אנציקלופדיה הלכתית רפואית - עור, צרעת, נגעים

פב. עור, צרעת, נגעים

 

אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת והיה בעור בשרו לנגע צרעת והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים[ויקרא יג ב]

 

עור אדם במובן האנטומי מוזכר 39 פעמים במקרא

 

* # *

 

עור היא הרקמה החיצונית המכסה את גוף האדם ובעלי החיים. תוספותיו של העור כוללים את בלוטות החלב, בלוטות הזיעה, הציפורניים, והשערות.

בלשון חז"ל משמש המושג עור לכל רקמת ציפוי דקה, גם אם המבנה ההיסטולוגי איננו כמו עור רגיל.

 

רקע מדעי

 

שטח העור באדם הוא 2.2-1.6 מ"ר, ומשקלו 20-18 ק"ג. העור מתחלק לשלוש שכבות: עילית-העור, הגלד, תת-העור.

 

עילית-העור מקורה מהשכבה האקטודרמלית בעובר. עוביה 1-0.2 מ"מ, והיא בנויה משכבה קרנית חיצונית, ומשכבת הנביטה הפנימית. השכבה הקרנית מורכבת מתאים חסרי גרעין, המלאים בחומר הנקרא קרטין. תאים אלו מתקלפים תדיר, ומתחלפים בתאים חדשים. חשיבות שכבה זו בהגנה מפני פגיעות חיצוניות, ובמניעת התייבשות השכבות העמוקות יותר. שכבת הנביטה יוצרת את התאים העולים על פני השטח, ומחליפים את התאים המתקלפים. התאים בשכבות העמוקות מתרבים ונדחפים כלפי חוץ, וככל שהם מתקרבים לשטח הפנים הם הולכים ומאבדים את הגרעין, ומתמלאים בקרטין. בתוך שכבה זו מצויים התאים היוצרים את צבע העור.

 

הגלד מקורו בשכבה המסודרמלית בעובר. שכבה זו היא העור במובנו המצומצם, והיא בנויה בעיקר מרקמת חיבור, שהוא חומר חלבוני. השכבה העליונה של הגלד חודרת בצורת פטמות לעילית-העור, ובה מצויים קצות עצבי התחושה וכלי הדם המזינים את שכבת עילית-העור. השכבה בבסיס הגלד מכילה את שורשי השיער ואת בלוטות החלב והזיעה, ובה מצויים כלי דם רבים ומסועפים.

 

תת-העור מקורו בשכבה המסודרמלית בעובר. הוא מקשר את העור עם שאר איברי הגוף. שכבה זו בונה את צורת העור, ובלעדיה העור נראה מקומט וזקן. שכבה זו בנויה בעיקר מתאי שומן.

 

לעור תפקידים רבים: הגנה מפני פגיעות מכניות וכימיות חיצוניות; הגנה מפני התייבשות; הגנה מפני קרינה שלילית של השמש; הגנה מפני חדירת חיידקים; וויסות חום הגוף; איבר תחושה לאבחנת חום וקור, מגע וכאב; מאגר של חומרי מזון.

 

תוספות העור כוללים את הצפורנים, שתפקידן להגן על קצות האצבעות; את השערות, שתפקידן להגן על הראש, העינים וחלקי גוף אחרים; ואת בלוטות הזיעה והחלב. תפקיד בלוטות הזיעה להגדיל את פליטת החום החוצה על ידי אידוי ואיבוד חום כמוס. תפקיד בלוטות החלב לשמן את העור ולתת תכונות גמישות.

 

מחלות העור הן רבות ומגוונות. ידועות כ- 800 מחלות עור שונות, הממויינות למספר קבוצות ראשיות:

מחלות מחמת גורמים טרום-לידתיים; מחלות זיהומיות, שחלקן ייחודיות לעור, וחלקן מערבות את העור כחלק מביטוי כללי; מחלות עור מחמת גורמים חיצוניים, כגון קרינת שמש, גורמים כימיים, מגע עם בעלי חיים ועוד; מחלות עור כחלק ממחלות כלליות, כגון סוכרת, מחלות קולגן ועוד; מחלות עור מחמת הפרעות במחזור הדם; מחלות עור מחמת הפרעות עצביות; מחלות עור מחמת הפרעות בחילוף החומרים; גידולים של מערכת העור וטפוליו; מחלות עור מחמת אלרגיות שונות; פריחות על העור.

 

אחת המחלות שיש להן חשיבות לענייני הלכה היא מחלת הצרעת. זו מחלה מדבקת כרונית, הנגרמת על ידי חיידק, אשר נתגלה לראשונה על ידי גרהארד הנריק הנסן (1912-1841) בשנת 1872, ולפיכך יש המכנים מחלה זו בשם מחלת הנסן. ההדבקה היא איטית מאד, כנראה במגע ישיר דרך העור, או דרך רירית האף. אכן, חולי צרעת המטופלים באנטיביוטיקה מתאימה אינם מדבקים כלל. המחלה מתבטאת בהתקשויות על העור, ובכתמים בהירים. היא גורמת לפגיעה בקצות עצבי התחושה, בנמק של אזורים שונים, ובעיוותים של צורת הגפיים והפנים.

ההערכה היא, שמספר חולי הצרעת בעולם בשנות ה- 90 הוא כ- 2.4 מיליון אנשים. המחלה נפוצה בעיקר בהודו, במרכז אסיה ובדרום אמריקה. מספר חולי הצרעת בישראל בשנת 1995 הוא 219. בישראל ישנו בית חולים מיוחד לחולי צרעת, הלוא הוא בית החולים הממשלתי ע"ש הנסן בירושלים. מקום זה הוא המרכז הארצי לטיפול בחולי צרעת בישראל. הוא נוסד על ידי נדבנים גרמנים בשנת 1855, ונוהל על ידי נזירות במשך שנים רבות. בשיא פעילותו היו מאושפזים בו 60 מצורעים. בשנת 1995 היו מאושפזים בבית חולים זה רק 4 חולים כרוניים, ועוד כ-10 חולים לתקופות אשפוז קצרות. קיימות תכניות להפוך את המבנה למשכן לאומנויות, ולהעביר את חולי הצרעת למרכז רפואי רגיל.

בעבר הוכנסו חולי צרעת להסגר קפדני, היחס למצורעים היה שלילי ביותר, והשם "מצורע" הפך לשם נרדף לאנשים מנודים ומרוחקים. רבים מהראשונים ואחרונים נמנעו מלכנות את הפרשה בתורה בשם מצורע, וקראו לה בשמות שונים כגון פרשת "וזאת תהיה", או פרשת "טהרה", כדי להשתמש בלשון נקיה [1].

כיום ניתן לרפא את חולי הצרעת בעזרת טיפול תרופתי, ואמנם נצפתה ירידה משמעותית במספר חולי הצרעת בעולם. כמו כן ניתן לשקם את השינויים בפנים ובגפיים בעזרת ניתוחים פלסטיים. לאחרונה יש התקדמות בחקר החיסון נגד צרעת, דבר שיביא למניעת המחלה. למרות כל זאת עדיין ישנה תווית שלילית מאד לחולי הצרעת, והם משתדלים לשמור את דבר מחלתם בסוד.

 

גזזת היא מחלה הנגרמת על ידי זיהום פטרייתי של עור הקרקפת, שהוא שכיח בעיקר בילדים מאוכלוסיות הנמצאות ברמה כלכלית-חברתית ירודה. במחצית הראשונה של המאה ה- 20 היה הטיפול המקובל במחלה זו הקרנה רנטגנית רחבה של עור הקרקפת, במנות קרינה גבוהות יחסית. בשנות העליה הגדולה לישראל בעשור הראשון לקיום המדינה הוקרנו בארץ כ- 20,000 אנשים, רובם ילדים, ורובם יוצאי ארצות המזרח וצפון אפריקה.

כיום ידוע שמדובר במחלה זיהומית שאין כל הצדקה לטפל בה בקרינה. כמו כן ידוע כיום שכמויות ההקרנה בניתנו לילדים באותם שנים היתה מסרטנת, עם שכיחות יתר של גידולים שפירים וממאירים באזור הראש והצוואר.

 

העור והשערות במקרא ובחז"ל

 

העור והשערות באים מהאם, והצפורניים באות מהאב [2].

 

חז"ל ידעו שעור גזעו מחליף, היינו שאם הוא מתקלף ונפשט, יש יכולת צמיחה מחדש [3], וכן שיער וצפורן _ גזעם מחליף [4].

 

חז"ל ידעו על חשיבות העור בהגנה על הגוף [5].

