אנציקלופדיה הלכתית רפואית - חולה

מג. חולה

 

ויהי אחרי הדברים האלה ויאמר ליוסף הנה אביך חלה ויקח את שני בניו עמו את מנשה ואת אפרים [בראשית מח א]

 

פרשנות המקרא

 

תלמוד בבלי, בבא מציעא פז א; סנהדרין קז א: עד יעקב לא הוי חולשא, אתא יעקב בעא רחמי, והוה חולשא, שנאמר 'ויאמר ליוסף הנה אביך חלה'.

 

תרגום אונקלוס ותרגום יונתן: 'חלה' - שכיב מרע.

 

פרקי דרבי אליעזר, נב:מיום שנבראו שמים וארץ לא היה אדם חולה, אלא אם היה בדרך או בשוק היה עוטש והיה נשמתו יוצאה מנחיריו, עד שבא יעקב אבינו ביקש על זאת רחמים ואמר לפניו - רבון כל העולמים, אל תיקח את נפשי ממני עד שאצוה את בני ובני ביתי, ונעתר לו, שנאמר 'ויהי אחרי הדברים האלה ויאמר ליוסף הנה אביך חלה', ושמעו הדברים כל עמי הארץ ותמהו שלא היה כמותו מיום שנבראו שמים וארץ, לפיכך חייב אדם לומר בעטישתו חיים, שנהפך המות הזה לאור, שנאמר 'עטישותיו תהל אור' (איוב מא ז).

 

בראשית רבה, סה:יעקב תבע את החולי, אמר לפניו - רבון העולמים, אדם מת בלא חולי ואינו מיישב בין בניו, מתוך שהוא חולה שנים שלושה ימים הוא מיישב בין בניו, אמר לו הקב"ה - חייך דבר טוב תבעת, ממך הוא מתחיל 'ויאמר ליוסף הנה אביך חלה'.

 

רש"ר הירש: 'חלה' - אות חי"ת מביעה מעצור בתנועה, כדוגמת 'נוע' - 'נוח', כך 'עלה' - 'חלה'. העולה מתרומם בכוחות עצמו, מתפתח, מתנשא וכו', אם חל מעצור בהתקדמות, יותר נכול בהתרוממות, הרי הוא 'חולה', חל מעצור בהתפתחותו. הרופא (קרוב ל'רפה') מתיר את הקשר העוצר את העליה, 'תעלה' היא חידוש ההתפתחות, חידוש העליה.

 

יחידי במקרא

 

* # *

החולה במקרא הוא מי שכואב ממחלה אוממכה, בין אם המחלה כללית ואנושה [1], ובין אם הפגיעה היא מקומית [2]. יתכן שהמושג חולה נובע משורש חיל ורעדה [3].

מושג זה משמש גם במובן של חולשה [4], וגם במשמעות של תחינה ותפילה [5]. זאת משום שהחולה הוא סמלהחולשה, וכן מתעורר הוא לתפילהותחינה יותר מהבריא.

בלשון חז"ל נקרא החולה בכמה שמות: קצירא [6], והיינו חולה שנפשו קצרה מחמת חוליו [7], בריח [8], כרה [9]. יש שקראו חז"ל למצבים שונים בשם חולה על שם העתיד, היינו שאם לא יעשו לו דבר ידוע הוא ייעשה חולה [10].

מצינו דרגות שונות של חולה: מיחוש, מקצת חולי, חולה שאין בו סכנה, חולה שיש בו סכנה, שכיב מרע, גוסס, נוטה למות.

החולה במקרא ובחז"ל

מיום שנבראו שמים וארץ לא היה אדםחולה, אלא אם היה בדרך, או בשוק, היהעוטש, והיתה נשמתו יוצאת מנחיריו, עד  שבא יעקב אבינו וחידש חולי, וביקש רחמים, שיחלה אדם לפני מותו, ויצווה לביתו, וכדי שיהא פנאי לבניו לבוא כל אחד ואחד ממקומו, להיות עליו בשעת מיתה, שכיוון שרואים שנפל למיטה, יודעים שימות ומתקבצים ובאים [11]. יש מי שכתבו, שהכוונהשמיעקב התחיל חולי של מיתה, אבל חולי רגילכבר היה מימי אברהם [12]. על סמך מדרשים אלו נקבע שצריך אדם לומר בעטישתו 'חיים טובים ומרפא', שנהפך המוות הזה לחיים ולאור [13], ונחלקו המפרשים מי צריך לומר נוסח הברכה למתעטש - האדם עצמו, או שאחרים אומריםלו [14]. ומכל מקום אין אומרים אסותא בבית המדרש, מפני ביטול בית המדרש [15].

עד אלישע לא היה מי שחלה ונתרפא, עד שבא אלישע וביקש רחמים ונרפאממחלתו [16]. חזקיהו המלך חידש חולי שיתרפא, שמתוך שאדם חולה ועומד, חולה ועומד, עושה תשובה [17].

מאז דווקא נקבע שלעולם יבקש אדם רחמים שלא יחלה, שאם יחלה אומרים לו הבא זכות והיפטר [18]. ואף על פי שהכל ברשותהקב"ה, אבל החולה צריך זכות ותפילה שירפאהוהשם יותר מן הבריא שלא בא עליוהחולי [19].

