אנציקלופדיה הלכתית רפואית - פסח, חמץ ומצה

נח. פסח, חמץ ומצה

 

שבעת ימים מצות תאכלו אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם כי כל אכל חמץ ונכרתה הנפש ההוא מישראל מיום הראשן עד יום השבעי[שמות יב טו]

 

מקומות נוספים במקרא בהם מוזכר חג הפסח:

שמות כג-טו (משפטים), שמות לד-יח (כי תשא), ויקרא כג-ה (פר' אמור), במדבר ט-ה (פר' בהעלותך), במדבר כח-טו (פר' פנחס), דברים טז-א (פר' ראה)

 

* # *

 

דיני חולה בערב פסח

בדיקת חמץ בבית חולים - חולה המאושפז בבית חולים אור לי"דבניסן, חייב לבדוק את החמץ בארון שלידמיטתו. יש אומרים שלא יברך על בדיקה זו [1]; ויש מי שכתב שיכול לברך [2]. ואם הוא מאושפז בבית חולים פרטי, ושוהה בחדר פרטי, בוודאי יכול לברך [3].

אם לא יכולים לבדוק את החמץ לאור הנר בגלל הסכנה שיש בנרות בבית חולים, יכולים לבדוק לאור פנס חשמלי [4].

אוכל בבית חולים - בבית חולים, כשיש צורך לחסל את כלהחמץ לפני יום ארבעה עשר בניסן, מותר להאכיל את החולים בערב פסח מצהעשירה, או מצה רגילה, שאינה שמורהמשעת קצירה, ושלא נעשית לשם מצתמצווה; וטוב להחמיר לבשל את המצהבמרק, עד שישתנה טעמה [5].

בדיקת חמץ על ידי רופא - רופא שנקרא לטפל בחולה ביום ארבעהעשר בניסן בבוקר, ולא הספיק לבער אתהחמץ, מבטלו בליבו במקום שהוא שם, ואינו חוזר, אפילו יש שהות לבער אתהחמץ ולחזור ולטפל בחולה [6].

מלאכה לצורך רפואה - ערב פסח לאחר חצות אסור במלאכה [7], ואיסורו קל מחולו של מועד [8].

תענית בכורים - בכור שיש לו צער וחולי, ואפילו באיבר אחד, פטור מתענית בכורים בערב פסח [9].

מכירת חמץ - חולה הסובל משטיון, ואיננו בר-כושר למכור את חמצו, יכולה האשה למכור את החמץ בשם בעלה [10].

 

דיני החולה והרופא במצוות מצה, מרור, יין, סדר

מי שאסרו עליו הרופאים מצה, מרור או יין - חולה שאסרו עליו הרופאים לאכול מצהאו מרור, או לשתות יין, מפני שסבורים הםשדברים אלו יזיקו לו, ויכניסוהו לספקסכנה, בוודאי אסור לו לאכול או לשתותדברים אלו, כדין כל ספק פיקוח נפש, שדוחה כל המצוות, ואין לך מצווה הבאהבעבירה גדולה מזה [11]; ואם עבר על דברי הרופאים, ואכל כזית מצה בעת שהיה מסוכן לאוכלה, ואחר כך הבריא, חייב לחזור ולאכול בעת שהוא בריא, ולא יצא חובת המצווה כשאכל נגד דעת הרופאים, כי מצווה שאינה צריכה להיעשות משום  סכנה, ועבר ועשה, הרי זה כמי שלא עשה את המצווה, ואין כאן מצווה כלל [12].

ואם הוא בריא, אלא שהרופאים סבורים, שדברים אלו יגרמו לו להיות חולה שאין בוסכנה - יש מי שכתב, שחייב לדחוק עצמוולקיים המצווה [13]; אך רוב הפוסקים סבורים, שגם במצב כזה הוא פטור מאכילת מצה ומרור, ומשתיית יין [14], ואינו רשאי להחמיר על עצמו [15], בין אם הוא מרגיש כך בעצמו, או שהרופא אומר שיזיק לו [16], ועל כל פנים לא יברך על אכילה זו [17].

ואם הרופאים מסופקים אם המצה תיגרום לו שיפול למשכב או לא, יאכל כזית מצה ויברך, שכן חיובה מן התורה, אבל לא יאכל מרור, ולא יברך עליו, שכן חיובו מדרבנן [18]; ואם שתה ארבע כוסות, אף שהיין מזיקו, חייב לברך עליו בורא פרי הגפן [19]. טעמם: היין אינו מזיקלרוב בני האדם; בשעת השתיה הוא נהנה מכך; הנזק צפוי רק בעתיד.

ולעומתם יש הסבורים, שבכל מקרה של חולי שאין בו סכנה אינו פטור מכל המצוות, ולכן צריך לאכול גם מצה ומרור, ולשתות ארבע כוסות, ואינו פטור אלא אם כן יש חשש של סכנה [20].

חולה שאין בו סכנה - הפוסקים הסבורים, שחולי שאין בו סכנהפוטר מאכילת מצה ומרור, ומשתיית יין, הגבילו פטור זה במספר תנאים:

דווקא בחולי כל הגוף עד שיפוללמשכב, אפילו כשאין חשש סכנה, או אם חושש שיגרמו לו צערגדול [21], אבל אם סובל ממיחוש גרידא, או כאב ראש בלבד, צריך לדחוק עצמו לשתות ארבע כוסות [22].

דווקא כשיש לו צער גדול, אבל אםיש לו צער קטן חייב במצות מצה, מרורויין [23].

אם החולה טוען שהמצה מזיקה לו, והרופא אומר שלא תזיק לו - יש מישכתב, שסומכים בזה על הרופא [24]; ויש מי שכתב, ששומעים לחולה [25].

דרכים אחרות לקיום המצווה - חולה שמבחינה בריאותית איננו יכוללקיים מצות אכילת מצה או מרור, אושתיית יין, מכל מקום ינסה לקיים המצווהבדרכים שונות:

חולה שקשה לו לאכול מצה בצורתההרגילה, יכול לפוררה דק-דק, ולאוכלה כך בליל הסדר [26], ויכול לברך עליה ברכת המוציא [27], ומן הראוי שיכין את המצה הטחונה מבעוד יום, אבל אם לא עשה כן, מותר לטחון את המצה לצורך זה ביום-טוב, כשיעור הצריך לאותו יום [28], אבל לא בשבת [29]. אם לא יכול לאוכלה יבשה, מותר לאוכלה עם לגימת מים [30]. אם גם זה בלתי אפשרי, יכול לשרותה במים פושרים [31], אבל לא ישרה אותה מעת לעת, כי אז דינה כמצה מבושלת, שלא יוצאים בה ידי חובת המצווה [32]. ואם גם לא יכול לאוכלה בצורה זו, מותר להטבילה במשקה אחר [33], ומי שמקפיד כל השנים שלא לאכול מצה שרויה, כשהוא חולה או זקן מותר לו לשרות במי פירות, ואם מוכרח לשרות דווקא במים, יעשה התרה על מנהגו [34]; ומכל מקום אין לשרותה ברותחים [35], וגם בכלי שנייש להחמיר [36].

שיעור כזית - יש הסבורים, שהואכחצי ביצה [37], ונחלקו הפוסקים אם משעריםאת הביצה ללא קליפתה [38], או שמשערים ביצה בקליפתה [39]. לפי המשקלים בימינו, וכשמודדים לפי הנפח, ולא לפי המשקל, שיעורו הוא כ-15 גרם, שהוא כחצי מצת מכונה [40], או קרוב ל-20 גרם [41]. ויש הסבורים, ששיעור כזית הוא שליש ביצה [42], ולפי המשקלים שבימינו לפי הנפחים משתנה שיעורו בין 14-6 גרם לפי שיטות החישוב השונות של השיעורים [43].

לפיכך, חולה שאיננו יכול לאכול מצהבשיעור הגדול, יאכל כזית מצה בלבדבשיעור המצומצם ביותר [44], היינו שיעור של עשרים גרם [45], או שיעור של 17 גרם [46], ויאכל שיעור זה של מצה בתחילת הסדר, לאחר ברכת אכילת מצה, ולכורך יקח חתיכה קטנה של מצה, וחתיכה קטנה של מרור, ולבסוף יאכל עוד כשיעור זה של מצה לאפיקומן [47]. כמו כן לא צריך לאכול בבת אחת, אלא יאכל בתוך כדי שיעור אכילת פרס הקל ביותר.

ולעניין שיעור מרור לחולה, בוודאיאפשר להקל להחשיבו כשליש ביצה [48],  שהוא כ-17 גרם [49]. המרור לכורך צריך גם הוא להיות כזית [50], אבל אם לא יכול לאכול שיעור זה מחמת חולי, אפילו שאין בו סכנה - יש להקל [51].

אם אינו יכול לאכול אפילו כזית מצומצםשל מצה או מרור, מצווה לאכול כמהשיכול, גם אם הוא פחות מהשיעור [52], ואפילו אם לא יכול לבלוע, לפחות ילעוס אותו בפיו [53], ועל כל פנים יאכל מעט מרור לזכר טעם מרירות [54]; ויש מי שכתב, שמי שלא יכול לאכול כזית מרור, אין לו שום חיוב לאכול פחות מכשיעור [55].

