אנציקלופדיה הלכתית רפואית - כהן

צג. כהן

 

ויאמר ה' אל משה אמר אל הכהנים בני אהרן ואמרת אלהם לנפש לא יטמא בעמיו[ויקרא כא א]

* # *

הכהן מיוחד בדיניו הן בזכויות, והן בחובות, לעומת לוי וישראל. להלכותהמיוחדות לו יש השלכות לגבי נושאיםרפואיים, הן כרופא והן כחולה.

 

רקע היסטורי

כהן/רופא בין העמים - בעולם העתיק היה העיסוקברפואה חלק בלתי נפרד מעבודת הכהן. רפואת הכהנים היתה נפוצה במצריםובבבל, וכן ביוון. לעומת זאת, התפתחהבנצרות הקתולית התנגדות עזה לקשר ביןרפואה לבין כמורה מפאת סיבות שונות [1].

כהן/רופא ביהדות - על פי התורה, היה לכהן תפקיד בקביעתהטמא והטהור במצבים רפואיים-היגיינייםשונים, כגון נגעי אדם [2], נגעי בגדים [3], נגעי בתים [4], ומצורע [5]. אכן, לא היה זה תפקיד טיפולי, אלא תפקיד דתי-הלכתי, ועל כן אין ההתייחסות אליו בדינים אלו כרופא.

ביהדות אין כל איסור על קשר בין רבניםועוסקים בקודש לבין רפואה, ואדרבה תמידהיה קשר הדוק ביניהם, אלא שביחס לכהנים ישנן בעיות הלכתיות מיוחדות.

 

בתקופת התלמוד היו מגדולי חז"ל, שהיוכהנים ורופאים, כגון רבי חנינא בן דוסא, ורבי חנינא בן חמא [6].

בימי הביניים היו מספר רבנים-כהנים, שהיו גם רופאים: ר' אשתרוק הכהן, ר' אליהו הכהן, ר' יצחק הכהן, ר' יצחק כהן קנטריני, ר' טוביה הכהן, מחבר ספר 'מעשה טוביה' (1729-1652), ר' יהושע פרחיה הכהן (נ' 1680), ר' אברהם פרחיה הכהן, רב בסלוניקי (נ' 1728), במאה הי"ג למניינם: ר' שלמה כהן, רופא במצרים; ר' יוסף אברהם הכהן, רופא בחצר פרדיננד השלישי; דון יהודה בן מונס הכהן, רופאבחצר אלפונסו החכם; ר' פרץ הכהן, מחבר 'מערכותאלקים'; במאההי"ד למניינם: ר' שמואל הכהן אשתרוק, רופאוהאישי של השולטן האלג'ירי; במאה הט"ו למניינם: ר' וויטאל כהן ממרסיל, רופא העיר טולון משנת 1440; במאה הט"ז למניינם: ר' יצחק הכהן מסיאנה; ר' יוסףבן יהושע הכהן, מחבר 'עמק הבכא' ו'דברי הימים', רופאו של הדוכס מגינואה; ר' מנחם משה כהן, רופאהקהילה בקרימונה; ר' אלעזר הכהן מוויטרבו, רופאו שלהאפיפיור; במאה הי"ז למניינם: ר' קלונימוס אהרןהכהן קנטריני, ועוד כמה רופאים-רבנים ממשפחתקנטריני [7].

בתקופות אלו לא היה צורך בנתיחת מתים לצורך לימוד הרפואה, שכן לימוד אנטומיה על גוויות בצורה מסודרת והכרחית לצורך לימוד הרפואה החל רק במאה הי"ח למניינם, ולכן לא היתה מגבלה על הכהנים לעסוק ברפואה מעשית [8].

 פרטי דיניםֻ

 

האם מותר לכהן ללמוד רפואה?

לימוד אנטומיה ופתולוגיה - הבעיה ההלכתית הנוגעת ללימודיהרפואה של כהן היא הצורך ללמודאנטומיה ופתולוגיה על גוויות, כחלקמהחיוב של לימוד הרפואה. דבר זהנוגע לאיסור על הכהנים להיטמאלמתים [9], שהוא איסור עשה ואיסור לא-תעשה מן התורה [10], ואשר כולל כל טומאה הפורשת מן המת, כגון איבר מן המת, דם מן המת [11], כזית בשר מן המת, או עצם כשעורה [12], הן על ידי מגע ומשא, והן על ידי שהייה באוהל מת [13]. ובדין חצי שיעור בטומאת כהן - יש הסבורים, שהואיל ואין טומאה בחצי שיעור, אין גם איסור לכהן להיכנס לאוהל, שיש בו פחותמשיעור טומאת מת [14]; ויש מי שסבור, שגם בזה ישאיסור על הכהן [15].

הסוגיות ההלכתיות בנידון - להלן הצדדים השונים בהלכה שעל פיהם דנו הפוסקים בשאלה אם מותר לכהן ללמוד את מקצוע הרפואה:

בדין טומאת כהנים בזמן הזה מצינודעות חלוקות. יש הסבורים, שלשיטת אחדמן הראשונים, היינו הראב"ד בעל ההשגות [16], אין על הכהנים בזמן הזה איסורלהיטמא למת אף מדרבנן, כיוון שהם טמאימת [17], וטהרת מי חטאת אינה נוהגת בזמן הזה, נמצא שאין הכהנים מוסיפים על עצמם ימי טומאה [18].

אכן, רוב הראשונים והאחרוניםחולקים על הסבר זה בשיטתו של הראב"ד - יש הסבורים בשיטתו, שאמנם אם הוסיפו הכהניםטומאה על טומאתם, הרי הם פטורים, אלא שמכל מקום אסורים הם להיטמאמדרבנן [19], וכן משמע שיטת ראשונים אחרים, שאין איסור מן התורה על כהן טמא להוסיף טומאה על טומאתו [20], ומכל  מקום אסור לו להיטמא מדרבנן [21]; ויש הסבורים, שלשיטת הראב"ד אסור לכהנים בזמן הזה להוסיף טומאה על טומאתם מן התורה, אלא שאינם לוקים על כך [22].

יתר על כן, רוב הראשונים והאחרוניםחולקים על שיטת הראב"ד הזו מכל וכל, וסבוריםשכהן שנטמא ופירש מן הטומאה, וחזרונטמא, חייב מן התורה, ומלקים אותו [23], ואף בזמן הזה מוזהר הכהן שלא להיטמא למת, לפי שקדושתו קדושת עולם, ואם נטמא חייב מלקות [24]. יש אף מהפוסקים שכתבו, שאין לצרף את שיטת הראב"ד אפילו כסניף, ואפילו לספק ספיקא, כי הוא נגד כל הפוסקים [25]; אך רביםמהאחרונים כתבו בנידונים שונים לצרף את שיטתהראב"ד לסניף ולספק-ספיקא [26]. 

רבים מהפוסקים סבורים שאין אנובקיאים ביחוסי כהנים בזמן הזה, ועל כןהכהנים בזמן הזה אינם אלא כהני ספק, ודנו בכך ביחס להלכות כהונה שונות [27]. מטעם זה יש מי שכתב להתיר לכהנים ללמוד רפואה, אף שמיטמאים למת [28].

אכן רוב הפוסקים סבורים, שגם בזמן הזה הכהנים מוחזקים הם, וחלילה להוציא לעז על יחוסי כהונה בזמן הזה, וחלילה לעשות בזה איזה ספק, או לצרף דעה זו אפילו לצירוף כלשהו [29], ולפיכך יכולים הם לברך כל הברכות הנוגעים לכהנים (נשיאת כפים, פדיון הבן), לפדות בכור וכיוצ"ב [30].

יתר על כן, שאלה זו אם כהנים בזמן הזהיש להם דין מיוחסים לכל דבר, או שמאאינם אלא כהנים מספק, נוגעת רק לדבריםשל 'וקידשתו', או דברים שבממון כגוןפדיון הבן וכיוצ"ב, אבל לעניין איסור כהןלישא גרושה, ולעניין הימנעות מטומאה כולם מודים, שאף כהני חזקה בזמן הזהמוזהרים על כך [31].

בשנת 1997 התפרסם מחקר גנטי, שעל פיו ישנם סמנים מיוחדים על הכרומוזום הזכרי (Y), שהם אופייניים ומשותפים לכל הצאצאים מזרע אהרן הכהן. הסמנים הללו נמצאו הן אצל כהנים אשכנזים והן אצל כהנים ספרדים באותה מידה. המחקר נערך על יהודים המוחזקים ככהנים ועל יהודים המוחזקים כאינם כהנים, והוא כלל נחקרים מישראל, אנגליה, קנדה וארה"ב. הערכת החוקרים הללו היא, שכיום ישנם כ- 350000 כהנים בעולם, המהווים כ- 5% מכלל הזכרים היהודים. על פי חישובים שונים הסתבר לחוקרים כי השינוי הייחודי הזה התרחש לפני כ- 3000 שנה, וזה תואם להפליא את ימי חייו של אהרן הכהן, שחי לפני כ- 3300 שנה. ממצאים גנטיים שאינם תואמים את התוצאות הללו באדם פלוני יכולים לשלול במידה גבוהה של הסתברות שאדם פלוני הוא כהן; מאידך, נוכחות הסמנים האופייניים תומכת במסורת שאדם פלוני הוא כהן, אך איננה יכולה להוכיח זאת. יש מי שכתב, שגם הבדיקות הגנטיות, אם אמנם יתברר כי אמינות הן, אין לסמוך עליהם באופן החלטי, אלא רק לצרפם כסניף לדברים אחרים, ועל כן אין להוציא כהנים מחזקתם להקל על סמך בדיקות כאלו [32].

