אנציקלופדיה הלכתית רפואית - מיניות

יב. מיניות

 

 

והאדם ידע את חוה אשתו ותהר ותלד את קין ותאמר קניתי איש את ה' [בראשית ד א]; וידע קין את אשתו ותהר ותלד את חנוך ויהי בנה עיר ויקרא שם העיר כשם בנו חנוך [בראשית ד יז]; וידע אדם עוד את אשתו ותלד בן ותקרא שמו שת כי שת לי אלקים זרע אחר תחת הבל כי הרגו קין [בראשית ד כה]

 

פרשנות המקרא

 

רס"ג:'ידע' - שכב.

 

מחברת מנחם, ע' דע: 'ידע' עניין ידיעת משכב המה.

 

רבי מיוחס:'ידע' לשון נקי, כלומר הכיר סתריה בדרך ארץ.

 

רבנו בחיי: כי התשמיש בלשון התורה נקרא ידיעה, והטעם לפי שהזרע בא מן המוח שהוא מקום החכמה והדעת. ועוד, תאוות התשמיש היתה סיבתה עץ הדעת, ולכן נקרא בשם ידיעה.

 

הכתב והקבלה: אמרו המפרשים שפעל 'ידע' ישמש על התשמיש, כי על ידי ידיעת צורת הנאהבת תתעורר הדבקות בה, והם דברים דחוקים. ולי נראה כי שרש 'ידע' משותף בשורש 'יעד' (בהיפוך אותיות) – יעד יורה על קביעות דבר והגבלתו בזמן או במקום ... וכמו ששורש 'ידע' ו'יעד' משותפים להוראת הקביעות, ככה הם משותפים להוראת ההתחברות ... ולזה ישמש שורש 'ידע' על האהבה ... כי אין האהבה כי אם התחברות רצון האוהב והנאהב יחד ודבוקים זה בזה, ובבחינה זו הונח גם כן שם 'דעת' על אותה ההשכלה המחברת יחדיו שתי קצות החכמה והבינה ... ושפיר ישמשו הכתובים שרש 'ידע' על חיבור זכר ונקבה.

 

מלבי"ם (בראשית ד כה): כל מקום שבא לשון ידיעה על הבעילה בא על הביאה הראשונה ... ובמדרש שנוסף לו תאוה על תאותו, כונו ליישב לשון ידיעה שהיה תאוה חדשה שלא היה לו מקודם.

 

העמק דבר: ראוי לדעת שבכל מקום דכתיב בלשון ידיעה גבי תשמיש המיטה משמעו שהכירה וידע את מי שהוא משמש ובשביל שהיא-היא האשה ולא אחרת, והיינו בתורת קידושין, וזהו דיוק הלשון 'ידע את חוה אשתו', בשביל שהיא אשתו ולא בשבית שהיא נקבה ממין אדם, כמו שהשור בועל את הפרה בשביל שהיא מינו, אלא ידע את זו הנקבה דווקא בשביל זה שהיא מיוחדת לו לבדו. [אכן יש להעיר על דבריו, שהמושג 'דעת' בקשר ליחסי מין מופיע במקרא גם כשהם נעשים במצבים אסורים ומגונים, כגון הוציאם אלינו ונדעה אותם (בראשית יט ה); הוצא את האיש אשר בא אל ביתך ונדענו (שופטים יט כב). ולגופו של ענין, יש לומר שהשימוש במושג 'דעת' בקשר ליחסי אישות נובע מחילוף אותיות 'מדע - מצע' וכמבואר בקהלת י כ - 'גם במדעך מלך אל תקלל, ובחדרי משכבך אל תקלל עשיר'. וראה ב"ב ד א -- א.ש.].

 

* # *

 

מושגים וגישות

נושא המיניות על כל היבטיו נידון בהרחבה על ידי חז"ל, ועל ידי הפוסקים והפרשנים הראשונים, כמעט ללא הגבלה, אך בלשון נקיה, ובהכוונה ראויה. וכבר כתב הרמב"ם [1], שלשוננו נקראת לשון הקודש, מפני שבלשוננו לא יוחדו מושגים מפורשים לאיברי המשגל בזכר ובנקבה, ולא לעצם הפעולה המינית, 'ואלו הדברים כולם לא הונח להם שם ראשון כלל בלשון העברי, אלא ידברו בהם בשמות מושאלים וברמיזות, והיה הכוונה בזה, שאלו הדברים אין ראוי לזכרם שיושם להם שמות, אבל הם עניינים שצריך לשתוק מהם, וכשיביא הצורך לזכרם, יעשה לו תחבולה בכינויים ממילות אחרות'.

         ואמנם מצינו במקרא ובחז"ל מושגים מושאלים שונים המבטאים קיום יחסי אישות [2] אישות [3], אכילה [3א], ביאה [4], בעילה [5], דבר אחר [6], דבר מצווה [7], דגה [7א], דעת [8], דרך ארץ [9], הרגל דבר [10], השאה [10], התעלסות [11], התעסקות [11א], זיווג [12], טחינה [12א], לחם [13], משגל [14], משכב [15], עונה [16], פקידה  [17], צניעות [18], צרכים [19], שאר [21], תשמיש המיטה [22], תפלות [22א].

         כמו כן מצינו גם מושגים מיוחדים ליחסי מין אסורים אונס [23], גילוי ערווה [24], הטחה [25], זימה [26], זנות [27], ניאוף [28], עינוי [29], פיסוק רגלים [29א], רביעה [30]. גם 'עבירה' סתם מתייחסת לעתים לעבירה מינית [31].

 

         בלשון העברית המודרנית משתמשים במונחים מיניות ויחסי מין לתיאור הפעולה, והוא תרגום משפות לועזיות [32].

 

         בזמן המקרא והתלמוד מצינו דיונים רחבים בנושאים הנוגעים לחיי אישות ולקיום יחסי מין, ולעומת זאת בדורות המאוחרים יותר היה העיסוק והדיון בנושא זה חסוי ומוגבל ביותר מחמת הצניעות. אכן, בשנים האחרונות התפתחה בעולם הרחב תפיסה של מתירנות מינית והתייחסות מתירנית לסטיות מיניות, תרבות של פורנוגרפיה בספרות, בסרטים ובתקשורת הכתובה והאלקטרונית,ודבר זה מחייב לחזור ולעסוק בנושא זה מבחינה עניינית והשקפתית, כדי לדעת את דעת התורה גם בנושא עדין ורגיש זה.

         ואמנם, אין נושא זה מחוץ לתחום הידיעה התורנית-הלכתית, וכפי שמסופר בתלמוד: שאלו את אימא, אשתו של רבי אליעזר, אחותו של רבן גמליאל, מפני מה בניך יפים ביותר? התביישה, ולא רצתה לומר להם.  אמרו, תורה אנו צריכים ללמוד ואנו מתביישין? בשעת תשמיש מה הוא אצלך? [33]. ועוד מספרת הגמרא, שרב כהנא התחבא מתחת למיטתו של רב, כדי ללמוד איך להתנהג בזמן תשמיש, וכשגער בו רב, ענה לו, תורה היא וללמוד אני צריך [34]. וכן כתבאחד מגדולי הפוסקים בדורנו: 'ואף שלא רציתי להאריך בדברים, וגם יותר היה ראוי שלא לכתוב, אבל מכיוון שיש טועין בין להקל בין להחמיר, שגורם ח"ו לחסרון שלום והאהבה הנחוצה ביותר, אמרתי שתורה היא ומוכרח אני לכתוב בזה' [35].

 

רקע מדעי

הן הגינקולוגיה והן הפסיכיאטריה עוסקים בבעיות מיניות, בהתאם לאופי הבעיה. מקצוע הסקסולוגיה [36] הוא מקצוע בפני עצמו, אשר התפתח בשנים האחרונות, ואשר עוסק בהבנת התהליכים המיניים התקינים והחולניים, ובייעוץ בבעיות מין. מקצועות הפסיכיאטריה והסקסולוגיה מטפלים בבעיות מיניות בדרכים שונות - הן כאשר הבעיה היא היעדר חשק מיני, והן כאשר הבעיה היא עודף יצר מיני, או סטיה מינית. ההחלטות הטיפוליות בתחום זה תלויות במידה רבה בנורמות המקובלות בחברה באותו זמן ובאותו מקום.

 

         המחקר המדעי המודרני של בעיות מין החל רק בראשית המאה הנוכחית, והתפתח מאד ב- 40 השנים האחרונות [37]. עד כה ידוע יחסית מעט על הבעיות השונות, וגם הטיפולים המקובלים אינם מבוססים היטב מבחינה תיאורטית ומעשית.

