אנציקלופדיה הלכתית רפואית - חרש

נד. חרש

 

ויאמר ה' אליו מי שם פה לאדם או מי ישום אלם או חרש או פקח או עור הלא אנכי ה'[שמות ד יא]

 

חרש מוזכר במקרא עוד פעם אחת: ויקרא יט-יד [פר' קדושים]

 

* # *

שמיעה היא שם משותף לשמיעה פיסיתעל ידי האוזן [1], לקבלת דברים [2], ולידיעת דבר [3].

ירידה בכושר השמיעה נקראת חרשות, ומספר סוגים של חרשים נידונים בחז"ל: יש חרש שאינו שומע ואינו מדבר, היינו חרש-אילם, וזהו החרש שדיברו בוחכמים בכל מקום [4], והשוו אותו לשוטה וקטן, שאינם בני דעת [5]. אמנם יש מי שכתב, שכלל זה נאמר רק במקום שחרש כתוב יחדעם שוטה וקטן, אבל כשהתנא שונה חרש לבד, הואכולל בו גם מי שמדבר ואינו שומע [6]; יש חרש המדבר ואינו שומע [7], היינו שהיה פיקח מתחילתו, ולמד לדבר, ואחר כך נתחרש [8], והוא כפיקח לכל דבר, והוא ככל האדם [9], אלא שנתמעט ממצוות אחדות, אם בגלל שבאופן מעשי יש בהם צורך בשמיעה, או שנתמעט מלימוד מיוחד; יש חרש באוזנו האחת,  שדינו כשומע לכל דבר, ואפילו בדברים שחרש המדבר ואינו שומע אינו ראוי לקיימם מחמת חסרון שמיעתו [10], פרט למצוות הקהל וראיה, שיש מיעוט מיוחד, שהתורה מיעטה אף חרש באוזנו אחת [11]; מי שכבדו אוזניו משמוע, אבל שומע קצת, ונושא ונותן יפה, ומבין מה שמדברים עמו, אין דינו כחרש לכל הדעות [12]. יש שחרש נקרא מי ששומע ואינו מדבר, היינו אילם [13].

המושג ההפוך לחרש הוא פיקח, היינואדם שהוא שלם בדעתו, ואינו לא חרש, ולא שוטה [14], ולא סומא [15]. משמעות המושג 'פיקח' הוא הסרת מכסה מדבר שקיים ביסודו, אלא שהוא מכוסה [16].

מכיוון שהחרש בדרך כלל הוא גם אילם, לכן השותק נקרא מחריש [17], ומי שצריך לנהוג בשקט ובסוד הוא איש חרש [18].

רקע מדעי

השמיעה היא החוש המתעורר בתגובהלגירויי קול בעלי תדירות ועוצמה מוגדרים. תנודות של גלי הקול מועברות אל האוזןהפנימית, דרך האוזן החיצונית והתיכונה. גלי הקול מכוונים לתעלת השמע החיצונית על ידי אפרכסת האוזן, ושם הם מרעידים את קרום עור-התוף. הרעדה זו מועברת אל שלושת עצמות השמע, ואלו מעבירים את אנרגית גלי הקול אל שבלול-השמע באוזן הפנימית. תאי חוש השמע השעירים, והקצוות של עצב השמיעה, ממוקמים בבסיס השבלול, והם מופעלים על ידי רעידת הקרום. לאזורים השונים בקרום הבסיס ישנה היענות שונה לשינויי הלחץ. בדרך זו מושגת הפרדה ברורה לפי תדירות גלי הקול, ומכאן היכולת להבדיל בין תדירויות שונות.

האנרגיה המכאנית של תנודות גלי הקולמותמרת לאנרגיה חשמלית, ונקלטת על ידיכ- 30,000 תאי העצב, אשר מעבירים אתהאנרגיה הזו למוח. גוף התא של סיבי עצבהשמיעה מצוי באוזן הפנימית. שלוחתוהמרכזית עוברת לגזע המוח, לגרעין השמע. מגזע המוח עולה מסלול השמיעה אלקליפת המוח באונה הרקתית.

בגלל המבנה המיוחד של עצבי השמעוהגרעינים השונים, קיימת היכולת להבחיןבין תדירויות שונות, עוצמות קול שונות, וקביעת מקור הקול במרחב. בדרך זו ניתןלהבחין בצירופים ובגוונים רבים מאד שלמילים וצלילים.

חרשות היא פגיעה חלקית או מלאהביכולת השמיעה, והיא מסווגת לפי דרגתהירידה בשמיעה. כאשר ליקוי השמיעההוא חמור ומוקדם, הוא גורר בעקבותיו גםליקוי חמור בדיבור, ומכאן הצירוף שלחרשות-אלמות.

פגיעה באוזן החיצונית, או התיכונה, יכולה לגרום לחרשות עקב ליקוי בהולכתגלי הקול אל האוזן הפנימית, והיא מכונה חרשות הולכתית. פגיעה באוזן הפנימית, אובמסלול ההולכה העצבי מהאוזן אל המוח, גורמת לחרשות המכונה עצבית-תחושתית. סיבה אחרת ונדירה לחרשות היא פגיעהבאונה הרקתית של המוח, והרס מרכזהשמיעה המוחי, מצב המכונה חרשותמרכזית.

מבחינים בין חרשות מלידה לבין חרשותנרכשת:

חרשות מלידה יכולה לנבועמסיבות אחדות: חרשות תורשתית - קיימות צורות תורשתיות שונות. יש מצביםתורשתיים שהפגיעה היא בשמיעה בלבד, ויש שהחרשות היא אחת המרכיביםבתיסמונות המלוות בפגיעה במערכותאחדות; חרשות על רקע פגיעות במערכתהשמיעה בזמן ההריון - כגון מחלהויראלית של האם בהריון, ובעיקר אדמת, אשר יכולה לגרום לחרשות לעובר; חרשותעל רקע פגיעות סביב הלידה - כגון לידה קשה, הגורמת לירידה באספקתהחמצן למוח, או נזק אחר לאזור השמיעה.

חרשות נרכשת נגרמת כתוצאהמפגיעה במנגנוני השמיעה לאחר הלידה, כגון צהבת היילוד עם רמה גבוההוממושכת של בילירובין, דלקות אוזנים חוזרות, דלקת קרום המוח, חזרת, שימוש בתרופות רעילות למערכת השמיעה, גידולים באוזנים או בעצב השמיעה, חבלה באוזניים, חשיפה ממושכת לרעשים בעוצמות רבות, ירידה הדרגתית בכושר השמיעה בגיל הזיקנה.

שכיחות החרשות המלאה באוכלוסיהמשתנה לפי הגדרת רמת החרשות, ולפיהגיל. השכיחות הכללית של חרשותבאוכלוסיה היא כ- 0.1%. בארה"ב נמצא, כיבגיל 6 שנים כ- 0.2% מכלל הילדיםסובלים מנכות שמיעתית בדרגה המצריכההערכת מומחה; בגיל 18 שנה עולה מספרזה ל- 2.5-3%. באנגליה נמצא כי 0.1% מהילדים סובלים מחרשות קשה, ו- 0.7% מהם סובלים מחרשות בדרגה המצריכה טיפול.

עד המאה הט"ז למניין האומות לא היו אמצעישיקום וטיפול בחרשים-אילמים, וחלקם אףהוחזקו במוסדות לחולי נפש. מן המאה הט"ז ואילך התמסרו אנשים שונים למציאת דרכי שיקום וטיפול בחרשים-אילמים. חואן פאבלו דה-בונט מספרד, היה הראשון שפירסם ספר להוראת הלשון לחרשים-אילמים בשנת 1620. שארל מישל דה ל'אפה הצרפתי, היה הראשון שניסה לנצל את חוש הראיה כתחליף לשמיעה, ובעזרת תנועות ידים פיתח א"ב חזותי. הוא היה החלוץ בפיתוח שפת תנועות וסימנים לחרשים, ויישם את שיטתו זו בבית ספר לילדים חרשים-אילמים, שייסד בפאריס בשנת 1755.

כיום קיימות שיטות שיקום והוראהרבות, וכן בתי ספר מיוחדיםלחרשים-אילמים, אשר מצליחים מאדבהקניית ידע והשכלה לחרשים-אילמים, עםיכולת שילובם בחברה הבריאה.

חרשות הנגרמת על ידי הפרעות הולכה ניתנותלתיקון או לשיפור באמצעות מכשירישמיעה שונים, המגבירים את עוצמת הקול. לעומת זאת, ברוב מקרי החרשות הקשיםעל רקע הפרעה עצבית לא ניתן לתקן אתהשמיעה על ידי אמצעי עזר. יחד עם זאתגם אצל החרשים הקשים נשארת מידהמסויימת של יכולת שמיעה, עובדההמאפשרת ניצול יעיל לצורכי שיקום. חלקמהחרשים יכולים להיעזר בניתוחיםשיקומיים שונים, כגון שתל שבלול תקין.

החרש במקרא ובחז"ל

מספר החרשים המוזכרים במקראובתלמוד הוא מועט ביותר: חושים בנושל דן היה כבד שמיעה [19]; בניו של רבי יוחנן בן גודגדא היו חרשים, והיו כל הטהרות שבירושלים נעשים על גביהם [20]; בשעה שנולד יצחק וכו', נתפתחו החרשים [21]; במעמד הר סיני לא היו חרשים בבני ישראל [22]; לעתיד לבוא תיפתחנה אוזני החרשים [23].

הסיבה העיקרית לחרשות היא גזרת הקב"ה: 'מי ישום וגו' חרש וגו', הלא אנכי ה' [24].

חז"ל מנו גורמים אחדים לחרשות: חבלה ישירה באוזן, או חבלה אקוסטית [25]; חרשות בזיקנה [26]; חוסר צניעות בעת קיום יחסים [27]. וכן משמע שידעו על נטיה משפחתית-תורשתית [28].

 

חז"ל ידעו, שיש אפשרות לחרשותזמנית, ולכן דיברו על חרש שנתפקח, אופיקח שנתחרש וחזר ונתפקח. ואכן ישמצבים רפואיים של חרשות זמנית, כגון קרע בעורהתוף שנסגר מאליו, חרשות זמנית כתוצאה ממחלהנגיפית או הרעלה, וכן במחלת מניאר יכולה להיות ירידה זמנית וחולפת בשמיעה.

היחס של חז"ל לחרש הגמור הוא החמורביותר מבין כל בעלי המומים והנכויות, שכן נחשב החרש כחסר דעת, ופטור באופןעקרוני מכל המצוות והחיובים, והוא מהאומללים והשפלים שבעם [29]. זאת בניגוד לבעלי מומים אחרים, כגון אילם, אנדרוגינוס, חיגר, סומא וכיוצ"ב, שאמנם פטורים הם ממצוות וחיובים שונים, אך הפטור איננו עקרוני, כי אם מעשי, היינו בגלל המיגבלות הפיסיות שלהם, או לעיתים בגלל גזירת הכתוב.

אכן, למרות היחס השלילי לחרש ביחסליכולתו לקיים מצוות וחיובים, דורשתההלכה התייחסות אנושית לחרש: אסור לקללו [30], וחייבים להגן עליו, ולטפל בו ככל אדם.

חרש כלול במושג 'איש' המוזכר בתורה [31], ובכל מקום בתורה שכתוב 'איש' אין זה ממעט אלא קטן [32], וכן כלול חרש במושג 'נפש' [33], ובמושג 'אדם' [34]. יש מי שכתב, שלחרש יש נשמה, ובר מצוות הוא, ופיקחיםמוזהרים עליו [35].

חלק מהפוסקים התלבטו בטעם הדבר, שהחרש שאינו שומע ואינומדבר הופלה לרעה מכל בעלי המומיםוהנכויות האחרים, אף שקשה לנו להביןמנין ידעו חז"ל לפוטרו באופן עקרונימהמצוות [36]. יש שכתבו, שכך מקובל להם לחכמים, שמי שאינו שומע ואינו מדבר אינו בן דעת [37], והיינו אף שאין בו סימני שוטה [38]; יש מי שכתבו, שקרוב לוודאי שהוא הלכה למשה מסיני [39]; יש מי שכתב, שהגדרת חרשות מבחינת ההלכה איננה תלויה בשכל או בהבנת המדובר, אלא זו גזירת הכתוב [40]; ויש שכתבו, שידעו חז"ל ברוב חכמתם, שחרש שאינו שומע ואינו מדבר הוא איש כזה שאי אפשר לראותו כאחראי על כל מעשיו, ולכן אין מתחשבים במעשיו, אפילו אם לפי סברתינו הוא זריז וממולח [41], וכן שאין  לדון בשאלה זו על פי אמות מידה מדעיות, שמידת הדעת הצריכה לאדם לקיום המצוות היא אחרת לחז"ל מאשר לחכמי המדע [42]. וכבר קבעו הפוסקים, שאף על פי שהחרש נראה כמי שדעתו נכונה ומיושבת עליו, והוא פיקח וממולח, ונראה שהוא מבין ומכיר בכל הדברים, וגם יודע בעניני מצוות, אבל אינו מדבר, בכל זאת נחשב הוא כשוטה [43].

אכן, למרות שהחרש נחשב כחסר דעת, ופטור מכל המצוות והחיובים, ואין לומחשבה וכוונה, והוא משותף לשוטה וקטן, בכל זאת סבורים החכמים, שאין הוא נחשב כחסר דעת לחלוטין, אלא כמי שדעתו קלושה, היינו דקה ומועטת, שאינו מחודד להבין כשאר בני אדם [44], ובכך עדיף הוא על שוטה, שאין בו דעת כלל [45], אף על פי שהוא נמנה עמו בהרבה נושאים. ואמנם אף שחרש הושווה לשוטה וקטן, ובדרך כלל נידונים שלושתם כאחד, יש דברים שאין הוא דומה להם, כי בכל זאת יש בו דעת קצת, וכפי שיבואר להלן בפרטי דינים שונים.

לאור החידושים המדעיים-טכנולוגיים ביחס לחרש בדורות האחרונים, ובעיקר לאור השיפור ביכולתהשיקומית-חינוכית שלו בבתי ספרלחרשים, התעוררה שאלה עקרונית בדבריחסה של ההלכה לחרש. יש הסבורים, שמעמדו של החרש בהלכה לא יכוללהשתנות מהקביעה העקרונית של חז"ל, שהוא נחשב כחסר דעת וכפטור מכלהמצוות, ועל כן לא מועיל השינוי בחינוכולשנות את מעמדו. ולעומתם יש הסבורים, שחז"ל דיברו בחרש של זמנם, שלא שמעולא דיבר, ועל כן אמנם היה חסר דעתוחסר חינוך, מה שאין כן בחרש של זמננו, שלמד בבית ספר לחרשים, ומסוגל לדברולהתבטא, שאין הוא נחשב לחסר דעת, ודינו כפיקח, וכמבואר להלן.

פרטי דינים

 

כללים

חרש שאינו שומע ואינו מדבר פטור מכל  המצוות האמורות בתורה, ואינו בן מצוות [46], ואף מדרבנן פטור [47], ולכן אינו מוציא אחרים ידי חובתם, אפילו בחיובים מדרבנן [48]. אמנם יש מי שכתב, שגזרות ותקנות חכמים שייכותלחול גם על חרש [49]. אכן, יש מי שכתב, שגם חרש שמצד הדין פטור מכל המצוות, ישתדל לקיים את המצוות, כי אין זה הגון שיפטור עצמו בטענה שמצד הדין הוא פטור [50]. כמו כן אין החרש מצווה באיסורים, ואין בית דין מצווים להפרישו מאיסורים [51], אבל אסור להאכילו איסור בידים [52].

חרש אינו בר עונשים [53], לא בעולם הזה ולא בעולם הבא [54], ואף אינו צריך לעשות תשובה לכשיתפקח [55].

מכיוון שיש לחרש דעה קלושה - יש הסבורים, שבענינים מסויימים יש לו מקצתכוונה, כאשר אחרים עומדים על גביו [56]; ויש חולקים וסבורים, שאין לחרש דעת כלל, ולא מועיל אף כאשר בית דין עומדים על גביו [57].

חרש היודע לכתוב, אבל אינו יודע לדבר, דינו כחרש לכל דבר [58].

יש הסבורים, שחרש שדינו כשוטה וקטןהוא דווקא אם נולד כך ממעי אמו, אבל אםנתחרש אחר כך, ספק אם נידון כשוטהוקטן [59]; אבל רוב הפוסקים סוברים, שאין הבדל בין חרש מלידה לחרש לאחר הלידה [60].

חרש, שדינו כקטן ושוטה, הוא דווקאכשאינו מדבר ואינו שומע כלל, אבל שומעקצת דינו כפיקח [61].

חרש גמור מעיקרו, שנתחנך בבית ספרלחרשים, ולמד לדבר באופן שהשומע מביןאת דיבורו, וכן למד להבין את דבריהמדברים אליו על ידי תנועות וסימנים, והוא עוסק במלאכתו בחכמה ככל אדם - יש הסבורים, שדינו כחרש המדברואינו שומע, והרי הוא כפיקח לכל דבריו [62]; יש שכתבו, שהוא ספק אם דינו כפיקח, ולפחות לענין מצוות דרבנן יש לחייבו ולצרפו [63]; יש מי שכתב, שחרש המדבר בשפת סימנים הוא כגדול עומד על גביו [64]; ויש הסבורים, שגם חרש כזה דינו כחרש לכל דבריו, שספק אם הוא באמת פיקח ככל אדם, וכן משום שאין לחלק בין החרשים [65]. ואם לימדו את החרש לדבר בשפת סימנים, באופן שהדברים מובנים רק לאנשים שרגילים לדבר אתו ולא לאחרים, יש מי שהסתפק אם נחשב כמדבר או לא [66].

