אנציקלופדיה הלכתית רפואית - יד

יא. יד – כללי

 

ויאמר ה' אלקים הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעלם [בראשית ג כב]

 

פרשנות המקרא

 

תלמוד בבלי, בבא מציעא נו ב:כל היכא דכתיב 'ידו' - ידו ממש הוא [וראה שם, שרק במקום שלא ניתן לפרש ידו ממש מפרשים זאת כרשותו].

 

רש"ר הירש: "שלח יד" מציין בדרך כלל לקיחה שלו כדין.

 

אנציקלופדיה תלמודית, כרך כא, עמ' תרנא:יד במובנה המצומצם היא הגף העליונה, שהיא איבר זוגי באדם ובשאר בעלי חיים. במובן הרחב יש עוד פירושים למילה זו. ביניהם - חלק הבולט מן הכלי (שמות כו יז), בדומה ליד בגוף. משימוש זה של יד לקוח המושג 'יד' (ובלשון רבים: 'ידות') הכלי, היינו ידית של כלי, או דבר המחובר לכלי וטפל לו, במובנים מסויימים. וכן 'יד' (ובלשון רבים: 'ידות') האוכלים, היינו דבר המחובר לאוכל ומשמש לאחוז בו את האוכל, כגון עוקצי פירות וכיוצא. בהשאלה מצינו 'ידות' אף לאדם ולבעלי חיים, כגון השיער והשיניים והציפורניים וכיוצא, שאף כלפיהם משתמשים במושג כללי של ידות. מתוך ידות הכלים לקוח בהשאלה גם המושג 'ידות נדרים' או נזירות ועוד, (ולעתים: יד או ידים), היינו דיבור מקוטע שניתן להבין ממנו כוונת המדבר אף על פי שלא ביאר דבריו בשלימות.

 

יד במובן האנטומי מוזכר במקרא 123 פעמים

 

* # *

 

         המושג 'יד' בלשון בני אדם בזמן התלמוד התייחס לכף היד ולאמה עד המרפק [1]. לעומת זאת בלשון תורה משמש המושג 'יד' לעתים באופן מצומצם לכף היד [2], לעתים לחלקים אחרים של הגפה העליונה, כגון הקיבורת [3], ולעתים 'יד' משמש במושג רחב של הגפה העליונה כולה [4]. 'כף היד' הוא החלק של היד שאליו מחוברות האצבעות. במובן מצומצם כף היד הוא החלק הפנימי של היד, בניגוד לגב היד, שהוא החלק החיצוני [5]. 'פס היד' [6] הוא קצה היד או כף היד.

 

         חלקי היד, במובן של הגפה העליונה, כוללים את המבנים הבאים:

 

כף היד, ובה יש חמש אצבעות [7]

עצם הקנה או האמה [8]

המרפק, או האציל [9], הוא הפרק המחבר בין הקנה לבין הזרוע

עצם הזרוע. 'זרוע' משמש בהשאלה לתכונת הגבורה והכוח באופן כללי [10]. החלק השרירי המוגבה במרכז הזרוע נקרא קיבורת [11], שהיא המרכז של שריר הזרוע הדו-ראשי.

 

         באופן מושאל יש מספר משמעויות למושג 'יד': חלק בולט לכלי לצורך אחיזה [12]; חלק או מנה [13]; צד [14]; מצבת זכרון [15]; ברשות או באמצעות [16]. כמו כן הושאל המושג 'יד' גם כלפי הקב"ה [17], והוא רק על דרך ההשאלה להורות לנו שהקב"ה עושה פעולות [18].

 

יד האדם במובן הלכתי נידונה בתורת איבר של אדם או בעלי חיים, או במובן של קנין בדברים הניתנים ביד.

יד במובן נספח נידון בהלכה לעניני טומאה והכשר לטומאה.

יד במובן של דיבור קטוע נידון בהלכה לעניני נדרים ונזירות.

 

להלן רשימת נושאים הלכתיים שיד האדם משמשת בהם מקום המצווה:

 

הנחת תפילין של יד

קידוש ידיים [ורגליים] של הכהנים במקדש

נשיאת כפיים של ברכת כהנים

נטילת ידיים לאכילה, לתפילה, לאחר קימה משינה, ולאחר עשיית צרכיו

נטילת ארבע מינים בסוכות

קנין חפצים הבאים ליד, וכן גט אשה וגט שחרור של עבד

גזרת חכמים מיוחדת על טומאת ידיים

 

 

מקורות והערות

 

[1] ערכין יט ב; [2] ראה תרגום אונקלוס ויקרא יד טו; רש"י מנחות לז ב ד"ה ידך, וכן בקידוש ידים ורגלים של כהנים במקדש 'יד' הוא עד הפרק חולין קו ב; ערכין שם; [3] בתפילין 'ידך' היא הקיבורת ערכין שם; [4] כגון נשיאת כפים של כהנים כוללת גם קנה וזרוע סוטה לח א; [5] שבת קט א; [6] דניאל ה ה,כד; [7] תיאור האצבעות ראה ... להשלים; [8] הקנה כעצם ראשית ביד מוזכרת רק באיוב לא כב. במקומות אחרים במקרא משמש המושג 'קנה' לגבעול של צמח (בראשית מא ה), לצמח בר הגדל על מים (ישעיה יט ו), ולזרוע של המנורה במקדש (שמות לז יט). וראה בספרו של פרויס, עמ' 50, על גלגולי המושג 'קנה' בימי הבינים. במקרא 'אמה' היא מידת אורך, כאורך הקנה, אך לא מוזכר מושג זה כעצם של היד. יש לציין כי למעשה יש שתי עצמות בין פרק המרפק לבין שורש כף היד הקנה או האמה היא אחת העצמות, והעצם האחרת היא עצם החישור; [9] אציל יחזקאל מד יח, סנהדרין סה ב; או עציל ראה שטמ"ק ורגמ"ה ערכין יט ב. זהו הביטוי העברי, ומרפק הוא הביטוי הארמי. מקורו נגזר כנראה מהמילה 'מתרפקת' שיר השירים ח ה, שפירושו נשענת על המרפק. אמנם רש"י שבת צב א ד"ה מרפקו, ונידה ל ב ד"ה אציליו, תירגם שני מושגים אלו אישיל"א או אישיליש, שפירושו בית השחי, אך ראה באריכות בתוס' שבת צב א ד"ה במרפקו, שחלקו על רש"י, ותירגמו מרפק כמשמעו בימינו; [10] דברים כו ח; איוב כב ח; [11] עירובין צה ב; מנחות לז א; ערכין יט ב. קיבורא בארמית היא לשון פקעת וציבור; [12] שמות כו יז; [13] בראשית מג לד; [14] דברים ב לז; [15] שמואל ב יח יח; [16] בראשית ל לה; [17] שמות ט ג; [18] רמב"ם, מו"נ א מו.

 

* # *

יד - אטר

המושג המלא מבחינה לשונית הוא: איטר יד ימינו [1], ופירושו מלשון אטום וסתום [2], היינו שידו הימנית סתומה, ולכן משתמש יותר בשמאלו [3]; או מלשון כווץ מחמת חולי [4]. בלשון הגאונים נקרא איטר בשם גונדליא [5].

ההגדרה ההלכתית של איטר היא מי שרוב כוחו ביד שמאל [6], היינו שעושה רוב מלאכתו ביד שמאל [7]. יש הסבורים, שדווקא אם נולד מתחילתו כך, הרי הוא מוגדר כאיטר; ויש הסבורים, שגם אם הרגיל עצמו לעשות כן דינו כאיטר [8]. בדינים מיוחדים, ובעיקר בהלכות תפילין, דנו הפוסקים באיש שרוב מלאכתו ביד אחת, והכתיבה ביד שניה, אם הולכים לפי רוב המלאכה, או לפי הכתיבה. יש מי שכתב, שמחלוקת זו היא דווקא ביחס לתפילין, אך ביחס לשבת כולם מודים שהכל תלוי בדרך הכתיבה [9].

חלקי גפה עליונה - סתם יד במקרא היא יד שמאל [10], וכן סתם זרוע היא שמאל [11]. מאידך, סתם כף אינו אלא ימין [12], וכן אצבע היא ימין [13].

רקע מדעי

תיפקוד איברים זוגיים - בגוף האדם יש איברים בודדים (כגון לב, כבד, טחול, ושט וכד'), ויש איברים זוגיים. המבנה החיצוני של האיברים הזוגיים באדם נורמלי הוא זהה. בחלק מהאיברים הזוגיים גם התיפקוד הוא זהה (כגון נחיריים, כליות, ריאות, אשכים, שחלות וכד'), או דומה (אוזנים, עינים, רגליים). לעומתם יש איברים זוגיים ששונים בתיפקודם. כאשר אחד מהזוג פועל טוב יותר הוא נקרא דומיננטי. כאן כלולים בעיקר הידיים וחצאי הכדור של המוח הגדול.

דומיננטיות ידנית - קיימים חילוקי דעות כיצד קובעים את הדומיננטיות הידנית. יש המסתפקים בעדות עצמית, שהאדם מעיד על עצמו שעיקר כוחו ושימושו הוא ביד ימין; יש הקובעים על פי היד הכותבת; ויש הקובעים על פי הכוח העדיף בתפיסת חפצים או בזריקת כדור.

דומיננטיות מוחית / ידנית - מבחינת היחס בין הדומיננטיות הידנית לבין הדומיננטיות המוחית עולה כי ב- 99-96% מהמעדיפים יד ימין מרכז הדבור שלהם הוא במוח השמאלי, ולאף אחד מהם אין מרכז דבור בשני חצאי הכדור המוחי, בעוד שאצל האיטרים רק בכ- 30% מרכז הדבור הוא בצד הימני, בכ-15% המרכז הוא דו-צדדי, ובכ- 60% המרכז המוחי הוא בצד שמאל.

שכיחות איטרים - עקב ההבדלים בהגדרת הדומיננטיות קיימים הבדלים בין החוקרים ביחס לשכיחות האיטרים באוכלוסיה הכללית. שכיחות זו נחשבת כ- 1-2% מכלל האוכלוסיה, אם כי יש הסבורים שהשכיחות מגעת אפילו עד 30%. אם בודקים את הידניות לפי הכתיבה, נמצא ששכיחות האיטרים הוא 7.5-6.5%.

אחוז האיטרים בין היהודים בתקופת התנ"ך היה 2.7%, כפי שעולה מהחישוב של בני בנימין, שמנו 26,000 אנשים, ומתוכם היו 700 איטרים [14].

