אנציקלופדיה הלכתית רפואית - רגל

טו. רגל

 

ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה ותשב אליו אל התבה כי מים על פני כל הארץ וישלח ידו ויקחה ויבא אתה אליו אל התבה[בראשית ח ט]

 

פרשנות המקרא

 

רמב"ם, מורה נבוכים חלק א פרק כח: רגל שם משותף, הוא שם הרגל 'רגל תחת רגל' (שמות כא כד), ויאמר עוד בעניין ההליכה אחרי מישהו 'צא אתה וכל העם אשר ברגליך' (שמות יא ח), ענינו ההולכים אחריך. ויאמר גם בעניין הסבתיות 'ויברך ה' אותך לרגלי' (בראשית ל ל) בגללי, כלומר בעבורי וכך מתרגם [יונתן בן עוזיאל] כל אבר פעולה והליכה 'גבורתיה', כי כולם המטרה בהם הפעולות המופעלות על ידי רצונו

 

רגל במובן האנטומי של איבר הליכה מוזכר בתורה 49 פעמים

 

למושג 'רגל' מובנים רבים: בסיס ומשען לכלי (שמות כה כו, שם לז יג), בגלל ובעבור משהו או מישהו (בראשית ל ל, שם לג יד), הליכה אחרי מישהו (שמות יא ח), פעם (במדבר כב כח), כל אחד משלש החגים - פסח, שבועות וסוכות (שמות כג יד), 'לרגל' במובן של אמירת רכילות (תהלים טו ג), 'לרגל' במובן של בילוש וריגול (במדבר כא לב)

 

* # *

 

חז"ל תיארו את חלקי הרגל בצורה מפורטת [1], ודנו בשינויים שונים הנובעים ממומים או מפציעות ברגלים.

 

       רגל במובן המצומצם הוא כף הרגל [2], וכן הוא בלשון התורה [3], אך במובן רחב כולל מושג זה את כל הגפה התחתונה.

 

אנטומיה

 

חלקי הרגל הם החלקים הבאים: פיסת הרגל, היא כף הרגל באדם, או הפרסה בבהמה; הקרסול, הוא הפרק המחבר את כף הרגל עם עצם השוק; עצם השוק, היא העצם המחברת בין כף הרגל לבין הירך, אך המושג 'שוק' כולל לא רק את העצם אלא גם את השרירים של חלק הרגל התחתון [4]. יש לציין כי למעשה יש שתי עצמות בין פרק הקרסול לפרק הברך, והעצם השניה היא השוקית [4א]; הארכובה [5], היינו הברך, ובה נמצאת עצם הפיקה, והיא הפרק המחבר את השוק עם הירך; עצם הירך או הקולית [6], או הרכוב [7]. ראש הירך המתחבר לאגן נקרא כף הירך [8], או קטלית [9]; בוקא דאטמא [10] הוא הפרק המחבר את הירך לעצמות האגן.

 

מומים ופציעות

 

במקרא ובחז"ל מצינו מספר מומים בגפים התחתונות [11]:

 

שרוע [12] - מי שירכו נקעה ממקומה, והוא גורר אותה [13].

       חלול - מי שכף רגלו חלולה, כך שעומד על העקב ועל האצבעות, ומרכז כף הרגל גבוה מעל הארץ.

       כף רגל שטוחה - כף רגל רחבה ושטוחה כמו אווז, ללא הקשת הטבעית של כף הרגל [14].

       קישן - היינו המקיש בקסוליו בעת שהולך [15], או מקיש בארכובותיו בעת שהולך.

       עיקל [16] - כל שהוא מקיף פרסותיו ואין ארכובותיו נוקשות זו בזו, והיינו רגל בצורת קשת, אשר נראית כך גם בלא הליכה. קרוב לוודאי שמדובר בתוצאות של מחלת הרככת.

       בעל הפיקה [17] - באופן כללי 'פיקה' היא בליטה, ונחלקו המפרשים והפוסקים, אם הכוונה כאן לבליטה גרמית [18], או לבליטה בשרית [19].

       קילבן - מי שיש לו פיקה שיוצאת מבהן רגלו.

       יש שעצם הירך נשמטת החוצה מתוך הפרק שלה. חז"ל הבדילו בין פריקה ללא פגיעה בגידים ובעצבים שסביב הפרק, היינו שרוע [20] או שחול [21], לבין פריקה עם קריעה של הגידים.

 

נחתכה רגלו של אדם מן הארכובה ולמעלה - הרי הוא טריפה, ואינו יכול לחיות [22]. לפיכך, מי שקשרוהו ברגלו ושלשלוהו אל הים, ולא עלה בידם אלא רגלו מארכובה ומעלה - משיאים את אשתו לאחר י"ב חודש, שטריפה אינה חיה י"ב חודש [23].

 

נחתכה רגלו של יבם מן הארכובה ומעלה - החליצה פסולה, ומן הארכובה ולמטה - נחלקו הפוסקים בדינו [24]; אם הסנדל היה קשור מן הארכובה ולמטה - החליצה כשרה, ומן הארכובה ולמעלה - החליצה פסולה [25].