 

עור בעלי חיים משמש למספר מטרות: בגדים, ובעצם היה הבגד הראשון של בני האדם [6], כלים [7], כלי נגינה , כגון תוף [8] וחמת חלילים [9], כיסוי כלים שונים [10], ואוהל [11].

 

מחלות עור במקרא ובחז"ל

 

מחלות עור שונות מוזכרות במקרא ובחז"ל, אך למרות ספרות עניפה בנושא זה עדיין נותר זיהויים קשה ביותר [12]. ההסבר לכך הוא, שללא ספק שייכות מחלות העור המוזכרות בתורה לדיני טומאה וטהרה, ואין הן מהוות ספר רפואות. לכן לא ייפלא שאין פרטים רפואיים מספיקים לזיהויים, אלא רק אותם פרטים הנוגעים לידיעות הכהנים לצורך קביעת הטהרה או הטומאה. ואמנם בגלל הקושי הרב בקביעת הנגעים השונים, נקבע על ידי חז"ל [13], שכל כהן שאינו בקי בהן ובשמותיהן אינו רואה את הנגעים; ומכאן ההקפדה הרבה על הכהנים להכיר היטב את הגדרים ההלכתיים של הנגעים, "שלא יורה עד שיהא בקי בכל המראות הללו בהיקף העניינים ובידיעת השמות המורים על כל עניין מהם וכו', וכבר ביארנו בהלכה שלפני זו, שכל מה שעסקנו במנין המראות הוא למען הבקיאות וההרגל במראות" [14].

עם הזמן התפתחה מומחיות מיוחדת בראית נגעים, והיו מומחים בתחום זה שאינם כהנים, כגון רבי אליעזר [15], רבא [16], ואולי גם רבי עקיבא, שעליו נאמר כלך לך אצל נגעים ואהלות [17]. מומחים אלו קבעו את המצב לאשורו, והכהנים נדרשו רק לומר טהור או טמא, שכן על פי ההלכה אין צורך שהכהן יקבע את מהות הנגע, אלא רק שיאמר טהור או טמא [18].

 

באופן כללי, מחלות עור הבאות בידי שמים, ואשר הן מדבקות במגע, נקראות נגעים, וארבעה מתוך ששה מיני נגעים עונים על הגדרה זו: נגעי עור בשר, נגעי שחין ומכווה, נגעי קרחת וגבחת, נגעי נתקים של הראש והזקן [19]. לעומת זאת פגיעות בעור שבאות מגורם חיצוני, ואשר אינן מדבקות במגע, כגון דקירת חנית, כוויה באש, או הכאה באבן, נקראות בשמות שונים בהתאם לאופי הפגיעה.

ענייני נגעים הם מקרא מרובה והלכות מועטות, והיינו שאם יש ספק בענייני נגעים יש לעיין בפסוקי המקרא [20].

 

צרעת

 

הצרעת היא ההפרעה העורית המתוארת ביותר במקרא ובחז"ל. שורש המושג 'מצרע' לפי חז"ל הוא נוטריקון 'מוציא שם רע' [21]. צרעת נקראת בלשון חז"ל גם 'דבר אחר', והיה זה מפני החומרה שיוחסה למחלה זו, ולא רצו להזכירה בשמה [22].

 

נגע הצרעת מתייחס לשינויים מוגדרים בצבע ובצורה של העור ושל השערות, והתפתחות השינויים לאורך זמן מוגדר. תיאור הצרעת כפי שעולה מפשטות לשון המקרא לא תמיד תואם את התיאור על ידי חז"ל. וכבר כתב אחד הראשונים [23], שבכל פרטי הפרשיות הנוגעות לנגעים אין לנו ללכת אחרי פשוטו של מקרא, או אחרי בקיאות דרך ארץ של בני אדם, אלא רק על פי מדרשי חז"ל וקבלותיהם מפי החכמים הראשונים. המדובר בשינוי צבע העור לצבע לבן בעוצמות שונות של לובן מקרום ביצה ולמעלה [24]. אם הכתם מורכב מצבע לבן בעוצמה פחותה מקרום ביצה, הרי זה בוהק [25], ואינו מטמא משום צרעת [26].

יש צרעת הבאה על עור בריא, והיא נקראת נגעי עור הבשר; יש צרעת הבאה על עור חולה, והיא נקראת נגעי שחין ומכווה; ויש צרעת הבאה במקום של שערות, בראש או בזקן, והם נקראים נגעי קרחת וגבחת.

 

קיימים שני נגעים ראשיים, היינו אבות נגעים, והם הבהרת והשאת [27], ולכל אחד מהם יש נגעים משניים, היינו תולדות.

 

בהרת היא כתם לבן כשלג, שהוא הלובן העז ביותר, או שמעורב בלבן מעט אדמומית, והשילוב הזה הוא צבע פתוך [28]. נגע זה צריך להיראות עמוק מעור הבשר שסביבו, והיינו שנדמה כך לעין, כמו שהחמה נראית עמוקה מן הצל, אבל לא עומק ממשי במישוש [29]. ויש מי שכתב, שהבהרת היא לבן זוהר ומבריק [30].

שאת היא כתם לבן כצמר נקי של כבש בן יומו, והוא לובן פחות עז מהבהרת [31], או שמעורב בלבן מעט אדמומית, והשילוב הזה הוא צבע פתוך [32]. ויש מי שכתב, שהשאת היא לבן בלתי מבריק [33]. יש אומרים, שנגע השאת צריך להיות מוגבה ומתנשא מעל הסביבה [34], והיינו גבשושיות עוריות בולטות; יש אומרים, שגם שאת צריכה להיות עמוקה מן העור, אלא שעומקה פחות מזה של הבהרת [35]; ויש מי שכתבו, שהוא מלשון שריפה [36], והכוונה להרס העור עד שנראה בשר חי [37].

 

לשני הנגעים הבסיסיים הללו יכולים להתלוות נגעים משניים, היינו תולדות נגעים, והם מכונים ספחת [38], היינו דבר נילווה ונוסף [39]. הספחת מתבטאת בצבע לבן כסיד ההיכל, או כקרום הביצה [40].

 

נגעי עור הבשר הם הופעת בהרת, שאת או ספחת על עור בריא. בשלב זה הם מכונים מראות נגעים, ואין הם מטמאים בצרעת אלא אם כן מצטרפים לנגעים אחד משלושה הסימנים הבאים [41]: שתי שערות לבנות בתוך הנגע הראשי [42]; מחיה, היינו בשר חי בתוך הנגע הראשי [43]; פשיון של הנגע הראשי, היינו הגדלת השטח של הנגע הראשי [44].

 

יש מי שכתב, שכל הכתמים הלבנים הללו (הבהרת, השאת והספחת) מצטרפים זה עם זה, ואין להם משמעות הלכתית, מלבד הדרישה כלפי הכהנים שיכירו היטב את הנגעים, ויבינו אותם [45]; ויש מי שכתב, שהשינויים בעוצמת הלובן מפרידים בין המראות השונות, ואין הם מצטרפים זה עם זה [46].

 

נגעי שחין ומכווה הם הופעת בהרת, שאת, או ספחת על עור בלתי תקין. כאשר בבסיס הנגעים הראשיים או המשניים יש פצע הנגרם על ידי כוויה _ מדובר על מכווה; וכאשר הפצע לא נגרם מאש אלא מכל דבר אחר, כולל חבלה חיצונית, מחלת עור, או מחלה כללית _ מדובר על שחין [47]. השחין והמכווה עוברים שלושה שלבים: השלב הטרי והחריף של המכה, והוא נקרא מורדין; שלב תחילת הריפוי, עם הופעת גלד טרי, והוא נקרא צרבת השחין, או מחית המכווה; שלב הריפוי הסופי, והוא נקרא צלקת. טומאת נגעים חלה רק ביחס לשלב השני, היינו כאשר הופיעו הנגעים הראשיים או המשניים בשלב צרבת השחין, או מחית המכווה [48]. נגעי שחין ומכווה מטמאים רק אם מצטרפים לנגעים אחד משני הסימנים הבאים: שתי שערות לבנות בתוך הנגע הראשי; או פשיון של הנגע הראשי, היינו הגדלת השטח של הנגע הראשי [49]. לנגעי שחין ומכווה אותם דינים, ולא חילקם הכתוב אלא לומר שאינם מצטרפים זה עם זה [50].

 

נגעי קרחת וגבחת הם הופעת בהרת, שאת או ספחת באזור של נשירת שער בראש [51], ויש רק שני סימני טומאה _ מחיה ופשיון [52].

