אנציקלופדיה הלכתית רפואית - שיבוט אדם

ו. שיבוט בני אדם

 

ויפל ה' אלקים תרדמה על האדם ויישן ויקח אחת מצלעתיו ויסגר בשר תחתנה ויבן ה' אלקים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה ויבאה אל האדם ויאמר האדם זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת [בראשית ב כא-כג]

 

 

יש הרואים ביצירת חוה מצלעו של אדם מעין דמיון לשיבוט בני אדם, ולפיכך יובא הדיון על שיבוט בני אדם בהקשר זה. כמובן, שזה רק דמיון חיצוני בלבד.

 

פרשנות המקרא

 

תלמוד בבלי, סנהדרין לט א:אמר ליה כופר לרבן גמליאל, אלקיכם גנב הוא, דכתיב 'ויפל ה' אלקים תרדמה על האדם וישן', אמרה ליה ברתיה, שבקיה דאנא מהדרנא ליה [=תן לי ואשיב לו], אמרה ליה, תנו לי דוכוס [=שופט] אחד, אמר לה למה ליך? ליסטין באו עלינו הלילה ונטלו ממנו קיתון של כסף והניחו לנו קיתון של זהב, אמר לה ולואי שיבוא עלינו בכל יום, ולא יפה היה לו לאדם הראשון, שנטלו ממנו צלע אחת, ונתנו לו שפחה לשמשו, אמר לה הכי קאמינא, אלא לשקליה בהדיא [=שיקח ממנו בגלוי], אמרה ליה, אייתו לי אומצא דבישרא [=הביאו לי אומצת בשר], אייתו לה, אותבה תותי בחשה [=שמה אותו ברמץ], אפיקתיה [=הוציאה אותו], אמרה ליה אכול מהאי, אמר לה מאיסא לי, אמרה ליה, ואדם הראשון נמי אי הות שקילה בהדיא הוה מאיסא ליה.

 

תלמוד בבלי, ברכות סא א:'ויבן' - רב ושמואל, חד אמר פרצוף, וחד אמר זנב. ולמאן דאמר זנב מאי 'ויסגור בשר תחתנה'? א"ר ירמיה, לא נצרכה אלא למקום החתך.

שם:דרש רבי שמעון בן מנסיא, מאי דכתיב 'ויבן ה' את הצלע'? מלמד שקלעה הקב"ה לחוה והביאה לאדם, שכן בכרכי הים קורין לקלעיתא בנייתא.

שם:אמר רב חסדא, ואמרי לה במתניתא תנא, מאי דכתיב 'ויבן את הצלע'? מלמד שבנאה הקב"ה לחוה כאוצר, מה אוצר קצר מלמעלה ורחב מלמטה כדי לקבל את הפירות, אף אשה קצרה מלמעלה ורחבה מלמטה, כדי לקבל את הוולד.

 

תלמוד בבלי, נידה מה ב: אמר רב חסדא, מאי דכתיב 'ויבן ה' את הצלע'? מלמד שנתן הקב"ה בינה יתירה באשה יותר מבאיש.

 

תלמוד בבלי, יבמות סג א:א"ר אלעזר, מאי דכתיב 'זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי'? מלמד שבא אדם על כל בהמה וחיה, ולא נתקררה דעתו עד שבא על חוה.

 

מדרש רבה, בראשית, ח:בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון דו פרצופין  בראו ונסרו ועשאו גביים, גב לכאן וגב לכאן, איתיבון ליה והכתיב 'ויקח אחת מצלעותיו', אמר להון מתרין סטרוהי היך מה דאת אמר 'ולצלע המשכן' דמתרגמינן ומסטר משכנא.

 

מדרש רבה, בראשית, יז:'ויקח אחת מצלעותיו' - רשב"ג אמר מן סטרוהי, היך מד"א 'ולצלע המשכן', ושמואל אמר עליעא חדא מבין ב' צלעות נטל.

 

תרגום אונקלוס:'מצלעותיו' - מעלעוהי.

תרגום יונתן:'מצלעותיו' - מעלעוהי הוא עלאה תליסרית דמן סטר ימינא

 

רס"ג:ובחכמה ברא אותה מן הצלע, כדי שיהא (אדם) חס עליה כעל אחד מאיבריו, ותהא היא חסה עליו כעל יסוד גופה.

 

רש"י:'מצלעותיו' - מסטריו, כמו 'ולצלע המשכן'. זה שאמרו שני פרצופין נבראו; 'ויסגור' - מקום החתך; 'ויבן' - כבנין, רחבה מלמטה וקצרה מלמעלה, לקבל הוולד כאוצר של חטים, שהוא רחב מלמטה וקצר מלמעלה, שלא יכביד משאו על קירותיו.

 

רשב"ם:'זאת הפעם עצם מעצמי' דווקא, אבל מכאן ואילך אינו כן אלא האיש יוצא מן האשה.

 

אבן עזרא:'אחת מצלעותיו' - שתי צלעות היו כענין 'ולצלע המשכן השנית', ומילת צלע לשון נקבה והטעם צד. 'תחתנה' - מקומה, והוא לשון יחיד והנו"ן נוסף ותחתיה לשון רבים.

 

רמב"ם, מו"נ ב ל:מזה אמרם כי אדם וחוה נבראו יחד מאוחדים אחור באחור, ושהוא נחלק ונלקח חציו והוא חוה וניתן כנגדו, ואמרו 'אחת מצלעותיו' רוצה לומר אחד צדדיו, ולמדו מן 'צלע המשכן', אשר תרגומו סטר משכנא, וכן אמרו מן סטרוהי.

 

רד"ק:'ויקח אחת מצלעותיו' - מצינו מחלוקת בזה בדברי רבותינו ז"ל, יש אומרים כי שני פרצופים היו מחוברים גב זה לגב זה, וזהו שאמר 'זכר ונקבה ברא אותם', ויפרשו צלע צד, כמו צלע המשכן (שמות כו כ), ויש אומרים צלע שמשמעו, וכן תרגם אונקלוס 'עלעא'.

 

חזקוני:'זאת הפעם' - כלומר, עכשיו יצאה אשה מן האיש, אבל מכאן ולהבא אינו כן, אלא האיש יצא מן האשה.

 

רבנו בחיי:'זאת הפעם' - על דרך הפשט, זאת הפעם בלבד היא שנלקחה עצם מעצמי, אבל מכאן ואילך לא יצטרך לקחת אשה מצלע אלא הבריות יתעסקו בפריה ורביה. ועל דרך המדרש, 'עצם מעצמי' - האשה קשה בטבעה לפי שנבראת מן העצם, אבל טבע האדם הוא נוח שנברא מן העפר שהוא נוח. ומפני זה תמצא באדם 'וייצר', כי היה כמו הטיט שהוא נוח ביד היוצר, ובאשה נאמר בה 'ויבן', כאדם שבונה בנין באבנים שהם קשים וכו'.