ולעניין ברכת 'על אכילת מצה', או 'על אכילת המרור', כשאוכל פחות מכשיעור - יש הסבורים,שלא יברך [56], ולשיטה זו יתכוון לצאת בברכת חברו, שאוכל כשיעור [57]. אם אינו יכול לאכול כזית מצה או מרור תוך כדי אכילת פרס, יאכל יותר לאט, אבל לא יברך עלאכילת מצה [58], וכן לא יברך ברכת המזון, אלא אם כן אכל כזית מצה תוך כדי אכילת פרס [59]; ויש אומרים, שחולה שאוכל פחות מכזית, יכול לברך גם על פחות מכזית [60].

מותר לשקול את השיעורים של מצהומרור בליל הסדר, אף עלפי שבדרך כלל אסור לשקול בשבת וחג [61], ואפילו במאזניים פרטיים שמשתמשים בהם בבית, שכן הוא שוקל לצורך מצווה [62].

חולה שאסור בחיטה - מי שאסור לו לאכול קמח חיטה, כגון הסובל ממחלת הכרסת (צליאק), חייב להשתדל להשיג מצות שנאפו מקמח של שאר דגנים, שאינו מכיל את המרכיב האסור לו באכילה, היינו גלוטן [63]. אמנם אין לאפות בתמידות מצה מדגנים אחרים פרט לחיטים, בגלל החששות השונים הכרוכים בכך, אלא שמי שזקוק לכך, יאפו לו הכמות הנצרכת לו בלבד [64]. ויש מי שכתב, שבכל ימי הפסח בוודאי פטורים חולים אלו ממצה, אבל ביחס לכזית ראשון בליל הסדר, אמנם אינו חייב לצער עצמו בכך, אבל היות ואין בכמות קטנה וחד-פעמית נזק ממשי לחולה כרסת, רשאי להחמיר על עצמו ולאכול שיעור מצומצם, ואף לברך [65].

חולה שאסור ביין - מי שאינו רשאי לשתות יין על פיפקודת הרופאים, כגון חולה סוכרת, יכול לשתות יין צימוקים, כשהצימוקים הם יותר מששית (17%) מהמים ומשאר המרכיבים של המשקה [66], וכן מותר ביין מבושל ובמיץ ענבים [67].

חולה שאינו רשאי לשתות יין מכל צורה שהיא, או אף מיץ ענבים, יכול לשתות חימר מדינה, דהיינו משקה חשוב שמגישים לאורחים [68]. בעניין הגדרת משקה כחימר מדינה דנו חז"ל והפוסקים ביחס למספר משקאות: שיכר [69], קפה, תה, חלב [70], מיץ תפוזים [71], מי סודה [72].

יש מי שכתב, שאם שתיית יין מזיקהלחולה, ואסור לו לשתות יין בהוראת רופא, יכול לסמוך על שיטות הראשונים [73], שעיקר דין ארבע כוסות נאמר לעורך הסדר, וכל השומעים יוצאים ידי חובתם בשתייתו [74].

מרור - חולה רשאי לקחת איזה מין שערב לומבין הירקות שיוצאים בהם חובת מצותמרור [75].

אכילה שלא דרך הפה - חולה שמקבל את מזונו דרך צנתר (זונדה) לקיבה, או דרך פיום הקיבה, אינו יוצא ידי חובת אכילת מצה או מרור, או שתיית ארבע כוסות בדרך זו, ולכן אין לברך עליהם, אלא ישתדל לשמוע הברכות ממי שמחוייב בדבר, ולצאת ידי חובתו בברכותיו [76].

נכפה בשעת התקף, אינו יוצא חובת מצה, ולכן אם אכל כזית מצה או מרור באותוזמן, ואחר כך חזר לאיתנו, חייב לאכולכזית מצה לאחר שנרפא [77].

הקאה - מי שאכל חצי זית מצה והקיאו, ואחר כךאכל עוד חצי זית - יש הסבורים, ששתיאכילות אלו מצטרפות, כי גם במצוות עשהדי בהנאת גרונו בלבד, ויצא ידי חובה [78]; ויש מי שכתב, שלעניין מצה צריך מילוי כרסו, ולכן לכל הדעות צריך שיגיע למעיו, ועל כן לא יצא ידי חובתו, אבל באכילת מרור די בהנאת גרונו, ולכן יצא ידי חובתו [79].

מי שאכל מצה, או שתה יין, ותיכף לאחר אכילתו או שתייתו הקיא, יצא ידי חובתו, כי בית הבליעה נהנה מהם; אמנם במצב כזה לא יוכל לברך ברכת המזון, ולכן צריך לחזור ולאכול המצה, כדי שיוכל לברך ברכת המזון [80].

אכן, גם לדעת הסוברים שהנאת גרונו מספקת, לא מועיל לתת עצה לחולה שילעוס את המרור ותיכף יפלוט, או שיגרגר את היין ותיכף יפלוט, כי בכך לא יצא ידי חובה כלל, אלא צריך שייגמר כל מה שהגרון יכול ליהנות, עד שיגיע ממש לבית הבליעה, במקום שלא יכול להחזירו [81].

אמירת ההגדה - גם מי שאינו יכול לאכול כזית מצה - יש אומרים, שחייב לומר את ההגדה [82], ומכל מקום יביאו לפניו מצות, כדי שיאמר את ההגדה עליהם [83]; ויש אומרים, שאינו חייב בהגדה [84].

הסבה - מי שהוא מצטער בהסיבה, כגון שיש לו מכה בצד שמאל, ואינו יכול להסב על צידו השמאלי, פטור מהסיבה [85].

יש אומרים, שאיטר אף הוא צריך לכתחילה להסב על צד שמאל [86], אבל בדיעבד אם היסב על צד ימין - יצא [87]; ויש אומרים, שאיטר צריך להסב לכתחילה על צד ימין [88]. השולט בשתי ידיו, מיסב ככל אדם [89].

גידם בידו הימנית, או שידו הימנית משותקת, או שיש לו מכה בידו השמאלית, כל אלו פטורים מהסיבה [90].

רופא שצריך ללכת לטפל בחולה בליל הסדר, וחושש שלא יספיק לקיים את כל מצוות ליל הסדר, הדבר תלוי במידת הדחיפות הנדרשת:

אם הדבר דחוף ביותר, בוודאי דוחה את מצוות החג, וילך לטפל בחולה. אם יש מעט זמן, יקיים את מצוות ליל הסדר לפי הקדימויות הבאות: יקדש על היין; יברך בורא פרי האדמה, ויאכל פחות מכזית כרפס; ישאל 'מה נשתנה' ויאמר 'עבדים היינו וכו' עד 'הרי זה משובח'; יאמר 'רבן גמליאל היה אומר וכו'; יאמר שני מזמורי הלל, ויברך ברכת 'אשר גאלנו וכו'; ישתה כוס שני; יטול ידיו בברכה, ויברך ברכת המוציא, וברכת על אכילת מצה, ויאכל מצה בשיעור שני זיתים בכדי אכילת פרס; יברך על אכילת מרור, ויאכל כזית מרור בכדי אכילת פרס; יאכל כזית מצה בכדי אכילת פרס לשם אפיקומן; יברך ברכת המזון; ישתה כוס שלישי. אם יש לו עוד זמן יגמור הלל יאמר 'נשמת' וישתה כוס רביעי [91]. אם אין לו פנאי אפילו לסדר המקוצר, יעשה שאלת חכם כיצד לנהוג. ואם סיים עבודתו קודם חצות, ישלים על הסדר את מצוות הלילה.

 

דיני מאכלים של חמץ לחולה

חולה שיש בו סכנה - מאכלי חמץ - חולה שיש בו סכנה, והוא צריך לאכולמאכלים של חמץ בפסח לרפואתו, מותר אפילו באכילה ושתיה של חמץ גמור לצורךרפואתו, אם אי אפשר בקלות לעשות בדרךשל היתר [92].

אם יכול החולה לאכול בעצמו אתמאכלי החמץ הדרושים לו, או שגוי יכוללהאכילו, לא יאכילנו ישראל, כי מאכיל הרי הוא כאוכל [93]; ואם החולה איננו יכול לאכול בעצמו, וגם אי אפשר להאכילו על ידי גוי, מותר להאכילו על ידי ישראל, אבל לא יאכילנו יהודי יחיד, שמא ישכח ויאכל בעצמו [94]. ויש מי שכתב, שעדיף שיאכל בחצאי שיעורים, וביותר מכדי אכילת פרס, כמו חולה ביום-הכיפורים [95], וכן רצוי לחלק את החמץ בכמה חדרים, שלא יימצא בחדר אחד כשיעור חמץ [96]. וכל זה דווקא אם אין בחומרות אלו כדי לסכן את החולה, אבל אם יש חשש סכנה, מותר לו לאכול כדרכו לפי הצורך.

