אנציקלופדיה הלכתית רפואית - צער בעלי חיים

עב. צער בעלי חיים

 

כי תראה חמור שנאך רבץ תחת משאו וחדלת מעזב לו עזב תעזב עמו[שמות כג ה]

 

פרשנות המקרא

 

רש"י: 'וחדלת מעזב לו' - בתמיה; 'עזב תעזב עמו' - עזיבה זו לשון עזרה וכו', ומדרשו כך דרשו רבותינו, כי תראה וחדלת, פעמים שאתה חודל ופעמים שאתה עוזר, הא כיצד זקן ואינו לפי כבודו וחדלת, או בהמת נכרי ומשאו של ישראל וחדלת; 'עזב תעזב עמו' - לפרק המשא.

 

רשב"ם: 'עזב תעזב' - לשון סיוע וחיזוק.

 

רבנו בחיי: 'עזב תעזב עמו' - זו מצות פריקה, ודרשו ז"ל בבבא מציעא שהכתוב מיותר, כי היינו יכולים ללמוד אותו ממה שכתוב 'הקם תקים עמו', שהיא מצות טעינה, וקל וחומר הוא, ומה טעינה שאין בה צער בעלי חיים אמרה תורה הקם תקים עמו, מצות פריקה שיש בה צער בעלי חיים לא כל שכן, ואף על פי כן נכתב ללמדך שהם שני דינין חלוקין וכו', ושם העלו בגמרא כי הכתוב הזה 'עזב תעזב עמו' לפריקה בחינם אתא משום דצער בעלי חיים דאורייתא.

 

רש"ר הירש: ויש להעיר עוד, שבחובת הפריקה רואה ההלכה לא רק מצווה כלפי האדם המנוע מעשיית מלאכתו, אלא גם כלפי הבהמה הסובלת: "צער בעלי חיים דאורייתא". לאדם הוא חייב לעזור רק 'עמו', כשזה עצמו טורח בכל כוחו. אולם כדי למנוע צער מן הבהמה הוא חייב להגיש עזרה, אפילו בעל הבהמה יושב בטל, בניגוד לחוק, ומשאיר לו לבדו את כל העבודה; אלא שבמקרה זה הוא זכאי ליטול שכר (בבא מציעא לב ב). ועוד למדו שם: "אוהב לפרוק ושונא לטעון - מצוה בשונא, כדי לכוף יצרו", אף על פי שמצות פריקה, שהיא מצוה כלפי האדם והבהמה, קודמת למצות טעינה (דברים כב ד), שאינה אלא כלפי האדם, הרי ששונא לטעון עדיף מאוהב לפרוק, הואיל וגדול המגבר על יצרו.

 

מלבי"ם: 'רבץ תחת משאו' - בבבא מציעא (דף לג) מביא נוסח הברייתא רובץ ולא רבצן, רובץ ולא עומד, תחת משאו ולא מפורק, תחת משאו משאוי שיכול לעמוד בו, ומפרש שרבי יוסי הגלילי הוא שסבירא ליה צער בעלי חיים דרבנן, כי מן הכתוב לא יש הכרח לזה, שרובץ יכול להיות שם וגם בינוני פועל, כמו סופר מושל, וכן מלשון 'תחת משאו' אין הכרע, רק שלמה שסבירא ליה שצער בעלי חיים דרבנן, והציווי הוא רק לעזור לחברו, יחוייב מצד הסברא שאם הוא פושע בדבר בשידע שירבץ ולא יקום אם מצד חלישות כח החמור שהוא רבצן, אם מצד שהעמיס עליו משאו יותר מכפי כוחו, אין אנו מחוייבים לעזרו בזה.

* # *

 

היחס הראוי של בני אדם אל בעלי החיים היה מאז ומעולם נושא לדיון מוסרי והלכתי.

 

צער בעלי חיים הוא מושג הלכתי המתכווין לחיוב התורני להפחית ככל האפשר את הנזק, הסבל והצער שבני אדם גורמים לבעלי החיים. אחד ההיבטים של צער בעלי חיים הוא עניין הניסויים המדעיים-רפואיים בבעלי חיים.

 

רקע היסטורי

 

מרבית הידע הרפואי של העולם הקדמון היה מבוסס על תצפיות וניסויים בבעלי חיים. יש הסבורים, שכבר רופאי אלכסנדריה הירופילוס וארזיסטרטוס במאה השלישית לפני ספירתם ביצעו מחקרים על בעלי חיים. גלינוס (199-129 למניינם) פיתח את שיטת המחקר על בעלי חיים, ותיאר בפרוטרוט את הטכניקות הרצויות למחקר כזה.

 

היה זה וזאליוס (1564-1514), אבי האנטומיה המודרנית, שביצע ניסויים רבים בבעלי חיים לצורך הבנת האנטומיה. מאז שהארווי (1657-1578) תיאר את מחזור הדם ביונקים בשנת 1628 באמצעות ניסויים בבעלי חיים, עלתה מאד החשיבות של מחקרים בבעלי חיים בעיני המדענים. מאז הכנסת שיטות ההרדמה לרפואה בשנת 1847 ניתנה דחיפה נוספת גם לניסויים בבעלי חיים, מכיוון שאמצעי ההרדמה נתנו אפשרות לבצע ניסויים כאלו בדרכים "אנושיות" מאד מבחינת הכאב והסבל של בעלי החיים הנחקרים.

 

עד סוף המאה הי"ח למניינם לא גילה הציבור הרחב כל התנגדות לניסויים מדעיים בבעלי חיים. מראשית המאה הי"ט למניינם החלו התארגנויות של מתנגדים לניסויים רפואיים בבעלי חיים. קבוצות אלו כינו את הניסויים בבעלי חיים בשם "חיתוך מהחי", ולפיכך נקראים המתנגדים לניסויים בבעלי חיים בשם "מתנגדי חיתוך מהחי".

 

ההתנגדות המאורגנת הראשונה נגד ניסויים בבעלי חיים החלה באנגליה בראשית המאה הי"ט למניינם. בשנת 1824 נוסדה החברה המלכותית למניעת אכזריות בבעלי חיים באנגליה, במטרה להביא לידיעת הציבור את הצורך בחמלה כלפי בעלי חיים, ולדאוג לחקיקת חוקים מתאימים למניעת צער בעלי חיים. בשנת 1862 התקיים כנס בינלאומי ראשון נגד ניסויים בבעלי חיים. בשנת 1870 נוסדה החברה הבריטית לקידום המדע, אשר הניחה קוי יסוד והנחיות לדרך המחקר בבעלי חיים. בשנת 1876 נחקק באנגליה החוק הראשון נגד התאכזרות בבעלי חיים. חוק זה היה בתוקף עד שנת 1986, למרות שבמשך שנים רבות הגישו מתנגדי הניסויים בבעלי חיים חוקים חדשים בכל שנה, במטרה למנוע באופן מוחלט את הניסויים בבעלי חיים, אך החוקים נדחו בכל פעם.

 

ויכוחים דומים התנהלו באותה תקופה גם בארה"ב. בשנת 1866 נוסדה החברה האמריקאית למניעת אכזריות בבעלי חיים, ובשנת 1883 נוסדה בארה"ב לראשונה חברה נגד ניסויים בבעלי חיים. בשנת 1901 פורסם ספר מקיף על הצדדים בעד ניסויים בבעלי חיים ונגדם, עם המלצה למצוא דרך פשרה מתאימה וחוקית, היינו לא לזנוח לחלוטין את הניסויים הרפואיים בבעלי חיים, אך לדאוג למיעוט צער ולפיקוח נאות. בעשור הראשון של המאה ה- 20 התפרסמו בארה"ב מאמרים רבים בעד ונגד ניסויים בבעלי חיים, ולמעשה כל הטיעונים המוכרים היום נטענו כבר אז. גם בארה"ב נעשו מאמצים חוזרים ונשנים על ידי התנועות המתנגדות לניסויים בבעלי חיים להעביר חוקים מגבילים לניסויים אלו, ובכל פעם נדחו הצעותיהם. בשנות ה- 60 של המאה ה- 20 נחקקו מספר חוקים בארה"ב להסדר דרכי המחקר בבעלי חיים. בשנת 1985 נחקק חוק רחב בנידון, אשר חייב הקמת וועדות מוסדיות לשמירה ולשימוש בבעלי חיים.

 

יש לציין, כי עד מלחמת העולם השניה לא נאסרו ניסויים רפואיים בבעלי חיים באופן חוקי באף מדינה למעט גרמניה הנאצית.

במשך השנים קמו במדינות רבות אגודות שונות נגד ניסויים בבעלי חיים, אשר נקראו בשמות שונים. המשותף להם הוא מאבק למען החיות ונגד בני אדם המשתמשים בהם למטרות שונות, ובעיקר למטרות מחקר רפואי ולהנאות שונות (כגון המאבק נגד מלבושי פרווה). גם בישראל קיימות אגודות, תנועות ועמותות שונות למניעת צער בעלי חיים, ונגד ניסויים רפואיים בבעלי חיים.

מאבקם של הקבוצות הללו הוא לעתים בדרכי שכנוע, ובניסיונות חקיקה, אך לעתים קרובות גם בדרכים אלימות - מילוליות (כגון כינוי המדענים העוסקים בניסויים בבעלי חיים כנאצים, רוצחים וסדיסטים, או איומים ברצח והשמצות פומביות), ואפילו פיסיות (פגיעה גופנית במדענים, שליחת מעטפות נפץ, שריפת מעבדות מחקר, ניפוץ מאגרי מידע).

 

התנועות המקוריות מהמאה הי"ט למניינם, אשר התנגדו לניסויים בבעלי חיים, עשו כך רק בגלל הצער שנגרם לחיות הניסוי. המדובר בשנים שאמצעי הרדמה לא היו מוכרים, ואכן נגרם סבל רב לחיות הניסוי. באותם שנים הביעו אישים מפורסמים שונים את התנגדותם לעינוי החיות, כגון המלכה ויקטוריה, המלכה אלכסנדרה, וולטייר, ויקטור הוגו, וואגנר, ברנרד שאו ואחרים. בשלהי המאה ה- 20 למניינם קמו תנועות שונות עם גישה עקרונית שונה לחלוטין. הם ניסחו תיאוריות ביחס לזכויות שוות בין בעלי חיים לבני אדם, ולפי זה סיבת התנגדותם לניסויים בבעלי חיים נובעת לאו דווקא מהסבל הנגרם לחיות, אלא מעצם העובדה שיש ניצול של חיות לטובת בני אדם, ובכך נגרמת פגיעה עקרונית בזכויותיהם של החיות.

רקע מדעי

 

מחקרים וניסויים בבעלי חיים מבוצעים בעיקר לשני צרכים כלליים:

 

מטרות רפואיות, כולל מחקרים לצרכי איבחון מחלות (כגון בדיקת התסמינים והתפתחות שלבי המחלה); מחקרים לצרכי טיפול במחלות (כגון תרופות חדשות, טכניקות ניתוחיות חדשות); מחקרים לצרכי הבנת תהליכים פסיכולוגיים (כגון תהליכי למידה וזכרון, הענשה, הסתגלות חברתית); מחקרים לצרכי הבנת תהליכים בסיסיים (כגון מבנה איברים ורקמות, תהליכים פיסיולוגיים ופתולוגיים); ושימוש בבעלי חיים לצורכי הוראה של סטודנטים לרפואה, למדעי החיים ולמדעי החברה, וכן לצורכי הוראה של מתמחים ברפואה.

 

מטרות תעשייתיות-מסחריות, כולל פיתוח תכשירים קוסמטיים, צבעי מאכל, אמצעי הדברה, אמצעי מלחמה וכיוצ"ב.

 

מספר בעלי החיים המשמשים לניסויים רפואיים בארה"ב הוא 22-17 מיליון לשנה, ומתוכם 90% הם מסוג המכרסמים (עכברים וחולדות). בישראל, בשלהי המאה ה- 20 נכללו כ- 250,000 בעלי חיים בניסויים, מתוכם כ- 85% היו עכברים וחולדות, 11% היו עופות, וכ- 4% היו שאר בעלי חיים, כולל כ- 300 חזירים, כ- 350 כלבים וחתולים, ו- 39 קופים. ההערכה היא, שבעולם כולו משתמשים בכ-100 מיליון בעלי חיים בשנה למחקרים רפואיים, ומתוכם כ-85% הם מכרסמים. ההערכה היא, שכ-5% מכלל חיות המעבדה משמשים למטרות הוראה, 5% לאיבחון מחלות, 20% למבחני רעילות, 30% לבחינת תרופות חדשות, 40% למטרות מחקר בסיסי ויישומי. ביחס לכלבים וחתולים - מספרם בארה"ב כחיות ניסוי הוא 200,000-150,000 בשנה.

 

כמעט כל הניסויים גורמים לבעלי החיים כאב וסבל. בחלק גדול מהמחקרים בבעלי חיים ניתן למנוע או לפחות להפחית באופן משמעותי את הכאב והסבל, ובגמר הניסוי ניתן להמית את חית המעבדה בצורה מהירה ויעילה. אכן, יש מחקרים שבהם נחוצה בדיקת דרגת הסבל, או שמניעת הסבל תעוות את תוצאות המחקר, ולפיכך לא ניתן למנוע אותו; ויש שהניסוי דורש מעקב אחרי תוצאות הפעולה, או שיש לחזור על חלקים שונים של המחקר, ולפיכך לא ניתן להמית את חית המעבדה בגמר הניסוי.