רוב החוקרים סבורים, שמאז ומעולם ובכל התרבויות היו רוב בני האדם ימניים, והאיטרים היו יוצאים מן הכלל.

סיבות לאיטרות - רוב החוקרים סבורים, שהסיבה לדומיננטיות ידנית ומוחית, היינו העדפה ברורה של יד אחת ונוכחות מרכז השפה בחצי כדור אחד של המוח, היא גנטית; בחלק מהמקרים קיימת השפעה סביבתית-חברתית; ובחלק קטן מהמקרים נובע הדבר מנזק מוחי סב-לידתי.

תיפקוד - יש להדגיש, שהאיטר משתמש בידו השמאלית באותה מידה של כוח ודיוק כמו מי שאינו איטר שמשתמש בידו הימנית. כך כבר קבעו חז"ל - איטר יד, שמאל שלו כימין של כל העולם [15].

פרטי דינים

כללי - בהלכות רבות נדרש שהביצוע ייעשה ביד ימין דווקא. יש מי שחקר ביסוד ההלכות האלו - האם הפסול הוא משום ששמאל פסול, או משום שצריך ימין דווקא [16].

יש דינים בהם שווה דינו של האיטר לכל אדם, ועליו לקיים את המצווה בימין כל אדם; יש דינים בהם נשתנה דינו בגלל איטרותו, ועליו לקיים את המצווה ביד ההפוכה מכל אדם; יש דינים שאינו יכול לקיים כלל בגלל איטרותו; יש דינים בהם חלוקים הפוסקים כיצד ינהג האיטר; ויש דינים אותם יש לבצע בימין, ולא נתפרש בפוסקים מה דינו של איטר.

יש מי שכתב, שבכל מקום שהעניין נוגע להגדרת היד שבה עושים את המצווה, יעשה האיטר ביד שמאל שלו, שהיא כימין של העולם; ואם דנים מצד העקרון שכל פינות שאתה פונה לא יהיו אלא דרך ימין, אין הבדל בין איטר לבין כל אדם, ותמיד צריך לפנות דרך ימין העולם [17].

יש מי שכתב, שבכל מקום שהמשמעות נוגעת רק ליחיד, הולכים לפיו; ואם הדבר נוגע לשאר אנשים, הולכים לפי הכלל [18].

יש מי שכתב, שבעניינים שטעמם בגדר 'סוד ה' ליראיו', הולכים לפי ימין ושמאל של העולם, והאיטר שווה לכל אדם [19].

בענייני אורח חיים

לבישת בגד - מקפידים ללבוש הבגד כך שצד ימין יהיה על צד שמאל [20]. ואף שדין זה לא נתפרש בפוסקים לעניין איטר נראה לכאורה שאין הבדל בין איטר לכל אדם.

נעילת מנעלים - יש לנעול נעל ימנית תחילה [21]. בזה אף האיטר נוהג כן, כדרך כל העולם [22].

בקשירת רצועות המנעל יש לקשור בשמאל, לפי שעליה קושרים תפילין [23]. ביחס לאיטר - יש אומרים, שיקשור בימינו, לפי שעליה הוא קושר את התפילין [24]; יש אומרים, שיקשור ביד שמאל ככל אדם [25]; ויש מי שכתב, שכיוון שהדבר הוא במחלוקת, לכן יכול כל איטר לעשות כרצונו [26].

בנטילת ידים - נוטל הכלי ביד ימין, ונותנו לשמאלו, ושופך על ימין [27]. דין זה שייך גם בנטילת ידיים שחרית וגם בנטילת ידיים לסעודה [28]. אף באיטר הולכים אחר ימין של כל אדם [29].

קינוח הצואה, שאסור ביד ימין, מפני שהתורה ניתנה בימין, ומפני שקושר בה תפילין [30], ומפני שמושיטים בה לפה, האיטר יקנח ביד ימינו, שהיא כשמאל כל אדם [31].

בעניין גזיזת ציפורניים - יש שמשמע מהם שיגזוז של יד שמאל תחילה, ואחר כך של יד ימין [32]; ויש שכתבו, שיגזוז קודם של ימין [33]. ואף שדין איטר בעניין זה לא נתבאר בפוסקים, מכיוון שהדבר הוא במחלוקת, לכן יכול כל איטר לעשות כרצונו.

תפילין - שי"ן של תפילין, שהלכה למשה מסיני שעושים בעור הבתים של ראש בימין המניח שלשה ראשים, ובשמאלו ארבעה ראשים [34], אף באיטר הולכים אחר רוב העולם [35].

         סדר הנחת הפרשיות בבתים שבתפילין כפי שנקבע בש"ס ובפוסקים [36] הוא גם באיטר, שהולכים לפי ימין ושמאל של כל אדם [37].

תפילין של יד מניח האיטר על יד ימינו, שהיא כשמאל של כל אדם [38]. ואם הניח על יד שמאלו, אף בדיעבד לא יצא [39]. ואף שמצד הקבלה יש שכתבו שגם איטר גמור מניח תפילין על יד שמאל, אך הכלל הוא שלא משגיחים על דברי קבלה נגד הפוסקים [40], ולפיכך אין לצרף שיטה זו אפילו כסניף במצבי מחלוקת [41].

השולט בשתי ידיו באופן שווה, אין דינו כאיטר, ומניח תפילין על יד שמאלו ככל אדם [42]. והיינו דווקא אם עושה כל המלאכות בשתי הידיים שווה בשווה, אבל אם קל לו יותר לעשות בשמאל, אף שיכול לעשות אותם גם בימין, לא נקרא שולט בשתי ידיו, והיד הקלה היא ימינו [43].

העושה מלאכה אחת בימין, ובמלאכות אחרות מעדיף את ידו השמאלית, אך יכול לעשותן גם בימין, אין דינו כאיטר [44].

מי שעיקר כוחו בימין, אף על פי שמלאכות עדינות הצריכות אצבעות מוכרח לעשותן ביד שמאל, אין דינו כאיטר [45].

הכותב ביד ימינו, ועושה כל המלאכות האחרות בשמאלו או להיפך - נחלקו הפוסקים בהגדרתו לעניין הנחת תפילין. יש הסבורים, שהולכים לפי רוב מעשיו, ואין הדבר תלוי בכתיבה כלל [46]; יש הסבורים, שהכל הולך אחר הכתיבה, והיד שבה הוא כותב היא תמיד הימין שלו [47]; יש הסבורים, שאם כותב בימין, אף שעושה שאר מלאכות בשמאל, יניח תפילין בשמאל כל אדם בשביל הכתיבה, אבל כשכותב בשמאל אינו משנה בשביל הכתיבה, אלא מניח בשמאל כל אדם בשביל שאר המלאכות [48]; ויש סבורים, שדינו כשולט בשתי ידיו, ולכן בין שכותב בימין ועושה יתר המלאכות בשמאל, ובין אם המצב הפוך, מניח התפילין בשמאל כל אדם [49].

מכיוון שרבו הדעות בעניין זה - יש מי שכתב, שבזמן התפילה בבית כנסת יניח התפילין על יד ימינו, ולאחר התפילה יניח בביתו שנית על יד שמאל כל אדם, ויקרא עוד פעם קריאת שמע, ויכוון שבאם לא יצא, אז מכוון לצאת ידי קריאת שמע ותפילין, ואם כבר יצא יהיה כקורא בתורה [50]. ואמנם יש הסבורים, שבמצבים שונים יש להניח תפילין על שתי ידיו [51], אלא שיש שכתבו שיניח התפילין-של-יד בבת-אחת על שתי ידיו; יש שכתבו שיניח דווקא בזה אחר זה; ויש שכתבו, שיניח בבית הכנסת באופן אחד, ויחזור ויניח בבית באופן אחר [52]. ומכל מקום, יש לברך רק בהנחה הראשונה, ולכווין גם על ההנחה השניה, ואין לברך פעם שניה [53]. ויש מי שכתב, שאף שרבו הדעות בעניין זה לא מצינו שיצריכו איטר חלקי כזה להניח שני זוגות תפילין, שהוא טרחה רבה ולא מסתבר כלל [54].

איטר-יד העושה כל מלאכתו ביד שמאל, אלא שהרגיל עצמו לכתוב בימין - יש מי שכתב, שכל עוד הכתיבה ביד שמאל נוחה לו יותר, בוודאי דינו כאיטר גמור. ואף אם לאחר שהרגיל עצמו לגמרי, יניח תפילין כשנעשה בר-מצווה ביד שמאל ככל אדם, וכשיגדל, אם ירצה להחמיר על עצמו, יניח תפילין של יד גם על יד ימין. ואף אם בכתב אשורי הוא שולט בשתי ידיו בשווה, מכל מקום אם עיקר כתיבתו היא בכתב לעז, ורגיל לכתוב בשמאל, וגם נוח לו יותר בכך, נכון הדבר שיניח בשמאל שלו, שהיא ימין כל אדם [55]; ויש מי שכתבו, שבכל מקרה יניח רק על יד ימין של כל אדם [56].

איטר שהיה רגיל להניח תפילין על ידו הימנית, יכול להרגיל עצמו לעשות מלאכות בימין כדי שיניח תפילין בשמאל ככל אדם [57].

איטר שנקטעה ידו השמאלית עד המרפק - יש מי שכתב, שמכיוון שעדיין כוחו המקורי ביד השמאלית, אך מאידך מתחזקת והולכת היד הימנית בגלל הקטיעה, לפיכך כל עוד מרגיש את כוחו העיקרי ביד השמאלית, יניח תפילין בברכה בבית הכנסת על ידו הימנית, ויחזור ויניח תפילין בביתו ללא ברכה על היד השמאלית הקטועה בחלקה, ואם במשך הזמן ירגיש שהיד הימנית חזקה יותר, יניח תפילין בברכה בבית הכנסת על היד השמאלית, ויחזור ויניח תפילין בביתו ללא ברכה על היד הימנית [58].

נוהגים לחלוץ תפילין של ראש ביד שמאל [59]. אם הוא איטר, חולץ בימינו, כדי שלא יחלוץ התפילין במהירות [60].

נוהגים להניח תפילין של ראש בשקית-התפילין לצד ימין, ושל יד לצד שמאל [61]. ואף שלא נתפרש דין זה בפוסקים, לכאורה דין זה נכון גם באיטר, שכן גם הוא חייב להניח של יד תחילה.

קריאת שמע - בזמן קריאת שמע מצווה לאחוז הציצית ביד שמאל כנגד לבו [62]. ואף שעניין זה לא התבאר במפורש בפוסקים, מסתבר שאיטר ינהג ככל העולם, שכן גם אצלו לבו בצד שמאל.

