אנציקלופדיה הלכתית רפואית - כשרות

פ. כשרות

 

דברו אל בני ישראל לאמר זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ ...[ויקרא יא ב-כג]

 

* # *

'כשר' בלשון המקרא מובנו טוב וראוי [1], ובלשון חז"ל והפוסקים מתייחס המושג לדברים הראויים לשימוש, ובעיקר למאכלים הראויים לאכילה מבחינה הלכתית. 'מאכלות אסורות' הוא שם כולל למאכלים שהם אסורים באכילה ו/או בהנאה.

כללים

איסורי אכילה והנאה

איסורי אכילה - יש שהם אסורים מןהתורה, ועונשם כרת, כגון דם, חלב, וחמץ בפסח; מיתה בידי שמים, כגון טבל שלאהופרשה ממנו תרומה גדולה ותרומת מעשר; מלקות, כגון בעלי חיים טמאים, שקצים ורמשים, בשרוחלב שנתבשלו יחד, טריפה ונבלה; או חייבי עשה, כגון פירותשביעית לאחר זמן הביעור, ותרומה טמאה; ויש שהם אסורים מדרבנן, כגוןבישולי עכו"ם, גבינה וחלב של עכו"ם, סתם יינם שלעכו"ם, פת עכו"ם, חמץ שעבר עליו הפסח, מוקצהבשבת וביו"ט, ואוכל שנתבשל בשבת.

איסורי הנאה - יש איסורי אכילה, שאסורים גם בהנאהמן התורה, כגון חמץבפסח, בשר בחלב, יין נסך, כלאי הכרם, ערלה, ופטרחמור; או מדרבנן, כגון חמץ בערב פסח משעה ששית, חמץנוקשה בתוך הפסח, חמץ שעבר עליו הפסח, וסתםיינם של עכו"ם.

תנאים באיסורי אכילה

שיעור - סתם אכילה האמורה בתורה, שיעורה הואכזית, אבל גם חצי שיעור של איסור אסור מן התורה, אלא שאין לוקים עליו [2].

שתיה הרי היא בכלל אכילה [3]. והיינו דווקא בדבר שדרכו בשתיה, כגון יין ושמן, אבל מאכל שהמחהו ושתהו, איננו בכלל  אכילה, אלא אם כן יש לימוד מיוחד לרבותו [4].

שלא כדרך אכילה / הנאה - כל איסורים שבתורה, אין לוקים עליהםאלא כדרך הנאתם [5]. יש אומרים, שכל ההנאות הראויות לאכילה, אם נהנה שלא באכילה, נקרא שלא כדרך הנאתם [6]; ויש אומרים, שהכוונה כשנהנה מדבר בדרך שהוא אינו מיועד לאותה הנאה [7].

אכל שלא כדרך הנאתו, כגון שעירב דברמר במאכל האסור - יש אומרים, שמכלמקום יש בדבר איסור מן התורה, אלאשאינו לוקה עליו [8]; יש הסבורים, שאין בו אלא איסור דרבנן [9]; ויש הסבורים, שאף איסור דרבנן אין בו [10]. בעניין עירבוב דבר מר יש מי שהסתפק,אם צריך שיהא הטעם המר מורגש לגמרי, או דישיהיה טעם מר במקצת [11].

אכן, באיסורים שלא נאמר בהם לשוןאכילה, כגון בשר בחלב וכלאי הכרם, חייב לכל הדעות, אפילו כשאכלם שלא כדרךאכילתם [12].

לא ראוי לאכילה - יש הבדל בין מאכל הראוי לאכילה, אלא שאכלו שלא כדרך אכילה או שלא כדרך הנאה, לבין מאכל שאינו ראוי לאכילה כלל [13]. מאכל של איסור שנסרח, עד שאינו ראוילאכילת אדם, אם עומד בפני עצמו ולאנתערב, לכל הדעות אין בו איסור אכילהמן התורה [14], ואפילו באיסורים שחייבים עליהם אף שלא כדרך אכילתם, כגון בשר בחלב וכלאי הכרם [15]. אכן יש אומרים, שאף איסור דרבנן אין בו [16]; ויש אומרים, שהוא אסור מדרבנן [17]; ואם נתערב בהיתר, אפילו איסור מרובה לתוך היתר מועט, מותר לאוכלו אף מדרבנן [18]. ואם לא נפגם לגמרי, אלא שהוא פגום במקצת, הרי זה מותר רק אם נתערב איסור מועט בהיתר מרובה, אבל אם נתערב איסור מרובה בהיתר מועט, ואפילו מחצה על מחצה, אסור באכילה מדרבנן [19]. ואם נפסל גם מאכילת כלב, לדברי הכל פקע ממנו שם האיסור לחלוטין [20].

הנאת גרונו / מעיו - איסורי אכילה והנאה אסורים דווקא אםנהנה גרונו מהם, אבל אם נהנה רק במעיו, אין בו איסור [21].

עטיפת האיסור - אם כרך דבר איסור בסיב וכדומה ובלעו, הרי זה פטור [22], ויש מי שהסתפק בדבר [23].

אסור מחמת סכנה - דבר האסור מחמת סכנה, נחשב מן התורה כדבר שיש בו היתר אכילה, והוא בבחינת 'מן המותר בפיך' [24].

פרטי דינים

כללים באיסורי אכילה לחולה

חולה שיש בו סכנה - מותר להתרפאעל ידי כל איסורים שבתורה, ואפילובאיסורי הנאה, בכל דרך שהיא, חוץמשלושה דברים שאין מתרפאים בהם, אפילו במקום סכנה, והם עבודה זרה, שפיכות דמים, וגילוי עריות [25].

חולה שיש בו סכנה, שאין לפנינו דבריםהמותרים, וצריך להאכילו מדבריםהאסורים, מאכילים אותו הקל הקלתחילה [26], היינו שאם אין זמנו של החולה בהול, צריך לחזר אחר מאכל שאיסורו קל יותר, אבל אם החולה זקוק למאכל מיד, אין מחזרים אחרי הקל [27]. יש מי שכתב, שדין זה אינו אלא מדרבנן, אבל מן התורהאין צריך כלל לדקדק בחיפוש אחרי הקל [28]; ויש מי שסבור, שדין הקל הקל תחילה נאמר רק למטפלים בחולה, אבל החולה עצמו אינו צריך לדקדק בכך כלל [29].

יש מי שכתב, שחצי שיעור חמור מספקשל איסור תורה, ולפיכך בחולה שיש בוסכנה, שיש לפניו חצי שיעור של מאכלאיסור וודאי, ושיעור שלם של ספק איסורתורה, מאכילים אותו את הספק [30].

חולה בסכנת איבר - מותר להתרפאבדבר של איסור, ואף מותר לאכול ולשתות את האיסור עצמו [31].

חולה שאין בו סכנה - מותר להתרפאות בכל איסורי אכילה ואיסוריהנאה.

אכילת האיסור - יש הסבורים, שאף על פי שמותר לחולה שאין בו סכנה להתרפאות בהם, אפילו כדרך הנאתם, אבל אסור לו לאכולולשתות את האיסור עצמו כדרך אכילתו, ואפילו באיסור מדרבנן [32], ואפילו אם החולה הוא קטן, גם כן אסור [33], ומכל מקום שלא כדרך אכילתן מותר לאכול אף את האיסור עצמו [34]; יש הסבורים, שכל איסורי דרבנן, ואפילו איסורי הנאה מדרבנן, מותרים לחולה שאין בו סכנה [35]; יש מי שכתב, שחולה שאין בוסכנה מאכילים אותו איסור דרבנן הקל הקל באופןשמותר באכילה [36]; ויש מי שכתב, בהיתר אכילת איסור דרבנן לחולה שאין בו סכנה, שהוא דווקא אם הרפואה איננה חייבת להיות מן האיסור, אלא שבדרך מקרה אין לפנינו משל היתר, אבל אם הרפואה היא שיאכל דווקא מן האיסור, אסור בחולה שאין בו סכנה [37].

בהגדרת חולה שאין בו סכנה לעניין היתראכילת איסורים, אפשר שאין להגדירודווקא כדין חולה שאין בו סכנה בשבת, היינו שנפל למשכב או מצטער מאד, אלא יתכן שלעניין איסורי מאכלים, חולה שאין בו סכנה הוא גם מי שסובל מנדודי שינה או חש בראשו, דהיינו כל חולי קצת ומיחוש בעלמא [38].

שלא כדרך הנאה - חולה שאין בו סכנה, אם צריך לאכולדווקא דבר איסור, הרי זה מותר רק אם אכל שלא כדרך הנאתו, כגון שאכל בשר חי של בהמה, או שעירב האוכל בדבר מר, שאיןבו הנאה לחיך, שאז מותר אפילו באיסוריתורה [39], חוץ מבשר בחלב וכלאי הכרם, שאין מתרפאים בהם חולים שאין בהם סכנה, אפילו שלא כדרך הנאתם [40]. ואף על פי שבבריא יש איסור אכילה גם שלא כדרך הנאה מטעם 'אחשביה' [41], הרי בחולה אין זהבבחינת אחשביה, כיוון שהוא מוכרח לאוכלו לצורךרפואתו. ודין זה נכון דווקא אם עירבובדברים מרים, אבל אם עירבו בדברים שאינם מרים - אסור [42]. ויש מי שסבור, שגם אוכלים ומשקים שאינם ראויים, אף על פי שפטור עליהם, אבל אסור הוא, ולכן בחולה שאין בו סכנה - אסור [43]. וטעמו: אף על פי שזה בבחינת עפר בעלמא, אבל כיווןשהוא אוכל זאת הרי אחשביה.

דבר שהשתנה על ידי פעולה כימיתלדבר אחר ולצורה אחרת, ואפילו נפסל רקלאכילת אדם - נחלקו הפוסקים אם הולכיםלפי מצבו המקורי והוא נשאר באיסורו, אושהולכים לפי מצבו הנוכחי, והרי הוא  מותר. רוב הפוסקים סוברים, שהולכים לפימצבו הנוכחי, ונפקע ממנו האיסור, והרי זהפנים חדשות, ואפילו אם הוא ראוי כעתלאכילה, ומותר לחולה שאין בו סכנהלצורך רפואה, אפילו הוא מדברים האסוריםבהנאה [44], חוץ מיין נסך [45], בשר בחלב [46], ועצי אשירה [47]; ויש מי שסוברים, שהולכים לפי מצבו המקורי, והוא נשאר באיסורו, ולכן כל דבר איסור, אסור לחולה שאין בו סכנה, גם אם השתנתה צורתו לגמרי [48].

דבר שהתייבש והשתנה - דבר הבא מן האיסור, והתייבש אוהשתנה עד שאינו ראוי לאכילה, סומכיםהעולם לנהוג היתר לאוכלו לצורך רפואה, ואפילו לחולה שאין בו סכנה [49].

דבר איסור שנשרף - מותר לשרוף דבר איסור, ולאוכלולרפואה, חוץ מעצי עבודה זרה [50].

בליעת מאכל - יש מי שכתב, שבליעת מאכל נקרא שלאכדרך הנאתו [51], ולפי זה מותר לבלוע כל איסורי תורה לרפואה, אפילו לחולה שאין בו סכנה; יש מי שחולק וסובר, שבליעה נקראת דרך אכילה, ולכן אסור לחולה שאין בו סכנה לבלוע מאכל שאיסורו מן התורה [52]; יש מי שכתב, שבמאכל גמור, שרגילים ללעוס ולאכול, אז גם בליעה נקראת דרך אכילה, אבל דבר שאינו ראוי כלל לאכילה, וכולו אינו עומד אלא לבליעה, כגון גלולות, אין בליעתו נחשבת כדרך אכילה [53]; ויש מי שכתב, שהדבר תלוי בכוונתו של האוכל, מי שמתכוון ליהנות מבליעתו, הרי הוא מחשיב את הבליעה לאכילה וחייב, ומי שאינו מתכוון ליהנות בבליעה, אינו מחשיב בליעה לאכילה ופטור, ולפיכך בתרופות שאין כוונה ליהנות בבליעתן - מותר [54].

דבר המאוס - דבר המותר מצד עצמו לאכילה, אלא שהוא מאוס, אסור לאוכלו משום בלתשקצו [55], אבל כל שעושה לרפואה, אפילו לחולה שאין בו סכנה, אין בו משום בל תשקצו [56].

 

דבר שאיסורו משום מנהג - מותר לחולה שאין בו סכנה, שעל דעת כן לאהנהיגו [57].