 

יש שניתן להסתפק במספר קטן של בעלי חיים לצורכי הניסוי, ויש שהמחקר דורש מספר רב של בעלי חיים; יש שניתן לבצע את המחקר על בעלי חיים ירודים (כגון עכברים וחולדות), ויש שהמחקר דורש בעלי חיים גבוהים יותר (כגון כלבים, חתולים, בהמות, קופים).

 

המתנגדים לניסויים בבעלי חיים לטובת קידום הרפואה בבני אדם מסתמכים על שתי מערכות של טיעונים: טיעון מוסרי, וטיעון מדעי.

 

מבחינה מוסרית מתחלקים המתנגדים לניסויים בבעלי חיים לשתי קבוצות עיקריות:

 

יש המתנגדים לחלוטין לניסויים כאלו מבחינה עקרונית, והם מנהלים מלחמות להענקת זכויות מלאות לבעלי חיים. לפי דעות אלו, בעלי החיים כולם הם בעלי זכויות שוות, ואין לאדם כל יתרון על פני בעלי חיים. יש מהם המייחסים זכויות לבעלי חיים בגלל יכולתם לחוש כאב וסבל, ויש המייחסים זאת בגלל יכולתם לפעול באופן שכלי מסויים - לזכור, להתייחס לזולת, ואפילו ללמוד. לפיכך אין, לדעתם, כל הצדקה מוסרית להקריב בעלי חיים למען האדם. המחקר על בעלי חיים מוצדק רק אם הוא מיועד לטובתם של בעלי החיים הנחקרים, ולא כאשר הוא מיועד לטובת האדם. לדעתם אין המטרה מצדיקה את האמצעים, ואין לראות בבעלי החיים אמצעי עבור בני אדם אלא מטרה בפני עצמה. יש אף המתנגדים לשימוש באיברים של בעלי חיים להשתלה בבני אדם, למרות שמדובר בהצלה ממשית וישירה. נימוקם העיקרי - יש בני אדם שתיפקודם ואיכות חייהם נמוכים מיונקים גבוהים, ולכן יש להעדיף אותם לפני שמקריבים בעלי חיים לצורך זה. כמו כן יש מהם הסבורים, שהניסויים האכזריים וחסרי ההגיון בבעלי חיים, מביא להרס המוסר האנושי ולניסויים מסוג כזה על בני אדם חסרי ישע, כגון מפגרים, שוטים, קטינים וכיוצ"ב.

 

קבוצות אלו הן קולניות ובולטות, ומטרותיהם מהוות סכנה להמשך קידום הרפואה והמחקר. אמנם יש המטילים ספק בכנות מטרותיהם המוצהרות של מנהיגי הקבוצות הללו.

 

מבחינה חשיבתית הופיעו טיעונים מסודרים להצדקת ההתנגדות המוסרית לניסויים בבעלי חיים רק בשנות ה- 70 של המאה ה- 20.

 

לעומתם, יש קבוצות הדואגות לרווחתם של חיות המעבדה ולמיעוט הצער והסבל שלהם, ונלחמות להשגת הגנה על בעלי חיים. לדעתם יש הצדקה לניסויים רפואיים בבעלי חיים רק בתנאים מוגדרים היטב מבחינת חשיבות התועלת הצפויה, האפשרויות למחקרים אלטרנטיביים, וההקפדה על מניעת סבל או הפחתתו ככל האפשר תוך כדי הניסוי המוצדק.

 

מבחינה מדעית העלו המתנגדים למחקר בבעלי חיים מספר טענות:

 

תגליות בולטות בתחומים מדעיים-רפואיים שונים הושגו במחקרים קליניים בבני אדם, בתצפיות, ובנתיחת גוויות, בעוד שהמחקר בבעלי חיים במצבים אלו לא בא אלא להוכיח את מה שכבר היה ידוע ממילא, ובעצם בא רק "למכור" את הרעיון לאחרים.

 

מחקרים בבעלי חיים לא רק שלא הביאו תועלת לבני אדם, אלא שאף גרמו נזק, שכן יש מחלות בבני אדם שלא קיימות בבעלי חיים, והיעדרם גרם לעיכוב ניכר בהסקת מסקנות נכונות לגבי בני אדם. דוגמאות לכך הם: היעדר סרטן הריאות בבעלי חיים החשופים לעשן סיגריות; היעדר קשר סיבתי בבעלי חיים בין סרטן לבין חשיפה לאסבסט; היעדר קשר סיבתי בבעלי חיים בין סרטן הדם לבין חשיפה לאנרגיה גרעינית. כמו כן יש תופעות רעילות בסוג אחד של בעלי חיים, בעוד שבעלי חיים אחרים אינם מושפעים לרעה כלל ועיקר מאותם רעלנים, ולכן מחקר על סוג אחד של בעלי חיים יכול לגרום לשגיאה משמעותית ביחס לבני אדם לכאן ולכאן.

 

יש חזרות רבות על מחקרים בבעלי חיים, למרות שקבוצות חוקרים כבר הוכיחו את ההנחות, או שהנתונים ידועים כבר היטב, ולפיכך נגרם בכך נזק חמור לבעלי חיים ללא כל הצדקה מדעית.

 

ניתן למצוא תחליפים יעילים למחקרים הדרושים, כגון תרביות רקמה והדמייה במחשבים.

 

רוב המדענים והרופאים סבורים, שהמחקר בבעלי חיים לצורך קידום הרפואה עבור בני אדם ממלא תפקיד מכריע כמעט בכל פריצת דרך ברפואה.

 

התומכים בהמשך ניסויים בבעלי חיים דוחים את שתי קבוצות הטיעונים של המתנגדים לניסויים בבעלי חיים.

 

מבחינה מוסרית הנחת היסוד של התומכים בניסויים בבעלי חיים לצרכי רפואה היא, שיש יתרון לאדם על כל בעלי החיים, ומותר מבחינה מוסרית להשתמש בבעלי חיים לתועלת האנושות. בכל מקרה יש עדיפות לתועלת עבור בני האדם, גם על חשבון ההפסד לבעלי חיים, משום שהאדם הוא היצירה המיוחדת והעילאית של הבריאה, וכל יתר בעלי החיים, הצמחים והדוממים נוצרו כדי לשמשו ולשרתו. דבר זה מוסכם על רוב בני האדם מאז ומעולם, והוא מתבטא בהתנהגות יום-יומית: אכילת בשר, לבישת בגדים העשויים מבעלי חיים, שימוש בבעלי חיים לעבודות שונות (רכיבה, נשיאת משאות, חרישה וכיוצ"ב), שימוש בבעלי חיים לבידור בגני חיות ובקרקסים וכיוצ"ב, למרות שיש בפעולות אלו משום גרימת סבל וכאב לבעלי החיים, ובוודאי שיש הצדקה מוסרית להשתמש בבעלי חיים לצורך קידום הרפואה.

 

התומכים בניסויים בבעלי חיים דוחים את הטיעונים בדבר זכויות לבעלי חיים, וסבורים כדעתם של מרבית הפילוסופים והמדענים, שאין לייחס זכויות לבעלי החיים באותו מובן שאנו מייחסים אותן לבני אדם. לדעתם זכויות מוענקות רק ליצורים הגיוניים, אוטונומיים ומוסריים, דבר שנכון רק ביחס לבני אדם, ולא לבעלי חיים, ועצם המושג 'זכות' הוא מושג אנושי, הכולל בחובו גם חובות, וברור שאין לדבר על חובות של בעלי חיים. כמו כן יש קושי רב ביישום תורת זכויות לבעלי חיים, שכן יוכלו לטעון גם עבור זכות לצמחים, ועבור זכות לתאים חיים, וירוסים וחיידקים. אמנם כולם מסכימים, שיש חובות לבני אדם למנוע אכזריות מיותרת ומשמעותית לבעלי חיים, אך זה נובע מתורת המוסר האנושי, ולא מזכויות בעלי החיים.

 

חוקרים רבים דנו בשאלה היסודית אם בכלל יש מעמד מוסרי לבעלי החיים, מה המשמעות של מעמד מוסרי כזה ומה השלכותיו, ובעיקר דנו ביחס לטיעונים המוסריים בעד ונגד ניסויים בבעלי חיים.

 

עוד טוענים התומכים בניסויים, שפעולות אלו אינן מביאות לאכזריות יתר ביחס לבני אדם, אם אמנם נשמרים תנאי ניסויי הוגנים, ויש הקפדה מירבית על מיעוט צער וסבל לחיות המעבדה. אדרבה, יש כאלו שהחמלה לבעלי חיים העבירה אותם לאכזריות לבני אדם, כדוגמת נירון קיסר רומי, וחלק מהנאצים, שאהבו ודאגו לכלבים ולבעלי חיים אחרים, אך התאכזרו בצורה חייתית לבני אדם שונים, כולל העובדה שהיטלר עצמו היה צמחוני. וכבר מצינו במקרא דוגמאות לכך, כגון המצרים, שנאמר עליהם 'כי תועבת מצרים כל רעה צאן' [1], ובכל זאת לא נמנעו המצרים מלהרוג רבבות מבני ישראל באכזריות רבה; וכבר אמר הנביא 'זבחי אדם עגלים ישקון' [2]. ואמנם יש מי שכתב, "שלא ללכת שבוי אחרי הדולגים על ההרים של תנועת צער בעלי חיים, שרובם כמדומה יש במעמקי רוחם טינא גנוזה של שנאת הבריות, וכל המידות המסתעפות ומכורכות עמה, ודי לנו ההוכחה של תפיסת המקום אשר לתנועה זו במחנה האפל של שונאי ישראל המעמיקים ברשעתם, אף על פי שיש מקום לניצוץ אורה זה להיות חודר לפעמים אצל גדולי קדושי הרוח" [3].

 

חלק מהמתנגדים לניסויים בבעלי חיים אכן מראים דאגה לבעלי חיים אשר עולה על דאגתם לבני אדם, דבר שהוא בלתי מוסרי בעליל. יש מהפעילים בתנועות למען החיות, שאמרו כי אם יהיה מצב שבו ניתן להציל תינוק או כלב - ההחלטה המוסרית היא קשה, ויש אפילו שטענו כי יצילו את כל הבא ראשון.

 

כמו כן יש הטוענים, שחלק מהניסויים הרפואיים בבעלי חיים מיועדים אמנם לתועלת לבני אדם, אך הם מביאים גם תועלת לבעלי החיים, שכן הרפואה הווטרינרית יכולה להשתמש ולהיעזר בחידושים הרפואיים לטובת בעלי החיים.

 

הקפדת יתר במניעת צער בעלי חיים בהקשר של ניסויים רפואיים יביא ליתר צער של בני אדם, שכן טיפולים וחידושים רפואיים יעוכבו מאד, או יימנעו לחלוטין, או שהניסיון ברכישתם יבוא תוך כדי טיפול בבני אדם, ובכל המקרים הללו יגדל הסבל האנושי. האיזון הנחוץ הוא, איפוא, בין מיעוט סבל של חיות, לעומת מיעוט סבל של בני אדם.

 

כמו כן נטען, שבעלי החיים המשמשים לניסויים ממילא מושמדים בדרך כלל בגלל הנזק החקלאי שהם גורמים, כך שבסך הכל סביר להניח, שאותם מכרסמים נהנים מחיים ארוכים יותר וטובים יותר כחיות מעבדה מאשר בטבע. כ-20-12 מיליון כלבים וחתולים מומתים בשנה בארה"ב בהיעדר בעלים, לעומת מספר של כ-200,000 כלבים וחתולים המשמשים לניסויים בארה"ב מידי שנה.

 

מבחינה מדעית נעלה מכל ספק, שבמקרים רבים הניסויים בבעלי חיים הם בעלי חשיבות מכרעת לקידום הרפואה, ולמניעת צער ונזק לבני אדם בתהליכי הניסוי המוקדמים. קידום רב ניתן להשיג רק באמצעות שימוש בבעלי חיים - הדבר נכון לגבי טיפולים תרופתיים, המינונים שלהם ותופעות הלוואי שלהם, וכן נכון הדבר לגבי טכניקות ניתוחיות ואימון נאות בטכניקות כאלו. השימוש בבעלי חיים לניסויים רפואיים נובע מהדמיון, אם כי אין זהות, במבנה האנטומי ובתיפקוד הפתופיסיולוגי, ומהדרך הדומה שהם מגיבים לתרופות.

 

ואמנם במהלך ההיסטוריה המודרנית של הרפואה נתגלו תהליכים, הרעלות, טיפולים, תרופות וחיסונים רק באמצעות ניסויים בבעלי חיים, והדבר הזה נכון בכל שטחי הרפואה.

 

כמו כן יש מצבים שמוצדק לחזור על ניסוי שכבר בוצע בעבר כדי לאשש אותו, או כדי להוות בסיס להמשך המחקר. אם אמנם אין כל חדש במחקר החוזר, אין לו הצדקה מוסרית.

 

אין ספק כי יש מצבים שבהם הניסויים בבעלי חיים הוא מיותר וחסר תועלת, ויש ניסויים שבהם נגרם נזק וסבל לחיות המעבדה מעבר לנחוץ לצורכי הניסוי.

 

לפיכך, על מנת להפיק את התועלת הדרושה וההכרחית ממחקרים בבעלי חיים מחד גיסא, ועל מנת להפחית במידה מירבית את סבלן של חיות המעבדה מאידך, מוסכם על כולם שהמחקר בבעלי חיים צריך לענות על הדרישות הבאות:

יש צורך בהצדקה עניינית ורעיונית-מחקרית שאמנם ניסוי בבעלי חיים הוא הכרחי למטרות המחקר, וכי מטרות המחקר מצדיקות את צער בעלי החיים.