 

         הבעיות המיניות בגבר הן בעיקר אין-אונות, ושפיכת זרע מוקדמת; ואצל האשה - חוסר עוררות מינית, וסגירת פתח הנרתיק בעת קיום יחסי מין. בעיות אלו יכולות להשפיע לרעה על מערכת היחסים שבין הבעל לאשה, כאשר אחד הצדדים או שניהם אינם יכולים להגיע לסיפוק מיני עם בן/בת הזוג.

 

         קיימות שיטות טיפול שונות, רובן על בסיס של פסיכותרפיה ושינויי דפוס התנהגותי, וחלקן על בסיס תרופתי.

 

עקרונות וכללים בהשקפת היהדות

 

חז"ל הכירו בקיומו של היצר המיני הטבוע באדם, והעריכו את גודלו ועומקו של דחף זה [38]. ואמנם מצינו מאמרי חז"ל רבים, המעידים על כך.  להלן מספר דוגמאות:

 

אין אפוטרופוס לעריות [39]; מלמד שהאשה משתוקקת אל בעלה בשעה שהוא יוצא לדרך [40]; זה יצרו מבחוץ, וזו יצרה מבפנים [41]; רוצה אשה בקב ותפלות, מתשעה קבין ופרישות [42]; אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו, ילך למקום שאין מכירים אותו, וילבש שחורים, ויתעטף שחורים, ויעשה מה שליבו חפץ, ואל יחלל שם שמים בפרהסיא [43]; האיבר הזה שבאדם, הרעיבתו - השביעתו, השביעתו - הרעיבתו [44]; יצר זנות קשה מיצר עבודה זרה [45]; אין לך בכל התורה כולה שהוא קשה לרוב העם לפרוש  אלא מן העריות והביאות האסורות וכו', ואמרו חכמים, גזל ועריות נפשו של אדם מתאווה להן ומחמדתן [46]; יש מי שהסביר את ההלכה, שקוראים בתורה במנחה של יום-הכיפורים את פרשת העריות דווקא, כי נפשו של האדם חשקה בעריות יותר מכל העבירות, על כן מזהירים בזה ביום הכיפורים, שהוא יום קדוש ונורא [47].

 

         כמו כן קבעו חז"ל, שהדחפים המיניים באיש חזקים יותר מהדחפים המיניים באשה [48], ומאידך קבעו כי מניעת תשמיש מהאשה מהווה עינוי עבורה [49]. חז"ל הכירו בדחף המיני המתגבר במיוחד בגיל ההתבגרות, ועל כן דורשת ההלכה נישואין מוקדמים, כדי לכווין את אפיק היצר המיני לכיוונו החיובי [50].

 

         יש מחכמי ישראל, שראו בחוש המישוש ובתשמיש דבר של גנאי וחרפה, אלא שהוא צורך הכרחי לקיום העולם [51]; ויש הסבורים, שבאופן בסיסי עצם הצורך המיני איננו בושה או גנאי [52], ואדרבה, החיבור הנעשה כראוי, בזמן הראוי, ובכוונה הראויה, הוא ענין קדוש ונקי, ואל יחשוב אדם כי בחיבור יש גנאי וכיעור חלילה וחלילה, כי החיבור נקרא ידיעה, ואילו לא היה בדבר קדושה גדולה, לא היה הכתוב קורא לחיבור הראוי ידיעה [53]. ואמנם במקרא מכונים יחסי מין במושג דעת (בפסוקים שלפנינו), ומכאן ראיה כי קיום יחסי מין בין איש לאשתו הוא מעשה קדוש וטהור, שאם לא כן לא היתה התורה מכנה מעשה זה בשם דעת [54].

 

         חכמי ישראל הגדירו מספר מטרות להיבט החיובי של היצר המיני, שהוטבע באדם על ידי הקב"ה:

 

הצורך בקיום מצות פריה ורביה, והמשך קיום המין האנושי עלי-אדמות [55]. זוהי המטרה העיקרית והחשובה ביותר. בכך מקביל היצר המיני ליצר הרעב והצמא, שהם דחפים פיסיולוגיים חיוניים להמשך קיומו של היחיד, והיצר המיני הוא הדחף הפיסיולוגי להמשך קיום המין [56]. יצר זה הוטבע באדם על ידי הקב"ה כבר בראשית היווצרו, והמצווה הראשונה שנצטווה האדם היתה מצות פריה ורביה. הסיבה היא, שהקב"ה חפץ בישובו של עולם, ובסיבת מצות פריה ורביה מתקיימות כל המצוות בעולם [57]. זאת גם הסיבה, שהיצר הרע לעבודה זרה בטל כבר מן העולם, אבל היצר המיני לא בטל [58]. זאת מאחר ואין לעולם צורך בעבודה זרה, אבל יש לעולם צורך קיומי ביצר המיני, וכדברי המדרש [59] שאלולי יצר הרע, לא בנה אדם בית, ולא נשא אשה, ולא הוליד, ולא נשא ונתן [60].

הצורך לסיפוק התאווה וההנאה של האשה, וזהו היסוד למצות עונה [61].

הצורך למתן פורקן ליצר המיני של הגבר [62].

תועלת רפואית, כגון תיקון העובר והאשה המעוברת, בהתאם לשלבי ההריון השונים [62א], הקלה על מלאות הגוף של הגבר [63], ובאופן כללי 'להברות גופו' [64].

 

היהדות מתייחסת לחיים המיניים בדרך ממוצעת, בהליכה בשביל הזהב, תוך שמירה על איזון נכון ומדוייק בין הצורך בקיום המין האנושי, והצורך בסיפוק היצר המיני הטבעי באיש ובאשה מחד גיסא, לבין מתירנות מינית, ניאוף, סטיות מיניות, וריבוי מיותר בעיסוק בדברים אלו מאידך גיסא [65], וכפי שאמרו חז"ל יצר, תינוק ואשה, תהא שמאל דוחה וימין מקרבת [66].

         ואכן, חכמי ישראל הכירו בעובדה, שאין מעשה בו יוכל האדם להתעלות ולהתרומם למדרגת שותף עם הקב"ה באופן הפעיל ביותר כמו במעשה הזיווג שבין איש לאשתו, שהרי שלשה שותפים הן באדם הקב"ה, אביו ואמו [67]; ומאידך, אין לך מעשה שבו יוכל האדם לרדת לשפל המדרגה עד הדמיון לבהמה, כאותו מעשה עצמו [68].

         אי לכך נמנעת היהדות מדרישה להתחסדות-יתר של סגפנות ופרישות מינית, ודבר זה מעולם לא נחשב כרצוי מבחינה דתית, אך רואה בהתנהגות המינית שלא על פי דרישות ההלכה את אחד החטאים הכבדים והחמורים ביותר נגד הקב"ה ונגד החברה האנושית. מגמת היהדות היא להוציא לפועל בצורה מושלמת עד כמה שאפשר את ההיבטים החיוביים בחיים המיניים, ולמנוע ולרסן את כל הצדדים השליליים במעשים ובמחשבות הקשורים לחיים המיניים.

         היהדות איננה דורשת עקירת היצר המיני, אלא דבר קשה ממנו, היינו השתלטות על היצר [69], והמלחמה ביצר אין פירושה נסיגה מן העולם ומפעולה בתוכו, אלא כיבוש היצר אגב עשייה בעולם [70]. ואף כי ניתן לדכא את היצר המיני לחלוטין, אבל כיוון שהתורה התירה אותו, בתנאים ובהגבלות מוגדרים היטב, אין האדם צריך להילחם עם תאוותו, רק שיסתפק מן ההיתר [71].

         ברם, אין דעת חכמים נוחה למי שהוא מרבה בתשמיש המיטה, ויהיה מצוי אצל אשתו כתרנגול, ופגום הוא עד מאד, ומעשה בורים הוא, אלא כל הממעט בתשמיש, הרי זה משובח, והוא שלא יבטל עונה אלא מדעת אשתו [72]. ומי שאינו צריך לאותו דבר, ואין יצרו מתגבר עליו, והוא מעורר תאוותו, ומביא עצמו לידי קישוי ותאווה וכו', וודאי הוא-הוא הדרך לעצת היצר הרע [73]. כמו כן נחשב ריבוי התשמיש כדבר המזיק לגוף מחליש את כוחו של האדם, גורם לחולשת ראיה, ריח רע מהפה, נשירת שערות, נפילת שערות, נפילת שיניים, כאבים מרובים, וזיקנה מוקדמת [74], ואף גורם למוות [75], וכבר קבעו חז"ל, שתשמיש הוא אחד משמונהדברים, שרובן קשה ומיעוטן יפה [76].