יש מי שנטו להתיר לכהן ללמודרפואה מדין פיקוח נפש, שאף על פי שהואמוזהר מלהיטמא למתים, הרי עיסוקו העתידי ברפואה, מתיר לו את איסורטומאתו [33]. דעה זו נדחתה בגלל מספר נימוקים: יש רופאים אחרים, ולא צריך דווקא אותו [34]; אין היתר פיקוח נפש בלימוד הרפואה, רק בעיסוק ברפואה למי שכבר רופא ובקי [34]; אין כאן חולה בפנינו, שהלומד רפואה יכול להצילו [35].

יש מי שרצה להוכיח, שלצורך פרנסההתירו לכהן להיטמא [36], שכן מותר לכהן להיטמא עלידי יציאה לארץ העמים, בין השאר גם כדי להצילאת שדהו מנוכרי [37]. דעה זו נדחתה, שכן יש הבדל בין הפסד ממון לבין מניעתריווח [38], וכן מפני שטומאת ארץ העמים היאמדרבנן, ולא מצינו שהתירו לכהן להיטמא בטומאהדאורייתא לצורך פרנסה [39].

יש מי שהתיר לכהנים ללמוד רפואה, אם הגופות באותו בית ספר לרפואה הם שלגויים [40]. אכן, עניין זה תלוי במחלוקת הפוסקים, שכן אמנם יש הסבורים שמת עכו"ם אינו מטמא באוהל [41], אך יש הסבורים, שמת עכו"ם מטמא באוהל [42], ולהלכה כתבו הפוסקים, שנכון להיזהר  כשיטה זו [43]. יתר על כן, לדעת מרבית הפוסקים, אף אם אין הגוי מטמא באוהל, הרי הוא מטמא במגע ובמשא [44].

יש מי שהתיר לכהן ללמוד רפואה, וכןהתיר לכהן להכנס לבית חולים, על ידיהעצה שיענוד על צווארו שרשרת של מתכת שנגעה במת או באוהל מת, מכיוון שחרבהרי הוא כחלל, היינו שכלי שנגע במת הריהוא אבי אבות הטומאה כמת עצמו [45], וכל עוד הוא נושא את התכשיט הטמא על גופו, הרי הוא כמי שנוגע במת, ועל כן אין הוא מוסיף טומאה כשהוא חוזר ונוגע במת אחר [46]. גישה זו מבוססת עלההלכה, שכהן המחובר לטומאה, והוא מחוללועומד, אינו חייב על טומאה נוספת, הואיל ולאנסתלק מהטומאה הראשונה, וכל הטומאות כאחת הןחשובות, ואינו נחשב כמוסיף טומאה על טומאתו [47]. ואף כי נחלקו הפוסקים, אם מותרלכהן לנגוע לכתחילה בכלי מתכת שנטמא ממת [48], אך יש פוסקים שכתבו שנהגוהכהנים להקל בטומאת חרב [49]. אמנם גם בעל העצה עצמו כתב שיראי ה' לא ישתמשו בפתרון זה, כל עוד יכולים הם להימנע מלהזדקק לו [50]. אכן, רבנים אחרים דחו גישה זו [51], ובין יתר הנימוקים לדחיה יש לציין את זו: ההלכה שאין איסור תוספתטומאה כל עוד הכהן לא פירש מהטומאה הראשונה, היא דווקא כשהוא מחובר לטומאה שהכהן מוזהרעליה, אבל מכיוון שאין הכהן מוזהר על חרב כחלל, הרי הוא חייב על טומאת מת שני, גם כשהוא מחוברלחרב טמא.

יש מי שהתיר לכהנים ללמוד רפואה עלידי לבישת כפפות [52]. היתר זה הוא על סמך השיטות, שחיבור אדם בכליםוכלים במת, אין טומאתם כי אם מדרבנן, כמו חיבוריאדם באדם ואדם במת [53], ובצירוף צורך במצות רפואה. דעה זו נדחתה מכמה טעמים: כהן מיטמא גם בהיסט, ואי אפשר כשחותך בגוף המת שלא יסיט [54]; אין בעצם לימוד רפואה משוםמצווה, ואין בזה כוח לדחות אפילו איסור דרבנן [55].

אשר על כן, סבורים רוב רובם שלהפוסקים, שאסור לכהן ללמוד רפואה [56], והדבר פשוט וברור כל כך שאסור לכהןלהיטמא למת, ומפורסם בכל העולם, שאפילו אם יבואו גדולי עולם ויאמרולהקל, אין שומעים להם [57]. וכן יש מי שאסר לכהן ללמוד רפואה גם בחו"ל, למרות שעורכיםאת ניתוחי המתים על גופות של גויים, והוא מחששאיסור נגיעה במת גוי [58].

יחד עם זאת יש מי שכתב, שאמנם איננו מורה היתר לכהניםללמוד רפואה, אבל יש לצרף מספר ספיקות ודיניספק-ספיקא באיסורים, ועל כן יש לצדד בזכותו של כהןשומר תורה ומצוות שלומד רפואה שלא להחתימובחותמת של עבריין [59]. ועוד יש מי שכתב, שלימודרפואה לכהן היא שאלה קשה, וודאי לכתחילה לאיכניס את עצמו לזו [60].

ופשוט, שכל כהן האסור בטומאת מת, הוא שאסור ללמוד רפואה, והוא כולל גםכהן בעל מום [61]; אבל מי שאינו חייב להימנע מטומאה, יכול ללמוד רפואה, כגון כהן חלל [62], ובת כהן [63].

אכן, אם יכול הכהן ללמוד רפואה בדרךשלא יטמא, כגון שלומדים אנטומיה על מודלים של פלסטיק או בעזרת מחשב, מותר לו ללמוד רפואה, אףשבעתיד, כשיהיה רופא, יתכן שיצטרךלדחות את קדושת כהונתו [64].

 דיני כהן המיטמא למתים

דיני כהן המיטמא למת - כהן המיטמא למתים פסול לעבודהבמקדש [65], ולנשיאת כפים, ולכל מעלות הכהונה [66], עד שיקבל עליו בבית דין, שלא יטמא עוד למתים [67], והיינו דווקא אם מועד לכך תדיר, ועושה כן במזיד [68].

דיני כהן הלומד רפואה - על כן, כהן שלומד רפואה ומיטמאלמתים - יש מי שכתבו, שצריך למחות בידו מלישא כפיו [69]; יש מי שכתב, שיש להחשיבו לשוגג, כי הוא סובר שעוסק בלימוד ויכול לרפאות אחרים, אלא שיש למחות בו [70]; ויש מי שכתב, שלא די בקבלה בלבד, שמקבל על עצמו שלא יטמא למתים, אלא צריך שידור ברבים [71]. ולעומתם יש מי שכתב, שאמנם כהן המיטמא למתים פסול לנשיאת כפיים, אך אין עלינו למחות בו, אלא הוא עצמו ידע שהוא פסול לדוכן [72].

כהן שלומד רפואה וממשיך להיטמאלמתים נגד הדין, אין להעלותו לתורה [73].

דיני כהן שהוא רופא, או עובד רפואה

טיפול בחולים שונים - פיקוח נפש דוחה איסור טומאת כהנים [74], ובספק פיקוח נפש - יש מי שכתב, שאסור להיטמא [75], וחלקו עליו האחרונים [76].

יש מי שכתב, שטומאת כהן מותרתאפילו לצורך חולה שאין בו סכנה [77].

כהן רופא - מותר לרופא כהן לנתח חולה, ולכרותאיברים, ואפילו איברים שהכהן נטמא להם, מדין פיקוח נפש [78].

לדעת רוב הפוסקים מותר לכהן רופא להיכנס לבית גוסס, כדילטפל בו, משום ספק-ספיקא של פיקוח נפש [79], ויש מי שאסר [80]. יש הסבורים, שההיתר נכון דווקא כשאין שם רופא אחר [81]; ויש הסבורים, שגם אם יש שם רופא אחר, יכול הרופא הכהן להיכנס לגוסס ולטפל בו, כי  לא מכל אדם זוכה להתרפאות [82]. ואם הכהן בקי יותר מחבריו הרופאים, פשוט שמותר לו להיכנס לבית הגוסס, ולטפל בו [83]. וכן פשוט, שמותר לרופא כהן לטפל בגוססים מאותם קרובים שמטמא להם - היינו אמו, אביו, בנו, בתו, אחיו, אחותו ואשתו [84], שכן להלכה נפסק כדעתהסוברים, שלא רק שמותר לכהן הדיוט להיטמאלקרובים אלו, אלא אף חייב הוא להיטמא להם [85]. יש מי שכתב, שאם הגוסס עודבהכרה, ומפחד להישאר לבדו, ויש חשש שאםישאירוהו לבדו יקרב את מותו מפחדו, חייב הכהן להישאר עמו בחדר, ואפילו אין הוא רופא [86].

יש מי שכתב, שאם המת נמצא בחדר אחר, מותר לרופא כהן להמשיך עבודתו בבית החולים [87]. וטעמו: שאפשר לצרף כמה סניפים להקל: כהנים בזמננו אינם מיוחסים; דעת הראב"ד שבזמן הזה שהכהנים בלאו הכי טמאי מתים אין איסור מן התורה לחזור ולהיטמא; דעת הש"ך שבחדר אחר איסור טומאה הוא רק מדרבנן.

כהן מיטמא למת מצווה [88]. ולכן, אף שאסור לרופא כהן להיכנס לבית שיש בו מת, רק כדי לאשר מותו, ואסור להזמינו לשם כך, אבל אם תימנע קבורת המת מבלי עדות רופא, שבדק אותו ומצא שהוא מת, הרי זה מת מצווה שאין לו קוברים, ומותר לכהן רופא לקבוע את מותו לצורך קבורתו [89]. וכן מותר לכהן לטפל בקבורתו של מת יהודי, במקום שיש חשש שהגויים לא יקברוהו כראוי [90],  או בכל מקרה שיש חשש לבזיון המת, ואין שם מי שיטפל בו [91].