 

ספורנו:'ויקח אחת מצלעותיו' - מפני שכבר צבר עפרו ובחר מבחר כל הראוי להיות חומר לצורתו החיונית, לפיכך כאשר רצה לצור צורת הנקבה שהיא כמעט דומה אליו היה ראוי לקחת קצת חומרו והוא אחת מצלעותיו.

 

העמק דבר:'זאת הפעם' - נקבה זאת, ולא אשר יהיה מכאן ולהבא.

 

* # *

 

שיבוט פירושו יצירת העתקים זהים של מולקולות, תאים, רקמות, איברים, ואף יצורים שלמים. בהקשר הנידון כאן הכוונה היא ליצירת העתק זהה לאדם שלם. מצב זה מכונה שיבוט למטרות פוריות. לעומת זאת הולך ומתפתח רעיון מדעי לשיבוט למטרות טיפוליות, היינו יצירת ביצית מופרית בשיטת שיבוט עד לשלב שבו ניתן להפיק תאי גזע, אך לא לצורך יצירת אדם שלם.

 

רקע היסטורי

 

שיבוט בחקלאות - בעשור האחרון של המאה ה- 20 החלו מדענים לבצע שיבוטים של בעלי חיים בחקלאות בדרך הבאה: מפרים במבחנה ביצית של פרה (או של נקבת בעל חיים אחר) בתא זרע של פר (או של זכר בעל חיים אחר), ומאפשרים לביצית המופרית להתחלק מספר חלוקות. בשלב זה מפרידים באופן פיסי בין התאים, ומאפשרים לכל אחד מהתאים להתחלק שוב. בדרך זו מקבלים מספר קדם-עוברים זהים מבחינה גנטית, שמקורם בביצית המופרית הראשונית. קדם-עוברים אלו מושתלים ברחמים של פרות שונות, אשר יולדות עגלים זהים מבחינה גנטית. זוהי למעשה יצירה מלאכותית של תאומים זהים במספרים גדולים.

 

שיבוטים ראשונים - הדיווח הראשון על הצלחה ליצירת תאומים מתאים עובריים של עכברים הוא משנת 1981. הדיווח הראשון על שיבוט והתפתחות בעל חיים מתא בשלב התפתחותי מוקדם בטרם השרשה ברחם שמוחדר לביצית שגרעינה הוצא היה בשנת 1987. מדענים הצליחו לשבט גם שני קופים מתאים בשלב עוברי התפתחותי טרום-השרשתי מוקדם מאד, שיש להם יכולת מוחלטת להתפתח לייצור שלם.

 

הכבשה דולי - אכן כל זה מתייחס רק לתאים מיוחדים מהחלוקות הראשונות שלאחר ההפריה, שהם בעלי יכולת מוחלטת להתפתח ליצור שלם. לעומת זאת, בשנת 1977 חל מהפך בסיסי בהבנה האמבריולוגית המוכרת לנו, עם הפרסום על הולדת כבשה בשם דולי, בשיטה של שיבוט מתא בוגר, שאיננו תא-רביה, ואיננו תא ראשוני בלתי ממויין, על ידי החדרת הגרעין שלו המכיל את החומר הגנטי לתוך ביצית שהוצא ממנה הגרעין.

 

רקע מדעי

האמבריולוגיה הקלאסית הניחה שכל אחד מהתאים העובריים הראשוניים יכול להתפתח לאורגניזם שלם וזהה מבחינה גנטית. היינו, כל אחד מתאי העובר הראשוניים יכול להפוך באופן פוטנציאלי לכל אחד מכ- 200 סוגי התאים של האיברים והרקמות השונים המרכיבים את הגוף (כגון, לב, כבד, עצב, דם, עור וכיוצ"ב). לפיכך, השיטה החקלאית של יצירת שיבוטים מתאי ביצית מופרית לא היתה חידוש מהותי.

על פי אותה תורה קלאסית של האמבריולוגיה היה גם מקובל לחשוב כי משעבר תא התמיינות ספציפית והגיע לייעודו הסופי, הרי הוא מאבד את כל התכונות הראשוניות האחרות להפוך לתא אחר. היינו, בדרך שטרם הובררה, נסגרים ונחסמים ערוצים גנטיים רבים בתאים, ונשארים פעילים רק אותם ערוצים בודדים המיועדים לתיפקוד המיוחד לאותו תא. ההנחה המקובלת היתה, שתהליכים אלו הם סופיים ובלתי-הפיכים, ולעולם לא יוכל עוד תא בשל להתמיין לסוג אחר של תא, אלא לפעול אך ורק במסגרת 'המומחיות' הספציפית שהוא רכש לעצמו.

טכנולוגית השיבוט - הצלחת השיבוט של הכבשה דולי מהווה מהפך מהותי בחשיבה מדעית זו, שכן המדענים הצליחו לקחת תא בשל שהגיע להתמיינות סופית, ולהחזיר לו את תכונות-היסוד של תא עוברי בעל יכולת להתפתח לאורגניזם שלם. מדענים אלו לקחו תא מהעטין של כבשה בת שש שנים. תא זה איננו תא-רביה (זרע או ביצית), אלא הוא תא בשל, אשר עבר כבר התמיינות לתא בוגר וספציפי. בעזרת פיתוח טכנולוגיה מיוחדת עצרו המדענים את פעילות התא בדיוק בשלב שבו כל הגנים מסוגלים לקבל פקודה מתאימה להתבטאות ראשונית כמו תא עוברי. לאחר מכן הם לקחו ביצית מכבשה אחרת, הוציאו ממנה את הגרעין, והחדירו לתוכה את גרעין תא-העטין. דבר זה נעשה מתוך הידיעה שבסביבה הפנימית המיוחדת של הביצית מצויים חלבונים מיוחדים המסוגלים להפעיל את כל הגנים הפוטנציאליים להתפתחות אורגניזם שלם. הלם חשמלי גרם להתחלת תהליך החלוקה ויצירת העובר בתוך הביצית. לאחר מספר חלוקות בתנאי מעבדה, בשלב הנקרא בלסטוציסט, החדירו המדענים את הביצית המופרית לרחמה של כבשה-פונדקאית, אשר קיבלה הכנה הורמונלית מתאימה לצורך הריון. היא גידלה את העובר ברחמה, ולאחר ששה חדשים ילדה את הכבשה הראשונה בעולם שנוצרה מתא בשל ולא מתאי רביה.

