אנציקלופדיה הלכתית רפואית - שוטה

קיד. שוטה

 

יככה ה' בשגעון ובעורון ובתמהון לבב [דברים כח כח]; והיית משגע ממראה עיניך אשר תראה [דברים כח לד]

 

פרשנות המקרא

 

תרגום אונקלוס:'בשגעון' - בטפשותא. 'משוגע' - משתטי.

 

אבן עזרא:'בשגעון' - שיראה גופו מלא שחין.

 

יחידים בתורה

 

* # *

 

שוטה הוא מי שמתנהג בצורה חריגה מהמקובל [1]. שורש המושג הוא מלשון סוטה, מפני התנהגותו החריגה, או מלשון 'שוט', מפני שדרכו של השוטה לשוטט ברחובות.

         בלשון המקרא משמשים מספר מושגים לתיאור מי שמתנהג בצורה חריגה ביותר: משוגע או שגעון [2] - דוד המלך נהג בשגעון [3], שגעון כתיאור לעונש על חטאים [4], ושגעון כתיאור להתנהגותם השונה מהמקובל של נביאי אמת ונביאי שקר [5]; מתהולל [6]; תמהון (לבב) [7]; רוח רעה [8]; רוח עועים [9]; מתלהלה [10].

המושג שוטה הוא מושג תלמודי, שלא מופיע כלל במקרא. בלשון חז"ל נקרא השוטה גם בר-שטיא [11], בעל רוח רעה [12], בעל רוח תזזית [13], משתולל [14], משועמם [15], מטורף הדעת [16], תרדא או תררא [17], ותונבא [18].

משתפה הוא מי שהבריא משטותו [19].

בלשון המודרנית נקרא השוטה בשם חולה נפש או חולה רוח.

לעתים משמש הביטוי שוטה במובן של טיפש [20], וסכל [21].

באופן מושאל משמש המושג שוטה כדבר הגדל בר [22], כהתנהגות פראית [23], או כהתנהגות חריגה בין בעלי חיים [24].

הענף ברפואה העוסק במחקר ובטיפול בחולי נפש הוא הפסיכיאטריה. תחום קרוב לכך הוא הפסיכולוגיה.

רקע היסטורי

 העמים הקדמונים סברו שמחלות נפש נגרמות על ידי פגיעת שדים ורוחות רעות, והטיפול כלל השבעות וקמיעות נגד כוחות אלו. היפוקרטס היה מהראשונים שייחס את מחלות הנפש לבעיות מוחיות אורגניות.

 

בימי הביניים שוב עברו לטעון שמחלות הנפש הן תוצאה של פגיעה על ידי רוחות רעות, והטיפול בחולים אלו עבר לידי הכמרים והנזירים, אשר טיפלו בחולים אלו בצורות אכזריות, כדי לגרש מהם את המזיקים. מאוחר יותר נידונו חולים כאלו לפני כמרים-שופטים באשמת כישוף, ורבים מהם אף הוצאו להורג בשריפה.

 

רק מאז המאה הי"ט למנין האומות החלו לחזור לגישות יותר הגיוניות לחולי הנפש. פיליפ פינל (1826-1745) נחשב כאבי הפסיכיאטריה הרפואית-מדעית המודרנית. הפסיכיאטריה הפכה לעיסוק רפואי, המקצוע החל להיות נלמד בבתי ספר לרפואה, והוחל במחקרים רפואיים מסודרים, ובמיון המחלות הנפשיות.

במאה ה–20 למניינם נוספו גישות חדשות לפסיכיאטריה, ובעיקר יש לציין את שיטת הפסיכואנליזה של זיגמונד פרויד, וחלה התפתחות רבה ביכולת הטיפול התרופתי, עם התפתחות ענף הפסיכו-פרמקולוגיה.

 

בתי מחסה לחולים פסיכיאטריים הוקמו כבר בראשית ימי הביניים, אך המגמה לפיתוח מוסדות רפואיים מיוחדים לחולי נפש החלה לצבור תנופה רק במאה הי"ח למניינם.

רקע רפואי

הגדרות - מחלות רוח הן סטיות בחיי הנפש, המתבטאות הן בהתנהגות חריגה מהנורמה החברתית המקובלת, והן בחוויה ובחשיבה של הפרט. ההגדרה הרפואית המדוייקת של מחלות נפש רבות היא קשה, ולעתים בלתי אפשרית. ואמנם נעשו ניסיונות רבים לאפיין ולהגדיר את מחלות הנפש והפרעות האישיות למיניהן, אך עד היום אין הגדרות ברורות וחד-משמעיות של הפרעות נפשיות שונות.

 

סיבות - קיימות סיבות אחדות להתפתחות מחלות נפש:

רקע תורשתי; שינויים במבנה ו/או בתיפקוד של מערכת העצבים המרכזית; שינויים הורמונליים; גורמים פסיכודינמיים; וגורמים חברתיים-סביבתיים.

 

מיון - שיטות החלוקה של  מחלות הנפש הן לפי סיבותיהם הידועות או המשוערות, או לפי התסמינים הקליניים.

 

החלוקה המקובלת של מחלות הנפש כוללת את הקבוצות הבאות:

 

מחלות  נפש הקשורות בתיסמונות אורגניות, הכוללות מחלות מוח, כגון מצב לאחר חבלת ראש, כפיון, טרשת-עורקים מוחית, מחלת אלצהיימר ועוד; תגובות לרעלים; ותגובות למחלות גופניות כלליות.

פסיכוזות, הכוללות הפרעות כפייתיות, רגשי דכאון, חרדה, היסטריה ועוד.

הפרעות אישיות, כגון פסיכופתיה, כפייתיות, התמכרות ועוד.

הפרעות פסיכוסומטיות.

 

שכיחות - ההפרעות הנפשיות השכיחות ביותר באוכלוסיה הכללית הן התמכרות לאלכוהול ולסמים (19%); הפרעות חרדה ופחדים (15%); והפרעות רגשיות, בעיקר דכאון (8%).

רוב מחלות הנפש מתחילות בגיל צעיר יחסית, והן כרוניות.

 

בתי חולים פסיכיאטריים - קיימות שתי צורות של בתי חולים לחולי נפש:

בית חולים פסיכיאטרי, שכולו מיועד אך ורק לחולי נפש; מחלקות פסיכיאטריות בתוך בתי חולים כלליים. אכן, המגמה המסתמנת כיום ברוב ארצות המערב היא להפחית בשיעור המאושפזים הפסיכיאטריים בבתי חולים, ולהגביר את הפעילות המונעת והטיפולית במסגרות קהילתיות.

 

בישראל - כשליש מסך מיטות האשפוז הן מיטות עבור חולים פסיכיאטריים. בשנת 1981 היו 8,517 חולים פסיכיאטריים באשפוז מלא, ומספר זה ירד ל–6,877 בסוף 1990. בשיטת חישוב אחרת נמצא כי היו 2.1 אשפוזים פסיכיאטריים לאלף תושבים בשנת 1981, ומספר זה ירד ל–1.2 לאלף בשנת 1991 [25].

 

גברים/נשים מאושפזים - עד שנות ה- 60 של המאה ה- 20 היתה הפרדה מלאה בין גברים ונשים מאושפזים בבתי חולים פסיכיאטריים בישראל, היינו היו מחלקות נפרדות לגברים ומחלקות נפרדות לנשים. מאוחר יותר התפתחה מגמה לאשפוזים במחלקות מעורבות, כאשר הגברים והנשים מופרדים רק בחדרי האשפוז אבל לא במחלקות. יש הסבורים, שבדרך זו יש תועלת טיפולית, ויש החולקים על כך [26]. מכל מקום שינוי זה הביא לאירועים רבים של פגיעה וניצול מיני בחולי הנפש המאושפזים.

 

טיפול - החולים הקלים מטופלים בדרך כלל במסגרות אמבולטוריות וקהילתיות, על ידי פסיכיאטרים, פסיכולוגים, או עובדים סוציאליים. חולים קשים יותר זקוקים לאשפוז במסגרות מיוחדות לחולי נפש.

כיום קיימות שיטות טיפול מגוונות בחולים פסיכיאטריים, אם כי הצלחתם היא חלקית בלבד. בין הטיפולים הללו יש למנות טיפולים תרופתיים מגוונים (פסיכופרמקולוגיה), הכוללים תרופות נגד פסיכוזות, תרופות נגד דכאון, ותרופות הרגעה; פסיכותרפיה, הכוללת שיטות פסיכולוגיות התנהגותיות אינדיבידואליות וקבוצתיות שונות, פסיכואנליזה, והיפנוזה; הלם באינסולין; נזע חשמלי; ושיטות ניתוחיות.

 

הפסיכואנליזה היא שיטת טיפול, שפותחה על ידי זיגמונד פרויד בסוף המאה ה- 19, והפכה לענף טיפולי ומחקרי במדעי הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה. השיטה באה להסביר את המניעים בהתנהגות האדם, ואת מבנה אישיותו על פי ניתוח של חוויות נשכחות ומכאיבות בתת-מודע, וחשיפתם והעלאתם אל המודע. מכאן התפתחו תיאוריות שונות על מקורם של דחפים, יצרים, ומבנה האישיות המחולקת לשלוש - סתמי, אני, ואני עליון. תיאוריה זו זכתה למעריצים רבים בשנותיה הראשונות, ואף התארגנו חברות לאומיות ובינלאומיות של מומחים בפסיכואנליזה. בשנים האחרונות יש ביקורת נוקבת נגד התיאוריות שבבסיס השיטה, ונגד היישומים הקליניים השונים של השיטה הזו.

 

היפנוזה היא השרייה מלאכותית של מצב סביל דמוי שינה, שבו יש נכונות מוגזמת לקבלת מרות ופקודות. כדי להביא למצב של היפנוזה יש ליצור תחילה אווירה של סוגסטיה, היינו נכונות לקבל הנחיה והוראות מצד המהפנט, ועירנות מוגברת כלפי פנים. החולה צריך להיות בשלווה רוחנית, ובעל רצון ומוכנות להיכנע להיפנוזה. היסוד הפיסיולוגי ליכולת ההיפנוזה טרם הוברר. כושר ההיפנוזה כאמצעי ריפוי מוגבל להפרעות פסיכוגניות ופסיכוסומטיות.

 

נזע חשמלי מבוצע על ידי מתן גירוי חשמלי קצר בדרגה המביאה לפרכוס כללי. טיפול זה הוא אחד הטיפולים השנויים ביותר במחלוקת בפסיכיאטריה. בשנות ה–40 של המאה ה- 20 היה זה טיפול מקובל בארה"ב, וניתן להרבה חולים, במחלות נפשיות מגוונות, ובמינונים גבוהים. דבר זה גרם לנזקים ולתופעות לוואי רבים. עקב כך היתה ביקורת רבה נגד טיפול זה, ובשנת 1980 ניתן הטיפול רק ל–2.4% מכלל החולים הפסיכיאטריים המאושפזים בארה"ב. בשלהי המאה ה- 20 ניכרת שוב מגמה לחזור ולעודד שיטת טיפול זו, תוך הגבלתו לשימוש במחלות מסויימות ומוגדרות בפסיכיאטריה, כגון מצבי דכאון קשים, ומצבים קשים של סכיזופרניה, וטיפול זה הפך שוב להיות מקובל בהוריות פסיכיאטריות מתאימות. שכיחות הטיפול הזה בחולים פסיכיאטריים בארה"ב בסוף שנות ה–80 של המאה ה- 20 היה 5-4%. הסיבוכים של הטיפול כוללים בעיקר מצבי בלבול קשים, והפרעות קשות בזכרון. בישראל קיימים נהלים מסודרים לטיפול בשיטה זו.

 

פסיכו-כירורגיה הוא אחד הטיפולים הדרמטיים בחולים פסיכיאטריים, היינו ניתוח נוירו-כירורגי של כריתת חלקי מוח מתאימים, כדי להשפיע לטובה על מחלת הנפש. עידן הניתוחים הללו החל בשנת 1935, כאשר בוצעו לראשונה ניתוחים לכריתת שתי האונות הקדמיות בחולים סכיזופרניים. בעשור הראשון לאחר המצאת ניתוח זה הוא בוצע באלפי חולים, בעיקר בארה"ב. במשך הזמן התברר, כי יש לטיפול זה תופעות לוואי ונזקים  משמעותיים: חוסר עכבות התנהגותיות, הפרעות חברתיות, חוסר איכפתיות ויוזמה, ופגיעה בתיפקוד השכלי. עקב כך התרבו הביקורות נגד תהליך זה, ובשנים האחרונות אף הגיע הדבר לידי הפגנות אלימות נגד מוסדות רפואיים בארה"ב שעסקו בפסיכו-כירורגיה.

כיום הניתוח המבוסס ביותר בתחום הפסיכו-כירורגיה הוא פגיעה סטראוטקטית במערכת הלימבית במוח. ניתוחים אלו מבוצעים רק בחולים קשים, לאחר שנכשלו כל הדרכים הטיפוליות המקובלות, ורק בחולים שמסוגלים להבין ולהסכים באופן מודע לניתוח. מתקבלות תוצאות חיוביות בכמחצית מהחולים המנותחים, ותופעות הלוואי הן מיזעריות.

 

השוטה במקרא ובחז"ל

אישים - מצינו במקרא ובחז"ל מספר אישים שסבלו מהפרעות נפשיות, או שהתנהגו כמי שסובלים מהפרעות כאלו:

 

שאול המלך סבל מדכאון [27]. יש מי שכתב, שהוא סבל מפחדים וממחלות רבות, שגרמו לו תחושת מחנק [28]; יש מי שכתב, שמחלתו היתה בכך שהיה פזיז ונחפז, ועושה דברים ללא שיקול הדעת [29]. במונחים מודרניים ייתכן שהכוונה לתיסמונת ההפרעה בקשב וברכוז עם פעילות-יתר; יש מי שכתב, שהוא סבל מהתקפים כפיוניים; ויש מי שכתבו, שהתנהגותו ותגובותיו היו בהתאמה למצב העניינים בממלכתו, ואין לראות בהם התנהגות פסיכוטית, כמו שאין לראות בהתאבדותו התנהגות פסיכוטית, אלא מותאמת למצב [30]. מכל מקום אין בתיאור מעשיו והתנהגותו של שאול כדי לענות על ההגדרות ההלכתיות של שוטה. הטיפול שהוצע לו היה לנגן לו, היינו ריפוי במוזיקה [31].

דוד המלך חיקה התנהגות של שוטה, כאשר ברח מפני שאול אל אכיש מלך גת. לפי המסופר במדרש, הוא כתב על דלתות השער "איש מלך גת מחוייב לי מאה רבוא, ואשתו חמישים" [32], והוריד רירו על זקנו [33].

נבוכדנצר סבל משגעון [34]. הוא  נטרד מחברת בני אדם, ואכל עשב כמו שור, וגופו נתמלא טל השמים, כי ישב ללא מחסה, ושערו גדל כמו נשר, וצפורניו גדלו כצפורני עופות דורסים. מצב זה  נמשך שבע שנים. תיאור זה מתאים לפסיכוזה, כנראה מצורה פרנואידית [35].

רבי יוחנן נטרפה דעתו עליו לאחר מות ריש לקיש [36].

 

סיבות - אף שאין אנו יודעים מדוע נגזר על בני אדם להיות שוטים, אין עניין השוטים מיותר בעולם, ויש מצבים שבהם התנהגות של שטות מועילה ואף מצילה חיים: "אמר (דוד המלך) לפני הקב"ה, כל מה שעשית בעולמך יפה, חכמה יפה מן הכל, חוץ מן השטות, מה הנאה בשוטה זה, אדם מהלך בשוק וקורע בגדיו והתינוקות משחקין בו ורצין אחריו, והעם משחקין עליו, זה נאה לפניך, אמר לו הקב"ה לדוד, דוד, על שטות אתה קורא תגר, חייך שתצטרך לו" [37].

יש בחז"ל דעות, שאין אדם חוטא אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות [38].

זנות היא מעשה שטות [39].

בן סורר ומורה עושה את מעשיו הרעים מתוך שטות [40].

 

כל אלו הן התנהגויות סוטות מבחינה מוסרית-הלכתית, אך אינן שייכות להגדרת המושג שוטה מבחינה משפטית-הלכתית, ויתכן שהשימוש שוטה ביחס למצבים אלו הוא בהשאלה לטפשות.

 

השגעון הוא עונש לאי-קיום מצוות [41].

 

היגדים שונים - לפי דעת חז"ל אין בידינו שום רפואה לרפאות שוטה משטותו [42].

רוח רעה היא אחת משלוש דברים שמעבירים את האדם על דעת קונו, ולפיכך צריך לבקש עליו רחמים [43].

מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים, וניתנה לשוטים ולתינוקות [44].

השוטה מלמד את בניו שטויות [45].

אין שוטה נפגע, כלומר השוטה אינו מכיר בפגעיו [46].

אין מביאים ראיה מן השוטים [47].

שוטה בדרך כלל איננו נדבק לדבר אחד של שטות, אלא עושה או אומר דברים שונים של שטות [48].

 

מחלות נפשיות - מצינו מספר מחלות נפשיות שתוארו על ידי חז"ל [49]:

 

גנדריפס [50] - יש מי שכתב, שהוא חולי האוחז מתוך דאגה, או שנתחמם גופו ויוצא למקום האוויר [51], והוא חולי של שטות, וכשעובר החולי הרי הוא פיקח [52]. יש הסבורים, שהמדובר באנשים היוצאים בלילות פברואר, ומייללים בין הקברות כזאבים, או נובחים ככלבים [53].

טירוף הדעת - הוא מצב זמני של בלבול ושיבוש שכלי בלי תופעה של מחלת שגעון ממש. בדרך כלל הדבר נובע מחמת חולי גופני חריף [54].

כוליקוס [55] - הכוונה כנראה לדכאון זמני [56].

קורדייקוס - הוא מצב בלבולי זמני וחולף, שניתנו לו מספר הסברים.

רוח רעה, או  מרה שחורה [57], או רוח קצרית [58], או רוח תזזית [59] - היינו דכאון [60], שיברח החולה וייבדל מן הטבע האנושי הממוצע כאשר יראה האור, או כשיתחבר עם בני אדם וישתעשע, ותנוח נפשו בחושך ובהתבודדות בעת השתוממות [61], ואין עושים שום דבר של שגעון, רק יושבים בעצבות ורחוקים מחברת בני אדם, ואינם מבקשים לאכול, וכשנותנים להם לאכול - אוכלים, ואין מתחילים לדבר, וכששואלים אותם - עונים מעט דברים, ואין מדברים דברים של שגעון [62]. ויש מי שכתב על רוח רעה, שנכנס בו רוח שידה ורץ והולך [63], ורוח קצרית הוא שד [64]. רוב הצורות רוח רעה מהוות סכנה [65], ויש שאינן מסוכנות [66].