כהן אח - מותר לכהן לעבוד כאח בבית חולים, אם יש הכרח בדבר לצורך פרנסתו, אולטובת החולים, והיינו דווקא בהתנאתתנאי, שאם ימות מת יהודי, ואפילו אםיהיה שם גוסס יהודי, יוכל לצאת מן הבניןעד שיפנו את המת, אלא אם כן הוא עסוקבטיפול בחולה שיש בו סכנה, או שמדוברבבית חולים, שרוב המאושפזים הםנוכרים [92]; ויש מי שכתבו, שדי אם יתנה שיוכל לצאת החוצה דווקא אם ימות מת באותו חדר שהוא נמצא שם, אבל אם ימות מת בחדר אחר, יוכל להמשיך לטפל בחולים, ובפרט אם יסגור הדלת [93].

אסור להשתמש בכהן אפילו בזמן הזה [94], אף על פי כן מותר לכהן לשמש כאח, ולעשות כל הדרוש לחולה, מכיוון שמותר לו למחול על כבודו להנאתו ולפרנסתו [95]; ומכל מקום, לכתחילה אל לו להיכנס למקצוע כזה, אם אחר כך יצטרך לעשות מלאכות בזויות [96]. אמנם יש מי שכתבו, שאיסור השימוש בתלמיד חכם הוא דווקא שימוש של עבדות, אבל שימוש שרגיל אדם לעשות לחברו דרך גמילות חסדים אינו בכלל זה, שאם לא כן לא מצינו ידינו ורגלינו לקבל שימוש מבני תורה [97]. ויש לומר שהוא-הדין ביחס לכהן.

כהן רב - יש מי שכתבו, שרשאים כהנים לשמשכרבנים בבתי חולים לשם ביקור חולים, ואמירת ווידוי עם גוססים [98], ויש מי שאסר [99].

כהן רוקח - רוקח כהן שיושב כל הזמן בחדר סגורבפני הטומאה, מותר לו לעבוד בביתחולים [100].

כהן בחברת הצלה - בעניין השתתפות כהן בחברת הצלה, אם יש שם רופאים ומטפלים אחרים שאינםכהנים, אסור לכהן לטפל בחולים הנוטיםלמות; אבל אם אין הם בקיאים כמו הכהן, פשוט שיכול הוא להיכנס לבית החולההמסוכן, ועושה מצווה בכך [101].

רשלנות של רופא כהן - כהן שהרג את הנפש - יש אומרים, שלא ישא כפיו, אפילו אם עשה תשובה [102]; ויש אומרים, שאם עשה תשובה, נושא כפיו [103]. אכן, כהן רופא, שעקב טעותו מת חולה, אם חזר בתשובה, מותר לו לשאת כפיולכל הדיעות, כי נתכווין למצווה [104]. וכן כהן מוהל שמל תינוק, ועל ידי שגגתוגרם למותו של התינוק, נושא את כפיו [105].

רופא כהן שהפיל עובר - וכן כהן שגרם הפלה לאשה, נושא אתכפיו [106], אפילו אם ידוע שכלו לו חודשיו [107]. אבל רופא כהן המבצע הפלות בניגוד להלכה, לא ישא כפיו [108].

דיני כהן חולה

צנתר שתן  - כהן חולה, שנזקק לצנתר שדרכו נוטף שתן לתוך שקית, או לתוך כלי זכוכית, ואינו מרגיש בעת שהשתן נוטף ממנו, מותר לו לעלות לדוכן, ובלבד שיהיו בגדיו העליונים נקיים, ולא יהיה נודף ממנו ריח רע [109].

עמידה - כהן שהוא חלש או חולה, ואינו יכוללעמוד אלא על ידי סמיכה, לא ישאכפיו [110]. ויש מי שפסק להקל [111].

ידיו מרתתות - כהן שידיו מרתתות, ואינו יכול להגביהידיו, לא ישא כפיו, ומצב כזה מעכבאפילו בדיעבד [112]. ואם יכול להגביה ידיו לזמן קצר, יגביהם בשעת אמירת המילים, ויניחם בשעת הניגון שבין תיבה לתיבה; ואם לא יכול לעשות כן, מכל מקום יעלהלדוכן, ויסמוך ידיו בדבר אחר, אך לא יברך [113].

תחבושת - כהן שיש לו תחבושת על אצבעו, מותר לו לעלות לדוכן [114], שכן אין כלל דין חציצה בתחבושת לצורך נשיאת כפיים, 'ומעשים בכל יום שגם כהן שיש על ידו תחבושת עולה לדוכן ומברך ברכת כהנים, ואין פוצה פה' [115]. ויש מי שכתב, שאם התחבושת היא בגודל ג' על ג', הרי היא חוצצת ופוסלת [116].

שינויי קול - כהן צרוד שאינו יכול לדבר אלאבלחש, לא ישא כפיו [117]. וכן כהן שעבר ניתוח בגרונו, ועקב כך מדבר  בלחש, או בקול משונה, לא ישא כפיו [118].

סומא - כהן סומא, אפילו באחת מעיניו, לאישא כפיו; ואם היה דש בעירו, היינוששהה בעיר יותר משלושים יום - מותר, ואפילו אם הוא סומא בשתיעיניו [119]. ויש מי שכתב, שדווקא אם עיוורונו ניכר באופן חיצוני, אבל אם עיניו נראות כרגיל, מותר בכל מקרה, ואפילו אם אינו דש בעירו [120]. אכן כיום כל זה איננו נוהג, מכיוון שהכהניםמשלשלים טליתותיהם על פניהם [121].

חולה מעיים - כהן שהוא חולה מעיים, לא ישאכפיו [122].

משותק ברגליו - כהן משותק ברגליו, ואיננו יכול להסירמנעליו, יש מי שכתב, שיעלה לדוכן עםבתי שוקיים המחוברים למכנסיים, שאיןבהם רצועות, ושהם מיוחדים לו לעליהלדוכן [123].

אכל ביום צום - כהן שהיה חולה, ואכל ביום תענית, לא יעלה לדוכן במנחה [124]; ואם אין שם כהן אחר, או שיש רק כהן אחד נוסף, יכול לעלות לדוכן [125].

אישפוז בבית חולים - כהן חולה, אפילו במחלה שאין בהסכנה, מותר לו להתאשפז בבית חוליםשרוב המאושפזים הם גויים, אף שלא ימלטשלא יהא מת בבנין [126]. ואם הוא בבית חולים, שרוב המאושפזים הם יהודים - יש הסבורים, שאם מדובר בחולי שאין בו סכנה, וגם לא יגיע לידי סכנה, אסור לו להתאשפז בבית חולים כזה [127]; יש מי שהתיר [128]; ויש מי שכתב, שאם אינו יכול לקבל טיפול מתאים אלא באישפוז, ובעת כניסתו לבית החולים אין שם מת יש להקל [129]; ואם יש חשש סכנה, מותר לכהן להתאשפז בבית חולים, אפילו בזמן שהטומאה נמצאת כבר, ואפילו ברוב חולים יהודים [130].

בכל מקרה שהכהן מאושפז בבית חולים, עליו להקפיד, עד כמה שאפשר, שדלתחדרו תהיה סגורה, ולא יפתח את הדלתאלא לצורך, ואין לו לצאת מחדרו שלאלצורך, אבל מותר לו לצאת לצורך בדיקותוטיפולים, וכן מותר לו לצאת לבית הכנסתלתפילה בציבור [131]. ואם יצא לבית הכנסת בהיתר, ואחר כך נודע לו שיש שם מת, עליו להיכנס לחדר סמוך ולסגור הדלת, עד שיעבירו את הטומאה [132], שכן דלת מהווה חציצה גמורה בפני הטומאה, גם כאשר יש לדלת צירי מתכת [133], ולכן כהן שנמצא בבית שיש בו מת, צריך לסגור עצמו בחדרו, ואל יצא החוצה, כי בכך יפגע בדין סוף טומאה לצאת [134]. 

מותר לגדול להביא כהן קטן שהוא חולהלפתח בית החולים, ומשם עדיף שיקחהונוכרי, או קטן אחר, ויכניסוהו לביתהחולים; ואם אי אפשר בכך, יכול גםישראל גדול להכניסו לבית החולים; אבלאסור לאביו ואחיו הכהנים המבוגריםלהכניסו לבית החולים, אלא אם יש חששסכנה, שאז הכל מותר [135].

בית שיש בו שלד - חולה כהן, שצריך ללכת לבית רופא שישלו שלד של מת יהודי, אין להתיר לולהיכנס לבית זה [136]; ואם יש להניח שהשלד הוא של גוי - יש מי שהתיר כניסת החולה לבית זה [137], ויש מי שאסר [138].

איברים כרותים - כהן שנחתכה רגלו, אסור לו להחזיקםאצלו כדי להראות מה נעשה בו, למעןיכמרו רחמים עליו, כי גם איבר מן החי שלעצמו מטמא [139]; ואם אין האיבר שלם, רשאי ליגע בו, ואין בו איסור טומאה [140].

ניתוח - מותר לנתח כהן, אפילו לצורך מחלהשאין בה סכנה, ואף על פי שכתוצאה מןהניתוח יהיה בעל מום [141]; ויש מי שכתב להתיר דווקא על ידי רופא נוכרי [142].