יש צורך למזער את הצער הנגרם לבעלי חיים ככל האפשר, על ידי תנאי אחסון מתאימים, תזונה נאותה, הרדמה ושיכוך כאבים מירביים, התייחסות נאותה לסיבוכים שאחרי הניסוי, והריגת בעל החיים בדרך המהירה ביותר בתום הניסוי, אם נגרם לו נזק משמעותי.

יש עדיפות בשימוש בבעלי חיים נמוכים על פני בעלי חיים גבוהים יותר, שכן משמעות הכאב והסבל ודרגותיו כנראה שונים בהתאם לרמה ההתפתחותית של מערכת העצבים.

יש להשתמש במספר הקטן ביותר של בעלי חיים שמאפשר הסקת מסקנות בהתאם לנתוני המחקר.

במקום שיש אפשרות לתחליפים, יש להשתמש בהם, ולא בבעלי חיים. ואמנם סביר להניח, שעם הזמן יתפתחו אמצעי מחקר חליפיים לבעלי חיים, כגון תרביות רקמה והדמייה במחשבים, וככל שהדרכים החלופיות יהיו אמינות יותר, כך ניתן יהא עם הזמן להפחית את השימוש בבעלי חיים לצרכי מחקר רפואי. אכן בשלב זה, וככל הנראה גם בעתיד הנראה לעין, יש צורך בניסיונות חיה במצבים שבהם תחליפים אחרים אינם יעילים לצורכי המחקר, כגון כאשר יש חשיבות להתנהגות הכוללת, או לתופעות רעילות רב-מערכתיות. כמו כן יתכן שניתן יהא בעתיד לתכנת באופן גנטי בעלי חיים שאינם חשים כאב, והם יוכלו לשמש כחיות מעבדה. השאלה המוסרית היא, האם מותר לעשות כדבר הזה, האם ניתן להגדיר כאב והיעדרו, והאם אין בעצם היעדר הכאב משום פגיעה משמעותית בבעלי החיים.

אין הצדקה לשימוש בבעלי חיים לצורכי ניסוי במצבים שכבר הוכחו והובררו היטב בעבר.

 

באופן מעשי סיכמו החוקרים את הדרכים הנאותות למניעת צער בעלי חיים, או להפחתתם בצורה משמעותית.

היחס לבעלי חיים במחשבת ישראל

 

גישה כללית

 

מצד אחד מצינו שהשליט הקב"ה את האדם על כל בעלי החיים, וניתנה לאדם הרשות לכבוש אותם, ולהשתמש בהם לצרכיו השונים. מאידך, מצינו התייחסות חיובית מאד לבעלי החיים בדרכים שונות. נדרש, איפוא, איזון מדוייק בין שתי המגמות הללו.

 

באופן כללי מצינו במקרא ובחז"ל עדויות רבות לייחס החיובי כלפי בעלי חיים. דבר זה מתבטא במצוות רבות בתורה ובמאמרי חז"ל על החשיבות הרבה במניעת התאכזרות כלפי בעלי חיים, על הצורך לרחם עליהם, ועל הצורך למנוע מהם צער [4]. כמו כן מצינו תיאורים הנוגעים לתכונות בעלי חיים, אשר מעידים אף הם על היחס החיובי כלפיהם.

 

מצינו שנקראו בני אדם בשמות בעלי חיים, דבר המעיד על יחס חיבה והערכה לבעלי חיים: איה [5], דבורה [6], זאב [7], חגלה [8], חולדה [9], חמור [10], יונה [11], יעל [12], ליש [13], נחש [14], עגלה [15], עורב [16], עכבור [17], רחל [18], שועל [19], שפן [20]. ובשנים מאוחרות מצינו: אילה, אריה, דב, דרור, חיה, חסידה, כפיר, צבי, ראם, ועוד.

כמו כן מצינו שהמקרא מדמה חלק מהשבטים לבעלי חיים: גור אריה יהודה [21], יששכר חמור גרם [22], דן נחש [23], נפתלי אילה [24], בנימין זאב [25], גד כלביא [26], דן גור אריה [27].

 

מצינו במקרא ובחז"ל תיאורים רבים על תכונות בעלי חיים, ועל הלקח שבני אדם צריכים להפיק מהם בהלכות דרך ארץ. להלן מספר דוגמאות לכך מהמקרא ומחז"ל:

 

הן עם כלביא יקום [28], כנשר יעיר קינו [29], מנשרים קלו מאריות גברו [30], כדב שכול בשדה [31], לבו כלב האריה [32], ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו [33], כן אצפצף אהגה כיונה [34], גם חסידה בשמים ידעה מועדיה [35], אריה שאג מי לא יירא [36], אעשה מספד כתנים [37], דומה דודי לצבי או לעופר האילים [38], אחותי רעיתי יונתי תמתי [39], שיניך כעדר הרחלים [40], ותרם כראם קרני [41], שננו לשונם כמו נחש [42], תתחדש כנשר נעוריכי [43], לך אל הנמלה עצל וגו' וחכם [44], ככלב שב על קאו [45], וצדיקים ככפיר יבטח [46].

אילמלא לא ניתנה תורה היינו למדים צניעות מחתול, וגזל מנמלה, ועריות מיונה, ודרך ארץ מתרנגול [47]; הבריות המשונות והמיוחדות מלמדים את גדולת הבורא, ומביאים את האדם לידי אהבת ה' והתפלאות מגודל הבריאה [48]; אליהו זכור לטוב שאל לר' נהוריי, מפני מה ברא הקב"ה שקצים ורמשים בעולמו? אמר לו לצורך נבראו, בשעה שהבריות חוטאים, הוא מביט בהם ואומר, מה אלו שאין בהם צורך, הרי אני מקיימן, אלו שיש בהם צורך לא כל שכן [49].

 

ביחס לבעלי חיים יש מי שכתב, "אבל עניין הגמול הזה לבעלי החיים לא נשמע כלל באומתנו מלפנים בשום אופן, ולא הזכירו כלל אחד מן החכמים, אלא שאחד האחרונים מן הגאונים כאשר שמע אותו מן ה'מעתזלה' ישר בעיניו וקבל דעה זו [50] וכו', אני בדעה כי ההשגחה האלקית אינה בעולם הזה וכו' אלא באישי מין האדם בלבד וכו', אבל שאר בעלי החיים וכל שכן הצומח וזולתו וכו' איני סבור כלל וכו' שהעכביש הזה טרף את הזבוב הזה בגזירת ה' וכו', אלא כל זה לדעתי על פי המקרה המוחלט כמו שסובר אריסטו" [51]; ויש מי שכתב, שביחס לבני אדם היות וצרכיהם מרובים ועניניהם משתנים מאד, יש השגחה פרטית נראית בכל יחיד ובכל זמן, אבל בבעלי חיים שהנהגתם קבועה, והשינויים מעטים, אינם צריכים השגחה פרטית רבה, אבל אם אמנם יקרה המקרה שישתנו נסיבות היחיד בין בעלי חיים, גם בהם יש השגחה פרטית [52].

 

החובה לרחם על בעלי חיים ולטפל בהם, והאיסור לצער בעלי חיים ולהתאכזר אליהם

 

קיים איסור לגרום צער מיותר, גדול או קטן, לבעלי חיים [53].

 

מצינו בתורה מצוות אחדות, שלפחות אחד מהטעמים שלהן, ולעתים אף הטעם העיקרי, הוא עניין צער בעלי חיים, או המגמה למנוע את מידת האכזריות כלפיהם, "כי אין הבדל בין צער האדם בכך וצער שאר בעלי החיים" [54]:

חיוב שביתת הבהמה בשבת [55], איסור הקרבת קרבן לפני היום השמיני לחיי הבהמה [56], החיוב לסייע בפריקת משא מעל בעלי חיים [57], איסור בישול ואכילה של גדי בחלב אמו [58], איסור אכילת דם [59], מצות כיסוי דם חיה ועוף [60], איסור סירוס בעלי חיים [61], איסור שחיטת אותו ואת בנו ביום אחד [62], מצות שחיטה [63], איסור איבר מן החי [64], מצות שילוח הקן [65], איסור חרישה בשור ובחמור יחדיו [66], איסור לחסום בהמה בשעת מלאכתה [67]. אמנם כמעט בכל המצוות הללו יש מהמפרשים שנתנו טעמים אחרים, או שחלקו בעצם נתינת טעם למצווה, אך כאמור יש מהמפרשים הסוברים שהטעם הוא משום צער בעלי חיים, או מניעת אכזריות.

 

מצינו שהקב"ה בעצמו דואג למחסורם של בעלי חיים:

'טוב ה' לכל, ורחמיו על כל מעשיו' [68]; 'נותן לבהמה לחמה, לבני ערב אשר יקראו' [69]; 'אדם ובהמה תושיע ה' [70]; 'ואני לא אחוס על נינוה העיר הגדולה אשר יש בה וגו' ובהמה רבה' [71]. ומצינו שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, ואפילו כלב [72], ומצינו שאף סביב כסא הכבוד יש צורות של בעלי חיים [73].

 

התורה חסה על בעלי חיים [74], ולכן גם אם הם ביצעו חטא חמור, יש צורך בבית דין של עשרים ושלושה דיינים כדי להורגם [75].

רבקה הוכיחה את חסדה בכך שהשקתה לא רק את אליעזר אלא גם את גמליו [76].

משל כבשת הרש [77] היא דוגמא לתפיסת היסוד של חמלה כלפי בעלי חיים בחשיבה היהודית, שכן רק אם יחס החיבה והחמלה לבעלי חיים היה מציאות יום יומית, מובן המשל למי שנאמר לו.

המקרא משבח את רועי הצאן החומלים על בעלי החיים שתחת טיפולם [78]:

הבל רועה הצאן היה עדיף על קין עובד האדמה [79]; יעקב אבינו מכונה "רעיא מהימנא" (הרועה הנאמן), כפי שעולה ממסירותו לצאן שניתן תחת ידו במשך עשרים שנה [80]; משה מכונה על ידי חז"ל בשם "רעיא מהימנא" [81]; משה ודוד נבחרו להיות מנהיגי ישראל, כי הקב"ה ראה את חמלתם לבעלי החיים כשהיו רועי צאן [82]. מנהיגי ישראל משולים בדברי הנביאים לרועי צאן [83], ואפילו הקב"ה בכבודו ובעצמו משול כרועה צאן לעם ישראל [84], דבר הנובע ללא ספק מתכונת החמלה והאחריות שיש ברועי הצאן כלפי בעלי חיים [85]. ואמנם מצינו שהאבות היו רועי צאן, שאול היה רועה צאן [86], וכן היו מהנביאים שהיו רועי צאן, כגון אלישע [87] ועמוס [88]. ולפי שרועי ישראל ומנהיגיו כולם רועי צאן כמו שנראה מן האבות וממשה ודוד, וזה להיות האמנות ההיא דומה להנהגת העם [89]. ולהיפך, המקרא מגנה את יחסו הרע של בלעם לאתונו [90].

 

'ביומו תתן שכרו' [91], כגון שהיה מהלך והחמור אחריו, מכרו לו אלומה אחת ונתנה בכתפו, והחמור בא בדרך אחר האלומה ומקווה לאוכלה, מה עשה לו אדונו, קשר לו האלומה למעלה הימנו, אמרו לו, רשע, כל הדרך רץ בשבילה ולא נתת לו [92].

יסוריו של רבי יהודה הנשיא על ידי מעשה באו, ועל ידי מעשה הלכו. שפעם אחת הוליכו עגל לשחיטה, ברח העגל והכניס ראשו תחת כנפי בגדו של רבי וגעה בבכיה. אמר לו רבי: לך כי לכך נוצרת. אמרו, הואיל ואינו מרחם, יבואו עליו יסורים. ועל ידי מעשה הלכו, שפעם אחת היתה שפחה של רבי מטאטאה את הבית, והיו בני חולדה נמצאים שם, וטאטאה אותם. אמר לה רבי: הניחי להם, שנאמר 'ורחמיו על כל מעשיו' [93]. אמרו, הואיל ומרחם, נרחם עליו [94].

הכשר שבטבחים שותפו של עמלק [95], והיינו שעיסוק בהריגת בעלי חיים גורם לאכזריות ולמידת עמלק [96].

צריך להיות רחמיו פרוסים על כל הנבראים, לא יבזם ולא יאבדם וכו', שכמו שהחכמה העליונה לא מבזה שום נמצא וכו', כן יהיו רחמי אדם על כל מעשיו יתברך [97].

 

ההיתר לשימוש בבעלי חיים לתועלת בני האדם

 

לפי השקפת תורת ישראל האדם הוא נזר הבריאה, וכל היקום, כולל בעלי החיים, ניתנו תחתיו לשמשו ולסייע לו.

דבר זה עולה מפסוקים אחדים במקרא: 'ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרמשת על הארץ' [98]; 'ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ, ועל כל עוף השמים, בכל אשר תרמש האדמה, ובכל דגי הים בידכם נתנו' [99]; 'תמשילהו במעשי ידיך כל שתה תחת רגליו צנה ואלפים כלם וגם בהמות שדי צפור שמים ודגי הים עבר ארחות ימים' [100]. והיינו שנתן הקב"ה לאדם כוח וממשלה בארץ, לעשות כרצונו בבהמות ובשרצים ובכל זוחלי עפר [101]. וכן קבעו חז"ל, שכל בעלי החיים לא נבראו אלא לשמש את האדם [102].