מצבו הירוד של החולה מבחינה גופניתו/או נפשית מתואר בחז"ל בדרכים שונות: אין דל אלא חולה [20]; טוב מסכן בריא, מאיש עשיר וחולה [21]; כל החולים בחזקת סכנה [22]; כשאדם בא לידי חולי, אינו יכול לעסוק במלאכתו [23], וזהו הבסיס לחישוב שבתבתשלומי החובל [24]; החולה אינו שרוי בטובה [25]; חולה משכח תלמודו [26]; החולה והפצוע נשען על אחרים, או על משענת, מחמת חולשתו [27].

יש שפטרו חולה ממצוות משום שהחולה שרוי בפחד, ואין דעתומיושבת עליו [28], כגון בעניין תפילין; ויש שהקילו חז"ל בענינים שונים עבור חולה, כדי ליישב דעתו עליו, וכדי שלא תיטרף דעתו עליו, כגון דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים, כדי שלא תיטרף דעתו עליו [29], ומותרלהדליק בשבת נר ליולדת, אף על פי שהיא סומא, משום יישוב דעתה [30], והנוטהלמות, שמבקש להביא קרוביו מחוץ לעיר, מותרלשלוח גוי שיביאם, כדי שלא תיטרף דעתו עליו [31], ומותרללחוש על המכה, אף על פי שיש בזה משום חוברחבר, כדי שלא תיטרף דעתו עליו [32], וחולה שמת לו מת, אין מודיעים לו, שמאתיטרף דעתו [33].

שלושה צריכים שימור מן המזיקין, ואחדמהם חולה [34].

חולה בתוך ביתו, ילך אצל החכם, ויבקשעליו רחמים [35]. יש מי שכתב, שהכוונה לחכם שבעירו [36]; ויש מי שכתב, שמי שיש לו חולהבביתו ילך אצל חכם, וילמוד ממנו דרכי התפילותויבקש רחמים, והיינו שמבקש הרחמים הוא הקרובעצמו, אלא שלומד מהחכם דרכיהרחמים [37].

גדול נס שנעשה לחולה יותר מן הנסשנעשה לחנניה, מישאל ועזריה - של חנניה, מישאל ועזריה אש של הדיוט, והכל יכוליםלכבותה; וזו של חולה של שמים היא, ומייכול לכבותה [38].

הקב"ה זן את החולה; שכינה סועדת אתהחולה; השכינה שרויה למעלה ממיטתושל חולה [39].

אין החולה עומד מחוליו, עד שמוחליםלו על כל עוונותיו [40].

סברה פשוטה היא, שהחולה והכואבהולך לרופא [41].

ששה דברים סימן יפה לחולה: עיטוש, זיעה, שלשול, קרי, שינה, וחלום [42].

עם זריחת החמה ירווח לחולה [43]; אפילו אדם חולה, הקב"ה גוזר לשמש ומרפאו [44].

גשמים מקילים על החולה [45].

השינה היא מזונו של חולה, וחיים לו, ומנוחה לו [46].

עד שלא יחלה אדם, אוכל כל מהשמוצא, כיוון שחלה - מבקש לאכולמיני תענוגים [47].

חולה צמא ביותר, ודרכו להיות שותההרבה ובכל שעה [48].

חוש הטעם משתנה בחולה [49].

עשרה דברים מחזירים את החולה לחוליווחוליו קשה, ואלו הם: האוכל בשר שור, בשר שמן, בשר צלי, בשר צפרים, וביצהצלויה, ותגלחת, ושחלים, והחלב, והגבינה, והמרחץ, ויש אומרים אף אגוזים, וישאומרים אף קישואים רברבי [50].

החולה מרגיש טוב יותר בשלוש השעותהראשונות של היום, והוא חלש יותרבשלוש השעות האחרונות [51].

באשה מעוברת החולי מנדנד את הוולדוממהר את הלידה [52].

חובת החולה להתרפא

בא הכתוב ללמדך דרך ארץ מן התורה, שמי שהוא חולה ישבות ממלאכתו, ויעסוק ברפואות [53], וסברה פשוטה היא, שמי שכואב וחולה עליו ללכת לרופא [54].

החולה חייב לעסוק ברפואתו, והנמנעמכך עליו נאמר [55] 'ואך את דמכם לנפשתיכם אדרש' [56].

החסיד השוטה, המואס בעזרתו שלרופא, ונשען רק על עזרת ה', דומה לאישהרעב, המואס מאכילת לחם, ומקווה שה' ישמרנו וירפאנו מן המחלה הזאת הנקראתרעב [57], ואם ישב האדם בטל, ולא יתעסק בדרכי הרפואה על פי דרך הטבע, סופו למות מאותו חולי, מה שלא נגזר עליו  באותו פרק שחלה, ודומה לנכנס לאש יוקדת, שבוודאי אש אוכלתו ומת בלא עתו, ונמצא מתחייב בנפשו, ודברים ברורים הם, לא יכחישם זולתי הנפתל והעיקש [58].

