אנציקלופדיה הלכתית רפואית - פקוח נפש

פז. פיקוח נפש

 

ושמרתם את חקתי ואת משפטי אשר יעשה אתם האדם וחי בהם אני ה'[ויקרא יח ה]

 

פרשנות המקרא

 

תלמוד בבלי, יומא פה ב:'וחי בהם' - מנין לפיקוח נפש שדוחה את השבת, אמר רב יהודה אמר שמואל דכתיב ''ושמרתם את חקתי ואת משפטי אשר יעשה אתם האדם וחי בהם', ולא שימות בהם.

 

תלמוד בבלי, סנהדרין עד א:נמנו וגמרו בעליית בית נתזה בלוד, כל עבירות שבתורה חוץ מעבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכותדמים אם אומרים לאדם עבור ואל תיהרג, יעבור ואל ייהרג, מאי טעמא 'וחי בהם' ולא שימות בהם.

 

רמב"ם, משנה תורה, שבת ב ג:ואסור להתמהמה בחילול שבת לחולה שיש בו סכנה, שנאמר 'אשר יעשה אתם האדם וחי בהם', ולא שימות בהם, הא למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום.

 

רש"ר הירש:'וחי בהם' - מבחינת ההלכה למדנו מהמילים 'וחי בהם' שאין דבר עומד בפני פיקוח נפש, מותר ואף חובה לעבור עבירה כדי להציל נפש וכו', שכן 'וחי בהם' מורה שהתכלית הראשונה של עשיית המצוות היא עידון ושובע שמחות בעולם הזה, מובן איפוא שמצווה נדחית לשעה כדי להציל חיים שיהיו עשירים במצוות. יוצאות מכלל זה רק ההלכות הנוגעות לעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, הללו אינן נדחות לעולם, אפילו מפני פיקוח נפש וכו', שהרי הן השיאים של מצוות בין אדם למקום בין אדם לחברו ובין אדם לקדושת נפשו וכו', כמו כן אם כופים על אדם לעבור עבירה ברבים, וכפיה זו נעשית מחמת איבה לתורה, במקרה זה נוהגת מצוות קידוש השם ונוהג איסור חילול השם.

 

* # *

 

פיקוח נפש הוא מושג כללי המתייחס הן למצב של סכנה שבו נתון אדם או ציבור, והן לחובת ההצלה שיש על הזולת כלפי הנמצא בסכנה.

 

למושג 'פיקוח' יש מספר משמעויות: לשון פתיחה [1], או לשון חילוץ [2], או לשון השלכה [3], או לשון השגחה [4]. לפיכך, מפקחין פיקוח נפש בשבת [5], הכוונה היא, שמשגיחים על חילוץ הנפש מהמצב המסוכן; ומפקחין את הגל [6], הכוונה היא, שפותחים את הגל, או מחלצים מתוך הגל, או משליכים את אבני הגל.

 

גדרים וכללים

 

החיוב להציל נפשות הוא מהדברים החמורים ביותר, שכן כל המאבד נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא [7], ויש גירסאות שמילה "ישראל" לא כלולה בהיגד זה, ומכאן שהחיוב להציל נפש כוללת כל נפש שנבראה בצלם אלקים [8].

כמו כן כמעט כל האיסורים שבתורה נידחים מפני פיקוח נפש, כגון מי שהוא חולה מסוכן וצריך לחלל עליו השבת כדי להצילו, או שצריך לאכול ביום הכיפורים, או שצריך לעבור על כל האיסורים שבתורה כדי לרפא עצמו, חוץ מעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, ואפילו אם אונסים אדם מישראל לעבור על כל העבירות שבתורה, חוץ מעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, אם הדבר נעשה בצינעה, חייב לעבור על האיסורים ולא ליהרג [9], ואפילו אונסים אותו כדי להעבירו על הדת [10]. דבר זה מעיד שחביבה לפני הקב"ה נפש אחת מישראל יותר מן המצווה [11], והוא עדות על המעלה הגדולה והחשיבות העצומה שיש בהצלת נפש [12], וזהו שנאמר 'וחי בהם', ולא שימות בהם, הא למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם, אלא רחמים וחסד ושלום בעולם, ואלו האפיקורסים שאומרים שזה חילול שבת ואסור, עליהם הכתוב אומר 'גם אני נתתי לכם חוקים לא טובים, ומשפטים לא יחיו בהם' [13].

 

כל אדם שחייב במצוות, הרי הוא חייב להציל נפשות אם הדבר אפשרי, פרט להורג נפש בשגגה שנמצא בעיר מקלט, שאינו יוצא משם אפילו לצורך הצלת נפשות [14].

 

מי שרואה אשה טובעת בנהר, ואומר שאין דרך ארץ להסתכל בה מחמת ערווה, ולכן אינו מצילה, הרי זה חסיד שוטה ומבלה עולם [15]. וכן מי שראה תינוק מבעבע בנהר, ואמר לכשאחלוץ תפילין אצילנו, ועם כשהוא חולץ תפיליו הוציא זה את נפשו, הרי זה חסיד שוטה [16]. וכן מי שמונע עצמו מחילול שבת במקום פיקוח נפש, הרי זה חסיד שוטה [17].

 

אין צורך להסכמת האדם להצלת נפשו, ואפילו צווח העומד בסכנה ואמר אל תצילני, אין שומעים לו ומצילים אותו, ואחר כך חוזרים ומוציאים ממנו הממון שהוציאו להצלתו [18].

 

העובר על איסורי תורה, כולל חילול שבת, בשביל פיקוח נפש, אין זה עבירה כלל אלא מצווה [19]. לפיכך, מי שחילל שבת לצורך פיקוח נפש, ואחר כך התברר שלא היה צורך בכך, כגון שהשתפר מצבו של החולה, או שהחולה נפטר, או שאדם אחר כבר עשה את הדרוש עבור החולה, אף על פי כן עשה מצווה, ויש לו שכר טוב מאת ה' [20], ואף על פי שהתברר שטעה, אינו נחשב כטעה בדבר מצווה שלא עשה מצווה, אלא הכל כלול בחיוב של 'וחי בהם', והוא פטור מחטאת [21].

מי שעוסק בהצלת נפשות, ולצורך זה נזקק לעבור על איסורים שונים, אינו צריך כלל לחפש עצות איך להימנע מהעבירה, כיוון שאין זו עבירה אלא מצווה, ולפיכך אין חייבים מעיקר הדין לעשות מעשה שיש בו טורח גדול כדי למנוע את הצורך בחילול שבת בשביל פיקוח נפש [22], ואין חייבים להוציא ממון כדי להימנע ממעשה עבירה לצורך פיקוח נפש כאשר החיוב על גופו של האדם, אלא אם כן הממון עצמו משועבד לאותו דבר, ואין זה תלוי במחלוקת אם שבת הותרה או דחויה בפיקוח נפש [23].

משום חומרת פיקוח נפש, וכדי שלא יבואו אנשים בפעם אחרת להימנע מהצלת אחרים, התירו סופם משום תחילתם, היינו התירו איסורים שונים, גם לאחר גמר הפעולות שנדרשו להצלת נפשות, וכל זה כדי שלא להכשיל לעתיד לבוא, וכדי שלא יבואו לידי סכנת נפשות [24]. ויש מי שחולק וסובר שצריך לטרוח ואף לסבול קצת כדי למעט באיסורים אף כאשר עוסקים בהצלת נפשות [25].

מי שמחוייב להתעסק בהצלת נפשות, ופטור באותה עת מלברך כל הברכות, והוא טועה ומחמיר על עצמו לברך, יש מי שהסתפק אם מותר לענות אחריו אמן [26].

יש מי שכתב, שבעניין פיקוח נפש אפילו מתכווין למלאכת הרשות עם אותה מלאכה של פיקוח נפש - מותר, מפני שהיא מלאכת חובה, ומצווה היא עליו, לפיכך התירו חכמים אפילו כשעושה עמה מלאכת הרשות, כדי שלא ימנע בשום עניין מפיקוח נפש המוטלת חובה עליו [27].

 

לא רק וודאי פיקוח נפש דוחה את כל המצוות שבתורה, אלא גם ספק פיקוח נפש [28]. לפיכך אין הולכים בפיקוח נפש אחר הרוב [29], שהרי אמרה התורה 'וחי בהם' [30], שלא יוכל לבוא בשום עניין לידי מיתת ישראל על ידי שמירת מצוות [31].

ספק נפשות להקל, והיינו שאם יש מחלוקת בדיני פיקוח נפש, הולכים אחרי המיקל [32].

 

יש מי שכתב, שאדם הנמצא בסכנה ויכולים להציל את חייו אבל הוא יישאר אחר כך שוטה, מכל מקום חייבים להצילו [33].

 

מצינו בפוסקים מספר הגדרות ביחס לספק פיקוח נפש:

 

ספק פיקוח נפש הוא בין אם הספק הוא במצב העובדתי, ובין אם הספק הוא מבחינת ההלכה, היינו אם מצב נתון מוגדר כפיקוח נפש מצד ההלכה [34].

ספק פיקוח נפש דוחה כל המצוות גם אם יש ספק בעצם העובדה אם יחיה לאחר שיעברו על האיסור כדי להצילו, היינו גם כאשר יש ספק על עצם סיכויי ההצלה [35].

הכלל הוא, שכל ספק פיקוח נפש שדוחה שבת הוא דווקא אם ספק הסכנה נמצא בפנינו, אבל אם החולה איננו בפנינו, ורוצים לעבור על איסורי תורה אולי יזדמן בעתיד חולה שיהיה לו צורך בזה, וודאי שאין דוחים שום איסור מחמת הנחה זו, ואפילו לא איסורי דרבנן, כי אם נקרא לחששות כאלו ספק פיקוח נפש, אם כן יהיו כל המלאכות מותרות בשבת, שמא יזדמן חולה באותו יום שיצטרך לזה, ואין מקום לחלק בין חשש לזמן קרוב, או חשש לזמן רחוק [36]; ויש מי שכתב, שאין לחלק בין אם החולה מצוי לפנינו או לא, אלא בין אם הדבר מצוי, אבל לא בדברים עתידיים שבהווה אין להם זכר [37], והיינו אם התהליך שגורם למצב של סכנה כבר מצוי בפועל, אף שטרם פגע באדם מסויים, הרי זה בגדר פיקוח נפש, אבל אם אפילו התהליך לא מצוי בפועל, ורק יש חשש שהוא יתהווה בעתיד, אין זה גדר של פיקוח נפש [38].

 

אם הסכנה איננה קיימת כרגע, אף שהיא יכולה להתפתח אחר כך ממצב העניינים, אין זה בגדר פיקוח נפש, ולא התירו בו איסורי תורה, רק שבות דרבנן [39]. ולפיכך חולה שגורם הסכנה כבר נמצא בו, והוא מוגדר כחולה שיש בו סכנה, דינו שונה ממי שהסכנה עלולה להיות בו בעתיד, אבל בהווה עדיין אין בו סכנה, כגון יולדת [40]. בדין זה יש מי שכתב, שהיינו כאשר יש חשש שהמחלה הנוכחית שאיננה מסוכנת תביא לסכנה אחרת, אבל אם המחלה בעצמה היא מסוכנת, אף שכעת אין היא בדרגה של סכנה, הרי זה גדר פיקוח נפש, אם יש חשש שהיא עצמה תתגבר לדרגה של סכנה [41]; ויש מי שכתבו, שאף אם הדבר שיוכל להביא את הסכנה כבר נמצא בפנינו, אין זה גדר פיקוח נפש אם דרגת הסכנה גופא איננה בגדר כזה [42].

אם הרודף (כגון המחלה) כבר נמצא בגוף האדם, הרי זה בכלל פיקוח נפש, אולם אין נחשב כרודף אלא אם כן מצבו של החולה הולך ורע, אבל אם אין שינוי במצבו, כי אז נעשה כאילו פסקה הרדיפה לאותה שבת [43].

 

יש מי שכתב, שרק אם מתקיימים שני תנאים אזי אומרים שאין הולכים בפיקוח נפש אחר הרוב, דווקא שהדבר המסוכן נמצא באופן מוחשי לנגדנו, ודווקא כשיש חזקת יהודי המסתכן [44].

אף שבפיקוח נפש אין הולכים אחר הרוב, בכל זאת כאשר הדיינים חלוקים ביניהם, הולכים אחר רוב הדיינים גם בעניינים הנוגעים לפיקוח נפש [45].

 

ספק פיקוח נפש אינו סתם ספק השקול, אלא אפילו ספק ספקא וספק רחוק דוחה את כל האיסורים, ואפילו שלושה ספקות יחד [46], אבל כאשר הספק הוא רחוק מאד, אחד מיני אלף, לא מתחשבים בו גם בענייני פיקוח נפש [47].

בעניין דרגות הספק השונות מצינו כמה הגדרות: יש מי שכתבו, שכל דבר שהעולם נוהגים לעשות כן ולא לחוש, אין זה בגדר סכנה; וכל דבר שהעולם חוששים לו משום סכנה, הרי הוא בגדר סכנה [48].

