אנציקלופדיה הלכתית רפואית - עיוור

צד. עיוור

 

כי כל איש אשר בו מום לא יקרב איש עור או פסח או חרם או שרוע [ויקרא כא יח];עורת או שבור או חרוץ או יבלת או גרב או ילפת לא תקריבו אלה לה' ואשה לא תתנו מהם על המזבח לה'[ויקרא כב כב]

 

מקורות נוספים בתורה שעיוור מוזכר בהם:

שמות ד-יא (פר' שמות), ויקרא יט-יד (פר' קדושים), דברים טו-כא (פר' ראה), דברים כז-יח, כח-כט (פר' כי תבא)

 

*#*

 

עיוור הוא אדם שאינו רואה, בין אם הסיבה היא פגיעה בעינים, או שהסיבה היא פגיעה במסלולים העצביים של הראיה, או במרכז הראיה המוחי.

 

מקובל להבחין בין עיוורון מוחלט, שהוא מצב בו אין לאדם כלל תחושת אור, והוא איננו רואה ולא כלום, לבין עיוורון מעשי ('עיוורון חוקי'), שבו הפרעת הראיה היא כה חמורה עד שאין האדם יכול לבצע פעולות יום-יומיות. אכן נחלקו החוקרים בהגדרה המדוייקת של 'העיוורון החוקי', ויש שמנו 65 הגדרות שונות לעיוורון.

 

בהלכה מוגדר עיוור בדרך כלל כמי שסובל מעיוורון מוחלט, אך יש מצבים הלכתיים שגם מי שאינו רואה בעין אחת, או מי שראייתו כהה - מוגדר כעיוור [1].

 

במקרא מצינו מספר מושגים המתייחסים למצב של חוסר ראיה חלקי או מלא:

 

עיוור [2] - יש מי שכתב, שמשמעו שניטלו העינים, ואין הם מצויים כלל [3], ויש מי שכתב, שהעיוור כולל כל החולאים בעין, וחולשת הראיה [4]; עיוורון [5], ועוורת [6] - יש מי שכתב, שעוורת הוא מום שניכר על העין, ועיוור הוא מצב של חוסר ראיה, אף על פי שלא ניכר דבר באופן חיצוני [7]; סנורים [8] - יש מי שכתב, שהוא שם נרדף לעיוורון [9], יש מי שכתב, שהוא לשון כיסוי והטחה [10], ויש מי שכתב, שהוא עיוורון זמני [11]; כהות ראיה [12], שמשמעו ירידה בחדות הראיה, ולאו דווקא עיוורון מוחלט.

 

המושג עיוור מתורגם לארמית בשני שמות: עוירא [13], וסמיא או סומא [14]. המושג האחרון התקבל על ידי חז"ל והפוסקים, ואפילו הרמב"ם, שכתב את חיבורו משנה תורה בעברית צחה, משתמש במושג זה.

 

באופן מושאל משמשים בחז"ל מספר מושגים לתיאור העיוור: מאור עינים [15], מפתחא [16], סגי נהור [17]. שימושים לשוניים אלו מביעים בעצם את המצב ההפוך, והם באים משום כבודו של העיוור. מושגים אלו, ובעיקר 'סגי נהור', הפכו לדוגמא בכל מקום שרוצים להימנע מהזכרת דבר רע ומשתמשים בלשון מושאלת הפוכה.

 

מי שמסוגל לראות נקרא פיקח [18]. אמנם, יש מי שכתב, שלשון 'פיקח' אינה נאמרת בשום פנים כי אם על עניין פקיחת רעיון, ולא על חידוש חוש הראיה [19]. כמו כן לעתים משמש המושג פיקח למי ששומע [20]; המסוגל לראות נקרא גם פיתח, ולפיכך ריפויו של העיוור הוא פתיחתו [21].

 

המושג עיוור משמש באופן מושאל למי שאינו מבין דבר, היינו שאינו רואה בעיני שכלו את הדברים לאשורם [22]. ובאופן דומה משמש המושג ראיה במובן של התבוננות והבנה שכלית [23]. 

רקע היסטורי

 

העיוורון היה מום שכיח מאד בעולם העתיק. דבר זה ניתן להסיק גם מהעובדה שבכל מקום בתנ"ך שנמנו מומי אדם, מוזכר העיוורון ראשון [24].

בעולם העתיק היה מעמדו של העיוור בשפל המדרגה. הוא היה נתון לביזיון ולהריגה. תינוק שנולד עיוור, אם הכירו מיד בעובדה זו, לא קיימוהו; ואם לא הכירו מיד בעובדה זו, הוא גדל להיות מחזר על הפתחים ומקבץ נדבות. ואמנם בעולם העתיק מילאו עיוורים את הערים ואת בתי המקדש כקבצנים. רוב העיוורים לא הגיעו להישגים כלשהם, נחשבו כחסרי תועלת לאנושות, ולא פעם גוועו ברעב ומתו עקב הזנחה. בכל מקום בעולם העתיק התייחסו לעיוורון כאסון גדול מאד, ולרוב ייחסו מצב זה לעונש.

 

למרות כל זאת מצינו בכל שנות ההיסטוריה האנושית אישים עיוורים שהגיעו להישגים אינטלקטואליים מרשימים למרות עיוורונם. לדוגמא: הומרוס, מילטון, ברייל, הלן קלר. גם בין היוונים והרומאים, שהעיוורון היה נפוץ ביניהם, היו משוררים ופילוסופים עיוורים, והמיתולוגיה היוונית היתה מלאה בנביאים עיוורים.

 

רק בתקופת ימי הבינים השתנה היחס בעולם לעיוור, והחלו להקים מסגרות מתאימות לטיפול בו. אמנם כבר במאה ה-5 למניינם הוקם מוסד ראשון עבור עיוורים ליד צור, ויותר מאוחר ייסד הבישוף למאנס בצרפת בית מקלט דומה. המוסד המפורסם ביותר לעיוורים היה זה שנוסד בפריס על ידי לואי ה-9 בשנת 1254. בשנת 1784 נוסד בצרפת בית הספר הראשון לעיוורים על ידי האוס. כתב ברייל המיוחד לעיוורים הומצא בשנת 1829 על ידי לואיס ברייל, שהתעוור בעצמו בגיל צעיר עקב חבלה בעיניו. דבר זה היווה פריצת דרך בחינוכם והשכלתם של העיוורים.

 

בישראל קיימת יחידת שירות מיוחדת לעיוור במסגרת משרד העבודה והרווחה, והיא ממונה על שירותים והטבות לעיוורים. שירותים מיוחדים לעיוורים כוללים את הדברים הבאים: איבחון וייעוץ להורים; מתן שירותי הדרכה מיוחדים בטיפול עצמי, בהתמצאות, בניידות, בלימוד כתב ברייל, בהדרכה תעסוקתית; שירותי ייעוץ ומתן מלגות לסטודנטים עיוורים באוניברסיטאות; השמה בעבודה, ועזרה במציאת מקום עבודה נאות; עזרה תומכת לזוגות עיוורים; מתן דמי ליווי לעיוורים; קבוצות טיפוליות במסגרות של מרכזים להתפתחות הילד; החזקת ילדים עיוורים בבתי חינוך; מוסד 'בית חינוך עיוורים' בירושלים, שנוסד בשנת 1902, ומיועד לעיוורים ללא נכויות נוספות; מוסד 'קרן אור', המטפל בילדים עיוורים שהם גם מפגרים; מרכז לשיקום לקויי ראיה לילדים ונוער; מכון לאיבחון ושיקום כבדי ראיה; החזקת מפעלים מוגנים לעיוורים, והשתתפות בשכר עיוורים; החזרי מיסים עבור ציוד ביתי ומיכשור לעיוורים; קבלת כלב הנחיה; ספריה לעיוורים בכתב ברייל, וספריה מוקלטת.

 

הסובל מירידה בחדות הראיה יכול להיעזר במשקפים לתיקון ראייתו. הסינים השתמשו במשקפים כבר במאה ה- 10 למניינם, והתייר המפורסם מרקו פולו מעיד על מנהגם זה בשנת 1270. דה-ספינו מפלורנס שבאיטליה הכניס לראשונה את השימוש במשקפים באירופה, בשנת 1300 [25].

בתחילה ידעו להשתמש רק בעדשות קמורות לתיקון הראיה מקרוב. רק בתחילת המאה הט"ז למניינם הוכנסו לשימוש עדשות קעורות לתיקון ראייתם של קצרי ראיה. משקפים בי-פוקליות לשימוש משולב של קריאה מקרוב וראיה מרחוק הוכנסו לראשונה על ידי בנימין פרנקלין בשנת 1784. עדשות מגע ראשונות יוצרו על ידי פיק בשנת 1887.

במקורותינו מוזכרים שני מונחים, שמהווים מעין משקפים: עששית, שבדרך כלל הכוונה למנורה או פנס [26], או גוש של מתכת [27], אך יתכן ששימש גם כזכוכית לראיה [28]; אספקלריא, שבדרך כלל מקובל לפרש שהכוונה למראה [29], אך יש שפירשו שהכוונה למשקפים [30].

רקע מדעי

 

הגדרה מקובלת לעיוורון מעשי ('חוקי') היא: חדות ראיה מרכזית שאינה עולה על 20/200 בעין הטובה ביותר, ולאחר תיקון מירבי, או אם חדות הראיה טובה יותר מ-20/200, אך מוגבלת בשדה הראיה, כך שזווית הראיה הגדולה ביותר לא עולה על 20 מעלות. בישראל מוגדר העיוורון כמצב של היעדר ראיה מוחלט, או ירידה בחדות הראיה מתחת ל-3/60 בעין הטובה ביותר (מקביל ליכולת ספירת אצבעות ממרחק של 3 מטרים), או צמצום שדה הראיה לפחות מ-20 מעלות.

 

בשלהי המאה ה- 20 היו בעולם כ- 38 מיליון עיוורים, ועוד כ- 110 מיליון כבדי ראיה. כ- 80% מהם נמצאים בארצות מתפתחות, ומתוכם כשני-שלישים ניתנים למניעה.

בישראל פורסמו סקרים שונים על שכיחות העיוורון, אך המחקרים לא היו אחידים בהגדרת המצב. בשנת 1931, מתוך מיליון תושבים (יהודים וערבים) היו 19,076 עיוורים בעין אחת, ו- 8,172 עיוורים בשתי עינים. הסיבה לעיוורון היתה דלקות עינים חריפות, ובעיקר טרכומה, בכ- 75% מהמקרים, ורובם התעוורו מתחת לגיל 10 שנים; בשנת 1961 היה סך כל העיוורים בישראל 5,285, לפי ההגדרה של חדות ראיה פחות מ-3/60, אשר היווה שכיחות של 250/100,000; בסוף שנת 2000 היו רשומים במדינת ישראל 18,509 עיוורים, המהווים כ- 2.9 פרומיל מכלל אוכלוסיית ישראל.

 

מבחינה רפואית מתחלקות הסיבות לעיוורון לכמה קבוצות.

 

בארצות מתפתחות הסיבות השכיחות הן: זיהומים - הידועה בגורמים הזיהומיים לעיוורון היא גרענת (טרכומה), שמהווה סיבת עיוורון בכ-2 מיליון אנשים. חיידק זה הוא אנדמי באפריקה הצפונית, מזרח אגן הים-התיכון, וחלקים מאסיה, אפריקה ואמריקה הלטינית. גורם זיהומי שכיח אחר לעיוורון הוא מחלה טפילית, שהיא מחלה שכיחה במיוחד באפריקה המערבית, ופוגעת בעיקר בגברים מבוגרים; בעיות תזונתיות - הידוע הוא חוסר בויטמין א', אשר גורם ליובש הקרנית, והוא מהווה סיבה מרכזית לעיוורון של ילדים קטנים; וירוד.

בארצות מפותחות הסיבות לעיוורון הן מחלות של הרשתית, כולל מחלת הרשתית של פגים, ומחלות ניווניות של הרשתית; ברקית, היינו לחץ תוך-עיני מוגבר (גלאוקומה); מחלות עצב הראיה; מחלות קרנית; גידולים תוך-עיניים; דלקת הדמית; ועיוורון מלידה.

הקבוצה הגדולה ביותר לעיוורון היא זו שסיבתה בלתי-ידועה, והיא כוללת כ-50% ממקרי העיוורון בארצות מפותחות, וכ-75% מהמקרים בארצות מתפתחות.

הגורמים העיקריים לעיוורון בישראל, בשלהי המאה ה- 20, היו: ניוון הכתם הצהוב הקשור לגיל, ברקית, סוכרת, וקוצר ראיה גבוה, ניוון עצב הראיה, וירוד.

 

בשנים האחרונות הוכח, שמצבו השכלי של העיוור הוא בעיקרו תקין, בתנאי שבוחנים את מנת המשכל במבחנים מותאמים לעיוור. כמו כן הוכח, שמספר העיוורים הממשיכים בהשכלה גבוהה לא נופל באופן יחסי מזה שבאוכלוסיה בעלת ראיה תקינה.

 

הטיפול בעיוור כולל חינוכו בגיל הצעיר בבתי חינוך לעיוורים, המאפשרים הקניית הרגלים לעצמאות, וכן מוסדות להוראת מקצועות; לימוד קריאה וכתיבה בכתב ברייל, המבוסס על סידור ומיקום שונים של שש נקודות בולטות, כאשר צורות סידור שונות של נקודות אלו מאפשרות להרכיב את כל אותיות הא"ב ואת כל המספרים; ספריות מיוחדות לעיוורים, המכילות ספרים הכתובים בכתב ברייל, וכן רשמקולים המכילים הקלטות של ספרים. יש מהעיוורים הנעזרים בכלבי-הנחיה, שאומנו במיוחד למטרה זו. 

העיוור במקרא ובחז"ל

 

מצינו במקרא מספר אישים שסבלו מעיוורון, או מירידה משמעותית בחדות הראיה:

 

יצחק [31] - הסיבה לכהות ראייתו לפי הפשט בתורה היא זקנה. אכן לפי חז"ל היו גורמים אחרים לכך [32]; יעקב [33] - עיוורון מזקנה; בלעם [34] - והוא היה עיוור בעין אחת [35]; שמשון [36] - נתעוור על ידי הפלשתים בחבלה; עלי הכהן [37] - עיוורון מזקנה; אחיה השילוני [38] - עיוורון מזקנה; המלך צדקיה [39] - נתעוור על ידי הבבלים בחבלה. בירושלים בעת שלטון היבוסים היו עיוורים [40]. לעומת אלו, בשעה שנולד יצחק נתפקחו העיוורים [41], ובזמן מתן תורה נרפאו כל העיוורים, ולא היו אז סומים בבני ישראל [42].

 

מצינו מספר אישים בתלמוד שהיו עיוורים:

 

נחום איש גמזו [43] - נתעוור כעונש על אי מתן צדקה לעני בזמן; רבי דוסא בן הרכינס [44] - כנראה עיוורון מזקנה [45]; רב יוסף ורב ששת [46] - על סיבת עיוורונם יש מי שכתבו, שהם לא יכלו להרגיל עצמם בהתנהגות של פרישות שלא להסתכל לצדדים, ולכן סימו את עיניהם [47]; בבא בן בוטא [48] -  הורדוס סימא את עיניו; רב יהודה [49] - עיוורון מזקנה. כמו כן מוזכרים עיוורים אחדים שהיו בשכנותם של חז"ל, או שסידרו לפניהם משניות, אך שמם לא מוזכר בפירוש [50].

 

מצינו מספר אישים מחכמי ישראל לאחר חתימת התלמוד שהיו עיוורים:

 

רב יהודאי גאון, ראש ישיבת סורא, בעל הלכות פסוקות, מוזכר באיגרת רב שרירא גאון. חי בשנים ד"א תקפ-ד"א תרסה (820-905); חפץ בן יצליח, מאחרוני הגאונים. חי המחצית השניה של המאה ה10- למניינם; רבי יצחק סגי נהור, נכדו של הראב"ד, חי בסוף המאה הי"ב למניינם; רבי אליעזר ב"ר יואל הלוי (הראבי"ה), בעת זקנתו [51], חי בשנים ד"א תתק-ד"א תתקפה (1225-1140); רבנו שמחה ב"ר שמואל משפיירא, רבו של רבי יצחק אור זרוע [52], חי בשלהי המאה הי"ב למניינם. כמו כן מוזכרים דיינים מובהקים ומפורסמים שהתעוורו לעת זקנתם, כמתואר להלן.