אין לחולה לסמוך על הנס [59], אלא חייב להתנהג בדרך העולם, לקרוא לרופא שירפאהו, ואין לו רשות לשנות דרך העולם, ולומר כי הוא גדול מכמה חסידי הדורות, שנתרפאו על ידי הרופאים, וכמעט איסור יש בדבר. ומי שמונע את עצמו לקרוא לרופא עושה שתי רעות, אחת שאסור לסמוך על הנס, ולהזכיר עוונותיו בשעת חוליו, והשניה שהיא דרך גאווה. ואסור לסמוך על הנס בזה, שמא אינו ראוי להיעשות לו נס, ונמצא מתחייב בנפשו, ואפילו אם עושים לו נס, מנכים לו מזכויותיו. וכל המתעצל ומתרשל בדבר זה, ולא יחוש על הרפואה בדרך הטבע, אלא יסמוך על דרך נס, לומר שהקב"ה ישלח דברו וירפאהו בחינם, אין זה אלא מן המתמיהין, ודעת שוטים היא זו, וקרוב הוא להיות פושע בעצמו, ועתיד ליתן את הדין, ומי שאינו משתדל ברפואה עצמה בכלל חוטאים ייחשב. וענין בקשת הרופא לרפאות הוא דבר מוכרח, ויש לו עיקר מן התורה, וכמעט שיש חיוב חזק על החולה והקרובים לחזר על הרופא המובהק, ולחזר אחר הסממנים המועילים לרפאות אותו חולי. וההשתדלות הטבעית במה שנוגע לבריאות היא מצווה וחובה, וכאחת החובות להשלמת צורת האדם, אשר הטביע היוצר ברוך הוא במטבע עולמו, וכך נהגו בכל גבול ישראל [60].

מכיוון שהרופא עושה את שליחותו שלמקום, ונתן לפניו חוקי הרפואה ותהליכיהמזון וההתנהגות, חייב החולה לשמועלציווי הרופא, לא פחות אם לא יותר מחוקיהשולחן ערוך באיסור והיתר, כמצווהמהתורה 'ונשמרתם מאד לנפשותיכם', ומןהחובה על האדם להשתדל ברפואת עצמו, כמו שהוא חייב להשתדל ברפואת חברו, ולכן יש להשתדל להתגבר על הרצונותהטבעיים, ולמלא אחר פקודת הרופאיםבמה שמוצאים לצורך רפואה [61]. יש מי שכתב, שהחולה לא יתבונן בעצמו בספרי הרפואה על מחלתו, אלא שיעשה מה שהרופא מצווהו, שזה מה שציוותה התורה, ויעסיק את מחשבתו בעניני אמונה ובטחון בהקב"ה [62]. 

החולה המתרפא בדרך הטבע איננו מגלהבכך כל חסרון באמונה, והסוברים כך הריזו דעה קלה ומשובשת, שכן האדם כשירעבללחם, וילך אל הלחם ויאכל ממנו, בליספק שיבריא מאותו חולי החזק חולי הרעב, אם כן כבר נואש ולא ישען באלקיו? נאמרלהם, הוי שוטים. כאשר נודה לה' בעתהאכילה, שהמציא לי מה שישביע אותיויסיר רעבתנותי ואחיה ואתקיים, כן אודה  לו שהמציא לי רפואה, ירפא חולייכשאתרפא ממנו [63]. ומכיוון שהכל מודים שיש מצווה על הרופא לרפא, לא יסבול שום דעת, שיהא הרופא רשאי לרפאות, והחולה אסור להתרפאות, שכן בכך יעבור על איסור 'לפני עור לא תתן מכשול' [64]. ויש מי שכתב, שגם אדם בריא שעובר בדיקות שנתיות שגרתיות, אין בכך משום חוסר בטחון בה', אם כך דרכו של עולם [65].

ואמנם ינהג החולה כדרך כל בני האדם, להתרפאות על ידי רופא, אך מכל מקוםאסור לתלות בטחונו ברופאים, ואל יכוויןשהכל תלוי בסם פלוני, וברפואת הרופאהפלוני [66], ואין הנחש ממית או מחיה, אלא בזמן שישראל מסתכלים כלפי מעלה, ומשעבדין את ליבם לאביהם שבשמים היו מתרפאים [67], ועליו לדעת, שהרופא הוא רק שלוחו של הרופא-כל-בשר, שנתן לו הרשות לעשות שליחותו, אבל אמיתת הרפואה היא מאת הקב"ה, ולכן ידבק החולה בקונו, ויתפלל אליו בכל לבו, וצריך לבטוח בהקב"ה, שישלח לו הרפואה על ידי הרופא, וצריך לפלס מאד בין שתי הנטיות, אם לבטוח יותר ממדרגת הבטחון שהגיע אליו באמת, ואם להאמין בהשתדלות יותר מדאי, כי שתי הנטיות מקו האמת המדוייק אינן ישרות [68].

אסור לחולה להחמיר על עצמו, ולהימנעמטיפול רפואי הדרוש לו, גם אם כוונתולשם קיום מצווה, כי החולה מושבע ועומדמהר סיני על מצות פיקוח נפש [69], ומי שציווה לצום ביום הכיפורים, הוא ציווה לשמוע לרופא שלא לצום, ולשמוע לחכמי התורה שציוו שלא לצום בתנאים אלו [70]. ולכן כל מקום שאמרו חכמים, שמחללים עליו את השבת, או יום כיפורים, או שאר איסורים, והוא מונע עצמו מחילול שבת, או שמונע עצמו מלאכול ביום הכיפורים וכיו"ב, אין כאן משום מידת חסידות, והוא מתחייב בנפשו, והרי הוא כשופך דמים [71], ועליו נאמר 'ואך את דמכם לנפשתיכם אדרש' [72], 'ואל תהי צדיק הרבה' [73], והרי זה חסיד שוטה, והאלקים את דמו מידו יבקש [74]. גם חולה שהוא בעל מדרגה גבוהה באמונה, יש לשכנעו לקבל טיפול רפואי מקובל, למרות שהוא באמונתו עומד [75]. התורה נתנה רשות לרופא לרפאות, ובמילא זהו ענין דאורייתא, ולא כאילו הטועים לאמר, שירא שמים צריך שלא להישמע להרופא וכו', ונהפוך הוא וכו' לדעתי, צריכים לעשות כהוראת הרופאים בעניני אש"ל מנוחה ואפילו מנוחה משקידה בלימוד, ולא להחמיר בזה כלל וכלל [76].

