אנציקלופדיה הלכתית רפואית - לב

מב. לב

 

ויגדו לו לאמר עוד יוסף חי וכי הוא משל בכל ארץ מצרים ויפג לבו כי לא האמין להם [בראשית מה כו]

 

פרשנות המקרא

 

רס"ג:'ויפג לבו' - נסתפק לבו.

 

רש"י:'ויפג לבו' נחלף לבו והלך מלהאמין, לא היה לבו פונה אל הדברים, לשון מפיגין טעמן בלשון המשנה, וכמו 'מאין הפגות' (איכה ג מט), 'וריחו לא נמר' (ירמיה מח יא) מתרגמינן וריחיה לא פג.

 

רשב"ם:'ויפג לבו' - החליף לבו לומר אין זה אמת 'כי לא האמין להם', כמו 'אל תתני פוגת לך' (איכה ב יח) 'וריחו לא נמר' (ירמיה מח יא) מתורגם וריחיה לא פג.

 

אבן עזרא:'ויפג לבו' - מגזרת 'אל תתני פוגת לך' (איכה ב יח), והטעם שעמד לבו ודממם, כטעם 'וימת לבו' (שמו"א כה לז) וכו' ואל תתמה על מילת 'ויפג' כי כן דרך הנביאים לדבר כמו 'ונשמה לא נשארה בי' (דניאל י יז).

 

רמב"ם, פירוש המשניות יומא א ז:ועניין עמוד והפג אחת על הרצפה רוצה לומר הפשיר חמימות רגליך שתעמוד שעה אחת על הרצפה לפי שהרצפה תצנן הרגלים וכו' והפג היא מילה עברית 'ויפג לבו' וענינו שנפשרה חמימות לבו.

רמב"ם, מורה נבוכים, א לט:'לב' שם משותף, הוא שם האבר אשר בו מוצא חיות כל בעל לב 'ויתקעם בלב אבשלום' (שמו"ב יח יד), וכיון שהאבר הזה באמצע הגוף הושאל לאמצע כל דבר וכו', והוא גם שם המחשבה וכו', והוא שם הדעה וכו', והוא שם הרצון וכו', ויש שהושאל לה' כפי הענין הזה וכו', והוא שם השכל וכו', ובענין הזה הושאל לה' בכל מקום, כלומר שהוא מורה על השכל, זולתי במקומות בודדים שיש שהוא מורה בו על הרצון, כל מקום כפי ענינו.

 

רד"ק:'ויפג לבו' - חלש ונרפה לבו על שזכרוהו לו.

 

רמב"ן:'ויפג לבו' - נחלף לבו והלך מלהאמין וכו' לשון רש"י, ואיננו נכון כי לשון פוגה שביתה וביטול, כמו 'אל תתני פוגת לך' (איכה ב יח), וכן 'עיני נגרה ולא תדמה מאין הפגות' (איכה ג מט) שנגרה תמיד מאין שביתה והפסק. וכן מפיגין טעמן שמפזרין אותו ומתבטל, וכן 'על כן תפוג תורה' (חבקוק א ד) תיבטל ותיפסק. וגם זה 'ויפג לבו' שנתבטל לבו ופסקה נשימתו, כי פסקה תנועת הלב והיה כמת, וזה הענין ידוע בבוא השמחה פתאום, והוזכר בספרי הרפואות כי לא יסבלו זה הזקנים וחלושי הכח שיתעלפו רבים מהם בבוא להם שמחה בפתע פתאום, כי יהיה הלב נרחב ונפתח פתאום, והחום התולדי יוצא ומתפזר בחיצוני הגוף ויאפס הלב בהתקררו, והנה נפל הזקן כמת.

 

חזקוני:'ויפג לבו' - לשון 'אל תתני פוגת לך' (איכה ב יח) לשון הנחה, פירוש וינח לבו כי לא נבהל עוד ולא נתעורר במה שאמרו לו כי לא האמין להם עד שראה העגלות. דבר אחר, לשון טיול ושמחה וחברו ביומא אישי כהן גדול עמוד והפג אחת על הרצפה, שהיה הדבר עליו כשחוק, ותרגומו מוכיח עליו - והוו מליא פיגן על ליביה.

 

רבנו בחיי:'ויפג לבו' - מלשון 'מאין הפגות' (איכה ג מט), כלומר אין הפסק לדמעות, ויפרושו פסקה תנועת לבו והיה כמת, וכן בדרך הטבע כאשר תבוא שמחה פתאום על האדם יתעלף ויהיה כמת, וטעם הדבר כי יפתח הלב ויתרחב פתאום והחום הטבעי שבתוך הלב יוצא ממנו יתפשט בחיצוני הגוף ואז ישאר הלב מבפנים קר ומתוך כך בא לידי עילפון. והענין הזה ברוב הוא נמצא בזקנים ובבני אדם חלושי הכח בבוא להם השמחה פתאום.

 

ספורנו:'ויפג לבו' - נתעלף וחסרה קצת דפיקת לבו ורוחו ממה שהיה קודם כמנהג בעילוף, מדאגת לבו בהזכירם את יוסף וכו' כמו שיקרה בעת השמחה הפתאומית הממיתה בצאת הרוח החיוני אל החוץ.

 

רש"ר הירש: 'ויפג לבו' - בדרך כלל מדמים ויפג לבו אל 'מאין הפגות' (איכה ג מט) שפירושו ללא הפסקה. נמצא פירוש 'ויפג לבו': לבו עמד, הוא התעלף, כמובן מרוב שמחה וכו', אך הכתוב מפרש 'כי לא האמין להם', אם לא האמין להם לא יכול להתעלף מרוב שמחה. ומכאן שיש לפרש את 'פוג' במשמעות אחרת. 'פוג' מורה על הפסקת תנועה. נמצא 'ויפג לבו': רוחו נתבלבלה, לבו עמד מתוך ספק, כי לא האמין להם.

 

העמק דבר:'ויפג לבו' - כפרש"י דשורש פג בכל מקום מלשון חילוף 'אל תתני פוגת לך', שלא תחליף בכייתך לתנואה אחרת וכן בכל מקום, וכאן משמעו שהיה לב יעקב מתחלף מרגע לרגע כמסתפק.

 

בכל מקום במקרא שבו מוזכר 'לב' הכוונה למשמעויות מושאלות [ראה בטקסט על המשמעויות השונות]. גם כאן על פי הפשט מדובר במשמעות מושאלת, אך יתכן גם משמעות אמיתית, כמו שעולה מכמה מהמפרשים דלעיל, וראה להלן בטקסט.

 

* # *

 

הלב הוא האיבר השרירי, המזרים את הדם בגוף.

 

הלב מכונה במקרא גם בשם לבב [1] ובשם שכוי [2]. בתלמוד, וגם בין העמים הקדמונים, ציינו לפעמים במונח לב גם את הקיבה [3], ולעיתים קשה להחליט בתיאורי חז"ל על מחלות "לב" אם מתכוונים ללב או לקיבה. לפעמים מתכוונים במונח לב לבית החזה, שבו נמצא הלב [4].