מצב הכבשה המשובטת - הכבשה דולי הגיעה לשלב פוריות וילדה, אך בהמשך התברר שהיא סובלת מהזדקנות מוקדמת וממחלות זקנה שונות. עקב סבלה הוחלט להמיתה בגיל שש שנים, שהוא כמחצית תקופת החיים של כבשים.

שיעור ההצלחה של קבוצת מדענים זו היה נמוך - מתוך 277 ביציות מופרות בדרך זו, רק 29 מהם (10.5%) התחילו את שלבי החלוקה הראשוניים והגיעו לשלב הבלסטוציסט, ומתוכם רק 9 ביציות מופרות הצליחו לגרום הריון בכבשה-פונדקאית (3%). אכן רק אחת הביציות המופרות (דבר המהווה 0.36% יעילות בלבד), הכבשה דולי, הגיעה לשלב הלידה.

שיטות נוספות לשיבוט - בהמשך שכללו מדענים אחרים את השיטה, בעיקר על ידי הפעלה כימית ולא חשמלית, והצליחו להגיע לשיעור גבוה יותר של יעילות והצלחה של לידת עכברים משובטים (כ- 2.5%).

המבנה הגנטי של המשובט - מבחינה מדעית אין המשובט בדרך זו זהה לחלוטין לגורם-המוצא מבחינה גנטית, שכן יש חומר גנטי המצוי בגופיפים מיוחדים בתא מחוץ לגרעין, הנקראים מיטוכונדריה, אשר מוצאם מהאם בלבד, ללא כל תרומה מהאב. גופיפים אלו והמטען הגנטי המיוחד שלהם נשארים בביצית גם לאחר הוצאת הגרעין ממנה, וכאשר מפרים אותה עם התא הבשל עדיין יכולה להיות למטען גנטי זה השפעה על הצאצא מעבר לתכונות הגנטיות הנובעות מהתא הבשל.

בעלי חיים משובטים - שיטות השיבוט הנוכחיות מתאים בשלים וממויינים הצליחו רק בסוגים בודדים של בעלי חיים, בעיקר בעכברים ובצאן.

 

שיקולים חברתיים-ציבוריים

 

מטרות חקלאיות - המטרה העיקרית בשיבוט בעלי חיים היא שימור ופיתוח פרים או פרות בעלי תכונות רצויות, כגון יוצרי חלב עשיר או בשר מעולה. כמו כן יש מטרה לפתח בעלי חיים משובטים עם תכונות גנטיות ליצירת חלבונים שיש להם חשיבות טיפולית לבני אדם, כגון יצירת אינסולין או הורמונים אחרים. באשר לשיבוט בני אדם - המטרות הן שונות ומורכבות יותר.

 

תוצאות אפשריות בשיבוט בני אדם - בשלב מוקדם זה של הדיון בטכנולוגיה עתידית זו עדיין לא ניתן לדעת את כל התוצאות החיוביות, ובעיקר התוצאות השליליות של טכנולוגיה זו, ועדיין נותרו שאלות מדעיות חשובות ללא פתרון.

 

בעיות בלתי נודעות - בין השאר יש לציין את השאלות הבאות:

 

סוג בעלי החיים - האם הפעולה אפשרית בכל מין של בעלי חיים? עד כה נעשו ניסיונות בבעלי חיים אחרים, ללא הצלחה דומה למצב בכבשים ובעכברים. כלל וכלל לא ברור אם שיטות השיבוט יפעלו בהצלחה כלשהי בבני אדם.

הזדקנות מוקדמת - האם ההזדקנות של תא בשל תשפיע לרעה על ההתפתחות של העובר מתא בשל? האם אורך החיים של היילוד המשובט יהיה קצר בהרבה מתוחלת החיים הממוצעת?

מוטציות שליליות - האם מוטציות נרכשות במהלך השנים בתא הבשל יגבירו את הסיכון למחלות שונות, כולל מחלות ממאירות, מומים מולדים, ושינויים כרומוזומליים בעובר הנוצר מתא בשל?

מידת היעילות - טרם נפתרה בעיית היעילות הנמוכה מאד של ההצלחה להביא תא משובט ליצור מלא וחי.

 

לצורך הדיון העקרוני ניתן להעלות כיום מספר אפשרויות חיוביות ושליליות לטכנולוגיה זו כדלקמן:

 

יתרונות רפואיים פוטנציאליים

 

שיטת השיבוט עשויה לקדם את היכולת לחדש תיפקוד של תאים שנפגעו, או להחליף תאים שמתו בתאים אחרים שישובטו בטכניקות הללו. דוגמא לכך יכולה להיות פתרון בעייתם של חולי פרקינסון או חולי אלצהיימר, שתאים בעלי תיפקוד מיוחד במוחם נפגעו. כמו כן יכולה שיטת השיבוט להוביל ליצירת רקמות ואברים, שישמשו להשתלה, ויהיו זמינים יותר ותואמים יותר מבחינת סיווג הרקמות. שיטת שיבוט זו שייכת לקבוצה של שיבוט טיפולי, ולהשגת יעד זה אין צורך בשיבוט בני אדם.

השיטה עשויה לקדם את היכולת לעצור התרבות בלתי מבוקרת של תאים סרטניים, ובכך לרפא מחלות ממאירות. אמנם אף להשגת יעד זה אין צורך בשיבוט בני אדם אלא רק בידע הנלמד מטכנולוגיה זו.

השיטה יכולה להוות דרך נוספת לפתרון בעייתם של זוגות עקרים. אמנם קיימות כיום שיטות פוריות חדישות ומתקדמות לפתרון בעיות שונות של עקרות, אך יש מצבים שבהם שיטת השיבוט עשויה לתת פתרון טוב יותר. למשל, בני זוג שלגבר אין כלל תאי זרע, הרי הפתרון האפשרי כיום הוא ללדת ילדים באמצעות תרומת זרע מגבר זר, בעוד שבשיטת השיבוט יימנע הצורך בתרומת זרע זר, והתינוק שייוולד יהיה בנו הגנטי של הבעל העקר.

השיטה עשויה לקדם את היכולת לפתור את בעייתם של זוגות פוריים, אך נשאים של מחלות תורשתיות קשות. למשל, זוג שנושא מחלה גנטית רצסיבית קטלנית (כגון טיי זקס) - האופציות העומדות בפניו: להימנע לחלוטין מללדת ילדים, לאמץ ילד בריא, להרות ולהפיל אם יימצא העובר חולה במחלה הגנטית, לבצע הפריה חוץ-גופית עם תא זרע או תא ביצית מתורם, או לבצע איבחון טרום-השרשתי ולהשתיל רק ביציות מופרות שאינן נשאיות הגן החולה. יתכן שבמצב כזה יש יתרון לשיטת השיבוט על פני השיטות האחרות.

