולדת. וה"ה שנוכל לפרש שאינה ראויה לילד, ששהתה אחר בעלה עשר שנים ולא היה דעתה לינשא, ששוב אינה מתעברת. וכמ"ש ביבמות (לד:). עכת"ד. וכ"כ הרי"ף ביבמות (מב:). מ"מ מפרש"י ונמק"י שפיר מוכח להיתרא, וכו'.וכן ראיתי עוד בשו"ת מלמד להועיל (חאה"ע סי' יז) שנשאל ג"כ בזה והעלה להקל עפ"ד רש"י יבמות (מב:). ע"ש. וע"ע בשו"ת מהר"ש ענגיל ח"ז (סי' יב) שנשאל באשה שהרופאים חתכו לה את האם שלה ע"י נתוח, ורואה דם אם מותרת לבעלה. והעלה בכחא דהיתרא. ושאפי' איסור דרבנן ליכא. ע"ש. ומוכח שאין כאן איסור משום השחתת זרע לבטלה. וכן מוכח בשו"ת לבושי מרדכי מה"ק (חאה"ע סימן נח). ע"ש. וכן מתבאר עוד בשו"ת אמרי יושר ח"ב (סי' קנט), שהובא באוצר הפוסקים (סי' א ס"י, דף כט ע"ד). ע"ש. ונמצא לנו כמה פוסקים אחרונים שמתירים בפירוש בנ"ד. וכפשטות פירש"י והנמק"י ביבמות (מב:) ובכתובות (ס:), עכ"ל של היביע אומר.

                   וכ"כ האג"מ 225: בדבר האשה שהרופאים החליטו שבשביל שיש לה גידול בבטנה מוכרחין לנתוח ולהסיר את האם שלה מגופה אם יהיה מותר אח"כ לשמש עמה, הנה ברור שתהיה מותרת לו ולא יהיה בזה שום איסור אף שלא תוכל להוליד ואין בזה איסור הוצאת זרע לבטלה כיון שהוא דרך תשמיש כמו שמותר לשמש עם זקנה וגם עם אילונית. ואין חלוק מחמת שבאשה זו ליכא כלל הרחם. ומפורש כן ברש"י יבמות דף מ"ב שפי' בעקרה שתניא שם שצריכה להמתין ג' חדשים שנעקר רחמה וניטלה האם שלה. ומוכרח זה דהא אילונית ואינה ראויה לילד חשיב שם בפני עצמן וא"כ מהו עקרה אלא ודאי דהוא שנעקר הרחם מגופה כפרש"י וכן הוא בנ"י שם. ועיין ברש"י כתובות דף ס' שעל אינה ראויה לילד פי' שנעקר בית הריון שלה ואולי כדי שיהיה לא זו אף זו. עכ"פ לב' פירושיו מפורש שמותרת לינשא אחר ג' חדשים ואם היא אסורה משום דיתחשב כמוציא זרע לבטלה היתה אסורה לינשא לעולם ומאי שייכות דג' חדשים אצלה. ואף שבעירובין דף מ"ז לא פי' רש"י בנעקר וניטל האם מסתבר שלא משום שפליג לדינא וסובר דבנעקר האם אסורה לעולם אלא חשיב דברים המצויין יותר, ואולי סובר דבנקרע האם לא צריך להמתין ג' חדשים, אבל בכל אופן לדינא לא שבקינן דבר המפורש ברש"י בשני מקומות להיתר בשביל איזה משמעות מחמת שלא פי' כן בעירובין. ואף להסוברין דראוי להחמיר שלא לינשא קטנה לכתחלה וכ"ש עקרה וזקנה כדאיתא בח"מ סימן כ"ג סק"ב מ"מ כשעבר ונשאה ליכא איסור תשמיש עיי"ש בט"ז סק"א ובב"ש סק"ב, וכ"ש כשהיא כבר אשתו והוליד ממנה בנים ובת שלכו"ע אין שום חשש ואסור לו לגרשה ויהיה מותר לשמש עמה כמתחלה. ומכיון שלהרופאים צריך למהר לעשות הניתוח יעשו הניתוח תיכף והשי"ת ישלח לה רפואתו, עכ"ל של האג"מ.

