אנציקלופדיה הלכתית רפואית - שיליה

קטו. שיליה

 

ובשליתה היוצת מבין רגליה ובבניה אשר תלד כי תאכלם בחסר כל בסתר במצור ובמצוק אשר יציק לך איבך בשעריך[דברים כח נז]

 

פרשנות המקרא

 

תלמוד בבלי, יבמות קג ב:'מבין רגליה' - וכי מבין רגליה היא יוצאת, אמר אביי בשעה שכורעת לילד נועצת עקבותיה בירכותיה ויולדת.

 

תלמוד ירושלמי, יבמות פי"ב ה"א: 'מבין רגליה' - וכי מבין רגליה היא יוצאת, אלא נראית כמבין רגליה.

 

תרגום אונקלוס:'ובשליתה היוצת מבין רגליה' - ובזעיר בנהא.

 

תרגום יונתן: 'ובשליתה היוצת מבין רגליה ' - ובשפיר שליתא דתיפוק מבית תורפה.

 

רש"י: 'ובשלתיה' - בניה הקטנים.

 

רשב"ם:ובשליתה' - שליא ממש כמו שמצינו בתלמוד לפי הפשט.

 

אבן עזרא:'ובשליתה' - הוא מקום הולד בשבתו בבטן אמו. 'מבין רגליה' - כנוי כמו ולא עשה את רגליו.

 

הכתב והקבלה:'ובשליתה' - הוא כינוי לולד שיצא עכשיו לאוויר העולם, והוא מלשון 'של' אשר יורה על ההשמטה כמו 'ונשל הברזל מן העץ', שישמט הברזל מקתו, וכן כאן שנשמט הולד וניתק משרשו ויצא לחוץ, וכטעם נפל שהוא מלשון הפלה, או יהיה עניין 'ובשליתה' הוולד הדבוק עוד בשלייתו שהוא הכיס שהוולד נוצר בו והוא בא עמו לאוויר העולם או אחריו, וכן נקרא בלשון חז"ל שליא, והוא גם כן מלשון השלה והשמטה וכו', וכבר החליטו רז"ל שאין שליא בלא וולד והוא מוסכם מגדולי הטבעיים.

 

יחידי במקרא

 

* # *

 

השיליה בחז"ל

 

שיליה תחילתה דומה לחוט של ערב, וסופה דומה כתורמוס וחלולה כחצוצרה, ואין שיליה פחותה מטפח; רבי שמעון בן גמליאל אומר, שיליה דומה לקורקבן של תרנגולין, שהדקין יוצאים ממנה [1].

 

         אין שיליה בלא וולד, ואפילו מקצת שיליה, ומצב זה נכון גם באשה וגם בבהמה [2].

 

         נהגו לטמון את השיליה כדי לחמם את הוולד [3], והיו מזלפים מי שליה על וולד של בהמה טהורה, כדי שאמו תריח את ריחו תרחם עליו [4].

 

פרטי דינים

 

המפלת שיליה תשב לזכר ולנקבה, לא שהשיליה וולד, אלא שאין שיליה בלא וולד [5]; ויש אומרים, שעכשיו לא נותנים לה כלל ימי טהרה [6].

הפילה נפל ואחר כך הפילה שיליה, חוששים לשיליה, והרי היא כוולד אחר, ואין אומרים זו שילית הנפל, שאין תולין את השיליה אלא בוולד של קיימא, לפיכך אם ילדה וולד של קיימא והפילה שיליה, אפילו אחר עשרים ושלשה ימים, תולים אותה בוולד, ואין חוששין לוולד אחר שהוולד קרע השיליה ויצא [7].

הפילה שיליה תחילה ואחר כך ילדה וולד של קיימא, חוששין לשיליה שהיא וולד אחר, ואין תולין אותה בוולד הבא אחריה, שאין דרכה של שיליה לצאת לפני הוולד [8]. יצאה מקצת שיליה ביום ראשון ומקצתה בשני, מונין מיום ראשון, ואין נותנין לה ימי טהרה אלא מיום השני להחמיר [9].

 

המפלת שיליה - הבא אחריו בכור לנחלה [10], ואינו בכור לכהן [11].