חצי שיעור שאסור מן התורה, ישאומרים שהוא אסור גם לחולה שאין בוסכנה [58]; ויש מי שכתבו להתיר חצי שיעור לחולה שאין בו סכנה [59]. ואם הוא חצי שיעור מאיסור דרבנן - יש מי שכתב, שאין בו איסור כלל [60]; אך מהראשונים פסקו שאף הוא אסור מדרבנן [61], ואסור לחולה שאין בו סכנה, ועל כל פנים איסור דרבנן שיש לו עיקר מן התורה [62]. והיינו דווקא באיסור דרבנן הראוי לאכילה, אבל אם אינו ראוי לאכילה, לכל הדעות אין בו איסור בחצי שיעור [63].

יש מי שכתב, שאם אינו אוכל להנאת אכילה, אלא רק לצורך רפואה, כיוון שאינו מתכווין לאכילה, מותר להאכיל חולה פחות פחות מכשיעור, גם כשאין בו סכנה [64].

יש הסבורים, שעדיף לאכול חצי שיעור, אפילו מאיסור תורה, מאכילת שיעור שלםאפילו שאיסורו דרבנן [65], ויש מי שחלק עליהם [66].

אם צריך לאכול כזית, ויש ברירה לאכולשני מיני איסורים, נכון שיאכל חצי כזיתמאיסור זה, וחצי כזית מאיסור האחר, כישני מינים אינם מצטרפים [67].

רפואה סגולית - אין מתרפאים בדבר האסור אלא על פירופא מומחה, או שהרפואה ידועה ובדוקה, אבל רפואה סגולית אסור להאכילה לחולה, אם היא מיוצרת מדברים האסורים, ואסורלחלל עבורה את השבת [68]; יש חולקים  וסבורים, שגם בספק רפואה, מותר מאכל של איסור לחולה שיש בו סכנה, וכן רפואה על פי סגולה, מותר להאכיל דברים אסורים במקום סכנה, אם נתאמתה בניסיון, ואמר רופא שהיא מועילה [69], ובפרט אם הרפואה הסגולית היא בדוקה, וכבר ריפאה אחרים [70]; ויש מי שכתב, שאם הרופאים אומרים לתת רפואה, אף כשהוא ספק אם היא מרפאה, מותר אף דבר איסור, אבל אם הדיוט אומר לתת דבר איסור לרפואה, אין שומעים לו, אלא אם כן הרפואה היא ידועה ובדוקה [71].

כשיכול להתרפא בהיתר - אין מתירים שום דבר איסור לחולה שאיןבו סכנה, אם יכול לעשות בהיתר באותהמידה כמו באיסור. ולכן אם צריך לשהות זמןמועט בלבד כדי להשיג רפואה בהיתר כמובאיסור, אין להשתמש ברפואה האסורה [72], ודין זה נכון אפילו בחולה שיש בו סכנה [73]; אבל אם צריך לשהות זמן ארוך, מותר להתרפא בדבר האסור, אף על פי שמאוחר יותר יוכלו להשיג הרפואה המותרת [74].

אם אפשר להשיג מזון כשר לחולה ללאמאמץ רב, אלא שמחירו גבוה, הרי הואמחוייב להוציא הוצאות מרובות, כדילקנות מזון כשר; ואם הוא עני, איןהעשירים חייבים מעיקר הדין להוציאממונם, כדי להשיג עבורו מזון כשר, ומכלמקום ראוי להם להתנדב להצילו מאכילתאיסור [75].

חולה שיש לו מאכל של איסור, ולחברויש דבר היתר - יש מי שכתב, שמחוייבלתת לו את ההיתר, והחולה חייב להשיבלו לאחר שיבריא [76]; ויש מי שכתב, שאין חברו מחוייב לתת לו משלו, שהרי החולה מותר לאכול את האיסור שיש לו [77].

עשבי מרפא הגדלים ומיוצרים למטרותרפואיות בלבד, אינם נחשבים למאכלאדם [78]; וכן צמח שמגדלים אותו לצרכים רפואיים, או למאכל בעלי חיים, בשדה או בכרם, אין לפירותיו דין כלאי הכרם, או דין זרעים [79]. לעומת זאת, בהמה שנשחטה  למטרות רפואיות, אין מופקעים דיני הבשר שלה, והיא חייבת במתנות כהונה [80].

טמטום הלב - אף במקום שמן הדין מותר לאכול דבראסור - יש הסבורים, שבכל זאת המאכלים האסורים גורמיםנזק לנפשו של האדם [81]. על כן לא יניקו תינוק מן המצרית, אם אפשר בישראלית, כי חלב עכו"ם מטמטם הלב, ומוליד לו טבע רע; וכן לא יאכלו התינוק והמינקת דברים אסורים, כי כל זה מזיק לו בזקנותו [82], ואם המינקת חולה וצריכה לאכול דברים האסורים, לא יתן האב לתינוק לינוק ממנה [83]. ולעומתם יש הסבורים, שאם אוכל דבר איסור בהיתר, כגון שהסנהדרין פסקו להיתר, או שהוא חולה והדבר הותר לו, סר הנזק מאותו מאכל, ואין הוא מטמטם את לבו [84].

פרטי דינים באיסורי אכילה לחולה

שבת - מותר לחולה שאין בו סכנה לטלטלולאכול דבר שהוא מוקצה בשבת [85].

חולה שאין בו סכנה מותר בבישוליעכו"ם בשבת [86]; אבל בחול, אם אפשר לבשל על ידי ישראל - אסור [87].

גוי שבישל בשבת בשביל חולה - יש הסבורים, שהתבשיל מותר במוצאי שבת, אפילו לבריא [88]; ויש הסבורים, שהתבשיל אסור במוצאי שבת, אפילו לחולה עצמו [89].

הכלים שבישל בהם הנוכרי עבור החולה, מותרים לאחר מעת לעת, אפילו בלאהגעלה [90]. ובבית חולים, שצריך לבשל לחולים שיש בהםסכנה, מותרים הכלים למוצאי שבת, שהוא הפסדמרובה, ואפילו קודם שעבר עליהםמעת לעת [91].

חולה שבסכנה, הנמצא בבית חוליםשמבשלים בו נבלות וטריפות, ואין לו אוכלכשר כדי מחייתו, מותר להביא לו אוכלכשר בשבת, גם דרך רשות הרבים, כדישלא תיטרף דעתו, וישתדל להביא המאכלתוך כדי שינוי. ומכל מקוםחייבים להכין מבעוד-יום את האוכל הכשר הדרושלחולה, ואין לסמוך על מה שיהיה מותר לחלל אתהשבת, אם לא הכינו מבעוד-יום [92]. אבל אם יש הכשר מבית דין מוסמך, והחולה מחמיר ומהדר לאכול דווקא מהשגחה מסויימת, אסור לחלל לשם כך את השבת [93].

אין ליולדת או לחולה להעדיף ביתחולים מרוחק בשבת בגלל יתר הידור בכשרות, אך אם אינו רחוק יותר, וודאישיש להעדיפו [94].

שוטה במוסד - ילד שוטה, שיש צורך למוסרו למוסדלצורך הטיפול בו, והמוסד שייך לנוכרים, ויאכילוהו שם מאכלים אסורים, הרי שמעיקר הדין מותר למוסרו למוסד כזה עדשיהיה בן שלוש עשרה שנה, אבל מכיווןשהמאכלים האסורים מטמטמים את הלב, אין למוסרו [95]. יש מי שכתב, שגם אם מדובר במצב של פיקוח נפש, אין להכניס אדם למוסד שיאכילוהו איסורים. וטעמו: כי אמנם לצורך פיקוח נפש מותר לאכולאיסורים ולעבור על איסורי תורה, ואפילו בדבריםשאינם נצרכים ישירות לטיפול, אבל זה דווקאכשאינו מתאווה לאיסורים, ואינו עושה אותם אלאלצורך רפואתו, אבל כשמתאווה לאיסורים, והםאינם שייכים כלל לרפואתו - אסור, ואפילו במקוםפיקוח נפש [96]; ויש מי שכתב, שאם מדובר במצב של פיקוח נפש - מותר, אבל רק בתנאי שלא יהיה ההיתר תמוה בעיני הציבור, וגם שיהיה הדבר באופן זמני [97]. ואם ניתן למנוע מאכלות אסורות מן התורה, ויאכל רק מאכלות אסורות מדרבנן - מותר [98].

אכן, דין זה נאמר דווקא בשוטה כזה שרק איננו בקי בהוויות העולם, היינו מי שמוגדר כמפגר; ברם, אם הוא שוטה גמור, מותר למוסרו גם למוסד שיאכילוהו טריפות ונבלות [99], ואפילו אם הוא גדול [100]. ומכל מקום יש להשתדל להוציאו ממוסד כזה, ולהעבירו למוסד שיש בו אוכל כשר, אלא שאם הוא במוסד כזה, והוא גדול בשנים, החיוב הוא על הציבור להוציאו משם, ולסדרו במוסד מתאים, ואין חיוב מיוחד על אביו או על קרובי משפחה [101].

בשר בבית חולים - באופן כללי בעת אישפוז בבית חולים, אם אפשר להיזהר מבשר, אפשר להחמיר, אולם אם על פי הרופאים הבשר נחוץ לחולה, אין להחמיר בזה; המרק יותר קל מהבשר עצמו; מאכלים אחרים - אין להחמיר כלל [102].

בשר וחלב - המנהג ברוב תפוצות ישראל להמתין שש שעות באכילת מאכלים חלביים אחרי אכילת בשר [103]. אמנם יש הנוהגים להמתין אחר אכילת בשר רק שעה אחת [104]. ומכל מקום לצורך חולה, אפילו קצת, יש להקל לכל הדעות אחר המתנת שעה אחת בלבד, ואחר שבירך ברכת המזון, או ברכה אחרונה אחר אכילת הבשר [105]. ונכון להחמיר ולעשות גם קינוח והדחה לפני שתיית חלב [106], דהיינו שיאכל דבר מה, וגם ישתה משקה כלשהו [107]. ודין זה נכון גם לספרדים, שהולכים לפי הוראות מרן המחבר [108].

אם נהג להמתין שש שעות, וכעת בגלל מחלתו רוצה לאכול אחרי שעה, לכתחילה יש לו להתיר את נדרו על מה שהיה רגיל עד עכשיו להמתין יותר מזה [109]; ואם אינו מוצא מי שיתיר נדרו, כדין מי שנוהג מנהג טוב, ורצונו לחזור בו, אין הוא צריך להתיר את נדרו, מכיוון שדעתו לחזור למנהגו הקודם אחרי שיבריא [110].

חולה שסובל מכיב, הרי הוא נחשב לחולה שיש בו סכנה, ואף שאין בו סכנה מיידית במניעת שתיית חלב, מותר לו לשתות חלב שעה אחת אחרי בשר ללא כל פקפוק [111].

אכל מרק של בשר, שנוהגים להחמיר כמו בבשר עצמו [112], מכל מקום בחולה, אפילו במקצת, אפשר להקל אחרי המתנת שעה אחת [113].

יש מי שכתב, שבשר בחלב האסור לחולה שאין בו סכנה הוא דווקא אם נתבשל לצורך אכילה, אבל אם מלכתחילה נתבשל לצורך רפואה, אפשר שאין בו איסור כלל [114].

מותר לחולה שאין בו סכנה לאכול בשר שנתבשל בחלב אשה [115].

בדרך כלל, אם אכל מאכלי חלב תחילה - יש הסבורים, שמותר לאכול אחריו בשר מיד, וצריך שידיח ידיו, ויקנח פיו בין הגבינה לבשר [116]; ויש מי שכתב, שנוהגים להחמיר ולהמתין גם בין גבינה לבשר, ואין למחות במקילים [117]. המנהג הוא להמתין שעה אחת, ואם הגבינה היא קשה, ממתינים שש שעות [118]. אמנם חולה, אפילו במקצת, אין להחמיר כלל באכילת בשר אחר גבינה [119].

שיניים תותבות - מותר לאכול בהם מאכלי חלב ומאכלי בשר [120], ומספר טעמים נאמרו להיתר על ידי הפוסקים: השיניים התותבות נעשות מחומר קשה וחלק שאיננו בולע; אין אוכלים מאכלים חמים בשיעור של יד סולדת; השיעור המגיע לפה איננו בולע כלל; אפילו אם בולע, אין זה אלא כלשהו, ולכן גם מה שפולט אינו אלא כלשהו, ותמיד יש ששים כנגדו; המאכלים הם כלי שני, ובהפסד מרובה אין כלי שני אוסר. אמנם יש מי שכתב, שכיום נוהגים לאכול ולשתות מאכלים שיד אדם סולדת בהם, היינו טמפרטורה של 45 מעלות צלסיוס, וכן יש בשיניים התותבות חלקים ממתכת, ויש שעושים כותרות מזהב, וכל אלו בוודאי בולעים, אלא עיקר הטעם להיתר הוא שהחום הטבעי שבתוך הפה מקלקל ומפסיד את הטעם הבלוע, וגם לאחר זמן קצר דינו כאינו בן יומו, ולכן לא חשו כלל על הטעם הבלוע שבתוך התותבות [121]. ויש מי שכתב, שירא שמים יקפיד שיהיו לו שתי מערכות שיניים תותבות, אחת לחלב ואחת לבשר [122].

