אנציקלופדיה הלכתית רפואית - יום כיפור

פו. יום הכיפורים

 

והיתה לכם לחקת עולם בחדש השביעי בעשור לחדש תענו את נפשתיכם וכל מלאכה לא תעשו האזרח והגר הגר בתוככם כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו שבת שבתון היא לכם ועניתם את נפשתיכם חקת עולם [ויקרא טז כט-לא]

 

מקומות אחרים בתורה שבהם מוזכר יום הכיפורים:

ויקרא כג-כז (פר' אמור), ויקרא כה-ט (פר' בהר), במדבר כט-ז (פר' פנחס)

* # *

דיני חולה בערב יום-כיפורים

מצווה לאכול בערב יום-הכיפורים [1].

חולה לאחר ניתוח, שאסור לו לאכול במשך היום, די לו לאכול פעם אחת בסעודה המפסקת [2].

חולה שאינו מתענה כלל ביום-הכיפורים - יש מי שנטה לומר, שהוא פטור ממצות אכילה בערב יום-הכיפורים [3], על פי הטעם לאכילה בערב יום-הכיפורים, שהוא כדי שנוכל לצום ביום-הכיפורים [4]; יש מי שחילק בין חולה שאוכל חצאי שיעורים, שלא איבד תעניתו בכך, וחייב לאכול בערב יום-הכיפורים, לבין חולה שאוכל כדרכו [5]; ויש מי שכתבו, שבכל מקרה חייב לאכול בערב יום-הכיפורים, משום תעניתו בלילה לשעות [6], או משום שהטעם לסעודת ערב יום-הכיפורים הוא לכבוד יום-הכיפורים [7], או משום שעל ידי האכילה בערב יום-הכיפורים יתכן שאף החולה הזה יוכל להימנע מכמות מסויימת של אכילה ביום-הכיפורים [8].

אשה חולה, שאינה יכולה לצום ביום-הכיפורים, פטורה מאכילה בערב יום-הכיפורים [9]. ויש מי שכתב, שאף כאן יש לחלק בין אוכלתחצאי שיעורים לבין אוכלת כדרכה [10].

חולה שהאוכל עלול להזיק לו, פטור ממצות אכילה בערב יום-הכיפורים [11]. ודין זה נכון גם אם האוכל רק יגרום בחילות או הרגשה כללית רעה [12].

שקילה ומדידה - מותר לשקול ביום הכיפורים את שיעוריהמאכלים והמשקים הדרושים לחולה [13], אך כשידוע מראש שיצטרך לאכול ביום הכיפורים, רצוי שימדוד ויבדוק את השיעורים מבעוד יום [14].

התרת נדרים - חולה המאושפז בבית חולים בערב יום-כיפורים, מצווה שיביאו לו שלושה אנשים כדי שיתיר נדריו, כפי המנהג; ואם אין אפשרות כזו, יכתוב בכתב ידו לבית הדין שיתירו לו נדריו [15].

'כל נדרי' - בליל יום-הכיפורים יכול חולה לומר בנוסח כל נדרי 'מיום כיפורים שעבר ועד יום כיפורים זה' רק אם יש שלושה אנשים שאומרים יחד את ההתרה. אם החולה נמצא לבדו, יאמר רק 'מיום כפורים זה עד יום כיפורים הבא עלינו' [16].

המנהג לומר וידוי בערב יום-הכיפורים, ולקבל על עצמו את חמשת העינויים שלהתענית [17], ובין השאר אומרים 'הריני מקבל עלי לענות נפשי וגופי ביום הכיפורים הזה, כאשר ציווני יוצרי'. יש מי שכתב, שחולה שיצטרך לאכול פחות מכשיעור ביום-הכיפורים, כדאי שישמיט את המילים הללו, ובמקומם יאמר הנוסח 'הריני מקבל עלי מעתה איסור מלאכה וחמישה עינויים, איסור אכילה ושתיה כשיעור וכו' [18].

דרכי הקלה על הצום - אדם בריא רשאי לאכול בערב יום-הכיפורים יותר מהרגלו, ויש בכך אף מצווה, אבל אם הוא עושה תחבולות שונות להקל או למנוע את עינוי הצום, כגון על ידי עירוי או לקיחת ויטמינים, הרי זה כעין נבל ברשות התורה. אולם מי שהוא חולה שאין בו סכנה מותר לו לקחת ויטמינים כדי להקל מעליו את הצום, ואם בדרך רגילה היה צריך לאכול ביום-הכיפורים פחות מכשיעור, ויכול על ידי פעולות בערב יום-כיפורים לצום כראוי, מותר לו לעשות זאת, אבל אין שום חיוב בזה [19].

חולה ביום-כיפורים: הגדרות וכללים

חולה שיש בו סכנה: החיוב לאכול - חולה שיש סכנה אם יצום, מחוייב לאכול אולשתות ביום-הכיפורים. יש הסבורים, שמצוות האכילה של חולה ביום-הכיפוריםהיא מדין 'וחי בהם' ומדין 'ונשמרתם מאדלנפשותיכם' [20].

הגדרות חולה לחיוב אכילה - חז"ל והפוסקים נתנו הגדרות שונות לחולה שיש בו סכנה לעניין חיובו באכילה או בשתיה ביום-הכיפורים:

החיוב לאכול איננו רק אם הרופא אומר שחיי החולה יהיו בסכנה ממשית אם לא יאכל, אלא אפילו אם אומר הרופא שיכבד חוליו, נותנים לו לאכול [21].

הוא-הדין אם הרופא אומר שתחול נסיגה בהחלמתו של החולה אם לא יאכל [22].

חולה המוטל במיטה, ואינו יכול לרדתממנה, והוא נראה לרוב בני אדם שהוא  מסוכן מחמת חולשתו, וכן אם הוא עצמוחושש שיכבד עליו החולי [23], ואין שם רופא שיכול לחוות דעתו על מצב החולה [24], הרי הוא נחשב כחולה שיש בו סכנה; ויש מי שכתב, שאפילו חולה שנפל למשכבו שלושה ימים, אין מאכילים אותו ביום הכיפורים ללא אומדן [25]. אבל כשברור שהוא חולה שאין בו סכנה, אף ששוכב במיטה, אין להאכילו כלל, אפילו פחות מכדי שיעור [26]. ויש מי שמשמע ממנו, שמותר להאכילפחות מכשיעור אף לחולה שאין בו סכנה [27].

כל אדם שהריח מאכל ונשתנו פניו, הרי הוא מסוכן אם לא יאכל ממנו, ומאכילים אותו ביום-הכיפורים [28]. ומכל מקום מאכילים אותו רק עד שתתיישב דעתו, אבל לאחר שנתיישבה דעתו אין לו לאכול שאר היום [29]. ואם לא השתנו פניו, אין מאכילים אותו, אפילו אם אומר שצריך לאכול [30]. ומכל מקום האדם עצמו יודע מרת נפשו, ומותר לו ליקח לעצמו מאכל אם חש שהוא מסוכן, אלא שאין אחרים מאכילים אותו במצב כזה [31]. ואף שאסור לאחר להאכילו, מכל מקום מותר לו לומר לחולה שהוא עצמו יכול ליקח לעצמו אוכל [32].

אדם שהחוויר מחמת הצום, ונראה לרוב בני האדם שהוא צריך לאכול, מאכילים אותו אפילו אם לא הריח שום מאכל [33]. וכן מי  שחשכו עיניו ומרגיש שהוא עומד להתעלף, מאכילים אותו ביום הכיפורים [34].

יש מצבים, כגון חום גבוה, שהם כשלעצמם אינם בגדר של סכנה, אבל מניעת מאכלים או משקים מהחולה עלולים לסכן את חייו. במקרים אלו מותר לחולה לאכול או לשתות ביום-הכיפורים פחות-פחות מכשיעור; וכן מותר לפעמים לבריאים לאכול או לשתות ביום-כיפורים, כשיש חשש סביר שמניעת המאכל ממנו תחשוףאותו לרגישות למחלה שיש בה סכנה [35].

כמו כן יש מצבים שמותר לבריא לאכול או לשתות פחות מכשיעור, והיינו במצבים שהצום עלול לגרום לפיקוח נפש לזולת. כגון אחות העובדת ביחידה לטיפול נמרץ פגים, וחוששת שבגלל הלחץ הפיסי והנפשי בטיפול בפגים במצב קשה עלול הצום להפחית את עירנותה בעבודה, ובכך עלול להיגרם פיקוח נפש לפגים; או אחות אחראית-מחלקה הסובלת מסוכרת נעורים ללא צורך באינסולין, שבגלל זה כשלעצמו יכולה לצום, אבל הלחץ הנוסף של העבודה והאחריות המוטלת עליה עלולים להחמיר את מצבה; או מנתח שצריך לבצע ניתוח דחוף, קשה וממושך ביום-הכיפורים והוא חושש שבגלל הצום עלולה עירנותו להיפגע [36].

בכל מקרה שהרופאים קובעים שמדובר במצב של סכנה או ספק סכנה, וכן בכל החולים המוגדרים כחולים שיש בהם סכנה לעניין חילול שבת עבורם.

מחלות ספציפיות - רבנים ורופאים דנו במחלות ספציפיות או בקבוצות מחלות מוגדרות, וקבעו גישות כלליות בשאלה אם המצב מחייב אכילה, שתיה או שניהם. אכן, יש להדגיש, כי כל הנאמר בנידון הוא בגדר כלל ועקרון, אבל בכל מקרה צריך לדון לגופו מבחינת חומרת המחלה ומצבו של החולה וכיו"ב, וההחלטה אם הוא יכול לצום או חייב לאכול או לשתות צריכה להיעשות בדיון לגופו.

חולי לב הסובלים מאי-ספיקת לב ונזקקים לתרופות, אם מצבם קל, יכולים לצום אחרי התייעצות עם הרופא, ואם מצבם בינוני, לא יצומו, אם כי לפעמים יכולים להסתפק באכילה ושתיה פחות מכשיעור ויותר מאכילת פרס, ועל פי התייעצות עם רופא.

חולי לב הסובלים מהפרעות בקצב הלב, אם אין מחלת רקע לבבית משמעותית, ואם הם מאוזנים היטב עם תרופות תקופה ארוכה, ובדיקת הולטר מאשרת שהם מאוזנים, יכולים לצום, וכן אם השתילו להם קוצב לב, והוא מתפקד היטב, יכולים לצום; אבל אם סובלים מהפרעות למרות הטיפול התרופתי, אסור להם לצום.

חולי לב הסובלים ממומי לב, אם מצבם יציב, ואין הם סובלים מאי-ספיקת לב, מותרים לצום, אך אם מדובר במום לב כחלוני, אסור לצום, וכן חולים שעברו השתלת מסתם מלאכותי ומקבלים תרופות נוגדות קרישה, בדרך כלל לא יכולים לצום.

חולי לב הסובלים מתיסמונת תעוקתית על רקע חסימת כלי דם כליליים, אם מדובר במצב קל, ללא כאבים וללא הפרעה תיפקודית בלב, יכולים לצום, אך צריכים להימנע ממאמץ; ואם מדובר במצב בינוני, עם חסימה מפושטת של כלי הדם, ואם כאבים גם במאמץ קל, אסור להם לצום.

חולי לב לאחר אוטם בשריר הלב, לא יצומו לפחות בשלשת החודשים הראשונים לאחר האירוע, אך אם מצבו יציב לחלוטין, יש מקום לשקול אכילה ושתיה לשיעורין. בכל מקרה שהחולה מרגיש לא טוב, אפילו אם הוא מוגדר כחולה קל, וכן כאשר יש גורמי סיכון נוספים, כגון גיל מתקדם, מחלת סוכרת וכיו"ב, אין לצום [37].

חולה לב בדרגה בינונית, שעל פי מצבו צריך לאכול ביום-הכיפורים, אף אם לוקח תרופות אשר מקילות על מצבו והופכות אותו לחולה קל, בכל זאת צריך לאכול לשיעורים, כי שם חולה עליו [38].

מי שחלה בעיניו, ואמרו לו הרופאים, שאם יתענה ביום הכיפורים יש סכנתעיוורון, מותר לו לאכול [39].

במחלות אורולוגיות, בדרך כלל אין צורךבאכילה ביום-הכיפורים, פרט לשלביההחלמה מיד לאחר ניתוח. לעומת זאת, חשוב מאד לשתות במצבים אלו, כאשרטיב הנוזלים איננו חשוב, אבל הכמותצריכה להיות בסביבות 3-2 ליטרים ליממהלמבוגר. המצבים הרפואיים המחייבים שתיה ביום צוםכוללים מחלות שונות בכליות ובדרכי השתן, כגוןזיהומים בדרכי השתן; אי-ספיקת כליות; חוליםלאחר הטיית זרם השתן למעיים; חולים עם צנתרבדרכי השתן; חולים לאחר ניתוחים אורולוגיים, עדחודש לאחר הניתוח; חולים עם אבני כליות, שישלהם נטיה להישנות האבנים, או שיש להם כעתאבנים, או שהמצב קשור עם זיהומים בדרכי השתן [40].

חולים לאחר השתלת כליה, אם הכליה פועלת כתיקנה, אין כל מניעה שיצומו כרגיל.

במחלות אנדוקרינולוגיות, יש מצביםשהצום מהווה בהם סכנה, כגון מצבים שלתת-פעילות של יותרת המוח, תת-פעילות של יותרת-הכליה, גידולים בלבלב, אשר גורמים לירידהברמת הסוכר הדם, תת- אויתר-פעילות בלוטת התריס במצב קשה [41].

המחלה האנדוקרינית השכיחה והנפוצה ביותר היא סוכרת. מחלה זו היתה ידועה כבר לרופאי העולם העתיק, והיא תוארה בצורות שונות על ידי הרופאים הקדמונים. אכן, לא היתה להם הבנה לבסיס המחלה, וכמובן לא היה ידוע טיפול יעיל. התיאור הראשון של תסמינים שונים של מחלת הסוכרת מצוי בכתביו הרפואיים של אריטאוס מקפדוקיה. הוא אף היה הראשון שהזכיר את השם 'דיאבטס' ביחס לסוכרת. משמעות השם 'דיאבטס' ביוונית הוא סיפון, משום שחולה סוכרת מאבד נוזלים בשתן כמו דרך צינור פתוח. אריטאוס התייחס למחלה זו כ'חולי מופלא', לא שכיח, שסיבתו לא ברורה. הוא ניסה לתת הסברים שונים (ומשונים!) למחלה זו. רוב הרופאים הקדמונים, כולל גלנוס, אבן סינא והרמב"ם, ייחסו את המחלה להפרעה בכליות, כי שמו לב שחולי הסוכרת נותנים שתן בכמות מרובה. הרמב"ם תיאר את מחלת הסוכרת בקצרה בכמה מכתביו הרפואיים: "כשהיה השתן דומה למים מהירה, והיא בעילה (=מחלה) הנקראת דיאבטי, והנה זה הרע שבשתנים הבלתי מבושלים, ויהיה זה ממיתת (=הפרעה או קלקול) שני הכוחות, מהכוח הטבעי והמשנה (=חילוף חומרים)" [42]. וכן "העילה (=המחלה) הנקראת 'התרת השתן',ורבים קראוה דיאבטס, ורבים אחרים יקראוהו 'הצמא החזק', ובעל העילה (=החולה) הזאת יצמא צמא גדול, ושתה שתיה רב, וישתין מה ששתה מהרה, ומדרגת העילה (=המחלה) הזאת בכליות והמקווה (=שלפוחית השתן) כמו המעדת המים (=שלשול) מן האיצטומכא (=הקיבה) והמעיים" [43]. בימי הביניים איבחנו הרופאים את מחלת הסוכרת על ידי טעימת השתן המתוק (!), וכבר לעג על כך מולייר בספורו "הרופא המשוטט". לאור העובדה שמתיקות השתן היא הסימן של מחלת הסוכרת, הוסב שם המחלה לדיאטס מליטוס, היינו דיאבטס המתוק. עד סוף המאה הי"ח למנין האומות התייחסו לסוכרת כמחלה חסרת תקווה, שאיננה מגיבה לשום טיפול. רק בסוף המאה הי"ט למדו להכיר שהמחלה נגרמת עקב בעיה בלבלב. לנגרהנס תאר לראשונה את האיים בלבלב הקרויים על שמו. מרינג ומינקובסקי הוכיחו סופית כי היעדר הלבלב הוא הגורם האחראי להיווצרות סוכרת. בשנת 1900 תיאר אופי את הקשר בין סוכרת ואיי לנגרהנס בלבלב. בשנת 1916 הציע שפר האנגלי את השם אינסולין לחומר המופרש על ידי הלבלב למחזור הדם. מקור השם 'אינסולין' הוא מלטינית, שבה אינסולה הוא אי, היינו החומר המופרש מהאיים שבלבלב. בנטינג ובסט בודדו לראשונה את האינסולין בשנת 1922, והילד הראשון בעולם טופל בחומר זה ביום 11.1.1922 בטורונטו [44]. חולי סוכרת שנזקק למנות גדולות שלאינסולין, או תרופות מיוחדות אחרות הם בגדר חולים שיש בהם סכנה, ואסור להם לצום [45]. לעומת זאת, חולי סוכרת שאינם תלויים באינסולין, אין הצוםפוגע בהם לרעה. אכן יש מי שכתב, שחולה סוכרת המאוזן בתרופות או במינון נמוך של אינסולין מוגדר כבריא שעלול לחלות, ודינו דומה למעוברת, שאין היא בגדר חולה אלא שעלולה לחלות. לפיכך במקרים אלו לכל הדעות יש להשתדל באכילה או שתיה לשיעורין [46].

