אנציקלופדיה הלכתית רפואית - רפואה

סח. רפואה

 

וכי יריבן אנשים והכה איש את רעהו באבן או באגרף ולא ימות ונפל למשכב אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה רק שבתו יתן ורפא ירפא[שמות כא יח-יט]

 

פרשנות המקרא

 

תלמוד בבלי, בבא קמא פג ב: 'רק שבתו יתן ורפא ירפא' - הכהו חייב לרפאותו, עלו בו צמחים, אם מחמת המכה חייב, שלא מחמת המכה פטור.

 

מכילתא על הפסוק: 'ורפא ירפא' - שאם נתרפא וחזר ונתרפא וחזר אפילו ארבע פעמים וחמישה חייב לרפאותו תלמוד לומר ורפא ירפא.

 

תלמוד בבלי, בבא קמא פה א: 'ורפא ירפא' - מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות.

 

אונקלוס:'ורפא ירפא' - ואגר אסיא ישלם.

 

תרגום יונתן:'ורפא ירפא' - ואגר אסיא ישלם עד דמתסי.

 

רש"י:'ורפא ירפא' - כתרגומו ישלם שכר הרופא.

 

אבן עזרא: 'ורפא ירפא' - לאות שנתן רשות לרופאים לרפא המכות והפצעים שיראו בחוץ, רק כל חולי שהוא בפנים בגוף ביד השם לרפאותו וכו', והנה הכתוב הפריש כי לא אמר ורפוא ירפא מן הבנין הקל, רק 'ורפא ירפא' שהוא מהבנין הכבד.

 

רמב"ן:'רק שבתו יתן ורפא ירפא' - ולא אמר שבתו ורפואתו יתן, להגיד שיתן השכר אל הרופאים וירפאו אותו, ולא יוכל לתבוע שיתן לו השכר והוא יעשה בו דברים אחרים רק ירפא בו על כל פנים.

 

רבנו בחיי: 'ורפא ירפא' - כל רפואה בבשר ודם לא מצאנוהו בכל הכתובים כי אם בדגש וכו', אבל בהקב"ה מצינו ברפה וכו', והטעם בזה כי הרפואה בבשר ודם אינה אלא על ידי צער וטורח והוא שיסבול הסם או המשקה המר, אבל רפואה של הקב"ה בנחת אין שם צער כלל כי ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה. ומה שאמרו חז"ל 'ורפא ירפא' מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות לא אמרו אלא במכה שבחוץ שהכתוב מדבר בה, אבל חולי מבפנים אין זה תלוי ביד הרופא אלא ביד הרופא כל בשר אשר בידו נפש כל חי.

 

בעל הטורים:'רק שבתו יתן' - למעוטי אם עבר על דברי הרופא.

 

רש"ר הירש: 'ורפא ירפא' - כפל הכתוב לשונו, להוציא מליבם של אלה הטועים ואומרים שמי ששואל ברופאים כביכול אינו בוטח ברחמי שמים: "מכאן שניתן רשותלרופא לרפאות". מצווה מן התורה להזדקק לעזרת הרופאים, ולא רק במקרה של פציעה כגון במקרה שלפנינו, אלא גם בכל שאר מחלות (עי' תוספות שם ד"ה שניתנה).

 

מלבי"ם:'ורפא ירפא' - בכפל, היינו אם נתרפא וחזר מחמת מכה, אבל שלא מחמת מכה פטור גם מרפואה, דלעניין זה איתקש עכ"פ לשבת וכו', וכפל רפא ירפא מורה שנתנה תורה רשות לרפאות וכו', ויש הבדל בין רפא בקל ובין מרפא בבנין הכבד, שהמרפא הוא על ידי אחרים, ומזה למדו שלא ירפאנו בעצמו ולא על ידי רופא בחינם רק על ידי רופא בשכר, שבזה הוא המרפא על ידי אמצעי.

 

* # *

 

מדע הרפואה עוסק בהבנת מחלות בני אדם, בדרכי מניעתן, ובריפויין.

מטרות הרפואה כוללות מניעת מחלות, פציעות, מומים, כאב, או סבל; ריפוי מחלות, פציעות, או מומים עד להבראה מלאה, או לפחות עד שיפור חלקי; שיקום חלקי או מלא של מחלות, פציעות, או מומים; שיפור באיכות החיים בכל הנוגע למצב גופני או נפשי.

מדע הרפואה המודרני מורכב מידיעות מתחומי מדע רבים, חלקם מתחומי מדעי-יסוד, וחלקם מתחומי מדעים קליניים.

 

במקרא משמש המושג רפואה במובן של מרפא והבראה ממחלה [1], ובמובן של תרופה [2]. רפואה נקראת גם ריפאות [3], ותרופה נקראת גם שיקוי [4]. המושג תרופה מוזכר פעם אחת במקרא [5], והוא מבואר בתלמוד בנוטריקון 'להתיר פה' [6], היינו לרפאות פה עליון (אילמות) או תחתון (עקרות). ואולי קשור פירוש זה לעובדה שתרופות נלקחות בדרך כלל דרך הפה.

 

רקע היסטורי ומדעי

 

חקר תולדות הרפואה הוא ענף מדעי בפני עצמו, אשר ניצניו ידועים כבר משחר ההיסטוריה של הרפואה, אך הוא התפתח כמקצוע ייחודי בעיקר במאתיים השנים האחרונות. הספר הראשון בעולם המערבי אשר הוקדש באופן בלעדי וישיר לחקר תולדות הרפואה נדפס בשנת 1503. מאז נתחברו ספרים רבים בהיבטים שונים של קורות הרפואה.