חרש מעיקרו, שלא שמע ולא דיבר, והרכיבו לו מכשיר שמיעה, ועל ידי זהמצליח לשמוע ולמד לדבר, דינו כמדברואינו שומע, היינו שנחשב על ידי זהכפיקח וכבן-דעת [67], אך אינו נחשב כשומע לאותם דינים שצריכים שמיעה, כיוון ששמיעתו היא באמצעים מלאכותיים [68], ולפיכך אינו יכול לצאת ידי חובת ברכות ותפילות שהוא עצמו חייב לאומרם כאשר הוא שומע אותם מאחרים באמצעות מכשיר השמיעה [69]; ויש הסבורים, שיוצא ידי חובה גם בדברים הצריכים שמיעה, או בחלק מהם [70].

קטן שהוא חרש - יש מי שכתב, שאיןלגביו חיוב לחינוך, כיוון שלא יבוא לעולםלכלל חיוב [71]; ויש מי שסוברים, שכיוון שיש לחרש דעה קלושה, יש חיוב לחנכו [72].

גם בן נח חרש, שאינו שומע ואינו מדבר, פטור מכל החיובים ומכל העונשים [73], ואפילו נראה שהוא חריף וממולח [74].

בדרך כלל החרש הוא כישראל גמורביחס לחיובים של אחרים כלפיו [75].

 

בענייני אורח חיים

חרש כשר ליטול ידים לחולין אולתרומה [76].

חרש פסול בטוויית ציצית [77], ולכתחילה לא יטווה אפילו אם גדול עומד על גביו; ואם אי אפשר בעניין אחר, מותר אף על ידי חרש, אלא שלכתחילה צריך להחמיר [78]. יש מי שכתב, שאם ישראל עומד על גביו ומלמדו לעשות - כשר [79], ויש מי שכתב שאף בדיעבד לא מועיל [80].

חרש פסול מלהטיל ציצית בבגד [81].

חרש פטור מהנחת תפילין, אבל אםרוצה להניחן אין מוחים בידו [82]. אך יש מי שכתב, שאין ליתן לחרש תפילין, כי בוודאי לא ידע להיזהר בקדושתן [83]. ואם חרש זה למד בבית ספר לחרשים, והוא מבין דבר, חייבים לקנות לו תפילין, ולהשגיח שיניח אותם, כי קרוב לוודאי שמחוייב הוא בהנחת תפילין [84].

בברכת הנותן לשכוי בינה, יש אומריםשחרש לא יברך, כיוון שאינו יכול לשמוע, והדבר חסר בגופו [85], ויש אומרים שיכול לברך ברכה זו, כיוון שהיא ניתקנה על סדר העולם, ואין שמיעת האוזן מוזכרת בברכה זו [86]. 

בעניין קיום מצוות שיש חיוב ברכה עליהם, כגון שחיטה, טבילת כלים, עשיית מעקה לגג, קביעת מזוזה או מילת בנו - יש מי שהסתפק אם צריכים לכתחילה לקיימם על ידי אחרים דווקא ולא על ידי חרש, מפני שאינו יכול לברך עליהם [87].

כאשר החרש מתפלל או מברך, ישתדל להוציא מילים מפיו כפי יכולתו, ורק במקרה שאינו יכול לדבר כלל, יתפלל על ידי עשיית סימנים בידיו, וזה עדיף מאשר יחשוב רק בלבו [88].

בכל דבר שבקדושה שצריך עשרה, כגוןקדיש, קדושה וברכו, אין החרש מצטרףלמנין [89]. וכן אין החרש מצטרף לזימון, בין לשלושה ובין לעשרה [90]. אבל חרש ששומע בעזרת מכשיר שמיעה ונמצא בבית הכנסת, הרי הוא נגרר אחרי הציבור, ועונה אמן על כל הברכות, וגם מצטרף למנין [91].

לכתחילה עדיף שלא להעלות חרש לתורה, אבל כאשר הדבר מוכרח, כגון בבר-מצווה שלו, או כשנעשה חתן, יעלוהו לתורה בהוספות, כך שיהיו לפחות שבעה קרואים פיקחים, וכן אין להעלותו למפטיר. ואם הוא כהן או לוי יעלוהו אחרון אחרי שבעה קרואים. אחרי עליית החרש יקראו לקורא הבא שוב את הפסוקים שקראו לחרש [92].

כהן חרש, יש מי שמשמע מדבריו, שאיןמצווה לקדשו ולכבדו [93]; ויש מי שסובר, שמצווה לכבדו ככל כהן [94].

יש מי שהסתפק אם מחללים את השבת על חרש [95], וכבר דחו דבריו [96], והכריעו שמחללים את השבת להצלת חרש [97].

מי שהחשיך לו בדרך בערב שבת, והיו  אצלו מעות, מותר לו לתיתם לחרש, רק אםאין עמו בהמה ושוטה [98].

השולח עירובו ביד חרש להוליכו לסוףאלפים אמה, אינו עירוב, שאין בו כוחלקנות שביתה [99]. ואם עומד ורואהו, מחלוקת הראשונים אם מועיל העירוב [100].

חרש פסול ללישה, אפיה ועריכה שלמצה לפסח, כיוון שהיא צריכה שימור לשםמצה [101]; ואם גדול עומד על גביו - יש מי שסבור, שהדבר מועיל [102]; ויש אומרים, שאין הדבר מועיל [103].

חרש שיש לו חמץ ברשותו, איננו עוברעל בל יראה ובל ימצא, ואין בית דיןמצווים להפרישו [104].

יש מי שכתב, שיש איסור מיוחד בהאכלת חמץ בפסח לחרש [105], ובעניין זה יש מי שכתב, שאיסור האכלת חמץ בידים לחרש הוא דווקא בפסח [106], ויש מי שכתב שהאיסור הוא גם בערב פסח [107].

נר חנוכה שהדליקו חרש, לא עשה ולאכלום, אף על פי שהניחה גדול, ואפילו אםאחרים עומדים על גבו [108]. ויש מי שכתב, שאם פיקח עושה חרש שליח להדליק בשבילו, מועילה הדלקת החרש מדין שליחות [109].

 

בענייני יורה דעה

חרש לא ישחוט לכתחילה, אפילו אםאחרים עומדים על גביו, ואם שחט - שחיטתו כשרה, בתנאי שאחרים רואים אותושלא קילקל בשחיטתו [110]. ויש מי שהסתפק אם לכתחילה צריך לשחוט אחר דווקא, מפני שהחרש אינו יכול לברך על השחיטה [111].

לעניין איסור אותו ואת בנו, אם שחטהחרש בינו לבין עצמו את הראשון מותרלשחוט השני אחריו, ולא חל איסור אותוואת בנו [112]; ואם אחרים רואים את שחיטתו, אסור לשחוט אחריו [113].

חרש ששחט בינו לבין עצמו, ואיןאחרים רואים אותו, פטור מלכסות דםשחיטתו [114]. יש מי שכתב, שהכוונה שאינו רשאי לכסות הדם [115]; ויש מי שכתב, שאין איסור אם יכסה [116]. אבל אם אחרים רואים אותו חייבים הם לכסות את הדם [117]. ומכל מקום אם החרש שחט, אין הוא חייב למסור את כיסוי הדם לאחר כדי שיברך על המצווה כראוי [118].

אסור להאכיל חרש דבר איסור בידים [119].

פיקחות בודקות את האשה החרשתומטבילות אותה, כדי לטהרה לטהרות, ולהתירה לבעלה [120]. יש מי שכתב, שחרשת צריכה בדיקה לתרומה מעיקר הדין, אבל לבעלה רק מדרבנן [121]. ואף בימינו, כשהחרשת יודעת ומבינה על ידי שלמדה בבית ספר לחרשים, צריכות פיקחות להשגיח עליה [122].

חרש שנולד לו בן בכור - יש מי שכתבו,שאינו פודה אותו [123]; יש מי שכתבו, שיכול לפדות את בנו, אבל לא יברך, ויכתבו לו את הנוסח מאי בעית טפי וכו', והוא יכתוב חפץ אני וכו' [124], ויכתבו לו הנוסח בלשון המובנת לו [125]; ויש מי שכתב, שעדיף שבית דין יפדוהו, כיון שהחרש פטור מן המצוות [126].

חרש שלא נפדה בזמנו והגדיל - יש מי שנסתפק אם אביו או מאן דהוא חייב לפדותו [127].

בית-דין פוסקים צדקה על חרש, היינושיתן לצדקה מממונו אם היה ראוי [128].

חרש כהן אוכל בתרומה [129], אבל אין חולקים לו תרומה בבית הגרנות, אלא משגרים לו התרומה לביתו [130]. יש מי שהסתפקו, אם שיגרו את התרומה לחרש אם הוא זוכה בתרומה, ואם המשגרלהם תרומה קיים בכך מצות נתינה [131].

כהן חרש, שנשא בת ישראל פיקחת, שאין נישואיו אלא מדרבנן, אינו מאכילה בתרומה [132], ואף בתרומה דרבנן אינה אוכלת [133].

בת ישראל חרשת, שנישאת לכהן פיקח, אינה אוכלת בתרומה [134], ואף בתרומה דרבנן אינה אוכלת [135].

חרשת קטנה או נערה, שהשיאה אביהלכהן, שקידושיה מן התורה - יש אומרים,שאוכלת בתרומה, וכן אוכלת חזה ושוק, ככל נשות הכהנים [136]; ויש אומרים, שאף בזו גזרו שלא תאכל בתרומה, ואפילו בתרומה דרבנן [137].

בת ישראל פיקחת, שנישאת לכהן חרש, או חרשת שנישאת לכהן פיקח, אף על פישאינה אוכלת בתרומה, אם יש לה זרעממנו, אוכלת בשביל בנה [138], ואפילו אם היה הבן חרש [139].

בת כהן פיקחת, שנישאה לישראל חרש, אינה אוכלת בתרומה [140].

אסור לתת לחרש מעשר עני, כיוון שאיננו קונה [141].

החרש אינו נודר ואינו מעריך, מפני שאיןבו דעת [142].

חרש נידר ונערך, שאם אמר מישהו עליודמיו עלי, שמים אותו כעבד הנמכר בשוק, ואם אמר ערכו עלי, נותן לפי ערכו הקצובבתורה, בהתאם לשנים שלו [143]. יש אומרים, שהיינו דווקא חרש בידי שמים [144]; יש אומרים, שהיינו דווקא בחרש שיכול להתרפא [145]; ויש אומרים, שהיינו דווקא כשיש לו אומנות [146].

חרש פסול לכתחילה בכתיבת ספר תורה, תפילין ומזוזות [147], ולא מועיל גם אם גדול עומד על גביו [148]. יש מי שכתב, שאם אחרים עומדים על גביו, והזהירוהו לכתוב לשמה, והפיקח כותב שמות הקדושים בקדושה, אין לפסול מה שכתב, אך יניחו תפילין אלו ללא ברכה [149], ויש מי שמכשיר תפילין שכתבם חרש [150].

חרש פטור מלמול את בנו [151], ויש מי שנסתפק, אם יכול חרש למול אחרים לכתחילה [152].

חרש שבא להתגייר, אין מקבלים אותו, מפני שאינו כשר להתנות עליו, והוא אינובן דעת, ופטור ממצוות [153], ואם למד בבית ספר לחרשים, יש מי שכתב שמותר לקבלו [154].

 

בענייני אבן העזר

המוליד חרש, קיים בו אביו מצות פריהורביה [155].

חרש שנשא פיקחת, או פיקח שנשאחרשת, או חרש שנשא חרשת, איןקידושיהם קידושין גמורים מן התורה, אבלחכמים תיקנו להם קידושין ונישואין [156]. הטעם שחכמים תיקנוקידושין לחרשת, כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר, ובחרש אם לא היו מתקנים לו קידושין לא יגיעלעולם לכלל נישואין, ויבטל מפריה ורביה [157]; אבל קטן חרש אין לו נישואין אפילו מדרבנן, שדינו כסתם קטן [158]. ולעומת זאת, חרשת קטנה או נערה שהשיאה אביה לפיקח, הרי היא אשת איש גמורה מן התורה [159].

יש הסבורים, שדווקא קידושי כסף הםתקנת חכמים, אבל אם קידש החרש בביאה, הרי אלו קידושין גמורים [160]; ויש שכתבו, שאין לסמוך על שיטה זו [161].

יש מהפוסקים הסבורים, שאם פיקחקידש אשה לחרש, הרי קידושין אלו הם מןהתורה, מדין זכיה בדעת אחרת מקנה [162]; ויש הסבורים, שאין קידושי חרש מן התורה, גם בדעת אחרת מקנה [163].

יש מי שכתב, שאם גדול עומד על גביהחרש בעת שהוא מקדש, הרי אלו קידושיןגמורים [164], אך דחו דברים אלו בתוקף [165].

חרש שלמד בבית ספר לחרשים והואמבין דבר - יש הסבורים, שקידושיו הם מןהתורה [166]; ויש הסבורים, שגם בחרשים כאלו אין קידושיהם מן התורה [167].

יש אומרים, שחרש יכול לקדש על ידישליח [168], ויש מי שחולק [169].

בסדר קידושי חרש, הוא כונס ברמיזה, היינו שרומז בידיו בעיניו ובראשו, שרצונולקדש את האשה העומדת לפניו, עדשמתרצית לו [170], או שכותב בכתב ידו 'הרי את מקודשת לי בכסף זה' [171]. יש מי שכתב, שכתיבה עדיפה על רמיזה [172]; ויש מי שכתב, שרמיזה עדיפה על כתיבה [173]; ואם קשה להבין היטב את רמיזתו, טוב לעשות שניהם, היינו גם כתיבה וגם רמיזה [174]. ונוהגים שהולך עמו לחופה מי שהוא רגיל עמו ומכיר ברמיזותיו, ומראה לו ברמיזה עניין הקידושין, והחרש מושיט הטבעת לאשה ומקדשה [175], ודרך זו של רמיזה נכונה גם ביחס לחרש שלמד בבית ספר לחרשים, כדי שלא לחלק בין החרשים [176].

החרש יכול לקדש אשה בשטר, על ידישירמוז לאחרים לכתוב עבורו, או שכותבבעצמו, כשגדול עומד על גביו [177].

בענין ברכת אירוסין, אם חרש נשא פיקחת - יש מי שהסתפק אם יברכו הברכות, מכיוון שהמקדש אינו שומע [178]; יש הסבורים שלא יברך, מכיוון שעיקר הברכות להוציא את החתן, והואפטור [179]; ויש הסבורים שפשוט שיברך, מכיוון שאף האשה שייכתבברכה זו, והיא פיקחת, או שגם ברכת האירוסיןנתקנה על הנועדים [180]. ואם חרש נשא חרשת - יש הסבורים שאין מברכים, מכיוון שאין כאן אף אחד מהחייביםששומע [181], ויש הסבורים, שבכל מקרה מברכים, מכיוון שהברכה היא ברכת השבח וההודאה, ונתקנה לכל הנועדים [182]. חרש שמשתמש במכשיר שמיעה, לכל הדעות יכולים לברך ברכת אירוסין [183]. ולעניין טעימת היין, יש מי שכתב שיטעום מסדר הקידושין, ולא החתן והכלה כנהוג בנישואין רגילים, כי הם אינם בני מצוות [184].

ברכת חתנים יש לברך גם בנישואי חרשוחרשת [185]. והטעם, שברכות אלו לא נתקנו לחתן לברך, אלא על כלהמסובים.

חרש שנשא פיקחת, ובא פיקח אחרוקידשה, מקודשת לשניהם קידושין גמורים, ואסורה לשניהם [186]. נתן לה הפיקח גט - יש סבורים, שמותרת לבעלה החרש [187], ובשיטה זו יש מי שסבור, שצריך החרש לקדשה שנית [188]; יש הסבורים, שאינו צריך לקדשה שנית [189]; ויש מי שסבור, שאסורה לחרש לעולם [190]. נתן לה החרש גט לאחר שקידשה הפיקח, מותרת לפיקח [191].

חרש שנשא פיקחת, אין לה עליו מזונות, ולא כתובה [192], ואף אם כתב החרש כתובה מעצמו, אין הקנאתו כלום, לפי שאינו בר-דעת [193]. ומכל מקום אם בית דין הם שהשיאוהו, וכתבו לה כתובה על נכסיו, נוטלת כל מה שכתבו לה בית דין [194]. ויש לבית דין לכתוב נוסח כתובה המיוחד לחרש [195], ואם כתב בנוסח הרגיל הרי זה כחרס בעלמא, ואין בה שום מועיל [196].

חרשת שנישאת לפיקח, לא תיקנו להכתובה, וכן אין לה מזונות, ולא תנאימתנאי הכתובה, אבל אם כתב לה כתובהמעצמו, כתובתה קיימת [197].

חרש שנשא פיקחת, אין לה עליו כלוםמכל שאר חיובי הבעל לאשתו, כגון שאר, כסות ועונה, וכן מזונותיה, ופדיונה אםנשבית [198].

