אנציקלופדיה הלכתית רפואית - חניטה

מז. חניטה

 

ויצו יוסף את עבדיו את הרפאים לחנט את אביו ויחנטו הרפאים את ישראל וימלאו לו ארבעים יום כי כן ימלאו ימי החנטים ויבכו אתו מצרים שבעים יום [בראשית נ ב-ג]; וימת יוסף בן מאה ועשר שנים ויחנטו אתו ויישם בארון במצרים [בראשית נ כו]

 

פרשנות המקרא

 

בראשית רבה, ק ד: למה מת יוסף בפני אחיו, רבי ורבנן, רבי אמר על שחנט את אביו, אמר ליה הקב"ה, לא הייתי יכול לשמור את צדיקי, לא כך אמרתי לו (ישעיה מא יד) 'אל תראי תולעת יעקב' - אל תראי תולעת את יעקב וכו', ורבנן אמרי, הוא שציווה אותם שיחנטו אותו, הדא הוא דכתיב (בראשית נ יב) 'ויעשו בניו לו כאשר צום'.

 

תרגום אונקלוס:'לחנט' - למחנט.

 

תרגום יונתן:'לחנט' - לבסמא.

 

רש"י:'לחנט' - עניין מרקחת בשמים הוא.

 

רשב"ם:'לחנט' - פתרונו לפי עניינו, ומנחם פירשו מגזירה 'חנטה פגיה' (שיר השירים ב יג).

 

אבן עזרא:'ויחנטו' - כדמות אבק, ויתכן רק על דרך רחוקה מעט להיות כמו 'התאנה חנטה פגיה'.

 

דעת זקנים מבעלי התוספות:'ויחנטו' - המתיקו גופו לאחר שהושלכו בו הסמים המרים כדי להוציא טנף שבמעיו, וכדי שלא יסריח השליכו בתוכו אחרי כן סמנים מתוקים להריח ריח טוב, ודומה לו 'התאנה חנטה פגיה' - המתיקה פירותיה.

 

רד"ק:'לחנט' - הוא שחונטים את המת בסמים ידועים, כדי שלא יסריח.

 

חזקוני:יש מפרשים אותו שמן נעשה מדבר שלא הביא שליש, והוא לשון 'התאנה חנטה פגיה', וכן שנו רבותינו (מגילה יג א) - אנפקינון, שמן זית שלא הביא שליש.

 

רבנו בחיי:עניין החנטה היה שהיו מרקחים אותו בבשמים וזנים כעניין שנאמר באסא המלך (דבהי"ב טז) 'וישכיבהו במשכב אשר מלא בשמים וזנים מרקחים במרקחת מעשה', וזה היה אחר הרחיצה. ומה שאמר 'ויחנטו' - שצוו לעשות כן כי היו בקיאים בחכמת הטבע, לא שיגעו הרופאים בגופו.

 

אור החיים:עשה כן יוסף משום כבוד אביו כי כן משפט הנכבדים ומכל שכן גדולי המלכות, או כדי שלא יטעו בו כשלא יחנטוהו שלא מת או שמת ולא הסריח ויעשוהו אלוה, כי הוא פלא בעמים המזוהמים, וסובב לבלתי יעלוהו לארץ קבורתו, ואם לא היו הטעמים הנזכרים הדבר פשוט כי בלא חניטה לא היה מסריח וכו'.

 

רש"ר הירש:'ויחנטו' - מקור מילה זו איננו ברור. היה מתקבל על הדעת שהמילה קרובה ל'ענד' - חבש, חתל, על שם הקישורים שחובשים לחנוטים. אולם חבישה זו איננה כנראה עיקר התהליך. 'חנט' מציין תמיד שלב מסויים בהתפתחות עצי הפרי וכו', הרי כאן ניגוד מעניין בין ההשקפה המצרית, הבאה לידי ביטוי בחניטת המתים, לבין ההשקפה היהודית וכו', המצרי חנט את הגוף למען יעמוד בייחודו הפרטי, ואילו הנשמה לא עמדה באישיותה המיוחדת, היא נדדה מגוף לגוף ועברה גם בגופי בהמות וכו', אך לדידן עומדת הנשמה לעד ואילו הגוף נודד וכו' הרי הוא שב אל העפר, ועובר בכל גלגולי הגופים החומריים.