 

באופן מושאל משמש המושג לב כביטוי למרכז החיים, ומרכז החושים, הרגש, השכל והרצון, ובמובן זה של רצון ושכל הושאל המושג לב לבורא [5]; כביטוי לאמצע הדבר או למרכזו [6]; כביטוי להסכמה כללית, פה אחד [7]; כביטוי למלא דבר במלוא הרצון והכנות [8]; וכביטוי לרעיונות כמוסים, שאין מדברים עליהם [9].

 

הלב בלשון בני אדם נכלל בכלל בשר [10].

 

רקע היסטורי

רופאי העולם העתיק הכירו בחשיבותו הרבה של הלב לעצם החיים, ותיארו תיפקודים שונים של הלב.

 

היו שסברו, כי הלב הוא האיבר הראשון שנוצר באדם [11].

 

האסכולה האלכסנדרונית של המאה ה–3 לפני ספירתם לימדה, שהחדר השמאלי מכיל רק אוויר, שאותו הוא מקבל מהריאות, ומזרים את האוויר דרך אב-העורקים במטרה לצנן את הדם. אמנם כבר גלינוס הוכיח בניסיונות פומביים, שאב-העורקים מכיל ומזרים דם, והפריך בכך את הדעה שזורם בו אוויר, אך מרבית חכמי העולם העתיק וימי הביניים סברו, כי אמנם החדר השמאלי מכיל אוויר, ומזרים אותו לעורקים, כדי לצנן את הריאות והדם [12].

 

היו שסברו, כי חבלות בלב הן קטלניות [13]; ויש שכתבו, שהמוות הוא מיידי, לאחר כל צורה של חבלה בלב [14]. היו שסברו, כי פגיעה בחדר השמאלי של הלב היא מסוכנת יותר [15].

 

האנטומיה, הפיסיולוגיה והקרדיולוגיה המודרנית החלו רק במאות הי"ז-י"ח למניינם. הפיסיולוגיה השיטתית של הלב החלה בתיאורמחזור הדם על ידי הרווי בשנת 1628.

 

רקע מדעי

הלב מונח בחזה, בין שתי הריאות, מעל הסרעפת. גודלו בערך כגודל אגרופו של בעליו; משקלו נע בין 400-200 גר'; נפחו הפנימי הוא כ–500 סמ"ק. צורתו כחרוט, כשבסיסו מונח כלפי מעלה, ימינה ואחורה, וקודקודו מונח כלפי מטה, שמאלה וקדימה.

 

הלב בנוי בעיקרו משכבה שרירית; הציפוי הפנימי, שממנו נמשכים מסתמי הלב נקרא פנים-הלב; הלב עטוף בקרום הנקרא כיס-הלב.

 

בתוך הלב קיימים ארבעה חללים: הפרוזדור הימני  או העליה הימנית. קולט את הדם הוורידי מכל הגוף דרך הווריד הנבוב העליון, ודרך הווריד הנבוב התחתון; החדר הימני. מקבל את הדם הוורידי מהפרוזדור הימני, ומזרים אותו לתוך מחזור הדם הריאתי, דרך עורק הריאה; הפרוזדור השמאלי. קולט את הדם המחומצן מהמחזור הריאתי דרך ארבעה וורידי הריאה; החדר השמאלי. מקבל את הדם המחומצן מהפרוזדור השמאלי, ומזרים אותו לכל הגוף דרך אב-העורקים.

 

בין הפרוזדור והחדר הימניים לבין המקבילים להםמשמאל נמצאת מחיצה שרירית פנימית. בין הפרוזדור הימני לבין החדר הימני נמצא המסתם השלוש-חדודי, המאפשר זרימת דם מהפרוזדור לחדר, אך מונע זרימה הפוכה, מהחדר לפרוזדור; בין החדר הימני לעורק הריאה נמצא מסתם-הריאה, שאף הוא מאפשר זרימת דם רק מכוון החדר לעורק הריאה ולא להיפך; בין הפרוזדור השמאלי לבין החדר השמאלי נמצא המסתם הדו-צניפי, המאפשר רק זרימת דם מהפרוזדור לחדר ולא להיפך; בין החדר השמאלי לאב-העורקים נמצא מסתם אב-העורקים, שמאפשר זרימת דם מהחדר לאב-העורקים ולא להיפך.

 

הלב עצמו מקבל אספקת דם משני העורקים הכליליים, אשר מסתעפים מאב-העורקים.

 

בתוך שריר הלב מצויה מערכת עצבית, אשר תפקידה להסדיר את הפעלת התכווצויות שריר הלב בצורה מחזורית ומתואמת: קליטת הדם הוורידי, והעברתו לריאות לצורך חימצון; קליטת הדם המחומצן מהריאות, והעברתו דרך מערכת העורקים אל כל תאי הגוף. מערכת זו היא עצמאית, ומתנהלת בסדר קבוע.

 

במצב מנוחה מתקיימות בכל דקה כ–70 פעימות של הלב, ובכל פעימה מוזרמים כ–70-60 סמ"ק דם מהחדר השמאלי לאב-העורקים. לפיכך מוזרמים בכל דקה 5-4 ליטרים של דם. בזמן מאמץ יכולה תפוקת הלב להגיע עד 25 ליטר לדקה, דבר הנעשה על ידי החשת הדופק ועליה בנפח הפעימה.

 

מערכת הלב וכלי הדם משמשים להובלה פנימית של הדם, שתפקידו העיקרי לספק מזון וחמצן לתאי הגוף, ולסלק מהם הפרשות ודו-תחמוצת הפחמן. מחזור הדם בבני אדם הוא מחזור סגור, היינו מערכת כלי הדם מזרימה את הדם במחזורים שונים מהלב ואל הלב, כאשר חילוף החומרים בין תאי הגוף לבין הדם מתבצע בפעפוע דרך דפנות כלי הדם, ואין קשר פתוח עם חללי הגוף.

 

זרימת הדם המחומצן מהחדר השמאלי של הלב, דרך אב-העורקים ומערכת העורקים, אל כלתאי הגוף, וחזרתו של הדם הוורידי המחוזר אל הפרוזדור והחדר הימניים נקרא המחזור הגדול; זרימת הדם המחוזר מהחדר הימני, דרך עורקי הריאה אל הריאות, וחזרתו של הדם המחומצן אל הפרוזדור והחדר השמאליים נקרא המחזור הקטן. המחזור הגדול מביא חמצן וחומרי מזון נחוצים לכל התאים בגוף במערכת כלי הדם הנקראים עורקים, ומחזיר מהתאים אל הלב דם המכיל תוצרי פירוק של חילוף החומרים, ובעיקר את דו-תחמוצת הפחמן במערכת כלי הדם הנקראים וורידים; המחזור הקטן מביא את הדם המחוזר מתאי הגוף אל הריאות באמצעות עוקרי הריאה, שם משתחרר הדם מדו-תחמוצת הפחמן וקולט את החמצן, ובצורה זו הוא חוזר אל הלב דרך וורידי הריאה.

