נשמת אברהם - יורה דעה סימן שעג

סימן שעג  איזה כהן מוזהר על הטומאה ולאיזה מתים

מטמא ועד מתי מטמא

 

סעיף ב  אפילו (א) בעל מום, מוזהר מליטמא, אבל חלל וכהנת, מותרים ליטמא.

 

נשמת אברהם

 

            (א) בעל מום. כותב הרמב"ם 1: כל המומין המיוחדין באדם תשעים וזה הוא פרטן וכו' וממשיך 2: ששה בידים ואלו הן מי שיש לו יתירה באצבעות ידיו אפילו היו שש ושש ואם חתך את היתירה כשר ואם היה בה עצם אפילו חתכה פסול, עכ"ל. מפרש התיו"ט 3: אפילו אם חתכה פסול. החזו"א כותב 4: ויש לעיין לענין מום ביש בה צפורן ואינה נספרת וחתכה אי פסול, ולכאורה חד דינא הוא דכיון דחשיב אבר כי חתכו פסול וכו'. נראה דאם חתך היתרת שיש בה עצם ה"ז בעל מום של שבר יד ורגל שבתורה ומחלל עבודה, עכ"ל, עיי"ש. אך ראיתי באב"נ 5 שכותב בדעת הרמב"ם: חתיכת היתירה לא חשיב חסרון אלא שנשאר פסולו שמקודם חתיכה, עכ"ל.

            האם מותר לעשות ניתוח לכהן שאין בו סכנה אם כתוצאה מזה יהיה בעל מום 6. כותב השו"ת חבלים בנעימים 7 להתיר וז"ל: כי אף אם נאמר שהטלת מום בכהן היא בכלל מטיל מום בקדשים, וכ"כ הרמב"ם פ"א מאיסורי מזבח ה"ז שעובר בל"ת בזה"ז, מ"מ יחיד הוא וליתר הראשונים הוי בזה"ז רק איסור דרבנן כמ"ש בע"ז יג ע"ב השתא דלא חזי להקרבה וכו', וכ"כ תוס' בכורות לג ע"ב ד"ה בעל מום ומנחות נו ע"ב ד"ה אלא ורא"ש ב"מ פ"ז סי' ו וד"מ יו"ד סי' שיג בשם הגה"מ ועיין גם במנחת חינוך רפז אות ג ובחת"ס יו"ד שו ו-שיח וכו', ולכן מותר לחולה שאבו"ס. ומפורש בב"י אהע"ז סי' ו בשם תשובה לגאון דבזה"ז לצורך מותר לקצץ אצבעות הכהן ולעשותו בעל מום וא"כ ה"ה לצורך רפואה אפילו לחולה שאבו"ס, פשיטא דמצוה להתרפאות, עכ"ל. וכן ראיתי בשו"ת שואל ומשיב 8 שנשאל אם מותר לחתוך אצבע יתירה שנמצא על האגודל של ילד זכר או האם אסור משום מטיל מום בכהן, וכותב שנראה להתיר ע"י רופא ערל.

 

 

 

נשמת אברהם

 

             (ב) משלשים יום. כותב הש"ך 9: לאפוקי ספק נפל דאין מיטמאין לו וה"ה לאחיו ולאחותו הקטנים שהן ספק נפלים אין מטמא להם. וראה גם במגן אברהם 10.

 

 

סעיף ה  כל אלו שמיטמא להם, (ג) אפילו שלא לצורך וי"א דדוקא לצורך. הגה ולסברא הראשונה, אפילו מת לו מת בשבת, שאי אפשר לקוברו בו ביום, שרי לטמאות לו ולשמרו, כדי שלא יהא מוטל בבזיון, ונכון להחמיר כסברא האחרונה, שלא לטמאות רק לצורך קבורה ולהביא לו ארון ותכריכין.

 

נשמת אברהם

 

             (ג) אפילו שלא לצורך. כותב הנקודות הכסף: והעיקר כסברא הראשונה וכן המנהג פשוט, עכ"ל. וכן כותב הפ"ת 11: כתב הגאון ז"ל מליסא בסדור תפלה שלו דמ"מ בחול מותר להיות בבית המת שמצוה ליטמא לו אף שאחרים עסוקים עמו, מ"מ צריך להיות שם שאפשר שיצטרכו שום דבר לצורך ארון ותכריכין וכדומה הוי לצורך קבורה ומותר להיות שם, ע"ש, עכ"ל. וכן שמעתי ממו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א שכהן שנפטר, הבן מחוייב לטפל בו ולשמור עליו, ובבית החולים ללוות אותו לחדר המתים והכל משום כבוד אב ואפילו אם נמצאים שם יהודים אחרים שיכולים לטפל בהנפטר. וכן שמעתי מהראש"ל הגר"ע יוסף שליט"א.