 

מלבי"ם: ועניין החניטה שהיה נהוג למצרים ידוע מן המומייאן, שהם גופים הנחנטים שנתקיימו כמה אלפים שנה ולא שלט בהם הבלוי והרקבון, אולם ייפלא אם נהגו כן מצריים לפי אמונתם בעת ההיא, איך נהג בו יוסף בגוף הקדוש של אביו. דע כי הקבורה היא לצורך המת שיתבלה הגוף בעפר, מפני שהגם שהנשמה האלקית אשר באדם תתפרד מן הגוף תיכף אחר המוות ותשוב אל שרשה, הנה נפשו ההיולאנית הנקראת בשם רוח היא לא תתפרד תיכף, כי האדם בימי חייו יעשה בה מלאכת האלכימיאה להופכה אל עצם רוחני נבדל על ידי העיון והמעשה, שעל ידם יותכו החלקים החומריים מן הרוחניים, והרוחני יקנה גם כן הנצחיים, אולם לא כל אדם יצליח לעשות מלאכה זו בשלמות, כי הנפש הזו שנולדה עם החומר והתערבה עמו תמיד, לא תפרד מחברתו בקל, כי גם העיון והמעשה נתערבו בהם ענינים חומריים וכו' עד שעל ידם תופסד המלאכה האלכימיית הזאת והצירוף והזיקוק לא יעלה כראוי, ועל כן גם אחרי מות חלקים אלה הרוחניים עדן לא נפרדו מן הבשר עד ישוב העפר על הארץ כשהיה, כי אז גם הרוח תשוב לרוחניותה וכו', אבל השלמים והקדושים כיעקב שעשו מלאכה זו בחייהם בשלמות, אז תיכף במותם נפרד גם הרוח מהבשר ואין טומאה עוד לגוף, ועל כן צדיקים אין מטמאין, ואין צריך שיתבלה הגוף בעפר להתיך חלקי הנפש שנתערבו עמו כי כולם נפרדו וכו', ולפי זה החניטה להמצריים היה מפני שנפשם נעשה חומר ובשר ואין טעם לקבורה להפריד הנפש והרוח, כי גם הרוח נעשה בשר ואין מטמא עוד כמו שאין טומאה לבהמה, ואצל יעקב היה בהיפך וכו'.

 

העמק דבר: ידוע ברבה שהיה תרעומות על יוסף על זה עד שאמרו בפ"ק דסוטה למה מת יוסף לפני אחיו - רבי אמר על שחנט את אביו וכו'. הרחב דבר: אכן ודאי יש להבין דעתו של יוסף, וכי היה סבור שאברהם ויצחק שלא נחנטו שלטה בהם רימה ותולעה ח"ו, ונראה על פי הא דאיתא בנזיר פ' בתרא על הפסוק 'ושכבתי עם אבותי וגו', שהקפיד אביו שלא יהא נקבר לשעה במצרים, דאם כן היה ההכרח לקחת האדמה כדין תפוסת המת, ומזה הבין יוסף שאין אביו מקפיד לקברהו תיכף ומיד אחר המיתה אלא שיהא יכול להלינו הרבה בלי קבורה, וכאשר כן עשה יוסף מפני כבודו של מת וכו', ומשום הכי חשש יוסף לאביו שלא יתקלקל ח"ו בשכבו על המיטה, ולא כמו אברהם ויצחק שהגיעו לקבורה מיד וכו'.

 

יחידי במקרא

 

* # *

חניטה היא פעולה הנעשית לשימורגופת הנפטר מפני רקבון וסירחון, על ידימילוי חלקי הגופה בבשמים שונים. מקורהשם העברי לפעולה זו הוא לשון בושםוריח טוב [1], והוא מלשון 'התאנה חנטה פגיה' [2]. הקשר הזה נובע כנראה מריחות הבשמים המתלווים למעשה החניטה, המזכירים את ריח האילן בשעת הבשלת פגי התאנה [3].