מצבים אורתופדיים אשר מחייביםהפסקת הצום הם נדירים, אלא אם כןהחולה סובל גם ממחלות אחרות, שאז דינוכסובל מאותה מחלה.

חולים זקנים עםשברים, בדרך כלל זקוקים לשתיה, אך לאלאכילה [47].

חולה במחלה דלקתית של המעיים מסוג קרון צריך לאכול ביום-הכיפורים, גם אם מחלתו איננה פעילה באותו זמן, אך ישתדל לאכול מאכלים בעלי ערך קלורי גבוה בכמויות קטנות [48].

חולה הסובל מהתקף של אבני כיס מרה והקאות מרובות, צריך לשתות ביום-הכיפורים, ורצוי שישתה פחות מכשיעור [49].

חולה הסובל מצהבת זיהומית, כל עוד לא חזרו תיפקודי הכבד לרמה תקינה, ובוודאי כאשר הוא עדיין מרגיש חלש ותשוש, יאכל פחות משיעור [50].

חולה לאחר כוויות קשות ונרחבות, שהרופאים אומרים שיש לו צורך בתזונה מועשרת ועטירת קלוריות ושתיה מרובה, יאכל וישתה ביום-הכיפורים לפי הצורך [51].

חולה במחלה ממארת, הזקוק לטיפול כימוטרפי, ועקב טיפול זה יסבול מחולשה, הקאות וכיוצ"ב, ולכן יצטרך לאכול ביום-הכיפורים, אין לדחות את התחלת הטיפול, כדי שיוכל לצום [52].

חולה לאחר ניתוח - יש מי שכתב, שתלוי בסוג הניתוח, אם מדובר בניתוח קל כגון ניתוח לתיקון בקע, ניתוח לכריתת טחורים או כריתת שקדים, וכיו"ב, לא יצום בשלושה הימים הראשונים לאחר הניתוח, ואחר כך יכול לצום; אם מדובר בניתוח בינוני, כגון ניתוח לכריתת כיס מרה בגלל אבנים, כריתת תוספתן לא מודלק, ניתוח קיסרי, או ניתוח להרחקת ירוד וכיוצ"ב, לא יצום בשבעה הימים הראשונים לאחר הניתוח, ואחר כך יכול לצום; ואם מדובר בניתוח קשה, כגון כריתת גידולים ממאירים, דלקות קשות בבטן, ניתוח לב, ניתוח כליות, ניתוחי ראש וכיו"ב, לא יצום לפחות שלושים יום לאחר הניתוח [52].

אם מדובר בניתוח קל בהרדמה מקומית, יכול לצום גם בתוך שלושה הימים הראשונים, ולעומת זאת יש ניתוחים קשים שאין לצום גם יותר משלושים יום לאחר הניתוח [52].

גדרי החיוב באכילה - אין בזה שום מידת חסידות לחולה שישבו סכנה להחמיר על עצמו ולהתענות, ואינואלא שופך דמים [53], וחולה שצריך לאכול ואינו אוכל, הרי הוא מתחייב בנפשו [54], ויש בזה משום מצווה הבאה בעבירה [55]. אמנם מובא בפוסקים על בודדים מגדולי ישראל שצמו או ביקשו לצום אפילו במצב של סכנה [56]. יש שכתבו, שאין ראוי ללמוד מזהאפילו מידת חסידות [57], ויש מי שכתב, שבמקום חשש סכנה מותר לאדם להחמיר על עצמו ולצום ביום הכיפורים, ובפרט אם הוא אדם חשוב [58].

אם הרופאים אומרים שאם החולה לאיאכל וודאי ימות, ואם יאכל שמא יחיה, מאכילים אותו; ואם הוא מסוכן ביותרוקרוב למיתה, והוא רוצה להחמיר על עצמו, יש מי שכתב, שהדבר מותר [59].

החיוב על בן - יש מי שכתב, שמצווה על בן לשהות עם אביו החולה או הזקן בבית חולים או בבית אבות, אשר זקוק לאכילה פחות מכשיעור ביום-הכיפורים, אף אם על ידי זה הוא מתבטל מתפילה בציבור [60].

כפיה לאכול - חולה שיש בו סכנה, שמתעקש ואינורוצה לאכול ביום-הכיפורים, כופים אותו, ומאכילים אותו בעל כורחו [61].

כפרה - חולה שאכל ביום הכיפורים על פי הוראתרופא, אינו צריך כפרה כלל לאחר מכן [62].

חולה שנאנס לאכול ביום-הכיפורים בגלל מחלתו, אין אכילתו מעכבת את הכפרה, ויום-הכיפורים מכפר עליו [63].

בתיאבון - חולה שאוכל ביום-הכיפורים מותר לומר לו 'בתיאבון' [64].

החיוב על הרבנים - מצווה על גדולי ישראל וחכמיו להיות נוכחים בשעת האכלתו של החולה שיש בו סכנה, פן יפשעו אנשים אחרים בנפשו, בחושבם שאינו צריך לאכול [65], וחובה על הרבנים להסביר לחולה זה, שלא יחמיר על עצמו בדבר זה [66]. וכן מצווה על רבנים לנסוע לחולים בערב יום-כיפורים כדי לשכנעם לאכול, אם ידוע להם שהם מסרבים לעשות כן [67].

דינים אלו חייב כל מורה הוראה שיהיושגורים בפיו, שאם מעשה בא לידו, לא  יצטרך לעיין הרבה בספרים, ועליו להזדקקלשאלות אלו מיד, ולדחות כל שאר ענייניםמפניהן, שפעמים מתוך שהייה כל שהיא, נפש הוא חובל. לא היה הדין ברור בעיניהנשאל, וצריך הוא לעיין בספרים, וחכםאחר עומד אצלו, והוא יודע שמותרלהאכיל החולה, אין לו להמתין עדשיתיישב המורה בדעתו, אלא ישיב לשואלמיד, שאין חולקים כבוד לרב במקום פיקוחנפש [68].

קטן וגר - קטן שהגדיל באמצע יום-הכיפורים, אוגר שנתגייר ביום-הכיפורים - יש מישכתב, שחייב לצום משעה שהגדיל או שהתגייר [69]; ויש מי שכתבו, שמן התורה אינו צריך להתענות [70].

רפואה - באופן כללי, כל דיני רפואה הנוהגיםבשבת, נוהגים גם ביום-הכיפורים [71].

חיוב הרופא - חולה הזקוק לעזרה רפואית, והוא נמצא במקום שאין בו מנין, ויכול לנסוע לבית חולים, או יכול להזעיק רופא לביתו, אלא שהרופא לא יוכל להתפלל במנין, אין חיוב על הרופא להיענות לבקשת החולה, וצריך החולה לנסוע לבית החולים [72].

חולה בבית חולים - חולה שיכול להשתחרר מבית החולים בערב יום-הכיפורים, אך אם יעזוב את בית החולים יחסר עשירי למנין, מידת חסידות שיישאר בבית החולים, כדי לזכות את האחרים במנין [73].

ניתוח לא-דחוף - חולה הזקוק לניתוח לא-דחוף מיד לאחר יום-הכיפורים, כגון תיקון בקע, הוצאת ירוד או ניתוח פלסטי, ועקב כך יצטרך לאכול ביום-הכיפורים, יש לדחות את הניתוח, כדי שיוכל לצום. אבל אם הוא כבר ממתין זמן רב לניתוח, ודחייתו יגרום לעיכוב ממושך, והוא יסבול כאבים ויסורים, מותר לו להסכים לניתוח מיד אחר היום-הכיפורים, אף אם עקב כך יצטרך לאכול ביום-הכיפורים [74].

ברית מילה - מבוגר שעדיין לא נימול, ויכולים למולו בערב יום-הכיפורים, אלא שאז יצטרך לאכול ביום-הכיפורים, מכל מקום אין לדחות את הברית, וימולו אותו בערב יום-הכיפורים [75].

דיני אכילה ושתיה לחולהביום-כיפורים

כמות או איכות - יש מי שסבור, שאיסורי אכילה נמדדיםבכמות ולא באיכות, שכן אין חייבים עלריבוי ההנאה, אלא על ריבוי השיעור. על כןמותר לחולה ביום-הכיפורים לאכול בשרשמן כמו לחם יבש, ובלבד שיקפיד עלהשיעורים [76]. אכן, יש מי שכתב, שאין חיוב לחולה להשתדל לחשב את מספר הקלוריות שבאוכל, ובכך לחסוך מספר אכילות, אבלאם הוא רוצה בכך, תבוא עליו ברכה [77]; ולעומתם יש מי שכתב, שריבוי הנאה גורם שחתיכת האיסור נחשב כאיסור חמור יותר, ולכן חולה אסור לאכול בריבוי הנאה, שעל זה אין הוא אנוס [78]. ולפיכך, יש מי שכתבו, שכדאי לחולה שצריךלאכול ביום-הכיפורים לאכול אוכל עשיר בקלוריות, ואז יתכן שיוכל להסתפק בפחות מכשיעור, אושיצטרך לאכול פחות פעמים ביום [79].

שתיית מים - במצבים שהחולה צריך לשתות - יש מי שכתב, שעדיף שישתה מים [80]; ויש מי שכתב, שאין צורך להקפיד דווקא שישתה מים, אלא מותר לו לשתות כל משקה [81].

הגדרת מאכלים ומשקים - הפוסקים דנו במצבים שונים של מאכלים ומשקים אם דינם כאוכל או כשתיה. חשיבות ההגדרה היא ביחס לצירוף וביחס לשיעור:

מאכל שהומס, כגון פירות וירקותשרוסקו והפכו לנוזלים יש מי שכתב, שאינם אסורים מן התורה [82]; יש מי שכתב, שדינם כמשקה, ואיסורם מן התורה [83]; ויש מי שהסתפק, אם דינם כמאכל או כמשקה [84].

ביצה חיה - יש אומרים, שדינהכמאכל [85]; ויש הסבורים שדינה כמשקה [86].

חמאה קרושה, או רגל קרושה, כשהםקרושים היטב, דינם כמאכל [87].

יוגורט ולבן דינם כמשקה, ובוודאיכשהם מנוערים היטב [88].

שמנת וגלידה, יש להחשיבם כמאכללעניין יום-הכיפורים [89].

דייסה דלילה, אם רובה מאכל, דינהכמאכל; ואם רובה משקה, דינה כמשקה [90].

הנאת גרונו / הנאת מעיו - יש הסבורים, שאיסור אכילהביום-הכיפורים גם הוא תלוי בהנאת גרונו, כמו בשאר איסורים [91]. ולשיטה זו יש מי שכתב, שאין הכוונה שמיד כשהחיך התחילליהנות כבר עבר על האיסור, אף אם מידפלט אותו, אלא שגם לשיטה זו צריךשייגמר כל מה שהגרון יכול ליהנות, עדשיגיע ממש אל בית הבליעה במקום שלאיכול להחזירו, ואז אף אם הקיא לפנישהגיע המאכל אל המעים, נחשב כאכילתאיסור [92]; יש הסבורים, שצריך הנאת גרונו והנאת מעיו ביחד [93]; ויש הסבורים, שביום הכיפורים הנאת מעיו היא הקובעת [94]. ולשיטה זו יש מי שכתב, שהאיסור הוא דווקא אם אכל דרך גרונו, אלא שהיה זה שלא כדרך הנאה, אבל אם אין כלל הנאת גרונו רק הנאת מעיו, אין איסור כלל [95], ויש מי שכתב, שהאיסור חל גם כשיש הנאת מעיו בלבד, ללא הנאת גרונו [96].

אכילה שלא דרך הפה - לדעת רוב הפוסקים, הכנסת מזון לגופו של חולה שלאבדרך אכילה, ושלא דרך פיו, אינה נקראתאכילה, ואין בה איסור ביום-הכיפורים.

לפיכך, אם מכניסים מאכלים או משקיםבחוקן לתוך המעיים, או אם זה חולה שישלו פתח בקיבה (גסטרוסטומיה), שדרכו מאכילים אותו, או שמאכילים את החולה דרך צינור (זונדה) ישר לקיבה, או שנותנים לו זריקות, מותר להאכילם ביום הכיפורים בדרך זו [97].

יש מי שכתב, שאם אפשר רצוי שיאכילוהובפחות מכשיעור, גם כשמאכילים את  החולה שלא דרך הפה, ואם לאו יאכילוהו כמנהגם [98]; ויש מי שכתב, שלא צריך לשהות כדי אכילת פרס בהאכלה שלא דרך הפה [99]. ודין זה נכון גם בחולה שאין בו סכנה [100].

שימוש בשיטות להקלת איסור האכילה - אף שדרכי האכלה שלא דרך הפהקלים יותר מבחינת איסור אכילהביום-הכיפורים, אין צורך להדר ולהשתדללהאכיל חולים ביום-הכיפורים בדרכיםכאלו, אלא אם צריכים הם לאכול, יאכלו דרך הפה, על פי השיעורים והזמניםשיבוארו להלן [101].

כמו כן אין חיוב להשתמש בתרופה, שאמורה להקל על הצום, כגון בפתילה בפיהטבעת, או בזריקה, כי אין שום חיוב עלאדם כשהוא צריך לאכול, שיסתכן בשימושבתרופות שלא מרפאות כלום, ואין הואמשתמש בהם אלא רק לעניין זה שיוכללקיים מצות התענית, וממילא יתכן שיש אףאיסור מגזרת שחיקת סממנים, או איסורחבלה בגופו שלא לצורך רפואה [102]. אבל אם החולה מצטער מאד בגלל שהוא צריך לאכול ביום הצום, ועל ידי נתינת התרופה לא יצטרך לאכול, וממילא לא יצטער, הרי זה מותר, ובפרט אם ההערכה הרפואית היא, שאין סכנה בצום רק צער רב, שכיוון שמצטער הרבה אין איסור רפואה [103].

וביחס לחולה שצריך לשתותביום-הכיפורים באופן מניעתי, כגון מי שסובל מאבני כליות, או מעוברת שיש חשש להפלה וכיו"ב, שיכולים לתת להם את כמויות הנוזלים הדרושות להם בדרך של עירוי לתוך הווריד, וברור שבדרך זו אין כל איסור של שתיה ביום-הכיפורים, שהרי אין כאן הנאת גרונו והנאת מעיו - יש מי שפסקו, שצריך להשתדלשיכניסו להם עירוי עם נוזלים בערביום-הכיפורים, כדי שיוכלו לצוםביום-הכיפורים [104], אך גם לדעתם אין לעשות זאת בחולה שצריך נוזלים בגין מחלתו, וכן אין עדיפות לדרך זו על פני שתיה בשיעורין [105]. כמו כן גם לשיטה זו אם מדובר בחולה ממש, כגון לאחר ניתוח, ואפילו היה לו ממילא עירוי נוזלים אלא שהגיע הזמן להעבירו לאוכל דרך הפה, אין להמשיך את העירוי רק כדי למנוע האכלתו דרך הפה, וינהגו בו כבכל חולה במצבו [106]. אכן רוב הפוסקים סבורים, שאם מדובר במצב שיש בו צורך לשתיה, אין לעשות שום תחבולות ופעולות שלא כדרך הטבע, ואין לעשות דברים שלא עושים ביום חול, ואין בזה אף מידת חסידות, ועל כן אין לתת עירוי נוזלים כשאין לכך צורך מבחינה רפואית [107], ובוודאי שאין להכניסלחולה עירוי ביום-הכיפורים עצמו, כי ישבזה איסור חובל [108]. יתר על כן, במתן עירוי נוזלים דרך הווריד, ובפרט שהמדובר הוא למשך כל היממה של יום-הכיפורים, יכולים להיות סיבוכים שונים, כגון יציאת המחט מהווריד, כניסת אוויר למחזור הדם, זיהום, דימום, עודף נוזלים. סיבוכים אלו אף משמעותיים יותר כאשר מדובר בסוגי חולים שיש להם נטיה מוגברת לזיהומים (כגון חולי סוכרת, חולים עם חסר חיסוני, חולים המקבלים תרופות המחלישות את המערך החיסוני), או לדימומים (חולים הסובלים ממחלות דם ומהפרעות קרישה, חולים עם מחלות ממאירות, חולים הנוטלים תרופות נוגדות קרישה ודילול הדם), וכן חולים שעודף נוזלים יכול לסכן את חייהם עקב בצקת ריאות (חולים באי-ספיקת לב, חולים באי ספיקת כליות).

