אנציקלופדיה הלכתית רפואית - סודיות רפואית

צ. סודיות רפואית

 

לא תלך רכיל בעמיך לא תעמד על דם רעך אני ה'[ויקרא יט טז]

 

פרשנות המקרא

 

תלמוד בבלי, כתובות מו א:'לא תלך רכיל' - אזהרה למוציא שם רע מנין, אמר רבי אלעזר 'לא תלך רכיל'.

 

תלמוד ירושלמי, פאה א א:'לא תלך רכיל' - זו רכילות זו לשון הרע, תנא רבי נחמיה שלא תהא כרוכל הזה שמטעים דבריו של זה לזה ושל זה ושל זה.

 

תרגום אונקלוס:'לא תלך רכיל בעמך' - לא תיכול קורצין בעמך.

 

רש"י:'לא תלך רכיל' - אני אומר על שם שכל משלחי מדנים ומספרי לשון הרע הולכים בבתי רעיהם לרגל מה יראו רע או מה ישמעו רע לספר בשוק נקראים הולכי רכיל הולכי רגילה, וראיה לדברי שלא מצינו רכילות שאינו כתוב בלשון הליכה וכו', לכך אני אומר שהלשון רכיל הולך ומרגל שהכ"ף נחלפת בגימ"ל שכל האותיות שמוצאיהם ממקום אחד מתחלפות זו בזו וכו', ותרגומו לא תיכול קורצין וכו' נראה בעיני שהיה משפטם לאכול בבית המקבל דבריהם שום הלעטה והוא גמר חיזוק שדבריו מתקיימים ומעמידם על האמת, ואותה הלעטה נקראת אכילת קורצין, לשון קורץ בעיניו (משלי ו), שכן דרך כל הולכי רכיל לקרוץ בעיניהם ולרמוז לדברי רכילותן שלא יבינו שאר השומעים.

רשב"ם:'לא תלך רכיל' - המחזר בעיירות מהלך לומר לשון הרע מזה לזה, ותרגום לא תיכול קורצין, לא תכריז רכילות.

 

אבן עזרא:'רכיל' - כמו רכולתך 'מכל אבקת רוכל', והטעם המלשין כי רוכל מעתיק יקנה מזה וימכור לזה, והרכיל יגלה לזה מה ששמע מזה.

 

רמב"ן: 'לא תלך רכיל בעמך' - העתיק לשון רש"י וכתב: ואין במה שפירש בתרגום הזה טעם או ריח וכו', אבל עיקר לשון הארמית בכאן איננו לשון השמעת קול וכו', והנה הוא לשון כל משמיע קול שיודיע חפצו בלא חתוך מילות וכו', ודרך הרכילים לבוא ברבים או לפני המושל וינהמו בגרונם ויקרצו בעיניהם לרמוז כי שמעו דברים עד שיפצרו בהם ויגידו אותן.

חזקוני: 'לא תלך רכיל בעמך לא תעמד על דם רעך' - אילו נאמר ולא תעמוד בוי"ו הייתי אומר שתי מצוות הן, עכשיו שכתוב 'לא' בלא וי"ו על כורחין שניהם מצוה אחת, וכן הפירוש 'לא תלך רכיל' כדי שלא תעמד על דם רעך, שכשתאמר לרעך פלוני הוציא דיבה עליך אותו הנאמר עליו עומד עליו והורגו וכו', דבר אחר 'לא תלך רכיל' אבל אם שמעת עצה על חברך להורגו לא תעמוד על דמו אלא הודע לו העצה.

ספר החינוך, מ' רלו:משורשי המצוה, כי השם חפץ בטובת הבריות אשר ברא, וציוונו בזה כדי להיות שלום בינינו, כי הרכילו סיבה לריב ולמצה.

בעל הטורים:'רכיל בעמך' - מלא יו"ד שהרכיל עובר בי' דברות. בירושלמי - מותר לומר לשון הרע על בעלי מריבה, שנאמר 'לא תלך רכיל בעמך', בעושה מעשה עמך.

רש"ר הירש:'לא תלך רכיל בעמך' - "רכל" קרוב ל"רגל", בהגה וגם במובן. לא הרי רגל כהרי הלך, הלך מציין תנועה ממקום למקום, תכליתה להתרחק מן המקום הקודם, או להגיע למקום החדש. כנגד זה רגל מציין פסיעה צעד צעד, תכליתה מושגת בכל צעד, בהכרת המקומות שהוא עובר בהם וכו', וכעין זה "רכל". רוכל הוא תגר העובר מבית לבית ומביא לכל אדם את הסחורות שהוא זקוק להן וכו', ומכאן רכיל: תגר חדשות, הלה עובר מאיש לאיש ומבית לבית, בולש את ענייניו של זה ומספר עליהם לזה.