נוהגים ליתן ידיהם על פניהם בקריאת פסוק ראשון של שמע, והכוונה שיד ימין יתן על עיניו [63]. ואף איטר יתן יד ימין של כל אדם על עיניו [64].

שמונה עשרה - בתפילת שמונה עשרה מניח ידיו על לבו כשהן כפותות, הימנית על השמאלית [65]. ואף שדין זה לא התבאר בפוסקים, מסתבר שאף האיטר ינהג כך כדרך כל העולם.

לאחר תפילת שמונה עשרה פוסע לאחור ועוקר רגל שמאל תחילה [66]. ביחס לאיטר - יש מי שכתבו, שעוקר את ימינו תחילה, שהיא שמאל כל אדם [67]; ויש מי שכתבו, שאין בדין זה חילוק בין איטר לשאינו איטר [68]. בגמר התפילה פוסע שלוש פסיעות לאחוריו, וכשהוא כורע נותן שלום משמאל עצמו ואחר כך מימין עצמו [69]. והטעם, שהמתפלל רואה עצמו כאלו שכינה מול פניו, ושמאל האדם הוא צד ימינו של הקב"ה [70]. לפי זה נראה שאין להבדיל בין איטר לשאינו איטר [71].

בנשיאת כפים - צריך הכהן להגביה את ידו הימנית קצת למעלה מן השמאלית [72], ולא נתבאר הדין בכהן איטר.

בנשיאת כפים, כשמחזירים הכהנים פניהם, לא יחזירו אלא דרך ימין [73]. גם באיטר הולכים בזה לפי ימין כל העולם [74].

נפילת אפים בשחרית נוהגים ליפול על יד ימין, מפני שבשמאל מניח תפילין [75]. האיטר יפול על שמאלו, מפני שמניח תפילין בימינו [76].

הוצאה והכנסה של ספר תורה - המוציא ספר תורה יוציאו בזרוע ימין, ונותנו לשליח צבור בימין [77]. אם המוציא הוא איטר, מוציא בשמאל שהוא ימין שלו [78]. ביחס לש"ץ איטר - יש מי שכתב,  שיחזיקנה בשמאלו, שהיא כימין כל אדם [79]; ויש מי שכתב, שעדיף שהש"ץ יקח הספר בימינו גם אם הוא איטר, אלא אם כן ידו הימנית חלושה, ויש חשש שיפול, שאז יקח בשמאלו [80]; ויש מי שכתב, שאין לשנות אצל הש"ץ, אלא תמיד תהיה נתינת ספר התורה בימין [81].

כשמוליכים את ספר התורה מההיכל לבימה, וכשמחזירים אותו מהבימה להיכל, מוליכים אותו דרך ימין, משום כל פינות שאתה פונה לא יהיו אלא דרך ימין [82]. ולפיכך, אין הבדל בזה בין איטר לבין מי שאינו איטר.

עלייה לתורה וקריאה בתורה - העולה לבימה לקריאת התורה והיורד משם, אם שתי הדרכים שוות, עולה בפתח שהוא לו בדרך ימין, ויורד בפתח שכנגדו, משום כל פינות שאתה פונה לא יהיו אלא דרך ימין [83]. ולפיכך, אין הבדל בזה בין איטר לבין מי שאינו איטר [84].

העולה לתורה - יש סבורים, שיברך ברכת התורה כשהספר פתוח, ויהפוך פניו לצד שמאל, שהוא ימינו של הקב"ה [85]. ומסתבר שהוא-הדין באיטר.

בברכת הנהנים - מצווה לאחוז את הדבר שמברך עליו ביד ימין [86]. באיטר נחלקו האחרונים אם אוחז בימין כל אדם, או בימינו שהוא שמאל כל אדם [87].

כוס של ברכת המזון - יש לאחוז בימין [88]. האיטר - יש שכתבו, שיאחז את הכוס ביד שמאלו, שהיא כימין כל אדם [89]; יש שכתבו, שגם איטר יקח בימין כל אדם [90]; ויש מי שכתב, שמאחר והדבר שנוי במחלוקת, יכול לעשות כרצונו, אבל טוב שיאחז הכוס ביד ימין [91].

שבת הכותב בשבת חייב מן התורה כשכותב כדרך הכתיבה שלו, ולכן האיטר חייב דווקא אם כתב בשמאלו [92].

הסיבה בליל הסדר צריכה להיות על שמאלו [93]. יש הסבורים, שאף איטר מיסב על שמאלו, כדרך רוב בני האדם, שלא יקדים קנה לושט, שהוא בצד ימין [94]; ויש הסבורים, שהאיטר יסב על ימינו, מפני שהוא זקוק להשתמש ביד שמאלו לאכילה [95].

תקיעת שופר - נוהגים לתקוע בצד ימין של הפה [96], לפי שבשמאל התפילין של יד מגינות [97]. האיטר יתקע בצד שמאלו [98]; ויש מי שכתבו, שאין הבדל בדין זה בין איטר לאינו איטר [99].

ארבעת המינים - לוקחים את הלולב בימין, ואת האתרוג בשמאל [100]. באיטר נחלקו הפוסקים - יש הסבורים, שגם האיטר נוטל כלל אדם, לפי שאין סדר זה אלא משום חשיבות בלבד, ולכן הולכים בזה אחר רוב בני אדם [101]; ויש הסבורים, שהאיטר יקח את הלולב בשמאלו, ואת האתרוג בימינו [102]. ואם נטל האיטר להיפך ממה שקבעו הפוסקים - יש מי שכתב, שחוזר ונוטלם בלא ברכה [103]; ויש מי שכתב, שבדיעבד אין בכך כלום [104].

ההדס קושרים ללולב מימין והערבה משמאל [105]. באיטר - יש הסבורים, שיעשה כשאר בני אדם [106]; ויש מי שסבור, שהאיטר יהפוך סדר הקשירה כימין ושמאל שלו [107].

בנענועי הלולב - יקיף דרך ימין בנענעו [108], ואין חילוק בדין זה בין איטר לאינו איטר [109].

הושענא רבה - מנהג כל ישראל להקיף כל ההקפות בהושענא רבה דרך ימין [110]. והטעם הוא משום כל פינות שאתה פונה לא יהיו אלא דרך ימין. ואף שלא נתבאר דין זה במפורש בפוסקים, מסתבר שאין הבדל בדין זה בין איטר למי שאינו איטר.

חנוכה - נר חנוכה מצווה להניחו בפתח משמאל, כדי שתהיה מזוזה מימין, ויהא מוקף במצוות [111]. לא היתה מזוזה לפתחו - יש הסבורים, שמניח הנר בימין הפתח [112]; ויש הסבורים, שלעולם מדליק בשמאל [113].

המדליק את נרות חנוכה - חלוקים הפוסקים מאיזה צד יתחיל, ולאיזה צד יפנה בכל לילה, ולא נתבאר אם יש הבדל בין איטר לשאינו איטר [114].

בענייני יורה דעה

שוחט איטר ישחוט ביד שמאל, שהיא כימין כל אדם [115].

המזוזה נקבעת בימין הנכנס [116]. גם האיטר אינו משנה מיקום המזוזה בביתו, ואפילו כל בני הבית איטרים, יקבעו המזוזה כדרך רוב בני האדם [117].

כתיבת סת"ם - כתיבת ספר תורה, תפילין ומזוזות צריכה להיות בימין [118]. האיטר צריך לכתוב בשמאלו, שהיא כימין של רוב בני האדם [119]. יש מי שכתב, שאין ראוי למנות איטר כלל לכתוב סת"ם [120]; יש מי שכתב, שיחידי סגולה המתנהגים על פי הקבלה, נכון שיחמירו על עצמם שלא יניחו תפילין הנכתבים על ידי סופר איטר [121], אך חומרה זו היא דווקא בתפילין ולא בספר תורה ובמזוזה [122]; ויש מי שכתב, שאיטר יכול לכתוב סת"ם אף לכתחילה [123]. ומכל מקום, אם איטר כתב בימינו - פסול, מפני שאין דרך כתיבה בכך [124]. אמנם יש מי שמשמע ממנו, שבדיעבד הסת"ם כשרים [125].

אדם שכותב בשמאל, ושאר מלאכות עושה בימין, או להיפך - לא יכתוב כלל סת"ם [126].

דרך ארץ - שלושה שהיו הולכים בדרך, הרב באמצע, גדול מימינו וקטן משמאלו [127]. בדין זה אין הבדל בין איטר לבין מי שאינו איטר [128].

בענייני אבן העזר

חתן וכלה - מתחת לחופה מעמידים את הכלה לימין החתן [129]. בדין זה אין הבדל בין איטר לבין מי שאינו איטר [130].

נתינת הטבעת של החתן לכלה - נותן בימינו על אצבעה הימנית [131].

מום באשה - יש מי שהסתפק אם איטרת יד או איטרת רגל נחשב כמום באשה [132].

גט צריך לכתוב לכתחילה בימינו, והאיטר צריך לכתוב בשמאלו [133].

נתינת הגט צריך להיות ביד ימין [134], והאיטר יתן ביד שמאל [135].

חליצה - יבמה חייבת להתיר הקשר ולחלוץ הסנדל בימינה [136]. אם היא איטרת, חולצת בשמאלה, שהיא כימין כל אדם [137], ולא מחמירים שתחלוץ פעמיים [138].

חליצת הנעל של יבם צריכה להיות מרגלו הימנית. באיטר נחלקו הפוסקים - יש הסבורים, שאף אצלו חולצים מרגל ימין של כל אדם, שלדעתם הקפידה התורה על ימין כל אדם, ולא על ימין שלו [139]; יש הסבורים, שחולץ מרגל שמאל שהוא ימינו, כדינו בהנחת תפילין [140]; יש הסבורים, שחולץ משתי רגליו, לפי שהדבר ספק היכן ימין שלו, אם הולכים אחריו או אחרי רוב בני אדם [141]. ובשיטה זו יש מי שכתב, שתחלוץ בשתי הרגלים בבת אחת [142], ויש מי שכתב, שתחלוץ בשתיהן בזה אחר זה [143]; יש הסבורים, שאין האיטר חולץ כלל ועיקר, כשם שכהן פסול לעבודה, מפני שאין לו ימין [144]; ויש מי שחילק בין איטר מלידה שהוא כשר לחליצה ברגל שמאל, שהיא רגלו הימנית, לבין מי שנעשה איטר, שהוא פסול לחליצה [145].