 

הרפואה עברה ועוברת תהפוכות ושינויים גדולים, הן מבחינה מדעית, הן מבחינה תפיסתית, והן מבחינה אירגונית.

 

בעולם הקדמון ובימי הביניים שלטו ברוב המדינות שיטות ריפוי מאגיות, כישוף, אסטרולוגיה, אמונות טפלות, ודרכי מסתורין שונות, הכוללים אמונה בכוחות על-טבעיים חיוביים ושליליים. חלק מדרכי הטיפול היו מבוססות על פולחני עבודה זרה בצורות שונות, ומכאן האיסור על דרכי האמורי, כמבואר להלן.

יוצאים מן הכלל במידה מסויימת היו רופאי מצרים הקדומה ורופאי יוון הקדומה, אשר פיתחו שיטות יותר הגיוניות ומדעיות לאבחון ולטיפול בחולים ובמחלות.

 

בעולם העתיק היתה הפרדה ברורה בין רפואה פנימית לבין רפואה ניתוחית, כאשר העוסקים בניתוחים היו נחותים מבחינת מעמדם וידיעותיהם. אחר כך היה מיזוג חלקי ביניהם, כאשר הרופא הכללי עסק בכל תחומי הרפואה.

 

הרפואה בעולם העתיק היתה מבוססת בעיקרה על התפיסה שמקור כל המחלות הוא הפרת האיזון התקין בין ארבע ליחות בגוף: דם, ליחה לבנה, מרה ירוקה, ומרה שחורה.

 

התפתחות הרפואה המודרנית - מדע הרפואה נותר ללא שינויים במשך שנים רבות, ורק בתקופת הרנסס החלה הרפואה להתקדם באופן מדעי וטכנולוגי.

אנטומיה - אנדריאס וזליוס הבלגי (1564-1514) פרץ את הדרך בחידושיו האנטומיים, והוא נחשב לחלוץ המדע הרפואי המודרני. בשנת 1543 הוא פרסם את סדרת ספריו הגדולים על האנטומיה של גוף האדם.

פיסיולוגיה - נקודת ציון היסטורית נוספת בהתפתחות מדע הרפואה היה הגילוי של מחזורי הדם, והעובדה שהלב מזרים דם ולא אוויר. דבר זה נעשה על ידי ויליאם הרווי האנגלי (1657-1578). הוא פרסם את ספרו על תנועת הלב והדם בבעלי חיים בשנת 1628. האנטומיה של וזליוס והפיסיולוגיה של הרווי היוו פריצת דרך משמעותית לרפואה הקלינית והמחקרית.

ביולוגיה תאית - העידן של ביולוגיה תאית החל עם התגלית של המיקרוסקופ בידי אנטוני ון לווינהוק ההולנדי (1723-1632). מאז התפתחו מיקרוסקופים משוכללים ביותר, עם אפשרויות רבות לתיאור מרכיבים שונים של התא.

מדעי הכימיה האורגנית, הביו-כימיה והביו-פיסיקה המודרניים החלו להתפתח בראשית המאה הי"ט, והביאו להתקדמות רבה בהבנה המולקולרית והמטבולית.

הרדמה - הגילוי של חומרים הגורמים להרדמה בעת פרוצדורה כירורגית הביא לפריצת דרך בתחום ההרדמה, ובעקבות זאת איפשר את פיתוח הכירורגיה. מורטון האמריקאי הדגים לראשונה את השפעת האתר כחומר אנסטטי בעת ניתוח בשנת 1846. ג'יימס יונג סימפסון הסקוטי הנהיג לראשונה הרדמה בכלורופורם בעת לידה בשנת 1847. מאז חלו התפתחויות רבות בתחום ההרדמה ושיכוך כאבים, אשר מאפשר ניתוחים מסובכים וארוכים מאד, ושליטה טובה על כאבים ממקורות וסיבות שונים.

מדע הבקטריולוגיה החל להתפתח בצורתו המודרנית על ידי לואיס פסטר הצרפתי (1895-1822), ומאוחר יותר על ידי רוברט קוך (1910-1843). יחד הם פיתחו את העקרונות של מדע הבקטריולוגיה, ואיפשרו טיפול במחלות זיהומיות ובהדברת מגפות. ג'וזף ליסטר האנגלי (1912-1827) הנהיג את השימוש בחומרים מחטאים בכירורגיה, ובכך הציל חיים רבים. עידן הטיפולים האנטיביוטיים החל על ידי פאול אהרליך הגרמני (1915-1854) שגילה בשנת 1910 את הסלוארסן (תכשיר המכיל ארסן) לטיפול בעגבת, ועל ידי סיר אלכסנדר פלמינג האנגלי, שגילה בשנת 1928 את הפניצילין.

מדע ההדמיה החל עם הגילוי של קרני רנטגן על ידי וילהלם קונרד רנטגן הגרמני (1923-1845). מאז התפתחו אמצעי הדמיה מגוונים - אולטרא-סאונד, חומרי ניגוד וחומרים רדיו-אקטיביים. בהמשך התפתחו אמצעי הדמיה משוכללים ומדוייקים יותר כמו טומוגרפיה ממוחשבת ותהודה מגנטית.

 

הקידמה הרפואית העכשווית - אכן, הקידמה הרפואית בחמשת העשורים האחרונים היא ללא תקדים בהיסטוריה המדעית-רפואית האנושית.

תוך זמן קצר יחסית התפתחו טכניקות מתוחכמות של השתלת איברים; החייאה מלאכותית ושימוש באמצעי החייאה מתוחכמים, כמו מכשיר הנשמה ותרופות מתקדמות ביחידות לטיפול נמרץ; טכניקות מתוחכמות מאד של פוריות, כמו הזרעה מלאכותית והפריה חוץ גופית; ובעיקר יש לציין את עידן הגילויים המפתיעים בתחום הגנטיקה והשיבוט.