יש מי שכתב, שלא כל ספק רחוק נידון כספק פיקוח נפש, ונדרשת רמת ספק מסויימת כדי להחשיב מצב נתון כמצב של ספק פיקוח נפש, אלא שדרגה כזו איננה קבועה, והיא נקבעת לפי המקובל אצל הבריות להעריך שקיים חשש סכנה. לפיכך, מכיוון שמקובל על הבריות שקנה המידה להערכת סכנה לכל הציבור היא שונה מהערכת הסכנה ליחיד, הרי שספק סכנה לכל הציבור נידון כספק פיקוח נפש גם אם הסכנה היא בסבירות נמוכה מזו שהיה מוערך כספק פיקוח נפש לגבי יחיד. כמו כן רמת הסכנה הנדרשת להגדרת מצבו של אדם כחולה שיש בו סכנה היא גבוהה יותר מהרמה הנדרשת כדי להתיר טיפול מסויים בחולה שכבר הוגדר כחולה שיש בו סכנה [49].

בעצם הקביעה של חשש רחוק לפיקוח נפש אם יש להחשיבו כספק פיקוח נפש הדוחה שבת, או שיש להחשיבו כמצב נדיר מאד, שאינו דוחה שבת, יש לדון בכל מקרה לגופו [50]; ואמנם מצינו בין גדולי הרבנים שחלקו בהגדרת מצבים נתונים ומוגדרים ביחס להערכה כזו. לדוגמא, בעניין שמירה בשבת עם רובה במקום שאינו מסוכן ואין בו עירוב, שהנחיות הבטיחות קובעות שלא להכניס מחסנית לרובה מחשש לפליטת כדור, אך מאידך מדיני שבת עדיף להכניס את המחסנית כדי להינצל מאיסור טלטול - יש מי שכתב, שיכניסו את המחסנית לרובה [51], ויש מי שפסק שלא להכניס את המחסנית [52]; או במקרה שהגיעו מקלעים חדשים לגיזרה בליל שבת, והוראות התיפעול מחייבות לערוך ניסוי בכלים לפני הסיור, ואין שם כלי נשק אחרים - יש מי שאסר לערוך הניסוי [53], ויש מי שהתיר [54].

 

בדין ספק אם חייב למסור עצמו למיתה, כגון ספק בדין באחד משלוש עבירות שיהרג ולא יעבור, או במצבים אחרים שחייב למסור עצמו למיתה - יש שכתבו, שאינו חייב למסור נפשו, שספק נפשות להקל [55]; ויש שכתבו, שאין בזה דין של ספק נפשות להקל, לפי שבקידוש השם לא הקפידה תורה על נפש [56].

 

הרודף אחר חברו להורגו, אפילו היה הרודף קטן, או חרש או שוטה [57], הרי כל ישראל מצווים להציל הנרדף מיד הרודף, ואפילו בנפשו של הרודף [58]. ואין הנרדף צריך להתרות ברודף, וכן אינו צריך לדקדק אם יכול להציל עצמו על ידי פגיעה באחד מאבריו של הרודף, אלא הוא רשאי להורגו, וכל זה מחמת שהוא בהול על חייו [59].

במקום שאין דין רודף, כגון שמן השמים רודפים אותו [60] - יש מי שכתב, שהיינו לאחרים אסור להרוג את הרודף, אבל הנרדף עצמו רשאי להציל את עצמו גם בחיי הרודף [61].

 

בפיקוח נפש ציבורי מצינו קולות מיוחדות, הן ביחס לעצם ההגדרה של מצב פיקוח נפש, והן ביחס לגדרי פיקוח נפש:

 

נזק של רבים נחשב כמצב של פיקוח נפש, אשר מתיר חילול שבת באיסור דרבנן, כגון לטלטל קוץ המונח ברשות הרבים מחשש שייזוקו בו רבים, או לכבות גחלת של מתכת [62]; ויש אומרים, שמחמת חשש נזק לרבים מותר לעבור אפילו באיסורי תורה, כגון כיבוי גחלת של עץ ברשות הרבים, בשביל שלא יזוקו בה רבים [63]. יש מי שכתב, שרבים לעניין היתר חילול שבת באיסור דרבנן הוא שניים [64].

 

דוחק הציבור עם חשש להתרוששותו הוא עצמו מצב של פיקוח נפש, בעוד שחשש דומה ביחס ליחיד, לא נחשב כפיקוח נפש [65]. לפיכך התירו איסורי שביעית מן התורה כדי לשלם מס ציבורי שעלול לרושש את הציבור [66]; ממון רבים נחשב כפיקוח נפש [67].

 

מצב הנוגע לרבים וצריך להורות לרבים, יש להורות כדין פיקוח נפש, אף שבמצב זהה כהוראה ליחיד יש להחמיר ולא לחלל שבת באותו מצב [68].

 

להציל רבים ממיתה מותר לעבור גם על גילוי עריות, אף שביחיד נפסק שייהרג ולא יעבור [69].

 

מותר לחלל שבת להצלת רבים גם כשהסכנה עדיין לא החלה [70], בעוד שביחיד אין מחללים שבת על סכנה עתידית.

 

ספק סכנה לכל הציבור נידון כספק פיקוח נפש גם אם הסכנה היא בסבירות נמוכה מזו שהיה מוערך כספק פיקוח נפש לגבי יחיד [71].

 

דיונים מיוחדים מצינו ביחס לגדרי פיקוח נפש והגדרותיו הנוגעות ליוצאי צבא ומלחמה [72], ואלו הנוגעים לשוטרים ולפעילות משטרתית [73].

 

בחשש לפיקוח נפש רוחני, היינו חשש שיעבירו את הפרט או רבים על דתם - יש מי שכתב, שאין אומרים בזה שפיקוח נפש דוחה איסורים, ואסור לחלל שבת כדי למנוע מצב כזה [74]; ויש הסבורים, שגם כדי למנוע פיקוח נפש רוחני דוחים את כל המצוות שבתורה, ומחללים על זה את השבת [75].

 

יש מי שכתב, שמה שכל האיסורים נידחים מפני פיקוח נפש הוא דווקא כשאפשר לעשות את האיסור בלא תאווה, ואפילו אם ממילא תהיה לו הנאה מכך, הותר מפני הסכנה, אף שצריך להשתדל שלא יתכווין להנאה, אך מכל מקום אין להימנע מההצלה גם אם אינו יכול להימנע מההנאה שבאיסור; אבל איסורים שעצם היווצרותם תלויה בתאווה, כגון קישוי ובעילה של איסור עריות, או כל דבר שכוונת התאווה היא העיקר במעשה האיסור, כגון מי שמחלתו והתנהגותו היא ליהנות ממאכלות אסורים, ומתאווה לעבור על איסורים אלו גם ללא קשר לרפואתו, אין זה נדחה מפני פיקוח נפש [76], מפני שהתורה התירה לעבור איסורים כדי להציל נפש מישראל, אך לא התירה להציל נפש שאחר כך וודאי תעבור איסורים [77]; ויש מי שכתב, שבכל מקרה של פיקוח נפש צריך להציל את המסוכן, שכן מותר לחלל שבת גם למי שאוכל נבלות לתיאבון, והטעם שמא יעשה תשובה לאחר הצלתו [78].

 

מעיקר הדין אסור לאדם להכניס עצמו למצב של פיקוח נפש, כדי שייפטר ממצוות באותה עת, כגון שיעשה מעשה ביום חול שיביא אותו למצב של פיקוח נפש בשבת, ואז יהא מותר לחלל שבת [79]. יש אומרים, שאיסור זה הוא בין במצב של וודאי פיקוח נפש, ובין במצב של ספק פיקוח נפש [80]; ויש אומרים, שהאיסור הוא דווקא למצב של וודאי פיקוח נפש, אבל לספק פיקוח נפש - מותר [81].

מי שגרם לעצמו לבוא לידי פיקוח נפש על ידי מעשה של איסור - יש אומרים, שאין עוברים על איסורי תורה כדי להצילו [82]; ויש אומרים, שאף במקרה כזה פיקוח נפש דוחה את כל האיסורים [83].

 

אין דוחים נפש מפני נפש, לפיכך האשה שהיתה מקשה ללדת, ויצא רובו של וולד, אין נוגעים בו, ואין מצילים את האשה בנפשו של הוולד [84]; וכן עכו"ם שאמרו לישראל תנו לנו אחד מכם ונהרגנו, ואם לאו נהרוג את כולכם - יהרגו כולם, ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל [85]; וכן נשים שאמרו להן עכו"ם, תנו לנו אחת מכן ונטמאנה, ואם לאו הרי אנו מטמאין את כולכן, יטמאו כולן, ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל [86].

 

אף שקבעו חז"ל שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש [87], בכל זאת יש עבירות ומצבים שדוחים פיקוח נפש:

 

שלוש העבירות החמורות - עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים, חייב למסור עצמו למיתה, וייהרג ואל יעבור [88].

בשלוש עבירות אלו אין הבדל בין אם צריך לעבור עליהם בצינעא או בפרהסיא, ובין בשעת השמד או שלא בשעת השמד, בכל אופן ייהרג ולא יעבור [89]. ולעניין אם נתכווין המאנס להעבירו על הדת, או שהתכווין להנאת עצמו - יש מי שכתבו, שגם בזה אין כל הבדל, ובכל מקרה ייהרג ולא יעבור [90]; ויש מי שכתבו, שלעניין עבודה זרה וגילוי עריות, אם המאנס מתכווין להנאת עצמו, יעבור ולא ייהרג, ובשפיכות דמים, גם להנאת עצמו, ייהרג ולא יעבור [91].

לא רק בעצם האיסור של שלוש עברות אלו ייהרג ולא יעבור, אלא גם באביזרייהו, היינו בדינים הנמשכים מאותם האיסורים, ואפילו על אביזרייהו שאין עליהם חיוב מיתה אלא איסור לאו בלבד [92]. ויש מי שכתבו, שלא החמירו באביזרייהו אלא כשרוצה ליהנות מן האיסור, אבל כשכופים עליו בניגוד לרצונו - יעבור ולא ייהרג [93]. וכן נחלקו הפוסקים אם חייב למסור נפשו גם באביזרייהו של שלוש עבירות אלו כשהם רק איסורי דרבנן, או כאשר יש רק חשד ומראית עין [94], ובשעת השמד חייב למסור נפשו אפילו באיסורי דרבנן [95].

 

בדין אשה בגילוי עריות - יש מי שסבורים, שאין היא חייבת למסור נפשה אם מביאים עליה איש האסור לה משום עריות, כי היא קרקע עולם, ואינה עושה מעשה [96], אבל אם מכריחים אותה לעשות מעשה ולהביא עליה את הערווה, אף היא תיהרג ולא תעבור [97]; ויש מי שכתבו, שאף אשה בגילוי עריות חייבת למסור נפשה, ותיהרג ולא תעבור אפילו אם אינה עושה מעשה [98].

 

בדין החיוב ליהרג, ולא לגרום לרציחה - יש אומרים, שהוא דווקא כשאומרים לו להרוג בידיים את חברו, ואם לא - יהרגו אותו, אבל אם אומרים לו - הנח לזרוק עצמך על תינוק או תיהרג, אינו חייב למסור נפשו כדי להציל את חברו [99]; ויש אומרים, שאין הבדל בין עושה מעשה לבין אם אינו עושה מעשה [100].

 

אף שכללו חז"ל, שכל האיסורים שבתורה נידחים מפני פיקוח נפש, חוץ משלוש העבירות החמורות שייהרג ואל יעבור, מצינו עוד מצוות שדנו חז"ל והפוסקים אם דינם שייהרג ולא יעבור, שאין הם נידחים מפני פיקוח נפש:

 

בכל עבירות שבתורה, אפילו על מצווה קלה שבקלות [101], אם אומרים לו לאדם עבור ולא תיהרג, ונתכווין האנס להעבירו על המצוות, והיה הדבר בפרהסיא, היינו בפני עשרה אנשים וכולם יהודים, ואף מומרים וכופרים מצטרפים להיחשב פרהסיא [102], ייהרג ולא יעבור [103]; ואם האנס עושה כן להנאת עצמו, לא חייב למסור נפשו [104].

 

שליט שגזר על עם ישראל לבטל דתם, או לבטל מצווה מן המצוות, הרי זה ייהרג ואל יעבור, בין שנאנס בתוך עשרה מישראל, ובין שנאנס בינו לבין הגויים [105].