באופן עקרוני, איטר רגל הוא כל מי שעוקר ראשונה את רגלו השמאלית [146]; ויש הסבורים, שאין איטר רגל אלא אם הוא צועד בשמאל וגורר את ימינו אחריה ומעמידה על אותו מקום של השמאל, כך שלעולם אין הימין נמצאת לפני השמאל [147]. ויש להעיר, שציור זה מתאים לשיתוק חלקי של פלג הגוף הימני, ולא לאיטרות במובן המקובל.

השולט בשתי רגליו אינו איטר [148]. וכן העוקר רגלו השמאלית תחילה רק בזמן שפונה שמאלה אינו איטר, שדרך בני אדם לעקור הרגל הקרובה לצד שהוא פונה [149].

יש מי שכתב, בעניין חיילים שהורגלו לעקור תחילה רגל שמאל כדרך אנשי הצבא, אך כל כוחם ברגל ימין, שיחלצו בשתי הרגליים [150]; יש מי שכתב, שאם הרגיל עצמו, דינו כאיטר מלידה לכל דבר [151]; יש מי שכתבו, שהרגיל עצמו, לא משנה כלל, ונשאר כדינו [152]; ויש מי שכתב, שאם הדבר ברור שהוא ימני, אלא שהורגל על ידי הצבא לעקור תחילה רגל שמאל, יחלוץ ברגל ימין, ורק אם הוא ספק שהורגל על ידי הצבא, יחלוץ בשתי הרגלים [153].

בדין דייני חליצה - יש מי שכתב, שאיטר איננו פסול כדיין [154], ויש מי שפקפק בכך [155].

בעניינים עתידיים

עבודה במקדש - כהן איטר פסול לעבודה במקדש, בין אם הוא איטר יד או איטר רגל [156]. וטעם הפסול באיטר רגל, משום שאין דרך שירות בכך [157].

יש מי שכתב, שטעם הפסול של כהן איטר הוא משום שהוא אחד ממומי הכהנים [158]; ויש מי שכתב  שהטעם הוא מפני שאין לו ימין, ועבודת הכהן צריכה להיות בימין [159], שכן עבודות הקרבנות של קבלה הולכה וזריקה פסולות בשמאל [160].

מצורע - מתן דם על אוזן, יד ורגל של מצורע הוא בצד ימין [161]. מאחר שבפירוש כתבה תורה 'הימנית', ממילא הדין הוא ימין דווקא, ואפילו באיטר [162]. ויש מי שכתב, שבמצורע יתן על שני הצדדים [163].

עליה למזבח וכניסה להר-הבית - חז"ל קבעו כלל, שכל פינות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין [164]. על כן, כל העולים למזבח עולים דרך ימין, ומקיפים ויורדים דרך שמאל, חוץ מן העולה לאחד משלשה דברים [165]. והנה בדיני קרבנות וזריקת הדם, שכשר רק בכהנים, ממילא פסולים האיטרים כמבואר לעיל. אך דין פניה לימין היא גם בהלכות אחרות, ובהם יש לומר שאין הבדל בין איטר לבין מי שאינו איטר [166].

כל הנכנסים להר הבית נכנסים דרך ימין, ואפילו אם אותו מקום שהוא צריך לילך לשם, אם הוא פונה לשמאלו יהיה קרוב אליו, אינו רשאי לפנות לשמאלו, אלא יפנה דרך ימין [167]. והוא-הדין באיטר.

רציעת אוזן העבד צריכה להיות בימין כל אדם, גם בעבד איטר [168].

 

מקורות והערות

 