 

מקצועות רפואיים - עם התגברות הידע המדעי והאפשרויות הטכנולוגיות החלה תקופה של פיצול תת-מקצועי רב. קיימת חלוקה בין רופאים-קלינאים, העוסקים בעיקר ברפואה מעשית המיושמת בטיפול ישיר בחולה, לבין רופאים-מדענים, העוסקים בעיקר במדעי-היסוד של הרפואה, ובמחקר רפואי בסיסי.

 

מדעי היסוד ברפואה כוללים מקצועות כמו אימונולוגיה (תיאור המערכת החיסונית), אמבריולוגיה (תיאור התפתחות העובר), אנטומיה והיסטולוגיה (תיאור המבנה התקין של איברי הגוף, ושל התאים והרקמות של הגוף), אתיקה (תיאור מערכת השיקולים המוסריים ברפואה), בקטריולוגיה, וירולוגיה ופרזיטולוגיה (תיאור החיידקים, הנגיפים והטפילים מחוללי המחלות), גנטיקה (תיאור הגורמים התורשתיים), פיסיולוגיה (תיאור התיפקוד של מערכות הגוף השונות), פרמקולוגיה (תיאור התרופות ודרכי פעולתן), פתולוגיה (תיאור הממצאים החולניים במערכות הגוף), ועוד.

בשנים האחרונות נוספו ענפי רפואה שאינם עוסקים בטיפול ישיר בחולה הבודד, אלא בהיבטים הציבוריים של הרפואה, כמו רפואה מונעת, רפואה סביבתית, אפידמיולוגיה (תיאור פיזור המחלות ושכיחותן), רפואה ציבורית, ומינהל רפואי.

ענפים נוספים ברפואה כוללים רפואה משפטית, רפואה צבאית, כלכלת רפואה, חינוך רפואי, רפואה ומשפט.

 

המדעים הקליניים כוללים את המקצועות ה'גדולים' ברפואה - רפואה פנימית, כירורגיה, רפואת נשים ומיילדות, רפואת ילדים, ופסיכיאטריה.

עם הזמן החל פיצול בתוך ענפי הרפואה הראשיים. הכירורגיה התפצלה למקצועות מיוחדים כמו אורולוגיה (ניתוחים במערכת המין הגברית ומערכת והשתן), אורטופדיה (ניתוחי עצמות, שרירים ופרקים), אף-אוזן-גרון, השתלות איברים, כלי דם, לב-חזה (ניתוחי לב וריאות), נוירוכירורגיה (ניתוחים במוח ובחוט השדרה), ניתוחי ילדים, עינים, פלסטיקה (ניתוחים לנוי וניתוחי עור), ועוד. הכירורגיה הכללית עוסקת בעיקר בניתוחי בטן, ניתוחי בלוטת התריס, וניתוחי שד. מקצוע מקורב ונחוץ לכירורגיה הוא ההרדמה וטיפול בהתאוששות. בהמשך חלה התפצלות גם ברפואה הפנימית למקצועות מיוחדים כמו אונקולוגיה (מחלות ממאירות), אלרגולוגיה (מחלות רגישות-יתר), אנדוקרינולוגיה (מחלות הפרשה פנימית), גסטרו-אנטרולוגיה (מחלות מערכת העיכול), גריאטריה (מחלות הזיקנה), דרמטולוגיה (מחלות עור), המטולוגיה (מחלות דם), מחלות זיהומיות, טיפול נמרץ, נוירולוגיה (מחלות המוח, העצבים והשרירים), נפרולוגיה (מחלות כליות ודרכי השתן), פולמונולוגיה (מחלות ריאות), קרדיולוגיה (מחלות לב), ראומטולוגיה (מחלות פרקים), שיקום, ועוד. בשנים האחרונות חל פיצול דומה גם ברפואת ילדים.

בנוסף לכך יש הבדלה בין העוסקים ברפואה קהילתית (אמבולטורית) לבין העוסקים ברפואה אשפוזית. יש גם מומחים לרפואה דחופה, העוסקים בטיפול בחולים המגיעים בדחיפות לחדרי מיון או למרכזי רפואה דחופה בחבלות.

כיום יש נסיון לתקן את פיצול היתר, ולחזור ככל האפשר לרפואת משפחה ולרפואה כללית בצורות שונות.

 

עקרונות הרפואה המודרנית - הרפואה הרגילה בצורתה המודרנית/מערבית מבוססת על מידע בסיסי מתחומי מדע שונים, שיש להם שייכות לאיבחון, למניעה, ו/או לטיפול במחלות, פציעות או מומים; על הסבר הגיוני-מדעי לפעילות הרפואית; על מידע קליני, מתוך נסיון מצטבר ותצפיות מתמשכות; ועל ביצוע ניסויים מבוקרים ויזומים להרחבת הידע הבסיסי והקליני, לעידכון הנתונים הקיימים, ולגילוי שיטות ואמצעים חדשים בתחומי האיבחון, החיזוי, המניעה והטיפול של מחלות, פציעות ומומים.

הרפואה המודרנית שואפת להתחדשות מתמדת, להכרה בטעויות, לשיפור ולבקרה עצמית, ולנסיון מתמיד לתקן ולשפר את הידוע והמקובל, ולעתים אף לשנות לחלוטין תפיסות וגישות, שהתבררו כבלתי נכונות.