אכן, חולה ביום-כיפורים שמקבל עירוינוזלים בגלל סיבה רפואית, אין צורך בשוםהפסקות ושיעורים בדרך זו [109].

אכילה להנאה - אף חולה שמותר לו לאכול כדרכו מחמתמחלתו, מכל מקום דברי מתיקה שהםלהנאה גרידא - אסור [110].

אכילה בבוקר או בעת הצורך - חולה ביום הכיפורים, שהרופאים קבעושאם יאכל פחות מכשיעור כבר בשעותהבוקר, לא יגיע לכלל סכנה, אבל אם יצוםכמה שעות הוא יסתכן, ואחר כך יצטרךלאכול כדרכו - יש מי שכתב, שאסור לולעבור על האיסור הקל של חצי שיעור, כלזמן שאין סכנה, אפילו כדי להימנע מאיסורחמור אחר כך [111]; ויש שכתבו, שעדיף שיאכל  בבוקר פחות מכשיעור, כדי למנוע את הצורך לאכול מאוחר יותר שיעורים שלימים [112].

חולה שהבריא - חולה שיש בו סכנה, שאכלביום-הכיפורים, וכבר הבריא, או שכבראכל כל צורכו - רוב הפוסקים סבורים, שאסור לו להמשיך ולאכול לאחר מכן [113]; ויש מי שכתבו, שגם כשכבר עברה הסכנה, מותר לו לאכול עוד [114]. ואם היה מתחילה במצב של סכנה ונתרפא, אבל לא הבריא לגמרי, יש מי שכתב, שעדיין דינו כחולה שיש בו סכנה [115].

הקפדה על השיעור - יש הסבורים, שצריך לדקדק עם החולהשלא יאכל יותר מן ההכרח [116]; ויש הסבורים, שאין צורך לדקדק בכך [117].

אוכל בתוך כמוסה - האוכל דבר שמונח בתוך כמוסה, יש מי שצידד לומר, שאין זו אכילה כלל, כי לא נהנה הגרון ממנו [118]; ויש מי שכתב, שאכילת דבר בתוך כמוסה, דינה כדין בולע מאכל, כי הכמוסה בטלה לגבי המאכל שבתוכה, כיוון שהיא עשויה להקלת הבליעה [119].

דרכי אכילה של חולה שאין בו סכנה - יש מי שכתב, שחולה שאין בו סכנה אסור לאכול אפילו מאכלים שאינםראויים לאכילה, או לשתות משקים שאינםראויים לשתיה [120]. ומכל מקום גם לשיטה זו, צריך שיעבור האוכל או המשקה דרך הגרון, אבל כל שלא עבר כלל דרך הגרון, אין כלל איסור [121]; ויש מי שכתב, שחולה שאין בו סכנה, שאוכל מאכלים שלא כדרך הנאתן - מותר [122]. יש מי שמשמע ממנו שחולה שאין בו סכנה יכול לאכול פחות מכשיעור ביום-הכיפורים [123], אך רבים חולקים עליו וסבורים שאין להתיר חצי שיעור שאיסורו מן התורה לחולה שאין בו סכנה, ולא נאמר שיעור זה אלא לחולה שיש בו סכנה [124].

בדין הקל-הקל [125] - נחלקו הפוסקים אם הוא חל גם לגבי יום-הכיפורים. יש הסבורים, שדין זה נאמר רק בדחיית אכילת שאר איסורים לחולה, אבל בחולה ביום-הכיפורים אין הקפדה להאכילו הקל תחילה, ויכול לאכול איזה איסור שירצה [126]. טעמם: שהרי עצם האכילה ביום-הכיפורים חיובה בכרת, ובכל זאת הותרה לחולה, ולכן הותרגם גוף איסור המאכל מסיבות אחרות; ויש הסבורים, שגם ביום-הכיפורים חל הכלל של הקל-הקל תחילה [127]. טעמם: שכן לא מסתבר, שחולה שיכול לאכול מאכל כשרביום-הכיפורים, ויכול להימנע מתוספת איסור, שלאיעשה כן.

יש מי שנסתפק, אם הדין של הקל-הקל נאמר רק למאכיל, אבל אם החולה עצמו אוכל, אינו צריך לדקדק  כלל [128]; ויש מי שכתב, שאדרבה על החולה עצמו להקפיד יותר על הקל-הקל תחילה מאשר על המאכיל [129].

מדין הקל-הקל יש מהפוסקים שקבעו דרגות שונות להאכלת חולים ביום-הכיפורים. להלן הדירוג מהקל אל החמור: הכנסת המזון או השתיה לגופו של החולה שלא דרך הפה, כגון בצינור לקיבה או בעירוי לווריד, שאין זה כלל דרך אכילה [130]; אכילת מזון או שתיית משקה הנמצאים בתוך כמוסה [131]; אכילת מאכלים ושתיית משקים שאינם נחשבים כדרך אכילה וכדרך שתיה, אם החולה יכול לאכול או לשתות אותם [132]; פגימת המים או המאכל שהחולה צריך לאכול על ידי דבר מר, שאז אין באכילתו איסור תורה [133]; אכילה או שתיה פחות מכשיעור ויותר מכדי אכילת פרס.

פחות-פחות מכשיעור - רוב הפוסקים סבורים, שחולה שיש בוסכנה, אשר אוכל או שותה ביום-הכיפורים, צריך לאכול פחות-פחות מכשיעור, אם אין בכך סכנה עבורו [134]. ולשיטה זו יש להכין מערב יום-הכיפורים מאכלים ומשקים מדודים בפחות מכשיעור, כך שביום-הכיפורים יאכל וישתה כמויות אלו בהפרשים של יותר מכדי אכילת פרס. ואם שכחו לעשות כן, מותר לשקול ולמדוד אותם ביום-הכיפורים.

לעומתם, יש הסבורים, שדין פחות-פחותמכשיעור נאמר דווקא במעוברת שצריכהלאכול ביום-הכיפורים, אבל חולה שיש בוסכנה אוכל כדרכו כל הצריך לחיזוק גופו, ואף דברים שאינו זקוק להוציאו מסכנתו, ולא צריך להקפיד על פחות מכשיעור, ולא צריך להמתין כדי אכילת פרס בין אכילהלאכילה [135].

אכן, רוב פוסקי זמנינו הכריעו, שגםחולה שיש בו סכנה צריך להקפיד עלאכילה ושתיה בפחות מכשיעור, וביותרמכדי אכילת פרס [136]. ומכל מקום לכל הדעות מאכילים את החולה את עצם המאכל שנצרך לו על פי דעת הרופא, ודווקא במעוברת שנשתנו פניה, תוחבים לה לפיה כמה טיפות של רוטב, ואם לא נתיישבה דעתה, נותנים לה רוטב פחות מכשיעור, ורק אם גם בזה לא נתיישבה דעתה, נותנים לה מהמאכל עצמו [137].

אכילת פרס - אף ביום-הכיפורים, ששיעור אכילתו הואלא בכזית אלא בככותבת, מכל מקוםשהיית אכילתו היא בכדי אכילת פרס, ואםשהה מתחילת אכילתו ועד סופה יותר מכדיאכילת פרס אינו חייב [138].

בזמן מגיפת כולירע, שהרופאים אומריםשהתענית תזיק לבריאים, מותר לכולםלאכול כדי צורכם [139], וצריך להכריז ולהודיע ברבים שאין להתענות, וגם אין צריך בתשלומין לתענית [140]; ויש חולקים בדין זה [141].

שיעורי אכילה ושתיה לחולהביום-הכיפורים

בענייני שיעורים בכלל - יש מי שכתב 'ולאהביישן למד, לא אבוש מלכתוב מה שאנינבוך לעניין כל שיעורי תורה לאכילה וכו', ולענין טומאה, ולענין שבת' [142]. אכן, גדוליהפוסקים בכל הדורות האריכו לבררולהגדיר את השיעורים שקבעו חז"ל, לפיהמידות הנהוגות בכל דור [143].

השיטות לקביעת השיעורים - באופן כללי ישנן שתי שיטות עיקריותהנהוגות בזמננו ביחס לקביעת השיעורים: שיטת החזון איש [144], המבוססת על שיטות הפוסקים הסבורים שהביצים בימינו התקטנו במחצית לעומת גודלם בימי חז"ל, ולכן כל מקום שנזכר שיעור ביצה, הכוונה לשתי ביצים בינוניות בימינו [145]; מנהג ירושלים, ושיטת הגרא"ח נאה [146], שלא חל כל שינוי בגודל הביצים, ויש לשער הכל כפי גודלם בימינו [147]. יש מי שכתב, שאף שנתקטנו הביצים, מכל מקום לעניין שיעורי תורה יש לשער בכל דור ודור לפי זמנו ומקומו מבלי להתחשב בשינויים [148]. יש מהאחרונים שהכריעו לקבל מספק את שתי השיטות, ולפיכך בשיעורים הנוגעים לחיובים מן התורה יש להחמיר, ובשיעורים הנוגעים לחיובים מדרבנן יש להקל, בין שהחומרה היא בשיעור הגדול ובין שהחומרה היא בשיעור הקטן [149].

שיעור אצבע - אחד השיעורים היסודיים בקביעתהנפחים של מרבית השיעורים השונים הואמידת אצבע, ובענייני שיעורים הכוונהלאגודל במקום הרחב ביותר שבו [150]. שיעור אצבע במידות שבימינו הוא 2 ס"מ [151], או  2.25 ס"מ [152], או 2.4 ס"מ [153].

משקל / נפח - כל המדידות משערים לפי נפח, ולא לפיהמשקל [154]. מדידת נפח האוכל לחולה הוא במיעוך, שלא מסתבר לומר שבפת שיש בה אווירים יש בזה יישוב הדעת [155].

שיעור איסור האכילה ביום-הכיפורים מןהתורה הוא ככותבת הגסה [156], ועל כן חולה מסוכן מאכילים אותו ביום הכיפורים פחות מככותבת הגסה בבת אחת [157], והוא כנפח  30 סמ"ק מכל מאכל, שכן נפח הכותבת הגסה הוא פחות מכביצה מעט [158], וביצה בינונית שלנו עם קליפתה משקלה 50-45 גרם לפי הערכת האחרונים. ולענין חולה נפסקשיאכילוהו כשני שליש ביצה בינונית [159], נמצאששיעורו הוא כ-30 גרם [160]. ויש מי שכתב, שאם הדבר אפשרי, לא יאכל החולה בפעם אחת יותר מ- 25 גרם [161]. אמנםלדעת רוב הפוסקים יש לשער את השיעורים לפיהנפח, ולא לפי המשקל, ולפיכך ישתנה השיעורבהתאם לכל מאכל על פי נפחו.

כל המאכלים מצטרפים לשיעור, אפילו מלח שעל הבשר, וציר שעל הירק [162].

לצורך הגדרת השיעור של כותבת איןלהחשיב מה שדבוק בין החניכיים, אלא מהשנבלע ומגיע למעיים [163].

שיעור האכילה ביום-כיפורים הוא קבועושווה לכל אדם, בין ננס ובין ענק [164].

שיעור השתיה לחיוב ביום-הכיפוריםהוא מלוא לוגמיו [165], ועל כן שיעור השתיה לחולה מסוכן ביום-הכיפורים הוא פחות מכמלוא לוגמיו [166], ובאדם בינוני שיעור זה הוא כ-40 גרם מים [167], ושאר משקים מודדים בכלי המחזיק שיעור כזה של מים, שהוא בערך חמישית כוס, בכוס רגילה המכילה 200 סמ"ק [168].

כל המשקים מצטרפים לשיעור [169].

שיעור השתיה ביום-הכיפורים איננושווה לכל אדם, אלא משתנה לפי כמותהנוזלים הממלאת את פיו, כדי הבלטת לחיאחת [170]. ועל כן ראוי לחולה שצריך לשתות ביום-הכיפורים, שימלא פיו מים כדי הבלטת לחי אחת בערב יום-הכיפורים,  וימדוד כמות זו, וביום-הכיפורים ישתה פחות מכמות זו בכל פעם שיצטרך, בהפרש הזמנים של יותר מכדי אכילת פרס [171]. יש מי שכתב, שבשתיית מים יש להקל לחולה שימתין רק שיעור כלשהוא בין שתיה לשתיה [172].

שיעורי צירוף - צירוף אכילות שונות הוא דווקא כשישמתחילת אכילה ראשונה ועד סוף אכילהאחרונה כדי אכילת פרס [173]. ולעניין שיעור הזמן לצרף שתיות שונות - יש אומרים, שאף בזה שיעורו כדי אכילת פרס [174]; יש אומרים שבשתיה השיעור הוא כדי שתיית רביעית [175]; ויש אומרים, שלכתחילה ימתין גם בשתיה כדי אכילת פרס, שהוא שיעור גדול יותר, ואם אינו יכול, ישהה לפחות כדי שיעור רביעית בין שתיה לשתיה [176]. ולעניין שיעור זמן שתיית רביעית, שיעורו בכדי שישתה את הרביעית בשתי פעמים [177].

שיעור כדי אכילת פרס - בעניין שיעור כדי אכילת פרס נחלקוהתנאים והראשונים, אם השיעור הוא כזמןאכילת שלוש ביצים שוחקות, או ארבעביצים [178]. ולעניין שיעורו במדידות זמן נחלקו הפוסקים, ונתנו לו זמנים שונים: תשעה רגעים [179]; שמונה רגעים [180]; שבעה וחצי רגעים [181]; שבעה רגעים [182]; ששה רגעים [183]; חמישה רגעים [184]; שלושה או ארבעה רגעים [185]; שני רגעים [186]; ויש הסבורים, שבכלל אין ליתן שיעור קצוב לאכילת פרס, שאין שיעור זה שווה, והוא משתנה בכל מאכל לפי הזמן שאדם בינוני אוכל אותו מאכל [187].

שיעור רביעית הוא כביצה ומחצה עםקליפתה [188], ונחלקו פוסקי דורנו אם שיעורו הוא 86.4 סמ"ק [189], או 149.3 סמ"ק [190].

זמן ההמתנה בין אכילה לאכילה, או ביןשתיה לשתיה, הוא מסוף כל אכילה אושתיה [191].

המתנה בין אכילה ושתיה - הזמן של כדי אכילת פרס הוא דווקא ביןאכילה לאכילה, ובין שתיה לשתיה; אבלבין אכילה לשתיה אין צריך להמתין, שכןאין האכילה והשתיה מצטרפות זו לזו [192], וכן רשאי לאכול ולשתות בבת אחת, ואינם מצטרפים זה עם זה [193].

התייחסות השיעורים לכל חולה - כל השיעורים נאמרו רק במקרים שהםמספיקים לחולה, או שהוא כבר מרגיש  שאכל או שתה דיו, ויכול להסתפקבשיעורים, אבל אם הוא מרגיש שאיןהשיעורים מספיקים לו, או שרופא קובעשצריך לאכול או לשתות כדרכו יאכל וישתה כדי צורכו כביום חול [194].

יש אומרים, שנוהגים ליתן לפני החולה מאכל ואומרים לו: יום-כיפורים היום, ואם אתה חושש מסכנה אם לא תאכל כשיעור בבת אחת, אכול כרגיל, ואם לאו, אכול פחות מכשיעור בכל פעם [195]; ויש מי שכתב שלא נוהגים כן [196].