חולה שאין בו סכנה - מאכלי חמץ - חולה שאין בו סכנה, אסור באכילת חמץ, אפילו במשהו, ואפילו חמץ דרבנן, וכן אסורלהשאיר את החמץ בבית מדין בל יראה ובלימצא [97]; ואם הוא צריך למאכלים של חמץ, רוב הפוסקים סבורים [98], שמותר על ידי חליטה, שבמקום חולי לא גזרו לאסור חליטה, ובמקרה כזה אנו סומכים על הבקיאות שלנו לחלוט בצורה נכונה [99]. חליטההיא נתינת דבר לתוך מים בעת רתיחתם, או נתינתרותחים עליו, שעל ידי כך לא יחולו עליו איסורים, כגון איסור חמץ בפסח, שכן אחרי החליטה כבר לאיוכל הדבר החלוט להחמיץ [100]. אכן, הגאונים הורו שבסתם אין לעשות מעשה לסמוך עלחליטה בפסח, שמכמה דורות כל חכמינו הקדמוניםכתבו, שאין בזמן הזה מי שיודע לחלוט [101]. אלא, שכאמור, בחולה התירו לסמוך על כך; אך יש שאסרו אפילו על ידי חליטה [102], ולא התירו בחליטה אלא לחולה שיש בו סכנה, ובתנאי שיאכל מיד ולא ישיירו מהמאכל הזה כלום [103]. ולשיטה זו לא רק שאסור לחולה שאין בו סכנה באכילה, אלא אפילו להניח על בטנו לרפואה [103]. ואמנם יש מי שכתב, שהאחרונים מחמירים באכילת חמץ בפסח, יותר מאשר באכילה ביום-הכיפורים, שכן לא על הלחם לבדו יחיה האדם, ואף שאנו מקילים בזה, מכל מקום צריך לשאול דעת רופא בקיא ויודע בטיב המחלה [104], ואכן מבחינה רפואית אין כמעט מצב, שיצטרך החולה לאכול דווקא חמץ [105].

חולה שאין בו סכנה - מאכל פגום - יש מי שכתב, שאם המאכל הנצרך לרפואה יש לו טעם פגום מאד, מותר הוא לחולה שאין בו סכנה, כי אין זה כדרך הנאתו [106].

תינוק שזקוק לאכול מזון שיש בו חמץ - לכתחילה יש להימנע מכך, ולחפשתחליף שאיננו חמץ; אבל אם אין אפשרותאחרת - יש הסבורים, שמותר להאכילומאכלים אלו כשהדבר הוא צורך גדול, אפילו אין במניעתו משום סכנה [107]. במקרים כאלה עדיף להביא את התינוק לבית גוי, ויאכילנו הגוי; ואם אי אפשר להוציא אתהקטן, יבוא הגוי לבית הישראל, ויאכילוחמץ של הגוי [108]; ואם גם זה בלתי אפשרי, יש שכתבו עצה, שההורים יקנו לתינוק את כל החמץ הדרוש לו לכל ימי הפסח על ידי דעת אחרת מקנה, והאם מגביהה הסל שבתוכו כל החמץ, והאב מקנה חדר או קרן זווית בחדר התינוק, וכך יקנה התינוק את החמץ במתנה בקנין אגב קרקע, ונמצא התינוק אוכל משל עצמו, ואינו של אביו לעבור על בל יראה ובל ימצא [109].

קטניות, כגון תירס, אורז או קורנפלור [110] - מותרות באכילה לחולה שאין בו סכנה [111]. ומכל מקום חולה אשכנזי שאין בו סכנה, שצריך לאכול קטניות, מותר דווקא בדרך של בישול במי פירות או בחליטה [112]; וצריכים להשתמש בכלים מיוחדים לבישול ולאכילה, ולאחר מעת לעת הכלים מותרים, וכן יעשה הפת משונה מכל המצות [113].

חלב של גוי - מותר לחולה שאין בו סכנה לשתות חלב של נכרים בפסח, ומכל מקום יקחו חלב שלא שהה בכלי של גוי מעת לעת, ויסננו החלב [114].

מצה עשירה, היינומצה שנאפתה עם מי ביצים או מי פירות, ובתנאישלא מתערב בהם כלל מים, מותרת לצורך חולה [115].

פירות יבשים - נוהגים להתיר סתם פירות יבשים לחולה שאין בו סכנה [116].

דיאטה טבעונית - מי שמאמין בדיאטה מסויימת שתועיל לרפאותו אפילו ממחלה קשה, אין למחות בידו, ויש לסייעו בכך; אבל אם התזונה כוללת תערובת חמץ, והוא רוצה את התזונה כדרך רפואה, אך הרופאים אינם סבורים שיש בזה תועלת - אסור [117].

חיות מעבדה - רופא המחזיק חיות במעבדה לשם מחקר, וצריך להאכילן חמץ, ימכרם לגוי קודם זמן איסורו, וימכור את החמץ הדרוש להם, ולא יטפל בעצמו בהאכלתם, או בכל פעולה הקשורה במחקרו, עד אחרי הפסח [118].

 

דיני תרופות לחולה

 

המרכיבים הפעילים שבתרופות ברובם הגדול אינם מורכבים מחמץ, פרט לוויטמינים מסויימים שמופקים משמרים, וגלוקוזה העשויה מעמילן של חיטה. אבל חומרי העזר השונים, כגון הדבק של הטבליות, ממיסים אלכוהוליים, וממתיקים של תמיסות (סירופים), עשויים להיות מורכבים ממוצרים המכילים תערובת של חמץ. שכןחלק מן החומרים שמשתמשים בהם לדבקשל כמוסות עשויים מעמילן, והממיסהשכיח ביותר בהכנת תרופות ותמיסות הואאלכוהול.

להסברת העניין: קמח הוא מוצר של טחינתגרעיני תבואה, והוא מתקבל מהחלק הפנימי שלהחיטה, ומורכב בעיקרו מעמילן, שהוא רב-סוכרהמיוחד לצמחים, ומתערובת של חלבוני החיטה, הנקראת גלוטן. כמו כן ישנם תססים (אנזימים) רבים, שמפרקים את החומרים הראשייםהללו. העמילן הוא רב-סוכר, שמתפרק בעזרתתססים מתאימים ליחידות סוכריות קטנות, ותססיםאחרים מפרקים את היחידות הקטנות לדו-תחמוצתהפחמן ולאלכוהול [119]. ועל כן, העמילן והאלכוהול המופקים ממיני דגן הם חמץ. אמנם ניתן להפיק עמילן מתירס, ועל כן דינוכקטניות האסור לאשכנזים; וניתן להפיקו מתפוחיאדמה, שאז אין בו כל חשש איסור חמץ. האלכוהול, בעיקר זה המיוצר בחוץ לארץ, מופק מתסיסה שלהחלק העמילני שבחיטה, ולכן הוא חמץ, אבלבישראל מפיקים אלכוהול ממקורות אחרים, שאינםחמץ [120].

שיטות לזיהוי עמילן - קיימות מספר שיטות לזיהוי מקורהעמילן בתערובת, כגון הסתכלותבמיקרוסקופ בגרגירים לאחר התפחתןבמים, כשלכל עמילן יש צורה אופיינית, וכך ניתן להבחין בין עמילן מחיטה, מתירס, מאורז, או מתפוחי אדמה; אושיטות אימונולוגיות, לזיהוי מרכיבי עמילןומקורותיו על ידי נוגדנים מיוחדים להם.

חולה שיש בו סכנה, מותר לו לקחתתרופות בפסח, אפילו אם הם וודאי חמץ, ככל דיני פיקוח נפש [121]. ואם החולה שיש בו סכנה יודע מראש שיצטרך בפסח כמות מסויימת של תרופה שהיא חמץ גמור, יכוון בשעת הקניה של התרופה בבית מרקחת קודם הפסח, שאינו רוצה לזכות בחמץ שבה, ולא ישלם עבור התרופה אלא לאחר הפסח, ואז מותר לו  להשתמש במה שנשאר גם לאחר הפסח, ומכל מקום יניח את החמץ במקום מוצנע, ומשם יקח כל פעם לפי הצורך [122].

ומכל מקום כשקונים תרופה בפסח, עדיףלקנותה בבית מרקחת של נכרי [123].

בעניין איסור בל יראה ובל ימצא, ישמהפוסקים שהציעו מספר דרכים לפתרוןהבעיה:

למכור את התרופות לגוי, ולהשתמשבהן בלא רשותו כשצריך להם; לבטל את התרופות קודם הפסח, ובשעת הצורך להיזהר שלא לזכות בהם, ויהא דעתו שרק מצד אונס מחלתו הואמשתמש בהם, אבל אינו רוצה בקיומםלעבור על איסור תורה; לקנות אותם בפסח מבית מרקחת שלגוי, ויהא דעתו שלא לזכות בהם כלל, ולאישלם בפסח, כי כסף קונה מגוי, אלאיבטיח התשלום לאחר הפסח [124].

חולה שאין בו סכנה, והוא זקוק לתרופותבפסח, יקפיד להשתמש בתרופות שאין בהןחשש חמץ. ואמנם בארץ ישראל נעשיםמאמצים ניכרים מצד גופים רבניים שונים, ומצד בתי החרושת לתרופות, למעטבתערובות של חמץ עד כמה שאפשר, כגוןלהשתמש בעמילן המיוצר מתפוחי אדמהאו תירס, ולהשתמש באלכוהול שאיננומיוצר ממיני דגן [125].