 

סמל הנחש - הנחש התקבל כסמל הרפואה באופן בינלאומי. מקור הקשר בין נחש לבין ריפוי הוא נחש הנחושת שנצטווה משה לעשות, כדי לרפא את בני ישראל מהמגיפה של הנחשים השרפים [7]. במשך הזמן הפך נחש הנחושת הזה למוקד של עבודה זרה, ולכן חזקיהו המלך כתת אותו והשמידו [8]. לפי חז"ל לא נחש ממית ולא נחש מחיה, אלא בזמן שישראל מסתכלים כלפי מעלה, ומשעבדים את ליבם לאביהם שבשמים היו מתרפאים, ואם לאו היו נימוקים [9]. יש מי שכתב, שדעת עליון נשגבה מאתנו להבין מדוע נחש הנחושת ריפא מהמגיפה של הנחשים השרפים [10].

גם אצל היוונים והרומאים הקדמונים היה נחש קשור כסמל רפואי, שכן אליל הרפואה שלהם מופיע עם מטה ביד ימינו, כשנחש עבה מתפתל סביבו.

היחס הכללי לרפואה במחשבת ישראל

 

הקב"ה הרופא האמיתי - על פי השקפת היהדות הרופא האמיתי הוא הקב"ה, והרפואה האמיתית היא ההליכה בדרכי התורה ושמירת המצוות [11].

דבר זה נלמד מפסוקים אחדים במקרא: 'ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלקיך, והישר בעיניו תעשה, והאזנת למצותיו, ושמרת כל חקיו, כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך, כי אני ה' רפאך' [12], ומלמדך תורה ומצוות למען תנצל מהם, כרופא הזה האומר לאדם אל תאכל דברים שמחזירים אותך לידי חולי, וזהו איזון מצוות [13]. ופירוש הפסוק לפי חז"ל: אם תשמע - לא אשים; ואם לא תשמע - אשים, ואף על פי כן 'אני ה' רופאך' [14]. ומכאן שכל העוסק בתורה, יסורין בדלין הימנו [15]; 'והסרתי מחלה מקרבך' [16]; 'ואם לא תשמעו לי, ולא תעשו את כל המצות האלה וגו', והפקדתי עליכם בהלה את השחפת ואת הקדחת וגו' [17]; 'אני אמית ואחיה, מחצתי ואני ארפא, ואין מידי מציל' [18]; 'הרפא לכל תחלואיכי' [19]; 'כי הוא יכאיב ויחבש' [20]. וכן מצינו בספר בן סירא: 'למרקחת ירקחם הרוקח, אך קצרה ידו לרפאות אם ה' לא יתן חיים על פני הארץ, לכן כי חלית בני מהר העתר אל ה' והוא ירפאך' [21].

 

הבדלים בין רפואת הקב"ה ורפואת בשר ודם - רופא בשר ודם הוא שליחו של הקב"ה לרפא את בני האדם, וכדברי בן סירא: 'הרופא והמרפא יצרם ה' וגו', וחכמה אצל ילודי אשה להתפאר ברב נפלאותיו' [22]. אך יש הבדל בין רפואת הקב"ה לבין רפואת רופא בשר ודם: האחרון מכה באיזמל ומרפא ברטיה, אבל הקב"ה במה שהוא מכה הוא מרפא [23]; רפואת רופא בשר ודם כרוכה בדרך כלל בצער, בכאב, בסבל, ובטורח (ניתוחים, תופעות לוואי של תרופות, בדיקות מסובכות, הוצאות כספיות וכיוצ"ב), ולכן כל רפואה הנעשית בידי אדם, כתובה במקרא עם פ"א דגושה; לעומת זאת, רפואת הקב"ה היא קלה, מהירה, וללא כל סבל, ולכן במקרא היא כתובה עם פ"א רפויה [24]; רופא ורפואה אינם עוקרים את המחלה מעיקרה, אלא מרפאים מכאן ולהבא [25].

 

יחסי הלכה ורפואה - ההלכה והרפואה מתייחסות זו לזו בשני מישורים:

האחד, הוא המישור החיובי ההדדי, בו הרפואה יונקת מההלכה את הכללים והפרטים המוסריים המנחים, וההלכה קולטת לתוכה את הרפואה כעיסוק של מצווה, ונעזרת בה בפתרון עניינים שונים. ואמנם בכל הדורות התייחסו חכמי ישראל בהערכה ובכבוד למקצוע הרפואה ולעוסקים בו, ורבים מענקי הרוח היהודיים שימשו בו זמנית כרבנים ותלמידי חכמים וכרופאים.

והשני, הוא בתחומי ההתנגשות והסתירה ביניהם. שהרי הרפואה וההלכה שתיהן מקיפות ואופפות כל אדם מישראל במשך כל שעות היממה, בכל ימות השנה, איש ואשה, עולל וזקן, ומטבע הדברים מתעוררות סתירות ובעיות בדרכי הפעולה של שני מקצועות אלו. ברם, מאחר והמגמה הסופית זהה לשניהם, אין ספק שגם בשלבי הביניים ניתן למצוא פתרון מניח את הדעת על פי העקרונות של שני המקצועות [26]. ואמנם מאמץ רב מושקע בכל הדורות על ידי גדולי הפוסקים למצוא פתרונות נאותים ונכונים על פי עקרונות הפסיקה לבעיות הלכתיות שהרפואה מעוררת.

חיוב הרפואה

 

ההיתר העקרוני והסיבות להיתר - ההיתר לעסוק ברפואה נדרש על ידי חז"ל מהפסוק 'ורפא ירפא' [27], מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות [28].