 

הלב במקרא, בחז"ל ובראשונים

חיוניות ותכונות

עובדת חיוניותו של הלב באה לידי ביטוי בדברי שלמה המלך: 'מכל משמר נצור לבך' [16].

         חשיבותו של הלב ופגיעותו הרבה מתוארים בכך, שהוא רב חולאים מכל האיברים, ורב בריאות מכולם וכו', שהוא בחולאיםמתמידים הפוגעים אותו בכל עת מדאגות ויגונות, ופחד ונטירה, ואהבה וסכנות, ומזגו עם העתים בהיפוך ושינוי מתוספת ומגרעת הנשימה מבלעדי המאכלים הרעים והמשתה הרע, והתנועות והטרחים, והשינה והיקיצה, כולם פועלים בו, וזולתו מן האיברים במנוחה [17]; הלב לפי זוך הרגשתו, הבאה בסיבת צלילות דמו, וריבוי האוויר שבו, מרגיש בדבר הקל ביותר שיפגע בו, ודוחהו מעליו כל זמן שנשארת בו היכולת לכך וכל איבר אחר אין הרגשתו כהרגשת הלב, ולכן תתעכב בו הליחה עד התהוות בו החלאים [18].

 

לב כאיבר מוזכר רק במקומות בודדים במקרא [19], ולעומת זאת בכל מאות האיזכורים של הלב במקרא [20] הוא בא כביטוי לתכונה נפשית, שכלית או התנהגותית. אמנם יש לציין, כי על פי ידיעותינו במדע כיום, המוח הוא הממונה על התיפקודים השכליים, הרגשיים וההתנהגותיים, בעוד שללב כל תפקיד בתחומים אלו, ואין הוא משמש אלא כמשאבה להזרמת הדם בגוף. ואכן, לא נמצאו כל שינויים שכליים או רגשיים במושתלי הלב הרבים בדורנו, ואין להם כל דמיון התנהגותי לתורמי הלב [21].

 

על פי מיקראות מן התנ"ך נימנו במדרש [22] חמישים ושמונה התכונות הבאות של הלב:

 

רואה [23], שומע [24], מדבר [25], הולך [26], נופל [27], עומד [28], שמח [29], צועק [30], מתנחם [31], מצטער [32], מתחזק [33], מתברך [34], מתעצב [35], מפחד [36], משתבר [37], מתגאה [38], מסרב [39], מתבדה [40], מהרהר [41], מרחש [42], מחשב [43], מתאווה [44], סוטה [45], זונה [46], נסעד [47], נגנב [48], נכנע [49], משתדל [50], תועה [51], חרד [52], ניעור [53], אוהב [54], שונא [55], מקנא [56], נחקר [57], נקרע [58], הוגה [59], כאש [60], כאבן [61], שב בתשובה [62], חם [63], מת [64], נמס [65], מקבל דברים [66], מקבל יראה [67], מודה [68], חומד [69], מתקשה [70], מטיב [71], עושה מרמה [72], מדבר מתוכו [73], אוהב שוחד [74], כותב דברים [75], חורש [76], מקבל מצוות [77], עושה זדון [78], עושה סדרים [79], מתגדל [80].

 

בין חכמי ישראל שררה מחלוקת ביחס לשאלה היכן מרכז החכמה, המחשבה, והרגש - במוח או בלב [81].

 

אנטומיה

חז"ל ידעו, שהלב הוא בצד שמאל [82], והוא בין קנה לריאה, וכנפי הריאה מסככים עליו, ותלוי בכיס, ודומה לאתרוג, ושני בתים בלב ושתי אזניים [83].

הלב סגור מלפנים על ידי מפתח הלב, אשר מורכב משש עצמות [84].

 

חז"ל תיארו שיש ללב שני חדרים, המכונים חללים - האחד גדול, והשני קטן [85]. בזיהוי חללים אלו מצינו מספר הסברים: יש מי שכתב, שהחלל (החדר) השמאלי הוא הגדול, והימני הוא הקטן [86]; יש מי שכתב, שהחלל הגדול הוא החלל אמצעי, והחלל הקטן מתייחס להרבה חדרים קטנים שמסביב לחדר [87]; ויש מי שכתב, שללב יש שלושה חללים [88]. יש מי שהסביר, שחלל גדול נקרא כל אחד מהחדרים, וחלל קטן נקרא כל אחד מהפרוזדורים [89].

 

טרפש הלב [90], הוא כיס הלב [91].

 

פיסיולוגיה

פעילות הלב נתפסה הן כמזרימת הדם בגוף, והן כחלק ממערכת הנשימה, שהיא יוצאת מן הלב דרך הריאה, "ודבר זה ברור מאד שאין נשימה אלא כשיש חיות בלב, שממנו ולצורכו היא הנשימה וכו',משום שדרך החוטם יוצא האוויר החם מן הלב, ונכנס בו אוויר קר לקרר הלב, ואם אין לב אין נשימה" [92], "והלב צריך לריאה ולגרון, ולאף, ולסרעפת, ולשריר המניע את שריר החזה, המסיע לפעולת הנשימה, המעמידה את מזג הלב על תיקנו בעזרת האוויר הנכנס והאד היוצא" [93].

 

רפואה מונעת

חז"ל מנו מספר מאכלים שהם טובים ללב, ומספר מאכלים שהם רעים ללב:

 

תבשיל של תרדין יפה ללב, בתנאי שהוא שלוק ומבושל היטב על מקום שפיתת הקדירה בתנור [94].

גרגרי שבולים קלויות מועילים ללב, ומבטלים מחשבות של דאגה [95].

למה נקרא שמה שעועית, שהיא משעשעת את הלב [96].

חז"ל קבעו שמשקה העשוי מאספרגוס טוב למחלות לב, בתערובת של יין, בתנאי שאיננו משכר [97].

סתם בצל רע ללב, אבל בצל כופרי יפה ללב [98].

פת לחם הוא עיקר מזונו של הלב [99].

כותח הבבלי, העשוי מפת מעופשת במצקת, מי חלב ומלח, מטמטם את הלב, היינו סותם את הלב [100].

מי שאוכל שש עשרה ביצים, וארבעה אגוזים, ושבעה גרעיני צלף פורח, ושותה רביעית היין דבש בתקופת תמוז על קיבה ריקה - נעקר חיבור ליבו [101].

 

גורמים ומחלות המפריעים בתיפקוד הלב

חז"ל קבעו מספר דברים שגורמים להפרעות בתיפקוד הלב:

 

כל המאריך בתפילתו ומעיין בה, סוף בא לידי כאב לב, שנאמר [102] 'תוחלת ממשכה מחלה לב' [103], והכוונה לכאב נפשי, כאדם מצפה ואין תאוותו באה [104].