כותב השו"ת ציץ אליעזר 226: אגב מדלא דן האמרי יושר ח"ב סי' קנ"ט בכל אריכות דברי תשובתו שם להתיר לבעל הזה לגרשה בע"כ או לישא אחרת עליה גם מכח זה דהו"ל כל הזמן שהוא אתה כמוציא זרע לבטלה בהיות ואין לה בית רחם כלל, נלמד לכאורה דהיה פשוט לו דאין בכה"ג משום הוצאת זרע לבטלה בהיות וחי אתה כדרך איש ואשה. ואותה ההוכחה ישנה ג"כ מדברי שו"ת לבושי מרדכי שם כמובן. ובכזאת נלמד גם מדברי שו"ת מהר"ש אנגיל ח"א סי' מ"ז שדן בדברי תשובתו באריכות על אודות אשה אחת שאחרי הנשואין ניטל האם שלה עפ"י פקודת הרופאים והבעל ורצה לגרשה או שיתירו לו לישא אחרת עליה. ובדברי תשובתו דן רק בעיקר החרם דרבינו גרשום במקום מצוה, ובנגעו גם בשאלה באם יתירו לו לישא אחרת אם גם זו תהא מותרת לשבת בביתו ולהתייחד עמה בכדי שלא תבוא לידי סכנה מהצער שתהא לה דן בזה ג"כ רק בבחינת היתר החדר"ג בכה"ג עיי"ש. ואילו מכח זה שעם אשה כזאת אסור בכלל לחיות בגלל האיסור של מוז"ל אינו נוגע כלל. ומשמע ג"כ דהוא מפני שהיה פשוט לו כנ"ל דאין בכה"ג משום מוז"ל. גם לרבות בספר שו"ת מי יהודה ח"ב חאה"ע סי' ט"ז דן ג"כ בהיתר לישא אשה על אשתו שניטלה רחמה, וכותב להתיר מכח זה שברור שהמניעה מבנים הוא מצדה ע"ש, ואילו מפני שהבעל בהמצאו אתה עובר על העבירה של מוז"ל אינו מעלה כלל, ומשמע דהוא ג"כ מפני שהיה פשיטא ליה דאין בכה"ג משום הוצאת זרע לבטלה וכנ"ל. ומצאתי שבמפורש נשאל על כן בספר שו"ת מלמד להועיל חאה"ע סי' י"ז באשה שנחתכה רחם שלה אי רשאי הבעל לשמש עמה ואינו אסור משום מוציא זרע לבטלה. והשיב להתיר כיון שמשמש עמה כדרך כל הארץ ולא דמי לאשה שיש לה אוטם ברחם בסי' כ"ג דשם אסור משום דזורה בחוץ, אבל בניד"ד אינו מטיל זרע לחוץ. והביא ראיה מפורשת לכך מדברי רש"י ביבמות מ"ב ע"ב ד"ה עקרה, שפי' דהיינו נטלה אם שלה. ופליגי שם אי צריכה להמתין ג' חדשים או לא, ומ"מ דברי הכל שמותרת להנשא אע"ג דניטלה אם שלה. ומסיים בלשון: וכיון שבפירוש מוכח כן מדברי רש"י נ"ל להתיר בפשיטות ע"ש. ואיתי גם מה שהעלו להקל בזה בספרים שו"ת עולת נח חאה"ע סי' א' ושו"ת יביע אומר ח"ג חאה"ע סי' ד' עיי"ש, עכ"ל של הציץ אליעזר.