אמנם יש מי שיצא נגד הפניה שלהחולה לרופא, ושניתנה רשות לרופא לרפא, אבללא ניתנה רשות לחולה להתרפאות [77], אך שיטה זוהיא דחויה בהלכה [78]. 

חולה שאין בו סכנה, שמרגיש בעצמושקיום מצות עשה, כגון אכילת מצה ומרור, או ישיבה בסוכה, יזיקו לו, אינו רשאילהחמיר על עצמו. ואפילו אם החולה אומרשמרגיש בעצמו שלא יזיק לו קיום המצווה, אבל רופא בקי אומר שאפשר שיזיק לו, שומעים לרופא, ואין החולה רשאי להחמירעל עצמו [79], וגם אין חיוב על אדם להכניס עצמו למצב של מחלה, כדי לקיים מצות עשה, כגון שמיעת שופר [80]. והמחמיר לקיים מצווה במקום שאסרו עליו הרופאים מחמת הסכנה, הרי זו עבירה בידו, ואין כאן כלל מצווה, ואינו רשאי לברך [81], ואין בחומרה כזו של סיכון חיי החולה כלל גדר של קידוש השם [82], וכמו שמחוייבים בית דין להפריש את האדם מן העבירה, כך מחוייבים להפרישו שלא יפשע בנפשו [83]. אמנם אם קיום המצווה יגרום רק צער וסבל, אבל לא מחלה ממש - יש מי שכתב, שהדבר תלוי במידת הסבל, וכפי ראות עיני הדיין והחולה [84].

פרטי דינים

כללים

החולה חייב בדרך כלל בקיום המצוות, כל זמן שאינו אנוס מלעשותן [85], אך מצינו שהקלו עליו חכמים בכמה מצוות.

רוב חולים לחיים, ולפיכך המביא גט, והניח את הבעל חולה, נותנו לאשה בחזקתשהוא קיים [86]. אם לבסוף מת החולה, מצינו מחלוקת אמוראים וראשונים להלכה - יש מי שסוברים, שבמקרה זה אין אומרים רוב חולים לחיים, ואנו אומרים שבוודאי מת מחוליו הראשון; ויש הסבורים, שגם אז אומרים שבינתיים נתרפא מחוליו, ומת מחולי אחר [87].

הכלל שרוב חולים לחיים נאמר דווקא בחולי בידי שמים, היינו במחלות; אבל בפציעות, כגון שהוכה על ידי אחר ונעשה טריפה, אין אומרים רוב חולים לחיים, ואין לו חזקת חיים [88].

המשמש את החולה נקרא עוסק במצווה, ופטור מן המצווה [89].

בענייני אורח חיים

מי שיש לו מכה על ידו האחת, והיאמכוסה בתחבושת או בגבס, כשנוטל ידיושחרית, או לסעודה, יטול ידו הבריאהבלבד, ואף על פי כן יברך על נטילתידים [90].

אין צורך ליטול ידיים לאחר הוצאת דם לבדיקות רפואיות [91], וגם אין צורך ליטול ידיים אחרי תרומת דם [92].

חולה הנותן שתן לאונסו, מכל מקוםחייב בברכת אשר יצר [93].

חולה שנותן שתן לבדיקה, חייב בברכת אשר יצר [94].

חולה שמקבל תרופות משתנות, אם מטיל שתן, ואיננו מרגיש תיכף הרגשה למתן שתן נוסף, צריך לברך אשר יצר אחרי כל הטלת שתן; ואם בשעת הטלת השתן מרגיש הכרח להטיל שוב שתן, לא יחזור ויברך אלא לאחר שההרגשה חלפה [95].

חולה המשתין דם - יש מי שכתב, שאינוחייב בברכת אשר יצר [96]; ויש מי שסבור, שחייב לברך [97].

חולה שאין לו שליטה על השתן, ומירגלים מטפטפים ממנו, מותר בדברים שלקדושה, ואם הוא מרגיש בכך, צריך להפסיק, ובכל אופן יקפיד שבגדיוהעליונים יהיו נקיים [98].

חולה שנזקק לצנתר שדרכו נוטף שתן לתוך שקית, או לתוך כלי זכוכית, מותר בכל דבר שבקדושה: ללמוד תורה, לקרוא קריאת שמע, להתפלל ולברך, ללבוש טלית, ולהניח תפילין, וכן מותר לכהן שנזקק לצנתר לעלות לדוכן ולישא כפיו בברכה, ובלבד שיהיו בגדיו העליונים נקיים, ולא יהיה שם ריח רע כלל [99]. יש מי שכתב, שחייבים לכסות את הצנתר [100]; יש מי שכתב, שמידת חסידות היא לכסותו [101]; ויש מי שכתב, שאין צורך לכסות את הצנתר [102]. יש הסבורים, שלכתחילה צריך לכסות את כלי הקיבול של השתן [103]; ויש הסבורים, שאין צורך לכסות כלל [104].