 

מצינו במקרא ובחז"ל סיבות רבות לעיוורון:

 

רצון הקב"ה, ועונש משמים באופן כללי [53]; עונש על עבירות מוגדרות: לקיחת שוחד [54], התחזות כעיוור [55], התרשלות בהאכלת עניים [56], התנהגות בלתי הולמת בשעת תשמיש המיטה [57], וריבוי תשמיש [58]; חינוך קלוקל [59]; עונש בידי אדם - בעולם הנכרי הקדמון היה נוהג מקובל להעניש עבריינים ואויבים על ידי עקירת עיניהם [60]. אכן בדיני ישראל אין דבר זה מקובל כלל וכלל, ואף שכתבה התורה 'עין תחת עין' [61], כבר האריכו חז"ל [62], והאריכו חכמי ישראל בכל הדורות [63] להוכיח, שאין הכוונה לעקירת העין ממש, אלא לחייב את המזיק בתשלום ממוני. גישה זו היא בניגוד לעמדתם של הצדוקים והבייתוסים, שפירשו את פסוקי התורה כפשוטם [64]; חבלה ישירה בעין [65]; סיבות תזונתיות: מצינו בתלמוד רשימת מאכלים וצמחים, שנחשבו כגורמי עיוורון, כגון פת קיבר, שיכר חדש וירק חי [66], מלח סדומית [67], כותח הבבלי [68], יין מחבית [69], דג נונא [70]; רעלים חיצוניים [71]; היגיינה ירודה, כגון נגיעה בעין ביד לא נקיה [72], סירוק שיער יבש, ונעילת נעליים רטובות [73], הזנחת שיער הראש [74] (יתכן שהכוונה לכינמת הראש), מים מלוכלכים [75]. יש מי שכתב, שההיגיינה הירודה היוותה דרך להדבקה ולפיזור מחלת הגרענת (טרכומה), אשר היתה סיבה שכיחה לעיוורון, ועד היום מהווה סיבה בולטת לעיוורון בארצות מתפתחות; זקנה [76]; הסתכלות: המסתכל בדמות אדם רשע [77], והיינו דווקא להסתכל ולהתבונן ביותר בדמותו של רשע - אסור, אבל ראיה בעלמא - מותר [78], המסתכל בקשת, בנשיא ובכהנים [79]. בעניין הקשת, האיסור הוא דווקא הבטה והסתכלות מדוקדקת וממושכת, אבל ראיה חולפת מותרת, ולכן מסתכלים על הקשת ומברכים [80], ובעניין איסור ההסתכלות בכהנים בעת ברכת כהנים, היינו דווקא בזמן שבית המקדש היה קיים, שאמרו את השם המפורש [81], אבל בזמננו איסור ההסתכלות בכהנים הוא רק משום היסח הדעת [82], ויש מי שכתב, שאפילו ראיה קצת לא נהגו בה בזמן הזה זכר למקדש [83]. ומאידך, יש הסתכלות שדווקא מחזקת את הראיה, והיא הסתכלות על נרות שבת בשעת הקידוש [84]; בכי [85]; פסיעה גסה [86], והיינו פסיעה שהיא יותר מאמה [87], ומעניינת הקביעה המדעית, שהגדלת המהירות הזוויתית בין המשקיף לבין העצם הנשקף, גורמת לירידה בחדות הראיה, ויתכן שזהו ההסבר למאמר חז"ל; פגיעה במרכז המוחי של הראיה [88], והיינו עיוורון קורטיקלי; שד של עיוורון הנקרא שברירי [89].

ההסבר המדעי להרבה מהגורמים שנימנו על ידי חז"ל לא ידוע, אך יש לציין שגם כיום ידוע על גורמים תזונתיים ורעילים שיש להם השפעה על חדות הראיה.

 

חז"ל ציינו מספר תכונות שהעיוור נחון בהם בכשרון יתר, אולי כפיצוי על נכותו הראייתית:

 

תינוק סומא מכיר את אמו בריח ובטעם [90]; העיוור מכיר את אשתו על פי קולה [91]; לעיוור יש זכרון טוב [92]; לעיוור יש חוש שמיעה מפותח ומחודד [93].

 

אין צער גדול ואין יסורים גדולים וקשים כעיוורון העינים [94]. לפיכך, יחסה של היהדות לעיוור היה מאז ומעולם יחס של רחמים, חסד ועזרה. זאת בניגוד גמור ליחס התרבויות העתיקות לעיוור. ואמנם יש מי שציין זאת, שככל שהתרבות המערבית נוגעת בדבר, היסוד לרחמים והטיפול ההגנתי לעיוור, בניגוד ליחס אליו בתרבויות מקבילות אחרות, הונח על ידי העברים, וזה מצא את ביטויו בספרות היהודית הקדומה - בתנ"ך ובתלמוד:

 

התורה ציוותה 'ולפני עור לא תתן מכשל' [95], וברור שפשוטו של מקרא משמעו לאסור הכשלה פיסית של עיוור פיסי. אמנם חז"ל [96] הוציאו את המקרא מידי פשוטו, ודרשו שהכוונה לאסור מתן עצה לא הוגנת למי שעיוור באותו דבר מבחינה רוחנית, ובעקבות זאת הפך המושג 'לפני עיוור' למושג הלכתי המסמל הכשלה רוחנית, וסיוע בדבר עבירה [97]. יתר על כן, התלמוד מציין, שהצדוקים הם הדורשים פסוק זה כפשוטו [98]. אכן נחלקו הפוסקים והמפרשים אם אמנם יצא מקרא זה לגמרי מפשוטו, או שהוא כולל גם את הפשט וגם את הדרש [99]; וכן ציוותה התורה 'ארור משגה עור בדרך' [100], ופסוק זה לכל הדעות משמעו כפשוטו [101]; איוב ברצותו לתת דוגמא להתנהגות הולמת אמר - 'עינים הייתי לעור' [102]; אפילו אשמדאי ריחם על העיוור, והחזירו לדרכו [103]; היו אנשים מיוחדים שהדריכו את העיוור בדרכו, והם נקראו "מושכים" [104]; חז"ל אסרו להשליך אבנים בצידי הדרכים, מכיוון שדרך הרואים להלך באמצע הרחוב, ודרך העיוורים ללכת בצדדים, ויש חשש שהם ייכשלו באבנים [105]; מחז"ל היו שמחלו על כבודם, והלכו לבקר עיוור [106]; בית הלל התירו לשיר 'כלה נאה וחסודה' אפילו על כלה עיוורת [107]; כדי למנוע חרפה מהעיוור, קראו לו חז"ל בכינויים הפוכים, כגון סגי נהור, מאור עינים וכיו"ב; אין לקרוא לעיוור לעלות לתורה בפרשה המדברת על עיוורון [108]; חז"ל קבעו שעיוור חשוב כמת [109], במטרה לעורר עליו רחמים ולהתפלל עליו [110]; ההלכה מתייחסת לעיוור כבר-דעת וכאישיות שלימה - הוא בריא לכל דבר [111], ודבר זה הוא פשוט, אין צריך ביאור [112].

 

העיוורים השתמשו במקל, כדי לסייע לעצמם בהליכה [113]. 

כללים ועקרונות

 

מחלוקת תנאים היא, אם העיוור חייב באופן עקרוני במצוות אם לאו [114]. אכן, גם לשיטה הסבורה שהעיוור פטור ממצות, הדבר נובע מגזירת הכתוב, לדעתו, ולא מפני שהעיוור נחשב כחסר דעת, ובכך שונה יסוד הפטור שלו, לשיטה זו, מזה של החרש, השוטה והקטן. להלכה הכריעו רוב ככל הפוסקים [115] כדעת חכמים, שהעיוור חייב באופן עקרוני בכל המצוות, למעט קבוצות של מצוות שיבוארו להלן בפרטי הדינים, שבהם פטור העיוור בגלל גזירת הכתוב, או בגלל מגבלותיו הפיסיים. אכן יש שפסקו, שהעיוור פטור באופן עקרוני מכל המצוות [116]. ולשיטה זו - יש שכתבו, שהעיוור פטור דווקא ממצוות עשה שהזמן גרמן, אבל חייב במצוות עשה שלא הזמן גרמן [117]; יש שכתבו, שהפטור הוא רק ממצוות עשה, אבל במצוות לא תעשה חייב העיוור ככל אדם [118]; יש שכתבו, שלשיטה זו העיוור פטור גם ממצוות לא תעשה [119]; יש מי שכתבו, שלשיטה זו העיוור חייב על כל פנים בשבע מצוות בני נח [120]; יש הסוברים, שלשיטה זו העיוור חייב במצוות על כל פנים מדרבנן, ורק מן התורה הוא פטור מגזירת הכתוב [121]; ויש הסבורים, שהפטור לשיטה זו הוא אף מדרבנן, ואינו חייב אלא ממידת חסידות [122].

יש מי שחידש, שמחלוקת חכמים היא דווקא בפיקח שנתעוור, אבל סומא מלידה לכל הדעות פטור מן המצוות [123].

 

דיון הלכתי עקרוני נוגע לשאלה אם המצב של עיוורון הוא מצב של פיקוח נפש, ושאלה זו נוגעת בעיקר להלכות שבת ולהשתלת קרנית מהמת.

יש שדנו בשאלה זו בהתייחסות לדיני מחלות עינים בשבת. הלכה ברורה היא, שמחלות עינים נחשבות כמצב של פיקוח נפש [124]. אכן לא מוזכר בתלמוד ובראשונים מה הדין ביחס לחשש עיוורון, כאשר לא קיימת מחלת עינים חריפה, כגון כשמדובר בהתעוורות מסיבה לא ידועה, עיוורון עקב ירוד וכיוצ"ב. לפיכך - יש אומרים, שדווקא מחלת עינים שיכולה לפגוע באיברים אחרים יש לה דין של פיקוח נפש, אבל סכנת עיוורון אינה אלא בגדר סכנת איבר [125]; יש אומרים, שעיוורון הוא מצב של פיקוח נפש כמו כל מחלת עינים [126]; יש מי שכתב, שהדבר תלוי במחלוקת ראשונים, אם דווקא מחלות עינים הם בגדר פיקוח נפש, או גם שלילת ראיה היא מצב של פיקוח נפש [127]; ויש מי שכתב לחלק בין עיוורון שנובע ממחלת עינים חריפה, כגון זיהום או חבלה, שדינה כפיקוח נפש כדין המחלה היסודית המביאה לעיוורון, לבין עיוורון מסיבה לא ידועה או מחמת התנוונות העדשה או הרשתית, שאז דינה כסכנת איבר [128]. ומכל מקום אסור לעשות רפואה בשבת רק כדי להגביר את מאור עיניו [129].

יש שדנו בשאלה זו על פי מאמר חז"ל, שהעיוור נחשב כמת [130], שבפשטות משמע שהוא מצב של פיקוח נפש. אכן, אף שכך הוא פשטות הלשון, מכל מקום רוב הפוסקים אינם מחשיבים מאמר זה לקביעה בעלת משמעות הלכתית, שהרי נימנו באותו מאמר עוד שלושה החשובים כמת (עני, מצורע, מי שאין לו בנים), ובוודאי אין מצבם ההלכתי מוגדר כמצב של פיקוח נפש, ואין מאמר זה אלא בעל ערך מוסרי, כדי להתפלל על אנשים אלו [131].

יש שדנו בשאלה זו מכוח החשש שהעיוור יכול ליפול לאש או למים עקב עיוורונו, והרי זה חשש פיקוח נפש, ובכך הוא דומה לנכפה, שדינו מבואר כמצב של פיקוח נפש - יש שדימו שני מצבים אלו לחלוטין [132]; יש מי שחילק בין עיוור היושב במקומו שאין לו כל סכנה, לבין עיוור מהלך שדומה למצבו של הנכפה [133]; ויש מי שכתבו, שאין כל דמיון בין נכפה לעיוור, כי בנכפה ההתקף הוא פתאומי וללא שליטה, אבל העיוור מודע למצבו ויכול להיזהר [134].

עוד יש מי שכתבו כסניף, שמותר לחלל שבת כדי למנוע סכנת התעוורות, כי אם יתעוור ייאלץ להתבטל מתלמוד תורה, שהיא גדולה ממעשה, ובכגון זה אומרים חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה [135], אך יש מי שדחה שיטה זו [136].

 

בדרך כלל מוגדר העיוורון בהלכה כעיוורון מוחלט, אך יש הלכות שבהן גם עיוורון בעין אחת נחשב כפסול, ויש הלכות שגם ירידה בחדות הראיה, היינו כהות ראיה נחשבת כפסול [137].

 

מצינו בפוסקים דיונים פרטניים על מקומם של המשקפים ביחס להלכות שבהם ירידה בחדות הראיה פוסלת, דהיינו האם תיקון הראיה על ידי משקפים מועיל להחשיב את המרכיב אותם כרואה היטב לצורך קיום אותה מצווה:

 

באופן כללי יש מי שכתב, שהרואה בעזרת משקפים חייב בכל ברכה הקשורה בראיה [138], ואף שיש מי שחלק על כך [139], הרי שכיום אין מי שחולק על החיוב לברך בשם ומלכות כל ברכות הראיה, גם כשנזקק למשקפים; בדיקת חמץ יכול לעשות גם מי שמרכיב משקפים [140]; שוחט, אם רואה היטב עם משקפים, מותר לשחוט לכתחילה, אלא שיזהר שלא לשחוט בלא משקפיו [141], ויש מי שפקפק בכך [142]; מוהל הזקוק למשקפיים, אם ראייתו תקינה בעזרת המשקפים, יכול למול [143]; דיין לחליצה שמרכיב משקפים, יכול לשמש כדיין [144], ויש מי שכתב, שהמנהג להחמיר בראית רוק בחליצה [145]; כהן המרכיב משקפים, לא יכול לראות נגעים [146].

 

רוב ככל הפוסקים סבורים, שאין המשקפים מהווים חציצה בראיה ביחס לאותם הלכות שמקיימים אותם בראיה. לפיכך נחשבת הראיה בעזרת משקפים כראיה גמורה לעניין קריאת התורה, קריאת המגילה, ראיית פני זקן, ראיית הלבנה, ראיית האש במוצאי שבת ויום-הכיפורים, וכן כל הברכות שעל ידי ראיה [147]. כמו כן נחשבת ראית איסור דרך משקפים כראיה, כגון ראית ערווה [148].

 

בעניין הרכבת משקפים ויציאה בהם בשבת במקום שאין עירוב - יש שאסרו [149]; יש שהתירו דווקא אם המשקפים מהודקים היטב מאוזן לאוזן [150]; יש שהתירו רק אם המשקפים מועילים לו להילוכו [151], אבל משקפי קריאה אסור לצאת בהם [152], וכן משקפים לשם נוי [153]; ויש שהתירו לכל מי שרגיל ללכת במשקפים [154].

 

זכוכית של משקפים שנפלה ממקומה - יש אומרים, שמותר להשתמש בה, אבל אסור להחזירה למקומה במשקפים [155]; ויש אומרים, שאף מותר להחזירה למקומה [156].

 

מותר לנקות בשבת את זכויות המשקפים מהזיעה או האבק שעליהם, ואין בזה משום איסור מחיקה [157].

 

עדשות משקפים שבנויות כך שצבען מתחלף מבהיר לכהה בהתאם לדרגת השמש, מותר להשתמש בהם בשבת, ואין בזה משום צובע או משום מתקן כלי [158].

 

בענייני אורח חיים

 

יש מי שכתבו, שעיוור פטור ממצות ציצית [159]. דעה זו נידונה באריכות בפוסקים, ונדחתה מהלכה [160]. לפיכך, עיוור חייב במצות ציצית ככל אדם [161]. ולעניין ברכה - יש מי שכתב, שהעיוור לא יברך, משום שספק ברכות להקל [162], אך דעה זו נדחתה מהלכה, כי בדבר שיש בו מנהג ברור ופשוט, אין אומרים ספק ברכות להקל [163]. לפיכך, חייב העיוור לברך על הציצית אחרי שימשמש בידיו, או יבקש מאחר לבודקם [164].

 

יש מי שכתבו, שהעיוור יקח את הציציות בידו בשעת קריאת שמע, וינשק אותם, אבל לא יעבירם נגד עיניו, כי הדבר נראה כחוכא ואיטלולא [165]; ויש מי שכתבו, שגם עיוור יכול להעביר הציצית נגד עיניו, כי העברה זו היא לרמז בלבד, ולכן שווים בו הפיקח והעיוור [166].

 

העיוור חייב במצות תפילין [167].

 

יש אומרים, שהעיוור לא יברך ברכה ברכת פוקח עיוורים בברכות השחר בגלל מגבלתו הפיסית בנידון [168]; אך רוב הפוסקים הכריעו, שגם עיוור יכול לברך ברכה זו [169], שכן ברכות השחר לא נתקנו דווקא על האומרם, אלא מברכים שהקב"ה ברא צורכי העולם [170]. ויש מי שכתב, שמכל מקום אם בא העיוור לשאול, מורים לו שלא יברך ברכה זו, אבל אם הוא מברך מעצמו, אין מוחים בידו [171].