דיני נאמנות הקביעה לצורךבאכילה ושתיה

סתם אדם - במקום שאין רופא, נאמן כל יהודי המבין קצת בענייני רפואה לקבוע שהחולה צריך לאכול ביום-הכיפורים [197], אלא שאדם כזה אינו נאמן להכחיש מומחה, אפילו להקל [198].

רופא יהודי, אם הוא בקי קצת, הרי הוא נאמן לקבוע, שהחולה צריך לאכולביום-כיפורים; אבל אם הרופא אינו מכיראת החולה, או את המחלה, הרי הואכאדם סתם, ודבריו אינם מעלים ואינםמורידים [199].

רופא יהודי שאינו שומר מצוות - יש שכתבו, שבזמנינו אפילו רופאיישראל, שהם עצמם אינם צמים וכופריםבתורה, אין לסמוך עליהם, ואיןלהאמינם [200], שרופא שאינו שומר מצוות, ומחלל שבת, אין למהר לסמוך עליו מבלי להתייעץ עם רופא דתי, שמאחר שהוא מחלל שבת, יתכן שהוא מעוניין להכשיל את החולה להאכילו שלא במקום חשש סכנה כלל [201], ולכן יש להתייעץ דווקא עם רופא דתי [202]. ואם הוא רופא הגון, שאף על פי שהוא עובר לתיאבון אינו רוצה שיכשלו אחרים על ידו, אפשר לסמוך עליו להאכיל את החולה [203], והדבר תלוי בראות עיני המורה בבקיאות הרופאים וברוב עיונם [204]. ויש מי שכתב, שאם אין רופא אחר, אלא רופא מחלל שבת, ואומר שהחולה צריך לאכול, שומעים לו כדין ספק, אלא שאם אפשר להתייעץ עם רופא שומר מצוות, יש לפנות אליו [205].

רופא גוי - אינו נאמן, עד שיהיהבקי [206]; ואם הוא בקי, הרי הוא ככשר שבישראל לעניין זה, בין להקל בין להחמיר, ונאמן להכחיש רופא הכשר שבישראל [207], ומעשים בכל יום שאנו סומכים על דברי רופאים גויים להאכיל חולה ביום-הכיפורים [208].

חילוקי דעות - חז"ל והפוסקים דנו במצבים שונים, שישבהם חילוקי דעות בין החולה לרופא, או  בין הרופאים לבין עצמם, ונקבעו כלליםשונים להכרעה במצבים אלו:

אם רופא אמר לחולה שיכול לצום ביום-הכיפורים, והחולה עצמו חושש מהצום, מותר לו לשאול עוד רופא, שאולי יאמר לו שצריך לאכול, ואין זה גדר של התחמקות מקיום המצווה [209].

רופא אחד אומר, שהחולה צריךלאכול, שאם לא יאכילו את החולה, אפשרשיכבד חוליו [210], והחולה אומר שאינו צריך לאכול, שומעים לרופא, ואפילו הוא גוי [211], ואפילו אם החולה בעצמו הוא רופא מומחה [212]. הטעם הוא שמא נתקף החולה בשטות או בטרידות הדעת [213], ולא אומריםבמקרה כזה לב יודע מרת נפשו [214]. יש מי שכתב, שבמקום שאין רופא, סומכים על אחות או חובש גם נגד החולה [215].

החולה אומר, שהוא צריך לאכול [216], או אפילו אמר שאינו צריך, ואחר כך חזר ואמר שהוא צריך, ואפילו כשאינו אומר כן אלא רק לאחר ששאלוהו על כך [217], אזי אפילו מאה רופאים אומרים שאינו צריך, מאכילים אותו על פי עצמו, עד שיאמר די, כי 'לב יודע מרת נפשו' [218], והיינו בתנאי שמזכירים לו תחילה שהיום יום-כיפורים, והכוונה להזכירלו רק באופן שאין חשש שיבהל ויפחד מזה, כשאומרים לו שהיום יום-כיפורים [219]; ואם בכל זאת מבקש לאכול, אין צריך לדקדק עליו יותר [220]. אכן כל זה דווקא בחולה שיש בו סכנה, שהוויכוח בינו לרופא הוא ביחס לדרגת החומרה של מצבו; אבל אם החולה רוצה לאכול כי הוא חושב שיש לו מחלה פלונית, שהיא מסוכנת, והרופא אומר שאין לו כלל מחלה זו אלא הפרעה אחרת שאין היא מסוכנת ולכן יכול לצום, אין שומעים לחולה [221].

אם החולה ורופא אחד אומרים שצריך הוא לאכול, אף על פי שמאה רופאים אומרים שאינו צריך לאכול, מאכילים אותו [222], ואפילו הרבים יותר בקיאים מהרופא שמצטרף לחולה [223].

אם החולה אומר שהוא צריך לאכול, והרופאים אומרים שהמאכל יזיק לו - יש הסבורים, שאף במקרה כזה שומעים לחולה [224]; יש מי שכתב, שבמקרה כזה שומעים לרופאים [225]; ויש מי שחילק, שדווקא בבעלי מיחוש שהולכים בשוק, שומעים לחולה, אבל חולה שנפל למשכב, שומעים תמיד לרופא [226].

אם החולה אומר, שהוא צריך לתרופה פלונית, ורופא אומר שאותה תרופה תזיק לו, לכל הדעות שומעים לרופא [227]. ואם החולה אומר שהוא צריך תרופה מסויימת, והרופא אומר שאינו צריך, אך התרופה לא תזיק, שומעים לחולה [228].

רופא אחד אומר, שהחולה צריךלאכול, ורופא אחד אומר שאינו צריך, מאכילים אותו, משום שספק נפשות להקל [229], והוא הדין בשני רופאים שאומרים צריך, ושני רופאים שאומרים שאינו צריך, מאכילים אותו [230]; וכל זה בתנאי שהחולה שותק, או אומר שאינו יודע, אבל אם החולה מצטרף ואומר שאינו צריך, אין מאכילים אותו [231]. הטעם הוא שמצרפים דעת החולה לדעת הרופאשאומר שאינו צריך, ואחד במקום שנים אינו כלום.

רופא 'רגיל' אומר שצריך לאכול ורופא מומחה אומר שיכול לצום, אם הם מסכימים על העובדות, ורק חלוקים ביניהם בשיקול הדעת של משמעות העובדות, שומעים לרופא הרגיל, ומאכילים את החולה; ואם הם חלוקים בעצם האבחנה, שלדעת הרופא הרגיל האבחנה היא פלונית, ולכן מצב החולה מחייב אכילה, ולדעת המומחה האבחנה היא פלמונית, ולכן הוא יכול לצום, שומעים למומחה, ולא יאכילו את החולה [232].

רופא אחד אומר, שהחולה צריךלאכול, ושני רופאים אומרים שאין הואצריך לאכול, אף על פי שבפיקוח נפש איןהולכים אחר הרוב [233], אבל אחד במקום  שנים, אין דבריו כלום, ולכן לא יאכילו את החולה [234].

מקצת הרופאים אומרים שהחולהצריך לאכול, ומקצתם אומרים שאינו צריך - יש הסבורים, שהולכים אחר הרוב, אואחר הבקיאים, בין להחמיר ובין להקל; ואםהיו כולם בקיאים ושווים במנין, מאכילים אותו [235]; ויש הסבורים, שאם שני רופאים אומרים שהחולה צריך לאכול, אפילו מאה רופאים אומרים שאין הוא צריך לאכול, אין שומעים להם, ואפילו החולה מצטרף לאומרים שאינו צריך [236]; ואם שני הרופאים האומרים שהחולה צריך לאכול מנמקים את דעתם בנימוקים שונים, כגון שאחד אומר שצריך לאכול בגלל בעיית לב, והשני אומר שצריך לאכול בגלל בעיית כליות, בכל זאת מאכילים את החולה, ואפילו הוא עצמו אומר שאינו צריך [237].

אם הרופאים החלוקים הם שקולים במנין - יש אומרים שהולכים אחר המקילים, גם אם המחמירים יותר בקיאים [238]; ויש אומרים, שאם הם שווים במנין, הולכים אחרי הבקיאים גם להחמיר [239].

אם הרופאים האומרים שהחולה אינו צריך לאכול הם גם יותר מופלגים בחכמה וגם יותר מרובים - יש אומרים, שהולכים כדעתם, ואין מאכילים את החולה [240]; ויש אומרים, שגם אז הולכים להקל [241].

אם הרבים אומרים, שהחולה צריך לאכול, והמעטים אומרים שאינו צריך לאכול, אבל הם יותר בקיאים מהרבים, מאכילים את החולה [242].

החולה אומר שאינו צריך לאכול, והרופא מסופק, היינו שמכיר את המחלה, אבל אינו יודע אםהצום יסכן את החולה [243], מאכילים אותו; הרופא אומר שהחולה אינו צריך לאכול, והחולה מסופק, אין מאכילים אותו [244]; ואם החולה הוא עצמו רופא, הרי שבספק שלו גם כן מאכילים אותו, אפילו אם רופא אחר אומר שאינו צריך לאכול [245], ויש מי שפקפקו בזה [246].

אם רופא אומר שהחולה אינו צריךלאכול, ורופא אחר מסופק, מאכילים אותו [247]; ואם שני רופאים אומרים שהחולה אינו צריך לאכול, ושני רופאים אחרים מסופקים, אין מאכילים אותו [248]; ויש מי שהסתפק בדין זה [249].

רופא אומר שלא צריך לאכול, ואחות או חובש אומרים שצריך לאכול, מאכילים אותו [250].

דינים כלליים לחולהביום-הכיפורים

נוסח לפני אכילה - חולה שצריך לאכול או לשתותביום-הכיפורים, טוב שיאמר לפני האכילהאו השתיה הראשונה נוסח זה:

"הנני מוכן ומזומן לקיים מצוות  אכילה ושתיה ביום-הכיפורים, כמושכתבת בתורתך 'ושמרתם את חוקותיואת משפטי אשר יעשה אותם האדםוחי בהם, אני ה' [251], ובזכות קיוםמצווה זו, תחתום אותי, ואת כל חוליעמך ישראל לרפואה שלימה, ואזכהביום-הכיפורים הבא לקיים שוב'ועניתם את נפשותיכם', כן יהי רצון, אמן" [252].

לאכול בצינעה - חולה שצריך לאכול ביום-הכיפורים אובשאר תעניות, אסור לו להתראות בפניהמתענים כשבע, כדי שלא יצטערו [253].

מי נחשב כמתענה - חולה שאוכל פחות מכשיעור, וביותרמכדי אכילת פרס, עדיין נחשב כמתענה [254].

נטילת ידיים - חולה שצריך לאכול לחם ביום-הכיפורים, צריך ליטול ידיים עד פרק הזרוע, ואיןבזה איסור רחיצה [255].

ברכות שלפניהם ושלאחריהם - חולה שאוכל ביום הכיפורים - יש אומרים, שחייב לברך כל הברכות הצריכותלפניהם ולאחריהם [256]; אבל אם אוכל פחות מכשיעור, ומפסיק בין אכילה לאכילה בשיעור אכילת פרס, אין זה נחשב היסח דעת, ואין צריך לברך בכל פעם ברכה שלפניה [257], ויש מי שנסתפק בדין זה [258]; וכן לא יברך ברכה אחרונה אחרי כל אכילה [259]; ויש אומרים, שלא מברך כלל, לא לפני האוכל ולא לאחריו [260].

'יעלה ויבוא' ו'רצה והחליצנו' בברכת המזון - חולה שיש בו סכנה, שאכלביום-הכיפורים - יש אומרים, שצריךלומר בברכת המזון 'יעלה ויבוא' וכו', 'ביום הכיפורים הזה' [261], ואם חל בשבתאומר גם רצה והחליצנו [262], ואם שכח אין צריך לחזור [263]. ובברכה מעין שלוש יוסיף ויאמר 'וזכרנו ביום-הכיפורים הזה' [264]; ויש אומרים, שלא יאמר יעלה ויבוא בברכת המזון [265]; ויש מי שכתב, שאם יש טורח לחולה, רשאי להקל ולא לומר 'יעלה ויבוא', או 'רצה והחליצנו' [266]. ולעניין קטנים שאוכלים ביום-הכיפורים - יש אומרים, שיגידו 'יעלה ויבוא' [267]; ויש מי שסבור, שאף לשיטות המחייבים לומר 'יעלה ויבוא', נהגו שלא להרגיל ילדים האוכלים ביום הכיפורים לומר יעלה ויבוא [268].

קידוש - חולה שאוכל ביום-הכיפורים, לא יקדש - לא על היין, ולא על הלחם, מחשש לברכה לבטלה [269].

יש מי שכתב, שאם חל יום-הכיפורים בחול לא יקדש, אבל אם חל בשבת, הרי הוא חייב בקידוש [270]. ולשיטה זו יש מי שכתב, שיקדש על הלחם, ולא על היין, אם אין לו הכרח מחמת מחלתו לשתות יין [271]. ועוד יש מי שכתב לשיטה זו, שלא צריך שיעור רביעית יין בבת אחת, אם הוא חולה ולא יכול לשתות כל השיעור [272]; ויש הסבורים, שגם אם חל יום-הכיפורים בשבת לא יקדש [273].

לחם משנה - יש הסבורים, שאין צריך לחם משנה ביום-הכיפורים [274], ומכל מקום אם יש לו שתי ככרות לחם, נכון לבצוע עליהם [275]; ויש מי שכתבו, שגם ביום-הכיפורים צריך לבצוע על לחם משנה אם הוא חולה שחייב לאכול [276].

זימון - שלושה חולים שצריכים לאכולביום-הכיפורים, ייזהרו לכתחילה שלאלאכול יחד, כדי שלא יתחייבו בזימון [277]. ואם אכלו יחד, עדיף שלא יזמנו [278].

הליכה לבית הכנסת - מי שהוא חלש ומתקשה לצום, עדיףשישכב בביתו, ויתפלל ביחידות, וימשיךבצום, מאשר שילך לבית הכנסת ויפסיקהצום [279], ואפילו כדי להימנע פעם אחת בלבד משתיה פחות מכשיעור, עדיף שישכב בבית, ולא יתפלל בציבור [280].

שליח ציבור וקורא בתורה - חולה שאינו צם ביום-הכיפורים - יש מי שכתב, שלא יכול לעבור לפני התיבה, ולא לקרואבתורה, אבל פיוטים וסליחות יכול לומר [281]; ויש מי שכתבו, שיכול להיות שליח ציבור, ובפרט אם אוכל פחות מכשיעור [282].

קיצור נוסח התפילה - חולה שאינו יכול להאריך בתפילה, יקצר בתפילת העמידה ויאמר:

'ובכן תן פחדך ה' אלקינו על כל מעשיך ואימתך על כל מה שבראת, קדוש אתה ונורא שמך ואין אלו' מבלעדיך וכו' ברוך אתה ה' המלך הקדוש', וישתדל לומר את סדר הוידוי החל מהמילים 'אבל אנחנו ואבותינו חטאנו, אשמנו, בגדנו וכו', על חטא וכו' [283].

וידוי - מעיקר הדין צריך לומר את הוידוי בעמידה [284]. חולה שהעמידה קשה לו, חייב להתאמץ לעמוד; ואם אינו יכול או אינו רשאי, ינסה לומר לפחות חלק מהוידוי בעמידה; ואם גם זאת לא יכול, יאמר את הוידוי בישיבה או בשכיבה. ומכל מקום אם אחר כך התחזק, ראוי שיחזור ויאמר את הוידוי בעמידה [285].

עליה לתורה - חולה שיש בו סכנה, שאכלביום-הכיפורים, אפילו אכילה כדרכו, יכול לעלות לתורהבשחרית [286]. ומכל מקום יש מי שכתבו, שאין לקרוא לחולה שאכל לפרשיות האחרונות שבקריאת הבוקר, מכיוון שקוראים בהם פסוק 'תענו את נפשותיכם', ומאותו הטעם לא יקראוהו למפטיר [287].