בלעז נקרא החנוט בשם מומיה [4]. שם זה נגזר מן המילה הפרסית 'מום', שפירושהחימר או שעווה. שם זה ניתן לחנוטיםהמצריים על ידי היוונים. השם הלאטיני למלאכת החניטה נגזר ממילה שפירושהלתוך בשמים [5], ובדרך כלל הכוונה לשמן אפרסמון, שבלשון התלמוד הוא נקרא גם פלייטון [6]. ממנו נגזרו שמות לחניטה בשפות לועזיות שונות. ואמנם המושג 'בושם' משותף להרבה לשונות עתיקות, כגון ערבית ולטינית, והוא מתייחס לצמח בושם, שהוא האפרסמון, ובגלל ריחו הונח המושג על כל דבר שריחו טוב.

רקע היסטורי

תיאורי החניטה המצרית נשתמרו בעיקרבכתביהם של ההיסטוריונים היוונייםהרודוטוס (425-484 לפנה"ס), ודיודורוס (בסביבות 40 לפנה"ס). פרטים נוספים על החניטה נתקבלו ממחקר על חנוטים רבים שנשתמרו בקברים מצריים, ונחשפו על ידי הארכיאולוגים. חלק מהחנוטים הללו נשתמרו בצורה מופלאה, כולל תוי פנים. לפירסום רב זכו החנוטים של הפרעונים תחות-ענח'-אמון ורעמסס השני. כמו כן נשתמרו ציורי קיר שונים המדגימים את תהליכי החניטה. החנוט העתיק ביותר הידוע לנו הוא שלסקר-אם-סאף, בנו של פפי הראשון, שלפי השערת הארכיאולוגים חי לפני למעלהמ- 5,000 שנה, והוא נמצא כיום בגיזהשבמצרים.

על פי סיכום התיאורים השונים הללו עולה, כי היו שלוש שיטות אפשריות לחניטה. החונטים היו מציעים למשפחות הנפטרלבחור את אחת השיטות הללו לפי מחירם: דרך יקרה, פחות יקרה, וזולה.

החניטה בצורה היקרה נעשתה למלכיםולעשירי העם, והיא בוצעה כדלקמן:ראשית הוציאו את המוח דרך הנחיריים בוושל ברזל [7]. המוח עבר תהליכי ייבוש, ואחר כך נקבר יחד עם הגופה. לתוך חלל הגולגולת הכניסו תערובת של בשמים שונים, ואת הנחיריים סתמו היטב בכדורי פשתן. אחר כך בוצע חתך בצידה של הגופה, דרכו הוציאו את איברי החזה והבטן. האיברים נרחצו ביין של תמרים, הושרו בבשמים שונים, והושמו בכדים מיוחדים, שעליהם נכתב שמו של הנפטר. את חלל הגופה מילאו בשרף של עצים, ובעיקר עץ ארז, ובשמים אחרים כגון מור וקינמון, ואחר כך תפרו את החתך שבבטן. הגופה הושרתה באמבט של נתר למשך 70 יום, לאחר שנרחצה ביין של תמרים (כך לפי הרודוטוס), או שתהליך החניטה נמשך 40 יום [8]. לאחר תקופה זו חזרו ורחצו את הגופה, ייבשו אותה היטב, ביצעו חתכים אורכיים בחלקים שונים של הגוף, ולתוכם הכניסו בשמים שונים. לאחר מכן עטפו את הגופה כולה, מכף רגל ועד ראש, בפיסות בגד פשתן עדין, ספוג בבשמים שונים, ומודבקים על ידי גומי. ישהסבורים, שהפשתן העדין שבו השתמשו המצריםלעטיפת החנוטים הוא אטון מצרים [9]. אחר כך היו מציגים את הגופה לאוויר, עד להתייבשותה ולהצטמקותה.