ביקור חולים - בדין ביקור חולים של כהן אצל חולההמאושפז בבית חולים, שאין בו סידוריםמתאימים לבודד את הטומאה - יש מי שכתב, שאין להתיר לכהן כלל ביקור חולים בבית חולים, כי נשתנו כיום בתי החולים שלנו, וכמעט אי אפשר שלא יימצאו שם איברי מת [143]; יש מי שסבור, שאם רוב החולים המאושפזים הם נוכרים, ואם הוא צורך גדול, כגון לבקר את אביו או את בנו, משום צערו הגדול, או אשתו, או קרובי משפחת אשתו, משום שלום בית, מותר לו לבקר אותם, אבל יברר עד כמה שאפשר, אם יש באותה שעה מת יהודי [144], וכשרוב החולים הם נוכרים, גם אם בית החולים נמצא בשכונה של יהודים - מותר [145]; אבל בבית חולים, שרוב המאושפזים הם יהודים, אסור לכהן לבקר חולים המאושפזים שם [146], אלא אם כן יש בזה צורך גדול ואמיתי, ולזמן קצר בלבד, אבל סתם ביקור חולים בבית חולים אסור, ובעיקר אסור לבקר באגף היולדות, ששם  מצויים נפלים בשכיחות רבה [147]; ואם אין מי שיאכיל את הפג המאושפז במחלקת פגים, כגון שהאחיות בשביתה, פשוט שמותר לאב הכהן לשהות שם כדי להאכיל את בפג, אך אל ישהה יותר מהנחוץ [148]; ויש מי שכתב, שכשאין נחיצות מיוחדת לכהן להיכנס לבית החולים, וגם אם הוא לצורך ביקור חולים, שאין בביקור זה משום משמעות מיוחדת להקל על מצב החולה, אין לכהן להיכנס לשם; אם יש צורך בביקורו, שעל ידי זה יש משמעות להקלת מצבו של החולה, יש לעשות שאלת חכם; ואם צריך לבקר חולה מסוכן, והחולה מעוניין בביקורו, או שעל ידי ביקורו יועיל לחולה, אין חשש [149]; ויש מי שכתב לצרף ספקות שונים [150], ואם אי אפשר לברר אם יש באותה עת מת יהודי, מותר לו לבקר חולה [151]. יש מי שכתב, שבשעת הצורך יכולים כהנים לסמוך על בתי חולים בישראל שתולים שלט בחוץ 'אזהרה לכהנים' ולהיכנס לבית החולים, ובחו"ל אפשר לסמוך להקל אפילו כשלא תולים שלט כזה [152]. וכן יש מי שכתב, שאם אפשר, צריך לברר אם יש שם מת יהודי, ובספק מותר לכהן לבקר חולה בבית חולים [153].

טומאה לקרובים - אסור לכהן להיטמא לקרובו המת, כשגופו של מת זה חסר, בין שנחסרבשעת מיתה, ובין שנחסר לאחר המיתה, ואפילו מונח החלק החסר ליד המת [154]. ובעניין שיעורהחיסרון - יש מי שכתבו, שאפילו חסר מהמתכלשהוא אסור לכהן להיטמא לו [155]; ויש מי שכתב, שצריך חיסרון איבר, או חיסרון ניכר [156]; ואם נחסר מגופו בחייו, חלוקים הפוסקים אם גם אז אסור לכהן להיטמא לו אם לאו [157]. יש הסבורים, שדווקא כשהחיסרון הוא מבחוץ, לא יטמא לו הכהן, אבל חיסרון איבר מבפנים, בין אם נחסר האיבר הפנימי מחיים, ובין אם נחסר בניתוח לאחר המוות, אינו חיסרון לדין טומאת כהן, ויכול הכהן להיטמא לקרובו, שחסר לו מאיבריו הפנימיים [158]; ויש מי שכתב, שאין הבדל בין אם החיסרון הוא מבחוץ, או אפילו אם חסר אחד מהאיברים הפנימיים [159]. ואפילו תפרו את האיבר החסר עם הגוף לאחר מותו, אין זה חיבור והרי הוא חסר, ואין הכהן מיטמא לו [160]. וחיסרון דם אינו נקרא חיסרון [161].

דיני כהן בעל מום [162]

סוגי מומים - ישנם מומים קבועים, שהרושם שלהםנשאר לעולם, וישנם מומים עוברים, שהםלשעתם, אבל מתרפאים לחלוטין [163].

אין פוסל באדם אלא מומים שבגלוי, אבל מומים שבחלל הגוף, אף על פישנעשה טריפה, עבודתו כשרה [164].

מומים בכהן ובבהמה - שלושה מיני מומים הם [165]: יש מומים, שאם הם בכהן, הם פוסלים אותו לעבודה,  ואם הם בבהמה, הם פוסלים אותה להקרבה, ומניינם הוא חמישים [166]; יש מומים, שפוסלים רק את הכהן לעבודה, אבל כשהם בבהמה, אין היא נפסלת להקרבה, ומניינם תשעים [167]; ויש מומים, שאינם פוסלים לא את הכהן, ולא את הבהמה, אלא משום מראית עין, ומניינם שניים [168].

קדושת כהן - המצווה לקדש כהן, לכבדו, ולהקדימולכל דבר שבקדושה [169] חלה גם על כהן בעל מום [170].

נשיאת כפיים - כהן בעל מום כשר מעיקר הדין לנשיאתכפים [171], אלא שחז"ל פסלו מי שיש לו מום שבגלוי, מחשש שהעם יסתכלו בהם, ויסיחו דעתם מהברכה [172].

כהן שיש לו מום בפניו, או בידיו, אוברגליו, כגון שהיו אצבעותיו עקומות, אועקושות, או שהיו ידיו בוהקניות, לא ישא כפיו, מפני שהעם מסתכלים בו [173], וטוב שיצא החוצה בעת ברכת כהנים [174]. ואם היה דש בעירו, דהיינו שהם רגילים בו, ומכירים הכל שיש בו אותו מום, ישא כפיו [175]. יש מי שכתב, שדווקא בסומא מועיל כשהוא דשבעירו, אבל בידיו בוהקניותוכד' לא מועיל, משום שזה שינוי גדול [176]. ואם מנהג המקום שהכהנים מכסים פניהם וידיהם בטלית בשעת הברכה, אפילו אם יש בפניו ובידיו כמה מומים, ולא היה דש בעירו, עולה לדוכן ונושא כפיו [177], ודווקא אם היו ידיו בפנים הטלית, אבל אם הם מבחוץ, לא מועיל הטלית לידיו [178], וכן לא מועיל אם מנהג המקום הוא שאין הכהנים מכסים פניהם בטלית, אלא שהוא רוצה לכסות, או שהקהל מכסה ולא הכהנים [179]. וכן לא מועיל המנהג לכסות בטלית במום שהוא ניכר גם תחת הכיסוי בטלית [180].

כהן שנקטעו שתי ידיו לא יעלה לדוכן כלל [181]. ואם נקטעה רק ידו האחת - יש אומרים, שיכול לעלות לדוכן, אך ישא כפיו בלא ברכה [182]. ודין זה הוא דווקא אם הוא דש בעירו, אך אם איננו דש בעירו, לא יעלה לדוכן כלל, ואפילו במקום שמכסים ידיהם ופניהם בטלית, כי זה מום ניכר גם מתחת לטלית [183]. ואם נקטע רק חלק מהאצבע, יכול לשאת כפיו [184].

עבודה במקדש - כהן בעל מום פסול לעבוד עבודה  במקדש [185], וזהו אחד משס"ה הלאווים שבתורה [186].

בין אם הכהן היה תם ונעשה בעל מום, ובין אם הוא נולד בעל מום, הרי הואפסול לעבוד במקדש [187].

כל הקרבנות וכל העבודות הם בכללהאיסור, ואיסורם מן התורה [188], ואף אסורים הם בהוצאת הדשן, ובהרמת הדשן [189], ובעבודות הקשורות לפרה אדומה [190], אך הם כשרים במצות שמירת המקדש [191].

גם בעל מום עובר אסור בכלהעבודות [192], אבל מותר הוא בכל העבודות לאחר שעבר מומו [193].

כהן בעל מום שעבר ועבד - לוקה [194], ואין לוקים אלא על עבודות תמות, היינו עבודות שאין אחריהן עבודה [195], והן ארבע  עבודות: זריקה, הקטרה, ניסוך המיםבחג, וניסוך היין לתמיד [196].

כהן בעל מום שעבר ועבד, חילל אתהעבודה ופסל אותה [197], ודין זה נכון גם באותן עבודות שלא לוקה עליהם [198]; ואפילו אם עבד בשוגג עבודתו פסולה [199]. והיינו דווקא במומים הפוסלים בין באדם ובין בבהמה, אבל מומים שאינם פוסלים אלא באדם בלבד, אם עבד, אינו מחלל את העבודה [200], ודין זה נכון גם בבעל מום עובר [201].

בעל מום היה פסול גם בבמה קטנהבשעת היתר הבמות [202].

תפקידם של כהנים בעלי מום במקדשהיה להתליע את העצים למערכה, היינולהסיר את העצים שנמצא בהם תולעים, לפי שהם פסולים למערכה [203].

כהן בעל מום כשר לאכול מןהקרבנות, בין מקדשי קדשים וביןמקדשים קלים [204]. וכן נוטל הוא חלק בחלוקת הקדשים עם שאר הכהנים [205], בין אם היה תם ונעשה בעל מום, ובין אם נולד בעל מום [206].

כהן בעל קרבן שהוא בעל מום, נותן קרבנו לאנשי המשמר, והעור שלהם [207].

כהן בעל מום אסור לו להיכנס לביתהמקדש מן המזבח ולפנים, ואם עברונכנס - לוקה, אף על פי שלא עבד [208].

כהן בעל מום אף הוא מוזהר שלאלעבוד עבודה כשהוא טמא, וזה איסורנוסף על עצם האיסור שלא יעבוד כשהואבעל מום [209], אבל לא חל עליו איסור עבודה כשהוא שתוי-יין [210].

טומאת מת - כהן בעל מום אף הוא אסור להיטמאלמתים [211].

כהן גדול - כהן גדול שעבר מכהונתו מחמת מום, מכל מקום נשאר בדינו ככהן גדול, ואסורלשאת לאשה אלמנה ובעולה [212].

עגלה ערופה - כהנים בעלי מום כשרים בעגלה ערופהלומר 'כפר לעמך ישראל וכו' [213].

נגעים - כהן בעל מום יכול לראות נגעים [214].

עבד עברי - עבד עברי שהוא כהן אינו נרצע, מפני שנעשה בעל מום [215].