סתימות - מותר לאכול בשר וחלב עם סתימת שן זמנית בצמר גפן [123], וגם בסתימה קבועה [124].

פיום קיבה / מעי - חולה שמקבל מזון דרך פתח בקיבה, או דרך פתח במעיים, והאוכל איננו עובר כלל דרך גרונו, מותר להאכילו דרך פתח זה גם מאכלים אסורים, אם יש לו צורך בכך, וכן יכולים להאכילו בשר וחלב בזה אחר זה ללא הפסקת זמן, ואפילו בבת אחת, אם יש צורך בכך, ובתנאי שלא בישלו את הבשר והחלב יחד לפני כן [125].

מליחה - אין הבשר יוצא מידי דמו אלא אם כן מולחו יפה-יפה ומדיחו יפה-יפה [126]. המנהג הוא להשהות את הבשר במלח במשך שעה אחת [127]. בשעת הדחק די בשיעור של כדי הילוך מיל אחד [128], ונחלקו האחרונים מה הוא שיעור זה יש שכתבו, שהוא 18 דקות, ויש שכתבו שהוא 24 דקות [129]. ולעניין חולה - יש להקל לכתחילה כשיעור המועט, היינו 18 דקות [130].

חולה שאסור לו לאכול מלח רגיל כלל, וגם אסור לו לאכול צלי, נתנו הפוסקים מספר עצות כיצד עליו לנהוג:

יש שכתבו, שמועיל 'למלוח' את הבשר בסוכר [131], אך רוב הפוסקים כתבו, שחלילה לסמוך על כך אפילו בדיעבד, ואין היתר להשתמש בסוכר להוצאת הדם מהבשר, כי 'מליחה' בסוכר הרי זה כאילו לא נמלח הבשר כלל [132]. ביחס לכלים שבישלו בהם בשר ש'נמלח' בסוכר - יש האוסרים אותם [133]; ויש מי שמתיר לאחר מעת לעת, ובוודאי מתיר הצלחות ששמו בהם את הבשר ש'נמלח' בסוכר, כי הם כלי שני [134].

יש שכתבו להתיר לחולה כזה אכילת בשר לאחר חליטה [135], ויש מי שהתיר באופן כזה רק בתנאים הבאים: ההיתר מוגבל רק בבית חולים; רק כשיש משגיח מוסמך; דווקא בהסכמת רב העיר שהחולה מוכרח לכך ואינו יכול באופן אחר; ודווקא על ידי שני היתרים, דהיינו חליטה, וגם שיחתוך את הבשר לחתיכות קטנות, וירתיח כל חתיכה לחוד, באופן שיהא פחות מששים כנגד כל חתיכה וחתיכה [136]; וטוב שישתמשו לשם כך בכלים מיוחדים [137].

יש מי שכתב, שיצלה את הבשר כחצי צלייתו, ואחר כך יבשלו [138].

יש מי שכתב, שאם יכול החולה להסתפק בבשר עוף, יש להתיר לו לאוכלו לאחר בישול בלבד [139].

יש מי שכתבו [140], שחולה שאסור לו מלח רגיל [141], מותר למלוח הבשר במלח דיאטטי [142].

עבודה זרה - עכו"ם שבא לרפאות את ישראל, ואמר לו 'קח ממים אלו, או מאילן פלוני, שהם של אלילים' אסור; אבל אם אמר לו 'קח ממים אלו, או מאילן פלוני', ולא הזכיר לו שם אלילים, אף על פי שאין מאותם המים ואותו אילן מצויים אלא של אלילים מותר [143]; ויש אוסרים, אפילו באומר לו הבא עלים סתם, והביא לו מעצי אשרה [144].

כל דבר של עבודה זרה, אפילו אפר, ואפילו איסור מדרבנן, אסור לחולה, ואפילו חולה שיש בו סכנה [145].

אין איסור להתרפא ממרחצאות של עכו"ם, אם חושב היהודי שהם עוזרים לו מחמת הרכבם הכימי; אבל אם חושב החולה שהרפואה באה בגלל השפעת העבודה זרה - אסור [146].

סתם יינם - חולה שיש בו סכנה, אם אין יין כשר, והרופאים אומרים שצריך יין לרפואה, מותר גם סתם יינם; אבל להשיב את הלב, וכל שכן לתענוג - אסור [147].

לדעת רוב הפוסקים אסור לחולה שאין בו סכנה לשתות סתם יינם [148]; ויש הסבורים, שסתם יינם מותר לחולה שאין בו סכנה [149]. ויש שכתבו, שהמנהג להתיר סתם יינם לחולה שאין בו סכנה, כשאי אפשר להשיג יין כשר [150]. ומכל מקום כל שאין בו סכנה, אף בזמן הזה לא ישתה מסתם יינם [151]. ולעניין התרפאות מסתם יינם כדרך הנאתו, אבל ללא שתייתו, כגון לעשות ממנו מרחץ - יש אוסרים [152], ויש מתירים [153]. יש מי שהתיר לחולה חסר דם [=אנמיה] לשתות יין-ברזל, שהוא סתם יינם, אם הוא מר, ובתנאי שלוקח אותו בשפופרת, שאז יש תרי דרבנן - גם מר, וגם אינו כדרך הנאתן [154].

מוצרי חלב שונים של גוי - מותרים לחולה שאין בו סכנה [155].

יש מי שכתב, שחלב עכו"ם וגבינת עכו"ם מותרים לקטן, אפילו אם הגיע לגיל חינוך, וכן מותרים הם לנשים מעוברות ומניקות, בתנאי שאי אפשר להשיג גבינה כשרה, ובתנאי שלא מעורב בהם דבר איסור [156].

בישול עכו"ם - כל מאכל שעיקרו לרפואה, אין בו משום בישולי עכו"ם, שאינו בכלל אוכל או שלקות [157].

שמן דג העשוי מדגים טמאים - יש שהתירו שתייתו לחולה שאין בו סכנה [158]; יש שהתירו דווקא בתוך כמוסה [159]; יש שהתירו אם שותה פחות מרביעית ומפסיק בין שתיה לשתיה יותר מכדי אכילת פרס [160]; ויש שאסרו בכל מקרה [161].

חלב בהמה טמאה - יש מי שהתיר שתיית חלב בהמה טמאה לחולי קצרת הסימפונות, כי רופאי זמנו החשיבו זאת לתרופה בדוקה [162], אך נדחו דבריו, משום שעתה התברר שאין ממש בשתיית חלב בהמה טמאה כטיפול למחלת הקצרת [163].

חזיר - אסור לחולי שחפת להתרפא באכילת בשר חזיר, משום שידוע כיום שאין זו רפואה בדוקה כלל למחלה זו [164].

יש מי שהתיר לסוך את גרונו בשמן חזיר, אם יש לו כאבים בגרונו [165]. אכן, כיום ידוע שאין זו רפואה בדוקה כלל.

מרה מבהמה אסורה - יש מי שהתיר לחולה שאין בו סכנה לשתות מרה מבהמה, אפילו נבלה, טריפה וטמאה, אם לדעת הרופאים זו היא רפואתו [166]. אכן לא ברור לאיזה מחלה הכוונה, ומדוע יש צורך דווקא במרה מבהמה אסורה.

בהמה דקה - אף על פי שאסרו חכמים לגדל בהמה דקה בארץ ישראל [167], מכל מקום לצורך חולה, אפילו שאין בו סכנה, מותר לגדל בהמה דקה, וכגון שהחולה צריך חלב עז טרי יום-יום [168].

נזיר, שבאופן עקרוני אסור ביין [169], מותר לו לשתות יין לרפואה [170].

 

פרטי דינים ביחס לכשרות תרופות

כללי - בעיית הכשרות של תרופות קשורה במרכיבים השונים של התרופה, בין אם היא בצורת כדור, כמוסה (קפסולה), או תמיסה (סירופ). לרוב כמות המרכיבים קטנה ופחותה מששים, אך הפוסקים דנו מדיני 'אחשביה' [171] ומדיני 'דבר מעמיד' [172]. הבעיות קשורות בתוצרים מן החי שאינם מבעלי חיים כשרים, כגון תססים (אנזימים), גליצרין, ג'לטין, שומן סטיארט, שלאק (הפרשת חרקים) ועוד. וכן יכולות להיות שאלות הקשורות בתוצרים חקלאיים אסורים, כגון אלכוהול מיין של גוי, לקטוז מחלב עכו"ם, טבל, שביעית, וכיוצ"ב. בעיה מיוחדת היא חמץ בפסח.

תרופות שלא דרך הפה - אין כל איסור במתן תרופות המכילות מרכיבים אסורים, אם הן ניתנות בדרך של זריקה, פתילה, חוקן, תחבושת וכיו"ב, שכל אלו אינן דרך אכילה כלל [173]. על כן, למשל, אינסולין הניתן בזריקה, אף שיש שהוא מיוצר מחזיר, אין בו איסור.

תחליפים מותרים - תרופות הנלקחות דרך הפה, אשר מיוצרות ממרכיבים האסורים לאכילה, אם יש להם תחליפים שווי-ערך מבחינה רפואית, המיוצרים ללא מרכיבים אסורים, יש להעדיף את המוצרים המותרים. למשל, הורמון בלוטת התריס, יש שהוא מיוצר מחזיר, ויש שהוא מיוצר באופן סינטטי; תרופה נוזלית של אשלגן, יש שמוסיפים לה לצורך הטעם תמציות בשר שלא נשחט כהלכה, ויש נוזלי אשלגן שלא מכילים מרכיבי בשר כלל; תססים שונים שניתנים לצורך שיפור עיכול המזון, יש שהם מופקים מחזיר, ויש שהם עשויים מתחליף צמחי או סינטטי; ויטמין א', יש שהוא מיוצר מכבד של כרישים, יש שהוא מיוצר משמן דגים כשרים, ויש שהוא מיוצר באופן סינטטי; קבוצת ויטמין ב', יש שהם מיוצרים מכבד של בעלי חיים שאינם כשרים, ויש שהם מיוצרים מתחליפים צמחיים או סינטטיים [174].

דרכי היתר - בחולה שאין בו סכנה, כאשר אין תחליפים כשרים לתרופות נחוצות, יש דרכי היתר אחדים לנטילתן:

תרופות מאיסורי אכילה, שנפסלו לאכילת אדם, ובוודאי כשנפסלו לאכילת כלב, מותרות כל השנה, אף לחולה שאין בו סכנה [175]. ואמנם בדרך כלל תרופות שבזמננו, אין זו דרך אכילתן, כי טעמן מר. אמנם יש שמוסיפים חומרי מתיקה לשיפור הטעם, או שהן מצופות בסוכר, אך יש מי שכתב, שלאו כלום הוא, ועל פי רוב הן פסולות אפילו לאכילת כלב [176], ויש מי שנסתפק בכך [177].

תרופות שנמצאות בתוך כמוסה, אף על פי שנעשות מדברים אסורים, הרי הן נחשבות כפסולות לאכילת כלב, ודינן ככרכו בסיב, והרי הן מותרות [178].

תרופות המכילות מרכיבי איסור שעברו שינוי כימי, או שנתייבשו לגמרי, הרי הן מותרות גם לחולה שאין בו סכנה [179].

מוצרים שונים בתרופות - מצינו בין הפוסקים דיון על מוצרים מסויימים ומוגדרים שיש לגביהם שאלות של כשרות, הנוספים לתרופות, או שהתרופות מיוצרים עמהם:

הגליצרין - יכול שיבוא מן הצומח, ויכול שיבוא מנבלות. בדרך כלל משתמשים בו בתמיסות (סירופ) לצורך המתקה. מרכיב הגליצרין בתמיסות הוא לרוב יותר מששים (היינו יותר מ- 1.6% מתכולת התמיסה). תרופה שיש בה גליצרין, וספק אם הוא הופק מנבלות וטריפות - יש מי שאוסרים [180], ויש מי שמתירים [181]. גם לדעת האוסרים, אם לא ידוע בבירור שהגליצרין הופק מנבלות, יש מקום לערבב את הכמות של התמיסה הנדרשת לרפואה עם כמות העולה על ששים של מיץ טבעי, ובכך לבטל את האיסור [182].