 

סברה פשוטה היא שבדיני מלחמה אין להתחשב בפיקוח נפש של הפרט [106], שאם נאמר שיעבור ולא ייהרג, והיינו שלא יצא למלחמה כדי לא לסכן את נפשו, לא מצאנו ידינו ורגלינו בדיני מלחמה, בין מלחמת מצווה ובין מלחמת הרשות, אלא על כרחך ענייני הכלל של מלחמות, ואפילו מלחמת רשות, יוצאים הם מכלל זה של 'וחי בהם' [107], ומעצם דיני המלחמה אין משגיחים בה על סכנת נפשות [108], ולא נאמרו דיני פיקוח נפש אלא ביחס ליחידים, אבל בציבור לא חלים גדרים אלו [109]. אכן, כל זה בתנאי שיש סיכוי לנצח, והסכנה אינה אלא לגבי יחידים; אבל אם מדובר בנסיבות שבהן יש סכנה קיומית לכלל ישראל, אין להסתכן במלחמה, וכן אם יש הערכה שלא ניתן להגן על מקום כלשהו, ואם ימשיכו להלחם ימותו רבים, וגם יפול המקום, אין להסתכן בכך [110]. אמנם יש מי שכתב, שמצות הריגת שבעת העממים היא כאשר יכול להורגו מבלי שיסתכן בדבר [111].

 

בדין גזל - יש הסבורים, שאף הוא לא נדחה מפני פיקוח נפש [112]; אך רוב הפוסקים סבורים, שאיסור גזל נדחה אף הוא בפני פיקוח נפש, ככל האיסורים הנידחים בפני פיקוח נפש [113]. אכן, אם על ידי גזל יציל נפשו אך יגרום למותו של אחר, כגון כשיש מספיק מים להצלת נפשו של אדם אחד, והמים שייכים לאותו אחד, אסור לאחר לגזול ממנו את המים, כדי להציל את נפשו [114].

 

בדין הלבנת פני חברו - יש אומרים, שאיסור זה עומד אפילו בפני פיקוח נפש, והוא אבק רציחה [115]; ויש אומרים, שאין הלבנת פנים עומדת בפני פיקוח נפש [116].

 

בדין חנופה - יש אומרים, שבמקום סכנה מותר להציל עצמו על ידי חנופה [117], והיינו שאם מתיירא שמא יהרגנו, מותר לומר לו יפה עשית [118]; יש מי שכתבו, שחייב אדם למסור עצמו לסכנה, ואל יעבור על חנופה, ובפרט דיין היושב למשפט [119]; ויש מי שכתב, שדווקא כשאין אלא חשש סכנה אסור להחניף, אבל בסכנה קרובה מותר לאדם להציל עצמו על ידי חנופה, אלא אם כן העבירה גלויה לרבים ויש בה חילול השם [120].

 

בדין ייחוד - יש מי שכתבו, שגם באיסור זה אומרים שייהרג ולא יעבור [121]; ויש מי שכתבו, שבאיסור ייחוד לא אומרים שייהרג ולא יעבור [122].

 

בדין שאלה בקוסמים ובמכשפים - יש שכתבו, שדבר זה מותר במצב של פיקוח נפש [123], וכן מותר להיות חובר חבר במצב של פיקוח נפש, היינו להצמיד יחדיו בעלי חיים שרודפים אחריו [124]; ויש שכתבו, שדברים אלו הם מאביזרייהו של עבודה זרה, ואסורים אפילו בפיקוח נפש [125].

 

יש עבירות שנאמר עליהן שהן חמורות כשלוש העבירות החמורות, או כאחת משלוש עבירות אלו, אך מכל מקום אין הכוונה שדינם שייהרג ואל יעבור, ולא אמרו כן אלא שדרך חכמים להפליג בחומרת העבירות כדי שיישמר האדם מלהכשל בהן, אך לא אמרו כן לעניין ייהרג ואל יעבור [126]. דוגמאות לכך: לשון הרע [127], הקורע כלים בחמתו [128], מי שאינו מבקר את החולה [129], ועוד.

וכן בדין תלמוד תורה, מה שאמרו חז"ל שגדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות [130] - יש מי שכתב, שהיינו דווקא כשיש אחרים שיכולים להציל, ולכן אף על פי שמצווה גדולה מי שמקדים להציל נפשות, מכל מקום תלמוד תורה קודם [131]; ויש מי שכתבו, שלא אמרו אלא שיותר יש זכות למי שזוכה ועוסק בתורה ולא באה לידו הצלת נפשות, ממי שבאה לידו הצלת נפשות ועל ידי כן צריך לבטל תלמוד תורה ולעסוק בהצלת נפשות [132].

 

יסודות החיוב להצלת נפשות

 

בעצם החיוב להציל את הזולת ממצבי סכנה מצינו מספר מקורות:

 

לאו של 'לא תעמד' - יסוד החיוב להציל את הזולת הוא הלאו של 'לא תעמד על דם רעך' [133], שאם רואה את חברו טובע בנהר, או חיה רעה גוררתו, או ליסטים באים עליו, הוא חייב להצילו [134], שהזהירה התורה מלהתרשל בהצלת נפש אחד מישראל, כשנראהו בסכנה ותהיה לנו היכולת להצילו [135], וכל שיכול להצילו ולא הציל, הרי הוא כאילו הרגו בידיים [136].

 

מצות עשה של השבת אבדה [137], שחייב להשיב אף את אבדת גופו [138].

 

לאו של 'לא תוכל להתעלם' [139], שחל גם על מי שלא הציל את חברו [140].

 

מצות עשה של 'וחי עמך' [141], ומהפסוק 'וחי אחיך עמך' [142]. ויש מי שלמד מפסוק זה שמחוייב להשתדל בהצלת חברו בכל כוחו עד כדי סיכון עצמי [143].

 

ביסוד החיוב להציל את הזולת אפילו אם יש צורך לחלל את השבת, או לעבור על איסורים אחרים (פרט לשלוש העבירות החמורות (עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים) [144], מצינו דעות אחדות בחז"ל [145]:

 

מדין גנב שנמצא במחתרת, שספק על ממון בא, ספק על נפשות בא, ושפיכות דמים מטמא את הארץ, וגורם לשכינה שתסתלק מישראל, ובכל זאת ניתן להצילו בנפשו, קל וחומר לפיקוח נפש שדוחה את השבת [146].

 

מדין כהן העובד במקדש, שיודע עדות להציל נפש, חייב להפסיק עבודתו ולהעיד, וזה יש ספק אם יש ממש בדבריו או לא, ועבודה היא חמורה שדוחה את השבת, ובכל זאת מפסיק להצלת הנפש, קל וחומר לפיקוח נפש שדוחה שבת.

 

מדין מילה, שהיא רק איבר אחד בגופו של האדם ודוחה שבת, קל וחומר לכל גופו שדוחה את השבת [147]. ויש מי שהוכיח מכאן את שיטת הסוברים שגם בסכנת איבר דוחים שבת, שהרי מילה היא רק תיקון איבר אחד, כל שכן שמותר להציל איבר אחד [148].

 

מהפסוק 'אך את שבתתי תשמרו' [149], 'אך' חילק לומר שלא בכל מקרה חייבים לשמור את השבת, ומכאן שפיקוח נפש דוחה שבת [150].

 

מהפסוק 'כי קדש היא לכם' [151], היא מסורה בידכם ולא אתם מסורים בידה [152].

 

מהפסוק 'ושמרו בני ישראל את השבת' [153], אמרה תורה חלל עליו שבת אחת, כדי שישמור שבתות הרבה [154].

ועוד יש שלמדו מפסוק זה שרק אם הצלתו תוך חילול השבת תביא לכך שישמור שבתות הרבה, מותר לחלל עליו שבת, אבל אם אין סיכוי שיחיה עד השבת הבאה, אין לחלל עליו השבת [155].

 

מהפסוק 'אשר יעשה אתם האדם וחי בהם' [156], ודרשו חז"ל - ולא שימות בהם [157]. זהו המקור העיקרי שפיקוח נפש דוחה את כל מצוות התורה, שכן לכל המקורות האחרים יש פירכא, פרט ללימוד זה.

יש הסבורים, שלמסקנה קובע רק הלימוד של 'וחי בהם' [158], שכל מה שנאמר "חלל עליו שבת אחת וכו'" נאמר רק לטעם בעלמא, אבל לדינא אין הדבר תלוי במצוות, שאין הטעם שדוחים מצווה אחת בשביל מצוות הרבה, אלא דוחים אנו את כל המצוות בשביל חיים של ישראל [159]; יש הסבורים, ששני הטעמים תופסים להלכה לקולא [160], היינו שלא נמנעו הפוסקים להביא להלכה את הלימוד "חלל עליו שבת אחת וכו'", שכן יש מצבים שמטעם 'וחי בהם' לא היינו מחללים שבת, ומטעם "חלל עליו שבת אחת וכו'" - מחללים, כגון חילול שבת עבור עובר, שאינו 'אדם', ולא ניתן ללמוד היתר חילול שבת להצלתו מהפסוק 'וחי בהם', ולכן נלמד להיתר מ"חלל עליו שבת אחת וכו'" [161], וכגון חילול שבת כדי לרפא סומא [162], וכגון חילול שבת כדי לרפא שוטה [163]; ויש מי שכתב, שהלימוד "חלל עליו שבת אחת וכו'" קובע אפילו לחומרא, וכגון שאסור לחלל שבת עבור קראים [164].

 

פרטי דינים

 

מתרפאים בכל האיסורים שבתורה במקום סכנה, חוץ מעבודה זרה, וגילוי עריות ושפיכות דמים, שאפילו במקום סכנה אין מתרפאים מהם, ואם עבר ונתרפא - עונשים אותו בית דין עונש הראוי לו [165].

 

בדין ריפוי על ידי עבודה זרה, כגון שרפואתו היא על ידי עצי אשרה - יש אומרים, שהאיסור אינו אלא כשאומרים לו שיתרפא דווקא מעצי האשרה של עבודה זרה, אבל אם אמרו לו שיתרפא מעלים סתם, מותר להתרפא גם כעצי אשרה של עבודה זרה [166]; ויש אומרים, שבכל מקרה אסור להתרפא מחפץ של עבודה זרה [167].

וכן אם צריך להיכנס לבית תיפלה של עובדי עבודה זרה כדי להינצל - יש אומרים, שהדבר אסור מדין אביזרייהו של עבודה זרה [168]; ויש אומרים, שדבר זה מותר, ומי שנתחייב מיתה, מותר לו לברוח לתוך בית עבודה זרה כדי להציל עצמו [169].

 

בדין ריפוי בגילוי עריות, כגון שנתאווה לאשת איש, וחלה מרוב אהבתו עד שנעשה מסוכן, ואמרו הרופאים שאין רפואתו אלא עד שתיבעל לו, או שתעמוד לפניו ערומה, או שתספר עמו מאחורי הגדר, ימות ואל יעבור על איסור גילוי עריות [170], ודין זה נכון אפילו אם היתה האשה פנויה [171]; ויש מי שכתבו, שלא אסרו להתרפא בקריבה לעריות אלא דווקא אם נאנס מחמת עבירה, כגון שחלה אחרי שחשק בה [172].

אשה שחלה בנה במחלה שיש בה סכנה, ואמרו לה הרופאים שרפואתו שיבעל אשה, והיא זינתה עמו כדי לרפאותו, והיינו שזינתה ברצון אלא שסברה בשוגג שהדבר מותר מחמת פיקוח נפש, אם אין הבעל כהן, הרי היא מותרת לבעלה; ואם התרו בה ואמרו לה שלא תעשה כן, אין זה גדר שוגג, ומענישים אותה, ואסורה לבעלה [173].

 

מותר ללוות בריבית מפני פיקוח נפש [174], אבל המלווה בוודאי עושה איסור, כי אין עליו מציאות פיקוח נפש שיצטרך להלוות בריבית [175].

 

הצלת נפשות קודמת לכל, ולכן מותר לשנות מעות צדקה אפילו מתלמוד תורה לצורך מס שנותנים לשלטון, שאם לא יתפשרו עמו יש כמה עניים שאין להם ליתן, ויכום ויפשיטום ערומים, והרי זו הצלת נפשות [176].

 

מלמד שהוא חבר בחברת הצלה, ותוך כדי שיעור לתלמידים הוא מקבל ידיעה במשדר שיש חולה הזקוק לעזרה, אף על פי שגם חברים אחרים מקבלים ידיעה זו, הרי הוא חייב להפסיק השיעור ולצאת לעזרה, שבפיקוח נפש כל מי שיכול להקדים ולהגיע צריך לעשות זאת, גם אם עובר איסור, או מבטל תלמוד תורה [177].

 

פיקוח נפש דוחה איסור טומאת כהנים [178]. יש מי שכתב, שבספק פיקוח נפש אסור לכהן להיטמא [179], אך חלקו עליו האחרונים, וכתבו שגם ספק פיקוח נפש דוחה טומאת כהנים [180].

 

משום חשש פיקוח נפש מותר לעדים לחתום על שקר [181], אלא שזה דבר לא שכיח [182]. אבל אסור לעדים להעיד עדות שקר כדי להציל אדם ממית בית דין, כי מה שספק פיקוח נפש דוחה את מצוות התורה הוא דווקא כאשר הסכנה היא חיצונית, אבל כשהסכנה באה לאדם מעצם דיני תורה, כגון שהוא חייב מיתת בית דין, כמובן אין פיקוח נפש כזה דוחה תורה [183].