רעיון [67] - מי שמחפש להמית עצמו מאיזה פחד שנכנס בדמיונו, אבל הוא בעל שכל בריא [68].

מתוארת מחלת שטות שאדם מרכין ראשו לסימן חיובי או שלילי ללא קשר לשאלה הנשאלת או למציאות שעליה צריך להשיב [69].

 

גם בין הפוסקים מצינו תיאורים של מחלות נפש שונות:

 

הרץ ברשות הרבים הוא מנהג המשוגעים [70].

המבוהלים והנחפזים בדעתם והמשתגעים ביותר, הרי אלו בכלל השוטים [71], ואלו אנשים שאינם מתונים בענייניהם, אלא כל מעשיהם עושים במהירות, ולא מבינים לסוף העניין ולתכלית המעשה [72]. ומשמע שהם אנשים עם קווים פסיכופטיים, שאינם מסוגלים לחשב את מעשיהם, ומשום כך מסתכסכים בקלות עם אחרים, עוברים עבירות, ומתנהגים באלימות ובאימפולסיביות.

איש מטורף וטפשות מתווספת עליו מדי יום, וכאשר מרגיזים אותו, 

מלנכוליה או  מרה שחורה - הוא מצב של דכאון [74]. שוטה בגלל מרה שחורה שנקראת מלנוכליה הוא בכלל השוטים אם הוא מתנהג בטירוף הדעת ודעתו משובשת תמיד [75].

מי שאמר על עצמו שהוא משיח, וזה גרם לו לעשות עוד מעשי שטות, שדרש לקרוא בתורה ולהיות ש"ץ בכוח, ועלה על אילנות לדרוש דרשות, ולפעמים הלך ערום באומרו שהוא כמו אדם הראשון קודם החטא, ודברים אלו באו בהתקפים, ובין ההתקפות היה בריא ומדבר לעניין [76].

 

שיטה פסיכו-סומטית - מן הראוי לציין את חידושו וייחודו של הרמב"ם כרופא בהכרתו השיטתית בהשפעת גורמים נפשיים על תהליכי הגוף הפיסיים. הרמב"ם נחשב כאחד ממפלסי הדרך של שיטה זו [77].

פרטי דינים

         גדרי שוטה

 

מקורות כלליים - יסודות גדרי השוטה מצויינים בתלמוד ובראשונים, ונתבארו באריכות בין האחרונים, ובמיוחד נדונה שאלה זו באריכות סביב המחלוקת המפורסמת על הגט מקליווא [78], ולאחר מכן בפולמוס נרחב בעניין דומה בדור שלפנינו [79].

 

המקור התלמודי היסודי [80] - איזהו שוטה גמור האמור בכל מקום, שפטור מן המצוות ומן העונש, ואין קניינו קניין, ואין ממכרו ממכר [81]: היוצא יחידי בלילה, והיינו דווקא שלא במקום יישוב [82], אבל אם עושה דרך שטות, אפילו אם יוצא יחידי בלילה במקום יישוב [83]; והלן בבית הקברות, אפילו אם אינו  יחידי [84], ואפילו אם בית הקברות הוא בתוך העיר [85]; והמקרע את כסותו, שהוא ביטוי לאי-שליטה על דחפים של כעס, ויצר של הרס בלתי מרוסן, ויתכן גם שזה ביטוי לסטיה בהתנהגות מינית של התערטלות; והמאבד כל מה שנותנים לו - יש הסבורים, שאין הכוונה דווקא שזורק בידים, אלא אף אם אינו מניח את הדבר במקום המשתמר [86], יש סבורים, שהכוונה דווקא שזורק בידים [87], ויש מי שחילק, שאם לא מניח במקום המשתמר כי הוא מבוהל ובעל מחשבות וכיו"ב, אין דינו כשוטה, ואם עושה כן מתוך כוונה שלא יטלנו כלל וכיו"ב, הרי זה שוטה [88].

 

פרשנות סימני השוטה - הגדרה זו של השוטה היא דווקא אם עושה מעשים אלו דרך שטות, אבל אם עושה אותם מתוך סיבה הגיונית, או שיש הסבר למעשיו, אפילו עשה כל הסימנים הללו, אין דינו כשוטה [89].

ואמנם כל אחד מהסימנים הללו יכול להתפרש בדרך שאיננה מגדירה את האדם כשוטה: הלן בבית הקברות - שמא עושה כך כדי שתשרה עליו רוח טומאה, או שהוא מקטיר לשדים; היוצא יחידי בלילה - אולי גנדריפס אחזו; מקרע כסותו - אולי בעל מחשבות הוא, או שמא כוליקוס אחזו. ואפילו אם עשה מעשה שטות חמורים וחריגים מאד, אבל אם  ניתן לתלות זאת בהסבר מניח את הדעת, כגון שעושה כן מחמת צער, או מחמת פחד, אינו נחשב כשוטה [90]. וכן אם עשה מעשים חריגים בגלל איזה חשבון ושיטה שיש לו, אף אם אלו מעשים סכלים ביותר, ובכל שאר הדברים הוא מתנהג כפיקח, אינו נחשב כשוטה, ודינו כפיקח אלא שהוא רשע [91].

המשותף לכל ההסברים, שאף שהמעשים חריגים, אין הם בהכרח מעידים על שטות מוחלטת, אלא על התנהגות חריגה אשר ניתנת להסבר מסויים, או שהיא רק זמנית וחולפת.

כמו כן לא נאמרו סימנים אלו אלא כשהם מצבי התנהגות חריגים באופן מובהק מהנורמה המקובלת באותה חברה ובאותו זמן, אבל אם בזמן אחר אין זה נחשב כמעשה חריג, וכגון כיום מי שהולך יחידי בלילה איננו עושה מעשה חריג, אין זה מגדיר שוטה.

כמו כן לא נאמרו סימני השוטה אלא במי שאין השטות מתבטאת בכל דרכיו והליכותיו, אלא שהוא שוטה לדבר אחד, או כאשר אין אנו מכירים את האדם הנידון, ואין באפשרותנו לבודקו; אבל מי שמתנהג בעליל כשוטה גמור, והוא מתנהג כמשוגע לעינינו, דינו כשוטה לכל דבר, גם אם אין בו אחד מהסימנים המנויים בחז"ל [92].

 

כל הסימנים או חלקם - נחלקו האמוראים [93] אם לצורך הגדרת שוטה צריך שיהיו בו כל הסימנים, או מספיק להגדירו כשוטה באחד מהם. להלכה נפסק שמספיק סימן אחד [94].

 

סימנים הכרחיים או דוגמאות - הראשונים נחלקו בשאלה אם הסימנים המופיעים בגמרא הם דווקא, או שהם דוגמאות בלבד:

יש הסבורים, שרק מי שיש בו אחד מארבעת הסימנים הללו הרי הוא מוגדר כשוטה, אבל סימני שטות אחרים אינם מגדירים אותו כשוטה [95], ולפיכך קיימת הגדרה מדוייקת וקבועה לשוטה בהלכה. ובטעם שיטה זו, יש שכתבו שהוא מהלכה למשה מסיני, שכך הוא שיעורו של שוטה [96]; ויש הסבורים, שכל אדם שנטרפה דעתו, ונמצאת דעתו משובשת תמיד בדבר מן הדברים, אף על פי שהוא מדבר ושואל כעניין בשאר דברים, הרי זה נחשב בכלל השוטים, והסימנים המוזכרים בתלמוד אינם אלא דוגמאות בלבד [97], ולא נאמרו אלא להגדיר את חומרת שיבוש הדעת, לומר שלא כל התנהגות חריגה בהכרח מגדירה את האדם כשוטה [98]. לפיכך אין דרך להגדיר בדיוק את מצב השוטה, ואמנם לשיטה זו ההגדרה היא "לפי מה שיראה הדיין, שאי אפשר לכוון הדעת בכתב" [99]. יש מי שכתבו, ששיטה זו נכונה בכל עניני התורה [100]; ויש מי שכתבו, שדווקא בעדות מוגדר השוטה כשעושה כל דבר שנחשב כשטות, אבל בשאר ענייני הלכה, גם לשיטה זו, צריך שיעשה דווקא מהדברים המוזכרים בתלמוד [101]; יש מי שכתב, שגם לשיטה זו מה שמספיק להחשיבו כשוטה בדבר אחד, היינו דווקא אם הוא אחד מהדברים המוזכרים בתלמוד [102]; ועוד יש מי שכתב, שגם לשיטה זו הוא נחשב כשוטה דווקא אם מתחילה סבל מכל הסימנים המוזכרים בתלמוד, אלא שאם נשתפה מכל הדברים, ולא נשאר אלא שעדיין דעתו משובשת בדבר מהדברים, הרי זה מברר שלא הבריא משטותו [103]; ויש מי שחלק על דבריו, שאין להבדיל בין תחילת שטותו לבין המצב כשנשתפה [104].

 

מצבי שטות שונים - מצינו בפוסקים ריבוי של שיטות וחילוקי דינים ביחס למצבי שטות שונים:

יש מי שכתבו, שמחלוקת זו היא דווקא באדם שכל מעשיו כבן דעת, רק בדבר אחד דעתו משובשת, אבל מי שדעתו מטורפת ועושה מעשים רבים של שטות, ואיננו בכלל ישוב הדעת, כולם מודים שנחשב כשוטה [105]; יש מי שכתבו, כי אדם המבולבל בשעתו, ומדבר דברים שאין להם שייכות כדרך המשוגעים, הוא משוגע גמור לכל הדעות, ולזה אין צורך בסימנים, אלא זה בגדר טביעת עין שהוא שוטה [106]; יש מי שכתבו, שלשתי השיטות היינו דווקא כשעושה מעשה שטות בידיים, אבל אם הוא רק מדבר דברי שטות, אינו נחשב לשוטה [107], ויש מי שסייג דברים אלו שהוא דווקא כשהוא מדבר דברי שטות בדבר אחד, אבל אם מדבר דברי שטות בכמה עניינים דינו כשוטה, אף אם לא עשה מעשה שטות [108], ויש הסבורים, שאין להבדיל בין שני מצבים אלו [109].

 

מצבים הלכתיים שונים - יש מי שחילקו בין ההגדרות של שוטה דלעיל לענייני הלכה שונים:

יש מי שכתב, שמי שהוא שוטה בארבעת הסימנים שבתלמוד, הרי הוא שוטה לכל התורה ולכל דבר, אבל מי שדעתו נטרפת ומשובשת תמיד בדבר אחד, הרי הוא שוטה לאותו דבר, וכל המצוות הקשורות באותו עניין אינן חלות עליו, אבל לשאר דברים איננו נחשב כשוטה [110].

יש מי שכתב, שמי שהוא שוטה לדבר אחד, אף ששאר הדברים עושה כפיקח, הרי הוא שוטה לגיטין ולקידושין [111], ויש מי שכתב, שדינו כפיקח לענייני קידושין וגרושין, וכשר לגרש את אשתו [112].

יש מי שכתבו, ששוטה שיש בו ארבעת הסימנים המוזכרים בתלמוד הוא שוטה מגזרת הכתוב, והוא פטור מכל המצוות, גם אם הוא מבין ושואל כעניין בדברים אחרים, לעומת זאת שוטה שאינו בר-דעת, אבל אין בו הסימנים המוזכרים בתלמוד, יש שהוא פטור ממצוות מסויימות, או שהוא פסול בעניינים שונים מחמת שאינו בר דעת לאותה מצווה או לאותו עניין, ויש לבדוק בכל מקרה לגופו באיזו מידה אותו אדם הוא בר-דעת לאותו עניין, וזהו החילוק בין דינים כמו מצות ראיה, קרבנות, גיטין, וקידושין - שבהם יש צורך בהגדרת שוטה לפי הסימנים שבתלמוד, ומשום גזרת הכתוב, לבין קניינים, כגון מקח וממכר, וכן שחיטה וכתיבת הגט, שבהם קובע אם האדם הוא בר-דעת לאותו עניין [113].

באופן דומה יש מי שחילק בין מצוות, שבהם הצריכה התורה אישיות שלימה בכל הפרטים, לפיכך מי שהוא שוטה בדבר מן הדברים איננו כשר להם, לבין קניינים וכן גיטין וקידושין, שאין צורך באישיות שלימה בכל הפרטים, ודי אם באותו עניין הוא פיקח, לפיכך אין שוטה פסול לעניינים אלו אלא במידה שדעתו משובשת באותו עניין דווקא [114]. ועוד יש מי שכתב לחלק בין חיוב במצוות, שאין חיוב לחצאין, ולכן אם הוא שוטה לדבר אחד, אף על פי שהוא כפיקח לשאר דברים, הרי הוא פטור מכל המצוות, וכן פסול הוא לעדות משום שאינו בר מצוות, לבין חיוב בקניינים, ששם תלוי הדבר אם הוא בר-דעת, ולכן שוטה לדבר אחד אבל פיקח בשאר דברים יועיל לשאר הדברים, כגון חלות קניינים, וקידושין וגיטין, ושליחות, תרומה שחיטה וכיו"ב [115].

יש מי שכתב לחלק בין מי שהוא שוטה לדבר אחד, ולא ידוע בבירור מה מצבו ביחס לשאר דברים, שאז אנו מניחים שמסתמא הוא כשוטה גם לשאר דברים, לבין מי שהוא שוטה לדבר אחד, אבל בשאר דברים ברור ובדוק שהוא כפיקח, שאז אין הוא כשוטה לשאר דברים [116].

יש מי שכתבו, שרק לעניין חיוב מצוות הוצרכנו לסימני שוטה, אבל לגיטין אפילו בשטות פחותה מסימני השוטה של התלמוד הרי הוא נידון כשוטה [117], או שסימני השוטה הם דווקא לעניין גיטין וקידושין, אבל  לעניין מקח וממכר אף אם אין בו סימני שטות נחשב כשוטה [118], ולעומתם יש שכתבו שסימני השוטה הם לכל דבר ועניין [119].

 

חזקת שטות - יש הסבורים, שכדי להחזיק אדם כשוטה צריך שהוא יחזור על סימני שטותו פעמיים או שלוש פעמים, ככל ענייני חזקה [120]; יש מי שכתבו, שלהחזיק שוטה מספיק גם אם עשה מעשה השטות פעם אחת [121]; ויש מי שכתבו, שזה דווקא לאחר שעשה מעשה השטות, אך בשעת מעשה, כשפועל בדרך שטות, יש לומר שלכל הדעות נחשב כשוטה אפילו בפעם אחת [122].

 

מחלות נפש מוגדרות - מצינו בפוסקים דיונים והגדרות המתייחסים למחלות נפשיות מוגדרות:

 

דכאון - יש מי שכתבו, שהוא-הוא המצב הכלול בסימני התלמוד של יוצא יחידי בלילה, והלן בבית הקברות, והוא נחשב לשוטה גמור [123]; יש מי שכתב, שצריך להתיישב אם דינם כשוטה או לאו, ולפי הסברה אין בזה סימני שטות, אלא מחלת העצבות בלבד, ותלוי בראיית עיני בית הדין להבין דרכו ועלילותיו [124]; יש מי שכתב, שמי שמתמיד זמן ארוך בהתנהגות דכאונית, הוא בוודאי מכלל השוטים [125]; יש מי שכתב, שהסובל מדכאון הרי הוא לוקה בעצבון רוח, ויש בו התחלת סימנים של טירוף הדעת, אבל איננו בגדר שוטה [126]; יש מי שכתב, שחולי המרה השחורה אינו נחשב כלל כשוטה [127]; ויש מי שהבדיל בין צורות שונות של דכאון, יש שדינו כשוטה גמור, ויש שאין זה אלא פחד [128]. ומבחינה רפואית הצדק עמו בהבחנה זו בין דכאון נוירוטי או תגובתי, לבין דכאון פסיכוטי או אנדוגני.

מי שהיו לו מחשבות גדלות שהוא אחד מהגאונים הקדמונים ופרט לכך התנהג בצלילות הדעה גמורה, אין זה נחשב כשוטה [129].

טירוף הדעת - יש מי שכתב, שמצב זה אינו כשוטה גמור, כי שוטה גמור הוא מי שחולה במחלת השגעון, לא כן המטורף בדעתו, שהוא במצב בלבולי חולף, אלא שמכל מקום דינו כשוטה למרות שאיננו ממש שוטה [130].

המבוהלים והנחפזים בדעתם והמשתגעים ביותר, הרי אלו בכלל השוטים [131].

עתים חלים [132]  ועתים שוטה - כשהוא חלים, הרי הוא כפיקח לכל דבריו, וכשהוא שוטה, הרי הוא שוטה לכל דבריו [133]. יש מי שכתב, שבשעת בריאותו, אפילו אם אינו שפוי לגמרי, אלא שהוא תשוש, ועדיין ניכרים בו סימני המחלה, ובתנאי שאין בו הסימנים המוזכרים בתלמוד, הרי הוא כפיקח, ולא צריך בדיקה כמו שבודקים אילם [134]. יש מי שכתב, שהיינו דווקא לשיטת הסוברים שהגדרת השוטה תלויה דווקא בסימנים המוזכרים בתלמוד, אבל לשיטת הסוברים, שבכל דבר נחשב כשוטה, צריך לבודקו היטב בשעת חלימתו, ואין להחשיבו כבריא, אלא אם כן אין בו כלל סימני שטות [134]. יש מי שכתב, שצריך שיהיה ידוע הזמן שבו הוא חלים, שאם לא כן הרי הוא מיד ספק שוטה, ולא מועילה בדיקה [135], ויש מי שכתב, שהיינו דווקא במי שהוחזק להיות עתים חלים ועתים שוטה בלא זמן קבוע, אבל אם הדבר קרה רק פעם אחת, מועילה בדיקה, וכן אם בודקים אותו כל הזמן שסביב לפעולה והוא בריא, הרי זה מועיל [136], ויש חולקים וסוברים שתמיד מועילה בדיקה [137]. ועוד יש מי שכתב, שדין עתים חלים עתים שוטה הוא דווקא אם הוחזק בזה שלוש פעמים, ודווקא אם שלושת הפעמים היו במרווחי זמנים קבועים [138].