העמק דבר:'לא תלך רכיל בעמך' - פירוש עם עמך וכו', והכוונה כאן דהרכיל דרכו למכור ממקום למקום וכן הנושא דברים של אדם לחברו, ובזה מוכר את אותו האדם לחברו שינקום בו, וזה מיקרי שהוא רכיל בנפש אדם.

* # *

סודיות רפואית היא החובה לשמור בסוד כל מידע שנמסר לרופא או לעובדי בריאות אחרים על ידי הנבדק, או ביחס אליו. סודות אישיים ומקצועיים מוגדרים בהתאם לתוכן הסוד, לאישים שלהם יש נגישות לסוד, ולדרך בה מטפלים ומנהלים חומר סודי.

באופן מצומצם מתייחסת חובה זו לכל מידע שהגיע לידיעת עובדי הבריאות בתוקף תפקידם, והוא מידע שבדרך כלל נמסר לרופא מתוך אימון שישמרם בסוד, ולפי טיבו הוא מידע הנמסר מתוך הנחה כזו. באופן רחב יותר מתייחסת החובה הזו לכל מידע שהגיע לעובדי הבריאות, אשר כולל גם מידע שהגיע לידיעתם בעקיפין, וללא קשר ישיר לצרכי האבחון והטיפול בנבדק. לחובה זו יש תנאים ומגבלות מבחינה הלכתית, מוסרית ומשפטית.

 

חובת הסודיות הרפואית מתייחסת לבעיית גילוי המידע לזולת. אכן מסירת מידע לחולה עצמו היא בעיה נפרדת.

 

פרטי דינים

 

עקרונות וכללים

 

לא מצינו בהלכה מושג נפרד ומיוחד לסודיות מקצועית [1], ובכלל זה סודיות רפואית, שכן דרישה זו כלולה בחובה הכללית של איסור רכילות ולשון הרע [2]. ואמנם כל אדם, ובכלל זה רופא, היודע דבר על חברו ומגלה אותו לאחרים, עובר על לאו מן התורה, שנאמר 'לא תלך רכיל בעמיך' [3], ועוון גדול הוא, וגורם להרוג נפשות רבות מישראל, לכך נסמך לו 'לא תעמד על דם רעך' [4]. בהצטרפות נסיבות שונות יכול אדם המספר על חברו לעבור על שבעה עשר לאווין, ארבעה עשר עשין, ושלושה ארורים [5].

 

איסור הרכילות חל אפילו כאשר אין המספר מתכוון ברכילותו להכניס שנאה בליבו על אותו פלוני, ואפילו אם הדברים הם אמת גמורה [6], וחייב האדם להסתיר הסוד אשר יגלה אליו חברו דרך סתר, אף על פי שאין בגילוי הסוד ההוא עניין רכילות [7]. כמו כן יש חובה לשמור על הסוד לעולם, ולא חלה עליו כל התיישנות [8].

 

לפיכך, רופא היודע דבר על חולה, בין אם הידיעה היא על פי סיפורו של החולה, או שהידיעה באה בעקבות בדיקות ובירורים שערך הרופא, אסור לו להפר את הסוד מדיני רכילות ולשון הרע. ואמנם על פי גדרי הלכות רכילות ברור ופשוט, שאסור לרופא לספר לחבריו במקצוע, לבני משפחתו, או לכל אדם אחר, דברים שנמסרו לו על ידי החולה, כאשר אין בכך כל תועלת לחולה [9]. ואף שדבר זה הוא ברור, שכיח הדבר מאד, שהעוסקים ברפואה אינם מקפידים על כך [10].

 

אכן, אם ישנו חשש שעלול להיגרם נזק לזולת בגין שמירת הסוד, צריך להגיד לו, כדי להצילו מן הנזק. הטעם הוא, שבכל מקרה שיש ניגוד בין זכות הפרט לסודיות רפואית, לבין טובת החברה בחשד לנזק לזולת, יש להעדיף את מניעת הנזק לזולת [11].