ג'לטין - יש שהוא נעשה מצלולוזה סינטטית או מופק מצמחים; יש שהוא נעשה מעצמות שרופות וכתושות; ויש שהוא נעשה ממיני עור בעלי חיים שונים, ואף מחזיר או מדגים טמאים. כיום מיוצר הג'לטין בעיקר מעצמות בקר יבשות, מעורות חזירים, או משאריות של עורות מעובדים. לרוב תהליך ייצור הג'לטין מתחיל בעצמות יבשות כעץ, העוברות השרייה ארוכה בחומצת מלח, ולאחר מכן גם בסיד, ולאחר שטיפה ובישול נוצר הג'לטין, שמיובש ונטחן לאבקה. בעיקרו בא הג'לטין לעבות את המאכל ולהקשותו, ובתרופות הוא בא לייצב את הכמוסה העוטפת את התרופה.

ג'לטין העשוי באופן מלאכותי או מצמחים, הרי הוא כשר ללא פקפוק.

ג'לטין הנעשה מעצמות של נבלות וטריפות, לאחר שנתייבשו היטב, נפגם על ידי החומצות והסיד, וריכוזו הסופי במוצר הוא פחות מאחד מששים - יש מי שכתבו, שמעיקר הדין אין בו איסור [183]; יש מי שכתב, שאם לפני עירבובו במאכל אין הוא ראוי לאכילה, הרי זה מותר, ואין אומרים בזה שאין מבטלין איסור לכתחילה; אבל לרוב הוא עשוי כך, שהוא ראוי לאכילה לפני עירבובו במזון, ואז אין להקל [184]; ויש מי שכתב, שאם בתהליך הייצור המוצר נפסל מאכילת כלב, הרי לכל הדעות הוא מותר, ואם הוא נפסל רק לאכילת אדם, יהיה דינו תלוי במחלוקת הפוסקים [185]. לעומתם, יש האוסרים ג'לטין המיוצר מעצמות, ולדעתם כך היא דעת רוב מנין ורוב בנין של גדולי התורה [186].

ג'לטין הנעשה מעורות של בעלי חיים טמאים - יש מי שכתב, שהוא אסור, אף אם לא ראוי לאכילת כלב קודם עירבובו, בין שעבר עיבוד, ובין אם עשוי מעורות פשוטים ובלתי מעובדים [187]; ויש מי שכתב, שסתם ג'לטין העשוי מעורות של בהמות טמאות או דגים טמאים - אסור [188], אבל אם עיבדו את העורות למנעלים וכלים, הג'לטין העשוי מהם מותר [189].

יש מי שכתב, שמעיקר הדין אסור לבלוע תרופה העטופה בכמוסה שעשויה מג'לטין, ובפרט אם היא עשויה מג'לטין של עורות ולא של עצמות, אך מעשים בכל יום שבולעים תרופות בכמוסות, אפילו חולים שאין בהם סכנה [190]; יש הסבורים, שעדיף לפתוח את הכמוסה, להוציא את החומר הרפואי הפעיל, ולבלוע אותו ללא הכמוסה, ובתנאי שלדעת הרופא אין זה מפריע להשפעת התרופה; אך יש מי שכתבו, שמותר לבלוע כמוסות העשויות מג'לטין, ואין צורך לפתוח את הכמוסה כדי לבלוע רק את החומר הפעיל של התרופה, אפילו בחולה שאין בו סכנה [191]. יש מי שכתב, שאם יש אפשרות להשיג התרופה ללא ג'לטין, מצווה להדר אחריה. וכן אין להתיר למי שיש לו רק מיחוש בעלמא [192].

דם יבש - תרופות המיוצרות מתמצית יבשה של דם, מותרות לחולה שאין בו סכנה [193].

תרופות העשויות מדם אדם, או מדם בהמה טהורה, מותרות לחולה שאין בו סכנה; תרופות העשויות מדם בהמה טמאה - אסורות, אבל אם עירב בהן דבר מר, או שהתרופה נמצאת בכמוסה, הרי היא מותרת [194].

ערלה - מותר לחולה שאין בו סכנה לבלוע תרופה העשויה מספק ערלה, בפרט אם היא בצורת כמוסה [195].

יש מי שכתב, שאם ימצא איזה אילן, שאין פירותיו מאכל בריאים, ונוטעים אותו רק לצורך רפואה לחולים, אין איסור ערלה נוהג בו [196].

תרומות ומעשרות - תרופות מגידולי הארץ, שטעמן מר, פטורות מתרומות ומעשרות [197]. אולם אם לא נפסלו מאכילת אדם, חייבים לעשרן [198].

תרופות המיוצרות בחוץ-לארץ, ואפילו במצרים, ואשר עשויות מחומר צמחי, אין לחשוש בהן משום טבל, ומותרות ללא חשש [199].

שביעית - המוצרי שביעית נקבע הכלל, שכל שהוא מיוחד למאכל אדם, אין עושים ממנו רטיה, או תחבושת, או רפואות להקיא וכיוצא בו, שנאמר 'לכם לאכלה' [200], ולא לרפואה [201]. ועל כן למשל תירס של שביעית, אין לוקחים אותו להכנת טבליות של תרופה, כיוון שטבליות אלו אינן עומדות לשימוש כל אדם, והרי זה בגדר הפסד פירות שביעית [202].

החושש בשיניו לא יגמע בהן את החומץ של שביעית ויפלוט אותו, משום שמפסיד פירות שביעית, אבל מגמע את החומץ ובולעו; סך אדם שמן על גבי מתו, ובלבד שלא יטול בצמר גפן או במטלית ויתן על גבי מכתו; החושש בראשו, וכל מי שעלו בו חטטין, סך את השמן, ואין סך יין וחומץ, שהשמן דרכו לסיכה, אבל יין וחומץ אין דרכן לסיכה [203]. ובזמן הזה - יש הסבורים, שכיוון שאין רגילים לסוך שמן להנאה אלא לרפואה, לכן אסור לסוך בשמן של שביעית, כמו שאסור לסוך ביין ובחומץ של שביעית [204]; ויש הסבורים, שגם בזמן הזה מותר לסוך בשמן של שביעית [205].

אין קדושת שביעית חלה על מיני תרופות המופקות מצמחי מרפא [206].

כלאים - סמרטוט שנותנים עליו רטיה, או מלוגמא, או איספלנית וכיו"ב, אין בהם משום כלאים, ומותר להשתמש בהם כשהם שעטנז, אף על פי שבשרו נוגע בהם, שאין דרך חימום בכך [207].

תרופות ספציפיות - הפוסקים דנו על תרופות שונות, המורכבים ממוצרים שיש לגביהם שאלות כשרות:

ויטמין ד' מיוצר מכולסטרול שעבר מספר שינויים כימיים. את הכולסטרול לייצור הויטמין הזה מבודדים מחוט שדרה של צאן ובעיקר מלנולין, שהיא הפרשה שומנית מבלוטות שבעור הכבשים. החומר המופרש הזה נדבק לצמר הכבשים, וניתן להסירו באמצעות שטיפה. יש מי שכתב, שמותר לבלוע ויטמין זה, בין אם הוא מיוצר מהצמר בחיי הכבשים, ובין אם הוא מיוצר לאחר שנתנבלו [208].

ויטמינים שמכילים תמצית מכבד של בהמות כשרות, מותר לבלוע אותם לאחר חלב, ואפילו לאחר גבינה קשה, וכן מותר לאכול מאכלי חלב אחרי בליעת ויטמינים אלו [209].

סוכר-חלב - תרופות המכילות כמות קטנה של סוכר-חלב (לקטוז), אין כל איסור לבלוע אותן אחרי סעודה בשרית, ואין צורך להמתין כלל [210].

הורמון גדילה - ילדים שהם נמוכי-קומה, אשר סובלים מחסר בהורמון הגדילה, יש אפשרות לרפא אותם על ידי מתן ההורמון הזה בזריקה. מקור ההורמון הוא מבלוטות תת-המוח של אנשים מתים, ולמרות זאת יש מי שכתב, שמותר להשתמש בהורמון זה [211].

תרופות סגוליות - הפוסקים דנו במספר תרופות סגוליות, כאשר יש בהם שאלות כשרות:

אדמה שעל קבר-מותר להשתמש באדמה שעל גבי קבר למטרות רפואה [212].

דבר האסור בהנאה, שעשאו קיטור ועשן לרפואה סגולית - יש מי שכתב, שאסור להתרפא ממנו [213]; ויש הסבורים, שאין זה דרך הנאתו, ולכן מותר להשתמש בו לרפואה [214].

ישן על תרופות - אין לאכול אוכלים או לשתות משקים שהיו תחת המיטה בעת שישן עליהם, משום רוח רעה ששורה עליהם [215]. אבל אם ישן על תרופות, מותר לכתחילה להשתמש בהן [216].

תרופות הומיאופטיות - יש מי שכתב, שאין הן בבחינת רפואה בדוקה ומנוסה, והן אמונת הבל, ויכולים תרופות אלו להביא לידי התכחשות לסדר העולם שסידר הקב"ה, ולכן אסור להשתמש בהן [217]; יש מי שהסתפק אם להחשיב תרופות אלו כבדוקות, או שאסור להזניח את הרפואה המקובלת [218]; אך רוב פוסקי זמננו כתבו, שמותר להשתמש בהן, ואין השימוש בהן מנוגד לרצון ה'; ואם התברר על פי הניסיון שהן מועילות לרפאות מחלה, מותר להשתמש בהן גם כשיש חשש של תערובת מחלקי בעלי חיים האסורים באכילה, וגם כשיש חשש של סתם יינם בתערובת, ואפילו לחולה שאין בו סכנה [219]. בטעמי ההיתר: ברובם הדילול מוציא אותם מאיסור תורה, ויש בהם ששים כנגד האיסור, ומדין נותן טעם לפגם. ואם וודאי הוא שיש בהם סתם יינם, יש מי שהתירו רק בטעימה, ולא בבליעת התרופה [220].

 

מקורות והערות

 