                   כותב הגראי"ה קוק זצ"ל 227: וע"ד האשה שנטלה האם שלה, פשוט לע"ד שאין לאוסרה בשביל כך על בעלה. לא מבעי לדעת המתירין לשמש במוך גם לפני תשמיש וכדעת רש"י וסייעתו יבמות יב וכמו שהסכים לזה היש"ש ביבמות שם ובתשובת חמדת שלמה ועוד מגדולי האחרונים, דודאי בנ"ד עדיף טובא כיון שאין פה ענין אחר חוץ מגופה המעכב את האפשרות של העיבור, ה"ז דומה לעקרה וזקנה דהכל מודים שאין כאן איסור של הוצאת ש"ז לבטלה, אלא אפילו להאוסרים, נראה כשדוקא במוך וכה"ג אסרו כדברי ר"ת בתוס', דהוי על עצים ואבנים משום שיש כאן דבר אחר חוץ מגופה, אבל כאן הרי הוא דרך של השימוש הטבעי וכו'. ע"כ איני רואה לע"ד איסור בזה, זולת אם לא קיים פריה ורביה שבודאי אסור לשבת עם אשה כזאת רק יגרשנה וישא בת בנים, עכ"ל.

                   ועיין לקמן סי' כג ס"ק ח (עמ' רמא).

 

סעיף יג  אשה (י) אינה מצווה על פריה ורביה (ועיין בסימן קנ"ד ומ"מ יש אומרים דלא תעמוד בלא איש משום חשדא).

 

נשמת אברהם

                     (י) אינה מצווה.

1. הזרעה מלאכותית לפנויה. דיבר אתי רופא נשים בשאלה של אשה רווקה מסורתית בת 30 ומעלה שהתייאשה מלהתחתן אך רוצה להיות אם לילד. לשם כך היא מבקשת שיעשו לה הזרעה מלאכותית בתנאים הבאים:

          א. התורם יהיה יהודי.

          ב. שלא יהיה בו שום פסול מבחינת יחוס.

          ג. שגורם שלישי (ולא היא), כגון משרד הדתות או משרד הבריאות ידעו על זהותו של תורם הזרע כדי למנוע בעיות בעתיד.

          ד. כמובן שהזרע ילקח מתורם שבין כה וכה תורם את זרעו (עבור תשלום) לבנק הזרע.

                    אמרתי לו שהדבר נ"ל מכוער אך לא ידעתי אם יש איסור מוגדר ומפורש במעשה כזה כשהזרע כבר בנמצא. ענה לי אותו רופא שמכיון שדבר כזה נעשה באופן לא מבוקר אצל בתולות אחרות, אולי מוטב שלפחות כאן המעשה ייעשה בתנאים מבוקרים כפי שמפורטים לעיל על אף הכיעור בעצם ההשקפה והמעשה, מאשר ייעשה ללא בקרה. וראיתו ממה שכותב הגר"א נבנצל שליט"א 228 בהערותיו על מאמרו של הגרא"י וולדינברג זצ"ל שאוסר הפריה במבחנה לזוג שאין להם ילדים. וז"ל של הגר"א נבנצל שליט"א: מה שחשש שיוצרים בעיות מרקיעות שחקים אטו כולי עלמא צייתי דינא, הלא הבעיות צצות בלאו הכי ובינתיים כנ"ל מוטל על כף המאזניים אושרו של זוג ישראל, עכ"ל.

                    אך נראה לי שיש לחלק, כי במקרה של הפריה במבחנה עומדת על הפרק בעיה של שלום בית, אושר של זוג יהודי והרצון לקיים מצות הבורא וכפי שמזכיר שם הגר"א נבנצל שליט"א, משא"כ במקרה דנן יש כאן רק תאוה של אשה להיות אם בדרך שאינה דרך של בנות ישראל. ואמנם לא ניתן למנוע הדבר אבל מנין לנו שיהיה מותר לעזור לה אפילו אם כוונתה היא כדי למנוע בעיות בעתיד.

                    והסכים אתי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל. ועוד כתב לי הגאון זצ"ל 229: נאמר "הסר ממך עקשות פה ולזות שפתים הרחק ממך" 230, ובזה היא מביאה חשד של זנות על עצמה וגם לנולד יהיו קשיים ומי יודע אם לא יצטער הרבה. נוסף לזה יש לחשוש שזרע פגום שנולד בעבירה של מוציא שכבת זרע לבטלה, יתכן שיש לזה השפעה גם על הנוצר מזה. וכן שמעתי ממו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א.