[1] שופטים ג טו; שם, כ טז; [2] כמו ואל תאטר עלי באר פיה (תהלים, סט טז); [3] רש"י ורד"ק, שופטים, ג טו; [4] רש"י, שם, על פי מה דמתרגם ת"י "גמיד"; [5] ראה רש"י גיטין פז ב ד"ה כולהו; [6] רש"י מנחות לז א; [7] רא"ש מנחות, שם; שו"ע או"ח כז ו; [8] מרדכי, הל' תפילין; מג"א או"ח כז סק"ט וסק"י. וראה בשו"ת מנחת יצחק, ח"ח סי' ג; [9] שו"ת באר משה, ח"ב סי' א; [10] מנחות לו ב, וכן הוא במכילתא, בא, פי"ז. ועי' בא"ע בפירושו לשמות יג ט: "וא"ר משה הכהן כי יד ברוב המקרא היד השמאלית". וראה עוד בתו"ש בראשית פכ"ד אות מא. ברם, עי' רמב"ן עה"ת שמות יד לא, שכתב ש"היד הגדולה" הוא הימין. ואולי "היד" בה"א הידיעה שאני, או שדווקא שם שהתפרש להלן שמות טו ו, שהיינו יד ימין. וראה בפיהמ"ש לרמב"ם רפ"ב דזבחים; [11] נזיר ג ב. אמנם במקום שכתוב 'הזרוע' עם ה"א הידיעה הכוונה לזרוע ימין, ולפיכך הזרוע במתנות כהונה היא הימנית (חולין קלד ב); [12] מנחות ט ב; [13] זבחים כד ב. וראה בתו"ש ויקרא פ"ד אות קנב; [14] שופטים כ טו-טז; [15] שבת קג א; [16] צפנת פענח, מהדורא תניינא דף נח. וראה במפענח צפונות, פ"ו אות ג. וראה עוד בשו"ת שבט הלוי ח"ד סי' ו; [17] שו"ת שבט הלוי ח"ח סי' קנא; [18] שו"ת צפנת פענח ח"א סי' סו; [19] שו"ת באר משה ח"ב, סי' ג אות יא; [20] ראה שו"ת שלמת חיים (להגרי"ח זוננפלד) מהדורה חדשה תשמ"ב, סי' ו; [21] שבת סא א; שו"ע או"ח ב ד-ה; [22] בכור שור, שבת סא א, הובא בשע"ת שם. ועי' בארצות החיים סי' ב סק"ד וסי' ד סק"ז. וראה באריכות הערת הגרי"י ווייס, בהסכמתו לס' שמירת הגוף והנפש, ח"א עמ' 5-3, ובשו"ת מנחת יצחק ח"י סי' א אות ב; [23] שבת סא א; שו"ע או"ח ב ד-ה; [24] ארצות החיים, סי' ד ס"י; מ"ב סי' ב סק"ו; [25] בכור שור, שבת סא ב; עמודי השמים להריעב"ץ סדר לבישה אות ג. וראה בס' שיח הלכה סי' ב אות ד; [26] הליכות שלמה פ"ב ס"כ; [27] שו"ע או"ח ד י, בשם הזוהר פר' מקץ, דקצ"ח ע"ב; [28] מעשה רב להגר"א, הל' ברכות השחר סע' ד. וראה עוד בשו"ת אגרות משה חאו"ח ח"ג סי' לב; ילקוט יוסף ח"ג סי' קנט סק"ט; [29] פרמ"ג בא"א או"ח קנח סק"א; מ"ב ד סקכ"ב; ארצות החיים, סי' ד סק"י; כף החיים או"ח סי' ד סקל"ה; [30] אבות דרבי נתן מ ט; ברכות סב א. וראה במהרש"א ח"א שם. וראה עוד בס' מצות ראיה, או"ח סי' ג ס"י; [31] ט"ז או"ח סי' ג סק"ט; מג"א שם סק"ח. וראה בארצות החיים, בערוה"ש ובמ"ב ובאור הלכה שם - חילוקים שונים; [32] רמ"א או"ח רס א; [33] תהל"ד שם; אשל אברהם (בוטשאטש) מהדו"ת סי' רס. וראה עוד בערוה"ש או"ח רס ו; [34] מנחות לה א; שו"ע או"ח לב מב; [35] מג"א סי' לב סקנ"ח; אליה רבא, שם אות סו; מ"ב שם סקקצ"ד. ובעניין הקשר של יו"ד בתפילין של יד באיטר - ראה בשו"ת מנחת יצחק, ח"ט סי' ג;  שו"ת שבט הלוי ח"ה סי' ג; מכתבו של הגרי"י קנייבסקי זצ"ל, הובא בס' זכרון אליהו על הלכות תפילין (דוד אריה מורגנשטרן ואליהו ראובן גיטמן, נד' תשמ"ט), עמ' תיד; [36] ראה מנחות לד א; שו"ע או"ח לד א; [37] מ"ב שם סק"ב; [38] מנחות לז א; רמב"ם תפילין ד ג; שו"ע או"ח כז ו. ועי' במרדכי, הל' תפילין ובקרן אורה, מנחות, שם. וראה עוד בתו"ש שמות פי"ג אות רח; [39] שו"ת יביע אומר, ח"ו סי' ב אות ה; [40] ראה דרכי משה או"ח סי' קמא; [41] שו"ת קובץ תשובות סי' ד; שו"ת אז נדברו חי"ד סי' לג. אמנם ראה בשו"ת דברי יואל ח"א סי' ג, שאחרי שהניח על יד ימינו, יחזור ויניח על יד שמאל כדעת האר"י, ויהרהר הברכה במחשבה; ובשו"ת אז נדברו שם, כתב שמי שרוצה להחמיר כנ"ל, יעשה כן הן בתפילין של רש"י והן בתפילין של ר"ת. וכיצד יעשה איטר הרוצה להניח תפילין של אינו איטר - עי' בשו"ת שבות יעקב ח"א סי' ג; באוה"ל סי' כז ס"ג; שו"ת מנחת יצחק ח"ט סי' ג; ילקוט יוסף (הגר"ע יוסף), ח"א הל' תפילין הערה כח; [42] מנחות לז א; רמב"ם, תפילין ד ג; שו"ע, או"ח כז ו; [43] מ"ב שם סקכ"ז. וראה עוד בשו"ת שואל ומשיב מהדו"ת ח"ב סי' נח; שו"ת אבני צדק, חאו"ח סי' ג; שו"ת בית שלמה חאו"ח, סי' ב; דעת תורה, או"ח כז ו; שו"ת שבט הלוי ח"ד סי' ו; [44] מ"ב, שם בבה"ל, ד"ה והכי נהוג; [45] שו"ת צמח צדק החדש, חאו"ח סי' ה. ועי' ערוה"ש או"ח כז יז; [46] ס' התרומה, סי' רה; רא"ש, הל' תפילין סי' יח; מרדכי, הל' תפילין; שו"ע או"ח כז ו, בשם י"א. וכן הכרעת הגר"א שם; [47] טור בשם ה"ר יחיאל מפריז; ב"י בשם הג' סמ"ק והגמ"י; שו"ע שם, בשם י"א; רמ"א שם, וכתב 'והכי נהוג'. וראה עוד בשו"ת אגרות משה, חאו"ח ח"ד סי' יא ענף א; שו"ת יביע אומר ח"ו חאו"ח סי' ב; שו"ת אור לציון ח"ב פ"ג ס"ג; [48] ב"ח, או"ח רז; ארצות החיים, שם; [49] פסקי התוס', מנחות סי' קכד; מרדכי, הל' תפילין, בשם הר"פ; ועי' בתוס' מנחות לז א, ד"ה מה, שנסתפקו בשאלה זו. ועי' באריכות בשו"ת צ"צ החדש, סי' ד, ה, יב; שו"ת אגרות משה, חאו"ח ח"ד סי' יא; שו"ת מנחת שלמה ח"ב סי' ד אות ג; שו"ת שבט הלוי ח"ו סי' ב; [50] שו"ת אור לציון ח"ב פ"ג ס"ג, והוא על פי מה שכתב בבן איש חי, חיי שרה, אות ז; שו"ת יביע אומר, ח"ו חאו"ח סי' ב אות ו; [51] ראה שע"ת או"ח סי' כז סקי"א; שו"ת מהרש"ם ח"ב סי' רמ; שו"ת דברי יואל ח"א סי' ג; שו"ת מנחת יצחק ח"ג סי' ג; שו"ת מנחת שלמה ח"ב סי' ד אות ה; [52] ראה כל אלו בפוסקים שבהע' קודמת. וראה עוד בבן איש חי פר' חיי שרה אות ז; מאסף לכל המחנות סי' כז סוסק"מ; הליכות שלמה ח"א פ"ד אות יב; שו"ת תשובות והנהגות ח"א סי' מא; [53] ס' שערי הלכה ומנהג ח"א סי' כג; שו"ת מנחת שלמה ח"ב סי' ד אות ה; [54] שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"ד סי' יא; [55] הליכות שלמה ח"א פ"ד ס"י והע' יב; [56] שו"ת ברכת רצ"ה סי' מז; שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"ג סי' ב; שו"ת קובץ תשובות סי' ד. וראה עוד בשו"ת דברי יואל סי' ג; שו"ת תשובות והנהגות, ח"ב סי' כ; [57] שו"ת האלף לך שלמה חאו"ח סי' יא; שו"ת דברי מלכיאל, ח"ה סי' רלז. וע"ע בשו"ת יביע אומר ח"ב, חאהע"ז סי' כ אות' ב-ו; שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"ג סי' ב; שו"ת דברי יואל ח"א סי' ג; שו"ת מנחת יצחק ח"י סי' א סק"א; שו"ת להורות נתן ח"ד סי' ב; עשה לך רב, ח"ו סי' ד; [58] שו"ת מנחת שלמה ח"ב סי' ד אות ה. וראה בשו"ת צמח צדק החדש חאו"ח סי' ה; [59] של"ה, הובא במ"ב סי' כח סק"ו; [60] מ"ב שם; [61] ערוה"ש או"ח סוסי' כח; [62] טושו"ע או"ח כד ב; [63] טושו"ע או"ח סא ה; מ"ב שם סקי"ז; [64] שו"ת באר משה ח"ב סי' ה אות ז; [65] רמב"ם תפילה ה ד; [66] הגהמ"י תפלה ה י, בשם מדרש שוחר טוב; שו"ע או"ח קכג ג; [67] מג"א סי' קכג סק"י, וכן משמע מחיי"א ושו"ע הרב, שם; קיצשו"ע יח יב; [68] מ"ב בבאוה"ל סי' קכג ס"ג; ערוה"ש או"ח קכג ז; [69] יומא נג ב; רמב"ם תפלה ה י; שו"ע או"ח קכג א. וראה בשו"ת אגרות משה חאו"ח ח"ד סי' קכב אות ב; [70] מ"ב שם סק"ד; [71] ראה בשו"ת באר משה ח"ב סי' ג אות ט; [72] הגהות מיימוניות תפילה יד ג; [73] רמב"ם נשיאת כפים יד יג; שו"ע או"ח קכח יז; [74] פמ"ג במש"ז שם סקי"א. וראה בשו"ת פני מבין חאו"ח סי' כח; [75] רמ"א או"ח קלא א. וראה בטור ונושאי כליו שם, טעמים ודעות אחרים, וראה בדרכי משה שם אות א; אמנם דעת הגר"א, שנפילת אפיים גם בשחרית על יד שמאל - באורי הגר"א או"ח קלא סק"ה; [76] פמ"ג או"ח סי' קלא משבצות סק"ב. ועיי"ש שנסתפק בנפילת אפים במנחה; [77] מס' סופרים, ג י; רמ"א או"ח קלד ב; ועי' באליה רבה קלד סק"ד, ובבאור הגר"א שם סק"ו; [78] שערי אפרים, שם; [79] פמ"ג בא"א סי' קלד סק"ה; [80] שערי אפרים, שם. וראה עוד בפמ"ג מ"ז סי' קמא סק"ג; [81] מ"ב סי' רפב סק"א; [82] ב"י או"ח קכח. ומחלוקת האחרונים אם דוקא כשהדרכים שוות, או שתמיד מוליכים דרך ימין - ראה מג"א סי' קמא סק"ז; פמ"ג שם; מ"ב שם סקכ"ה; מחצית השקל, שם; [83] ב"י, או"ח סי' קמא; שו"ע קמא ז; [84] שו"ת באר משה ח"ב סי' ג אות טו; [85] רמ"א או"ח קלט י; מג"א שם סק"ח; [86] ברכות מג ב; שו"ע או"ח רו ד. וראה בבן איש חי שנה א' פר' בלק אות ד, בשם ס' חסידים, שאם מושיטין לו ספר צריך שיקחנו ביד ימין; [87] פמ"ג בא"א סי' רו סק"ו; חי' רע"א או"ח רו ד; מ"ב שם; כף החיים סי' רו סקל"א; שו"ת דברי מרדכי סי' טו; [88] ברכות נא א; שו"ע או"ח קפג ד; [89] שבלי הלקט ערוגה קנו; שו"ע או"ח קפג ה. ועי' במג"א ובמ"ב, שם;  [90] כף החיים שם סקכ"ט כתב על פי הזוהר. וראה עוד בשד"ח מע' ברכות סי' א כלל כה; ילקוט יוסף ח"ג סי' קפב ס"ד; [91] שו"ת אור לציון ח"ב פ"כ ס"י; [92] שבת קג א; רמב"ם שבת יא יד; מ"ב סי' שמ סקכ"ב אות ז; [93] פסחים קח א; טושו"ע או"ח תעב ג; [94] שו"ת תרומת הדשן, סי' קלד; טור או"ח תעב, בשיטת רש"י; רמ"א, או"ח תעב ג; שו"ע הרב, או"ח, שם; ערוה"ש, שם; [95] שבלי הלקט, סי' ריח; שו"ת הרדב"ז ח"ג סי' תקפד; סידור הגריעב"ץ. וראה בחזון עובדיה, ח"א כרך א סי' טו; [96] רמ"א או"ח תקפה ב; [97] מ"א שם סק"ד, בשם הגמ"י. וראה שם טעמים נוספים; [98] מג"א שם; באה"ט שם סק"ד; מטה אפרים שם; הליכות שלמה ח"ב פ"ב ס"ה; [99] ערוה"ש או"ח תקפה ו; שער הציון שם סקי"ח, בשם חמד משה; [100] סוכה לו ב; טושו"ע או"ח תרנא ב; [101] בעל העיטור; טושו"ע שם ג. ועי' בב"י ובהגהות הגר"א שם, ובשו"ת שואל ומשיב מה"ד תנינא ח"ג סי' קכג; [102] ס' המכתם סוכה, לו ב, ד"ה לולב; שו"ת הרשב"א ח"א סי' אלף קכ; ראש סוכה פ"ג סי' כה; ר' ירוחם נתיב שמיני ח"ד; רמ"א, תרנא ג, וכתב: וכן נהגו וכן עקר. וכן פסק בקישו"ע קלז ב; [103] קישו"ע שם. וראה בבאה"ט שם סק"ט; [104] שו"ת יביע אומר ח"ו סי' ב אות ה; [105] מג"א סי' תרנא סק"ד, בשם השל"ה; [106] פמ"ג בא"א שם סק"ד; מ"ב שם סקי"ב; [107] בכורי יעקב, שם סק"ט; [108] שו"ע או"ח תרנא י, בשם המהרי"ל. וראה במ"ב שם סקמ"ז, שכן הוא המנהג הפשוט במדינתנו. וכתב המ"ב: והטעם דהחכמים הזהירו אותנו שתמיד תקח את הדרך שהוא בימין שלך, במקום שיש ימין ושמאל לפניך תבחר את הימין שלך. ועי' בשערי תשובה שם סק"כ, מנהגים אחרים; [109] מג"א סי' תרנא סקכ"א; מ"ב שם סקמ"ז; בכורי יעקב שם סקל"ז; [110] ס' המנהיג, לולב, סי' מד; שו"ע או"ח תרס א. וראה באנציקלופדיה תלמודית, ע' הושענא רבה, עמ' תקכט-תקל, דעות אחרות; [111] שבת כא ב; רמב"ם, חנוכה ד ז; טושו"ע או"ח תרעא ז; [112] ראבי"ה סי' תתמג; הגהמ"י חנוכה ד ז; ר"ן, שבת שם; שו"ע שם. ומספר טעמים נאמרו: שהימין עדיפה לכבוד המצוה (הגמ"י ור"ן), או משום כל פנות וכו' (ב"ח, שם); [113] אר"ח אות ג; כלבו סי' מד. והטעם משום לא פלוג (העמק שאלה, שאילתא כא אות כב); [114] ראה כל השיטות בכיווני הדלקת נרות חנוכה באנציקלופדיה תלמודית, ע' חנכה, עמ' רפז-רפט; [115] שו"ת בית שערים חיו"ד סי' כב. וראה בשו"ת חבצלת השרון מהדו"ת סי' יט-כ; [116] מנחות לד א; רמב"ם, תפילין ו יב; טושו"ע יו"ד רפט ב; [117] מרדכי, הלכות קטנות, סי' תתקסב; ב"י וב"ח יו"ד סי' רפט; ש"ך, יו"ד סי' רפט סק"ה. ועי' שאילת שלום על השאילתות, פ' עקב אות קמ; שו"ת באר משה ח"ב סי' ב; [118] מנחות לז א; טושו"ע או"ח לב ה; [119] סה"ת סי' רה; ב"י או"ח סי' לב; שו"ע או"ח שם; [120] פרמ"ג או"ח א"א סי' לב; [121] ילקוט יוסף ח"א הל' תפילין סע' כז; [122] שו"ת רב פעלים ח"ב סי' ט; עשה לך רב ח"ה סי' כד. וראה גם בשו"ת אור לציון ח"ב פ"ג ס"ג; שו"ת עולת יצחק ח"ב סי' כ; [123] שו"ת מנחת יצחק ח"י סי' ד, בשם אחרונים; [124] סה"ת, שם; מג"א, שם סק"ה; ש"ך יו"ד רעא סקי"ב. ועי' ישועות יעקב או"ח לב סק"ו; [125] ראה אנציקלופדיה תלמודית, ע' איטר, עמ' תעח, בדעת המהר"ם ב"ב בתשו' חדשות סי' תיט. וראה עוד בשו"ת רב פעלים ח"ב סי' ט; [126] פרמ"ג או"ח סי' לב בא"א סק"ה; ערוה"ש או"ח לב טז; [127] יומא לז א; רמב"ם, תלמוד תורה ו ה; טושו"ע יו"ד רמב יז; [128] שו"ת באר משה, ח"ב סי' ב; [129] רוקח סי' שנג; באה"ט אה"ע סא סק"ז; [130] שו"ת באר משה שם; [131] באה"ט אה"ע רסי' כז. וראה בשו"ת באר משה ח"ב סוסי' ב, כיצד ינהגו האיטרים; [132] ראה אוצה"פ סי' לט סקט"ז אות ד; [133] ד"מ אה"ע קכג א, ורמ"א שם. ועיי"ש בב"ש ובח"מ; [134] טושו"ע אה"ע קמא מה; [135] שו"ת באר משה, ח"ב סי' ב; [136] ירושלמי יבמות יב א; תוס' יבמות קה א ד"ה מי. ועי' בב"י אה"ע סי' קסט, ובמ"מ יבום וחליצה ד ו; [137] מרדכי, הובא בדרישה אבה"ע סי' קסט אות טו; רמ"א אבה"ע קסט כד; [138] ב"ש סי' קסט סקכ"ד; סדר חליצה אות נד; [139] סמ"ג עשין נב; סמ"ק וסה"ת, הובאו בב"י, שם; [140] טור אה"ע סי' קסט. ועי' רשב"א חולין, ר"פ גיד הנשה; [141] ר"ן ומרדכי חולין ר"פ גיד הנשה; שו"ע אה"ע קסט כה, וכן הכריע הרמ"א; [142] ב"י שם; [143] מהרש"ל, הובאו דבריו בב"ח שם; [144] רמב"ן, יבמות קד א. ועי' רשב"א חולין צב ב; שו"ע שם; [145] שו"ת נובי"ת חאבהע"ז סי' קנה. וראה בשו"ת קול מבשר ח"א סוסי' יב. ועי' באריכות בדין איטר לחליצה בשו"ת חת"ס חאה"ע ח"ב, סי' עא וסי' צא; סדר חליצה, סע' כו-כז; שו"ת מנחת יצחק ח"א סי' לה, ושם ח"י סי' קלט; שו"ת יביע אומר ח"ה חאבהע"ז סי' יח; [146] רש"י, בכורות מה ב, ד"ה איטר. ועי' יומא יא ב, שדרך בני אדם לעקור רגל ימין ראשונה; [147] שו"ת רעק"א מהדו"ת סי' מג; שו"ת חת"ס חאה"ע ח"ב סי' צא. וכתב שם שאין לעשות מעשה לפי זה, אבל יש לצרף להיתר במקום ספק ספקא. ועי' בשו"ת בית שלמה (סקאלא) סי' קמח; [148] מרדכי, יבמות פי"ב; טושו"ע אה"ע קסט כד; [149] פחד יצחק, ע' איטר (א). ועי' בב"י אה"ע סי' קסט ובזכור לאברהם, אה"ע ע' חליצה, אות יב; [150] שו"ת חבצלת השרון ח"ב חאבהע"ז סי' פא; [151] שו"ת רעק"א מהדו"ת סי' סא; [152] שו"ת צפנת פענח ח"א סי' סו; שו"ת יביע אומר ח"ב חאבהע"ז סי' כ; [153] שו"ת הרב"ז סי' סד, ובהגהת בן המחבר שם. וראה עוד בנידון שו"ת בית שלמה חאהע"ז סי' קנ; שו"ת רבי שאול משה, סי' א. וראה בנשמת אברהם חאהע"ז סי' קסט אות ג, שהגרש"ז אויערבאך נסתפק בשאלה זו, ופלא שלא הביא כל הדעות הנ"ל; [154] שו"ת חת"ס חאבהע"ז ח"ב סוסי' צג; [155] שו"ת קול מבשר ח"א סוסי' יב; [156] בכורות מה ב; [157] רש"י בכורות שם. וראה בשו"ת באר משה ח"ב סי' ב; [158] רמב"ם ביאת המקדש ח יא; [159] רש"י, בכורות, שם. וע"ע בחי' הרמב"ן יבמות קד א, ורשב"א חולין צב ב. וראה שו"ת חת"ס חאבהע"ז ח"ב סוסי' צג; שו"ת קול מבשר ח"א סוסי' יב; [160] זבחים יד ב; רמב"ם ביאת המקדש ה יח, ושם ט טו; רמב"ם עבודת יוהכ"פ ד א; [161] ויקרא יד יד; [162] סמ"ג, עשין נב; שבלי הלקט, ערוגה שסה. ועי' שו"ת הרשב"א ח"א סי' אלף קכ; בכור שור, חולין צב א; שו"ת רע"א מהדו"ת סי' מג; שו"ת חת"ס חאה"ע ח"ב סי' עא וסי' צא; [163] בכור שור, שם, לדעת הר"ן, חולין ר"פ גיד הנשה. וראה עוד בשו"ת באר משה ח"ב סי' ב; [164] יומא נח ב; זבחים סב ב. וראה באריכות בס' באר שבע פ"ב דסוטה. וראה בשו"ת חת"ס חאו"ח סי' קפז, בהגדרת הכלל הזה, ויישומו במצבים שונים; [165] רמב"ם מעשה הקרבנות ז יא; [166] דין זה לא נתבאר במפורש בפוסקים, אך כך יוצא על פי מה שכתב המ"ב סי' תרנא סקמ"ז, שמה שהזהירו אותנו חכמים תמיד לבחור את צד ימין במקום שיש ימין ושמאל, אין הבדל בין איטר ואינו איטר; [167] מדות ב ב; רמב"ם בית הבחירה ז ג. ועי' בפיהמ"ש לרמב"ם ולרא"ש מדות שם ובתויו"ט שם. והטעם משום כל פנות וכו'; [168] סמ"ק וסה"ת, הובאו בב"י אה"ע קסט, ד"ה כתב בספר.