 

נגע נתק הוא נגע של נשירת שער בראש או בזקן באזור מוגדר. נתק נחשב דווקא כאשר השערות באותו אזור נעקרו לגמרי, ויש סביבו שיער תקין; אבל קרחות חלקית בקצוות הראש, כגון בצדעים או במצח, איננו נקרא נתק [53]. העור שבאזור הנתק תקין [54], והשיער צפוי שיחזור ויגדל [55]. דין נתק הוא דווקא אם הנשירה היא בידי שמים, ולא כאשר ניתקו אדם [56]. בנגע הנתק יש שני סימני טומאה: שיער צהוב דק באזור הנתק, ופשיון של הנתק [57].

 

הצרעת נחשבה כמחלה מדבקת [58], וזה היווה את ההסבר המדעי לדיני ההסגר של מצורע. מכאן גם ההסבר להיווסדותם של בתי חולים מיוחדים למצורעים בימי הבינים, הן בין אומות העולם והן בין היהודים. אמנם אז היה מדובר במצורעים מבחינה רפואית מקובלת, ומסיבות אפידמיולוגיות, למניעת הדבקה. אך ההתייחסות ההלכתית איננה מתאימה לגישה זו, שכן יש אישים ומצבים שבהם לא חלה טומאת הצרעת, ולפיכך אין בהם דין הסגר והחלט מבחינת ההלכה, ברם דברים כאלו לא מתיישבים עם הנחה שמדובר בגורם מדבק, ואינם מסתברים אם מגמת ההסגר היתה למנוע הדבקה. להלן מספר דוגמאות: טומאת צרעת החלה רק מן הדיבור ואילך [59], והיינו ממתן תורה ואילך [60]; גוי וגר תושב אינם מטמאים טומאת צרעת [61]; חתן שנראה בו נגע נותנים לו שבעת ימי משתה [62]; התולש סימני טומאה עד שלא בא אצל כהן _ טהור [63]; יילוד שנולד עם צרעת אינו טמא טומאת צרעת [64]; אם כסתה הצרעת את כל בשרו, הרי הוא טהור [65]; בזמן הזה אם יהיה תלמיד חכם מצורע, אין דוחים אותו לא מבית הכנסת ולא מבית המדרש, כי אין כיום דין של 'והיה מחנך קדוש' [66]. מכאן שדיני הסגר נובעים מדיני קדושה, ושייכים לדיני טומאה וטהרה, ולא להלכות הרופאים. מכאן גם מובן, שלפי חז"ל סיבת ההרחקה וההסגר של המצורע היה עונש על שהוא הבדיל בין איש לאשתו ובין איש לרעהו בלשון הרע שלו [67].

 

חוקרים רבים ניסו לזהות את הצרעת המתוארת במקרא ובחז"ל, והדעות הן מגוונות ביותר: יש הסבורים, שמדובר במחלה רפואית מוגדרת וקיימת, אלא שנחלקו בזיהוי מחלה זו, כגון צרעת רפואית, עגבת (סיפיליס), הפרעה פיגמנטרית של העור (ויטיליגו), ספחת העור (פסוריאזיס), גרדת, פטרת של העור, דלקת עור על רקע נפשי-עצבי; יש הסבורים, שמדובר במחלה שהיתה קיימת בזמן העתיק, ונעלמה לחלוטין בעת החדשה. למעשה אף אחד מתיאורים אלו איננו מתאים במלואו לתיאור המקראי של הצרעת, ואיננו עומד בפני הביקורת הרפואית [68]. אשר על כן יש הסבורים, שמדובר ב"מחלה" רוחנית, ללא כל משמעות גופנית [69].

 

הדעה הרווחת ביותר היתה, שהצרעת המקראית היא הצרעת הרפואית. גישה זו התפשטה לאור תרגומי התורה ליוונית (תרגום השבעים) וללטינית, שבהם תורגמה המילה "צרעת" למילה "לפרה". אכן לאור הנתונים הידועים לנו כיום, ניתן לקבוע בוודאות, כי הצרעת המקראית איננה דומה לצרעת הרפואית המוכרת לנו, שכן הרבה פרטי דינים ותיאורים מיוחדים _ הן בדיני צרעת, והן בתיאור המצורעים במקרא _ לא ניתנים להסבר רפואי על פי ידיעותינו כיום. להלן מספר דוגמאות לאי ההתאמה בין הצרעת המקראית לצרעת הרפואית: הצרעת הרפואית פוגעת רק בבני אדם, ולא בכלים, בבגדים או בבתים, כמו הצרעת המקראית; מחלת הצרעת גורמת לנשירת שיער, ולא להופעת שיער לבן; אין במחלת הצרעת שינויים מהירים תוך שבוע שבועיים, כמתואר בדיני הסגר והחלטה, ובוודאי שאין החלמה מלאה ומהירה כמו זו המתוארת בתורה; האבחנה והטיפול במחלת הצרעת המקראית היא בידי הכהנים, ולא בידי הרופאים. יתר על כן, לפי עדויות היסטוריות וארכיאולוגיות סביר להניח, שהצרעת הרפואית התפשטה לראשונה במזרח התיכון רק בימיו של אלכסנדר הגדול (חי בשנים 324-325 לפני ספירתם), ולא היתה מוכרת כלל בתקופה שלפני כן. לפיכך, סביר להניח, שהצרעת המקראית היא תיאור של תסמינים בלבד, ולא אבחנה רפואית של מחלה מוגדרת. היינו, שמדובר בסימנים חיצוניים שיכולים להתאים למספר מחלות עוריות שונות, שהמשותף להן הוא שינויים בעור ובשערות. ואמנם כבר העיר על כך אחד הראשונים "הצרעת הוא שם האמור בשותפות, כולל עניינים הרבה שאין דומים זה לזה, שהרי לובן עור האדם קרוי צרעת, ונפילת קצת שיער הראש או הזקן קרוי צרעת, ושינוי עין הבגדים או הבתים קרוי צרעת, וזה השינוי האמור בבגדים ובבתים שקראתו תורה צרעת בשותפות השם אינו ממנהגו של עולם, אלא אות ופלא היה בישראל כדי להזהירן מלשון הרע" [70]. יתר על כן, גם בכתבי הרופאים היוונים הקדמונים, ובעיקר היפוקרטס, לא ברור לאיזה מחלה התכוונו במושג "לפרה", פרט לעובדה שמושג זה ביוונית מציין קליפות וקשקשים, ולפיכך הטעות בזיהוי הצרעת הקדומה לצרעת הרפואית היא משותפת למושג העברי ולמושג היווני.

 

הצרעת באה כעונש על מספר עבירות: לשון הרע, שפיכות דמים, שבועת שווא, גילוי עריות, גסות הרוח, גזל, צרות העין [71], זנות [72], בעילת אשתו נידה [73], מעילה בקדשים [74], עבודה זרה, חילול השם, גניבה, המעיד עדות שקר, דיין המקלקל את הדין, הנכנס בתחום שאינו שלו, החושב מחשבות שקר, והמשלח מדנים בין אחים [75]. הטעם השכיח ביותר בספרות חז"ל לצרעת הוא עונש על לשון הרע [76].

חז"ל מנו מספר גורמים חיצוניים לצרעת: אכילת דג עם בשר [77], שכיבה על עור שלא נגמר עיבודו, האוכל דג שיבוטא בימי חודש ניסן, האוכל שיורי כוס הרסנא, היינו תערובת של מיני דגים קטנים עם שמן, חומץ וקמח מבושלים יחדיו, הרגיל לשפוך מים חמים מאד על בשרו, הדורך על קליפות של ביצים, הלובש בגדים לבנים לפני שעברו שמונה ימים מאז שכיבסן, ויש עליהם כינים [78], מי שיש לו אשה ואינו משמש מיטתו _ מרבה צרעת [79].

 

מספר אישים היו נגועים בצרעת, חלקית או כללית: פרעה שבימי אברהם [80], בת פרעה שבימי משה [81], משה רבנו [82], פרעה שבימי משה [83], מרים [84], אהרן [85], דוד [86], דואג [87], בני ביתו של יואב בן צרויה [88], נעמן [89], גיחזי [90], ארבעה אנשים [91], עזריה (עוזיהו) בן אמציה מלך יהודה [92], ושתי [93]. בתלמוד מוזכרים שלושה מצורעים שטיהר רבי טרפון [94].

 

בבבל לא היתה צרעת, בגלל הרגלי התזונה והניקיון של תושביה [95].

 

בעזרת נשים שבבית המקדש היתה לשכת המצורעים [96], שם טבלו המצורעים, ועל פתח שער ניקנור היו מטהרים אותם [97].