השיטה עשויה לסייע ביצירת חיים חדשים שיחליפו אחרים, כגון מצב של מות ילד אהוב, והרצון של ההורים להשתמש בתא מגופו כדי ליצור ילד חדש, דומה מאד בתכונותיו הגנטיות לילד שמת.

השיטה עשויה לסייע בהצלת חולה הסובל מלויקמיה וזקוק להשתלת מוח עצם כדי להציל את חייו. לעתים אי אפשר למצוא מבין האנשים הקיימים בעולם אף אחד המתאים לחולה מבחינת סיווג הרקמות. ניתן לייצר ממנו אח תאום-זהה שיוכל לתרום לו את מוח העצם ובכך ישארו בחיים שני אחים תאומים זהים, שיכולים לגדול באהבה וברעות.

שיבוט בעלי חיים שיעברו שינויים מתאימים בשיטות של הנדסה גנטית יכול להביא ליצירת תרופות עבור בני אדם, להוות מאגר פוטנציאלי לאיברים להשתלה, להוות מקור למחקר לתועלת בני אדם, או לשפר תכונות של בעלי חיים לטובת בני אדם, כגון ייצור חלב יותר עשיר, בשר יותר טעים וכיוצ"ב.

 

קיים גם טיעון פילוסופי-אתי התומך בהיתר רחב למחקר וליישום טכנולוגיות כאלו על פי עקרונות חופש המחקר, וחופש הפרט לבחור לעצמו את שיטות הפוריות. אכן, טיעון זה בוודאי מוגבל, שכן זכותה של החברה להגביל חירויות אלו אם יש חשש לנזקים בתחומים אלו, וכפי שהדבר נעשה על ידי וועדות הלסינקי.

 

דחיית הטיעונים בעד שיבוט - יש הדוחים את מרבית הטיעונים בעד פיתוח השיבוט ליצירת אדם:

חלק מהתועלות הצפויים מהמחקר הנוגע לשיבוט ניתן למיצוי ללא השלב המתקדם של יצירת אדם. כמו כן חלק מהתועלות הצפויות משיבוט אדם ניתנים למימוש בשיטות אחרות.

גם אותם הישגים הנובעים משיבוט אדם מלא שלא ניתנים להשגה בדרך אחרת, מתייחסים לקבוצות אוכלוסיה קטנות מאד, בעוד שהמשאבים הנדרשים לפיתוח שיטות שיטות שיבוט יעילות הם גדולים ביותר, ולפיכך במצב שבו המשאבים הציבוריים מוגבלים, אין הצדקה מוסרית להפניית משאבים גדולים לפיתוח טכניקות שיבוט אדם.

 

חסרונות וחששות פוטנציאליים

 

שיטת השיבוט עלולה להביא להתפתחות שיטות להשבחת הגזע, כגון השאיפה לשבט אנשים בעלי תכונות מיוחדות (גאונים, חזקים, יפים וכיוצ"ב), או שיבוט עצמי של מנהיגים רעים, כגון היטלר, קדאפי, או סאדאם חוסיין.

השיטה עלולה ליצור 'שוק שחור' של עוברים, שייוצרו מבני אדם עם תכונות 'חיוביות', כגון גאונים, חזקים, יפים וכיוצ"ב, וכך ייווצר מסחר של עוברים שיימכרו להורים פוטנציאליים שירצו זאת.

השיטה עלולה להביא ליצירת קבוצות גדולות של אנשים זהים לא רק במראה החיצוני אלא גם בתכונות האנושיות, ובכך לאבד את הזהות והייחודיות של כל אחד ואחד. דבר זה יגרום לאובדן הכבוד שאנו רוחשים לבני אדם דווקא בזכות השוני והייחוד שבהם. כמו כן יכולות להיות לתהליך כזה השפעות פסיכולוגיות שליליות ביותר על תוצרי השיבוט הזהים, וכבר חז"ל התייחסו לחשיבולת הרבה שיש בגיוון האנושי במראה, בדעת ובקול [1].

השיטה עלולה לגרום לאיבוד השוני הגנטי בין בני האדם המשובטים, דבר שעלול לגרום להם נחיתות מבחינה גנטית, ואשר סיכויי הישרדותם קטנה יותר בהשוואה לבעלי חיים שנוצרים כתוצאה מעירבוב חומר גנטי מזכר ונקבה.

השיטה עלולה לגרום להולדת ילדים משובטים בעלי מומים, וחולים במחלות גנטיות שונות. כמו כן עלולה השיטה לגרום ליצורים שתוחלת חייהם קצרה בהרבה מתוחלת החיים הממוצעת של אנשים שנולדים בדרך רגילה.

השיטה תביא בעקבותיה בעיות חמורות בקביעת הזהות של אבהות ואמהות, ושינויים מרחיקי לכת בקביעה חברתית של הורות.

אחד החששות הבולטים ביותר הוא שינוי הסדר החברתי העולמי, כאשר יצירת בני אדם תתבצע ללא צורך בחיי אישות, ללא אהבה, באופן מעבדתי, מכני, קר ומנוכר, ללא הורים מזוהים, וללא מבנה המשפחה הגרעינית המסורתית.

השיטה עלולה לגרום לפגיעה חמורה בערכים חברתיים חשובים ומקובלים. שימוש נרחב בטכנולוגיה זו יגרום לבעיות זהות ויחסים הדדיים של היחידים, של המשפחה ושל החברה, ובעיות בחינוך הילדים.

השיטה עלולה להביא לידי הפיכת יצירת ילדים לאמצעי ולא לתכלית, והפיכת יצירת בני אדם לחפצים ולא לאישים.

 

הפניקה הציבורית מפני תוצאות חמורות של שיבוט גנטי הוגברה על ידי ספרים וסרטים דמיוניים, שבהם יש תיאור עולם המכיל את כל החסרונות והבעיות שהוזכרו לעיל.

 

דחיית החששות - מבחינה עובדתית ספק רב אם יש מקום לחלק נכבד מהחששות שסוכמו לעיל:

ברור כי גם בתנאי שיבוט כפי שקרו ביצירת הכבשה דולי אין זהות מוחלטת בין התוצרים, כפי שהובהר לעיל ברקע המדעי, בגין התרומה של המטען הגנטי המצוי במיטוכונדריה של הביצית, וכן בגין שינויים שונים שמתרחשים במהלך החלוקות השונות של התאים. יש מי שחישב, שיצור משובט ידמה מבחינה גנטית ליצור המקורי שממנו נלקח התא להליך השיבוט רק ב- 70%. בכל מקרה ברור שלא רק המטען הגנטי הוא היוצר את מהותו האינדיבידואלית של האדם, אלא שיש גם השפעה ממשית של הסביבה הפיזית והתרבותית, של התזונה, ושל הלמידה, על התפתחותו של הפרט, ובעיקר על ההתפתחויות הרגשיות, ועל התכונות האנושיות השונות, כולל הרצונות, ההתנהגויות, הרגשות, מערכת הערכים וכיוצ"ב. יש מי שחישב שהתרומה הגנטית על ההתנהגות מגיעה רק לכדי מחצית.