חולה עם צנתר, אף על פי שאין השתןיוצא כדרך כל הארץ, חייב בברכת אשריצר [105], ויברך ברכת אשר יצר רק פעם אחת בבוקר בברכת השחר, ויתכווין להוציא כל היום [106]. אם נפסקה זרימת השתן, חייב לברך כשתחזור הזרימה [107]. ויש מי שכתב, שלא יברך אלא לאחר איזה שעה, כשכבר פסקה תנועת המים לפי הרגשתו [108]. אם יצא הצנתר מאליו, או שהוציאו אותו, חייב לברך שנית כשיחזירוהו [109].

חולה הסובל משלשול, יברך אשר יצרבכל פעם שמשלשל [110], אך בשלשול חזק, כאשר מרגיש שמיד יצטרך שנית, לא יברך עד שיגמור [111]. ואם לקח תרופה משלשלת - יש הסבורים, שלא יברך אלא עד לאחר גמר פעולת התרופה, ולא בכל פעם שמשלשל [112]; ויש הסבורים, שיברך בכל פעם ופעם [113].

חולה שפתחו לו פתח דרך דופן הבטן, כדי לאפשר את יציאת הצואה דרך המעיהדק, או דרך המעי הגס - יש שהתירו לו להתפלל, להניח תפילין וללמוד תורה, לאחר ניקוי ושטיפת הצינור, וכיסוי מקום יציאת הצואה, וזילוף מי בושם על גופו קודם התפילה, כדי להעביר את הריח הרע [114], ואף מותר לו להיות שליח ציבור ולהתפלל לפני העמוד [115]; ויש מי שכתב, שמותר רק להרהר בקריאת שמע ותפילה, בתנאי שהשקית מכוסה, ואין ריח רע [116]. ואם גופו אינו נקי, אסור לקיים אף מצווה, ואסור לו לכוון לצאת ידי חובת מצות קידוש וכיוצ"ב [117].

מי שעבר ניתוח טחורים, וקשה לו לנגבאת הצואה בפי הטבעת, יקפיד לנגב רק אתהצואה הנראית, ואז מותר בכל דברשבקדושה [118].

חולה המצטער בחוליו, ואין דעתומיושבת עליו, פטור מן התפילין [119], ואם רצה להחמיר על עצמו ולהניחם - רשאי, ואם דעתו מיושבת עליו - חייב [120].

חולה מעיים פטור מן התפילין, אפילואין לו צער והולך בשוק [121], ואסור לו להחמיר על עצמו ולהניח תפילין [122]. בטעם הדבר יש מי שכתב, שהוא מפנישצריך לחלצן תדיר [123]; ויש מי שכתבו, שהוא מפני שאין יכוליםלהיזהר היטב [124]. יש מי שכתב, שאין הכוונה דווקא במי שמשלשל, אלא כל מי שיש לו איזה חולי מעיים [125].

חולה השוכב בבית חולים, ואיננו יכוללהניח תפילין בעצמו, ואין איש שיכוללקשור אותם עבורו - יש הסבורים, שגםאשה או קטן יכולים לקשור לו אתהתפילין והוא יברך, אף על פי שאין הםעצמם מחוייבים במצווה זו [126], ואפילו אם אשתו נידה, יכולה להניח לו תפילין [127]; יש מי שסבור, שיכולה האשה לקשור לו התפילין, אך לא יברך על כך [128]; יש מי שכתב, שעדיף שאשתו או בתו תקשור התפילין, ורק כשאין אפשרות לכך, יכולה אחות בית החולים לעשות זאת [129]; ויש הסבורים, שאין אשה יכולה לקשור התפילין לחולה, כי אין היא עצמה מצווה בהנחת תפילין [130].

חולה במחלה מדבקת, שיצטרכו לשרוףאת כל חפציו כדי למנוע הדבקה - יש הסבורים, שאסור לו להביא עמו תפיליןלבית החולים, כי יצטרכו לשרוף אותם [131]; יש הסבורים, שמותר לו לקחת עמו התפילין, אף על פי שאחר כך יצטרכו לשרוף אותן [132]; ויש שכתבו, שאם יצטער עד שיסתכן - מותר [133], ומכל מקום לא ישרוף יהודי את התפילין אלא גוי [134].

 

חולה שידו השמאלית נתונה בגבס, יניחאת התפילין של יד על הגבס שעל הזרועהשמאלית, ולא על יד ימין [135]. ולעניין ברכה - אם הבית מונח על הזרוע ללא חציצה, ורק הרצועות על הגבס, יברך על תפילין של יד [136]; ואם גם הבית מונח על הגבס, לא יברך על תפילין של יד, אלא רק על של ראש, אם הוא אשכנזי יברךשתי ברכות [137], ואםהוא ספרדי יברך ברכה אחת [138].

משותק בידו השמאלית - יש הסבורים,שיניח התפילין על יד ימינו [139]; יש שכתבו, שיניח על יד שמאלו, בין אם השיתוק הוא זמני או קבוע [140]; ויש מי שכתב, שאם השיתוק הוא זמני, ימשיך להניח על ידו השמאלית, ואם השיתוק הוא קבוע, יניח על ידו הימנית [141].