 

       במבנה הגפים התחתונות נימנו מספר מומים הפוסלים כהן לעבודה: מי ששוקיו עקומות עד שמחבר רגל לרגל ואין ארכובותיו נוגעות זו בזו; מי שפיקתו יוצאת מגודלו; מי שעקבו יוצא לאחוריו עד שנמצא השוק כאילו הוא באמצע רגלו עומד; מי שפרסותיו רחבות כשל אווז; מי שיש לו אצבע יתירה ברגלו, ואם חתכה - כשר, ובלבד שאין בה עצם; מי שחסר אחת מאצבעות רגליו; מי שאצבעות רגליו מורכבות זו על גבי זו; מי שהיו אצבעות רגליו קלוטות עד למטה מן הפרק, ואם היו עד הפרק, או שחתכן והפרישן - כשר; מי שרגלו כולה שווה, שנמצא רוחב פס אצבעותיו כרוחב עקבו, וכאילו היא חתיכה שווה; מי שרגלו עקומה דומה למגל, שנמצא פס רגלו שיש בו האצבעות עם עקבו כאילו הם שני ראשי הקשת; מי שרגלו חלולה, והוא שיהיה אמצעה גבוה מעל הארץ, ונמצא כשעומד - עומד על עקיבו ועל אצבעות רגליו; במקיש בקרסוליו בעת שמהלך; מי שמקיש בארכובותיו בעת שמהלך [26].

 

בעלי חיים

 

ראש הירך של בהמה שנשמט מהפרק שלו [27] - יש אומרים, שהבהמה כשרה, אפילו אם נפסקו הניבים שבפרק, אבל היא טריפה אם הניבים התעכלו [28]; יש אומרים, שהבהמה טריפה, אפילו אם לא נפסקו ולא נתעכלו הניבים [29-30]. בין האחרונים מצינו דיון אם המדובר דווקא בנקיעה חלקית, או אף בנקיעה מלאה, ולעניין זה - אם עיכול הניבים הוא תנאי לטריפות דווקא בנקיעה חלקית או דווקא בנקיעה מלאה, או שאין הבדל ביניהם [31]. כמו כן נחלקו הפוסקים אם לא נתעכלו הניבים אם צריך שיהא עור ובשר חופים את רובו, או שאין צורך בתנאי זה להכשר [32]. עוד נחלקו הפוסקים אם יש הבדל בדיני שמוטת הירך כאשר המצב היה מלידה [33]. דין שמוטת הירך נוהג גם בעוף [34].

 

נשברה עצם הקולית סמוך לגוף [35] - אם אין להטריף מדין שבירת עצם [36], מכל מקום יש להחמיר ולהטריף מחשש שנתעכלו הניבים, אבל במקום הפסד מרובה אין להחמיר [37].

 

       נשברו או שנחתכו הרגלים הקדמיות של הבהמה, הרי היא כשרה, אבל העצם השבורה עצמה, עם מעט בשר למעלה מאזור השבירה - אסור, אם אין עור ובשר חופים את רובו [38]; ויש מטריפים את הבהמה אם נשברו רגליה הקדמיות סמוך לגוף, ורואים שנצרר דם מעבר לצלעות [39]. וכן הדין בעוף, אלא שאם יש לשבר עוקץ - צריך לבדוקאת הריאה [40]. נמצא הגף של עוף שבור, ואינו יודע אם קודם שחיטה נשבר או אחר כך - יש אומרים, שהעוף טריפה אם יש לשבר עוקץ [41]; ויש אומרים, שהעוף כשר [42].

 

מקורות והערות

 