 

מותר לדיינים להטות את הדין משום פיקוח נפש [184]. ויש מי שכתב, שהיינו דווקא כשעושים פשרה שלא כדין מחמת הסכנה, שאז לא תולים את פסק הדין בהטיית התורה, וגם אם הוכרחו לפסוק שלא כדין תורה מחמת סכנה חובה על הדיינים לפרסם שהטו את הדין מחמת סכנת נפשות [185].

 

החיוב להציל את הזולת הוא גם כאשר יש בכך טורח, וגם אם יש למציל צער במעשה ההצלה, הרי הוא מחוייב לסבול צער כדי שלא ייהרג חברו [186].

 

חייב אדם להציל את זולתו גם כאשר יש צורך להוציא הוצאות להצלתו, ולפיכך חייב לשכור אחרים להציל, ואם לא הציל עובר על הלאו של 'לא תעמד על דם רעך' [187]. יש מי שכתב, שהחיוב הוא דווקא לטרוח כדי לשכור מצילים, אבל אין חיוב להוציא מממונו להצלת חברו [188]; אך רוב הפוסקים סבורים, שהחיוב הוא גם להוציא ממונו להצלת זולתו [189].

יש מי שכתב, שחייב להוציא את כל ממונו בשביל להציל את חברו [190]; ויש מי שכתב, שאין היחיד מחוייב בחובה שאין מוטל עליו לבד אלא על כל הציבור, והיינו שכל יחיד מחוייב רק בחלקו היחסי בהוצאות ההצלה, אבל ההצלה כולה היא מחובות הציבור כולו [191]. ועוד יש מי שכתב, שאם המציאות היא שהצלת הנפש תלויה רק בו, הרי הוא מחוייב להוציא כל ממונו להצילו, אבל אם אין הדבר מוטל על היחיד דווקא, אלא שכל הציבור הוא בכלל הקריאה להצלת הנפש, הרי שצורת קיום המצווה במצב כזה היא שבית הדין או הממונים מהציבור צריכים לדאוג להצלת האדם, ואין לחייב כל יחיד להוציא כל ממונו [192]; יש מי שכתב, שאין אדם חייב ליתן יותר מחומש מנכסיו כדי להציל נפש מישראל [193]; ויש מי שכתב, שבמקום פיקוח נפש אין עוברים על אזהרת חז"ל שלא לבזבז יותר מחומש ומותר להוציא עבור הצלה יותר מחומש, אבל אין חיוב בדבר [194].

 

הניצול חייב להשיב למציל את הוצאותיו [195], ואפילו הצילו בעל כורחו, היינו אפילו אמר הניצול שאינו רוצה להינצל, ובכל זאת הצילוהו, הרי הניצול חייב להשיב את ההוצאות למציל [196]. ויש מי שכתב, שדין זה נכון אף אם התבאר לאחר מעשה שההוצאה היתה מיותרת, כגון שהזמינו אמבולנס עבור חולה, והתבאר שלא היה צורך כלל להעבירו לבית חולים [197]. ומכל מקום, אם הניצול עני, ונשאר עני עד מותו, אין זה חוב כזה שהיורשים צריכים לשלמו, וכן אין זה מוטל על הציבור לשלם [198].

אם אין לניצול ממון להחזיר למציל - יש מי שכתב, שאינו חייב להצילו [199], אך נחלקו עליו הפוסקים האחרים וכתבו שבכל מקרה חייב להציל את חברו, אפילו מממונו [200].

לדעת רוב הפוסקים, שגם איסור גזל נדחה מפני פיקוח נפש [201], מכל מקום אסור לאדם להציל עצמו בממון חברו על דעת שלא לשלם, אלא אפילו הוא בסכנת מוות, וצריך לגזול את חברו כדי להציל נפשו, צריך שלא יקחנו אלא על דעת לשלם [202], ולא הותר לגזול אפילו על מנת לשלם אלא מפני פיקוח נפש [203], שהמציל עצמו בממון חברו חייב לשלם [204]. דין זה נכון בין שגזל ממונו להצלתו, ובין שלווה ממון להצלתו, ובין שלווה כסף כדי להציל עצמו, ובין שלווה כדי להציל את האחרים [205].

יש מי שכתב, שלא רק שמותר לאדם להציל עצמו בממון חברו על מנת לשלם, אלא מחוייב לעשות כן, ואם לא עשה כן, הרי זה מתחייב בנפשו [206].

מי שאנסוהו להראות ממון חברו, והראה להם ולקחו הממון, הרי זה פטור מן התשלומים, שאם לא יראה לו, יכהו או ימיתהו; ואם נשא ונתן ביד, אף על פי שהוא אנוס חייב לשלם, שהמציל עצמו בממון חברו חייב לשלם [207]; ויש מי שכתב, שבכל מקרה פטור מתשלום, שאין לך דבר העומד בפני פיקוח נפש [208].

רודף שרדף אחר רודף להציל, ושבר כלים, בין של נרדף, בין של כל אדם - פטור, ולא מן הדין, אלא שאם אי אתה אומר כן, אין לך אדם שמציל חברו מן הרודף [209]. תקנת חז"ל לפטור את המזיק היא דווקא בהצלת נפשות, אבל בשאר הצלות חייב המציל בכל הנזקים שגרם, ואפילו הזיק למי שרצה להצילו [210].

אם לצורך ההצלה גרם המציל נזק לחברו, כגון שבזמן שרץ להציל שבר את כליו, פטור מדין מזיק, אך דווקא בדברים העומדים בדרכו [211].

יש מי שכתב, שמותר לאדם להציל את חברו בממון של אחר, ועל הניצול לשלם את ההיזק; ואם אין לניצול לשלם, חייב המציל לשלם את הנזק, אם הציל שלא בפני הניזוק [212].

מי ששאל כלים מחברו כדי להציל אחרים, ונשברו הכלים, או שאבדו באונס - פטור [213].

מי שלקח רכב לצורך העברת חולה לבית חולים, וניזוק הרכב - יש מי שכתב, שאם החולה איננו בתוך המכונית, הרי הוא פטור מלשלם את דמי הנזק, ואם החולה היה בתוך הרכב, דינו כשואל, וחייב לשלם, ואין בזה תקנת חכמים לפטור את המציל [214]; ויש מי שכתב, שיתכן שגם אם החולה אינו ברכב, אלא שהוא ביקש מהנהג שיבוא לקחת אותו, גם כן חייב החולה לשלם, הואיל והכל בשליחותו ולהצלתו [215].

מי שנסע ביום חול בדרך קצרה אלא שהיא דרך אסורה, ועקב כך נתחייב בקנס כספי, אם לא היה בהול במיוחד לצרכי הצלה, הרי המציל חייב לשלם, ואם החולה ראה וידע על כך ושתק, הרי הוא חייב בתשלום הקנס; ואם נסע בדרך קצרה בשבת, כדי למעט בחילול שבת, חייב החולה לשלם [216].

הנוסע בשבת כדי להציל וכדי לקצר את הדרך ולמעט בחילול שבת צריך לנסוע בגינת חברו, ועל ידי זה יגרום לו נזק, אם חברו עומד שם ויודע שצריך לנסוע לצורך פיקוח נפש, מחוייב הוא להרשות למציל לנסוע דרך גינתו, ואחר כך רשאי לתבוע את הנזק; ואם אינו יודע שהנסיעה היא לצורך פיקוח נפש, אינו חייב להפסיד גינתו, כי אמנם מותר לגזול כדי להציל את חברו, אך לא מצינו שמותר לגזול ולהזיק כדי למעט באיסורים [217].

אדם הנוסע להציל, רשאי לעבור גם באור אדום, אם הוא בטוח בוודאות שאין סכנה לעצמו או לאחרים במעבר זה, ואף על פי שהוא מסתכן בשלילת רשיון הנהיגה [218].

 

מי שהיה סבור שהוא נמצא בסכנה, ולכן הכה את חברו כדי להינצל, הרי הוא פטור מדיני מזיק, אף על פי שהתברר אחר כך שלא היתה סכנה [219].

 

יש מי שכתב, שדין פיקוח נפש שדוחה כל האיסורים לא חל ביחס לגוי, שכן הלימוד לדחות איסורים הוא מהפסוק 'וחי בהם' [220], וזה לא נאמר בבן נוח [221]; ויש מי שכתב, שבגוי רק וודאי פיקוח נפש דוחה את האיסורים שלו, אבל ספק פיקוח נפש אינו דוחה מצוות בני נח [222].

 

נחלקו רבני דורנו בשאלה אם מותר או אסור להחזיר שטחי ארץ ישראל שנכבשו מתוך שיקול של פיקוח נפש - יש אומרים, שפיקוח נפש עדיף על מצות יישוב ארץ ישראל בזמן הזה, ובפרט שאין לנו מלך וסנהדרין ואורים ותומים הנצרכים לצאת למלחמה. לפיכך, אם המומחים לדבר, היינו אנשי הצבא הבכירים, סבורים שבהחזרת שטחי ארץ ישראל תימנע מלחמה, ובכך לא יהיה פיקוח נפש, יש להחזיר השטחים. וכן להיפך, אם יאמרו שבנסיגה משטחים מסויימים יש סיכון בטחוני, ונחיתות משמעותית בעת מלחמה, אסור להחזיר השטחים [223]; ויש אומרים, שבכל מקרה מצות יישוב ארץ ישראל דוחה פיקוח נפש, שכן זה גופו הוא מדיני המלחמה, שאף על פי שיש שם סכנת נפשות לנלחמים, הרי הם חייבים לסכן נפשם, ודין זה נכון אפילו בזמן הזה, ואפילו בהיעדר אורים ותומים, שכן הצורך במלך וסנהדרין ואורים ותומים הוא רק למצווה, אבל אין זה מעכב כשהם נעדרים [224].

 

מצינו מחלוקת בשאלה אם פיקוח נפש דוחה עבודת כהנים במקדש אם לאו [225].

 

עדות להציל נידון ממשפט מוות בסנהדרין דוחה שבת, היינו כאשר יודעים אנשים עדות שתכחיש או תזים עדים שמחייבים אחד למיתה, חייבים לחלל שבת כדי לבוא ולהעיד [226].

 

מקורות והערות

 