ולעניין מנחה - יש מי שכתב, שאין ראוי לעלות לתורה לכתחילה [288]. ולשיטה זו יש מי שכתב, שמכל מקום ביום-הכיפורים שחל להיות בשבת יכולים להעלות לתורה במנחה גם חולה שאינו צם [289]. ועוד יש מי שכתב, שאם קראוהו לעלות לתורה, וכן אם רגיל לעלות לתורה בכל שנה, ועקב מחלתו נאלץ לאכול בשנה אחת, יכולים לקרוא לו לתורה מפני הבושה [290]; ויש הסבורים, שבכל מקרה מותר לעלות לתורה גם במנחה [291]. ואף לשיטת המתירים להעלות לתורה מי שאנוס שלא לצום במנחה, מכל מקום לא יעלה למפטיר [292].

אם אכל רק פחות מכשיעור, לכל הדעות יכול לעלות לתורה בכל הקריאות [293].

'יזכור' - חולה שנמצא בביתו או בבית חולים ללא מנין, יכול לומר תפילת 'יזכור' ביחידות, כי אין דבר שבקדושה שצריכים לו מנין [294].

תרופות - מותר גם לחולה שאין בו סכנה לבלועתרופות שטעמם מר [295], אבל אסור לו לשתות מים, ואפילו מים מזוקקים שאין להם טעם רגיל של מים [296], כדי להקל על הבליעה, אלא אם כן הוא חולה שיש בו סכנה, או שעלול לבוא למחלה אחרת שהיא מסוכנת, ויש בכוח הכדור למנוע את התפתחות המחלה המסוכנת, שאז מותר לו לבלוע אפילו עם מים כדרכו [297]. במקרה כזה יש מי שנטה לומר שחייב לברך ברכת 'שהכל' על המים [298].

כדי לצאת כל הדעות רצוי לעטוף את הכדורים בנייר דק, ולבולעם כשהם עטופים [299]. ויש מי שכתבו, שאם אינו יכול לבלוע התרופה ללא מים, יפגום את טעם המים על ידי מעט סבון, או אפילו על ידי המסת הכדור המר בתוך המים, ואין צורך לפגום את המים עד כדי בחילה, אלא די בפגימה מעטה שירגיש טעם המרירות [300]. יש שהציעו הוספת חומרים שונים הפוגמים את המים, כגון חינין, עשבי מרפא מרים, אפר, סבון [301]. מכל מקום יש מי שכתב, שעדיף להמיס את התרופה במים, שבזה נפגמו המים וגם הפכו להיות חלק מהתרופה, מאשר בליעת התרופה לחוד עם מים פגומים על ידי חומרים אחרים [302]. ועוד יש מי שכתב, שאם אינו יכול לבלוע התרופה ללא מים, עדיף שישתמשו במים חמים, שאין בהם הנאת גרונו, ואין בהם משום יישוב הדעת [303].

מי שהוא כעת בריא, אבל אם לא יקחכדור, הרי הוא עלול להגיע למחלה שאיןבה סכנה, כגון אדם שסובל ממיגרנה, מותר לו לבלוע כדור ללא מים, כדי למנוע אתההתקף [304]. וכן מותר לשים פתילה לצורך השקטת כאב ראש הבא מחמת התענית, ויכניס הפתילה בדרך שינוי [305]. וכן אדם בריא, שצריך לשמש חולה שמחלתומדבקת, וכדי שלא ידבק ממנו הוא צריךלרפואה מונעת, מותר לקחת תרופה כזו [306].

חולה, אף שאין בו סכנה, החש בגרונו, והוא צריך לגרגר תרופה מרה המעורבתבמים, מותר לו לעשות כן, ובלבד שייזהר לאלבלוע מן המים [307]. וכן מי שיש לו פצע על הלשון, וצריך לשים טיפות להרגעת הכאב - מותר, בתנאי שיזהר שלא יבלע כלל [308].

בנוסח 'מי שבירך' לחולהביום-הכיפורים, מזכיר 'לכבוד יום-הדין', אבל אין לומר 'יום-טוב הוא מלזעוק', ואםחל יום-הכיפורים בשבת לא יאמר 'שבתהיא מלזעוק', אלא יתפלל לשלום החולהכרגיל בימות החול [309].

דיני חולה בשאר עינויים

רחיצה - רוב הפוסקים סבורים, שהחולה אפילו אין בו סכנה, רוחץכדרכו [310], ובלבד שאין ברחיצה זו איסור משום רפואה בשבת [311]; ויש מי שכתב, שלא הותרה רחיצה ביום-הכיפורים אלא לחולה שיש בו סכנה [312].

יש מי שכתב, שהחולה יכול להתרחץ ביום-הכיפורים אף להנאתו, שכן לא נאסרה רחיצה בחולה כלל [313]; ויש שכתבו, שאינו מותר אלא אם אינו מתכווין לתענוג, שלא הותרה רחיצה אלא לצורך בריאות [314].

מי שסובל מדלקת עיניים, מותר ליתןטיפות בעיניו, או לנקותן במים [315].

מותר לרופא לרחוץ ידיו לפני בדיקתחולה ואחריה [316].

סיכה לצורך רפואה - אם גם בריאים נוהגים לסוך, ואם היא בצורה שאינה אסורה בשבת, הרי היא מותרת ביום-הכיפורים, אף שסתם סיכה אסורה כאחד מהעינויים ביום-הכיפורים [317], שכל דבר שמותר בשבת מותר אף ביום-הכיפורים [318]. לפיכך, חולה, אפילו אין בו סכנה, או מי שיש לוחטטים בראשו, מותר בסיכה [319]; והיינו דווקא במקרים שאפילו בריאים נוהגים לסוך בחול, אבל במקום שאין הבריאים נוהגים כן, אסור לחולים לסוך, כי מוכח שעושים לשם רפואה [320].

כאשר יש צורך שבריא ירחץ או יסוך את החולה, יעשה זאת על ידי כפפות, כי לבריא אסור ליהנות מהרחיצה או הסיכה [321].

נעלי עור - חולה, אפילו אין בו סכנה, או מי שיש לומכה ברגליו, וקשה להם ללכת בלי נעלי עור, מותרים בנעילת הסנדל [322], משום שהצינה קשה להם [323]; ואם יש לו מכה רק ברגל אחת, מותר לנעול מנעל עור רק באותה רגל [324]. ובזמנינו, שיש נעלים טובות שאינן עשויות מעור, יש מי שהסתפק, אם ההיתר הזה נכון גם כיום [325].

 

וכן מי שיש לו כאבי רגליים חזקים, מותר לו לשים מדרסים בתוך נעלי ספורט, אף אם המדרסים מצופים בעור [326].

מקורות והערות

 