 

מסירת מידע לאחר מותרת רק אם התקיימו מספר תנאים:

 

התברר למספר לאחר שיקול דעת והתבוננות זהירה, שאמנם מדובר בתוצאה אפשרית רעה; המדובר הוא במחלה ממשית, ולא בחולשה גרידא; יש להקפיד ביותר לספר את פרטי המחלה כפי שהיא, ללא כל הגזמה; כוונת המספר צריכה להיות רק לתועלת הגורם שעלול להינזק, ולא משנאת הנבדק; על המספר לברר היטב, שאמנם תצא תועלת מסיפורו, ושיש רגלים לדבר שדבריו יתקבלו; אם המספר יכול להביא את התועלת הרצויה מבלי שיצטרך לגלות את סודו של הנבדק, אין לספר עליו; על המספר לדעת את פרטי המחלה מידיעה עצמית וראשונית, ולא מתוך שמועות; וכל זה בתנאי שלא תיגרם רעה ממשית למי שמספרים נגדו, ולא תהא הרעה לו גדולה יותר מהתועלת שתיגרם לזולת [12].

מכללים אלו עולה גם שאין למסור אלא דווקא אותם פרטים שיש להם חשיבות למניעת הנזק הצפוי, וכן אין למסור פרטים אלא דווקא למי שהנזק עלול להיגרם לו בלבד [13].

במקרה שמותר לספר לזולת, אין הבדל בין אם הזולת שואל ממנו שיספר לו את הידוע לו, לבין נקיטת יוזמה על ידי המספר להציל את הזולת מנזק. הטעם הוא, שבכל מקרה שהתנאים מתאימים להיתר, יש להציל את הזולת אף מיוזמתו של היודע [14].

 

קיימים מספר יסודות הלכתיים שעל פיהם מתבטלים איסורי רכילות ולשון הרע במקום שעלול להיגרם נזק לזולת:

 

האיסור של 'לא תעמד על דם רעך' כולל לא רק מצבים של שפיכות דמים ממש, אלא כל העומד מנגד ונמנע מלעשות פעולה כדי להציל את חברו מרעה כלשהי, עובר על איסור זה [15]. לפיכך, גילוי מידע שיציל את הזולת כלול בגדרים אלו.

המצווה של השבת אבדה של גופו וממונו כוללת חיוב לעשות פעולות למניעת נזק לזולת [16].

החיוב להציל את הנרדף מידי הרודף אותו [17] חל גם במי שאינו מתכווין לרדוף ולסכן מתוך רוע לב [18], ובמקרה כזה מצווה על כל אחד לעשות הכל כדי למנוע מ"הרודף" להזיק ל"נרדף" [19].

 

יש הסבורים, שבמקרה שעלול להיגרם נזק לזולת, ובמקרה שהתקיימו כל התנאים שלפיהם לא חלים איסורי רכילות ולשון הרע, לא רק שמותר לגלות את הסוד לזולת העלול להינזק, אלא שיש חובה לספר לזולת, כדי למנוע ממנו נזק [20]; ויש מי שכתב, שאולי גם במקרים אלו יש רק היתר לספר, והעושה כן איננו עובר על איסור רכילות ולשון הרע, אבל אין חובה לספר [21].

 

החיוב לגלות את הסוד הוא לאו דווקא כשמדובר במחלה מסוכנת, אלא בכל מקרה שמדובר במחלה קבועה, הגורמת לסבל, אי-נוחות, והפרעות בחיים [22]; כמו כן יש הסבורים שהחיוב חל גם כאשר מדובר בהפסד ממון לזולת, ולאו דווקא בנזק רפואי-בריאותי [23].

 

החיוב לגלות מידע מתאים לניזוק אפשרי הוא גם כאשר החולה דורש לשמור על סודו, ואפילו אם באותו רגע הבטיח לו הרופא שלא יגלה את סודו [24].

 

בכל מקרה צריך להשתדל לשכנע את החולה שיסכים בעצמו לגלות את מחלתו לצד שעלול להיות ניזוק מכך, או שיסכים להרשות לרופא לעשות זאת: "ואמנם המטיבים דרכם דבר ידברו בראשונה את החוטא, אולי יוכלו הועיל בדרך התוכחה להשיבו מדרכו הרעה, ואם מאן ימאן, אז יודיעו לרבים את דרכיו ומעלליו" [25], ורק אם הוא נשאר בהתנגדותו, צריך הרופא לגלות את סודו מיוזמתו [26].

 

בכל מקרה שמותר להפר את הסוד הרפואי, הדבר מותר גם אם הוא עד אחד בדבר, ואין צורך לעניין זה בשני עדים [27].

 

מצבים רפואיים מוגדרים

 

כל מי שיודע עדות לחברו, וראוי להעידו, ויש לחברו תועלת בעדותו, חייב להעיד אם יתבענו שיעיד לו, בין שיש עד אחד עמו, בין שהוא לבדו [28]. לפיכך, חייב הרופא להעיד את כל הידוע לו על חולה שלו העומד לדין, גם נגד רצונו של החולה [29].