חרש שנשא פיקחת, אין מעשי ידיהשייכים לבעל החרש, כיוון שאינו חייבבמזונותיה [199]. ואף אם כתבו בית דין  בכתובתה, שהוא חייב לתת לה מזונות, אינה חייבת לעשות לו מלאכות שאשה עושה לבעלה, אלא אם כן כתבו במפורש, שמעשי ידיה שייכים לו [200].

יש מי שכתב, שמתוקף תקנת חכמים אין בחרש חיוב מזונות גם עד גיל שש שנים, ואין חיוב זה אלא מדין צדקה [201]; ויש מי שכתב, שהחיוב נשאר כתקנת חכמים גם בחרש [202].

יש מי שכתבו, שעל חרש לא חל כלל חרם דרבנו גרשום שלא לישא אשה על אשתו, ושלא לגרש את אשתו בעל-כורחה, ואף אם כתבו חיובים אלו בכתובה, אין זה מחייב [203].

חרש שנשא פיקחת ומתה - יש אומרים, שהוא יורש אותה [204]; ויש מי שסבור, שאינו יורשה [205].

חרשת שנישאת לפיקח ומתה אינו יורשה, ואפילו נתפקחה לאחר שנישאת [206]. 

כהן פיקח שנשא חרשת, אינו מיטמאלה [207].

חרש שבא על אשת איש, יש מי שנסתפקאם הוולד ממזר, מפני שאין להם קידושיןכלל, ודומים בזה לעכו"ם ועבד, או שבעצםבן מצוות הוא, אלא שאין לו דעת לקנות [208]; ויש שכתבו, שבוודאי עושה ממזר [209].

חרש שגירש את אשתו, והלכה ונישאהלחרש אחר, אסורה לחזור לבעלה החרשהראשון, כי מחזיר גרושתושייך גם בתקנת חכמים בנישואי חרש [210]; ואם היתה נשואה לפיקח ונתגרשה, ונישאה לחרש ונתגרשה - יש אומרים, שיכולה לחזור לבעלה הראשון [211]; ויש אוסרים [212].

הבא על אשת חרש, או על חרשת אשתפיקח, הרי זה פטור, כי הקידושין הם רקמדרבנן, ואם בא עליה במזיד מכים אותומכת מרדות [213].

חרש שנשא פיקחת וזינתה - יש סוברים, שאסורה לבעל ולבועל, והטעם שתיקנו חכמים כעיןדאורייתא [214]; ויש סבורים, שלא קנסו חכמים לאוסרה על בעלה [215]. 

חרשת אשת איש שזינתה, דינה כקטנהוכאונס, ואינה אסורה על בעלה [216].

אשת חרש, או חרשת אשת איש, שזינתהוילדה - יש מי שאומר, שהוולד ממזרמדרבנן [217]; ויש הסבורים, שאין ממזר מנישואי דרבנן [218].

האשה שהלך בעלה למדינת הים, ובאוואמרו לה מת בעלך ונישאת, ואחר כך באבעלה, בין שהיה בעלה פיקח בין שהיהחרש, ובין שנישאת לפיקח ובין שנישאתלחרש, תצא משניהם, וצריכה גטמשניהם, ונאסרת על שניהם עולמית [219].

חרש שנשא פיקחת, או פיקח שנשאחרשת, גם עליהם גזר רבנו גרשום שלאישא אשה על אשתו [220].

חרש שנשא פיקחת, אם רצה להוציאמוציא, ומגרשה בגט על ידי רמיזה [221], היינו כשנותן הגט לידה רומז לה בידיו או  בראשו [222]. וכתיבת הגט גם היא נעשית ברמיזה, היינו שהחרש רומז לסופר, והוא כותב [223]. יש אומרים, שבגירושין צריך דווקא רמיזה [224], ויש אומרים שמועיל גם בקפיצה, אלא שרמיזה עדיפה [225]. יש הסבורים, שאם כתב בכתב ידו, שיכתבו גט לאשתו - מועיל, שכתיבה עדיפה מרמיזה [226], ויש חולקים שלא מועילה כתיבה, כי אין כאן ציווי לסופר שיכתוב [227].

המקובל בסידור הגט, שהסופר מקנהלבעל את כלי הכתיבה, ואחר כך חוזרהבעל ומקנה לסופר את כלי הכתיבה, כדישיוכל לכתוב בהם גיטין אחרים. ומנהג זהחל גם בבעל חרש, שהסופר מקנה לחרשאת כלי הכתיבה ברמיזה, ולאחר מכן חוזרהחרש ונותנם במתנה לסופר [228].

יש אומרים, שצריך לבדוק את החרשהמגרש כבדיקת האילם; ויש סוברים, שאין החרש צריך בדיקה, ומוציא ברמיזה [229].

בנוסח הגט של חרש, יש שכתבו בשםהגאונים, שהנוסח הוא שונה מהגט הרגיל[230].

            יש מי שכתב, שבנוסח גט חרש צריך לכתוב רק 'הרי את מותרת לכל אדם', אבל שבקית ופטרית וכל הנוסח שהוא פוטרה ממנו לא שייך כלל בגט חרש [231].

יש מי שכתבו, שבזמננו אין משניםאת נוסח הגט של חרש [232]; ויש הנוהגים לתת שני גיטין, הראשון בנוסח הרגיל, והשני בנוסח המיוחד [233].

בגט חרש לא נהגו לסדר ביטול מודעא, וביטול נדרים ושבועות, כפי שנהוג בגטרגיל [234].

יש הסבורים, שחרש צריך לגרש בעצמודווקא, ואינו יכול לגרש על ידי שליח [235], וסידור הגט בין חרש לחרשת צריך  להיעשות בפני בית דין, וצריכים הדיינים עצמם למסור הגט לאשה, ויאמר לה הדיין 'הרי זה גיטך, והתקבלי גיטך זה, שרמז לנו בעלך פלוני בן פלוני לכותבו ולחותמו וליתנו לך, ובו תהיי את מגורשת מבעלך פלוני בן פלוני הנזכר, והרי את מותרת לכל אדם'[236]; ויש הסבורים, שיכול לגרש על ידי שליח הולכה, ואפילו על ידי שליח קבלה, בפרט במקום עיגון [237], ובוודאי נכון דין זה בחרש שלמד בבית ספר לחרשים, והוא מבין היטב [238].

פיקח שנשא חרשת, אם רצה להוציאמוציאה [239], ונוסח הגט בחרשת הוא ככל גט אחר, ואין צריך לשנות בו [240].

קטנה חרשת, שהיא יתומה מאביה, והשיאוה אמה או אחיה, יכולה לצאתבמיאון, שלא חילקו חכמים בדבר זה ביןחרשת לפיקחת [241].

חרש פסול לכתיבת גט, אבל אם גדולעומד על גביו, ומזהירו לכתוב לשמה, וניכרשעושה על דעת הגדול, כתיבתו כשרה [242]. יש אומרים, שמה שהכשירו כתיבת גט כשגדול עומד על גביו הוא דווקא בטופס, אבל בתורף אפילו גדול עומד על גביו פסול [243]; יש הסוברים, שאין הבדל בין תורף לטופס, ותמיד מועיל כשגדול עומד על גביו; ויש אומרים שאין הבדל אם גדול עומד על גביו או לא, אלא שהחרש יכול לכתוב הטופס ולא התורף [244].

חרש אינו כשר להיות שליח הולכה בגט, או שליח קבלה [245], וכן אינו יכול להיות שליח לקידושין [246].

חרש וחרשת פסולים לחליצה בכלמקרה, ואם חלצו - חליצתם פסולה, מפני שצריך קריאה, ואינו יכול לקרוא, אומפני שאין להם דעת כלל [247]. יש הסבורים,  שחליצה הנעשית בבית דין כשרה גם בחרש, כי בית דין עומדים על גביו, ומורים לו לעשות החליצה כתיקנה [248]; ויש הסבורים, שחליצת חרש פסולה בכל מקום, ולא מועיל מה שבית דין עומדים על גביו [249]. ואם היה חרש מעיקרו, ולמד לדבר בבית ספר לחרשים, אף שדיבורו עילג, יכול לחלוץ [250].

יש הסבורים, שכיוון שחרש אינו יכול לחלוץ, מותר לו לייבם אף בזמן הזה, שלא אמרו שעכשיו מצות חליצה קודמת אלא כשאפשר בחליצה, אבל אם אי אפשר בחליצה, מצות ייבום במקומה עומדת [251].

חרש שנשא פיקחת, ונפלה לייבום לפניאחיו הפיקח, הרי היא כשאר כל היבמות, אם רצה חולץ, ואם רצה מייבם [252].

שני אחים, אחד חרש ואחד פיקח, ומתהפיקח בלא בנים, ונפלה אשתו לייבוםלאחיו החרש, כונס אותה לאשה, ואם באעליה קנאה ופטר את צרתה, כדין כלייבום, והרי היא אשת איש גמורה [253], ואין החרש יכול להוציא לעולם את יבימתו, שבעילתו עושה אותה אשת איש גמורה, ואין גיטו יכול להפקיעה [254]. ויש מי שכתב, שאף אם היבם החרש שומע קול מצילתיים וכד', אבל אינו מבין דיבור, לא יכול לגרש את יבימתו [255].

שני אחים חרשים, שמת אחד מהם, ונפלהאשתו לייבום לאחיו החרש, יכול לייבמה, אבל אם רצה להוציא בגט - מוציאה [256].

חרשת, בין אשת פיקח ובין אשת חרש, שנפלה לייבום, בין לפני אח חרש ובין לפניאח פיקח - מתייבמת, ואם רצה היבםלגרשה בגט לאחר הייבום, הרי זה מגרש [257].

אשת חרש או חרשת לא מתייבמתבמקום שהיא אסורה על היבם איסורערווה, כגון שהיבם נשוי לאחותה, ובזהדינה ככל אשה, ואין עליה זיקת ייבום כלל, ומותרת לשוק [258].

האונס והמפתה חרשת - יש הסבורים, שאיןלה קנס, ואין לה בושת ופגם; ויש הסבורים,שיש לה קנס, ויש לה בושת ופגם [259].

 

ענייני חושן משפט

חרש פסול לעדות [260], ואף אינו יכול להעיד בעדות אשה, אף על פי שהיא עגונה, לא על ידי הרכנה, ולא על ידי כתיבה [261]. 

אין נשבעים על טענת חרש [262].

אין נזקקים לחרש לכל טענה, לא לטענתועל אחרים, ולא לטענת אחרים עליו [263].

מציאת חרש היא שלו, ויש בה גזל מפנידרכי שלום, אבל אם עבר אחר וגזלה מידו, אינה יוצאה בדיינים, ואם כפר בה ונשבע, אינו חייב חומש [264].

חרש שאינו מדבר ואינו שומע, מןהתורה אין מקחו מקח, ואין ממכרו ממכר, אבל חכמים תיקנו שיהא נושא ונותןומעשיו קיימים [265]. יש הסבורים, שחרש מוכר וקונה מטלטלין ברמיזה, היינו בידיו, בראשו ובעיניו, אבל לא בקפיצה, היינו בעקימת שפתים ובקפיצת פה [266]; ויש הסבורים, שחרש קונה ומוכר אף בקפיצת הפה [267]. מכירתו וקנינו של חרש מועילים רק לאחר בדיקתו [268].

יש הסבורים, שחרש קונה ומקנה רקבמטלטלין ולא בקרקע, ואף במטלטלין לאיתקיימו מעשיו, עד שבודקים אותו בדיקותרבות, ומתיישבים בדבר [269]; ויש הסבורים, שאף בקרקע מקחו מקח וממכרו ממכר [270].

במתנה, יש סבורים שחרש זוכה לעצמו, כשדעת אחרת מקנה אותו, אבל אינו זוכהלאחרים [271]; ויש אומרים, שאין זוכה אף לעצמו [272]. 

מחלוקת הפוסקים אם זכין מתנה לחרש - יש אומרים, שאם מזכה לו על ידי גדול בן דעת - זכה [273]; ויש הסבורים, שאין מזכים לחרש, כיוון שלא יבוא לכלל שליחות [274].

אסור להטעות חרש [275], ואיסור הונאה במקח וממכר שייך גם ברכושו של חרש [276].

השוכר חרש למלאכה, חייב לשלם לושכר טורחו, ומוציאים אותו בדיינים [277].

הגוזל מחרש דבר הקנוי לו מן התורה, הרי זה גזל גמור [278].

חרש שגנב או שגזל, מחזיר את הקרןלבעלים אם הוא בעין, ואם אינו בעין - פטור [279].

חרש שגנב, ואין לו מה לשלם, איננונמכר כעבד עברי [280].

הגונב מחרש והודה לו, אינו נפטר בהודאתו מהקנס, אם באו עדים אחר כך, כיהודאה בפני חרש כאילו היא הודאה שלאפניו [281].

טבח ומכר על ידי חרש, כשפיקח עומדעל גביו והשחיטה כשרה, יש שהסתפקו אםחייב המשלח [282].

חרש שהפקיד ביד שומר, חייב השומרכדינו, וכל דין שומרים נוהג בו [283].

חרש יש לו בושת, והמבייש חרשחייב [284], ומכל מקום אינו דומה המבייש חרש למבייש פיקח [285].

חרש פגיעתו רעה, החובל בו חייב, והואשחבל באחרים פטור [286], אלא שמכל מקום יש לדיינים לייסר אותו, כדי להסיר היזקו מבני אדם [287].

החובל בחרש, חייב בתשלומי בושת, צער וריפוי [288], ופטור מנזק ושבת [289].

צעק באוזנו של חברו וחרשו, פטור מדיני אדם, וחייב בדיני שמים [290]; אחזו ותקע באוזנו וחרשו, או שהכהו באוזנו וחרשו, נותן לו דמי כולו, אם אינו בעל אומנות, כי אין החרש ראוי לכלום, ואם הוא בעל אומנות, וראוי עדיין לאותה אומנות, רואים כמה נפחתו דמיו, ונותן לו [291]. יש מי שכתב, שיש צורךלהמתין זמן רב כדי להיווכח שהוא אכן חרש, ולאעושה עצמו [292]. ויש לעיין, מה הדין כיום, שאפשרלהוכיח באמצעות בדיקות מדוייקות, אם גם כן צריךלחכות.

מי שהכה את אביו או את אמו על אוזנםוחרשם, חייב מיתה [293].

שור של פיקח, שנגח שור של חרש חייב כדינו, בין תם ובין מועד [294]; ושור של  חרש, שנגח שור של פיקח - פטור [295].

שור תם של חרש שהזיק פטור, כיוון שבעל השור אינו בר-חיוב, או לפישבעל השור אין בו דעת לשומרו [296], אבל מעמידים אפוטרופוס, וגובה הניזק חצי נזק מגוף השור, כל מה שיזיק לאחר מינוי האפוטרופוס, אבל לא מה שהזיק לפני כן [297]; ויש חולקים וסוברים, שאין מעמידים להם אפוטרופוס לגבות מגוף השור [298].

חרש רודף, מצווה להורגו, כמו כל רודף אחר [299].

ההורג חרש - יש מי שכתב, שאיןנהרגים עליו [300], וחלקו עליו, והוכיחו שנהרגים עליו [301], כי הוא נקרא נפש [302].

מצות 'לא תעמד על דםרעך' [303] חלה גם לגבי חרש [304].

אסור לקלל חרש [305].

חרש אינו בר שליחות, היינו שאינו עושהשליח, ואינו נעשה שליח [306]. לפיכך, חרש איננו זוכה עבור אחר מדין זכיןלאדם שלו בפניו, כיוון שאינו בר שליחות, וזכיה היא מטעם שליחות [307].

השולח אש ביד חרש, ויצאה והזיקה, פטורמדיני אדם וחייב בדיני שמים, לפי שאיןהחרש בר שליחות. והיינו דווקא אם מסר לוגחלת והוא ליבה אותה, אבל אם מסר לושלהבת, חייב המשלח, לפי שמעשיו גרמולנזק [308]. יש שכתבו, שאם שלח את החרש על מנת להזיק באש, הרי הוא חייב [309], ויש מי שפוטר אפילו במצב כזה [310].

השולח את הבעירה ביד חרש, אם אמר לו להזיק, המשלח חייב, כיוון שהחרש יעשה מה שציווה לו [311].

המועל בשליחות יד בפיקדון, על ידישליחות של חרש, או הגונב שור ומכרו אוטבחו, על ידי שליחות של חרש, הרי זהחייב, שאף על פי שאין החרש בתורתשליחות, כיוון שנעשתה שליחותו על ידו, הרי זה חייב [312].

חרש שחפר בור ברשות הרבים, פטורמנזקי הבור; ויש מי שכתב, שאפשרשמעמידים להם אפוטרופוס לענין זה [313].

המוסר בור לחרש לשמור עליו, אפילוהיה הבור מכוסה, בעל הבור חייבבנזקים [314]; ויש שפסקו להלכה דווקא אם הבור לא היה מכוסה [315]. ובעניין הכיסוי - יש אומרים, דווקא כשכיסהו שלא כראוי [316]; ויש אומרים, שאפילו אם כסהו כראוי חייב [317].

המוסר שור לחרש, אף על פי שהיההשור קשור, הבעלים חייבים בנזק [318]. יש אומרים, שדין זה נכון גם אם היה השור קשור כראוי [319]; ויש אומרים, שדווקא אם השור לא היה קשור כראוי [320].

שור של חרש שהרג אדם, אין החרשחייב בכופר [321].