אכן, כשאין תחליף תרופתי מתאים שהוא נקי מחשש תערובת חמץ, מצינובפוסקים דרכים שונות להקל על לקיחתתרופות בפסח לחולה שאין בו סכנה. אמנם יש מי שכתב 'גם אני העני לא ידעתי למה יש שמאד מחמירים בזה' [126], אך לכתחילה כולם מסכימים שיש לנסות להפחית בחומרת האיסור:

חמץ שנתעפש ונפסל מאכילת אדם, אבל הכלב יכול לאוכלו, לא נתבטל מתורת חמץ, ואסור באכילה, וחייב בביעור [127]; אבל מאכל שנפסל לאכילת כלב - יש אומרים, שהוא אמנם מותר בהנאה, ומותר לקיימו, אבל אסור לאוכלו, כי בעצם  האכילה הוא מחשיבו [128]; ויש אומרים, שדבר שנפסל לאכילת כלב, מותר אף באכילה, הואיל והוא כעפר בעלמא, ואין עליו שום איסור, ודווקא כשנפסל קודם הפסח, אבל נפסל לאחר זמן איסורו - אסור [129]. ולפיכך, תרופה שהיא מרה, ונפסלהמאכילת כלב, לדעת רוב הפוסקים היאמותרת לחולה שאין בו סכנה, אם הואחולה בכל גופו, כי באכילתו אין הואמחשיבו לאוכל, אלא לרפואה [130], ומותר להחזיקן ברשותו, ואינו עובר על בל יראה ובל ימצא [131]; אמנם יש הסבורים, שגם חולה, אם אין בו סכנה, אסור לקחת תרופות המכילות חמץ, אף על פי שנפסלו לאכילת כלב, מאותו טעם של החשבת הדבר [132]; ולעומתם יש הסבורים, שבתרופות, גם אם רק נפסלו מאכילת אדם, אף על פי שעוד ראויים לאכילת כלב, מותר לחולה שאין בו סכנה, כשאיןראוי לחמע עיסות אחרות [133].

החמץ המעורב בתרופות הוא חמץנוקשה, היינו חמץ שמתחילת חימוצו אינו ראוילאכילה, או שאינו חמץ גמור [134], ונחלקו הפוסקים להלכה, אם איסורו באכילה מן התורה ולוקה עליו, או שאיסורו באכילה מן התורה, אבל אין לוקים עליו, או שאינו אסור אלא מדרבנן [135]. לפיכך, תרופה המכילה חמץ נוקשה, וגם מעורבת בדברים שאינם ראויים לאכילה, והיא מיועדת לחולה שאין בו סכנה - מותרת [136].

תרופות שעטופות בחמץ נוקשה, כדבק של הגלולה או כממתיק שלה, אבלהתרופה עומדת לבליעה ולא לאכילה, הריזה נחשב שלא כדרך אכילה, ומותר אףלחולה שאין בו סכנה, ואולי מותר אף לכלאדם שיש לו קצת חולי [137].

החמץ בתרופה כבר נתבטל קודםהפסח משם אוכל, ולכן לא שייך בו איסורחמץ [138].

החומרים המרכיבים את התרופות עברו שינויים כימיים, והם נתבטלו קודםהפסח, ונשתנו לדבר אחר [139].

תרופה שיש בה תערובת חמץ, מותרלחולה שאין בו סכנה לבולעה כשהיאנמצאת בתוך כמוסה שאיננה חמץ [140]. ואם הכמוסה עצמה מכילה תערובת חמץ - יש מי שכתב, שאסור לבולעה, כי היא ראויה קצת לאכילה [141]; ויש מי שכתב, שמעיקר הדין מותר לבלוע כמוסות כאלו, כי הם מעורבים בדברים שאינם ראויים לאכילת אדם [142].

תרופות ללא חמץ או עם קטניות - מכל מקום, במקומות בהם הטבליותעשויות ללא חמץ כלל, אלא מעמילן שלקטניות, ובוודאי כשהוא עשוי מעמילן שלתפוחי אדמה, חלילה לחולה שאין בו סכנהלהחמיר על עצמו ולהפסיק לקחת תרופותהנחוצות לו על פי רופא במשך הפסח, ובפרטבמצב שעלול לבוא לידי ספק סכנה [143].

תרופות המכילות חמץ והן טעימות - אכן, תרופות המכילות חמץ והן טעימות, כגון כדורים למציצה, תמיסות וכד', אסור לאוכלם ולבולעם בפסח, ואסור להחזיקםברשותו, אפילו כמות החמץ שבהן קטנהביותר, אלא אם מדובר בחולה שיש בוסכנה [144].

אם כמות החמץ שבתרופה קטנה מאד, ומעורבת עם דברים מרים, אלא שגם ממתיקים אותם בסוכר למעלה - יש מי שכתב, שאפשר שאין לאסור [145]. ועוד יש מי שכתב, שיש להתיר תרופה בצורת סירופ מתוק, על ידי פגימה [146].

וכן מי שאינו חולה שאין בו סכנה, אלארק חש כאבים קלים ונזקק לתרופה - יש מי שכתבו, שאסור לבלוע תרופה שיש בה חשש חמץ, אפילונפסל מאכילת כלב [147], אלא יקחנה בצורת אבקה, שאין בה תערובת חמץ [148]; ויש מי שכתב, שמותרלבלוע כדור נגד כאבי ראש, אף על פי שהכדור מכילבתוכו קמח לצורך הדבקתו, כי הוא חמץ נוקשה, ומעורב בדברים שאינם ראויים לאכילה [149].

תרופה שעבר עליה הפסח - חולה שאין בו סכנה, מותר לקנות עבורואחר הפסח כל תרופה המכילה חמץ, גםממי שחשוד שלא מכר חמצו כדין, כי מותרלהתרפא על ידי חמץ שעבר עליו הפסח, שאיסורו רק מדרבנן [150].

רטיה - אסור ללעוס חיטים על מנת להתקיןמהן רטיה על גבי מכה, כי הרוק מביאלהחמצה [151]. אבל מותר להניח בפסח רטיה או תחבושת מחמץ, מכיוון שהשימוש נעשה שלא כדרך הנאה, והדבר מותר אף לחולה שאין בו סכנה [152]. אמנם עדיין אסור לקיימם בביתו בפסח מדין בל יראה ובל ימצא, אלא אם כן מדובר בחמץ של גוי [153], או שמדובר ברטיה או איספלנית, שיש בה תערובת חמץ עם דברים אחרים, ואינה ראויה לאכילה, שאז מותר לקיימם בפסח [154].

משחה, רחיצה, חיטוי - מי שיש לו חטטים בגופו, וצריך לסוךאת הפצעים במשחה שמעורב בה אלכוהולשל חמץ הדבר מותר, בתנאי שהמשחהנעשתה קודם הפסח; ואם המשחה נעשיתעל ידי רוקח נכרי, מותר אף בפסח [155]. ויש מי שכתב, שחולה שאין בו סכנה, אם רפואתו שירחץ גופו בכל יום באמבטיה, עם חומר שהוא חמץ - אסור [156]; וכן יש מי שכתב, ששימוש באלכוהול חמץ לחיטוי העור לפני זריקה, או לניקוי פצעי עור - אסור [157], אלא אם גוי מניח חומר זה על רגלו בביתו של הגוי [158].

פתילות, משחות, חמרי הזרקה וטיפותלעיניים או לאוזניים המיוצרים בארץ, אין בהם בדרך כלל שום תערובת חמץ, ועל כןמותרים הם בשימוש בפסח [159]. ומכל מקום יש מי שהתיר זריקות לחולה בפסח, אפילו אם יש חשש תערובת חמץ [160], ויש מי שהתיר למרוח משחה על הגוף, אפילו אם יש בה חשש תערובת חמץ [161].

נאמנות רופאים ורוקחים - הרופאים נאמנים לומר שאין חמץבתרופה, וכל שכן אם מרכיבי התרופהמודפסים על הבקבוק, שבוודאי ישלהאמינם; וכמו כן יש להאמין לרוקחכשהוא אומר שאין תערובת חמץ בתרופהמסויימת, ואפילו הוא גוי [162].

תרופות הומיאופטיות - שאלת תרופות הומיאופטיות בפסח, נוגעת לעניין האלכוהול, שכן לצורך הכנת תרופות אלו משתמשים באלכוהול בדרגות מיהול שונות. יש מי שכתב, שתרופות הומיאופטיות המיוצרות בארץ ישראל, שבה משתמשים באלכוהול שאינו חמץ, הרי הן מותרות; ואילו התרופות שמיוצרות בחוץ לארץ, ששם משתמשים באלכוהול שהוא חמץ, הרי הן אסורות, אלא אם כן נתברר באופן מוסמך, שבתערובת האחרונה היה בה שיעור ביטול לבטל את חלק האלכוהול של חמץ, ונתבטל קודם הפסח [163]; יש מי שכתב, שאם האלכוהול שעושים בו את הדילולים אינו חמץ, אפשר לסמוך להקל דווקא בחולה שיש בו סכנה [164]; יש מי שכתב, כי עדיף שייצרו את התרופה בהשגחה ובהיתר, שלא יהיה בה תערובת חמץ, ושתהיה שלא כדרך הנאתו. אכן מעיקר הדין, אם ביטלו את תערובת האלכוהול העשוי מחמץ לפני הפסח, הרי זה מועיל [165]; יש מי שכתב, שבפסח יבטלן, או יערבבם עם דבר מר [166]; ויש מי שכתב, שאם הכין גוי את התרופה קודם הפסח, וקנו אותה קודם הפסח - מותר, גם אם האלכוהול היה חמץ [167].