             וכן כותב הגשר החיים 12: והכהן האבל שהמת מוטל עליו – שרי לו להיטמא בשביל שמירתו. וי"א שאפילו בשבת, אם כי אז אין טיפול בקבורתו, שרי האבל להיטמא בשביל השמירה (דעת הת"ה המובאה ברמ"א סי' שעג שם), עכ"ל.

             כותב השש"כ 13: נכון שכהן יחמיר על עצמו ולא ייטמא לקרובו בשבת וגם לא ביום-טוב אלא אם כן קוברו בו ביום (ביום טוב – א.ס.א). ואם הכהן צריך לשמור את המת מבזיון נסמוך על הנקודות הכסף דהעיקר כהדעה הראשונה ובפרט שסברא זו מביאה ראיה מברייתא באבל רבתי ע"ש בביאור הגר"א ס"ק יג. ועיין מנחת חינוך מצוה רסד ס"ק ד דנראה דלשמור על הנפטר שרי אף לדעה השניה כל שהוא משום כבוד שלא יהא מוטל בבזיון (ושלא כדמשמע מדברי הרמ"א שם).

            וגם מהגרש"ז אויערבאך זצ"ל שמעתי דיש נוהגים שהכהנים נכנסים לחדר שהמת בו לומר תהלים שזה גם כן כבוד למת והוא מפני שהנקודות הכסף ועוד כתבו שהעיקר כדעה הראשונה שבשולחן ערוך שמותר גם שלא לצורך. ואף דמלשון הרמ"א לא משמע הכי ע"ש בערוך השולחן שכתב שזה תמוה מאד, ומ"מ טוב להחמיר, ועיין במנחת חינוך (הוצאת מכון ירושלים) מצוה רסד ושם בהערה יב. אך אם יש שם גם מת אחר, צריכים להזהר כשמוציאים את המת שלא ישארו הכהנים עם מת אחר, עכ"ל של השש"כ 14.

             ועיין בשו"ת שבות יעקב 15 שנשאל על כהן שמת לו בנו ועדיין המת בבית ואשתו הולידה מקודם בן זכר והמילה הוא בו ביום, אי מותר להחזיר התינוק מבית הכנסת שמל בתוכו לבית היולדת בעוד שמת בבית או לו. וכותב (אחרי שמביא את הגמ' ביבמות קיד ע"א והרמב"ם פ"ג מהל' אבל הי"ב שגדולים מוזהרים על הקטנים ואסור לטמאות כהן בידים אפילו תינוק קטן שלא הגיע לחינוך כלל): מ"מ בנדון שלפנינו שהמת הוא אחיו של הילד והוא אחד משבעה קרובים שמותר לכהן ליטמא לו, ואף שמבואר ביו"ד סי' שעג סע' יא די"א כל אלו שמיטמא להם היינו דוקא לצורך קבורה וכתב הרמ"א שם בהגה ונכון להחמיר כסברא אחרונה, וכן נוהגין להורות שלא ליטמא רק לצורך קבורה ומה"ט בשבת אין מיטמאין הכהנים לקרובים כיון שאין צורך קבורה וה"ה בילד קטן כזה שאין בו צורך קבורה כלל, מ"מ כיון שהילד לא הגיע לחינוך אין להחמיר כולי האי כיון שהוא צורך לכבוד מצות מילה בפרסום בבית הכנסת, אם אי אפשר לפנות המת קודם שיכניס הילד וכו', עכ"ל.

             כותב הפ"ת 16: עי' במג"א סי' שיא ס"ק יד שכתב דאם יש כהן חולה שאינו יכול לצאת מביתו, כופין הקרובים להוציא המת מביתו שלא יעבור לאו דאורייתא ע"ש, ועי' בשו"ת דת אש סי' ח באשת כהן שילדה בן זכר שאירע המילה בשבת ובליל שבת מת אחד בשכונתה שמאהיל על בית היולדת ואבי הבן הוא מוהל בעצמו, וכתב דכופין את הקרובים להוציא המת מהבית 17 – חדא דהעיקר כדעת הטור לקמן סי' שעג שבית דין מצווים גם בקטנים להפרישם מטומאת המת וא"כ הרי התינוק כמו כהן החולה שאינו יכול להוציאו מן הבית, ועוד כיון שאבי הבן מוהל בעצמו ועליה רמיא המצוה, וא"כ אין יכולים למול התינוק בביתו כי האב כהן וע"כ צריכים למולו בבית הכנסת, וא"כ יהיה אסור שוב להחזירו לביתו אל אמו דהוי כמו שמטמאים אותו בידים דאמור לכו"ע, עכ"ל. ועיין גם במנחת חינוך 18, פ"ת 19, שו"ת אחיעזר 20, מ"ב 21 וגשר החיים 22.