         ואמנם התורה הזהירה מעריות ומאכלים אסורים, והתירה הביאה איש באשתו, ואכילת הבשר והיין, אם כן ימצא בעל התאווה מקום להיות שטוף בזימת אשתו, או נשיו הרבות וכו', והנה יהיה נבל ברשות התורה. לפיכך בא הכתוב אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וציווה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות וימעט במשגל [77]. ומכיוון שהתורה התירה לאדם לבוא על אשתו גם כשאינה יכולה להרות מביאה זו, כדי שלא יהרהר - יש להשתמש בהיתר זה בצורה המועטה ביותר, והחכם יתן את הדין שאין שם על לב איזה דבר התיר הכתוב מפני היצר ומפני שאי אפשר בעניין אחר [78].

 

         על מנת להדריך את האדם בשביל הזהב בתחום המיני שהוא עדין, מסובך, וקשה מבחינה רגשית ומוסרית, בנו חז"ל וחכמי ההלכה והמוסר בנין שלם ומפורט ביותר של הלכות, הגדרות והנחיות בכל שטחי החיים המיניים. הרוצה להתנהג בדרך התורה וההלכה בתחום זה, חייב ללמוד ולהכיר היטב את דעת התורה בנידון. על כן, יש מי שכתב שצריך ללמוד, לשמור, לעשות ולקיים את כל דברי הטור בעניינים אלו [79], וצריך האדם להיות בקי בכל מילה ומילה הכתובה שם, זולתי עניין הפיכת שולחן המוזכר שם [80].

 

דיני תשמיש המיטה בין איש לאשתו

 

         דינים ועקרונות כלליים

 

יחסי אישות מותרים, ובעצם מחוייבים, רק בין איש לאשה שנישאו זה לזו כדת וכדין, למעט תקופת נידתה וזיבתה של האשה.

 

         אחד מעשרה חיובים שיש על האיש כלפי אשתו הוא חיוב העונה [81]. אסור למנוע אשתו מעונתה, ואם עבר ומנע כדי לצערה, עבר בלא תעשה, שנאמר [82] שארה כסותה ועונתה לא יגרע [83], אבל אין לוקים על לאו זה, מפני שאין בו מעשה [84].

 

         כל היודע באשתו שהיא יראת שמים, ואינו פוקדה, נקרא חוטא [85].  

 

         אין זה מנהג חסידות כלל לבטל מצות עונה, וכל הפרטים המפורטים בדיני תשמיש המיטה, ועל כגון זה נאמר 'ולא עם הארץ חסיד' [86], וכל מי שמבטל הלכות אלו בגלל דרכי חסידות, עתיד ליתן את הדין [87].

 

         כשם שחייב במצות עונה, כך חייב לשמח את אשתו באותו מעשה [88], ואפילו אשתו מעוברת, מצווה לשמחה, אם הוא סבור שהיא מתאווה לכך [89]. ומכל מקום בשנה הראשונה לנישואין יש חובה מיוחדת על הבעל לשמחאת אשתו [90].

 

         מצות עונה אינה תלויה ביכולת ההתעברות של האשה, אלא היא מחיובי האיש לאשתו, כדי שתיהנה ולא תצטער, ולכן אפילו אשתו מניקה, מעוברת, זקנה או עקרה, חייב במצות עונה, אף על פי שנשים אלו לא ראויות ללדת [91].

 

         אשה שסכנה לה להתעבר, ומותרת להשתמש באמצעי מניעה, מקיים הבעל מצות עונה בביאה בדרך זו, ואין זה נחשב כהוצאת זרע לבטלה [92].

 

         אשה יכולה להרשות לבעלה שימנע עונתה, בתנאי שכבר קיים מצות פריה ורביה [93], אך אין זה מדין מחילה, ולכן אם חזרה ותבעה, מחוייב הוא בעונתה [94]. ויש מי שכתבו, שגם אם קיים מצות פריה ורביה, מועילה מחילת האשה רק לדחות את עונתה, אבל עדיין מחוייב הבעל לשמש את אשתו בעת מן העתים, אם כי לא בכל עונה [95], או שיכול לדחות את עונתה לעונה הרחוקה ביותר, היינו שנים עשר חודשים, אבל לא מועילה מחילתה לבטל לגמרי מצות עונה [96], ואחד הדברים שהחרים רבנו גרשום מאור הגולה הוא שלא ירחק אדם מאשתו יותר מי"ח חודשים [97]. וכן יכול הבעל לוותר  על יחסי האישות עם אשתו, אבל אין זה מדין מחילה, ויכול לחזור בו בכל עת [98].

 

         האשה שמנעה בעלה מתשמיש המיטה היא הנקראת מורדת, ושואלים אותה מפני מה מרדה? אם אמרה מאסתיהו, ואיני יכולה להיבעל לו מדעתי [99] - יש אומרים, שכופים אותו לגרשה, לפי שאינה כשבויה שתבעל לשנוא לה, ותצא בלא כתובה כלל [100], ויש אומרים שאין כופים אותו להוציאה, אלא אם רצה הבעל לגרשה, אין לה כתובה [101]; ואם מרדה מתחת בעלה כדי לצערו, ואמרה הריני מצערת אותו בכך מפני שעשה לי כך וכך וכיוצ"ב, בית דין מתרים בה, ואחר כך מכריזים עליה שהיא מורדת, ואם לא חזרה בה, הרי היא מאבדת כתובתה, ואין לה מזונות במשך י"ב חודש, ורק אחרי י"ב חודש מוציאים אותה בגט. ואמרו הגאונים שיש להם בבבל מנהגים אחרים במורדת, ולא פשטו אותם המנהגים ברוב ישראל, ורבים וגדולים חולקים עליהם ברוב המקומות, וכדין הגמרא ראוי לתפוס ולדון [102].

 

         אבלים אסורים בתשמיש המיטה כל שבעת הימים [103], ואבל ששימש מיטתו בימי אבלו, חייב מיתה [104], היינו שייענש בגלל שעבר על דברי חכמים, כעניין שאמרו [105] כל העובר על דברי חכמים חייב מיתה [106]. אבל בתוך שלושים יום, מותר בתשמיש המיטה [107].

 

         חכמים לא תיקנו ברכה על הבעילה, לא ברכת הנהנין, ולא ברכת המצווה [108], אך יש מי שכתב, שדבר זה כלול בברכת השינה [109].

 

         התנהגות האיש והאשה בעת התשמיש, לפניו, ואחריו

 

דרך תשמיש, צריך להקדים בפיוס בדברי אהבה, חיבוק ונישוק, ואחר כך בועל [110]. וכן ראוי לו שיהיה מיישב דעת אשתו ומשמחה, ולעשות שתהא דעת אשתו מסכמת עם דעתו, ולא ימהר לעורר תאוותו, כדי שתתיישב דעת אשתו [111]. ובהכנה ראויה כזו מקיים מצות 'ואהבת לרעך כמוך' [112], שכן אם הוא מפייס את יצרו בבעילה חטופה, אך היא נשארת בלתי מפוייסת ובלתי רצויה, זו התנהגות של עמי ארצות [113]. אכן, אלו שנוטים לשפיכת זרע מוקדמת, עדיף להם למעט בהקדמות, ואולי אף למנוע לחלוטין, ואחר הביאה ירבה בחיבוק ונישוק, וצריך להסביר לאשתו סיבת התנהגותו זו, עד שיתרגל ויוכל לבעול כראוי וכדין ולפייס תחילה [114].

 

         כל המקדש עצמו בשעת תשמיש, יהיו לו בנים זכרים, מהוגנים, יפים ביותר [115]. וכשאדם מתחבר עם אשתו, יהיו דמיונו ומחשבותיו עסוקים בדברי חכמה ומידות טובות, וכל אדם צריך לנקות מחשבותיו, הרהוריו ודיבוריו, ולא יהיה חושב בדברי עבירה וזימה, אלא רק בדברים קדושים וטהורים [116], אך יש מי שכתב, שלא יהרהר בדברי תורה כדי שלא יפחית התאווה [117].        

 

         מידת חסידות שלא יקל אדם ראשו לכך, ושיקדש עצמו בשעת תשמיש [118]. יש מי שכתב, שמה שאמרו חז"ל שיקדש עצמו בשעת תשמיש, היינו קודם תשמיש, אבל בשעת תשמיש עצמו אי אפשר שלא יהנה [119].

 

         יהיה צנוע מאד בשעת תשמיש [120], וישמש באימה וביראה [121].