הדרך הפחות יקרה היתה כדלקמן: מילאו את הבטן בשמן מעץ ארז, על ידיהחדרתו בעזרת מזרק, מבלי לעשות חתךבגופה, ומבלי להוציא את איברי הבטן. לאחר מספר ימים הוציאו את השמן, אשרגרם למיסמוס האיברים הפנימיים, וכך יצאתוכן הבטן החוצה. הגופה הושרתה בנתר, אשר גרם להמסת הבשר, ולא נשאר מןהגוף אלא עורו ועצמותיו.

הדרך הזולה היתה מיועדת לעניי העםבלבד. תוך הבטן נשטף בחומר ממיס, העמידו את הגופה בנתר למשך 70 יום, ואחר כך החזירו את הגוף לקרובי הנפטר.

המצרים שימרו גופות גם באמצעותדבש, ולפי עדות היסטורית חנטו את גופושל אלכסנדר מוקדון בדבש. גם גופו של אריסטובולוס השני נשמר בדבש זמן רב, עד שאנטוניוס שלח את גופו לקבורה [10].

החונטים היו כת של מומחים, ובתורההם קרויים רופאים [11]. מקצוע זה עבר בירושה מאב לבן. החונטים היו מהאנשים המכובדים בחברה המצרית. אכן, האיש שביצע את החתך בגופה להוצאת תוכן הבטן נאלץ לברוח, והסובבים אותו רדפו אחריו, זרקו עליו אבנים, וקללו אותו. הסיבה היא, שהמצרים תיעבו כל מי שפגע בגוף המת.

לפי אמונת המצרים הבטיחה החניטהחיים-שלאחר-המוות נעימים. לפי אמונתם, יש לשמר את הגוף לאחר המוות בצורההטובה ביותר, כדי להכינו לקראת תחיתהמתים, וחזרת הנשמה לגוף המקורי. יש מי שכתב, שהמצרים היוחונטים את מתיהם בגלל אמונתם, שכל זמן שהגוףקיים יש לנפש דבקות בגוף, וכל עניינם היה לדרושאל המתים [12].

כיום נוהגים המטפלים במתים במדינותשונות להזריק פורמלין לכלי הדם, כדילשמר את הגופה.

החניטה במקרא ובפרשנותישראל

תיאור החניטה מוזכר במקרא רקאצל יעקב ואצל יוסף [13]. יש מי שכתבו, שעלה בדעתו של יעקב לחנוט את רחל כדי להביאה לקבורה בארץ, אך לא היו הרופאים שיכלו לעשות זאת [14].

יש מי שכתב, שרמז יעקב על החניטהעוד לפני מותו [15]; ויש מי שכתב, שכיוון שציווה יעקב לקברו במערתהמכפלה, והיה גלוי שלא יוכלו לנושאו ימים רביםבדרך רחוקה, ואי אפשר להתקיים בלא חניטה, הריזה כאילו ציווה במפורש לבניו שיחנטואותו [16]. נחלקו תנאים אם עשה יוסף כהוגן כשחנט את אביו [17]. הראשונים נחלקו בשאלה מי חנט אתיעקב - יש אומרים, שהרופאים חנטו אותו; ויש אומרים, שהשבטים חנטו אותו לפיהוראות הרופאים, אך לא נגעו הרופאיםהמצריים בגופו של יעקב [18].

ביחס ליוסף מצינו מחלוקת תנאים אם הרופאים חנטו אותו, או השבטים חנטו אותו [19].