[1] וכשר הדבר לפני המלך (אסתר ח ה); [2] ראה בהרחבה בגדריחצי שיעור ודיניו באנציקלופדיה תלמודית, כרךטז, ע' חצי שעור; [3] שבועות כב ב; [4] תוס' חולין קכ א; [5] פסחים כד ב; [6] מ"מ מאכלותאסורות ח טז, בדעת הרמב"ם. וראה באנציקלופדיהתלמודית, כרך ב, ע' אסורי הנאה; [7] שלטיהגבורים פסחים פ"ב; רמב"ן, בהשגות לסהמ"צ שורשב, לענין בשר בחלב. וענין גיד הנשה, אף שהוא אוכלשאינו ראוי, חידוש הוא שחידשה תורה לאוסרו (חולין צב ב); [8] מ"מ מאכלות אסורות ח טז; לח"ממאכלות אסורות י כב; משל"מ יסודי התורה ה ח, בדעת הרמב"ם; משל"מ שבועות ה ה, לדעת התוס' שבועות כג ב ד"ה דמוקי; פר"ח או"ח סי' תסו סק"א. וראה עוד בשו"ת כתב סופר חאו"ח סי' קיא; [9] תוס' שבועות כב בד"ה אהיתירא; תוס' שבועות כג ב ד"ה דמוקי; ר"ן, רשב"א וריטב"א קידושין סופ"ב. וראה שד"ח מערכתכ"ף כלל כב; [10] מרדכי פסחים פ"ב סי' תקמה, בשם הראבי"ה; ש"ך יו"ד סי' קנה סקי"ג וסקי"ד. וראהבשו"ת שאגת אריה סי' עד; אגלי טל סוף הפתיחה, אות ג. וראה באריכות בשד"ח מערכת כ"ף כלל כב, ובאנציקלופדיה תלמודית, כרך ב, ע' אסורי הנאה; [11] ראהבשערים המצויינים בהלכה, סי' קצב סקי"ב; [12]פסחים כד ב; רמב"ם מאכלות אסורות יד יא. ובתוס' ע"ז יב ב ד"ה אלא, ובתוס' שם מג ב ד"ה אמרוכתבו, שהוא-הדין לעבודה זרה. ולעניין קדשים, אםאסור אף שלא כדרך הנאה או לא - ראה תוס' סנהדרין פ א ד"ה בשור, ובמהרש"א שם; תוס' פסחיםכו א ד"ה שאני; שו"ת שאגת אריה סי' עז; שו"ת יביעאומר ח"ג חיו"ד סי' כא; [13] ראה שו"ת באהלה של תורה ח"א סי' כא; הרב ד. האבער, מסורה, יד, תשנ"ח, עמ' צ ואילך;[14] ע"ז סז ב; תורת הבית הארוך לרשב"א בית דשער א; רא"ש ע"ז פ"ב סי' לד. וראה בשו"ת נובי"קחיו"ד סי' כו; חות דעת יו"ד סי' קג סק"א; שו"תשאגת אריה סי' עה. ועניין שקצים ורמשים, חידשההתורה לאוסרם, אף שהם סרוחים ומאוסים - ראה פר"ח יו"ד סי' קג; פרמ"ג שם במשב"ז סק"א; [15]חוות דעת יו"ד סי' קג, בביאורים סק"א; [16]חינוך מ' תעב; בדק הבית להרא"ה בית ד שערא; פר"ח יו"ד סי' קג סק"א; שו"ת צמח צדקהחדשות, פסקי דינים יו"ד סי' קג; חזו"א יו"ד סי' סז. וכתב שם, שאיסורי הנאה שנסרחו, נראה שאסוריםבאכילה מדרבנן. וראה בחוו"ד יו"ד שם; [17] פריתואר יו"ד סי' קג; שו"ת נובי"ק חיו"ד סי' כו; שו"תשאגת אריה סי' עה; שו"ת הר צבי חיו"ד סי' צה. וראה בשד"ח מערכת בי"ת כלל כה; [18] טושו"עיו"ד קג ב; [19] ראה פרמ"ג שער התערובות פ"הופ"ו; מנחת כהן, שער התערובות ח"א פ"ט; שו"תכתב סופר חאו"ח סי' קיא סק"ב; שו"ת הר צבי חיו"דסי' צה; [20] שו"ת נובי"ק חיו"ד סי' כו; [21] חוליןקג ב, מחלוקת; רמב"ם מאכלות אסורות יד ג; שו"תכתב סופר חאו"ח סי' צו; אגלי טל, מלאכת טוחןסקס"ב (ב); שו"ת אחיעזר ח"ג סי' סא; שו"תמהרש"ם ח"א סי' קכג-קכד; שו"ת מחזה אברהם ח"אחאו"ח סי' קכט; איגרות הראי"ה ח"ג איג' תשפ, תשפד, תשצד; שו"ת הר צבי חיו"ד סי' צה; שו"תחלקת יעקב ח"ג סי' סח; [22] משל"מ מאכלות אסורות יד יב; מנ"ח מ' שיגסק"ב; [23] חכמת אדם פח ו. וראה עוד בדיני כרכובסיב בשו"ת אחיעזר ח"ג סי' לא, וחיו"ד סי' יא; שו"ת חזון נחום סי' יא; שו"ת אמרי יושר ח"א סי' כד; שו"ת מנחת יצחק ח"א סי' כד; [24] מרחשת ח"א סי' כ; שו"ת עין יצחק חאו"ח סי' כד; [25] פסחים כד ב-כה א; רמב"ם יסודיהתורה ה ו-ח; טושו"ע יו"ד קנה ג; [26] יומא פג א; רמב"ם מאכלות אסורות יד טז, וברדב"ז שם; רמב"ן, תורת האדם, שער הסכנה; טושו"ע יו"ד או"ח תריחט; [27] רמב"ם ורדב"ז, שם; [28] קרית ספר, מאכלות אסורות יד טז. וראה עודבשו"ת שואל ומשיב מהדו"ד ח"א סי' מב; חזוןיחזקאל יומא פ"ד; תורת היולדת פמ"ב הע' א; [29]אור שמח מאכלות אסורות יד טז. וראהבאנציקלופדיה תלמודית, כרך יג, ע' חולה הע' 312. אך ראה שו"ת ציץ אליעזר חי"ט סי' נג סק"ד, שפקפק בדין זה; [30]שו"ת בנין עולם חאו"ח סי' יט אות כז; [31] ש"ך יו"ד סי' קנז סק"ג; פת"ש יו"ד סי' קנה סק"ח; פרמ"ג או"ח סי' שכחבמש"ז סק"ז; [32] רשב"א, הובאו דבריו בב"י יו"ד סי' קכג, ד"הודברי רשב"ם; הרא"ה בבדק הבית ד' פ"ט; רמב"ןתורת האדם, עניין הסכנה, ושו"ת הרמב"ן סי' קכז; הר"ן פסחים רפ"ב, ד"ה וראיתי, וע"ז פ"ב, ד"ה דרךהנאתן, וראה חידושי הר"ן ע"ז כח א; רבנו ירוחםנתיב יח ח"ג; שו"ת הריב"ש סי' רנה; רמ"א יו"ד קנהג; ש"ך יו"ד סי' פא סקכ"א; שו"ת שאגת אריה סי' עה; חיי אדם סט טז, ובנשמתאדם, אות ג, שם; ערוה"ש תסו א, ושכח ז. וראה עודבשו"ת הרמ"א סי' קכד; שו"ת רעק"א סי' נה; פת"ש יו"ד סוסי' קנה; שד"ח מערכת אל"ף כלל רכב. ומה שכתב הט"ז יו"ד סי' פז סק"ה, בשם הרש"ל, שיש להתיר לחולה שאין בו סכנהחלב טמאה או בשר טמא, יש שפירשו כוונתו להניחעל גבי מכה, אבל לא לאכול ממנו - יסודי ישורוןח"ד עמ' רנו. יש לציין, כי דין זהאיננו כולל את איסורי האכילה בשבת, כגון בישוליעכו"ם כשאי אפשר על ידי יהודי, או מאכל שהואמוקצה - ראה רשב"א, שם; טושו"ע או"ח שכח יט, ובמ"ב שם סקנ"ח וסקס"ג. וראה בשו"ת רעק"א סי' ה; שמירת שבת כהלכתה מהדו' חדשה פל"ג ס"ו, והע' לז. אך בחיי אדם סט טז כתב לאסור אכילת מוקצהבשבת; [33] גליון מהרש"א, יו"ד שם. וראה בשו"ת הגרי"א הרצוג, חיו"ד ח"א סי' לה, שנטהלהתיר האכלת איסור לקטן; [34] חיד' הרשב"אקידושין נו ב; מרדכי ואגודה פסחים ריש פ"ב, בשםראבי"ה; ש"ך יו"ד סי' קנה סקי"ד. וראה עוד בשו"ת באהלה של תורה ח"א סי' כא; [35] שו"ת הרדב"זסי' אלף עו (ח"ד סי' ב); שו"ת בשמים ראש סי' רפ, ובכסא דהרסנא שם; שו"ת שואל ומשיב מהדו"ג ח"גסוסי' מא. וראה מה שהאריכו בשיטה זו בארעא דרבנןמערכת האל"ף אות כו; שד"ח מערכת כ"ף כלל כב, ומערכת חמץ ומצהכלל ג אות יב, ומערכת יין נסך, סימן ב; [36] פרמ"גאו"ח סי' שכח בא"א סקי"א; [37] אור שמח יסודי התורה ה ח; [38] שו"ת מנחת שלמה ח"א סי' יז; [39] פסחים כד ב; רמב"ם יסודי התורה ה ח, ובמשל"משם; רמב"ן תורת האדם, ענין הסכנה; טושו"ע יו"דקנה ג. וראה בערך השולחן או"ח סי' תריב אות ד; שו"ת כתב סופר חאו"ח סי' קיא; שו"ת מהר"ש ענגילח"ז סי' קפא; שד"ח מערכת כ"ף כלל כב ד"ה ואםלחולה. וראה עוד בשו"ת מהר"ש ענגיל ח"ח סי' יב; שו"ת ציץ אליעזר ח"ו סי' טז; [40] רמב"םוטושו"ע, שם; [41] ראה בגדרי כלל זה באנציקלופדיה תלמודית, כרך א, עמ' תעב ואילך; [42] חכמת אדם פח ד. וראה בדרכ"ת יו"ד סי' סז סק"י, בשם כמהאחרונים; ובשו"ת שרידי אש ח"ב סי' סג, שמותרלחולה שאין בו סכנה לאכול כבד חי; [43] שו"ת שאגת אריה סי' עד-עו. וראה בשד"ח שם; [44]שו"ת אחיעזר ח"ג סי' לא, וחיו"ד סי' יא סק"ה. וראה רבינו יונה, הובא ברא"ש ברכות פ"ו סי' לה, בעניין המוס"ק הנעשה מדם חיה, שבתר השתא אזלינן, אך ראה במג"א סי' רטז סק"ג, שהשאיר דין זה בצ"ע, וראה בשו"ת חת"ס חאו"ח סי' לט, מה שתירץ; ובשו"ת רדב"ז סי' תתקעט (ח"ג סי' תקמח), שמותרלחולה לאכול בשר המומייא, כיוון שהשתנתה צורתו; ובר"ן ע"ז לט א, לענין דבש גוים; חק יעקב או"ח סי' תסז סקט"ז, ומקור חיים שם סק"ח, ושו"ת חת"ס חיו"דסי' קיז, שכל דבר שנשתנה לדבר היתר - הותר; שו"ת חבלים בנעימים ח"ה סי' יז, בעניין הגליצרין, שמותר בגלל השינוי הכימי; שו"ת פרי השדה ח"ג סי' קלא, בעניין 'וויינשטיין'. וראה עוד בנידון בשו"ת שרידיאש ח"ב סי' נט; נפש חיה, או"ח סי' רטז, במג"א סק"ג; שערי משה לאאמו"ר ח"ב סי' כה אות ב. וראה בשו"תאבן יקרה ח"ב סי' קמ, שהכלל שהולכים בתר השתאהוא דווקא אם נשתנה לדבר טבעי אחר, אבל אם שינויהצורה בגלל הפעולה הכימית לא הביא לשינוי לדברטבעי אחר, לא אומרים כלל זה; [45]ש"ך יו"ד סי' קנה סקי"ט; [46] ביאור הגר"א יו"דסי' קנה סקכ"ב; [47] ש"ך יו"ד סי' קנה קי"ט; [48]שו"ת שאגת אריה סי' עה. וראה רא"ש ברכות פ"וסי' לה, טור או"ח סי' רטז, ושו"ת חת"ס חאו"ח סי' לט, שכתבו בשיטת הראב"ד והרז"ה, שהולכים בתרמעיקרא. וכן כתב בשו"ת מנחת יצחק ח"א סי' נב, וח"ה סי' ה. וראה עוד בעניין השינויים במאכלים - שו"ת הרדב"ז ח"ג סי' תעא; גינת וורדים כלל נא; שו"ת חת"ס חיו"ד סי' קיד ד"ה אמנם בחי', וחיו"ד סי' רנו, וח"ו סי' כב; מעדני מלך ברכות נג ב; דברי צביאו"ח סי' תסז סק"ד; שו"ת מהר"ם שיק חיו"ד סי' צה-צז; שו"ת מלמד להועיל חיו"ד סי' לד; שו"ת חזוןנחום סי' סא; חזו"א יו"ד סי' יב אות ז, וקדשים, מנחותסי' כג אות ח, ובכורות סי' טז אות יג; שו"ת ציץאליעזר ח"ה סי' יב, וח"ו סי' טז; שו"ת אור מציון ח"א חאו"ח סי' לד; אנציקלופדיה תלמודית, כרך כג, ע' יוצא מן הטמא (מן האיסור), עמ' שמד-ו; [49] שו"ת שבות יעקב ח"בסי' ע. וראה עוד ברמ"א יו"ד