[1] והוא מלשון 'ונפקחו עיניכם' (בראשית ג ה). והוא גם לשון 'פיקח' המנוגד לעיוור או חרש. וראה בקונקורדנציה שהוא שורש 'פצח' בחילוף אותיות ק-צ; [2] רש"י כתובות ה א ד"ה פיקוח, לפי אוצר לעזי רש"י; [3] ערוך, ע' פקח, על פי תרגום יונב"ע עה"פ 'עת להשליך אבנים' (קהלת ג ה); [4] לפקח על עסקי כלה (שבת קנא א); לפקח על עסקי רבים (כתובות ה א); [5] כתובות ה א; [6] יומא פג א; [7] סנהדרין לז א; תדב"א רבא י א; רמב"ם רוצח א טז; [8] בכתבי יד של התלמוד הבבלי (הגניזה ומינכן), בכתבי יד של הירושלמי (ליידן) ובכתבי יד של המשניות (קאופמן, פארמה, קיימברידג') חסרה המילה 'מישראל', וכך היא גם הגירסא ברמב"ם סנהדרין יב ג. וראה באריכות בס' משיב מלחמה ח"א סי' א. וראה עוד מאמרו של א.א. אורבך, תרביץ, מ, תשל"א, עמ' 268 ואילך; [9] סנהדרין עד א; כתובות יט א; רמב"ם יסודי התורה ה א; טושו"ע יו"ד קנז א; [10] שאילתות שאילתא מב; רמב"ם שם ב; בעל המאור סנהדרין עד ב; [11] המכתם פסחים כה ב; [12] וראה חי' חת"ס עה"ת שמות לא יג; שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' טו פ"א אות' ה-ז; [13] רמב"ם שבת ב ג; [14] רמב"ם רוצח ז ח; [15] סוטה כ א; שם כא ב; [16] ירושלמי סוטה ג ד; [17] רמב"ן במלחמות סנהדרין פ"ח; שו"ת הרדב"ז ח"ג סי' תתפה, וסי' אלף קלט; [18] שו"ת מהר"ם בר"ב רוטנברג סי' לט; [19] אור החיים עה"פ שמות לא טז. וראה בשד"ח דברי חכמים סי' לט; [20] טושו"ע או"ח שכח טו, ובמ"ב שם סקכ"ב; שמירת שבת כהלכתה פל"ב ס"ז; [21] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בשמירת שבת כהלכתה פל"ב הע' יט; [22] שמירת שבת כהלכתה פל"ב סע' סה, ובהע' קסו שם; [23] שו"ת מנחת שלמה סי' ז אות א. וראה עוד בשו"ת מנחת שלמה ח"ב סי' סט; [24] ראה עירובין מד ב. וראה בשו"ת מנחת שלמה סי' ז סוף אות א, ושם דוגמאות שונות בנידון. וראה עוד בשו"ת חת"ס חאו"ח סי' רג, וחחו"מ סי' קצד. וראה באריכות מחלוקת הגר"מ פיינשטיין בשו"ת אגרות משה חאו"ח ח"ד סי' פ, והגרש"ז אויערבאך בשו"ת מנחת שלמה סי' ח - אם ההיתר של סופו משום תחילתו הוא דווקא באיסורי דרבנן או אפילו באיסורי תורה; [25] הגר"פ עפשטיין על קונטרס הרפואה בסידור מנחת ירושלים, הע' 11. וכן משמע משו"ת דברי מלכיאל ח"ד סי' טו. וראה בשו"ת מנחת שלמה שם, מה שדחה דבריהם באריכות; [26] שו"ת מנחת שלמה ח"א סי' צא אות כה(ה); הליכות שלמה ח"א פכ"ב סי"ט; [27] ר"ן שבת קו ב ד"ה הא; [28] יומא פג א-פד ב; ערכין ז ב; רמב"ם שבת ב א; טושו"ע או"ח שכח ג. וראה עוד בילקוט יוסף ח"ד שבת (ד) סי' שכח אות ה; [29] יומא פד ב-פה א; כתובות טו ב. לעניין רוב וקביעות ראה מחלוקת רש"י וסיעתו יומא שם, ורמב"ם וסיעתו הל' שבת ב כ. וראה ראב"ד, מ"מ וכס"מ שם, ומה שהקשו חכמי לוניל על הרמב"ם. וראה עוד בנידון בשו"ע אבהע"ז ד לד, וברמ"א שם, ב"ש שם סקנ"ח, וביאור הגר"א שם סקצ"ב; ביאוה"ל סי' שכט ס"ב. וראה באריכות בספר החיים (המהרש"ק) או"ח סי' שכט; [30] בפסוקנו; [31] תוס' יומא פה א ד"ה ולפקח; ר"ש מכשירין ב ז. וראה חי' החת"ס סופ"ק כתובות; [32] שבת קכט א, וש"נ. וראה בשבט מיהודה שער א פ"ב, שיסוד הלימוד שספק נפשות להקל הוא מדין ושפטו העדה והצילו העדה, ולא מהדין הכללי של ספק פיקו"נ דוחה שבת מהפסוק 'וחי בהם' וגו', עיי"ש; [33] הרב ל.י. הלפרין, עטרת שלמה, ח"ד עמ' מח ואילך; [34] ראה שבת קכט א. וראה שו"ת שרידי אש ח"ב סי' קכ; [35] ראה שו"ת דבר יהושע ח"ב סי' צד. וראה תו"ש לך לך פי"ז אות ט; [36] שו"ת נובי"ת חיו"ד סי' רי; שו"ת חת"ס חיו"ד סי' שלו; שו"ת בנין ציון ח"א סי' קלז. וראה עוד בשו"ת מחנה חיים חיו"ד ח"ב סי' ס; שו"ת ציץ אליעזר חט"ו סי' לז. אמנם ראה בשו"ת בנין ציון החדשות סי' קסט, שלצורך פיקוח נפש מותר לעבור על איסור גם כשמתיירא שמא ישכנו עקרב ויבוא לידי סכנה, וי"ל. וראה תוס' פסחים מו ב ד"ה רבה, שאין אנו מתירים כל מלאכות שבת מדין הואיל וראויות לחולה שיש בו סכנה, לפי שחולה שיש בו סכנה אינו מצוי. וראה בחי' חת"ס פסחים שם, שאם אמנם יש לו חולה שיש בו סכנה בביתו, פטור על מלאכת שבת אף אם עשאה לבריא, הואיל וראויה לחולה, שהרי מצוי הוא בביתו. וראה מחלוקת שו"ת רעק"א סי' ה, ושו"ת חת"ס חאו"ח סי' עט, בעניין מלאכות המותרות לחולה שאין בו סכנה, אם אומרים בו הואיל, שהרי חולה שאין בו סכנה הוא שכיח, אלא שלא שכיח שיצטרך דווקא לאותו דבר; [37] חזו"א אהלות סי' כב סקל"ב (יו"ד סי' רח אות ז). וראה בקובץ איגרות החזו"א ח"א איג' רב, ובתשובות וכתבים חזו"א סי' מח. אמנם ראה מאמרו של הגר"ש ישראלי, התורה והמדינה, ו, עמ' שמד, ובספרו עמוד הימיני שער א סי' יז, ודבריו צ"ע. וראה מאמרו של א.י. נריה, תחומין, ג, תשמ"ב, עמ' 11 ואילך; [38] וכן כתב בשו"ת רעק"א סי' ס ד"ה ולענ"ד. וראה עוד מאמרו של הרב א. שרמן, תורה שבעל פה, לג, עמ' פב ואילך; [39] רבנו ירוחם, הובאו דבריו בב"י סי' שכח. וראה שו"ת עין יצחק סי' פ; שו"ת בנין ציון ח"א סי' קלז; שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' טו פ"ז. וראה אגרות החזו"א ח"א איג' רב, שכתב: "ובכלל צריך זהירות יתירה בהיתר פיקוח נפש בדברים שאין הפיקוח נפש לפנינו אלא בעתיד, ואם באנו להפריז על המידה, יתפחו כל החנויות בשבת בארצות הגולה, בטענת הפסד כל הפרנסה ויבוא לפיקוח נפש, וצריך לשקול במאזני הצדק"; [40] שיטת הגר"ח והגרי"ז מבריסק. אמנם ראה מאמרו של הרב מ. הרשלר, הלכה ורפואה, ד, תשמ"ה, עמ' קעד ואילך; [41] שבט מיהודה ח"א בהע' נוספות לפרקים ח-י. וראה בשו"ת ממעמקים ח"א שאלה ב, שהביא בשם הרב אברהם דובער כהנא מקובנה להתיר אכילת מרק טריפה בזמן השואה, מחשש שאם לא יאכלו הרי שלאחר זמן יהיו חלשים עד כדי פיקוח נפש; [42] שו"ת בנין ציון ח"א סי' קלז. וראה שו"ת עין יצחק חאו"ח סי' פ; [43] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בס' שמירת שבת כהלכתה פל"ב הע' ב; [44] שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' טו פ"ז; [45] מנ"ח מ' עח סק"ב. היינו ככל דיני אחרי רבים להטות. וראה בשבט מיהודה שער א פ"ג ופ"ו בטעם הדבר. וראה עוד בחיד' הרש"ש ברכות לג א; [46] ראה שו"ת הגרי"א הרצוג חאו"ח ח"א סי' נח; שו"ת שבט הלוי ח"א סי' ס, ושם ח"ה סי' קעד; [47] שו"ת רעק"א סי' ס; שו"ת חת"ס חיו"ד סי' שלו; שו"ת הגרי"א הרצוג שם; [48] שבט מיהודה ח"א סי' יט סק"ב; הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בשו"ת ציץ אליעזר ח"ט סי' יז פ"ב אות ט, ובס' שמירת שבת כהלכתה פל"ב הע' ב; [49] הרב מ.מ. פרבשטיין, אסיא, חוב' נג-נד, תשנ"ד, עמ' 87 ואילך; [50] וראה בתשובות וכתבים לחזו"א סי' מח, בעניין הודעה לציבור לרדת למקלטים בשבת בעת מלחמה, שכתב "ואף שאין הולכים בפיקוח נפש אחר הרוב, מכל מקום בדברים רחוקים הרבה מפיקוח נפש, אין דנים כפיקוח נפש, ותלוי במידת הבטחון"; [51] הגרי"ש אלישיב, הובאו דבריו בסוף מאמרו של הרב א.י. נריה, תחומין, ג, תשמ"ב, עמ' 11 ואילך; [52] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו במאמר שבהע' קודמת; [53] הגרי"ש אלישיב, הובאו דבריו במאמר שבהע' 50; [54] הגר"י קלופט, הובאו דבריו במאמר שבהע' 50; [55] יש"ש יבמות פ"ו סי' ג; רש"ש יבמות נג ב, בדעת התוס'; בתי כהונה ח"ב סי' יב; עזר מקודש אבהע"ז סי' כ; [56] שו"ת תרומת הדשן סי' קצט (הובא בש"ך יו"ד סי' קנז סק"א); תיבת גומא פר' וישב, אות ב (הובא בחי' רעק"א יו"ד רסי' קנז); עמודי ארזים על יראים סי' ה אות ג, בדעת היראים; מנ"ח מ' רצה, בדעת הכס"מ; שבט מיהודה שער א פר' ב-ג; [57] ראה אור שמח רוצח א ו; [58] סנהדרין עג ב; רמב"ם רוצח א ו; טושו"ע חו"מ תכה א; [59] שו"ת הריב"ש סי' רלח וסי' תעג. וראה עוד בנידון במשל"מ חובל ומזיק ח י; שו"ת חות יאיר סי' לא; חזו"א סנהדרין סי' יט סק"ו; שו"ת משפט כהן סי' קלג; הרב י. אריאל תחומין, י, תשמ"ט, עמ' 62 ואילך; הרב י. רוזן, תחומין, שם, עמ' 76 ואילך; [60] ראה סנהדרין עב ב; [61] מאירי סנהדרין שם, בשם חכמי הדורות; [62] שבת מב ב, ורש"י שם; ביצה כח ב; טושו"ע או"ח שח יח; [63] ר"ן על רי"ף, שבת מב ב. והוא על פי שיטת רב האי גאון, בה"ג והר"ח הסבורים שבסוגיא שם מדובר גם בגחלת של עץ. וראה חי' הרמב"ן שם, ושו"ת הרשב"א ח"ד סי' שכו. וראה שו"ת קובץ תשובות סי' ל; [64] שולחן שלמה ח"ב סי' שח אות' נ-נא; [65] שו"ת חת"ס חחו"מ סוסי' קעז; [66] סנהדרין כו א, ובתוס' שם ד"ה משרבו. וראה צפנת פענח על הרמב"ם שבת ב כג; [67] ראה שו"ת בן פורת ח"ב סי' י לעניין תביעת עניי כולל אחד. וראה רמ"א יו"ד קס כב, לעניין הלוואה ברבית לצורך קהל; [68] ראה חזו"א תשובות וכתבים סי' מח, בעניין הודעה לציבור למהר ולרדת למקלטים בעת מלחמה, שזה דבר רחוק מפיקוח נפש, ותלוי כפי מידת הבטחון; [69] ראה תוס' יומא פב א ד"ה מה; מאירי סנהדרין עד ב; מהרי"ק שורש קסז; שו"ת שבות יעקב ח"ב סי' קסז. וראה שו"ת נובי"ת חיו"ד סי' קסא. אבל מכל מקום אשה שנבעלה ברצון כדי להציל נפשות, אף על פי כן אם יש עדים על כך, או שהבעל ראה זאת בעצמו, הרי היא אסורה על בעלה - שו"ת צפנת פענח ח"א סי' כד, ויש מי שהתירה לבעלה - שו"ת שבות יעקב שם; [70] בדין נכרים שבאו על עיירות ישראל הסמוכות לספר, שכתב האו"ז בהל' שבת סי' פד אות יד - שאין לחלק בין היכא שצרו כבר, לאומרים שרוצים לבוא לשלול, אלא כשהקול יוצא שרוצים לבוא לשלול, אף על פי שלא באו עדיין, מותר ללבוש כלי זיין לשמור ולעשות קול בעיר כדי שלא יבואו, דאין מדקדקין בפיקוח נפש. וראה הרמ"א או"ח שכט ו, ובמ"ב שם סקט"ו; [71] הרב מ.