חרש שהחזיק בקרקע של אחרים - יש הסוברים, שאין להם חזקת שלוש שנים, לפישאינו בר מחאה, שאף אם ימחה המערער, לא יזהר החרש בשטרו, ולכן אינו מוחה [322]; ויש הסוברים, שיש לו חזקה, שטעם המחאה הוא לא רק שיזהר בשטרו, אלא שאם אמת הדבר שהקרקע שלו היה לו למחות [323].

אין מועילה חזקת שלוש שנים בקרקעשל חרש, לפי שמה שלא מיחה החרש הואמפני שאין בו דעת למחות [324].

 

בענייני הלכות עתידיות

חרש מטבילים אותו, ומעריב שמשו, ואוכל בתרומה, ומשמרים אותו שלו יישןאחר הטבילה, שאם ישן, הרי הואטמא, אלא אם כן עשו לו כיס של נחושת, שיכולים לבדוק אותו, שמא יראה קרי [325].

הסך משמן המשחה שעשה משה עלחרש שאיננו כהן - חייב, כמו בסך עלכל אדם [326].

דברים הצריכים שמירה מחשש טומאה, כגון תרומה וקדשים, מועילה שמירתחרש [327].

חרש וחרשת אף הם מיטמאים בזיבה [328], ומביאים עליהם כפרה, כדי להאכילם בקדשים, וחטאתם נאכלת [329].

בשאלה אם מותר להמנות חרש לחבורהשל אכילת קרבן פסח - יש מי שכתב, שהדברתלוי במחלוקת הראשונים [330].

חרש כהן או לוי יכול להיות משומרי המקדש, ומתקיימת בכך מצות העשה של שמירת המקדש [331].

טף שהוא חרש, חייבים הגדולים להביאו למצות הקהל, אף שכשיגדל יהיה פטור ממצוות, כי החיוב הוא על המביאים [332].

כהן חרש פסול לעבודה במקדש [333], אבל אם עבד, אין עבודתו מחוללת, שזהו מן המומים המיוחדים באדם ולא בבהמה [334].

חרש ששחט קדשים, הרי הם פסולים, שאין לו כוונה לשמה [335]; ואם עשה מעשה המוכיח שיש לו כוונה - יש אומרים, ששחיטתו כשרה [336]; ויש אומרים, שאף באופן זה שחיטתו פסולה [337]. ואם גדול עומד על גביו - יש הסבורים, שאף אז אין הדבר מועיל [338]; ויש מי שמשמע מהם, שגדול עומד על גביו מועיל [339]. בשאר העבודות, היינו קבלה, הולכה וזריקה - פסול החרש, אבל אינו מחלל את העבודה [340]; ויש מי שכתב, שדין זה אמור בחרש שאינו גמור [341], או שמדובר כשגדול עומד על גביו [342].

ולעניין מחשבת פיגול, היינו שבשעתהשחיטה חשב לזרוק את דמו חוץ לזמנו - יש מי שכתב שהרי זה פיגול, כי יש לומחשבה לחומרה [343]. ויש מי שכתב, שהיינו פיגול מדרבנן בלבד, ודווקא פיגול שלחוץ לזמנו, אבל לא לענין מחשבת הזבח, או חוץלמקומו [344].

חרש פסול לסמיכה על קרבן [345].

המועל בהקדש, על ידי ששלח שליחחרש ועשה שליחותו - מעל, שאף על פישאינו בר שליחות, כיוון שנעשתה שליחותועל ידו, ונוח לו בכך - מעל [346].

במצות שילוח עבדים ביובל יש גם דין 'אפקעתא דמלכא', היינו שחלה הפקעות בעלות על העבדים מכוח מצות הקב"ה. לפיכך, עבד של חרש, אף על פי שאין אדוניו חייב במצוות, הרי הוא יוצא לחירות ביובל [347].

כהן חרש שקנו לו עבדים, אינם אוכליםבתרומה, כי אין הוא קונים מן התורה; אבלאם קנו לו בית דין, או אפוטרופוס, אושנפלו לו בירושה, הרי אלו אוכלים [348].

המכה עבד כנעני על אוזנו וחרשו, הריהוא יוצא בכך לחירות; אבל אם הכהו כנגדאוזנו ואינו שומע, אין העבד יוצא בכךלחירות [349].

עבד חרש יוצא בכסף או בשטר, כיאחרים נותנים הכסף לרבו, ואין צורךבדעתו של עבד לשחררו [350].

כהן חרש איננו יכול לראות נגעים לטהראו לטמא, מפני שאינו יכול להגיד בפה [351]; אבל אם היה כהן פיקח שטיהר או טימא, יכול גם כהן חרש לטהר את המנוגע בציפורים [352].

חרש שערך והדליק את נרות המקדש, אףעל פי שאין זו עבודה, ההדלקה פסולה [353].

חרש פטור ממצות נתינת מחצית השקל, כמו שהוא פטור מכל המצוות; ואם בדקו אותו, מועילה נתינתו [354].

חרש פסול בהזאת מי חטאת על טמאמת [355], ופסול בנתינת אפר הפרה על המים [356], ובאסיפת אפר הפרה [357].

אין כלי מקבל טומאה אלא אם כן נגמרהמלאכתו, וכל הכלים יורדים לידי טומאתםבמחשבה, שחשב עליהם שזה יהיה גמרמלאכתם [358], אבל מחשבת חרש אינה מועילה בהם, ואינם נעשים כלי, גם כשמעשיו מוכיחים שהתכוון לגמר מלאכתו [359]. 

משקים שנפלו על אוכלים ברצון חרש, אינם מכשירים את האוכלים לקבלטומאה [360]; וכן אם נתלשו המים מן הקרקע ברצון החרש, אין הם ראויים להכשיר אוכלים לקבלת טומאה, לפי שרצון החרש איננו נחשב לרצון [361].

חרש שנמצא במבוי שיש בו טומאה, וספק נגע בטומאה ספק לא נגע, הרי הואטהור, שכל שאין בו דעת לישאל, ספיקו טהור [362].

אין האב יכול למכור את בתו לאמהלחרש, כי אין החרש בדין ייעוד כלל [363].

היו אביו או אמו חרשים, אינו נעשה בןסורר ומורה [364], משום שהאכזריות מצויהבהם [365]; וכן אינו נעשה בן סורר ומורה אם הוא עצמו חרש [366].

כהן גדול המותר רק בבתולה, אסורלשאת לאשה חרשת, כיוון שאינו קונהאותה דבר תורה [367].

 חרש שנתפקח, או פיקח שנתחרש

מי שנולד פיקח ונתחרש, באופן שאינולא שומע ולא מדבר - יש אומרים, שדינוכחרש מעיקרו [368]; ויש אומרים, שהדבר הוא ספק [369].

חרש שהוליד בן ובת, ואחר כך נתפתח, הרי זה קיים המצווה, אף על פי שהמצווהנעשתה בעת שהיה פטור מן המצווה [370].

חרש שנשא פיקחת ונתפקח, ובא עליה, אינו צריך קידושין אחרים [371].

פיקח שנשא פיקחת ונתחרש, אינומוציאה עולמית, הואיל וקידושיה קידושיןגמורים היו, ואין כוח בגירושי חרשלהפקיע קידושין גמורים, ואין סומכים עלרמיזתו, ולא על כתיבתו [372].

חרש שנשא פיקחת ונתפקח אחריהנישואין, אין לאשתו עליו כלום, אלאשאם רצה לקיימה משנתפקח, כתובתה מנה, כדין בעולה [373].

חרשת שנישאה לפיקח ונתפקחה, יש להכתובה ותנאי כתובה, וכתובתה מנה, כדיןבעולה [374].

פיקח שנשא פיקחת ונתחרשה, אם רצהלהוציאה בגט יוציא [375], ודין זה נכון גם בזמן הזה למרות חרם דרבנו גרשום שלא לגרש אשה בעל כורחה, כי יכולה החרשת להסכים ברמיזה [376]. 

שליח לגט שהיה חרש כשקיבל הגטונתפקח - פסול, אבל היה פיקח ונתחרשוחזר ונתפקח - כשר, מפני שתחילתווסופו בדעת [377].

בת ישראל פיקחת, שנתארסה לכהןפיקח, ולא הספיק לכונסה עד שנתחרש, שנישואיהם מדרבנן, אינה אוכלתבתרומה [378], אבל אם כנסה ואחר כך נתחרש, אוכלת בתרומה [379].

היה חרש בשעה שנמסרה לו העדות, ובריא בשעת העדאת העדות, או להיפך, הרי זה פסול; אבל אם היה בריא בשעהשנמסרה לו העדות ובשעת העדאת העדות, אף על פי שבאמצע היה חרש, מאחרשתחילתו וסופו בכשרות, הרי זה כשר [380].

מי שהזיק בהיותו חרש, ואחר כך נתפקח, אינו חייב לשלם את נזקו [381].  

חרש המדבר ואינו שומע; כבד שמיעה; חרש באוזנו האחת כללים

חרש המדבר ואינו שומע, שדינוכפיקח לכל דבריו - יש הסבורים, שהיינודווקא כששומע קצת, אבל אם אינו שומעכלום, דינו כחרש גמור [382], וכן יש הסבורים שמה שאמרו, שדינו כפיקח לכל דבריו, הוא דווקא לדברים שנאמר כך בפירוש [383]. אך אין נראה כן מדעת הפוסקים, ואפילו אינו שומע כלל, אם נראה שהוא בר-דעת, דינו כפיקח לכל דבר, פרט לאותם דברים שצריך להשמיע לאוזניו [384].

עוד יש מי שכתב, שחרש המדבר ואינו שומע שדינו כפיקח הוא דווקא אם מדבר מילים שמובנות בנקל, אבל חרש שאינו יכול לדבר מילים שיהיו מובנות לרוב האנשים נחשב כחרש, אף אם יכול לדבר בידיו או בכתיבה [385]. ויש מי שכתב, שגם אם דיבורו הוא נלעג, הרי הוא בכלל מי שמדבר ואינו שומע, והוא כפיקח [386].

יש מי שכתבו, שמדבר ואינו שומע אינו חריף ככל אדם, ולכן אינו יכול למכור קרקעות [387], ויש מי שכתב שדעתו פחותה משל אילם [388].

חרש המדבר ואינו שומע, אף על פישדינו כפיקח, מצינו כמה מצוות וחיוביםשנתמעט מהם, אם בגלל לימוד מיוחד, אושאינו יכול לקיימם בגלל חרשותו.

 

בענייני אורח חיים

מצוות רבות תלויות בדיבור, כגון קריאתשמע, ברכות ותפילות, קידוש והבדלה, נשיאת כפים, סיפור יציאת מצרים, מקראמגילה, ועוד. בכל אלו צריך לכתחילהשישמיע לאוזנו מה שאומר [389], אבל אם לא השמיע לאוזנו - יצא [390]. על כן, חרש המדבר ואינו שומע, חייב בכל המצוות התלויות בדיבור, אף שאינו יכול להשמיע לאוזניו [391]. 

הגוזל ברכה מחרש המדבר ואינו שומע, צריך לשלם לו עשרה זהובים, אף על פי שברכתו אינה מתוקנת כראוי [392].

חרש המדבר ואינו שומע חייב להניחתפילין [393].

חרש המדבר ואינו שומע מצטרף למניןעשרה לכל דבר שבקדושה, כגון בקדיש, ברכו וקדושה [394], ויש מי שחולק [395]. ולענין חזרת הש"ץ - יש הסבורים, שאם אין שם  אלא תשעה והוא, אין מצרפים אותו, אלא אם כן הוא מכווין הברכות, וכשרואה שעונים אמן הוא עונה עמהם [396]; ויש הסבורים, שיכול להצטרף ללא הגבלה [397].

כהן חרש המדבר ואינו שומע כשרלנשיאת כפים [398].

חרש המדבר ואינו שומע מצטרף לזימוןעשרה בברכת המזון [399], אבל אינו מצטרף לזימון בשלושה [400]. ולא יהיה החרש המזמן לכתחילה [401], ויש מי שסבור שיכול להיות המזמן אף לכתחילה [402].

חרש המדבר ואינו שומע - יש אומרים,שיכול להיות שליח ציבור [403], אך בימים נוראים יש להחמיר [404]; ויש האומרים, שגם בשאר ימות השנה אינו יכול להיות ש"ץ, ואינו מוציא אחרים ידי חובתם לכתחילה במצוות התלויות בדיבור [405]. אם כבדה שמיעתו, אבל שומע קצת, לכל הדיעות יכול להיות שליח ציבור [406].

חרש המדבר ואינו שומע יכול לקרואבתורה בציבור, להוציא אחרים ידי חובתהקריאה, ולברך את ברכות העולהלתורה [407]. ואם שפתו עילגת, ואינו יכול לברך כראוי, אין להעלותו לתורה [408]. ויש מי שכתב, שלמעשה נהוג בעולם להקל להעלות לתורה חרש המדבר ואינו שומע [409].

חרש המדבר ואינו שומע יכול להוציא אחרים ידי חובת קידוש בשבת [410].

יש מי שהסתפק אם חרש המדבר ואינו שומע חייב במצות סיפור יציאת מצרים בליל הסדר [411].

בתקיעת שופר בראש השנה - יש מישכתבו, שחרש המדבר ואינו שומע, אף עלפי שהוא כפיקח, פטור מתקיעת שופר, שהמצווה היא בשמיעה [412]; ויש מי שסבור, שהוא עצמו חייב בתקיעת שופר, אבל לא יברך [413]. ואם רק כבדו אוזניו משמוע, לדברי הכל חייב בתקיעת שופר [414]. גם לשיטות שהחרש עצמו חייב בתקיעת שופר, מכל מקום אינו מוציא אחרים ידי חובתם [415]; ויש מי שכתב, שיכול להוציא אחרים [416].

חרש המדבר ושומע על ידי מכשיר שמיעה - יש שכתבו, שאינו יוצא חובת מצות שמיעת קול שופר, לפי שצריך לשמוע קול שופר בלבד, וכאן יש תערובת קול אחר [417]; יש מי שכתבו, שיכול לתקוע ולהוציא אחרים ידי חובתם [418].

חרש המדבר ואינו שומע, חייב בקריאתהמגילה [419]; ויש מי שכתב, שצריך לקרוא המגילה בעצמו, כי אינו יוצא חובת קריאת המגילה על ידי הש"ץ [420]. יש אומרים, שאינו מוציא אחרים ידי חובתם כלל [421]; יש אומרים, שבדיעבד יצאו ידי חובה [422]; ויש  אומרים, שאפילו לכתחילה יכול להוציא אחרים ידי חובתם [423].

מי שכבדו אוזניו משמוע, וצריכים לצעוקאליו בקול רם, חייב בקריאת המגילה, וגםמוציא אחרים ידי חובתם [424].

השומע בעזרת מכשיר שמיעה, ישהסבורים שאינו נקרא חרש, ויוצא ידי חובתקריאת המגילה, ומוציא אחרים ידי חובתםבקריאת המגילה [425]; יש הסבורים, שאינו יוצא חובת קריאת המגילה, ועל כל פנים לא יברך על שמיעה זו [426]; ויש מי שחילק, שאם שומע גם בלי עזרת המכשיר כאשר מדברים אליו בקול רם, יוצא ידי חובתו בעזרת המכשיר, אך אם אינו שומע כלל בלי המכשיר, הדבר הוא ספק אם יוצא ידי חובתו, ובדיעבד יש להקל [427].

 

בענייני יורה דעה

חרש המדבר ואינו שומע לא ישחוטלכתחילה, לפי שאינו יכול להשמיע לאוזניואת הברכה, אבל אם שחט, אפילו בינו לביןעצמו, שחיטתו כשרה [428]. ואם כבר בירך הברכה, ועדיין לא שחט תלוי במחלוקת האחרונים, אם מותר לו לשחוט לכתחילה אם לאו [429]. יש מי שסבור, ששחיטת חרש כשרה בדיעבד דווקא אם נתחרש לאחר לידה, אבל מי שנולד חרש, אף אם הוא מדבר, שחיטתו פסולה [430].

חרשת המדברת ואינה שומעת בודקתלעצמה וטובלת, כדי להיטהר לטהרותולבעלה; ואם בקיאה היא במראה דם טהורוטמא, יכולה לראות דמים של חברותיה [431].

אב או בעל חרשים, גם כאשר הםמדברים ולא שומעים, אינם יכולים להפרנדרי הבת או האשה [432].

חרש המדבר ואינו שומע, לא יתרוםלכתחילה, כי צריך להשמיע לאוזניו אתהברכה, אבל בדיעבד תרומתו תרומה [433]. יש מי שכתב, שהיינו דווקא שלא יעשוהו שליח לתרום, הואיל ואפשר על ידי אחר, אבל החרש עצמו תורם את שלו לכתחילה [434].

 

בענייני אבן העזר

חרש המדבר ואינו שומע, קידושיו  קידושין גמורים מן התורה [435]. יש הסבורים, שאף אינו צריך בדיקה [436]; ויש הסבורים, שצריך בדיקה [437].  

חרש המדבר ואינו שומע - יש מי שכתב,שעדיף שיברך בעצמו ברכת האירוסין מתוךהסידור [438]; ויש מי שכתב, שיברך מסדר הקידושין, כמו בכל נשואין [439]. ואם יש לחתן מכשיר שמיעה, עדיף שהוא יברך בעצמו, שכן לדעת הרבה פוסקים אין אדם יוצא ידי חובתו כששומע באמצעות מכשיר שמיעה [440].