 

דיני שיניים תותבות

שיטות הכשרת שיניים תותבות - הגעלה כדין במים רותחים עלולה לפגועבשיניים התותבות, וקניית שיניים תותבות  מיוחדות לפסח מהווה הוצאה גדולה, שרבים אינם יכולים לעמוד בה. על כןנחלקו הפוסקים בשאלת השימוש בשינייםבתותבות בפסח ובדרכי הכשרתם:

יש הסבורים, שמספיק בשפשוף בלבד בלא הגעלה, כמו שעושים לשינייםטבעיות [168].

יש הסבורים, שמעיקר הדין דיבהדחת השיניים התותבות בתוך הפה, אבלאם אין זה טורח רב ואפשר להסירם, עדיףלהדיחם במים רותחים [169].

יש הסבורים, שאם חל ערב פסחביום שבת, לכל הדעות יש להקל לנקותםבלבד, ללא הכשר נוסף, כי אז יש חשש שלמתקן כלי בשבת [170]. ולעומתם, יש מי שכתבו להתיר הכשרת שיניים בשבת, כיוון שבשעת ההגעלה אין השיניים אסורות עדיין, שהרי זה שבת ערב פסח, וההגעלה מכשירה רק לאחר זמן, ולכן אין לראות בזה תיקון כלי [171]. ומכל מקום עדיף שיכשירם בערב שבת, ולא יאכל בשבת מאכלי חמץ חם, אבל מותר לאכול מאכלי חמץ קר [172].

יש מי שכתב, שאם אפשר להגעילםמכלי ראשון, או על ידי עירוי, ורוב הציבוריכול לעמוד בזה שלא יתקלקלו השיניםהתותבות, הרי טוב לעשות כן; ומכל מקוםנוהגים לסמוך להקל להגעילם בכלי שניבלבד, ואפילו שינים תותבות מניילון מתירים בדרך זו [173].

יש מי שכתב, שעשרים וארבע שעותקודם הכשר השינים התותבות לא יאכלדברים גושיים שהם רותחים, אלא פושריםבלבד, ואחר כך יגעילם בכלי שני [174].

יש מי שכתב, ששיניים תותבות שאיאפשר להסירם כדי להגעילם, לא יאכלובהם חמץ גמור תוך מעת לעת לפניפסח [175].

יש הסבורים, שצריך להכשירם עלידי עירוי שלושה ימים קודם הפסח [176].

יש הסבורים, שצריך להגעילם במיםרותחים על ידי עירוי מכלי ראשון [177], ויכול להשתמש במים, שחומם הוא בערך שבעים מעלות צלזיוס [178].

יש הסבורים, שצריך להחמירולעשות שיניים תותבות מיוחדות לפסח [179].

 

כותרות וסתימות - בעניין כותרות של מתכת (זהב או כסף) על שיניים, וכן בעניין סתימות של שיניים המכילות חומרי מתכת - יש מי שכתב, שרצוי לשתות מים חמים קודם הפסח, ובזה יש משום הגעלה של חלקי המתכת שעל השיניים; ומכל מקום, אין לאסור אכילה ושתיה בפסח עם הכותרות והסתימות הקבועות, שמכיוון שלא ניתן להחליפם, וגם לא מסתבר להימנע מאכילה ושתיה כרגיל ומשום שמחת החג, יש לסמוך על הסברה שכל מה שנבלע בתוך השן מתקלקל ומתעפש עד שאינו ראוי עוד לאכילת אדם [180].

מקורות והערות

 