 

2. דינו של הילד. כותב היביע אומר 231: אודות שאלתו במי שנולד לאשה פנויה שקבלה זרע מאת בנק הזרע וכו' האם הבן נידון כשתוקי שאסור לו בקהל או יש מקום בהלכה להתירו לבא בקהל, וכו'. שכיון שהאשה הזאת שקבלה את הזרע היתה פנויה, כל לגבי דידה בין אם היה זרע של עכו"ם בין אם היה זרע של ישראל, רובא דרובא הכל כשרים אצלה, ואף אם ישנם בעיר גם פסולי חיתון, אינם אלא מיעוטא דמיעוטא, והנה גם משעה שהזרע נלקח מהתורם, הוא בחינת פירש, וכל דפריש מרובא פריש וכו'.ולפי"ז כיון שהרוב כשרים אצלה, דקי"ל עכו"ם הבא על בת ישראל הולד כשר, אין לולד דין שתוקי שאסור לבא בקהל ד' מדרבנן, משום מעלה עשו ביוחסין, אלא סגי ליה בחד רובא להכשירו ולהתיר לו לבא בקהל, וכו' ע"ש. ברם יש לדון באשה פנויה שקבלה זרע מבנק הזרע כבנ"ד ונולדה בת, אם הבת כשרה לכהונה, שהרי פסק השו"ע (סי' ד סע' ה וסע' יט ובסי' ז סע' יז) עכו"ם הבא על בת ישראל, הולד כשר ופגום לכהונה, וכאן הרי יש לחוש דשמא תורם זרע עכו"ם הוא. אלא י"ל שיש כאן ס"ס להיתרא, דשמא תורם הזרע הוא ישראל, ואת"ל עכו"ם, שמא הלכה כהרמב"ם והריטב"א ורבותיו והמאירי בשם גדולי האחרונים, שאף עכו"ם הבא על בת ישראל הבת כשר לכהונה, וכיון שיש ס"ס י"ל שאף הבת כשרה לכהונה, וכו'. וגדולה מזו כתב בשו"ת מנחת שלמה (ח"ג סי' צח דף רעג), שאפילו אשת איש שנתעברה מזרע של עכו"ם באופן מלאכותי, אינה מתחללת, והולד שנתעברה בו אינו פגום כלל לכהונה ע"ש, וכו'. וכן פסק בשו"ת אג"מ (אהע"ז ח"א סוסי' י) וז"ל: ונראה לע"ד שאף אם הולד היא בת ישראל מעכו"ם, דבעלמא פסולה לכהונה, היינו דוקא כשהיה דרך ביאה, אבל בנתעברה דרך אמבטי אף לכהונה אין לפוסלה והניף ידו שנית (אהע"ז ח"ב סוסי' יא), וכן עיקר, עכ"ל של היביע אומר.

 

הערות לסי' א

1) ראה במנחת שלמה ח"ג סי' קג אות א.

2) ראה ב"ק ט ע"א ואו"ח סי' תרנו ובביה"ל שם ד"ה יותר מחומש. ופוסק המ"ב שם ס"ק ז שאינו צריך להוציא יותר מחומש לקיים מצוה כי מוכח מהגמ' בהדיא דאין צריך ליתן עבור מצוה אחת שליש מנכסיו. אמנם צריך להוסיף עד שליש המצוה להידור מצוה.

3) אהע"ז ח"ד סי' עא.

4) וראה אסיא חוברת נט-ס אייר תשנ"ז עמ' 48.

5) דף א עמ' א.

6) לפרי חדש סי' ב.

7) פי"א משחיטה.

8) שו"ת סי' ח.

9) יו"ד סי' נז ס"ק ח.

10) ח"א סי' ד.