מי שהוא בדרך כלל שוטה, אלא שמסוגל לדבר לעניין בנוכחות מטפל בשיטה התנהגותית, נחשב כשוטה אם מתנהג כך בדרך כלל, גם אם בנוכחות המטפל הוא מתנהג בצורה סבירה [139]. ויש מי שכתב, שאם השוטה מקבל טיפול תרופתי, ובהשפעת התרופות הוא מתפקד בצורה תקינה, נחשב כעתים חלים לכל דבר [140].

 

עקרונות וכללים

 

ענישה - באופן עקרוני נקבע מעמדו של השוטה בכך שמעשיו משוללים כל תוקף משפטי, הוא פטור מן המצוות, והוא אינו בר-עונשין [141]. מבחינה מוסרית אין להענישו, כי יש משמעות לשכר ועונש רק למי שיש לו כושר לבחירה חופשית [142], שכן הענשת אדם על מעשה פלילי שביצע כתוצאה ממחלה נפשית, כמוה כהענשתו על מחלתו, דבר שאין הדעת סובלתו. לפיכך, שוטה אלים וחוטא אינו בר-עונשין מצד 'למען ישמעו ויראו', כי כולם יודעים שאינו בר-דעת, ואינו אחראי למעשיו; וגם אינו בר-עונשין מצד כפרה, כי חטאו אינו חטא, ולכן הוא לא ייענש לא בעולם הזה ולא בעולם הבא [143]. אבל אם הוא בדרגה כזו שעונשים ירתיעו אותו מלחזור על חטאיו - יש לענשו, כדי להגן על החברה; ואם אינו בדרגה כזו, יש להכניסו אחרי מנעול ובריח, כדי להגן על החברה [144].

 

הלכה ופסיכיאטריה - ההלכה מתייחסת למצבים פסיכיאטריים ברמה תיפקודית הלכתית-משפטית, ולא ברמה רפואית-טיפולית. כאשר דנה ההלכה בהגדרת שוטה היא מתכוונת לתסמינים שיש להם משמעות משפטית-הלכתית, וזה יכול לקרות בגין הפרעות רפואיות רבות. לפיכך, התיאורים של הפרעות נפשיות שמציבים לפנינו פוסקי ההלכה אינם בהכרח זהים עם התיאורים וההגדרות שנותנים הפסיכיאטרים. כאמור, חכמינו לא עסקו בפסיכיאטריה לשמה, אלא בהשלכות ההלכתיות של התנהגויות ומצבים נפשיים, ודבר זה נכון לגבי כל הנתונים המדעיים שיש להם השלכות להלכה.

 

פטור ממצוות - הטעם הפשוט שהשוטה פטור ממצוות ומחובות הוא לפי אין בו דעת [145], ולפיכך, אין השוטה פסול בדברים שאינם צריכים מחשבה ודעת כגון טהרות [146], וכן יש לשוטה מעשה, ואין לו מחשבה [147]. ולפי זה יש מי שכתב, שחרש שוטה וקטן בני מצוות הם, אלא שאינם בני דעת, ולכן פטורים הם מן המצוות, וגם כשעוברים על לאו אין להם עונש בעולם הזה ובעולם הבא, כי התורה פטרה אנוס. לפיכך ברור שצריך למונעם מלעבור על איסורים, וכגון שחייבים לקחת מנכסי שוטה כדי להאכילו בשר שחוטה, אף על פי שנבלה זולה יותר [148]. יסוד חוסר הדעת יכול להיות גם במצב שהאדם יודע את הדבר, אלא בגלל שאינו שלם בדעתו, הוא חסר את היכולת לפעול נכונה על פי ידיעתו [149]. כמו כן חסר לשוטה רצון, כלומר הוא חסר כושר לרצות לכוון מעשיו על פי רצונו [150].

נימוק נוסף לפטור את השוטה ממצוות ומחיובים הוא שהשוטה אינו בכלל מצוות [151].

יש מי שכתב, שאף ששוטה פטור מכל המצוות, אבל אם קיים מצווה, כגון שצם ביום-כיפור, יש לו שכר על כך [152].

יש מי שכתב, ששוטה פטור ממצוות רק בדבר שהוא צריך לעשות, אבל דבר שיכולים לעשות בשבילו, עושים עבורו המצווה [153].

 

חינוך - אין חיוב חינוך בשוטה, ואין השוטה חייב במצוות אפילו מדרבנן, שכן אין הוא עתיד להיות בר-דעת, ואין סיכוי שישמע לנו [154].

 

איסור בידיים - יש אומרים, שאסור להאכיל שוטה איסורים בידיים, ואסור להעבירו עבירות [155]; ויש אומרים, שאין איסור להאכיל שוטה איסורים בידיים [156].

 

היחס החיובי לשוטה - למרות חריגותו הרבה של השוטה התייחסו אליו חז"ל בצורה חיובית, ודאגו לזכויותיו ולשלומו. להלן מספר דוגמאות:

בית דין מעמידים אפוטרופוס לשוטה לצורך הגנה עליו ועל זכויותיו [157], אלא שאין זה חובה על בית דין, רק מצווה [158].

פגיעתו רעה [159], שכן אם הוא פגע באחרים, הרי הוא פטור, כי אין לו אחריות ודעת, אבל החובל בו - חייב, כי חובת החברה להגן עליו דווקא מפני חולשתו. אכן, אף ששוטה פגיעתו רעה, יש לדיינים לייסר אותם, כדי להסיר הנזקים מבני אדם [160].

ההורג שוטה חייב מיתה, שכן הוא בכלל נפש אדם מישראל [161].

יש מי שכתב, שאף השוטה יש לו נשמה, ובר מצוות הוא, ופיקחים מוזהרים עליו, ומקיימים בו מצות פריה ורביה [162].

בדרך כלל קבעו חז"ל שגם את השוטה ברא הקב"ה, ויש בו צורך לעולם, ויש שבזכות מעשי שטות יכול אדם להינצל [163].

 

גדר פיקוח נפש - מניעת מחלת נפש, והצלה מפני התפתחות מחלה כזו, נחשבת כמצב של פיקוח נפש. לפיכך, מותר לחלל שבת, ולעבור על איסורים, כדי להציל אדם ממחלת נפש. אכן, קיימת חקירה בסיסית בשאלה אם ההיתר לעבור על איסורים מדין פיקוח נפש הוא מפני החשש שחולה במחלה נפשית עלול להגיע למצב של פיקוח נפש גופני, כגון על ידי פגיעה בעצמו עד להתאבדות, או שיכול לטבוע בנהר או ליפול ולמות [164], או על ידי פגיעה באחרים עד להריגה; או שמותר לעבור על איסורים כדי למנוע מחלת נפש, כדי לאפשר לאדם להיות פיקח ולקיים מצוות בעתיד. ההבדל ביניהם נוגע למחלות נפש שבהן אין חשש לאלימות, אך האדם במצב זה אינו בר-כושר שיפוט [165]. בין הפוסקים מצינו מי שהדגישו שהגדרת שוטה מבחינת פיקוח נפש הוא דווקא מחמת הסכנה הגופנית שבמצב זה, ומשום חביבות גופו של האדם מישראל [166]. טעמם: גדר ההיתר בפיקוח נפש הוא משום 'וחי בהם, ולא שימות בהם', ומשמע דווקא מצבים המביאים למיתה; ויש הסוברים, שגם כדי שישמור שבתות ומצוות בעתיד, מותר לעבור על איסורי תורה ולחלל שבת [167]. טעמם: להלכה נשאר גם הטעם של 'וחי בהם, ולא שימות בהם', וגם הטעם של 'חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה'.

 

מניעת טירוף הדעת - חולה שיש בו סכנה, שבדרך כלל אינו סובל ממחלת נפש, אבל יש חשש לטירוף דעתו, וטירוף הדעת בעת מחלתו יחמיר את מצבו, מצינו גדרים שונים בהיתר איסורים, כדי למנוע את טירוף הדעת:

יש מי שחילק בין מצב שברור שיהא טירוף הדעת אם לא יעשו רצונו, לבין מצב שיש רק חשש לטירוף הדעת [168]; ויש מי שחילק בין מצב שטירוף הדעת רק יחמיר את מצבו, לבין מצב שטירוף הדעת יביא לסכנה ממשית [169].

מצינו דרגות שונות של היתרים למניעת חשש טירוף הדעת: יש שמותר רק לעבור על איסורי דרבנן בשבות שאין בו מעשה; יש שמותר לעבור על איסורי דרבנן גם בשבות שיש בו מעשה; ויש שהתירו אפילו איסורי תורה, כי מצב כזה נחשב כפיקוח נפש [170].

 

להלן דוגמאות להקלות שונות באיסורי דרבנן, כדי למנוע טירוף דעת:

חכמים תיקנו שמתנת שכיב מרע קונה באמירה בלבד, כדי שלא תיטרף דעתו עליו [171]; מותר לקנות קנין משכיב מרע בשבת [172]; שכיב מרע שכתב גט לאשתו, ולא הספיק לתיתו לה לפני כניסת השבת, התירו לו לגרשה בשבת [173]; מותר לומר לגוי שילך חוץ לתחום להודיע לקרובי החולה [174]; אשה במצב של סכנה, מותר לבעלה לנסוע אליה בשבת, מחשש שתסתכן עקב טירוף הדעת [175]; מותר ללוות יולדת בנסיעה בשבת לבית החולים; מותר לומר לגוי לכתוב מכתב בשבת בכתב לעז עבור חולה שביקש להודיע על מצבו לקרוביו שיתפללו עליו [176]; כשיש חשש מבוסס להתפתחות מחלת נפש לאחר הלידה, מותר להשתמש באמצעים למניעת הריון [177]; יש שהתירו לבעל להיות נוכח בחדר הלידה עם אשתו, כדי שלא תיטרף דעתה; ננעלה הדלת בפני תינוק, שובר הדלת ומוציאו, שמא יבעת התינוק וימות [178].

 

להלן דוגמאות שהתירו אפילו איסורי תורה:

התירו איסורים שונים עבור יולדת כדי ליישב דעתה, ולמנוע ממנה טירוף דעת, כגון להדליק נר כשהיולדת סומא [179]; מותר לכתחילה לכבות את הנר בשבת עבור חולה שנתפס לרוח רעה, היינו עבור שוטה [180]; מותר לשחוט לחולה בשבת, אף על פי שיש נבלה, מחשש לטירוף דעתו [181]; מותר לחלל שבת להקל על צערו ויסוריו של חולה מסוכן, מחשש שהצער יביא לטירוף דעתו [182]; אם יש חשש שצום יחזיר חולה לשטותו, מותר לו לאכול אפילו ביום-כיפור ובתשעה באב, כמבואר להלן.

 

מצות ריפוי שוטה - יש מי שכתב, שכמו שיש מצווה לרפא כל חולה, כך יש מצווה לרפא חולה נפש, ולפיכך מותר לרפאותו גם בדברים אסורים, כגון מאכלות אסורים, אם יש לכך סיכוי לרפאותו.

 

אשפוז וטיפול כפוי - כאשר נשקפת סכנה לחייו של השוטה, כגון שיש חשש להתאבדות מתוך דכאון, מותר לטפל בו בכפיה, כדי לרפאותו ולהצילו מסכנתו; ואם לא מדובר במצב של חשש סכנת חיים, אסור לכפות עליו  טיפול רפואי, אלא אם כן דעתו כה משובשת שאין הוא יכול לשקול בצורה סבירה, שאז מותר לטפל בו בכל הטיפולים המיועדים לטובתו, מתוך הנחה שאילו היה שפוי היה מעוניין ומרוצה בטיפול זה [183].

 

כללי - רוב ההלכות הנוגעות לשוטה משותפות הן גם לחרש. כאן יידונו רק ההלכות המיוחדות לשוטה, או השונות מהחרש. שכן אף על פי שבכל מקום נימנו החרש, השוטה והקטן יחד, בכל זאת יש הלכות ומצבים שבהם השוטה גרוע יותר משניהם, כי לשוטה אין כלל דעת, ולחרש יש דעת קלושה [184], והשוטה פטור מהמצוות אפילו יותר מן הקטן [185].

 

בענייני אורח חיים

 

זימון ומנין - שוטה שיכול לכוון ולהבין, מצטרף לזימון [186], והיינו דווקא בשוטה שאינו גמור [187]. דין זה נכון גם לעניין צירוף למנין לתפילה [188].

 

שבת - חולה רוח נחשב כחולה שיש בו סכנה לגבי טיפול רפואי בשבת, ומותר לחלל שבת עבורו מדין  פיקוח נפש.

לא רק מחלת נפש ממש נחשבת כפיקוח נפש, אלא גם כאשר קיים חשש רציני להתהוות מחלה כזו, נחשב המצב כספק סכנה, ומותר לעבור על איסורי תורה כדי למנוע מצב זה [189].

מי שסובל מרוח רעה, מותר לצעוק ולהתחנן עליו בתפילות בשבת [190], וביום חול חייבים להתענות עבורו [191].

מי שנטרפה דעתו ועקב כך יצא מחוץ לתחום בשבת, ואחר כך נשתפה, והרי הוא מחוץ לתחום, אין לו אלא ארבע אמות, אף על פי שיצא באונס [192].

 

פסח - שוטה שמצא חמץ בערב פסח, הרי זה אינו שלו אפילו מדרבנן, כי אין לו ממון אפילו בדעת אחרת מקנה לו, ולפיכך מותר להאכילו, כי אין כאן איסור כלל [193].

חמצו של שוטה שעבר עליו הפסח, דנו האחרונים אם הוא אסור בהנאה כדין חמץ ברשותו של ישראל, אף שהוא באונס; או שמותר בהנאה כדין חמץ של גוי, מכיוון שאין לשוטה עבירה בהחזקתו [194].

 

יום-הכיפורים - מי שהיה חסר דעת והולך ומתרפא, ויש חשש שהצום עלול להזיק לו ולהחזירו למחלתו, מותר לו לאכול ביום הכיפורים ובתשעה באב, כי טירוף הדעת הוא גדר של פיקוח נפש [195].

 

בענייני יורה דעה

 

שחיטה - מעיקר הדין שוטה ששחט, שחיטתו כשרה [196], אלא שבענייני שחיטה יש חומרות מיוחדות בהגדרת השוטה [197].

מי שהוא עתים חלים ועתים שוטה, אם מצבו כבריא נמשך כבר זמן רב, הרי הוא כשר לשחיטה; ואם יש ספק במצב בריאותו, צריך היות אחר עומד על גביו [198].

 

כשרות - שוטה שרפואתו לאכול מאכלים אסורים, כגון תרנגולת נבלה, אם זו רפואה בדוקה, מותר להאכילו לרפואתו [199].

 

נידה - אשה שוטה, או שנטרפה דעתה מחמת מחלה, צריכות פיקחות לבדוק אותה לטהרה מנידתה [200].

 

נדרים - מי שנדר נדר על דעת רבים בעת פיקחותו שלא ישחק במשחקים שונים, ואחר כך נשתטה, והמשחקים האלו מקילים על מנוחת נפשו, מותר לעבור על נדרו, כי שוטה נחשב כמצב של פיקוח  נפש [201].

 

גיור - שוטה אינו בר גיור, שכן אין אפשרות לחייבו במצוות ובעונשין [202].

 

פדיון הבן - בכור שוטה חייבים לפדותו, אלא שיעשו הפדיון בלא ברכה [203].

 

צדקה - מפרישים צדקה עבור שוטה מממונו, ואף על פי שאינו מצווה ועושה, מכל מקום ממונו מגן עליו [204].

 

מזוזה - קובעים מזוזה על ביתו של שוטה, ומן הראוי לזכותו במצווה זו [205].

 

תרומה - מי שנישאת לכהן שוטה, אינה אוכלת בתרומה, כי אין כאן קידושין כלל [206].

 

אבלות - מי שהיה שוטה גמור זמן רב, ולא קיים יחסי אישות עם אשתו, ומן הדין היה לכופו לגרשה, אלא מחמת שטותו לא יכלו לגרש, ומת - אין אשתו חייבת להתאבל עליו [207].

 

בענייני אבן העזר

 

שידוכין - משודך או משודכת שנשתטו, יכול הצד השני לחזור בו [208].

דין זה נכון גם כשאינה שוטה גמורה, או שהיא עתים שוטה עתים בריאה [209], או שנשתטית וחזרה ונתרפאה [210].

 

קידושין ונישואין - שוטה ושוטה אין להם קידושין, לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים, בין אם נישאו לפיקחים, ובין אם נישאו לשוטים כמותם, שאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת [211], ודווקא שוטה גמור, אבל אם דעתו צלולה, אף על פי שהיא דלה וקלושה הרבה, וכן עתים שוטה ועתים צלול, ולא ידענו העת שהוא עומד בדעתו - חוששים לקידושין [212], והיינו שחוששים לקידושין מדרבנן בלבד, ומן התורה יש לה חזקת פנויה [213].

אם ידוע שקידש בעת שהיה בריא, קידושיו קידושין גמורים [214]. ואם קידשה כשהיא פיקחת, ונשתטית קודם הנישואין, או שקידשה אביה עודה קטנה, יש לה קידושין מן התורה, ונחלקו הפוסקים אם במקרה כזה יש לה כתובה [215].

 

יחסי אישות - אף על פי שאשת שוטה, ושוטה אשת פיקח, אין להם נישואין אפילו מדרבנן, מכל מקום הבא על אשת איש כזו לוקה מכת מרדות, שלא יהא אלא כבא על הפנויה [216].

 

ייחוס הוולד - אשת שוטה שאין לו דעת, שקידושיו אינם קידושין אפילו מדרבנן, אם ילדה וולד, אין מחזיקים אותו בחזקת אותו שוטה, אם יצא קול שזינתה עם אחר [217].

יש מי שנסתפק בשוטה שבא על אשת איש אם הוולד ממזר שהרי בן מצוות הוא, או שאין הוא ממזר כי אינו בתורת קידושין [218]; ויש מי שכתב, שבוודאי הוולד מתייחס אחרי השוטה, ולכן הוא ממזר [219].

 

קידושי טעות - מי שהיה שוטה גמור בעת הקידושין, אבל הסתירו הדבר ולא גילו לאשה, או אפילו אם ידעה על כך, אך חשבה שנתרפא לחלוטין, ואחר הנישואין נודע שאינו בריא, ואדרבה מצבו הוחמר עד שאין האשה יכולה לדור עמו, הרי זה קידושי טעות, כי שגעון הוא מום גדול, ואם אי אפשר להשיג ממנו גט, יש להתיר את האשה בלא גט כדין קידושי טעות [220].