מ. פרבשטיין, אסיא, חוב' נג-נד, תשנ"ד, עמ' 87 ואילך; [72] שו"ת הגרי"א הרצוג חאו"ח סי' מה-מו, וסי' מח-מט; שו"ת קול מבשר ח"א סי' מז; הרב א.י. נריה, תחומין, ג, תשמב, עמ' 11 ואילך. וראה בס' משיב מלחמה ח"א וח"ב; [73] ראה - שו"ת הגרי"א הרצוג חאו"ח ח"א סי' נז-נח; הנ"ל, התורה והמדינה, ה-ו, תשיג-יד, עמ' כה ואילך; עמוד הימיני סי' יז; הרב י. לוין, התורה והמדינה, ז-ח, תשטו-יז, עמ' רנז ואילך; א. דסברג וי. רוזן, תחומין, ב, תשמ"א, עמ' 66 ואילך; ילקוט יוסף ח"ד שבת כרך ד סי' שכט סע' כ-כז; [74] שו"ת הרשב"א ח"ז סי' רסז, הובא בב"י או"ח סוסי' שו. וראה רמ"א או"ח שכח י. וראה ביאור הגר"א סי' שו סקי"ד; [75] ב"י שם; המחבר או"ח שו יד. וראה בט"ז שם סק"ד, ובמג"א שם סקכ"ט, בשיטת הרמ"א בנידון. וראה באריכות בשו"ת חוות בנימין ח"א סי' יד; הרב א. שרמן, תורה שבעל פה, כה, תשמ"ד, עמ' צד ואילך; ילקוט יוסף ח"ד שבת כרך ד סי' שכח הע' ה; נ. רקובר, תחומין, יז, תשנ"ז, עמ' 25 ואילך; הנ"ל, מטרה המקדשת את האמצעים, ספרית המשפט העברי, תש"ס, פ"ז; שו"ת במראה הבזק, ח"ג סי' לז; [76] שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' נט. וכן משמע כשיטה זו בקובץ הערות סי' כג אות ג; [77] הגרש"ז אויערבאך, בהסבר שיטת האגר"מ, הובאו דבריו בנשמת אברהם ח"ה חיו"ד סי' קנה סוסק"א; [78] הגרש"ז אויערבאך, שם. וראה עוד בשו"ת מנחת שלמה סי' ז אות ד; [79] על פי הסוגיא בשבת יט א, בעניין איסור הפלגה בים פחות משלושה ימים קודם השבת; [80] ר"י מלוניל, שבת ז א אלפס ד"ה אין מפליגין; שו"ת מהר"י בן לב ח"ב סי' נג; [81] חי' רמב"ן שבת קלד ב. וראה בס' קהילות יעקב ח"ז סי' יד; [82] שבות יעקב, הובא בשע"ת או"ח סי' שו סקי"ט; חכמת שלמה או"ח סי' שלט; קובץ הערות לר"א וסרמן יבמות סי' כג סק"ג; [83] ברכ"י או"ח סי' שא אות ו; חלקת יואב, קונ' קבא דקושייתא, קושיא א; שו"ת מהרי"ל דיסקין, ח"ב קונ' אחרון סי' ה אות לד; חקר הלכה ח"ב ד"ו (הובא בדרכ"ת יו"ד סי' קנה סקכ"א); הגרש"ז אויערבאך, מוריה, סיון תשל"א, עמ' לב; שמירת שבת כהלכתה פל"ב הע' 117. וראה מאמרו של הרב ג. דיננער, בשבילי הרפואה, ח, תשמ"ז, שהביא כך גם בשם האדמו"ר מצאנז; [84] אהלות ז ו; סנהדרין עב ב; רמב"ם רוצח א ט; טושו"ע חו"מ תכה ב; [85] תוספתא תרומות פ"ז; ירושלמי תרומות ח ד; פי' הרא"ש משנה תרומות ח יב; [86] משנה תרומות ח יב, ופי' הרע"ב שם; [87] יומא פב א; כתובות יט א; [88] תוספתא שבת סוף פט"ז; יומא שם; כתובות שם; פסחים כה א; סנהדרין עד א; ירושלמי שביעית ד ב; רמב"ם יסודי התורה ה א-ב,ז; טושו"ע יו"ד קנז א. וראה באנציקלופדיה תלמודית, כרך כב, ע' יהרג ואל יעבור, עמ' ס הע' 87, רשימת הפוסקים כן, לעומת הפוסקים כרבי ישמעאל, שאף בעבירות אלו לא ייהרג - עיי"ש עמ' סא הע' 93-90. וראה בקובץ הערות יבמות סי' מח, חי' רבנו חיים הלוי על רמב"ם יסודי התורה שם, וגליונות החזו"א על חי' רבנו חיים הלוי הנ"ל - אם הכוונה ששלוש עבירות אלו אינן נידחות מפני פיקוח נפש, ושב ואל תעשה עדיף, או שהן אף דוחות פיקוח נפש, עיי"ש. וראה עוד בספרו של נ. רקובר, מסירות נפש - הקרבת היחיד למען הרבים, ספרית המשפט העברי, תש"ס; [89] רמב"ם וטושו"ע שם; אגרת השמד לרמב"ם, מהד' קאפח, עמ' קיד; רמב"ן מלחמות סנהדרין סופ"ח; חי' הר"ן ונמוק"י סנהדרין שם; החינוך מ' רצו; ריטב"א ע"ז כז ב; [90] ראה רשימת הראשונים הסוברים כן באנציקלופדיה תלמודית, כרך כב, ע' יהרג ולא יעבור, עמ' פ, הע' 309-305; [91] בעל המאור סנהדרין שם; ביאור הגר"א יו"ד סי' קנז סק"ז, בדעת רש"י סנהדרין שם ד"ה היכי. וראה עוד סמ"ק סי' מד; מגן אבות להמאירי ענין יט. וראה אנציקלופדיה תלמודית, שם, עמ' פ-פב. וראה באריכות בנידון בשו"ת חוות בנימין ח"ב סי' צג; [92] ראה ר"ן פסחים רפ"ב; נימוק"י סנהדרין סופ"ח. וראה עוד בבעל המאור ובמלחמות לרמב"ן סנהדרין שם; תורת האדם, שער הסכנה; ש"ך יו"ד סי' קנז סק"י; שו"ת חות יאיר סי' קפב. וראה אנציקלופדיה תלמודית, שם, עמ' פב; [93] נמוק"י ב"ק קיג א; מנ"ח מ' רצה, בדעת ראשונים אחדים; שו"ת אור גדול סי' א, בדעת הרמב"ם. וראה אנצקילופדיה תלמודית, שם, הע' 328; [94] ראה שו"ת הריב"ש סי' רנה; רמ"א יו"ד קנ ג; ביאור הגר"א שם סק"ד, וסי' קנה סוסקכ"ב; ש"ך יו"ד סי' קנז סק"י; שו"ת נובי"ת חאבהע"ז סי' קנ; אור שמח ע"ז ג ח; מנ"ח מ' שמט; שו"ת אור גדול סי' א. וראה עוד באנציקלופדיה תלמודית, כרך כב, ע' יהרג ואל יעבור, עמ' פז; [95] שאילתות שאילתא מב; ס' האשכול ע"ז סי' מד; מהרי"ק שורש קלז; רמ"א יו"ד קנז ג; [96] רש"י ותוס' יומא פב סוע"א; תוס' סנהדרין עד ב ד"ה והא; ריב"ם בתוס' סנהדרין עד ב ד"ה מה, וכתובות ג ב ד"ה ולידרוש; רא"ש ורמב"ן סנהדרין שם; שיטמ"ק כתובות שם; בעל המאור פסחים כה ב; רא"ש יבמות פ"ו סי' א; רמ"א יו"ד קנז א. וראה ערוך לנר סנהדרין עד ב. וראה עוד בשו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' נט; [97] תוס'  ורא"ש שם; שיטמ"ק כתובות ג ב; [98] שמות בארץ יומא פב א, לדעת הרמב"ם וטושו"ע; חי' רבנו חיים הלוי יסודי התורה ה א, בדעת הרמב"ם. וראה באריכות באנציקלופדיה תלמודית, כרך כב, ע' יהרג ואל יעבור, עמ' פט ואילך; [99] תוס' פסחים כה ב ד"ה אף, ויומא פב א ד"ה מה, ויבמות נג ב ד"ה אין, וסנהדרין עד ב ד"ה והא; רא"ש יבמות פ"ו סי' א; מאירי סנהדרין עד ב; רמ"א יו"ד קנז א. וראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך כב, ע' יהרג ואל יעבור, עמ' פז ואילך, עוד דוגמאות להריגה שלא על ידי מעשה. טעמם - במצב כזה אדרבה יש לומר מאי חזית דדמא דחברך סומק טפי, דילמא דמא דידך סומק טפי, ושב ואל תעשה עדיף; [100] תוספת יוהכ"פ, יומא שם, בדעת הרמב"ם וטושו"ע יו"ד סי' קנז; מלחמות ה' לרמב"ן סנהדרין עד א; חי' הגר"ח מבריסק על רמב"ם יסודי התורה ה א; קובץ הערות יבמות סי' מח. טעמם - עיקר החיוב למסור עצמו למיתה ולא להרוג את חברו הוא קבלה שקיבלו חכמים, ולא הטעם של מאי חזית וכו'. אמנם ראה במנ"ח מ' רצו, שדחה שיטה זו. וראה עוד בנידון במאמרו של הרב ש. דיכובסקי, דיני ישראל, ז, תשל"ו, עמ' מה ואילך, ובמאמרו של הרב י. קוליץ, תורה שבעל פה, כה, תשמ"ד, עמ' קלג ואילך. וראה עוד פרטי מצבים והגדרות שונות הנוגעים לשלוש העבירות החמורות האלו באנציקלופדיה תלמודית, שם, עמ' סח ואילך; [101] בהגדרת מצוות כאלו - ראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך כב, ע' יהרג ואל יעבור, עמ' קא-קד; [102] ראה שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"א סי' ע; [103] סנהדרין עד א-ב; ירושלמי שביעית ד ב; שאילתות שאילתא מב; רש"י ע"ז כז ב ד"ה בפרהסיא; רמב"ם יסודי התורה ה ב; טושו"ע יו"ד קנז א; תוס' ע"ז נד א ד"ה הא; ר"ן סנהדרין שם. וראה במשך חכמה ויקרא כב כו-לב בטעם הדבר; [104] שאילתות שם; רש"י סנהדרין עד ב ד"ה הנאת; ר"ן סנהדרין שם. ונחלקו הפוסקים אם יש רק חלק מהתנאים הללו, כגון שנתכווין להעבירו על המצוות אבל בצינעא, או שנתכווין להנאת עצמו אבל בפרהסיא או בשעת השמד וכיוצ"ב, אם גם אז יהרג ולא יעבור אם לאו; [105] תוספתא שבת סוף פט"ז; סנהדרין עד א; רמב"ם יסודי התורה ה ג; טושו"ע יו"ד קנז א; ר"ן ומאירי סנהדרין שם; ריטב"א פסחים כה א. וראה פרטי דינים באנציקלופדיה תלמודית, שם, עמ' קד-קט; [106] ראה מנ"ח מ' תכה; מרומי שדה עירובין מה א; [107] שו"ת משפט כהן סי' קמג, וכתב שם, שאולי הוא מכלל משפטי המלוכה (וראה גם בספרו של הראי"ה קוק חזון הגאולה עמ' רכב); אגרות ראי"ה ח"ג איג' תקמד. וראה באריכות בספרו של נ. רקובר, מסירות נפש - הקרבת היחיד למען הרבים, ספרית המשפט העברי, תש"ס, פרקים ט-יא; [108] הגר"ח מבריסק עה"ת פר' בשלח עה"פ עם חרף נפשו. וראה באריכות בס' תורת המועדים עמ' 174 ואילך, והגר"ש גורן, תחומין, טו, תשנ"ה, עמ' 11 ואילך; ארץ חמדה ספר א שער א סי"א; [109] א. שוחטמן, ויעמידה ליעקב לחק, מהד' שניה, עמ' 36 ואילך. וראה ישועות יעקב על יו"ד סי' קנז סק"א; שו"ת ציץ אליעזר חכ"ב סי' ט; [110] הגר"א שפירא, מורשה, חוב' ט, חורף תשל"ה, עמ' 18; הנ"ל, בהערות לס' ויעמידה ליעקב לחק, עמ' 67 ואילך; [111] ס' החינוך מ' תכה; שם מ' תקכה. וראה במנ"ח מ' תכה שהשאיר שיטה זו בצ"ע. וראה עוד במנ"ח מ' תרד. וראה מה שהעיר בנידון מלחמה ופיקוח נפש בשו"ת אגרות משה חחו"מ ח"ב סי' עח; [112] שו"ת