11) עיין בירושלמי סנה' פ"כ ה"ג במעשה דדוד המלך ואביגיל שבירך אותה על זה שהצילה אותו משני דמים דם נדה ודם שפיכות דמים, ושואל שם המראה פנים: הא דלא קאמר אשת איש אפשר לומר דדוד לשיטתיה הוה אזיל דחשיב ליה כאלו מת שכבר נגמר דינו ואין למדין מדברי אגדה, עכ"ל.

12) אהע"ז סי' טו ס"ק יא.

13) כאן ס"ק ד.

14) יו"ד ח"א סי' סב אות חי.

15) יו"ד סי' רסט סע' ה.

16) ס"ק ו.

17) חידושיו על ב"ב ס ע"ב ד"ה ומיום.

18) הל' איסו"ב פכ"א הכ"ו.

19) ס"ק כ.

20) סע' ד.

21) ס"ק כז.

22) סי' קנג ס"ק ט.

23) שם ס"ק כד.

24) או"ח סי' קנג סע' טו.

25) ס"ק ו1.

26) סי' כג ס"ק ב (עמ' רכו).

27) וע"ע שם עמ' רל שהבאתי בשם השו"ת אג"מ שאוסר לזוג שיש להם בן ובת ורוצים יותר ילדים להתייעץ עם רופאים כשאינם יודעים שיש איזה מחלה שגרמה לכך.

28) שם.

29) ברכות י ע"א.

30) ס"ק ח.

31) ס"ק י.

32) הל' אישות פט"ו ה"ד.

33) יו"ד סי' קצה ס"ק ז.

34) כאן בהגהות על השו"ע.

35) כאן ס"ק יד.

36) ח"ג תשובה שסו על יו"ד סי' קצה.

37) נועם כרך א תשי"ח עמ' קמט.

38) וראה מה שכתב הג"ר ראובן מרגליות זצ"ל בקונטרס "עוללות" בסוף ספרו מחקרים בדרכי התלמוד עמ' 30 מובא באסיא חוברת עז-עח טבת תשס"ו עמ' 121 הערה 35.

39) פ' כי תצא סי' ו.

40) ריש מצוה תקמה.

41) שו"ת ציץ אליעזר ח"ג סי' י וחי"ב סי' מד אות ה. שש"כ פ"מ סע' ב. וראה נשמת אברהם כרך א או"ח סי' שו ס"ק ב11 (עמ' רחצ).

42) פל"ג הערה פג.

43) וראייתו מכתובות ה ע"ב שהגמ' לא דנה בכלל לגבי צביעת הסדין, ראה בשיטה מקובצת שם ד"ה דם. ובחי' חת"ס שם כותב: מכאן ראיה דלא שייך צביעה אלא כשהוא לצורך דבר הנצבע וכו' משא"כ צביעת הסדין איננו לצורך הסדין, אדרבא לכלוך הוא לו, רק לפרסם שהיא בתולה וזה לא מיקרי צובע, עכ"ל. ובקהלות יעקב (שבת סי' מ) כותב: דענין צביעה הוא עשיית תיקון בדבר הנצבע שמשביחו ומייפו בזה וכו', עכ"ל. ואין להקשות ממה שפסק השו"ע סי' שכ סע' כ ומג"א ס"ק כד (וראה בביה"ל סי' רפ ד"ה מותר) כי התירו חכמים במקום מצוה, ראה תוס' כתובות שם ד"ה אם, וה"ה כאן משום רפואה, עכ"ד של מו"ר שליט"א.

44) ח"ד סי' קז.

45) שם סי' קח.

46) ח"ט סי' נא שער ד פ"ו.

47) ח"ב סי' יט.

48) ח"ה אהע"ז סי' י.

49) ח"ג סי' רסח.

50) על הטור מובא באוצה"פ סי' כג סע' א ס"ק א אות יז.

51) סי' קלז.

52) ח"ג אהע"ז סי' ב.

53) ח"א סי' נ.

54) ח"ג סי' קח.