בין היצירה הראשונית לבין בגרותו של תוצר השיבוט עוברות שנים רבות, ובהם ייתכנו שינויים משמעותיים בנוצר עצמו ובסביבתו.

אפילו ברמה הגנטית-פיסית קורים שינויים רבים בהשפעת הסביבה. ייתכנו נטיות גנטיות שמדוכאות על ידי הסביבה, ותכונות אחרות שדווקא יוצאות לפועל רק בסביבה מסויימת. לפיכך פעילות-הגומלין בין התכונות והנטיות הגנטיות לבין השפעות הסביבה, הן ברמה הפיסית, והן ברמה האנושית-פסיכולוגית הם הקובעים בסופו של דבר את מהותו של היחיד. דבר זה מוכח ממחקרים על תאומים זהים, שהם מהווים דוגמא קרובה מאד למצב של שיבוט, ובכל זאת למרות הזהות הגנטית ביניהם אין הם זהים בתכונותיהם.

הטענה שיש בהתערבות בלתי-טבעית כזו ביצירת האדם משום פגיעה בכבוד האדם, והיא עלולה לגרום ליחס שונה ונחות לתוצרי השיבוט, לא מוצאת חיזוק בטכנולוגיות ההפריה המלאכותיות האחרות. למרות שימוש בטכנולוגיות בלתי-טבעיות לפוריות, כמו הפריה חוץ-גופית בהזרקה של תא זרע לתוך הביצית, לא נפגע כבודם של הנולדים בדרך זו, והיחס החברתי אליהם איננו שונה מהיחס לילדים שנולדים בדרך טבעית, ולא התפתח ניכור לנולדים בדרך של הפריה מלאכותית. 

חלק מהחששות השונים שתוארו לעיל הם בגדר השערות ואינטואיציות, ולא ברור אם הם אכן יקרו. בעצם ניתן היה כבר כיום לחשוש לחלק מהמצבים הללו לאור המצב הנוכחי בתחום החידושים של טכניקות פוריות, אך בפועל הדבר לא קרה.

 

סיכויים וסיכונים בהמשך פיתוח השיטה - קיימות הנחות אחדות, שלפיהן יש סיכוי רב שטכנולוגית השיבוט תתפתח בעתיד:

 

יש הסבורים, כי ההיסטוריה של המדע מוכיחה שלא ניתן לעצור לאורך זמן פיתוח טכנולוגיות מדעיות. ואמנם שיקולים ערכיים, חברתיים, דתיים ואחרים לא הצליחו בעבר למנוע פיתוחים מדעיים-טכנולוגיים.

יתר על כן, קיימות קבוצות-לחץ בעלות עניין שיש להן עוצמה כלכלית ופוליטית רבה, שיביאו ללא ספק להכרעה בעד פיתוח הטכנולוגיה. מדובר בקהילית המדע בתחום הזה, ובעיקר בקבוצות כלכליות-תעשייתיות לפיתוח אמצעים טכנולוגיים ורפואיים, שכן מדובר כאן בתעשיה עם פוטנציאל כלכלי של מליארדי דולרים.

העולם כולו הוא כיום ככפר אחד גדול, ולפיכך חידוש מדעי במקום אחד יתפשט במוקדם או במאוחר בכל מדינות העולם. לפיכך, אין טעם באיסורים והגבלות מקומיים/לאומיים, שכן עצירת הפיתוח במדינה אחת, לא תמנע את הפיתוח במדינה אחרת. דוגמא לכך היא פיתוח ההפריה החוץ-גופית, אשר ארה"ב הטילה שמיטת כספים על מחקר ופיתוח כזה, אך הטכנולוגיה התפתחה במדינות אחרות כמו אנגליה ואוסטרליה.

 

גישה יהודית-הלכתית עקרונית

הגישה העקרונית-רעיונית לשיבוט אדם

 

השאלה העקרונית העומדת על הפרק ביחס לטכנולוגיה העתידית של שיבוט בני אדם היא: האם יש בעצם התהליך הזה או בתוצאותיו איסור השקפתי כללי ו/או הלכתי ספציפי?

 

על הגישה העקרונית לחידושים מדעיים מבחינת ההשקפה וההלכה היהודית - ראה לעיל, סימן ב.

 

אין פגיעה באמונה בבורא עולם - באופן עקרוני ניתן לומר, כי ללא ספק אין בפיתוח טכניקות של שיבוט בני אדם משום פגיעה בעצם האמונה בבורא עולם. שהרי בטכנולוגיה זו, כמו גם בכל טכנולוגיות הפוריות המודרניות האחרות, מדובר בגילוי נתונים קיימים בטבע הבריאה, ושימוש בידע של הקיים לצרכים שונים, אך בשום פנים ואופן לא מדובר בבריאה חדשה. גם החידוש הטכנולוגי העתידי של שיבוט מביא בסופו של דבר ליצירת בני אדם בדרך של הריון ולידה טבעיים, אלא שהשיטה הטכנית לתחילת יצירת העובר היא שונה מהדרך הטבעית. באופן דומה ניתן כבר כיום להגיע להריון ולידה טבעיים על ידי טכניקות הפרייה מודרניות כמו הפריה חוץ-גופית, שאף כאן תחילת יצירת העובר היא שונה מהדרך הטבעית. היינו, מדובר ביצירת בני אדם בדרך של 'יש מיש', שהיא שונה מדרך הטבע והעולם רק בטכניקה ולא במהות. רק בורא העולם 'מסוגל' ליצור עולם בדרך של 'יש מאין'.

 

אין משום התערבות שלילית בבריאה - ניתן לקבוע, שאין בטכנולוגית שיבוט בני אדם משום איסור הלכתי-השקפתי עקרוני להתערבות שלילית בבריאה [2], שהרי טכנולוגית שיבוט בני אדם היא מעשה טבעי, מובן על פי ההגיון המדעי המוכר לנו כיום, ואיננו יוצר מין חדש שלא קיים בטבע.

יתר על כן, מצינו בספרי קבלה [3], בתלמוד [4], במפרשים [5], ובפוסקים [6], סיפורים על יצירת בעלי חיים ובני אדם באמצעות ספר יצירה ושיטות קבליות אחרות, וכן מסופר על כמה מחכמי ישראל שבראו אדם על ידי ספר יצירה [7], ולא מצאנו שום התייחסות שלילית לעצם התהליך, אלא רק דיון בתוצאות התהליך ובמעמדו ההלכתי של הנוצר הזה.