 

מקורות והערות

 

[1] ראה הרב י. יעקובוביץ, הרפואה והיהדות עמ' 289-287; [2] ויקרא יג א-מו; [3] ויקרא מז-נט; [4] ויקרא לד-נז; [5] ויקרא יד א-ג; [6]ראה סדר הדורות, ח"ב עמ' פז; הרפואה והיהדות עמ' 290. וראה יומא מט א; [7] כל אלו נמנו בספר הרפואה והיהדות, עמ' 290 הע' 26; [8] שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ג סי' קנה; עשה לך רב ח"ג סי' לב. ומה שהעיר בס' הרפואהוהיהדות עמ' 290 הע' 27, שניתוחי מתים לא היו  ההזדמנות היחידה למגעו של הרופא עם גופותמתים, אינו קשה, כי החשש העיקרי נוגע לשלבלימוד הרפואה, ולא לשלב העיסוק ברפואה - ראה להלן בפרטי דינים; [9] בפרקנו; [10] סוטה כג א; קידושין כט א; ב"מ ל א; רמב"ם גזלה ואבדה יא יח, ואבל ג א, וסהמ"צ ל"ת קסו; [11] תו"כ ר"פ אמור; אהלות ב א-ב; רמב"םטומאת מת ב יב. על שיעור דם מן המת, שכהןמוזהר עליו - ראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך כ, ע' טמאת כהנים, עמ' רסג-ד; [12] תו"כ ר"פ אמור; שמחות ד כא; רי"ף הל' טומאה; רמב"ם אבל ג א; טושו"ע יו"ד שסט א; [13] רמב"ם אבל ג א; טושו"ע יו"ד שעא א; [14] חות יאיר סי' טו; חלקת יואב חיו"ד סי' ט; [15] שו"ת חקרי לב חאו"ח סי' מד; [16] ראב"ד נזירות ה טו. ויש להעיר כי שיטת הראב"ד הנ"ל בהשגותיו על הרמב"ם, סותרת לשיטתו בספרותמים דעים סי' רלו, ובהשגותיו על הר"יף סוף מכות, ששם כתב כשיטת רוב הראשונים כדלקמן, שכהןאסור מן התורה לחזור ולהיטמא. וכתב בשו"ת חת"סחיו"ד סוסי' שלח, שהראב"ד חזר בו ממה שכתבבהשגות, אך בנחל אשכול הל' טומאת כהנים סוסי' נד כתב, שמקודם כתב הראב"ד ס' תמים דעים, וההשגות כתב לעת זקנתו. ואמנם בשו"ת מהרש"םח"ג סי' שסו כתב באמת להיפך, שהראב"ד חזר בוממה שכתב להחמיר בתמים דעים, והקל בהשגותיו, שהם מאוחרות יותר. וראה בשד"ח מערכת טי"תכלל מד ד"ה אמנם הגאון וכו'; [17]ראה בשו"ת חת"ס חיו"ד סי' שמ אות א, שביארכיצד היא המציאות שכהנים בזמן הזה הם טמאימתים; [18] משל"מ אבל ג א, ושו"ת רעק"א תניינאסי' יח - בשיטת השגות הראב"ד נזירות ה טו. וראה עוד בשד"ח מערכת טי"ת סוף כלל מד; שו"תחיי אריה סי' סז; [19] מאירי נזיר מבב; רמב"ן מכות כא א; מנ"ח מ' רסג; שיירי קרבן, ירושלמי נזיר ז א ד"ה אכריז; ישועות יעקב או"ח סי' שמג סוסק"ב; שו"ת שאגת אריה החדשות סי' יא; [20] רש"י - אליבא דלח"מ נזירות ה טו; משל"מ אבל ג א; שו"ת חת"סחיו"ד סי' שלט. אמנם בחזו"א יו"ד סי' רי אות יג, כתב שדעת רש"י איננה כדעת הראב"ד; ר"ת - הובא בסמ"ג עשין רלא; תורת האדם לרמב"ןהוצאת שעוועל עמ' קלה; רא"ש הל' טומאה סי' ו. וראה בשו"ת חת"ס חיו"ד סי' שלח-ט, ובמנ"ח מ' רסגסקי"ג ד"ה אבל באמת, שדעת הר"ת כדעת הראב"ד. וראה בחזו"א יו"ד סי' רי סקי"ג; בה"ג - הובא בסמ"געשין רלא; שלטי גיבורים שעל הרי"ף בהלכותקטנות, הל' טומאה אות ד; ס' יראים השלם, סי' שיא; סמ"ק, סי' מח. ומה שכתב בשו"ת מהרש"ם ח"א סי' רטו, שהר"ן בחי' נידה נז א סובר כר"ת, לא משמע כן, עיי"ש; [21] תורת האדם, עמ' קלו; שו"ת הריטב"אח"א סי' שכד, וסי' תי; האשכול ח"ב עמ' 177; שו"תהרשב"א ח"א סי' שכד; [22] דגול מרבבה יו"ד סוסי' שעב ד"ה אמריחזקאל; שו"ת חת"ס חיו"ד סי' שלח-שלט, וסי' שמאות א. וכן משמע בחי' רמב"ןמכות כא א, בשיטת הראב"ד, שסובר שכהנים בזמןהזה אין לוקים על הטומאה אבל אסורין. וכן כתב בערוה"ש יו"דשסט ב, בדעת הר"ת; [23] רמב"ם אבל ג ד; תורתהאדם לרמב"ן הוצאת שעוועל עמ' קלה, וחי' הרמב"ןשבועות יז א, מכות כא א, נידה נז א; שו"ת הרשב"אח"א סי' שכד; מאירי נזיר מב ב, ומכות כא א; ריטב"אשבועות יז א; חי' הר"ן נידה נז א; ס' האשכול ח"בעמ' 177; רי"ו חוה נכ"ח ח"ד; ב"י יו"ד סי' שעג סוד"הלכל אלו וכו'; שו"ת שאגת אריה החדשות סי' יא; [24] תשובות הגאונים חמדה גנוזה סי' נה, וראהבאוצר הגאונים ברכות עמ' 17; האשכול ריש הל' טומאת כהנים. וראה באנציקלופדיה תלמודית, כרך כ, ע' טמאת כהנים, הע' 13, שכן נראה ברי"ף ורא"ש הל' טומאה, וטושו"ע יו"ד, שהביאו להלכה דיני טומאתכהנים בזמן הזה; [25] משל"מ אבל ג א; דגול מרבבה יו"ד סי' שעב סק"ב (אמנם ראה בשו"תחת"ס חיו"ד סי' שלח, שהדגול מרבבה חזר בו לאחרמשא ומתן עם הגר"נ אדלר); שו"ת חת"ס חיו"ד סי' שלח (אמנם בסי' שלט השתמש החת"ס בדעה זו לס"ס, והעיר בשו"ת אבני נזרסי' תסח, ששתי תשובות אלו סותרות); [26] לדוגמא ראה שו"תאהל יצחק חיו"ד סי' לג; שו"ת בית יצחק חיו"ד ח"בסי' קנא; שו"ת חזון נחום סי' קטו; שו"ת מהרש"ם ח"אסי' רטו; שערים המצויינים בהלכה, סי' רב סק"ו, בקונטרס אחרון; הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריובנשמת אברהם חיו"ד סוסי' שע. וראה בשו"ת חת"סחיו"ד סי' שלט, ובמנ"ח מ' רסג סקי"ג ד"ה אבל באמתוכו', שתמהו על המשל"מ אבל ג א, שכתב שדעתהראב"ד היא יחידאה, בעוד שיש עוד ראשוניםהסבורים כמותו, כמבואר לעיל; [27] שו"תמהרי"ק ח"א סי' קמח-קמט; שו"ת הריב"ש סי' צד; שו"ת מהרי"ו סי' קנג; יש"ש ב"ק פ"ה סי' לה; רמ"אאו"ח תנז ב; שו"ת מהרשד"ם חאבהע"ז סי' רלה; דבריחמודות רפ"ק דבכורות אות ט; שו"ת שבות יעקב ח"אסי' צג; ט"ז יו"ד סי' שכב סק"ה; ש"ך שם סק"ט; מג"א  או"ח סי' רא סק"ד; שו"ת מבי"ט ח"א סי' ריט; ישועות יעקב או"ח סי' שמג סק"ב; שו"ת צמח צדקחאבהע"ז סי' יא; שאילת יעבץ ח"א סי' קנה; שו"תבית אפרים חאו"ח סי' ו; חיי אדם שערי צדק פי"דס"ד; חזו"א שביעית סי' ה סקי"ב; שו"ת מנחת יצחקח"ח סי' ב; שו"ת ציץ אליעזר חי"ח סי' סט. וראה באריכות בפת"ש יו"ד סי' שהסקי"ב, וסי' שכב סק"ג, ובשד"ח מערכת כ"ף כללצב; [28] הרב צבי הכהן שערשעוובסקי, המליץ, שנה תרמ"ד, גליון א; [29] שו"ת כנסת יחזקאלסוסי' נו וסוסי' צו; שו"ת חוט השני סי' יז; שו"ת מהרי"ט ח"אסי' קמט; גליון מהרש"א יו"דשה ח; ערוה"ש יו"ד שה נה; שו"ת הגרי"א הרצוג חיו"ד ח"ב סי' קמוסק"ו. וכן נראה דעת החת"ס חיו"ד סי' קמד-קמה, ושם סי' רצא, ושם חאבהע"ז ח"א סי' מא-מב. אך ראה שו"ת חת"ס חיו"ד סי' שלו. וראהבאריכות במאמרו של הרב ש. אריאלי, נועם, ב, תשי"ט, עמ' נה ואילך; [30] ראה בשד"ח שם. וראה עוד בשאלת ייחוס הכהנים בזמן הזה בתומים סי' טו אות ג; מנ"ח מ' שנז; שו"ת חתן סופר סי' כה. וראה עוד בס' אוצר פדיון הבן, ח"א פ"ז. אמנם ראה בס' עליות אליהו סי' ז, שהגר"א פדה עצמו אצל מהר"ם רפפורט הכהן, לפי שמשפחת רפפורט מוחזקים למיוחסי כהונה. וראה עוד בנידון במעשה רב, סי' קא; [31] כל בו על אבלות, ח"א עמ' 82, על פי מדרש תהלים פי"ט, והאשכול הל' טומאת כהנים רפנ"ב; הרב י.