מספר נימוקים ניתנו על ידי המפרשים לצורך המיוחד לתת היתר לעסוק ברפואה, מה שלא מצינו בשום מקצוע ועיסוק אחר, היינו לא מצינו היתר מיוחד ומפורש לעסוק בפיסיקה, בנגרות, במסחר וכיוצ"ב:

יש מי שכתב, שהצורך במתן רשות לעסוק ברפואה הוא החשש שלא יאמר הרופא מה לי בצער הזה, שמא אטעה ונמצאתי הורג נפשות בשוגג, הילכך נתנה לו תורה רשות לרפאות [29].

יש מי שכתבו, שהרשות ניתנה כדי שיוכל הרופא לרפא בשכר, ולא יצטרך לרפא בחינם דווקא [30].

יש מי שכתבו, שהרשות באה להתיר לרפאות לא רק חולאים הבאים בידי אדם, אלא גם חולאים הבאים בידי שמים, שבזה יש יותר דמיון לביטול גזירת מלכו של עולם [31].

יש מי שכתב, שההיתר לעסוק ברפואה בא ללמד שאפילו אם רופא אחד נכשל, מותר לפנות לעוד רופא, ואין אנו אומרים, שכיוון שהרופא האחד נכשל, הרי זה רצונו של מקום [32].

יש מי שכתב, שהרשות ניתנה דווקא לעיסוק ברפואה, ולא ניתנה רשות לעיסוק במקצועות אחרים, מכיוון שעצם הרפואה ודרכי טיפוליה הם בספק, אלא שמכל מקום אין דרך אחרת לפני בני אדם, וכך הוא דרכו של עולם [33].

אכן, ההסבר הנפוץ בדבר הצורך במתן הרשות לעסוק ברפואה הוא כדלקמן: היתה סברה לומר שעיסוקו של הרופא בריפוי החולה או הפצוע עלול להוות סתירה לגזירת מלכו של עולם, והתערבות ברצונו של הקב"ה בניהול עולמו, שהרי הקב"ה הוא המוחץ והוא הרופא, כמו שנאמר 'מחצתי ואני ארפא, ואין מידי מציל' [34]. על כן באה התורה ונתנה רשות מפורשת לעסוק ברפואה, ובכך הוכיחה שאין לראות בפעולה זו משום סתירה לרצונו כביכול של הקב"ה [35]. ההסבר לכך שאמנם אין בזה סתירה לגזירת מלכו של עולם הוא, שאמנם הכל בידי שמים, וקיימת השגחה פרטית על כל יצורי עולם, אך רצונו כביכול של הקב"ה הוא שהרופא יהא שלוחו של מקום לרפא, ולפיכך נתן הקב"ה לבני אדם את היכולת השכלית לאבחן מחלות, להמציא תרופות וטיפולים, ולרפא מחלות ופציעות. יחד עם זאת צריך כל אחד ואחת לדעת, שהכל תלוי בקב"ה, ועל כל אחד לשים מבטחו בו יתברך [36].

 

הגישה האמונית לרפואת בני אדם - ואמנם אין סתירה בין האמונה בהשגחה פרטית, שמתוכה נובעת האמונה שהמחלות וריפויין הן בידי הקב"ה בלבד, לבין האמונה כי יש מצווה לרופא לרפא בדרכי הטבע כמידת יכולתו, "כי כמו שברא ה' המזונות לקיום האדם הבריא, כן ברא הרפואות לקיום האדם החולה, וכמו שאין ראוי לומר איני רוצה לאכול ולשתות, שאם נגזרה עלי חיים - אחיה, ואם מיתה - אמות, וודאי זה מתחייב בנפשו, כי ה' רוצה שנחיה, אבל באמצעות מזון, כן החולה האומר לא אקח רפואות וכו', זה גם כן מתחייב בנפשו, שה' רוצה שתחיה, אבל על ידי רפואות" [37]; וכן "החסיד השוטה המואס בעזרתו של רופא, ונשען רק על עזרת ה', דומה לאיש רעב המואס מאכילת לחם ומקווה שה' ישמרנו וירפאנו מן המחלה הזאת הנקראת רעב" [38].

ומצינו הסבר רעיוני למעשי הרופא בכמה מקורות:

"מעשה ברבי ישמעאל ורבי עקיבא, שהיו מהלכים בחוצות ירושלים, והיה עמהם אדם אחד. פגע בהם אדם חולה, אמר להם: רבותי, אמרו לי במה אתרפא. אמרו לו: עשה כך וכך עד שתתרפא. אמר להם: מי הכה אותי? אמרו לו: הקב"ה. אמר להם: ואתם נכנסים עצמכם בדבר שאינו שלכם, הוא הכה ואתם מרפאים, אינכם עוברים על רצונו? אמרו לו: ומה מלאכתך? אמר להם: עובד אדמה אני, והרי המגל בידי. אמרו לו: מי ברא את הכרם? אמר להם: הקב"ה. אמרו לו: ואתה מכניס עצמך בדבר שאינו שלך, הוא ברא אותו, ואתה קוצץ פירות ממנו? אמר להם: אין אתם רואים המגל בידי? אילמלי אני יוצא וחורשו ומכסחו ומזבלו ומנכשו לא תעלה מאומה. אמרו לו: שוטה שבעולם, ממלאכתך לא שמעת מה שכתוב [39] 'אנוש כחציר ימיו', כשם שהעץ אם אינו מנכש ומזבל ונחרש אינו עולה, ואם עלה ולא שתה מים ולא נזבל אינו חי, כך הגוף, הזבל הוא הסם ומיני הרפואה, ואיש אדמה הוא הרופא. אמר להם: בבקשה מכם אל תענישוני" [40].

ועוד: "שלא תאמר הואיל והקב"ה ציווה על החולה להחזיקו בחוליו, ואסר אותו במיטתו, אין לאדם להשתדל לבקש לו רפואה, אין הדבר כן, שהדל הוא החולה והמשכיל הוא הרופא, ואף על פי שהקב"ה בעצמו אסר את החולה במיטת חוליו, בכל זאת רצונו הוא שהרופא ישתדל ברפואתו, ויסייע לו לצאת מכבלי מחלתו" [41].