אשה שסובלת ממחלת נפש גמורה בענייני אישות, ונישאה לאיש, ואחר זמן קצר נפרדה ממנו בערכאות ללא גט, ואחר כך נישאה לאיש אחר ונולדה בת, אין הבת הזו ממזרת, ומותרת אפילו לכהן, כי שטות הוא מום גדול, ולכן היו הקידושין קידושי טעות, ובטלו הקידושין של הראשון [221].

 

שוטה שזינתה - כל פיתויה אונס הוא, כי אין לה דעת [222]; ויש מי שכתב, שאם רואים שיש לה תאווה, חוששים שמא יש לה רצון [223].

שוטה גמורה שזינתה - יש מי שכתב, שמותרת לבעלה ישראל [224]; ואם היא אשת כהן, אסורה על בעלה, ואפילו שניהם שוטים בזמן הזנות [225].

אשה שבעת פיקחותה אמרה לבעלה שזינתה בעת שהיתה שוטה, אינה נאמנת לאוסרה על בעלה [226], אבל אם הבעל מאמין לה, הרי היא נאסרת עליו [227].

 

מחלקות אשפוז - יש להקפיד על מחלקות אשפוז נפרדות לגברים ולנשים, בין צעירים ובין זקנים, גם ביחס לחולים פסיכיאטריים חריפים וכרוניים [228].

 

חרם דרבנו גרשום - מי שנשתטית אשתו, ואינו יכול לדור עמה - יש הסבורים, שגם אז חל חרם דרבנו גרשום [229], וצריך לקיימה, ואין להתיר לו לשאת אשה אחרת [230]; אך רוב הפוסקים סוברים, שמתירים לו לשאת אשה על אשתו שנשתטית, מפני שזו גזרה שאין רוב הציבור יכול לעמוד בה, ויש בזה עיגון רב לאיש, ואין אשה שוטה קרויה אשה כדי להחשיבה כנשואה, וכן מפני שאין לך מום גדול יותר משוטה [231]; ויש מי שכתב, שאם נשתטתה אשתו, חייב לשאת אשה אחרת, כי אסור לעמוד בלי אשה [232], ומכל מקום יש מצווה רבה וגדולה להציל את האנשים הללו מידי הרהור עבירה, ולקיים מצות פריה ורביה, ומצות לשבת יצרה [233]. ואין חילוק בין מי שטרם קיים מצות פריה ורביה, לבין מי שכבר קיים מצווה זו [234].

כשמתירים לשאת אשה אחרת מחמת שטותה של הראשונה, אין להתיר אלא על ידי מאה רבנים [235]. יש מי שכתבו, שאם לא קיים עדיין מצות פריה ורביה, מתירים לו אף בלא מאה רבנים [236], וכן אם נתברר שטותה לכל, כגון שנמצאת בבית חולים לחולי נפש, אין צורך במאה רבנים [237], וכן אם נתברר שהיתה שוטה קודם הנישואין, והבעל לא ידע על כך [238].

אם עבר ונשא אשה שניה בלא היתר מאה רבנים נחלקו הפוסקים מה יעשה, ונטית רוב הפוסקים להתיר בדיעבד את אשתו השניה [239].

האשה עצמה היא צד בדיון על היתר מאה רבנים, ויש לאפשר לקרוביה להופיע בבית הדין, ולייצג את זכויותיה [240].

בגדרי השטות שהתירו לשאת אשה על אשתו - יש אומרים, שהוא דווקא באשה שאינה בת גירושין מחמת שטותה, אבל היא בת גירושין, כגון שיודעת לשמור את גיטה ולשמור את עצמה, אין מתירים לו את חרם דרבנו גרשום [241], שאם לא כן נתת דבריך לשיעורים, ואשה שלא תהא כל כך פיקחת יאמר הבעל התירו לי לשאת אשה, ובמשך איזה שנים לא ישאר שום זכר מאיסור שתי נשים, ויהיו בנות ישראל הפקר [242]; יש הסבורים, שאף אם היא בת גירושין, אבל אם היא איננה בת דעת כראוי, ואינה ראויה לדור עם בעלה כדרך כל הארץ, ואינה מסוגלת לעשות את צרכי הבית,  מתירים לו לשאת אשה על אחרת אם אינו יכול לגרשה מדעתה, והדבר תלוי באומדנת בית הדין [243].

ומכל מקום אין מתירים לאיש לשאת אשה אחרת, אלא אם הוחזקה אשתו הראשונה להיות שוטה, היינו שאירעו לה שני התקפים או שלושה [244]; ויש הסבורים, שבזמן הזה אין אנו בקיאים בבדיקת שוטה [245].

בעניין פרק הזמן שצריכה להיות שוטה כדי להתיר לו חרם דרבנו גרשום - יש שכתבו, שהוא דווקא אחרי שעברו שנים עשר חודשים [246]; יש שכתבו זמן של שמונה עשר חודשים [247]; ויש שכתבו, שצריך שיעברו שנתיים שלימות [248].

אם אומרים הרופאים שיש רפואה למחלתה - יש מי שכתב, שאינם נאמנים, ואם עבר הזמן הקצוב להגדרת שטותה, מתירים לו לשאת אשה אחרת [249]; ויש הסבורים, שמאמינים לרופאים, ולא מתירים לו אשה אחרת [250].

אשה שהיא לעתים שוטה ולעתים בריאה - יש אומרים, שאפילו בעת חלימתה מתירים לו לשאת אשה אחרת, וזה עדיף יותר מאשר לגרשה [251], ואפילו ידע קודם הנישואין שהיא עתים שוטה עתים בריאה [252]; יש אומרים, שאין מתירים לו אלא בעת שטותה, אבל בעת חלימתה, עדיף יותר לגרשה מדעתה מאשר לשאת אשה אחרת [253]; יש אומרים, שבכל מקרה עדיף להמתין ולגרשה בעת חלימתה, ואפילו בעל כורחה, מאשר להתיר לו לשאת אשה אחרת [254]; ויש אומרים, שלא התירו כלל חרם דרבנו גרשום באשה שהיא עתים שוטה עתים בריאה, כי יכול לדור עמה בעת חלימתה [255].

מי שהתירו לו כדין לשאת אשה על אשתו בגלל שנשתטית - יש הסבורים, שלא צריך לחזור ולברר מצבה של הראשונה לפני שנושא אשה אחרת [256]; ויש מי שכתב, שצריך לברר היטב לפני הנישואין השניים [257].

מי שהתירוהו להינשא, ולפני שנשא אשה אחרת הבריאה הראשונה לגמרי - יש הסבורים, שחוזר האיסור למקומו, וצריך לחזור לאשתו הראשונה [258]; ויש הסבורים, שאף אם נתרפאה הראשונה לגמרי לפני שנשא אשה אחרת, אם אין הראשונה רוצה לקבל גט, מותר לו לשאת אשה אחרת [259]. ומכל מקום, אם כבר השתדך עם אשה אחרת, לדברי הכל מותר לו לשאתה לאשה, גם אם בינתיים חזרה הראשונה לבריאותה [260]. ואם נרפאה הראשונה אחרי שכבר נשא אשה אחרת - יש מי שכתב, שחייב לגרש את הראשונה מיד [261]; ויש מי שהסתפק אם חייב לגרש הראשונה, שאולי במקרה שנשא שתי נשים בהיתר, לא חל חרם דרבנו גרשום שלא תהיינה לו שתי נשים [262]. ועוד נחלקו הפוסקים אם יכול לגרשה אפילו בעל כורחה, או חייב לגרשה דווקא לרצונה, אלא שיכול למנוע ממנה מזונות עד שתתרצה לקבל גט [263].

אשה שנשתטית והתירו לבעלה לשאת אשה אחרת בהיתר מאה רבנים, ונשא אשה אחרת, עדיין יש קירבה בין האשה הראשונה לבעלה עד חלות הגט, לכן פסול האיש לעדות בקרובי אשתו הראשונה [264].

אין מתירים לאיש לשאת אשה אחרת על אשתו השוטה אלא אם כן ניתן להבטיח את מזונותיה של הראשונה [265]. יש אומרים, שצריך להשליש שטר התחייבות שיזון את שתי הנשים [266]; ויש אומרים, שאף על פי שחייב במזונותיה, אינו חייב להשליש שטר התחייבות [267]. צריך להשליש ביד בית הדין את סך הכתובה ותוספת הכתובה ונדוניה של הראשונה [268]. ואם הוא עני, יתן כמה שידו משגת, והשאר יבטיח בשטר חוב [269], או שיעמיד ערב בטוח [270], ומשביעים אותו שכשתשיג ידו יסלק כל כתובתה [271], אבל אין משביעים אותו שאין לו להשליש באותו זמן [272].

חייב לייחד לראשונה בית בפני עצמה, וישמרנה ממנהג הפקר [273], או שיחזיק אותה בבית חולים [274]. ואם אין ידו משגת - יש שכתבו, שאין הדבר מעכב [275]. ואם אבי האשה הסכים לשמור עליה, יכולים לסמוך עליו, ואין צורך לייחד עוד בית בפני עצמה [276].

יש הסבורים, שחייב הבעל להשליש גט גם ביד אחר להיות שליח להולכה [277], ושיהא הגט בידו עד שתשתפה, או שתרצה לקבל הגט [278], וכבר פשטה ההוראה כשיטה זו [279]; ויש הסבורים, שאין צריך להשליש גט כלל, אלא שהבעל צריך להתחייב לתת לה גט כשתשתפה ותרצה לקבלו [280].

יש שכתבו, שמשביעים אותו שיתן קנס אם לא יתן לה הגט כשתשתפה [281], אבל אין להשביע אותו בפירוש שיגרשנה, כדי שלא יהא גט מעושה, אלא משביעים אותו שאם לא ישלם ייאסר עליו הבשר וכיו"ב [282]; ויש שכתבו, שאין משביעים אותו כלל [283], אלא צריך לתת כתב התחייבות שיגרשנה [284], או שיתן תקיעת כף על כך [285]; ויש מי שכתב, שצריך רק לתת הבטחה שיתן גט, אבל אין להשליש כל בטחונות מחשש לגט מעושה [286].

 

פדיון שבויים - יש מי שכתב, שאשה שנשתטית אין בעלה חייב לפדותה אם נשבית, והבעל מפסיד את זכותו בפירות נכסי המלוג שלה [287].

 

גט - מי שנשא אשה כשהוא פיקח ונשתטה, אינו כשר לתת גט לאשתו עד שיבריא [288].

היה בריא בשעה שציווה לכתוב את הגט, ואחר כך אחזתו רוח רעה, אין כותבים הגט אלא כשישתפה, לפי שהוא כשוטה בשעה זו, ואפילו אם אמר בשעת חוליו שלא יכתבו, אינו כלום, ואין צריך להימלך בו אחר שהבריא [289]. ואם כתבו את הגט קודם שהבריא - יש אומרים, שהגט פסול מדרבנן, אבל אינו בטל מן התורה [290]; יש אומרים, שהגט בטל מן התורה [291]; ויש מחלקים בין חולי שרפואתו בידינו, שאינו אלא פסול, לבין חולי שאין רפואתו בידינו, שהגט בטל [292].

איש המשתטה יום יום, ואשתו אומרת שנישאה לו מחמת דוחקה, וסבורה היתה שתוכל לסבול אותו, וכעת אומרת שאינה יכולה לסובלו כי מטורף הוא, ויראה היא פן יהרגנה בכעסו, בכל זאת אין כופים לגרש, שאין כופים אלא באותם שאמרו חכמים [293]. והיינו דווקא במי שאינו שוטה גמור, אלא שהוא רגזן ויוצא לתרבות רעה [294].

מי שהוא שוטה גמור - מחלוקת הפוסקים הוא אם זה גדר של מום גדול, ולכן מעיקר הדין כופים אותו לגרש את אשתו אם יש זמן שהוא חלים, או שזה גדר של מום רגיל, ולכן אין כופים לגרש [295].

אדם שמתנהג ברשעות או בגאווה, כגון שמכריז על עצמו שהוא משיח ומתנהג באלימות, ובשאר דברים מתנהג כפיקח גמור - דינו כפיקח, ובית דין יכולים לכופו לתת גט לאשתו [296]; ויש מי שחולק וסובר שהמכנה עצמו משיח הוא שוטה גמור [297].

יש מי שכתבו, שיש לכפות גט בכל חולה נפש אלים, שיש בזה משום 'לא תעמד על דם רעך', ומשום 'לא תסגיר עבד אל אדניו' [298].

איש שהוא עתים חלים ועתים שוטה, כשהוא בריא יכול לגרש את אשתו [299]. יש אומרים, שמחייבים אותו להתגרש מאשתו בזמן שהוא חלים [300]; ויש אומרים, שאין כופים עליו לגרשה, אלא תדור עמו בעת בריאותו, וכאשר יחזור לשטותו, יכולה היא לאשפזו בבית חולים [301].

מי שהוא עתים חלים ועתים שוטה, ושלח גט לאשתו, אין מעמידים אותו בחזקת שהיה בריא להוציא את אשתו מחזקת אשת איש, כיוון שזה מצב שמשתנה כל הזמן [302].

מי שהוא עתים חלים עתים שוטה, מותר לאשה לעשות שליח קבלה שיוכל לקבל הגט בעת שפיותו של הבעל, אפילו אם בזמן מינוי השליח היה הבעל במצב של שוטה [303].

אשה שנשתטית, היינו שאיננה יודעת לשמור את גיטה, ואיננה יודעת לשמור את עצמה, מדין תורה מותר לגרשה, אלא שחכמים אסרו לגרשה עד שתבריא, ודבר זה תקנת חכמים הוא, כדי שלא תהא הפקר לפרוצים, שהרי אינה יכולה לשמור את עצמה [304], אבל אם היא שוטה שיכולה לשמור את גיטה ואת עצמה, מתגרשת אף לכתחילה [305].

מי שהיתה שוטה לא גמורה בעת שנישאה, שיש ספק על קידושיה, ובשעת הגירושין היא באותה דרגה של שטות, אפשר לגרשה [306], וזה עדיף על פני היתר מאה רבנים [307].

אשה שהיא עתים בריאה ועתים שוטה, אין לגרשה אפילו בעת בריאותה, ויש אומרים שאפילו בדיעבד לא מועיל [308]. הטעם הוא שגזרו מפני הפקירותה וגרירותה בעת שתחזור לשטותה. ולפיכך, גם אי אפשר לגרש מי שהיא עתים שוטה עתים בריאה, שהרי גם אם יגרשוה בעת בריאותה היא תחזור למחלתה, ואז לא תשמור עצמה ממנהג הפקר; ויש מי שכתבו, שבזמן הזה בגלל חרם דרבנו גרשום מותר לגרשה בעת חלימתה מפי עיגונו של הבעל [309]. ואם מדובר במחלה נפשית שיש לה טיפול תרופתי יעיל, יש מי שכתב, שאפשר לגרשה בעת בריאותה, שכן גם כשתחזור לשטותה, תוכל להשתמש בתרופות [310].

מי שהיא עתים חלים עתים שוטה, וגם העלימה מבעלה את מחלתה לפני נישואיה, מצרפים הדבר לחייבה לקבל גט בעת חלימתה [311].

אשה שנשתטית ואינו יכול לגרשה, אם אינה יודעת לשמור עצמה, אבל יודעת לשמור גיטה - יש אומרים, שאין מחייבים אותו במזונות, בשאר, בכסות, ובעונה, ואינו חייב לרפאותה, ולא לפדותה [312]. טעמם: שהרי הוא רוצה לגרשה, אלא שחכמים  מנעוהו כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר, אבל לא חייבוהו בחיובי ממון; ויש אומרים, שחייב במזונותיה ורפואתה [313], וטעמם: אף שבגלל ציווי חכמים לא יכול לגרשה, נסתחפה שדהו, וחייב בכל חיובי הממון. ואם גם אינה יודעת לשמור גיטה, לכל הדעות חייב בכל חיובי הממון [314]; ויש מי שכתב, שכולם מודים שחייב ברפואתה באותו חולי שהיא שוטה בו, ולא נחלקו אלא ברפואת מחלות אחרות [315]. ובזמן הזה, שבכל מקרה אינו יכול לגרש את אשתו בעל כורחה, לדברי הכל חייב ברפואתה ובפדיונה [316].

 

מזונות - מי שנשתטה, בית דין יורדים לנכסיו, וזנים ומפרנסים את אשתו ובניו ובנותיו [317]. יש מי שכתב, שזנים את בניו ובנותיו שהם בני שש שנים או פחות [318]. ולשיטה זו יש מי שכתב, שאם הוא אמיד, שיש לו נכסים, מפרנסים גם את ילדיו הגדולים, שאין זה גרוע מצדקה [319]; ויש מי שכתב, שמפרנסים מנכסיו בניו ובנותיו אפילו הם יתרים על שש שנים, עד שיגדילו [320]. יש מי שכתב, שאם אין לבעל השוטה נכסים, רשאית אשתו ללוות על מנת שיפרעו מן הבעל לכשישתפה או לכשיפלו לו  נכסים [321].

         בעיקר יסוד חיובי המזונות של שוטה, יש מי שתמה למה יורדים לנכסיו מדין צדקה, הרי שוטה פטור מן המצוות [322]. יש שתירצו זאת בכך, שהחיוב על הבעל לפרנס את אשתו ואת ילדיו חל מרגע הנישואין, ולכן גם אם נשתטה אחר כך, לא פקע ממנו החיוב, ובלידת הילד חל עליו תקנת חז"ל לזונו, ובלידתו הוא מחוייב לפרנסו עד הגיעו לגיל שש שנים, וחיוב זה חל עליו גם אם נפלו לו נכסים אחרי שהוא כבר שוטה, ואם הוא שוטה מעיקרא, חל עליו חיוב מפני שבוודאי נוח לו בכך, אבל דווקא אם אין לילדים ממה להתפרנס [323]; ויש מי שכתבו, שהחיוב הוא מטעם אבהות, שמרגע שנעשה אב, וכל הזמן שלאחר מכן, יש חיוב על הנכסים לזון מהם את ילדיו, ולכן גם אם נשתטה לא פקע החיוב מהנכסים [324].

 

יבום וחליצה - אשת שוטה פטורה מן החליצה ומן הייבום [325], ושוטה שחלץ, אין חליצתו חליצה [326]. וכן יבמה שוטה אינה חולצת [327], ואם חלצה, אין זה חליצה כל עיקר, ואינה פוסלת על האחים [328], ואפילו אם גדול עומד על גביהם, אין זה מועיל כלל [329].