פז י, בעניין קיבהשנתייבשה כעץ. וראה עוד בשו"ת חשב האפוד סי' י, וסי' פה; נפש חיה, או"ח סי' רטז, במג"א סק"ג; שו"תמנחת יצחק ח"א סי' נב; [50]טושו"ע יו"ד פד יז, שמותר לאכול לרפואה שרץשרוף, דעפרא בעלמא הוא, וראה בדרכ"ת שםסקקצ"ה; רמ"א יו"ד קנה ג, על פי תמורה לד א. וראה מרדכי פ"ב דפסחים; שו"ת הריב"ש סי' רסה; ש"ך יו"ד סי' קנה סקי"ט; חזו"א יו"ד סי' סז; שו"תציץ אליעזר ח"ו סי' טז, וחי"א סי' נט; [51] תורתחיים חולין קכ א; [52] שו"ת נובי"ק חיו"ד סי' לה; שו"ת חלקת יואב חיו"ד סי' ט. וראה רש"י שבת עג א ד"ה ואביי, שכתב שבליעהאיננה אכילה, ומאידך ראה רש"י יומא פא א ד"ה ראשון, שכתב שאף בליעה היא דרך אכילה, עיי"ש; [53] שו"ת מנחת שלמה סי' יז. וראה בשמירת שבת כהלכתה, פ"מספ"ה, שכתב בפשיטות שמותר לחולה שאין בו סכנהלבלוע תרופות העשויות מחומר אסור; [54] שו"ת באהלה של תורה ח"א סי' כא; [55] ויקראיא מג. שבת צ ב; רמ"א יו"ד יג א; רמב"ם מאכלותאסורות יז כט; טושו"ע יו"ד קטז ו. וראה עודבאנציקלופדיה תלמודית, כרך ג, ע' בל תשקצו; [56]פר"ח יו"ד רסי' פא; פרמ"ג שם; שו"ת שרידי אשח"ב סי' נט; [57] פני יהושע פסחים דכ"ה; שו"תחת"ס חאו"ח סי' קכא, וחיו"ד סי' עג; שו"ת מהר"םשיק חאו"ח סי' רמא; [58] משל"מ יסודי התורה ה ח ד"ה ודעשעדין; שו"ת כתב סופר חאו"ח סוסי' קיא; פרי חדשאו"ח סי' תסו סק"א; מנ"ח מ' שיג סק"ה; מנחתקנאות בקונט' מנחת פתים דס"ה ע"ד; ערך השולחןאו"ח תסו; שד"ח מערכת חי"ת כלל יז ד"ה ובאות, ומערכת יום הכיפורים כלל ג אות יג. וראה בשו"תיביע אומר ח"ב חיו"ד סי' יב; [59] שו"ת האלף לךשלמה חיו"ד סי' רב. וכתב שם, שעל כל פנים אפשרלצרף סברא זו כסניף; שו"ת מהר"ש ענגיל ח"ז סי' קפא; ס' חיים מדבר או"ח סי' תסו ד"ה עוד, בשם ס' מקראי קודש. וראה בחיים מדבר שם, שדחה דבריו. וראה עוד בס' החינוך מ' שיג, ובמנ"ח שם סק"ה; [60]שו"ת חות יאיר סי' טו; [61] שו"ת הרדב"ז סי' עח; שו"ת הריב"ש סי' רפז; [62] שו"ת מחזהאברהם חאו"ח ח"א סי' סז; [63] ב"י או"ח סי' תריב; שו"ת מהר"ש ענגיל ח"ז סי' קפא; שו"ת הרצבי חיו"ד סי' צז; [64] קנאת סופרים דל"ב ע"ב; [65]שו"ת האלף לך שלמה חיו"ד סי' רב; שו"תמהר"ש ענגיל ח"ח סי' יב. וראה בשו"ת ציץ אליעזרח"ו סי' טז. וראה עוד בדרכ"ת יו"ד סי' קנה סקי"ח; [66] שו"ת יביע אומר ח"ב חיו"ד סי' יב; [67] מנחתפתים, סי' תריח, על פי רמב"ם מאכלות אסורות דטז; [68]פיהמ"ש לרמב"ם יומא פג א; או"ה סי' נטסקל"ה; הגה' מיימוניות מאכלות אסורות פי"ד אותב; רמ"א יו"ד קנה ג; ט"ז יו"ד סי' פד סקכ"ד, בשםהרש"ל; מג"א או"ח סי' שכח סק"א; חכמת אדם פחז. וראה עוד בשו"ת הרדב"ז לשונות הרמב"ם סי' אלףתלו (סג); שיח יצחק יומא פג א; שו"ת שואל ומשיבמהדו"ד ח"ג סי' פו. וראה בשו"ת משפטי עוזיאל, מהדו"ת חיו"ד ח"א סי' כ, שרפואה המקובלת על פיהשמועה, או אפילו מפי ניסיון, אין מתרפאים בהאלא בדבר המותר, ואין בזה משום דרכי האמורים, אבל לא בדבר שהוא אסור מן התורה, או אפילומדרבנן. וראה בפמ"ג או"ח סי' שכח בא"א סק"א; דרכ"ת יו"ד סי' פד סק"ל; שו"ת נהרי אפרסמון חיו"דסי' קמג; שו"ת יד הלוי חיו"ד סי' סב - שדנו בשאלה למה לא נתיר בפיקוח נפש מספק, גםברפואה שאיננה בדוקה. ויש שכתבו, שרפואהסגולית אין לה אפילו דין של ספק רפואה; [69] הרשב"א ח"א סי' תיג, וח"ד סי' רמה; תוספתיום הכפורים, יומא פג א; שו"ת שמש צדקה חיו"דסי' כט; שו"ת אדמת קודש חיו"ד ח"א סי' ו; ברכ"ייו"ד סי' קנה, ואו"ח סי' שא; ביאור הגר"א יו"ד סי' שעט סקי"ג; שו"ת חת"ס חיו"ד סי' שלט; פתחהדביר או"ח סי' שכח סק"ב; שו"ת יד הלוי, חיו"דסי' סב. וראה באנציקלופדיה תלמודית, כרך יג, ע' חולה הע' 361; [70] שו"ת צמח צדק החדשחאו"ח סי' לח; [71] זר זהב על או"ה, שם; [72] רמ"א יו"ד קנה ג; חיי אדם כלל סט, בנשמתאדם סק"ג ד"ה מה ששאל; קיצושו"ע קצב ה. וראהבאנציקלופדיה תלמודית, כרך יג, ע' חולה הע' 638. וראה עוד בשו"ת תשורת ש"י, מהדו"ת סי' עג; תורת היולדת פמ"ב הע' א; [73]ביאור הגר"א שם סקכ"ד; [74] שו"ת שמשצדקה חיו"ד סי' כח; שו"ת משפטי עוזיאל, מהדו"תחיו"ד ח"א סי' כ, על פי שו"ת הרשב"א ח"ג סי' ריד; [75]שו"ת דברי מלכיאל ח"א סי' כח, וח"ד סי' טו; שו"ת שרידי אש ח"ב סי' קא. וראה בתורת היולדתפמ"ב ס"ב, והע' ג; [76] שו"ת משנת שכיר סי' נב; [77] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמתאברהם חחו"מ סי' שמ סוסק"א. וראה בשו"ת מנחתשלמה סי' ז; [78] טושו"ע או"ח תרכט יא; ערוה"ש שם כג; [79]טושו"ע יו"ד רצו ג,יד; [80] טושו"ע יו"ד סא ו; [81]שו"ת חת"ס חאו"ח סי' פג; שו"ת מהר"ם שיקחאו"ח סי' קסג; העמק דבר דברים ו י, ובהרחב דברשם; [82] רמ"א יו"ד פא ז; [83] ש"ך שם סקכ"ה; [84] ראה הר"ן בדרשותיו, דרוש האחד-עשר כותב, שכמו שמאכל המזיק, כשיאכלהו האוכל על דעתשמועיל לו, הנה מחשבתו תפעל באוכל ההוא, ויסור ממנו היזקו, כך הדבר אם הכריעו הסנהדריןלהתיר דבר האסור, לא יוליד דבר זה רע כלל, אףעל פי שאילו אכל אותו דבר באיסור, ללא פסקהסנהדרין, היה מוליד בו רוע. ולכאורה משמע, שאם אוכל דבר איסור בהיתר, כגון שהוא חולהומותר לו, אין בזה חשש שיטמטם הלב וי"ל. וכןראה בתפארת ישראל למהר"ל פ"ח, שקדלי חזיריםשהותרו לישראל בכניסתם לארץ, לא גרמולטימטום, והוא הדין לחולה שיש בו סכנה, הזקוקלאכול מאכלות אסורות, שאין בזה טימטום, כימצווה קעביד; ולעומת זאת, ראה במשך חכמהדברים ו יא, שגם בכניסתם לארץ היה להם להיזהרמחשש טימטום הלב. וראה באריכות בתורת היולדתפמ"ב הע' ב; [85]שמירת שבת כהלכתה לג ו, על פי מ"ב סי' שכח סקנ"ח. וראה בשו"ת רעק"א סי' ה, ובשעריםהמצויינים בהלכה סי' צא סק"ט. וראה בשש"כ שםהע' לז, בשיטות האחרונים בנידון; [86] בדק הבית לרא"ה בית ג שער ז, ומשמרת הביתלרשב"א שם; מאירי ע"ז לח ב; ר"ן ע"ז פ"ב, ושו"תהר"ן סי' ה; רבנו ירוחם, נתיב יב ח"ט; שו"ע או"חשכח יט. וראה באור שמח יסודי התורה ה ח; [87]משמרת הבית, שם; [88] ב"י יו"ד סי' קיג, בשם הרא"ה; נקוה"כ יו"ד שםעל הט"ז סקט"ו, בשם הר"ן; רמ"א יו"ד קיג טז. וראהשו"ת זכרון יהודה סי' יג; [89] ט"ז יו"ד סי' קיגסקט"ו, ובשם הרשב"א; פרמ"ג או"ח סי' שכח בא"אסקי"א; מ"ב סי' שכח סקס"ג. ולעומת זאת, ראהבמ"ב סי' שיח סקי"ד שכתב להתיר. וכן סתירה דומהבדעת ערוה"ש או"ח שיח יב, לעומת שכח כח. וראהבשמירת שבת כהלכתה פל"ח סע' יא, ובהע' מד שם; [90] חכמת אדם סו יב; קיצושו"עלח ט; [91] ראה בשו"ת שואל ומשיב מהדו"ת ח"ג סי' טו. וכן כתב במ"ב סי' שכח סק"ג, שהסומךלהתיר לא הפסיד; [92] שמירת שבת כהלכתה פ"מ סי"ז, על פי טושו"ע או"ח שכח יד, ומ"ב שם סקל"ט; [93] הגרש"זאויערבאך, הובאו דבריו בשמירת שבת כהלכתה, שם, הע' מח; [94] תורת היולדת פ"ז, ס"ג. וראהשם בהע' ה, שאם בית החולים הקרוב לא כשר, ויאכילוה נבלות וטריפות, תלוי במחלוקת הראשונים, אם להעדיף תוספת חילול שבת ונסיעה רחוקה, אואכילת איסור ומיעוט בחילול שבת. וראה עוד בקריינא דאיגרתא, עמ' קח; תורתהיולדת פ"מ; שו"ת שבט הלוי ח"ח סי' פח אות ג; [95] שו"ת חת"ס חאו"ח סי' פג; שו"תמהר"ם שיק חאו"ח סי' קסג; שו"ת יד הלוי חאו"ח סי' סה; [96] שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' נט. אמנם ראה בשו"ת אגרות משה חאו"חח"ב סי' פח, ולכאורה יש סתירה בדבריו, וי"ל. וראה בנשמת אברהם, ח"ה חיו"ד סי' קנה סק"א; [97]שו"ת יד הלוי חאו"ח סי' סה. וראה שם, שנשארבספק אם מותרת הכנסתו לצמיתות; [98] שו"ת מלמד להועיל ח"ב סי' לא; [99] שו"ת בית יצחק, חאבהע"ז סי' לט; שו"ת מלמד להועיל ח"ב סי' לא; הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חיו"ד סי' פא סק"ב, שפשוט שלא נתכווין החת"ס להחמיר גם במי שהוא שוטה ממש, ויש ספק שאולי יתרפא על ידי הטיפול, אלא מדובר רק במפגר ולא בשוטה גמור, וכן המהר"ם שיק מדבר בסומא, שרוצים ללמדו אומנות שלא יהיה למשא על הציבור, אבל לא כשיש ספק של רפואה; הגרי"ש אלישיב, הובאו דבריו בנשמת אברהם, ח"ה חיו"ד סי' פא סק"ג, והיינו דווקא מי שהוא שוטה גמור, ולא צפוי שיגיע לדעה מינימלית, כגון שידע משמעות של כסף ושמירתו; שו"ת ציץ אליעזר, חי"ד סי' סט; [100] שו"ת אגרות משה, חאו"ח ח"ב סי' פח. וראה מה שכתב על דבריו בשו"ת ציץ אליעזר, שם. וראה לעיל על הסתירה מתשובתו בחיו"ד ח"ב סי' נט; [101] שו"ת ציץ אליעזר, שם; [102] חזו"א, קובץ אגרות ח"א איגרת קמד. בענייני כשרות מוסדית בבית חולים - ראה מאמרו של הרב ל.