 

יש אומרים, שעיוור יכול להיות שליח ציבור [172], ואפילו הוא עיוור בשתי עיניו [173]. ולשיטה זו, יש מי שכתבו, שבימים נוראים אם יש שם מי שהוא הגון וראוי כיוצא בו, לא יעבור עיוור לפני התיבה, ואפילו עיוור בעין אחת [174], ומכל מקום אם כבר נתמנה כשליח ציבור, אין להעבירו מתפקידו זה [175], ויש מי שכתב, שגם בימים נוראים יכול העיוור להיות שליח ציבור לכתחילה [176]; יש מי שכתב, שעיוור אינו עובר לפני התיבה [177]; ויש מי שחילק בין שליח ציבור באקראי, שמותר גם לעיוור, לבין שליח ציבור קבוע, שעיוור פסול בכך [178].

 

עיוור מברך ברכת יוצר המאורות, ואפילו אם לא ראה מאורות מימיו, כי הוא נהנה במאורות שרואים אחרים, שיורוהו הדרך ילך בה [179].

 

יש מי שכתב, שעיוור מותר לקרוא קריאת שמע כנגד הערווה, כי אין הוא רואה אותה [180], אך רוב הפוסקים חולקים וסוברים, שלא מועיל מה שאינו רואה, אלא דווקא אם החזיר פניו, והפך כל גופו לצד אחר [181].

 

החיוב להתרחק מצואה בעת קריאת שמע חל גם על עיוור. לפיכך אם הצואה מאחריו, עליו להתרחק ארבע אמות ממקום שכלה הריח; ואם הצואה מלפניו, עליו להתרחק כמלא עיניו [182], והיינו שצריך לשער שיעור כמלוא עיניו של אדם בינוני [183]. דין זה נכון גם לקצרי ראיה, אבל אדם שראייתו חדה ביותר, לא ישער לפי אדם בינוני אלא לפי ראייתו [184].

 

עיוור המתפלל שמונה עשרה, ולא יודע לכווין את הרוחות, יכווין לבו לאביו שבשמים [185].

 

 

עיוור יכול להצטרף לזימון בברכת המזון, ואף אם הוא אחד מבני חבורה שאוכלת בבית אחד, וחבורה אחרת אוכלת בבית שני, אם יכולים לראות זה את זה - מצטרפים, והיינו אם מצבם כזה שאילו היתה לו יכולת ראיה, היה יכול לראות את החבורה השניה [190].

 

העיוור חייב לשמוע קריאת תורה וקריאת מגילה ככל אדם [191].

 

עיוור לא יכול להיות בעל קורא להוציא אחרים ידי חובת קריאת התורה, שכן הוא בהכרח קורא שלא מן הכתב [192]. אכן נחלקו הפוסקים אם העיוור יכול לעלות לתורה ולברך, כאשר אחר קורא [193] - יש אומרים, שעיוור לא יעלה לתורה, משום דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה, ואין הוא מוציא ידי חובת הציבור בקריאתו, אף על פי שהוא יודע את הפרשה בעל פה [194]; יש מי שכתבו, שבזמן הזה מותר לקרוא לעיוור לעלות לתורה, משום 'עת לעשות לה' הפרו תורתך' [195], ומפני שיש בעל קורא קבוע לכל העולים [196], וכן הכריעו גדולי האחרונים, שכבר פשט המנהג לקרוא לעיוורים לעלות לתורה, ועשו כן בפני גדולי עולם, ולא מיחו בידם [197]. ולשיטה זו יש מי שכתב, שמכל מקום לפרשת פרה ופרשת זכור נכון שלא לקרוא לתורה לכתחילה איש עיוור [198]; ויש שכתבו, שדין עליית עיוור לתורה תלוי במנהג המקום, ובצפת נהגו שאין עיוור עולה לתורה [199]. יש מי שחילקו בין עיוור תלמיד חכם שרשאי לעלות לתורה, לבין עיוור עם הארץ שגם בזמן הזה לא יעלה לתורה [200], ויש שכתבו שאין להבדיל ביניהם, וגם עיוור עם הארץ יכול לעלות לתורה בזמן הזה [201]. יש מי שכתב, שבמקומו נהגו להעלות עיוור לתורה רק בין הקרואים הנוספים [202], יש מי שכתב, שעיוור שהוא תלמיד חכם יחוש לעצמו שלא לעלות לתורה מחשש לברכה לבטלה [203], ויש מי שכתב, שמי שיכול לראות רק באמצע העמוד, לא יקראו לו לתורה לקריאה בראש העמוד [204].

 

בעניין קריאת ההפטרה, ובעיקר ביחס לנערים עיוורים המגיעים למצוות - יש מי שכתב, שמותר לו לקרוא ההפטרה, ובמיוחד במקומות שהציבור קוראים כל אחד לעצמם את ההפטרה [205].

 

מותר לעיוור להגיד בעל פה מזמורי תהילים, או שאר פרשיות מתנ"ך, אף על פי שאינם שגורים בפי כל [206].

 

כהן סומא באחת מעיניו, וכל שכן בשתי עיניו, לא ישא כפיו, ואם היה דש בעירו, היינו ששהה בעיר יותר משלושים יום - מותר, ואפילו הוא עיוור בשתי עיניו [207]; ויש מי שכתב, שפסול כהן עיוור לעלות לדוכן כשאינו דש בעירו הוא דווקא אם העיוורון מלווה בשינוי חיצוני ניכר במבנה העין, אבל אם העינים נראות רגילות, ורק ניטל מהם המאור, יכול לעלות לדוכן, אפילו לא דש בעירו [208]. אכן בזמנינו שהכהן מכסים פניהם וידיהם בטלית, יכול כל כהן עיוור לעלות לדוכן, ואפילו אינו דש בעירו [209].

 

עיוור המרגיש בתכונה סביב מלך ישראל - יש אומרים, שמברך את הברכה שנתקנה על הרואה מלך ישראל "ברוך שחלק מכבודו ליראיו" [210]; יש מי שכתב, שעיוור מלידה יברך בלא שם ומלכות [211]; ויש מי שכתב, שעיוור איננו מברך כלל את ברכת המלך [212].

 

עיוור העומד ליד קברות ישראל פטור מלברך ברכת "אשר יצר אתכם בדין וכו'" [213].

 

יש אומרים, שעיוור לא יברך ברכה זו בשם ומלכות, ונכון שישמע מפי אחר, ויצא ידי חובתו [214]; ויש אומרים, שהעיוור יכול לברך ברכה זו בשם ומלכות [215].

 

עיוור העומד ליד הכותל המערבי, או ליד מקום המקדש, פטור מקריעה [216].

 

יש אומרים, שעיוור יברך ברכה זו, כי ברכה זו נתקנה על בריאת העולם וחידושו [217]; יש אומרים, שאין העיוור מברך ברכת הלבנה [218], אלא יעמוד אצל החזן המברך, ויאמר לו שיכווין עליו, ויצא ידי חובתו בשמיעה [219], או יבקש מאחר שיוציאנו בברכת "אשר המאמרו ברא שחקים", ושאר האמירות שאומרים בעת קידוש הלבנה יכול לומר בעצמו [220]; ויש מי שכתב, שיברך בלא שם ומלכות [221].

 

מי שמרכיב משקפיים, יכול לברך ברכת הלבנה, אפילו אם אינו יכול לראות בלא משקפיו [222].

 

יש הסבורים, שהעיוור פטור מכל הברכות שנתקנו ביסודם על הראיה דווקא, ולא על הידיעה, אבל יכול הוא לברכם בלא שם ומלכות [223], ויש מי שחלק על כלל זה [224].

 

הרואה עיוור - אם הוא כזה מלידה, מברך "משנה הבריות", והיינו דווקא אם הוא עיוור בשתי עיניו [225], ואם הוא נתעוור לאחר לידתו, מברך "דיין האמת" [226]. אם הרואה אינו יודע אם העיוורון הוא מלידה או לאחר מכן, ספק איזה ברכה יברך [227].

 

עיוורת שמתגוררת לבדה יכולה להדליק נרות שבת ולברך עליהם, שהרי בעקיפין אף היא נהנית מהאור. אכן, אם יש לה בעל פיקח, לכתחילה עדיף שהוא ידליק ויברך; ואם אוכלת על שולחן אחד עם אנשים אחרים שהדליקו ובירכו, תדליק בלא ברכה, שהרי עיקר הטעם שכל אחת מברכת בנפרד על נרות שבת הוא משום שמחה יתירה שיש על ידי ריבוי נרות, אך לגבי עיוורת לא שייך טעם זה, וטוב אם תשמע הברכה ממי שמכווין להוציאה [228].

 

עיוור יכול לקדש בשבת, ואף להוציא אחרים ידי חובה, ואם יש שם פיקח - עדיף שיקדש הוא [229].

 

בדין קריאת שנים מקרא ואחד תרגום - יש מי שכתב, שהעיוור פטור מזה, וגם אינו חייב ללכת אצל אחר שיקרא לו ויוציאנו ידי חובתו [230], ויש מי שמשמע ממנו, שבזמן הזה שהתירו משום 'עת לעשות לה' הפרו תורתך', חייב העיוור לשמוע קריאת שנים מקרא ואחד תרגום, או שקורא בעצמו [231].

 

יש אומרים, שעיוור אינו יכול לברך ברכת מאורי האש בהבדלה, כי ברכה זו ניתקנה להנאה מן האור [232]; ויש אומרים, שגם העיוור יכול לברך ברכת מאורי האש [233]. ולשיטה זו יש מי שכתב, שאינו מוציא אחרים ידי חובתם [234]. ומכל מקום במוצאי יום הכיפורים כולם מודים שאין העיוור מברך ברכת בורא מאורי האש [235].

בעניין שאר ברכות ההבדלה - יש שכתבו, שהעיוור יכול לברכם, שהרי אין להם שום שייכות ליכולת הראיה [236]; ויש שכתבו, שהעיוור פטור מכל ברכות ההבדלה, ודי לו בהבדלה שבתפילה בלבד, וישמע ברכות ההבדלה מאחר [237].

 

מותר להדליק נר בשבת עבור יולדת עיוורת, שאף על פי שאין היא נהנית מהאור, הרי דבר זה מיישב את דעתה ומונע טירוף דעתה כשהיא יודעת שאחרות רואות יותר טוב ויוכלו לסייע לה [238], ואפילו אינה אומרת כלום, וגם המיילדת אינה אומרת כלום, מדליקים נר [239].

 

השימוש בכלב הנחיה לעיוור בשבת כרוך במספר איסורים: איסור מוקצה, ככל בעל-חיים [240]. אמנם בכלב שהוא עומד ומיוחד לשימוש כזה שצריכים לטלטלו, לא נחשב כמוקצה [241]; איסור מחמר ושביתת בהמתו. אמנם כיוון שהעיוור והכלב יחד נושאים את החבל, הרי זה כשניים שעשאוהו ופטורים, וכל שבחברו פטור אבל אסור, בבהמתו מותר לכתחילה [242]; החבל המשמש את העיוור הוא משא, ולכן יש לאסור במקום שאין עירוב. לאור כל זאת, יש מי שכתב, שמותר לעיוור להשתמש בכלב הנחיה בשבת, ומותר לו לצאת כך גם לרשות הרבים [243], ויש מי שהסתפק בדבר [244].

 

אסור לעיוור לצאת במקלו ביום-טוב, כי זה דרך חול ומהווה זלזול ביום טוב [245], והיינו דווקא לרשות הרבים או לכרמלית [246]. יש מי שכתב, שהיינו דווקא אם יכול ללכת גם בלא המקל, אבל אם אינו יכול ללכת אחרת - מותר, ואפילו בשבת [247]; ועוד יש מי שכתב, שהיינו דווקא בעירו של העיוור, שבה הוא מכיר קצת את דרכו, אבל במקום זר שאינו מכיר, מותר לצאת במקל [248]; ויש מי שכתב, שמעיקר הדין אסור לעיוור לצאת במקל בשבת וביום-טוב גם במקום שיש בו עירוב, משום זלזול בימים אלו, ואף אם קשה לו ללכת בלא המקל, אלא אם כן אי אפשר לו כלל ללכת בלא המקל, אך כבר נתפשט להיתר, ולכן אין למחות ביד המקילים, ובפרט בזמן הזה שאין כמעט רשות הרבים מן התורה [249].

 

עיוור חייב באמירת הגדה של פסח, והוא יכול להוציא אחרים ידי חובתם, ואפילו אם הוא עיוור מלידה [250]. יש מי שכתב, שמכל מקום איננו אומר "מצה זו, מרור זה", אלא "מצה שאנו אוכלים, מרור שאנו אוכלים" [251]; ויש מי שכתב, שכיוון שיכול להגביה את המצה, יכול לומר הנוסח הרגיל [252].

 

עיוור חייב בתקיעת שופר, ויכול להוציא אחרים ידי חובתם, ואם הוחזק להיות בעל תוקע קבוע, אין לסלקו ממינויו, גם אם יש בקי כמוהו [253].

 

אם יש בבית פיקח, לכל הדעות עדיף שהוא ידליק נרות חנוכה, ויברך ויוציא את העיוור ידי חובתו, וישתתף העיוור עמו בפרוטה; וכן אם יש לו אשה, אשתו מדלקת עבורו; ואם אין מישהו אחר בבית שיכול להדליק נרות חנוכה - יש אומרים, שיכול העיוור להדליק הנרות ולברך עליהם, שהרי נר חנוכה אסור בהנאה [254], ויכול להוציא אחרים ידי חובתם [255], ויש מי שכתב, שמנהג ירושלים שהסומא מדליק בברכה [256]; ויש אומרים, שידליק על ידי סיוע של אדם אחר, אך בכל מקרה לא יברך העיוור על נרות חנוכה, מכיוון שעיקר פרסום הנס הוא הראיה של הנרות, ואין צריך לומר שאין העיוור מוציא אחרים ידי חובת הדלקת נרות חנוכה [257].

 

בענייני יורה דעה

 

עיוור לא ישחט לכתחילה, אבל אם שחט, שחיטתו כשרה [258]; ואם אחרים רואים אותו - יש אומרים, שיכול לשחוט לכתחילה [259]; ויש אומרים, שגם במצב זה לא ישחוט לכתחילה [260], ויש מי שכתב, שמימינו לא שמענו ולא ראינו שיניחו לסומא לשחוט [261]. יש מי שכתב, שצריך אחר לבדוק את הסימנים לאחר השחיטה, ואם העיוור בדק בעצמו במשמוש יד - כשר [262]. יש מי שכתב, שעיוור מלידה אפילו בדיעבד אסור לאכול משחיטתו [263]; ויש מי שכתבו, שאין הבדל בין עיוור מלידה לבין מי שהיה פיקח ונסתמא, ובכל מקרה שחיטתו כשרה בדיעבד [264].

 

שוחט אינו פסול אלא אם הוא עיוור בשתי עיניו, אבל מי שהוא עיוור רק בעין אחת, שחיטתו כשרה לכתחילה, ואפילו למהדרין מן המהדרין [265].

 

מי שאיננו עיוור גמור, אלא שכהו עיניו - יש מי שכתב, שמותר לשחוט לכתחילה [266], ויש שאסרו לכתחילה [267].

 

עיוורת נידה יכולה לבדוק עצמה אם היא טהורה או טמאה, אלא שצריכה להראות לפיקחת [268].

 

אסור לאשת עיוור להחזיק בידו ולהוליכו בזמן שהיא נידה, ואפילו אם יש הפסק בגד ביניהם; אבל מותר לה בשעת הדחק להוליך את בעלה העיוור כשהם אוחזים בשני קצות מקל או חבל [269]; אכן אם היא רואה שבעלה העיוור עלול ליפול או להתנגש בקיר וכיו"ב, יכולה היא לגעת בבגדו ואפילו בגופו [270], אך כל זה דווקא אם יוצא העיוור לדבר הכרחי, אבל אם יוצא רק לטיול שאינו הכרחי, ויש לחוש שאשתו נידה תצטרך לגעת בו - אסור [271]. דינים אלו נכונים גם כאשר האשה הנידה היא העיוורת, ובעלה צריך להוליכה [272].

 

הנודר הנאה "מרואי החמה", אסור גם באנשים עיוורים; הנודר הנאה "מן הרואים", מותר בעיוורים [273].

 

יש אומרים, שעיוור חייב לקום רק מפני אביו, אמו ורבו, אבל לא בפני סתם זקן ותלמיד חכם [274]; ויש אומרים, שחייב העיוור לקום גם בפני סתם זקן ותלמיד חכם [275].