כמו כן יש חובה על שלטונות הצבא, כשיש צורך בדבר, להמציא לבית הדין את כל המסמכים הרפואיים שברשותם בדבר מצב בריאותו של בעל הדין [30].

יש מי שכתב, שחובת הרופא להעיד היא גם בבית משפט של ערכאות שדנים שלא על פי דיני התורה, אלא שאז חובתו להעיד היא לא משום מצוות הגדת עדות, אלא משום 'לא תעמד על דם רעך', שלא ייגרם הפסד לממונו או לגופו של הזולת [31].

 

אם נשבע הרופא לחולה במפורש, שלא יגלה את פרטי מחלתו - יש מי שכתב [32], שמעיקר הדין אין השבועה חלה עליו כאשר הוא נקרא להעיד בבית דין, כי היא שבועה לבטל המצווה של הגדת עדות [33], אלא שנחלקו הפוסקים אם מכל מקום צריך שבעל הדין יתיר את שבועתו והבטחתו [34], או שגם התרה אין צריך במקרה שיש חובת עדות [35], ולפיכך, מוטב לכתחילה לעשות קודם התרה על השבועה [36]; ויש מי שכתבו, שהשבועה חלה עליו [37], ולפיכך אם חולה השביע רופא שישמור בסוד את דבר מחלתו, אף אם בית הדין יזמין את הרופא להעיד על מחלתו, השבועה חלה, ואסור לרופא לגלות אפילו לבית דין את פרטי המחלה. וכל זה בתנאי שמדובר על דברים שאי-גילויים לא יביא לידי פיקוח נפש, אבל אם הדבר יסכן את חיי הזולת, חייבים לגלות אפילו נגד שבועה [38].

ומה שהרופאים נשבעים "שבועת הרופאים", וכלולה בהם פיסקה לשמור על הסודיות הרפואית - יש מי שכתב, שבמצב כזה חלה השבועה מדין שבועה שבכולל [39], ויש מי שכתב, שלפיכך עדיף שיתירו לו השבועה בבית דין של שלושה על ידי חרטה [40]; יש מי שכתב, שיש לראות "בשבועת הרופאים" רק גדר של הבטחה, ולא שבועה ממש [41], ורופא דתי בוודאי לא התכווין בקבלת "שבועת הרופאים" שהיא תכלול העלמת מידע מבית הדין, דבר שהוא נגד ההלכה [42]; ויש מי שכתב, שאם שבועת הרופא נעשית על ידי חתימתו, אין זה גדר של שבועה על פי ההלכה [43], ולפיכך תחול חובת עדות בבית דין על הרופא גם אם קיבל על עצמו בגמר לימודיו את "שבועת הרופאים".

 

אדם הסובל מליקוי ראיה חמור, ועקב כך עלול הוא לגרום לתאונה בנהיגה, בעבודה, או בצבא, מחוייב הרופא להודיע לגורמים המתאימים על הבעיה, גם אם החולה מתנגד לגילוי סודו הרפואי, וגם אם הדבר עלול לגרום לו נזק כלכלי או חברתי; ואם לא עשה כן, עבר הרופא על איסור של 'לא תעמד על דם רעך', ובלבד שכל כוונתו איננה להזיק לאותו חולה, אלא להציל אנשים אחרים [44]. חובה זו חלה גם אם יש חשש שהחולה יפגע ברכוש הרופא, ובתנאי שראייתו גרועה מאד, שאז החשש לסכנת הציבור גדולה מאד; אבל אם ראייתו לא כל כך גרועה, אלא ששלטונות הרישוי החליטו ליתר בטחון למנוע רשיון נהיגה מאנשים כאלו, יכול הרופא להעלים עין מכך, במקום שנשקפת סכנה לרכושו [45].

חולה המבטיח שלא לנהוג לאור הממצאים הרפואיים, וניכרים דברי אמת, אם כושר הראייה לקוי בצורה לא חמורה (כגון 6/15) רשאי הרופא לסמוך עליו, ולא לדווח על כך לרשויות הרישוי; אבל אם כושר ראייתו לקוי ביותר (כגון 6/30), אל יתחשב הרופא בהבטחת החולה, אלא ידווח לשלטונות [46].