[1] משנה אהלות א ח; [2] ראה חגיגה יג א וברש"י שם ד"ה רגלי; [3] ערכין יט ב. וראה יבמות קג א; שו"ת חת"ס חאבהע"ז ח"ב רסי' סט; [4] שיר השירים ה טו; ישעיה מז ב; [4א] ראה בנידון בחיי אדם ד ז; שו"ע הרב או"ח עה א; ערוה"ש שם ג. וראה בס' נשמת אברהם חאו"ח סי' עה סק"ג; [5]ביחס להגדרת ארכובה בבהמה - ראה שו"ת חת"ס חאבהע"ז ח"ב רסי' סט; אנציקלופדיה תלמודית, כרך ב, ע' ארכובה, עמ' קצב ואילך. המושג 'ארכובה' משמש בהשאלה לכל פרק מתקפל, כגון במפתח - ראה משנה כלים יד ח; [6] 'ירך' משמש בהשאלה כאיבר המין הזכרי - בראשית מו כו; שופטים ח ל. וראה גם בראשית כד ט; שם מז כט; [7] חגיגה יג א, וברש"י שם ד"ה רכובי; [8] בראשית לב לו; [9] אהלות א ח;  [10] חולין מב ב. היינו מפרק המרחשת.בוקא הוא מלשון בוכנא, היינו העלי, שהוא תקוע בתוך המפרק שצורתו מכתש; [11] בכורות מד ב-מה א; רמב"ם ביאת המקדש ח יג; [12] ויקרא כא יח; [13] תו"כ ויקרא שם; פיהמ"ש לרמב"ם בכורות ו ז. אך ראה רש"י עה"פ, שפירש שרוע שאחד מאיבריו גדול מחברו; [14] שבת לא א; בכורות שם; [15] רש"י בכורות מה א ד"ה הקישן; רמב"ם ביאת המקדש שם; [16] בכורות מה א; [17] בכורות שם; [18] רמב"ם ביאת המקדש ח יג - עצם עגולה מעל העקב; [19] תוס' בכורות מה א ד"ה בעל; ראב"ד ביאת המקדש שם, שהכוונה לשרירי עכוזים גדולים. ואמנם מהגמרא משמע שמדובר על בליטה בשרית; [20] ויקרא כא יח; [21] בכורות מ א. ולשון 'שחול' הוא תירגום של משיכה - אונקלוס, שמות ב י; [22] ראה יבמות קכא א; נידה כד א; [23] יבמות שם; טושו"ע אבהע"ז יז לב. וראה באריכות באוצה"פ שם ס"ק רסה-רסח; [24] ראה אנציקלופדיה הלכתית-רפואית, מהדורה א, כרך ב, ע' חגר, עמ' 435-434; [25] ירושלמי יבמות יב א. וראה שו"ת חת"ס חאבהע"ז ח"ב רסי' סט; [26] בכורות מד ב-מה א; רמב"ם ביאת המקדש ח יג. וראה בראב"ד ובכס"מ שם; [27] חולין נז ב. יש אומרים, שזה מצב זהה למצב של בוקא דאטמא דשף מדוכתיה - חולין נד א-ב, ויש מחלקים בין המצבים הללו - ראה רש"י ותוס' חולין שם; שו"ת הרשב"א ח"א סי' רצד; ראב"ד שחיטה י ג; כלבו סי' קא. וראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך ג, ע' בוקא דאטמא, עמ' יח ואילך; [28] רש"י חולין נד ב ד"ה מתעכל; רמב"ם שחיטה י ג; טושו"ע יו"ד נה ב; [29] ראב"ד שם, ובשו"ת הרשב"א שם ובחידושי הר"ן חולין שם, בשמו של הראב"ד. במהות הניבים נחלקו הפוסקים - ראה סיכום הדעות באנציקלופדיה תלמודית, כרך ג, ע' בוקא דאטמא, עמ' יט-כ; [30] יש מהפוסקים המפרשים את המושגים 'שמוטת הירך' ו'בוקא דאטמא' כמתייחסים לפרקים אחרים, כגון לפרק שבין הירך לשוק, או לפרק שבין המכתשת ועמוד השדרה - ראה אנציקלופדיה תלמודית, שם; [31] ראה אנציקלופדיה תלמודית שם הע' 17-14; [32] אנציקלופדיה תלמודית שם, הע' 19-18;  [33] אנציקלופדיה תלמודית שם הע' 27-25. והיינו נקיעה מולדת; [34] חולין נז א-ב, מחלוקת; רמב"ם שחיטה י ד; טושו"ע יו"ד נה ב. ואם הטריפה בעוף היא דווקא אם נתעכלו הניבים, כמו בבהמה, או שבעוף טריפה גם בלא עיכול ניבים - ראה שיטות הפוסקים באנציקלופדיה תלמודית שם הע' 58-54; [35] והיינו בבהמה גסה, במרחק ארבעה אצבעות;  בבהמה דקה, שתי אצבעות; בעוף, הגדול לפי גדלו, והקטן לפי קטנו - רמ"א יו"ד נה ב. ולעניין עוף ראה עוד שיעורים בדרכ"ת שם סקנ"ה; [36] ראה טושו"ע יו"ד נה א, סיכום שיטות בשבירת הרגל; [37] רמ"א שם. וראה ש"ך שם סק"ו; פרמ"ג שם בשפ"ד סקי"ד; שו"ת נובי"ק חיו"ד סי' כ; [38] ראה חולין נז א, ושם עו א-ב; רמב"ם שחיטה ח כ; טושו"ע יו"ד נג א; ש"ך שם סק"ב; [39] או"ה הארוך כלל נ דין ו; הגהמ"י שם אות ל; הג"א חולין פ"ד סי' ז; רמ"א שם, וכתב 'והכי נהוג'; [40] חולין נו א; שו"ת הרא"ש כלל כ, בשם הרשב"א; טושו"ע ורמ"א שם, ב. וכתב הרמ"א שם, שאין אנו בקיאים בבדיקת הריאה, ולכן לא מועילה בדיקה זו, ויש להטריף העוף אם יש לשבר עוקץ, או שהשבר סמוך לגוף במרחק פחות מאגודל; [41] שו"ע שם ד. וראה ש"ך שם סקי"ב, וט"ז שם סק"ז; [42] רמ"א שם.