אמנם רדיה זו מוסברת לא כרדיה בלי מצרים, אלא כהיתר המשתלב במערכת המוסרית הכללית של התורה, שכן אין ספק לכל איש משכיל והוגה דעות, שהרדיה האמורה בתורה, איננה מכוונת לרדיה של מושל עריץ המתעמר בעמו ובעבדיו, רק כדי להפיק חפצו הפרטי ושרירות לבו [103].

 

לאדם הראשון לא הותר לאכול בשר [104], אך הותר לו להשתמש בבעלי חיים לעבודה [105], ורק אחרי המבול הותר לנח לאכול בעלי חיים [106]. הסיבה לכך היא, שבראשית היווסדות האנושות נוצר המוסר הגבוה של זכויות בעלי חיים, ויש מי שכתב, שלא הותר לאדם לאכול מן החי בגלל האכזריות הכרוכה בהריגת בעלי חיים [107]. אולם כשירדה האנושות מבחינה מוסרית ונשברו כליה, היה צורך להתיר בשר באכילה, מימי נח ואילך. ברם, לעתיד לבוא, כשהאנושות תשתכלל ותגיע למדרגה גבוהה, תצא השאיפה הצפונה למשפטי בעלי החיים מנרתיקה בבוא העת [108].

 

יש מי שכתבו, שאין הטבעונות והצמחונות נוגדים במאומה את דרך התורה, שכן לא חייבה התורה לאכול בשר אלא כזית בליל הפסח בלבד, והפורש מבשר ומוצריו מטעמי בריאות או מטעמים אחרים אינו חוטא, וגם בשבתות וימים טובים אינו חייב לענגם בבשר דווקא [109], ורשאי כל אדם לכתחילה לנהוג באכילתו כפי הבנתו מבחינה בריאותית, ויכול להוסיף זהירויות במאכלים [110], אמנם כהן בזמן שבית המקדש היה קיים לא יכול היה להיות צמחוני, כי היה צריך לאכול בשר קדשים [111]; ויש מי שכתבו, שהצמחונות אסורה לפי השקפת התורה, שכן כל מה שלא אסרה תורה הרי הוא מותר, והמונע עצמו מכל דבר היתר הרי הוא חוטא [112], ואפילו להזיר עצמו מבשר כנדר כדי לקיים מצווה הוא דבר אסור [113]; ועוד, שיש תקופות בשנה שיש חיוב לאכול בשר, כגון בימים טובים [114]; ויש מי שהוסיף לאסור צמחונות מדין 'בחוקותיהם לא תלכו' [115].

 

כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלה: ברא שבלול לכתית, ברא זבוב לצירעה, יתוש לנחש, ונחש לחפפית, וסממית לעקרב [116], והיינו שלכולם יש תפקיד וחשיבות עבור בני אדם [117].

 

השימוש בבעלי חיים לתועלת האדם הוא דבר מוכר היטב כבר משחר ההיסטוריה האנושית, כאשר בני אדם השתמשו לצרכים שונים בסוסים וחמורים, בגמלים וביימים, בבקר ובצאן, בעופות ובציפורים וכיוצ"ב. מותר לגדל כלבים, חתולים, חולדות, וקופים, מפני שהם עשויים לנקר את הבית מן העכברים [118], וזו עוד דוגמא לשימוש בעלי חיים עבור האדם.

יש מי שכתב, שמותר להשתמש בחיות מחמד לצורך ריפוי, כגון תרפיה במשחק עבור ילדים עם מגבלויות נפשיות, שכליות וגופניות, ודבר זה מותר אף עם חיות טמאות, וכמו כן יש מקום להתיר לילדים כאלו שימוש בבעלי חיים לצורך ריפוי בשבת, אף שלדעת רוב הפוסקים יש בדרך כלל איסור מוקצה על בעלי חיים [119].

 

החל משנת 1855 ועד ימינו מתנהל פולמוס חריף מצד אגודות שונות נגד השחיטה, בטענה שהן ההכנות לשחיטה והן השחיטה עצמה מהוות שיטה אכזרית להמתת בהמות ועופות. באותה שנה פנתה אגודת צער בעלי חיים בלונדון לערכאות בתביעה נגד הקהילה היהודית על דרך השחיטה, ואולם תביעתם נדחתה. במדינות שונות נעשו ניסיונות לחוקק חוקים האוסרים את השחיטה, וחכמי ישראל במדינות רבות בעולם נאבקו בכל כוחם נגד מגמות אלו. אמנם יש מדינות שבהם לא יכלו למנוע את רוע הגזירה, ונחקקו בהם חוקים האוסרים את השחיטה היהודית.

 

הגדילו לעשות בעניין זה הנאצים ימ"ש, אשר עוד בטרם עלותם לשלטון גרמו לחקיקת חוקים במדינות שונות בגרמניה נגד השחיטה היהודית. ביום 21.4.1933 יצא חוק בגרמניה האוסר את השחיטה הכשרה בכל רחבי המדינה, וחוקים דומים נחקקו במדינות רבות שנכבשו על ידי הנאצים. הנימוק העיקרי שלהם היה "צער בעלי חיים"(!). גזרות אלו הביאו לדיונים הלכתיים נרחבים בין גדולי ישראל באותה תקופה [120].

בתקופת מאה השנים האחרונות נערכו מחקרים מדעיים, שהוכיחו לא רק שאין השחיטה שיטה אכזרית להמתת בעלי חיים, אלא שהיא אחת משיטות ההמתה הטובות ביותר, הן מבחינת מניעת צער בעלי חיים, והן מבחינת טיב הבשר וההגיינה שלו [121].

במהלך השחיטה מבוצע חיתוך חלק ומהיר של קנה נשימה, הוושט, העצב התועה, עורקי הצוואר והוורידים. מתוך כל העבודות האלו עולה הסיכום הבא מבחינה רפואית [122]:

עיקר אספקת הדם אל המוח במעלי הגירה נעשית דרך עורק הלסת העליונה הפנימי, המקבל את מרבית הדם מעורק הראש המשותף, ורק חלק קטן מהדם מגיע למוח דרך העורקים החולייתים. מיד לאחר השחיטה ישנה ירידה פתאומית ומהירה בלחץ הדם, והשינוי הראשוני הוא באזור עורק הלסת העליונה, כך שמיד לאחר השחיטה אין אפשרות למדוד זרימת דם בעורק הלסת העליונה. תוך 6-5 שניות יורד לחץ הדם עד כדי כך, שמחזור הדם אינו מסוגל לספק דם לרקמות. לפיכך עולה מהאמור שמיד לאחר השחיטה אין עוד אספקת דם משמעותית למוח. הירידה הפתאומית בלחץ הדם ובזרימת הדם למוח גורמת לתגובת הלם מיד לאחר השחיטה. מיד לאחר השחיטה מופיעים שינויים משמעותיים ביותר בפעילות החשמלית של המוח, כפי שניתן לרשום בתרשים גלי המוח. לפיכך, בשעה שגירויי הכאב בעקבות השחיטה עשויים להגיע לקליפת המוח כבר אין הוא מסוגל להגיב עליהם, ועובדה זו גורמת לכך שאין הבהמה חשה כלל חווית כאב. תחושת הכאב המיידית אף היא מוקהת בגלל הדרישה ההלכתית להשתמש בסכין חדה וחלקה ביותר, וכן יש הסחת דעת הבהמה מהכאב עקב השכבתה על הארץ לפני השחיטה. בבהמה שוכבת יציאת הדם לאחר חתך השחיטה היא מהירה יותר מאשר בבהמה עומדת, אם ראשה נשמט וחוסם את זרימת הדם מאזור השחיטה, וכתוצאה מכך הירידה באספקת החמצן והדם למוח מהירה יותר בתנוחת השכיבה [123].

ביחס להכנות לשחיטה - בעבר היו קושרים את רגלי הבהמה ומפילים אותה בכוח ארצה, ואז שוחטים אותה כשהיא שוכבת. לאור תלונות על צער בעלי חיים ואכזריות הכרוכה בשיטה זו פותחו שיטות מכניות שונות המונעות את הסבל של הבהמה, כגון תא שהבהמה מוכנסת לתוכו, והוא מסתובב ומביא את הבהמה למצב של שכיבה ללא צורך להפילה בכוח, או הרמת הבהמה באוויר ושחיטתה במצב תלוי ועוד.

בכמה מדינות יש דרישה חוקית להמם את הבהמות בהלם חשמלי לפני השחיטה, אך דרך זו איננה מקובלת על פי ההלכה [124], ומכל מקום אין היא נחוצה כלל, ויתכן אף שהיא מוסיפה כאב.

בכמה מדינות אירופאיות יש דרישה חוקית לירות בבהמה מיד לאחר השחיטה כדי למנוע צער. מצד ההלכה יש להימנע לכתחילה מפעולות הנעשות לאחר השחיטה כדי לקרב את מות הבהמה, כגון לשבור את מפרקתה או לתחוב סכין בליבה, מפני שפעולות כאלו גורמות להבליע את הדם באיברים [125]. אכן, אם כבר יצא הדם בזינוק הראשון - יש אומרים שאין איסור לעשות פעולות כאלו לאחר זמן [126], ויש מי שכתב, שימתינו שלושים שניות [127]; ויש מי שאוסרים גם לאחר זמן [128]. 

פרטי דינים

 

גדרי איסור צער בעלי חיים

 

נחלקו תנאים [129] והפוסקים אם איסור צער בעלי חיים הוא מן התורה או מדרבנן - יש אומרים, שאיסור צער בעלי חיים הוא מן התורה [130]; ויש אומרים שאיסור צער בעלי חיים הוא מדרבנן [131].

 

         לדעת הסוברים שאיסור צער בעלי חיים הוא מן התורה מצינו שהתקשו הפוסקים והמפרשים למצוא את המקור לכך [132]. ואמנם מנו הפוסקים והמפרשים מספר מקורות:

יש אומרים, שהדבר נלמד מדיני פריקה [133], היינו ממה שחייבה התורה לסייע בפריקת משא מעל בעלי חיים, והיא מצות 'עזב תעזב עמו', למדנו שצריך למנוע מהם צער [134]; יש אומרים, שהמקור הוא 'לא תחסם שור בדישו' [135]; יש שלמדו איסור צער בעלי חיים ממה שנאמר לבלעם 'על מה הכית את אתנך' [136]; יש מי שלמד זאת מהפסוק 'והוצאת להם מים מן הסלע והשקית את העדה ואת בעירם' [137], והיינו שנעשה נס גם בשביל הבהמה, כדי למנוע ממנה צער [138]; ויש מי שלמד זאת מהפסוק 'ורחמיו על כל מעשיו' [139]; יש מי שכתב, שאיסור צער בעלי חיים אף שהוא מן התורה, מכל מקום אין בו לא לאו ולא עשה [140]; ויש מי שכתב, שהוא הלכה למשה מסיני [141].

 

אף שאיסור צער בעלי חיים אינו מפורש בתורה - יש מי שכתבו, שאין כוח בידי חכמים לעקרו אלא בשב ואל תעשה כמו כל איסור תורה [142], אך יש מן האחרונים שכתבו, שאמנם יש כוח בידי חכמים לעקור איסור זה אף בקום ועשה מכיוון שאינו מפורש בתורה [143].

 

יסוד האיסור הוא דווקא כשמצערים בעלי חיים ללא כל תועלת לבני אדם, ובידו למנוע את הצער ולהביא את התועלת הדרושה לבני אדם גם ללא הצער, אבל כאשר הדבר נחוץ לצורכי בני אדם ולתשמישם, לא חל איסור צער בעלי חיים [144]. ויש מי שהוסיף גם תנאי שמדובר בדרכים מקובלות ובמנהג בני אדם [145].

כמו כן ההיתר לגרום צער לבעלי חיים לתועלת בני אדם הוא דווקא כאשר הצער הוא אמצעי להשגת התועלת, שלא ניתן להשיג אותה מבלי לגרום את הצער, אבל התועלת או הרווח הם מעצם גרימת הצער, הדבר אסור. לפיכך, מותר לצער בעלי חיים כדי להפיק מהם נוצות לכתיבה, אבל אסור לצער בעלי חיים בדרך של מלחמות ביניהם, כאשר הרווח נוצר ממכירת כרטיסים למופעים כאלה שהרווח הוא מעצם הצער של בעלי החיים.

 

הפוסקים הגדירו מספר צרכים ותשמישים של בני אדם, שבהם הותר צער בעלי חיים:

 

משום כבודם של בני אדם, כגון כבוד מלכים [146], כבוד האדם [147], זקן ואינו לפי כבודו [148]. בכל אלו לא מחוייבים בקום ועשה למנוע צער בעלי חיים.

משום ריווח ממון, או מניעת הפסד ממון [149], אך יש חולקים וסבורים שלצורך ריווח ממון או מניעת הפסד ממון, אסור צער בעלי חיים [150].

משום ענייני מצווה או מניעת תקלה הלכתית, כגון השלכת השעיר לעזאזל [151], עריפת העגלה בנחל [152], כליאת בכור בהמה [153], עקירת קרניים עקומות המפריעות לשחיטה [154], וכיו"ב.

לצורך ריפוי בני אדם [155].

 

יש מי שכתב, שאף אם הותר צער בעלי חיים לצורך שימוש בני אדם, לא הותר הדבר רק כדי למלאות תאוותיו [156].

 

יש מי שחילק בין גרימת צער בידיים, שהוא אסור מן התורה, לבין צער שנגרם ממילא, שהוא אסור מדרבנן [157].

 

יש מי שחילקו בין צער גדול שהוא אסור מן התורה, לבין צער קטן שאסור רק מדרבנן [158].