 

המצורע נחשב כמת [98], כנראה בגלל העובדה שהוא היה מורחק ומנודה מהכלל, ולא יכול היה להיכנס לבית המקדש.

נגעים נחשבים ליסורים שאינם של אהבה, אם כי הם מכפרים על חטאים [99].

 

פצעי עור שונים

 

מצינו במקרא ובחז"ל תיאור של פצעי עור שונים [100]:

 

בעלי ראתן [101], והוא מין ממיני השחין [102]; גרב [103], הזהה לחרס [104], ואף הוא מין ממיני השחין; גרגותני [105], והיינו נמק שנובע מרמת סוכר גבוהה, שבא לאחר אכילת דברי מתיקה מוגזמים, או שהוא כיב בעור [106]; חבורה [107], והיינו מכה מגולה אך לא פתוחה, והדם נצרר תחת העור [108]; חטטים [109], והיינו פצעים הגורמים לגרד, ואולי מדובר בגרדת [110]; חיכוך [111], ואף הוא ממיני השחין [112]; חספניתא [113], והיינו התבקעות עור הפנים [114], או כעין קרום הצומח בעור הפנים ומתקלף [115]; חפפית [116], ואף הוא סוג של שחין [117]; חזזית [118], ואף הוא מין שחין [119]; חרס [120], והוא זהה לגרב; ילפת [121], והוא זהה לחזזית המצרית [122]; כוויה [123], והיינו פצע בעור כתוצאה ממגע עם גוף חם או אש [124], והוא זהה למיכווה; כיבא או כיפה [125], והיינו פצע כוויה מזוהם [126], או אבעבועות [127]; כתית [128], והיינו מכה שעל גב היד ועל גב הרגל [129]; מוגלא [130], והוא כמשמעותה בימינו; מורסא [131], והוא כמשמעותה בימינו; מזור [132], והוא זהה למורסא בלשון חז"ל; מכה טריה [133], והיינו מכה פנימית, שאיננה נראית באופן חיצוני [134]; מכווה [135], והיינו פצע בעור כתוצאה ממגע עם גוף חם או עם אש [136], והוא זהה לכוויה; נומי או נימא [137], יתכן שהכוונה לפצע נמקי, או לפצע של צרעת [138]; סימטא [139], והיינו מורסה [140]; עינבתא [141], והיינו צורת אבעבועות הדומות לענבים [142]; ערבוביתא [143], אולי הכוונה לכינמת הראש; פדעתא [144], והיינו פצע של מכת חרב; צלקת [145], והוא כמשמעו בימינו; צמחין [146], הכוונה כנראה לצורה של גידול שפיר, שיכול להיגרם כתוצאה ממכה [147]; צרבת [148], והכוונה לגלד המכסה פצע או כוויה [149].

 

פרטי דינים

 

בשבת אסור לתלוש רצועות עור שעודן מחוברות לגוף, לא בכלי, לא ביד, ואף לא בשיניים [150].

 

עור שנקלף, והוא תלוי ועומד, אינו מהווה חציצה בטבילה, שכן בחלק המנותק יכולים המים לחדור, ובחלק המחובר אין הקפדה, והוא מיעוט [151].

 

החובל בחברו, וקרע העור, והוציא ממנו דם, חייב בחמישה דברים (נזק, צער, ריפוי, שבת, בושת), ואפילו חסרו רק כשערה מעור בשרו, כי העור אינו חוזר אלא צלקת [152]; ויש אומרים, שדין זה הוא דווקא בפנים ובמקומות גלויים, ולא בכל מקום בגוף [153].

הגורם כוויה לחברו בציפורן, במקום שאינו עושה חבורה, ואינו מעכבו ממלאכה, חייב בצער בלבד; ואם היה במקום שרואים, חייב גם בבושת [154].

 

אסור לקעקע כתובת קעקע על העור [155]. האיסור מן התורה הוא דווקא אם שרט את בשרו, ומילא מקום השריטה בצבע [156], אבל אם כתב ולא קיעקע, או קיעקע ולא כתב _ יש אומרים, שאינו אסור מן התורה, אבל אסור מדרבנן [157]; יש אומרים, שבתנאים אלו מותר לכתחילה [158]; ויש אומרים, ששרט ולא מילא בצבע, אסור מדרבנן, אבל כתב על העור ולא שרט, מותר לכתחילה [159].

נחלקו הפוסקים אם האיסור תלוי בסדר הדברים, היינו אם דווקא קעקע קודם, ואחר מילא צבע, או דווקא כתב קודם ואחר קיעקע, או שאין הבדל בסדר הדברים [160].

יש אומרים, שהאיסור מן התורה הוא דווקא אם קיעקע אותיות, אבל אם עשה סתם רישומים או צורות, אין איסור תורה בכך [161], ולשיטה זו חייב גם באות אחת, ואפילו בשאר לשונות; ויש אומרים, שחייב מן התורה בכל צורה של קיעקוע, ולאו דווקא באותיות [162].

איסור קיעקוע הוא בין אם עשה כן ביד, ובין אם עשה כן בכלי [163].

יש מי שכתב, שלכל הדעות מותר לכתוב על העור בכתב שאינו מתקיים ומתכווין למוחקו, כגון שכותב על ידו בעט מספר טלפון או כתובת [164].

יש מי שכתב, שאין איסור לכתוב כתובת קעקע על גוי [165].

איפור קבוע סביב העינים והפה שעושות נשים בדרך של קיעקוע _ אסור [166].

מי שעבר על האיסור ושם כתובת קעקע על גופו, וחזר בתשובה, נכון להשתדל ולהסיר כתובת קעקע זו, שלא תהא מזכרת עוון; ואפילו אם חקק על גופו את השם המפורש, מותר להסירו בעזרת קרני לייזר [167].

 

אשה שעברה כריתת שד בגלל גידול ממאיר, או כריתת שד מונעת בחשד לממאירות עתידה, מקובל כיום לשחזר בניתוח פלסטי את מבנה השד. על מנת להשלים את השיחזור, מקובל לקעקע צורת פיטמה ליד העוקץ המשוחזר, והקיעקוע נעשה בדרך של שריטה ומילוי בצבע. יש מי שסובר, שבשעת הדחק, כגון באשה צעירה, שיש חשיבות פסיכולוגית לשחזור מלא של השד, מותר לעשות כן, אלא שעדיף לעשות זאת על ידי גוי, ובהרדמה מלאה של האשה, שאז אין היא מסייעת כלל [168].

 

עור המת של אדם טמא מן התורה, אבל אם עיבדו כל צרכו, או הילך בו כדי עבודה, הרי הוא טהור מן התורה, וחכמים גזרו שיטמא מדבריהם בכזית כבשר המת, גזירה שלא להרגיל בני אדם לעבד עורות אדם וישתמשו בהם [169].

 

אשה הסובלת מצרעת, הרי זה מום גדול, ויכול בעלה לגרשה [170].

 

אשה שסבלה מצרעת או משחין ונתרפאה, אם לא ידע המשודך על כך, הרי הוא יכול לבטל את השידוכין [171].

 

אשה שיש לה צלקת או שומא על הפדחת, אפילו קטנה ביותר, אם השומא נראית תמיד, אין דינה כמום שמבטל שידוכין, שהרי ראה ונתפייס, וכן אם תמיד אינה נראית, איננה מום, אבל אם לפעמים נראית ולפעמים אינה נראית, הרי זה מום הפוסל באשה, והוא אחד המומים היתרים באשה לעומת הכהנים [172]. ומכל מקום הכוונה דווקא לצלקות מכוערות, שדרך בני אדם להקפיד עליהם [173]. ולפיכך יש מי שכתב, שצלקות עקב ניתוחים קטנים כמו כריתת תוספתן, אינן בגדר מום [174]. ויש מי שכתב, שבימינו אין נוהגים להתיר ביטול השידוכין בגלל צלקת [175].

 

פצעים ומורסות שמתרפאים וחוזרים, הרי אלו מום באשה [176].

 

עורות בעלי חיים

 

עורות אינם נחשבים כמוסיפים הבל, ולכן אין בהם איסור הטמנה בשבת [177].

 

אסור לנעול מנעלי עור ביום הכיפורים ובתשעה באב [178].