 

השוחט בהמה מעוברת ומצא בה שיליה, אם אין דעתו קצה עליו מחמת המיאוס, יכול לאכול אותה; ושיליה שיצאה מקצתה, ושחט את הבהמה, אם היתה שיליה זו קשורה בוולד, מה שיצא ממנה אסור, והשאר מותר; ואם לא היתה קשורה בו, כולה אסורה, ואין צריך לומר שאם לא נמצא בבטן וולד כלל, שהשיליה כולה אסורה [12].

 

המבשל שיליה בחלב, או האוכל שיליה וחלב - פטור [13].

 

בהמה גסה מבכרת שהפילה שיליה, הרי זו סימן וולד, שאין שיליה בלא וולד, ונפטרה מן הבכורה, ומותר להשליך אותה שיליה לכלבים, שאין מתקדש בבכורה אלא זכר, וחזקת הנולדים מחצה זכרים ומחצה נקבות, וזכר שאין בו מקצת סימני אמו אינו מתקדש בבכורה, ונמצא מיעוט הנולדים הן המתקדשים בבכורה, ואין חוששים למיעוט, אבל בהמה קדשים שהפילה שיליה - תיקבר, שהנקבות בה כזכרים, ואין קוברים אותה בפרשת דרכים, ואין תולין אותה באילן מפני דרכי האמורי [14].

 

השוחט את הבהמה ומצא בה שיליה, אינה מטמאה לא טומאת אוכלין, ולא טומאת נבילה; חישב עליה לאכילה, מטמאה טומאת אוכלין, אבל לא טומאת נבילות [15].

 

השיליה בבית - הבית טמא, לא שהשיליה וולד, אלא שאין שיליה בלא וולד [16].

 

         אכל מן השיליה בקדשים חייב משום פיגול ונותר וטמא, כאוכל משאר בשר הזבח [17], והוא דווקא אם פיגל הזבח נתפגלה היא עמו, אבל במחשבת עצמה - לא [18].

 

         שיליה של נבלה הרי היא כפרש וכרעי, ואינה מטמאה כנבלה, ואם חשב עליה לאכילה - מתטמא טומאת אוכלין [19].

 

יש שהצריכו לקבור שיליה [20]; יש מי שכתב, ששפיר ושליא כשאין בהם עדיין צורת ולד, אין צריך לקוברם [21]; יש מי שכתב, שאם היא שיליה מהפלה, הרי היא מטמאה, כי חזקה שאין שליא בלא ולד [22], ולכן היא חייבת בקבורה כמו נפל, ויתכן שגם אסורה בהנאה, ואין להשתמש בה לצורך של תעשיה [23]; ויש מי שכתב, שלא ראה שנוהגים לקבור שיליה כלל [24].

 

שיטת דיגום סיסי השיליה לאיבחון מומים בעובר הוצעה לראשונה כבר בשנת 1968, אלא שכמחצית מהנשים שעברו את הבדיקה בתנאים דאז דיממו או הפילו. השיטה נוסתה בהצלחה בסין בשנת 1975, ומאז ראשית שנות ה- 80 נכנסה השיטה לשימוש מקובל ברחבי העולם.

בשנים הראשונות לפיתוחה של שיטה זו בוצע דיגום סיסי השיליה רק דרך הנרתיק וצוואר הרחם, ומאז שנת 1984 החלו לבצע את הבדיקה דרך הבטן. הדעות בין החוקרים חלוקות אם יש הבדל ביעילות ובבטיחות של שתי שיטות אלו, והנטיה היא להעדיף את הבדיקה דרך הבטן, שכן שיטה זו מאפשרת גישה טובה יותר לשיליה, קל יותר ללמוד אותה, וכמות הסיסים המתקבלים בדרך זו גדולה יותר.

מטרת השיטה הזו זהה למטרת בדיקת מי שפיר, אלא שבאמצעות שיטה זו ניתן להגיע לאבחון מוקדם יותר, לקבל כמות יותר גדולה של רקמה עוברית, ואם יש צורך לבצע הפלה, היא יכולה להיעשות בשלב מוקדם של ההריון, עם פחות סיבוכים רפואיים ונפשיים.

מקובל להניח, שאין סיבוכים משמעותיים לאשה בביצוע בדיקה זו, אך תוארו פגיעות בגפיים של העובר, ו/או פגיעה באזור הפה, בפרט אם הבדיקה נעשית לפני השבוע התשיעי להריון. אכן במרכזים עם ניסיון רב בביצוע בדיקה זו, אין כמעט עליה בשכיחות הפגיעה בגפיים של העוברים, לעומת האוכלוסיה הכללית שלא עברה בדיקה זו. בכל זאת ההמלצות כיום הם לבצע את דיגום סיסי השיליה אחרי השבוע העשירי להריון, היינו שבוע 10 לאחר הווסת האחרונה, שהוא 56 יום מההתעברות.