נחלקו המפרשים והפוסקים, כיצד היתההחניטה אצל יעקב ויוסף. יש שכתבו, שהיוחותכים את כריסו של הנפטר, ומוציאים אתבני מעיו שלא יסריח [20]. והכוונה שהיו מוציאים את כל האיברים הפנימיים כגון המוח, הלב, הכבד והמעיים, והיו מושחים את כל הגוף מבפנים ומבחוץ בשמן אפרסמון, וממלאים אותו במיני בשמים המייבשים את הגוף, והיו צריכים להחליף הבשמים יום-יום, עד שהגוף התקשה והתיבש, ואינו מתעפש ואינו מסריח [21], ואף שלשיטה זו חתכו את הבטן והוציאו האיברים, כתבו חלק מהפוסקים, שאין כאן לא משום צער למת, ולא משום בזיון [22], משום שהדבר נעשה לכבודו ולצורכו של המת [23]; יש שכתבו, שלא הוציאו את האיברים הפנימיים בשעת חניטה, אלא שמרחו את האפרסמון על הטבור, ודרכו הוא נכנס לתוך הגוף [24], או שהכניסו את הבשמים דרך הטבור לתוך חלל הבטן [25], אבל חיתוך הגוף והוצאת האיברים לשיטת חלק מהפוסקים הוא בזיון למת; יש מי שכתב, שכך עשו רק אצל יעקב, אבל אצל יוסף חנטו כרגיל [26], ויש מי שחלק על כך [27]; ויש מי שכתב, שהחניטה היתה על ידי סוגי בשמים אשר שרפו את הבשר, והשאירו את העצמות [28].

בתלמוד מסופר, שהורדוס המלך טמןבדבש למשך שבע שנים את גופתה של בתחשמונאי, אשר התאבדה בגללו [29].

פרטי דינים

נחלקו הפוסקים בשאלה אם חניטה מותרת או אסורה: יש הסבורים, שאין כלאיסור במעשה החניטה, גם אם עושיםאותה בדרך של חיתוך הבטן והוצאתהאיברים, כי הדבר נעשה לכבודו של המת, ולכן אין כאן צער למת ולא בזיון [30]; יש הסבורים, שחניטה בדרך של חתך בבטן והוצאת האיברים אסורה היא משום בזיון וניוול המת, ומשום ביטול קבורה של חלקי גוף [31], אבל אם מחדירים הסממנים דרך נקבים בגוף אין חשש בזה; יש מי שכתב לאסור כל חניטה, אפילו בלא חיתוך והוצאת איברים, משום שעיכול בשר המת הוא חלק מהכפרה למת [32], ואם כן בחניטה כשמונעים את עיכול הבשר מעכבים את כפרת המת [33]. מבין האוסרים חניטה יש מי שהתירו הקפאתהמת, כיוון שאין עושים שום דבר בגוף המת [34]; ויש מי שאסר הקפאת המת, כייש בזה אי שוויון בין עשירים לעניים, שאסור בענייניקבורה [35], אלאאם כן צריכים להעביר את המת למקוםרחוק. לשיטת האוסרים את החניטה, יש מי שכתב, שגם אם ציווה הנפטר לפני מותו שיחנטו אותו, אין שומעים לו [36].

בישראל לא נוהגים לבצע כל פעולתשימור לגוף המת. אכן אם צריך להוליך אתהמת לקבורה למקום רחוק, נוהגים לבצעפעולות שימור, כגון החדרת סממנים שוניםדרך הנחיריים, כדי לעכב את רקבונווסרחונו. אם יש צורך בפעולת שימור יעילהיותר, כדי להוליך את המת למרחקיםגדולים, נוהגים להחדיר לדמו חומריםמשמרים, ורצוי לאסוף את הדם והלחלוחיתשהוציאו מגוף המת בצנצנת, ולשולחה עם  המת להקבר עמו, ומכל מקום אין להוציאאיברים פנימיים מגופו של המת [37]. יש מי שכתב, שאמנם מעיקר הדין אין כל איסור בשימור כזה, אבל בגללשפריצי עמינו פקרו מאד בכבוד הנפטרים אין להתיראלא רק בצורך גדול [38].

בדין טומאת מת של החנוטים המצריים, יש מי שכתב שהם מטמאים עד היוםבטומאת מגע ומשא, כי עצמותיהם אינםנפרכים, ובקושי נשברים, אבל אינםמטמאים באוהל, כדין מת עכו"ם [39]. ובעניין יעקב ויוסף, כתבו מרבני דורנו, שהם מטמאים ככל המתים [40].

כהן אסור להיטמא לחנוטים [41].

יש מי שהתיר להשתמש בגופות של חנוטים לצורך רפואה [42].

אסור למכור חנוט יהודי, כי מת אסורבהנאה [43].