55) מהדו"ת סי' צז.

56) נועם כרך א תשי"ח עמ' קנז.

57) ח"ג סי' ה.

58) ח"ט סי' נא שער ד פ"ו. ועיין גם בח"ג סי' כז ובחט"ו סי' מה.

59) ח"ב אהע"ז סי' א.

60) מהדו"ת סי' צז.

61) אהע"ז ח"א סי' עא.

62) אהע"ז ח"ב סי' יח. ועיין גם שם באהע"ז ח"ג סי' יד.

63) נועם כרך א תשי"ח עמ' קנז.

64) ח"ג סי' רסח.

65) מהדו"ת סי' צז.

66) ח"א סי' נ.

67) אהע"ז ח"ב סי' יח.

68) ח"ח אהע"ז סי' כא אות ו. וראה גם בח"ב אהע"ז סי' א.

69) סי' קצו ס"ק ט (עמ' רלא).

70) נועם כרך א תשי"ח עמ' קנז.

71) הובא בברכ"י כאן ס"ק טו.

72) כרך ב יו"ד סי' רס ס"ק ב (עמ' רצט).

73) חגיגה טז ע"א.

74) יו"ד סי' קצה.

75) אישות פט"ו ה"ד.

76) ח"ג סי' רסג.

77) חגיגה טו ע"א.

78) יבמות י ע"א.

79) ספר בני אהובה על הרמב"ם. אישות פט"ו.

80) ח"ד סי' קז.

81) יו"ד סי' קצה ס"ק יב.

82) ח"ה סי' י. ובשו"ת שואל ומשיב תליתאה ח"ג סוסי' קלב כותב שאם אביו כהן הבן כשר אף להיות כהן גדול.

83) כאן ס"ק ח.

84) על התוספתא פ"ח דיבמות.

85) אהע"ז ח"ב סי' יט.

86) ח"א סי' כד (מהדורא בתרא אהע"ז סי' יב).

87) כאן ס"ק יד.

88) ח"ב סי' צז.

89) נועם כרך א תשי"ח עמ' קנה.

90) שם עמ' קסה.

91) על הרמב"ם, אישות פט"ו.

92) ויקרא יח:כ.

93) סי' עג.

94) ח"ג סי' קעה.

95) אהע"ז ח"א סי' עא.

96) יו"ד סי' קצה ס"ק ז.

97) כאן ס"ק י.

98) אהע"ז ח"ב סי' יא. ועיין גם שם ח"ג סוסי' יד שכותב: וכבר הודעתי שצריך להשמיט מלהתיר ויש ליעץ שלא לעשות זה (וכנראה שכוונתו מזרע של עכו"ם, ועיין להלן).

99) ח"ב אהע"ז סי' א אות ט.

100) נועם כרך א תשי"ח עמ' קסה. מנחת שלמה ח"ג סי' צח אות ב.

101) ראה יבמות טז ע"ב תוסד"ה קסבר.

102) ח"ג סי' מו (מהדורא בתרא אהע"ז סי' טו).

103) אב תשכ"ד, מובא גם באוצר הפוסקים כרך ט עמ' קכז. וכן עיין בשו"ת מנחת יצחק ח"ד סי' ה.

104) ח"א סי' כד.

105) ח"ג סי' ה.

106) ח"ט סוסי' נא.

107) שו"ת ציץ אליעזר חי"ג סי' צז.

108) ח"ח אהע"ז סי' כא אות ד.

109) קובץ תשובות ח"ג סי' קצ.

110) במכתב המובא בשו"ת חלקת יעקב ח"ג סי' מז (מהדורא בתרא אהע"ז סי' טז) ובשו"ת ציץ אליעזר ח"ט עמ' רנב.

111) אהע"ז ח"ד סי' לב אות ה.

112) מודפס בשמו בתחומין כרך א עמ' 287. שו"ת יביע אומר ח"ח חאהע"ז סי' כא אות ה.

113) ח"ט עמ' רנב וח"ג סי' כז.