עמידה קשה ללב [105].

 

מספר מחלות לב והטיפול בהן מוזכרות בחז"ל:

 

חולשת הלב נגרמת מרעב [106], ומאכילת חרדל בכל יום [107]. מצב זה מקשה על הלימוד [108].

הטיפול לחולשת הלב: יביא בשר מירך ימין של איל, ויביא צפיעי בקר, ואם אין לו יביא קיסמים מהערבה, ויעשה מהם גחלת, ויצלה בהם את הבשר ויאכלנו, וישתה אחריו יין מזוג [109].

 

יוקר הלב, היינו שליבו כבד עליו [110], ולפיכך הכוונה למצב נפשי ירוד ומדוכא.

הטיפול ביוקר הלב: ישתה חילתית במשקל שלושה זהובים, במשך שלושה ימים [111]; ואם התחיל לשתות זאת לפני השבת, מותר לשתותו בשבת, אפילו במקום שלא נהגו הבריאים לשתותו, כי אחרת מסתכן הוא [112]. טיפול אחר: יביא שלוש חלות של שעורים, וישרה אותן בכותח שלא עברו עליו ארבעים יום ויאכלן, וישתה אחריהן יין מזוג [113].

 

פירחא דליבא [114], היינו דפיקות לב או התעלפות [115].

הטיפול בפירחא דליבא: יביא שלוש חלות של חיטים, וישרה אותן בדבר ויאכלן, וישתה אחריהן יין חי [116].

 

צירחא דליבא [117], היינו כאב לב [118].

הטיפול - יביא נינייא בשיעור של שלוש ביצים, וכמון בשיעור של ביצה, ושומשום בשיעור של ביצה, ויאכלם [119].

דרך מניעה של כאב לב היא על ידי טעימת קצח [120]. אכן ריח הקצח הוא מסוכן [121], וכמות גדולה שלו - מזיקה [122].

 

מי שגונח מליבו, היינו שמיילל ומייבב מכאב לב, אין לו תקנה אלא שיינק חלב עז רותח משחרית לשחרית [123], ורפואתו שצריך לינק בעצמו מן הבהמה [124], ודבר זה מותר אפילו בשבת [125], ואף על פי שאין בו סכנה [126].

 

באופן כללי קבעו חז"ל: כל כאב, ולא כאב לב [127], ולפי ההקשר בתלמוד, מסתבר שמדובר בכאב גופני. כמו כן קבעו חז"ל שמכת לב קשה לגוף [128].

 

אוטם הלב מוזכר, כנראה, במקרא בשם תמהון לבב [129].

 

יש אומרים שהפרעות בקצב הלב מתוארים בתורה בפסוקנו: כשהגידו ליעקב שיוסף חי, כתוב בתורה 'ויפג לבו', וכתבו המפרשים, שהכוונה שחסרה קצת דפיקת לבו והתעלף [130], והיינו שיעקב סבל באותו רגע מהפרעה בקצב הלב. ויש מי שכתב, שמכיוון שהמצב היה הפיך, כנראה מדובר במנגנון וזו-ואגלי של התעלפות [131].

 

בעולם העתיק היה מקובל לעשות חתך במרכז החזה ולהוציא דרכו את הלב, בעוד הבהמה בחיים, והיו מקריבים את הלב והעור לעבודה זרה, והעור הנשאר היה לבוב [132].

 

פרטי דינים

בדיני טריפות

 

ניקב הלב נקב מפולש לבית חללו, בין שניקב לחלל גדול, ובין שניקב לחלל קטן - טריפה [133]. יש מי שכתבו, שנקב מפולש דרוש להטריף דווקא אם הנקב נוצר כתוצאה ממחלה, אבל אם נמצא קוץ או מחט בשריר הלב, הרי הבהמה טריפה, גם אם הנקב לא חדר לבית חללו [134]. הטעם - יש לחשוש, שהמחט חדרה דרך מערכת העיכול.

 

דין ניטל הלב לא נמצא בתלמוד, ולא נמנה ניטל הלב בין הטריפות של חסרה, כי בעלי חיים אינם יכולים להתקיים בלא לב [135]. על כן יש הסבורים, שאם נמצאה תרנגולת בלא לב, הרי היא כשרה, כי בוודאי אבד הלב [136], ואם נבראה חסרת לב, הרי היא נבלה [137]. לעומתם, יש שכתבו שניטל הלב טריפה [138]. דעה זו מבוססת על ההנחה, שבעלי חיים יכולים להתקיים ללא לב [139]; ויש שכתבו, שיכולים בעלי חיים להתקיים בלא לב, כי יש להם דבר אחר המתפקד במקום הלב [140].

 

עצם בלב - יש מי שכתבו, שהבהמה כשרה [141]; יש מי שכתב, שהבהמה טריפה [142]; ויש מי שחילקו, שאם הוא שחור או אדום, הבהמה כשרה, כי אנו מניחים שהוא נעשה מדם, ואם הוא לבן הבהמה טריפה, כי חוששים שסופו לנקב את הלב [143].

 

שני לבבות בעוף [144] - טריפה [145].

 

כיס-לב מלא מים - יש מי שהכשיר את הבהמה [146], ויש מי שהטריף [147].

 

אין טריפות בטרפש הלב, היינו גם כשהוא חסר, או ניקב, אונימוק, או שיש לבהמה שני טרפשים, וכיו"ב - הבהמה כשרה [148].

 

בדיני הכשרו לאכילה

 

האוכל לב של בהמה, משכח תלמודו [149], ויש שכתבו להיזהר מלאכול גם לב חיה ועוף [150]; לעומתם יש שכתבו, שרק בני תורה, צנועים, יודעי ספר ומדקדקים נזהרים בזה [151].

יש אומרים, שרק זכרים צריכים להקפיד להימנע מאכילת לב [152]; ויש הסבורים, שגם נשים צריכות להקפיד בכך [153].

טעם היוצא מן הלב אינו אסור באכילה [154].

 

דם הלב המובלע בבשרו, דינו כשאר דם איברים, שעוברים עליו בלאו, ואין חייבים עליו כרת [155].

דם הלב הנמצא כנוס בתוך חללו - אם הוא בבהמה, שיש בתוך החלל כזית, חייבים עליו כרת, ואם הוא בעוף, שאין בדמו כזית, יש בו איסור של חצי שיעור, אבל אין עוברים עליו בכרת או בלאו [156].

 

בעניין מליחה - צריך לקרוע את הלב, ולהוציא את דמו קודם המליחה [157]. יש אומרים, שלאחר הקריעה והמליחה מותר לאכול הלב אפילו בבישול; ויש מחמירים שלא לאכול לב מבושל, אלא צלי בלבד [158]. ובדיעבד אם בישלו, מותר גם לדעת המחמירים [159].