בנין ציון ח"א סי' קסז-קעב, ושם שו"ת בנין ציון החדשות סי' קעג, ושם ח"ג סי' קג, והנ"ל בחוברת שומר ציון הנאמן, תרי"ב, סי' קטז; שו"ת דובב מישרים ח"א סי' נח. והוא על פי המבואר בירושלמי ע"ז ב ב, וכדעת רבי מאיר בכתובות יט א, וכדכתב הרמב"ן כתובות שם, ופני משה ירושלמי שם. וראה פרשת דרכים דרוש יט (דרך החיים), בשיטת רש"י. וראה מהר"ץ חיות ב"ק ס ב. וראה בע' נתוח המת. וראה בנידון בשד"ח מערכת האל"ף סי' טז, ופאת השדה שם סי' יט; [113] שו"ת מהר"ם שיק חיו"ד סי' שמז-שמח (וראה גם מכתבו שפורסם בשו"ת בנין ציון ח"ג סי' קג); שו"ת שו"מ מהדו"ק ח"ב סי' קעד; שו"ת אור גדול סי' א; נחל אשכול על ספר האשכול ח"ב עמ' 117 ואילך; שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"א סי' ריד; שו"ת חבלים בנעימים ח"ד חיו"ד סי' סד; [114] חזו"א חו"מ ב"מ ליקוטים סי' כ לדף סב; [115] תוס' סוטה י ב ד"ה נוח, וראה רש"ש שם; שערי תשובה לר"י שער ג סי' קלז-קלט; הגה' מים חיים להפרי חדש על רמב"ם יסודי התורה ה ב; שו"ת בנין ציון ח"א סי' קעג. והוא על פי גמ' סוטה שם - נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש, ואל ילבין פני חברו ברבים; [116] מאירי סוטה שם. והיינו שרק דרך הערה הוא שאמרו שיפיל עצמו לאש. וגם הרמב"ם השמיט דין זה. וראה בנידון באריכות בשו"ת מנחת שלמה סי' ז אות ד; שו"ת יביע אומר ח"ו חיו"ד סי' יג אות יב; [117] תוס' סוטה מא ב ד"ה כל. וראה תו"ת פר' וישלח פל"ג אות ג, ותו"ש פר' וישלח פל"ב אות כח; [118] מג"א סוסי' קנו; [119] שערי תשובה לרבנו יונה שער ג אות קפח; מנורת המאור (אבוהב) סי' מה; [120] יד קטנה, הל' דעות פ"י אות' יג-יד; [121] ראה שו"ת צור יעקב סי' טז; פסקי תשובה ח"א הע' ל; שו"ת זרע אברהם חיו"ד סי' ה; [122] שו"ת שם אריה חאבהע"ז סי' לג; שו"ת ציץ אליעזר ח"ו סי' מ פ"א אות ט. וראה בנשמת אברהם חאבהע"ז סי' כב סק"א (עמ' צז ואילך); [123] ש"ך יו"ד סי' קעט סק"א, בשם רש"ל; שו"ת משכנות יעקב סי' לט; [124] כריתות ג ב; רש"י סנהדרין סה א ד"ה אסור; טושו"ע יו"ד קעט ז. וראה בנידון בתוס' כריתות שם ד"ה ואי; ט"ז שם סק"ד; שו"ת בנין ציון החדשות סי' קסט; מהר"ץ חיות סנהדרין שם; [125] שו"ת רדב"ז ח"א סי' תפה; [126] שו"ת הריב"ש סי' קעא; שו"ת פני יהושע ח"ב סי' מד. וראה עוד חזו"א יו"ד סי' קד סק"ג; [127] ערכין טו ב; רמב"ם דעות ז ג; [128] שבת קה ב. וברמב"ם דעות ב ג - כל הכועס כאילו עובד עבודת כוכבים; [129] נדרים מ א; רמב"ם אבל יד ד; [130] מגילה טז ב; [131] פרישה יו"ד רנא. וראה בדרישה שם; [132] ב"ח וט"ז יו"ד שם סק"ו. וראה עוד בס' בן יהוידע לבעל בן איש חי על מגילה שם; ראשון לציון לבעל אור החיים על יו"ד סי' רנא סע' יד; [133] ויקרא יט טז; [134] תו"כ קדושים פרשתא ב, פ"ד; סנהדרין עג א. וראה פסקי דין רבניים, ה, עמ' 152; [135] סהמ"צ לרמב"ם ל"ת רצז. וראה עוד רמב"ם רוצח א יד; סמ"ג לאווין קסה; ס' החינוך מ' רלז; טושו"ע חו"מ תכו א. ואם לאו זה כולל גם מצב של הצלה מהפסד ממון ללא סכנת חיים - ראה סהמ"צ לרמב"ם ל"ת רצז. וראה מה שכתב על כך במשך חכמה ויקרא יט טז; תו"ש עה"פ; מרגליות הים סנהדרין עג א; שו"ת באר משה ח"ח סי' נט; [136] או"ה כלל נט דין לח; [137] דברים כב ב; [138] ספרי פר' תצא פיסקא רכג; ב"ק פא ב; סנהדרין עג א. וראה רש"י ב"ק וסנהדרין שם, ומלבי"ם עה"פ בדרך הלימוד מהפסוק. וראה במנ"ח מ' רלז, שהרמב"ם השמיט חיוב עשה זה בהצלת הזולת; [139] דברים כב ג; [140] מהרש"א סנהדרין שם; קומץ למנחה מ' רלז; העמק שאלה שאילתא לח אות א; [141] ויקרא כה לה; [142] ויקרא כה לו. ראה שאילתות שאילתא לח, והעמק שאלה שם אות א; רמב"ן עה"ת שם, ורמב"ן בהוספות לסהמ"צ של הרמב"ם, מ"ע טז; או"ה כלל נט דין לח; [143] העמק שאלה שאילתא לח אות א; [144] יסודות הלימוד דלקמן מתייחסות אמנם לשבת, אך הן נכונות לכלל האיסורים, וכבר דנו הפוסקים בשאלה מדוע התייחסו חז"ל לשבת דווקא - ראה תוספת יוהכ"פ יומא פה א; שיח יצחק על יומא שם; הגרא"י אונטרמן, קול תורה, שנה לז, חוב' ו, עמ' ג; שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' טו פ"א; [145] יומא פה א-ב. וראה מכילתא כי תשא פרשתא א במספר שינויים; [146] לימוד זה הוא רבי ישמעאל, וראה בתוספת יוהכ"פ וגבורת ארי שם, וכן במנ"ח מ' רצו, שהקשו הרי בסנהדרין עד א לומד ר' ישמעאל מהפסוק 'וחי בהם'. וראה בחי' הרש"ש שם, ובשבט מיהודה שער א פ"ג. וראה בגבורת ארי ובהגה' מצפה איתן שם, מה שהקשו על עצם הלימוד הזה; [147] וראה רש"י, ר"ח ורש"ש שם, בעניין לימוד זה. וראה עוד בנידון בתו"ש וירא מילואים לפכ"א אות לג, ותו"ש שמות פ"ד אות רנא, ותו"ש כי תשא מילואים לפל"א אות ל; [148] שו"ת שרידי אש ח"א עמ' שט; [149] שמות לא יג; [150] ראה מלבי"ם עה"פ בדרך הלימוד הזו. וראה בתו"ש שם אות לא. וראה ירושלמי יומא ח ה, שלומד מכאן שגם ספק פיקוח נפש דוחה שבת, בעוד שהבבלי דחה סברה זו, וכתב שדווקא וודאי פיקוח נפש למדים מכאן, וספק פיקו"נ נלמד מהפסוק 'וחי בהם'; [151] שם יד; [152] וראה בתו"ש עה"פ אות נג, במקורות נוספים בנידון; [153] שם טז; [154] וראה שבת קנא ב, לפי גירסת הבה"ג, שלומד זאת מהפסוק הקודם - 'ושמרתם את השבת', אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה. וראה בס' שבט מיהודה סוף שער א, בעניין הלימוד הזה. ואם לומדים דין ספק פיקוח נפש רק מפסוק 'וחי בהם' - ראה להלן, או גם מפסוק 'ושמרו בני ישראל את השבת' - ראה רש"י יומא שם ד"ה אשכחן; ר"ן יומא פב א ד"ה וכתוב; אור החיים עה"פ שמות לא טז; קונטרס אחרון על שו"ע הרב או"ח סי' שו סקכ"ט; שו"ת חת"ס חיו"ד סי' רמה; מנ"ח מ' לב בסוף מוסך השבת, ומ' לט; אדמו"ר מ.מ. שניאורסון, הלכה ורפואה, ד, תשמ"ה, עמ' קטז ואילך; [155] ראה אור החיים שמות לא טז. וראה מה שהקשו ודנו בדבריו במנ"ח מ' לב סוף מוסך השבת (אות לט); שו"ת פרי השדה ח"ב סי' יז; שו"ת מנחת אלעזר ח"א סי' ט; נר למאור על אוה"ח שם; שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' טו פ"ג אות ד. וראה בביאוה"ל סי' שכט ד"ה אלא, שאין זה לימוד עיקרי; [156] בפסוקנו; [157] לימוד זה מתאים לתרגום ירושלמי עה"פ. אמנם בספרא (אות קלד, והובא ברש"י עה"פ), וכן בתרגומי אונקלוס ויונתן - 'וחי בהם' לעולם הבא, שאם תאמר בעולם הזה, והלוא סופו הוא מת. וראה בספר תורת משה להחת"ס עה"פ שהקשה שהרי פסוק זה נאמר ביחס לעריות, ובגילוי עריות הרי הדין הוא שייהרג ולא יעבור, וכותב שמצווה ליישבו. וראה מה שכתבו בנידון בהעמק דבר עה"פ שם, ובשו"ת ציץ אליעזר ח"ט סי' כח סק"ד, וחי"ז סי' לב סק"ב; [158] הגרעק"א, הובאו דבריו בבית מאיר על או"ח סי' של; שו"ת חת"ס חאו"ח סי' פג; ביאוה"ל סי' שכט ד"ה אלא; [159] ביאוה"ל שם. וראה מאמרו של הרב א. שרמן, תחומין, ג, תשמ"ב, עמ' 24 ואילך, ומה שהביא שם בשם הגרי"ש אלישיב. וכן משמע בפשטות מסקנת הגמ' שם, וראה ברי"ף ורא"ש שם, שהביאו רק הלימוד של 'וחי בהם'; [160] ראה שו"ת שבט הלוי ח"ג סי' לז, וח"ד סי' לד; [161] ראה העמק שאלה שאילתא קסז סקי"ז. אך ראה ר"ן יומא פב א ד"ה וכתוב, שלמד היתר חילול שבת לעובר מדין "חלל עליו וכו', וצ"ע; [162] חכמת שלמה או"ח סי' שכח; [163] ראה הגרי"א אונטרמן, התורה והמדינה, עריכה מחודשת של צומת, כרך ג, עמ' 313 ואילך; שו"ת שבט הלוי ח"ד סי' לד; מאמרו של הרב י. זילברשטיין, עמק הלכה-אסיא, א, תשמ"ו, עמ' 210 ואילך. וראה עוד בשו"ת בית יצחק חאבהע"ז סי' לט אות ז; מנ"ח סוף מוסך השבת. וראה עוד באריכות במאמרו של הרב א. שרמן, תורה שבעל פה, כה, תשמ"ד, עמ' צד ואילך; [164] בית מאיר או"ח סי' של; [165] פסחים כה א; רמב"ם יסודי התורה ה ו; טושו"ע יו"ד קנה ב; [166] תוס' ע"ז כז ב ד"ה שאני; רא"ש, רשב"א ומאירי ע"ז שם; הרוקח סי' תעב; שו"ע יו"ד קנה ב, דעה א; ש"ך שם סקי"א. וראה עוד באנציקלופדיה תלמודית, כרך כב, ע' יהרג ואל יעבור, עמ' פה, הע' 351; [167] הרא"ה והר"ן ע"ז כז ב; החינוך מ' רצו; שו"ע שם, בשם יש אוסרים, וראה בביאור הגר"א שם; [168] ריטב"א ע"ז יא ב; רשב"א, הובאו דבריו בטור יו"ד סי' קמט; [169] שו"ת הרא"ש כלל יט סי' יז; מאירי ור"ן ע"ז יב א; טושו"ע יו"ד סוסי' קנז. וראה עוד בשו"ת יביע אומר ח"ב חאו"ח סי' יא; [170] סנהדרין עה א; רמב"ם יסודי התורה ה ט. וראה במנ"ח מ' רצה, שתמה מדוע השמיטו בטושו"ע דין זה; [171] ראה סנהדרין שם, וירושלמי שבת יד ד; [172] שו"ת הרדב"ז ח"ד סי' ב; תוס' יוהכ"פ יומא פב א. וראה עוד בנידון בשו"ת חות יאיר סי' קפב; מגדול עוז ליעב"ץ פינה א אבן בוחן אות יג ואות טו; סדרי טהרה יו"ד סוסי' קצה; שו"ת אור גדול סי' א; [173] שו"ת צפנת פענח ח"א סי' כה; [174] תוס' ע"ז כו ב ד"ה ואני; שו"ע יו"ד קס כב; [175] ט"ז שם סקכ"א. וראה בכרתי ופליתי שם; בית לחם יהודה שם; הגרש"ז אויערבאך, מוריה, סיון תשל"א, עמ' לג; שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ג, סי' קס, הע' יז. וראה