מי שיש לו תחבושת על הראש, מכל מקום חייב להניח תפילין של ראש. ולעניין ברכה - אם הבית מונח על הראש ללא חציצה, ורקהרצועה על התחבושת, מברך כרגיל, ואםגם הבית מונח על התחבושת, יברך על שליד ברכה אחת בלבד, וזאת גם לשיטת האשכנזים [142].

איש קרח המשתמש בפאה נוכרית, ומתבייש להסירה - יש מי שכתב, שיניח תפילין של ראשבבית הכנסת בלא ברכה, וכשיבוא לביתויגלה ראשו, ויניח תפילין בברכה [143]; ויש מי שכתב להיפך, שיניח בביתו התפילין על ראשו, וכשיבוא לבית הכנסת יניח התפילין על הפאה הנוכרית [144]. ואם השתילו לו שערות, או הדביקו לו שערות באופן שאינו מסירם, אין זה חציצה להנחת תפילין [145].

אסור לחולה לקחת טלית ותפילין שלחברו ללא רשותו, אף על פי שלסתם אדםמותר [146].

חולה שהגיע לכדי שביעה באכילת כזיתתוך כדי אכילת פרס, חייב בברכת המזון מןהתורה, ויכול להוציא אחרים, אף שאכלוהרבה יותר [147]. אם שהה יותר מכדי אכילת פרס בין כל חצי כזית, ולבסוף אכל כדי שביעה - יש מי שכתב, שחייב ברכת המזון [148]; ויש הסבורים, שאינו יכול לברך ברכת המזון, אלא אם אכל כזית תוך כדי אכילת פרס [149].

חולה שקשה לו לברך את כל ברכת המזון, רשאי לקצר ולומר בנוסח הבא:

ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם, הזן אותנו ואת העולם, ברוך אתה ה' הזן את הכל; נודה לך ה' אלקינו על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה, ברית ותורה, חיים ומזון, על בריתך שחתמת בבשרנו, ועל תורתך שלמדתנו, ברוך אתה ה' על הארץ ועל המזון; רחם ה' אלקינו על ישראל עמך, ועל ירושלים עירך, ומלכות בית דוד תחזירנה למקומה במהרה בימינו, ברוך אתה ה' בונה ירושלים. וברכה רביעית אין צריך לברך אם קשה לו.

ואם גם זה קשה לו, רשאי לכלול ברכה שניה ושלישית יחד, ויפתח בברכת הארץ, ויכלול בה בונה ירושלים, ויחתום ברוך אתה ה' על הארץ ועל המזון [150].

האוכל באמצעות זונדה, היינו צינורשמכניסים לקיבתו דרך גרונו, או דרך דופןהבטן, אינו מברך תחילה וסוף, כי אין לוהנאת גרון. וטוב שישמע ברכת המזוןמאחר המחוייב בדבר, ויוציאו ידיחובתו [151]. וכן מי שאוכל דרך פתח בדופן הבטן לקיבה, אין זה דרך אכילה, ואין לו לברך לפניה ולאחריה [152].

מי שהיה חולה ונתרפא, חייב להודות בברכת הגומל [153].

חולה שאינו יכול לצאת מביתו, ומרותקלמיטתו, רשאי לברך ברכת החמה, אםרואה את גלגל החמה, ואפילו הוא יושב אושוכב [154].

מי שנשרו לו שערות ראשו ולובש פאהנוכרית, נחשבת הפאה ככיסוי ראש [155], ומכל מקום נהגו שלא לברך בלי כובע על הפאה [156].

מותר לחולה לאכול או לשתות לפניהתפילה לצורך רפואה [157], וטוב שיברך תחילה ברכות התורה, ויקרא פרשהראשונה של קריאת שמע [158]. ואין הכוונה בחולה ממש, שהוא דבר פשוט ומותר, אלא אפילו כשיש לו רק מיחוש בעלמא, או אפילו צריך לרפואה כדי לחזק עצמו - מותר, ואפילו יכול לאכול הדבר לרפואה אחרי התפילה [159]. וכן מותר לבלוע כדורי ויטמינים לפני התפילה, ואפילו בריא הרגיל בכך - רשאי [160].

טבילת בעל קרי לתורה ולתפילה, שתיקןעזרא הסופר - נתבטלה בזמננו. אכן, אפילו להנוהגים שאין בעל קרי מתפלל עד שרוחץ כל בשרו במים, אין המנהג אלא בבריא, או בחולה ששימש מיטתו, אבל חולה לאונסו פטור מן הרחיצה, אלא מקנח עצמו ורוחץ ידיו ומתפלל [161].

חולה שקרא קריאת שמע של ערבית לאחר שעלה עמוד השחר וקודם הנץהחמה, יצא ידי חובתו [162].

בדין קריאת שמע, שאסרו לקרות כשהואשוכב פרקדן [163] - אם  הוא חולה שלא יכול לשכב על צידו, מותר לשכב על גבו, ונוטה מעט לצידו וקורא [164], ועדיף שיקרא כשהוא יושב [165].

חולה שקשה לו להשמיע לאוזנו, אם מחמת חולי קרא קריאת שמע בלבו - יצא [166].