114) ח"ג סי' מה-נב (מהדורא בתרא אהע"ז סי' יד-כא).

115) ח"ג סי' קעה.

116) ח"א סי' קמ.

117) ח"ג סי' ה.

118) ח"ד סי' ה.

119) נועם כרך א תשי"ח עמ' קנט.

120) שו"ת יביע אומר ח"ח חאהע"ז סי' כא אות ד.

121) שו"ת ציץ אליעזר חט"ו סי' מה.

122) אסיא חוברת לד תשרי תשמ"ג.

123) שו"ת שבט הלוי ח"ה סי' מז.

124) ח"כ סי' ב.

125) תחומין כרך ה תשד"מ עמ' 248.

126) חידושיו על הגליון יו"ד סי' פז סע' ו.

127) בית האוצר ערך אב.

128) מגילה יג ע"א ד"ה וכשילדה אמה.

129) כנראה שהכוונה היא לצואר הרחם.

130) תחומין שם עמ' 268.

131) שם עמ' 260.

132) וראייתו מאותה הגמ' ביבמות המובא לעיל.

133) תורה שבעל פה, כרך כה תשד"מ, עמ' קכד.

134) חולין ע ע"א.

135) וראה שם ברבינו גרשום.

136) הל' בכורות פ"ד הי"ח.

137) ברכות ס ע"א.

138) בראשית רבה סוף פע"ב.

139) פ' ויצא אות ח.

140) בראשית ל:כא.

141) פ' ויצא ל:כא.

142) פ' ויגש מו:י.

143) בראשית שם.

144) נדה לא ע"א ד"ה ואת דינה.

145) פ' ויגש מו:כב.

146) ראה בפירושו של הרב יהודה קופרמן שליט"א שכותב: ולא "אשר ילד" שמשמעותה היתה שהיא הזריעה.

147) ח"ג סי' קעה ס"ק ב. וראה גם שם ח"ט סי' רסד.

148) חי"ט סי' מ.

149) חט"ו סי' מה.

150) כתב השואל שם: לרגל המצאה חדשה אשר המציאו כעת, לפקוד עקרות באופן זה: חותכים את השלל של ביצים מאשה בעלת בנים, ומחברים אותו בחדרי בטן העקרה וכו'. ובישיבת חברת הרופאים בשיקאגא בשנת תרע"א, דנו על אודות עקרה אחת, שנתרפאה ע"י המצאה זו וילדה וכו'.   וכותב האבן יקרה: בקצרה הנני משיב מפני הכבוד, כי אנכי רחוק לבי להאמין לקול השמועה הזאת. אך אם בכ"ז יתאמתו הדברים, הנה לכתחילה בודאי אסור לעשות כן וכו'. התשובה המלאה נדפסה באסיא חוברת מז-מח כסלו תש"ן עמ' 89.

151) חולין ע ע"א.

152) מחזיק ברכה או"ח בקו"א סי' נא.

153) ברכות מח ע"א ד"ה ולית.

154) מערכת האל"ף ס"ק צה וס"ק קנ.

155) ס"ק ט"ל.

156) אהע"ז סי' קיט ס"ק ה.

157) חולין ע ע"א.

158) גור אריה פ' חקת יט:טז.

159) בכורות פ"ג אות לה ד"ה והנה (טז ע"א).

160) על הרמב"ם בכורות פ"ד הי"ז.

161) כתובות ד ע"ב ד"ה עד ושבת קנב ע"ב סוד"ה עד.

162) פ"ט מ"ו.

163) יבמות קב ע"ב ד"ה ומי בשם הר"י.

164) כרך ב יו"ד סי' שה ס"ק ה (עמ' שפב).

165) סימן רלג.

166) הראה לי ידידי הדגול הרב ד"ר מרדכי הלפרין שליט"א במאמרו אסיא חוברת עא-עב שבט תשס"ג עמ' 102.

167) Lancet 350:186, '97

168) שו"ת בנין אב ח"ד סי' עה.