[1] הגרי"ש אלישיב, הובאו דבריו במדריך כשרות תש"ס של הרבנות הראשית והמועצה הדתית, ירושלים, עמ' 34 ואילך; תורתהיולדת פמ"ג ס"א; [2] הגרי"י נויבירט, הובאו דבריו במדריך הכשרות, שם; [3] סידור פסח כהלכתו פי"ב ס"ח. וראה עוד בפסקי תשובות תל"ז ס"א, ובהערות שם; [4] שערים המצויינים בהלכה סי' קי סק"ד; החשמל בהלכה ח"א פ"ד; [5] יחוה דעת ח"ג סי' כו; [6] כן נראה לי, על פיפסחים מט א; רמב"ם חמץ ומצה ג ט; טושו"ע או"חתמד ז. וראה במ"ב שם סק"ל, מחלוקת הפוסקים בענייןחזרה אם יש שהות, אם הוא גם לאחר זמן הביעור; [7] פסחים נ א; רמב"ם יום-טוב ח יח; טושו"ע או"ח תסח א. ונחלקוהפוסקים אם האיסור הוא מן התורה - ראה תוס' פסחים שם ד"ה מקום, שו"ת הרא"ש כלל נה סי' ה; או מדרבנן - ראה תוס' חגיגה יז ב ד"ה אלא; רמב"ם יו"ט שם, ר"ן פסחים שם; [8] רמב"םשם; מ"ב סי' תסח סק"ז; [9] ס' יסודי ישורון ח"ו עמ' מא; [10] שו"ת אבן פינה ח"א סי' ל; [11]שו"ת מהר"י אסאד חאו"ח סי' קס; שו"תמהר"ם שיק חאו"ח סי' רס; שו"ת מנחת יצחק ח"ד סי' קב אות ב; חזון עובדיהשם; [12] שו"ת עונג יו"ט סי' מא. וראה בשד"חמערכת חמץ ומצה, סי' יד אות יד; מקראי קודש, פסח, ח"ב סי' נ אות ב; שו"ת ציץ אליעזר חי"ב סי' מג, בשולי התשובה; [13] מקראי קודש, פסח, ח"ב סי' לב; [14]שו"ת בשמים ראש סי' צד; מ"ב סי' תעבסקל"ה; חזון עובדיה ח"א כרך א, סוסי' ד, ושם כרךב, סי' לג; [15] שו"ת בנין שלמה סי' מז; [16]שו"ת בנין שלמה, שם; [17] חזון עובדיה ח"א כרך ב, סי' לג; [18]חזון עובדיה, שם; [19] שד"ח מערכת ברכותסי' א אות לג. וראה שם, שמביא גם דעות חולקות; חזוןעובדיה ח"א כרך א, סי' ה; [20] שו"ת מהר"ם שיקחאו"ח סי' רס; שו"ת דברי מלכיאל ח"ג רסי' לב; שו"ת שבט הלוי ח"ה סי' ריט; [21] שו"ת חלקת יואב, סוף דיני אונסבהשמטה; [22] שו"ת הרשב"א סי' רלח; טושו"ע או"חתעב י; ערוה"ש או"ח תעב יד; מ"ב שם סקל"ה; שו"תאורח משפט סי' קכח בהל' פסח אות ל; מקראי קודשפסח ח"ב סי' לב; חזון עובדיה ח"א כרך א, סי' ד. דיןזה הוא על פי נדרים מט ב; ירושלמי שקלים ג ב. וראהבס' סידור פסח כהלכתו, ח"ב, עמ' לה, הע' 9; [23] שערים המצויינים בהלכה סי' קיט סקי"ח; [24]שו"ת שרידי אש ח"ב סי' קנח; [25] שו"ת ציץאליעזר חט"ו סי' לב אות ח; שו"ת רבבות אפרים ח"ח סי' קעא אות ה, בשם הרב נ. גשטטנר; [26] ברכי יוסף או"ח סי' תסא סק"א; ביאוה"ל שם ד"ה יוצא; [27] ראהשו"ע או"ח קסח יא; [28] ראה רמ"א או"ח תקד ג. וראה שם במ"ב סק"כ. ובחיי אדם פד ב כתב, שלא יכיןמיו"ט ראשון לשני; [29] ראה באה"ט או"ח סי' תקדסק"ה. אמנם ראה בס' סידור פסח כהלכתו, ח"ב, פ"חהע' 73, שרבים מקילים מהטעם שאין טוחן אחר טוחן; [30]שו"ת בנין ציון סי' כט; [31] טושו"ע או"ח תסאד; מג"א שם סק"ז; מ"ב שם סקי"ח. וראה בבנין ציוןשם; חיי אדם קל ב; ברכת הפסח סי' יג אות ב; שו"תדבר משה סי' צח אות נט; ס' שערי הלכה, עמ' פה - שעדיף לאכול מצה מפוררת על פני מצה שרויה. וראהבס' דברי הגאונים סי' תסא אות מא, שהביא שכן נהגוהאדמו"ר מקוצק, בעל חידושי הרי"ם, והאדמו"רמסלונים; [32] טושו"ע או"ח תסא ד; שו"ע הרבאו"ח תסא יד; [33] מג"א שם סק"ז; מ"ב שם; [34] ראה שו"ת מנחת יצחק, חלק ליקוטי תשובות, סי' מב אות א; ס' סידור פסח כהלכתו, ח"ב, פ"ח סי"ג, ובהע' 80; יחוה דעת ח"א סי' כא; [35] ט"ז שםסק"ב; מג"א שם סק"ח; [36] מ"ב שם סק"כ; [37] תוס' חולין קג ב ד"ה חלקו; ראבי"ה ח"ב סי' תקכה; מרדכי סוף פסחים, בסדר לילפסח; שו"ת תרומת הדשן סי' קלט; שו"ת מהרי"ו סי' קצג; שו"ע או"ח תפו א; [38] שו"ת נובי"ק חאו"ח סי' לח; תוספת שבת סי' שסח; ביאור הגר"א או"ח סי' תפו; חזו"א עירובין סי' לו, וחזו"א או"ח קונטרס השיעורים; שיעורי תורה סי' ב; [39] מ"ב סי' תפו סק"א; חיי אדם כלל נ סו"ס יב. וראה עודבשיעורי תורה שם; אנציקלופדיה תלמודית, כרך יב, ע' זית, עמ' קלג; [40] לפי השיטות שמודדים ביצה ללא קליפתה, ולפישיטת החזו"א - ראה שיעורים של תורה להגרי"יקנייבסקי; [41] לפי השיטות שמודדים ביצהבקליפתה, ולשיטת המ"ב. וראה בס' סידור פסחכהלכתו, ח"ב, פ"ח הע' 22-20, שהסכימו לשיעור זהגם הגרי"ש אלישיב, הגרש"ז אויערבאך, והגר"נקרליץ. וראה שם מה שהשיג על שיטת הגרא"ח נאה, שיעורי תורה, עמ' קצג, שכתב שהשיעור הוא כ- 27 גרם. וראה באריכות יחוה דעת ח"א סי' טז; [42]מג"א סי' תפו; פר"ח או"ח סי' תפו, ומ"ב שםסק"א - על פי רמב"ם שבת ח ח; כנסת הגדולה, יו"דסי' סד הגה' הטור אות ט; ס' שבח פסח, דיני מצה אותח. וראה עוד במטה אפרים סי' תריח ס"א; שו"ת בניןציון החדשות סי' ל; אורחות חיים סי' תריח סק"ב; אנציקלופדיה תלמודית, שם, הע' 83; [43] ראה ס' סידור פסח כהלכתו, ח"ב, פ"ח הע' 27; [44] מ"ב שם; [45] יחוה דעתח"א סי' טז; שו"ת ציץ אליעזר חי"ד סי' כז אות א; [46] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בס' ועלהו לא יבול, עמ' קעז. אמנם ראה לעיל, שהשיעור מצומצם הרבהיותר, וההבדל הוא אם מודדים לפי משקל או לפינפח; [47] חזון עובדיה, ח"א כרך ב, סי' מד; [48] חיי אדם קל א. וראה שו"ע הרב או"ח סי' תפו; במ"ב סי' תפו סק"א; [49] ראה בס' סידור פסחכהלכתו, ח"ב, עמ' קמא, הע' *61, שבזה היקל גםהחזו"א, ושכן נהג למעשה; [50] רוקח סי' רפג; טוראו"ח סי' תפו; שו"ע הרב או"ח סי' תעה; שו"ת כתבסופר חאו"ח סי' פו; שו"ת שאגת אריה סי' ק; שו"תאגרות משה חאו"ח ח"ג סי' סו. אך ראה בשו"ת שאגתאריה שם; ישועות יעקב או"ח סי' תעה; [51] שו"תאגרות משה שם; [52] שד"ח מערכת אכילה סק"ד. ובעניין אם מקיים מצוות אכילת מצה בחצישיעור - ראה סיכום השיטות באנציקלופדיהתלמודית, כרך טז, ע' חצי שעור, עמ' תרס; המועדיםבהלכה, עמ' רע; חזון עובדיה, ח"א, כרך ב, סי' כח; [53] חוק יעקב סי' תעג סקכ"א. וראה שו"ת רב פעליםח"ג סי' לב; [54] מ"ב סי' תעג סקמ"ג. וראה עוד שו"ת מנחת אלעזר ח"ב סי' נח; שו"ת אמרי צבי סי' קכז; שו"ת דברי ישראל ח"ג סי' פו; [55] שו"ת דברי חיים ח"א סי' כה; [56] דרךפיקודיך, מצווה י; שו"ת מהר"ש ענגיל ח"ד סי' ג; ברכ"י סי' תפב סק"ד, ושו"ת חיים שאל ח"א סי' ד; שד"ח מערכת אכילה סק"ד; מ"ב סי' תעג סקמ"ג; שו"ת יביע אומר ח"ו חאו"ח סי' לח; [57] שד"חשם; [58] מחזיק ברכה או"ח סי' תעה; ביאוה"ל סי' תסא ד"ה יוצא; מ"ב סי' תעהסק"ט. וראה בשד"ח מערכת אכילה סק"ד; [59]שמירת שבת כהלכתה פ"מ סצ"ג. וראה בפרמ"גאו"ח סי' רי בא"א סק"א, שהסתפק במקרה שאכלכדי שביעה, אם חייב בברכת המזון; [60] ס' אמרי נועם, בסופו, סי' ג, בשם הרה"קמראפשיץ; ס' ויגד משה סי' כה אות כד, בשםהמהר"ש מבעלזא והרה"ק מסטרעליסק. וראה בשו"תארץ צבי סי' פה; שו"ת אמרי צבי, סי' קכז. וראהבשו"ת אבני נזר חאו"ח סי' שפג, העצה שכתב שם, וראה מה שתמה על דבריו בשערים המצוייניםבהלכה סי' קיט סקי"ב; [61] ראהטושו"ע או"ח תק ב; [62] פתח הדביר ח"ג סי' שוסקט"ו; יחוה דעת ח"א סי' טז; [63] ראה נשמת אברהם חאו"ח סי' תסא סוסק"א, ושם ח"ה חאו"ח סי' רעג סק"א. וראה עוד בחוב' אסיא, נז-נח, תשנ"ז, עמ' 212-211; [64] שו"ת