 

מחלת הכפיון (אפילפסיה) - יש הסבורים, שקיימת חובה על הרופא לגלות למשרד הרישוי את דבר מחלתו, כדי למנוע ממנו לנהוג, שכן נהיגתו עלולה לסכן את הרבים, ודבר זה נכון אפילו אם החולה מתנגד לכך, ואפילו אם פרנסתו תלויה בנהיגתו [47]; ויש מי שכתב, שעל הרופא להתרות בחולה, ולהסביר לו את הסיכון לעצמו ולאחרים, אבל אין בזה להתיר את חובתו לשמור על סודו של החולה שלו, ואל לו לדווח למשרד הרישוי, אלא אם כן ראה שהחולה אמנם ממשיך לנהוג ברכב, ומפר את הוראותיו, ומסכן את הרבים [48].

 

איש ואשה שהשתדכו זה עם זו, והרופא יודע שלאחד מהם יש מחלה רצינית, והצד השני אינו יודע על כך, ואילו היה יודע, לא היה מתרצה לשידוך, יש לגלות לו [49]. ההיתר לגלות מידע זה הוא לא רק לפני שהשתדכו, אלא גם לאחר שכבר השתדכו, ואף על פי שעקב הגילוי יתבטל השידוך, אך צריך שיהיה הרופא בטוח בידיעה שמוסר, ושידע שהצדדים יתנהגו על פי דין לאחר קבלת המידע [50]. אכן אם ידוע שהצד הנפגע יתעלם ממחלת הצד השני, ויתחתן עמו למרות מחלתו, אסור לספר [51].

 

להלן מספר דוגמאות שדנו בהם הפוסקים, שחייב הרופא ליידע את הצד השני. אמנם ברור שדין זה נכון לא רק לרופא, אלא לכל אדם שיודע דבר כזה בוודאות. ומכל מקום צריך שיתקיימו כל התנאים להיתר ולאיסור כמבואר לעיל:

 

מחלה פנימית רצינית, שהצד השני לא יכול לדעת עליו, כי הוא דבר פנימי אשר לא נגלה לכל [52]. יש מי שכתב, שאם אחד הצדדים סובל מסוכרת, מכיב קיבה, או מכפיון, או שיש לאחד מהם רק כליה אחת, חייב הוא להודיע על כך לצד השני, וגם אדם שלישי שיודע על כך חייב לספר לצד השני אם נשאל על כך, אם מדובר בהפרעה משמעותית. אבל אם האיש והאשה בעצמם בריאים, אלא שיש במשפחתם מישהו עם כפיון או סוכרת, אין חובה לספר על כך [53]; ויש מי שכתב, שאם אחד הצדדים סובל מכיב, אין לגלות זאת לצד השני, כי זה דבר הניתן לריפוי, והליקויים הם זמניים; וכן כאשר אחוז הסיכון למחלה משמעותית הוא קטן (כגון 5%), אין לגלות לצד השני, וכגון חתן שאחיו סובל ממחלת הכפיון, ויש חשש תורשתי של 4% לחתן [54].

 

מחלת הסרטן [55].

 

מחלת נפש [56]. יש מי שכתבו, שאם היו התקפים של מחלת נפש בעבר, והאיש או האשה עדיין לוקחים תרופות, אף שכרגע הם בריאים, חייבים להודיע; ואם כבר אינם לוקחים תרופות, והיתה סיבה מיוחדת להתקפים בעבר, וכעת לדעת הרופא הם בריאים, לא חייבים לגלות על ההתקפים בעבר; ואם יש חשש שהתקפים כאלו יחזרו לאחר לידה, חייבים לגלות באשה [57].

 

איש או אשה, שהם עקרים עקב מומים קשים באיברי המין [58], או שסובלים מהפרעות בפוריות, או הפרעות בדרך קיום יחסי אישות, או יכולת לטפל בילדים [59].

 

כלה הסובלת ממחלה שאיננה ידועה לחתן, ויש חשש שאם יגלו לחתן את דבר המחלה, ייפרד הקשר ביניהם, ואז עלולה הכלה להישאר עגונה, ומרוב צער עלולה מחלתה להתגבר ולסכן אותה - יש מי שכתב, שבמקרה כזה לא יגלו לחתן את מחלת הכלה, ויש לייעץ לכלה שתספר בעצמה את דבר מחלתה לחתן [60].

 

אישי ציבור - יש מי שכתב ביחס לאנשי ציבור שהכרעות גורליות מסורות לידם, כגון ראש ממשלה, שר בטחון, רמטכ"ל וכד', שיש חובה למסור מידע רפואי אודותם לסובבים אותם, שעליהם לדעת נאמנה אם כושר שיפוטם לא נפגם, אבל גם לגביהם אין כל היתר לחשוף את סודות בריאותם לציבור הרחב, ומכל שכן שאין לחשוף סודות רפואיים של אנשי ציבור, שתפקידם אינו כרוך בהחלטות הנוגעות לפיקוח נפש [61].