הוא-הדין בתפילת שמונה עשרה, שהחולה יכול להתפלל אפילו שוכב עלצידו, והוא שיכול לכוון את דעתו [167], והוא-הדין שמותר לו להתפלל כשראשו מורם על כריות, או כשראש המיטה מורם קצת [168]. ויש הסבורים, שבשעת חולי לא יתפלל אלא רק יקרא קריאת שמע [169]. והוא-הדין שמותר לו להתפלל במקום גבוה, אם קשה לו לרדת [170].

מותר לחולה להשמיע קולו בתפילתו, אם צריך לכך כדי לכוון את לבו [171]. וכן להיפך - אם אי אפשר לו להתפלל, יהרהר בלבו [172]. ומכל מקום, כמה שיכול לומר בפיו - יאמר, והשאר יהרהר בליבו [173].

חולה שקשה לו להתפלל תפילת שמונהעשרה, מותר לו להתפלל תפילת הביננו [174]. נוסח התפילה:

אומר שלש ברכותראשונות, ואחר כך ממשיך: הביננו ה' אלקינו לדעת דרכיך, ומולאת לבבנו ליראתך, ותסלח לנו להיותגאולים, והרחיקנו ממכאוב, ודשננובנאות ארצך, ונפוצותינו מארבע כנפותהארץ תקבץ, והתועים בדעתך ישפטו, ועל הרשעים תניף ידיך, וישמחו צדיקיםבבנין עירך, ובתיקון היכלך, ובצמיחתקרן לדוד עבדך, ובעריכת נר לבן ישימשיחך, טרם נקרא אתה תענה, ברוךאתה ה', שומע תפלה. ואחר כך יאמרשלש ברכות אחרונות.

ואם קשה לחולה להתפלל גם תפילתהביננו, יאמר תפילה קצרה, וזה לשונה:

רבון העולמים, צרכי עמך ישראלמרובים ודעתם קצרה, יהי רצון מלפניךה' אלקינו ואלקי אבותינו, שתתן לכלאחד ואחד כדי פרנסתו, וכל גויה וגויהדי מחסורה, רפאנו ונרפא, והטוב בעיניךעשה, ברוך אתה ה' שומע תפלה. ולאצריך לומר שלש ברכות ראשונות, ולאשלש ברכות אחרונות [175].

מי שיש לו חלישות הלב, שמרגיש שאינו יכול להמתין וצריך לאכול, רשאי להתפלל בביתו קודם הציבור, אף כשמתפללים בזמנם, אבל בבית הכנסת אסור לו להקדים תפילתו לתפילת הציבור; ואם הוא חולה, רשאי להקדים תפילתו לתפילת הציבור אפילו בבית הכנסת [176].

חולה שיכול לכוון, יבואו עשרה אנשיםויתפללו עמו; ואם הוא אדם חשובבעירו, אף מביאים לו ספר תורה בביתו [177].

חולה, שאיננו יכול לעמוד בשעתברכת כהנים, רשאי לשבת [178].

חולה שקשה לו לעמוד, יכול לשבת באמירת נוסח הווידוי, וישתדל לעמוד לפחות ב- 'אבל אנחנו ואבותינו חטאנו' [179].

חולה שאינו יכול לעמוד כראוי - יש אומרים, שאינו יכול להיות שליח ציבור וקורא בתורה [180]; יש אומרים, שיכול להיות שליח ציבור [181]; ויש מי שחילק, שאם יכול להתאמץ אפילו על ידי סמיכה - מותר, ואם לאו - אסור [182].

מותר לחולה לספר שערותיו בתקופתהספירה, כדי לאפשר את הטיפול בו [183]. וכן מותר לחולה להסתפר בחול המועד לצורך סיבה בריאותית [184].

בענייני יורה דעה

חולה בכל גופו, ובפרט כשיש לו חום, אסור לשחוט לכתחילה, אבל בדיעבד אםאמר שברי לו ששחט כראוי - שחיטתו כשרה; ואם הוא חולה במחלה מקומית, רשאי לשחוט לכתחילה, ואם צריך לשבת, רשאי לשחוט בישיבה [185].

מי שיש לו פצעים על הלחי, והרופאיםאומרים שיגלח זקנו בתער דווקא ולא בסם - יש הסבורים להתיר באופן שיגלח מקודם  במספרים, עד שלא יישאר מן השיער כדילכוף ראשן לעיקרן, ואחר כך יכול לגלחבתער [186]; יש מי שהתיר פעולות אלו רק על ידי גוי [187]; ויש מי שאסר לחלוטין [188]. ויש להעיר, שמבחינהרפואית אין בימינו כלל מצב כזה, שיהא חיוב לגלחבתער דווקא.

אשה שראתה דם מחמת חולי, איננהקובעת ווסת על ידה, שמפני האונסראתה [189].

חולה שאין מי שישמשנו זולתי אשתונידה, אפילו הוא חולה שאין בו סכנה, מותרת לשמשו, שאין לחוש להרגל עבירה. וכל זה בחולה שחלה כל גופו, אבל אם חשבראשו וכיוצ"ב, והוא מתחזק והולךכבריא, אסורה לשמשו [190].

מי שהדירו חבירו שיאכל אצלו, וחלה אושחלה בנו, הרי אלו נדרי אונסין [191].