 

מקורות והערות

 

[1] תרגום יונתן לחניטה שבפסוקנו הוא בסמא, מלשון בשמים; [2] שהש"ר ב יג. כן כתבו א"ע, חזקוני, רשב"ם, ודעת זקנים מבעלי התוספות, בפסוקנו; [3] וראה בפירושו של רש"ר הירש על פסוקנו; [4] וכן הוא בדברי חלקמהפוסקים, ראה למשל משל"מ אבל ג א; שם יד כא; [5] אנציקלופדיה עברית, ע' חניטה, כרך יז, עמ' 703; [6] ראה שבת סב א, וברש"י שם. בעניין זיהוי האפרסמון והבלסם ראה מאמרו של ז. עמר, תחומין, יז, תשנ"ז, עמ' 473; [7] וראה בפסחים פד ב, נימנין בקרבןפסח על מוח שבראש, ופירש"י שם ד"ה ואין נימנין, מוח הראש יכול להוציא ולגוררו בקיסם דרךהאף; [8] כך לפי התורה בפסוקנו. וראהרש"י ורבנו בחיי כאן; [9] משלי ז טז. ראה במפרשים שם; [10] יוסף בןמתתיהו, מלחמות היהודים, ספר א, 1:9; הנ"ל, קדמוניות היהודים, ספר יד, 4:7; [11] כמבואר בפסוקנו. ואגב, בתרגום השבעים קראו לרופאים אלו אנאפיאסטיה, שפירושו חופרי קברים; [12] יערות דבש, ח"א דרשה ז; [13] כמבואר בפסוקנו. בעניין חניטתיעקב מבחינה השקפתית, ראה יערות דבש, ח"אדרשה ז, ופירושי המלבי"ם ורש"ר הירש על פסוקנו; [14] ראה רמב"ן עה"ת בראשית מט ז; תורת משה להחת"ס פר' ויחי; [15] רמב"ן בראשית מט ז; [16] שו"ת חבלים בנעימים ח"ד חיו"דסי' מ; [17] בראשית רבה ק ד. וראה בתורת משה לחת"ס על פר' ויחי; [18] ראה זוהר, ויחי, ר"נ ב; רבנו בחיי בפסוקנו; לקט הקמח, פסחים סופ"ה; ס' חסידיםהוצאת מק"נ סי' שפג; [19] בראשית רבה ק יב. א"ע בראשית נ כו, כתב שהרופאים חנטו אתיוסף; [20] שו"ת הרשב"א ח"א סי' שסט; [21] אברבנאל בראשית נ ב. וראה מדרשאגדה, הובא בתו"ש ויחי פ"נ אות ו, ובהערות שם; תויו"ט פסחים ד ט; [22] שו"ת הרשב"א שם; שו"תהרדב"ז ח"א סי' תפד; [23] שו"ת עמק הלכה ח"אסי' מח; [24] זוהר ח"א פר' ויחי עה"פ ויחנטו אותו, דר"נ ע"א. וראה בדעת זקנים מבעלי התוספות, בראשית נ ב, שהמתיקו גופו לאחר שהשליכו בוהסמים המרים, כדי להוציא טנף שבמעיו, וכדי שלאיסריח השליכו בתוכו אחרי כן סמנים מתוקים להריחריח טוב, ומשמע ששיטתם כדעת הזוהר. וכן כתבהרב שעוועל, בפירושו על רבנו בחיי בראשית נ ב, שלשיטת הרבנו בחיי משמע שלא היו מוציאיםמבפנים כלום; [25] שו"ת חת"ס חיו"ד סי' שלו, עלפי לקט הקמח על משניות פסחים סופ"ה; [26] שו"תחת"ס חיו"ד סי' שלו. ואגב, מה שכתב שם, שאיןטעם לשפוך שמן אפרסמון לתוך גוף מלא קיאוצואה, ועל כן אי אפשר בלי הוצאת בני המעיםהפנימיים, לכאורה לא דק, כי מטרת החדרתהבשמים לבטן, לפי השיטה השניה שתוארה לעילבחלק