י. הלפרין, אסיא, ב, תשמ"א, עמ' 163 ואילך; [103] שו"ע יו"ד פט א. וראה במאירי, חולין קד ב; פרמ"ג שם בשפ"ד סק"ח; ערוה"ש יו"ד פט ז; שו"ת באר משה, ח"ד סי' כד. ואם צריך להמתין שש שעות מלאות, או די ביותר מחמש שעות - ראה שו"ת יביע אומר, ח"א חיו"ד סי' ד אות יג; [104] ראה או"ה כלל מ סי' ד; רמ"א יו"ד שם; ביאור הגר"א שם סק"ו; [105] יבין דעת להגאון מקוטנא, יו"ד סי' פט סק"א; זבחי צדק יו"ד סי' פט סקי"א; בן איש חי, שנה ב, פר' שלח סקי"א; חכמת אדם מ יג; שפת אמת, באוצר מכתבים ומאמרים (תשמ"ו), מכתב יח, עמ' סב; ערוה"ש יו"ד פט ז; דרכ"ת יו"ד סי' פט סקט"ו-ט"ז; שו"ת שואל ונשאל, חיו"ד סי' נח; כף החיים יו"ד סי' פט סקכ"א; שו"ת יחוה דעת ח"ג סי' נח; שו"ת שבט הלוי, ח"ב סי' לב; [106] דרכ"ת יו"ד סי' פט סקט"ו; [107] מ"ב סי' קעג סק"ד; [108] ס' איסור והיתר להגר"ע יוסף, עמ' קכג; [109] מ"ב סי' תקפא סקי"ט ובשעה"צ שם סקל"ג; [110] פת"ש יו"ד סי' ריד סק"א, בשם הדגמ"ר; שו"ת יביע אומר, ח"ב חיו"ד סי' ל אות ו. וראה עוד בנשמת אברהם חיו"ד סי' פט סק"א; [111] שו"ת שבט הלוי, ח"ב סי' לב; [112] ראה רמ"א יו"ד פט ג; ברכ"י בשיורי ברכה שם סק"ל; זבחי צדק שם סקל"ב; [113] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חיו"ד סי' פט סק"ג; [114] הרב ח.י. אייזנבך, הלכה ורפואה, ד, תשמ"ה, עמ' רו ואילך; [115] יש"ש חולין פ"ח סי' קב; ש"ך יו"ד סי' פז סק"ז. אף שאסרו למבוגר לאכול בשר שנפל בו חלב אשה משום מראית עין - שו"ת רשב"א ח"ג סי' רנז; טושו"ע יו"ד פז ד. וראה סיכום השונות בנידון של הרב אייזנבך, שם. וראה בס' הרפואה והיהדות, עמ' 111, הע' 153, על אמונת הקדמונים בערכו הרפואי של חלב אשה; [116] רמב"ם, מאכלות אסורות ט כו; שו"ע יו"ד פט ב; [117] רמ"א שם; [118] ראה בשיורי ברכה, יו"ד סי' פט אות יג. וראה באריכות בשיטות השונות בשו"ת יחוה דעת, ח"ג סי' נח; [119] יחוה דעת, שם; [120] דרכ"ת יו"ד סי' פט סקי"א; שו"ת מהרש"ם ח"א סי' קצז; שו"ת מי באר סי' כד; שו"ת שאילת שלום מהדו"ת סי' קסח; שו"ת צור יעקב סי' קפח; כף החיים יו"ד סי' פט סקכ"ב; שו"ת מי יהודה חיו"ד סי' לג; שו"ת יביע אומר ח"ג חאו"ח סי' כד; הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חיו"ד סי' פט סק"ב; שו"ת ציץ אליעזר ח"ט סי' כה. וראה בחק לישראל ח"ד אות לו, בשם הרבה תשובות, שאין להחמיר. וראה עוד במאמרו של הרב יועזר אריאל, אסיא, חוב' נט-ס, תשנ"ז, עמ' 116 ואילך. לרשימה זו יש להוסיף את כל המתירים בפסח, שבוודאי מתירים בבשר בחלב; [121] הגרש"ז אויערבאך, בנשמת אברהם שם; [122] דרכ"ת שם; שו"ת ציץ אליעזר ח"ט סי' כה. וראה בחוק לישראל, ח"ב דמ"ד, שהעיד על הצמח צדק מלובביטש, שעשה לעצמו שיניים תותבות נפרדות לבשר ולחלב; [123] שו"ת זקן אהרן ח"ב סי' נא; [124] דרכ"ת יו"ד סי' פט סקי"א; [125] שו"ת אחיעזר ח"ג סי' סא; שו"ת ציץ אליעזר חי"ד סי' ע; אאמו"ר הגר"מ שטינברג, אסיא, ב, תשמ"א, עמ' 260 ואילך, ובספרו שערי משה ח"ב סי' סא. ובשו"ת לבושי מרדכי ח"א סי' לב השאיר דין זה בצ"ע; [126] חולין קיג א; רמב"ם מאכלות אסורות ו י; [127] רמ"א יו"ד סט ו; [128] ראה במחבר וברמ"א שם; [129] ראה ש"ך יו"ד סי' סט סקכ"ה; פר"ח שם סקכ"ו; דרכ"ת שם סקק"ט; חכמת אדם ל ט; מ"ב סי' תנט סקט"ו, ובביאוה"ל שם ד"ה הוי; חזו"א או"ח סי' קכג ס"א; שמירת שבת כהלכתה פ"מ ספ"ז. וראה בשו"ת חת"ס חאו"ח סי' פ, וחאבהע"ז ח"א סי' סג, שמהלך מיל הוא כ"ד דקות, בעוד שבח"ו סי' טז, ובהגה' או"ח סי' פט על מג"א סק"ב כתב, שהוא י"ח דקות; [130] חזו"א שם; שו"ת ציץ אליעזר חי"ב סי' נב אות ו, וחי"ג סי' לה אות ב; [131] שו"ת אבני נזר חאו"ח סי' תקלב, וכתב שם, שכן נהג בעל החוות דעת; עיקרי הד"ט או"ח סי' יד אות לו. ושניהם על פי שו"ת הלכות קטנות ח"א סי' ריח, שמותר 'למלוח' קרבנות בסוכר. וראה בשו"ת מעשה אברהם חיו"ד סי' ל, שלכן מותר לטבול לחם לאחר ברכת המוציא גם בסוכר ובדבש. אך ראה בשו"ת שלמת חיים ח"א סי' לט, שהגרי"ח זוננפלד נהג לטבול הפרוסה בר"ה גם בדבש וגם במלח; [132] שו"ת דברי חיים חיו"ד ח"א סי' כה; דעת תורה יו"ד סי' סט אות שכח; ערוגת הבושם יו"ד סי' סט סקי"ז; יד יהודה, יו"ד סי' סט סקצ"ז; שו"ת מהר"ש ענגיל ח"ג סי' קכא סק"ב; רוח חיים יו"ד סי' סט סק"ה; יפה ללב ח"ג חיו"ד סי' סט סק"א; שו"ת רב פעלים ח"ב חיו"ד סי' ד, ובבן איש חי, שנה ב, פר' טהרות סכ"ב; שו"ת חסד לאברהם (תאומים) חיו"ד סי' לב; דרכ"ת יו"ד סי' סט סקשכ"ח; כף החיים יו"ד סי' סט סקשכ"ב; שו"ת טוטו"ד מהדו"ק סי' קיא; שו"ת כתב סופר חיו"ד סי' לז; שו"ת שואל ומשיב מהדו"ק ח"א סי' קמב-קמג; שו"ת הר צבי חיו"ד סי' סו; שו"ת קול מבשר ח"ב סי' טו; שו"ת יביע אומר ח"ד חיו"ד סי' ב; שו"ת ציץ אליעזר ח"ט סי' לה, וחי"א סי' עז, וחי"ב סי' נב אות ו; שו"ת שבט הלוי ח"א סי' תקלב, וח"ב סי' כד, וסי' כו. ולעניין מליחה בחומר הנקרא 'האלוין' (אינני יודע מה הוא), אף אותו אסרו - ראה שו"ת טוטו"ד מהדו"ק סי' קמא; שו"ת דברי חיים ח"א חיו"ד סי' כח; שו"ת אמרי אש חיו"ד סי' כח; שו"ת שואל ומשיב מהדו"ק ח"א סי' קמב. וראה עוד בסוגי מלח אחרים בשו"ת מנחת יצחק ח"ב סי' נד, ושם, ליקוטי תשובות, סי' נז; [133] ערוגת הבושם יו"ד סי' סט סקי"ז; שו"ת רב פעלים ח"ב חיו"ד סי' ד; שו"ת קול מבשר ח"ב סי' טו; [134] שו"ת יביע אומר ח"ד חיו"ד סי' ג; [135] שו"ת ישועת משה סי' מז; שו"ת אור מציון סי' ט, ושם גם בשם הגרא"י אונטרמן; שו"ת שבט הלוי ח"ב סי' כו; ס' איסור והיתר להגר"ע יוסף, עמ' יא-יג; שמירת שבת כהלכתה פ"מ ספ"ז; שו"ת ציץ אליעזר חי"ב סי' נב. וראה בגדרי החליטה באנציקלופדיה תלמודית, כרך טו, ע' חליטה; [136] שו"ת מנחת יצחק ח"ט סי' עג, על פי יו"ד סט יא במחבר וברמ"א, ובכנסת הגדולה יו"ד סי' סט אות שד, ובמחזיק ברכה שם אות נא. וראה גם בשו"ת זקן אהרן ח"א סי' מא; [137] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בשמירת שבת כהלכתה פ"מ ספ"ז הע' רא; [138] שו"ת שאלי ציון, מהדו"ת ח"א חאו"ח סי' ג, והוא על פי טושו"ע יו"ד סט כא, וש"ך שם סי' עו סקי"ד. והביא שם, שכן פסק הגרצ"פ פרנק; [139] שו"ת משברי ים לאאמו"ר סי' צט; [140] הרב י.א. ליעבעס, נועם, י, תשכ"ז, עמ' קפ ואילך; שם, טז, תשל"ג, קונטרס הרפואה, עמ' נ; שמירת שבת כהלכתה פ"מ ספ"ז; נועם, ח, עמ' רפ, בשם שו"ת ארץ טובה, והוסיף שנכון להשליך הבשר אחר המליחה לתוך קדירת מים רותחים, ויהיה ניתר הבשר גם מטעם חליטה; שו"ת פרח שושנה סי' קיז. אך בשו"ת תירוש ויצהר סי' ריח כתב לאסור. וראה עוד בשאילת ישורון ח"א סי' יג, שאסר מלח מזוקק, אך לא בירר היטב לאיזה סוג מלח כוונתו, עיי"ש; [141] היינו כלוריד הנתרן; [142] היינו מלח שהנתרן ו/או הכלור הוחלפו בו ביסודות אחרים, כגון אמוניום כלוריד, כלוריד הסידן, כלוריד האשלגן, יודיד האשלגן. ראה על מלחים אלו וכושר ספיגתם בס' מזון כשר מן החי, עמ' 434. וראה באריכות בשו"ת פאת שדך סי' עט, בעניין מלח מלאכותי, שיש בו חשש של תערובת חומרים אורגניים מן החי, עיי"ש; [143] טושו"ע יו"ד קנה ב, על פי תוס' ע"ז כז ב ד"ה שאני; חכמת אדם פח א. וראה בש"ך שם סקי"א, ובאוצה"פ סוף כרך ט, בהערות הגרא"י אונטרמן, סק"ב, שכן היא הסכמת הפוסקים; [144] טושו"ע שם, על פי ר"ן ע"ז כז ב; [145] חזו"א יו"ד סוסי' סז; [146] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חיו"ד סי' קנה סק"ד; [147] ש"ך יו"ד סי' קנה סק"י; חיי אדם כלל סט בנשמת אדם סק"ג. וראה בשו"ת הריב"ש סי' רנה, שנטה לאסור אפילו במקום סכנה, אמנם משמע שחזר בו. וראה על דבריו בשו"ת הרמ"א סי' קכד; חכמת אדם פח ב; שד"ח מערכת יי"נ סי' ב; אנציקלופדיה תלמודית, כרך כד, ע' יין של גויים, עמ' שמ, הע' 84. ואמנם דעת כל הראשונים שסתם יינם מותר במקום סכנה - ראה סיכום דעותיהם באנציקלופדיה תלמודית שם הע' 80; [148] שו"ת הריב"ש סי' רנה; רמ"א יו"ד קנה ג; מג"א סי' שכח סק"ט; שו"ת עמק המלך סי' עט, הובא בדרכ"ת יו"ד סי' קנה סקכ"ג; חיי אדם כלל סט בנשמת אדם סק"ג; שו"ת מחזה אברהם חאו"ח ח"א סי' סז; [149] שו"ת בשמים ראש סי' רפ, וראה בכסא דהרסנא שם; שו"ת הרמ"א סי' קכד. וכבר האריכו האחרונים בעניין תשובה זו של הרמ"א, שבכמה דפוסים נשמטה תשובה זו, והסתירה ממנה לדברי הרמ"א יו"ד קנה ג - ראה נתיב חיים או"ח סי' שכח; שו"ת השיב משה חיו"ד סי' לא; שו"ת מראה יחזקאל סי' קנט; חיי אדם כלל סט בנשמת אדם סק"ג; חכמת אדם פח ג; דרכ"ת יו"ד סי' קנה סקכ"ג; מחצית השקל או"ח סי' שכח סק"ט; עיקרי הד"ט יו"ד סי' טו אות ט; אורחות חיים, או"ח