 

הגבלות בהתערבות בבריאה - יחד עם זאת נדרשת זהירות בתשובה על שאלה זו, שכן ההתערבות בבריאה אמנם מותרת, אך דווקא אם מתקיימים שלשה תנאים הכרחיים: א) אין איסור הלכתי מהותי בעצם פעולת השכלול; ב) אין לפעולת השכלול תוצאה הכרחית אסורה שאיננה ניתנת למניעה ו/או לתיקון; ג) יש תועלת לבני אדם בפעולת השכלול, ובלבד שהתועלת עולה על הנזק. ואמנם, יש לבחון את טכנולוגית שיבוט בני האדם בהתאם לתנאים המגבילים הללו, ורק אם יש בטכנולוגיה זו משום עזרה, ריפוי או תועלת אחרת לבני אדם, שעולים על הנזק שהשיטה עלולה לגרום, ואם אין בטכנולוגיה זו איסור מהותי או תוצאה אסורה, אזי אין לראות בטכנולוגיה זו משום התערבות שלילית ואסורה בבריאה.

 

היבטים הלכתיים עקרוניים

 

אין איסור מהותי - מבחינה הלכתית ניתן לומר, כי אין איסור מהותי ומוגדר בעצם הפעולה של שיבוט בני אדם, או ליצירת בני אדם שלא בדרך של זיווג בין איש לאשה [8]. אמנם בדרך הטבע קבעו חז"ל כי שלשה שותפים הם באדם - האב, האם והקב"ה [9], ובוודאי זו הדרך הראויה והרצויה מבחינת ההשקפה היהודית, ויש להניח שגם בעולם שבו יתקיימו שיבוטים עדיין רוב בני האדם ייווצרו בדרך השותפות הזו. אכן אין כל ראיה לומר שמאמר חז"ל זה יוצר חיוב ליצירה בדרך זו, אלא שכך היא דרכו של עולם. יתר על כן, מבחינה מהותית עדיין מתקיים מאמר חז"ל זה, שהרי גם בטכנולוגית השיבוט מדובר על יצירת בני אדם מחומר גנטי של איש ואשה, וממהות אנושית-נשמתית הנקבעת בהם על ידי הקב"ה. עוד יש לומר, שמבחינה הלכתית יש קולא מסויימת בשימוש בשיבוט לצרכי פוריות לעומת שיטות הפוריות החדישות האחרות, שכן שם יש צורך בהוצאת זרע מתורם-זרע, בעוד שכאן אין שלב כזה.

 

כישוף - יש מי שטענו, שטכנולוגיה זו אסורה מדין הגדר ההלכתי של כישוף, ובעיקר לאור העובדה שבמקרא ובחז"ל מצינו התייחסות לענייני כישוף דווקא בנוגע ליצירת בני אדם ובעלי חיים בדרכים בלתי-טבעיות [10]. אכן, דבר זה איננו מסתבר כלל, לאור העובדה שטכנולוגיה זו היא דבר מושכל ומובן מבחינה מדעית, והיא עובדה קיימת, הבנויה על תהליכים טבעיים, ולא אחיזת עינים, ומטרותיה חיוביות לתועלת בני אדם [11]. וכבר כתב אחד הראשונים במפורש ש"כל שהוא נעשה בפעולה טבעית, אינו בכלל כשפים. אפילו ידעו לברוא בריאות יפות שלא מזיווג המין, כמו שנודע בספרי הטבע שאין הדבר נמנע, רשאים לעשות, שכל שהוא טבעי אינו בכלל הכישוף, ודומה לזה אמרו [12], כל שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי" [13].

 

היבטים הלכתיים ייחודיים

 

מחברים שונים דנו במספר בעיות הלכתיות הנובעות משימוש בטכנולוגיה זו:

 

'גולם' - האם דינו של תוצר שיבוט הוא כדין 'גולם' [14], שלגביו נפסק שאין דינו כאדם, ואינו מצטרף למנין, ומותר אפילו להורגו [15]?

מבחינה עובדתית התשובה בוודאי שלילית, שכן עיקר הטעם שאין דינו של 'גולם' כאדם, ומותר להורגו, הוא משום שנאמר 'שפך דם האדם באדם דמו ישפך' [16], מכאן שאיסור רציחה חל דווקא על אדם הנוצר בתוך אדם, דהיינו עובר הנוצר במעי אמו, מה שאין כן ה'גולם' שנוצר בדרכים קבליות, כגון על ידי ספר יצירה, או על ידי הכנסת שם המפורש לפיו [17]. אכן בשיבוט מדובר בתוצר של נתונים טבעיים, והיילוד הוא עובר במעי אמו. לפיכך, ברור שדינו של הנוצר משיבוט הוא כדין כל אדם בשר-ודם, שכן כל מי שנולד מאשה הוא אדם, ואין זה משנה כיצד החלה התהוותו, ובוודאי שיחול לגביו איסור רציחה וכיוצ"ב.

 

פריה ורביה - האם מקיימים בדרך זו מצות פריה ורביה? התשובה לשאלה זו תלויה במחלוקת הפוסקים: יש אומרים, שמצות פריה ורביה מתקיימת דווקא בדרך של קיום יחסי אישות טבעיים ומלאים; ויש אומרים, שאין מצות פריה ורביה תלויה במעשה הבעילה, אלא בתוצאה של לידת וולד חי.

 

הגדרות אבהות ואמהות - כיצד יוגדר האב בתהליכי שיבוט? על פי ההלכה תורם הזרע הוא האב, בין אם הוא בעל האשה, או גבר זר. אכן לא מצינו הגדרת אבהות כאשר התרומה ליצירת העובר איננה הזרע אלא חומר גנטי אחר, כגון גרעין של תא בשל. לפיכך נשאלת השאלה כיצד יוגדר אב או אם בתהליך זה? ועוד, לאור העובדה שהמשובט זהה מבחינה גנטית למקור התא הבשל, יתכן שיש לראות בו וב'אביו' מערכת-יוחסין של תאומים-זהים שנולדו בהפרשי זמן גדולים זה מזה, ולא מערכת-יוחסין של הורה-צאצא [18]. שאלה זו חשובה לדינים רבים וחמורים, כגון דיני עריות, דהיינו מי הם קרובי הנולד שאסורים עליו בחיתון; לדיני יוחסין, היינו האם הוא כהן, לוי או ישראל, או אם הוא יהודי או גוי; לדינים שונים של חיובי אב לבנו, כולל חיוב מזונות, ושל חיובי בן לאביו; לדיני ירושה; לדיני ייבום וחליצה; ועוד.