 

אין בהוראת סטודנטים לרפואה ליד מיטת החולה משום איסור רכילות, מכיוון שיש בזה תועלת עתידית, שאם לא כן לא יוכלו להיות רופאים, וגם יכול להיות שתצמח תועלת לחולה עצמו, על ידי שידונו במצבו ביתר פירוט ועמקות, אלא שראוי שיבקשו את רשותו של החולה לכך [62].

 

מותר לרופא למסור למזכירה להדפסה סיכום מחלה, או חוות דעת על מתמחה וכיו"ב, ואין במסירת המידע למזכירה משום רכילות ולשון הרע, כי זה דרכו של עולם, ועל דעת כן מוסכם על כולם [63].

 

מקורות והערות

 

[1] מצינו רק סוד אחד שהתייחד לאיסור, והוא האיסור על הדיינים לפרסם את הסתייגויותיהם מפסק דין שהתקבל ברוב (סנהדרין כט א; טושו"ע חו"מ יט א); [2] פסוקנו; משלי כה ט; תהלים לד יג-יד. ספר שלם הוקדש לבירור מהות האיסור, גדריו ותנאיו, הלוא-הוא ספר 'חפץ חיים', מאת הגאון ר' ישראל מאיר הכהן מראדין, מחבר המשנה ברורה; [3] בפסוקנו; [4] רמב"ם דעות ז א. וכן פירש א"ע עה"פ. וראה חזקוני עה"ת שם, שפירוש הפסוק הוא 'לא תלך רכיל' כדי ש'לא תעמוד על דם רעך', ושני חלקי הפסוק הם לדעתו רק מצווה אחת. וראה גם יחזקאל כב ט - 'אנשי רכיל היו בך למען שפך דם'; [5] חפץ חיים, פתיחה; [6] פסחים קיג ב; רמב"ם דעות ז ב-ג; המאירי, חיבור התשובה; [7] שערי תשובה, שער שלישי אות רכה; [8] ראה סנהדרין לא א, בעניין תלמיד שגילה סוד שנאמר בבית המדרש לאחר עשרים ושתים שנה, והוציאוהו מבית המדרש. וראה רמב"ם סנהדרין כב ז; שו"ת ראנ"ח סי' קיא; [9] ראה שו"ת ציץ אליעזר חי"ג סי' קד אות א; [10] ראה א. שטינברג, אסיא, ג, תשמ"ג, עמ' 326 ואילך; [11] ראה - אור החיים, ויקרא יט טז ד"ה לא תעמוד; העמק דבר שם; פת"ש או"ח סי' קנו; [12] חפץ חיים, ח"ב כלל ט סע' א-ב; שם סע' יב יג; שם סוף כלל ט, ציור ג, סע' י. וראה עוד בשערי תשובה, שער שלישי אות רכח; [13] וראה בשו"ת נובי"ק חאו"ח סי' לה, ושו"ת האלף לך שלמה חאו"ח סי' ז - בעניין גילוי ניאוף של אשה לבעלה, שיש לגלות רק לבעל, ורק מה שנחוץ לדעת בנידון, עיי"ש; [14] חפץ חיים ח"ב הל' רכילות, כלל ט סע' ח, ובבאר מים חיים שם סק"ח; [15] פת"ש על או"ח סי' קנו; שו"ת חלקת יעקב חאבהע"ז סי' עט (ח"ג סי' קלו); שו"ת יחוה דעת ח"ד סי' ס; שו"ת באר משה ח"ח סי' נט אות ד; שו"ת ציץ אליעזר חט"ז סי' ד - על פי רמב"ם רוצח א יד; טושו"ע חו"מ תכו א. וראה העמק דבר עה"פ ויקרא יט טז, שאם יודע שאיש אחד רוצה לירד לחייו של אדם אחר, הרי זה מחוייב להודיע ואסור לעמוד על דם רעך. וכן הוא הפירוש השני עה"פ בחזקוני; [16] פתחי תשובה על או"ח סי' קנו; שו"ת ציץ אליעזר חט"ז סי' ד; [17] רמב"ם רוצח א ו; [18] ביאור הגר"א חו"מ סי' תכה סק"י; [19] הרב ש. רפאל, אסיא, ג, תשמ"ג, עמ' 332 ואילך; [20] פת"ש על או"ח סי' קנו; שו"ת חלקת יעקב חאבהע"ז סי' עט (ח"ג סי' קלו); שו"ת ציץ אליעזר חט"ז