מי שהיה שוטה בעת קידושיו, אלא שהטעו את האשה, ואחר כך התברר שאינה יכולה לדור עמו, ונהרג, ואחיו אינו רוצה לתת בשום אופן חליצה, יש להתירה לעולם בלא חליצה, כי הקידושין בטלים למפרע [330].

שוטה שבא על יבימתו - קנאה, ופטר את צרתה, שכן ביאת יבום אינה צריכה דעת [331]; ויש מי שכתב, שיתכן ששוטה אינו קונה אפילו ביבימתו, שאין לו שום דעת, והוא גרוע מחרש [332].

 

האונס שוטה משלם צער בלבד; והמפתה שוטה - פטור מכלום [333].

 

בענייני חושן משפט

 

טוענים לשוטה - שוטה גמור טוענים הדיינים עבורו בדיני ממונות, כמו שטוענים ליתומים [334].

 

עדות - השוטה פסול לעדות [335], ואפילו אינו שוטה גמור, אלא שאינו מיושב בדעתו [336].

 

חזקת ממון - אין לשוטה חזקת ממון, לפי שאין תפיסתו ראויה לקנין [337].

 

מקח וממכר - השוטה אין מקחו מקח, ואין ממכרו ממכר, ואין מתנה ממתנותיו קיימת, לא במטלטלין ולא בקרקע, ובית דין מעמידים להם אפוטרופוס [338], ואין לו זכיה כלל על ידי עצמו [339], לא לעצמו ולא לאחרים [340], הן ממה שמצא בהפקר, והן ממה שאחרים נותנים בידו [341], ואפילו כשאחרים מקנים לו [342].

המזכה לשוטה על ידי בן דעת - זכה [343], משום שזכין לאדם שלא בפניו [344].

מי שהוא עתים חלים ועתים שוטה, בעת שהוא שפוי, כל מעשיו קיימים, וזוכה לעצמו ולאחרים ככל בן דעת, וצריכים העדים לחקור הדבר היטב שמא בסוף שטותו או בתחילת שטותו עשה מה שעשה [345].

 

שכר עבודה - שוטה שעבד עבור פיקח, חייבים לשלם לו את שכר עבודתו וטירחתו, וזכה השוטה בשכר ששולם לו [346].

 

נזיקין - שוטה שהזיק, פטור מתשלום דמי הנזק [347], ואף לאחר שנשתפה, הרי הוא פטור מלשלם את מה שהזיק בעת שטותו [348].

שוטה אין לו בושת, ואין אפילו גדר של זלזול במשפחה, שכבר הוא מבוייש ועומד, ולכן המבייש את השוטה פטור מתשלומי בושת [349].

 

ירושה - שוטה שנשא פיקחת, או פיקח שנשא אשה שוטה, אינו יורשה, שהרי לא תקנו להם חכמים נישואין [350].

שוטה אפילו לדבר אחד שכתב צוואה במצב כזה, יש לפסול את צוואתו [351].

 

הצלת חיים - הצלת נפש היא מצווה מן התורה, ואין צורך שיסכים אדם למעשה ההצלה, גם כשפעולת ההצלה כרוכה בפגיעה גופנית או כספית בניצול. לפיכך ברור שגם כשהחולה אינו שפוי בדעתו, ואינו יכול להסכים למעשה ההצלה, חייבים לעשות הכל כדי להצילו, ואין לראות במעשה כזה משום תקיפה.

 

עונשין - שוטה שעבר עבירה כשהוא שפוי, ונשתטה קודם העמדה לדין, אין בית דין דנים אותו, ולא עונשים אותו [352].

מי שנתחייב מיתה בבית דין כשהוא שפוי, ונגמר דינו למיתה כשהוא שפוי, וקודם ביצוע העונש השתטה - יש מי שסבור, שאינו נהרג בבית דין [353]. טעמו: מיתת בית דין באה גם לשם כפרה, ושוטה לאו בר-כפרה הוא, כי לאו בר-עונשין הוא; ויש מי שסבור, שאף על פי כן ממיתים אותו [354]. טעמו: מיתת רוצח בבית דין נובעת מדין 'ובערת הרע מקרבך', וזה חל על כל הרוצחים.

 

רציחה - שוטה שרצח, אפילו אם הוא עדיין בדרגת הבנה לענייני גיטין וקניינים, אבל אם שכלו משובש עליו ואינו ברור, אינו נהרג בבית דין, אלא דווקא כשרצח מתוך שכל ברור [355].

 

רודף - אם מטורף מסתגר עם אחר ומאיים להורגו, ואין כל דרך לשחרר את הנתקף אלא בהריגת התוקף, חייבים להרוג את השוטה מדין רודף [356].

 

בעניינים עתידיים

 

עבודה במקדש - שוטה הוא מום בכהן, ופוסל אותו מלעבוד בבית המקדש [357].

אם הוא עתים חלים ועתים שוטה - יש מי שכתב, שאף הוא פסול לעבודה [358]; ויש מי שכתב, שבעת בריאותו הוא כשר לעבודה [359].

 

מתנות כהונה - כהן שוטה זוכה במתנות כהונה [360].

 

יולדת שוטה - בעלה מביא עליה קרבן יולדת [361].

 

קרבנות - אכל חלב, והפריש קרבן ונשתטה, וחזר ונשתפה, יכול להקריב את הקרבן לאחר שהבריא [362].

שוטה בבהמה, אינו מן המובחר [363].

 

טיפולים פסיכיאטריים/פסיכולוגיים

 

צורך בטיפול נפשי - מחלות נפש נחשבות בקרב הציבור הרחב, ובעיקר בציבור החרדי, כבעיה חברתית רצינית, המערערת את יסודות המשפחה, והגורמת לתווית חברתית שלילית חמורה. אי לכך יש רתיעה מטיפול נפשי, ואפילו עצם הפגישה עם פסיכיאטר או פסיכולוג מהווה בעיה חברתית. הדבר מביא להזנחת החולה הפסיכיאטרי, עד לנטישתו והרחקתו מחברת בני אדם. דבר זה דורש תיקון, שכן יש מצבים שהפסיכיאטריה והפסיכולוגיה יכולים לסייע ואף לרפא [364].

 

בעיות הלכתיות-השקפתיות - קיימות בעיות הלכתיות-השקפתיות רבות ביחס לפסיכותרפיה, הן בשיטות טיפול התנהגותיות, והן בשיטות פסיכואנליטיות.

שיטות פסיכואנליטיות דוגלות בגישה שיש להעלות ולשחרר פחדים ומצוקות הנוגעות למיניות ולאלימות, וכן יש הסבורים שהדת מהווה בעיה במחלתו של החולה, ואף שהדת כשלעצמה היא ביטוי לסטיה נפשית מסוג כפייתיות. חינוכו של החולה להשתחרר מהדת, להתייחס לחטא ולרגשות אשם על ביצוע עבירות כהתנהגות נוירוטית שלילית, ולהעלות למודע ולחופשי יצרים מיניים ואלימים, כל אלו נוגדים את תורת ישראל.

לפיכך, אין להתרפא מפסיכולוגים שהם כופרים ומינים, שיש לחוש שמא יתנו עצות נגד התורה, ושמא ידברו דברי מינות וניבול פה, וכיוון שהם אינם מרפאים בתרופות אלא רק בדיבורים, שונה דינם מסתם רופאים כופרים. ולכן יש לחפש אחרי פסיכולוגים שומרי תורה; ואם אין כזה, יש להתנות עמם שיבטיחו שלא ידברו עם החולה בענייני אמונה ותורה [365].

 

ניתוחים נוירו-פסיכיאטריים - יש מי שכתב, שמותר לבצע ניתוח מוח בחולה רוח קשה ומסוכן לעצמו ולאחרים, שמטרתו לשפר את התנהגותו האלימה של החולה. דבר זה מותר גם אם הניתוח יגרום לשינוי באישיותו של החולה, ובתנאי שהדבר נעשה לאחר התייעצות עם מומחים רבים ומפורסמים. אם יש לחולה קרובים, והם המחזיקים אותו על חשבונם במוסד, צריך להתייעץ אתם ולקבל הסכמתם; ואם אין לו קרובים, או שהוא מוחזק על חשבון המדינה, יכולה הממשלה לחוקק חוק לבצע ניתוחים כאלו [366]; ויש מי שכתב, שאם מטרת הניתוח היא להגן על הציבור מפניו, עדיף לחובשו בבית האסורים, מאשר לנתחו ולהופכו לנכה כל חייו [367].

 

היפנוזה - אין איסור בריפוי על ידי היפנוזה, ואפילו בחולה שאין בו סכנה, כי אין זה גדר כישוף, אלא עניין טבעי. דרך זו מותרת רק בתנאי שאין חשש שהרופא ינצל את מצבו לרעה, שיאמר לו לעשות דבר איסור, וכן מותר להשתמש בשיטה זו רק לצורך רפואה, שאם לא כן יש במעשה זה משום זלזול בעצמו, שיש בזה ריח של איסור [368].

 

הורים - כאשר פסיכולוג מטפל בילד, ומתברר לו כי יש צורך בהתערבות אצל ההורים, כדי להציל את הילד מנזקים נפשיים בגין התנהגות בלתי נכונה של ההורים, הרי הפסיכולוג מחוייב להתערב במצב בני הזוג לטובת הילד [369].

 

בני זוג - כאשר יש ריב בין בני זוג, ואין לכך השפעה על אחרים כלל, אלא שההתערבות הפסיכולוגית דרושה למען שלום בית, אם הסכסוך אינו חריף, ואינו חורג הרבה מהמסגרת הרגילה של חיי בני זוג, אסור להתערב; ואם יש ריב רציני, וקיים חשש להתפתחות הפרעות רציניות אצל בני הזוג, כגון דכאון ועגמת נפש רצינית, חייבים להתערב ולנסות להשכין שלום, אפילו נגד רצונם של בני הזוג, ואין להתחשב כלל בבושה של בני הזוג הכרוכה בהתערבות כזו [370].

בעת טיפול פסיכולוגי בין בני זוג, מותר לעודד בן זוג שידבר על בן זוגו שלא בנוכחותו בצורה חופשית, אף אם יש בזה רכילות ולשון הרע, כדי שהמטפל  ילמד מזה כיצד לעזור לבני הזוג, ואין בכך איסור לשון הרע [371], ובתנאי שתהיה הכוונה לשם שמים ולשם תועלת בלבד, וגם אל יאמין המטפל לדברים בהחלט [372].

 

מקורות והערות

 