ד. בלייך, הלכהורפואה, ג, תשמ"ג עמ' קצט ואילך; [32] שו"ת ציץ אליעזר, חכ"ב סי' נט סק"א; [33] ראה עורך כרם חמד, שנה ח, תרי"ד; הרב מ. הכהן, תורה שבעל פה, ו, תשכ"ד, עמ' עה ואילך; [34] שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ג סי' קנה; [35] הרב י.ד. בלייך, הלכה ורפואה, ג, תשמ"ג, עמ' קצט ואילך; [36] ר' יצחק שמואל ריג'יו (המכונהיש"ר), כרם חמד כרך ח, שנת תרי"ד; [37] שמחות ד כה; [38] עורך כרם חמדשם; [39] הרב י.ד. בלייך, הלכה ורפואה, ג, תשמ"ג, עמ' קצט ואילך. אמנם על דחיה זו יש להעיר, שלשיטותפוסקים רבים, אין טומאת כהן בזמן הזה אלאמדרבנן, כמבואר לעיל, וי"ל; [40] מלכי בקודשח"ג עמ' ,9 ועמ' 153; הרב ל.י. הלפרין, הלכהורפואה, ד, תשמ"ה, עמ' קצב ואילך. וראה הערתהגרש"ז אויערבאך, בלב אברהם, עמ' כא, שיש הבדלגדול בין ישראל לעמים; [41] רמב"ם טומאת מת איג, ואבל ג ג; יראים השלם סי' שכב. וראה בהג' מיימוניות אבל פ"ג אות ב; נמו"י ב"מ קיד ב; משל"מאבל ג א; שו"תחת"ס חיו"ד סי' שלח; גשר החיים ח"א פ"ו ס"ג; אנציקלופדיה תלמודית כרך יט, ע' טמאה, עמ' תקא; [42] תוס' יבמות סא א; סמ"ג עשין רלא; שו"תמהר"ם בר"ב ד"ק סי' קסט. וראה בשו"ת הרא"ש כללל סי' א; מאירי יבמות סא א, בשם אחרוני הרבנים; [43] שו"ת הרא"ש כלל ל סי' א; טושו"ע יו"ד שעב ב; [44]  רמב"ם שם; סמ"ק מ' פט; ראבי"ה חולין סי' אלףוקנג; ריטב"א פסחים ט א; ש"ך יו"ד סי' שעב סק"ד. אף שהיראים השלם סי' שכב סבור, שגוי אינו מטמאאף במגע ומשא. וראה בשו"ת הגרי"א הרצוג חיו"דח"ב סי' קמה, שאין להחשיבו כדעת יחיד בדין זה, ויש מקום לצרפו לספקות. וראה בכל בו על אבלות, ח"א עמ' 84-81, שאסר אף במת גוי; [45] רמב"םטומאת מת ה ג; [46] הרב ש. גורן, כל הכתובלחיים (טוביאס), עמ' תצו-תקיא; [47] ראה נזיר מג א; רמב"ם אבל ג ד; חיד' רמב"ןשבועות יז א, ועוד; [48] ראה סיכום הדעות באנציקלופדיה תלמודית, כרך כ, ע' טמאת כהנים, עמ' רסז; [49] ראה תוס' נזיר נד בד"ה ת"ש; רמב"ם אבל ג ב; רמ"א יו"ד שסט. וראה כנ"ל גם בשו"תהגרי"א הרצוג חיו"ד ח"ב סי' קמה; [50] הרב ש. גורן, ס' היובל לרב מ. קירשנבלום, עמ' כט ואילך;[51] הרב י.ד. בלייך, הלכה ורפואה, ג, תשמ"ג, עמ' קצט ואילך; הרב ל.י. הלפרין, הלכה ורפואה, ד, תשמ"ה, עמ' קצב ואילך, שדחה באריכות שיטה זו; [52] משנת אברהם, מילואים והשמטות לח"ב, עמ' רפג; [53] ראה משל"מ טומאת מתה ב; [54] שו"ת הגרי"א הרצוג חיו"ד ח"ב סי' קמה; [55] הרב י.ד. בלייך, הלכה ורפואה, ג, תשמ"ג, עמ' קצט ואילך. יש להעיר כי גישה זו מבוססת על השיטה המבוארת בשו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ג סי' קנה. אמנםבשו"ת הגרי"א הרצוג שם סבור שעיקר לימודחכמת הרפואה וודאי שמצווה גדולה היא, ומוכיחמשבת פב א; [56] נחלאשכול ח"א הקדמה עמ' יא ואילך; שו"ת מהר"םשיק חאו"ח סי' שג; שו"ת מהר"י אסאד חאו"ח סי' מז; שו"ת כתב סופר חאו"ח סי' טז; שו"ת מלמדלהועיל ח"א סי' לא; כל בו על אבלותח"א עמ' 81-83, אות כב; עשה לך רב ח"ג סי' לב; שו"ת שבט הלוי ח"ב סי' קסד. וראה באריכותהמחלוקת בין ר' יצחק שמואל ריג'יו (המכונה יש"ר) בכרם חמד כרך ח, שנת תרי"ד, ור' צבי הכהןשערשעוובסקי בהמליץ שנה תרמ"ד גליון א, שהתירו לכהן ללמוד רפואה, ולעומתם מה שאסרוהרבנים בני דורם - ראה ראה הרב י.א. גולדברג, קובץיגדיל תורה, שנה ח, תרע"ו-ז, עמ' 135, ועמ' 191, ועמ' 256, ועמ' 292; הנ"ל, שנה ט, תרע"ז-ח, עמ' 63, ועמ' 111, ועמ' 177, ועמ' 223, ועמ' 254; הרב ד. רעוועל, יגדיל תורה, שנה ח, תרע"ו-ז, עמ' 85, ועמ' 142; [57] שו"תאגרות משה חיו"ד ח"ג סי' קנה. וראה שם, שדוחההראיה שהיו מרבותינו הראשונים שהיו כהנים וגםרופאים, כי הם למדו מכוחות עצמם, ולא נטמאולמתים; [58] ילקוט יוסף, ח"ז סי' ל ס"ז; [59] שו"ת הגרי"א הרצוג חיו"ד ח"ב סי' קמה; [60] גשר החיים ח"א פ"ו ס"א סק"ד; [61] טושו"ע יו"ד שעג ב; מאירי סנהדרין נא ב; [62]יבמות ק ב; סנהדרין ה ב; רמב"ם איסורי ביאהיט י, ואבל ג יא; טושו"ע יו"ד שעג ב, ואבהע"ז ז כ. ובעניין כהן ממזר - הט"ז אבהע"ז סי' ז סקי"ד הסתפקבכך; ובשו"ת עונג יו"ט סי' קכ, ודבר אברהם סי' כו, העלו שממזר אינו כהן; [63] קידושין כט א; סוטה כגא; רמב"ם ע"ז יב ג, ואבל ג א; טושו"ע יו"ד שעג ב; [64]שו"ת חת"ס חיו"ד סי' שלח; שו"ת שבט הלוי ח"בסי' קסד. ויש להעיר, שבס' עשה לך רב ח"ג סי' לבאסר לכהן ללמוד אפילו אם לומדים על גופותהעשויות מפלסטיק, כיוון שבעתיד בשעת העיסוקברפואה עלול לקרות שיצטרך לטפל בגוסס, אך לפירוב הפוסקים אין על הכהן איסור לטפל בגוסס, כמבואר להלן; [65] בכורות מה ב; רמב"ם ביאתמקדש ו ט; [66] ב"י או"ח סי' קכח; שו"ע או"ח קכחמא; [67] בכורות, רמב"ם ושו"ע שם; [68] באוה"לקכח מא ד"ה נטמא למת. וראה שם שהשאיר דין זהבצ"ע; [69] שו"ת מהר"ם שיק חאו"ח סי' שג; [70]שו"ת מהר"י אסאד חאו"ח סי' מז; [71] שו"תכתב סופר חאו"ח סי' טז; [72] שו"ת ובחרת בחייםסי' לד; שו"ת מלמד להועיל ח"א סי' לא; [73] שו"תמלמד להועיל ח"א סי' לא. וראה שו"ת שבות יעקבח"ב סי' ב; [74] תוס' ב"מ קיד ב ד"ה אמר. וראהשו"ת הרדב"ז ח"ו סי' שני אלפים רג; העמק שאלה סי' קסד אות יז; שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' קעד סוףענף א; [75] שו"ת בית יעקב סי' קל; [76] שו"תחת"ס חיו"ד סי' שלח; הגה' נחלת צבי יו"ד סי' שע; [77] שו"ת צמח צדק (קרוכמל) סי' יג. וראה בשו"תאבני נזר חיו"ד סי' תסח אות יז, שהתיר טומאהדרבנן לכהן במקום מצווה; [78] שו"ת באר משהח"ב סי' קיג; [79] פת"ש יו"דסוסי' שע; שו"ת חת"ס חיו"ד סי' שלח; מהר"ץחיות, דרכי הוראה סי' א; [80] שו"ת בית יעקב סי' קל. וראהבשו"ת באר משה ח"ב סי' קיג אות' ב-ג; [81]לימודי השם, הובא בשד"ח מערכת אבילותכלל קיא; שו"ת חת"ס שם; שו"ת מחזה אברהםח"ב חיו"ד סוסי' יט; גשר החיים ח"א פ"ב סק"ב (ב); [82]הגה' נחלת צבי, יו"ד סי' שע; פת"ש יו"ד סי' שעסק"א; כל בו על אבלות ח"א עמ' ,23 סע' כג. וראהשו"ת צמח צדק