סי' שכח סקט"ו; דעת תורה או"ח סי' שכח סוסע' יד; שו"ת מהרש"ם, ח"ד סי' קלז; שד"ח, מערכת יי"נ סי' ב; שו"ת מנחת יצחק ח"ח סי' סח; שו"ת וישב משה ח"א סי' כח אות י; שו"ת ציץ אליעזר חי"א סי' ס. וראה עוד בעניין תשובות הרמ"א בס' מנהגי ישראל, ח"ב פ"ב הע' 26 (בעמ' נח); [150] שו"ת השיב משה, חיו"ד סי' לא; שד"ח שם, בשם הרב יוסף זכריה שטרן; שו"ת זרע אמת ח"ב סי' מט; [151] רמ"א יו"ד שם. וראה עוד בשו"ת שמש צדקה חיו"ד סי' כח; שד"ח שם; דרכ"ת יו"ד סי' קנה סקכ"ג; [152] שו"ע יו"ד קכג ב; הרשב"א, הובאו דבריו בביאור הגר"א יו"ד סי' קנה סקי"ז; [153] או"ה כלל לט אות לא; רמ"א יו"ד קנה ג; שו"ת רמ"א סי' קכד; חכמת אדם פח ה; נשמת אדם כלל סט תשובה ב. כמו כן מתיר הרמ"א קניית יין רימונים רפואי מסוחר לא-יהודי - יו"ד קיד ה. אמנם לגבי בריא, גם לדעת האו"ה והרמ"א יש איסור, שכן סיכה היא משום שתיה - ש"ך יו"ד סי' קנה סקי"ז; [154] שו"ת מהרש"ם ח"ד סי' קלז, וח"ה סי' י, ובמפתחות שם; [155] שו"ת מלמד להועיל חיו"ד סי' לג; [156] שו"ת הגרי"א הרצוג חיו"ד ח"א סי' לה. וראה בשו"ת בשמים ראש סי' רפ, שהתיר גבינות של עכו"ם לחולה שאין בו סכנה. בעניין עצם האיסור של חלב עכו"ם - ראה באנציקלופדיה תלמודית, כרך טו, ע' חלב של גוי. וראה בשו"ת אגרות משה חיו"ד ח"א סי' מז-מט, שבמקום שיש פיקוח ממשלתי על חלב הנמכר, שלא יערבו בו חלב בהמה טמאה, וצפויים לעונש על כך, יש להקל בחלב עכו"ם אפילו לבריא. וראה עוד בחזו"א יו"ד סי' מא אות ד. ולעומת זאת ראה בשו"ת מנחת יצחק ח"א סי' קלח, וח"ב סי' כא, וח"ג סי' ד אות י, וח"י סי' לא אות טו, שיש להיזהר מאד בחלב עכו"ם אפילו בזמן הזה, ואפילו לקטנים. ולעניין אבקת חלב של גוי, אם דינה כחלב או גבינה של גוי או שאין היא בכלל הגזרה כלל - ראה שו"ת הר צבי חיו"ד סי' קג; חזו"א, הל' מאכלי עכו"ם סי' מא סק"ד; [157] ריטב"א ע"ז לח א; [158] שו"ת דבר משה ח"א סי' ח; שו"ת כתב סופר, חאו"ח סי' קיא; שו"ת דברי חיים ח"ב חיו"ד סי' נב; שו"ת מהר"ש ענגיל, ח"ז סי' קפא, וח"ח סי' יב; שו"ת יביע אומר, ח"ב חיו"ד סי' יב. וראה שו"ת מנחת יצחק ח"ד סי' קיב סק"ו; [159] שו"ת מהרי"א הלוי, ח"א סי' נב; [160] שו"ת האלף לך שלמה, חיו"ד סי' רב; [161] שו"ת שאגת אריה סי' עה; דרכ"ת יו"ד סי' קנה סקכ"ה. וראה עוד שו"ת ציץ אליעזר, ח"ו סי' טז; [162] שו"ת הלכות קטנות ח"א סי' קצ; [163] שו"ת משפטי עוזיאל מהדו"ת חיו"ד ח"א סי' כ; [164] שו"ת משפטי עוזיאל, שם; [165] חזה התנופה (מצורף לשו"ת חיים שאל), אות ס; [166] עיקרי הד"ט חיו"ד, סי' טו ס"ה; אוצר המכתבים (משאש) ח"א סי' שעב; [167] ב"ק עט ב; רמב"ם נזקי ממון ה ב; טושו"ע חו"מ תט א; [168] שו"ת יביע אומר, ח"ד חחו"מ סי' ו; [169] במדבר ו ג; רמב"ם נזירות ה ב; [170] ספרי במדבר שם; [171] ראה בגדרי כלל זה באנציקלופדיה תלמודית, כרך א, עמ' תעב ואילך; [172] ראה בגדרי כלל זה באנציקלופדיה תלמודית, כרך ו, עמ' תקס ואילך; [173] שו"ת שרידי אש ח"ב סי' נט; [174] ראה בשו"ת ציץ אליעזר ח"ו סי' טז; [175] ראה לעיל. וראה בשו"ת משנה הלכות ח"י סי' קי וסי' קיב; [176] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בשמירת שבת כהלכתה פל"ג הע' יט*; [177] שו"ת הר צבי חיו"ד סי' צז; [178] שו"ת זרע אמת חיו"ד סי' מח; שו"ת אחיעזר ח"ג סי' לא; כתבי הגרי"א הענקין, כרך א, עדות לישראל, עמ' קלב; שערים המצויינים בהלכה, סי' קצב סק"י; שו"ת יביע אומר ח"ב חיו"ד סי' יב; שו"ת מנחת שלמה ח"ב סי' סג אות א; [179] ראה לעיל. וראה בכתבי הגרי"א הענקין, כרך א, עדות לישראל, עמ' קלב; שו"ת ציץ אליעזר ח"ו סי' טז; [180] דרכ"ת יו"ד סי' קג סק"ע, בשם הגר"ש סופר; הרב מ.ד. טנדלר, בית יצחק, יט, תשמ"ז, עמ' 90. וראה בשו"ת מנחת יצחק ח"א סי' נב; [181] שו"ת חבלים בנעימים ח"ה סי' יז; שו"ת ציץ אליעזר ח"ו סי' טז אות יא; הגר"מ היינמן, הובאו דבריו במאמרו של הרב ד. האבער, מסורה, יד, תשנ"ח, עמ' צ ואילך; [182] הגר"מ היינמן, שם. וטעמו - על פי שיטת הש"ך יו"ד סי' צב סק"ח, שאף שאין מבטלין איסור לכתחילה, היינו וודאי איסור, אבל ספק איסור - מבטלין לכתחילה; [183] שו"ת אחיעזר, ח"ג סי' לג, ושם ח"ד סי' לא; שו"ת דברי יוסף סי' ו; שו"ת עצי הלבנון חיו"ד סי' מג-מד; הגר"י אברמסקי, חזון יחזקאל בסוף זבחים, וכן הובאו דבריו בפתיחה לשו"ת ציץ אליעזר ח"ד (למעשה כתב להתיישב בדבר, שלא ייכשלו תועים); שו"ת יביע אומר ח"ח חיו"ד סי' יא. בשו"ת מלמד להועיל חיו"ד סי' לה התיר לחולה שאין בו סכנה; [184] כתבי הגרי"א הענקין, כרך א, עדות לישראל, עמ' קלב; [185] שו"ת הר צבי חיו"ד סי' פג. וראה שו"ת נובי"ק חיו"ד סי' כו; שו"ת יביע אומר ח"ח חיו"ד סי' יא אות' א-ב; [186] שו"ת משנת רבי אהרן (להגר"א קוטלר) חיו"ד סי' טז-יז; שו"ת מנחת יצחק ח"ה סי' ה; שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' לב; שו"ת באר אברהם רפפורט סי' נט-ס; [187] שו"ת מנחת יצחק שם. וראה שם בסקמ"א שכתב בשם הגר"י אברמסקי, שאין לראות בג'לטין יצירה חדשה ושינוי כימי, שכן כל מה שעושים בתעשיית הג'לטין הוא להפריד שאר החומרים מחומר הג'לטין; [188] שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' כג וסי' לב. וראה שם, שאם עשו את הג'לטין מעור בהמה כשרה, אין איסור לאוכלו בחלב; [189] שו"ת אגרות משה שם סי' כג; [190] כתבי הגרי"א הענקין, שם; [191] שו"ת ציץ אליעזר ח"י סי' כה סק"ב, וח"כ סי' לג; שו"ת שבט הלוי, ח"ז סי' קלה; [192] שו"ת שבט הלוי שם; [193] שו"ת יד יצחק ח"ג סי' רעג; שו"ת מלמד להועיל חיו"ד סי' לד; שו"ת חשב האפוד סי' פה; שו"ת ציץ אליעזר ח"ו סי' טז. טעמם: הדם נתייבש לחלוטין, ואין זה דרך אכילתו; הדם נשתנה; דם מבושל. וראה עוד בשו"ת אחיעזר ח"ג סי' לא; שו"ת מהר"ש ענגיל ח"ח סי' יב; [194] שו"ת שרידי אש ח"ב סי' נט. וראה באריכות בשו"ת שבות יעקב ח"ב סי' ע, בעניין דם קרוש לרפואה לחולה שאין בו סכנה. ולעניין אכילת דם לרפואה - ראה שו"ת בנין ציון, ח"א סי' מט-נא; [195] שו"ת מנחת יצחק ח"ט סי' קח; [196] שו"ת הרדב"ז ח"א סי' מד וסי' תצט; וכן כתב בהגה' רעק"א על יו"ד סי' רצד סכ"ג; [197] חזו"א דמאי סי' טו סק"א; שמירת שבת כהלכתה פ"מ ספ"ח; [198] שמירת שבת כהלכתה שם; [199] שו"ת הגרי"א הרצוג חיו"ד ח"א סי' כט; [200] ויקרא כה ו; [201] משנה שביעית ח א; סוכה מ א; ב"ק קב א; רמב"ם שמיטה ה יא; [202] הגרי"י נויבירט, קיצור דיני שמיטת קרקעות, סנ"ט, נד' תשמ"ו; [203] תוספתא שביעית ו א-ג; ירושלמי שביעית ח ב. הרמב"ם השמיט דין זה, וראה בפאת השולחן סי' כד ס"ט, שהעיר על כך, ופסק כדברי התוספתא; [204] הגרי"ש אלישיב, הובאו דבריו בקונט' הליכות שדה, המכון לחקר החקלאות על פי התורה, מנחם אב, תשמ"ז, עמ' 79; הגרא"ח נאה, דבריו הובאו בקובץ יגדיל תורה, טבת, תשמ"ג, עמ' 20; [205] תורת השביעית, הלכה ע; שבת הארץ, שביעית ה ו; ערוה"ש העתיד כד יב - שלא חילקו בין זמן התלמוד לזמננו, וכן כתב הר"ב זילבר בס' הלכות שביעית; [206] חזו"א, זרעים, הלכות שביעית סי' יג סק"ו-ז; [207] תוספתא כלאים ה יד; רמב"ם כלאים י יט; טושו"ע יו"ד שא יד. וראה בביאור הגר"א שם סקכ"א; ס' דרך אמונה, לר"ח קנייבסקי על הרמב"ם כלאים שם, ציון הלכה אות קעג; [208] שו"ת חשב האפוד סי' י. טעמו: היוצא מבהמה טהורה מותר, כדעת הרמ"א יו"ד פא ה, בעניין מי חלב (וראה שם בש"ך); הוא יוצא מחמימות וסרחון הבשר; הוא נשתנה ואינו ראוי לאכילה; [209] שו"ת מנחת יצחק ח"ט סי' עט אות א; שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' כו. וראה שם טעמים רבים להיתר; [210] שו"ת שבט הלוי ח"ז סי' קיח; [211] ד. אפלבוים, הלכה ורפואה, א, תש"מ, עמ' רסב ואילך. וראה שם נימוקיו בהרחבה; [212] רמ"א יו"ד שסח א. ביחס לאופי השימוש - ראה ס' הרפואה והיהדות, עמ' 113, הע' 165; [213] שיורי ברכה, יו"ד סי' שמט; [214] שו"ת זרע אמת ח"ב סוסי' מט; שד"ח מערכת ה"א כלל עח ד"ה ודבר; [215] פסחים קיב א; טושו"ע יו"ד קטז ה. ראה פרטי דינים בס' שמירת הגוף והנפש, סי' יד; [216] שו"ת ציץ אליעזר חי"ז סי' לה; [217] הגר"מ פיינשטיין, המאור, גליון רעב, תשמ"ג, עמ' 34; [218] הרב נ.א. רבינוביץ, הלכה ורפואה, ג, תשמ"ג, עמ' רמח ואילך; [219] שו"ת מנחת יצחק ח"ח סי' סח; שו"ת שבט הלוי ח"ה סי' נה; שו"ת בצל החכמה ח"ה סי' לט-מ; הרב ג.א. רבינוביץ, הלכה ורפואה, שם; עשה לך רב ח"ה סי' יג; [220] שו"ת מנחת יצחק, שם; שו"ת שרגא המאיר ח"ד סי' לז.