 

החובה לרפא - להלכה נפסק שלא רק שנתנה תורה רשות לרופא לרפאות, אלא שמצווה היא [42], ובכלל פיקוח נפש הוא, ואם מונע עצמו, הרי זה שופך דמים [43]. שכן לאחר שיש רשות לעסוק ברפואה, ממילא יש בפעולה זו מצווה רבה של הצלת נפשות וגמילות חסד עם הבריות, והרופא נחשב כשלוחו של הקב"ה בשיכלול ושיפור עולמו, שכן התפיסה היהודית היא, שהרפואה היא שליחות וייעוד. אכן, גישה זו עומדת בניגוד לתפיסה האתית-חילונית של העמים כיום שהעיסוק ברפואה הוא מקצוע, והיחס בין החולה לרופא הוא יחס חוזי-משפטי.

 

מקורות החיוב לרפא - ביחס למקור המצווה מן התורה שחלה על הרופא לרפא את החולה מצינו מספר שיטות:

יש מי שכתב, שחייב הרופא מן התורה לרפא חולי ישראל מדין השבת אבידה, וזה נכלל בפירוש מה שאמר הפסוק 'והשבתו לו' [44], ודרשו - לרבות אבדת גופו [45], שכשרואה אותו מסוכן, חייב להצילו בגופו, או בממונו, או בחכמתו [46]. יש שלמדו מכאן [47], שאם הרופא נמנע מלרפאות, הוא עובר גם על לאו של 'לא תוכל להתעלם' [48].

יש מי שכתבו, שהמצווה היא מהפסוק 'וחי עמך' [49], או [50] 'וחי אחיך עמך' [51].

יש מי שכתב, שמקור המצווה לרפא הוא מהפסוק [52] 'לא תעמד על דם רעך' [53].

יש מי שכתב, שמקור המצווה הוא מהפסוק [54] 'ואהבת לרעך כמוך' [55].

ויש מי שכתב, שהלימוד הוא מהפסוק 'אשר יעשה אתם האדם וחי בהם' [56], שהרופא המרפא את החולה ומחייהו מקיים מצווה זו [57].

לאור כל זאת יש מי שהקשה [58], שאם רפואה היא מצווה, למה נזקקה התורה למתן רשות. ותירצו, שלולי הרשות לא היינו יודעים להכליל את חיוב הרפואה באחד הלימודים האחרים, שהרי בהם לא נאמר במפורש חיוב הרפואה, אבל מרגע שיש לימוד על רשות לרפא, ממילא הופך הדבר למצווה על פי אחד הפסוקים כנ"ל [59]. ועוד אפשר לתרץ, שיש דרגות שונות של 'רשות' [60], כגון דבר שאין בו שום חובה ושום מצווה, כמשמעותו הרגילה; או דבר שאין חובה לעשותו, אבל אם עשה אותו קיים מצווה ומקבל שכר; או דבר שיש בו קצת מצווה, אבל לא מצווה גמורה; או דרגות שונות של מצווה וחובה, שנקראו רשות בגלל שחסר בהם חלק מתנאי המצווה, ועניין הרשות ברפואה הוא בדרגה הגבוהה של מושג זה [61].

 

חשיבות מקצוע הרפואה - לאור מעמדו של מקצוע הרפואה כעיסוק של מצווה, דבר שכמעט לא מצינו בשום מקצוע לא-תורני אחר - יש מי שכתב, "שיש למלאכת הרפואה מבוא גדול מאד במעלות השכליות והמידות, ובידיעת השם יתברך, ובהגיע אל ההצלחה האמיתית, ויהיה לימודם ובקשתם עבודה מן העבודות הגדולות, ולא תהיה אז כאריגה וכנגרות" [62]; "מלאכת הרפואה מכל מלאכות חשובה, כי היא מלאכה וחכמה, ואל חכמת הטבע קרובה" [63].

 

גדרי מצות הרפואה - עצם הפעולה או ההצלחה, יש שמשמע מהם, שעצם פעולת הרפואה היא המצווה, בלא קשר לתוצאות הטיפול הרפואי; ולעומתם יש שמשמע מהם, שהמצווה מתקיימת דווקא אם הטיפול הצליח, אבל אם עסק ברפואה ונכשל בטיפולו, לא קיים בכך מצווה [64].

 

רפואה פנימית או חיצונית - יש הסבורים, שהרשות והמצווה לרפא היא רק מכות ופצעים חיצוניים, שהרי הלימוד מהפסוק 'ורפא ירפא' מדבר על נזק גופני חיצוני, שיש עליו חיוב חמישה תשלומי נזק, אבל חולי פנימי הוא ביד הקב"ה, ולא בידי הרופאים [65]. אכן, להלכה הכריעו הפוסקים, שמצות הרפואה כוללת גם רפואה פנימית, וכל דבר שיש לרופאים ידע לרפא אותו [66], וכמבואר בתלמוד מדוגמאות רבות, שריפאו רופאים מחלות פנימיות של תנאים ואמוראים [67]. ויש מי שהוכיח, שהחיוב לרפא כולל גם רפואה פנימית על פי ההגדרה הלשונית, שלשון 'רפואה' היא פנימית, ולשון 'מזור' היא מבחוץ [68], ומכאן ש'רפא ירפא' כולל רפואה פנימית [69]. יש מי שהוסיף, שבימינו ניתן להסתכל על האיברים הפנימיים באמצעות מכשירים ואמצעי הדמייה, ולפיכך דין מחלות פנימיות כדין מכות חיצוניות [70].