 

מצבים שונים לעניין ייחוס - ניתן לדון בשאלה זו בכמה מצבים אפשריים:

 

א) תא בשל שנלקח מאשה, המושתל בביצית של אותה אשה שגרעינה הוצא ממנה, והוא מופעל בשיטת שיבוט לצורך הפריה וחלוקה. הביצית המופרית הזו מוחזרת לרחמה של אותה אשה, מתפתח הריון ומולד וולד חי. במקרה זה נראה ברור שהאשה היא האם ההלכתית של היילוד, שכן היא גם תורמת החומר הגנטי, וגם הרה ויולדת אותו. אכן, לגבי 'האב' יש ספקות - יתכן שאין לנוצר זה אב כלל; יתכן שאבי-אמו הוא אביו, שכן החומר הגנטי הזכרי בא ממנו; יתכן שאמו היא גם 'אביו', שכן מקורו העוברי הוא מהאם בלבד. האפשרות האחרונה לא נראית כלל בגדרי ההלכה, שכן לא מצינו מצב שבו אשה יכולה להיות 'אב'. כמו כן לא סביר לייחס אבהות הלכתית לאבי-האם, שכן לא זרעו גרם באופן ישיר להיווצרות היילוד, אלא חלקו בתא הבשל של אם-היילוד, שכבר התמזג והפך להיות גוף אחר ושם אחר. לפיכך מסתבר לומר שבמצב כזה לא יהא ליילוד זה אב כלל. ולכאורה יש לדון את דינו של יילוד כזה כדין שתוקי, שמכיר את אמו ואינו מכיר את אביו, ולהלכה נפסק ששתוקי אסור בבת ישראל [19]. אכן לאמיתו של דבר כאן המצב שונה מהשתוקי ההלכתי, שכן באותו מצב תלמודי יש אב בעולם, אלא שהוא איננו ידוע לנו, בעוד שבמקרה שלנו יתכן שאין כלל אב במציאות על פי ההגדרה ההלכתית. יתר על כן, במקרה שלנו אפשר להחמיר על נישואי הנוצר מכל הצאצאים של גברים ונשים שניתן בכל דרך שהיא לייחס להם אבהות, מה שאין כן בשתוקי של התלמוד, ששם יש ספק על כל העולם. ולפיכך נראה לומר שדינו להיות מותר בבת ישראל על פי מה שנפסק להלכה [20], שמי שאין דינו מוגדר ממש כשתוקי ההלכתי הרי הוא מותר בבת ישראל אף על פי שאיננו מכיר את אביו, כגון כל היתומים שבעולם שלא הכירו את אביהם, שבוודאי מותרים לשאת בנות ישראל.

יש מי שכתב, שבזוג נשוי שהאב עקר, ואין להם כל דרך טבעית להוליד ילדים - מותר לאשה לבצע שיבוט מעצמה בדרך שתוארה לעיל, אבל אין להרשות שיבוט באשה רווקה, כדי לא להביא ילד לעולם שיגדל במשפחה חד-הורית ללא דמות-הזדהות אבהית.

 

ב) תא בשל נלקח מבעל, וביצית נתרמת מאשתו. מפעילים את שיטת השיבוט, משתילים את הביצית המופרית ברחם האשה, כאשר מבחינה גנטית הוולד שיוולד הוא הוא כמעט זהה לחלוטין לבעל, אם תרומה גנטית קטנה מהאשה, אך ההריון התפתח ברחמה של האשה והיא זו שילדה אותו. במקרה זה עדיין ספק הדבר אם הבעל הוא האב ההלכתי, שכן אמנם מבחינה גנטית הוא בוודאי האב, אבל מבחינה הלכתית יהא תלוי הדבר אם הגדרת אב היא דווקא מי שתורם את הזרע ליצירת הוולד, או שגם מי שתורם את כל החומר הגנטי [21]. יש מי שכתבו, שתורם החומר הגנטי הוא האב לכל דבר, קל-וחומר מהמצב הרגיל שבו האב תורם רק את מחצית המטען הגנטי (היינו תא הזרע) שהוא נחשב כאב [22].

 

ג) יתכן מצב שבו תורם התא הבשל הוא יהודי זר (שאיננו בעלה של בעלת הביצית), ותורמת הביצית היא אשת איש. במקרה זה מתווספת שאלה הלכתית של ממזרות או ספק ממזרות. שאלה זו נידונה בהרחבה בעניין הזרעה מלאכותית מתורם יהודי זר לאשת איש. אכן, יתכן לומר שגם לשיטת המחמירים המגדירים ממזרות בהזרעה מלאכותית, אף שלא היה כלל בדרך של ביאה כדרך כל הארץ, יודו שבמקרה של שיבוט אין ממזרות, שהרי אין כאן כלל זרע זר, אלא חומר גנטי מורכב. שאלה זו לכאורה תלויה בשאלת ההגדרה של אבהות, ואם אין אבהות בתרומה של תא בשל, ממילא לא יכולה להיות ממזרות. ומאידך, אם הגדרת ממזרות היא כל יצירה מחומר גנטי האסור זה בזה - יהא מקום לומר ששימוש בחומר גנטי מיהודי זר לאשת איש יהא בגדר ממזרות. כמו כן יש לדון בחשש שמא ישא אח את אחותו אם הוא שייך במעשה השיבוט שבו 'האב' איננו תורם זרע אלא תא בשל, ואם אין הוא מוגדר כאב בדרך כזאת ממילא אין איסור לשאת אח ואחות מאותו איש.

מצב דומה הוא כאשר תורם או תורמת התא הבשל הוא/היא קרוב/ה בדרגה של איסור עריות (כגון אב לבתו) לתורמת הביצית ו/או לפונדקאית. האם בתנאים כאלו יש איסור גילוי עריות וחשש ממזרות? פתרון שאלה זו דומה לשיקולים לעיל.

 

ד) מה דין היוחסין במצב שבו אשה תורמת תא בשל ואשה אחרת תורמת ביצית, וגורמים ליצירת אדם בשיטת השיבוט. האם הוולד יתייחס לתורמת התא הבשל או לבעלת הביצית והפונדקאית? משמעות מעשית למצב כזה יכולה להיות כאשר אחת משתי הנשים היא גויה והאחרת היא יהודיה. שאלה דומה קיימת כיום ביחס להפריה חוץ-גופית באשה פונדקאית, ולכאורה הדין יהא זהה. היינו לשיטת הסוברים בהפריה חוץ-גופית שהאם הפונדקאית היא האם ההלכתית לכל דבר, אף שתורמת הביצית היא האם הגנטית, סביר להניח שגם במצב של תרומת תא בשל יהא הדין כך. ולשיטת הסוברים, שהאם הגנטית (היינו תורמת הביצית) היא האם ההלכתית במקרים של הפריה חוץ-גופית, סביר להניח שגם בתרומת תא בשל יסברו כך. ולשיטת הסוברים שלחומרא שתי הנשים הן אמהות של הוולד - כך יהא הדין גם במקרה זה [23].