 

         לא יקל ראשו עם אשתו, ולא ינבל פיו בדברי הבאי, אפילו בינו לבינה [122], ואל יספר עמה בשעת תשמיש, ולא קודם לכן, אבל בענייני תשמיש יכול לספר עמה, כדי להרבות תאוותו, או אם היה לו כעס עמה, וצריך לרצותה שתתפייס, יכול לספר עמה כדי לרצותה [123], ואז מותר לדבר גם בדברים שלא מענייני התשמיש [124]. ויש שכתבו, שבשעת התשמיש אין לדבר כלל, אפילו כדי לרצותה, אלא דווקא קודם התשמיש [125].

 

         לא יבוא על אשתו, והיא שנואה לו בשעת תשמיש [126].

 

         לא יבוא על אשתו בעל כורחה, והיא יראה ממנו, ולא יבעול אלא לרצונה ולדעתה, ומתוך שיחה ושמחה [127]. ואם היא כועסת או אינה מרוצה, לא יבוא עליה עד שיפייסה [128], והכוונה אפילו רוצה ואינה רוצה, ואף שאינה אנוסה, רק שאינה מרוצה לכך - אסור [129]. ואף אם מתרצית בביאה אחת, צריך לקבל רשותה לחזור ולבעול, שאסור לבעל לעשות בה שום דבר שלא מדעתה, עד שיפייס ותתרצה [130].

 

         לא ישמש עם אשתו לתת דעתו על אחרת [131]. והוא הדין באשה, שאסורה לחשוב על איש אחר בשעת הביאה [132].

 

         לא יבוא על אשתו, והיא או הוא שיכורים [133]. ושיעור השיכרות בנידון זה, דווקא כשהם שיכורים לגמרי ודעתם מבולבלת, אבל אם שתו יותר מהרגלם, או ששתו רביעית, אין דינם כשיכורים לעניין זה [134].

 

         לא יבוא על אשתו כשהיא ישינה [135], והיינו דווקא כשישינה ממש, אבל נים ולא נים - מותר [136]. וכשאשתו של אדם ישינה, אין לו להעירה לשם תשמיש ולצערה בכך, אלא אם כן ברור לו שהיא שמחה בכך [137].

 

         זמן התשמיש

 

מצות עונה תלויה בכוחו, במקצועו ובזמנו של הבעל: הטיילים, שפרנסתם מצויה להם, ואין פורעים מס, והם בריאים ומעונגים, עונתם בכל יום; הפועלים, שעושים מלאכה בעיר אחרת, ולנים בכל לילה בביתם, עונתם פעם אחת בשבוע, ואם עושים מלאכה בעירם - פעמיים בשבוע; החמרים, אחת בשבוע; הגמלים, שמביאים חבילות ממקומות רחוקים, אחת לשלושים יום; הספנים, אחת לששה חדשים [138]. אכן, כיום אין בנמצא בדרך כלל שיוצאים לתקופות כה ארוכות, שכן יש אמצעי תחבורה מהירים, ולכן החובה בדרך כלל כפועל בעיר [139].

 

         כל אלו העונות לא ניתנו אלא לאדם בריא, אבל מי שהיה חולה או חלוש, אינו חייב בזה, אלא אומדים אותו לפי כוחו [140], וצריך לפייס את אשתו בדברי חיבה וריצוי [141], וכשיחזור כוחו אליו צריך לפוקדה [142].

                                                       

         עונת תלמידי חכמים הבריאים מליל שבת לליל שבת, לפי שתשמיש המיטה מעונג שבת הוא [143], והיינו שעצם חיוב תלמיד חכם במצות עונה הוא פעם אחת בשבוע, אלא שקבעו פעם זו ללילי שבת, שהם לילי תענוג ושביתה והנאת הגוף [144]. ואם נאנס ליל שבת אחת, ישמש מיטתו באמצע השבוע [144]. ואף שבזמנינו אין דין תלמיד חכם לכמה דברים, מכל מקום לעניין זה כל מי שעוסק בתמידות בתורה, רשאי לעשות עצמו תלמיד חכם, אלא אם כן אין הוא עוסק כלל בתורה [145]; יש מי שכתב, שהגדרת תלמיד חכם לעניין זה הוא מי שלומד ביום ובלילה בעיון, אבל אלו שלומדים רק ביום, או מלמדי תינוקות, אין להם דין תלמיד חכם לעניין זה [146]; ויש מי שכתב,  שכל אדם יעשה עצמו כתלמיד חכם לשמש מערב שבת לערב שבת ובליל טבילה [147].

 

         מלבד זמנים אלו, התלויים בעיסוקו של הבעל, יש עוד זמנים שחייב לפקוד את אשתו, ובכלל מצות עונה הם, ובכל אלו חייב אפילו שלא בעת עונתה, כל אדם צריך לפקוד את אשתו בליל טבילתה [148]; חייב לפקוד את אשתו כשהוא מכיר בה שהיא משדלתו ומרצה אותו ומקשטת עצמה לפניו כדי שיתן דעתו עליה [149]; חייב לפקוד את אשתו לפני שהוא יוצא לדרך, ואפילו סמוך לווסתה [150]. יש אומרים, שהחיוב לפקוד את אשתו הוא גם כשבא מן הדרך [151].

 

         על פי הקבלה נכון להיזהר ולא לשמש בלילה ראשון של פסח, בלילה שני של שבועות, בשני לילות ראש השנה, ובליל שמיני עצרת [152], אלא אם כן הוא ליל טבילתה, או שטרם קיים מצות פריה ורביה, או שיצרו מתגבר עליו, שאז מצווה לשמש גם בכל הזמנים הללו [153].

 

         תשמיש המיטה הוא אחד הדברים האסורים ביום-הכיפורים [154].      

         אסור לשמש מיטתו בתשעה באב [155], ואם חל תשעה באב בשבת, ונדחה ליום ראשון - יש אומרים, שבשבת זו מותר בתשמיש המיטה [156], ויש אוסרים [157].

         מעיקר הדין מותר לשמש מיטתו בשבעה עשר בתמוז, בצום גדליה, בתענית אסתר ובעשרה בטבת [158], אבל בעל נפש יחמיר בימים אלו כמו בתשעה באב [159].

 

         בכל הימים שנהגו בהם איסור תשמיש, אם היו אלו ימי טבילתה, או שיוצא ובא מן הדרך, או שהיא מתאווה לו מאד, או שרואה שיצרו מתגבר עליו - מותר בתשמיש [160], וכן מי שלא קיים עדיין מצות פריה ורביה, אין לו להחמיר בימים אלו [161].

 

         אסור לשמש לאור הנר בלילה, ואפילו על ידי האפלת טלית [162].

 

         אסור לאדם לשמש מיטתו ביום, שעזות פנים היא לו, ועובר על מצות 'ואהבת לרעך כמוך' [163], אבל בבית אפל - מותר [164].

 

         אסור לשמש מיטתו בשני רעבון, אלא לחשוכי בנים [165], היינו כשטרם קיים מצות פריה ורביה כדינה [166]. איסור תשמיש המיטה חל בשאר צרות, כמו בשני רעבון [167], ויש מי שכתב, שדווקא בצרות הכרוכות ברעב - אסור [168].

 

יחסים אסורים

 

         רקע רפואי-חברתי

 

כיום מבחינים ביחסים אסורים בין יחסים עם עריות או אשת-איש, לבין סטיות מיניות, אשר מתייחסות לכל מגע מיני אסור מבחינה חברתית משפטית, שאינו בין איש ואשה מבוגרים וחיים. מבחינת ההלכה יש לכלול במושג היחסים האסורים כל מערכת של יחסי מין שאסורים מצד ההלכה. לכן הם כוללים כל מה שנכלל במושג המודרני, אך כוללים גם חלק מיחסי מין בין איש לאשה כשהם אסורים, כגון נידה, איסורי חיתון וכיוצ"ב.

 

         יש שהסטיות המיניות נעשות בהסכמת המעורבים ביחסי המין, אך יש שהם נעשים בכפיה על ידי אחד המעורבים, כגון אונס, יחסי מין עם קטינים וכיוצ"ב.

 

         הסיבות לסטיות המיניות נחקרו ועדיין נחקרים מזה הרבה שנים, בעיקר על ידי הפסיכיאטרים והפסיכואנליטיקאים, ונכתבו על כך השערות רבות. אין ספק, שלאווירה הסביבתית יש השפעה לא מבוטלת על השינויים בנורמות ההתנהגות המינית.

 

         הנוהגים בסטיות מיניות סובלים בשכיחות גבוהה ממחלות מין מדבקות, כגון עגבת, זיבה, שלבקת, צהבת זיהומית, ואידס.

 

         נשים שחוו חוויות מיניות שליליות בילדותן, כגון אונס, נמצאו סובלות בעתיד בשכיחות גדולה יותר מבעיות מיניות ומסטיות מיניות.