 

יש מי שכתבו, שבשבת כולם סבורים שצער בעלי חיים הוא מן התורה מדין שביתת בהמתו [159].

 

יש מי שכתב, שצער בעלי חיים אסור דווקא אם מתכווין לצער, אבל אם אינו מתכווין לכך, אין איסור [160], אך דחו דבריו וכתבו, שאיסור צער בעלי חיים הוא בכל מקרה גם אם אינו מתכווין לכך [161].

 

יש מי שכתבו, שגם בממית בעלי חיים יש איסור צער בעלי חיים [162]; אך רוב הפוסקים סבורים, שהאיסור הוא דווקא לצער את בעלי החיים, אבל אין איסור להמיתם [163].

 

יש אומרים, שאיסור צער בעלי חיים חל גם על בני אדם [164]; ויש מי שכתבו, שאיסור זה איננו מתייחס לבני אדם [165].

 

יש מי שכתב, שאיסור צער בעלי חיים הוא דווקא בבעלי חיים שהם בני מלאכה לצורך בני אדם, ואפשר שאפילו כלב וחתול בכלל, לפי שגם המה בני תרבות ובעלי מלאכה [166], אבל איסור זה לא חל על בעלי חיים קטנים, ובוודאי לא על זבובים ופרעושים ושאר שקצים [167]. ועוד יש מי שכתב, שאיסור צער בעלי חיים לא חל על בעלי חיים שמזיקים לאדם או לממונו, ואין אף מידת חסידות להימנע מהריגתם, ומכל מקום טוב שלא יהרגם בידיים ממש אלא על ידי הנחת דבר ההורגם, כי עשיית מעשה אכזרי בידיים עלול להרגיל את האדם לאכזריות [168]. יש מי שכתב, שאין איסור צער בעלי חיים בבריות שעדיין לא נפתחו עיניהם [169].

 

יש מי שכתבו, שגם במצבים שמגדרי איסור צער בעל חיים מותר לעשות מעשים מסויימים, אך אם הם מעשים אכזריים במיוחד, יש להימנע מלעשות זאת [170].

 

צער בעלי חיים במקום רפואה

 

כל דבר הצריך לרפואה, אין בו משום איסור צער בעלי חיים [171], ואפילו לצורך חולה שאין בו סכנה [172].

 

יש מי שהסתפק אם מותר לעשות ניסיונות על בעלי חיים, כיוון שזה רק ספק תועלת [173], אך רוב ככל הפוסקים מתירים דבר זה, על פי הגדרים השונים של האיסור: הרפואה היא מצווה, ולצורך מצווה אין איסור צער בעלי חיים; אין איסור צער בעלי חיים כשהדבר נעשה לצורכם של בני אדם ולשימושם, ואם הותר איסור צער בעלי חיים משום כבודם של בני אדם ומשום ריווח ממון, כל שכן שמותר לצורך רפואה; כאשר התועלת היא לרבים, בוודאי נדחה איסור זה. ובוודאי אם הניסויים נעשים בדרך של מיעוט צער ככל האפשר, שאז בצער קל יש הסבורים שאין איסור, ובפרט אם עושים ניסויים על בעלי חיים נמוכים שאינם בכלל האיסור [174], בוודאי שהדבר מותר [175].

יש מי שכתב, שאף על פי שמעיקר הדין מותרים ניסויים בבעלי חיים לצורכי רפואה, מכל מקום ממידת חסידות להינצל מאכזריות, יש להימנע מכך [176]; ויש מי שדחה דברים אלו, וסובר שאין כאן מידת חסידות, שמידת חסידות היא במקום שנוגע רק לעצמו, ורשאי אדם להחמיר על עצמו, אבל לא במקום שנוגע לאחרים, ואין סברה לומר שצער בעלי חיים עדיף על צער החולים, שאולי ניתן לעזור להם [177].

 

בכל מקרה יש למעט ככל האפשר בצערם של בעלי החיים, כגון על ידי הרדמה נאותה, ובגמר הניסוי, אם אין הוא עוד זקוק להם והם בצער, יש להמית את בעלי החיים בדרך מהירה ככל האפשר [178].

צער בעלי חיים בהלכות שונות

 

עניינים כלליים

 

אכזריות כלפי בעלי חיים ללא כל מטרה, או למטרות ספורט ותענוג גרידא - אסורה. וכן אסור להכות ולצער בעלי חיים כדי לשכך חמתו [179]. לעומת זאת, גרימת צער לבעלי חיים לצורך שימוש ותועלת לבני אדם מותר, ובלבד שהדבר נעשה תוך כדי הפחתה בצער ככל האפשר. לפיכך, מותר לשחוט בעלי חיים לצורך אכילה, מותר להשתמש בבעלי חיים לצורך עבודה, ומותר למרוט נוצות ולגוז שיער של בעלי חיים לשימוש בבגדים ובכלי מיטה.

 

אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו [180], והוא-הדין בחיה ובעוף, בין טהורים ובין טמאים [181]. אמנם לעניין כלבים וחתולים יש מי שכתב, שמעיקר הדין אין חיוב להקדים להם מאכל, אבל מידת חסידות שיעשה כן [182]. דין זה נכון גם בשבת וביום-טוב [183]. נחלקו הפוסקים, אם האיסור הוא אכילה דווקא, או אפילו טעימה [184].

אמנם לעניין שתיה, האדם קודם לבעלי החיים [185].

אין אדם רשאי לקנות בעלי חיים אלא אם כן התקין להם מזונות [186]. וחייב אדם המחזיק בעלי חיים בביתו לדאוג להאכילם, ולכן המגדל כלב בביתו לצורך שמירה וכד', יקפיד להאכילו [187], וכן מי שקונה תרנגולים לכפרות, ומשהה אותם מספר ימים, חייב לתת לפניהם אוכל [188].

 

המנהג לומר למי שלובש בגד חדש "תבלה ותתחדש". יש מי שכתב, שאין לומר כן על מנעלים או בגדים הנעשים מעור של בהמה, שכן לצורך זה היו צריכים להמית בהמה אחרת תחילה שיחדש ממנה בגד אחר, וכתוב 'ורחמיו על כל מעשיו', ואמנם "הנה הטעם חלוש מאד, ואינו נראה, מכל מקום רבים מקפידים על זה שלא לאומרו" [189]. מנהג זה הוא אפילו בבהמה טמאה [190].

 

ציד שנעשה לשם תענוג וספורט בלבד, הרי הוא אסור משום אכזריות, ומשום סיכון עצמי, ומשום בל תשחית, ומשום מושב ליצים, ומשום ביטול זמן, ומשום 'ובחקותיהם לא תלכו', והוא אומנות של נמרוד ועשו ולא של בני ישראל; מכל מקום מותר הציד רק לצורך פרנסה, או לצורך הגנה עצמית [191].

אכן, בדרך כלל אין איסור צער בעלי חיים בציד, משום שממיתים את בעלי החיים, ואין איסור צער בעלי חיים במיתה [192].

 

אסור לגרום צער לבעלי חיים לצורך ספורט ושעשוע, ולפיכך מלחמת שוורים וכיו"ב אסורה מן התורה. יתר על כן, אסור ללכת לאיצטדיון לחזות במלחמות שוורים, ויש בכך משום סיוע לעוברי עבירה [193].

 

בענייני אורח חיים

 

אסור לעשות בשבת שום מלאכה שאיסורה מן התורה או מדרבנן כדי למנוע צער בעלי חיים [194], אך חכמים התירו פעולות שונות בשבת האסורות משום טרחה יתירה, ביטול כלי מהיכנו, אמירה לגוי, ואיסור מוקצה [195], כדי למנוע צער מבעלי חיים:

 

מותר ליתן מרדעת על החמור מפני הצינה; מותר לתלות כלי בצוואר העגלים והסייחים ואוכל בתוכו, מפני שצווארן קטן ומצטערים לאכול על גבי הקרקע [196].

מותר להסיר גלדי המכה מבהמה לפני שהיא התרפאה; מותר להריץ את הבהמה בחצר אם אכלה כרשינים הרבה ומצטערת, והריצה מרפה את מעיה ומשלשלת; ואם אחזה דם, יכול להעמידה במים כדי שתצטנן [197].

בהמה שנפלה לאמת המים בשבת, אם המים עמוקים ומפני כך אינו יכול לפרנסה במקומה, מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה, ואם עלתה עלתה, ואף על פי שבכך מבטל כלי מהיכנו [198]. יש מי שכתב, שמכל מקום אסור לטלטל את בעלי החיים ולהעלותם בידיים, אף שגם איסור מוקצה של בעלי חיים הוא איסור מדרבנן, כי יש דברים שחכמים העמידו אפילו במקום כרת [199]; ויש מי שכתבו, שמותר להעלות את בעלי החיים גם בידיים משום צער בעלי חיים [200].

מותר להוריד מהבהמה משא כבד משום צער בעלי חיים [201].

מי שעלה באיסור על גבי בהמה, ירד משום צער בעלי חיים [202].

מותר לתת אוכל לפני בהמה ועופות שמזונותם עליך [203], ומותר לתת מזון לפני כל בעל חיים שאינו מוצא לו מזון והוא רעב [204].

מותר להוציא כלאחר יד תרנגולת שמתה בשבת מתוך הלול, משום צער בעלי חיים, שהנבלה עלולה לגרום מחלות או מוות לשאר התרנגולות [205].

כלוב של ציפורים שנמצא במקום שיש בו משום צער בעלי חיים לציפורים, כגון בשמש חזקה, אם אפשר, יפרוס וילון כנגד הכלוב, ואם אי אפשר, מותר לטלטלו מחמה לצל [206].

יש מי שכתב, שמותר להריץ ולהכות בסוסים לאותם הנחפזים בערב שבת להקדים ביאתם, אף כשהחשש הוא רק באיסור דרבנן [207].

 

לצורך רפואתה של בהמה אין עושים כל מלאכה בשבת, אפילו יש בה רק איסור דרבנן [208], אולם איסור שאינו נובע ממלאכת שבת, אלא שחכמים גזרו שלא לעשותו לצורך רפואת אדם, מותר לעשות לצורך רפואת בעלי חיים [209]. לפיכך מותר להאכיל את הבהמה תרופות, להזריק לה זריקות תוך-שריריות, לטלטל מוקצה בשבילה, או לשים משחה על פצעה, אך יזהר שלא למרוח את המשחה [210]. ומכל מקום משום צער בעלי חיים מותר לומר לגוי לעשות אפילו איסורי תורה, כאשר הבהמה חולה או מצטערת [211].

 

בהמה שלא חולבים אותה זמן ארוך הרי היא מצטערת וסובלת מעודף החלב שבדדיה. מאידך איסור חליבה בשבת לדעת רוב הפוסקים הוא מן התורה [212]. לפיכך מצינו כמה עצות בפוסקים כיצד לנהוג בעניין חליבה בשבת:

 

דרך אחת היא לומר לנכרי לחלוב את בהמתן של ישראל, ובזה מצינו מספר שיטות - יש אומרים, שמשום צער בעלי חיים מותר לומר לנכרי לחלוב בהמתו של ישראל בשבת, שאיסור שבות של אמירה לנכרי בשבת נדחה מפני איסור צער בעלי חיים שהוא מן התורה [213], וכך הוא מנהג העולם [214]; יש אומרים, שהדבר מותר רק אם אומר לנכרי לחלוב ולקחת את החלב לעצמו, שאז הוא טורח בשביל עצמו, ואחר כך יקנה החלב מהנכרי בדבר מועט, שלא ייראה כעושה לצורך ישראל [215]; יש אומרים, שהדבר מותר דווקא אם אמר לנכרי מערב שבת שיקח החלב לעצמו [216]; ויש מי שאסר אפילו בדרך זאת [217].

דרך אחרת היא לחלוב את הבהמות על גבי קרקע לאיבוד, או לתוך כלי מאוס, שהחלב לא יהא ראוי לשתיה [218].

דרך נוספת היא לחלוב בעזרת מכונת חליבה, אשר מחוברת לשעון שמכוון מבעוד יום להפעיל ולהפסיק את פעולתה [219]. יש מי שכתב, שצריך לחבר את המכונה לעטיני הבהמה בזמן שהמכונה איננה פועלת [220]; ויש מי שכתב, שמותר לחבר את המכונה גם כשהיא מופעלת, באופן שהחלב הראשון ילך לאיבוד, ואחר כך יצנו כלי לקבל את החלב [221].

 

משום צער בעלי חיים התירו הערמה שאינה ניכרת, היינו במקרה שאותו ואת בנו נפלו לבור ביום-טוב, מעלה את הראשון על מנת לשוחטו ואינו שוחטו, וחוזר ומערים ומעלה את השני על מנת לשוחטו, ואחר כך שוחט איזה מהם שירצה, שאסור לשחוט את שניהם באותו יום [222].

מסירים זבובים הניתלים בבהמה ביום-טוב, אף על פי שהם עושים חבורה [223].

 

בחול המועד אין מונעים כל רפואה מבהמה, ומותר להקיז דם לבהמה [224], משום צער בעלי חיים [225].

 

בענייני יורה דעה

 

יש אומרים, שמותר למרוט את נוצות העופות לפני שחיטה, כדי למנוע חלדה בשחיטה, ואף על פי שיש בזה צער בעלי חיים [226]; ויש אומרים, שיש להימנע ממריטת הנוצות בעופות משום צער בעלי חיים, אלא אם כן לא יוכל לשחוט בלא המריטה [227].

יש מי שכתבו, שצריך לתלוש את הצמר הסבוך בצוואר הכבשים לפני השחיטה, כדי למנוע חלדה [228].