חרשת המדברת ואינה שומעת היא מוםבאשה, ואם קידשה על מנת שאין בהמומים, או שכנסה סתם, ונמצאת חרשת, תצא בלא כתובה; ואפילו אינה חרשתלגמרי, אלא שכבדו אוזניה משמוע, הרי זהמום באשה. והוא הדין אם שידך אשה, ונתחרשה אחר כך, שיכול לבטל השידוךבלא קנס [441]. אכן, למרות שזה מום, אינו יכול לגרשה בעל-כורחה, ודין זה וודאי נכון אם נולד מום זה לאחר הנישואין [442]. ואם שידך אשה בקנין ושבועה, ונמצא החתן חרש, פטורה הכלה משבועתה [443].

המדבר ואינו שומע, דין פיקח יש לו לענין גיטין, ויכול הוא לגרש אף אם נשא את האשה כשהיה שומע, וכל שכן אם נשא כשלא היה שומע, ויש לסדר לו גט בנוסח הרגיל [444].

מי שנתחרש בעלה, ושמעו בית דיןשמרננים אחריה, קוראים ואומרים לה אלתיסתרי עם איש פלוני, ואם באו עדים אחרכך שנסתרה עמו, ושהתה כדי טומאה, אוסרים אותה על בעלה לעולם, לא כדילהשקותה, אלא כדי לפוסלה מכתובתה, וקורעים כתובתה, וכשיבריא בעלה יתן להגט [445].

חרש וחרשת המדברים ואינו שומעים - יש מי שכתבו שחליצתם פסולה [446]; ויש הסבורים שחליצתם כשרה [447].

אשה שאינה שומעת, או שהיתה אשתושל מי שאינו שומע, אף על פי שהםמדברים, אינה שותה מי המרים בדיןסוטה [448]. ואם בשעת הקרבת המנחה לא היתה חרשת, ואחר כך קודם השתיה נעשתה חרשת, משקים אותה [449]. חרש וחרשת גמורים אינם בתורת קינוי וסתירה [450].

 

בענייני חושן משפט

חרש המדבר ואינו שומע פסול לשמשכדיין בסנהדרין [451], אבל אם רק כבדו אוזניו משמוע - כשר [452].

חרש המדבר ואינו שומע פסול לעדות [453], והוא פסול הגוף, ופסול לחתום בשטר, ויש לו דין תחילתו בפסול [454]. ומכל מקום כשר החרש להעיד על אשה שמת בעלה, כדי להתירה להינשא [455].

חרש המדבר ואינו שומע, אף על פישהוא כפיקח לכל דבריו, מוכר ולוקחברמיזה רק במטלטלין, אבל לא בקרקע [456]. ואם הוא כבד שמיעה, הרי הוא כפיקח לכל דבריו [457], והוא הדין אם שומע על ידי מכשיר [458].

 

בענייני הלכות עתידיות

בדין כהן חרש המדבר ואינו שומע, אםפסול לעבודה או לא - נסתפקו האחרונים [459]. ואם רק כבדו אוזניו משמוע - כשר [460].

במצות הקהל, ובמצות ראיה, פטורהחרש, אף אם הוא מדבר ואינו שומע, ואפילו חרש באוזנו אחת [461]. יש מי שכתב, שאף אם כבדו אוזניו משמוע פטור מהקהל [462], ויש מי שסבור שדווקא חרשות פוטרת [463].

במצות חגיגה - יש הסבורים, שפטור אףממנה [464]; ויש סבורים, שחייב בחגיגה [465].

במצות שמחה חייב לדברי כולם [466].

החרש באזנו אחת - יש מי שמשמעמדבריהם שפטור מקרבן פסח [467], אך חלקו על דבריהם [468].

 

מקורות והערות

 