 

ואם הזקן הוא העיוור - יש מי שכתב, שאין חייבים לקום מפניו, כי אין הוא רואה ממילא שמכבדים אותו [276]; ויש מי שכתב, שאף אם הזקן הוא עיוור, חייבים לקום מפניו, ובוודאי שחייב בן לקום בפני אביו העיוור [277].

 

אב שהוא עיוור חייב למול את בנו ככל אדם [278]. וכן אם התינוק הוא עיוור, חייב האב למולו ככל תינוק [279]. אכן אם המוהל הוא עיוור, אסור לו למול, שמא יפגע באיבר של הנימול [280].

 

אב עיוור חייב לפדות את בנו ככל אב [281].

 

כהן עיוור מותר לפדות את הבכור [282].

 

גוי שהוא עיוור, ובא להתגייר, מקבלים אותו לכל הדעות [283].

 

עיוור יכול להפריש חלה, ואפילו לכתחילה [284].

 

עיוור איננו כשר לכתחילה לתרום תרומות ומעשרות, שמא יפריש מן הרעה על הטובה, מכיוון שאינו רואה, אבל בדיעבד אם תרם - תרומתו תרומה [285]. ובזמן הזה יכול עיוור לתרום אפילו לכתחילה, אבל לא יכול להפריש מעשר ראשון [286].

 

עיוור שקצר או עימר את שדהו, ושכח קמה או עומר, יש בזה דין שכחה [287].

 

בכור בהמה שנסמית עינו, הרי זה מום קבוע, ומותר בשחיטה ובאכילה על פי שלושה בני הכנסת [288], והיינו שאינו רואה בעינו, אף על פי שאין מום חיצוני ברור, כמו חטיטה בעין [289].

 

עיוור העומד בשעת יציאת נשמה, אף שמרגיש בתכונה מסביב ברגע יציאת הנשמה, אינו חייב לקרוע [290], אבל אם מדובר באחד משבעה קרובים שחייב להתאבל עליהם, גם העיוור חייב לקרוע עליהם [291].

 

בענייני אבן העזר

 

עיוור מותר באשתו, ואין חוששים למכשול למרות אי ראייתו אותה, בגלל טביעת עין של הקול [292], שנותן דעתו להכירה בקולה [293], ומותר לעיוור לסמוך על טביעת קול שיש לו באשתו אף בלילה הראשון [294], וכן מותר גם עם הארץ עיוור באשתו על סמך טביעת קול שיש לו בה [295].

 

בדין האיסור לאיש ללכת אחורי אשה [296] - יש מי שכתב, שדין זה לא חל עיוור [297]; ויש אומרים, שהדין חל גם ביחס לעיוור, ואם הוא יודע שאשה הולכת לפניו, אסור לו ללכת אחריה [298].

 

כלה עיוורת נחשבת כמום שהחתן יכול לבטל בגללו את השידוכין, ויש מי שכתב, שגם קצרת ראיה ביותר נחשבת כמום לבטל השידוכין [299].

 

איש עיוור בשתי עיניו, שהאשה לא ידעה על כך לפני הנישואין, הרי אלו קידושי טעות, ואין האשה צריכה גט כלל [300].

 

עיוור כשר להיות שליח לקדש אשה [301], אך על כל פנים צריך שיכיר את האשה בטביעות קול [302]; ויש מי שכתב, שדווקא אם גם המשלח הוא עיוור, מועילה שליחות העיוור לקדש את האשה, אבל אם המשלח פיקח, ספק אם תופסת שליחותו של העיוור [303].

 

בתולה שהיא עיוורת, יש לה טענת בתולים, בין טענת פתח פתוח, בין טענת דמים, וכתובתה מאתיים ככל בתולה [304].

 

המאנס או המפתה בתולה עיוורת, קונסים אותו משקל חמישים סלעים, ככל דין אונס ופיתוי של נערה בתולה [305].

המוציא שם רע על אשתו עיוורת בתולה, חייב כלפיה ככל דיני מוציא של רע על בתולתו [306].

 

אשה מינקת שנתגרשה, וכבר הניקה והתינוק מכיר אותה, כופים אותה להמשיך ולהניק את התינוק, ואפילו התינוק עיוור [307]. הטעם: התינוק מכיר אותה בריחה ובטעמה, ויש סכנה בהפרשתו ממנה.

 

איש שנתעוור לאחר הנישואין, אין כופים אותו לגרש את אשתו, ואם אינה רוצה לדור עמו, תצא בלא כתובה [308]. יש אומרים, שדין זה הוא דווקא אם נתעוור בעין אחת, אבל אם נתעוור בשתי עיניו, כופים אותו לגרש את אשתו [309]; ויש אומרים, שאין כופים עליו לגרשה, אפילו נתעוור בשתי עיניו [310].

 

אשה שנתעוורה בשתי עיניה, ורוצה הבעל לגרשה, והיא איננה מסכימה - יש מי שכתב, שאין לכופה לקבל גט, ואין להתיר לבעל לזרוק לה גט בעל כורחה, ואין להתיר חרם דרבנו גרשום בהיתר מאה רבנים שישא הבעל אשה אחרת [311]; ויש מי שכתב, שניתן לכפות עליה גירושין על ידי היתר מאה רבנים [312].

 

עיוור כשר מעיקר הדין להיות שליח להולכת הגט [313], אלא שבחוץ לארץ, שצריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם, אם לא רואה באותה שעה, פסול להיות שליח להולכת הגט [314]. ואם נכתב ונחתם בפניו כשהיה פיקח, ואחר כך נסתמא, הרי זה אומר בפני נכתב ובפני נחתם, ונותנו לאשה, אך על כל פנים צריך השליח העיוור להכיר את האשה בטביעת קול [315]. ואם יש עדים שהבעל מסר לעיוור זה את הגט לגירושין, הרי הוא כשר לשליחותו, וצריך למסור לה הגט בפני עדים אלו [316].

 

יבם שהוא עיוור, רשאי לייבם [317], אך נחלקו הפוסקים ביחס לחליצה - יש אומרים, שהוא כשר לחלוץ לכתחילה [318]; ויש אומרים, שלא יחלוץ לכתחילה, כי היבם צריך לראות את הרוק [319], והיינו דווקא בעיוור בשתי עיניו [320]. אם יש אח אחר שהוא פיקח, יחלוץ הוא ולא העיוור [321]. ואם אין אחר אלא העיוור - יש אומרים, שלכתחילה לא יחלוץ, שהרי אפשר בייבום [322], ויש אומרים שבמקרה כזה מותר, כדי שלא תתעגן, והוא גם לדעת הסוברים שלכתחילה לא יחלוץ, כי אין לך דיעבד גדול מזה [323].

 

בענייני חושן משפט

 

עיוור, אפילו באחת מעיניו, פסול להיות דיין בסנהדרין הדן דיני נפשות [324], וכן פסול הוא לדון דיני ממונות הזקוקים לדיין סמוך [325].

בדין דיין עיוור בדיני ממונות שלא צריכים דיין סמוך, אם הוא עיוור רק בעין אחת, הרי הוא כשר [326]; ואם הוא עיוור בשתי עיניו - יש אומרים, שאף בזה הוא כשר [327]; ויש אומרים, שבמצב זה הוא פסול [328]. ובדיעבד אם דן דיין עיוור בדיני ממונות - יש אומרים שאפשר לסמוך על המכשירים, ודינו דין [329]; ויש אומרים, שגם בדיעבד פסול, ואפילו היה פיקח בתחילת דין, ונסתמא קודם גמר דין - פסול [330].

אמנם כבר פשט המנהג, שדיינים עיוורים דנים בדיני ממונות, ובעיקר דיינים שהתעוורו לעת זקנתם, אשר המשיכו לדון בדיני ממונות [331].

 

דיין שכהו שתי עיניו פסול לדין, כמו מי שעיוור בשתי עיניו [332]. ומכל מקום ברור שאם על ידי תיקון משקפים ראייתו תקינה, יכול להיות דיין בסנהדרין.

 

עיוור פסול להיות דיין לחליצה [333]. יש אומרים, שפסול דיין לחליצה הוא דווקא בעיוור בשתי עיניו, אבל העיוור בעין אחת, כשר להיות דיין לחליצה [334]; ויש מי שכתבו, שגם עיוור בעין אחת, פסול כדיין בחליצה [335]. לשיטה זו - יש מי שכתבו, שהפסול הוא אפילו בדיעבד [336], אבל אם נישאת כבר, או שהלך היבם למרחקים, כדאים הם המכשירים לסמוך עליהם בשעת הדחק [337]; ויש מי שכתב, שהפסול בעיוור בעין אחת הוא רק לכתחילה [338]. ואם כהו עיניו - יש מי שכתב, שדינו כסומא בעין אחת, ולא יהא דיין לחליצה [339]; ויש מי שכתב, שכבר נתפשט הדבר להיתר [340].

 

עיוור פסול להיות עד [341]. יש אומרים, שפסול העיוור להעיד הוא מן התורה, והוא פסול אף על פי שהוא מכיר את הקול ויודע את האנשים, מכיוון שפסול הסומא לעדות הוא פסול בגופו; ויש אומרים, שפסול העיוור להעיד הוא מדרבנן, מכיוון שפסול הסומא להעיד הוא טכני-פיזי בלבד [342].

 

יש מי שכתב, שאף מי שרואה מעט, אבל אינו יכול להבחין בין איש לאיש כשהוא מסתכל בהם, פסול לעדות מן התורה [343].

 

אם היה תחילתו או סופו בפסלות, כגון שהיה פיקח בתחילת העדות ונסתמא, או שהיה עיוור בתחילת העדות ונתפתח, עדותו פסולה מן התורה, ואפילו יכול לכווין ולדייק בעדותו בעת שהוא עיוור; אבל אם היה תחילתו וסופו בכשרות, כגון שהיה עיוור ונסתמא וחזר ונתפתח, עדותו כשרה [344].

 

יש מי שכתב, שאם העדות היא בדבר שאנו צריכים בו רק הודעה על מה שהיה, כגון שבפניו הלווה פלוני לפלוני, או שחבל בו, ואחר כך נסתמא, אף על פי שבסוף לא נתפתח, עדותו כשרה [345]; ויש מי שחילקו בין עדות ממון לבין עדות קרקע [346].

 

עיוור באחד מעיניו, כשר אף לכתחילה להיות עד [347].

 

העיוור הוא כבריא לכל דבריו במקחו, בממכרו ובמתנותיו [348].

 

אם נפל אדם לבור ומת, ואפילו הוא עיוור, בעל הבור פטור [349]. והטעם: או מפני שהוא גזירת הכתוב לפטור כל אדם, או מפני שהעיוור נחשב כבר-דעת, והיה לו להיזהר בהילוכו, ולכן דינו כמו הפיקח; ואם נפל לבור וניזוק ולא מת, חייב בעל הבור בתשלומי נזקו [350]. ובבהמה שנפלה לבור ומתה או ניזוקה, אם היא עיוורת, בעל הבור חייב [351].

 

עיוור שבייש אחרים, חייב ככל אדם [352]; וכן מי שמבייש את העיוור - חייב, כי הוא מרגיש בדבר ונפגע ככל אדם [353].

 

מי שנחבל בעינו, ואמר שנסמית עינו והוא עיוור - יש אומרים, שאינו נאמן, ואינו נוטל הנזק עד שיעברו ימים רבים, ויהיה מוחזק שאבד מאור עיניו [354]; ויש אומרים, שאם אינו יכול להערים כל ימיו - נאמן מיד [355].

 

בעניינים עתידיים

 

כהן עיוור, בין בשתי עיניו, ובין באחת מעיניו, וכן כהן שכהה מאור עיניו, פסול מלעבוד במקדש, ואפילו אם אין רואים כל שינוי במבנה העינים [356].

 

כהן עיוור באחת מעיניו, וכהן שכהה מאור עיניו, פסולים לראות נגעים [357]. יש אומרים, שדווקא אם כהו שתי עיניו, או שנתעוור לגמרי בעין אחת, פסול לראית נגעים, אבל אם כהתה רק עין אחת - כשר [358], ויש מי שחולק [359]. יש אומרים, שאם חכם פיקח שאינו כהן ראה את הנגע, יכול כהן עיוור לומר טמא או טהור [360].

 

עיוור איננו סומך על ראש קרבנו [361], והוא מגזירת הכתוב. והיינו דווקא עיוור בשתי עיניו, אבל עיוור בעין אחת - סומך [362].

 

עיוור אפילו באחת מעיניו, פטור ממצות ראיה [363], ומקרבן חגיגה [364], וממצות הקהל [365]. יש הסבורים שדווקא עיוור בשתי עיניו פטור מחגיגה, אבל עיוור בעין אחת, אמנם פטור מראיה, אך חייב בחגיגה [366]. קטן עיוור - אביו פטור מלחנכו במצוות ראיה [367], ויש מי שהסתפקו לעניין הבאתו להקהל [368]. ומי שכהו עיניו, חייב במצות ראיה [369].

 

אין האשה ראויה לשתות מים המאררים כשהיא סוטה אם הבעל עיוור, או האשה עיוורת, אף על פי שהבעל והאשה רוצים בכך, אלא יוצאת בלא כתובה משיבואו עידי סתירה אחר עידי קינוי, ותיאסר על בעלה לעולם [370]. יש שדנו בשאלה, אם דין זה הוא בעיוורים בשתי עינים דווקא, או גם בעיוורים בעין אחת [371].

 

אינו נעשה בן סורר ומורה אם אביו או אמו הם עיוורים [372]. והוא גזירת הכתוב ממה שנאמר 'זה' [373], ומצינו בהרבה מקומות שהמילה 'זה' מראה באצבע [374]. ויתכן הטעם לגזירת הכתוב, שאם ההורים הם בעלי מומים, אין הם יכולים לחנך את ילדיהם כראוי, ולכן אין להעניש את הבנים בחומרת העונש של בן סורר ומורה [375].

 

ספק טומאה של עיוור ברשות היחיד טמא, ככל אדם שיש בו דעת לישאל, כי העיוור נחשב כבר-דעת [376].

 

המעביר את בנו העיוור למולך, פטור [377].

 

עיוור שעבר על לאו שחייבים עליו מלקות, לוקה [378].

 

עיוור שהרג בשוגג, אינו גולה לעיר מקלט [379].

 

עיוור שעבר במזיד ובהתראה על איסור שיש בו חיוב מיתת בית דין, חייב במיתת בית דין [380].

 

מקורות והערות

 

[1] ראה להלן בפרטי דינים. וראה - א. שטינברג, תחומין, ג, תשמ"ב, עמ' 186 ואילך; [2] שמות ד יא; ויקרא כא יח; דברים כח כט ועוד; [3] רש"י בכורות מד א ד"ה עיור. ולכאורה קשה על כך מפסוק מפורש בישעיה מג ח - הוציא עם עור ועינים יש, אלא ששם עיוור בא בהשאלה, ועדיין צ"ע; [4] אברבנאל ויקרא כא יז; [5] דברים כח כח; זכריה יב ד; [6] ויקרא כב כב. וראה רש"י, א"ע, ומלבי"ם שם; [7] העמק דבר, דברים טו כא; [8] בראשית יט יא; מל"ב ו יח; [9] רש"י בראשית שם; [10] מדרש שוחר טוב, הובא בתו"ש בראשית פי"ט אות סב. ובתרגום יונתן כתב 'חוודרוריא', וביאר בערוך ע' חוור שהוא קטארטא בלע"ז, ואולי הכוונה לירוד; [11] אונקלוס תירגם 'שברריא', וראה גיטין סט א; יומא פח ב ברש"י ד"ה שברירי; פסחים קיב א ברשב"ם ד"ה שברירי. וכן משמע מפירושיהם של א"ע, רלב"ג ומושב זקנים עה"פ בראשית שם. וזהו משמעו של המושג גם בעברית שבימינו. פרויס בתרגומו האנגלי של רוזנר, עמ' 269, הע' 139 כתב, ששורש המושג 'סנורים' הוא מלשון 'נור', שהוא אור, ומכאן השימוש בלשון סגי נהור. וראה רש"י ע"ז יב ב ד"ה איזדהר, שתירגום סנורים הוא שברירי, והוא שם של שד, עיי"ש; [12] בראשית כז א; משנה נגעים ב ג; בכורות מד א; [13] תרגום אונקלוס בכל מקום; [14] תרגומי יונתן וירושלמי; [15] חגיגה ה ב; [16] ירושלמי שבת א א; שקלים ב ה; [17] ברכות נו א; שם נח א; ירושלמי פאה ה ה; ירושלמי שקלים ה ד; ירושלמי כתובות א א; שם יא ג; בראשית רבה ל י; ויקרא רבה לד יג; [18] בראשית כא יט; שמות ד יא (וראה בא"ע שם); שם כג ח; ישעיה לה ה; [19] ראה במו"נ ח"א פ"ב; [20] ראה ב"ב קכח א; [21] ב"ב שם; [22] ראה - ישעיה מב יט; שם מג ח; [23] ולבי ראה הרבה חכמה ודעת - קהלת א טז; ראיתי חכמה - קהלת ט יג. וראה דעת מקרא, קהלת ב ג, הע' 26*; [24] ראה - ויקרא כא יח; שם כב כב; ירמיה לא ז; מלאכי א ח. ומה שבדברים טו כא מוזכר העיוור לאחר הפיסח - שם מדובר בבעלי חיים, ויתכן שבהם המום הזה היה שכיח פחות. אמנם ראה בהעמק דבר, דברים טו כא, שהסיבה להקדמת עיוורון באדם הוא מפני חשיבות הראיה, בעוד שבבהמה חשובה יותר יכולת ההליכה. גם העובדה שבתפילות 'יקום פורקן' שבמוסף בשבת (תפילה שנתחברה בבבל, אחרי חתימת התלמוד, ומוזכרת במרדכי פ"ק דשבת, ובבעל המאור על המשנה בעירובין נט א) מנוסחת בקשה ל'בריות גופא' באופן כללי, ו'לנהורא מעליא' כפרט בריאותי יחיד, מלמדת על שכיחותו וחומרתו של מום זה - ראה א. שטינברג, תחומין, ג, תשמ"ב, עמ' 186 ואילך; [25] ראה תפא"י כלים פ"ל בועז אות א; [26] כגון שבת כג א, וכן מתרגם רש"י במקומות שונים, כגון ברכות כה ב; שבת שם; שבת מד א; ר"ה כד א; [27] כגון שבת קנד ב; עירובין פו א; יומא לד ב; סנהדרין קח ב. ובמקומות אלו תירגם רש"י משי"ש, שפירושו גושים; [28] ראה רש"י תהלים ו ח; שם לא י; [29] כגון יבמות מט א; [30] ראה פיהמ"ש לרמב"ם כלים ל ב; תויו"ט שם. וראה בשו"ת יביע אומר ח"א חאו"ח סי' ז אות ג. אך ראה בתפא"י כלים, פ"ל, בועז אות א, שלא יתכן לפרש כן, כי בימי חז"ל, ואפילו בימי הרמב"ם, טרם הומצאו המשקפים; [31] בראשית כז א; [32] ראה מגילה כח א. וראה רבנו בחיי בראשית כז א, ובהרחבה בתו"ש בראשית פכ"ז אות' ג-יב; [33] בראשית מח י; [34] במדבר כד ג; [35] סנהדרין קה א; נידה לא א. וראה במפרשי התורה שם, שאין למונח 'שתם העין' אח במקרא, ולפיכך יש שפירשו מלשון 'סתום', ויש שפירשו מלשון 'פתוח', ומכל מקום יש ראיה שבלעם ראה רק בעין אחת - ראה פירש"י עה"פ, ורש"י סנהדרין שם. וראה גם רש"י ע"ז סט א ד"ה ותיגוב; [36] שופטים טז יב. וראה סוטה ט ב; [37] שמו"א ג ב; [38] מל"א יד ד; [39] מל"ב כה ז; ירמיה נב יא; [40] שמו"ב ה ו. אכן לפי המפרשים שם, אין הכוונה לעיוורים ממש, וכן משמע מפרקי דר"א פל"ו; [41] תנחומא וירא לז; [42] מכילתא שמות כ טו; ויקרא רבה יח ד; במדבר רבה ז א. וראה במדבר רבה יח יח, שמי שסומא שטבל בבארה של מרים נתרפא; [43] תענית כא א; [44] יבמות טז א; [45] "עיניו קמו", ופירש"י שם ד"ה קמו, עמדו מלראות. אמנם יש מי שפירש שהכוונה לצניחת העפעפים - ראה פ.א. אברהם, הרפואה פח:333, 1975; [46] ב"ק פז א; [47] תשובות הגאונים, שערי תשובה סי' קעח. וראה עוד סיבות לעיוורונם בסדר הדורות ח"ב ע' רב יוסף; רגמ"ה, סוף מס' מנחות; רש"י בס' האורה עמ' 5; רמב"ן ור"ן קידושין לא ב; [48] ב"ב ד א; [49] גיטין יט ב, וברש"י ד"ה רב יהודה; [50] ראה - ביצה טז ב; חגיגה ה ב; יבמות קכא א; גיטין סח ב; קידושין סו א; סנהדרין לד ב; ירושלמי סוף פאה; ירושלמי שקלים ה ד; [51] ראה שו"ת או"ז ח"א סי' תשנז; [52] ראה שו"ת או"ז ח"א סי' תשסד; [53] שמות ד יא - מי שם פה לאדם וגו', או עור הלא אנכי ה'; דברים כח כח - יככה ה' וגו' ובעורון; סוטה לו א - הצירעה סימאה עיניהם של אנשי כנען; תנא דבי אליהו זוטא, ג - אין עיניהם של בני אדם כהות בחצי ימיהן אלא מתוך דרכיהם. גם בעלי חיים מתעוורים ברצון ה' - ראה זכריה יב ד; [54] שמות כג ח; דברים טז יט. וראה מכילתא שמות שם. וראה מהרש"א כתובות קה א, שהכוונה גם לסמיות הדעת מבחינה רוחנית, וגם לכהות הראיה מבחינה פיסית; [55] משנה פאה ח ט; תוספתא פאה ד יד; אבודר"נ ג א. וראה בתפא"י על המשנה פאה שם, שאף מי שעושה עצמו עיוור בעין אחת - נענש; [56] תענית כא א. וראה בחי' מהרש"א, ובהגה' היעב"ץ שם; [57] נדרים כ א; טושו"ע או"ח רמ ד; [58] רמב"ם דעות ד יט; טושו"ע או"ח רמ יד; [59] כל המעמיד בן רשע או תלמיד רשע, גורם לו שיכהו עיניו מלראות בחייו - תנחומא, תצא, ד; [60] שמשון - שופטים טז יב; צדקיה - מל"ב כה ז; ירמיה נב יא. וכן רצה נחש העמוני להעניש את בני יבש גלעד - יב ב; בבא בן בוטא - ב"ב ד א; [61] שמות כא כג-כד; ויקרא כד יט-כ; [62] ב"ק פד א; [63] ראה - תו"ש מילואים לכרך יז, אות יא; שם שמות פכ"א אות' תלו-תמט; ק. כהנא, המעין, ד, תשכ"ד, עמ' 12 ואילך; אנציקלופדיה תלמודית כרך יב, ע' חובל, עמ' תרצג; [64] ראה מגילת תענית פ"ד, הובא בתו"ש שמות פכ"א אות תמח; [65] ראה תיאורים שונים - ויקרא רבה ח א; שם לא ד; במדבר רבה ז א. כמו כן יש לציין את דיני עבד היוצא לחפשי אם אדונו הכהו על עינו וסימאה - קידושין כד ב; רמב"ם עבדים ה ד; [66] עירובין ה ח; [67] עירובין יז ב; [68] פסחים מב א; [69] פסחים קיא ב; [70] נדרים נד ב; [71] כחול העין מארמי - נידה נה ב. מאידך מצינו בחז"ל רשימת מאכלים המחזקים את הראיה - אספרגוס (ברכות נא א), תרדין (עירובין כט א), פת נקיה בשר ושמן ויין ישן (פסחים מב ב), דבש (יומא פג א), מיני פירא (סנהדרין יז ב); תאנים (קהלת רבה ה יא). וראה בחולין מט א, שתרופה העשויה מריאות אווז מועילה למאור העינים; [72] שבת קח ב; [73] פסחים קיא ב; [74] נדרים פא א - עירבוביתא דרישא; [75] גיטין סט א; [76] שבת קנב א; תנחומא מקץ ז. ולעומת אלו מציינת התורה שעיני משה לא כהו למרות זקנתו - דברים לד ז; [77] מגילה כח א; [78] מג"א סוסי' רכו; [79] חגיגה טז א; [80] אבודרהם, ברכות השבח וההודאה, בשם הרא"ש; [81] חגיגה, שם; [82] תוס' חגיגה שם ד"ה בכהנים; [83] מ"ב סי' קכח סקפ"ט. וראה עוד - א. שטינברג, תחומין, ג, תשמ"ב, עמ' 186 ואילך, הע' 77; [84] שבת קיג ב, ושם קנא ב. וראה רמ"א או"ח רעא י, ומ"ב שם סקמ"ח; [85] שבת קנא ב; [86] שבת קיג ב; פסחים קיג א; כתובות קיא א; [87] רש"י שבת שם. וראה מג"א סי' שא סק"ב; [88] תוספתא ב"ק ט ט; [89] פסחים קיב א; גיטין סט א. וראה שם, דרכי מניעה בפני שד זה, ושיש שברירי של יום ושברירי של לילה; [90] כתובות ס א. וראה בדרכ"ת סי' צח סק"ז, שבדין תערובת איסור מין בשאינו מינו, מועילה גם טעימת גוי עיוור; [91] גיטין כג א; [92] תיאור על עיוורים שהיו מסדרי המשניות והברייתות לפני האמוראים - ראה לעיל; [93] קידושין לא ב - רב יוסף הכיר את צעדי אמו; ברכות נח א - רב ששת הבחין בתכונה סביב הופעת המלך. וראה ביצה יד א. מאידך קובעת הגמרא, שסומים אוכלים ואינם שבעים, כי אין הם רואים את מאכלם - יומא ד ב; בראשית רבה סה ט. וראה תו"ש בראשית פכ"ז אות כו; שם שמות פט"ז אות סב; [94] מדרש שוחר טוב סי' קמו; [95] ויקרא יט יד; [96] תו"כ ויקרא שם; [97] ראה ע"ז ו ב, וראה בשד"ח מערכת וא"ו כלל כו, באריכות רבה בל"ה סעיפים; [98] נידה נז א. וראה רש"י חולין ג א ד"ה ואפילו; [99] ראה משל"מ מלוה ולווה ד ו; הרא"ם ויקרא יט יד; קרבן אהרן על תו"כ קדושים פרשתא ב פיס' יד; הגר"י פערלא על סה"מ לרס"ג ח"ג ל"ת נג; שו"ת פני יהושע חחו"מ סי' ט; משך חכמה ויקרא יט יד; מנ"ח מ' רלב סק"ד; תו"ת ויקרא פי"ט אות פ; [100] דברים כז יח; [101] ראה במקורות בהע' הקודמת; [102] איוב כט טו; [103] גיטין סח ב; [104] יבמות קכא א; [105] תוספתא ב"ק ב י; [106] חגיגה ה ב. וראה ירושלמי סוף פאה; [107] כתובות יז א; [108] ערוה"ש או"ח קלח ד; [109] נדרים סד ב; [110] תוס' שם ד"ה ארבעה; [111] רמב"ם זכיה ומתנה ח א. וראה לעיל, שאמנם הוכח שמנת המשכל של העיוור היא תקינה; [112] כס"מ שם. אמנם בשו"ת הלכות קטנות ח"ב סי' לח כתב, שסומא פטור מן המצוות, דמאחר שחסר לו אחד מן החושים החשובים רוחניים, החשיבוהו ללא אדם. אכן דבריו צ"ע, שלא משמע כן מכל המקורות דלעיל, וכבר העיר על כך בשו"ת דבר יהושע ח"ב סי' י סקי"ב; [113] מקלו של הסומא - ביצה כה ב; חוטרא דסומא - ב"ק לא ב. וראה שם ברש"י ובמאירי; [114] ב"ק פו ב-פז א. וראה עוד קידושין לא א; ירושלמי מגילה ד ז; ירושלמי מכות ב ה; ירושלמי סוטה ב ה. וראה במלוא הרועים ע' סומא, בשיטות התנאים בנידון. וראה באריכות מאמרו של הרב א. ליכטנשטיין, הדרום, חוב' נ, ניסן תש"מ, עמ' 184 ואילך; [115] שו"ת הגאונים שערי תשובה סי' קנו, וסי' רסז; בה"ג סוף ב"ק; רמב"ן, רשב"א, ר"ן, ריטב"א, מאירי בקידושין לא א; מאירי ב"ק פז א; רא"ש ב"ק פ"ח סי' ז, ושו"ת הרא"ש כלל ד סוסי' כא; ס' האשכול ח"ב סי' כט; אור זרוע ב"ק סי' שלט, בשם ר"ח; שו"ת הרדב"ז ח"ד סי' נט; יש"ש ב"ק פ"ח סי' כ; ב"ח או"ח סי' נג ד"ה סומא; מג"א סי' נג סקט"ז; פר"ח או"ח נג יד, וסוסי' תעג; שו"ע הרב או"ח תקפח ח; ערוה"ש או"ח תקפט ז; מ"ב סי' נג סקמ"א; שם סי' תקפט סקי"ח; שו"ת מחזה אברהם ח"ב חאבהע"ז סי' נד אות ב; [116] רבנו ירוחם נתיב יד, הובא בב"י או"ח סי' תעג. ואף שיש שכתבו שהוא דעת יחידאה, וכל הפוסקים חולקים עליו, ולית מאן דחייש ליה (ראה שו"ת רדב"ז ח"א סי' נט, וח"ב סי' לט; חכמת שלמה להמהרש"ק או"ח שכח מו), בכל זאת כבר ציינו האחרונים, שיש עוד ראשונים שנקטו בשיטת רבנו ירוחם (ראה יד דוד לפסחים קטז ב, שכן דעת האגודה בפ' החובל, המרדכי בפ"ב דמגילה סי' תשצח, וס' המכריע סי' עח; ובשו"ת דבר שמואל סי' יב, שכן דעת שו"ת בנימין זאב. וראה עוד בישועות יעקב או"ח סי' נג אות ט; שד"ח מערכת הסמ"ך כלל סו; שם דברי חכמים סי' סט). ובפרמ"ג פתיחה כוללת לאו"ח סוף ח"ג כתב בפשיטות שיש לחוש לדעת רבי יהודה, אף שלא הביא דעת הראשונים הנ"ל (וכתב הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חאבהע"ז סי' לה סק"א, שגם הפרמ"ג ידע שהלכה כרבנן ולא כר"י, רק סובר שבעניין איסור אשת איש שחמור מאד יתכן שצריכים להחמיר ולחשוש גם לדעת החולקים, עיי"ש). וראה עוד בשו"ת הריטב"א סי' צז; [117] מלוא הרועים, ע' סומא אות יב, בדעת הרא"ש קידושין פ"א סי' מט. וראה מה שכתב בנידון בשו"ת דבר יהושע ח"ב