מנחת יצחק ח"ט סי' מט, ושם חלק ליקוטי תשובות סי' מג; [65] שו"ת ציץ אליעזר חי"ט סי' כב; [66] שערי הלכה, עמ' צ. על פישיטות הפוסקים, שיוצאים ידי חובה ביין כזה - ראה באריכות שיטות הפוסקים ביחס ליין צימוקיםלארבע כוסות, לקידוש ולהבדלה בס' חזון עובדיה, ח"א כרך א סי' ו; אנציקלופדיה תלמודית, כרך כד, ע' יין, עמ' רעג ואילך; [67] חזון עובדיה שם; [68] ראה טושו"ע או"ח רעב ט; רמ"א או"ח סוסי' תפג; [69] פסחים קיז א; רמ"א או"ח קפב ב; [70] ראה שו"ת הלכות קטנות ח"א סי' ט; ברכ"י או"ח סי' רצו אות ב; דעת תורה או"ח סי' רצו סק"ב; ערוה"ש או"ח רעב יד; מ"ב סי' רעב סק"ה; מנחת שבת סי' צו סק"ט; שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"ב סי' עה; שו"ת יביע אומר ח"ג חאו"ח סי' יט; [71] מקראי קודש סי' ל אות ב; ס' דברי חכמים עמ' פו, בשם הגרח"פ שיינברג; [72] מ"ב סי' קפב סק"י; שו"ת שלמת חיים חאו"ח סי' קצח; דברי חכמים שם, בשם הגר"מ פיינשטיין, הגרי"ש אלישיב, הגרח"פ שיינברג; [73]ראה תוס' פסחים צט ב ד"ה לא יפחתו; [74]  הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בס' ועלהו לא יבול, עמ' קעו; חזוןעובדיה ח"א כרך א, סוסי' ד; עשה לך רב ח"ו סי' לב; [75]חק יעקב סי' תעג סקכ"ב; מ"ב שם סקמ"ג; [76]שו"ת מנחת יצחק ח"גסי' יח; תורת היולדת פמ"ג ס"ד. וראה שם שכתב, שאולי יוצאים ידי חובת כוס ראשונה של קידוש; [77]טושו"ע או"ח תעה ה. וראה במ"ב שם סקל"ט; ערוה"ש שם סי"ז; [78]שו"ת חת"ס חאו"ח סי' קכז; שו"ת כתב סופרסי' צו; שו"ת פנים מאירות ח"ב סי' כז; [79] אמריבינה דיני פסח סי' כג. וראה במקראי קודש, פסח, ח"ב סי' לד; [80] שו"ת תורה לשמה חאו"ח סי' קכה; בן איש חי שנה א, פר' חוקת אות יג; ברכייוסף או"ח סי' רח סק"א. וראה במקראי קודש, פסח, ח"ב סי' ט; [81] שו"ת מנחת שלמה ח"א סי' צא אות יז. וראה בס' מקראי קודש, פסח, ח"א סי' נב - בגדרי הנאת גרונו או הנאת מעיו; [82] שו"ת תרומת הדשן סי' קלז; פרמ"ג במשב"זסוסי' תפה; מנ"ח מ' כא; הגר"י פערלא, על הסמ"גמ' לב. וכן משמע מהמהרש"א וצל"ח פסחים קטז א; [83] תורת היולדתפמ"ג הע' ז; [84] ראה צל"ח שם, שהביא מבה"ג, רב נטרונאי גאוןוהרמב"ן, שאם אינו אוכל מצה פטור מסיפור יציאתמצרים, ותמה עליהם, עיי"ש, וכן ראה בשו"ת חסדלאברהם מהדו"ת סי' נד, שכשאין לו מצה ומרור, פטור מסיפור יציאת מצרים; [85] כף החיים סי' תעב סקכ"ב; [86] שו"ת תרומת הדשן סי' קלו; רמ"א או"ח תעב ג; [87] מ"ב שם סקי"א; [88] שו"ת הרדב"ז ח"ג סי' אלף תקפז; גבורות ה', פמ"ח; [89] שו"ת תרומת הדשן, שם; ב"י או"ח סי' תעב; [90] ביאוה"ל סי' תעב ס"ג, ד"ה ואין. וראה שם, שהשאיר דין זה בצ"ע; [91] ראהבכל זה בנשמת אברהם חאו"ח סי' תעז סק"א; הרב א. נבנצאל והרב ד. ליאור, הובאו דבריהם בס' המורים בקשת, בעריכת הרב מ. רובין, תשנ"ז, עמ' 227. וראה עוד בשו"ע הרב או"ח תעג מג. וראה עוד במ"ב שם סקס"ד, בשם החיי"א; [92]מ"ב סי' תסו סק"ב; ערוה"ש או"ח תסו ב; [93]שד"ח מערכת חמץ ומצה סי' ב אות ז; [94]שו"ת שבות יעקב ח"ב סי' טו. וראה בנשמתאברהם חאו"ח סי' תנ סק"א; [95] הרב מ. הרשלר, הלכה ורפואה, ד, תשמ"ה, עמ' נט ואילך; שו"ת רבבות אפרים ח"ח סי' קצב אות א; [96] הרב מ. הרשלר, שם; [97] שו"ת ב"חהחדשות סי' ו; שע"ת או"ח סי' תסו סק"א; שעה"צשם סק"ו; כף החיים שם סק"ח; [98] אוצה"גפסחים לט ב; שערי תשובה סי' צו, בשם רבשרירא גאון, ושם בסי' רסט, בשם רב האי גאון; שו"ת הגאונים (מרמרשטיין) סי' סב; הלכות פסוקותסי' קמד; ס' העיטור ח"ב סי' נג; רי"צ גיאות ח"בהל' פסח עמ' צא; ריטב"א פסחים לט ב; טור וב"יאו"ח סי' תסא, בשם רב שרירא גאון ורב האיגאון; שו"ת הרדב"ז ח"א סי' רמא; שד"ח מערכתחמץ ומצה סי' א כלל יז; שע"ת או"ח סוסי' תסה; [99] ראה אנציקלופדיהתלמודית כרך טו, ע' חליטה, עמ' תקלד ואילך; [100] ראהרא"ש פסחים פ"ב סי' כ; טושו"ע או"ח תנד ג; [101]שו"ת הרדב"ז, שם; [102] ביאוה"ל סי' תנד ס"ג ד"ה ליכא; [103] תשובות הגאונים בשו"ת שערי תשובה, סי' צו וסי' רסט; חיי אדם קכו יז; [104]שו"ת שרידי אש ח"ב סי' קנח; [105] א. שטינברג, אסיא, א, מהדו' ד', תשמ"ט, עמ' 39; [106] שו"ת דברי חיים ח"ב סי' נב. וראה גם בשו"ת מהר"ש ענגיל ח"ח סי' יב; [107] חק יעקב סי' תנ סקי"א; שו"ע הרב או"ח תנ כה-כו; תורת היולדת פמ"ה ס"א; [108] מג"א סי' תנ סק"ט, וסי' תסו סק"ב; מ"ב סי' תנ סקי"ח; קיצושו"ע קיז יב, ובשערים המצוייניםבהלכה שם סקט"ו; [109] הגרצ"פ פרנק, הפרדס, אדר, תשל"א; שערים המצויינים בהלכה קו"א סי' קיז סקט"ו; [110] על גזירת איסור קטניותבפסח - ראה בס' המועדים בהלכה, זווין, עמ' רנה ואילך; אנציקלופדיה תלמודית, כרך טז, ע' חמץ אות י; תחומין, יג, עמ' 163 ואילך. בעניין אורז כתב בשו"ת מעשה אליהו (אליהו סלימאן מני), סי' רפא, שבעניין מי שיש לו מיחוש, שמותר לו לאכול אורז בפסח, אף על פי שבאותה עיר נוהגים שאין אוכלים אורז בפסח; [111] מ"ב סי' תנג סק"ז; [112]שו"ת חת"ס חאו"ח סי' קכב; שו"ת מהר"םשיק חאו"ח סי' רמא; חיי אדם קכז ו; שד"חמערכת חמץ ומצה סי' ו אות י; שו"ת מלמדלהועיל חאו"ח סי' צח; מ"ב סי' תנג סק"ז; [113]שו"ת מהר"ם שיק שם; כף החיים או"ח סי' תנג סקכ"ז; [114] שו"ת מלמד להועיל חאו"ח סי' פג. וראה בדין חלב מבהמה של נכרי האוכלתחמץ בפסח בשו"ת שבסוף אבני מילואים סי' ו-ז; נשמת אדם הל' פסח שאלה ט; שו"ת בית אפריםחאו"ח סי' לה; שו"ת רמ"ץ חאו"ח סי' כח; שו"תתורת חסד סי' כא; שו"ת משנת ר' אליעזר סי' ט; שו"ת חלקת יואב מהדו"ת סי' כ; [115] רמ"א או"חתסב ד; קיצושו"ע קיז ו. וראה בשו"ת כתב סופר חאו"ח סי' צב, בעניין ברכה על מצה במי פירותעם מים, כשצריך לאכול דווקא בדרך זו, עיי"ש; [116] שו"ת חת"ס חאו"ח סוסי' עט; [117] שו"ת מנחת שלמה ח"ב סי' פב אות ו. וראה בשו"ת הרדב"ז ח"ג סי' תמד; [118] הגרי"ינויבירט, הובאו דבריו בנשמת אברהם חאו"ח סי' תמח סק"א; [119] ראה ביחס לתהליכים שוניםהנוגעים לתוצרי פירוק של חיטה בשו"ת מנחת יצחקח"ז סי' כז; יחוה דעת ח"ב סי' סב; ילקוט יוסף, ח"ב, הל' פסח, מהלכות חמץ ומצה, הע' יד; מאמריהםשל הרב ש.י. כהן, ד"ר ב.פ. מונק, הרב מ.