[1] כגון והקל נשמע בית פרעה (בראשית מח טז); [2] כגון ולא שמעו אל משה (שמות ו ט). וראה בס' חובות הלבבות, התחלת שערהייחוד; [3] כגון גוי אשר לא תשמע לשונו (דברים כח מט). וראה במו"נ ח"א פמ"ה; [4] תרומותא ב; חגיגה ב ב; נידה יג ב; רמב"ם אישות ב כו; [5] יבמות צט ב; [6] חי' תבואות שור לגיטין נט ב, בדעתהרמב"ם. וראה בר"ש ורע"ב תרומות א א, שכתבו שאין זה כלל בכלמקום. וראה עוד בנידוןבשו"ת נובי"ק חאבהע"ז סי' נג; שו"ת צמח צדקחאבהע"ז סי' שכג; שד"ח מע' חי"ת כלל ל, וכללקו-קז; [7] תוספתא תרומות פ"א; חגיגה ב ב; גיטין עא א; [8] רש"י חגיגה ב ב ד"ה מדבר; רש"י נידה יג ב ד"ה מדברת; [9] חגיגה וגיטין שם; רמב"ם אישות ב כו. וראה בשד"ח מערכת חי"ת כלללא; [10] פרמ"ג בפתיחה כוללת ח"ב אות ח; [11] ראה חגיגה ג א; רמב"ם חגיגה ב א-ג; [12] שו"ת הרא"ש סוף כלל פה; טושו"ע חו"מ רלה יט; [13] מנחות סד ב, ובפירש"ישם; פיהמ"ש לרמב"ם תרומות א ב; שנות אליהותרומות א ב; [14] רמב"ם אישות ב כו; [15] א"ע שמות דיא; [16] מלבי"ם, בראשית ג ז; הנ"ל, שמות כג ח; [17] כגון ואם החרש יחריש לה (במדבר לטו); אל תחרש ואל תשקט אל (תהלים פגב); [18] כגון וישלח יהושע וגו' מרגלים חרש (יהושע ב א); וחכם חרשים ונבון לחש (ישעיה גג); [19] סוטה יג א; [20] תוספתא תרומות פ"א; ירושלמי תרומות א א. וראה בבלי חגיגה ג א, שבני אחותו של רבי יוחנן בןגודגדא היו אילמים; [21] תנחומא, ויראלז; [22] מכילתא יתרו פ"ט; ויקרא רבה יחד; [23] ישעיה לה ה; [24] בפסוקנו. וראה במלבי"ם שם; [25] ב"קפה ב; ב"ק צא א; ירושלמי תרומות א א; ירושלמיכלאים ח ב. וכן יד לאוזן תיקצץ, יד מחרשת - שבת קח ב. וראה בב"ק פו א, שלדעת חז"ל לא יכולהלהיות חרשות ללא חבלה באוזן עם דימום; [26] שבת קנב א; [27] חרשיםמפני מה הויין, מפני שמספרים בשעת תשמיש (נדרים כ א); [28] בניו של רבי יוחנן בן גודגדא - תוספתא תרומות פ"א; ירושלמי תרומות אא; [29] סנהדרין סו א, וברש"ישם; [30] סנהדרין שם, על פי ויקרא יטיד; [31] ראה ירושלמי תרומות א א; בבלייבמות קד ב; סוטה כו א; ועוד; [32] מנ"ח מ' לד; [33] מנ"ח שם; [34] בית האוצר, ע' אדם, כלל ז. וראה שבת קנג א; [35] ב"י אבהע"ז סי' א; [36] שו"ת מנחת שלמה סי' לד; [37] רש"יחגיגה ב ב ד"ה חרש; [38] שו"ת חת"ס חאבהע"זח"ב סי' ב; [39] שו"ת חת"ס שם; שו"ת דברימלכיאל ח"ו סי' לה; [40] שו"ת אגרות משה, חיו"ד ח"ד סי' מט אות א; [41] שו"ת מנחת שלמהשם; [42] הרב י.י. ויינברג, שנה בשנה, תשכ"ה, עמ' 125 ואילך; [43] ב"י אבהע"ז סי' קכא; שו"ת צמחצדק סי' עג; שו"ת מנחת שלמה סי' לד; [44] יבמות קיג א, וברש"י שם ד"ה קלישתא; [45] רש"י שבת קנג אד"ה לשוטה; [46] חגיגה ג א; רמב"םחגיגה ב ד; רמב"ם עדות ט יא; [47] פרמ"ג או"ח פתיחה כוללת ח"ב אות א; [48] פרמ"ג פתיחה כוללת ח"האות ט; שם, או"ח סי' רסו במשב"צ סק"ד; [49] שו"ת עין יהודהחאבהע"ז סי' א; [50] שו"ת אגרות משה, חיו"ד ח"ד סי' מט אות ב; [51] יבמות קיד ב, ובמאירי שם; רמב"ם יבוםז יח; [52] שבת קנג א, ותוס' שם ד"ה מי; מ"מ שבתכ ז, בשם ראשונים; פמ"ג פתיחה כוללת ח"ב אות א; שד"ח מערכת חי"ת כלל קטו, בשם אחרונים; [53] רמב"ם מלכים י ב; [54] פמ"ג שם; [55] שו"ת מקוםשמואל סי' כה; [56] רמב"ן יבמות קד ב; רשב"אחולין יב א; [57] רמב"ן ורשב"א שם; משכנות יעקב חאו"ח סי' כא; [58] גיטין עא א, מחלוקת; רמב"ם גירושין ביז; טושו"ע אבהע"ז קכ ה, קכא ו; [59] פרמ"ג או"חבפתיחה כוללת ח"ב אות ד-ה. וראה בפיהמ"שלרמב"ם תרומות א ב, שאם נעשה חרש לאחר שהיהשומע, מותר לו לתרום תרומה. וראה בתוס' רעק"אעל המשנה שם, מה שהקשה על שיטתו זו; [60] ב"חיו"ד סי' א; ש"ך יו"ד סי' א סקכ"ב; שו"ת צמח צדקהחדש, חאבהע"ז סי' לה אות ד; ס' מלאכת חרש, בפתיחה; הגאון בעל שו"ת שואל ומשיב בהסכמתולס' מלאכת חרש; שו"ת קרן לדוד חאו"ח סי' כז; תפארת ישראל, תרומות פ"א אות י; שד"ח מערכתחי"ת כלל קג; שולחן העזר סי' ח בשמלה לצביסק"ד; ביאוה"ל או"ח סי' נה ס"ח ד"ה הוא. וראהבפרמ"ג יו"ד סי' א בשפ"ד סקכ"ב, שסותר מה שכתבבפתיחה הכוללת; [61] שו"ת קול גדול סי' נ; שו"תהלכות קטנות ח"ב סי' כה; שו"ת בית שלמה חאו"חסי' צה. וראה בשו"ת ציץ אליעזר חט"ו סי' מו; [62] שו"ת דברי חיים ח"ב חאבהע"ז סי' עב-עג; שו"ת מהרש"ם ח"ב סי' קמ; הריעב"ץ בסידורו, הל' קריאת התורה, ס"כ; שו"ת בית שלמה חאו"ח סי' צה; עזרת נשים עזרה שתים עשרה שער שלישי; הרב י. ויינברג, שנה בשנה, תשכ"ה, עמ' 125 ואילך; שו"ת מהרא"ש סי' יד; שו"ת מנחת שלמה סי' לד, ובמאמרו של הגרש"ז אויערבאך, מוריה, אלולתשמ"ב, עמ' סה ואילך, וכתב שם, שגם הגרי"שאלישיב הסכים שדינו כפיקח; הגרח"פ שיינברג, מוריה, שם, עמ' נא ואילך; [63] שו"ת שבט סופרחאבהע"ז סי' כא, בשם אביו בעל הכתב סופר; שו"תמהר"י שטייף סוסי' רלט; שו"ת היכל יצחק חאבהע"זח"ב סי' מז; יחוה דעת ח"ב סי' ו. וראה קריינא דאיגרתא סי' קלו, שלא הכריע בשאלה זו. וכן ראה בס' מלאכת חרש, בקונטרס שבסוף הספר, ששאל שאלה זו את גדולי הדור, והסתפקו בזה; [64] שו"ת מהר"םשיק חאבהע"ז סי' עט. וראה בס' שולחן העזר סי' חסעיף ד כלל א, ובשו"ת מנחת שלמה סי' לד, שדחודבריו, כי בזמנינו וודאי דעת עצמו היא, ולא דעתמלמדו; [65] שו"ת הלכות קטנות ח"בסי' לח; שו"ת צמח צדק הישן, סי' עז; שו"ת רביאליהו גוטמאכר חאו"ח סי' יד; שו"ת מהר"ם שיק חאבהע"ז סי' עט; שו"ת צור יעקב סוסי' טז; שו"ת דברי מלכיאל ח"ו סי' לה; פרמ"ג פתיחה כוללת ח"ב אות ג; שו"ת משפטיעוזיאל ח"ב חאבהע"ז סי' פט; הגר"מ פיינשטיין, הובאו דבריו בספר הלכות נידה להר' ש. איידר, ח"א, עמ' כה, אות כה, ושו"ת אגרות משה, חיו"ד ח"ד סי' יז אות כה; שו"ת דבר יהושע ח"ג חאבהע"זסי' לז; [66] שו"ת מנחת שלמה סי' לד; [67] שו"תדברי חיים חאבהע"ז ח"ב סי' עב-עג; שו"ת אגרותמשה חאבהע"ז ח"ג סי' לג; טהרת הבית ח"ב סי' יג, במשמרת הטהרה אות ח; שו"ת ציץ אליעזר חט"וסי' מו; [68] שו"ת אגרות משה שם; [69] שו"ת מנחת שלמה, ח"ב סי' ד אות ל; [70] ראה בשו"ת שבט הלוי, ח"ח סי' רעז אות א; [71] מנ"ח מ' ה אותב; [72] פרמ"ג פתיחה כוללת ח"ב אות ט; ערוך לנריבמות קיג א ד"ה גזירה; [73] רמב"ם מלכים יב; [74] שו"ת מנחת שלמה סי' לד; [75] שו"תמהרי"ל סי' קצו; [76] ידים א ה; רמב"ם ברכות ו יג; טושו"ע או"ח קנט יא; [77] ביאוה"לסי' יא ס"ב ד"ה טוואן; [78] מ"ב סי' תס סק"ג, ובביאה"ל סי' יא ס"ב ד"ה טוואן, בשםאחרונים; [79] ערוה"ש או"ח יא ו; [80] שו"ת משכנות יעקב חאו"ח סי' כא; [81] ערוה"ש או"ח לד ז; [82] מ"ב סי' לז סקי"ב; כף החיים סי' לח סק"ג; א"ר שם סק"א. וראה בכף החיים שם, בשם הכנה"ג, שבקושטנטינה היו כמה מהם שהניחו תפילין, ולאמיחו בהם חכמים. וראה בנשמת אברהם חאו"ח סי' לח סק"ח, בשם הגרש"ז אויערבאך, והגר"ינויבירט; [83] ערוה"ש או"ח לז ד; [84] שו"ת בית שלמה חאו"ח סי' צה; שו"תשבט סופר חאבהע"ז סי' כא, בשם אביו הכתב סופר; שו"ת מהר"י שטייף סי' רלט; שו"ת ציץ אליעזר חט"וסי' לב אות ב; [85] הגהמ"י תפילה פ"ז, בשםהתוס'; [86] מג"א סי' מו סקי"ד; רב שו"ע או"ח מו ז; דרך החיים סי' ד; בן איש חי, שנה א, פר' וישב ס"ד; מ"ב סי' מו סקכ"ה. ומביא במ"ב שם, בשם החייאדם, שהחרש ימתין עד שיאור היום. וראה עודבפמ"ג, חי' רעק"א, ויד אפרים או"ח סי' מו. וראהבילקוט יוסף הל' ברכות השחרס"ח; [87] מעדני ארץ, תרומות פ"ד ה"ד אות א; [88] שו"ת אגרות משה, חיו"ד ח"ד סי' מט אות ג; [89] שו"ת מהרי"ל סי' קצו; שו"ע או"ח נה ח. וראה בשו"ת יחוה דעת ח"ב סי' ו; [90] מ"ב סי' קצטסקכ"ח. וראה עוד בערוה"ש או"ח קצט ד; [91] שו"ת מנחת שלמה, ח"ב סי' ד אות ל; [92] שו"ת אגרות משה, חיו"ד ח"ד סי' מט אות ו; [93] מג"א סי' רפב סק"ו בקטן, ומשמעשהוא הדין בחרש ושוטה; [94] מנ"ח מ' רסט סק"א; [95] שו"תהלכות קטנות, ח"ב סי' לז; [96] ביאוה"ל סי' שכטס"ד ד"ה אלא לפי; גליוני הש"ס להר"י ענגיל, יומא פה ב; דעת תורה להמהרש"ם, או"ח שכח ב; שו"ת שבט הלוי, ח"ח סי' סט אות ג; [97] הפוסקים בהערה קודמת, וכן שו"ת קול גדול סי' נ; אמרי בינה חאו"ח הל' שבת סי' ט; מנ"ח מ' לב, מוסך השבת סי' לט; [98] שבת קנג א; רמב"ם שבת כ ז, וראה במ"משם; טושו"ע או"ח רסו ד-ה; [99] עירובין לא ב; רמב"ם עירובין ו כב; טושו"ע או"ח תט ח; [100] ראהתוס' שם ד"ה כאן; מג"א שם סקט"ו; [101] טושו"עאו"ח תס א; מג"א רסי' תס; [102] שו"ת רשב"אח"א סי' כו, וסי' תקצג, בדעת רבנו יונה, ובדעתהתוס'; [103] שו"ת הרשב"א שם; מ"מ חמץ ומצה הט; ביאור הגר"א או"ח סי' תס. וראה עוד באור שמח, מקוואות, א א; מקראי קודש (פרנק), פסח, ח"ב סי' א; [104] מנ"ח מ' יא אותג; [105] מנ"ח מ' יט; [106] פרמ"ג או"ח סי' תמח, בא"אסק"ט; [107] פר"ח או"ח סי' תמח סק"ו; [108] שבת כג א; רמב"ם חנוכה ד ט; טושו"ע או"חתרעה ג; מ"ב שם סקי"א; [109] שו"ת חסד לאברהם, חאו"ח סי' פ. וראה מקראי קודש (פרנק), חנוכה, סי' יא; [110] חולין יב ב; רמב"םשחיטה ד ה; טושו"ע יו"ד א ה. וראה באנציקלופדיהתלמודית, כרך יז, ע' חרש שוטה וקטן, עמ' תקנה-ו; [111] הליכות שלמה, פכ"ב ס"ב, על פי מעדני ארץ, תרומות פ"ד ה"ד אות א; [112] חולין פו א; רמב"ם שחיטה יב ד; טושו"ע יו"ד טז ט; [113] חולין שם; רמ"א יו"דשם; [114] חולין פו א; רמב"ם שחיטה יד י; טושו"עיו"ד כח יז; [115] ש"ך יו"ד שם, סקכ"ד; [116] שו"תפנים מאירות ח"א סי' טו; [117] חולין שם, וברש"יד"ה ואחרים; ש"ך שם סקכ"ג. וראה בש"ך שם, שדןלעניין הברכה; [118] הליכות שלמה, פכ"ב ס"ב, על פי מעדני ארץ, תרומות פ"ד ה"ד אות א; [119] שבת קנג א, ותוס' שם ד"ה מי; מ"מ שבת כ ז, בשם ראשונים; פמ"ג פתיחה כוללת ח"ב אות א; שד"ח מערכת חי"תכלל קטו, בשם אחרונים; [120] נידה יג ב; רמב"םאיסורי ביאה ח טו, ומשכב ומושב ד ט; טושו"ע יו"דקצו ח; [121] חזו"א חיו"ד סי' עט אותא; [122] הגר"מ פיינשטיין, הובאו דבריו בספרהלכות נידה להר' ש. איידר ח"א סי' כה (אמנם ראה בשו"ת אגרות משה, חיו"ד ח"ד סי' מט אות ה, שכתב שאף חרשת שלדינא נחשבת חרשת, יכולה לעשות בדיקה, אם ברור לבעלה שעושה הבדיקות כדין, וצ"ע); טהרתהבית ח"ב סי' יג, במשמרת הטהרה ס"ח; [123] עיקרי הד"ט יו"ד סי' לגסע' יא; שו"ת שדה הארץ, חיו"ד סי' כב; זכור לאברהם אות פ, בשם ס' פרי האדמה ח"א דקל"ט; ליקוטי פנחס, יו"ד סי' שה סקנ"ו, בשם כמה פוסקים; שו"ת חמדת אפרים, חיו"ד סי' מה; [124] שו"ת שואל ומשיב מהדו"ב ח"א סי' ל; שו"ת מנחם משיב סי' ב; ליקוטי פנחס, סי' שה סקנ"ו, בשם הגרי"ל צירלסון; [125] נשמת אברהם חיו"ד סי' שה סק"א, בשםהגרש"ז אויערבאך; [126] שו"ת שבט הלוי ח"ג סי' קנב. עיי"ש שתלה הדבר במחלוקת הט"ז והש"ך, יו"דשה י, במקרה שמת האב, אם יכולים בית דיןלפדותו, או שיפדה עצמו כשיגדיל; [127] ראה ס' אוצר פדיון הבן, פ"ג הע' לד, ושם פ"ח סי"ג; [128] רמב"ם נחלותיא יא; שו"ע חו"מ רצ טו; [129] רמב"םתרומות סופי"ב; [130] יבמות צט ב; רמב"ם שם; [131] קצוה"ח סי' רמג סק"ד; נתה"מ שם סק"ח; [132] יבמות סז ב; רמב"ם תרומות ח א,ט; טוריו"ד שלא; [133] יבמות קיג א; גיטין נה א; רמב"םשם; [134] יבמות שם; רמב"ם תרומות ו ד; [135] תוס' רי"ד וריטב"א גיטין שם; [136] מנ"ח מ' רפ אות ד, בדעת רש"י ותוס'; [137] רמב"ם תרומות ו ד; מאירייבמות קיג א; מנ"ח שם, בדעתהרמב"ם; [138] תוספתא יבמות פ"ט; רמב"םתרומות ח י; [139] רדב"ז על הרמב"ם תרומות חיג; [140] יבמות סז ב; רמב"ם תרומות ח ט; טור יו"דשלא. אך ראה בירושלמי יבמות ז ד, שאוכלתבתרומה; [141] מנ"ח, מ' תעד; [142] ערכין ב א; [143] ערכין בא; רמב"ם ערכין ו ו; [144] תוס' ערכין שם ד"החרש, ותוס' ב"ק פה ב ד"ה חרשו, בשםר"ת; [145] תוס' ערכין שם בתי' ב. וראה בשו"תנובי"ק חאבהע"ז סי' נג; [146] תוס' ב"ק שם בתי' ב; רא"ש ב"ק פ"ח סי' ה; שו"ע חו"מ תככה; [147] בכור שור גיטיןמה ב; שו"ת אגרות משה, חיו"ד ח"ד סי' מט אות ה; [148] שו"ת כתב סופר חאו"ח סי' ז; שע"תאו"ח סי' לט סק"א; מ"ב שם סק"ח; [149] שו"תשיבת ציון, סי' ד; [150] פמ"ג בפתיחה כוללת ח"באות ג; [151] מנ"ח מ' ב אות ב; [152] מנ"ח שם; [153] טור יו"ד רסח, בשם בה"ג; תורת הגר לאאמו"ר אותלז; פסד"ר ח"י עמ' קצג; [154] נחלת צבי, עמ' נח; [155] ב"י אבהע"ז סי' א; שו"ת מהרי"ל שם; רמ"א אבהע"ז א ו; מנ"ח מ' א; [156] יבמות קיב ב; רמב"ם אישות ד ט; טושו"עאבהע"ז מד א; ט"ז שם סק"א; [157] לבושאבהע"ז סי' מד; [158] שו"ת הרשב"א ח"א סי' אלףרג, הובא בב"י אבהע"ז סי' קנה; [159] רש"י גיטין נהא ד"ה שהשיאה; רמב"ם אישות ג יא; טושו"עאבהע"ז לז א; [160] כן משמע שיטת הירושלמייבמות יד א. וראה בשיטת ירושלמי זו בב"י אבהע"זקכא; קרבן נתנאל יבמות פי"ד אות ב, בשםהרשב"א; משל"מ גירושין ב יז; שו"ת שואל ומשיבמהדו"ד ח"א סי' כד; שו"ת מהרש"ם ח"א סי' רכ; תו"ש ויקרא פ"ה אות לח; [161] ב"י שם; מאירייבמות קיב ב; פר"ח אבהע"ז סי' קכא סקט"ז; שו"תבית יצחק ח"ב סי' י אות ז; שו"ת תורת חסדחאבהע"ז סי' כג אות ה; שו"ת נאות דשא ח"א סי' קלב. וראה עוד באוצה"פ סי' מד סק"ב אותג; [162] שו"ת נאות דשא ח"ב סי' קמג; שו"ת שואלומשיב מהדו"ת ח"ג סי' סח; [163] שו"ת מהרש"םח"א סי' רכ; שו"ת הרי"מ מגור חאבהע"ז סי' כג. וראה בשו"ת נובי"ק חאבהע"ז סי' סג-סד; [164] הנוב"י, הובאו דבריו בבית מאיראבהע"ז סי' קכא ס"ו. וראה שו"ת משכנות יעקבחאו"ח סי' כא; [165] בית מאיר שם; שו"ת חת"סחאבהע"ז ח"ב סי' קנ; אור שמח מקוואות א ח אותיב; שו"ת מנחת ברוך סי' ד סוף ענף ב. וראה עודבחי' ר"ח הלוי יבום ד טז; שערי יושר שער ז פ"ו; חי' ר"ש שקופ ב"מ סי' כ; קובץ שיעורים יבמות אותתשיב; [166] שו"ת דברי חיים ח"ב חאבהע"ז סי' עב-עג; שו"תמהרש"ם ח"ב סי' קמ; עזרת נשים עזרה שתים עשרהשער שלישי; [167] שו"ת מהר"ם שיק חאבהע"ז סי' עט; [168] ט"ז אבהע"ז