סי' י סקי"א; [118] הרא"ם על הסמ"ג ואורחות חיים, הובאו דבריהם בשד"ח מערכת הסמ"ך כלל סו; פרמ"ג פתיחה כוללת לאו"ח ח"ג אות כט (וראה מה שהשיגו עליו בשו"ת נובי"ת חאו"ח סי' קיב; מנ"ח מ' כו סק"ג); מהר"ץ חיות ב"ק פו ב; שו"ת רעק"א סי' קסט, ושם מהדו"ת סי' קנג, והגהות רעק"א לשו"ע יו"ד א ט; שו"ת שואל ומשיב מהדו"ק ח"א סי' סא; שו"ת תורת חסד חאו"ח סי' ח; פתח עינים על ב"ק פז א; טורי אבן מגילה כד א; שו"ת רב"ז סי' ג אות ב. וראה באריכות בשו"ת שם אריה חיו"ד סי' א; שד"ח שם; חזון עובדיה ח"א כרך א, סי' כ (עמ' רצח ואילך). וראה בחידושי רעק"א יו"ד סי' א סק"ט, ובשו"ת רעק"א סי' קסט, שסומא חייב גם בעשין ששייך לומר עליהם כל שישנו בלאו שלו ישנו בעשה. וראה באור שמח סוטה ב ג, שהסומא מוזהר על כל העריות, אלא שלשיטת ר"י הוא פטור מעונשין (וראה מה שכתב עליו בשו"ת דברי מנחם ח"א סי' יט); [119] ס' המכריע סי' עח; שו"ת הריטב"א סי' צז; שו"ת נובי"ת חאו"ח סי' קיב (וראה במלוא הרועים ע' סומא אות יא, מה שדן בדברי הנוב"י); מחזיק ברכה או"ח סי' נג סק"ה; יעיר אוזן מערכת סמ"ך אות כ; קרבן העדה ירושלמי סוטה פ"ב סוה"ה; ישועות יעקב או"ח סי' יז סק"א; ארצות החיים סי' יז ארץ יהודה סק"ג. וכן משמע שיטת המרדכי מגילה פ"ב סי' תשצח. וראה עוד בשו"ת דבר יהושע ח"ב סי' י; [120] יעיר אוזן מערכת סמ"ך אות כ; מנ"ח סוף מ' ב, ומ' כו סק"ג; שו"ת שם אריה סי' א, בשם כסא דהרסנא סי' עג; שו"ת עין יהודה חלק שונות סי' טז. וראה עוד בשו"ת דברי מנחם ח"א סי' יט; שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"א סי' ו; [121] תוס' עירובין צו א ד"ה דילמא, ור"ה לג א ד"ה הא, ומגילה כד א ד"ה מי, וב"ק פג א ד"ה התירו; מאירי ור"ן קידושין לא א; רא"ש ב"ק פ"ח סי' ז; שו"ת הריטב"א סי' צז; ס' המכריע סי' עח. וראה עוד בשו"ת הר צבי חאו"ח ח"ב סי' סו; [122] תוס' ב"ק פז א ד"ה וכן, וקידושין לא א ד"ה דלאו (וראה מה שכתבו בסתירת שיטת התוס' בנידון בשו"ת נובי"ת חאו"ח סי' קיב, ובמנ"ח סוף מ' ב); רשב"א הובאו דבריו בשטמ"ק ב"ק פז א; מקנה קידושין דל"א על תוס' ד"ה דלא. וראה עוד בארעא דרבנן אות תסא; שד"ח מערכת הסמ"ך כלל סו; [123] שו"ת שאילת יעבץ ח"א סי' עה. ולכאורה היא דעת יחידאה. וראה בס' מנחת אשר, בראשית, סי' סח; [124] ע"ז כח ב; רמב"ם שבת ב ד; טושו"ע או"ח שכח ט; [125] טושו"ע או"ח שכח יז; חכמת שלמה או"ח סי' שכח; שו"ת שרידי אש ח"ב סי' קכ; שו"ת יביע אומר ח"ג חיו"ד סי' כג אות כט, וילקוט יוסף ח"ד שבת כרך ד, סי' שכח סקכ"ח; שו"ת שבט הלוי ח"ח סי' צד; [126] שו"ת חתן סופר סי' לד; שו"ת ציץ אליעזר חי"ד סי' פד, ושם חכ"ב סי' כג; הגר"י אריאלי, נועם, ו, עמ' פב ואילך. וראה מאמרו של הגר"ש גורן, מאורות, 2, תש"מ, עמ' 19-18, שאפילו הצלת ראיה בעין אחת דינה כפיקוח נפש; [127] ספר פקוח נפש, סי' טו אות ג. ותלה זאת במחלוקת רש"י ותוס' ע"ז כח ב, בביאור דברי הגמ' "שוריינא דעינא בליבא תלו"; [128] א. שטינברג, תחומין, ג, תשמ"ב, עמ' 186 ואילך. וראה שם, בעניין החילוק בין עיוורון בגין תחילת מחלת עינים לבין עיוורון בגין סוף מצב המחלה. וראה כעין זה בשו"ת חתן סופר סי' לד; [129] מ"ב סי' שכח סקכ"ד. וראה מאירי ביצה כב א. ואולי כוונתו לאסור חילול שבת גם למניעת התעוורות גרידא, ללא מחלת עינים חריפה; [130] נדרים סד ב; ע"ז ה א; ירושלמי נדרים ו א; פרקי דר"א לב; בראשית רבה עא ו; שמות רבה ה א; איכה רבה ג ו; תנחומא צו יג. וראה ר"ן נדרים ז ב; [131] ראה תוס' נדרים שם ד"ה ארבעה; [132] שבט מיהודה, עמ' שיד; [133] שו"ת הר צבי חיו"ד סי' רעז; [134] שו"ת יביע אומר ח"ג חיו"ד סי' כג אות כט; [135] חכמת שלמה או"ח שכח מו; שו"ת חתן סופר סי' לד. וראה בשו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' טו סופ"י; [136] ראה בשו"ת שבט הלוי ח"ח סי' עג(ב), וסי' צד; [137] ראה להלן בפרטי דינים; [138] תפא"י נגעים פ"ב בועז אות ד; [139] שו"ת דבר שמואל סי' רמב; [140] שו"ת יביע אומר ח"ד חאו"ח סי' מ אות ד; [141] דע"ת יו"ד סי' א סק"נ; דרכ"ת שם סקקצ"ג; שו"ת מהרי"ץ דושינסקי ח"א סי' נט. וראה עוד בשו"ת דברי מלכיאל ח"ד סי' לא; [142] שו"ת טוטו"ד מהדו"ג סי' סו, וסי' פה. וראה עוד בשו"ת יביע אומר ח"ד חאו"ח סי' מ אות ד; [143] ספר הברית סי' רסד אות לב, בשם דעת תורה; [144] שו"ת שבות יעקב ח"א סי' קכו; [145] הליכות שלמה, ח"א פי"ב סכ"ג; [146] תפא"י נגעים פ"ב, בועז אות ד. וראה בשו"ת הגרי"א הרצוג חאו"ח ח"א סי' טו אות ג, שנסתפק בדין זה, ולא הביא התפא"י הנ"ל; [147] ראה שו"ת הלכות קטנות ח"א סי' צט, וסי' רעד; שם ח"ב סי' פב; שו"ת קול גדול סי' נ; שו"ת שבות יעקב ח"א סי' קכו; תפא"י כלכלת השבת סי' לג; תפא"י נגעים פ"ב בועז אות ד; ברכ"י או"ח סי' רכד, וסי' תכו; בן איש חי שנה ב וירא סכ"ג; שע"ת או"ח תכו א; שו"ת משפטי עוזיאל מהדו"ת חאו"ח סי' לח; הליכות שלמה ח"א פי"ב סכ"ג; יחוה דעת ח"ד סי' יח הע' יג; ילקוט יוסף ח"ב סי' קמא סי"ד; שם ח"ג סי' רכט ס"ה. וראה בשערים המצויינים בהלכה סי' קלט סקי"ב, בעניין ראיה דרך עששית בדינים שונים, שלא מהווה חציצה; [148] ראה שו"ת יביע אומר ח"א חאו"ח סי' ז אות' ב-ד. וראה עוד בשו"ת בית שערים חיו"ד סי' רפו; שו"ת דברי מלכיאל ח"ד סי' לא; שו"ת יביע אומר ח"א חאו"ח סי' יח אות ו. ולעומתם ראה בשו"ת דבר שמואל סי' רמב; שו"ת נחמת יוסף סי' יז; [149] חיי אדם נו ג; קיצושו"ע פד ג; ערוה"ש או"ח שא סא; מ"ב סי' שא סקמ"ד; [150] שו"ת בנין ציון החדשות סי' לז; שו"ת שואל ומשיב מהדו"ג סי' קט; שו"ת מנחת אלעזר ח"ד סי' ד; [151] שו"ת צפנת פענח ח"ב סי' לג; [152] שערי משה לאאמו"ר ח"ב סי' מט; [153] שולחן שלמה ח"א סי' שא סק"ז(ב); [154] מנחת שבת סי' פד סק"ו, ובמנחה חדשה שם; שו"ת הר צבי חאו"ח סי' שמה; שולחן שלמה ח"א סי' שא סקכ"ב(א); שו"ת שבט הלוי ח"ח סי' מח; שו"ת ציץ אליעזר חי"ח סי' טו, ושם חכ"ב סי' כד; שמירת שבת כהלכתה פי"ח סט"ז; שו"ת אז נדברו ח"א סי' סד. וראה עוד בספר שערי משה, שם, ובשו"ת אז נדברו ח"ב סי' מו; [155] שו"ת אמרי יושר, ח"א סי' רב; [156] שו"ת משברי ים לאאמו"ר סי' נה; שו"ת חלק לוי חאו"ח סי' קא; שו"ת בית ישראל (לאנדא) סי' יב; שו"ת ציץ אליעזר חכ"ב, סי' כ אות ב; [157] שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"א סי' ו; [158] שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"ג סי' מה; שולחן שלמה ח"ב סי' שכ, הע' כט; שו"ת ציץ אליעזר ח"כ סי' יד; שערי משה לאאמו"ר ח"ב סי' מט; [159] ראה שערי תשובה סי' קנו, בשם רב ששנא גאון; שם סי' רסז, בשם רב שמעון קירא; רא"ש הלכות קטנות, הל' תפילין סי' טז, בשם גאון המובא בס' העתים; [160] ראה רא"ש הלכות קטנות, שם, ובמעדני יו"ט שם; שד"ח דברי חכמים סי' סט; ארצות החיים סי' יז אות א. וראה עוד בשו"ת דבר שמואל סי' לג; שו"ת משכנות יעקב סי' נא; שו"ת רב פעלים ח"ב סי' ז; [161] מנחות מג א (וראה בשו"ת אגרות משה חאו"ח ח"א סי' ג, בביאור סוגיא זו); רמב"ם ציצית ג ז; טושו"ע או"ח יז א; [162] שו"ת לב חיים ח"א סי' ק; [163] שו"ת רב פעלים ח"ב סי' ז; [164] מ"ב סי' יז סק"א; שו"ת רב פעלים שם; בן איש חי שנה א לך לך סט"ו; שו"ת יביע אומר ח"ה חאו"ח סוסי' מב; [165] שו"ת שבות יעקב ח"ג סי' לח; מ"ב סי' כד סק"ז; [166] שער הכוונות וסידור הרש"ש, הובאו בכף החיים או"ח סי' כד סקט"ז; [167] רא"ש הלכות קטנות, הל' תפילין סי' טז; ס' האשכול ח"ב דף 88. וראה שם, שהביאו שיטת הגאונים (הובא בתורתן של ראשונים, דף 47, בתשובת ר' משה גאון), שסומא פטור מתפילין, והיא דעה תמוהה, שקשה להסבירה - ראה בנידון בס' האשכול ובנחל אשכול, שם; מעדני יו"ט על הרא"ש שם. וראה במקורות לעיל. וכן הכריעו לחייב סומא בתפילין בא"ר סי' לח סק"א; פרמ"ג שם בא"א סק"א. וראה עוד בתו"ש מילואים לכרך יב אות מט סק"ג; [168] הגהות מיימוניות תפילה פ"ז אות ז, בשם התוס' (אמנם בתוס' שלפנינו בברכות ס ב ד"ה כי, חסר קטע זה); מג"א סי' מו סקי"ד; [169] פרמ"ג בא"א שם; חיי אדם ח סג (וכתבו בפרמ"ג ובחיי"א שם, שבמג"א שבהערה קודמת יש ט"ס, וצ"ל דסומא כן יברך); דרך החיים סי' ד; חידושי רעק"א ולבושי שרד על שו"ע או"ח סי' מו; שיורי ברכה או"ח סי' מו אות ט; בן איש חי שנה א, וישב ס"ה; ערוה"ש או"ח מו יב; מ"ב שם סקכ"ה; [170] רמ"א או"ח מו ח; [171] שו"ת יביע אומר ח"ה חאו"ח סי' י אות ג; [172] תשובות הגאונים, שערי תשובה סי' רמה, בשם רב נטרונאי; אוצה"ג ח"ה מגילה קנז-קנט; רמב"ם תפילה ח יב; טושו"ע או"ח נג יד; שו"ע הרב או"ח נג יח; מ"ב סי' סט סקי"ט. ושיטת הפוסקים לכאורה צ"ע ממדרש תנחומא, תולדות, ז, שכתב במפורש שסומא אינו עובר לפני התיבה; [173] מ"ב סי' נג סקמ"א. וראה עוד בילקוט יוסף, ח"א הל' שליח ציבור סי' י, ובהערות שם; [174] שו"ת חות יאיר סי' קעו; שו"ת שאילת יעבץ ח"א סי' עה; ברכ"י או"ח סי' נג אות ז; [175] מ"ב סי' נג סקמ"א; [176] א"ר או"ח סי' נג אות י. וראה עוד בנידון בשו"ת חינא וחסדא סי' כב; שו"ת שערי דיעה סי' נח; שו"ת הרב"ז ח"א סי' ג; [177] מאירי מגילה כד ב. וראה לעיל בהע' 172, ראיה ממדרש תנחומא. וראה בטו"א מגילה שם, שהקשה למה שייר התנא דין עובר לפני התיבה ביחס לסומא, אך לשיטה זו ניחא, שאמנם אינו עובר לפני התיבה; [178] שו"ת בנין ציון ח"א סי' ה; [179] מגילה כד א, מחלוקת; רמב"ם תפילה ח יב; שו"ת הרא"ש כלל ד סי' כא; טושו"ע או"ח סט ב; [180] שו"ע או"ח עה ו. וראה בבאה"ט שם סקי"א; [181] ב"ח וביאור הגר"א שם; מג"א שם סק"ט; ט"ז שם סק"ב; מ"ב שם סקכ"ח, וראה בשעה"צ שם סקל"ו; ערוה"ש שם יא; [182] טושו"ע או"ח עט א; [183] ביאוה"ל שם; [184] שו"ת אור לציון ח"א חאו"ח סי' ט, וח"ב פמ"ה סי"ז; [185] ברכות ל א. וראה ברמב"ם תפילה ד ג, וטושו"ע או"ח צד ג - שלא הוזכר סומא במפורש, אלא סתם מי שאינו יכול לכווין את הרוחות; [186] שו"ת חלקת יעקב ח"ג סי' פז; שערים המצויינים בהלכה סי' יג סק"ב; תו"ש מילואים לכרך טו סי' י, בהערה; ילקוט יוסף ח"ב סי' קנא סכ"ה; שערי משה לאאמו"ר סי' קנא אות א; שו"ת שמע שלמה ח"ד חאו"ח סי' ג; [187] דברים כג יט; [188] שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"א סי' מה; שערי הלכה ומנהג, ח"א סי' צח; [189] א. שטינברג, תחומין, ג, תשמ"ב, עמ' 186 ואילך; שו"ת שמע שלמה ח"ד חאו"ח סי' ג; [190] אשל אברהם מהדו"ת או"ח סי' קצה; [191] פרמ"ג פתיחה כוללת לאו"ח סוף ח"ב; שו"ת תורת חסד חאו"ח סי' ח; חזון עובדיה ח"א כרך א סי' ד ד"ה איברא דאכתי; [192] שו"ת שאל האיש סי' ב. וראה מאמרו של הרב נ. לאם, תורה שבעל פה, לא, תש"ן, עמ' קו ואילך; [193] ראה מאמרו של הרב לאם, שם, בביאור יסוד המחלוקת בנידון; [194] תנחומא, תולדות ז; תשובות הגאונים, שערי תשובה סי' רמה, בשם רב נטרונאי; מאירי מגילה כד ב; שו"ת רדב"ז ח"ג סי' תכה; שו"ת הרא"ש סוף כלל ד; כס"מ תפילה יב ח; ב"י או"ח סי' קמא; טושו"ע או"ח נג יד; שם קלט ג; שו"ת שאילת יעבץ ח"א סי' עה (ומעיד שם, שכן נהג גם אביו בעל החכם צבי. ומה שכתב שם שגם הרמ"א עצמו סובר כן - ראה מה שכתב על כך הרב נ. לאם, תורה שבעל פה, לא, תש"ן, עמ' קו ואילך, בהע' 2 שם). וראה עוד בשבלי הלקט סי' י; או"ז ח"א סוסי' קטז; [195] תוס' ב"ק ג ב ד"ה כדמתרגם; [196] ב"י או"ח סי' קמא, בשם כמה ראשונים; ליקוטי מהרי"ל