הראשון סי' יג. וראה בשו"ת מחזהאברהם שם, שלא שייך כלל זה שלא מכל אדם וכו', אלא בעניין נדרים, אבל אין בכוחו להתיר איסורים, שהרי אותו ספק שייך גם על הרופא הכהן; [83] שו"ת שבט הלוי ח"ג סי' קסד; [84] ויקרא כאב-ג; יחזקאל מד כה; סוטה ג א; [85] רמב"ם אבל ד ו; טושו"ע יו"ד שעג ג; שו"תהרשב"א ח"א סי' כז; אור זרוע ח"ב סי' תכז. וראהבאנציקלופדיה תלמודית, כרך כ, ע' טמאת כהנים, אות ז; [86] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם ח"ד סי' שלטסק"ד; [87] שו"ת מנחת שלמה, ח"ב סי' צו אות כא; [88] ברכות יט ב; נזיר יז א; רמב"ם אבל ג ח; [89] שו"ת חת"סחיו"ד סוסי' שלח; [90]שו"ת צמח צדק לובביץ חיו"ד סי' רלח; שד"חמערכת אבלות כלל קיב; [91] שו"ת הלל אומרחיו"ד סי' רכט; [92] שו"ת טוב טעם ודעת מהדו"ג ח"בסי' ריב; שו"ת מהר"ש ענגיל ח"ג סי' כז; אח לצרה, עמ' 13; שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"א סי' רמח; [93] הגרש"ז אויערבאך, והגרי"י נויבירט, הובאו דבריהם בנשמת אברהםחיו"ד סי' שע סק"ב 2; שו"ת ציץ אליעזר חי"ז סי' חאות ג; [94] רמ"א או"ח קכח מה. וראה שו"תכתב סופר חאו"ח סי' טו; שו"ת בנין ציון ח"א סי' צ; ערוה"ש או"ח קכח סו-סט; מ"ב שם סקקע"ד; שו"ת יביע אומר, ח"ו חאו"ח סי' כב; [95] נשמת אברהם חאו"ח סי' קכח סק"י; [96] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהםשם. וראה בט"ז או"ח סי' קכח סקל"ט; מ"ב שםסקקע"ה. וראה באריכות בערוה"ש או"ח קכח סו-עב; [97] שו"ת בנין ציון ח"א סי' פג; בן איש חי, שנה ב, תצא סק"כ; [98] שו"ת דודאי השדה סי' ק; דרכי חסד, סי' ב ס"ו; [99] שו"ת משנה הלכות ח"ד סי' קמו; [100] האדמו"ר מצאנז, הובאו דבריו בסוף מאמרו שלהרב י.ב. ווייס, בשבילי הרפואה, ג-ד, תש"מ, עמ' קלט ואילך; [101] שו"ת שבט הלוי ח"ג סי' קסד; [102] ברכות לב ב; רמב"ם תפילה טו ג; טושו"ע או"ח קכח לה; ט"ז שם סקל"ב; ערוה"ש או"ח קכח נג. וראה תוס' סוטה לט א ד"ה וכי, ותוס' סנהדרין לה ב ד"השנאמר. וראה עוד בשו"ת שאילת יעבץ ח"א סי' עט; [103] שו"ת אור זרוע ח"א שו"ת סי' קיב; רמ"א שם, וסיים 'והכי נהוג'; שו"ת לחם רב סי' ג. וראה בס' יחוה דעת ח"ה סי' טז, ובהערה שם; [104] לקטהקמח או"ח סי' קכח סקקל"ו; מנחת אהרן כלל טזסי' ע; ילקוט יוסף ח"א הל' נשיאת כפים סי"ח. וראה עוד שו"ת שבט הלוי ח"א סי' מג; יחוה דעתח"ה סי' טז; [105] שו"ת מהר"ם רוטנברג, דפוספראג סי' א; מרדכי מגילה פ"ג סי' תתיח; הגה' מיימוניות תפילה טו אות א; שו"ע או"ח קכח לו. וראה שו"ת מהרש"ם ח"ה סי' ל; [106] שו"ת הרדב"זמכתב-יד חאו"ח סי' כב, הובא בשו"ת ציץ אליעזרחי"ג סי' קב סוף אות ה; מג"א סי' קכח סקנ"ג; מ"בסי' קכח סקקכ"ט; [107] רב שו"ע או"ח קכח נ; שעה"צ שם סקק"א; [108] הרב י. גליקמן, נועם, כ, תשל"ח, עמ' קעא; [109] ילקוט יוסף ח"א הל' נשיאתכפים ס"כ; [110] שו"ת פנים מאירות ח"ב סי' קפו; שו"ת נובי"קחאו"ח סי' ה; מ"ב סי' קכח סקנ"א; [111] שו"ת שבותיעקב ח"ב סי' א. וראה עוד בברכ"ישיורי ברכה או"ח סי' קכח סק"א; שע"ת סי' קכחסקכ"ה; [112] שו"ת נובי"ק חאו"ח סי' ה; מ"ב סי' קכחסקנ"ב; [113] שו"ת כתב סופר חאו"ח סי' יג; [114] שערים מצויינים בהלכה סי' קסק"ה, בשםשו"ת בית ישראל סי' יז; [115] שו"ת יביע אומר, ח"ח חאו"ח סי' יג. וכן כתב בשו"ת רבבות אפרים, ח"א סי' צד אות ב, שכהן שיש לו רטיה על אצבע יכול ליטול ידיו ולעלות לדוכן; [116] ס' יסודי ישורוןח"ב עמ' מט; [117] מ"ב סי' קכחסקנ"ג; [118] שו"ת חמדת צבי ח"ד סי' טו; [119]מגילה כד ב; רמב"ם תפילה טו ב; טושו"עקכח ל; [120] ביאוה"ל שם; [121] נשמת אברהםסי' קכח סק"ה. והוא על פיהמבואר בשו"ע או"ח קכח לא; [122]פר"ח או"ח קכח ל. וראה במ"ב שם סקקי"א, ובשעה"צ סקפ"ו; [123] שו"ת מנחת יצחק ח"י סי' יא, על פי חיי אדם לג י, ומ"ב סי' קכח סקי"ז; [124]מחזיק ברכה בקונט' אחרון או"ח סי' קכטסק"א; הגרי"מ טוקצינסקי, לוח ארץ ישראל, ג' בתשרי; [125] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריובנשמת אברהם חאו"ח סוסי' תקנט; [126] שו"ת מהר"ש ענגיל ח"ג סי' כז; שו"ת מהרש"םח"ב סי' רלג; ר' מאיר אריק, וילקט יוסף, שנה י"ד, סי' עד; שו"ת שרידי אש ח"ב סי' קלד; שו"ת חלקתיעקב ח"א סי' כז; שערים המצויינים בהלכה סי' רבסק"ו; שו"ת ציץ אליעזר חי"ז סי' כ אות ב; [127]שו"ת חלקת יעקב ח"א סי' כז; שו"ת משנההלכות ח"ד סי' קמו; שם ח"ו סי' רה וסי' רז; נשמתאברהם חיו"ד סי' שעב סק"א; [128] שו"ת ציץאליעזר חט"ז סי' לג; [129] שערים המצוייניםבהלכה סי' רב סק"ו. וראה בפת"ש יו"ד סי' שעבסק"ד, וביד אברהם יו"ד שם, שאם בשעת כניסתולבית היה בהיתר, היינו שלא היה שם מת, ואחר כךמת שם מת, לא נחשבת השהייה כמעשה, עיי"שלעניין גדול כבוד הבריות; [130] נשמת אברהם, שם; [131]שו"ת ציץ אליעזר חט"ז סי' לג; נשמת אברהםשם, בשם הגרא"י וולדינברג, ובשם הגרש"זאויערבאך; [132] הגרש"ז אויערבאך, שם; [133] כמבואר בש"ך יו"ד סי' שעא סקט"ו, ובשו"ת פנים מאירות ח"ב סי' צג, ובשו"ת נובי"ק חיו"ד סי' צד, ובחזו"א יו"ד סי' רי אות א; [134] שו"ת שבט הלוי, ח"ח סי' רנח אות א; [135] הגרח"פ שיינברג, מוריה, אלול, תשמ"ד, עמ' 60; [136] שו"ת מנחת יצחק ח"א סי' קלד; [137]שו"ת שרידי אש ח"ב סי' קלד. וראה עוד בשו"תמהרש"ם ח"ג סי' שסו; [138] שו"ת מנחת יצחקשם. בדין טומאת שלד המת - ראה חזו"א יו"ד סי' קיד. וראה בשו"ת יד רמה חיו"ד סי' קכט, ובשו"ת הרצבי חיו"ד סי' רפג, בעניין בית-ספר שמחזיקים שםגולגולת של מת; [139] שו"ת נובי"ת חיו"ד סי' רט; [140]הר אבל, ריש ענף יח; [141]שו"ת חבלים בנעימים ח"ה סי' כג. וראה בב"יאבהע"ז סי' ו, שבזמן הזה מותר לקצץ אצבעות הכהןכשיש צורך בכך, ואף שעושהו בעל מום; [142]שו"ת שואל ומשיב מהדו"ק ח"ג סי' טז; [143] שו"ת משנה הלכות ח"ד סי' קמו; שם ח"ו סי' רה, וסי' רז, וסי' רי; שו"ת חלקת יעקב ח"א סי' כז; שו"ת מנחת שלמה, ח"ב סי' צו אות כא; [144] שו"ת שרידי אש ח"ב סי' קלד; שו"ת אגרות משה חיו"דח"א סי' רמח; שם ח"ב סי' קסו; שו"ת ציץ אליעזר חי"ז סי' כ אות ב. ואף מה שהתירו ביקור חולים של כהןבבית חולים בשו"ת תשורת ש"י ח"א סי' תקנט, ובשו"ת טוטו"ד מהדו"ג ח"ב סי' ריב, משמע שמדוברבבית חולים, שרוב המאושפזים הם נוכרים; [145]  שערים המצויינים בהלכה, סי' רב סק"ו, ובקונטרס אחרון שם; [146] שערים המצוייניםבהלכה, שם; [147] שו"ת שבט הלוי ח"ב סוסי' רה; שם ח"ה סי' קפד; [148] תורת היולדת פנ"ז הע' ג; [149]הרב ל.