 

 

סעיף ט  אין הכהן מיטמא (ד) לאבר מן החי מאביו, ולא לעצם מעצמות אביו. וכן המלקט עצמות, אינו מיטמא להם, אע"פ שהשדרה קיימת. חסר ממנו כל שהוא, אפי' הוא (ה) מונח אצלו, אינו מיטמא לו, (ו) שאינו מיטמא אלא (ז) לשלם. (ח) ויש מי שאומר דהני מילי כשחסר לאחר מיתה, אבל אם (ט) חסר ממנו אבר בחייו, ומת, מיטמא לו, אע"פ שאינו שלם (וי"א שאינו מיטמא להרוג, דמקרי חסר) (ונכון להחמיר).

 

נשמת אברהם

 

            (ד) לאבר מן החי. עיין לעיל סי' שסט ס"ק ב ובדברינו שם.

כתבתי לעיל 23 שאבר שלם מן החי מטמא במגע, ע"כ. ואבר שלם מן החי כשהאבר כברייתו – בשר וגידים ועצמות – גם מטמא באהל 24. לכן, אם הורידו אבר כזה, כגון אצבע, בחדר ניתוח, אסור לכהן ליכנס לבית החולים אם הוא יהיה תחת אהל אחד עם האבר.

 

             (ה) מונח אצלו. כותב הרדב"ז 25 דאפילו תפרו את האבר עם הגוף (אחר מותו) אין זה חיבור והרי הוא חסר ואינו מטמא לו.

 

             (ו) שאינו מיטמא אלא לשלם. פוסק השו"ת אגרות משה 26: שצריך כהן ליטמא לאחיו שעשו לו ניתוח בחלל גופו (בחייו) אף שהוא חסר דהא שיטה השניה שהובא בשו"ע (כאן) דהוא שיטת הרמב"ן מיטמא לחסר בחיים אף בחסר מבחוץ. ואף לשיטה הראשונה שמשמע שפליג וסובר דאף בחסר מחיים אינו מיטמא לו, מסתבר שחסרון מבפנים לא שמיה חסרון וכו' ע"ש. וכ"כ הגשר החיים 27 דאם היה חסר אבר מחיים י"א שמיטמא עליו וכ"פ גם החכמת אדם, עכ"ל.

             ולגבי ניתוח אחרי המות, כותב השו"ת אגרות משה 28: בדבר כהן שעשו לו ניתוח לאחר מיתה שסמכו על מה שכתבתי באג"מ חיו"ד סי' רנא בעשו לו ניתוח מחיים שמותרין הקרובים ליטמא משום דחסרון מבפנים לא שמיה חסרון וכו', גם בניתוח שאחרי המיתה הרי ניכר מבחוץ דאף אם תפרו את החתך, עדיין יש להתחשב כניכר, דהא לאחר מיתה אי אפשר שיתדבקו ע"י התפירה דרק באדם מכח החיות נסתם ולא לאחר מיתה, אבל מ"מ מאחר שמשמע שהמחבר לא פסק כמותו (הי"א, דהיינו הכל בו בשם הר"ש מאויר"א, שאינו מיטמא להרוג דמיקרי חסר – מובא ברמ"א כאן), דאף שהביאו בב"י לא הביאו בשו"ע וכו', יש להתיר לכהן הקרוב אם רואין שלא חסר כלום מבחוץ ושפיר עבדו, עכ"ל.

             כותב השמירת שבת כהלכתה 29: לא ייטמא הכהן לקרובו אלא אם הוא שלם אבל אם חסר ממנו כלשהו אינו מיטמא לו. ובהערה שם 30 כותב: ועיין באגרות משה יו"ד סי' רנא, דחסרון מבפנים לא מיקרי חסרון, ואילו מדברי החזו"א יו"ד סי' רי ס"ק טו סוד"ה בב"י לא משמע הכי,