 

         מבחינה חברתית-רפואית מוכרות צורות רבות של סטיות מיניות, חלקן שכיחות וחלקן נדירות. מרבית הסטיות תוארו גם על ידי הפוסקים, ויש לגביהן התייחסות הלכתית. לעומת זאת, יש סטיות נדירות  שאין לגביהן התייחסות הלכתית מיוחדת ומוגדרת, אך יש לכלול אותם בגדר האיסור של הרהורי עבירה [170], ובגדר האיסור של 'ונשמרת מכל דבר רע' [171], שאסור להרהר ביום, שמא יבוא לידי טומאה בלילה [172]. ביניהם יש לציין את ההפרעות הבאות:

 

פטישיזם [173] - סטיה מינית, שבו אדם מקבל הנאה מינית רק במגע, במעשה, או במחשבה אודות חפצים דוממים מוגדרים כגון בגדי נשים [174], או שהסיפוק המיני לא בא באיבר המין עצמו אלא בחלק אחר של הגוף, בעיקר כפות הרגליים. 

מציצנות - דחף להציץ על נשים מתפשטות או ערומות, ללא ידיעתן, ובלא לקשור עמן קשר כלשהו. לרוב מתלווה למעשה זה גם מעשה אוננות.

התערטלות - שהוא דחף מיני להתפשט, ובעיקר כשהיצר הוא לגלות את איברי המין.

יחסי מין עם קטינים - מצב זה נחשב כאיסור כמעט בכל חברה, כי יש בזה ניצול לרעה של חולשת הקטין, הפיכתו לקרבן, וגרימת נזק נפשי חמור בעתיד. יש גברים המקיימים יחסי מין עם קטינות, ויש המקיימים אותם עם קטינים. קיימת שכיחות יתר של בעילת קטינים בתוך המשפחה, שהיא לרוב גם גילוי עריות. ההלכה מתייחסת בחומרה לבעילת קטינים באיסור.

יחסי מין עם גווית אשה - מעשה כזה מתואר בתלמוד אצל הורדוס ובת חשמונאי [175].

לסביות - הכוונה ליחסי מין בין שתי נשים. מעשה זה אף הוא אסור, אם כי אין עונשו חמור כמו הומוסקסואליות, שכן דבר זה לא נזכר כלל בתורה, וכנראה נובע מהעובדה שאין אפשרות לקיום יחסי מין ממשיים בין נשים. נראה שאותם הגורמים המביאים לידי נטיות הומוסקסואליות בין גברים הם המביאים לנטיות לסביות בין נשים. שכיחות התופעה בין נשים היא כמחצית מהשכיחות בין גברים.

     נשים המסוללות [176] זו בזו, עוברות על איסור [177], וממעשה ארץ מצרים הוא שהוזהרנו עליו, ויש לאיש להקפיד על אשתו מדבר זה, ומונע הנשים הידועות בכך מלהיכנס אליה, ומלצאת היא אליהן [178]. בפירוש המושג - יש כתבו, שמשפשפות באיבר המין שלהן [179], ומשחקות ומתחככות זו בזו בדרך תשמיש [180]; ויש שכתבו, שמטילות זו בזו שכבת זרע שקיבלו מבעליהן [181].

     לכל הדעות אין חיוב מלקות מן התורה בנשים המסוללות זו בזו [182], אבל ראוי להכותן מכת מרדות [183], וראוי לנדותן [184]. אכן, נחלקו הפוסקים ביחס לתוקפו של האיסור - יש הסבורים, שאיסור זה הוא מן התורה [185]; יש הסבורים, שהאיסור הוא מדרבנן [186]; ויש מי שכתב, שאם עושות מעשה זה דרך נישואין ובקביעות, אסור מן התורה; ואם עושות רק דרך זנות ובאקראי, אסור מדרבנן [187]. 

 

מקורות והערות

 