אם מלחו את הלב ולא קרעו קודם לכן, או שצלו את הלב מבלי לקורעו קודם, חייבים לקורעו אחר מליחתו, והלב מותר באכילה, אף על פי שנמלח עם הדם שבתוכו [160], ויש מחמירים [161].

אם בישלו את הלב בלי קריעה - יש מי שכתב, שדינו כמו במליחה וצלייה, ומותר לאחר קריעה [162]; ויש שכתבו, שהתבשיל אסור, עד שיהיה כנגד הלב כולו [163], והלב עצמו אסור, אפילו כשיש ששים כנגדו [164].

 

חלב הלב מותר באכילה [165].

 

ניקור - כלי דם מסויימים, המכונים בשם חוטין, מוזכרים בחז"ל ובפוסקים, שאסורים משום דם [166], וצריך לנטלם מן הבהמה [167], או לחתכם [168].

יש מי שכתב, שכלי דם אסורים מן התורה [169]; יש מי שנסתפק אם איסור כלי הדם הוא מדברי סופרים או מן התורה, ואף אם הם אסורים מן התורה, אין לוקים עליהם אלא מכת מרדות [170]; ויש מי שכתב, שאינם אסורים אלא מדרבנן [171].

 

בעניינים שונים

 

בשעה שמתוודה בתפילת 'אשמנו' ובתפילת 'על-חטא' יכה באגרוף על לבו לומר אתה גרמת לי [172].

 

לאחר שמורידים המת לקברו, מניחים את ידיו על לבו [173]. אמנם בימינו המנהג לשים את ידי המת בצידי גופו, וטעם השינוי הוא, כי כיום הנוצרים  נוהגים לשים ידי המת על לבו בתור סמל הצלב, ולכן שינו בקהילות ישראל [174].

 

המוכר בבהמה את הקנה, מוכר את הריאה והלב, ונסתפקו ראשונים אם מכר את הלב מכר גם הריאה, ולהיפך אם מכר את הריאה האם מכר גם את הלב [175].

 

אין איסור לבצע ניתוח לב פתוח, ואף על פי שלצורך הניתוח מנתקים את פעולת הלב כליל, ומחברים את המנותח למכונת לב-ריאות, אין דינו בשעה זו כמת, ולא פקעה זיקת הבעל מאשתו, ועל כן הבעל מותר בה כמקודם, ואין הוא טעון קידושין מחודשים [176].

 

מקורות והערות

 