[1] יומא פא ב; טושו"ע או"ח תרד א; [2] שבת שבתון, סקל"ב, על פי מ"ב סי' תרד סק"ב; [3]שו"ת כתב סופר חאו"ח סי' קיב, שכתב כןלהלכה ולא למעשה; [4] רש"י יומא פא ב; רא"ש יומא פ"ח סי' כב; [5] מקראי קודש, ימיםנוראים, סי' לז; [6] שו"ת יביע אומר ח"א חאו"חסי' לז אות יג; [7] ראה שערי תשובה לרבנו יונה שער ד אות ח; [8] שבת שבתון סקל"ב. וראה עוד בשו"ת אבן יעקב סי' נג; שו"ת דברי ישראל ח"א סי' קעד; [9] שו"ת כתב סופר שם; [10] מקראי קודש שם. וראה עוד בשו"תרעק"א סי' טז, ובאורחות חיים סי' תרד, בשם מנ"ח מ' שיג, בעצם חיוב נשים במצות אכילהבערב יום-הכיפורים; [11] שו"ת רעק"א סי' טז; [12] שבת שבתון סל"ג; [13]ס' החינוך מ' שיג; כף החיים סי' תריח סקל"זוסק"מ; [14] מטה אפרים תריח יא; מ"ב סי' תריח סקכ"א; יחוה דעת ח"וסי' לט; שמירת שבת כהלכתה פל"ט סי"ט, ופמ"בסע"א. וראה עוד בס' שבת שבתון, בפתיחה אות' ו-ט; [15] שבת שבתון סל"ט; [16] שבת שבתון סמ"א; [17]ראה חיי אדם קמד כ; [18] שו"ת מנחתיצחק ח"ו סי' נח; שם ח"י סי' לא אות י. וראה עוד בס' שבת שבתון סמ"ג; [19] שו"ת מנחת שלמה ח"ב סי' נח אות כה; [20]נזירות שמשון או"ח סי' תריח; הגה' מהרש"םיומא דפ"ה. וראה בשמירת שבת כהלכתה פל"טס"א; תורת היולדת, פנ"ב הע' כח; [21] טושו"ע או"ח תריח א, ובמ"ב שם סק"ב; [22] שבת שבתון סקי"ב; [23] רמ"א או"ח תריח ו; ערוה"ש או"ח תריח יב; [24] ערוה"ש או"ח תריח א. וראה בשעריםהמצויינים בהלכה סי' קלג סק"י; [25] שו"ת הרשב"א ח"ג סי' ריד. הובא בב"י יו"ד סוסי' קלד; [26]משל"מ יסודי התורה פ"ה ד"ה ודע שעדיין; פר"ח או"ח סי' תסו ס"א; מנ"ח מ' שיג סק"ה; [27] ראה מנ"ח שם, בדעת ס' החינוך, וכתב שם,שהיא דעת יחיד. וראה במטה אפרים סי' תריחבקצה המטה סק"ז; שד"ח מערכת יוהכ"פ סי' ג אותיג; חי' הגרי"ז הלוי, הל' שביתת העשור, פ"ב; מקראי קודש, ימים נוראים, סי' מב; [28] טושו"עאו"ח תריז ג; [29] מ"ב שם סק"ז; [30] מג"א סי' תריז סק"א; חיי אדםקמה כח; מ"ב סי' תריז סק"ו. וראה בס' שבת שבתון סקס"א; [31] שו"ת חת"סחאבהע"ז ח"ב סי' פב; [32] הגרי"ש אלישיב, הובאו דבריו בס' שבת שבתון סקס"א; [33] שבת שבתון סק"ס; [34] שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"ד סי' קכא; הגרי"ש אלישיב, הובאו דבריו בס' שבת שבתון סקס"ג. והוא מדין מי שאחזו בולמוס - יומא פג ב; טושו"ע או"ח תריח ט; [35] שמירת שבת כהלכתה פל"ט ס"ז; [36] שבת שבתון סעיפים כז-כח; [37] כל הפרטים הללו לקוחים מהס' שבת שבתון סע' ד סק"ד, בהתייעצות עם רופא לב; [38] הגרי"ש אלישיב, הובאו דבריו בס' שבת שבתון שם; [39] חכמת שלמה או"ח סי' תריח; שו"ת שערידעה ח"ב סי' רנב; [40]ראה מ. קן, אסיא, ב, תשמ"א, עמ' 252-3; [41] ראה ש. גליק, אסיא, ב, תשמ"א, עמ' 253-4; [42] פרקי משה, מאמר 5, #13; [43] שם, מאמר 23 #94; [44] הנתונים לקוחים ממאמרו של א. עורי, הרפואה 123:143, 1992; [45] ש. גליק, שם; [46] הגרי"ש אלישיב, הובאו דבריו בס' שבת שבתון סקי"ג; [47] ראה מאמרו של מ. יצחקי, אסיא, ב, תשמ"א, עמ' 254. וראה עוד בס' שבת שבתון סקי"ד; [48] ס' שבת שבתון, ס"ט; [49] ס' שבת שבתון סק"ט; [49] שבת שבתון סע' י"א; [50] שבת שבתון סע' י"ב; [51] הגרי"ש אלישיב, הובאו דבריו בשבת שבתון סקט"ו; [52] שבת שבתון סק"כ; [53] רמב"ן מלחמות סנהדרין עד ב, ובתורת האדםשער הסכנה; ר"ן יומא פג ב; מאירי חיבור התשובהעמ' תעא; או"ה כלל ס סי' ח; שו"ת הרדב"ז ח"ג סי' תמד; שו"ת יביע אומר ח"ד חחו"מ סי' ו אות ד, וח"וחיו"ד סי' יג, ויחוה דעת ח"א סי' סא; [54] מ"ב סי' תריח סק"ה. וראהבשמירת שבת כהלכתה פל"ט הע' ד; [55] שו"ת מהרי"א אסאד חאו"ח סי' קס; שו"ת מהר"ם שיק חאו"ח סי' רס. וראה עוד בעונג יו"ט סי' מא; [56] ראה לדוגמא העובדה של הריב"א, שהביא הרקנטי בסי' קסו, שהרופאים אמרו לו שאםלא יאכל ביום-הכיפורים וודאי ימות, ואם יאכלשמא יחיה, והוא לא רצה לאכול ונפטר; על אביו של  האדמו"ר מסוכטשוב, בעל אבני נזר, במאמרו של הרב ש.ב. ורנר, בשבילי הרפואה, א, תשל"ט, עמ' נח ואילך, במכתב שציטט בעמ' ס; מכתבו של האדמו"ר ר' יהושע מבעלז למחותנו האדמו"ר בעל צמח צדיק מוויז'ניץ, הובא בס' שבת שבתון סקקט"ז; [57] שו"ת הרדב"ז שם. וראה מה שכתבו בזה במטה אפרים סי' תריח, באלףלמטה סק"ז, בשו"ת דבר יהושע ח"ב סי' צד, ובמאמרו של הגרא"י אונטרמן, שנה בשנה, תשכ"ג, עמ' 139 ואילך; [58] שו"ת האלף לך שלמה חאו"ח סי' שנא. וראה בצפנת פענח יסודי התורה ה ו, שכתב לחלק בין מצב שהצום מזיק לחולה, לבין מצבשהוא חולה, וצריך לרפאות עצמו על ידי אכילהביום-הכיפורים; [59]מטה אפרים תריח ז; [60] שבת שבתון סע' קיג; [61] הרב ש.ב. ורנר, בשבילי הרפואה, א, תשל"ט, עמ' נח ואילך, באות ג; [62] שו"ת בנין ציוןהחדשות סי' כה; מ"ב סי' תריח סק"ה; [63] לבושי שרד סי' תרד סע' טו. וראה שבת שבתון סקצ"ט; [64] שבת שבתון סע' קכא, על פי קובץ הערות סי' תלא; [65] דעת תורהסי' שכח סי"ב; [66] הגרא"י אונטרמן, שנה בשנה, תשכ"ג, עמ' 139 ואילך; [67] ס' שבת שבתון, פתיחה אות א; [68] מטהאפרים תריח טז; [69] משך חכמהויקרא כג כט-ל. ובעצם השאלה אם טבילת גרמותרת בשבת וביוהכ"פ - ראה שו"ת חזון נחום סי' פט; ס' חוקת הגר לאאמו"ר פ"כ ס"א; [70] ישועותיעקב, או"ח סי' תרח; שו"ת צפנת פענח ח"ב סי' לב, ובמכתבי תורה, צפנת פענח סי' קנד-קנה, ובמפענח צפונות פ"ג ס"י. בדיני קטן ביום-הכיפורים ראהבאנציקלופדיה תלמודית, כרך טז, ע' חנוך עמ' קפגואילך; שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"א סי' קעו. וראהבס' מרחשת סי' יז אות א, ובמקראי קודש, ימיםנוראים, סי' מג - ביסוד הגדר של פטור קטן מצום ביום-הכיפורים; [71] מ"ב סי' תריג סק"י, ובשעה"צשם סקי"ג, ומ"ב סי' תריד סק"ב; [72] הגרי"ש אלישיב, הובאו דבריו בס' שבת שבתון, פתיחה, אות יב; [73] הגרי"ש אלישיב, שם אות יג; [74] ס' שבת שבתון סע' ב, ובהערות שם; [75] שבת שבתון שם בהערה, והסכים עמו הגרי"ש אלישיב; [76] אור שמח מאכלותאסורות יד יד; שו"ת מחנה חיים ח"ג סי' מה. וראה מקראי קודש, ימים נוראים סי' ס; תורת היולדת פנ"ב ס"ב, ובהע' יד באריכות; שבת שבתון סקק"ב; [77] שו"ת מנחת שלמה ח"ב סי' נח אות כו; [78] הגרי"י נויבירט, הובאו דבריו בנשמתאברהם חאו"ח סי' תריב סק"ו; שבת שבתון, פתיחה, אות ו; [79] שו"תעמודי אור סי' ל אות ט, וסי' לד; [80]נפש חיה, תריח יז, על פי שו"ת הלכותקטנות ח"ב סי' רפב; [81] הגרש"זאויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם ח"ד חאו"חסי' תריב סק"א. וראה שו"ת יביע אומר ח"ב חאו"ח סי' לא. וראה בס' שבת שבתון סקפ"ו שהסתפק בזה; [82] פתחי עולם סי' תריב סק"ט, בשם הגר"ש קלוגר; [83] שו"ת מנחת שלמה סי' כא; [84] תורת היולדת פנ"ב ס"ג. וראה עוד בנידוןבשו"ת הרדב"ז לשונות הרמב"ם סי' אלף תקיח(קמה); [85] שו"ת חת"ס חיו"ד סי' יט; אור שמחטומאת אוכלין ח יג; מטה אפרים סי' תריב בקצההמטה סקי"ב; קובץ שיעורים ביצה סק"ב; שו"ת הר צביחאו"ח ח"א סי' קא; חזו"א טבול יום סי' ד סוסק"י; שיעורי תורה להגרא"ח נאה דקמ"ג; ס' תקנת עזרא על מס' מעילה אות כד, ושהסכים עמו הגרי"א מקאוונא; שמירת שבתכהלכתה פל"ט הע' סב. ולכאורה משמע כןבפשטות במשנה מכשירין ו ג, ורמב"ם טומאתאוכלין ח ד. וכן בגמ' ביצה ג א, ביצה אוכלא וכו' לאפוקי משקין; [86] ס' החיים הל' יוהכ"פ סי' תריב; שו"ת הרי בשמים מהדו"ג סי' עג; גינתוורדים כלל א סי' יז; מעשה רוקח מאכלות אסורותיד ט; שו"ת צפנת פענח ח"א סי' יא. וראה עודבשד"ח מערכת יוהכ"פ סי' ג כלל כב; שו"ת מנחת שלמה ח"ב סי' נח אות כז; שו"ת יביעאומר ח"א חאו"ח סי' יא סק"ב; אפיקי ים ח"ב סי' יג. וראה עוד בשו"ת משנת יעבץ חאו"ח סי' ס, שמאחר ששאלה זו היא מחלוקת הפוסקים, יש לתת עליה שתי החומרות, חומרת מאכל וחומרת משקה; [87] מ"ב סי' קנח סקי"ד; חזו"א טבול יום דט; [88] תורת היולדת פנ"ב ס"ה; [89] שו"ת מנחת שלמה ח"ב סי' נח אות כז; [90] שפת אמת יומא עג ב. בפרטידיני דבש לענין הגדרתו כמאכל או כמשקה - ראה תורת היולדת פנ"ב ס"ו. ולעניין שמן, אם הוא כמאכל או כמשקה - ראה תוס' פסחים יד ב ד"ה אפילו; [91] שו"ת אמרי אש סי' יב, ואמרי בינה יומא עט ב; שו"ת לחם שלמה חאו"ח סי' קט; חלקת יואב ח"א יו"ד סי' ט; שו"ת מהרש"ם ח"אסי' קכד; אור שמח שביתת עשור ב ד; שו"ת מחזה אברהם חאו"ח סי' קכט; אחיעזר ח"ג סי' סא, וחאו"ח סי' לא; אפיקי ים ח"ב סי' לא; שו"ת דובבמישרים ח"ג סי' פח; שו"ת עמק שאלה חאו"ח סי' יז; שו"ת חלקת יעקב ח"ג סי' סח; [92] שו"ת מנחת שלמה ח"א סי' צא אות יז; [93] אגליטל, מלאכת טוחן סקס"ב אות ב; [94] שו"ת חת"סחאו"ח סי' קכז; חי' חת"ס כתובות ל ב, וחולין קג ב; שו"ת כתב סופרחאו"ח סי' קיז; שו"ת לחם שלמה חאו"ח סי' קט; שו"ת בית שערים חאו"ח סי' רצט; שו"ת מהרש"ם ח"א סי' א; שו"ת משיב דברים חאו"ח סי' קלו; שו"ת בית יצחק חיו"ד סי' פח; מנ"ח מ' שיג. וראה עוד בשו"ת תפארת ידידיה סי' יח; [95] אחיעזר, שם; [96] עמוד הימיני סי' מג; [97] אחיעזר ח"ג סי' סא; שו"תמהרש"ם ח"א סי' קכג-קכד; שו"ת מחזה אברהם ח"אסי' קכט; שו"ת דובב מישרים ח"ג סי' פח; שו"תאגרות משה חאו"ח ח"ד סי' קכא; שו"ת חלקת יעקב ח"ג סי' סח; שו"ת ציץ אליעזר ח"י סי' כה פכ"א; שמירת שבת כהלכתה פל"ט סכ"ט; שבת שבתון סצ"ט; [98] שו"תמהרש"ם שם; [99] שו"ת יד שלום סי' נא; [100]שו"ת ציץ אליעזר ח"י סי' כה פכ"א; [101]שו"ת מהרש"ם ח"א סי' קכג; שו"ת דובב מישריםח"ג סי' פח; שו"ת ציץ אליעזר ח"י סי' כה פכ"א; [102] שו"ת דובבמישרים ח"ג סי' פח; שו"ת מלמד להועיל חאו"ח סי' קיט; שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"ג סי' צ, וחאו"ח ח"דסי' קכא; שו"ת ציץ אליעזר ח"י סי' כה פכ"א; שמירתשבת כהלכתה פל"ט ס"ל; [103] שו"ת אגרות משה, שם; [104] שמעתי בשם הגרי"ש אלישיב. וראה בס' שבת שבתון סקל"ה, סע' צ"ה וסע' ק; [105] שבת שבתון שם; [106] שבת שבתון סק"כ; [107] שמעתי בשם הגרש"ז אויערבאך, וכן כתבו במכתב תשובה כת"י הגר"ש וואזנר והגר"נ קרליץ; [108]שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"ד סי' קא אות ג; שו"ת ציץ אליעזר חי"ד סי' נז; [109] שו"ת קניןתורה בהלכה ח"ד סי' סח; [110] הגרש"זאויערבאך, בהערות לספר אוצר הברית ח"א עמ' יז; [111]תשובת רב שרירא גאון בשו"ת שערי תשובה סי' שכה; שו"ת מטעמי יצחק חאו"ח סי' לח; [112] קולסופר על המשניות, בסוגיא דמאכילין אותו הקלהקל; שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"ד סי' קכא. וראהבחיי אדם קמה כט; ביאוה"ל רסי' תריח; ס' מרחשתח"א סי' יד; שו"ת ציץ אליעזר ח"י סי' כה פט"ו; ס' שבת שבתון סקפ"א; [113]חיד' הרשב"א קידושין כא ב; רבנו מנוח עלרמב"ם שביתת העשור ב ט; שו"ת שואל ומשיבמהדו"ד ח"א סי' כ; שו"ת מחזה אברהם חאו"ח סי' קלב; שו"ת מהרש"ם ח"א סי' קכג; הר"י פערלא על ספר המצוות לרס"ג ח"ג עונש ג; שו"ת הר צבי חאו"ח ח"א סי' קנה, ובמקראי קודש, ימים נוראים סי' לט; שו"ת דברי ישראל ח"ג סי' קכט סק"ב; שו"ת להורות נתן ח"ה סי' לח; יחוהדעת ח"ו סי' לט. וראה מ"ב סי' תריז סק"ז; [114]ערוך לנר, כריתות יח ב. וראה בשו"ת בניןציון ח"א סי' לד, שמשמע שחזר בו; שו"ת שםמשמעון חאו"ח סי' כ; שו"ת הרב"ז סי' יא, שמותראחר כך פחות מכשיעור. וראה עוד בשו"ת אבני נזרחאו"ח סי' תנה; שו"ת הלל אומר חאו"ח סי' שא; תו"ש כי תשא פל"א אות ס; שו"תציץ אליעזר ח"ו סי' יב-יג; [115] ב"י יו"ד רסי' רסב, בשם המהרי"ק. וראה בשמירת שבת כהלכתהפל"ט הע' פט; [116] שו"ת בנין ציון ח"א סי' לד; ביאה"ל סי' תריח ס"ז ד"ה ואם. וראה עוד בס' שבת שבתון סע' ק"י; [117] ט"ז או"חסי' תריח סק"ט; מג"א שם סק"ח; [118] הרב א.