[1] ראה להלן על ההגדרות ההלכתיות של שוטה. יש להדגיש, כי השוטה איננו זהה למפגר, אשר מכונה בלשון המקרא וחז"ל בשם פתי; [2] יש לציין, שתרגומי אונקלוס ויונתן פירשו באופנים שונים את המושגים משוגע ושגעון במקומות השונים, כגון שטותא, טפשותא, שממותא, וצ"ע למה שינו תרגומיהם. וראה בשו"ת יהודה יעלה ח"ב סי' צג מה שכתב בזה; [3] איש משתגע (שמו"א כא טו); [4] יככה ה' בשגעון (פסוקנו); והיית משגע (פסוקנו); אכה כל סוס בתמהון ורכבו בשגעון (זכריה יב ד); [5] מל"ב ט יא; שם ט כ; ירמיה כט כו; הושע ט ז; [6] שמו"א כא יד; איוב יב יז, ובתרגום יונתן ורש"י שם; [7] דברים כח כח; זכריה יב ד; [8] שמו"א טז יד; [9] ישעיה יט יד, וראה רש"י ואברבנאל שם; [10] משלי כו יח, וראה בא"ע ובמאירי שם; [11] יבמות לא א; כתובות כ א; [12] שבת כט ב; תענית כב ב. ושתי משמעויות למושג זה: מחלה הפוגעת ב'רוח' של האדם, היינו בנפשו; מחלה הנגרמת על ידי רוח רעה, היינו שד וכד'. הבדל זה בולט בהסבריהם של רש"י והרמב"ם, וראה מאמרו של הרב ש. דיכובסקי, תורה שבעל פה, לג, תשנ"ב, עמ' סד ואילך; [13] במדבר רבה יט ד; [14] רש"י סנהדרין צז א ד"ה משתולל; [15] כתובות נט ב; ב"מ פ א; סוטה כד א; נדרים פא א, ובפירש"י שם. וראה עוד בהגדרת מושג זה במלבושי יו"ט סי' ד; [16] כתובות קה ב; נידה יג ב; [17] ב"מ כ ב; זבחים כה ב; כריתות יח ב. וראה פירוש רש"י שם, ובערוך ע' תרו; [18] עירובין סח א; יומא פג א; נידה לז ב. וראה ערוך ע' תנב, רש"י ומסורת הש"ס יומא שם; רא"ש יומא פ"ח סי' יג, ובקרבן נתנאל שם אות ל. וראה עוד רש"י עה"ת בראשית א ב. וראה רש"י חולין קה ב ד"ה רוח, שכתב אותו לעז על רוח צרדא, ואולי צרדא, תרדא, תררא ותונבא הם כולם דבר אחד; [19] ראה רש"י זבחים יב ב ד"ה נשתפה; [20] שוטים שבעולם - ע"ז ב א; נידה נב ב; חסיד שוטה - משנה סוטה ג ד; מוטב לי להיקרא שוטה וכו' - משנה עדויות ה ו. וראה ויקרא רבה כז יא, שמספר אישים מתוארים כשוטים במובן של טפשים, ונמנו שם קין, עשו, פרעה והמן; [21] ראה תרגום ופירש"י להרבה פסוקים בקהלת שמוזכר בהם סכל, כגון א-יז ב-ג; ב-יד, ועוד רבים. וראה בשו"ת הרב"ז סוסי' נ; [22] הדס שוטה - סוכה לב ב; הלוף השוטה - משנה שביעית א ז; הירבוזין השוטים - משנה שביעית ט א. וראה פירושו של י. פליקס, תלמוד ירושלמי מסכת שביעית, ח"א עמ' 327, הע' 132; [23] כלב שוטה - משנה יומא ח ו; [24] נחש שוטה - חולין מט ב; [25] י. לרנר, מ. פופר, הרפואה, קכה:75, 1993; [26] ראה מ. הלפרין, ספר אסיא, ח, תשנ"ה, עמ' 195 ואילך; ע. לוי, רפואה ומשפט, ז:24, 1992; [27] כמתואר בשמו"א טז יד; שם יח י; [28] יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ו ח ב; [29] האלשיך, שמו"א שם. ויתכן שזהו המצב המתואר ברמב"ם עדות ט ט, המבוהלים והנחפזים בדעתם והמשתגעים ביותר; [30] פרויס בתרגום האנגלי של רוזנר, עמ' 312. וראה עוד בפירוש האברבנאל בשמו"א שם; [31] שמו"א טז טז; [32] ילקוט שמעוני, שמו"א רמז קלא; [33] שמו"א כא יד. וראה בילקוט שמעוני שם, שבתו של אכיש היתה משוגעת, ולכן הכיר את ההתנהגות הזו; [34] דניאל ד כט-לד; [35] ראה פרויס, עמ' 311; [36] ב"מ פד א; [37] ילקוט שמעוני, שמו"א רמז קלא; [38] סוטה ג א; [39] בכורות ה ב; [40] ספרי דברים כא יח; [41] פסוקינו; זכריה יב ד; [42] גיטין ע ב; [43] עירובין מא ב; [44] ב"ב יב ב. וראה א.א. אורבך, חז"ל - אמונות ודעות, עמ' 516, הע' 11, שלעתים גילויים מטאפיסיים מצויים במצבן ההתחלתי של מחלות רוח, וידוע הפתגם שילדים ושוטים אומרים את האמת; [45] שבת קכא ב; [46] שבת יג ב; ירושלמי תענית ג ח; [47] שבת קד ב; חולין מט ב; נידה ל ב; [48] גיטין סח ב; [49] תיאור המחלות לפי סדר א-ב; [50] בבלי חגיגה ג ב; ירושלמי תרומות א א; ירושלמי גיטין ז א. מופיע בצורות משובשות שונות בחילופי הגירסאות בבבלי ובירושלמי, כגון גנדרופוס, קניטרופיס, קנטרופוס, קנוטרוכוס, גרדפוס, גינדרופוס; [51] רש"י חגיגה שם; [52] ערוך ע' גנדריפס; [53] ראה בספרו של י. בזק, אחריותו הפלילית של הלקוי בנפשו, עמ' 240. הכוונה למחלה שהיוונים תיארוה בשם ליקנטרופוס או קיננטרופוס, ואשר תוארה על הרופא מרצלוס בן המאה השלישית למניינם. וראה בשו"ת חכמי פרובינציה סי' נז-נח, שהוא חולי בעל עונה ידועה, ימשול עליו המקרה ההוא בלילות, ועם השגת האור יסורו  מחשכי רעיוניו; [54] ראה נידה יג א - והשוטה וכו', ושנטרפה דעתה, ושנטרפה דעתה היינו שוטה, שנטרפה דעתה מחמת חולי. וכתב הרמב"ם בפיהמ"ש שם, שנתערבב שכלה מחוזק החולי כמו שיקרה בחולאים החדים. לשון טירוף הוא בילבול, כמו טרף בקלפי, או ביצים טרופות; [55] חגיגה שם. ולפי הירושלמי שם הגירסא היא קינוקוס; [56] ראה י.בזק, שם, עמ' 241; [57] משנה שבת ב ה; שבת כט ב; [58] בכורות מד ב; [59] במדבר רבה יט ד; [60] רמב"ם בפירוש המשנה בשבת ובבכורות שם, מצב המכונה מלנכוליה; [61]  פיהמ"ש לרמב"ם, שבת שם; [62] ערוה"ש אבהע"ז קכא יג; [63] רש"י תענית כב ב ד"ה מפני; [64] רש"י בכורות שם; [65] כמבואר ברש"י תענית שם; [66] ראה רמ"א או"ח שכח לה; [67] ירושלמי שבת יד ג; [68] חי' ר' מאיר שמחה בשו"ת סי' ו; [69] גיטין ע ב; [70] רמב"ם דעות ה ח. וראה בלח"מ שם; [71] רמב"ם עדות ט ט; [72] סמ"ע חו"מ סי' לה סקכ"ב; [73] שו"ת הרא"ש כלל מג סי' ג; [74] ראה לדוגמא בשו"ת דברי מלכיאל ח"ז סי' לו; שו"ת חת"ס חאבהע"ז ח"ב סי' ב; שו"ת בית אפרים סי' פט; [75] שו"ת עטרת חכמים חאבהע"ז סי' יח; [76] שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"א סי' קכ; [77] שיטה זו תוארה בהרחבה על ידי הרמב"ם בפרק ג' של ספרו הנהגת הבריאות. וראה מאמרו של י. לייבוביץ, הרופא העברי, שנה לה, חוב' א, 1962, שתיאורו זה של הרמב"ם הוא הנכס היקר ביותר שלו בפסיכו-נוירולוגיה; [78] מדובר בעיר בגרמניה הצפונית-מערבית בארץ הריינוס, על גבול הולנד. הפולמוס התעורר בשנת תקכ"ו (1766) כתוצאה מגט שסידר הרב ישראל ליפשיץ (סבו של בעל התפארת ישראל על המשניות) בעיר זו לאחד בשם איציק נייבורג ממנהיים. איש זה נשא לאשה את לאה גונצהויזן מבון. בשבת הראשונה אחר החתונה ברח החתן אל מחוץ לעיר, ואחר כך נמצא מסתתר אצל גוי כפרי. כשהחזירוהו סיפר החתן שברח מפני שהיתה עליו אימת מוות. לאחר מכן נסע הזוג לעיר בון, ושם אמר הבעל שהוא שרוי בסכנה גדולה, שמחמתה עליו לעזוב מיד את אשתו ואת מדינת גרמניה, ולנסוע לאנגליה. על מנת שלא לעגן את אשתו הצעירה הוא ביקש לסדר בדחיפות גט, ומכיוון שבאותו זמן לא היה בית דין בבון הוא נסע לעיר קליווא. רבה של העיר, הרב ישראל ליפשיץ, התרשם מהבעל שהוא שפוי, ושהתנהגותו איננה מעידה על שגעון, וכן התרשם מהסיבה הסודית שהבעל מסר ביחס לדחיפות עזיבתו את גרמניה. לפיכך הוא סידר את הגט. כאשר נודע במנהיים על הגט החפוז - פסל רבה של מנהיים את הגט, מפני שלהערכתו היתה התנהגות הבעל בגדר של שוטה לדבר אחד, שכן הפחדים היו בלתי מבוססים כלל ועיקר, והם ביטאו מצב של שגעון. רבה של מנהיים פנה לרבני פרנקפורט בנידון, ואף הם יצאו נגד כשרות הגט הזה, אלא שלא פרסמו את נימוקיהם. בראש הפוסלים את הגט היה הרב אברהם אביש בן צבי הירש, רבה של פרנקפורט. בפולמוס על כשרותו של הגט השתתפו כל גדולי הדור ההוא - הר"י עמדין, הנוב"י, השאגת אריה, הקרבן עדה ועוד, ודעותיהם פורסמו בספר אור ישראל שהוציא רבה של קליווא, ובספר אור הישר, בעריכת הרב אהרן סימון מקופנהגן. רובם הכשירו את הגט מנימוקים שונים. וראה ביחס לתולדות העניין בפת"ש אבהע"ז סי' קכא סק"ב; שו"ת נפש חיה חאבהע"ז סי' כז; ש. טל, סיני, כד, תש"ט, עמ' קנב ואילך, ועמ' ריד ואילך; משפטי הדעת, עמ' רס ואילך; [79] דברי הפוסקים הללו כונסו בספר אור ישרים; [80] תוספתא תרומות א ג; בבלי חגיגה ג ב; ירושלמי תרומות א א; ירושלמי גיטין ז א; [81] רש"י חגיגה שם ד"ה איזהו; [82] טורי אבן, חגיגה שם. והסכימו עמו בשד"ח מערכת אישות סי' ב, ובשו"ת מחזה אברהם ח"ג חאבהע"ז סי' כד; [83] זכר חגיגה, שם; [84] טו"א שם; [85] תואר משה פי"א אות ד; [86] פרמ"ג יו"ד סי' א במשב"ז סקי"ב; תבו"ש שם סקמ"ה; זבחי צדק שם סקנ"ג; [87] פרישה יו"ד סי' א סקכ"ו. וראה בדע"ת שם סקמ"ה; שו"ת הרב"ז סי' נ; [88] דע"ת יו"ד שם סקמ"ה. ואגב, ראה בשו"ת  נובי"ק חאבהע"ז סי' נא, בעניין עגונה שבעלה היה שוטה ונעלם ומצאו גופה בנהר, והיו סימנים בבגדיו, ודן שם אם יש לחשוש שאיבד בגדיו מדעתו, והנמצא הוא אחר שלקח אותם עיי"ש; [89] ש"ך ופרמ"ג יו"ד סי' א סקכ"ד; פר"ח שם סקכ"ד; זבחי צדק שם סקנ"ד; שו"ת עזרת כהן סי' סז-סח. והיינו אף שלהלכה מספיק סימן אחד לעשותו שוטה, כמבואר להלן. וראה עוד בשו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"א סי' קכ ענף א; [90] שו"ת בית יצחק חאבהע"ז ח"ב סי' ב; [91] שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"א סי' קכ ענף ג; [92] שו"ת עטרת חכמים חאבהע"ז סי' יז; שו"ת דברי חיים ח"א סי' עח, וסי' נג; שו"ת אור שמח סי' יג; שו"ת נפש חיה חאבהע"ז סי' כז; תבו"ש יו"ד סי' א סקי"א; [93] חגיגה שם; [94] רמב"ם עדות ט ט, וראה בכס"מ שם; רא"ש חולין פ"א סי' ד; טושו"ע יו"ד א ה; שם חו"מ לה ח. אך ראה במהר"י בן מלכי צדק, ריש תרומות, שפסק שצריך את כל סימני השוטה, וראה מה שכתב עליו בשו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"א סי' קכ ענף ג. ויש מי שכתב, שמאבד מה שנותנים לו הוא סימן יותר מובהק לשגעון משלושת הסימנים האחרים - ראה שו"ת הרב"ז סי' נ; [95] רבנו שמחה משפירא, ותלמידו רבנו אביגדור הכהן, הובאו דבריהם בב"י אבהע"ז סי' קיט, וסי' קכא; מרדכי רפ"ז גיטין; שו"ת מהרי"ק שורש יט ענף ג. וראה רש"י נידה מה ב ד"ה אפילו אמרו. וכן פסקו בשו"ת זכרון יוסף, חאבהע"ז סי' י; שו"ת צמח צדק חאבהע"ז סי' קנג; שו"ת דברי חיים חאבהע"ז ח"א סי' נג, וסי' עד-עה. וכן משמע משו"ת הריב"ש סי' תסח. ויש להעיר, כי ביו"ד א ה פסק המחבר כדעת הרבנו שמחה, בעוד שבב"י אבהע"ז סי' קכא, ובכס"מ מכירה כט ה, משמע שנוטה לדעת הרמב"ם, שאין אלו אלא דוגמאות בלבד (בשיטת הרמב"ם ראה להלן בהערה הבאה). ולעניין שיטת הרשב"א בנידון - ראה בשו"ת חת"ס חאבהע"ז ח"ב סי' ד; דע"ת יו"ד סי' א אות מב; שו"ת מנחת יצחק ח"ב סי' נה; [96] ראה שו"ת דברי חיים חאבהע"ז ח"א סי' עד; שו"ת צפנת פענח סי' קג-קז; [97] רמב"ם עדות ט ט, על פי הב"י אבהע"ז סי' קכא; המאירי חגיגה ג ב; שמ"ח יו"ד סי' א סכ"ט. ומה שמשמע מהטור אבהע"ז סי' קכא, שמי שנשתתק, והשיב על פירות חורף בקיץ, וודאי שוטה הוא - ראה מה שכתבו בנידון בשו"ת עטרת חכמים חאבהע"ז סי' כז; שו"ת מחזה אברהם ח"ג חאבהע"ז סי' כד. וראה עוד תשובתו של הגר"י אברמסקי, מובאת באוצה"פ סוף כרך ב; [98] מהרי"ק שורש יט; הנוב"י והרב שאול אמסטרדם, הובאו דבריהם באור הישר סי' כט וסי' לד; [99] רמב"ם שם. ואכן מומחים בשטח הפסיכיאטריה והמשפט הפלילי הגיעו רק בשנים האחרונות להבנה זו, שאין יכולת לתת הגדרה לשונית מדוייקת ומקפת למחלות פסיכיאטריות - ראה י. בזק, עמ' 230; [100] תבואות שור, יו"ד סי' א סקכ"ט; הרב יוסף משטיינהרט, הובא באור הישר, סי' כ, ובשו"ת זכרון יוסף חאבהע"ז סי' י; שו"ת חת"ס חאבהע"ז ח"ב סי' ד; שו"ת ברית אברהם חאבהע"ז סי' עו; שו"ת מחזה אברהם ח"ג חאבהע"ז סי' כז; [101] שו"ת מהרי"ט ח"ב חאבהע"ז סי' טז; הנוב"י בספר אור הישר סי' ל; אבן האזל על רמב"ם עדות ט ט. וראה באריכות בשו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"א סי' קכ. וראה עוד במאמרו של הרב ש. דיכובסקי, תורה שבעל פה, לג, תשנ"ב, עמ' סד ואילך; [102] ביאור הגר"א, חו"מ סי' לה סקט"ו; [103] הרה"ג מדעסוי, הובאו דבריו בס' אור הישר סי' כה; [104] שו"ת מנחת יצחק ח"ב סי' נה; [105] מהרי"ו סי' נב; דע"ת יו"ד סי' א סק"מ; עטרת חכמים (לר' ברוך פרנקל) אבהע"ז סי' יז; שו"ת מהרי"א הלוי ח"א סי' קלה; שו"ת מחזה אברהם ח"ג חאבהע"ז סי' כז; שו"ת מקדשי השם סי' מז; [106] שו"ת אור שמח ח"ג סי' יג, ובתשובתו המובאת בס' אור ישרים סי' יב; [107] הנוב"י, הובאו דבריו בס' אור הישר סי' ל; שו"ת נפש חיה חאבהע"ז סי' כז; שו"ת בית יצחק חאבהע"ז ח"ב סי' ד; [108] שו"ת עזרת כהן סי' סז; [109] שו"ת צמח צדק חאבהע"ז סי' קנג-קנה; שו"ת בית אפרים חאבהע"ז סי' פט; שו"ת דברי מלכיאל ח"ג סי' קלז. וראה עוד בשו"ת עין יצחק סי' ט, ובפת"ש אבהע"ז סי' קכא סק"א, בשם שו"ת הרי"מ. וראה בס' משפטי הדעת, עמ' מב ואילך; [110] גט מקושר סי' יד אות א; הנוב"י, הובאו דבריו בס' אור הישר, סי' ל; [111] תורת גיטין סוסי' קכא. וראה מה שכתב עליו בשו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"א סי' קכ ענף ג, ושם ח"ג סי' מו; [112] שו"ת שרידי אש ח"ג סי' לה; שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"ד סי' צז; [113] הגר"י רוזין, בס' אור ישרים סי' יד; [114] אבן האזל, רמב"ם עדות פ"ט; [115] שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"א סי' קכ ענף ב. וכתב שם שהוא דבר חדש לדעתו, אבל ראה לעיל שקדמוהו בעל הנוב"י, בעל הצפנת פענח והאבן האזל הנ"ל, והגיעו למסקנות שונות במקצת, וי"ל; [116] שו"ת אגרות משה שם. וראה בפסד"ר ח"א עמ' קח, שלא חילקו בכל אלו, וצ"ע; [117] שו"ת חכמי פרובינציה סי' נז; [118] יבין שמועה לתשב"ץ, תיקון סופרים השער הט"ז; [119] רש"י חגיגה ג ב ד"ה איזהו; שו"ת מהרי"ק החדשות סי' כ; [120] כס"מ עדות ט ט; ב"י חו"מ לה; סמ"ע שם סק"כ; ש"ך יו"ד סי' א סקכ"ג; ב"ש אבהע"ז סי' קיט סק"ב; ערוה"ש חו"מ לה ז; טורי אבן חגיגה ב ב, ותשובתו של השאגת אריה בס' אור הישר סי' כז; בעל הזכרון יוסף בס' אור הישר סי' יא-יב; שו"ת בית אפרים חאבהע"ז סי' פט; שו"ת אור גדול סי' מא; שו"ת חת"ס חאבהע"ז ח"ב סי' ב; תורת גיטין סי' קכא סוסק"ד; זבחי צדק יו"ד סי' א סקנ"א; כף החיים שם סקקכ"ו. וראה עוד בשו"ת מחזה