יש מי שכתב, שאסור להרעיב את הבהמות מספר ימים לפני השחיטה, כפי שהיה המנהג אצל הקצבים [229].

 

אסור לפטם בהמות באכזריות ובדרך של צער רב, אף שיש בזה ריווח ממוני, אם הדבר אינו מביא לתועלת ממשית [230].

אסור להרעיב עופות זקנים על מנת לגרום לנשירת הנוצות, כדי שיגדלו אחר כך נוצות חדשות ויחזרו להטיל ביצים, והיינו אף על פי שמשום ריווח ממון שיש בזה, מותר מדין צער בעלי חיים, אך יש בזה אכזריות רבה, ולכן צריך להימנע מכך [231].

 

יש מי שכתב, שמותר למרוט נוצות מאווזות לצורך כתיבה; ויש מי שכתב, שדבר זה אסור [232].

 

יש מי שכתבו, שאסור להושיב עוף על ביצים משאינו מינו, משום צער בעלי חיים [233]; ויש מי שהתירו זאת [234].

 

בכור בהמה שנולד טומטום, הרי זה ספק בכור [235], ואין צריך לקורעו כדי לברר את הספק, משום צער בעלי חיים [236].

יש מי שכתב, שאסור להטיל מום בספק בכור, משום צער בעלי חיים [237]; ויש מי שכתב, שמותר לעשות מום קטן במיעוט צער בעלי חיים ככל האפשר, ושמבחינת ההלכה מותר לשחוט עליו את הבכור [238].

 

בענייני אבן העזר

 

עיקור בעלי חיים על ידי עקירת פרסותיהם, אף שיכולים ללכת, ואף שראויים לדישה ואין בזה איסור בל תשחית, ואף שהדבר נעשה כדי שלא יזיקו לבני אדם, אסור משום צער בעלי חיים [239].

 

בענייני חושן משפט

 

כל המונע בעלי חיים כלשהם מלאכול בשעת מלאכתם עובר על הלאו של 'לא תחסם שור בדישו' [240].

 

הפוגע בשנים, אחד רובץ תחת משאו ואחד פרק מעליו, ולא מצא מי שיטעון עמו, מצווה לפרוק בתחילה משום צער בעלי חיים, ואחר כך טוען [241].

 

סוסים המושכים בעגלה, והגיעו למקום מקולקל או להר גבוה, ואינם יכולים למשוך בלי עזרה, מצווה לעזור אף לנכרי משום צער בעלי חיים [242].

 

כלב שאינו נושך שנכנס לבית, מותר לגרש אותו בשבט קטן, אבל לא יזרוק עליו מים רותחים, או להכותו במקל גדול, או לדחות אותו בדלת, או לעוורו [243].

 

מותר לבצע הדברה של מזיקים בגידולי שדה או במטעים, אף שנגרם צער לבעלי חיים אלו. נימוקים: אין איסור צער בעלי חיים בהמתה; אין איסור צער בעלי חיים ביחס לבעלי חיים קטנים ומזיקים; אין איסור צער בעלי חיים כשהדבר נעשה לצורך בני אדם [244].

 

יש מי שכתב, שאין להשמיד עודפי בעלי חיים, כגון דגים ועופות, רק בגלל צרכים כלכליים, והדבר מותר רק אם מתברר שבעלי החיים העודפים מזיקים לבעלי החיים הנצרכים, כגון שהם הופכים להיות טפילים ופוגעים במזונם [245].

מקורות והערות

 