[1] מו"נ ג ח. וכתב הגראי"ה קוק בהערותיו על מו"נ כאן (הובאו דבריו בס' אוצרות הראיה ח"ב עמ' 948), שלפיכך לא נקראת השפה העברית 'לשון טוהר', אלא 'לשון קודש', כי קדושה נקראת פרישה מעריות, ונקיות השפה העברית היא ממושגים הנוגעים לעריות; [2] המושגים מנויים לפי סדר א-ב; [3] סנהדרין קה ב; [3א] משלי ל כ; יומא עה א; כתובות יג א; [4] בראשית טז ד; שם כט כא; [5] דברים כא יג; ישעיה סב ה. על משמעות המושג ראה רש"י סוכה לג ב ד"ה בעל; [6] ברכות ח ב; שבת יג ב; ביצה כב א. מושג זה משמש גם ככינוי לחזיר (שבת קכט ב), ולעבודה זרה (שבת יז ב); [7] עירובין ק ב; [7א] יומא עה א, וברש"י שם ד"ה עריות, והוא מלשון וידגו לרב (בראשית מח טז); [8] בראשית ד א; [9] מכילתא משפטים כא י; גיטין ע א, על פי בראשית יט לא. וראה על מושג זה באנציקלופדיה הלכתית-רפואית, כרך ג, ע' דת ומדע - נספח, עמ' 461, הע' 304; [10] סוכה כו ב; ע"ז יז א; [10א] רש"י סוטה ט ב ד"ה נחש; [11], משלי ז יח; [11א] משנה זבים ב ב; [12] רמב"ם אישות טו כ; [12א] סוטה י א; [13] בראשית לט ו; משלי ט יז; סנהדרין עה א, וברש"י שם ד"ה דכתיב; [14] דברים כח ל, לפי הכתיב. וראה מו"נ ח"ג סופ"ח, שאף מושג זה הוא מושאל, וכדכתב וז"ל: 'ולא יטעך ישגלנה, שתחשבהו שם לפעולה, אינו כן, כי שגל הוא שם הנערה המוכנת למשגל, נצבה שגל לימינך בכתם אופיר, ואמרו ישגלנה לפי הכתוב, עניינו יקחנה לנערה לזה הענין'. ולכאורה קשה ממגילה כה ב - כל המקראות הכתובים בתורה לגנאי, קוראים אותם לשבח, כגון ישגלנה-ישכבנה, ולשיטת הרמב"ם למה שינו? ואולי יש דרגות שונות במושגים השונים, ויש כאלו שהם יותר מגונים מאחרים, וצ"ע; [15] בראשית לט יד; ויקרא טו יח; [16] שמות כא י, על פי דעה אחת במכילתא עה"פ שם; כתובות מז ב; ירושלמי כתובות ה ז. ובדרך זו פסק הרמב"ם אישות יב ב, וראה להלן הע' 21. ולשון עונה ביחס לחיי אישות יש אומרים, שהוא מלשון עת וזמן (א"ע ורמב"ן שמות שם); יש אומרים, שהוא לשון עינוי, שמניעת התשמיש גורם לאשה (יומא עז ב; כתובות מז ב, ובתוס', רא"ש וריטב"א שם); ויש אומרים, שהוא מלשון מעון ומגורים (מנחם בן סרוק, שורש ען; א"ע שמות שם). וראה בתו"ש שמות פכ"א אות רו; [17] יבמות סב ב, וברש"י שם ד"ה ואין פוקדה. וראה בתו"י שם ד"ה חייב; [18] עירובין ק ב; [19] פסחים קי א; [21] שארה כסותה וגו' שמות כא י, על פי דעה אחת במכילתא עה"פ שם; כתובות מז ב; ירושלמי כתובות ה ז. וראה ברמב"ן שמות שם; תו"ש שמות פכ"א אות רח; [22] המושג השכיח בלשון חז"ל, ומוזכר לראשונה בברכות יח א. וראה ברמב"ן עה"ת בראשית כ יח, שסתם נגיעה וקריבה בלשון המקרא הוא על המשגל. וראה תוס' ר"ה ח א ד"ה לבשו, שעליית זכר על נקבה הוא לשון נקיה לביאה; [22א] סוטה כ א; [23] יבמות לה א; כתובות לז א; [24] ויקרא יח ו; [25] סנהדרין מו א; [26] ויקרא כ יד; [27] בראשית לח כד; [28] ויקרא כ י; [29] דברים כב כד. וראה יומא עד ב; [29א] כתובות לט ב; [30] ויקרא יח כג; [31] ברכות כב א; ר"ה יז א; [32] וראה בשו"ת באר משה ח"ד סי' קיג אות א, על פי קידושין ע א, שהתלמוד והפוסקים משתמשים במושגים בלשון המדינה המקובלים בפי ההמון, אפילו אם יש להם מקבילות בלשון הקודש או בלשון היהודים; [33] נדרים כ א; [34] ברכות סב א; [35] שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"ד סוסי' סו; [36] מטבע הלשון הזו (סקסולוגיה) הוטבעה לראשונה על ידי איבן בלוך בשנת 1906 בשפה הגרמנית; [37] החלוצים בפיתוח המחקר והטיפול המיני היו איבן בלוך (1922-1872), אלברט מול (1939-1862),ומגנוס הירשפלד (1935-1868). וראה במבוא של ד"ר ז. מונטנר למאמר על חיזוק כוח הגברא של הרמב"ם, שסיכם את הספרות הרפואית הקדומה על המיניות והחיים המיניים, ועל הגישות של הרופאים והחוקרים הקדמונים לנושאים אלו; [38] כל זה נכון בעולם הזה, אבל בעולם הבא אין כל הנאות גופניות, כולל תשמיש - ברכות יז א, ושם הגירסא 'פריה ורביה'; רמב"ם תשובה ח ב; [39] כתובות יג ב; חולין יא ב; נידה ל ב;  [40] עירובין ק ב; [41] כתובות סד ב; [42] סוטה כ א; [43] מו"ק יז א; חגיגה טז א; קידושין מ א. וראה בתוס' חגיגה שם ד"ה ויעשה; [44] ירושלמי כתובות ה ח; בבלי סנהדרין קז א. וראה רש"י שם, שפירש שמרבה תאוותו, אבל בסוכה נב ב, פירש רש"י - רעב גופו וחסר כוח לעת זקנתו; [45] שה"ש רבה ז ח; [46] רמב"ם איסורי ביאה כב יח-יט; [47] ט"ז או"ח סי' רכב סק"ו; [48] ראה ירושלמי כתובות ה ח, צערו של איש מרובה יותר מן האשה. וכן משמע מבבלי כתובות סד ב, מההתנהגות ברחוב הזונות, ומבבלי סוטה ט ב, בהתנהגות דלילה עם שמשון; [49] יומא עז א-ב; [50] ראה קידושין כט ב; סנהדרין עו א; [51] רמב"ם מו"נ ג ח; [52] רמב"ן באיגרת הקודש: ואם כלי המשגל הם דברי גנאי, איך ברא ה' יתברך דבר שיש בו מום, גנות, או חיסרון? ומוכיח גם מהעובדה, שקודם החטא היו אדם ואשתו ערומים ולא יתבוששו - בראשית ב כה. יש שרצו להיתלות בפסוק בתהלים נא ז 'ובחטא יחמתני אמי', כאילו יחסי אישות, אפילו לצורך קיום העולם, מוגדרים כחטא. אך לפי חז"ל בנידה לא ב, ברור שפירוש המושג 'חטא' בפסוק זה הוא טבילה והיטהרות, כמו 'וחטא את הבית' (ויקרא יד נב), וכן 'תחטאני באזוב ואטהר' (תהלים נא ט), שכולם במובן של חיטוי, ניקוי וטהרה; [53] סידור בית יעקב, הנהגת ליל שבת, מיטות כסף פ"ג; [54] רמב"ן איגרת הקודש; [55] רמב"ם דעות ג ב; ראב"ד, בעלי הנפש, שער הקדושה; א"ע ויקרא יח כ; חובות הלבבות, שער הפרישות פ"א. ובפיהמ"ש לרמב"ם סנהדרין ז ד כתב, שתכלית התשמיש להעמיד המין ולא לתענוג התשמיש בלבד, והתענוג בזה הושם לעורר בעלי החיים על הכוונה הראשונה והוא הזרע, והראיה הברורה על זה שתסור התאווה ויכרית התענוג ביציאת שכבת הזרע וכו', כי אם היה התענוג במשגל הוא הכוונה, היה מתמיד כל זמן שירצה האדם שיתענג, ואין הדבר כן. ואמנם הביאה איננה גוף המצווה של פריה ורביה, אלא רק הכשר המצווה, ועיקר המצווה היא לידת הילדים מנ"ח מ' א סק"א; [56]א. שטינברג, אסיא, ד, תשמ"ג, עמ' 190 ואילך; [57] ס' החינוך מ' א; [58] ראה באריכות בסנהדרין סד א. וראה ע"ז יז ב. ובסנהדרין עה א - מיום שחרב בית המקדש ניטלה טעם ביאה וניתנה לעוברי עבירה, וראה תוס' ב"ב יב א ד"ה אטו, שהכוונה שמעוברי עבירה לא ניטל טעם הביאה, שהיה אצל כולם לפני שחרב המקדש; [59] בראשית רבה ט ט; [60] וראה בספרו של א.