אברהם ח"ג חאבהע"ז סי' כז; פסד"ר ח"א עמ' ע; ס' משפטי הדעת עמ' מו ואילך; [121] תבו"ש יו"ד סי' א סקמ"ו; פרמ"ג יו"ד שם בשפ"ד סקכ"ג. וראה עוד בשו"ת שבסוף שו"ע הרב סוסי' כה; שו"ת בית אפרים חאבהע"ז סי' פט; שו"ת תפארת צבי חאבהע"ז בדיני חרד"ג סי' מ-מא; שו"ת דברי חיים חאבהע"ז ח"א סי' נג; שו"ת נפש חיה חאבהע"ז סי' כו-כז; [122] דע"ת יו"ד סי' א סקמ"א; דברי שאול ויוסף דעת, הובאו דבריו בדרכ"ת יו"ד סי' א סקקנ"ג. וראה  עוד על גדרי שוטה במאמרו של הרב ש. דיכובסקי,  תורה שבעל  פה, לג, תשנ"ב, עמ' סד ואילך; [123] שו"ת דברי מלכיאל ח"ז סי' לו; שו"ת עטרת חכמים סי' יז; שו"ת מהרי"א הלוי ח"א סי' קלה; [124] ערוה"ש אבהע"ז קכא יג; [125] שד"ח מערכת אישות סי' ב אות יא. וראה עוד באוצה"פ סי' א סקע"ב אות ב; [126] שו"ת חת"ס חאבהע"ז ח"ב סי' ב; [127] שו"ת הרי"מ, הובאו דבריו בפת"ש אבהע"ז סי' קכא סק"ב; [128] שו"ת בית אפרים סי' פט; [129] שו"ת נפש חיה חאבהע"ז סי' כז; [130] סמ"ע סי' לה סקכ"א; [131] רמב"ם עדות ט ט; [132] היינו בריא - ערוך ע' חלם ג'; [133] תוספתא תרומות פ"א; כתובות כ א; רב האי גאון, ס' המקח שער ג; רמב"ם מכירה כט ה; טושו"ע אבהע"ז קכא ג. וראה בביאור הגר"א שם סק"ו. וראה בר"ה כח א, רמב"ם חמץ ומצה ו ג, וטושו"ע או"ח תעה ה - בעניין נכפה; [134] שו"ת הרשב"א ח"ד סי' רא, הובאו דבריו בב"י אבהע"ז סי' קכא; שו"ת מהרי"ק החדשות סי' כ; הנוב"י בס' אור הישר סי' ל; גט מקושר סי' יד; שו"ת דברי חיים חאבהע"ז ח"א סי' נג. וראה עוד בשו"ת צמח צדק סי' קלו; שו"ת דברי מלכיאל ח"ג סי' קלז; תורת גיטין סוסי' קכא; [134] שו"ת חת"ס חאבהע"ז ח"ב סי' ד, בשם הגר"ש קלוגר, ושם סי' מב, ושם חיו"ד סי' ז. וראה עוד בשו"ת נפש חיה חאבהע"ז סי' כז; שו"ת חלקת יואב חאבהע"ז סי' כ; שו"ת דברי מלכיאל ח"א סי' פו; ס' משפטי הדעת עמ' נה ואילך; [135] ב"י אבהע"ז סי' קכא; ב"ש שם סק"ד. וראה בשו"ת חת"ס חיו"ד סי' ז; פת"ש שם סק"ב; [136] שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"א סי' קכ ענף ג; [137] ראה פת"ש אבהע"ז סי' קכא סק"ב; [138] ט"ז אבהע"ז סי' קיט סקי"ב. וראה בשו"ת שרידי אש ח"ג סי' א אות ו; [139] שו"ת מחנה חיים ח"ב חאבהע"ז סי' לד; [140] משפטי הדעת, עמ' סה; [141] ראה מכילתא משפטים פרשאה ד; רש"י חגיגה ג ב ד"ה איזהו שוטה; רמב"ם מלכים י א; [142] ראה רמב"ם, תשובה, ה ד; מו"נ ח"ג פי"ז; [143] ראה פרמ"ג פתיחה כוללת לאו"ח ח"ב אות ו ואילך; [144] הרב י. זילברשטיין, עמק הלכה-אסיא, א, תשמ"ו, עמ' 189 ואילך. וראה בפיהמ"ש לרמב"ם ב"ק פז א; [145] משנה ערכין א א; גיטין כב ב-כג א; מנחות ג א; יבמות צט ב; רש"י חגיגה ב ב ד"ה חוץ; רמב"ם חובל ד כ, ועוד. וראה באריכות בהגדרת מושג ה"דעת" בנידוננו בס' משפטי הדעת פרקים ח-י; [146] ירושלמי תרומות א א; [147] משנה מכשירין ג ה; שם ו א; טהרות ח ו, ועוד; [148] פרמ"ג פתיחה כוללת לאו"ח ריש ח"ב, הובאו דבריו גם בשד"ח מערכת חי"ת כלל קטו. יש שהעירו על שיטה זו מהמבואר בגמרא חגיגה ב ב, שהם פטורים מכל המצוות שאמורות בתורה, וכן מהרמב"ם מלכים י ב, שאינם בני מצוות - ראה נשמת אברהם חחו"מ סי' לה סק"א; הרב א. שינפלד, תחומין, ח, תשמ"ז, עמ' 87 ואילך; [149] ראה רש"י חולין ג ב ד"ה דאפילו; רמב"ם פיהמ"ש חולין א א; [150] ראה שו"ת דברי חיים ח"ב חאבהע"ז סי' עד; [151] רמב"ם עדות ט ט; שם מלכים י ב. וראה חגיגה ב ב. וכבר תמה הלח"מ שם על הרמב"ם למה הוצרך לטעם זה, הרי לאו בני דעה נינהו. וראה מה שכתבו בנידון בתומים חו"מ סי' לה סק"ו; שו"ת זכרון יוסף חאבהע"ז סי' י; שו"ת חת"ס חאבהע"ז ח"ב סי' ב, וסי' ד; חי' גר"ח הלוי קרבן פסח ה ד; אבן האזל הל' עדות שם; שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"א סי' קכ. וראה באריכות בס' משפטי הדעת פי"א, בשאלה אם פטור השוטה ממצוות הוא מחמת אונס, מחמת שאינו בר-ציווי, או שהוא פטור מהותי; [152] שבת שבתון סע' טז (עמ' עח); [153] תרועת מלך סי' ב. וראה בפסקי דין רבניים ח"ה עמ' 303, שתמה עליו הגרי"ש אלישיב שם, איך יתכן שהוא פטור, ונכסיו חייבים יותר ממנו. וראה עוד בשו"ת שו"מ מהדו"ג סי' ל; ס' משפטי הדעת, עמ' קלז ואילך, ועמ' קסז ואילך; [154] מ"מ מגילה א א; חקרי לב חאו"ח סי' ע; פתח הדביר או"ח סי' שמג אות ו; פרמ"ג פתיחה כוללת ח"ב אות ט; מנ"ח מ' ה סק"ב; [155] שו"ת מהרי"ל סי' קצו; שמ"ח יו"ד א כח; פרמ"ג יו"ד סי' בשפ"ד סקכ"ז; אמרי בינה שבת סי' ח; שו"ת חת"ס חאו"ח סי' פג; שו"ת בית יצחק חאבהע"ז סי' לט אות ח; [156] שו"ת תרומת הדשן פסקים סי' סב; [157] כתובות מח א; רמב"ם מכירה כט ד; טושו"ע חו"מ רלה כ; שם רצ לד; רמ"א שם רפה ב; שם רצ כז; [158] שו"ת מהר"מ אלשיך סי' קלב; [159] ב"ק פז א; רמב"ם חובל ומזיק ד כ; טושו"ע חו"מ תכד ח; [160] פיהמ"ש לרמב"ם ב"ק פז א; [161] שו"ת קול גדול סי' עו; אמרי בינה חאו"ח הל' שבת סי' ט; [162] ב"י אבהע"ז סי' א; [163] ראה ילקוט שמעוני, שמו"א, רמז קלא; [164] ראה רש"י תענית כב ב ד"ה מפני; [165] ראה בחקירת שאלה זו בס' שבט מיהודה ח"א שער א הערות נוספות לפ"ח-י; הרב י. זילברשטיין, עמק הלכה-אסיא, א, תשמ"ו, עמ' 210 ואילך. וראה עוד בס' משפטי הדעת, פרק כ; [166] שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סי' רפא; שו"ת פרי הארץ ח"ג חיו"ד סי' ב; שיורי ברכה יו"ד סי' קנה; שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"א סי' סה; שו"ת ציץ אליעזר ח"ד סי' יג. כך משמע בשו"ת חת"ס חאו"ח סי' פג, ובביאוה"ל סי' שכט ד"ה אלא; [167] שו"ת אדמת קודש ח"א חיו"ד סי' ו; שו"ת נצר מטעי ח"א סי' ח; שו"ת שבט הלוי ח"ד סי' לד (וראה עוד בשו"ת שבט הלוי ח"ג סי' לו). כך משמע בחכמת שלמה או"ח סי' שכח; העמק שאלה שאילתא קסז סקי"ז; שו"ת בית יצחק חאבהע"ז ח"א סי' לט אות ו. וראה בס' נפש הרב, שכן היתה דעתם של הגר"ח מבריסק, ושל הגרי"ד סולובייציק; [168] שו"ת הרי בשמים מהדו"ת סי' קפט; [169] שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' טו פ"ט; [170] פרמ"ג או"ח סי' שו בא"א, סקי"ח; לבושי שרד שם; [171] ב"ב קמז ב; רמב"ם זכיה ומתנה ח ב. וראה בפירושי הרשב"ם ורגמ"ה שם, בהסבר החשש הזה; [172] ב"ב קנו ב. וראה טושו"ע אבהע"ז קלו ז; שם חו"מ רנד א, ובסמ"ע שם סק"ג; [173] גיטין עז ב, ובפירושי רא"ש ריטב"א, ר"ן ומאירי שם; [174] טושו"ע או"ח שו ט, ובמג"א שם סקי"ח; [175] שו"ת שואל ומשיב מהדו"ג ח"ב סי' קפ. וראה בשו"ת הרי בשמים מהדו"ת סי' קפט, מה שכתב על תשובה זו; [176] פתח הדביר או"ח סי' טו אות יז; [177] שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"א סי' סה; [178] יומא פד ב; רמב"ם שבת ב יז; מ"ב סי' שכח סקל"ח; [179] שבת קכח ב; רמב"ם שבת ב יא; טושו"ע או"ח של א; [180] שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סי' רפא. וראה בשו"ת שבט הלוי ח"ד סי' לו; [181] שו"ת הרא"ש כלל כו סי' ה; [182] שו"ת דבר יהושע ח"ב סי' קלג; [183] משפטי הדעת, עמ' קצה ואילך; [184] ראה שבת קנג א; רמב"ם שבת כ ז; טושו"ע או"ח רסו ד-ה; פרמ"ג פתיחה כוללת לאו"ח ח"ב; [185] שו"ת חת"ס חאו"ח סי' פג; [186] רמ"א או"ח קצט י; [187] מג"א שם סק"ח; מ"ב שם סקכ"ט; [188] ביאוה"ל סי' נה ס"ח ד'"ה הוא; [189] שו"ת נחלת שבעה סי' פג; הגרי"ש אלישיב, הובאו דבריו במאמרו של הרב י. זילברשטיין, חוב' אסיא מב-מג, ניסן תשמ"ז, עמ' 26 ואילך; שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"א סי' סז; [190] תענית כב ב; טושו"ע או"ח רפח ט, בעניין חולה, ולכאורה מקורו מתענית כב ב, ושם מוזכר במיוחד רוח רעה; [191] ראה רמב"ם תענית א ט ובמ"מ; טושו"ע או"ח תקעח א, ובמ"ב שם לעניין כל חולה, ולכאורה מקורו מתענית כב ב, ושם מוזכר במיוחד רוח רעה; [192] עירובין מא ב; רמב"ם שבת כז יב; טושו"ע או"ח תה ה; [193] מנ"ח מ' ט סק"ג; [194] שו"ת אחיעזר ח"ג סוסי' פא; שו"ת חלקת יואב חאו"ח סי' א; [195] מג"א סי' תקנד סק"ח, בשם מהרי"ל; פרמ"ג שם בא"א סק"ח; שו"ת מים חיים (רפפורט) סי' טז; שו"ת חבלים בנעימים ח"ד סי' יג; שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"א סי' סה; שו"ת יביע אומר ח"ג חיו"ד סי' כג אות ל. וראה עוד בנידון בס' שבת שבתון סע' יז (עמ' עח-עט); [196] רמב"ם שחיטה ב א; טושו"ע יו"ד א ה, וש"ך שם סקכ"ז; [197] ראה דרכ"ת יו"ד סי' א סוסקקנ"ד; [198] שו"ת צמח צדק החדשות חיו"ד סי' ח. וראה בנידון עתים חלים ועתים שוטה לעניין שחיטה בדרכ"ת יו"ד סי' א סקקמ"ד; [199] שו"ת אדמת הקודש ח"א חיו"ד סי' ו; שו"ת פרי הארץ חיו"ד ח"ג סי' ב; שיורי ברכה יו"ד סי' קנה אות ג; [200] נידה יג ב; רמב"ם איסורי ביאה ח טו; טושו"ע יו"ד קצו ז; [201] שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סי' רפא, והובאו דבריו בב"י יו"ד סי' רכא; [202] בה"ג הל' מילה; טור יו"ד סי' רסח; מגילת ספר על הסמ"ג, לאווין קיו. וראה פד"ר, כרך י,  עמ' 195; ס' משפטי הדעת, פי"ג; [203] שו"ת שואל ומשיב מהדורא תליתאה ח"א סי' ל; [204] שו"ת חת"ס חאו"ח סי' ב. בדיני צדקה מנכסי שוטה ראה כתובות מח א, ור"ן שם; רמב"ם נחלות יא א ונו"כ; מחנה אפרים צדקה סי' א; קצוה"ח סי' רצ סק"ג; שו"ת אבני נזר חיו"ד סי' קסז; [205] ס' משפטי הדעת, עמ' קלח; [206] יבמות סט א; רמב"ם תרומות ח יד; [207] הרב ד.מ. רגנשברג, הלכה ורפואה, ד, תשמ"ה, עמ' כח ואילך; [208] שו"ת מהר"י קולון שורש קא; טושו"ע אבהע"ז נ ה. שם מדובר במשודכת שנשתטתה, אבל ראה בשו"ת פתחא זוטא סי' יט; טור האבן סי' כא; שו"ת דברי מלכיאל ח"ג סי' צח - שאין להבדיל  בין המשודך למשודכת בעניין זה; [209] טיב קידושין שם סקי"ד; נתיבות השלום נתיב יז ס"ח סקי"ד. וראה באוצה"פ סי' נ סקל"ו, אות א. וראה עוד במלבושי יו"ט ח"א חאבהע"ז סי' ד; [210] שו"ת פתחא זוטא סי' יט; שו"ת פני דוד סי' ד; שו"ת דברי מלכיאל ח"ג סי' צח; טור האבן סי' כא. וראה עוד באוצה"פ שם סקל"ו אות ב; [211] יבמות קיב ב; רמב"ם אישות ד ט; שם יא ד; טושו"ע אבהע"ז מד ב; שם סז ז. וראה בהפלאה שם סק"ו, למה כפלו הרמב"ם והשו"ע דין זה. ומה שכתב הנוב"י בס' אור הישר, שיש לחוש לקידושי שוטה, כבר דחו דבריו הרבה מהאחרונים - ראה בית מאיר אבהע"ז סי' קכא; תורת גיטין שם; שו"ת חת"ס חאבהע"ז ח"ב סי' ד; שו"ת מחזה אברהם ח"ג חאבהע"ז סי' כז; [212] רמ"א שם; ח"מ שם סק"ב; ב"ש שם סק"ד. וראה באוצה"פ שם סק"ו אות' א-ב, ושם סק"ח - בגדרי השוטה שדברו בו כאן. וראה עוד בשו"ת מחזה אברהם ח"ג חאבהע"ז סי' יג; [213] שו"ת עין יצחק ח"ב סי' ז; [214] ערך לחם ובית הילל, אבהע"ז שם; [215] ראה אוצה"פ סי' סז סקט"ז אות ב; [216] מ"מ איסורי ביאה ג א; [217] ראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך כד, ע' יחס, עמ' קמא, על פי רמב"ם תרומות ח יד; [218] פרמ"ג פתיחה כוללת לאו"ח ח"ב אות ז; [219] אמרי בינה חאו"ח הל' שבת סי' ט. וראה בשו"ת ציץ אליעזר ח"י סי' מג-מד; [220] שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"א סי' פ. וראה בשו"ת מלואי אבן סי' כט; שו"ת הרי בשמים מהדו"ת סי' קמז; שו"ת ציץ אליעזר ח"ו סי' מב פ"ב; [221] שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"ד סי' פב. אמנם ראה להלן, שהוא מחלוקת אם שטות הוא מום גדול או מום רגיל; [222] משל"מ אישות יא ח ד"ה אך; [223] כנס"י סי' עח; שו"ת נובי"ק חאבהע"ז סי' עח. וראה בפת"ש אבהע"ז סי' קעח סק"ז; [224] הרב ב. בק, נועם, טז, תשל"ג, עמ' קסא ואילך. והיינו שנחלקו הרמב"ם והראב"ד (איסורי ביאה ג ב) בדין קטנה שזינתה, ושוטה גמורה גרועה אף מקטנה, ולכן לדברי הכל אינה נאסרת על בעלה ישראל. וראה בפת"ש אבהע"ז סי' סח, בשם ברית אברהם; [225] הגרש"ז אויערבאך, חוב' אסיא, נא-נב, אייר תשנ"ב, עמ' 45 (הובא בספר אסיא, ח, תשנ"ה, עמ' 204); [226] שו"ת נובי"ת חאבהע"ז סי' יב; [227] הרב ב. בק,  נועם, טז, תשל"ג, עמ' קסא ואילך; [228] הגרש"ז אויערבאך, חוב' אסיא, נא-נב, אייר תשנ"ב, עמ' 45. למסקנה זו הגיעה גם וועדה מקצועית מטעם משרד הבריאות בראשות השופט ב.צ. שרשבסקי, מיום יח סיוון תשנ"א (31.5.91) - ראה רפואה ומשפט, גיליון 7, 1992, עמ' 19; [229] על מקור החרם שלא לישא שתי נשים, על מהותו, ועל חלותו - ראה אוצה"פ סי' א סקס"א ואילך; [230] שו"ת מהרש"ל סי' סה, ויש"ש יבמות פי"ד, וכן משמע שו"ת הר"י מינץ סי' י. וראה בשיטות אלו בב"ח אבהע"ז סי' קיט; ט"ז שם סקי"ב; ב"ש שם סק"ח. וראה בשו"ת דברי חיים חאבהע"ז ח"ב סי' יד; שד"ח מערכת אישות סי' ב כלל א; [231] תשובת הרשב"א, הובא במהרי"ק שורש קא, ובשנתון המשפט העברי ח"ב עמ' 231; הגה' אשרי יבמות פי"ד; שו"ת מהרי"ל החדשות סי' קב; רמ"א אבהע"ז א י; ב"ח שם; שו"ת נובי"ק חאבהע"ז סי' ג; שו"ת צפנת פענח ח"א סי' כב; שו"ת אחיעזר ח"א סי' י אות ב; שו"ת עולת יצחק סי' קצא; שו"ת מחזה אברהם ח"ג חאבהע"ז סי' יד; שו"ת רבי שאול משה סי' פד; שו"ת שאילת משה חאבהע"ז סי' כו-כח. וראה עוד בשד"ח מערכת אישות סי' ב; אוצה"פ סי' א סקע"ב; [232] שו"ת מהרח"ש סי' לג. וראה שו"ת רעק"א מהדו"ת סי' עג; [233] שו"ת מחזה אברהם ח"ב חאבהע"ז סי' א; שם ח"ג חאבהע"ז סי' יד; [234] שו"ת עולת יצחק סי' קצא; שו"ת תפארת צבי סי' לח; שו"ת בית יצחק חאבהע"ז סי' טז, וסי' כא; שו"ת מחזה אברהם ח"ב חאבהע"ז סי' ה. וראה עוד פוסקים באוצה"פ סי' א סקע"ב אות ג; [235] הגה' אשרי יבמות פי"ד; שו"ת מהרי"ל החדשות סוסי' רב; ב"ח אבהע"ז סי' א, ובשו"ת הב"ח סי' צג; ח"מ אבהע"ז סי' א סקט"ז, וסי' קיט סק"ז; ב"ש שם סי' א סקכ"ג, וסי' קיט סק"ח. וראה עוד באוצה"פ סי' א סקע"ב אות ו. בגדרי היתר מאה רבנים ובטעם הדבר - ראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך יז, ע' חרם דרבנו גרשום, אות יז. וראה עוד בשו"ת דברי ישראל ח"ב סי' פה; שו"ת תשובות והנהגות ח"א סי' תשפו. אמנם יש שכתבו, שאין צורך בהיתר מאה רבנים באשה שנשתטית, כי על כך לא גזר רבנו גרשום - ראה רמ"א אבהע"ז א ו, אך מנהג הדורות להזקיק היתר מאה רבנים; [236] שו"ת משיב דבר ח"ד סי' ה; [237] שו"ת שואל ומשיב מהדו"ק ח"א סי' קכ; [238] שו"ת דברי מלכיאל ח"ה סי' קפח; [239] ראה שו"ת נובי"ת חאבהע"ז סי' צ; שו"ת מהר"ם שיק חאבהע"ז סי' ג; שו"ת מהרש"ם ח"ד סי' צא; שו"ת שבט הלוי ח"ה סי' קפט. בעניין ההבדלים בין אשכנזים לספרדים בכל הנוגע להיתר מאה רבנים בנשתטית - ראה פסד"ר ח"ב עמ' שסד; [240] בי"ד הרבני הגדול (הדיינים י.