סי' ד אות ג; הרב ש. רפאל, אסיא, ג, תשמ"ג, עמ' 332 ואילך. וראה בשו"ת ציץ אליעזר שם, שמה שנקט החפץ חיים לשון "מותר", הוא מפני שהוא דן באיסורי רכילות ולשון הרע, ומבחינה זו הוא הגדיר שאין איסור כזה, וממילא חלה חובה מדינים אחרים. ויש להעיר, שאמנם בפירוש מבואר בכלל ט סעיף א, ובבאר מים חיים שם סק"א, שדעת הח"ח שצריך להודיע כדי להציל, ולא רק שמותר; [21] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חאבהע"ז סי' ב סק"א (בעמ' כז), בהסתמך על לשון הח"ח שדבר זה "יש לגלות לו", ולא כתב "צריך לגלות", וראה בהע' הקודמת. ולכאורה ראיה לשיטה זו מדברי שערי תשובה לרבנו יונה, שער שלישי אות רכא: "ודע כי בדברים שבין אדם לחברו, כמו גזל ועושק ונזק וצער ובושת ואונאת דברים, יכול לספר הדברים לבני אדם, גם היחיד אשר יראה יגיד, כי לעזור לאשר אשם לו ולקנא לאמת"; [22] שו"ת ציץ אליעזר חי"ג סי' פא אות ב; [23] רמב"ם סהמ"צ לא תעשה רצז; ס' החינוך מ' רמד; פתחי תשובה על או"ח סי' קנו; חפץ חיים ח"ב הל' רכילות כלל ט; שו"ת יחוה דעת ח"ד סי' ס. אך ראה במשך חכמה ויקרא יט טז, ובשו"ת באר משה ח"ח סי' נט, שלדעתם אין איסור 'לא תעמד על דם רעך' חל במקרה של הפסד ממון. ומכל מקום נראה שמדין השבת אבדה בוודאי חייב להצילו גם מהפסד ממון; [24] שו"ת ציץ אליעזר חי"ג סי' פא אות ב, וחט"ז סי' ד אות ד; [25] שערי תשובה, שער שלישי אות רכח. וראה בחפץ חיים, כלל י בבאר מים חיים סק"ז, שבאמת מחוייב מן הדין להוכיחו קודם שיפרסם עליו מצד מצות תוכחה, אלא שרבנו יונה מדבר רק לעניין איסור לשון הרע; [26] שו"ת ציץ אליעזר חט"ז סי' ד אות ז. וראה מאמרו של הרב י. זילברשטיין, עמק הלכה-אסיא, תשמ"ו, עמ' 159 ואילך; [27] הרב ש. רפאל, אסיא, ג, תשמ"ג, עמ' 332 ואילך; [28] ויקרא ה א; ב"ק נו א; רמב"ם עדות א א; טושו"ע חו"מ כח א. וראה במלבי"ם עה"פ שם: "שהגם שהזהרתי מרכילות, בכל זאת אם ידעת עדות לחברך, הגם שבזה תלך רכיל ותגלה סוד, צריך אתה לגלות ולהעיד"; [29] פסקי דין רבניים, כרך ט, עמ' 331; הרב רקובר, נועם, ב, עמ' קפח ואילך; [30] פסקי דין רבניים, כרך ה, עמ' קנג ואילך; [31] שו"ת באהלה של תורה ח"א סי' פג; [32] שו"ת ציץ אליעזר חט"ז סי' ד אות' ה-ו; [33] שבועות כט א; רמב"ם שבועות ה טו; רמ"א יו"ד רכח לג, ובט"ז שם סק"ב, ובביאור הגר"א שם סקצ"ה. ויש שדנו בשאלה אם דין זה הוא אפילו בעד אחד - ראה חקרי לב חחו"מ הל' עדות סי' יד; אמרי בינה חחו"מ הל' עדות סי' ח; ערוה"ש חו"מ כח ה; [34] סמ"ע חו"מ סי' כח סק"א; [35] ט"ז חו"מ רסי' כח; [36] שו"ת ציץ אליעזר, שם; שו"ת באהלה של תורה, ח"א סי' פג; [37] הגרי"ש אלישיב, הובאו דבריו במאמרו של הרב י. זילברשטיין, עמק הלכה-אסיא, תשמ"ו, עמ' 149 ואילך. וכתב שם, שאין זה בגדר נשבע לבטל את המצווה, שהוא דווקא במצב שבו