א. אורבך, חז"ל פרקי אמונות ודעות, עמ' 415 ואילך. ואגב, השורש 'יצר' משותף הוא לתאווה המינית וליצירה, והלשון כבר מתחלפת בראשית הבריאה 'וייצר ה' אלקים את האדם' (בראשית ב ז), מול 'וכל יצר מחשבת לבו רק רע כל היום' (בראשית ו ה) - ראה א. שטינברג, אסיא, ד, תשמ"ג, עמ' 190 ואילך; [61] ראב"ד בעלי הנפש, שער הקדושה; הנ"ל, דעות ג ב; [62] ראב"ד בעלי הנפש שם. וראה שם, שכתב שזו התועלת הפחותה מבין ארבעת המטרות ליצר המיני, שכן אפשר להתגבר על התאווה הזו, ואפשר לספקה בדרכים אחרות. וראה בספר חסידים סי' תתשנא, וסי' תתרפו, וסי' תתתתרצה, שסיפוק היצר הן אצל האיש והן אצל האשה מונע הרהורים רעים; [62א] ראב"ד, בעלי הנפש, שער הקדושה, על פי נידה לא ב. וראה באנציקלופדיה הלכתית-רפואית, כרך ב, ע' הריון עמ' 176, והע' 72; [63] א"ע ויקרא יח כ. וראה באריכות בסידור בית יעקב, הנהגת ליל שבת, מיטות כסף פ"ו; [64] רמב"ם דעות ג ב. וראה עוד ברמב"ם שם ד יט. וכידוע כתב הרמב"ם חיבור רפואי מיוחד 'על המשגל ועל חיזוק כוח הגברא', יצא לאור בתרגום עברי על ידי ז. מונטנר, כתבים רפואיים, כרך ד, עמ' 47 ואילך. וראה שם בדברי המבוא של המתרגם, עמ' 35 ואילך; [65] ראה א. שטינברג, אסיא, ד, תשמ"ג, עמ' 190 ואילך; [66] סוטה מז א; [67] קידושין ל ב; קהלת רבה ה יג; פסיקתא זוטא ויקרא יב ג. וראה בזוהר ח"ב דצ"ג ע"א; [68] ראה באגרת הקודש לרמב"ן. וראה בסידור בית יעקב להריעב"ץ, הנהגת ליל שבת, מיטות כסף, פ"ז חוליא ג סי"ז - כד טב, לית טב מיניה; כד ביש, לית ביש מיניה. ומציין שם סימן נאה, שהלכות צניעות בשולחן ערוך נסדרו באו"ח סי' ר"מ, ואותיות הסימן הן 'רם' ונישא מחד, ו'מר' ורע מאידך; [69] א. ברט, מצוות למה ניתנו? עמ' 8;  [70] א.א. אורבך, חז"ל - פרקי אמונות ודעות, עמ' 418;  [71] ראב"ד, בעלי הנפש, שער הקדושה; [72] ברכות כב א; רמב"ם איסורי ביאה כא יא; טושו"ע או"ח רמ א; שם אבהע"ז כה ב. וראה ברמב"ם איסורי ביאה שם, וברמב"ם תפילה ד ד-ה, על פי ירושלמי ברכות ג ד, שבגלל נימוק זה תיקן עזרא את חיוב הטבילה של בעל קרי לפני עיסוק בדברי תורה. אמנם ראה ברמב"ם דעות ה ד - שדין זה נאמר לתלמיד חכם, שינהיג עצמו בקדושה, וכבר העיר בלח"מ שם, שלא היה צריך לכתוב דינים אלו בתלמיד חכם דווקא; [73] ראב"ד, בעלי הנפש, שער הקדושה; [74] ברכות נז ב; שבת קנב א; סנהדרין פב ב; רמב"ם דעות ד יט; רמב"ם ספר הקצרת פ"י סע' 8 (בתירגומו של ז. מונטנר, כתבים רפואיים, כרך ד); רמב"ם הנהגת הבריאות, שער ד, סע' 9 (בתירגומו של ז. מונטנר, כתבים רפואיים, כרך א); מו"נ ג לג; טושו"ע או"ח רמ יד. וראה סנהדרין פב ב, שגופו של זמרי נהרס בגלל ריבוי תשמיש; [75] רמב"ם דעות שם; טושו"ע או"ח רמ יד. וראה ברמב"ן עה"ת בראשית יט ח, שהפילגש בגבעה במעשה בנימין מתה אולי מפני ריבוי הביאות. וראה באנציקלופדיה הלכתית-רפואית, כרך ב, ע' השתנות הטבעים עמ' 270, ובהע' 136. יש להעיר, שאמנם תוארו מקרי מוות בזמן תשמיש, וכבר פליניוס תיאר שני מקרי מוות כאלו. אך כיום אין מדע הרפואה סבור, שריבוי תשמיש כשלעצמו הוא סיבה שכיחה למוות; [76] גיטין ע א; [77] רמב"ן עה"ת ויקרא יט ב. וראה באור החיים, ריש פר' קדושים; דרכי טהרה, פי"ט; [78] ספר חסידים סי' תתשיא; [79] טור או"ח סי' רמ; אבהע"ז סי' כה; [80] של"ה, שער אותיות, הובאו דבריו בא"ר או"ח רמ א; ספר זכירה, עניני זיווג. וראה בספרו של א.ג. אלינסון, איש ואשתו, ח"ג עמ' 162, הע' 13 , שמה שנאמר בחגיגה יא ב, שאין דורשין בעריות בשלושה, הכוונה לשיעורים בעל-פה, בגלל התקלות של אי-הקשבה, אבל מתוך הכתב יש חיוב ללמוד היטב נושאים אלו. וראה עוד באריכות בדרך פיקודיך, מ"ע א, בחלק הדבור ובחלק המחשבה, על ההיבטים הרעיוניים והנסתרים של יחסי אישות; [81] רמב"ם אישות יב א; טושו"ע אבהע"ז סט א. וראה בב"ש סי' סט סק"א, שלדעת כל הראשונים מצות עונה היא מן התורה, ולא נחלקו אלא לגבי מזונות וכסות. וראה במנ"ח מ' מו סק"א; [82] שמות כא י; [83] רמב"ם אישות יד ז; טושו"ע אבהע"ז עו יא; [84] רמב"ם שם טו; [85] יבמות סב ב; [86] אבות ב ה; [87] הגראי"ה קוק, תחומין, א, תש"מ, עמ' 10-9; אגרת קודש מאת גדולי הדור, ירושלים תשכ"ח, עמ' ז (נכתבה ע"י הגרי"י קנייבסקי, בעילום שם); דרכי טהרה עמ' רג; [88] ראה פסחים עב ב; כלה רבתי פ"ב; [89] סמ"ק מ' רפה; [90] דברים כד ה. וראה בשו"ת ציץ אליעזר חי"ט סי' מב, בגדרי מצווה זו; [91] מ"מ אישות טו א; טושו"ע אבהע"ז עו ו; בן איש חי שנה ב פר' וירא סקכ"ד; שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"א סי' קב. וראה מ"ב סי' רמ סק"ב, ובביאוה"ל שם; [92] שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"א סי' סה; [93] רמב"ם אישות טו א; טושו"ע אבהע"ז עו ו; ברכ"י אבהע"ז סי' א אות ב; מ"ב סי' רמ סק"ב. וראה שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"א סי' קב; [94] משל"מ אישות ו י; לח"מ אישות טו א; שו"ת מהר"י ווייל סי' א; [95] ברכ"י אבהע"ז סי' א אות ב; [96] מצות ראיה, אבהע"ז סי' א ס"א; [97] ראה באר הגולה יו"ד סוסי' שלד; [98] פסקי דין רבניים, ח"ג, עמ' שכו; [99] ודווקא שמבקשת גט בלא כתובה, אבל אם אומרת שיתן לה גם כתובה, חוששים אנו שמא נתנה עיניה באיש אחר, ויש לה דין מורדת - ב"י אבהע"ז סי' עז; רמ"א שם עז ב; [100] רמב"ם אישות יד ח; [101] שו"ע אבהע"ז עז ב. וראה במ"מ אישות שם; [102] כתובות סג א-סד ב; רמב"ם אישות יד יד; טושו"ע אבהע"ז עז ב. וראה פרטי דינים ברמ"א שם, ובנו"כ השו"ע; [103] מו"ק טו ב; רמב"ם אבל ה ה; טושו"ע יו"ד שפג א; [104] מו"ק כד א; [105] ברכות ד ב; [106] רמב"ן תורת האדם ענין הקריעה; ריטב"א מו"ק שם. אך ראה במו"ק שם, מעשה באחד ששימש מיטתו בימי אבלו, ושמטו חזירים את גווייתו, וי"ל; [107] שו"ת מהרי"ל סי' טו; [108] ראה בדרך פיקודיך, מ"ע א, חלק הדבור, סק"ו, טעמים שונים למה אין מברכים על הנאת תשמיש המיטה; [109] ראה סידור בית יעקב, הנהגת ליל שבת, מיטות כסף פ"ז חוליא ג סי"א; [110] עירובין ק ב; ב"י או"ח סי' רמ; סידור בית יעקב, הנהגת ליל שבת, מיטות כסף, פ"ז חוליא ב ס"ו. וראה באגרתו של הג"ר יעקב קנייבסקי, פורסמה באגרת קודש מאת גדולי הדור, תשכ"ח, עמ' ז, וז"ל: סדר החיבור במצות עונה מבואר בסידור יעב"ץ וכו' והוא מדינא ממש, כי על פי דין תורה אסור לעשות הביאה באופן שהאשה אינה מפוייסת, ומחוייב לפייסה בקירוב וחיבוק ונישוק עד שתתאווה לחיבור וכו', ועוון פלילי הוא לעשות מה שמגיע צער לאשתו וכו', וכשבועל שלא מרצונה הרי הבנים בגדר הפושעים והמורדים כדין בני אנוסה עכ"ל; [111] רמב"ן באיגרת הקודש; [112] ויקרא יט יח; [113] דרכי טהרה עמ' קפז, על פי פסחים מט ב; [114] שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"ד סוסי' סו; [115] שבועות יח ב; נדרים כ ב. וראה בשו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"ג סי' כח, בענין לשון קדושה בנידוננו; [116] רמב"ן באיגרת קודש. על המחשבות הראויות והבלתי ראויות בזמן תשמיש המיטה - ראה בסידור בית יעקב, הנהגת ליל שבת, מיטות כסף פ"ו; [117] ספר חסידים סי' שסב; [118] רמב"ם דעות ה ה; שם איסורי ביאה כא ט. וראה בפיהמ"ש לרמב"ם סנהדרין ז ד, שאין סתירה בין מאמר זה לבין ההלכה שכל מה שאדם רוצה לעשות עושה באשתו, שהלכה זו מדברת בענין המותר והאסור, לעומת הדרישה המוסרית לצניעות ופרישות; [119] דרך פיקודיך, מ' א