 

צדיקים ושאר בני אדם - יש מי שכתב, שהרשות והמצווה לרפא היא רק בתנאים של היעדר צדקות ויראת שמים, אבל באופן אידיאלי, ברצות ה' דרכי איש, אין לו עסק ברופאים, ושכן היו הצדיקים עושים בזמן הנבואה, שלא היו דורשים ברופאים אלא בנביאים, והראיה מהנאמר אצל אסא המלך 'וגם בחליו לא דרש את ה' כי ברפאים' [71], והרשות היא לרופא לרפאות, אבל אין רשות לחולה להתרפאות [72]. על שיטה זו יש יש שהקשו מהמשנה [73], שהיה בבית המקדש בן אחיה הממונה על מחלות מעיים, ומשמע שאפילו בתוך בית המקדש לא סמכו על הנס, והיה רופא למצבים חולניים שכיחים [74]; הביקורת על אסא היתה דווקא בגלל שלילת האמונה בקב"ה כמקור הרפואה, ונתינת כוח הרפואה הבלעדי ברופאים, ולא בגלל עצם השימוש ברופאים, או שהביקורת על אסא היתה בכך ששם השתמשו בכהנים-רופאים שעסקו בטקסים אליליים ובקסמים כדי 'לרפא' את החולים [75]; ובעיקר שיש סתירה בדברי הפוסק עצמו בנידון [76]. 

יתר על כן, ברור גם לשיטה זו, שהכוונה דווקא לתקופת הנבואה, כשישראל היו צדיקים גמורים, וענייניהם התנהגו שלא על פי הטבע, אבל בזמן הזה שנסתם כל חזון, ונפסקה נבואה מישראל, גם לשיטה זו מחוייבים להתנהג על פי עצת הרופאים בדרכי הרפואה הטבעיות והמקובלות [77], ואין כל הגיון להשתמש בדרכים בלתי מובנות על מנת להימנע משימוש בתרופות מובנות ומקובלות, כיוון שהתורה נתנה רשות לרופא לרפאות [78].

 

מקורות והערות

 