מ. בן-מנחם, ע. הדאייה, ב. זולטי), פסד"ר ח"ב עמ' שסד; [241] שו"ת מנחת שי ח"ב סי' כח; שו"ת שערי צדק סי' ח; [242] שו"ת  נובי"ת חיו"ד סי' קמו; [243] שו"ת דברי חיים ח"א סי' ד; שם ח"ב סי' מא; שו"ת תפארת צבי סי' לט; שו"ת חלקת יואב סי' כד; שו"ת מהרש"ם ח"א סי' כא; שו"ת חבלים בנעימים ח"ב סי' פ; שו"ת מהר"ש ח"ד סי' עד; שו"ת בית יצחק חאבהע"ז סי' י; שו"ת הרי בשמים ח"ב סי' עב; שו"ת מחזה אברהם ח"ג חאבהע"ז סי' יד; שו"ת משיב דבר ח"ד סי' ב; שו"ת שרידי אש ח"ג סי' א; שו"ת מנחת יצחק ח"ב סי' נה. וראה עוד באריכות באוצה"פ סי' א סקע"ב אות א; אנציקלופדיה תלמודית, כרך יז, ע' חרם דרבנו גרשום, אות טו; פסד"ר ח"ט עמ' שלא; [244] שו"ת ברכת רצה סי' קח; שו"ת שם אריה סי' ג; [245] ט"ז אבהע"ז סי' קיט סקי"ב, בשם רבנו שמחה; שו"ת אור זרוע סי' תשעח. וראה בשו"ת שרידי אש ח"ג סי' א אות ח; [246] שו"ת פרי השדה ח"ג סי' קפו; שו"ת אמרי דוד סי' קב; שו"ת בית יצחק חאבהע"ז ח"א סי' ה; שו"ת תשובות והנהגות ח"א סי' תשפו; [247] שו"ת עמק שאלה סי' פ; שו"ת צמח צדק החדש סי' א; [248] שו"ת אמרי דוד שם; שו"ת מצפה אריה מהדו"ת סי' י; [249] שו"ת בית יצחק חאבהע"ז ח"א סי' ה; [250] שו"ת שאילת שלום מהדו"ת סי' רעד; שו"ת דברי יששכר סי' קיז. וראה עוד באוצה"פ סי' א סקע"ב אות יא; [251] ב"ח אבהע"ז סי' קיז, ושו"ת הב"ח סי' צג; גט פשוט סי' קיט סקל"ח; ט"ז אבהע"ז סי' קיט סקי"ב (וראה מה שכתב על דבריו בשו"ת שרידי אש ח"ג סי' א אות ג); שו"ת שבות יעקב ח"א סי' כט; שו"ת משכנות יעקב חאבהע"ז סי' כ; שו"ת צמח צדק החדש סי' ג; שו"ת בית יצחק חאבהע"ז סי' כב; שו"ת צמח צדק החדש סי' ג; הגרח"ע גרודזינסקי, הובאו דבריו בשו"ת שרידי אש ח"ג סי' א. וראה עוד באוצה"פ סי' א סקע"ב אות ד; [252] שו"ת שערי דעה ח"ב סי' קעא; שו"ת הרי בשמים מהדו"ת סי' עב; [253] שו"ת מנחת אלעזר ח"א סי' יז. וראה באנציקלופדיה תלמודית שם הע' 708; [254] שו"ת הב"ח סי' צג; שו"ת מקום שמואל סי' פב; [255] שו"ת אור גדול סי' לה; פת"ש אבהע"ז סי' קיז, בשם הנוב"י. וראה עוד בנידון בשד"ח  מערכת אישות סי' ב אות יב; אוצה"פ סי' א סקע"ב אות ד; [256] פת"ש אבהע"ז סי' א סקט"ז; שו"ת בנין עולם חאבהע"ז סי' ג אות יא; שו"ת חיים של שלום ח"ב סי' צד; [257] שו"ת שמן ראש חאבהע"ז סי' כד; [258] פת"ש אבהע"ז סי' א סוסקט"ז; זקן אהרן ח"ב סי' צ; שו"ת שמן ראש חאבהע"ז סי' כד; [259] שו"ת בית יצחק חאבהע"ז ח"א סי' ו; שו"ת שער יעקב סי' ט; שו"ת היכל יצחק חאבהע"ז סי' ז. וראה עוד באוצה"פ סי' א סקע"ב אות יד; [260] שו"ת בנין עולם שם; [261] שו"ת צמח צדק סי' סז; [262] שו"ת רעק"א מהדו"ת סי' מד; [263] ראה שו"ת בית יצחק חאבהע"ז סי' יג, וסי' יז; שו"ת אבני נזר חאבהע"ז סי' י; שו"ת עין יצחק חאבהע"ז סי' ב אות יא; שו"ת הרי בשמים ח"ג סי' טז; [264] שו"ת שבט הלוי ח"ה סי' קצא; [265] הגה' אשרי יבמות פי"ד; שו"ת מהרי"ל החדשות סי' רב; שו"ת מחזה אברהם ח"ג חאבהע"ז סי' יד. וראה עוד בשו"ת ישכיל עבדי ח"ו חאבהע"ז סי' ה; [266] שו"ת בית יצחק חאבהע"ז סי' יג; שו"ת צל הכסף ח"ב סי' ט; שו"ת אבן יקרה ח"א סי' ו; [267] שו"ת מהר"ם מפאדווא סי' נ; שו"ת אמרי יושר ח"א סי' טז; שו"ת תורת חסד (לובלין) סי' לב. וראה בשו"ת צמח צדק סי' סז, שו"ת מחזה אברהם ח"ג חאבהע"ז סי' יד, ושו"ת שרידי אש ח"ג סי' ב - בשיטות אחרות להבטחת מזונותיה. וראה עוד באוצה"פ סי' א סקע"ב אות כט; [268] ב"ח אבהע"ז סי' א וסי' קיט; ח"מ סי' קיט סקי"ב; ב"ש סי' א סקכ"ג; שו"ת צמח צדק סי' סז; שו"ת מהר"ם פדווא סי' נ; שו"ת משיב דבר סי' ג; שו"ת הרי"מ סי' כד. ובטעם הדבר - ראה באוצה"פ סי' א סקע"ב אות כג; אנציקלופדיה תלמודית, כרך יז, ע' חרם דרבנו גרשום, עמ' תמה-תמו; [269] הגה' אשרי יבמות פי"ד; שו"ת ר"ח הכהן רפפורט חאבהע"ז סי' ג; שו"ת רעק"א מהדו"ת סי' מד; שו"ת צמח צדק החדש ח"א סי' ו; שו"ת הרי"מ סי' כד; שו"ת דברי חיים ח"א סי' סג; שו"ת בית יצחק חאבהע"ז סי' ג; שו"ת מהרש"ם ח"ג סי' שכא, וח"ו סי' קלד; שו"ת מחזה אברהם ח"ב חאבהע"ז סוסי' א; שו"ת עין יצחק ח"א סי' עד; שו"ת נחלת אב"י סי' קי; שו"ת משיב דבר ח"ד סי' ג; שו"ת מקדשי השם סי' מז. וראה עוד בשד"ח מערכת אישות סי' ב; אוצה"פ סקע"ב אות כד; [270] שו"ת תורת חסד סי' לב. אמנם ראה בשו"ת מחזה אברהם ח"ב חאבהע"ז סי' ו, שהאריך לפקפק בתוקף הערב בנידון, עיי"ש; [271] שו"ת משיב דבר שם; שו"ת עין יצחק שם; שו"ת מהרש"ם שם; [272] שו"ת תפארת צבי חאבהע"ז סי' לט; שו"ת חיים של שלום ח"ב סי' קב; שו"ת דברי מלכיאל ח"א סי' נא, וח"ג סי' קג; שו"ת מהר"ש ענגיל ח"א סי' מז (אמנם ראה מה שכתב בח"ו סי' כו); [273] ב"ח אבהע"ז סי' קיט; ב"ש סי' א סקכ"ג; [274] שו"ת שאילת שלום מהדו"ת סי' לב; שו"ת דבר משה סי' מד. וראה עוד באוצה"פ שם אות יט; [275] שו"ת שמן רוקח ח"ב סי' לב; שו"ת שואל ומשיב מהדו"ק ח"א סי' קכ; [276] שו"ת בנין ציון ח"ג סי' פ; ראשית בכורים סי' ט; [277] ואם נתינת הגט לשליח צריכה להיות בתורת שליח להולכה או בתורת זכיה - ראה שו"ת פנים מאירות ח"א סי' ד; שו"ת תפארת צבי סי' מב; שו"ת מחזה אברהם ח"ג חאבהע"ז סי' יד; [278] ב"ח אבהע"ז סי' קיט; ב"ש סי' א סקכ"ג; ח"מ סי' קיט סקי"ב. וראה באוצה"פ שם סקע"ב אות לא, במחלוקת האחרונים אם הגט כשר, כי בשעה שעשאו שליח לא היתה ראויה להתגרש בו. וראה עוד בשו"ת נובי"ק חאבהע"ז סי' ג, ובשו"ת משיב דבר ח"ד סי' א - מתי נתקנה תקנה זו. וראה עוד בשו"ת מחזה אברהם ח"ב חאבהע"ז סי' א; [279] באר משה, קונט' בנין ירושלים סי' י; [280] בית מאיר אבהע"ז סי' א; שו"ת רבי חיים כהן רפפורט חאבהע"ז סי' ד; שו"ת ברכת רצה סי' קח-קט. וראה עוד באוצה"פ שם אות ל; [281] שו"ת נובי"ק חאבהע"ז סי' ג; שו"ת חת"ס חאבהע"ז ח"א סי' יא; שו"ת משיב דבר ח"ד סי' א. וראה עוד באוצה"פ שם אות לה; [282] שו"ת  נוב"י שם. וראה בשו"ת תפארת צבי סי' מה; שו"ת מחזה אברהם ח"ג חאבהע"ז סי' יד; [283] שו"ת פרשת מרדכי סי' מו; [284] שו"ת בר ליואי ח"ב חאבהע"ז סי' ב; שו"ת מים חיים (רפפורט) סי' לח; שו"ת שם אריה סי' צב; [285] שו"ת ברכת רצה סי' י; [286] שו"ת אבני נזר חאבהע"ז סי' ט-י; [287] בית יעקב, אבהע"ז ע ד. וראה מה שכתב בנידון בשו"ת קובץ תשובות סי' קסט; [288] יבמות קיב ב; רמב"ם גירושין ב יז; [289] גיטין ע ב, מחלוקת; רמב"ם גירושין ב טו; טושו"ע אבהע"ז קכא ב; [290] רמב"ם שם. וראה ב"ח, ח"מ סק"ג, ב"ש סק"ב, ביאור הגר"א סק"ד ופר"ח שם; [291] טור שם; שו"ת הרא"ש כלל מה סי' יח. וראה בפר"ח שם, ובב"ש שם סק"ה; [292] ב"י והמחבר בשו"ע שם; [293] תוס' יבמות סד א ד"ה יוציא; שו"ת הרא"ש כלל מג סי' ג; טושו"ע אבהע"ז קנד ה; [294] שו"ת מהרי"ט ח"א סי' קיג; שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"א סי' פ. וראה עוד בביאור הגר"א אבהע"ז שם סקי"ז; שו"ת דבר יהושע ח"ג חאבהע"ז סי' ל; פסד"ר ח"א עמ' סה; שם ח"ח עמ' רטז; [295] ראה שו"ת תפארת צבי חאבהע"ז סי' לו; שו"ת אור גדול סי' ה; פסד"ר ח"א עמ' סה (ביה"ד בירושלים, הדיינים י. עדס, י.ש. אלישיב, ב. זולטי). וראה בשו"ת אגרות משה שם, שכתב בפשיטות שהוא מום גדול. וכן כתב בשו"ת ציץ אליעזר ח"ו סי' מב פ"א; [296] שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"א סי' קכ; [297] הגרי"ד סולובייציק, הובאו דבריו בס' נפש הרב, עמ' רסד; [298] פסד"ר יב ד (ביה"ד הגדול, הדיינים ש. גורן, י. קאפח, מ. אליהו). וראה עוד מאמרו של הרב ש. דיכובסקי, תורה שבעל פה, לג, תשנ"ב, עמ' סד ואילך; [299] טושו"ע אבהע"ז קכא ג; [300] שו"ת ציץ אליעזר ח"ו סי' מב פ"א. וכתב שם שפסק זה אושר על ידי הגרצ"פ פרנק; [301] שו"ת חת"ס חאבהע"ז ח"ב סי' סב; [302] שו"ת חת"ס חאבהע"ז ח"ב סי' מד. וראה בשו"ת בית אפרים חאבהע"ז סי' קיא; [303] שו"ת הב"ח סי' קא; ב"ש סי' קמא סק"מ; שו"ת שיבת ציון סי' פו; [304] יבמות קיג ב; רמב"ם גירושין י כג; טושו"ע אבהע"ז קיט ו. וראה בט"ז שם סקי"ב, אם הטעם שלא ינהגו בה מנהג הפקר הוא לטובת האשה, או לטובת האנשים שלא יכשלו בפריצות. וראה בשו"ת מהרש"ם ח"ב סי' קמז; [305] שו"ת אור זרוע סי' תשעח; שו"ת עונג יו"ט סוסי' קמג; שו"ת בית יצחק חאבהע"ז סי' י; שו"ת שרידי אש ח"ג סי' א; אחיעזר ח"ג סי' יז; [306] שו"ת פרשת מרדכי סי' מא; שו"ת חת"ס חאבהע"ז ח"א סי' ב; [307] שו"ת מחזה אברהם ח"ג חאבהע"ז סי' יג; [308] ח"מ אבהע"ז סי' קיט סקט"ו, ושם סי' קכא סק"ג; ב"ש אבהע"ז סי' קיט סק"י; [309] ט"ז אבהע"ז סי' קיט סקי"ד. וראה עוד בשד"ח מע' גירושין סי' א אות ג; פסד"ר ח"ח עמ' קעד; אוצה"פ סי' א סקע"ב אות ד; [310] הרב ב. בק, נועם, טז, תשל"ג, עמ' קסא ואילך; [311] פסד"ר ח"ח עמ' קעד (ביה"ד הרבני האזורי בת"א, הדיינים ש.ב. ורנר, ע. אזולאי, ח.ג. צימבליסט); [312] רמב"ם גירושין י כג; המחבר שו"ע אבהע"ז קיט ו; [313] ראב"ד גירושין שם; טור אבהע"ז שם, בשם רמ"ה; המחבר אבהע"ז ע ו (וראה  נו"כ על הסתירה בדברי המחבר); ב"ח אבהע"ז סי' קיט; רמ"א אבהע"ז קיט ו, בשם י"א; [314] ח"מ שם סק"ט; ב"ש שם סק"י; [315] ב"ש שם; [316] ח"מ אבהע"ז קיט סק"ט וסקי"ב; [317]  כתובות מח א; רמב"ם אישות יב יז; טושו"ע אבהע"ז עא ג; [318] רמב"ם שם; [319] מ"מ שם; [320] שו"ע שם; [321] הרב א. שינפלד, תחומין, ח, תשמ"ז, עמ' 87 ואילך; [322] ראה במחנה אפרים הל' צדקה סי א; [323] הגרי"ש אלישיב, פסקי דין רבניים, ח"ה, עמ' 303; [324] הגר"א גולדשמיט, והגר"ש ישראלי, פסקי דין רבניים, שם; [325] יבמות צו ב; רמב"ם יבום ו ח; טושו"ע אבהע"ז קעב טז; [326] רמב"ם יבום ד טז; טושו"ע אבהע"ז קסט מג; [327] תוספתא יבמות פ"ב; רמב"ם יבום ו ו; [328] מ"מ יבום ד יג; טור אבהע"ז סי' קסט; יש"ש יבמות פי"ב סי' כה; [329] רשב"א חולין י א, בשם רבנו יונה; שו"ת הרשב"א ח"א סי' כו, וסי' תקצג; ריטב"א גיטין כב ב. וראה עוד בעניין חליצת שוטה בשו"ת חת"ס חאבהע"ז ח"ב סי' ד; בית מאיר אבהע"ז סי' קכא; [330] שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"ג סי' מו; [331] ראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך כא, ע' יבום, עמ' שעד, והע' 1251; [332] ק"א יבמות נו א ד"ה ודין. וראה חזו"א אבהע"ז סי' פו; [333] כתובות לב א; רמב"ם נערה בתולה ב יא; [334] ב"ח חו"מ סי' יז; [335] תוספתא שבועות ג ח; רמב"ם עדות ט ט; טושו"ע חו"מ לה ח; [336] אמרי בינה הל' עדות סי' מח; חסדי דוד, תוספתא שם. וראה עוד לעיל. וראה באריכות בשו"ת הרב"ז סי' נ; [337] נחל יצחק סי' צא אות ד ענף ד;  [338] רמב"ם מכירה כט ד; טושו"ע חו"מ רלה כ; [339] רמ"א שם; [340] סמ"ע שם סקנ"א. וראה תוס' סוכה מו ב ד"ה דינוקא, ששוטה גרוע מקטן בכך שכלל אינו קונה; [341] רמב"ם זכיה ומתנה ד ז; טושו"ע חו"מ רמג טז; [342] סמ"ע שם סקכ"ט. וראה בשו"ת הרי"ם חאבהע"ז סי' כד, ובאמרי בינה קונטרס הקנינים סי' כד, ובס' משפטי הדעת פט"ז - בשאלה אם יש דרגות של שוטה שמועילה הקנאה בדעת אחרת, או שדין זה נכון בכל השוטים; [343] רמב"ם וטושו"ע שם; [344] וראה מה שכתב בנידון בקצוה"ח סי' רמג סק"ו; שו"ת באר יצחק חאו"ח סי' א ענף ה; ס' משפטי הדעת, עמ' קעו ואילך; [345] רמב"ם מכירה כט ה, וראה במ"מ שם; טושו"ע חו"מ רלה כא, וראה בסמ"ע שם סקנ"ב; [346] קצוה"ח סי' רמג סק"ד על פי תוס' סנהדרין סו ב ד"ה קטן. וראה בשו"ת רבי אליעזר סי' כא אות יג; ס' משפטי הדעת, פי"ז; [347] ב"ק פז א; [348] ספר התרומות שער לו ח"א. וראה בס' משפטי הדעת, פט"ו; [349] ב"ק פו ב; רמב"ם חובל ומזיק ג ד; טושו"ע חו"מ תכ לז; [350] רמב"ם נחלות א י; ב"ש אבהע"ז סי' צ סקי"ט; [351] בי"ד רבני בירושלים (הדיינים י. עדס, י.ש. אלישיב, ב. זולטי), פסד"ר ח"א עמ' קח; [352] טושו"ע חו"מ כח יט; [353] שו"ת עמק הלכה ח"א סי' לב-לג, בשם בעל מנחת אלעזר; [354] בעל צפנת פענח, הובא בשו"ת עמק הלכה שם, וכן בשו"ת צפנת פענח סי' יט; [355] הרב י. זילברשטיין, עמק הלכה-אסיא, א, תשמ"ו עמ' 189 ואילך. וראה מהר"ץ חיות סנהדרין יז א; [356] הרב זילברשטיין, שם; [357] משנה בכורות ז ו; רמב"ם ביאת המקדש ח טז; [358] כס"מ ביאת המקדש שם; [359] שו"ת חת"ס חאבהע"ז ח"ב סי' סב; [360] קצוה"ח סי' רמג סק"ד. וראה בס' משפטי הדעת, פי"ז; [361] נדרים לה ב; רמב"ם מחוסרי כפרה א ה; [362] רמב"ם שגגות ג ח; [363] משנה בכורות ז ו; [364] ראה הרב ש. וולבה, בשבילי הרפואה, ה, תשמ"ב, עמ' נז ואילך; [365] שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' נז; שו"ת תשובות והנהגות ח"א סי' תסה וסי' תתסז; [366] שו"ת ציץ אליעזר ח"ד סי' יג; [367] הרב י. זילברשטיין, עמק הלכה-אסיא, א, תשמ"ו, עמ' 189 ואילך; [368] שו"ת בנין ציון שם; שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סוסי' כט; שם חיו"ד ח"ג סי' מד. והביא שם, שהסכים לזה גם הגרי"א הענקין. וראה עוד שו"ת תשורת שי מהדו"ת סי' קכט; שו"ת טוטו"ד מהדו"ג סי' מח; שו"ת מנחת אלעזר ח"ג קונט' שיירי המנחה ד"פ; שו"ת מנחת יצחק ח"ו סי' פ; [369] הרב י. זילברשטיין, חוב' אסיא מב-מג, ניסן תשמ"ז, עמ' 26 ואילך; [370] הגרי"ש אלישיב, הובאו דבריו במאמרו של הרב י. זילברשטיין, חוב' אסיא, שם; [371] כמבואר בחפץ חיים הל' לשון הרע כלל ו ד; [372] הרב י. זילברשטיין, שם.