[1] בראשית מו לד; [2] הושע יג ב; [3] אגרות הראי"ה, ח"ג, איג' תתב. וראה באריכות מה שכתב הראי"ה קוק בס' חזון הצמחונות והשלום, ובמאמרו אפיקים בנגב, בהבדל שבין גישת האגודות והתנועות של 'צער בעלי חיים', לבין ההשקפה התורנית. וראה עוד בשו"ת הגרי"א הרצוג חיו"ד סוסי' ח; [4] ראה באריכות בדברי הראי"ה קוק בס' חזון הצמחונות והשלום, ובמאמר אפיקים בנגב (הובא באוצרות הראי"ה ח"ב עמ' 88). וראה משך חכמה ויקרא כב כו-לב, שהוא היפך ההתנהגות של עובדי עבודה זרה, וראה שם דוגמאות בנידון; [5] בראשית לו כד; שמו"ב כא ח; [6] בראשית לה ח; שופטים ד ט; [7] שופטים ז כה; [8] במדבר כז א; [9] מל"ב כב יד; [10] בראשית לד ב; [11] יונה א א; [12] שופטים ד יז; [13] שמו"א כה מד; [14] שמו"א יא א; שמו"ב י ב; [15] שמו"ב ג ה; [16] שופטים ז כה; [17] מל"ב כב יב; [18] בראשית כט ו; [19] דבהי"א ז לו; [20] מל"ב כב ג; [21] בראשית מט ט; [22] שם יד; [23] שם יז; [24] שם כא; [25] שם כז; [26] דברים לג כ; [27] שם כב; [28] במדבר כג כד; [29] דברים לב יא; [30] שמו"ב א כג; [31] שמו"ב יז ח; [32] שמו"ב יז י; [33] ישעיה א ג; [34] ישעיה לח יד; [35] ירמיה ח ז; [36] עמוס ג ח; [37] מיכה א ח; [38] שה"ש ב ט; [39] שה"ש ה ב; [40] שה"ש ו ו; [41] תהלים צב יא; [42] תהלים קמ ד; [43] תהלים קנ ה; [44] משלי ו ו; [45] משלי כו יא; [46] משלי כח א; [47] עירובין ק ב; [48] ראה חולין קכז א; [49] ירושלמי ברכות ט ב; [50] וראה בהע' הרב י. קאפח שם (הע' 76), שיתכן שהכוונה לרס"ג, אמונות ודעות מאמר ג פ"י, אלא שלדעת הרב קאפח זה לא נכון בדעת הרס"ג, וראה עוד מה שכתב שם; [51] מו"נ ג יז. וראה עוד בס' החינוך מ' רצד. וראה בתו"ת שמות פי"א אות ז, מה שהקשה על הרמב"ם. ועוד יש להקשות על הרמב"ם מירושלמי שביעית ט א, ובראשית  רבה עט ו - ציפור מבלעדי שמיא לא יצדא (לפי גי' הגר"א), והיינו שיש השגחה פרטית גם על הפרטים של בעלי חיים. שוב ראיתי שהקשו זאת על הרמב"ם בס' דברי חיים עה"ת פר' מקץ; היכל הברכה (לאדמו"ר מקאמארנא) פר' בראשית דל"ה-ל"ו. וראה באריכות בס' שומר אמונים, מאמר השגחה פרטית, פי"ז; [52] הראי"ה קוק בהערותיו למו"נ, הובאו דבריו באוצרות ראיה ח"ב עמ' 950 אות כא. וראה תוס' ע"ז טז ב ד"ה דימוס, בשם ירושלמי שביעית פ"ט, שמשמע שיש השגחה פרטית על כל פרט מבעלי חיים, עיי"ש; [53] ראה להלן. וראה ס' חסידים, סי'  קלח שכתב, שאם מצער בעלי חיים על חינם, כגון שמשים עליה משאוי יותר מאשר יכולה לשאת, ומכה אותה ואינה יכולה ללכת, עתיד ליתן את הדין; [54] מו"נ ח"ג פמ"ח. הרשימה להלן היא לפי סדר הופעת המצוות בתורה, ובציון המפרשים הקושרים את המצווה עם צעב"ח או מניעת אכזריות; [55] שמות כ ט; שם כג יב; דברים ה יג. וראה רע"ב שבת א ה, ושו"ת מהרשד"ם חאו"ח סי' ב, שטעם שביתת בהמתו בשבת הוא משום צעב"ח; [56] שמות כב כט. וראה משך חכמה ויקרא כב כו-לב; [57] בפסוקנו. וראה להלן; [58] שמות כג יט. ראה א"ע ורשב"ם עה"ת שם; [59] ויקרא יז יא. ראה רבנו בחיי עה"ת שם; ס' החינוך מ' קמח; [60] ויקרא יז יג. ראה ס' החינוך מ' קפז; [61] ויקרא כב כד, וברש"י עה"פ; שבת קי-קיא; חגיגה יד ב. וראה ביאור הגר"א אבהע"ז סי' ה סק"מ; [62] ויקרא כב כח. ראה מו"נ שם; רבנו בחיי עה"ת שם; כל בו סי' קיא, דין הלכות שלוח הקן; ס' החינוך מ' רצד; [63] דברים יב כא, על פי חולין כח א. ראה רמב"ן עה"ת בראשית א כט; ס' החינוך מ' תנא. וראה עוד מו"נ ג מח; שו"ע הרב הל' עוברי דרכים וצער בע"ח ס"ד; [64] דברים יב כג, על פי חולין קב ב. ראה ס' החינוך מ' תנב. איסור זה נוהג אף בבני נח - סנהדרין נו א; רמב"ם מלכים ט א; [65] דברים כב ו-ז. ראה מו"נ וכל בו שם. וראה רמב"ן ורבנו בחיי עה"ת שם, וס' החינוך מ' תקמה; [66] דברים כב י. וראה בס' החינוך מ' תקנ; א"ע ומשך חכמה עה"ת שם; [67] דברים כה ד. וראה בס' החינוך מ' תקצו. וראה עוד בכל זה בספרו של מרן הראי"ה קוק, חזון הצמחונות והשלום, וכן במאמרו אפיקים בנגב. וראה שם גם ההתייחסות ההשקפתית מבחינה זו ביחס לשימוש בקנייני בעלי החיים כמו הצמר והחלב. וראה עוד בספר העיקרים מאמר ג, פט"ו; אברבנאל עה"ת שמות טז ד. וראה מו"נ ג מח, שטעם כל המצוות הללו הוא משום צער בעלי חיים, עיי"ש; [68] תהלים קמה ט; [69] תהלים קמז ט; [70] תהלים לו ז; [71] יונה ד יא; [72] מכילתא שמות כב ל; [73] ראה יחזקאל י יד; [74] סנהדרין נה א; [75] סנהדרין ב א, מחלוקת; רמב"ם סנהדרין ה ב. וראה באור החיים ויקרא יז יא; [76] בראשית כד יד,יט,מו; [77] שמו"ב יב א-ד; [78] ראה יחזקאל לד ג-ו על רועה הצאן החיובי; [79] בראשית ד ד-ה; [80] בראשית לא לח; [81] ראה בפתיחה לאיכה רבתי, כד. וראה ישעיה סג יב, תהלים עז כא - נחית כצאן עמך ביד משה ואהרן; [82] שמות רבה ב ב-ג; [83] ראה במדבר כז יח; יחזקאל לז כד, ועוד. וראה סוכה נב ב, שבעה רועים הדואגים לעם ישראל; [84] ישעיה מ יא; תהלים כב א; [85] ראה עמוס ג יב; [86] שמו"א יא ה ואילך; [87] מל"א יט יט-כא; [88] עמוס ז טו; [89] אברבנאל עמוס ז טו; [90] במדבר כב כג-לב; [91] דברים כד טו; [92] שמות רבה לא ז; [93] תהלים קמה ט. וראה רמ"א או"ח רכג ו, ורמ"א אבהע"ז ה יד, וביאור הגר"א שם; [94] ב"מ פה א; ירושלמי כלאים ט ג; בראשית רבה לג ג; ילקוט שמעוני, תהלים רמז תתפח; [95] קידושין פב א; [96] ראה תויו"ט ותפא"י על המשנה סוף קידושין; [97] תומר דבורה פ"ג; [98] בראשית א כח; [99] בראשית ט ב; [100] תהלים ח ז-ט; [101] רמב"ן עה"ת בראשית א כו; [102] סוף קידושין. וראה גם רמב"ן עה"ת דברים כב ו בעניין שילוח הקן: "שאין רחמיו מגיעים בבעלי הנפש הבהמית למנוע אותנו מלעשות בהם צרכנו"; [103] הראי"ה קוק, חזון הצמחונות והשלום, אות ב; [104] בראשית א כו; [105] סנהדרין נט ב. וראה שם, שאדם הראשון אכל בשר שירד מן השמים, ובתוס' סנהדרין נו ב ד"ה אכל כתבו, שהאיסור על אדם הראשון היה דווקא להמית ולאכול, אבל מתה מאליה - שריא; [106] בראשית ח ג; [107] ס' העיקרים מאמר שלישי, פט"ו; [108] ראה בספרו של מרן הראי"ה קוק, חזון הצמחונות והשלום. וראיה לכך מהנאמר בישעיה יא ו-ח, שגם חיות טורפות יאכלו רק תבן. אך מאידך - עתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים מבשרו של לויתן - ב"ב עה א. וראה מה שכתב בנידון אאמו"ר בספרו חוקת הגר, קונט' התשובות סי' א; [109] עשה לך רב ח"ה סי' מז; חוקת הגר לאאמו"ר, קונט' התשובות סי' א; [110] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בס' הליכות שלמה ח"ב פ"ט הע' 54; [111] חוקת הגר, שם; [112] רמב"ם דעות ג א; [113] שו"ת הר"י מיגאש סי' קפו, ובשו"ת הרשב"א ח"ג סי' שיט; [114] רמב"ם יו"ט ו ח; מג"א סי' תקכט סק"ג. אמנם בשו"ת שאגת אריה סי' סה כתב, שבימינו אין שמחה בבשר, אך דעת רוב האחרונים שדין זה שייך גם בימינו - שע"ת או"ח סי' תקכט; יד אפרים יו"ד סי' א; שאילת ישורון ח"א סי' יט; [115] שאילת ישורון שם; [116] שבת עז ב. וראה גם ירושלמי ברכות ט ב, בשינויים קלים; [117] ראה מהרש"א ח"א שם; [118] ב"ק פ א; [119] הרב ש. אבינר, חוב' אסיא, סה-סו, תשנ"ט, עמ' 69 ואילך. וראה שם נימוקיו בנידון; [120] ראה בהרחבה על בעית השחיטה בימי השלטון הנאצי - ז. וורהפטיג, תורה שבעל פה, ה, תשכ"ג, עמ' קנא ואילך; י. שפרן, סיני, סד, תשכ"ט, עמ' קצ ואילך; עדות נאמנה ח"א; י.ת. באומל, סיני, צא, תשמ"ב, עמ' קנז ואילך; י. אבינרי, סיני, צב, תשמ"ג, עמ' קפד ואילך; השואה במקורות רבניים, עמ' 12 ואילך, ועמ' 57 ואילך; [121] בין המחקרים וההוכחות המדעיות לכך יש לציין את ספרו של ד"ר יצחק דמבו, 1896; מחקריו של ד"ר יעקב לוי, ברלין, 1927-29; ד"ר ש. ליבען, פראג, 1927-30; ד"ר ישראל מאיר לוינגר, ציריך, 1961. כל העבודות הללו נכתבו בשפה הגרמנית. ישנן גם עבודות בנידון בשפה האנגלית. וראה עוד ביבליוגרפיה נרחבת על מחקרים בנידון בספר עדות נאמנה ח"א, תשל"ה; ח"ב תשל"ו; [122] סוכם על ידי הרב ד"ר ישראל מאיר לוינגר בעדות נאמנה שם, ובספרו מזון כשר מן החי, עמ' 267 ואילך; [123] וראה בשו"ת הר צבי חיו"ד סי' יא, שחברת 'צער בעלי חיים' דרשה שישחטו את הבהמות כשהן עומדות, והשוחט ישחט כשהוא עומד מתחת לצוואר והצוואר למעלה. ותשובתו של הגרצ"פ פרנק לא שלימה שם, ולא ברור אם הסכים להתיר דרך שחיטה זו. אכן, כאמור לעיל, יש עדיפות מבחינת הקהיית תחושת הכאב בשחיטה במצב של שכיבה; [124] ראה שו"ת שרידי אש ח"א בשער בספר, עמ' ו ואילך; שו"ת יד רמה (פוקס) חיו"ד סי' עו; הגר"י טייטלבוים מסאטמאר, הובאו דבריו בשו"ת מקדשי השם ח"ב סי' לג; עדות נאמנה ח"א; שו"ת הגרי"א הרצוג חיו"ד סי' ח; שו"ת משפטי עוזיאל חיו"ד סי' א; שו"ת דברי חכמים חיו"ד סי' א; שו"ת מנחת יצחק ח"ב סי' כז; שערי הלכה ומנהג ח"ג סי' ב; שערי משה לאאמו"ר ח"ב סי' נט. בעת מלחמת העולם השניה, כשהנאצים גזרו נגד השחיטה, נידונה שאלה זו במיוחד, ושנים מגדולי הדור ההוא התירו את ההימום באותו זמן - הגרח"ע גרודזינסקי והגרי"ל צירלסון - ראה שו"ת מקדשי השם ח"א סי' כו-כח; שו"ת שרידי אש ח"א עמ' ריט. אמנם היו מהרבנים באותה תקופה שאסרו את ההימום אפילו באותם תנאים - ראה תשובת הגר"י טייטלבוים מסאטמאר בשו"ת מקדשי השם ח"ב סי' לג; שו"ת משמיע שלום, בהקדמה. וראה עוד בשו"ת מהר"י שטייף סי' קל; [125] רמ"א יו"ד סז ג; [126] ט"ז שם סק"ב; [127] שו"ת תשובות והנהגות ח"א סי' תיד; [128] ראה דרכ"ת שם סקכ"ח; שו"ת תשובות והנהגות ח"ד סי' קפ; [129] ב"מ לב ב; [130] הרי"ף והגאונים, לפי דעת ריטב"א, שיטמ"ק ונימוק"י ב"מ לג א, כס"מ רוצח יג ט, מנ"ח מ' פ; הרמב"ם, לפי דעת כס"מ, אור שמח רוצח יג ט, ומנ"ח מ' פ (וראה ברמב"ם פיהמ"ש ביצה ג ד, ובמשנה תורה שבת כה כו, ובמו"נ ח"ג פי"ז, שמשמע מבואר שהרמב"ם סובר שצער בעלי חיים הוא מן התורה. וראה מה שכתב בנידון באור שמח שבת שם); מרדכי ב"מ פ"ב סי' רסג, וראה בחי' אנשי השם שם, אות מ; מאירי, ונימוק"י - ב"מ שם; רא"ש ב"מ פ"ב סי' כט; רבנו בחיי שמות בפסוקנו; ס' חסידים סי' תרסו; ס' חרדים, מ"ע התלויים בוושט; ס' החינוך מ' תנא, ומ' תקנ; רמ"א חו"מ רעב ט; לבוש או"ח שה יח; מג"א סי' שה סקי"א; ביאור הגר"א חו"מ סי' רעב סק"א, סקי"ג, וסקט"ז; ארעא דרבנן אות תקלו (וכתב שם "וכן פסקו כל הפוסקים", אמנם לא דק בזה, וכמבואר בהערה הבאה); שו"ע הרב, הל' עוברי דרכים וצער בעלי חיים, סע' ח; קיצושו"ע קצא א. וכן משמע מס' יראים סי' רסז. אמנם ביראים סי' שנב משמע, שצעב"ח דרבנן, עיי"ש; [131] הרמב"ם, לפי דעת הפנ"י ב"מ לב ב ד"ה מדברי, והגר"א בהגה' הרא"ש ב"מ שם, וביאור הגר"א חו"מ סי' רעב סקי"א, ואור שמח שבת שם; עפרא דארעא בהגה' על ארעא דרבנן, ע' צער בע"ח אות עג. וראה באריכות בשד"ח מע' הצד"י סי' א, ובשו"ת יחוה דעת ח"ה סי' סד, שהביאו הרבה מהאחרונים הסבורים שלדעת הרמב"ם איסור צער בעלי חיים הוא מדרבנן. וראה עוד בפרמ"ג או"ח סי' תסח במשב"ז סק"ב. וראה מנ"ח מ' פ, שהביא סתירה בדעת הרמב"ם בין הל' שבת כה כו, לבין הל' רוצח יג ט. וכן דעת המרדכי ע"ז סי' תשצט, שצעב"ח מדרבנן. וראה בחי' הריטב"א ב"מ שם; שד"ח שם; פלפולא חריפתא ב"מ פ"ב סי' כט, הרפואה לאור ההלכה, כרך ב חלק ג, עמ' יא - רשימת נפקא מינות אם האיסור הוא מדאורייתא או מדרבנן; [132] ראה שיטמ"ק ב"מ לב ב - "מיהו לא ידענא צעב"ח מדאורייתא מהיכא"; [133] בפסוקנו. וראה שבת קכח ב; ב"מ לב ב; [134] רש"י שבת שם ד"ה צעב"ח; שיטמ"ק ב"מ לב א; לבוש או"ח שה יח; [135] דברים כה ד. ראב"ד בשיטמ"ק ב"מ לב ב ד"ה תדע; מאירי ב"מ שם; ספר השלמה סופ"ב דב"מ; מושב זקנים לבעלי התוס', עה"פ דברים שם; [136] במדבר כב לב. רמב"ם מו"נ ח"ג פי"ז; ס' חסידים סי' תרסו; [137] במדבר כ ח; [138] יום תרועה ר"ה כז א; [139] תהלים קמה ט. הגה' חת"ס שבת קנד ב, וב"מ לב ב; [140] שו"ת הרדב"ז ללשונות הרמב"ם סי' קסח; [141] ראה שיטמ"ק ב"מ שם בשם הריטב"א, אליבא דרש"י, עיי"ש; [142] תוס' ע"ז יג א ד"ה אמר; תוס' רבנו אלחנן, שם; [143] שו"ת בית אפרים