סי' קכא סק"י; שו"ת צמח צדק החדש סי' קיח; [169] מלאכת חרש ח"ז אות יג; [170] יבמותקיב ב; גיטין עא א; רמב"ם גירושין ב יז; שו"ת פנייצחק ח"א סי' יג. וראה בשו"ת צמח צדק חאבהע"זסי' עז, הובא בפת"ש אבהע"ז סי' מדסק"א; [171] ב"ש סי' קכא סק"ט; מלאכת חרש ח"באות ט; [172] מלאכת חרש ח"ז סי"ב הע' יב; [173] שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"א סי' פז; [174] שו"ת אגרות משה שם; [175] שו"ת צמחצדק שם; שו"ת פני יצחק שם; שו"ת יביע אומר, ח"ז חאבהע"ז סוסי' יז. וראה עוד במלאכתחרש ח"ז; [176] שו"ת צמח צדק שם; שולחן העזרסי' ח סק"ח. וראה עוד בשו"ת בית מרדכי סי' סה, מה שהעיר על תעודת הנישואין הממשלתית בישראל ביחס לקידושי חרש; [177] מלאכת חרש ח"ב אות' ז,ט; [178] שו"ת נובי"ת חאבהע"ז סי' א; [179] דברי חזקיהו ח"ב חחו"מעמ' כה; שו"ת דבר משה מהדו"ת סי' קט; [180] שו"ת בית שלמה חאבהע"ז סי' פא; תבואות שור יו"ד סי' א סקנ"ט; שו"ת נטע שורקחאבהע"ז סי' יב; שו"ת מהר"ש ענגיל ח"ב סי' כח; מלאכת חרש ח"ז סי"ד; [181] שו"ת נובי"ת חאבהע"זסי' א; שו"ת רב פעלים, ח"ד חאבהע"ז סי' ה; שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"א סי' פז; שו"ת יביע אומר, ח"ז חאבהע"ז סי' יז; [182] הגה' רעק"א יו"ד סי' א בט"ז סקי"ז; תבואות שור יו"ד סי' א סקנ"ט; טיב קידושין אבהע"זסי' מד סק"ב; דברי יששכר חאבהע"ז סי' קמד; מלאכת חרש שם. וראה עוד בשולחן העזר סי' חסק"ט. ובשיטת רעק"א, שבהגה' יו"דכתב שיש לברך, ובהג' לאבהע"ז ריש סי' לד כתבשלא יברך - לדעת האגרות משה שם, עיקרשיטתו כבאבהע"ז, ולדעת אוצה"פ סי' מד סק"א הע' א העיקר כביו"ד. ולעניין חרש שלמד בבית ספר לחרשים, ראה בשו"ת לבושי מרדכי ח"ב סי' מה; נשמת אברהם חאבהע"ז סי' לד סק"א; [183] שו"ת שבט הלוי, ח"ח סי' רעז אות א; [184] מלאכתחרש ח"ז סט"ו. וראה בנשמת אברהם חאבע"ז סי' לדסוסק"א; [185] שו"ת לבושי מרדכי ח"ב סי' מה; מלאכת חרש ח"ה אות מו; דברי חזקיהו ח"ב חחו"מעמ' כה; שולחן העזר סי' ח סע' ד כלל א; שו"תמנחת יצחק ח"א סוסי' קלא; שו"ת הר צבי חאו"חסי' מד; שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"א סי' פז; שו"ת יביע אומר, ח"ז חאבהע"ז סי' יז; [186] ירושלמי יבמות יד א; רמב"םאישות ד ט; סמ"ג עשין מח; טושו"ע אבהע"ז מדא; [187] רמב"ם שם; סמ"ג עשין מח; טושו"ע שםובנו"כ; [188] שו"ת רדב"ז סוסי' לט; [189] יד המלךעל הרמב"ם שם; חזו"א נשים סי' קכט; [190] הראב"ד בהשגות שם; [191] ט"זאבהע"ז סי' מד סק"ב. וראה באוצה"פ סי' מד סק"דאות ד, ובאנציקלופדיה תלמודית כרך יז ע' חרש עמ' תקה, בדיני פיקח שנשא חרשת, ובא פיקח אחרוקידשה; [192] ירושלמי כתובות א ב; יבמות קיג א; רמב"ם אישות יא ו; טושו"ע אבהע"ז סזי. וראה פרטי דינים בכתובת חרש באוצה"פ סי' סז סקי"ז-סקכ"ה; [193] מאירי וריטב"א, יבמות קיג א; [194] רמב"םוטושו"ע שם; [195] ראה בנחלת שבעה מהדו"ב לטב; פת"ש אבהע"ז סי' קכא סק"ז; שו"ת אבני נזרחאבהע"ז סי' קמו; גינת וורדים אבהע"ז כלל א סי' יג-טו; שו"ת שבט בנימין סי' ריט, וסי' רכג - בנוסחי הכתובה של בית דין. וראה עוד בשו"ת צמחצדק סי' סח; שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"א סי' פז; פסקי דין רבניים, כרך ה, עמ' 298 ואילך; שם, כרך ח, עמ' סה. וראה באריכות בנוסחי כתובת חרש באוצה"פ סי' סז ס"י; [196] שו"ת ישכיל עבדי ח"ז חאבהע"ז סי' יז; [197] יבמות קיג א; רמב"ם אישות יא ד; טושו"עאבהע"ז סז ח; [198] מנ"ח מ' מו. וראה אנציקלופדיהתלמודית כרך יז ע' חרש עמ' תקכא; [199] הפלאהסי' צ; אור שמח אישות יא ז; [200] הגרי"ש אלישיב, פסקי דין רבניים, כרך ה, עמ' 298 ואילך; [201] הגרי"ש אלישיב, שם (הובאו דבריו גם בשו"ת חוות בנימין, ח"ב סי' מג); [202] הגר"א גולדשמידט, והגר"ש ישראלי, פסקי דין רבניים שם; הגר"ש ישראלי, בספרו חוות בנימין, שם; [203] פסד"ר ח"ח עמ' סה; [204] רמב"ם אישות כב ד, ונחלות א ח; טושו"ע אבהע"ז צ ג; [205] הראב"ד בהשגות שם. וראה בבני אהובה אישות שם, ובאור שמח אישותיא ז; [206] ירושלמי כתובות א ב; רמב"ם אישות כבד, ונחלות א ט; טושו"ע אבהע"ז צ ג. וראה בחלקתמחוקק שם סקי"א; ב"ש שם סקי"ז; אור שמח אישותשם - בדין נתייחד עמה; [207] מנ"ח מ' רסד; [208] פרמ"ג בפתיחה כוללת ח"ב אות ז. בהגה' רעק"א אבהע"ז סי' ד סי"ט, ציין לפרמ"גזה; [209] אמרי בינה חאו"ח הל' שבת סי' ט; שו"תציץ אליעזר ח"י סי' מג-מד; [210] ירושלמי יבמות יד א; רמב"ם גירושיןיא טו; טושו"ע אבהע"ז י ב. אמנם ביש"שיבמות פי"ד סי' ב פסק, שמותרת לחזור לבעלההחרש הראשון, עיי"ש; [211] רמב"םשם; [212] ראב"ד בהשגות שם; [213] יבמות קיג א; רמב"ם איסורי ביאה ג א; [214] ב"ש סי' מד סק"ב; בית מאיר שם; עצי ארזים שם; שו"ת צמח צדק החדש סי' לה; [215] בית הלל, הובא בב"ש שם; תשו' ר"י באסאן סי' פ, הובא במשל"מ אישות יא ח; ברכ"יאבהע"ז סי' י סק"א; [216] משל"מ אישות יא ח; הגה' רעק"א אבהע"ז סי' קעח סק"א. אך ראה שו"תמקום שמואל סי' כה, הובא בפת"ש אבהע"ז סי' קעחסק"ז; [217] שו"ת חיים ושלום ח"ב סי' צז; [218] שו"ת אחי וראש סי' ט; שו"ת נדיב לב סי' ג. וראה עוד בפרמ"ג פתיחה כוללת ח"ב אות ז, ובשו"ת חלקת יואב חאו"ח סי' א; [219] ירושלמייבמות יד א; רמב"ם גירושין י ה; [220] שו"ת ביתיצחק חאבהע"ז ח"ב סי' י אות ז; שו"ת מהרש"ם ח"גסי' צג; שו"ת עין יהודה חאבהע"ז סי' א. וראה עודבאוצה"פ סי' א סקס"ג אות ג; פסקי דין רבניים כרךח, עמ' 70; [221] יבמותקיב ב; רמב"ם גירושין ב יז; טושו"ע אבהע"ז קכא ו. וראה במאירי יבמות שם; ב"י אבהע"ז שם, משל"מגירושין שם - בשיטת הירושלמי בנידון; [222] ירושלמי יבמות יד א; רש"י גיטין נט אד"ה רמיזה; [223] ריטב"א גיטין נט א; ב"ש סי' קכאסק"ט; [224] ספר העיטור מאמר ז ח"א בשם הר"ח; חלקת מחוקק סי' קכא סק"ט; ב"ש סי' קכאסק"ט; [225] ספר העיטור שם; רא"ש גיטין נט א סי' יח; [226] מאירי גיטין נט א; ב"ח אבהע"ז סוסי' קכא, בדעת התוס'; מלאכת חרשח"ב חקירה ב; [227] ב"ח אבהע"ז סי' קכ; ב"ש סי' קכא סק"ט; ט"ז אבהע"ז סי' קכא סק"י; הגה' רעק"אאבהע"ז סי' קכא סק"ד; תורת גיטין אבהע"ז סי' קכסקכ"ד; [228] ס' גנזי חיים דנ"ז ע"ב. וראה בנידון בס' שער המפקד, בקונ' כלי חרש על מים רבים, סק"ד; שו"ת ציץ אליעזר חט"ו סי' א אות ב; [229] ב"י אבהע"ז סי' קכא; [230] ראה ברבנו ירוחם נתיב כד, בשם בעלהעיטור, ושכן נמצא בגאונים; קונטרס לגיטין בסו"סהלכות קטנות ח"ב; מלאכת חרש ח"ג; נחלת שבעהמהדו"ב דף לז-לט; אגרת שבוקין סדר השמיני עמ' קצב-רל; ויאמר יצחק, ח"א רכ"ג ב; שו"ת ישכילעבדי ח"ו חאבהע"ז סי' פו; אנציקלופדיה תלמודית, כרך יז, ע' חרש, עמ' תקיא. וראה במקורות אלושינויים קלים בנוסחי גט זה; [231] שו"ת צפנת פענח ח"א סי' מד, ובצפנת פענח מהדו"ת ד"ו ע"א; [232] תויו"ט, הובאו דבריו בשו"ת צמח צדק סי' סח; שו"ת משיב דבר חאבהע"ז סי' מז; חסד לאברהם מהדו"ת חאבהע"זסי' נז; [233] שו"ת דברי חיים ח"ב סי' עט; שו"ת צמח צדק החדש חאבהע"ז סי' קנא; שו"ת נובי"קחאבהע"ז סי' פד; הסכמת הגאון ר' ראובן מדענאבארג לס' מלאכת חרש; שו"ת ישמח לבבחאבהע"ז סי' כז; שו"ת זקן אהרן ח"ב סי' קכב; [234] שו"ת צמח צדק סי' סח, בשם התויו"ט; שו"ת נחלת שבעה מהדו"ב לז ב; מלאכת חרש ח"ב חקירה ה; [235] מלאכת חרש, ח"א; [236] ס' שער המפקד פ"ז; שו"ת מערכי לב סי' קג. וראה בשו"ת ישכיל עבדי ח"ו חאבהע"ז סי' פו; [237] שו"ת רידב"ז סי' א; שו"ת בית יצחקחאבהע"ז ח"ב סי' י-יא; שו"ת משיב דבר חאבהע"זסי' מז; שו"ת ציץ אליעזר ח"ה סי' כח; [238] שו"תישכיל עבדי שם; [239] יבמות קיב ב; [240] שו"ת שבותיעקב ח"א סי' קכג; שו"ת נובי"ק חאבהע"ז סי' פד; ישועות יעקב אבהע"ז סי' קכא; מלאכת חרש, ח"אסי' מ-מא; [241] שו"ת הרשב"א ח"א סי' אלףרג; [242] גיטין כב ב-כג א; ירושלמי תרומות אא; [243] ר"ן גיטין כג א, ורא"ש גיטין פ"ב סי' כה, בדעת הרי"ף; רמב"ם גירושין ג טז,יח; מאירי גיטיןשם, בשם יש מפרשים והרמב"ם; טושו"ע אבהע"זקכג ג, ועיי"ש בביאור הגר"א סק"י; [244] ראהבשיטות הפוסקים באנציקלופדיה תלמודית, כרך ה, ע' גט, עמ' תקפב-ד; [245] גיטין כג א; רמב"ם גירושין ו ו; טושו"ע אבהע"ז קמאלא; [246] רמב"ם אישות ג יז; טושו"ע אבהע"ז להו; [247] יבמות קד ב, קי ב; רמב"ם יבום ו ג; טושו"עאבהע"ז קעב יא-יב; רמב"ן יבמות שם; רשב"א חוליןיב א; [248] תוס' יבמות קד ב ד"ה והא; תוס' גיטיןכב ב ד"ה והא; תוס' חולין יב ב ד"ה מאן; רשב"אחולין שם, בדעת התוס'; [249] רמב"ן יבמות שםסוד"ה והא; רשב"א חולין שם, בשם רבנו יונה; ריטב"א ור"ן גיטין כב ב; קרית ספר, יבום פ"ד. וראהעוד באנציקלופדיה תלמודית, כרך טו, ע' חליצה, עמ' תרל-תרלג; [250] שו"ת מהרש"ם ח"ב סי' קמ; שו"תדבר יהושע ח"ג חאבהע"ז סי' לז; שו"ת בנין אב, ח"ג סי' נח; [251] ראה שו"ת שב יעקב, חאבהע"ז סי' לו; שו"ת שבות יעקב, ח"א סי' קכז, וח"ג סי' קלה; שו"ת כנסת יחזקאל סי' סח; [252] יבמות קיב ב; רמב"םיבום ו ז; טושו"ע אבהע"ז קעב יג,טז; [253] ירושלמייבמות ו א; רמב"ם יבום ו ג; טושו"ע אבהע"ז קעביב; [254] יבמות קיב ב; רמב"ם וטושו"עשם; [255] שו"ת נפש חיה, חאבהע"ז סי' נב; [256] יבמות, רמב"ם וטושו"ע שם. וראה בב"שאבהע"ז סי' קעב סקי"ד; משל"מ גירושין ב יז; ערוךלנר יבמות קיב ב; שו"ת שואל ומשיב מהדו"ד ח"אסי' כד - בשיטת הירושלמי בנידון; [257] יבמותקיב ב; רמב"ם יבום ו ו; טושו"ע אבהע"ז קעביא; [258] יבמות קיב ב; רמב"ם יבום ז טז-יז; טושו"ע אבהע"ז קעה י-יד; [259] תוספתא כתובות פ"ג; כתובות לו א; רמב"ם וראב"ד נערה בתולה א ט, ובכס"מ שם; טור אבהע"ז קעז. וראה במל"מ אישותיא ח, דעות הפוסקים בשני הכיוונים. ראה ברמב"םנערה בתולה ב י,יא, שכלל חרשת בין הנערות שישלהן צער באונס, אבל אין להן בושת ופגם, וראהבמנחת חינוך מ' סא, שהקשה למה אין להבושת; [260] תוספתאשבועות ג ו; ב"ב קכח א; רמב"ם עדות ט א,יא; טושו"ע חו"מ לה יא. וראה בפרישה שם סי"ג, ובביאור הגר"א שם סקכ"א; [261] פת"ש אבהע"זסי' יז סקנ"ה, בשם הרא"ש; ערוה"ש אבהע"ז יזעד; [262] שבועות לח ב; רמב"ם טוען ונטען ה ט; טושו"ע חו"מ צו א. וראה באנציקלופדיה תלמודית,כרך יז ערך חרש שוטה וקטן, עמ' תקמג-ד; [263] רמב"ם טוען ונטען ה יב; טושו"עחו"מ צו ה; [264] גיטין נט ב; שם סא א; רמב"ם גזלה יזיב; טושו"ע חו"מ רע א. וראה עוד בקצוה"ח סי' רמג סק"ה; [265] רמב"ם מכירה כט א, על פי גיטין נט א; [266] רמב"ם מכירה כט ב; טושו"ע חו"מ רלה יז; [267] העיטור מאמר ז ח"א, בדעת הרי"ף והר"ח; רא"ש גיטין נט א, בדעת הרי"ף. וראה הסוגיא בגיטין שם; [268] רמב"ם שם; טושו"עשם; [269] רש"י גיטין נט א ד"ה קמ"ל; רמב"ם שם; סמ"ג עשין פב; טושו"ע שם; [270] הראב"ד בהשגותשם; מאירי גיטין נט א; [271] רמב"ם זכיה ד ו-ז; טושו"ע חו"מ רמג יז. וראה במנ"ח מ' פד, שהסתפקבשדה של חרש, שניתן לו בירושה או במתנה, שהואשלו לשיטות אלו, האם פירות השדה הם הפקרבשביעית, כי הוא אפקעתא דמלכא, או שאין הםהפקר, וחייבים בתרומות ומעשרות, כי החרש פטורמהמצוות. וראה עוד בקצוה"ח סי' רמג סק"ד; [272] רשב"א קידושין ח א, ובמחנהאפרים שלוחין סי' כד בדעתו; שו"ת רידב"ז סי' א. וראה בשו"ת ציץ אליעזר חט"ו סי' א אות א, בעניןהקנאת אתרוג לחרש, אם דינו כקטן או עדיפא מיניה, עיי"ש; [273] טורחו"מ רמג, ובב"י שם; מ"מ זכיה ומתנה ד ז, וראהבקצוה"ח סי' רמג סק"ו; ביאור הגר"א חו"מ סי' רמגסקכ"ח; אמרי בינה קנינים סי' כד; באר יצחק חאו"חסי' א ענף ה; [274] קצוה"ח שם, ואמרי בינה שם, בדעת הרא"ש כתובות פ"ב סי' יד. וראה בשו"תהרי"מ מגור חאבהע"ז סי' כג; [275] ראה במשל"ממאכלות אסורות יז סוף הלכה כז, בקטן, ומשמעבוודאי בחרש; [276] מנ"ח מ' שלז; [277] קצוה"ח רמג סק"ו; [278] תוס' סנהדרין סח ב ד"הקטן; [279] סמ"ע חו"מ סי' שמט סק"ו. וראהבביאור הגר"א שם; [280] מנ"ח מ' מב; [281] מנ"ח מ' נד; [282] קצוה"ח סי' רצב סק"א; נתיבות סי' קפבסק"א; מנ"ח מ' לד; [283] מנ"ח מ' נז, ומ' ס; [284] ב"ק פו ב, מחלוקת; רמב"ם חובל ג ד; טושו"ע חו"מ תכ לז; [285] רמב"ם ושו"עשם; [286] ב"ק פז א; רמב"ם חובל ד כ; טושו"עחו"מ תכד ח; [287] פיהמ"ש לרמב"ם ב"ק שם. וראהרמב"ם גניבה א י; ב"ח או"ח סוסי' שמג; [288] רא"ש ב"ק פ"ח סי' ה; [289] יש"שכתובות פ"ג סי' ח; [290] ב"ק צא א; רמב"ם חובל ב ז,יב; סמ"ג עשין ע; טושו"ע חו"מ תכ כה,לב; [291] ב"קפה ב, וברש"י שם; תוס' שם ד"ה חרשו; רמב"ם שם; טושו"ע שם; [292] רמב"ם שם ב ח; [293] ב"ק פו א; רמב"ם ממרים ה ו; סמ"גלאווין ריט; טושו"ע יו"ד רמא ב; [294] ב"קלט א. וברמב"ם לא נזכר, כי הוא פשוט ככל הניזקיןשפגיעתן רעה (מנ"ח מ' נא אות א); [295] ב"ק לטא; רמב"ם נזקי ממון ו ג; טושו"ע חו"מ תוה; [296] ב"ק לט א, ובנמוק"י וריא"ז שם; [297] ב"קלט ב, מחלוקת; שטמ"ק שם, בשם הר"מ מסרקסתא; רמב"ם נזקי ממון ו ג-ד. וראה באור שמח, ובאבןהאזל שם; [298] מאירי, ורא"ש ב"ק שם; ראב"דבהשגות שם; טור חו"מ שצו; [299] מנ"ח, מ' תר; [300] שו"ת הלכות קטנות ח"ב סי' לז; [301] שו"ת מהרי"ל סי' קצו; שו"ת קול גדול סי' עו; אמרי בינה חאו"ח הל' שבת סי' ט; [302] מנ"חמ' לד; [303] ויקרא יט טז; [304] ביאוה"לשם; [305] ויקרא יט יד; שו"ת מהרי"ל שם. וראהבסנהדרין סו א; פירש"י ורמב"ן עה"ת שם; סהמ"צלרמב"ם ל"ת שיז; שערי תשובה שער ג סי' מו; [306] מעילה כא א; רמב"ם שלוחין ב ב; טושו"ע חו"מ קפח ב. וראה רש"י גיטין ה א ד"החוץ; [307] רמב"ם זכיה ד ו-ז; טושו"ע חו"מ רמגיד-יז; ביאור הגר"א שם סקכ"ח; [308] ב"ק נט ב, מחלוקת; ירושלמי ב"ק ו ד; רמב"ם נזקי ממון יד ה; סמ"ג עשין סט; טושו"ע חו"מ תיח ז. וראה בתוס' ב"מי ב ד"ה אשה; שטמ"ק שם, בשם תלמידי הר"פ; תוס' הרא"ש שם; [309] שטמ"ק ב"ק שם; מחנ"א נזקיממון סי' ז; נתה"מ סי' קפב סק"א. וראה סמ"ע סי' תיח סקכ"ז; ש"ך שם סק"ט; [310] מאירי ב"ק שם. וראה בתו"ש שמות פכ"ב אות קלא; [311] ריטב"א, הובאו דבריו בשיטמ"ק ב"מ י ב; שו"ת תשב"ץ, ח"א סי' קנו. וראה עוד - רמ"א חו"מ סוסי' שפח; ש"ך שם סק"ז; מחנה אפרים, הל' נזקי ממון סי' ז; סמ"ע סי' תיח סקכ"ז; נתיבות סי' קפב סק"ב; [312] נתה"מסי' קפג סק"א. וראה בקצוה"ח סי' רצבסק"א; [313] מנ"ח מ' נג סוסק"א, על פי רמב"םנזקי ממון ו ג-ד; [314] ב"ק ט ב, מחלוקת; רמב"םנזקי ממון יב ח; טושו"ע חו"מ תי ל; [315] רי"ף ב"קנט ב, בשם ואיכא מאן דאמר; מאירי בשטמ"ק ב"קשם, בשם רוב המפרשים; [316] ראב"ד בהשגותשם; [317] רשב"א בשטמ"ק שם; רמב"ם ושו"ע שם. וראה בב"י וסמ"ע שם סקמ"ה; [318] ב"ק ט ב; רמב"ם נזקי ממון ד ו; סמ"ג עשין סז-סח; טושו"עחו"מ שצו ו; [319] רמב"ם שם; רשב"א, הובאו דבריובמ"מ ובמגדל עוז שם; טושו"ע שם. וראה בסמ"ע שםסק"י; [320] ראב"ד בהשגות שם. וראה עוד בנידון – פרישה חו"מ סי' שצו סק"ה; חזו"א, ב"ק סי' יב סק"ה; [321] מדרשים, הובאו בתו"ש שמות פכ"א אות תקכח; רמב"ם נזקיממון י ו; [322] מ"מ טוען ונטען יג ב, בשם קצתמפרשים; [323] רמב"ן, רשב"א, ריטב"א, ר"ן נמוק"י - ב"ב מב א, בדין קטן, ומשמע שהוא-הדיןבחרש; [324] רמב"ם טוען ונטען יג ב; טושו"ע חו"מקמג ד, בשוטה, ומשמע שהוא-הדיןבחרש; [325] נידה יג ב; רמב"ם תרומותז ה; [326] מנ"ח מ' קח; [327] ירושלמי תרומות אא; [328] זבים ב א; רמב"ם מחוסרי כפרה גו; [329] רמב"ם שם; [330] מנ"ח מ' ה, אות ב. ותלהבמחלוקת הר"ן נדרים לו א ד"ה א"ר, שמן התורהקטן לא מחויב להימנות, אך יכול להימנות שלאמדעתו, ואם כן הוא הדין לגבי חרש, שאין איסורלהמנותו, ולעומתו תוס' פסחים פח א ד"ה שה, כתבושיש איסור להאכיל קטן מקרבן פסח, ורק משוםחינוך התירו, משמע שבחרש אסור; [331] מנ"ח, מ' שפח; [332] מנ"ח, מ' תריב; [333] תו"כ אמורפ"ג ב; בכורות מה ב; רמב"ם ביאת המקדש ח טז. וראה בנידוןבשו"ת אחיעזר ח"ג סי' נב; חזו"א זבחים סי' כ אות י; הגהות הגר"א לתו"כ שם; [334] בכורות מג ב; רמב"ם שם ו ו; [335] מאירי חולין יג א; מנ"ח מ' רעה אות א; [336] רש"י חולין יב ב ד"ה אמר; מאירי שם; [337] תוס' חולין שם ד"ה ותיבעי; לח"מפסולי המוקדשין א ו, בדעת הרמב"ם; [338] רמב"םפסולי המוקדשין א ו, בקטן, וה"ה בחרש; מנ"ח מ' קטו; [339] חזו"א זבחים סי' כ אות יא, בדעתהתוס'; [340] בכורות מה ב. וראה בשו"ת רעק"אמהדו"ת סי' סד; אור שמח מקוואות א ח, אות ט; חזו"א זבחים סי' כ סקי"א; שו"ת אחיעזר ח"ב סי' ד, וח"ג סי' נב; שו"ת חלקת יואב חאבהע"ז סי' יט; [341] שד"ח מערכת חי"ת כלל קז, בשם מלבושייו"ט; [342] אור שמח שם; [343] כס"מ פסוליהמוקדשין א ו, בקטן, וראה במנ"ח מ' רעה אות א, שהוא הדין בחרש. וראה בלח"מ שם א ו, שחלק עלהכס"מ; [344] משל"מ פסולי המוקדשיןיד ב; [345] מנחות צג א; רמב"ם מעשה הקרבנותג ח; [346] מעילה כא א; רמב"ם מעילה ז א; רש"ימעילה שם ד"ה אבל, וד"ה ור' יוחנן. וראה מה שכתב בנידון בשו"ת אגרות משה, חיו"ד ח"ד סי' ז אות ב; [347] מנ"ח מ' מב ומ' שלה; [348] תוספתאיבמות פ"ט; רמב"ם תרומות ז טו; [349] קידושין כדב; ב"ק צא א; רמב"ם עבדים ה ז; טושו"ע יו"ד רסזלד. וראה בתוס' בכורות לז א ד"ה מה, ותוס' ב"ק צח א ד"ה מתיב; [350] מנ"ח מ' שמזסק"א; [351] מנ"ח מ' קסט אות יב, לשיטת הרמב"ם. וראה שם, שתלהבמחלוקת הראשונים, אם יועיל שכהן חרש יכתובטמא או טהור; [352] מנ"ח מ' קעג אותיג; [353] מנ"ח מ' צח; [354] מנ"ח מ' קה; [355] תוספתא פרה פי"ב; רמב"ם פרה יו; [356] פרה ה ד; רמב"ם פרה ו ב; [357] יומא מגא; רמב"ם פרה ד יז; [358] משנה כלים כהט; [359] כלים יז טו; חולין יב ב; רמב"ם כלים ב א, כה יא; רש"י חולין שם ד"ה שיש; תוס' חולין שםד"ה ותיבעי. וראה טהרות ח ו, ומכשירין ג ח, שחרשיש לו מעשה, ואין לו מחשבה; [360] מכשירין ו א; רמב"ם טומאת אוכלין יד ב; [361] מכשירין ג ח; רמב"ם שם יג ד; [362] טהרות ג ו; רמב"ם אבותהטומאה טז ב; [363] מנ"ח מ' מג אותא; [364] סנהדרין עא א; רמב"ם ממרים ז י; [365] מאיריסנהדרין שם; [366] ערוך לנר סנהדרין שם; [367] משל"מאיסורי ביאה יז טו ד"ה נסתפקתיבמקצת; [368] שו"ת צמח צדקהחדש חאבהע"ז סי' לה אות ד; שו"ת מהר"ם שיקחאבהע"ז סי' עט אות ב; מלאכת חרש בפתיחהלספר, ובהסכמת הגרי"ש נתנזון; [369] פמ"גבפתיחה כוללת ח"ב אות' ד-ה. וראה בפיהמ"שלרמב"ם תרומות א ב, שמשמע שיש הבדל בין חרשמעיקרו לבריא ונתחרש, וראה רדב"ז תרומות ד ד, ותוס' רעק"א משנה תרומות שם. וראה באריכותבשד"ח מע' חי"ת כלל קג. וראה בשו"ת ממעמקיםח"ג סי' ב, ביהודי שהכוהו הנאצים ימ"ש עד שנעשהחרש-אילם, אך נשאר פיקח ויכול להביע מחשבותיובכתב, שהעלה שחרש גמור שלמד לדבר, אפילובשפת עילגים, עדיף על חרש שאינו מדבר כלל, אףעל פי שיכול לכתוב; [370] מנ"ח מ' א; [371] תשו' מיימוניות אישות סי' יח, בשם הר"שמשאנץ; [372] יבמות קיב ב; רמב"ם גירושין ב יז; טושו"ע אבהע"ז קכא ו; רשב"א גיטין עאא; [373] יבמות קיג א; רמב"ם אישות יא ו; טושו"עאבהע"ז סז י; [374] ירושלמי כתובות א ב; רמב"םוטושו"ע שם. וראה ביאור הגר"א שםסק"ז; [375] יבמות קיד ב, מחלוקת; רמב"ם גירושין י כג; טושו"עאבהע"ז קיט ו; [376] שו"ת מהר"ם פדובה סי' ח, הובא בפת"ש אבהע"ז סי' קיט סקי"ג; [377] גיטין כג א; רמב"ם גירושין ו ח; טושו"עאבהע"ז קמא לב; [378] יבמות נו א, מחלוקת; ירושלמי יבמות ו א; רמב"ם תרומות ח י; [379] יבמות ורמב"ם שם; [380] ב"ב קכח א; רמב"ם עדות יד ב; סמ"ג לאווין רטו; טושו"ע חו"מלה יג; [381] רמב"ם חובל ד כ; מ"מ מלוה ולווה כוי, בשם הגאונים; שו"ת הרשב"א ח"ב סי' רצט; מאיריב"ק פז א; רא"ש ב"ק פ"ח סי' ט, ושבועות פ"ו סי' כג; טושו"ע חו"מ תכד ח; יש"ש ב"ק פ"ח סי' כז; [382] כס"מ מכירה כט ב, וב"י חו"מ סי' רלה, בדעת הרמב"ם; סמ"ע חו"מ סי' רלהסקמ"ו; [383] כס"מ וב"י שם; [384] פמ"ג בפתיחההכוללת ח"ב אות ג; שו"ת מנחת שלמה סי' לד; ילקוט יוסף, הל' קדיש וקדושה, ס"ז; [385] שו"ת אגרות משה, חיו"ד ח"ד סי' מט אות א; [386] שו"ת מהרש"ם ח"ב סי' קמ; [387] נתיבותהמשפט סי' רלה ביאורים סק"ב; שו"ת אגרות משהחאבהע"ז ח"ג סי' לג; [388] שו"ת בית הלוי ח"ג סי' ב אותב; [389] ברכותטו ב, בעניין קריאת שמע; רמב"ם ברכות א ז, בענייןברכות; טושו"ע או"ח קפה ב, בעניין ברכת המזון; שםרו ג, בעניין שאר ברכות, ועוד; [390] ברכות טו ב, מחלוקת; רמב"ם קריאת שמע ב ח; טושו"ע או"ח סבג, בעניין קריאת שמע; רמב"ם ברכות א ז; טושו"עאו"ח רו ג, בעניין ברכות; [391] ראה ט"ז או"חתרפט סק"א; שו"ת שאגת אריה סי' ו-ז; פרמ"גפתיחה לאו"ח ח"ב אות' ג-ד; אור שמח, ברכות ה ג, ד"ה ומה אי; מנ"ח מ' כא אותו; [392] מעדני ארץ, תרומות פ"ד ה"ד אות א; [393] מ"ב סי' לז סקי"ב; [394] שו"ת מהרי"ל סי' קו; שו"ע או"ח נה ח; שו"ע הרב או"ח נה יא. וראהבשו"ת יחוה דעת ח"ב סי' ו; [395] ט"ז או"ח סי' קכדסק"ב; [396] פר"ח או"ח סי' נה ס"ח; [497] מ"ב סי' נה סקל"ח, בשם הרבה אחרונים; [398] פתח הדבירח"א סי' קכח אות כב; שד"ח מערכת חי"ת כלל קז; כף החיים או"ח סי' קכח סקקע"ה; [399] מהרי"ל הל' סעודה; רמ"א שו"ע או"ח קצט י; [400] שו"ע הרבאו"ח קצט י; [401] ר"ח מגילה כ א; מאירי מגילה יטב; ביאוה"ל סי' קצט ד"ה מצטרפין; [402] ראהביאוה"ל שם; [403] שו"ת תשב"ץ ח"ג סי' קיג; שו"תרשב"ש סי' תד; [404] שע"ת או"ח סי' נגסקי"ח; [405] פרמ"ג בפתיחה הכוללת ח"ב אות ג, ופרמ"ג בא"א או"ח נג ח; רעק"א או"ח סי' נג; מ"בסי' נג סקמ"א. וראה בביאוה"ל סי' נה ס"ח ד"ה חרש, שמסתפק אם ראוי להורידו מש"ץ. וראה ר"ח מגילהכ א, שאין מעמידים חרש שיהא פורס עלשמע; [406] שע"ת שם; [407] הגריעב"ץ בסידורו, הל' קריאת התורה ס"כ; שו"ת לבאריה ח"ב סי' א; הגרי"ד סולובייציק, הובאו דבריו בנפש הרב, עמ' קלז; שו"ת אגרות משה, חיו"ד ח"ד סי' מט אות ו; [408] שו"ת אגרות משה, שם; [409] שו"ת קרן לדוד חאו"חסי' כז; הגרש"ז אויערבאך, מוריה, אלול תשמ"ב, עמ' סה ואילך; [410] שו"ת בנין ציון, ח"ג סי' יב-יד; [411] מנ"ח מ' כא. וראה ימי יוסף בתרא סי' כב; משנת יעב"ץ, חאו"ח סי' יח; [412] שו"ת תשב"ץ ח"ג סי' קיג; אשלאברהם או"ח סי' נג אות ח; לבושי שרד או"ח תקפטב; [413] ערוה"ש או"ח תקפט ו; [414] שו"תהלכות קטנות ח"ב סי' מה, הובאו דבריו במ"ב שםסק"ד. וראה במקראי קודש (פרנק), ימים נוראים, סי' טז אות ה; [415] שו"ע או"ח תקפט ב; שו"ת תשב"ץ ח"גסי' קיג; שו"ת אבני נזר סי' תלט; [416] מאירי ר"הכט ב; [417] הגרצ"פ פרנק, הובא בשו"ת מנחת יצחקח"ב סי' קיג; הנ"ל, מקראי קודש, דיני פורים, סי' יא; הגרש"ז אויערבאך, סיני, כרך כב, תש"ח, עמ' קלט, ובספרו קובץ מאמרים בעניני חשמל בשבת, עמ' 37. וכתב שם, שעל כל פנים אינו רשאי לברך על שמיעהזו. וראה בשו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"ג סי' לג; [418] ילקוט יוסף הל' הימים הנוראים, מי הםהמחוייבים בתקיעת שופר, ס"א; שערי הלכה ומנהג, ח"ב סי' רמה; הליכות שלמה, פכ"ב הע' כד; [419] מאירי מגילה שם; מ"ב סי' תרפטבביאה"ל ד"ה חרש; [420] אשל אברהם או"ח סי' נגאות ח; [421] רמב"ם מגילה א ב; ב"י וב"ח או"חתרפט, בדעת הרמב"ם, הרי"ף והרא"ש; טושו"ע או"ח תרפט ב. וראה בנו"כ השו"ע, ובשו"ת שאגת אריה סי' ז; [422] מאירי מגילה יט ב; ב"ח או"ח תרפט; מג"א סי' תרפט סק"ג; [423] אורחות חיים מגילה אות ג; כלבו סי' מה; שו"ת תשב"ץ ח"ג סי' קיג. וראהבחידושי רעק"א על או"ח סי' נג, מה שהקשה עלהתשב"ץ. ובדין אשה המדברת ואיננה שומעת - ראה מקראי קודש (פרנק), פורים, סי' כט; [424] שו"ת שבות יעקב ח"ב סי' לג; מקראי קודש להגרצ"פ פרנק, פורים, סי' כז-כח; ילקוט יוסף, הל' מקרא מגילה ס"ח, עפ"י שו"תהרא"ש סוף כלל פה. וראה בשו"ת צמח צדקחאבהע"ז סי' שכג, שחולק בזה; [425] הגרצ"פ פרנק, הובא בשו"ת מנחת יצחק ח"ב סי' קיג, וראה במקראיקודש להגרצ"פ פרנק, פורים, סי' כז-כח; ילקוט יוסףהל' קריאת המגילה ס"ט; [426] הגרש"ז אויערבאך, סיני, כרך כב, תש"ח, עמ' קלט, ובספרו קובץ מאמרים בעניניחשמל בשבת, עמ' 37; עדות לישראל, סי' כ. וראהבשו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"ג סי' לג; [427] שערים מצויינים בהלכה סימן קצגסקי"א; [428] רמב"ם שחיטה ד ט, ובמ"מ שם; רא"שחולין פ"א סי' ג; טושו"ע יו"ד א ו. אך ראה באו"זח"א סי' שסז, שאין אוכלים משחיטתו. וראה עוד באריכות שו"ת יד הלוי (במברגר), חיו"ד סי' ג; שו"ת הר צבי, חיו"ד סי' ג; [429] שו"ת הר צבי, חיו"ד סי' ד; [430] דרכיתשובה יו"ד סי' א סקקע"ד, בשם ס' יריעות שלמה. וראה בתבו"ש שם סקנ"ז; שפ"ד שם סקכ"ג; שו"תמחנה יהודה סי' יג; נשמת אברהם חיו"ד סי' אסק"ה; [431] נידה יג ב; רמב"םאיסורי ביאה ח טו, ומשכב ומושב ד ט; סמ"ג לאוויןקיא; טושו"ע יו"ד קצו ח; [432] נדרים עג א; רמב"םנדרים יב יג; טושו"ע יו"ד רלד כה. וראה בט"ז שםסקכ"ז, ובתו"ת במדבר פ"ל אות מד; [433] תרומותא ב; רמב"ם תרומות ד ד; טושו"ע יו"ד שלאלב. וראה שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"א סי' ריא-ריב; [434] שו"ת מהרי"ל דיסקין בקו"א סי' קפא. וראה בס' מעדני ארץ הל' תרומות פ"ד מ"ד; שו"תציץ אליעזר חי"ז סי' לב אות א; [435] כנה"גאבהע"ז סי' מד בהגה"ט אות א; אוצה"פ סי' מדסק"א; [436] ב"י אבהע"ז סי' קכ, וכס"מ גירושין בטז, בדעת הרמב"ם; [437] שם ושם, בדעת הר"ן גיטיןסופ"ו. וראה ביאור הגר"א אבהע"ז סי' קכסקט"ו; [438] שו"ת נטע שורק חאבהע"ז סי' יב; [439] טיב קידושין אבהע"ז סי' לד סק"ב. וראהבשולחן העזר סי' ח ס"ד בשמלה לצביסק"ט; שו"ת שבט הלוי, ח"ז סי' רד; [440] נשמת אברהם חאבהע"ז סי' לדסק"א; [441] שו"ת נובי"ק חאבהע"ז סי' נג; מלבושי יו"ט סי' ד; שו"ת חיים ושלום, ח"ב סי' ב; שו"ת דברי מלכיאל, ח"א סי' צח; [442] שו"ת מחזה אברהם, ח"ב חאבהע"ז סי' י; [443] שו"ת חיים ושלום ח"ב סי' כ; שד"חמערכת חי"ת כלל קז; [444] שו"ת יחוה דעת (חזן), ח"ב חאבהע"ז סי' יז; [445] סוטה כד א; רמב"ם סוטה א י; טושו"ע אבהע"ז קעחיג; [446] ריטב"א יבמות קד ב; ר"ש תרומות א ג. וראה חי' רמב"ן יבמות שם; בית הלוי ח"ג סי' ב אותד; [447] רמב"ן שם; שו"ת אבני נזר חאבהע"ז סי' רכה, בדעת ראשונים; שו"ת בית הלוי שם; שו"תשאגת אריה סוסי' ז. וראה עוד בשו"ת דברי חייםח"ב חאבהע"ז סי' עב; שו"ת צור יעקב סי' קעד; שו"ת דבר יהושע ח"ג חאבהע"ז סי' לז; [448] רמב"ם סוטה ב ב-ג. וראה בכס"מ שם, ובתויו"ט סוטה ד ה. וראה בתו"תבמדבר פ"ה אות קו, שמקורו של הרמב"ם בירושלמיסוטה א א. וראה מה שכתב במנ"ח מ' שסה. וראה במדבר רבה, ט יח; [449] מנ"ח מ' שסו; [450] תויו"ט שם; [451] שו"תרעק"א מהדו"ת סי' סד; [452] שו"ת חת"ס חאבהע"זח"ב סי' צב; [453] תוספתא שבועות ג ו; רמב"םעדות ט יא; טושו"ע חו"מ לה יא. וראה ביאור הגר"אשם סקכ"א; תו"ש ויקרא פ"ה אות טז; [454] קצוה"חסי' מו סקי"ט; [455] פת"ש סי' לה סקנ"ה, בשםמראות הצובאות; עצי ארזים שם סק"מ; ערוה"שאבהע"ז יז עד; [456] רמב"ם מכירה כט ב; סמ"געשין פב; מאירי גיטין נט א; שו"ע חו"מ רלה יז; [457] טושו"ע חו"מ רלהיט; [458] דיני ממונות ח"ב עמ' רכ סע' יא; [459] ראה שו"ת נובי"ק חאבהע"ז סי' נג; שו"תחלקת יואב חאבהע"ז סי' יט; שו"ת רעק"א מהדו"תסי' סד; שו"ת מלבושי יו"ט חאבהע"ז סי' ד; שד"חמערכת חי"ת כלל קז; [460] שו"ת חת"ס חאבהע"ז ח"ב סי' צב; [461] חגיגה ג א; רמב"ם חגיגה ב א-ג; סמ"געשין רכח; [462] שו"ת צמח צדק החדש חאבהע"זסי' שכג; [463] שו"ת חת"ס חאבהע"ז ח"ב סי' צב; [464] רמב"ם חגיגה ג ד; מאירי חגיגה בא; [465] תוס' חגיגה ב ב ד"ה שומע. וראה בטוריאבן חגיגה קונטרס אבני שוהם חגיגה ג א ד"הההוא; [466] חגיגה שם; רמב"ם שם; [467] תוס' פסחים ג ב ד"ה מאליה; [468] משל"מ קרבן פסח אא; מנ"ח מ' ה אות ז.