[1] כגון ירמיה ל יג; [2] כגון ירמיה מו יא; [3] משלי ג ח; [4] משלי שם; [5] יחזקאל מז יב; [6] סנהדרין ק א; מנחות צח א; [7] במדבר כא ח-ט; [8] מל"ב יח ד; [9] ר"ה כט א; [10] א"ע במדבר שם. וראה מה שכתב הרמב"ן שם; [11] וראה בשיר השירים רבה ו יז - מתלא אמר, תרעא דלא פתיח למצוותא, יהא פתיח לאסיא (ובתירגום: המשל אומר, שער שאינו פתוח למצוות, יהא פתוח לרופאים); [12] שמות טו כו. וראה בס' בני יששכר, חודש אייר, מאמר א אות ג, שחודש אייר הוא נבחן ומנוסה בחכמת הרפואה, כי בו התחיל לרדת המן לישראל, שאין בו לא חולי  ולא מכאוב, ורמז יש בו 'איר' ראשי תיבות 'כי אני ה' רפאך', וכן כתב רמז זה בחידושי חת"ס שבת קמז ב; [13] רש"י ודעת זקנים מבעלי התוספות עה"פ. אמנם בפשטות משמע, שאם בני ישראל ילכו בדרכי ה' הוא לא ישים עליהם את המכות שראו במצרים (רשב"ם שם), אך משמע גם שיסיר כל מחלה על פני הארץ (א"ע שם); [14] סנהדרין קא א; [15] ברכות ה א; [16] שמות כג כה; [17] ויקרא כו יד; [18] דברים לב לט. וראה פסחים סח א; [19] תהלים קמז ג. ואף שכוונת הפסוק מבחינה רוחנית, אך אין מקרא יוצא מידי פשוטו, וכוונתו גם לרפואת מחלות נפש; [20] איוב ה יח; [21] בן סירא לח ז-ח; [22] בן סירא, לח ב,ו; [23] שמות רבה מט ג; ויקרא רבה סופי"ח; תנחומא וישב ט; שם בשלח כג-כד; [24] א"ע שמות כא כו; רבנו בחיי שמות כא יט; בעל הטורים שמות טו כו. וראה בס' דבש לפי מהחיד"א מערכת רי"ש אות יח, שהקשה מכמה פסוקים במקרא שרפואת הקב"ה אף היא בפ"א דגושה, וראה מה שכתב בדבש דיבורים שם; [25] כתובות עד ב; ירושלמי כתובות ז ז; [26] ראה א. שטינברג, אסיא, ב, תשמ"א, עמ' 9 ואילך; [27] בפסוקנו; [28] ברכות ס א; ב"ק פה א. וראה בתו"ש שמות פכ"א אות שעו, ובשו"ת יחל ישראל ח"ב סי' נו, על הלימודים השונים הנלמדים מהפסוק; [29] רמב"ן תורת האדם שער הסכנה. וראה עוד בנידון בעולת ראיה ח"א עמ' שצ; [30] ר"י מאורליינאש, הובאו דבריו בתוס' רבי יהודה החסיד, ברכות ס א ד"ה מכאן, ובתוס' הרא"ש שם; מושב זקנים מבעלי התוספות שמות כא יט. וראה גם במרדכי ב"מ סי' תנה; ב"י יו"ד סי' קעז; [31] תוס' ר"י החסיד, ברכות ס א; תוס' ב"ק פה א ד"ה שניתנה; מושב זקנים מבעלי התוספות על שמות כא יט; [32] מושב זקנים שמות כא יט; [33] שו"ת דעת כהן סי' קמ; עין איה, ברכות ס א; [34] דברים לב לט; [35] ראה רש"י ב"ק פה א ד"ה נתנה; תוס' שם ד"ה שניתנה; [36] ואגב, מה שלדעת ההלכה היה רק בגדר הוה-אמינא וסלקא-דעתך בלבד, נשאר אצל כיתות דתיות שונות בגדר של מסקנה והלכה למעשה של איסור התערבות בלתי טבעית בבריאה בדרך של רפואה. דבר זה היה מאז ומעולם, ובזמנינו הוא בולט באמונת כת נוצרית מסויימת. וראה על כת זו בשו"ת מנחת יצחק ח"ו סוסי' פ; [37] ר' יעקב צהלון, אוצר החיים, בהקדמה ד"ה תשובה; [38] רמב"ם, ספר הקצרת. וראה פיהמ"ש לרמב"ם פסחים ד ט; [39] תהלים קג טו; [40] מדרש שמואל פרשה ד סי' ז; מדרש תמורה פרשה ב, ומובא בס' הפרדס לרש"י. וראה בס' עץ חיים לר' יעקב חאגיז על המשנה פסחים ד ט, ובס' חיים טובים לר' חיים פאלאג'י ד"ג ע"ב; [41] זוהר, ח"ג דרצ"ט, בתרגום לעברית; [42] ראה נדרים מא ב; [43] רמב"ן תורת האדם שער הסכנה; טושו"ע יו"ד שלו א; [44] דברים כב ב; [45] ספרי עה"פ; ב"ק פא ב; סנהדרין עג א; [46] הרמב"ם בפיהמ"ש נדרים ד ד; תורת האדם לרמב"ן שער הסכנה; הר"ן נדרים שם; ט"ז יו"ד סי' שלו סק"ד; ש"ך שם סק"ב. וראה בחי' מהר"ץ חיות ב"ק פה א; מנ"ח מ' רלז; מלבי"ם ספרי שם; [47] מהרש"א סנהדרין עג א; העמק שאלה, שאילתא לח, סק"א; קומץ למנחה מבעל המנ"ח מ' רלז; [48] דברים כב ג; [49] ויקרא כה לה; [51] שם לו; [51] שאילתות שאילתא לח; רמב"ן עה"ת ויקרא כח לו; [52] ויקרא יט טז; [53] הר"י מאורליינאש, הובאו דבריו בתוס' ר"י החסיד ותוס' הרא"ש ברכות ס א, על פי סנהדרין עג א; [54] ויקרא יט יח; [55] רמב"ן, תורת האדם שער הסכנה. וראה בשו"ת ציץ אליעזר ח"ה קונט' רמת רחל סי' כא; [56] ויקרא יח ה; [57] תורת הבית לרשב"א סי' ס סע' ח; שו"ת התשב"ץ ח"ג סי' לז; [58] ט"ז יו"ד סי' שלו סק"א; [59] ראה דברי שאול לבעל השו"מ על יו"ד סי' שלו; תו"ת שמות פכ"א אות קמה; שו"ת ציץ אליעזר ח"ה קונט' רמת רחל סי' כא; [60] ראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך יב, ע' חובה, מצוה, רשות, עמ' תרמה ואילך, אות ג; [61] ראה א. שטינברג, הקדמה לספר הלכות רופאים ורפואה, עמ' טז-יז; [62] רמב"ם שמונה פרקים, פ"ה; [63] ס' המבקש, עמ' מ; [64] ראה מאמרו של הרב נ. לאם, תורה שבעל פה, כה, עמ' קמ ואילך; [65] א"ע שמות כא יט, ותהלים לב י; רבנו בחיי שמות שם; פלתי יו"ד סי' קפח סק"ה. וראה שו"ת שערי צדק חיו"ד סי' קמג; [66] מטה משה עמוד גמילות חסד ח"ד פ"ג; שו"ת ציץ אליעזר ח"ה קונט' רמת רחל סי' כ, אות ד; שערי הלכה ומנהג, ח"ג סי' קל. וכן ראה במנחת קנאות עמ' 112 ואילך, שדחה שיטת הא"ע. וראה תוס' ב"ק פה א ד"ה שניתנה; [67] ראה ברכות מ א, שם מד ב, שם נא א; שבת סו-סז, שם קמ א; נדרים מט א, שם נ ב; גיטין סז א-ב; ב"מ פה ב; ע"ז כז ב; [68] ראה ביאור הגר"א ליהושע ה יג; [69] א. שטינברג, הקדמה לס' הלכות רופאים ורפואה, הע' 35; [70] הרב ז. סגל, שנה בשנה, תשמ"ב, עמ' 204 ואילך; [71] דבהי"ב טז יב; [72] רמב"ן ויקרא כו יא; צידה לדרך מאמר ה כלל ב; [73] שקלים ה א, וירושלמי שם; [74] אאמו"ר בשערי משה ח"ב סי' נח; [75] ראה בספרו של הגרי"ד סולובייציק, איש האמונה, עמ' 50, בהע' 42; [76] שיטה זו של הרמב"ן היא נגד דעתו ההלכתית בתורת האדם, שער הסכנה, שיש מצווה לרפאות, וכבר דנו בכך בכמה מקורות - פתח עינים לחיד"א ב"ק פה ב; ברכ"י יו"ד סי'  שלו אות ב; מעשה אברהם ח"א דק"כ ע"ב; עקדת יצחק שער כו; שו"ת ציץ אליעזר ח"ה קונט' רמת רחל סי' כ; [77] שו"ת ציץ אליעזר שם; שו"ת יחוה דעת ח"א סי' סא; [78] שערי הלכה ומנהג, ח"ג סי' קלא.