לפני השבועה כבר היתה חלות מצווה, וחיוב המצווה קדם לשבועה, אבל כאשר אדם נשבע לחברו לפני שידע את המידע שלא יגלה לשום אדם, הרי לפני חלות השבועה עדיין לא ידע את הנתונים, ובעת שהנתונים נתגלו לו כבר חלה על זה השבועה. ודעה זו לכאורה צ"ע מהמבואר ברמ"א יו"ד רכח לג, ובביאור הגר"א יו"ד שם סקצ"ה, וי"ל; הרב ש. גורן, מאורות, 2, תש"מ, עמ' 20; [38] הרב זילברשטיין שם; שו"ת באהלה של תורה ח"א סי' פג; [39] הרב ש. גורן, מאורות, 2, תש"מ, עמ' 20. וראה תומים חו"מ סי' כח סק"א; שער המשפט שם סק"ב; פת"ש שם סי' לד סקי"ד; [40] שו"ת ציץ אליעזר חי"ג סי' פא אות ב; [41] הרב ש. רפאל, אסיא, ג, תשמ"ג, עמ' 332 ואילך; [42] שו"ת ציץ אליעזר, שם; [43] שו"ת באהלה של תורה ח"א סי' פג; [44] שו"ת ציץ אליעזר חט"ו סי' יג אות א; שו"ת תשובות והנהגות ח"א סי' תתסט; הרב י. זילברשטיין, עמק הלכה-אסיא, תשמ"ו, עמ' 149 ואילך; [45] הרב זילברשטיין, שם; שו"ת תשובות והנהגות שם; [46] הרב י. זילברשטיין, שם; [47] הרב ג.א. רבינוביץ, הדרום, כו, תשכ"ח, עמ' 74; שו"ת ציץ אליעזר חי"ג סי' פא אות ב; שו"ת יחוה דעת ח"ד סי' ס; [48] תורת הרפואה עמ' 289 ואילך (הגר"ש גורן, מאורות, 2, תש"מ, עמ' 20). נימוקו: לכל אדם יש חזקת כשרות, ולפיכך בדרך כלל יש להניח שהחולה אכן לא ינהג במצבו; שבועת הרופאים מחייבת את הרופא לשמור על סודו של החולה; [49] חפץ חיים, כלל ט סע' ד-י; [50] חפץ חיים ח"ב סוף כלל ט, ציור ג, סע' ט-י, וראה שם פרטי ההיתר; שו"ת ציץ אליעזר חט"ז סי' ד אות ד; [51] הרב י. זילברשטיין, עמק הלכה-אסיא, תשמ"ו, עמ' 149 ואילך; [52] חפץ חיים ח"ב סוף כלל ט, ציור ג, סע' ו-ז; [53] שו"ת תשובות והנהגות, ח"א סי' תתעט; [54] הרב י. זילברשטיין, עמק הלכה-אסיא, תשמ"ו, עמ' 159 ואילך; [55] שו"ת חלקת יעקב חאבהע"ז סי' עט (ח"ג סי' קלו); [56] שו"ת באר משה ח"ח סי' נט אות ד; [57] שו"ת תשובות והנהגות ח"א סי' תתעט; שם ח"ב סי' תרכד; שו"ת קנה בשם סי' קכא; [58] שו"ת ציץ אליעזר חט"ז סי' ד. וראה שם, שאף שאחר כך יכול הצד השני לדרוש גט כדין קידושי טעות, מכל מקום הדבר אינו פשוט וכרוך בסבל רב, ולכן יש חובה למנוע סבל זה; [59] הגר"מ פיינשטיין, הובאו דבריו במאמר - Rabbi MD Tendler, National Jewish Law Rev 4:1, 1989;[60] הרב י. זילברשטיין, עמק הלכה-אסיא, תשמ"ו, עמ' 159 ואילך; [61] הרב ש. רפאל, אסיא, ג, תשמ"ג, עמ' 332 ואילך; [62] שו"ת ציץ אליעזר חי"ג סי' פא אות ב; הרב י. שפרן, עמק הלכה, ב, תשמ"ט, עמ' 124 ואילך. וראה העמק דבר, דברים כד ח. אלא שלדעת הציץ אליעזר שם, יש לאסור הוראת סטודנטים סביב מיטת החולה מצד הלבנת פני החולה והבושה הנגרמת לו, ולכן הדבר מותר דווקא אם הסכים לכך החולה בפירוש, וראה מה שהשיג עליו הרב שפרן, שם; [63] שו"ת ציץ אליעזר ח"כ סי' נב.