 

בהמה שניטל עורה במידה שלא נשתייר בה כדי להעלות ארוכה, בין שנקרע העור על ידי אדם, ובין שנקרע על ידי מחלה, נקראת גלודה, והרי זו טריפה; ואם נשתייר בה כדי להעלות ארוכה _ כשרה, והיינו שנשאר עור בשטח של סלע [179], אלא שנחלקו אמוראים באיזה מקום צריך שיהא זה השיור [180]. רוב הפוסקים הכריעו להחמיר כדברי כולם, ולהצריך כרוחב סלע על פני כל השדרה, ורוחב סלע על הטבור, ורוחב סלע על ראשי איבריה [181].

 

עוף שניטל כל עורו _ יש אומרים, שאף הוא טרף מדין גלודה [182]; ויש אומרים שהוא כשר, כי אין דין גלודה בעוף [183].

 

העורות הרכים והראויים לאכילה דינם כבשר, בין לאיסור אכילה של בהמות טמאות, ובין לאיסור טומאה [184]. ואם עיבדם, או שהלך בהם כדי עבודה, נעשו עור, ובטלו מתורת בשר, בין לטומאה, ובין לאכילה [185].

 

האוכל מן העור של בהמה וחיה טמאה, או של נבלה וטריפה, אין בו הלאו של איסור אכילת נבלה, והוא פטור אבל אסור [186]. ואם הוא עור שעיבדוהו לעשות ממנו נעלים או כלים, ורוצים להשתמש בו לצורך ג'לטין _ מותר [187].

 

המבשל או האוכל עור עם חלב, פטור מדין בשר בחלב מן התורה [188], אבל אסור מדרבנן באכילה [189] ובבישול [190].

 

יש מי שכתב, שאין דם בעור [191], והוא תמוה מבחינת המציאות; ויש מי שכתבו, שאף בעור יש דם [192], אלא שנחלקו אם יש בדם העור איסור אכילה משום דם אם לאו [193].

 

בעיבוד העור של בהמה וחיה מצינו מספר שלבים:

 

אם לא עבר כל עיבוד, נקרא מצה [194]; אם נמלח, אך לא נתנוהו בקמח ומים, נקרא חופה [195]; מלחוהו במלח, ועיבדו אותו בקמח, אך לא עיבדוהו בעפצים, נקרא דפתרא [196].

עור שהעבירו השיער ממנו, ועיבדוהו כל צרכו, היינו שמלחוהו במלח, ועיבדו אותו בקמח ובעפצים וכיוצא בהם מדברים שמכווצים את העור ומחזקים אותו, אבל לא חילקו אותו בעוביו לשנים, כדרך שהעבדנים עושים, הוא הנקרא גוויל [197], והוא העור השלם ללא שום תיקון וקילוף [198].

עור שחילקוהו לשניים לאחר שהעבירו שערו כמו שהעבדנים עושים, החלק הדק החיצוני שמול השיער נקרא דוכסוסטוס, והחלק העבה שמול הבשר נקרא קלף [199]; ויש אומרים להיפך [200].

 

ספר תורה, תפילין, מזוזה, מגילת אסתר, ומגילת סוטה, צריכים להיות כתובים על עור; הבתים והרצועות של תפילין צריכים להיות עשויים מעור [201].

 

נעל של חליצה, נחלקו תנאים והפוסקים אם צריכה להיות דווקא של עור, או לפחות מחופה בעור, או שגם מנעל מעץ כשר לחליצה [202].

 

עור הבהמה נחשב כמחובר לבשרה, בין להיטמא כשהיתה שחוטה, ובין לטמא כשהיתה נבלה [203], והנוגע בעור דינו כנוגע בבשר, עד שיפריש העור מעל הבשר [204].

 

אהל העשוי מעור, מתטמא בדין טומאת אהלים, היינו שכאשר הוא מאהיל על המת, הוא עצמו נטמא, אף על פי שלא נגע במת, ואף כשאינו ראוי לקבל טומאה בתורת כלי [205].

 

כלי או בגד העשוי מעור הוא אחד משבעה מיני כלים שמקבלים טומאה מן התורה [206], אך עור דג ועוד חיה שבים אינו מקבל טומאה [207].

 

אין חייבים כרת על אכילת העור מקרבן שנעשה פיגול או נותר, או כשאכלו מקרבן כשר בטומאת הגוף [208], אבל מכים אותו מכת מרדות [209].

 

בקרבן עולה יש מצווה של הפשט העור [210].

 

כל עורות קדשי הקדשים ניתנים לכהנים, בין קרבנות ציבור ובין קרבנות יחיד, אבל עורות קדשים קלים לבעלים; וכל עולה שלא זכה המזבח בבשרה, לא זכו הכהנים בעורה [211].

 

עורו של שור הנסקל אסור בהנאה כבשרו [212].

 מחלות

 

דיני צרעת מסוכמים במקרא [213], במשנה ובתוספתא [214], וברמב"ם [215], והם כוללים צרעת באדם, בבגד, בכלי עור ובבתים.

 

מעיקר הדין נוהג דין צרעת גם בזמן הזה [216], אלא שלא נהגו בזה כי אין לנו כהנים מיוחסים [217].

 

מצורע לא יהא שליח ציבור קבוע [218].

 

לא יקראו לתורה בפרשת תזריע-מצורע אדם שיש לו נגע הנזכר באותה עליה, כדי שלא לביישו [219].

 

בזמן הזה אם יהיה תלמיד חכם מצורע, אין דוחים אותו לא מבית הכנסת ולא מבית המדרש [220].

 

מצורע מותר בתשמיש המיטה [221].

 

חז"ל אסרו לשאת אשה ממשפחת מצורעים [222].

 

צרעת באשה נחשב כמום גדול, והוא עילה לבעל לגרשה [223].

 

נשיא שנצטרע, מעבירים אותו מנשיאותו, ודינו כהדיוט ביחס לשגגת חטאת [224].

 

נערה בתולה אנוסה, שרצתה היא או אביה שהאונס יקחנה לאשה, כופים אותו לשאתה לאשה, ואפילו היא מוכת שחין ומצורעת [225].

 

יבם שהוא מוכה שחין, אין כופים על היבמה להינשא לו, אלא חולץ לה, ונוטלת כתובתה [226].

 

מוכי שחין פטורים מהראיה [227].

 

מקורות והערות

 