169) היום ידוע שגם בחלק מהציטופלסמה נמצא חומר DNA וכבר יש חולה שחלה במחלה תורשתית שקיבל מה-DNA הציטופלסמית של אביו –

       NEJM 347:609, '02

170) NEJM 346:773, '02

171) .NEJM 353:318, '05 דבר זה נעשה בארץ ולדברי המחברים הוא מקרה ראשון  במינו.

172) אהע"ז סי' ה סע' ז.

173) שו"ת זקן אהרן אהע"ז ח"א סי' סו. שו"ת מנחת יצחק ח"ג סי' קח. היש"ש סופ"ח דיבמות סי' ח. אג"מ אהע"ז ח"ב סי' ג ענף ב. ציץ אליעזר ח"ט סי' נא שער א פ"ב. הגרי"ש אלישיב שליט"א קובץ תשובות ח"ג סי' קעא. וכן  אמרו לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל ומו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א.

174) NEJM 346:725,'02. הרפואה 144:852, '05  

175) NEJM 346:731,'02

176) Human Reprod 17:945,'02

177) Dev Med Child Neurol 44:352,'02. NEJM 356:379, '07

178) סי' קצו (רכג).

179) יבמות קד ע"ב ד"ה והא.

180) אהע"ז ח"כ סי' י אות ז.

181) מהד"ק סוסי' פד.

182) דף יא ע"א.

183) ח"ג סי' צג. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל: עלולים לטעות שזיקת קטן רק מדרבנן וזה לא נכון ולכן יש לכתוב "כיון דזיקה" – וגם קדושי קטן רק מדרבנן. ואולי גם טוב להזכיר את אשר כתב הרמ"א לקמן בסי' קסה סע' ה דאע"ג שזיקה הוי רק כאישות דרבנן מ"מ אסור מפני החדר"ג לישא אשה עד שיחלוץ ליבמתו, עכ"ל. ובאמת בשו"ת מהרש"ם שם כתוב "דזיקה".

184) דף יא ע"א.

185) ועיין בפי' הר"ש על שביעית פ"ו מ"א.

186) מנחת שלמה חלק שלישי סי' קג אות ג.

187) דף יח ע"א.

188) ח"ב סי' פ.

189) ח"ב סי' מא.

190) ח"ה סי' קפט.

191) אהע"ז סי' י.

192) פ"ט מעדות ה"ט.

193) סי' ח.

194) ח"ו סי' נב.

195) סי' טז.

196) סי' פג.

197) כרך יז ערך חרם דר"ג פרק טו.

198) תנינא סי' קמו.

199) דף יח ע"ב עד דף לא ע"א.

200) יח ע"ב.

201) יט ע"א.

202) כ ע"א.

203) כ ע"ב.

204) ח"ו סי' מב פ"ב.

205) ח"א סי' כו.

206) כא ע"ב.

207) כח ע"ב.

208) כט ע"ב.

209) ל ע"א.

210) שם.

211) לא ע"א.

212) ח"ו סי' מב פ"א.

213) אהע"ז ח"א סי' ה.

214) מהד"ת סי' רעד.

215) אהע"ז סי' ב.

216) סי' פ.

217) ח"ב סי' יט. מובא באוצה"פ דף כא ע"ב.

218) דף לא ע"א.

219) שו"ת היכל יצחק אהע"ז ח"א סי' ח.

220) ח"ב סי' קנט, מובא באוצה"פ כט ע"ב.

221) אהע"ז סי' נח.

222) ח"ז סי' מח פ"ה אות יג.

223) אהע"ז סי' יז.

224) ח"ג אהע"ז סי' ד.

225) אהע"ז ח"א סי' סו.

226) ח"ז סי' מח פ"ה אות יד.

227) עזרת כהן הל' אישות פל"ג.

228) אסיא, חוברת לד, תשרי תשמ"ג עמ' 5.

229) ראה מנחת שלמה ח"ג סי' קג אות טז.

230) משלי ד:כד.

231) ח"י אהע"ז סי' י.