י. הלפרין, הלכה ורפואה, ג, תשמ"ג, עמ' קסז ואילך; [150] יש להעמיד חולים עלחזקתם שהם חיים; יש לסמוך על הסוברים שסוףטומאה לצאת היא מדרבנן; יש הסבורים שטומאההעוברת מחדר לחדר היא רק מדרבנן; כהני חזקה בימינו; שיטת הראב"ד שאין איסור תורה להוסיף על הטומאה ועוד;[151] הגרש"ז אויערבאך, הובא בנשמת אברהם חיו"דסי' שלה סק"ד. וראה בנשמת אברהם שם, ובאריכותבמאמרו של הרב ל.י. הלפרין, הלכה ורפואה, שם - דיון בקושיא שספק טומאה ברה"ר טהור, ולמה יהאלכהן אסור להיכנס לבית חולים; [152] ס' ועלהו לא יבול, מהנהגותיו והדרכותיו של הגרש"ז אויערבאך, עמ' סא-סג; [153] שו"ת מנחת יצחק, ליקוטי תשובות סי' קכט אות ג; [154] נזיר מד א; רמב"ם אבל ב טו; תורת האדם לרמב"ן הוצאתשעוועל, עמ' קמא; טושו"ע יו"ד שעג ט; ש"ך שםסקי"ד; גשר החיים ח"א פ"ו אות ה סק"ב. וראהבשו"ת שבט הלוי ח"ג סי' קסא אות א, ובאנציקלופדיה תלמודית, כרך כ, ע' טמאת כהנים, אות יא, בשיטות הפוסקים בדין זה; [155] טושו"ע שם; [156] רדב"ז הל' אבל ב  טו. וראהשו"ת הרדב"ז ח"ו, סי' שני אלפים רעב; חזו"אאהלות סי' כב סקל"ה; חזו"א יו"ד רי טו; שו"ת שבט הלוישם אות ג; [157] ראה תורת האדם לרמב"ן הוצאתשעוועל, עמ' קמא; ב"י יו"ד סוסי' שעג; טושו"ע יו"דשעג ט; שו"ת הרדב"ז ח"ו סי' שני אלפים רעב; משכנות יעקב יו"ד סי' עד; חכמת אדם קס ז; גשרהחיים ח"א פ"ו אות ה סק"ב; חזו"א חיו"ד סי' רי סקט"ו, ואהלות סי' כבסקל"ה; כל בו על אבלות ח"אעמ' 69; שו"ת ציץ אליעזר ח"ט סי' מח; שו"ת שבטהלוי שם אות ב; [158] שו"ת אגרות משה חיו"דח"א סי' רנא; שם ח"ב סי' קסה; שו"ת ציץ אליעזרח"ט סי' מח; ילקוט יוסף, ח"ז סי' ל ס"ג. וכן משמעמשו"ת מהר"ם שיק חיו"ד סי' שנט; [159] שו"תשבט הלוי שם אות ד; שו"ת משנה הלכות ח"ג סי' קכא; שמירת שבת כהלכתה פס"ד ס"ו*. וכן משמע מדברי שאול יו"דסי' שעג סק"ט, ומחזו"א אהלות סי' כב סקל"ה; [160] רדב"ז על הרמב"ם, אבל ב טו; [161]שו"ת מהר"ם שיק חיו"ד סי' שנט; שו"ת שבטהלוי ח"ג סי' קסא; [162] ראה במפענח צפונות פ"וסי' טו, שכהן בעל מום יש עליו שם כהן ושם זרות, והיכא דפסול זר, פסול בעל מום, והיכא דבעי כהן - כשר. וכן חקירה אם חסרון בעל מום בכהן הואפסול בכהונה או רק דין; [163] ראה בכורות לז ב; רמב"ם ביאת המקדש ו ד; רמב"ן עה"ת שמות כאכד; [164] רמב"ם שם ו ז; [165] רמב"ם שם ו ה; [166] רמב"םשם ז א. וראה ברמב"ן עה"ת ויקרא כא יח; [167]רמב"ם שם ח א; [168] רמב"ם שם ח יז; [169] ספרא ויקרא כא ח; גיטין נט ב; רמב"ם סהמ"צ מ' עשה לב; רמב"ם כליהמקדש ד ב; רמ"א או"ח קכח מה. וראה במשךחכמה ויקרא כא ח; תו"ת שם; [170] ספרא שם; רמב"ם סהמ"צ שם; ס' החינוך מ' רסט. וראה במנ"חשם; פרמ"ג או"ח סי' קלה במשב"ז סק"א; שו"ת דובבמישרים ח"ג סי' ז; [171] ספרי דברים כא ה. וראהבתענית כז א, ובתוס' שם ד"ה אי. וראה עוד בערוה"ש או"ח קכח מד. וראה ט"ז או"ח סי' קכח סקכ"ז, שהקשה מדעתו למה לא יהיה כהן בעל מום פסול לנשיאת כפיים, והיא קושיית הגמ' תענית כז א. וכבר העירו על כך בנתיב חיים על שו"ע שם; הגה' מהר"ץ חיות, תענית שם; [172] מגילה כדב. וראה בתו"ת דברים פכ"א אות מא; שו"ת חמדתצבי ח"ד סי' ט סק"ב; אנציקלופדיה תלמודית, כרך ד, ע' בעל מום (א), עמ' קיט, הע' 98; [173] מגילה כד ב; רמב"ם תפילה טו ב; טושו"עאו"ח קכח ל; [174] ביאוה"ל שם, כהכרעהבמחלוקת האחרונים בנידון, עיי"ש; [175] טושו"עאו"ח שם; מ"ב שם סקקי"א; [176] לח"מתפילה שם; [177] כס"מ תפילה טו ב; ב"י או"ח סי' קכח; שו"עאו"ח קכח לא; [178] רמ"א שם; [179] מ"ב שםסקקי"ד-קטו; [180] שו"ת הרדב"ז סי' ב' אלפים קיז; [181] פרמ"ג או"ח סי' קלא בא"א סקכ"א; [182] שו"ת אבני נזר חאו"ח סי' לא; [183] הליכות שלמה, פ"י ס"ו; [184] שם פ"י הע' י; [185] ויקרא כא יז-יח; רמב"ם ביאת מקדשו א; ס' החינוך מ' רעה-רעו. וראה במשך חכמה, שם, בטעם הדבר שכהן בעל מום פסול, אף אם הואכשר בכשרים וצדיק בצדיקים, עיי"ש;[186] סהמ"צ ל"ת ע; סמ"ג לאווין שח; ס' חינוך, מ' רעה. אבל לוי בעל מום אינו נפסל לעבודות שלו, היינו להיות שוער או משורר - ספרי, דברים יח א; חולין כד א; רמב"ם כלי המקדש ג ח; [187] תו"כ פרשה גפיסקא ב; רמב"ם ביאת מקדש ו ג. וראה במשךחכמה ויקרא כא יז-יח; [188] תו"כ אמור כא כא; משל"מ תמידין ומוספין ב י ד"ה עוד י"ל; [189]יומא כג ב; רמב"ם תמידין ומוספין ב טו; [190]תוס' זבחים טז ב ד"ה שם. וראה במנ"ח מ' רעהסק"ב, שהסתפק בזה; [191] מנ"ח מ' שפח; [192]תו"כ אמור כא יז; רמב"ם ביאת מקדש ו ב. ואםהוא לאו בפני עצמו - נחלקו הפוסקים, ראה: סהמ"צ לרמב"ם ל"ת עא; ס' החינוך, מ' רעו; רמב"ןבהשגות לסהמ"צ שם; [193] תו"כ אמור כא כא; רמב"ם ביאת מקדש ו ג; [194] תוספתא זבחיםפי"ב; סנהדרין פד א; רמב"ם ביאת מקדש ו ג; [195]ראה יומא כד א;[196] תו"כ אמור כא יז; רמב"ם ביאת מקדש ט י; [197] בכורות מג א; רמב"ם ביאת מקדש ו א;[198] משל"מ תמידין ומוספין ב י; [199] משנהתרומות ח א; רמב"ם ביאת מקדש ט ו; רש"יקידושין סו ב ד"ה ובעל מום; [200] בכורות מגב; רמב"ם שם; [201] רמב"ם ביאת מקדש ו ב; [202]זבחים טז א; [203] משנה מידות ב ה; יומא נד א, ובפירש"י שם ד"ה בעלי מומין; [204]ויקרא כא כב; תו"כ שם; זבחים קא ב; רמב"ם מעשה הקרבנות י יז; [205] ויקרא ו יא; תו"כ שם; זבחים קב א; רמב"ם שם; [206]ויקרא ז ו; תו"כ שם; זבחים שם; רמב"םשם; [207] ב"ק קט ב; רמב"ם כלי המקדש ד ח; [208]רמב"ם ביאת המקדש ו א. וראה בכס"מ שם;[209] יבמות לב ב; תוס' שם ד"ה בעל מום;[210] תו"כ ויקרא י ט; רמב"ם ביאת מקדש א א. וראה במנ"ח מ' קמט סק"ב, שהסתפק אם גם לאחל עליו איסור עבודה כשהוא פרוע ראש; [211] תו"כ ויקרא כא א; סנהדרין נא ב; [212] הוריות יב ב. וראה שיטות האחרונים בנידוןבאנציקלופדיה תלמודית, כרך ד, ע' בעל מום (א), עמ' קכ, הע' 113; [213] ספרי דברים כא ה. וראה במנ"ח מ' תקל, שתמה מדוע השמיטהרמב"ם דין זה. וראה בצפנת פענח, סוטה ד ט; [214] תו"כ ויקרא יג ב; [215] קידושין כא ב; רמב"ם עבדים ג ח.