[1] ראה מאמרו של ט. פרשל, ספר רפאל, תש"ס עמ' תסח ואילך; [2] נידה לא א; [3] אמנם ראה רמב"ם חובל ומזיק ב ו, שריפוי העור הוא בדרך של צלקת, שאיננה זהה לעור בריא; [4] נידה נה א; [5] ראה חולין נד א, במחלוקת רבי מאיר וחכמים בדין גלודה; [6] בראשית ג כא _ ויעש וגו' כתנות עור וילבשם; [7] ויקרא יא לב; במדבר לא כ; [8] משנה קינים ג ו; [9] משנה כלים כ ב; [10] כלים כו ו; [11] שמות כו יד; במדבר ד ו; [12] ראה מה שכתבו בנידון קצנלסון, התלמוד וחכמת הרפואה, עמ' 304; פרויס, עמ' 323; [13] תוספתא נגעים א א; שבועות ו א; [14] פיהמ"ש לרמב"ם נגעים א ד; [15] סנהדרין סח א; [16] ב"מ פו א; [17] חגיגה יד א; סנהדרין לח ב; שם סז ב; [18] נגעים ג א; ערכין ג א; רמב"ם טומאת צרעת ט א-ב; [19] בתורה תוארו עוד שני מיני נגעים: נגעי בגדים, ונגעי בתים, שאינם פוגעים בעור או בתוספותיו. אכן, בית המנוגע לא היה ולא עתיד להיות _ סנהדרין עא א (אמנם ראה שם דעה בחז"ל שאכן היה בית מנוגע במציאות), וכבר כתבו הראשונים, ששני נגעים אלו אינם בטבע העולם, ולא היו כלל, אלא הם ביטוי למעלה מיוחדת של עם ישראל _ ראה כוזרי, מאמר שני, נח, ס, סב; רמב"ם סוף טומאת צרעת; רמב"ן ויקרא יג מז; ספורנו שם; [20] חגיגה יא א; [21] ערכין טז א. יש גם אפשרויות אטימולוגיות אחרות _ לפי גזניוס, השורש הוא ערבי 'צרע', שפירושו להפיל לארץ; לפי קצנלסון, התלמוד וחכמת הרפואה, עמ' 310, השורש הוא 'זרע' בחילוף אותיות ז-צ, ומשמעותו סוג מחלת עור זרועה ומפוזרת על פני העור; [22] ראה שו"ת מהרי"ט ח"ב חאבהע"ז סי' יד. והוא כמו שנהגו ביחס לכפיון, שאומות העולם קראו לה 'המחלה הגדולה' או 'הקטנה' או 'הקדושה', וכמו שיש נוהגים כיום לדבר על 'המחלה ההיא' ביחס למחלות ממאירות; [23] רשב"ם, ויקרא יג ב; [24] נגעים א א; שבועות ו א; רמב"ם טומאת צרעת א א; [25] ויקרא יג לט; [26] רמב"ם טומאת צרעת א א; [27] ויקרא יג ב; [28] נגעים א א-ב; שבועות ו א; רמב"ם טומאת צרעת א ב,ד. וראה שם, ביחס להגדרה של צבע זה; [29] מלבי"ם ויקרא שם אות לח; [30] תו"כ ויקרא יג ג; חולין סג א; רמב"ם טומאת צרעת א ו. וראה רמב"ן ויקרא יג ג; מלבי"ם שם, אות נ; תו"ת ויקרא פי"ג אות כו; [31] נגעים שם; שבועות שם; רמב"ם שם ב; [32] מלבי"ם ויקרא שם אות לח; [33] ראה מחלוקת רמב"ם וראב"ד טומאת צרעת א ד, בדרגות האדום המעורב בלבן בנגעים השונים. וראה חזון נחום נגעים א ב, וחזו"א נגעים סי' ב סק"ה, בביאור המחלוקת; [34] שבועות ו ב; שאילתות, שאילתא פח; ראב"ד טומאת צרעת א ו. והוא מלשון 'הגבעות הנשאות' (ישעיה ב יד); [35] אונקלוס עה"פ; רמב"ם שם, על פי כס"מ שם. וראה באריכות בביאור מחלוקת הרמב"ם והראב"ד _ כס"מ שם; העמק שאלה, שאילתא פח אות ה; חזון נחום נגעים ב א; [36] א"ע ויקרא יג ב. והוא מלשון 'והמשאת החלה' _ שופטים כ מ; 'וישאם דוד' _ שמו"ב ה כא; "משיאים משואות" _ ר"ה כב ב; [37] קצנלסון, התלמוד וחכמת הרפואה, עמ' 312; [38] ויקרא יג ב; [39] כמו 'ספחני נא אל אחת הכהנות' _ שמו"א ב לו; [40] ראה מחלוקת רמב"ם וראב"ד טומאת צרעת א ב, אם שני מראות אלו שווים בעצמת הלובן, או שהם מדורגים. וראה עוד בנידון בחזו"א נגעים סי' ב סק"ג; [41] וראה רמב"ן ויקרא יג י, שהכוונה לכל אחד לחוד, ולא שיש צורך בשלושתם; [42] ראה סכום פרטי דינים הנוגעים לשיער לבן ברמב"ם טומאת צרעת פ"ב; [43]<18>היינו התכייבות, עם רקמת גירעון. וראה סכום פרטי דינים הנוגעים למחיה ברמב"ם טומאת צרעת פ"ג; [44] ראה סכום פרטי דינים הנוגעים לפשיון ברמב"ם טומאת צרעת פ"ד; [45] רמב"ם טומאת צרעת א ג; [46] ראב"ד שם. וראה באריכות בכס"מ שם; העמק שאלה שאילתא פח אות ג; מלבי"ם ויקרא יג ב אות לח; [47] נגעים ט א; תו"כ פר' נגעים פ"ו; חולין ח א; רמב"ם טומאת צרעת ה א; [48] נגעים ט ב; רמב"ם טומאת צרעת ה ג-ד; [49] נגעים שם; רמב"ם שם. מחיה איננה סימן טומאה בצורה זו של צרעת; [50] נגעים ט ב; [51] וראה באריכות בכס"מ טומאת צרעת ה ח, במשמעות ההלכתית של הסיבות לקרחות, ושל התהליך הבלתי-הפיך; [52] נגעים ד ג; שם י י; תו"כ פר' נגעים פי"א; רמב"ם טומאת צרעת ה ח-יא. שיער לבן איננו סימן טומאה בסוג זה של צרעת. וראה על המשמעות הרוחנית בנידון במשך חכמה ויקרא יג מא-מד; [53] רמב"ם טומאת צרעת ח א; רמב"ן ויקרא יג כט; כס"מ טומאת צרעת ה ח. וראה מלבי"ם ויקרא יג מ, אות קמג; [54] כס"מ שם. וראה ראב"ד שם ח א; [55] כס"מ טומאת צרעת ה ח; [56] רמב"ם שם; [57] נגעים י א; רמב"ם שם ב; [58] ראה א"ע ויקרא יג ב; רמב"ם מו"נ ג מז; דעת זקנים מבעלי התוספות ויקרא יג מו; רבנו בחיי ויקרא יד ז; שו"ת מהרי"ט ח"ב חאבהע"ז סי' יד; משך חכמה ויקרא יג ב. וכן משמע ויקרא רבה טז ג; [59] הוריות י א; [60] ראה נגעים ז א, ובר"ש שם; רא"ש ור"ן נדרים ז ב; [61] נגעים ג א; רמב"ם טומאת צרעת ט א; [62] נגעים ג ב; מו"ק ז ב; רמב"ם טומאת צרעת ט ח; רא"ש מו"ק פ"ג סי' לו; [63] נגעים ז ד; רמב"ם טומאת צרעת י ב; [64] נגעים ז א; רמב"ם טומאת צרעת ו ד. וראה ויקרא רבה טו ה; [65] ויקרא יג יג; [66] תשובות הגאונים, שערי תשובה סי' קעו). וראה בנידון בפירושיהם של רש"ר הירש על פרשת נגעים, ורד"צ הופמן, בהקדמתו לחוקי טומאה וטהרה; [67] ערכין טז ב, וברש"י שם; פיהמ"ש לרמב"ם נגעים יב ה; [68] על סיבות רפואיות לפי הסברים של תקופות המפרשים _ ראה רלב"ג ואברבנאל, ויקרא פי"ג; [69] ראה על כך בספרו של קצנלסון, התלמוד וחכמת הרפואה, עמ' 304 ואילך, ועמ' 371 ואילך; ובספרו של פרויס, עמ' 323 ואילך; [70] רמב"ם טומאת צרעת טז א. וראה כעין זה בפיהמ"ש לרמב"ם נגעים יב ה. וראה עוד בשו"ת מהרי"ט ח"ב חאבהע"ז סי' יד, שכלל במושג זה גם את "המחלה הצרפתית", היינו העגבת; [71] ערכין טז א. וראה ויקרא רבה טז א; במדבר רבה ז ה; [72] תנחומא תזריע יא. וראה בביאור העניין ברבנו בחיי ויקרא יג ב; [73] ויקרא רבה טו ה; תנחומא מצורע א. וראה רמב"ן ויקרא יח יט, ורבנו בחיי שם יג ב, בדעת חכמי הטבע בנידון; [74] ויקרא רבה יז ג; [75] תנחומא מצורע ד; במדבר רבה ז ה. וראה במדבר רבה ז ד, שהצרעת במדבר באה על בני ישראל בגלל חטא העגל, או בגלל חטא