ההיסטורי, היתה למוסס את האיבריםהפנימיים; [27] שו"ת עמק הלכה ח"א סי' מח, שהעיר שבזוהר כתוב במפורש, שגם ביוסף עשוכן; [28] תויו"ט פסחים ד ט. ולדעתו זוהי הכוונה שלמה שכתוב אצל שאול ויקחו את גוית שאול וכו' וישרפו אותם (שמו"א לא יב, וראה בפירושהרד"ק שם), וכן מה שנאמר ששורפים על המלכים (ע"ז יא א), הוא בדרך זו. וכן בשו"ת צפנת פענח, ח"א סי' כ, שהחניטה אצל יעקב היתה ללא חיתוךבגופו, אלא כמו הך דנזיר נא ב, דאשקוה מי דקליםוסכיא נשא, ושלקו במי טבריא, היינו שהשתמשובחומרים שהמיסו את הבשר. וראה לעיל בחלקההיסטורי, שכל הדרכים הללו אכן היו נהוגיםבמצרים הקדומה; [29] ב"ב ג ב; [30] שו"תהרשב"א ח"א סי' שסט; שו"ת הרדב"ז ח"א סי' תפד; שו"ת נובי"ת חיו"ד סי' רי. ומשמע לכאורה שגםהחת"ס חיו"ד סי' שלו מודה לכך, ולכן לשיטתו עשוכן ליוסף, אלא שליעקב לא הוצרכו לכך, עיי"ש. וכןמשמע כשיטה זו לפי המפרשים שהחניטה אצל יעקבויוסף היתה בחיתוך הבטן והוצאת האיברים. וראה בשו"ת המצרף, ח"ב סי' רז, שנטה להתיר החניטה; [31] שו"ת צפנת פענחח"א סי' כא (הובאו דבריו גם בשו"ת עמק הלכה ח"אסי' מט); שו"ת מהר"ץ חיות סי' ו; שו"ת חבליםבנעימים ח"ד סי' מ. וראה בשו"ת חת"ס חיו"ד סי' שלו; [32] כמבואר בסנהדרין מז ב. וראה בשו"תאגרות משה חיו"ד ח"ג סי' קמג-קמד, באיסור קבורהבמוזוליאום בגלל מניעת עיכול בשר; [33] שו"תעמק הלכה ח"א סי' מח. וכתב שם, שרק יעקב ויוסףלא נצרכו לכפרה זו, ולכן יכלו לחנוט אותם. וראהבס' כל בו על אבלות ח"א פ"א סי' ג אות יט, שחלקעליו בזה; [34] עמק הלכה שם; כל בו על אבלות שם; [35] שו"תחמדת צבי ח"ג סי' מד; [36] כמבואר במו"ק כז א, ובשו"ע יו"ד שנג; [37] גשר החיים, ח"א פ"האות ז; [38] שו"ת שבט הלוי, ח"ב סי' רג. וראה בשו"ת משברי ים לאאמו"ר סי' קח, מה שכתב בנידון; [39] משל"מ אבל גא. וראה עוד בשו"ת מהרש"ם ח"א סי' רטו, ובשו"ת מנחם משיב דף קיז - בעניין החנוטים המצריים ובעניין טומאת כהנים להם; [40] תו"ת שמות יג אות עג; תו"ש שמות יג אותרע. והוכיחו כן מסוכה כה א, פסחים סז א, ונזיר מהא, בעניין טומאת עצמות יוסף שהיה חנוט. ואאמו"רבתורת הטור, אות כט, דחה ראיות אלו, עיי"ש. וישלהעיר, שלכאורה מדוע ייגרע חנוט מסתם מת לענייןטומאה, ומדוע הוצרכו לראיות על כך; [4] גינת וורדים חיו"ד ח"א סי' ד. וראה בשו"ת מהרש"ם ח"א סי' רטו; [42] שו"ת הרדב"ז ח"ג סי' תתקעט; [43] משל"מאבל יד כא. וראה שם שדן בשאלת מכירה של חנוטנכרי, ותלה הדבר במחלוקת הפוסקים אם מת עכו"םאסור בהנאה.