רמ"א יו"ד קס כב, לעניין הלוואה ברבית לצורך קהל; [176] שו"ת הרא"ש כלל ו סי' ב; טושו"ע יו"ד רנא יד. וראה ט"ז שם סק"ו; [177] שו"ת שבט הלוי ח"ז סי' קנט. וראה שם, שהסתפק אם ביציאתו לעזרה ישארו התלמידים לבדם, ועלולים הם להסתכן, אם גם אז מחוייב לצאת, עיי"ש; [178] ראה תוס' ב"מ קיד ב ד"ה אמר. וראה בנידון בהעמק שאלה סי' קסד סקי"ז; שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' קעד סוף ענף א; [179] שו"ת בית יעקב סי' קל. וראה בפת"ש יו"ד סי' שע סק"א; [180] שו"ת חת"ס חיו"ד סי' שלח; הגה' נחלת צבי על שו"ע יו"ד שם; [181] כתובות יט א. וראה מהר"ם שיק על תרי"ג מצוות, סי' תטז; שבט מיהודה שער א פ"א; [182] תוס' כתובות שם ד"ה מחמת; [183] שבט מיהודה שער א פ"ז; [184] שו"ת מהר"ם שיק חאו"ח סי' שג; פת"ש חו"מ סי' יב סק"א, בשם התומים; שו"ת ציץ אליעזר חי"ד סי' צט; [185] שו"ת מנחת שלמה ח"ג סי' קו אות ד; [186] יחוסי תנאים ואמוראים ע' בן פטורין, עמ' 41; מג"א סי' קנו סק"ב; העמק שאלה שאילתא קכט סק"ד; זר זהב על או"ה כלל נח ד"ט. וראה מאמרו של הרב מ. הרשלר, הלכה ורפואה, ד, תשמ"ה, עמ' פא; [187] סנהדרין עג א; רמב"ם רוצח א יד; טושו"ע חו"מ תכו א. וראה מחלוקת שו"ע הרב הל' נזקי גוף ס"ח, ומנ"ח מ' רצו, אם החיוב להוציא ממון הוא רק מהלאו של 'לא תעמד וכו', אבל מהעשה של השבת אבדה למדים רק החיוב לטרוח, או שהחיוב לממון הוא גם מהעשה, עיי"ש; [188] יד רמה, סנהדרין שם. וראה בכלי חמדה פר' כי תצא (עמ' קצ); הרב מ. הרשלר, הלכה ורפואה, ג, תשמ"ג, עמ' מה ואילך; [189] מאירי סנהדרין שם; שו"ת מהר"י ווייל סי' קנז; מרחשת ח"א סי' מג. וראה בהערות הבאות; [190] מרחשת שם. וכן דעת הזרע אמת, הובאו דבריו בדרכ"ת סי' קנז סקנ"ז; שו"ת שאילת יעבץ ח"א סוסי' ג; ערוה"ש יו"ד רמט ה; אהבת חסד לבעל החפץ-חיים פ"כ ס"ב. וראה שם שכתב, שמה שאומרים שעבור מצות עשה לא יבזבז יותר מחומש הוא דווקא כשאין הדבר נוגע לפיקוח נפש ממש, אבל כאשר יש חשש פיקוח נפש ממש לא שייך בזה שיעור חומש, ורק חייך קודמים לחיי חברך, אבל לא מצינו שעושרו של אדם קודם לחיי חברו; [191] הרב מ. הרשלר, הלכה ורפואה, ג, תשמ"ג, עמ' מה ואילך. וראה עוד במאמרו של הרב מ.ט. דינקל, הלכה ורפואה, ד, תשמ"ה, עמ' שלד ואילך; [192] שו"ת שבט הלוי ח"ה סי' קעד; מנחת אשר, בראשית סי' לח אות ז. וכעין סברות אלו כתב כבר בשו"ת מבי"ט ח"א סי' רלז. וראה בנשמת אברהם חחו"מ סי' תכו סק"א, מה שהעיר הגרש"ז אויערבאך על דברים אלו. וראה שו"ת הריב"ש סי' שפז; טושו"ע או"ח תרנו א, ויו"ד קנז א; חי' רעק"א יו"ד סי' קנז א, ובפת"ש שם; פת"ש יו"ד סי' רנב סק"ד; שו"ת חות יאיר סי' קלט; שו"ת חת"ס חחו"מ סי' קעז; שד"ח מע' הלמ"ד סי' קז - ביחס לשאלה אם צריך להוציא כל ממונו כדי לא לעבור על כל לאו, בין שיש בו מעשה ובין שאין בו מעשה, או שהחיוב להוציא כל ממונו הוא דווקא כדי שלא לעבור על לאו שיש בו מעשה, אבל לאו של 'לא תעמד על דם רעך' - לא חייב. וראה עוד בשו"ת אגרות משה חיו"ד ח"א סי' רכג ד"ה והא דמפרש; [193] הגרי"ש אלישיב, הובאו דבריו ע"י הגר"י זילברשטיין בשיעוריו לרופאים, וצוטט בנשמת אברהם ח"ה חחו"מ סי' תכו סק"א. וראה עוד מאמרו של הרב י. זילברשטיין, אסיא, נה, תשנ"ה, עמ' 46 ואילך. וראה גם בשו"ת מהרש"ם ח"ה סי' נד; [194] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חחו"מ סי' תכו סק"א, בביאור דעת החפץ חיים באהבת חסד. וראה עוד במרחשת ח"א סי' מג; שו"ת משפט כהן סי' קמד;[195] דין זה לא נתבאר במפורש בש"ס, אך כך הסיקו רבים מהראשונים - תוס' ב"ק נח א ד"ה א"נ; פסקי הרא"ש סנהדרין פ"ח סי' ב (וראה שו"ת הרא"ש כלל פה סי' ב); יד רמ"ה ומאירי סנהדרין עג א; שו"ת מבי"ט ח"א סוסי' רלז; טור וב"י חו"מ סי' תכו; סמ"ע שם סק"א; רמ"א יו"ד רנב יב, וחו"מ רסד ד; שו"ת רשב"ש סי' תקט. וראה עוד בנידון במאירי וריטב"א קידושין ח ב; שיטמ"ק ב"ק קיז ב; שו"ת חוות יאיר סי' קמו; מרחשת ח"א סי' מג אות ח ואות י; שו"ת תורת אמת סי' מה; שו"ת מנחת שלמה ח"ב סי' פב אות י; נ. רקובר, הדרום, חוב' נ, תש"מ, עמ' 242 ואילך; הנ"ל, עושר ולא במשפט, ירושלים תשמ"ח, שער חמישי; הרב י. אריאל, תחומין, יז, תשנ"ז, עמ' 66 ואילך; [196] שו"ת מהר"ם בר"ב מרוטנברג (פראג) סי' לט; שו"ת רשב"ש סי' תקט. וכן משמע דעת הרמ"א יו"ד רנב יב; [197] ס' משפטי התורה על ב"ק סי' פו; [198] שו"ת מנחת שלמה ח"ב סי' פב אות יא; [199] יד רמה, סנהדרין שם; [200] שו"ת הרשב"א ח"ד סי' יז; רא"ש ומאירי סנהדרין שם; שו"ת מהר"י ווייל סי' קנז; שו"ע הרב נזקי גוף ס"ז. וראה עוד בשו"ת חות יאיר סי' קמו; מרחשת ח"א סי' מג אות ה; גליוני הש"ס לסנהדרין שם; כלי חמדה, פר' ויצא, עמ' קצ ואילך; שו"ת ציץ אליעזר חכ"ב סי' צ. ואם אין לו לשלם מיד, האם בכך נפטר מחיוב התשלום, או שהחוב רובץ עליו, וחייב להחזיר לאחר זמן כאשר ירוויח - דנו בכך בשו"ת מהרשד"ם חיו"ד סי' כד; שו"ת בית יהודה חיו"ד סי' מז; שו"ת מהרש"ם ח"ה סי' נד; שד"ח מע' האל"ף סי' טז; שו"ת משנה הלכות ח"ו סי' שכד; שו"ת מנחת שלמה ח"ב סי' פב אות י (הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חחו"מ סי' תכו סוסק"א); [201] ראה לעיל; [202] ב"ק ס ב; תוס' שם ד"ה מהו; רא"ש שם פ"ו סי' יב; טושו"ע חו"מ שנט ד. וראה הגה' מהר"ץ חיות ב"ק פג א ד"ה קפחיה; [203] סמ"ע סי' שנט סק"י; שו"ע הרב הל' גזלה סי' ב; [204] רמב"ם חובל ומזיק ח ב; [205] שו"ת אגרות משה חחו"מ ח"ב סי' סג. וראה עוד בס' עשה לך רב ח"ט סי' כט; [206] יש"ש ב"ק פ"ו סי' כז; [207] רמב"ם חובל ומזיק ח ב-ג. וראה במ"מ שם; טושו"ע חו"מ שפח ב-ד. וראה בנו"כ שם; [208] ראב"ד שם. וראה בסמ"ע שם סקי"ב, שהבין בדעת הרמב"ם והמחבר, שלכתחילה אסור להציל עצמו בממון חברו, וכן משמע מדברי הראב"ד; אך ראה רמב"ן במלחמות סוף ב"ק, ובט"ז חו"מ שם, שלדעת הרמב"ם אין איסור להציל עצמו בממון חברו, אלא שחייב לשלם. וראה עוד בנידון בשבט מיהודה שער א פ"כ; [209] ב"ק קיז ב; סנהדרין עד א; רמב"ם חובל ומזיק ח יב-יד; טושו"ע חו"מ שפ ג. וראה עוד בחידושי אנשי השם והגה' פעולת שכיר על הרי"ף ב"ק שם; ערוה"ש חו"מ שעח יט; [210] שו"ת הרמ"ץ סוף חלק חו"מ, בהשמטות סי' יא; הגה' מלוא הרועים, ב"ק כח א. וראה עוד חזון יחזקאל על תוספתא ב"ק ט ג; חזו"א ב"ק סי' יא סקכ"א; [211] שו"ת אגרות משה חחו"מ ח"ב סי' סג, עפ"י ב"ק קיז ב, וסנהדרין עד א, בעניין רודף להציל ששבר כלים של כל אדם; [212] שו"ת נשמת כל חי ח"ב חחו"מ סי' מח. וראה עוד בס' משפטי התורה על ב"ק סי' מה; [213] נתיבות ביאורים סי' שמ סק"ו; [214] תורת היולדת, פ"כ הע' ג; [215] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בס' נשמת אברהם חחו"מ סי' שמ סק"א; [216] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חחו"מ סי' שמ סק"א. וראה בתורת היולדת פ"כ הע' ג, שנסתפק בעניין הנסיעה בשבת; [217] הגרי"ש אלישיב, הובאו דבריו בתורת היולדת פ"י הע' ג. וראה הערת הגרש"ז אויערבאך על דין זה בס' נשמת אברהם חחו"מ סי' שמ סוסק"א; [218] שו"ת שבט הלוי ח"ז סי' קנט; [219] שו"ת מהר"י ווייל סי' כו; שו"ת מהרי"ט ח"ב חיו"ד סי' כט; [220] ראה לעיל; [221] ס' תיבת גומא ריש פר' שמות, הובאו דבריו בדרכ"ת או"ח סי' שכח סקי"ח. וראה בנשמת אברהם ח"ד חאו"ח סי' שכח סק"א, שמסקנת התיבת גומא היא שמותר גם לגוי לעבור על איסורים במצב של פיקוח נפש; [222] שו"ת מנחת אברהם סי' מב. וראה בס' הרפואה לאור ההלכה, ח"א עמ' קמה ואילך; [223] הגר"ע יוסף, תורה שבעל פה, כא, עמ' יז ואילך; הנ"ל, תחומין, י, תשמ"ט, עמ' 34 ואילך; הגרח"ד הלוי, תורה שבעל פה, שם. וראה שם נימוקים נוספים; [224] שו"ת דבר יהושע ח"ב סי' מח, והגרי"מ אהרנברג, תחומין, י, תשמ"ט, עמ' 26 ואילך; שו"ת חוות בנימין ח"א סי' יג, והגר"ש ישראלי, תחומין, י, תשמ"ט, עמ' 48 ואילך; הגר"ש גורן, תורת המדינה, עמ' 28 ואילך. וראה שם נימוקים נוספים. וראה באריכות בחוברת "ארץ חמדתנו", להרב א.ר. זייני, תשנ"ד, ובספר ויעמידה ליעקב לחק, לפרופ' א. שוחטמן, מהדורה שניה, תשנ"ה. וראה עוד מאמרו של הרב מ. צוריאל, תחומין, יא, תש"ן, עמ' 458 ואילך. וראה מאמרו של הרב י. אריאל, תחומין, יב, תשנ"א, עמ' 187 ואילך, בעניין פיקוח נפש אם דוחה מצות יישוב ארץ ישראל, ולעניין השאלה אם מותר היה לעזוב את הארץ, או לעזוב את מרכז הארץ, בזמן מלחמת המפרץ. וראה עוד בנידון במאמרו של הגר"ש גורן, תחומין, טו, תשנ"ה, עמ' 11 ואילך; [225] ראה מכילתא שמות כא יד על פי הגירסא שלפנינו, שהפסוק 'מעם מזבחי תקחנו למות' בא ללמד שאין פיקוח נפש דוחה את העבודה, וכן כתב במשל"מ ביאת המקדש ב ה בדעת הרמב"ם. ולעומת זאת גירסת הזית רענן והגר"א על המכילתא שם, שהפסוק בא ללמד שפיקוח נפש דוחה את העבודה. וראה באריכות בתו"ש משפטים פכ"א אות רעב; [226] שבט מיהודה שער א פ"ז. וראה שם, שלדעתו הוא דווקא בעדות וודאית, ולא כאשר יש ספק בעדות, עיי"ש.