ש. שמרלר, בשבילי הרפואה, ב, תשל"ט, עמ' כז ואילך; [119] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו במאמרו של הרב שמרלר, שם; [120]שו"ת שאגת אריה סי' עה-עו. אמנם הוא פטור עליהם, אבל בגלל שאחשביה לרפואה, יש איסור גםבאכילה שלא כדרכה. וראה מה שהקשו על שיטתו מדברי הרמב"ם יסודי התורה א ח - בשו"ת כתב סופר חאו"ח סי' קיא; קובץ על הרמב"ם שם; האדמו"ר מצאנז, בשבילי הרפואה, ג-ד, תש"מ, עמ' טואילך; [121] אחיעזר ח"ג סי' סא; [122] שו"תכתב סופר חאו"ח סי' קיא; [123] ס' החינוך מ' שיג, על פי המנ"ח שם סק"ה; [124] מנ"ח שם; משל"מ יסודי התורה ה ח. וראה באריכות ביחס לשיטה זו בשד"ח מע' יום הכיפורים סי' ג אות יג; שו"ת צמח צדק חאו"ח סי' סג; שו"ת הרב"ז סי' יא אות ד; שבת שבתון סקע"ט; [125] ראה יומא פג א, במי שאחזו בולמוס, שמאכילים אותו הקל-הקלתחילה. וראה שו"ת מהר"ש ענגיל ח"ב סי' יא; [126] יד המלך שביתת העשור ב ט; שו"ת חסדלאברהם מהדו"ת חאו"ח סי' סז; שו"ת שואל ומשיבמהדו"ג ח"ב סי' קצב; [127] ב"יוב"ח או"ח סי' תריז; כס"מ מאכלות אסורות יד יד; שו"ת נובי"ק חאו"ח סי' לו; שיח יצחק יומא דפ"ג עלמי שאחזו בולמוס; שו"ת דובב מישרים ח"ג סי' פח; אפיקי ים ח"ב סי' לב; קובץ הערות סי' יח אות הואילך; שו"ת חשב האפוד סי' עא; שו"ת משנההלכות ח"ד סי' עה; יחוה דעת ח"ו סי' לט. וראה עוד במקראי קודש, ימים נוראים סי' ס-סב; עמוד הימיני סי' מד; שו"תמנחת יצחק ח"ה סי' ד, וח"י סי' מו-מז; הרב מ. שטינברג, מוריה, קעג-קעד, אדר תשמ"ו, עמ' לוואילך; הרב ש. טנא, בשבילי הרפואה, ב, תשל"ט, עמ' יט ואילך; שו"ת שבט הלוי ח"ח סי' קלו וסי' קלח; [128] אור שמח מאכלות אסורות ידיד; [129] ס' המקנה, קונט' קול סופר בסוף הספר אות ז. וראה מקראי קודש, ימים נוראים סי' סא; הערות הגרא"י וולדינברג בסוף נשמת אברהם ח"ד, הע' ב; [130] שו"ת מהרש"ם ח"א סי' קכג; שו"ת אחיעזר ח"ג סי' סא; [131] ראה שו"ת אחיעזר ח"ג סי' לא; שו"ת דובב מישרים ח"ג סי' פח; הגרי"ש אלישיב, הובאו דבריו בס' שבת שבתון סקצ"ז; [132] ראה דוגמאות שונות בס' שבת שבתון, סעיפים פד-צד; [133] שבת שבתון סקפ"ד; [134] רמב"ן תורת האדם שער הסכנה; רא"ש יומא פ"ח סי' יג; ר"ן יומא פ"ח; מ"מ שביתתהעשור ב ח; המחבר בשו"ע או"ח תריח ז. והוא עלפי המבואר בכריתות יג א, בדין מעוברת האוכלתמאכל איסור מפני הסכנה, שעליה לאכול פחות-פחות מכשיעור; [135] הגר"ח מבריסק, הובאו דבריו על ידי בנו הגרי"זהלוי, בפ"ב מהל' שביתת העשור (וראה עוד בס' המועדיםבהלכה, עמ' פב, ובס' אישים ושיטות עמ' 64. והסבירהגרי"ז את שיטת אביו הגר"ח על פי המ"מ שבת ב יד, שמותר לחלל שבת עבור חולה שיש בו סכנה בכלצרכיו, ואפילו אין במניעת הדבר ההוא משום סכנה, וכן כתב במג"א סי' שכח סק"ד, ואם כן חולה שיש בוסכנה וצריך לאכול ביום-הכיפורים, הרי האכילה היאמכלל צרכיו, ואיך ניתן לו פחות מכשיעור, והבדיל בין מעוברת שעדיין איננה חולה, אלא שאם לא תאכלתבוא לידי סכנה, שאז יש להאכילה פחות מכשיעור, לבין חולה שיש בו סכנה, שהוא כבר מסוכן, ולכן ישלהאכילו כל צרכו, והוכיח כן גם מהמנ"ח מ' שיג; העמק שאלה, פר' ברכה, שאילתא קסז סקי"ז, והעידשם, שגם הגר"ח מוואלוז'ין הורה כן למעשה. טעמו - הרי"ף והרמב"ם לא כתבו דין זה ביחס לחולה שישבו סכנה, והדין בכריתות נאמר דווקא במעוברת, וראהעוד בהעמק שאלה שאילתא לח אות ה; אור שמח מאכלות אסורות יד יד; [136] ערוה"ש או"ח תריחטו; שו"ת חשב האפוד סי' עא; הרב מ. שטינברג, מוריה, קעג-קעד, אדר תשמ"ו, עמ' לו ואילך; שו"תמשנה הלכות ח"ד סי' עה; יחוה דעת ח"ו סי' לט - שהבדילו בין שבת לבין יום-הכיפורים, על פי הסתירהשבין המ"מ שבת ב יד, והמ"מ שביתת העשור ב יד; אובין צרכים שיש בהם תועלת לחולה, לבין אכילהבפחות מכשיעור, עיי"ש. וראה עוד שו"ת אבני נזרחאו"ח סי' תנג; קובץ הערות יבמות סי' יח; ביאוה"לסי' שכח ס"ד; מקראי קודש, ימים נוראים, סי' מב; מועדים וזמנים השלם ח"א סי' ס; שו"ת דברי ישראל ח"ג סי' פד סק"ג; שם סי' פו, וסי' קיח; שו"ת ציץאליעזר ח"ו סי' יב-יג; שמירת שבת כהלכתה פל"טהע' כ; שבת שבתון סקפ"ג; [137] רמב"ן, תורת האדם, שער הסכנה; רא"ש יומא פ"ח סי' יג; מ"ב סי' תריז סק"ד; [138] תוספתא יומא ד ד; רמב"ם שביתתעשור ב ד; טושו"ע או"ח תריח ז. וראה כריתות יב ב; [139] שו"תחת"ס ח"ו סי' כג; שו"ת רמ"ץ חאו"ח סי' לט; שו"תדברי נחמיה חאו"ח סי' מ-מא. ומספרים על ר' ישראלסלנטר, אבי תורת המוסר, שבעת מגיפת כולירע הואבעצמו עלה על הבימה, ודרש שהקהל לא יתענה, וישמוסיפים שהוא בעצמו טעם בפניהם - שו"ת מצפהאריה מהדו"ת חחו"מ סי' מה; המועדים בהלכה עמ' פג; ס' ימים נוראים לש"י עגנון, עמ' רעג. וראה בשו"תאגרות משה חאו"ח ח"ג סי' צא, שהגאון ר' ישראלסלנטר ציווה בשעת מחלת כולירע מתפשטת, שכל בניהעיר, אף שהיו בריאים, יאכלו ביום הכיפורים, כדישלא יחלו, מפני שהרעבים עלולים להדבק יותר. וכןמסופר, שבשעת המגיפה בשנת תר"ח הכריז הרבהצדיק ר' שלום מבעלזא, שכל מי שמרגיש חולשהרבה, ישתה או יאכל כפי הצורך לחזק ליבו - ימים נוראים לש"י עגנון, עמ' רעג. ובשו"ת מצפה אריה שםמביא, שבעל השואל ומשיב אף הוא הורה לקהילתאסטראה בשנת תרל"ג שלא להתענות, הן חולים והןבריאים, ויאכלו פחות-פחות מכשיעור; [140] שו"תדברי מלכיאל ח"ג סי' כו; [141] בס' ראשית בכוריםדל"ג, הובא בס' המועדים בהלכה עמ' פד, כתבלהודיע הדבר הגדול הזה לדורות עולם, אשרבתלתא הוי חזקה, מאלפים ורבבות אנשים ונשיםת"ל, התענו כולם בצום כיפור דשנת תקצ"ט, ות"ט, ותרכ"ז בכל מדינתנו אז, ולא קרה להם כל רע חלילה, ונודע זאת כמעט בכל העולם אז. ובשו"ת מצפה אריהשם, הביא שחלקו רבני ווילנא על ר' ישראל סלנטר. וראה בביאוה"ל סי' תריח ס"א סוד"ה חולה; [142]מנ"ח מ' לב, מוסך השבת, מלאכת הטוחן; [143]ראה באריכות בענייני שיעורים - צל"ח פסחיםקטז א; הגר"א, מעשה רב סי' קז; שו"ת רעק"א סי' לט; שו"ת חת"ס חאו"ח סי' קכז, וח"ו סי' טז; שו"תתורת חסד חאו"ח סי' לב; שו"ת מצפה אריה תניינאחחו"מ סי' מה; מנ"ח מ' שיג; קובץ שיעורים ח"ב סי' מו ס"ג; חזו"א חאו"ח סי' לט, קונטרס השיעורים; שיעורי תורה (הגרא"ח נאה), נד' תש"ג; שיעוריןשל תורה הגרי"י קנייבסקי, נד' תשט"ז; המועדיםבהלכה עמ' פב; אנציקלופדיה תלמודית ע' אכילתפרס, וע' ביצה (ב); שמירת שבת כהלכתה פל"טיח-כז; חזון עובדיה ח"א כרך א סי' יב; שם כרך ב, סי' כח, עמ' תקטז בהע'; יחוה דעת ח"ד סי' נה; ילקוט יוסף ח"ג סי' קפד סט"ז; מועדים וזמנים השלם, ח"ג סי' רסו הע' א; אוצר המכתבים ח"אסי' רעא; תורת היולדת פנ"ב; [144] חזו"א חאו"חסי' לט, קונטרס השיעורים; [145] חושב מחשבות, קונט' מקוה טהרה פכ"ז; צל"ח פסחים קטז א; הגר"אבמעשה רב סי' קה וסי' קז; שו"ת רעק"א החדשות סי' לט; שו"תחת"ס חאו"ח סי' קכז; שו"ת משיב דבר ח"א סי' כד; חזו"א קונטרס השיעורים; ס' שיעורין של תורה. וראה עוד בפתח הדביר ח"א סי' קצ. וראה בדעת תורה להמהרש"ם יו"ד סי' לה, שהביצים התקטנו כבר בימי חז"ל, וראה בשיעורין של תורה שם; [146]שו"ת מנחת ברוך סי' עה-עו; ס' שיעורי תורה. וראה בשו"ת יחוה דעת ח"ד סי' נה, ובחזון עובדיהח"א כרך א, סי' יב, בהע' עמ' קפז, שרוב האחרוניםסוברים כן; [147] ראה אוצה"ג עירובין סי' קסז; רב שרירא גאון, הובאו דבריו באוצר תשובות הגאונים (ב.מ. לוין), בריש מס' ביצה. וראה שם בסוף הספר מהגראי"ה קוק, שנמצאו ביצי תרנגולת חנוטים במצרים, וגודלם כביצים שבימינו; ערוה"ש או"ח קסח יג, ושם תעב יב; ביאוה"ל סי' רעא סי"ג ד"ה רביעית. וראה אנציקלופדיה תלמודית, שם, עמ' קמה. וראה באריכות במאמריו של פרופ' א.י. גרינפילד, על פי השוואות למידות שהיו נהוגות בין היוונים והרומים בימי חז"ל, ומסקנתו שנפח הביצה היה ונשאר כ- 50 סמ"ק - ראה מוריה, תמוז, תשמ"ב; תחומין, ה, תשמ"ד, עמ' 379 ואילך; המעין, תמוז, תשמ"ח, עמ' 62 ואילך; תחומין, יד, תשנ"ד, עמ' 396 ואילך; המעין, טבת תשנ"ה, עמ' 60 ואילך; תחומין, טז, תשנ"ו, עמ' 433 ואילך; [148] שו"ת חת"ס חאו"ח סי' קפא. וראה עוד בשו"ת חת"ס חאו"ח סי' קכז וחיו"ד סי' קפד; [149] ראה ראש אפרים על טרפות, קונטרס התשובות סי' טז, ובמטה אפרים סי' תרו באלף למטה; מ"ב סי' רעא סי"ג בביאוה"ל, ובסי' תפו סק"א. וראה גם בחזו"א קונטרס השיעורים סקט"ו; [150] בכורות לט ב, ובפירש"י שם; רמב"ם נשיאתכפים טו ד, ורמב"ם שבת יז לו; אור זרוע ח"ב סי' קכז; ב"י יו"ד סי' רפג; שו"ע הרב או"ח לב סג. וראהבאנציקלופדיה תלמודית, כרך ב, ע' אצבע, עמ' קנ; [151]לפי שיטת הגרא"ח נאה; [152] לפי החישובהעולה משו"ת אגרות משה חאו"ח ח"א סי' קלו; [153]לפי שיטת החזו"א. וראה בשו"ת שבט הלוי ח"ח סי' ג, שכתב שבדרך כלל אנו מחמירים בשיעור אגודל לכתחילה שהוא 2.5 ס"מ; [154] ראה פיהמ"ש לרמב"ם חלה בו, ועדויות א ב; רמב"ם חמץ ומצה ה יב, ובמ"מ שם; שו"ת תשב"ץ ח"ב סי' רצא; טושו"ע או"ח תנו א, ובמ"ב שם סק"ג; כף החיים שםסק"י, בשם כמה פוסקים; שו"ת אבקת רוכל סוסי' נג; פר"ח יו"ד סי' צטסק"ו; חזו"א, או"ח קונטרס השיעורים; שיעורי תורה להגרא"ח נאה סי' א והע' א; אנציקלופדיה תלמודית, כרך ג, ע' ביצה (ב), עמ' קמד-קמה. אמנם ראה בכף החיים סי' קסחסקמ"ו, ושם סי' תפו סק"א, שהביא מהחיד"אומכמה גדולים, שמשערים במשקל ולא בנפח, אךראה בס' סידור פסח כהלכתו, ח"ב, פ"ח הע' 17, שהגרי"ש אלישיב הכריע לשער בנפח; [155] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בחוב' מבקשי תורה, ג, קובץ טז-יז, תשנ"ה, עמ' שעד; [156] יומא עג ב; רמב"םשביתת העשור ב א; טושו"ע או"ח תריב א. וראהבט"ז שם סק"א; [157] טושו"ע או"ח תריח ז; [158]רמב"ם שם, וראה במ"מ שם, וטושו"עתריב א; [159] כמבוארבטושו"ע תריח ז, וראה במג"א שם סק"ו; [160] שיעורין של תורה, פרקשיעורי המצוות, אות כא; שמירת שבת כהלכתהפל"ט סי"ח. וראה בנשמת אברהם ח"ה חאו"ח סי' תריב סק"א, שכתב בשם הגרש"ז אויערבאך, שמקובל אצל מורי הוראה מדורי דורות ש- 30 גרם נקרא פחות מכשיעור. וראה מאמרו של הרב ב. נאה, שנהבשנה, תשכ"ב, עמ' 91, ששיעור זה הוא לפיהגרא"ח נאה, וקרוב מאד גם לפי החזו"א; [161] הגרי"ש אלישיב, הובאו דבריו בס' שבת שבתון סק"ד; [162]רמב"ם שם; טושו"ע או"ח תריב ב; [163]שו"ת חת"ס חאו"ח סי' קכז; [164] טושו"עאו"ח תריב א; [165] יומא עג ב; רמב"ם שביתתהעשור ב א; טושו"ע או"ח תריב ט; [166] טושו"עאו"ח תריח ז-ח; [167] לפי שיטת החזו"א - ראה שיעורין של תורה, שיעורי המצוות אות כג; [168]הרב ב. נאה, שנה בשנה, תשכ"ב, עמ' 91; [169] רמב"ם שם; טושו"ע או"ח תריב ב, לענייןאוכלים, וה"ה לעניין משקים; [170] טושו"ע או"חתריב ט, ומ"ב שם סקכ"ד; טושו"ע או"ח תריח ז, ובמ"ב שם סקכ"א. וראה בשמירת שבת כהלכתהפל"ט הע' עה; [171] מ"ב סי' תריח סקכ"א. וראהעוד בנידון בשמירת שבת כהלכתה פל"ט הע' פב; [172]שו"ת יביע אומר ח"ב חאו"ח סי' לא; [173]טושו"ע או"ח תריב ג. וראה יומא פ ב. וראה מה שכתב בנידון בשו"ת מנחת שלמה ח"ב סי' ד אות כה; [174]ראב"ד תרומות י ג; פר"ח או"ח סי' תריב ס"י; ביאור הגר"א שם סק"י; [175] רמב"ם שביתתהעשור ב ד; שעה"צ סי' רי סקי"ב. וראה בשו"עתריב י, שהביא שתי הדעות. וראה הערות הגר"עיוסף לס' נשמת אברהם, חאו"ח, מהד' שניה, עמ' שלו, לסי' תריב ס"י; [176] חיי אדם קמהל; [177] שעה"צ סי' קי סקי"א. וראה עוד במג"א סי' קעח סקי"ג; א"ר שם סקי"ב; שו"ת אור לציון ח"ב פי"ד סי"ז, ובהערות שם; [178] ראה טושו"ע שם ד, וביאור הגר"א שם; [179]שו"ת חת"ס ח"ו סי' טז; שו"ת מהר"ם שיקחאו"ח סי' פה; שיעורין של תורה, שיעורי מצוותאות כט, בדעת החזו"א; [180] גולות עיליות עלמשנה מקוואות י ז, בקבלה מבעל התניא; שד"חאכילה, אות ג, בשם דרכי הוראה; שו"ת מלמדלהועיל חאו"ח סי' קיג אות ה; [181] ביכורי יעקבאו"ח סי' תרלט סקי"ג; מועד לכל חי סי' כ אות לג; [182]כף החיים סי' רי סק"ח; [183] ערוה"ש או"ח תריח יד; שו"ת צמח צדקהחדש, במילואים סי' ט. ועיי"ש שבעל פה הסכיםלשבעה רגעים; [184] שו"ת מצפה אריה מהדו"תחאו"ח סי' מ; תכלת מרדכי, פתיחה אות י; [185]ערוה"ש או"ח רב ח; כף החיים או"ח סי' ריסק"ח, וסי' תריח סקמ"ג; שיעורי תורה עמ' רג-רד; יחוה דעת ח"א סוסי' יז; [186] שו"ת חת"ס ח"וסי' כג; [187] מנ"ח מ' שיג סק"ב; שו"ת תורתחסד חאו"ח סי' לב; אורחות חיים סי' תריב סק"ד; מ"ב סי' פא סק"ג. ומה שכתב המ"ב סי' תריחסקכ"א, שמשערים כדי אכילת פרס בכל אדם, עי' בחזו"א או"ח סי' לט סקי"ח, שהכוונה לאדם בינוני, ואין משערים כדי אכילת פרס בכל אדם. וראה עוד בס' שבת שבתון סקק"ו. וראה עוד בשו"ת צפנת פענח סי' קפ. וראה באריכות באנציקלופדיה תלמודית, כרך א, ע' אכילת פרס, עמ' תשצו-ז. וראה עוד בשו"ת אור לציון ח"ב פי"ד סי"ז, ובהערות שם; [188] מ"ב סי' רעאסקס"ח. וראה עוד בשו"ת חת"ס חאו"ח סי' קנג, בחישוב שיעור רביעית; [189] הגרא"ח נאה, שיעורי תורה שער ג. והסימן הוא גימטריא 'כוס'; [190] חזו"א, או"חקונטרס השיעורים אות טז. והסימן הוא גימטריא 'כוס הגון'. וראה בשו"ת מנחת שלמה ח"א סי' צא אותז, שהעיר שכל השיעורים הללו הם גדולים מידי. וראה עוד בס' סידור פסח כהלכתו, ח"ב, פ"ג ס"ג; [191]חזו"א או"ח סי' לט סוסקי"ח; שמירת שבת כהלכתה פל"ט סי"ח, והע' סז; הרב מ. שטינברג, מוריה, קעג-קעד, אדר תשמ"ו, עמ' לו ואילך; [192]טושו"ע או"ח תריב ב; מ"ב סי' תריח סקכ"א; [193]הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בשמירתשבת כהלכתה פל"ט הע' פו; [194] טושו"ע או"חתריח ח. וראה בשו"ת באהלה של תורה, חאו"ח סי' פ, שהציע עבור מי שאינו יכול להסתפק בשתיה לשיעורין ויותר מכדי אכילת פרס לפגום את טעמו של המשקה, עיי"ש; [195] מג"א סי' תריח סק"ח; מטה אפריםתריח י; מ"ב שם סקכ"ד; [196] ערוה"ש או"חתריח טו; [197] רמ"א או"ח שכח י; מ"ב סי' תריח סק"א. וראה רמב"ם שביתת העשור ב ח; [198]מטה אפרים תריח ח; [199] חיי אדם קמה כט; מטה אפריםתריח ו; סידור בית יעקב, הל' יוהכ"פ, שער העין, שער העליון; [200]שד"ח מערכת