בעיה נוספת בבדיקות דיגום סיסי השיליה היא במהימנות של הממצאים, שכן הדגימה נלקחת מסיסי השיליה שבחלקם אינם ממקור העובר עצמו, ולעתים יכולות להיות אי התאמות בין רקמת העובר לרקמת השיליה, ולפיכך התוצאות עלולות לא לשקף את מצבו האמיתי של העובר. טעות כזו נמצאת בטווח של 4.0-0.64% מכלל הבדיקות.

באשר לסיכון של איבוד עוברים בגין הבדיקה - במחקרים מקיפים התברר, שהסיכון הזה נע בין 4.6-0.6%, וההבדלים תלויים בעיקר במיומנות המבצעים, כך שאם מדובר במרכזים רפואיים שבהם השיטה נעשית במיומנות גבוהה, אין הבדל משמעותי מבחינה סטטיסטית בין דיגום מי שפיר לדיגום סיסי שיליה. יתר על כן, יש הטוענים שביצוע דיגום סיסי השיליה דרך הבטן איננה מעלה את שכיחות איבוד העוברים בהשוואה לדיגום מי השפיר. לפיכך, התקבלה שיטה זו כיעילה ובטוחה לאבחון מומי עובר בשליש הראשון להריון.

יש מי שסוברים, שאם ניתן לאבחן מום חמור בעובר קודם ארבעים יום בשיטת דיגום סיסי השיליה, ואם יש חשש סביר למחלה חמורה כזו בעובר, מותר לבצע בדיקה זו [25].

 

מקורות והערות

 

[1] נידה כו א; רמב"ם איסורי ביאה י יג; [2] ב"ק יא א; נידה כד ב; [3] שבת קכט ב; [4] שבת קכח ב; [5] נידה כד ב; רמב"ם איסורי ביאה י יד; [6] רמב"ן ורשב"א, נידה שם; מ"מ רמב"ם שם; [7] נידה שם; רמב"ם שם; [8] נידה שם; רמב"ם שם טו; [9] ב"ק יא א; רמב"ם שם. וראה בכס"מ שם; [10] נידה כג ב; רמב"ם נחלות ב י; טושו"ע חו"מ רעז ז; [11] נידה שם; רמב"ם בכורים יא טו; טוש"ע יו"ד שה כב; [12] ב"ק יא א; חולין עז א; רמב"ם מאכלות אסורות ה יג. וראה בהשגות הראב"ד ובמ"מ שם; [13] חולין קיג ב; רמב"ם מאכלות אסורות ט ז. וראה עוד בשו"ת אגרות משה חאו"ח ח"ד סי' עז; שו"ת מנחת שלמה ח"א סי' ו; [14] חולין עז א; רמב"ם בכורות ד י; [15] חולין עז א; רמב"ם טומאת אוכלין ב טו; [16] בכורות כב א; נידה כו א; רמב"ם טומאת מת כה י; [17] זבחים לה א; רמב"ם פסולי המוקדשין יח כג; [18] ראב"ד שם; [19] חולין עז א; רמב"ם שאר אבות הטומאה א טו; [20] שד"ח כללים מע' ק כלל לז, מס' נחמד למראה, על פי המבואר בירושלמי שבת סו"פ יח, שהיא עירבון לארץ שגם האדם ישוב לעפר שממנו לוקח, ולכן לא יפה עושות נשים שזורקות אותה לבית הכסא. ועי' במ"ב סי' של סקכ"ה; שו"ת משברי ים לאאמו"ר סי' יז; [21] שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ג סי' קמא; [22] נידה כו א; רמב"ם טומאת מת כה י; [23] שו"ת מנחת יצחק ח"ז סי' קב. וכן הסכים לאסור הגרש"ז אויערבאך, שם. וכן משמע משו"ת קובץ תשובות סי' קכה; [24] גשר החיים, ח"א פט"ז ג-ג; [25] הגרש"ז אויערבאך והגרי"י נויבירט, הובאו דבריהם בנשמת אברהם ח"ה חחו"מ סי' תכה סק"ב.