 

* # *

 

יד - גדם

 

גידם הוא מי שידו קטועה, ומצינו דרגות קטיעה שונות של הגפיים העליונות, החל מקטיעה מוחלטת מהכתף [1], ועד לקטיעה של אצבעות בלבד [2]. אכן, לרוב בא השימוש במושג גידם למי שיש לו זרוע, והקטיעה היא בגובה המרפק [3].

         גידם הוא מי שנקטעו ידיו, וקיטע הוא מי שנקטעו רגליו [4], אך יש שקיטע הוא מושג מקביל לגידם, היינו שנקטעו ידיו [5].

         בבעלי חיים - גידם יכול להיות מי שנכרתו אוזניו או זנבו [6].

 

גידם במקרא ובחז"ל

 

בעת מתן תורה נרפאו כל המומים בבני ישראל, ובין השאר גם לא היו בהם גידמים [7].

בני ישראל שגלו לבבל אחר החורבן הראשון קצצו את אגודליהם, כדי לא לשיר ולנגן משירי ציון בפני נבוכדנאצר [8].

לבר-כוכבא היו מאתים אלף חיילים, שקצצו אחת מאצבעותיהם, כדי לבדוק את גבורתם [9].

נחום איש גם-זו היה גידם משתי ידיו [10].

קטיעה כעונש - בעמים הקדמונים, ובחוקי האיסלאם עד היום, מהווה קטיעת ידים או אצבעות עונש מקובל. בחוקי חמורבי העונש של קטיעת גפה ניתן לבן שהכה את אביו, לרופא שגרם למותו או לעיוורונו של החולה שלו, לרופא שהטביע חותם על עבד מבלי שנתבקש לכך, ולאיכר חכיר שגנב תבואה מבעל השדה.

במקרא מתואר עונש כריתת בהונות אצל אדני בזק, שקצצו את בהונות ידיו ורגליו, כמו שהוא קצץ בהונות ידיהם ורגליהם של מלכי אויביו [11], ומשמע ששרי צבא ישראל נהגו כך כמנהג הגויים. דוד המלך פקד לקטוע את כפות ידיהם ורגליהם של רוצחי מפיבשת [12], אך היה זה רק לאחר מותם.

בתלמוד מסופר על יששכר איש כפר ברקאי, שקצצו את ידיו כעונש על שלא היה לו אימת מלכות [13].

אכן, לפי ההלכה אין כלל עונש של קטיעת איברים, ומה שכתוב בתורה 'וקצתה את כפה' [14], הכוונה לפי חז"ל לממון [15], ונביא המפרש פסוק זה כפשוטו דינו כנביא שקר, וייהרג בחנק [16]. וכן מה שכתוב בתורה 'יד תחת יד' [17], ו'יד ביד' [18], אף כאן הכוונה לממון [19].

 

פרטי דינים

 

בענייני אורח חיים

 

בדיני תפילין מצינו מחלוקת תנאים איך ינהג הגידם [20], ומחלוקת ראשונים בהסבר המחלוקת של התנאים - יש סוברים, שאין כלל מחלוקת, אלא שדנו במצבים שונים; ויש סוברים, שחלוקים הם [21].

להלכה נחלקו הפוסקים במצבי קטיעה שונים:

         אם נקטעה ידו השמאלית, ונשארה זרועו עם הקיבורת - יש סוברים, שיניח עליה בברכה [22]; יש סוברים, שיניח על הקיבורת הגידמת בלא ברכה, כדין ספק ברכות להקל [23]; יש סוברים, שיניח על היד הימנית הבריאה בלא ברכה [24]; ויש סוברים, שפטור לגמרי מלהניח תפילין של יד [25].