[1] לדוגמא: דברים כ ח; שם כח כח; תהלים קד טו ועוד; [2] איוב לח לו, ובדעת מקרא שם; אנציקלופדיה תלמודית, כרך ד, עמ' שסז; [3] כגון, אליבא דריקנא (גיטין ע א; חולין נט א); [4] שמות כח כט - ונשא וכו' על לבו; משנה סוטה א ה - עד שהוא מגלה את ליבה; מו"ק כב ב - קורע עד שיגלה את ליבו; [5] מו"נ א לט. וראה עוד במו"נ א עב; מלבי"ם פר' תרומה, ברמזי המשכן. וראה שה"ש רבה ב לח, שהקב"ה נקרא ליבן של ישראל; [6] קפאו תהמת בלב ים (שמות טו ח); עד לב השמים (דברים ד יא); עודנו  חי בלב באלה (שמו"ב יח יד); בלב ימים גבוליך (יחזקאל כז ד). וראה סוכה מה ב - תמר זה אין לו אלא לב אחד, וכתב רש"י שם ד"ה אין  לו, שהכוונה למעין מוח שיש במרכז התמר בלבד, ויש המפרשים את השם הארמי של אחד מארבעת המינים היינו הלולב, כמורכב משתי מילים: לו-לב, והיינו שהוא הלב = האמצע של התמר, ראה בפירוש רבנו בחיי עה"ת ויקרא כג מ; [7] ירמיה לב לט; רש"י שמות יט ב; [8] דברים ו ה; תהלים קיט לד; [9] נדרים כח א - דברים שבלב אינם דברים. במילון החדש, א. אבן שושן, ע' לב, על צירופים רבים אחרים; [10] נדרים נד ב, מחלוקת; חולין קד א; רי"ף ורא"ש חולין רפ"ח; רמב"ן, רשב"א ור"ן נדרים שם; טושו"ע יו"ד ריז ח. וברמב"ם נדרים ט ו, לא פירט; [11] דעת אריסטו - ראה בספר שער השמים, הובא בספר דרך ישראל ברפואה, עמ' 102, ובספרו של צימלס, עמ' 63-64. וכן דעתו של א"ע דברים ו ה; קהלת א טז, וראה פירושו בבראשית א א. וכן דעת הרשב"ץ במגן אבות פ"ג אות ד; [12] וראה בספר אסף הרופא, ספר הרפואות, הוצאת ז. מונטנר, סעיף 1337: ויש ללב שני בטנים (חדרים): הבטן האחד בעל דם חיים, והוא בצד הימני, ומשפיע הדם בתעלות הגידים; והבטן השני בעל רוח הנשמה והוא בצד השמאלי, ונותן את רוח החיים בצד השמאלי. והרמב"ם בפרקי משה, מאמר א, דף ג כתב, שהחלל הימין משני חללי הלב, אמנם נברא לתועלת הריאה, והריאה היא כלי לנשימה ולקול. וכל בעל חיים שלא ישאף האוויר בנחיריו ופיו, הנה הוא נעדר הריאה, ונעדר ממנו החלל הימין משני חללי הלב; [13] כך היתה דעתו של היפוקרטס. לפי חז"ל רק חבלות חודרניות דרך דופן הלב הן קטלניות, כמבואר להלן; [14] כך היתה דעתו של פליניוס; [15] כך היתה דעתו של גלינוס. בחז"ל מצינו ספק, אם ניקב הלב טריפה הוא בחלל הגדול או הקטן (חולין מה ב), וכנראה הכוונה לחדר הגדול - השמאלי, והקטן - הימני. המסקנה להלכה, שאין הבדל ביניהם (רמב"ם שחיטה ו ה; טושו"ע יו"ד מ א); [16] משלי ד כג; [17] כוזרי מאמר ב לו, לח. וראה עוד בזוהר ח"ג רכא-רכז; [18] כוזרי מאמר ב מא; [19] כגון ויתקעם בלב אבשלום (שמו"ב יח יד); ויצא החצי מלבו (מל"ב ט כד); [20] הלב בצורות שונות, כולל לבב, ובצירופים שונים מוזכר במקרא 827 פעמים; [21] וראה באריכות בס' תורת הרפואה, עמ' 85 ואילך; [22] קהלת רבה א לח; [23] קהלת א טו; [24] מל"א ז ט; [25] קהלת א טו; [26] מל"ב ה כו; [27] שמו"א יז לב; [28] יחזקאל כב יד; [29] תהלים טו ט; [30] איכה ב יח; [31] ישעיה מ ב; [32] דברים טו י; [33] שמות ט יב; [34] דברים כ ג; [35] בראשית ו ו; [36] דברים כח סז; [37] תהלים נא יט; [38] דברים ח יד; [39] ירמיה ה כג; [40] מל"א יב לג; [41] דברים כט יח; [42] תהלים מה ב; [43] משלי יט כא; [44] תהלים כא ג; [45] משלי ז כה; [46] במדבר טו לט; [47] בראשית יח ה; [48] בראשית לא כ; [49] ויקרא כו מא; [50] בראשית לד ג; [51] ישעיה כא יד; [52] שמו"א ד יג; [53] שיר השירים ה ב; [54] דברים ד כט; [55] ויקרא יט יז; [56] משלי כג יז; [57] ירמיה יז י; [58] יואל ב יג; [59] תהלים מט ד; [60] ירמיה כ ט; [61] יחזקאל יא יט; [62] מל"ב כ כה; [63] דברים יט ו; [64] שמו"א כה לז; [65] יהושע ז ה; [66] דברים ו ו; [67] ירמיה לב מ; [68] תהלים קיא א; [69] משלי ו כה; [70] משלי כח יד; [71] שופטים טו כה; [72] משלי יב כ; [73] שמו"א א יג; [74] ירמיה כב יז; [75] משלי ג ג; [76] משלי ו יד; [77] משלי י ח; [78] עובדיה א ג; [79] משלי טו א; [80] דבהי"ב כה יט. יש להעיר, כי קיימות תכונות נוספות המיוחסות במקרא ללב, כגון חכמה (שמות לא ו); נדיבות (שמות לה כב); רוגז (דברים כח סה); דעה (דברים כט ג); תשומת לב (שמו"ב יח כג); רוחב לב (מל"א ה ט); נמהרות (ישעיה לה ד); אבירות (ישעיה מו יב); כאב (ישעיה סה יד); אטימות וערלה (ירמיה ט כה); עקשנות וקושי (יחזקאל ב ד; שם ג ז; משלי יא כ); רוע וטפשות (ירמיה ה כא; הושע ז יא; משלי ו לב; נחמיה ב ב) יושר (תהלים ז יא); תעלומות (תהלים מד כב); טוהר (תהלים נא יב); עצה (תהלים פג ו); כוח (איוב לו ה); חניפות (איוב לו יג); אחדות והסכמה (ירמיה לב לט); שכחה (תהלים לא יג); רצון ובחירה (שמות ז ג); הבנה (ישעיה ו יא). וראה במלבי"ם בראשית א כו, שהלב מציין את כוח הממשלה אשר בנפש האדם, לשנות את טבעי העולם, ולעשות מעשים בחיריים; [81] ילקוט ריש משלי רמז תתקכט. וראה על מדרש זה באריכות בדרשה לחתונה של הרמב"ן, הובא בכתבי הרמב"ן, שעוועל, ח"א עמ' קלג; במדבר רבה י כא; קהלת רבה א לח. וראה בהסבר המחלוקת העקרונית במשך חכמה בראשית א ה; שם שמות יב כא. וראה ברכות סא א - כליות יועצות, לב מבין, וכתב רש"י שם ד"ה והלב מבין מה יש לו לעשות, אם ישמע לעצת הכליות, אם לאו, וכן הוא במדרש ויקרא רבה ד ד, ושם יח א - הכליות מחשבות, והלב גומר המחשבה. ובס' רזיאל המלאך, ד"י - הלב היא אהבה, היא השנאה, וכל חכמה ודעת ומזימה ומחשבה והרהור ממנה. ובספר אסף הרופא, ספר הרפואות, הוצאת ז מונטנר, סעיף 1337 כתב, שהלב הוא