יוה"כ סי' ג כלל ה; תפא"י יומא חה, ובהלכתא גבירתא שם; שו"ת האלף לך שלמה חאבהע"ז סי' עב; ביאוה"ל סי' תריחס"א ד"ה חולה; [201] ילקוט יוסף, מועדים, הל' הימים הנוראים, דין קטן וחולה ביום הכיפורים, ס"ה; [202]עשה לך רב, ח"ז, עמ' שכט, סי' לז; [203] ילקוטיוסף שם; [204] מטה אפרים תריח ב; ביאוה"ל סי' תריח ס"א ד"ה חולה. וראה בשמירת שבת כהלכתהפל"ט הע' טו; [205] הגרי"ש אלישיב, הובאו דבריו בס' שבת שבתון, ס"ג סק"ג; [206]מ"ב שם; [207] מטה אפרים תריח א; שו"עהרב או"ח תריח ו; [208] מהר"י קולון, שורש קנט. וראה עוד בס' שבת שבתון סקע"ה; [209] ס' שבת שבתון, ס"א סק"א; [210] מ"ב סי' תריח סק"ב; [211] יומא פגא; רמב"ם שביתת העשור ב ח; טושו"ע או"ח תריח א; [212] פרמ"ג או"ח סי' תריח במשב"צ סק"ב; מ"ב שם סק"ג; [213] רש"י יומא שם ד"ה תונבא; ערוך ע' תנב; [214] רי"ף ורא"ש יומאשם; [215] שבת שבתון סקע"ה; [216] ואם צריך דווקא שיאמרשיסתכן או לא - ראה הגה' מיימוניות שביתתהעשור פ"ב אות ה. וראה במטה אפרים סי' תריחבקצה המטה סק"ב, לעניין מומר שדורש לאכול, בטענהשהוא חולה שיש בו סכנה, אם מאכילים אותו. וראה בנידון ברא"ש יומא פ"ח סי' יג, ובדעת התוס' שהביא שם. וראה בקרבן נתנאל שם; [217]מטה אפרים תריח א. וראה ביאוה"ל שם ד"הואם; [218] יומא פג א; רמב"ם שם; טושו"ע שם; [219] הגרש"זאויערבאך, הובאו דבריו בשמירת שבת כהלכתהפל"ט הע' יג; [220] מ"ב שם סק"ה; [221] שבת שבתון סקע"ז; [222] רמ"א או"חתריח ד; [223] מטה אפרים שם ד; מ"ב שם סקי"ב; [224] שו"ת הרדב"ז סי' אלף קלח (סו); מג"א סי' תריח סק"ג; חיי אדם קמה כט; שו"ת שבט הלויח"א סי' קסד; [225] שמירת שבת כהלכתה פל"טס"ד; [226] ערוה"ש או"ח תריח ה-ו; [227] שו"תהרדב"ז שם; מג"א סי' שכח סק"ו; חיי אדם שם; ערוה"ש שם; שו"ת שבט הלוי שם. וראה עוד בשו"ת שבט הלוי ח"ח סי' עד, מה שכתב לחלק בין מאכל לבין תרופה, עיי"ש; [228] חיי אדםשם; [229] יומא שם; רמב"ם שם; טושו"ע או"חתריח ב; [230]רמ"א שם; [231] טושו"ע או"ח תריח ג; [232] שבת שבתון סקע"ד; [233]יומא פד ב; [234] רמב"ןתורת האדם שער הסכנה; ר"ן על הרי"ף, יומא פג אד"ה וכללא; רא"ש יומא פ"ח סי' יג; מאירי יומא פגא; טושו"ע או"ח תריח ג. וראה עוד בשו"ת ציץ אליעזרח"ה סי' יא אות ב; שבת שבתון סקע"ג. ואם האחד שאומר צריך הוארופא כשר, והשניים שאומרים שאין צריך הם נשיםאו פסולים - יש מי שכתב, שגם אז שומעים להם (מנחת זאב סי' טז), ויש מי שחולק (שו"ת ציץאליעזר ח"ה סי' יא אות ב); [235] רמב"ם שביתתהעשור ב ח. וראה במ"מ שם, שכן גם דעתהשאילתות (והיא בפר' שמות שאילתא לח). וראה עוד ברא"ש יומא פ"ח סי' יג; [236] רמב"ן תורת האדם שערהסכנה; מ"מ שביתת העשור ב ח, בשם מקצתהגאונים ואחרונים; טושו"ע או"ח תריח ד. וראהבהעמק שאלה שאילתא לח אות ד; [237] שבט מיהודה, שער חמישי, עמ' שנ ואילך. ואין דין הרופאים דומה לדין הפוסקים - שנחלקו הרמ"א חו"מ כה ב, והש"ך שם סקי"ט, אם הולכים אחר רוב הפוסקים, גם כשהם מנמקים את שיטותיהם בטעמים שונים. שכן בנידון ענייני רפואה העיקר היא המסקנה ולא הדיון, וכן מפני שבנידוננו מדובר בספק פיקוח נפש. וראה עוד בס' שבת שבתון סקע"ג; [238] רמ"אתריח ב; [239] מג"א סי' תריח סק"ד; מ"ב שםסק"ח; [240] מטה אפרים תריח ג; [241] ראהבשעה"צ שם סקי"א, בדעת הרמ"א; [242] מ"ב שםסק"ח. וראה עוד בדין בקיאים לעומת רבים בנושאיכלי הרמב"ם שביתת העשור ב ח, ובנושאי כליטושו"ע או"ח תריח ב; [243] מ"ב סי' תריח סקי"ג; [244]ירושלמי יומא ח ד; רמב"ן תורת האדם שערהסכנה; מ"מ שביתת העשור ב ח; טושו"ע או"ח תריחה. והרמב"ם השמיט דין זה - ראה ערוה"ש או"חתריח ח-ט, ומאמרו של הרב י. קוליץ, בשביליהרפואה, ב, תשל"ט, עמ' נה; [245] ט"ז שם סק"ח; מטה אפרים שם ה; [246] ראה מטה אפרים תריחבאלף למטה סק"י; מ"ב שם סקט"ו. וראה עוד בס' שבת שבתון סקע"ב; [247] פרמ"ג שםמשב"ז סק"ח; מ"ב שם סקט"ו. וראה בשעה"צ שםסקי"ח; מטה אפרים באלף למטה סי' תריח סק"ד; הרבקוליץ שם. וראה במאמרו של הרב קוליץ שם, שנסתפק במקרה שהאומר אינו צריך הוא יותר בקיומופלג בחכמת הרפואה מהאומר שאינו יודע, האם גם אז אומרים שמאכילים אותו, או שאז דעת האומראיני יודע כאילו לא קיימת; [248] מטה אפרים תריחה; [249] ראה במאמרו של הרב קוליץ, שם, שייתכן שהדיןצריך להיות שמאכילים אותו; [250] ערוה"ש תריח יג; שבת שבתון סק"ע; [251] ויקרא יח ה; [252]הועתק ממחזור עתיק - ראה תורת היולדת, פנ"ב ס"י; [253] ב"ק צב ב. וראה בטושו"ע או"חתקעד ג; [254] שו"ת ריב"ש סי' רפז, ושם, בשם הרא"ה; מג"א סי' תקסח סק"ב; מרחשת ח"א סי' יד; מקראי קודש, ימים נוראים, סי' לט; הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בשמירת שבתכהלכתה פל"ט הע' קטו. ולעניין השיעור שבו איבד תעניתו, אם הוא ככותבת, או כזית - ראה בשו"תהריב"ש שם; מג"א שם, ובמחצית השקל שם, סק"ב; ברכ"י או"ח סי' תקסח אות ב; [255] שו"ת יד סופרח"א סי' ז אות ד; שו"ת לבושי מרדכי מהדו"ת חיו"דסי' יא אות ג; שו"ת ישכיל עבדי ח"ח חאו"ח סי' כ אותלה; הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בשמירת שבתכהלכתה פל"ט סל"א, והע' קא שם; שו"ת שבט הלוי ח"ח סי' קלט; שו"ת ציץ אליעזרח"י סי' יז אות ו. וראה בשו"ת מהרי"ל דיסקין בקו"אאות סח; שו"ת ושב הכהן סי' ג; [256]ב"י או"ח סי' תריח, בשם הגהות מיימוניות; שעה"צ סי' רד סק"מ; קיצושו"ע קלג יח; שערי הלכה ומנהג ח"ב סי' רנב; [257]שו"ת מהרש"ם ח"ו סי' מה, והגה' מהרש"ם סי' קעח אות ה, ואורחות חיים סי' תריח סק"ז; [258]האדר"ת, הובאו דבריו במקראי קודש, ימיםנוראים, סי' נח; [259] שמירת שבת כהלכתה פל"טסכ"א; תורת היולדת פנ"ב סי"ד, ובהע' לד שם; [260]שיטמ"ק ברכות מה א; [261] שו"ת מהר"םמרוטנברג, פראג, סי' עא; טור או"ח תריח, בשם הרא"ש; ב"י או"ח סי' תריח, בשם הגהות מיימוניות; שו"ע או"ח תריח י; מ"ב שם סקכ"ט. וראה עוד שו"ת מהרי"ל החדשות סי' קג; [262] כנה"ג או"ח סי' תריח בהגה"ט; מג"א שם סקי"א; שו"ע הרב שם יח; מ"ב שם; [263] חיי אדם קמה לב; פרמ"ג סי' תריחבא"א סק"י; מ"ב סי' תריח סקכ"ט; [264] שמירתשבת כהלכתה פל"ט סל"א, ובשם הגרש"ז אויערבאך, שם הע' קו. וראה בתורת היולדת פנ"ב סי"ג; [265]שבלי הלקט השלם סי' רסז, וסי' שיב; תניא רבתי סי' פ, בשם ר' אביגדור כץ; ט"ז או"חסי' תריח סק"י. וראה באנציקלופדיה תלמודית, כרךד, ע' ברכת המזון, עמ' תצו הע' 330. וראה עודבשו"ת דברי מנחם להרב כשר ח"ד סי' צג; [266]מטה אפרים תריח יז; [267] מטה אפרים סי' תריח; מ"ב שם סקכ"ח; [268] ראה בס' 'ועלהו לא יבול', עמ' סז, בדעת הגרש"ז אויערבאך; [269] שבלי הלקט סי' שיא-שיב; מג"א סי' תריחסק"י; מטה אפרים תריח יז; מ"ב שם סקכ"ט; שמירתשבת כהלכתה פל"ט סל"א; [270] הגרעק"א, בהגהותיו על המג"א שם; תו"ש מילואים לכרך יד, אות יז, הע' ב; שו"ת משנת יעבץ חאו"ח סי' נט; [271] הרב ש.ב. ורנר, בשביליהרפואה, א, תשל"ט, עמ' נח ואילך; [272] שו"תישכיל עבדי ח"ח חאו"ח סי' כ אות לד; [273] אורשמח עבודת יוה"כ ד א; חיי אדם קמה לב; שו"עהרב תריח יח; שעה"צ סי' תריח סקכ"ב; שו"ת ישכילעבדי שם; שו"ת הר צבי חאו"ח ח"א סי' קנה; שו"ת אגרות משה חחו"מ ח"א סי' נט; שמירת שבתכהלכתה פל"ט סל"א. וראה מקראי קודש, ימיםנוראים, סי' נד; מאמרו של הרב מ. הרשלר, הלכהורפואה, ג, תשמ"ג, עמ' רסג-ד; תורת היולדת פנ"בהע' כט; [274] מג"א סי' תריח סק"י; חיי אדם קמה לב; [275] מטה אפרים סי' תריח בקצה המטהסקט"ז; סידור בית יעקב, הל' יוהכ"פ, שער העין, שערהעליון; [276] כנה"ג או"ח סי' תריח בהגה"ט; מור וקציעה או"ח סי' תריח; [277] כף החיים סי' קצו סק"ט; שמירת שבתכהלכתה פל"ט סל"א; שבת שבתון סע' קלה; [278] כף החיים שם; שו"תיד מרדכי סי' ו אות ג; שו"ת רבבות אפרים ח"ד עמ' רעז אות טו, ועמ' רצב אות ו; הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בשמירת שבת כהלכתה, שם, הע' קה, ובס' ועלהו לא יבול, עמ' סז; [279] שו"ת חת"ס ח"ו סי' כג; [280] הגרש"זאויערבאך, הובאו דבריו בשמירת שבת כהלכתהפל"ט הע' צד. וראה בנשמת אברהם ח"ד חאו"ח סי' תריח סק"ב. וראה עוד בשד"ח מערכת יוהכ"פ סי' גאות ד; [281] עשה לך רב ח"ו סי' נב; [282] פסקי תשובה סי' קב, בהערה; שבת שבתון סקקל"ג; [283] שבת שבתון סמ"ו. וראה רמ"א תרז ג ומ"ב שם סקי"ב; [284] יומא פז ב. וראה פר"ח או"ח סי' תרז מה שהקשה מדוע השמיט הרמב"ם דין זה; [285] שבת שבתון סקמ"ז; [286] שו"ת רעק"א סי' כד, ובמפתחות; שד"ח מע' יוה"כ סי' ב אות ז; שו"ת מים חיים סי' לג; [287] שו"ת לבחיים ח"ג סי' קלב; אלף המגן סי' תריט סקנ"ג. וראה בשד"ח מערכת יוהכ"פ סי' ב סק"ז; [288]שו"ת רעק"א שם; [289] מרחשת ח"א סי' יד אות ג. וכן משמע בשיטת רעק"א שם; [290] שו"ת מים חיים שם; [291] סידור יעב"ץ, דיני מנחה של יוה"כ, אות ג; שו"ת שנות חיים ח"ג סי' שמב; שו"ת חת"סחאו"ח סי' קנז. וראה עוד בשו"ת מנחת אלעזר ח"ב סי' עד; ס' מרחשת ח"א סי' ידסק"ד; ילקוט יוסף, מועדים, הל' הימים הנוראים, דיןקטן וחולה ביום הכיפורים, סי"ט. ודלא כר' חייםפלאג'י שו"ת לב חיים ח"ג סי' קלה, שאסר גםבשחרית. וראה עוד בקרן לדוד סי' קמה; שו"ת ציץאליעזר, חט"ו, סי' לב אות ט; שו"ת באהלה של תורה חאו"ח סי' פג; [292] מרחשת ח"א סי' יד אות ב; [293] ס' מרחשת שם; הגרש"זאויערבאך, הובאו דבריו בשמירת שבת כהלכתהפל"ט הע' קטו; [294] ס' שבת שבתון סע' נז; [295] ישועותיעקב סי' תריב; שד"ח מערכת יוהכ"פ סי' ג אות ח; שו"ת כתב סופר חאו"ח סי' קיא; פת"ש יו"ד סי' קנהסק"ו; שו"ת שואל ומשיב מהדו"ד ח"א סי' נה; אלף המגן סי' תריח סקט"ו בהגה"ה; שו"תאגרות משה חאו"ח ח"ג סי' צא; שו"ת משנההלכות ח"ה סי' עה; שו"ת ציץ אליעזר ח"י סי' כהפכ"ב; שמירת שבת כהלכתה פל"ט ס"ח. וראהבשו"ת הלכות קטנות ח"ב סי' צז, שהתיר מהשמותר בשבת משום רפואה. וראה בשו"ת משיבשלום סי' קעט, ובשו"ת כתונת יוסף סי' ד - שהסתפקו בדין זה. וראה עוד בתורת היולדת פנ"בס"ט, ובהע' כז שם; [296] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם ח"ה חאו"ח סי' תריב הע' 8; [297] שו"ת אגרות משה שם; [298] הגרי"ש אלישיב, הובאו דבריו בס' שבת שבתון, פתיחה, אות יא. ולכאורה יש לומר, שאינו חייב לברך על שתיית המים, שכן נפסקבשו"ע או"ח רד ז, ובמ"ב שם סקמ"ב, שדווקא אםכוונתו גם להרוות צמאונו, חייב לברך, אבלביום-הכיפורים בוודאי אין כוונתו להרוות צמאונו, וי"ל; [299] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריובשמירת שבת כהלכתה שם; [300] הגרש"ז אויערבאך והגרי"ש אלישיב, הובאו דבריהם בנשמת אברהם ח"ה חאו"ח סי' תריב סק"ב; שבת שבתון סקפ"ה. וראה בשערים המצויינים בהלכה סי' קצב סקי"ב, שהסתפק בדבר; [301] ראה ס' שבת שבתון, פתיחה, אות י; [302] שבת שבתון סקפ"ד; [303] שו"ת מים חיים (הלוי) סי' מו. וראה בס' רוח חיים או"ח סי' שכח אות ו; [304] הגרי"ינויבירט, הובאו דבריו בנשמת אברהם חאו"ח סי' תריב סק"ז; [305] שו"ת חלקת יעקב ח"ב סי' פג; [306] שו"תאגרות משה חאו"ח ח"ג סי' צא; [307]שו"ת דובב מישרים ח"א סי' קכד אות ג; שמירת שבת כהלכתה פל"ט ס"ט; [308]שו"ת דובב מישרים ח"א סי' קכג; [309] מטה אפרים סי' תרכא ס"א, ובקצה המטהעל מטה אפרים, דט"ז ע"א; שמירת שבת כהלכתהפ"מ סמ"ח, על פי סידור הגר"א; [310] רמב"םשביתת העשור ג ב; חיבור התשובה למאירי, עמ' 481; רמ"א או"ח תריג ט; מ"ב שםסק"י; מטה אפרים תריג ג. וראה באלף למטה שם סק"ג; [311] מג"א סי' תריג סק"ד; [312] ביאור הגר"א או"ח תריג ב, על פי הירושלמי ברכות ב ז. אך ראה מאירי ברכות טז ב, ר"ש סיריליאו, פירוש בעל ס' חרדים על הירושלמי שם, ונשמת אדם קמה א, שלא משמע כן להלכה; [313] חיבור התשובה, שם; שו"ת לבושי מרדכי תנינא חיו"ד סי' יא אות ג; [314] רבנו מנוח, שביתת העשור שם; ערוה"ש או"ח תריג ט; [315] שו"ת מהרי"ל דיסקין קו"א סי' פט; [316]תורת היולדת פנ"ב סט"ו; [317] יומא עז ב; רמב"ם שביתת עשור ג ט; טושו"ע או"ח תריד א; [318] שו"ת גור אריה יהודה חאו"ח סי' לז; רש"ש יומא עז ב; [319] רא"ש יומאעז א; טושו"ע או"ח תריד א. וראה תוס' יומא שם ד"ה דתנן; [320] מ"ב שם סק"ב; [321] שבת שבתון סקקמ"ג; [322]רמב"ם שביתת העשור ג ח; מאירי חיבור התשובה, עמ' 487 ועמ' 491; רבנו ירוחם נתיב ז ח"ב; טושו"ע או"ח תריד ג; שו"ע הרב שם ה; [323] מ"ב שם סק"י; [324] ערוה"שאו"ח תריד ו. וראה בשמירת שבת כלכתה פל"ט הע' קיג, בקושיית הגרש"ז אויערבאך; [325] הגרש"זאויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם ח"ד חאו"חסי' תריד סק"א. וראה בחוב' מבקשי תורה, ג, קובץ טז-יז, תשנ"ה, עמ' שסט, שהביא בשם הגרש"ז אויערבאך, שאין איסור מראית עין בחולה שמותר לו ללבוש מנעל עשוי מעור; [326] שו"ת חלקת יעקב ח"ב סי' פגאות ב; שו"ת פאת שדך סי' סא.