אם נשאר גם קצת מן הקנה, לדברי הכל יניח על היד השמאלית ויברך [26].

אם נקטעה כל הזרוע השמאלית, כולל הקיבורת, עד הכתף - יש אומרים, שפטור לגמרי מלהניח, אפילו על יד ימין [27]; ויש סוברים שיניח בימין, אלא שיברך על של ראש שתי הברכות [28].

         איטר שנקטעה ידו השמאלית, ונשאר ממנה רק המרפק וחלק קטן מהקנה שתחתיו, ועתה עושה מלאכתו ביד ימין, צריך להניח תפילין על שתי ידיו, אלא שכל עוד שהוא מרגיש שהכוח שביד שמאל עדיין לא נחלש, ימשיך להניח בברכה בבית הכנסת על יד ימין, ובביתו יניח גם על יד שמאל; אולם לאחר זמן, כאשר באופן טבעי ילך ויחלש הכוח שביד שמאל, והיד הימנית תיהפך ליד החזקה, אזי יניח תחילה בברכה בבית הכנסת על הזרוע של יד שמאל, ולאחר מכן יניח בביתו גם על היד הימנית [29].

         בכל המקרים של קטיעה, כשפטור להניח של יד לשיטות השונות, עדיין חייב בשל ראש [30].

         אם נולד ללא יד שמאלית כלל, יניח על יד ימין, ויברך רק על של ראש [31].

         אם נקטעה אצבעו השלישית בכף ידו השמאלית, יניח כרגיל בברכה, ויכרוך על האצבע הסמוכה לאגודל [32].

         אם נקטעה ידו הימנית - יש מי שכתב, שפטור מן התפילין, שהתורה לא חייבתהו שיהיה לו שליח לקשור את התפילין [33], אך דעת האחרונים, שחייב להניח על יד שמאל [34].

נקטעה יד ימינו, אבל נשאר לו הקנה והזרוע - יש אומרים, שחייב להניח התפילין על היד הימנית, שעכשיו היא ידו הכהה, ויש שנסתפקו בהלכה זו [35].

 

נשיאת כפיים - כהן שנקטעה ידו, יש אומרים, שלא ישא כפיו, אפילו כשהכוהנים מכסים פניהם וידיהם, ואפילו רגילים אצלו, כי זה מום ניכר [36]; יש אומרים, שישא כפיו בלא ברכה [37]; ויש מי שכתב, שבזמנינו שמכסים הכהנים את פניהם וידיהם, אף אם נקטעו אצבעות ידיו, יכול לעלות לדוכן ולברך [38].

 

ברכת דיין האמת - הרואה את הגידם, מברך דיין האמת [39]. יש אומרים, שיברך רק כשרואהו בפעם הראשונה [40]; יש אומרים, שיברך משלשים יום לשלושים יום [41]; יש אומרים, שיברך אחרי שלשים יום בלא שם ומלכות [42]; ויש אומרים, שלא יברך כלל [43]. ומכל מקום, יש להיזהר שהאיש שעליו מברכים לא ירגיש בכך, כי זה יגרום לו צער [44].

 

שבת - גידם בשתי ידיו שכתב בשבת בפיו - חייב, שכן כך היא דרך כתיבתו [45].

         מחוסר יד מותר לצאת בשבת באיבר המלאכותי שהתקינו לו (פרותזה), מכיוון שהוא דרך שימושו [46].

 

מצות הסיבה בליל הסדר היא על צד שמאל. אם הוא גידם ביד ימינו, ואם יטה על שמאלו לא יוכל לאכול - יש מי שכתב, שצריך עיון איך ינהג [47]; ויש מי שכתב, שיסב על צד ימין, ואם לא היסב כלל לא עיכב [48].

 

ארבעה מינים - גידם שיש לו זרוע, נוטל הלולב באותה יד שיש לו, אפילו היא השמאלית, והאתרוג נוטל בידו הגדומה, בזרועו, או בבית השחי [49].

ואם אין לו יד אחת כלל - יש אומרים, שיטול הלולב והאתרוג שניהם כאחד ביד שיש לו, וזה עדיף מליטול זה אחר זה [50]; ויש אומרים, שאדרבה עדיף שיטול בזה אחר זה [51].

ואם הוא גידם בשתי ידיו, ויש לו זרועות, יקח הלולב בזרוע ימין, והאתרוג בזרוע שמאל [52].

ואם גם אין לו זרועות כלל - יש אומרים, שיכול לקיים מצות ארבעה מינים בלקיחה בפה [53]; ויש אומרים, שאין ליטול בפה [54].

 

בענייני יורה דעה

 

כתיבת סת"ם - מי שנקטעה ידו השמאלית, מכל מקום כשר הוא לכתיבת תפילין, אף על פי שאינו יכול להניח התפילין על ידו השמאלית, שדינו כאנוס [55]. אבל מי שנקטעה ידו הימנית, וכל שכן כשנקטעו שתי ידיו, פסול לכתיבת ספר תורה, תפילין ומזוזות, אף על פי שיכול לכתוב בפיו [56]. יש מי שכתב, שהגידם בשתי ידיו שכתב בפיו, ודרכו לכתוב כך, התפילין כשרים, אלא שיניחום בלא ברכה [57]; ויש מי שכתב, שהתפילין הללו כשרים, ואפשר להניחם גם בברכה [58].

 

בענייני אבן העזר

 

חתן שהוא גידם בשתי ידיו, ישימו הטבעת על הגדם, והוא יעשה תנועה כל שהיא להפילה לתוך ידי הכלה; ואם אי אפשר בכך, ישימו הטבעת בפיו, והוא יפיל אותה לידי הכלה; ואם כל זה בלתי אפשרי, יתן הטבעת לכלה על ידי שליח [59].

 

מום בקידושין - על פי הכלל, שכל המומים הפוסלים בכוהנים פוסלים בנשים [60], הרי שהמקדש אשה על מנת שאינה גידמת, ונמצא מום זה, אינה מקודשת.

 

האיש שנעשה גידם לאחר הנישואין, ולא רצתה אשתו לישב עמו, אין כופים אותו לתת לה גט וכתובה, אלא אם רצתה תשב עמו, ואם לא רצתה, תצא בלא כתובה [61].

 

גט - יש מי שכתב, שהגידם בשתי ידיו שדרכו לכתוב בפיו, כשר לכתוב גט בדרך זו [62].

גידם בשתי ידיו - נסתפקו אחרונים, אם כשר הוא לנתינת גט, שהרי סתם נתינה ביד היא, וגם לא יכול לכתוב, ולכן גם לא יכול לעשות שליח [63].

 

יבום וחליצה - יבמה שהיא גידמת חולצת, אפילו אם צריכה לחלוץ בשיניה, בגופה, או בעקב זרועה [64].

אשה שנקטע אגודל יד ימינה, ולא יכולה להתיר קשרים ביד ימין, עדיף שתתיר הקשרים ביד שמאל, ותחלוץ הנעל ביד ימין, מאשר שיעשו החליצה במנעל ללא שרוכים [65].

 

בענייני חושן משפט

 

הקוטע יד של חברו משלם חמשה דברים, שהם: נזק, צער, ריפוי, שבת ובושת, כדין המחסר איבר של חברו שאינו חוזר [66]. וחייב בתשלומים אלו גם אם חברו ביקש לקטוע את ידו, וגם אם אמר על מנת לפטור [67]; ויש הסבורים, שאם אמר בפירוש על מנת לפטור - פטור [68].

 

בעניינים עתידיים

 

ראשי איברים - קטיעת ראשי אצבעות ידיים ורגליים הוא מעשרים וארבעה ראשי איברים שעבד יוצא לחפשי [69], ואין מטמאים משום מחיה [70].

 

עדים - אם העדים המעידים על חייבי מיתות בית דין הם גידמים, הרי הוא פטור [71], מפני שכתוב בתורה 'יד העדים תהיה בו' [72], ואפילו לא נקטעה אלא כף ידם בלבד [73]. ויש מי שכתב, שמכל מקום מאריכים מאסרו בלחם צר ומים לחץ עד שתבקע כריסו [74]. אבל אם היו העדים גידמים מתחילתם, אינו נפטר, וייהרג ביד אחרים [75].

 

סנהדרין - זקני בית דין, חברי הסנהדרין, פסולים אם הם גידמים [76].

 

סוטה שהיא גידמת, או אם בעלה גידם, אינה ראויה לשתות מים המאררים [77]. ויש מי שכתב, שאם בשעת הקרבת המנחה לא היתה גידמת, ואחר כך קודם השתיה נעשתה גידמת, משקים אותה [78].

 

נזיר, אף על פי שאין לו כפיים, יכול להקריב קרבנו [79].

 

בן סורר ומורה - היה אביו גידם, או אמו גידמת, אינו נעשה בן סורר ומורה [80].

 

מצורע, שאין לו בוהן יד או בוהן רגל ימנית, אין לו טהרה עולמית; ר' אליעזר אומר, נותן הוא על מקומן; ר' שמעון אומר, אם נתן על של שמאל יצא [81]. והלכה היא שאין לו טהרה עולמית [82].

 

ערכין - המעריך אדם, גם אם הוא גידם, נותן כפי שניו, כערך הקצוב בתורה [83].

 

עבודת כהן במקדש - כהן שחסרה אצבע מידו, הרי זה מום, ופסול לעבודה [84].

 

תנופה וסמיכה בקרבנות - גידם פטור מתנופת הקרבנות, אך חייב בסמיכה בכל כוחו באותה יד שיש לו [85].