בית חדר הנפש, והוא מעיין עיצור הדם, הוא המהרהר והחושב והמייעץ והמתאווה, ומשם ייוולד עומק החכמה והבינה. ועל כן ראוי ללב להיות מכונו בתווך בבית החדר במקום, ובסעיף 1341 - הדעת ושמיעת האוזניים מן הלב. השחוק והשקט והגילה והבכיה והדאגה מן הלב; [82] מנחות לז א; [83] זוהר ח"ג רנו. וראה במדרש הרפואה, ח"א פ"א אות עז. וראה ויקרא רבה ל יג, שאתרוג דומה ללב; [84] משנה אהלות א ח. בזיהוי 'מפתח הלב' ראה באריכות בספר התלמוד וחכמת הרפואה, עמ' 279-277, שהכוונה לעצם החזה, יחד עם הזוג הראשון של הצלעות, וראה שם בהסבר הדימוי למפתח, ובמנין העצמות המרכיבות מבנה זה; [85] חולין מה ב. וראה בספר אסף הרופא, ספר הרפואות, הוצאת ז, מונטנר, סעיף 1337 - "ויש ללב שני בטנים" (חדרים); [86] רמב"ם פיהמ"ש חולין ג א; רמב"ם שחיטה ו ה. וראה רע"ב חולין ג א, שכתב להיפך, היינו שהחלל הגדול הוא בימין, והקטן הוא בשמאל, והסביר התבו"ש יו"ד סי' מ סק"א, שההבדל הוא בהסתכלות בבהמה, אם כדרך הילוכה, או כשהיא תלויה ברגליה, כדרך שבודקים אותה; [87] רש"י חולין מה ב ד"ה חלל. דברים אלו כפשוטם אינם מתיישבים עם השקפה אנטומית כל שהיא, ויש להבין את דבריו כפי שכתב בשו"ת רמ"ע מפאנו סי' צב - הלב יש לו חללים, אחד בימינו ואחד בשמאלו, וכל אחד יש לו חדרים קטנים סביבו, והם החדרים הקטנים שפירש רש"י. הכוונה ב"חדרים קטנים" היא, כנראה, לשקערוריות הנוצרות בין הדפנות והכפסיסים - ראה א. שטינברג, אסיא, ו, תשמ"ט, עמ' 199 ואילך; [88] שו"ע יו"ד מ א. דבר זה נובע מתורתו המוטעית של אריסטו. החלל השלישי נקרא בתורתו בשם החדר השלישי. אמנם כבר גלינוס דחה שיטה זו, ומציין אותה כאחת משגיאותיו האנטומיות הרבות של אריסטו. גלינוס מוכיח בניתוח פומבי של פיל, שנתפס באתונה, שאפילו בחיה כה גדולה אין חדר שלישי. וראה על הדעות השונות של הקדמונים ביחס לחללי הלב בס' שער השמים לר' גרשון בן שלמה, הובא בס' דרך ישראל ברפואה, עמ' 103-102; א. שטינברג, אסיא, ו, תשמ"ט, עמ' 199 ואילך. ואמנם תמוה הדבר, שמחבר השו"ע סטה מהרמב"ם. לדעת לוינגר בס' מדריך להלכות טריפות, עמ' 89, ניתן להסביר דעה זו על ידי העובדה, שחיתוך הלב באופן רגיל לא מאפשר לזהות יותר משלושה מדורים. וראה בערוה"ש יו"ד מ ב, שניסה להסביר באופן שלא תהיה מחלוקת הפוסקים במציאות, אך הסברו קשה להבנה; [89] התלמוד וחכמת הרפואה, עמ' 130; [90] חולין מט ב; [91] ואמנם בירושלמי תרומות סופ"ח, ובזוהר ח"ג עמ' רנו נקרא הפריקרד בשם כיס הלב - כל האיברים תלויים בלב, והלב תלוי בכיס; [92] שו"ת חכם צבי סי' עז; [93] כוזרי, מאמר שני, כו; [94] ברכות לט א; עירובין כט א. בכלל ייחסו חז"ל לתרד תכונות מרפא שונות (ראה כתובות עז ב); [95] עירובין כט ב; [96] ירושלמי כלאים א א. הר"ש במשנה כלאים א א פירש, שהיא מטמטמת את הלב, ולעומתו הפני משה, ירושלמי שם, כתב שהיא משמחת את הלב; [97] ברכות נא א; [98] נדרים כו ב. וראה ברמב"ם נדרים ח ז, וטושו"ע יו"ד רלב ט, שלא הביאו דוגמא זו להלכה; [99] בראשית רבה מח יא; [100] פסחים מב א; [101] חולין נט א; [102] משלי יג יב; [103] ברכות לב ב; [104] ר"י שם ד"ה ומעיין; [105] כתובות קיא א; [106] רב חסדא ורבה בר רב הונא ישבו בדין כל היום וחלש ליבם (שבת י א); [107] ברכות מ א; [108] ראה ברכות כח ב - בעניין רב אויא; תענית ז א - בעניין רבי זירא; [109] עירובין כט ב; [110] רש"י שבת קמ א ד"ה ליוקרא; [111] שבת קמ א; [112] שבת שם; רמב"ם שבת כא כב; טושו"ע או"ח שכא יח. ומה שכתב בשו"ע שם, שדרך רפואתו לשתותו שבעה ימים, כבר הגיה בביאור הגר"א שם, שצ"ל שלושה ימים כגירסתנו בגמרא ובטור; [113] גיטין סט ב; [114] גיטין סט ב; [115] ראה הלעז של רש"י שם, וכן תירגם רש"י בשבת ט ב ד"ה יתעלפה; [116] גיטין שם. וראה שם, שהטיפול המוצע לכובד הלב, אם הוא ניתן לדפיקות הלב, הרי הוא מחמיר את המצב; [117] גיטין סט ב; [118] רש"י גיטין שם ד"ה לצרחא; [119] גיטין סט ב; [120] ברכות מ א; [121] ברכות שם; [122] כלה פ"א; [123] ב"ק פ א; תמורה טו ב; ירושלמי סוטה ט י; [124] ר"ן, כתובות שם; [125] כתובות ס א; [126] תוס' שם ד"ה גונח; רמב"ם שבת כא יד; טושו"ע או"ח שכח לג. וראה בשו"ת הרדב"ז ח"ג סי' אלף סה; שו"ת בנימין זאב סי' רט; שו"ת יביע אומר ח"ד חחו"מ סי' ו; [127] שבת יא א; [128] קהלת רבה, ז מו; [129] דברים כח כח, וכפירוש רש"י שם "אוטם הלב", ויש מי שכתב שהכוונה למונח המודרני של אוטם לב - ראה דרך ישראל ברפואה, עמ' 30, הע' 1. יש להעיר, שחז"ל לא הזכירו כלל את השינויים הטרשתיים בעורקים של בעלי חיים, ולא תיארו מצב של אוטם שריר הלב. הסיבה היא, שאמנם זהו מצב שכיח בבני אדם, אך הוא נדיר בבעלי חיים; וכן לא נידונו הפרעות במסתמי הלב בחז"ל; [130] ראה א"ע, רמב"ן, ספורנו ורבנו בחיי שם; [131] ראה נ. רוגין, הרפואה קכו:618, 1994; צ. קליין, הרפואה קכח:399, 1995;[132] משנה ע"ז ב ג; סופרים א ב; רמב"ם ע"ז ז ג; טושו"ע יו"ד קלט א; [133] חולין מה ב; רמב"ם שחיטה ו ה; טושו"ע יו"ד מ א. וראה בערוה"ש יו"ד מ ג; [134] מ"מ שחיטה ו ה; טושו"ע יו"ד מ ב. וראה סיכום דיני מחט בלב - בערוה"ש יו"ד מ ו-יג. בעניין סיבות שונות לנקב בלב - ראה א. שטינברג, אסיא, ו, תשמ"ט, עמ' 199 ואילך; [135] כס"מ שחיטה י, ט. וראה באריכות בשו"ת חכם צבי סי' עד-עז, שלא ייתכן שיחיה בעל חיים בלא לב. וראה זוהר פנחס רכא ב - כמה דשייפין לא יכלי למיקם בעלמא אפילו רגעא חדא בלא ליבא; [136] שו"ת חכם צבי, שם, והעיד שכן פסק