חיו"ד סי' עה; [144] או"ה הארוך, סי' נט; שו"ת תרומת הדשן, פסקים וכתבים, סי' קה; רמ"א אבהע"ז ה יד. וראה באוצה"פ שם סקפ"ז. וראה גם בשו"ת חת"ס ח"ה (חו"מ) סי' קפה. וראה רד"ק, יהושע יא ט; [145] שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"ד סי' צב; [146] ע"ז יג א, ובתוס' שם ד"ה אמר; [147] ראה שו"ת אגרות משה חחו"מ ח"ב סי' מז; [148] דברים כב א; ב"מ ל א; נמוק"י ב"מ סופ"ב; שו"ת הרדב"ז ח"ה סי' קסח; [149] שו"ת שבות יעקב ח"ג סי' עא; שו"ת חת"ס חיו"ד סי' שיב; שו"ת מנחת יצחק ח"ו סי' קמה; שו"ת חלקת יעקב חחו"מ סי' לד; שו"ת עטרת פז ח"א כרך ג, חחו"מ סי' ט. וכן משמע משו"ת נובי"ת חיו"ד סי' קצב. ומסתבר שההיתר הוא דווקא כאשר ריווח הממון איננו מעצם הצער של בעלי החיים, שאם לא כן מותר יהא למכור כרטיסים לצורך ריווח כדי לחזות במלחמת שוורים וכד'; [150] באה"ט יו"ד סי' כד סק"ח, בשם בית הלל; שו"ת יד הלוי חיו"ד סי' קצו; שו"ת אמרי שפר סי' לד; שו"ת בנין ציון ח"א סי' קח. וראה אור גדול על שבת כד א, שלדעתו שאלת היתר צער בעלי חיים להרווחת ממון היא מחלוקת ראשונים, עיי"ש; [151] ויקרא טז כב; [152] דברים כ ד; [153] שו"ת נובי"ק חיו"ד סי' פא-פג. ואף שחזר בו, לא היה זה בגלל איסור צער בעלי חיים; [154] שו"ת רב פעלים ח"א חיו"ד סי' א; [155] רמ"א אבהע"ז ה יד. והוא על פי או"ה סי' נט. וראה מה שכתב בנידון בשו"ת יד הלוי חיו"ד סי' קצו. וראה באוצה"פ שם סקפ"ז; [156] אפי זוטרי אבהע"ז סי' ה סקכ"ה; [157] אור שמח שבת כה כו; [158] חי' אנשי השם על המרדכי ב"מ לב ב; שו"ת שבות יעקב ח"ב סי' קי; שו"ת שבט הלוי ח"ב סי' ז; [159] ראה פרמ"ג או"ח סי' שח בא"א סקס"ח; אור שמח שבת כה כו; [160] פרמ"ג יו"ד סי' כד בשפ"ד ס'"ח. וראה בשו"ת יביע אומר ח"ד חאו"ח סי' מד אות ד; [161] דעת קדושים שם סי"ב; דברי שלום סי' נג; [162] שו"ת אמרי שפר סי' לד; שו"ת שואל ומשיב מהדו"ת ח"ג סי' סה, בדעת החינוך. וראה בשיטמ"ק ב"מ לב ב, בשם הר"י מיגאש, שבשחיטה שייך איסור צער בעלי חיים, משמע שסובר שהאיסור חל גם בממית. ולשיטה זו צריך לומר שהיינו דווקא המתה שלא לצורך השתמשות בני אדם, אבל כל הנעשה לשימוש בני אדם - מותר, ולכן עצם השחיטה מותרת; [163] ס' האשכול הל' שחיטה סי' י ס"ג; יש"ש ב"ק פ"י סי' לז; ט"ז יו"ד סי' קטז סק"ו; שו"ת עבודת הגרשוני סי' יג; שו"ת נובי"ק חיו"ד סי' פג, ונובי"ת חיו"ד סי' י; גליון מהרש"א על יו"ד סי' יז סק"ד; שו"ת פנים מאירות ח"א סי' עה; שד"ח מע' הצד"י כלל ב; שו"ת מהר"י אסאד חיו"ד סי' קסד; שו"ת חבלים בנעימים ח"א סי' מג; שו"ת שרידי אש ח"ג סי' ז; שו"ת הגרי"א הרצוג חיו"ד סי' ו אות א; שו"ת ציץ אליעזר חי"ד סי' סח. המקור העיקרי לכך הוא חולין ז ב, במעשה רבי פנחס בן יאיר, אם כי משם משמע שיש איסור בל תשחית בהריגת בעלי חיים, עיי"ש. וראה בשו"ת תרומת הדשן ח"ב סי' קה, שהיה במקרה רבי פנחס בן יאיר גם איסור צער בעלי חיים, שכן החשש מהנזק של הפרדות היה חשש רחוק שלא הצדיק את הצער הכרוך בעיקורן, עיי"ש; [164] שו"ת הרשב"א ח"א סי' רנב וסי' רנו-רנז; ברכ"י יו"ד סי' שעב סק"ב; שו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' נג; מנ"ח מ' פ. וכן משמע מהפוסקים שכללו חיוב 'עזב תעזב עמו' גם לגבי בני אדם - רמב"ם סהמ"צ מ"ע רב, ול"ת רע; ס' החינוך מ' פ, ומ' תקמ-תקמא. וראה סמ"ע חו"מ סי' רעב סקי"ג; [165] שו"ת חות יאיר סי' קצא; שו"ת שערי דיעה ח"ב סי' יא. וכן משמע משו"ת רדב"ז ח"א סי' תשכח, שאין דין פריקה וטעינה בבני אדם, וראה מה שכתב בזה בברכ"י יו"ד שם. וראה עוד בשאלה זו בשד"ח מע' צד"י כלל ג; שו"ת תשובות והנהגות ח"ד סי' שיד; [166] שו"ת שאילת יעבץ ח"א סי' קי. וראה משנה ב"ק ה ז, שעניין פריקה ועניין חסימה אף שכתוב שור, ה"ה כל בהמה חיה ועוף, ולפיכך כיוון שלומדים צעב"ח מפריקה או מחסימה, הוא-הדין שחל איסור צעב"ח על כל אלו; [167] שו"ת שאילת יעבץ שם; שו"ת תשובות והנהגות ח"ב סי' תשכו (והביא שם, שהאריז"ל לא רצה להרוג אפילו זבובים, עיי"ש). וראה ס' חסידים סי' תתלא; [168] שו"ת אגרות משה חחו"מ ח"ב סי' מז. ופלא שלא הזכיר תשובת השאילת יעבץ, וגם לא דן מצד שאין איסור צעב"ח בהריגה - ראה לעיל; [169] שו"ת הגרי"א הרצוג חיו"ד סי' ו אות א; [170] שו"ת תרומת הדשן, פסקים וכתבים סי' קה; רמ"א אבהע"ז ה יד; שו"ת מנחת יצחק ח"ו סי' קמה; שו"ת שבט הלוי ח"ב סי' ז. וראה עוד בשו"ת אגרות משה חחו"מ ח"ב סי' מז; [171] או"ה כלל נט דין לו; רמ"א אבהע"ז ה יד; שו"ת עבודת הגרשוני סי' יג; [172] או"ה שם; [173] שו"ת אמרי שפר סי' לד; [174] שו"ת עבודת הגרשוני סי' יג; שו"ת שבות יעקב ח"ג סי' עא; שו"ת בנין ציון ח"א סי' קח; שו"ת חלקת יעקב ח"א סי' ל; שו"ת שרידי אש ח"ג סי' ז; שו"ת אמרי צבי סי' פה; שו"ת ציץ אליעזר חי"ד סי' סח. וראה עוד בשו"ת קנין תורה בהלכה ח"ד סי' קכה; [175] א. שטינברג, אסיא, א, תשל"ו, עמ' 263 ואילך; [176] שו"ת חלקת יעקב שם; [177] שו"ת שרידי אש, שם; [178] ראה שו"ת ציץ אליעזר חי"ד סי' סח. וראה לעיל, שלדעת רוב הפוסקים אין איסור צעב"ח בהמתתם; [179] שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"ד סי' צב; [180] ברכות מ א; גיטין סב א; רמב"ם עבדים ט ח; סמ"ג עשין פז; חיי אדם מה א; מג"א סי' קסח סקי"ח. וראה בס' חרדים מ"ע התלויים בוושט, ובמעשה החמור שמביא מהאריז"ל, עיי"ש; [181] שו"ת שבות יעקב ח"ג סי' יג; [182] שו"ת שאילת יעבץ ח"א סי' יז; [183] ראה שד"ח מע' האל"ף, כלל יח, אות ק; שו"ת משברי ים לאאמו"ר סי' יג. וראה בפירוש אברבנאל עמוס ז טו - ולפי שרועי ישראל ומנהיגיו כולם רועי צאן כמו שנראה מן האבות וממשה ודוד, וזה להיות האמנות ההיא דומה להנהגת העם. וראה בשו"ת כתב סופר חאו"ח סי' לב, שנסתפק בזה; [184] ראה שו"ת שבות יעקב שם; שו"ת שאילת יעבץ שם. וראה עוד בב"י, ט"ז ומג"א או"ח קסז ז; שו"ת כתב סופר חאו"ח סי' לב. וראה בס' שבת שבתון ספ"ג סקפ"ב, מה שהביא בשם הנצי"ב; [185] מג"א סי' קסז סקי"ח, בשם ס' חסידים. וכן מבואר במעשה רבקה ואליעזר עבד אברהם, שהשקתה קודם את אליעזר ואחר כך את הגמלים - בראשית כד יח-יט, וכן בעניין השקיית בני ישראל במדבר - במדבר כ ח. וראה עוד בתו"ת במדבר פ"כ אות י; תורת הטור לאאמו"ר אות תקלב; [186] ירושלמי כתובות ד ח; יבמות טו ג. וראה משך חכמה בראשית א יא; [187] ראה בברכ"י סי' קסז סק"ח; יד אפרים יו"ד סי' קטז; ילקוט יוסף, הלכות הימים הנוראים, דיני ערב יוהכ"פ ס"ט; [188] ילקוט יוסף שם; [189] רמ"א או"ח רכג ו; [190] מ"ב שם סקכ"ה; [191] שו"ת מהר"ם רוטנברג (בלאך) סי' כז; שו"ת אור זרוע הל' שבת סי' פג אות יז; רמ"א או"ח שטז ב; שו"ת נובי"ת חיו"ד סי' י; גבעת שאול, פר' וישב (ורשא תרס"ב, מד ע"א); פחד יצחק ע' צידה; שו"ת שמש צדקה חיו"ד סי' נז; אוצר המכתבים ח"א סי' שיז סק"ט. וראה רש"י ע"ז יח ב ד"ה קיניגון; [192] שו"ת נובי"ת שם; שו"ת שמש צדקה שם. וראה דעת תורה יו"ד סי' כח אות טו, מה שכתב בנידון. וראה עוד דרכ"ת יו"ד סי' קיז סקמ"ד. על הציד מבחינה היסטורית-יהודית והלכתית - ראה נ. רקובר, קורות, ז, חוב' ג-ד, כסלו, תשל"ז. סיכום דיני צידה בשבת - ראה בס' שמירת שבת כהלכתה פכ"ז סע' לא-מה; [193] שו"ת יחוה דעת ח"ג סי' סו; [194] מ"ב סי' שלב סק"ו; [195] אמנם נחלקו הפוסקים אם מותר לטלטל מוקצה משום צער בעלי חיים - ראה מ"ב סי' שה סק"ע; חזו"א או"ח סי' נב סקט"ז; שו"ת הר צבי חאו"ח סי' רה; שמירת שבת כהלכתה פכ"ז הע' צח; [196] שבת נג ב; רמב"ם שבת כ יג; טושו"ע או"ח שה ח-ט; [197] שבת נג ב; רמב"ם שבת כא ל; טושו"ע או"ח שלב ב ד; [198] שבת קכח ב; רמב"ם שבת כה כו; טושו"ע או"ח שה יט; [199] מג"א סי' שה סקי"א, בדעת הרמב"ם; [200] מ"ב שם סק"ע, בשם פוסקים. וראה עוד בשו"ת אורח משפט סי' נה; [201] שבת קנד ב; רמב"ם שבת כא ט; טושו"ע או"ח שה יח. וראה מ"ב סי' רסו סקכ"ד, וסי' שה סקס"ה. וראה בס' שמירת שבת כהלכתה פכ"ז הע' נח*, בשם הגרש"ז אויערבאך, שהדבר מותר גם אם מנענע הבהמה בשעת מעשה; [202] רמב"ם וטושו"ע שם; [203] שבת קנה ב; רמב"ם שבת כא לה; טושו"ע או"ח שכד יא; [204] ערוה"ש או"ח שכד ב. וראה פרטי דינים בדרך האכלת בעלי חיים שונים בשבת בס' שמירת שבת כהלכתה פכ"ז סע' כה-כו; [205] שו"ת מנחת יצחק, ליקוטי תשובות, סי' לו; [206] שו"ת יביע אומר ח"ה חאו"ח סוסי' כו; שמירת שבת כהלכתה פכ"ז ס"ל; [207] דעת קדושים יו"ד סי' כד סי"ב. וראה בגידולי הקודש שם, שהקשה מדוע לא יבוא איסור צעב"ח וידחה איסור דרבנן, כמו ביטול כלי מהיכנו; [208] מ"ב סי' שלב סק"ו; [209] מ"ב שם סק"ה; [210] שש"כ פכ"ז סנ"ה; [211] שש"כ שם סנ"ו, וכפי שמשמע מחיי אדם נט בנ"א סי' א, ומ"ב סי' שלב סק"ט. וראה מה שכתב בנידון בשו"ת משפטי עוזיאל מהדו"ת חאו"ח סי' נ אות ב; שו"ת ציץ אליעזר ח"ב סי' ג אות ד; [212] שבת צה א; רמב"ם שבת ח ז. וראה באנציקלופדיה תלמודית, כרך ז, ע' דש, עמ' תשנט ואילך, במחלוקת הראשונים בגדרי האיסור. וראה עוד בשו"ת ציץ אליעזר ח"ב סי' כג; [213] שו"ת מהר"ם בר"ב (דפוס לבוב) סי' שנ; רא"ש שבת פי"ח סי' ג, בשם מהר"ם מרוטנברג; טושו"ע או"ח שה כ; [214] מג"א שם; [215] מרדכי סוף שבת; טושו"ע שם, בשם י"א. וראה ביאור הגר"א שם סקי"ז; שו"ע הרב שם סכ"ט; [216] תשובות הגאונים בשערי תשובה סי' רכא; שבלי הלקט השלם סי' קכג, בשם גאון; [217] שבלי הלקט, שם. וראה עוד בשו"ת ציץ אליעזר ח"ב סי' ג; שש"כ פ"ל סכ"ח; [218] ראה בנידון בשו"ת אחיעזר ח"ג סוסי' לד; חזו"א או"ח סי' נו סק"ד, ואיגרות החזו"א ח"א איג' צה; שו"ת משפטי עוזיאל ח"א חאו"ח סי' י-יא; שם מהדו"ת חאו"ח סי' מז-נ; קונטרס החליבה בס' קצות השולחן ח"ו; תשובת הראי"ה קוק, הובאה בתחומין, א, תש"מ, עמ' 7-6; שו"ת יביע אומר ח"ט חאו"ח סי' ל; [219] חזו"א או"ח סי' לח סק"ד; אגרות החזו"א ח"ב באגרות לגרח"ע איג' יג; [220] שש"כ פכ"ז סע' מח, והע' קנט. וראה עוד בס' שולחן שלמה סי' שה סקי"ז (ח-ט); [221]<18>שו"ת יביע אומר ח"ט חאו"ח סי' ל אות י; [222] שבת קיז ב, ביצה לז א, מחלוקת; רמב"ם יו"ט ב ד; טושו"ע או"ח תצח י. אך אין זה כלל קבוע, כמבואר בביצה כו א, לעניין בכור שנפל לבור; [223] ביצה כג א; רמב"ם יו"ט ד טז; טושו"ע או"ח תקכג א. וראה ביאוה"ל שם ד"ה מסירים; [224] מו"ק י ב; רמב"ם יו"ט ח טו; טושו"ע או"ח תקלו ג; [225] קרן אורה מו"ק שם; [226] מרדכי חולין פ"ב סי' תרד; [227] אור זרוע סוסי' שפו. וראה ש"ך יו"ד סי' כד סק"ח ופרמ"ג שם בשפ"ד סק"ח. וראה בשו"ת יביע אומר ח"ד חאו"ח סי' מד סק"ד; [228] רמ"א יו"ד כד ח. וראה בפרמ"ג שם בשפ"ד סק"ח; תבו"ש שם סקי"ג; [229] שו"ת תולדות יעקב חיו"ד סי' לג; [230] שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"ד סי' צב; [231] שו"ת מנחת יצחק ח"ו סי' קמה; שו"ת שבט הלוי ח"ב סי' ז. וראה עוד באוצה"פ סי' ה סקפ"ז; [232] ראה אוצה"פ שם; [233] כנה"ג יו"ד רצז א; שו"ת רמ"ע מפאנו סי' קב; קיצושו"ע קצא ד; [234] שו"ת תשב"ץ ח"ב סי' נח; פת"ש יו"ד רצז א; שו"ת רב פעלים חיו"ד ח"א סי' א; [235] רמב"ם בכורות ב ה; טושו"ע יו"ד שטו ב; [236] ערוה"ש שם שטו ה. וראה באנציקלופדיה תלמודית, כרך יט, ע' טומטום, עמ' רלו הע' 759, מה שהעירו בנידון; [237] שו"ת בנין ציון ח"א סי' קח, בשם הגאון מווירצבורג; [238] שו"ת דעת כהן סי' קצב; [239] חולין ז ב, במעשה רבי פנחס בן יאיר; [240] דברים כה ד. וראה פרטי דינים של חסימת שור בב"מ פט א-צ ב; רמב"ם שכירות פרק יג; טושו"ע חו"מ סי' שלח; [241] ב"מ לב ב; רמב"ם רוצח יג יג; טושו"ע חו"מ רעב י. וראה פרטי דינים של מצות פריקה בב"מ לב א-לג א; רמב"ם רוצח פרק יג; טושו"ע חו"מ סי' רעב; [242] שו"ע הרב, הל' צעב"ח ס"ח; קיצושו"ע קצא ב; [243] ס' חסידים סי' תרע; [244] הרב ש. אבינר, תחומין, ו, תשמ"ה, עמ' 432 ואילך; [245] הרב ש. רוזנפלד, תחומין, י, תשמ"ט, עמ' 258 ואילך. אמנם דבריו צ"ע לפי השיטות שצעב"ח מותר לצורכי ריווח ממון, וכן לפי השיטות שאין איסור צעב"ח בהריגתם.