חלק הדיבור אות ה, בשם הה"ק מלובלין. וראה ויקרא רבה יד ה - אפילו אם יהיה חסיד שבחסידים, אי אפשר שלא יהיה לו צד אחד מעוון; [120] טושו"ע אבהע"ז כה ב; [121] טושו"ע או"ח רמ ח; [122] חגיגה ה ב; רמב"ם דעות ה ד; טושו"ע או"ח רמ ט; שם אבהע"ז כה ב; [123] נדרים כ א-ב; טושו"ע שם. וברמב"ם דעות ה ד כתב, שיספר וישחק מעט עמה, כדי שתתיישב נפשה ויבעול, וראה בלח"מ שם; [124] לח"מ דעות ה ד; פרמ"ג או"ח סי' רמ בא"א סקכ"ג, בשם הלבוש; [125] סידור בית יעקב, הנהגת ליל שבת, מיטות כסף; ס' והייתם קדושים, הל' צניעות, אות יא; [126] נדרים כ ב; רמב"ם איסורי ביאה כא יב; טושו"ע או"ח רמ ג; אבהע"ז כה ח; [127] עירובין ק ב; נדרים כ ב; רמב"ם דעות ה ד; שם אישות טו יז; שם איסורי ביאה כא יב; טושו"ע או"ח רמ ג; שם אבהע"ז כה ב; [128] מ"ב סי' רמ סקי"ד. וראה פסחים מט ב, שזו דרכו של עם הארץ, שמכה ובועל את אשתו, ואין לו בושת פנים; ובתוס' שם ד"ה מה, שעם הארץ אינו ממתין עד שתתפייס; [129] מג"א סי' רמ סק"ז; טהרת ישראל או"ח סי' רמ סקכ"ב. וראה בראב"ד בעלי הנפש שער הקדושה, שמסביר שרוצה ואינה רוצה היא מחלוקת במס' כלה; [130] ראב"ד בעלי הנפש שער הקדושה; טור וב"ח אבהע"ז סי' כה; [131] נדרים כ ב; רמב"ם איסורי ביאה כא יב; טושו"ע או"ח רמ ב; שם אבהע"ז כה י; [132] כף החיים או"ח סי' רמ סקל"ח; [133] נדרים כ ב; רמב"ם דעות ה ד; שם איסורי ביאה כא יב; טושו"ע או"ח רמ ג; שם אבהע"ז כה ט. והטעם - שבמצב כזה אין בהם כוונת אהבה - לבוש או"ח רמ ג; או משום שבמצב כזה אינו מכווין לשם מצווה, אלא לשם זנות - עולת תמיד או"ח סי' רמ סק"ב; [134] פרמ"ג או"ח סי' רמ בא"א סקי"א; אפי זוטרי אבהע"ז סי' כה סקכ"ב; מ"ב סי' רמ סקי"ח. וכתב בדרכי טהרה עמ' קצה, שלפיכך יזהרו החתן והכלה ביום חופתם, שלא ישתו לשוכרה, כדי שישמרו על דעה צלולה לביאת מצווה; [135] מס' כלה פ"ב; תוס' נידה יב א ד"ה בין; רמב"ם דעות ה ד; ב"י יו"ד סי' קפד; מ"ב סי' רמ סקכ"א. וראה בס' סדר משנה על הרמב"ם דעות שם, שדבר זה הוא חומרה לתלמיד חכם בלבד, אבל לכל אדם מותר; [136] תוס' שם; נחלת יעקב על מס' כלה שם; כסא רחמים למס' כלה פ"ב ה"ז; [137] דרכי טהרה, עמ' קצו, בשם מהרח"ו; [138] כתובות סא-סב; רמב"ם אישות יד א, ובמ"מ שם; יראים סי' קצא; טושו"ע או"ח רמ א; שם אבהע"ז עו א-ב; [139] שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"ג סי' כח; [140] שטמ"ק כתובות סא ב; טושו"ע אבהע"ז עו ג; [141] מג"א סי' רמ סק"ב; [142] טהרת ישראל או"ח סי' רמ סק"ט; כף החיים או"ח סי' רמ סקפ"ט; [143] כתובות סב ב; רמב"ם שבת ל יד; טושו"ע או"ח רמ א; [144] שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"ג סי' כח. אמנם על פי הקבלה יש ענין מיוחד לקיום עונה לשם פריה ורביה דווקא בלילי שבת ראה בשו"ת אגרות משה שם; [145] שו"ת מעיל צדקה סי' נא; מ"ב רמ סק"ו, בשם הפרמ"ג, ובביאוה"ל שם. וראה מג"א סי' רמ סק"ג; [146] שו"ת ציץ אליעזר חי"א סי' יח; [147] סמ"ק מ' רפה; [148] טושו"ע אבהע"ז עו ד; בן איש חי שנה ב וירא סקכ"ג. על פי ירושלמי תענית א ו. וכן משמע בבלי ברכות כד א, 'והווה ידענא דיום טבילה הווה', ובפירש"י שם ד"ה יום; [149] עירובין ק ב; טושו"ע או"ח רמ א. וראה בשו"ת אגרות משה חאו"ח ח"ד סי' עה אות ב; [150] יבמות סב ב; טושו"ע או"ח רמ א; שם יו"ד קפד י; שם אבהע"ז עו ד. וראה במ"מ איסורי ביאה ד יב, שהרמב"ם השמיט דין זה; [151] טהרת ישראל או"ח סי' רמ סקי"ג, בשם הזוהר; שו"ת חות יאיר סי' קפד; א"ר סוסי' תקנח; חיי אדם כלל קלו, בנשמת אדם; שו"ת שאילת יעבץ ח"ב סי' י; דרך פיקודיך, מ' א; [152] ובחו"ל יש להחמיר בשני הימים של שמיני עצרת ושמחת תורה בן איש חי שנה ב פר' וירא סקכ"ג; כף החיים או"ח סי' רמ סק"ה; [153] בן איש חי שם, ושנה א, פר' ניצבים סק"ט; חכמת אדם קכח כ; מ"ב סי' רמ סק"ז, ובביאוה"ל שם ד"ה מליל; כף החיים שם; [154] יומא עג ב; רמב"ם שביתת עשור א ה; טושו"ע או"ח תרטו א. ולכן גם אסור לטבול אפילו טבילת מצווה - שו"ת מהרי"ל סי' טו. וראה שו"ת מהרי"ק, שורש לה, ענף ג; [155] תענית ל א; רמב"ם תענית ה י; טושו"ע או"ח תקנד א; [156] טור או"ח תקנד, בשם הרא"ש והרמב"ן; המחבר, או"ח תקנד יט; ביאור הגר"א שם; [157] טור שם, בשם ר"י ואגור; רמ"א שם, וכתב 'וכן נוהגין', וראה במ"ב שם סק"מ; [158] טושו"ע או"ח תקנ ב. וראה רמב"ם תעניות ג ט; [159] מ"ב שם סק"ו; [160] ראה דרכי טהרה עמ' רג;  [161] ביאה"ל סי' רמ ד"ה מליל; [162] פסחים קיב ב; נידה טז ב; רמב"ם איסורי ביאה כא י; טושו"ע או"ח רמ יא; שם אבהע"ז כה ה; [163] נידה יז א; רמב"ם איסורי ביאה כא י; טושו"ע אבהע"ז כה ה. וראה ברכות נט ב - האי דגיחורי בני מחוזא, משום דמשמשי ביממא; [164] נידה שם; טושו"ע או"ח רמ יא. וראה במ"מ איסורי ביאה שם, שהרמב"ם השמיט דין זה; [165] תענית יא א; רמב"ם תענית ג ח; טושו"ע או"ח רמ יב; שם תקעד ד; שם אבהע"ז כה ו; [166] דרך פיקודיך, מ"ע א, חלק הדיבור סקי"ד; מ"ב סי' רמ סקמ"ז; [167] רמ"א או"ח רמ יב, על פי ירושלמי תענית א ו. וכן משמע מתנחומא נח יא. וראה בתו"ש בראשית פמ"א אות קכח; [168] שיירי כנסת הגדולה, הגהות הטור או"ח סי' רמ. ולכאורה קשה על דבריו מהמבואר בירושלמי תענית א ו; בבלי סנהדרין קח ב; בראשית רבה לד ו - שנח נאסר בתשמיש המיטה לפני המבול ובזמן המבול; וכן קשה מהמבואר בעירובין סג ב, שבימי המשכן, כשארון ברית ה' היה שלא במקומו, ויצא עם ישראל למלחמה נאסרו בתשמיש, וראה במהרש"א שם, שהטעם היה מפני שישראל היו שרויים בצער; [170] ברכות יב ב; רמב"ם איסורי ביאה כא ב; [171] דברים כג י; [172] כתובות מו א. וראה באנציקלופדיה תלמודית, כרך י, ע' הרהור עברה, עמ' תריא-ב בגדרי איסור זה; [173] הערצה אלילית של חפצים. באופן מקורי משמש מונח זה לאמונה ושימוש בחפצי פולחן שהותקנו בדרך כלל לצרכי כישוף. זיגמונד פרויד העביר את המונח לתחום הפסיכואנליזה, ולהגדרה של סטיה מינית; [174] דבר זה תואר כבר על ידי חז"ל - ראה יבמות עו א וברש"י שם, מעבירים לפניו בגדי צבעונים של אשה, והוא מהרהר באשה ורואה קרי; [175] ב"ב ג ב; [176] לשון מסוללות נגזר מלשון מסלול, והוא הדרך הכבוש - פיהמ"ש לרמב"ם סנהדרין ז ד. ובירושלמי גיטין ח ח הגירסא היא נשים הסולדות; [177] תו"כ ויקרא יח ג; שבת סה א; יבמות עו א; [178] רמב"ם איסורי ביאה כא ח; סמ"ג לאווין קכו; טושו"ע אבהע"ז כ ב; ספר חרדים לאווין ז כג; [179] רש"י יבמות עו א ד"ה המסוללות; [180] רמ"א אבהע"ז כ ב; [181] תוס' יבמות עו א ד"ה המסוללות, בשם הריב"ן; [182] רמב"ם איסורי ביאה כא ח; [183] רמב"ם שם; טושו"ע אבהע"ז כ ב; [184] טור שם; [185] לבוש, אבהע"ז סי' כ; עצי ארזים סי' כא סק"א; שו"ת צפנת פענח ח"ג סי' קסד; [186] פרישה אבהע"ז סי' כ סקי"א; חקר הלכה חקירה יד; [187] קרית מלך רב ח"ב סי' כו. וראה עוד העמק דבר ויקרא יח ג.