המהר"ל מפראג. וכן הכריע החזו"א יו"ד סי' מ אות יד. ובשו"ת נשאל דוד חיו"ד סי' ב, דן בעניין תרנגולת שלא נמצא בה לב, וראה בשו"ת ציץ אליעזר חי"ב סי' נב סק"ה, שתשובת החכ"צ באה על דברי הנשאל דוד הנ"ל; [137] כס"מ שחיטה י ט; [138] תוס' חולין מב א ד"ה ניקב; שו"ת הרשב"א ח"א סי' קיג; טושו"ע יו"ד מ ה; [139] בשער השמים מאמר תשיעי, כתב שציידים נוהגים להוציא לב ציפורים, והן ממשיכות לעוף אחר כך, וכתב שם, שכן הוכיח גלינוס, כשהוציא לב מקוף, והוא המשיך להתנועע שתים עשרה שעות; שו"ת מהר"ח אור זרוע סי' קמו, נשאל הרבה פעמים ביחס לתרנגולת שנמצאה ללא לב, 'ונבהלתי שיש בריה יכולה לחיות בלא לב מכוח הטבע, ואמרו לי שבוודאי  מצאו פעמים רבות'; פחד יצחק ע'  ניטל, מעיד על מקרים כאלו, וכן מביא מקורות נוכריים לדעה זו; [140] האפודי מו"נ א עג; פליתי סי' מ סק"ד, אשר מביא באריכות תשובת חכמי האוניברסיטה של האלה, בשאלה אם יתכן בע"ח ללא לב, ומסיק שאמנם בעל חי שליבו נפגע או הוצא - ימות, אבל יש מצבים שאיזה איבר יפעל כמו לב, אף על פי שבצורתו החיצונית או במקומו איננו דומה ללב מקורי. אך כבר השיג עליו החזו"א יו"ד סי' מ אות יד, שדבריו תמוהים, דוודאי הבשר המתפקד בתפקיד הלב, ומחיה את בעל החי, הוא באמת הלב, ואם נשתנתה צורתו החיצונה, לא מצינו שהלב נטרף בשינוי תואר וכו', והוראת החכ"צ ומהר"ל מפראג קיימת. בשאלת ניטל הלב דנו עוד בכנסת הגדולה יו"ד סי' מ, ושו"ת בעי חיי חיו"ד סי' סא; שו"ת שאילת יעבץ ח"א סי' קכא; שו"ת פנים מאירות ח"א סי' כג-כד; פרמ"ג יו"ד סי' מ במשב"ז סק"א; שו"ת טוטו"ד מהדו"ת סי' קיח; שו"ת שואל ומשיב מהדו"ת ח"ד סי' קח; דרכ"ת יו"ד סי' מ סקכ"ג; שו"ת משכנות יעקב חיו"ד סי' י; דעת תורה, יו"ד סי' מ; [141] ב"ח יו"ד סי' מ; ש"ך בנקוה"כ על הט"ז יו"ד סי' מ סק"ד; [142] ט"ז יו"ד סי' מ סוסק"ד; [143] תבו"ש יו"ד סי' מ סק"ד; פרמ"ג יו"ד סי' מ במשב"ז סוסק"ד; ערוה"ש יו"ד מ טו. וראה עוד בשו"ת חת"ס חיו"ד סי' מג; דרכ"ת יו"ד סי' מ סקט"ז; [144] בספרות הווטרינרית מתוארים מקרים בודדים של מספר לבבות, ולמשל מתוארת תרנגולת עם ארבעה לבבות, ותרנגולת עם שבעה לבבות. מעניין לציין, כי גם בספרות ההלכתית וגם בספרות הווטרינרית מתואר המצב של מספר לבבות רק בעופות; [145] דרכ"ת סי' מ סק"ח, בשם כמה אחרונים; ערוה"ש יו"ד מ טו; [146] שו"ת מהריק"ש, הובא בבאה"ט יו"ד סי' מ סק"ה; [147] פרמ"ג יו"ד סי' מ בשפ"ד סק"א. וראה בדרכ"ת יו"ד סי' מ סקל"ב באריכות, שיטות האחרונים במחלוקת זו; [148] דרכ"ת יו"ד סי' מ סק"ו; [149] הוריות יג ב. וראה בס' שמירת הגוף והנפש סי' יב בקושיא מחולין קיא א; [150] ש"ך יו"ד סי' עב סק"ב, מביא מתשב"ץ קטן סי' תקנח, שהמהר"ם מרוטנברג נזהר מלאכול גם לב של עוף, וכתבו הש"ך שם, והפרמ"ג בשפ"ד שם סק"ב, שכן נוהגים; שו"ע האריז"ל, בהלכות דברים השייכים לסעודה, הלכה ט; מג"א סי' קע סקי"ט; מ"ב שם סקמ"ה, שצריך ליזהר מאד, שלא לאכול לב בהמה, חיה ועוף. אך ראה ברמ"א יו"ד יא ד, שמשמע שאוכלים לב עוף, וראה מה שכתבו בדבריו בדרכ"ת סי' יא סקנ"ז; זבחי צדק יו"ד סי' קטז אות נט; משמרת שלום סי' עב שפ"ד סק"ב; שו"ת יביע אומר ח"ב חיו"ד סי' ח אות ג; שמירת הגוף והנפש סי' יב סק"א. וראה עוד בהג' רעק"א לאו"ח סי' ב סק"ג; גיליון מהרש"א ליו"ד סי' רמו סכ"ב; כף החיים יו"ד סי' עב אות ו; [151] כנה"ג יו"ד סי' עב הגב"י אות ד; פרמ"ג יו"ד סי' עב בשפ"ד סק"ז. וראה בדרכ"ת יו"ד סי' עב סק"ה, ובס' שמירת הגוף והנפש סי' יב סק"א, על הסתירה בדברי הפרמ"ג לעומת סק"ב; שולחן גבוה, חודש א, הובא בדרכ"ת שם; חכמת אדם ריש כלל לד; [152] חוות דעת סי' עב חידושים סק"ב; [153] כף החיים עו"ד סי' עב אות ו. וראה עוד במשמרת שלום סי' עב שפ"ד סק"ב, ובס' שמירת הגוף ונפש סי' יב סק"ג; [154] שו"ת מור ואהלות, אהל ים המלח סי' ג. וראה בס' שמירת הגוף והנפש סי' יב סק"ב; [155] כריתות כב א; רמב"ם מאכלות אסורות ו ה; [156] כריתות כב א; חולין קט א; רמב"ם מאכלות אסורות ו ו. וראה באנציקלופדיה תלמודית, כרך ז, ע' דם (א), עמ' תלב-תלג, במחלוקת הראשונים בהגדרת הדם הכנוס בלב; [157] חולין קט א; רמב"ם מאכלות אסורות ו ו; טושו"ע יו"ד עב א; [158] טושו"ע יו"ד עב א, במחבר וברמ"א. וראה בט"ז שם סק"א, שאין להחמיר; [159] ש"ך שם סק"ב; [160] טושו"ע יו"ד עב ב; [161] רמ"א שם; [162] רמב"ם שם; [163] טושו"ע שם. וראה בט"ז שם סק"ד, שיש המסתפקים כשיש ששים כנגד דם הלב; [164] רמ"א יו"ד עב ב. וראה בביאור הגר"א שם סק"ח; [165] רמב"ם מאכלות אסורות ז ט, על פי חולין מט ב. וראה באנציקלופדיה תלמודית, כרך טו, ע' חלב, עמ' קכה, הע' 351; [166] ראה פירוטם באנציקלופדיה תלמודית, כרך יג, ע' חוטין עמ' סז ואילך. ואף שהוסיפו הפוסקים כלי דם שונים יותר ממה שמוזכר בגמ' חולין צג א, וברמב"ם מאכלות אסורות ו י-טו, עדיין צ"ע מדוע נזכרו דווקא כלי דם אלו ולא אחרים; [167] רמב"ם מאכלות אסורות ז י; [168] ראה אנציקלופדיה תלמודית, שם; [169] ס' העיטור שער הכשר בשר, וראה באנציקלופדיה תלמודית שם הע' 15; [170] רמב"ם מאכלות אסורות ז טז; [171] מ"מ שם; [172] מג"א סי' תרז סק"ג, בשם מדרש קהלת; [173] ירושלמי נזיר ט ג; ב"י יו"ד סי' שסב; ביאור הגר"א יו"ד סי' שסב סק"ד. וראה בסוף דברים רבה, בפטירת משה; [174] גשר החיים ח"א פט"ו הע' 4; [175] תוס' ב"ב פג ב ד"ה מכר. וראה ב"ח חו"מ רכ יג; [176] שו"ת ציץ אליעזר חט"ז סי' כד וסי' סד. וראה עוד ע. אפלבוים, אסיא, ו, תשמ"ט, עמ' 15 ואילך.