המתאוננים; וראה עוד דברים רבה ו ד; [76] תו"כ פר' ה, ז; אבודר"נ פ"ט; תנחומא, מצורע, א; במדבר רבה ז ה. וראה רמב"ם טומאת צרעת טז י, שהאריך על הקשר בין צרעת לבין לשון הרע, ולא הזכיר שאר העבירות; [77] פסחים עו ב; טושו"ע יו"ד קטז ב-ג. וראה טושו"ע או"ח קעג ב, שלפיכך חובה ליטול ידיים בין בשר לדגים, אך במג"א שם סק"א, ובשו"ת חת"ס חיו"ד סי' קא כתבו, שכיום נשתנו הטבעים, ואין בכך סכנה; [78] כל אלו נמנו בפסחים קיב ב; [79] בכורות מד ב; [80] בראשית יב יז. וראה ערכין טז א; [81] שמות רבה א כז; [82] שמות ד ו-ח; [83] שמות רבה א מא; רש"י שמות ג כג; [84] במדבר יב י; [85] שבת צז א; [86] יומא כב ב; סנהדרין קז א. נצטרע למשך ששה חודשים; [87] סנהדרין קו ב; [88] שמו"ב ג כט. וראה ערכין טז א; [89] מל"ב ה א; [90] מל"ב ה כז; [91] מל"ב ז ג; [92] מל"ב טו ה; דבהי"ב כו כ-כא; [93] מגילה יב ב. וראה תוס' שם ד"ה שפרחה; [94] ירושלמי סוטה ב ב; [95] כתובות עז ב; [96] מידות ב ה; [97] סוטה ז א; רמב"ם מחוסרי כפרה ד ב. וראה נגעים יד ח; [98] נדרים סד ב. אמנם ראה שו"ת מהר"ם רוטנברג, דפוס קרימונה, סי' קטו, שאין בכוח מאמר חז"ל זה לנשל מצורע מן הירושה, ואין הוא חשוב כמת לעניין ירושה; [99] ברכות ה ב. וראה מחלוקת רש"י ותוס' שם; [100] מסודרים להלן בסדר א-ב; [101] תוספתא כתובות סופ"ז; בראשית רבה מ יז; [102] אמנם רש"י כתובות עז ב פירש שבעלי ראתן הוא מי שיש לו שרץ במוחו; [103] ויקרא כא ל; שם כב כב; דברים כח כז; [104] בכורות מא א; [105] ב"ק פה א; [106] כן כתב בערוך ע' גרגתני, והביא ראיה מחגיגה כב, ע"ז נו, גיטין נו, ויקרא רבה כב; [107] שמות כא כה; ישעיה א ו; תהלים לח ו; [108] ביאור הגר"א ישעיה שם; [109] שבת קט ב; ירושלמי תרומות ח ה; ירושלמי ברכות ב ז; ויקרא רבה יט ד; [110] החטטים נמצאים בדרך כלל בראש _ יומא עז ב, אבל יכולים להיות גם על שק האשכים _ ירושלמי יבמות ח ב; סיבות לחטטים _ רעב (בראשית רבה, שם), כאשר לא מנגבים היטב את העור לאחר רחיצה (ויקרא רבה שם), שתיית מים שיש בהם ארס חיות (ירושלמי תרומות שם). הטיפול בחטטים _ רחיצה (שבת קט ב); [111] ב"ק פ ב; [112] רש"י שם ד"ה חיכוך; [113] שבת קלד א; ע"ז כח ב-כט א; [114] רש"י שבת וע"ז שם; [115] ערוך ע' חסף. וראה רש"י שבת שם, שהוא מין שחין. סיבה לחספניתא _ חוסר ניגוב מספיק של הפנים; הטיפול _ רחיצה במי סלק (שבת שם), וצריך לרחוץ דווקא במים קרים, ולא במים חמים (ע"ז שם); [116] שבת עז ב; [117] רש"י שם. הטיפול _ כותש נחש ומורח עליו. וכן פירש בערוך סוף ע' חף; [118] בכורות מא א; [119] לפי תרגום אונקלוס ויקרא כא כ, הוא ילפת. וראה בכורות שם חזזית המצרית, והיא סוג של שחין שבא ממצרים; [120] דברים כח כז; [121] ויקרא כא כ; שם כב כב; [122] בכורות מא א; [123] שמות כא כה; [124] נגעים ט א; רמב"ם טומאת צרעת ה א; [125] קידושין לט ב; קידושין פא א; [126] רש"י שבת סב ב, ורש"י קידושין פא סוע"א. וראה אוצר לעזי רש"י, מס' 252; [127] רש"י שבת סז א; ר"ן נדרים פא א. וראה ערוך ע' כב(ג), שגורס במקום כיפה _ כיבא; [128] שבת עו ב, שם עז ב; [129] לפי רש"י עו ב ד"ה כתית, בפירוש שני בשם רבותיו. הטיפול _ מריחה בדבש, או שמניחים על הפצע שבלול=חילזון; [130] חולין מז ב; [131] שבת ג א; עדויות ב ה; גיטין סט ב. הטיפול _ פתיחתו (עשיית 'פה'), וסחיטת המוגלה החוצה (עדיות ב ה; שבת קז א), או ניקויו ברביעית יין אדום (גיטין סט ב); [132] הושע ה יג; [133] ישעיה א ו; [134] ביאור הגר"א שם; [135] ויקרא יג כד; [136] וראה פסחים עה א, שכולל הרבה חומרים חמים; [137] קידושין ל ב; ע"ז י ב; בראשית רבה מו; [138] במוסף הערוך ע' נם כתב, שבלשון יווני נמי הוא מין נגע ומורסה הפושה ואוכל בבשר; [139] שבת סז א; ע"ז כח א; [140] לפי רש"י שם. הטיפול _ קריעתה של המורסה ועשיית פתח שתי וערב, ובתנאי שהמורסה כבר חיוורת ובשלה לפתיחה (ע"ז שם. וראה שבת שם, המלצה ללחש מסויים לצורך ריפוי); [141] ע"ז כח א; [142] מצב זה נחשב כמסוכן במיוחד. הטיפול _ יקח צמח פיגם, וישחוק אותו עם דבש, או יקח כרפס עם סוג של יין חריף מאד, ובינתיים יגלגל על הפצע ענבים דומים לפצע, היינו אם הפצע גדול יקח ענבים גדולים, ואם הפצע לבן יקח ענבים לבנות; [143] נדרים פא א; [144] ע"ז כח א; [145] נגעים ט ב; ספרא תזריע ה ו; [146] סנהדרין קא א; ב"ק פג ב; שם פה א; [147] ב"ק פה א; [148] ויקרא יג כז; משלי טז כז; [149] קצנלסון, התלמוד וחכמת הרפואה, עמ' 309. זה מתאים לפירוש הערוך שפירש "צרב" _ חזק, כמו צורבא דרבנן. אך בהפלאה שבערכין פירש שהוא מלשון "חריף", כמו שפירש רש"י בתענית ד א; [150] חיי אדם כא ג; ביאוה"ל סי' שמ ס"ב סוד"ה יבלת; שמירת שבת כהלכתה פי"ד סנ"ד, והע' קמג. וראה בשו"ע או"ח שכח לא, ומ"ב שם סקצ"ט; [151] חכמת אדם קיט טז; [152] רמב"ם חובל ומזיק ב ו; טושו"ע חו"מ תכ יד; [153] מ"מ שם; ביאור הגר"א שם סקי"ט. וראה בלח"מ שם; סמ"ע שם סקט"ו; [154] ב"ק פה ב; רמב"ם שם ג; טושו"ע שם ט, וברמ"א; [155] ויקרא יט כח; סהמ"צ ל"ת מא; [156] מכות כא א; רמב"ם ע"ז יב יא; טושו"ע יו"ד קפ א; [157] תוס' גיטין כ ב ד"ה בכתובת; ב"ש סי' קכד סקט"ז; תפא"י מכות פ"ג אות מה; [158] מנ"ח מ' רנג סק"א, בדעת המ"מ ע"ז יב ז; פתשגן הכתב להגר"ח קנייבסקי סי' יח, בדעת הרא"ש והמאירי; [159] ראה בפתשגן הכתב, שם; שו"ת שבט הלוי ח"ג סי' קיא; [160] ראה רמב"ם ע"ז יב יא; ריב"ן, מאירי וריטב"א, מכות כא א; ב"ח וש"ך יו"ד סי' קפ סק"א; משנת חכמים סי' נז, ביבין שמועה אות א; דינא דחיי וברית משה על הסמ"ג ל"ת סא; סמ"ק מ' עב; כל בו סי' צז; מנ"ח מ' רנג סק"א; קיצור שו"ע קסט א; פתשגן הכתב סי' א-ב; [161] שו"ת מעיל צדקה סי' לא; שו"ת תועפות ראם סי' שלח; קרבן אהרן על ספרא, קדושים פרשה א (ו יא). וכן משמע מס' החינוך, מ' רנג; [162] ראב"ד ור"ש משאנץ, על הספרא שם; מנ"ח שם; יד הקטנה על רמב"ם ע"ז פ"ו במנחת עני אות פז; משנת חכמים שם; ערוך לנר מכות כא א; [163] ריטב"א מכות כא א. וראה בירור הלכה מכות שם (אות ה); [164] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם ח"ה