ד. טנדלר - תחומין, א, תש"מ עמ' 68 ואילך; [120] וראה מאמרו של הרב מ. הרשלר, הלכהורפואה, ד, תשמ"ה, עמ' נט ואילך; [121] וראה בשו"ת אגרות משה חאו"ח ח"ב סי' צב; [122] הגרש"ז אויערבאך והגרי"י נויבירט, הובאו דבריהם בנשמת אברהם חאו"ח סי' תנ סק"א. וראה בס' זכר יצחק, סי' ז. וכתב שם, שיתכן שאםעבר וקנה, בכל זאת לא יהיה לו דין של חמץ שעבר עליו הפסח; [123] שו"ת שערי דעה ח"ב סי' לז; נפש חיה, תסו א; יחוה דעת ח"ב סי' ס. הטעם: תערובת חמץ שנפסל אצל נכרי דומה לחרכוקודם זמנו; [124] ראה במעדני שמואל עלהקישו"ע, סי' קיז סקל"ז*. וראה מאמרו של הרב מ. הרשלר, הלכה ורפואה, ד, תשמ"ה, עמ' נט ואילך; [125]רשימות של תרופות כשרות לפסח בישראלמתפרסמות על ידי גופים שונים, כגון הרבנותהראשית לישראל, הבד"צ של העדה החרדית, קופתחולים הכללית, ואחרים, ויש לבררם בכל שנה מחדש. כמו כן הוכנה רשימת תרופות בארה"ב מטעם הסתדרות הרבנים שלאמריקה, וכן מטעם גופים רבניים אחרים. תרופות שאינן נכללותברשימות, יש לברר אם יש להן תחליף מתאיםמהרשימות; [126] הגרש"ז אויערבאך, מוריה, קמז-קמח, ניסן תשמ"ד, עמ' סאואילך; [127] ר"ן פ"ב דפסחים; מג"אסי' תמב סק"א; מ"ב שם סק"י; [128] רמב"ם חמץומצה ד יב; רא"ש פסחים כא ב; שו"ת תרומת הדשןסי' קכט; שו"ע או"ח תמב ד; ט"ז שם סק"ח; מג"א שםסקט"ו; מ"ב שם סקמ"ג; [129] ר"ן, בעל המאור, המאירי, ריטב"א בשם רא"ה, מהר"ם חלוואה - פסחים כא ב; תוס' שם ד"ה חרכו. וראה ברמ"א או"חתמב ד, ובמ"ב שם סקכ"ג. וראה בגדרי איסורים אלובראב"ד חמץ ומצה א ב, ונו"כ שם; אחיעזר ח"ב סי' יא, וח"ג סי' ה; מרחשת ח"א סי' ד; שעה"צ סי' תמבסקי"ט; שו"ת חלקת בנימין, באר מים, סי' לו. וראהעוד בגדרי אחשביה באנציקלופדיה תלמודית, כרך א, ע' אחשביה; [130] ש"ך יו"ד סי' קנה סקי"ג; שו"ת כתב סופר חאו"ח סי' קיא; דרכ"ת יו"ד סי' קנה סקכ"ח; שו"ת לבושי מרדכי ח"א סי' פו-פז; חזו"א או"ח סי' קטז סק"ח; שו"ת אגרותמשה חאו"ח ח"ב סי' צב, וראה גם בח"ג סי' סב; שו"תציץ אליעזר ח"י סי' כה פ"כ; יסודי ישורון ח"ו עמ' ריט; שערים המצויינים בהלכה סי' קיז סק"י; יחוהדעת ח"ב סי' ס; שמירת שבת כהלכתה פ"מ סע"ד; הגרח"פ שיינברג, מוריה, קמז-קמח, ניסן תשמ"ד, עמ' נא ואילך. וראה עוד בשו"ת מנחת שלמה ח"א סי' יז. ודין זה נכון גם לשיטת הפוסקים הסבורים שדבר שנפסל לאכילת כלב מותר רק בהנאה, אבלאסור באכילה, כמבואר לעיל, שכן טעמם הוא משוםדאחשביה, אבל בחולה שרוצה את התרופה לא שייךלומר אחשביה; [131] פסחים מה ב; רמב"ם חמץ דט; טושו"ע או"ח תמב א; הגרח"פ שיינברג, מוריה, שם; [132] שו"ת שאגת אריה סי' עד-עה; שו"ע הרבאו"ח תמב כב, ובקו"א שם; שו"ת עמק שאלה חאו"חסי' יב; שו"ת ערוגות הבושם סי' צט. וראה באחיעזרח"ג סי' לא אות ד, שחשש לדעת השאגת אריה, אךראה באור שמח יסודי התורה ה ח, שחלק עליו; [133]מגן האלף סי' תסו; חזו"א חאו"ח סי' קטז סק"ח; [134] ראה אנציקלופדיהתלמודית, כרך טז, ע' חמץ נקשה, עמ' קז ואילך; [135]ראה אנציקלופדיה תלמודית שם, עמ' קיב; [136]שו"ת לבושי מרדכי חאו"ח סי' פו; חזו"א חאו"חסי' קטז סק"ח; [137] הגרח"פ שיינברג, מוריה, קמז-קמח, ניסן תשמ"ד, עמ' נא ואילך; שו"ת מנחתשלמה ח"א סי' יז; [138] שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"ב סי' צב; [139] הרב מ. הרשלר, הלכה ורפואה, ד, תשמ"ה, עמ' נט ואילך; [140] שו"תעצי הלבנון סי' יט, על פי משל"מ מאכלות אסורות ידיב, בעניין כרכו בסיב; שו"ת ישועת משה ח"ג סי' מה; שו"ת משנה הלכות ח"ט סי' קנז; שו"ת קנין תורהבהלכה, ח"ד סי' מד. וראהעוד מאמרו של האדמו"ר מצאנז, בשבילי הרפואה, ג-ד, תש"מ, עמ' ט ואילך; [141] שו"ת עצי הלבנון סי' יט; [142] שו"ת ציץאליעזר ח"י סי' כה פ"כ, על פי חזו"א מועד סי' קטזאות ח; [143] נשמת אברהם חאו"ח סי' תסוסוסק"א; [144] שמירת שבת כהלכתה פ"מ סע"ד; תורת היולדת פמ"ד ס"א; [145] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בשמירת שבת כהלכתה פ"מ הע' קסג. וראה בנשמת אברהם חאו"ח סי' תסו סק"א; [146] שו"ת באהלה של תורה חאו"ח סי' סג; [147]יחוה דעת ח"ב סי' ס; שמירת שבת כהלכתהפ"מ סע"ה; [148] שמירת שבת כהלכתה, שם; [149] שו"ת לבושי מרדכי חאו"ח סי' פו; [150]רמב"ן תורת האדם, שער הסכנה; שעה"צ סי' תסו סק"ד. וראה אור שמח יסודי התורה ה ח; [151]טושו"ע או"ח תסו א. וראה במ"ב שם סק"א, שדין זה הוא דווקא בחיטים של ישראל; [152]רמב"ם יסודי התורה ה ח; [153] כס"מ שם; ערוה"ש או"ח תסו ג; [154] רמב"ם חמץ ומצה דח-יב. וראה שו"ע או"ח תמב ב. וראה פר"ח או"חתסו א; מעדני שמואל על הקישו"ע, סי' קיז סקל"ז*; שו"ת ציץ אליעזר ח"י סי' כה פ"כ; [155] שו"תאגרות משה חאו"ח ח"ג סי' סב. וראה בשו"ת ביתאפרים סי' לה, ובשע"ת או"ח סי' תסז סק"ל, שכלדבר שנעשה בבית הגוי, אפילו נעשה בפסח, דינוכחרכו קודם זמנו, וכל שבא מיד גוי ליד ישראל אחרישנפסל מאכילת כלב, הרי זה מותר - ראה אשלאברהם (בוטשאטש) תנינא או"ח סי' תסז; שו"תהאלף לך שלמה סי' כד; שו"ת שערי דעה ח"ב סי' לז. וראה בשערים המצויינים בהלכה קו"א סי' קיבסע' ה, שלצורך רפואה כשאין נמצא אחרת, יש להקל לכל הדעות; [156] שו"ת יהודה יעלה סי' מו, הובא בשד"ח מערכת חמץ ומצה סי' א אות יז; [157]שו"ת בית שערים סי' קפג; תורת היולדת פמ"דס"ב. וראה בהע' ג שם; [158] שו"ת בית שעריםשם; [159] שמירת שבת כהלכתה, פ"מ סע"ח; [160] יסודי ישורון עמ' רב-ג; [161] שו"ת הלל אומר חאו"ח סי' רלב; יסודי ישורון שם; [162] שו"ת לבושי מרדכי חאו"ח סי' פו; שערים המצויינים בהלכה סי' קיז סקט"ו; יסודי ישורון ח"ו עמ' רכ. טעמם: זה מילתא דעבידא לאיגלויי, ואומן לא מרע אומנתיה; [163] שו"ת מנחת יצחק ח"ח סי' סח; [164]שו"ת שבט הלוי ח"ה סי' נה; [165] עשה לך רב, ח"ה סי' יב, וכן במאמרו של הרב ח.ד. הלוי, תחומין, ג, תשמ"ב, עמ' 63 ואילך; [166] שו"ת להורות נתן, ח"הסי' נ; [167] הרב ג.א. רבינוביץ, הלכה ורפואה, ג, תשמ"ג, עמ' רמח; [168] ביתהאוצר סי' לט, הובאו דבריו בשד"ח מערכת חמץ ומצהסי' ד אות כד; שו"ת מלמד להועיל חאו"ח סי' צג; שו"ת דברי חכמים חיו"ד סי' יח; הגרצ"פ פרנק, הובאו דבריו בשו"ת ציץ אליעזר ח"ט סי' כה אות ה; שערים המצויינים בהלכה סי' קטז סק"ד; יסודי ישורון ח"ו עמ' קסד-ו; שו"ת יביע אומר ח"ג חאו"ח סי' כד, ויחוה דעת ח"א סי' ח; שו"ת מים חיים (משאש) חאו"ח סי' קעז. וכתב שם, 'וכן עמא דבר'; [169] שו"ת בית יצחק חיו"ד ח"א סי' מג אות יב; שם חיו"ד ח"ב סי' יט אות ה; אור לפארו הל' פסח סי' נא, בקבוצת דינים; [170] שו"ת שאלי ציון, מהדו"ת, סי' כד, בשם הגרש"א פולנסקי, והגרצ"פפרנק. בשאלת ההגעלה של שיניים תותבות בשבת ערב פסח - ראה רמ"א או"ח תקט ה, ובמ"ב שם סקכ"ו ובשעה"צ שם סקל"א. וראה בנידון בפרמ"ג או"ח סי' שכג בא"א סקי"ד; [171] הגרש"ז אויערבאך, והגר"נ קרליץ, הובאו דבריהם בס' ערב פסח שחל בשבת (הרב ש.ז. גרוסמן), פ"ב הע' 8; [172] ס' ערב פסח שחל בשבת, פ"ב ס"ז; [173] שו"ת שבט הלוי ח"א סי' קמח; שם, ח"דסי' עד. וראה גם מאמרו של הרב יועזר אריאל, אסיא, חוב' נט-ס, תשנ"ז, עמ' 116 ואילך; [174] שו"ת שאלי ציון (הרב דוב בעראליעזרוב), מהדו"ת נד' תשמ"ט, סי' כד; [175] ס' דרכי חיים ושלום, מנהגי האדמו"ר ממונקאטש, הל' פסח, אות תקסה; [176] שו"ת יד יצחק ח"ג סי' עח, וסי' רכו-רכז; שו"ת בית ישראל (לנדא) סי' פה; [177]ס' פעלים לתורה, קונ' אור צדיקים סי' ג, הובאבשד"ח מערכת חמץ ומצה סי' ד אות כד; שו"ת צוריעקב סי' קפה; שו"ת מהרש"ם ח"א סי' קצז; שו"תויצבר יוסף סי' נא; שו"ת משנה הלכות ח"ג סי' נו; [178]הגרש"ז אויערבאך, הובא בנשמת אברהםחאו"ח סי' תנא סק"א; [179] דרכ"ת יו"ד סי' פטסקי"א; חק לישראל ח"ב ד' מד, בשם הצמח צדקמלובאוויטש. וראה בשו"ת משנה הלכות ח"ג סי' נו; שו"ת ציץ אליעזר ח"ט סי' כה; [180] שו"ת מנחת שלמה ח"ב סי' מו.