 

מקורות והערות

 

[1] ראה מנחות לז א; [2] ראה תוספתא בכורות ה ב; [3] ראה ערכין יט ב, בהגדרת יד. וראה ב"ח או"ח סי' כז; ביאור הגר"א שם סק"ו; [4] ראה אנציקלופדיה הלכתית-רפואית מהדורה א, ע' חגר; [5] עי' רש"י ברכות נח ב, ד"ה קיטע; [6] חולין עט א; [7] תנחומא, שמות יט ח; [8] מדרש תהילים קלז ד; ילקוט שמעוני, תהילים קלז; [9] ירושלמי תענית ד ח; איכה רבה ב ה; [10] תענית כא א. וראה עוד בשבת נג ב, תיאור של אשה גידמת; [11] שופטים א ו-ז. וראה באריכות בתו"ש מילואים לכרך יז, סי' יא, ובהערה 6 שם; [12] שמו"ב ד יב; [13] פסחים נז א; כריתות כח א; [14] דברים כה יב; [15] ספרי שם, וברש"י על הפסוק; [16] הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשנה; [17] שמות כא כד; [18] דברים יט כא; [19] ב"ק פג ב; רמב"ם, חובל ומזיק א ב-ו. ויש להעיר, שבתרגום יונתן דייק לתרגם "דמי עינא חולף עינא וכו'", אך בקצתה את כפה תרגם "ותקטעון ית פסת ידה", וי"ל; [20] מנחות לז א; מכילתא שמות יג טז; [21] ראה אנציקלופדיה תלמודית, ע' גדם. וראה בתו"ש שמות פי"ג, אות קא ואות רו; [22] תוס' מנחות לז א, ד"ה קבורת; שו"ת חות יאיר, סי' קסז; שו"ת צמח צדק החדש, חאו"ח סי' ז; מחצית השקל, או"ח סי' כז סק"ג; באוה"ל סי' כז, ד"ה בלא, שכן דעת הב"ח ואליהו רבה ובאור הגר"א; שו"ת ציץ אליעזר חי"ח סי' ג אות א; [23] רמ"א או"ח כז א. וראה באריכות בשו"ת שבט הלוי ח"ז סי' ז; שו"ת מנחת יצחק ח"י סי' א אות א; שו"ת להורות נתן ח"ה סוסי' ב; [24] מג"א סי' כז סק"ג; [25] אור זרוע ח"א סי' תקעז (וראה שו"ת ציץ אליעזר חי"ח סי' ג אות א, מה שכתב בטעם האור זרוע). וראה במלבי"ם, ארצות החיים סי' כז, שכן משמע דעת הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש, שלא הביאו כלל דין גידם; [26] מ"ב סי' כז סק"ה; [27] שו"ת רמ"א סי' קכב; שו"ת פנים מאירות ח"ג סי' יא; באור הגר"א, או"ח סי' כז סק"ז; [28] שו"ת שבות יעקב ח"א סי' ג; [29] הליכות שלמה, ח"א פ"ד סי"א, וראה בהערות שם. וראה עוד שו"ת צמח צדק החדש, חאו"ח סי' ה; שו"ת תשובות והנהגות ח"ב סי' טז; [30] שו"ת שבות יעקב שם; שו"ת שאגת אריה סי' לז; שו"ת צמח צדק החדש חאו"ח, סי' ו-ז; מ"ב סי' כז סק"ו, ושעה"צ סק"ז; כף החיים סי' כז סק"ו. ודלא כשו"ת בשמים ראש סי' ק. וראה עוד באמרי בינה, חאו"ח סי' י; [31] שו"ת שבות יעקב, שם; שו"ת תורה לשמה סי' ט; [32] שו"ת תורה לשמה שם; שו"ת חלקת יעקב ח"ג, סי' קג; [33] שו"ת בשמים ראש, שם; [34] מ"ב סי' כז סק"ו, ובשער הציון שם. וראה עוד בשו"ת תשורת שי ח"א סי' תריח, וח"ב סי' כד; [35]  פמ"ג או"ח סי' תרנא בא"א סק"י; מ"ב סי' כז סקכ"ג ובבאוה"ל, ד"ה ואיטר יד; צפנת פענח על הרמב"ם, תפילין, ד ג; ס' חיי עולם על או"ח סי' כז סק"ג. וראה עוד בס' פתחי עולם על או"ח סי' כז סק"ד; שו"ת עולת יצחק (ציוני) סי' א; שו"ת ארץ צבי, סי' ח-ט; שו"ת ציץ אליעזר חט"ו, סי' יז, אות ב. וראה עוד בדיני גידם בתפילין בשו"ת בית יעקב, סי' קמט; שו"ת פנים מאירות ח"ג, סי' יא; שו"ת יהודה יעלה סי' יח; שו"ת שפת הים, סי' יד; [36] שו"ת רדב"ז סי' ב' אלפים קיז; שו"ת בית מרדכי סי' יב; [37] שו"ת אבני נזר חאו"ח סי' לא. וראה עוד בנשמת אברהם חאו"ח סי' קכח סק"ג; [38] שו"ת יביע אומר ח"ח חאו"ח סי' יג. וראה שו"ת שבות יעקב ח"ב סי' א; [39] ברכות נח ב; רמב"ם ברכות י יב; טושו"ע או"ח רכה ט. וראה במ"ב שם סקכ"ה, והגהות הגרע"א שם; [40] שו"ע שם; [41] רמ"א שם; [42] מ"ב שם סק"ל; [43] חיי אדם סג א; [44] הגרש"ז אויערבך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חאו"ח סי' רכה סק"א; [45] שו"ת ציץ אליעזר חי"ט סי' ה; [46] שמירת שבת כהלכתה פי"ח סט"ו, על פי שו"ע או"ח שא טו, ובמ"ב שם סקנ"ו; שו"ת באר משה ח"א סי' יז, שביד מלאכותית מותר אפילו לשיטות האוסרים ברגל מלאכותית; [47] ביאוה"ל סי' תעב ס"ג, ד"ה ואין; [48] חזון עובדיה, ח"א סי' טו. וראה בנשמת אברהם חאו"ח סי' תעב סק"א; [49] מג"א סי' תרנא סק"י, ובפמ"ג בא"א שם; [50] שע"ת או"ח סי' תרנא סקי"א; ברכ"י שם סק"ה; [51] מ"ב שם סקכ"ג; א"ר שם סקי"ג; חיי אדם, קמח ח; כף החיים שם, סקמ"ג; [52] שו"ע או"ח תרנא ד. וראה במ"ב שם, סקכ"א; [53] ברכ"י שם סק"ה; בכורי יעקב שם, סקי"ח; שו"ת בנין ציון ח"ב, סי' קח; [54] פמ"ג בא"א שם סק"י; מ"ב שם סקכ"ב. וראה עוד בשו"ת הלכות קטנות ח"א, סי' עז; שערי תשובה, או"ח סי' תרנא סקי"ד; ס' מקראי קודש, סוכות, ח"ב סי' יא; [55] מג"א סי' לט סק"ה; [56] שו"ת רמ"ע מפאנו סי' לח; [57] שו"ת עמק יהושע (הרב י. ממן), ח"ג סי' כג; [58] שו"ת ציץ אליעזר חי"ט סי' ה; [59] נשמת אברהם, חאהע"ז סי' לא סק"א; [60] כתובות עב ב; רמב"ם אישות ז ז; טושו"ע אבהע"ז לט ד; [61] כתובות עז א, מחלוקת; רמב"ם אישות כה יא. וראה במ"מ ובהגמ"י שם; טושו"ע אבהע"ז קנד ד; [62] שו"ת ציץ אליעזר חי"ט סי' ה; [63] ראה בשדי חמד, מע' כ"ף כלל פז, ד"ה שוב. וראה עוד בנשמת אברהם חאהע"ז, סי' קלח סק"א; [64] יבמות קה א; ירושלמי יבמות יב ו; רמב"ם יבום ד יח; טושו"ע אבהע"ז קסט לא. וראה בבראשית רבה, פא ב, ובכנה"ג סי' קסט הגב"י אות לו, בשם הגאונים. והבה"ג בהל' חליצה כתב, שגידמת איננה חולצת, והוא נגד הגמ' והפוסקים - ראה אנציקלופדיה תלמודית ע' גדם הערה 70, וע' חליצה הערה 272; [65] שו"ת רעק"א מהדו"ת סי' סא; [66] ב"ק פג ב; רמב"ם, חובל ומזיק ב ב; טושו"ע חו"מ תכ ד; [67] ב"ק צב א; רמב"ם, חובל ומזיק ה יא; טושו"ע חו"מ תכא יב; [68] רמ"א שם; [69] קידושין כה א; רמב"ם עבדים ה ה; טושו"ע יו"ד רסז כז. וראה ברמב"ם שם שלא גרס "ראשי" אצבעות; [70] משנה נגעים ו ז; רמב"ם טומאת צרעת ג ח, וכאן גרס גם הרמב"ם "ראשי" אצבעות; [71] סנהדרין מה ב; רמב"ם סנהדרין יד ה. וראה בתוס' יבמות קד ב, ד"ה דאמר, שדין זה לא לכל השיטות נאמר; [72] דברים יז ז; [73] שו"ת חות יאיר סי' קסז; [74] מאירי סנהדרין שם; [75] סנהדרין שם; רמב"ם שם. וראה ברבנו יונה סנהדרין שם, מחלוקת אם דין זה הוא דווקא אם היו גידמים קודם שראו העדות, או גם לאחר שראו אבל קודם שהעידו. וראה עוד ברמ"ה סנהדרין שם; שו"ת צמח צדק החדש חאו"ח סי' ז; [76] ירושלמי סנהדרין ח ה. ולא הוזכר דין זה במפורש בש"ס בבלי או ברמב"ם, אלא באופן כללי, שבעלי מומים פסולים לסנהדרין - ראה בבלי סנהדרין לו ב; יבמות קא ב; רמב"ם סנהדרין ב ו. וראה בתו"ת דברים פכ"א אות טז; [77] סוטה כז א-ב; רמב"ם סוטה ב ב-ג. ועי' בירושלמי סוטה ג א, שגידמת שותה ושני כהנים מניפים על ידה, ובתוס' סוטה יט א, ד"ה וכהן, הסבירו המחלוקת בין שני התלמודים במחלוקת הכללית אם צריך קרא כדכתיב; [78] מנ"ח מ' שסו; [79] נזיר מו ב, מחלוקת, וראה בירושלמי נזיר ו ט. ולהלכה נפסק ברמב"ם נזירות ח ה, שאין התנופה מעכבת בנזיר, בין יש לו כפיים ובין אין לו כפיים. וראה באור שמח נזירות ד ח; [80] סנהדרין עא א; רמב"ם ממרים ז י. וראה במאירי סנהדרין שם, שהלימוד מהפסוק הוא אסמכתא, והטעם משום שאכזריות מצויה בבעלי מומים; [81] משנה נגעים יד ט; סנהדרין מה ב; [82] רמב"ם מחוסרי כפרה ה א; [83] רמב"ם ערכין א ח; [85] רמב"ם ביאת מקדש ח יא. וראה בכס"מ שם, שכתב שפשוט הוא, ולא הראה מקורו בש"ס, וראה בתו"ת ויקרא פכ"א אות קל. ולענ"ד מקורו הברור הוא בתוספתא בכורות ה ב. וקצת פלא שגידם לא נמנה בפירוש בין מומי כהן; [85] שפת אמת, מנחות צג ב.