חיו"ד סוסי' קפ. וראה רש"י על הפסוק בויקרא וכן ריב"ן מכות כא א שכתבו, שהקיעקוע נראה בו כל הימים, משמע שדווקא קיעקוע קבוע אסור; [165] שו"ת נובי"ת חאבהע"ז סי' קלה. וראה בשו"ת רבבות אפרים ח"א סי' רכב אות כג, בדיני כתיבת קעקע בשבת; [166] שו"ת להורות נתן ח"י חיו"ד סי' סד; שו"ת מגילת ספר חיו"ד סי' טז; שו"ת נתיבות אדם סי' מג. והביא שם בשם הגר"ש וואזנר (כן כתב בשו"ת שבט הלוי ח"י סי' קלז) והר"ח קנייבסקי, שאף הם אסרו לכל הפחות מדרבנן; [167] הרב א. בקשי-דורון, תחומין, כב, תשס"ב, עמ' 387 ואילך; [168] תשובת הגר"י זילברשטיין במכתבו אלי, בשם הגרי"ש אלישיב. טעמו _ על פי שיטת המעיל צדקה סי' לא, שאין אפילו איסור דרבנן אם כתובת הקעקע איננה באותיות אלא בצורות בלבד; [169] חולין קכב א, מחלוקת; נידה נה א; רמב"ם טומאת מת ג יא; [170] שו"ת מהר"ם רוטנברג, דפוס פראג, סי' רסא, בשם רגמ"ה; ב"י אבהע"ז סי' לט; רמ"א אבהע"ז קיז ה; ביאור הגר"א שם סק"ט. וראה עוד באוצה"פ סי' לט סקל"א אות ו; [171] אבני האפוד אבהע"ז סי' קיז סק"ט; שו"ת דברי מלכיאל ח"ג סי' צח. וראה ח"מ שם סקי"ב; [172] כתובות עה א; רמב"ם אישות ז ז; טושו"ע אבהע"ז לט ד. וראה באוצה"פ שם באריכות; [173] שו"ת חות יאיר סי' רכ; שו"ת נדיב לב ח"ב חאבהע"ז סי' ט; שו"ת רב פעלים ח"א חאבהע"ז סי' ז; [174] נשמת אברהם חאבהע"ז סי' לט סק"ב; [175] שו"ת דובב מישרים ח"א סי' ט; [176] שו"ת הרדב"ז ח"ד סי' קכד. וראה בפני משה סי' עו; [177] שבת מט א; רמב"ם שבת ד א; [178] רמב"ם שביתת העשור ג ז; טושו"ע או"ח תקנד טז, ושם תריד ב. וראה שם, מצבים שבהם מותר לנעול מנעלי עור; [179] חולין נד א, מחלוקת; רמב"ם שחיטה ט ז; טושו"ע יו"ד נט א; [180] חולין נה ב; [181] ראה סיכום שיטות הפוסקים בנידון באנציקלופדיה תלמודית, כרך ו, ע' גלודה, עמ' סח ואילך; [182] או"ז ח"א סי' תכו; מ"מ שחיטה ט ז; [183] ס' האשכול ח"ג עמ' 46. וראה גילוי דעת סי' נט סק"ד; דרכ"ת שם סק"א; [184] חולין קכב א; ירושלמי שבת יג א; רמב"ם מאכלות אסורות ד כ-כא; רמב"ם אבות הטומאות א ט; שם ד ח. וראה חולין ורמב"ם שם, פירוט העורות שדינם כבשר. וראה עוד בנידון ביש"ש חולין פ"ט סי' ד. ביחס לחיוב מלקות על אכילת עור נבלה נחלקו אמוראים _ ראה ירושלמי שבת ז א, וראה מראה הפנים שם, ואור שמח מאכלות אסורות ד כ, ביחס לשיטת הרמב"ם בנידון; [185] חולין שם; רמב"ם אבות הטומאות ד ח; [186] רמב"ם מאכלות אסורות ד יח; [187] שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' כג, וסי' כז; [188] רמב"ם מאכלות אסורות ט ז, ובמ"מ שם; טושו"ע יו"ד פז ז, ובביאור הגר"א שם סק"כ; [189] ש"ך שם סקכ"ב; פרמ"ג בשפ"ד שם; פרי תואר שם סקט"ו. אך ראה בשו"ת אגרות משה חיו"ד ח"א סי' לז, שכתב מעיקר הדין שאין לאסור אפילו מדרבנן עור בחלב, והשאיר דברי הפרמ"ג בצ"ע, אלא שלמעשה כתב להחמיר כדעת הפרמ"ג, ומכל מקום בעור שנתייבש כעץ התיר שם אפילו לכתחילה לאכול ולבשל בחלב. וראה עוד בשו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' כז; [190] באה"ט שם סקי"ט; חכמת אדם מ ו; [191] ט"ז יו"ד סי' כג סק"ז; [192] תבו"ש שם סק"כ; שו"ת שבות יעקב ח"א סי' נח; [193] ראה דרכ"ת סי' עו סק"ב; [194] כלים יז טו; [195] שבת עט א; [196] סוטה יז ב, וברש"י שם. וראה ערוך ע' דפתר; [197] רמב"ם תפילין א ו; מאירי שבת עט א; טושו"ע יו"ד רעא ג. וראה עוד בתשובות הגאונים שערי תשובה סי' שלב; ס' האשכול הל' ס"ת; [198] תוס' שבת עט ב ד"ה קלף; או"ז ח"א סי' תקמ, בשם רב האי גאון; [199] מנחות לב א; רמב"ם שם ז. וראה עוד בשו"ת הרמב"ם (בלאו) סי' רפט, ובאגרת הרמב"ם לחכמי לוניל, בקובץ איגרות הרמב"ם הוצאת הרב י. שילת, ח"ב, עמ' תקג; [200] רב האי גאון, מובא בערוך ע' דוכססטוס; ספר האשכול הל' ס"ת; מאירי שבת עט ב. וראה בכס"מ שם, שאמנם יש גירסאות מוחלפות מה נקרא קלף ומה נקרא דוכסוסטוס; [201] אין כאן המקום לפרט את חלקי העור שבהם משתמשים לדברים שבקדושה אלו, ודרכי העיבוד שלהם וכיו"ב, וראה באריכות ברמב"ם תפילין א ו יא; טושו"ע יו"ד סי' רעא. וראה מאירי שבת עט ב, אחרי שהסביר את כל השיטות כתב: "ומכל מקום כמה קשה המחלוקת, שהרי בתפילין כשר לשיטתינו פסול לדבריהם, וכשר לדבריהם פסול לשיטתנו, וה' הטוב יכפר בעד, ורחמנא ליבא בעי"; [202] ראה שיטות חז"ל והפוסקים בנידון באנציקלופדיה תלמודית, כרך טו, ע' חליצה, עמ' תשכב ואילך; [203] חולין קכג א; רמב"ם אבות הטומאות א י; [204] רמב"ם שם; [205] שבת כח א; רמב"ם טומאת מת ה יב; [206] פיהמ"ש לרמב"ם, הקדמה לסדר טהרות; רמב"ם כלים א א; [207] כלים י א; שם יז יג; [208] זבחים לה א; [209] רמב"ם פסולי המוקדשין יח כב; [210] ויקרא א ו; זבחים נג ב; רמב"ם מעשה הקרבנות ו א. וראה סיכום דיני הפשט וניתוח באנציקלופדיה תלמודית בערכו, כרך י, עמ' שכו ואילך; [211] ויקרא ז ח; זבחים יב א; שם קג א; רמב"ם מעשה הקרבנות ה כ; [212] ב"ק מא ב; רמב"ם מאכלות אסורות ד כב; שם אסורי מזבח ד א; [213] ויקרא פרקים יג-יד; [214] מסכת נגעים בסדר טהרות; [215] הלכות טומאת צרעת; [216] אמנם ראה תוס' ברכות ה ב ד"ה הא, שדין שילוח מחוץ לשלוש מחנות נהג רק בזמן שהיובל נוהג; [217] העמק שאלה, שאילתא פח אות א. ויתכן שלא נהגו בזה כי אין הכהנים בקיאים עוד בסימני הצרעת _ ראה רמב"ם טומאת צרעת ט ב; [218] שו"ת בנין ציון ח"א סי' ה; [219] ס' חסידים סי' תרסח; שערי אפרים שער א סי' לד; [220] תשובות הגאונים, שערי תשובה סי' קעו; [221] תוספתא נגעים ח ז, מחלוקת; מו"ק ז ב, מחלוקת; כריתות ח ב; רמב"ם טומאת צרעת י ו, וראה בכס"מ שם. וראה העמק שאלה שאילתא פח אות כה בגירסאות השונות. ואף לשיטות שמצורע אסור בתשמיש המיטה, מכל אשה מצורעת מותרת בתשמיש המיטה _ ראה נידה לד ב; [222] יבמות סד ב; רמב"ם איסורי ביאה כא ל; טושו"ע אבהע"ז ב ז; [223] ב"י אבהע"ז סי' לט; ביאור הגר"א אבהע"ז סי' קיז סק"ט; [224] הוריות י א; רמב"ם שגגות טו ט; [225] כתובות לט א; רמב"ם נערה בתולה א ג; טושו"ע אבהע"ז קעז ג; [226] יבמות ד א; רמב"ם יבום וחליצה ב יד; טושו"ע אבהע"ז קסה ד; [227] ירושלמי חגיגה א א.