הל' קריאה וס"ת; רמ"א או"ח קלט ד; שו"ת בנימין זאב סי' רמה; ברכ"י או"ח סי' קלט. וראה שו"ת יד הלוי סי' יז; [197] מג"א סי' קלט סק"ד; ט"ז סי' קמא סק"ג; א"ר שם סק"ה; ביאור הגר"א שם סק"א; חיי אדם לא לז; ערוה"ש או"ח קלט ז-ח; מ"ב סי' קלט סקי"ג; שו"ת תורת חסד חאו"ח סי' ח; הליכות שלמה ח"א פי"ג סי"ז, והגרש"ז אויערבאך, בהסכמה לס' לב אברהם ח"ב עמ' יח (הובא בנשמת אברהם סי' קלט סק"ב); שו"ת קנין תורה בהלכה ח"ה סי' יג. ואף שהמחבר פסק שלא להעלות סומא לתורה, כבר פשט המנהג אפילו בין הספרדים להעלות סומא לתורה - ראה פחד יצחק, ע' סומא (א); ברכ"י או"ח סי' קלט; ס' החיים הל' קריאת ספר תורה סי' יא ס"ה ('מנהג עירנו לעלות סומא לס"ת', וראה במקורות שציין שם); שו"ת ישכיל עבדי ח"ה חאו"ח סי' כב אות ב (הביא מאחרונים שכן המנהג בירושלים, ובכל ארץ ישראל, ובמצרים); שו"ת ציץ אליעזר חי"א סי' י אות ב (הביא מהחיד"א, חקרי לב, רוב דגן - המעידים שגם בין הספרדים נהגו להעלות סומא לתורה); שו"ת אור לציון ח"ב פ"ט ס"ו; [198] מ"ב סי' קלט סקי"ג, ובשער הציון שם; סידור עולת ראיה, שחרית לשבת, הל' קריאת התורה וברכותיה, סק"ג; [199] כף החיים או"ח סי' קלט סקט"ו; שו"ת ישכיל עבדי שם; עשה לך רב ח"ו סי' כ (וכתב שם, שבעיר צפת, אתריה דמרן המחבר, נוהגים לא להעלות סומא לתורה כדפסק בשו"ע); [200] ב"ח או"ח סי' קמא; פחד יצחק ע' סומא (א); [201] לבוש או"ח סי' קמא; ט"ז או"ח סי' קמא סק"ג. ובפחד יצחק שם כתב, שבפיארא מעשים בכל יום לקרות בתורה אפילו סומא עם הארץ, וכן במודינא קראו לר' אשר לון לס"ת, שהיה סומא אף על פי שלא היה תלמיד חכם; [202] השואל בשו"ת תורת חסד חאו"ח סי' ח; [203] שו"ת משה האיש חאו"ח סי' ד. וראה בשו"ת ישכיל עבדי שם; [204] שו"ת יד הלוי (במברגר) חאו"ח סי' יז; [205] שו"ת מנחת יצחק ח"ג סי' יב; [206] קיצושו"ע א ו; [207] מגילה כד ב; רמב"ם תפילה טו ב; טושו"ע או"ח קכח ל. ולעניין סומא בשתי עיניו כשהוא דש בעירו - ראה בטו"א מגילה שם, שחידש דין זה מדעתו, ולא ראה שהוא דין מפורש בשו"ע. אמנם בשו"ת שאילת יעבץ ח"א סי' עה, ובסידורו בית יעקב, שער המפקד, דיני נשיאת כפים, פקפק בדין זה. וראה עוד בשו"ת רדב"ז ח"א סי' יב; [208] באוה"ל שם; [209] ראה שו"ע או"ח קכח לא; [210] מהרש"א ברכות נח א; מג"א סי' רכד סק"ו; ערוה"ש או"ח רכד ו; גשר החיים ח"א פכ"ט סקי"ז בהערה. והוא על פי המסופר על רב ששת בברכות נח א; [211] פרמ"ג בא"א או"ח סי' רכד סק"ו. וראה מ"ב סי' רכד סקי"א; שו"ת קרית חנה דוד ח"ב סי' נ; [212] א"ר או"ח סי' רכד. ומה שאיתא בברכות שם, הכוונה שרב ששת בירך את המלך, ולא שברך ברכת המלך; [213] גשר החיים ח"א פכ"ט סקי"ז; [214] מחזיק ברכה או"ח סי' רכט סק"ו; חסד לאלפים סי' רכט אות כט; פני יצחק מע' ח אות צא; שע"ת סי' רכט סוסק"א; בן איש חי שנה א פר' עקב אות יט; שו"ת יחוה דעת ח"ד סי' יח אות ט; [215] שו"ת זרע אמת ח"ג סי' כד; מגן גבורים סי' רכט סק"ג; [216] שו"ת ציץ אליעזר חט"ז סי' לט אות א; [217] שו"ת רש"ל סי' עז; מג"א, א"ר, פר"ח, באה"ט - או"ח תכו א; שו"ת שדה הארץ ח"ג חאו"ח סי' טו; שו"ת דבר שמואל סי' רמב (וכתב שם, שאע"פ שיש לפקפק בראיותיו של הרש"ל, מ"מ אין חולקים עליו); [218] הגה' מהריק"ש או"ח סי' תכו, הובאו דבריו בבאוה"ל סי' תכו ס"א ד"ה ונהנין (וכתב שם, שכן משמע גם מהרדב"ז); ברכ"י או"ח סי' רכד סק"א, ומחזיק ברכה סי' רכט אות ו; בן איש חי שנה ב ויקרא סכ"ד; כף החיים סי' תכו סק"ב. וראה בשו"ת יחוה דעת ח"ד סי' יח, הע' יב; [219] בן איש חי שנה ב, ויקרא סכ"ד; [220] ביאוה"ל שם; [221] סידור בית יעקב להיעב"ץ, הל' קידוש החודש, אות י; [222] שע"ת או"ח סי' תכו סק"א; בן איש חי שנה ב ויקרא סכ"ד; [223] שו"ת רדב"ז ח"ג סי' תכה (וראה מה שכתב על דעתו בחזון עובדיה ח"א כרך א סי' ד ד"ה איברא); יד אהרן סי' רכה; ברכ"י סי' רכד סק"א; הגה' מהריק"ש או"ח סי' תכו; גשר החיים ח"א פכ"ט סקי"ז בהערה; [224] שו"ת שבות יעקב ח"ב סי' לח; [225] מ"ב סי' רכה סקכ"ג; [226] ברכות נח ב; רמב"ם ברכות י יב; טושו"ע או"ח רכה ט. וראה באבודרהם, ברכות השבח וההודאה, שהביא מחלוקת בין הראב"ד לבין ה"ר אברהם ב"ר יצחק אב"ד, אם מברך משנה הבריות גם על גוי סומא; [227] חי' רעק"א על שו"ע שם; וראה בשעה"צ שם סקכ"ו, שברכת דיין האמת, אם נעשה אוהבו סומא, יכול לברך אפילו בעין אחת. וראה עוד באנציקלופדיה תלמודית, כרך ד, ע' ברכות ראיה, עמ' שנט-שס; [228] מג"א סי' רסג סק"ט, ובפרמ"ג בא"א שם. וראה עוד במחה"ש שם סק"ט; מ"ב שם סקי"ד; בן איש חי, שנה ב, נח, סקי"ב; קישו"ע עה יג; שמירת שבת כהלכתה ח"ב פמ"ג ס"י. אמנם ראה בערוה"ש או"ח רסג ט, שכתב שסומא לא תברך על נרות שבת. וראה מה שכתב בס' שמירת שבת כהלכתה שם, הע' נג; [229] בן איש חי, שנה ב, בראשית סקט"ז. וראה עוד בשו"ת בית שערים חאו"ח סי' צט; שו"ת דבר יהושע ח"ב סי' י סק"ז-י; [230] שו"ת הרדב"ז ח"ג סי' תכה; [231] ראה שו"ת הרשב"א סי' רו. וראה חזון עובדיה, ח"א כרך א, סי' ד (עמ' נו-נח); [232] הרי"ץ גיאות, הל' קידוש והבדלה, סי' טז; שו"ת הרשב"א ח"א סי' תשלט; מרדכי מגילה פ"ב סי' תשצט, בשם הראבי"ה; טור או"ח סי' רצח, בשם האבי עזרי; שו"ת מהרי"ל סי' יא; שו"ע או"ח רצח יג; בן איש חי שנה ב ויצא סקי"ד; [233] ס' המנהיג הל' שבת סי' סט; אורחות חיים, הובא בב"י או"ח סי' רצח; [234] א"ר או"ח סי' רצח אות כג; [235] ב"י שם, בשם אורחות חיים; [236] מג"א סי' רצח סקי"ז; א"ר שם סקכ"ד; שו"ע הרב או"ח רצח יט; סידור בית יעקב ליעב"ץ דיני הבדלה פ"ד ס"ח; בן איש חי שנה ב ויצא סי"ד; מ"ב סי' רצח סקל"ד; [237] שיטת הגאונים, הובאו דבריהם בשו"ת הרשב"א ח"א סי' תשלט (וראה גם בח"ג סי' ריג), ובב"י או"ח סי' רצח; רי"ץ גיאות, הל' קידוש והבדלה סי' טז; ערוה"ש או"ח רצח יז (וכתב שם, "ואינו מובן כלל למה הוא פטור מהבדלה על הכוס, ואולי קבלה בידי הגאונים שלא תקנו הבדלה על הכוס אלא כשיש גם ברכת הנר, וצ"ע", ומכל מקום מסיק להלכה לחוש לדבריהם); הגר"ע יוסף, בהסכמתו לס' לב אברהם ח"ב עמ' יב (מטעם ספק ברכות להקל); [238] שבת קכח ב; רמב"ם שבת ב יא; טושו"ע או"ח של א; [239] תו"י, סוף יומא. וראה עוד ביאוה"ל שם ד"ה נר; [240] כמבואר בטושו"ע או"ח שח לט; [241] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בס' שולחן שלמה ח"ב סי' שח סקע"ד(ב), ובס' שמירת שבת כהלכתה פי"ח הע' סב (ואגב, מה שכתב שם בשש"כ, בשם שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"א סי' מה ד"ה ולכן כיון, שהגר"מ פיינשטיין פסק להיתר - לא מצאתי דבר זה בגוף התשובה, ולא דן שם בעניין שבת כלל, אלא בעניין כניסה עם כלב הנחיה לבית הכנסת, וכמבואר לעיל הע' 218-217, וצ"ע). וראה עוד מאמרו של הרב ש. אבינר, חוב' אסיא סה-סו, תשנ"ט, עמ' 69 ואילך; [242] שו"ת לב אריה ח"ב סי' ז; [243] שו"ת לב אריה שם; [244] הגרש"ז אויערבאך, שם; [245] ביצה כה ב; רמב"ם יו"ט ה ג; סמ"ג לאווין עה; טושו"ע או"ח שא יח; שם תקכב א; [246] מ"ב סי' תקכב סק"ב, בשם הרש"ל; [247] עטרת זקנים, שם סי' תקכב; [248] ערוה"ש או"ח שא עב. וראה עוד בס' שמירת שבת כהלכתה פי"ח סי"ג, ובהע' שם; [249] שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"ה סי' יט; [250] פסחים קטז ב, מחלוקת (וראה באריכות בביאור יסוד המחלוקת שם - רשב"ם ומאירי, פסחים שם; שו"ת הרא"ש כלל ד סי' כא; מלוא הרועים, ע' סומא אות ז; משך חכמה שמות יג ח; תו"ש מילואים לכרך יב סי' לו); ב"י או"ח סוסי' תעג (ומביא שם שיטת רבנו ירוחם לפטור הסומא, וחולק עליו, וראה בנידון לעיל הע' 146); פר"ח או"ח סוסי' תעג; שו"ע הרב או"ח תעג נב; מלוא הרועים, שם. וראה בשו"ת תורת חסד חאו"ח סי' ח, שבהגדה של פסח יודה גם מי שסבור שבדרך כלל סומא פטור ממצוות, מטעם שכל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה, וסיפור יציאת מצרים תלוי באכילת מצה. אך קשה לשיטתו, שהרי רבנו ירוחם הוא הפוסק כר"י שסומא פטור מהמצוות, והוא פסק שהסומא פטור מהגדה של פסח, וצ"ע. וראה בשו"ת הר צבי חאו"ח ח"ב סי' סו, שאין לחייבו מטעם שאף הם היו באותו הנס, עיי"ש. ויש להעיר, שהרי"ף הרמב"ם וטושו"ע השמיטו דין זה לחלוטין; [251] חק יעקב סי' תעג סקל"ט; [252] חיי אדם קל יא, וכן משמע ממאירי פסחים קטז ב; [253] שו"ע הרב או"ח תקפח ח; ערוה"ש תקפט ז; מ"ב סי' תקפט סקי"ח. וראה עוד בשו"ת רדב"ז ח"ד סי' אלף קלא; שו"ת דבר שמואל סי' יב; [254] שו"ת רש"ל סי' עז; קיצושו"ע קלט טז; שו"ת שבט הלוי ח"ד סי' סז; [255] פרמ"ג או"ח סי' תרעה בא"א סק"ד; [256] ילקוט יוסף, מועדים, הל' חנוכה, החייבים בנר חנוכה, ס"ג; [257] מור וקציעה או"ח סוסי' תרעה; שע"ת או"ח סי' תרעה סק"ג; מ"ב שם סק"ט; בן איש חי שנה א פר' וישב סקט"ו; ערוה"ש או"ח תרעה ה. וראה באריכות מאמרו של הרב א. ליכטנשטיין, הדרום, חוב' נ, ניסן תש"מ, עמ' 184 ואילך; [258] חולין יג ב; רמב"ם שחיטה ד י; סמ"ג עשין סג; טושו"ע יו"ד א ט. וראה בנידון בשו"ת בשמים ראש סי' עג, בכסא דהרסנא שם; שו"ת מחזה אברהם ח"ב חאבהע"ז סי' נד אות ב; [259] פרמ"ג בשפ"ד שם סקל"ה. וראה בדרכ"ת שם סקקצ"ו; [260] ש"ך שם סקל"ה; ערוה"ש יו"ד א מו; [261] ערוה"ש שם; [262] שמ"ח שם. וראה בדרכ"ת שם סקקצ"ח; [263] ב"ח יו"ד סי' א, בשם או"ז; [264] דרכי משה, שם; פרמ"ג בשפ"ד שם סקל"ו. וראה בדרכ"ת שם סק"ר; [265] שו"ת בעי חיי חיו"ד סי' ג; פני מבין סנהדרין ח"א ד"ה ע"ב; שו"ת מנחת שי סי' קא. וראה דרכ"ת יו"ד סי' א סקקצ"ג ד; [266] ערך השולחן, ח"ב יו"ד סי' א; [267] תואר משה פי"ב אות ז; שולחן גבוה שם סקמ"ג; [268] נידה יג ב; רמב"ם איסורי ביאה ח טו; טושו"ע יו"ד קצו ז. וראה בנשמת אברהם חיו"ד סי' קצ סק"א, אם יכולה להראות לבעלה; [269] שו"ת פרי השדה ח"ג סי' קיט; [270] שערים המצויינים בהלכה סי' קנג סקכ"ז; [271] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חיו"ד סי' קצה סק"א; [272] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בס' לב אברהם ח"ב פ"ז ס"ט; [273] נדרים ל ב; רמב"ם נדרים ט יט; טושו"ע יו"ד ריז לו; [274] נחלת צבי יו"ד סי' רמ (וראה פת"ש שם סק"ו); גליון מהרש"א יו"ד שם; [275] שו"ת שער אפרים סי' עח; בן איש חי שנה ב תצא סט"ו; גשר החיים ח"א פכ"ט סקי"ז בהערה; שו"ת יד אליהו (רגולר) פסקים סי' מב; [276] שו"ת הלכות קטנות ח"א סי' קנד; [277] שו"ת שער אפרים סי' עח; בן איש חי, שם; שו"ת שבט הלוי ח"ו סי' קמו. וראה בברכ"י יו"ד סי' רמד אות א באריכות. וראה עוד בשפת אמת יומא נג א ד"ה בגמ' אמרו; שו"ת ציץ אליעזר חי"ח סי' מט אות א; [278] מנ"ח מ' ב; [279] זה פשוט על פי ההלכה שסומא חייב בכל המצוות. וראה בס' מלוא הרועים ע' סומא אות י, שלשיטת הפוטרים סומא מן המצוות, פטור התינוק העיוור ממילה, כי גם כשיגדיל יהיה פטור מהמצוות, אך בספר הברית סי' רס אות נט כתב, שלכל הדעות חייב האב למול את בנו הסומא, כמו שהוא חייב למול בן שוטה, ואין החיוב למול תלוי בחיוב הבן במצוות לכשיגדל. וראה הע' הגרש"ז אויערבאך בס' נשמת אברהם חיו"ד סי' רס סק"א; [280] ספר כללי המילה לר"ג הגוזר, בשם מדרש שכל טוב; [281] שו"ת דבר יהושע ח"ב סי' יא סקי"א; [282] בה"ג, הל' בכורות, דק"ב ע"ב; ס' האשכול הל' פדיון הבן סי' מב; שו"ת מהרש"ם ח"א סי' ריד; ערוה"ש יו"ד שה יב. וראה בתו"ת