 

עקרונות-יסוד - מבחינת ההשקפה היהודית יש ללא ספק עדיפות להמשך הסדר החברתי הקיים בשמירת התא המשפחתי-גרעיני של אב ואם מזוהים וברורים, אשר חיים חיי אהבה וחיבה, ומעמידים צאצאים בדרך הטבעית, ובכך מקיימים לכל הדעות מצות 'פריה ורביה'. אין רוח היהדות נוחה מטכנולוגיות הפריה הנעשות תוך כדי ערבוב של אנשים ונשים שונים שאינם גרעין משפחתי-אורגני, או מטכנולוגיות שיבוט הנעשות ללא זוגיות מינית, וזאת בעיקר בגלל התקלות הרבות שיכולות לנבוע מהן [24]. כמו כן יש להתחשב בתקלות ובסיכונים שונים שטכנולוגיה זו טומנת בחובה, ובעולם שאיננו מושתת על עדני המוסר והצדק קיים חשש לניצול לרעה של טכנולוגיה כזו.

יחד עם זאת במצבים מיוחדים, כאשר שיבוט הוא הפתרון היחיד או המועדף במידה ברורה, יש מקום להתיר את התהליך בצורה מבוקרת ותוך כדי פיקוח הדוק, לפתרון בעיות מיוחדות ואישיות. זאת על סמך ההנחה שאין בעצם הליך השיבוט שום איסור הלכתי, אם כי יהא צורך להתמודד מבחינה הלכתית עם תוצאות הנוגעות להגדרת אבהות ואמהות של יצירות אנושיות כאלו, קביעת גדרי עריות, צרכי גיור בתנאים שונים, וכיוצ"ב.

מקורות והערות

 [1] תוספתא סנהדרין ח ד-ו; [2] על הגישה המפורטת בנידון - ראה לעיל, סימן ב; [3] ספר יצירה פ"ו וספר הבהיר אות נח, על הפסוק 'ואת הנפש אשר עשו בחרן'; [4] סנהדרין סה ב - רבא ברא גברא. וראה על כך באורות הקודש להראי"ה קוק ח"ב אות לג; הגרי"ד סולובייציק, איש ההלכה - גלוי ונסתר, תשל"ט, עמ' 84. אמנם הפירוש של רש"י שהאמוראים בראו בעלי חיים על ידי ספר יצירה איננו מקובל על כל המפרשים, ולדוגמא ראה ר"ח ויד רמה שם שפירשו שהיה באחיזת עיניים, וכן כתב ר' יהודה אלברצלוני בפירושו לספר יצירה ק"ג, בשם רב האי גאון; [5] מאירי סנהדרין סז ב; [6] שו"ת חכם צבי סי' צג; שו"ת שאילת יעבץ ח"ב סי' פב;[7] כגון הריב"א וא"ע (כמבואר בפירוש המיוחס לרב סעדיה גאון לספר יצירה פ"ב מ"ד-מ"ה), שלמה אבן גבירול (כמבואר במצרף לחכמה ד"ט ע"ב), ור' אליהו בעל שם הזקן אב"ד ק"ק חעלם (כמבואר בשו"ת חכ"צ סי' עג). וכן הסיפור על הגולם מפראג (וראה בהוספות פסקי החזו"א על משנה ברורה לסי' נה, שספק אם הסיפור כולו נכון, עיי"ש) . ואגב, ראה בשו"ת חשק שלמה חיו"ד סי' צח, שבהמה שנבראת על ידי ספר יצירה מותרת משום בשר בחלב, ועל כן האכיל אברהם אבינו את המלאכים בשר בחלב, משום שברא את הבקר על ידי ספר יצירה, והוא-הדין לחלב שנחלב מבהמה כזו שאין לו דין חלב; [8] כן שמעתי בשם הגרי"ש אלישיב. וראה גם במאמרו של הרב א.צ. רבינוביץ, תחומין, ב, תשמ"א, עמ' 504 ואילך; [9] קידושין ל ב; [10] ראה שמות ז יא-יב; סנהדרין סז ב; [11] ראה באריכות לעיל, סימן ב; [12] שבת סז א; [13] מאירי סנהדרין סז ב; [14] ראה לעיל הע' 3 ואילך; [15] ראה שו"ת חכם צבי סי' צג; שו"ת שאילת יעבץ ח"א סי' מא; שם ח"ב סי' פב; שו"ת דברי משולם סי' י; גבורות שמונים אות נב; גליון הש"ס להגר"י ענגיל סנהדרין יט ב; שו"ת צפנת פענח ח"ב סי' ז; ברכי יוסף או"ח סי' נה אות ד; עיקרי הד"ט או"ח סי' נ אות טו; פ"ת יו"ד סי' סב סק"ב; חזו"א יו"ד סי' קטז סק"א. וראה באריכות בשו"ת רבבות אפרים ח"ז סי' שפה; ספר מערכי לב (זאב לב), עמ' שפט ואילך; [16] בראשית ט ו; [17] ראה רש"י סנהדרין סז ב ד"ה עסקי. וראה עוד מהרש"א סנהדרין סה א; [18] וראה Rabbi MJ Broyde, J Halacha Contemporary Soc, XXXIV, Fall 1997, pp. 27ff, שמסיק בפשיטות שאין לראות במערכת יחסים אלו תאומים-זהים אלא מערכת הורה-צאצא; [19] קידושין עג א; רמב"ם איסורי ביאה טו כא. וראה שו"ת שרידי אש ח"ג סי' ה; [20] רמב"ם איסורי ביאה טו כט, ובמ"מ שם; [21] הרב י. שילת, תחומין, יח, תשנ"ח, עמ' 137 ואילך; [22] ראה - Rabbi MJ Broyde, J Halacha Contemporary Soc, XXXIV, Fall 1997, pp. 27ff; שו"ת במראה הבזק ח"ד סי' קכז; [23] וראה עוד בנידון - שו"ת במראה הבזק ח"ד סי' קכז; נ. רקובר, שנה בשנה, תשס"ב, עמ' 105 ואילך; הרב י. שפרן, קובץ הציונות הדתית, מוקדש לזכרו של הרב ד"ר יוסף בורג, תשס"א, עמ' 108 ואילך. וראה עוד היבטים משפטיים והלכתיים ביחס לשיבוט אדם במאמרו של מ. דרורי, תחומין, א, תש"מ, עמ' 280 ואילך; [24] וראה מה שכתב בנידון בשו"ת ציץ אליעזר חלק ט"ו סימן מה אות ד.