ע"ש 31, והנפקא מינא לענין מי שעשו לו ניתוח שלאחר המות. ועיין שו"ת משנה הלכות ח"ג סי' קכא, דכשהרצה את דבריו לפני בעל האג"מ זצ"ל, דחסרון מבפנים מיקרי חסרון הודה בעל האג"מ זצ"ל ואמר שכן יתקן בספר היקר [הספר משנה הלכות נדפס בשנת 60'  דהיינו בתש"ך אך בשו"ת אג"מ המובא לעיל מיו"ד ח"ב (עיין לעיל הערה 26) מתשל"ב חוזר בעל האג"מ ומתיר לכהן קרוב להיטמא, וצ"ע – א.ס.א.], ע"ש דלפי זה מת כהן שעשו לו ניתוח שאחר המות אסור לבניו הכהנים להיטמא לו וה"ה לשאר שבעה קרובים. אבל אם הסירו ממנו אבר בחייו ומת, י"א דמיטמא לו אע"פ שאינו שלם, שם ביו"ד, עיין כל בו על הל' אבלות עמ' 69 הערה 6 דכן הוא דעת האחרונים, עכ"ל של השש"כ.

 

           (ז) לשלם. ואם נחסר דמו, כותב השו"ת מהר"ם שיק 32 שדווקא אם נשתנה לאחר מותו ממה שהיה והיינו דווקא בחסרון הניכר וגלוי וכו' אבל אם נחסר דמו אינו ניכר ועדיין שמו עליו וכו', אבל כאן דממעטינן רק מכח "אביו" או "לה" 33 והיינו דווקא בנשתנה ואז נפקע שמו ע"י שינוי, ודם לא מקרי שינוי דגזעו מחליף ולכך משום חסרון דם יוכל ליטמא לאביו, עכ"ל. וכן פוסק השו"ת שבט הלוי 34. וע"ע במשנה הלכות 35.

 

             (ח) ויש שאומר. וכן פוסק הרדב"ז 36 וראה גם בדברי שאול על יו"ד 37.

 

            (ט) חסר ממנו אבר. וכותב האג"מ 38 לפסוק כשיטה זו, שיטת הרמב"ן, שכהן מיטמא לקרובו בין שחסר לו אבר מבחוץ ובין שחסר לו מבפנים בחיים. ואפילו אם עשו לו ניתוח אחרי המות, עיין שם 39 שכותב שיש להתיר לכהן הקרוב ליטמא אם רואים שלא חסר כלום מבחוץ. וכ"כ בשו"ת ציץ אליעזר 40, והביא סימוכין משו"ת מהר"ם שיק יו"ד סי' שנט ע"ש.

 

הערות לסי' שעג

1) ביאת מקדש פ"ח ה"א.

2) שם הי"א.

3) בכורות פ"ז מ"ו ד"ה וחתכה.

4) בכורות סי' כו ס"ק יב.

5) שו"ת, יו"ד סי' נג ס"ק יב.

6) ראה רמב"ם הל ביאת מקדש פ"ח הי"א.

7) ח"ה סי' כג.

8) מהד"ק ח"ג סי' טז.

9) ס"ק ז.

10) סי' תקכו סוס"ק כ.

11) ס"ק ד.

12) פ"ה סע' ד ס"ק ג.

13) פס"ד סע' ו.

14) שם הערה לא, תוקן לפי ח"ג תיקונים ומלואים. וראה ברמ"א כאן סע' ז.

15) ח"ג סי' צב.

16) יו"ד סי' שעא ס"ק יב.

17) ע"י ככר או תינוק, או ע"י עכו"ם, אבל בלא"ה אסור – מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א.

18) מצוה רסד.

19) סי' שעג ס"ק א.

20) ח"ג סי' פא ס"ק ו.

21) סי' שמג ס"ק ג.

22) ח"א פ"ו ס"ק י.

23) שסט ס"ק ב (עמ' תקמב).

24) רמב"ם הל' טומאת מת פ"ב ה"ג.

25) על הרמב"ם הל' אבל פ"ב הט"ו.

26) יו"ד ח"א סי' רנא.

27) ח"א פ"ו סע' ה ס"ק ב.

28) יו"ד ח"ב סי' קסה.

29) פס"ד סע' ו*.

30) לא*.

31) וכ"כ בשו"ת שבט הלוי (ח"ג סי' קסא): ועיין בחזו"א אהלות סי' כב ס"ק לה דלענין נקב שיש בו חסרון בלב או בושט מיפשט פשיטא ליה דהוי חסרון אע"ג דהוא מבפנים.

32) יו"ד סי' שנט.

33) נזיר מג ע"ב.

34) ח"ג סי' קסא.

35) ח"ג סי' קכא.

36) שו"ת ח"ו סי' שני אלפים ערב, וכן על הרמב"ם הל' אבל פ"ב הי"ד.

37) כאן.

38) יו"ד ח"א סי' רנא.

39) יו"ד ח"ב סי' קסה.

40) ח"ט סי' מח.