ויקרא פכ"א אות מד; א. שטינברג, תחומין, ג, תשמ"ב, עמ' 186 ואילך (בעמ' 209); [283] תורת הגר אות לז; שו"ת תשובות והנהגות ח"ד סי' רלג. והיינו גם לשיטת הסוברים שסומא פטור מהמצוות, מכל מקום גם לדעה זו חייב על כל פנים בחלק מהמצוות, ובוודאי חייב באמונה בייחוד השם ובתורתו; [284] רמב"ם בכורים ה טו; טושו"ע יו"ד שכח ב; [285] משנה תרומות א ו; תוספתא תרומות ג א; רמב"ם תרומות ד ד; [286] טושו"ע יו"ד שלא לב; ש"ך שם סקס"ב; [287] משנה פאה ו יא; רמב"ם מתנות עניים ה ח; [288] בכורות לו ב; רמב"ם בכורות ג ב; טושו"ע יו"ד שט ב; [289] שו"ת שואל ומשיב מהדו"ת ח"א סי' ג; שו"ת מהרש"ם ח"ו סי' פט; [290] צפיחית בדבש סי' סו, הובא בשד"ח מערכת אבלות כלל קעב; [291] הגרי"י נויבירט, הובאו דבריו בנשמת אברהם חיו"ד סי' שמ סק"א; [292] ראה בס' הכריתות ח"ה לשון לימודים ש"ג סי' ג, שמצינו לשון 'טביעת עין' על קול, לפי שהחושים משותפים, וכמו 'וכל העם ראים את הקולת' (שמות כ טו). וראה עוד בשו"ת דברי מנחם סי' יט אות יב, במשמעות הביטוי 'טביעת עין של קול'. אך יש מהראשונים שגורסים טביעות קול - ראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך יח, עמ' תקעו, הע' 4; [293] גיטין כג א; חולין צו א; רי"ף ורא"ש חולין שם. וראה באריכות בשו"ת דברי מנחם שם, בתו"ש מילואים לכרך כו, סי' ג אות יב ואילך, ובתו"ש תולדות פכ"ז אות פד; [294] שו"ת שבות יעקב ח"א סי' ק; שו"ת נודע בשערים מהדו"ק סי' יד אות ג; [295] רמב"ן ורשב"א, חולין צו א; ריטב"א ור"ן גיטין כז א. וראה מחלוקת קצוה"ח חו"מ סי' פא סקי"ג והנתיבות שם סק"ז, אם טביעות קול מועילה רק לענייני איסורים, ולא מועילה לדיני נפשות ולדיני ממונות, או שהיא מועילה אף לדיני ממונות. וראה עוד באנציקלופדיה תלמודית, כרך יח, ע' טביעות קול, עמ' תקפ-תקפא; [296] ברכות סא א; רמב"ם איסורי ביאה כא כב; טושו"ע אבהע"ז כא א; [297] טהרת המים מערכת סמ"ך אות כ; [298] שד"ח פאת השדה מערכת אל"ף כלל קמט, בשם השל"ה ואחרים; [299] שו"ת הרב"ז סי' ס אות י. וצ"ע בימינו שיכולה לתקן הראיה על ידי משקפים או עדשות מגע, אם גם נחשב כמום; [300] שו"ת אור זרוע סי' תרסא, בשם הרב שמחה (וכתב שם, שלרווחא דמילתא הצריך לתת גט בכפיה); שו"ת אבן שוהם סי' ס, בשם המהרש"ם. אך ראה מה שכתב בנידון בפירושא איברא סי' א; [301] תוספות חיים על גיטין כג א; דבר הלכה סי' עא; [302] אמרות טהורות, הובא באוצה"פ סי' לה סקל"ד; [303] פרמ"ג או"ח פתיחה כוללת ח"ג סי' כט. וראה שם, שכתב כן אליבא דמ"ד שסומא פטור מן המצוות. וראה מה שכתבו בדעתו בשו"ת נטע שורק חאבהע"ז סי' נ; שו"ת דבר יהושע ח"ב סי' י, במפתחות; [304] כתובות לו א, וירושלמי כתובות א ד, מחלוקת; רמב"ם אישות יא ד; טושו"ע אבהע"ז סז ו. וראה עוד אגודה כתובות פ"א סי' ח; מאירי כתובות י ב; רבנו ירוחם נכ"ג ח"ח; באר הגולה שם סק"י; [305] תוספתא כתובות ג ה. ויש להעיר, שבסוגיא בגמ' כתובות לה ב, וברמב"ם נערה בתולה א ט ואילך, ובאנציקלופדיה תלמודית ע' אונס (ב) אות ד, בה נימנו כל הנשים ביחס לחיוב או פטור מקנס, לא נמנית בתולה עיוורת לעניין קנס, ולכאורה על פי כל השיקולים שהכריעו לפטור איילונית מקנס (ראה רמב"ם נערה בתולה א ט), היה מקום לחייב סומא בקנס, כפשטות דברי התוספתא; [306] ספרי דברים כב יט; [307] כתובות ס א; רמב"ם אישות כא טז; טושו"ע אבהע"ז פב ה; [308] כתובות עז א, מחלוקת; רמב"ם אישות כה יא; [309] ב"י אבהע"ז סי' קנד, אליבא דרמב"ם, פסקי הרא"ש, וטור; רמ"א אבהע"ז קנד ד; שו"ת מהרש"ם ח"ב סי' ס, במעשה של תלמידי הר"י בלוניל; [310] שו"ת הרא"ש כלל מב סי' ב (על הסתירה ברא"ש בין פסקיו לתשובותיו - ראה בביאור הגר"א אבהע"ז סי' קנד סקט"ז; שו"ת מהרש"ם ח"ב סי' ס); או"ז סי' תשס-תשסא; לבוש אבהע"ז שם; פת"ש שם סקי"ד; ביאור הגר"א שם; [311] שו"ת שם אריה סי' קי. וראה באוצה"פ סי' א סקע"ג אות טו, בשם שו"ת נטעי נעמנים סי' לט; [312] שו"ת מהרש"ם ח"ב סי' ס; [313] גיטין כג א, מחלוקת (וראה במרחשת ח"ב סי' ו אות ח, במהות המחלוקת); רמב"ם גירושין ז יט; [314] טושו"ע אבהע"ז קמב יא. וראה עוד במ"מ שם; ב"ש שם סקי"ח; [315] טושו"ע שם. וראה עוד באוצה"פ סי' לה סקל"ד; [316] טושו"ע אבהע"ז קמב יב; [317] טושו"ע אבהע"ז קעב טו; [318] רשב"ם, ריטב"א, נמוק"י - יבמות קו ב; מאירי שם, בשם התוס'; [319] רמב"ם יבום ד ח; ס' הפרנס סי' שעא (הובא בשו"ת מהרי"ל סי' קפא); טושו"ע אבהע"ז קסט מח, ובנו"כ שם. וראה משך חכמה דברים כה ט; [320] רמ"א שם; [321] ראב"ד יבום ד ח; מאירי יבמות קג א; [322] מ"מ יבום ד ח, בדעת הרמב"ם; ב"ש אבהע"ז שם בדעה א בשו"ע; [323] ראב"ד יבום שם; רמ"א אבהע"ז קעב טו; שו"ע אבהע"ז קסט מח, בשם יש מי שאומר; שו"ת רעק"א מהדו"ת סי' מג; [324] יבמות קא א; רמב"ם סנהדרין ב ט; [325] רמב"ם שם ד י; [326] סנהדרין לד ב, מחלוקת; רי"ף ורא"ש סנהדרין לד ב; רמב"ם סנהדרין ב ט; שם ד י; טושו"ע חו"מ ז ב; [327] תוס' נידה נ א ד"ה ור"מ; מרדכי סנהדרין פ"ד סי' תשיד; מאירי סנהדרין לד ב; רבנו ירוחם נתיב א ח"א; [328] רמב"ם, רא"ש, טושו"ע שם; נימוק"י סנהדרין שם, בשם הרי"ף. וראה בטעמי שיטה זו - בעל המאור, רמב"ן במלחמות, ונימוק"י - על הרי"ף שם; לבוש חו"מ שם; סמ"ע שם סק"ז; תומים שם סק"ב. ומה שרב יוסף ורב ששת היו דיינים למרות שהיו עיוורים - כתב בישועות ישראל, חו"מ סי' ז סק"ג להוכיח מכאן כשיטת הסוברים שאמנם סומא בשתי עיניו כשר בדיני ממונות. אך כבר הוכיחו שאין מכאן ראיה - אם משום שר"י ור"ש דנו רק בהלכה התיאורטית, אבל למעשה פסקו התלמידים, או משום חשיבותם קבלום המתדיינים עליהם, ויכולים בעלי הדינים לקבל על עצמם דיין פסול - ראה שערי צדק, שער ז סי' יא, בשם רב נחשון גאון; מאירי סנהדרין שם. וראה עוד בענין ר"י ור"ש כדיינים - שו"ת תורת חיים ח"ג סי' צג; מאזנים למשפט סי' ז סק"ד; ברכ"י חו"מ סי' ז אות ז; [329] ב"ח חו"מ סי' ז; ש"ך שם סק"ב; [330] נתיבות סי' ז סק"ג; אורים שם סק"ו. וראה עוד בס' מצות ראיה חו"מ סי' ז בטור; [331] ראה קצוה"ח סי' ז סק"ב. ודוגמאות לכך - בפחד יצחק ע' סומא (א) כתב, שר' ששון ור' נחמיאת שניהם דיינים סומים בשתי עיניהם בוינציא, ואין פוצה פה; ובשו"ת לב שמח חחו"מ סי' ב מובא, שהיה דיין עיוור בקושטא, שבני העיר קבלוהו עליהם ואי אפשר לפוסלו; ובשו"ת תורת חיים ח"ג סי' צג, האריך להתיר דיין מובהק ומפורסם באיזמיר שבטורקיה שהתעוור, ומביא שם עוד סיפורים על דיינים שהתעוורו והמשיכו לדון. וראה בהערה קודמת בעניין רב יוסף ורב ששת. נוהג זה מבוסס על הסכמת בעלי הדין לקבל עליהם דיין פסול (וראה בעניין זה באריכות באנציקלופדיה תלמודית כרך ג, ע' בית דין, עמ' קסח-ט), או מדין קים לי, שאם בחר הנתבע בדיין עיוור יכול להכריח התובע לדון בפניו בטענת קים לי - כנסה"ג חו"מ סי' ז סק"ב; עטרת צבי שם סק"ב; [332] ירושלמי נדרים ט א. וראה במראה הפנים שם, שעמד על כך שהפוסקים השמיטו דין זה. אך ראה בברכ"י חו"מ סי' ז סק"ט, שדיין שכהו עיניו אך יכול לראות - יכול להיות דיין, וצ"ע. ואולי הוא מדבר דווקא בדיני ממונות שלא צריכים סמוכים, והירושלמי מדבר בדיני נפשות, או בדיני ממונות שצריכים סמוכים; [333] יבמות קא א; [334] ר"ת בתוס' יבמות קא ב ד"ה ש"מ; מאירי יבמות שם; ריטב"א יבמות שם; או"ז ח"א סי' תרסד; יש"ש יבמות פי"ב סי' א (וכתב שם, שכן נראה דעת הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש). וטעמם - פסול דיין עיוור לחליצה הוא מפני שצריך הדיין לראות את הרוק, כמבואר ביבמות קו ב, או שגזירת הכתוב היא דווקא בעיוורון בשתי עינים, ולכן עיוור בעין אחת - כשר. וראה עוד ברכ"י חו"מ סי' ה אות יג; שו"ת אבני נזר חאבהע"ז סי' רכ; [335] ראבי"ה ח"ד סי' תתצד; יש"ש יבמות פי"ב סי' א; סדר חליצה בקצרה, ס"א. הטעם - פסול עיוור לחליצה הוא גזירת הכתוב מהפסוק 'לעיני', וכל עיוורון פוסל; [336] יש"ש שם; שו"ת נובי"ת חאבהע"ז סי' קנא; [337] יש"ש שם; [338] קרבן נתנאל, יבמות רפי"ב; [339] שו"ת נאמן שמואל סי' עד; [340] שו"ת דבר שמואל סי' קי; [341] תוספתא שבועות ג ח; רמב"ם עדות ט יב. וראה בכס"מ שם, שהשאיר בצ"ע את מקורו של הרמב"ם, אך ברור שמקורו הוא התוספתא הנ"ל, אשר הובאה גם ידי ראשונים אחרים - ראה רש"י ערכין יז סוע"ב ד"ה סומא; רש"י נידה כט ב ד"ה לאתויי; רא"ש ב"ב פ"ח סי' כד; יד רמה ב"ב קכח א. וראה עוד בתו"ת ויקרא פ"ה אות יח; [342] בשיטות הפוסקים בנידון ראה רמב"ם שם; ר"ן גיטין כג א; באריכות בקצוה"ח סי' רנט סק"ב; ישועות ישראל חו"מ סי' ז; תו"ש מילואים לכרך כו, סי' ג, ושו"ת דברי מנחם סי' יט; [343] שו"ת תשב"ץ ח"ג סי' ו; [344] ב"ב קכח א; רמב"ם עדות יב ב; טושו"ע חו"מ לה יג. וראה עוד בקצוה"ח שם; תו"ש ויקרא פ"ה אות לז; [345] מאירי ב"ב קכח א; [346] ראה שו"ת דברי מנחם סי' יט; [347] ערוה"ש חו"מ לה א; [348] רמב"ם זכיה ומתנה ח א (וראה בכס"מ שם, שזה פשוט, אין צריך ביאור); טושו"ע חו"מ רנ ה; [349] ב"ק נב א; רמב"ם נזקי ממון יב טז; טושו"ע חו"מ תי כ; [350] סמ"ע סי' תי סקל"ב; [351] ב"ק, רמב"ם וטושו"ע שם; [352] ב"ק פו ב, מחלוקת; רא"ש שם. הטעם - הלכה כחכמים, שעיוור חייב בכל המצוות והאיסורים כמו פיקח; [353] ב"ק שם. וראה תוס' שם ד"ה סומא, שדין זה הוא לדברי הכל, ואפילו אליבא דרבי יהודה; [354] רמב"ם חובל ומזיק ב ח; טושו"ע חו"מ תכ לג; [355] יש"ש ב"ק פ"ח סי' יב; [356] בכורות מד א; רמב"ם ביאת מקדש ז ה. וראה בכנה"ג הגה"ט אבהע"ז סי' לט אות ט, בשם מהר"ם מטראני, שעיוורון בכהנים נחשב כמום; [357] משנה נגעים ב ג; רמב"ם טומאת צרעת ט ה. וראה גם במו"ק ח א; סנהדרין לד ב; [358] תויו"ט ותפא"י, נגעים שם; [359] תוספות אנשי השם, נגעים שם; [360] מאירי סנהדרין לד ב (וראה שם, שהביא מחלוקת בנידון, אך הכריע מתו"כ כדעה זו, אך המגיה הרב א. סופר כתב, שלא נמצא כן בתו"כ שבידינו); מנ"ח מ' קסט סקי"ג (וכתב כן מדעתו, ולא ראה המאירי הנ"ל); [361] מנחות צג א; רמב"ם מעשה הקרבנות ג ח; [362] מנ"ח מ' קטו; [363] חגיגה ב א; רמב"ם חגיגה ב א. וראה מנ"ח מ' כ; תו"ש שמות פכ"ג אות' רכה-רכו; [364] ראה מאירי חגיגה ב א; רמב"ם שם ב ד; [365] שכל הפטור מראיה פטור מהקהל, פרט ליוצאים מן הכלל שנמנו ברמב"ם חגיגה ג ב, וסומא לא נמנה שם; [366] ראה באנציקלופדיה תלמודית, כרך יב, ע' חגיגה, עמ' תקצט; [367] חגיגה ו א; [368] מנ"ח מ' תקיב; שפת אמת חגיגה ג א; [369] שו"ת חת"ס חאבהע"ז ח"ב סי' צב; [370] סוטה כז א; ירושלמי סוטה ב ה; רמב"ם סוטה ב ב; [371] אור שמח על הרמב"ם שם; מנ"ח מ' שסה; תו"ת במדבר פ"ה אות נה; [372] סנהדרין עא א; רמב"ם ממרים ז י; [373] רש"י שם; [374] ראה תו"ת בראשית פ"נ אות טו; [375] וראה במשך חכמה שמות יג ח; [376] תוספתא טהרות ג ו; רמב"ם שאר אבות הטומאה טז ג. וראה ר"ש והגר"א על משנה טהרות ג ו; [377] סנהדרין סד ב, בעיה שלא נפשטה; רמב"ם ע"ז ו ה, לקולא מדין ספק נפשות להקל; [378] ב"ק פו ב, מחלוקת; תוס' ב"ק שם ד"ה חייבי; מאירי שם; יש"ש ב"ק פ"ח סי' כ; [379] מכות ט ב, ב"ק פו א, מחלוקת; רמב"ם רוצח ו ד (וראה שם, שכתב נימוק אחר מזה שמובא בגמרא); מאירי מכות שם; [380] תוס' ב"ק פו ב ד"ה חייבי; מאירי ב"ק שם; יש"ש ב"ק פ"ח סי כ. וראה באנציקלופדיה תלמודית, כרך יד, ע' חיבי מיתות בית דין, עמ' תרה, הע' 82.