מי שנדר לחולה איזה דבר, אם עשו זאת משום הפצרת החולה, שלא תטרוף דעתו עליו, הרי זה נדרי אונסין [192].

חולה חייב בתלמוד תורה [193].

חולה פטור ממצות קימה והידור, ואינוחייב לקום אפילו מפני נשיא [194], אך אם רוצה לקום, אין בכך איסור [195]; ויש הסבורים שאל לו לקום, כדי שלא יאמרו לו שב, ויתפרש שב במחלתך [196].

בענייני אבן העזר

שלושת חדשי הבחנה, שגזרו חז"ל לאשהשנתגרשה או נתאלמנה שצריכה להמתיןבין ראשון לשני, לא חילקו חכמים ביןמצבים שונים, ולכן גם אם היתה היאחולה, או שהיה בעלה הראשון חולה, צריכה להמתין [197].

אין החולים ראויים להינשא, עדשיבריאו, בין אם החולה הוא החתן אוהכלה [198].

הגיע זמן לכנוס את ארוסתו, וחלה הואאו חלתה היא, אינו מעלה לה מזונות [199]; ודווקא שחלה תוך הזמן, אבל הגיע הזמן ולא כנסה, ואחר כך חלה, חייב במזונותיה [200].

אם חלו החתן או הכלה לאחר חופתם, ולא ערכו שום סעודה עד עבור שבעת ימי המשתה - יש מי שכתב, שמונים שבעת ימים לאחר הבראתם, ומברכים בהם שבע ברכות [201]; אך רוב הפוסקים סבורים, שלעולם אין מברכים שבע ברכות לאחר עבור שבעת ימי המשתה הסמוכים לחופה [202].

מי שאינו בריא, אינו חייב לקיים מצותעונה הקצובה לו, אלא לפי מה שאומדיםאותו שיכול לקיים [203]. ויכול להמתין ששה  חדשים עד שיבריא, ואחר כך או יטול ממנה רשות, או יוציא ויתן כתובה [204]. ואם היה מחמת חולי הראוי לרפואה, צריכה להמתין לו עד שיתרפא [205].

אשה שמונעת מבעלה תשמיש המיטהכדי לצערו, דינה כמורדת, אפילו אם היאחולה [206].

אשה שחלתה, חייב הבעל ברפואתה עדשתבריא [207]. חיוב רפואת אשתו הוא מדברי סופרים [208], ואף שחיוב זה לא נכתב במפורש בנוסח הכתובה, הרי זה כאילו נכתב מכוח תנאי בית דין [209].

אשה חולה,  שעזבה את בית בעלה ללא טענות מספיקות, אם יכולה לקום מידי פעם ממשכבה לבשל ולעשות את צורכי הבית, אין בעלה חייב בדמי רפואתה, בין רפואה שיש לה קיצבה, ובין רפואה שאין לה קיצבה; ואם היא חולה כל כך שאינה יכולה לעזור לעצמה כלל, הרי הוא חייב בדמי רפואתה [210].

חלה הבעל במחלה ממושכת, אם מצבומאוס על רוב העולם, הרי מעיקר הדיןכופים אותו להוציא את אשתו בגט, אבלבזמן הזה אין כופים כלל, ובכל אופן צריךלהשתדל, שיתן גט ברצונו הטוב [211].

האומר לאשתו הרי זה גיטך אם לא אבואעד יום פלוני, וחלה ולא בא, אין טענתאונס של חולי בגיטין [212].

נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולאילדה, שמעיקר הדין יוציא ויתן כתובה, אבל אם חלה הוא או היא בתוך עשרהשנים, אין עולה להם אותו זמן מןהמנין [213].

יבם שתבעתו יבימתו לכנוס או לחלוץ, ועמד בדין וחלה, חייב במזונותיה, כיווןשחלה לאחר שעמד בדין [214].

מי שיש לו תחבושת על רגלו, הרי זהפוסל בחליצה, אבל בשעת הדחק, שישלחוש שמא תתבטל החליצה, אם התחבושתנתונה על מיעוט הרגל, ודבוקה היא לפצע, יש להקל [215].

חולה שאינו יכול לעמוד, רשאי לחלוץבישיבה [216].

בענייני חושן משפט

עד שהוא חולה, יכול להגיד עדותו בביתדין בישיבה [217].

חולה שרעש מזיק ומפריע לו, יכול למחות בבעלי חנות שבחצר שלא ירעישו בפטישים וריחיים וכיוצ"ב [218]; ויש מי שכתב, שהוא דווקא אם הדבר מתברר בבית דין, או על ידי בקיאים, שאין ביכולתו לסבול הרעש מחמת מחלתו [219]. יש מי שכתב, שדין זה נכון בין אם היה חולה מקודם, ובין אם היה השכן עוסק באומנותו קודם [220]; ויש מי שכתב, שדין זה הוא דווקא אם היה חולה קודם, אבל אם אומנותו של השכן היא בעבודת פטישים, ואחר כך אירע החולה בשכנותו, אי אפשר לכופו להפסיק מלאכתו [221]. ולשיטה זו יש מי שכתב, שאם הרעש עלול לגרום לפיקוח נפשו של החולה, חייב השכן להפסיק, אבל החולה חייב לשלם לשכנו את הנזק [222].

פועל שחלה, ואינו יכול להשלים זמןעבודתו - יש אומרים, שאינו חייב להשליםימי חוליו, ובעל הבית חייב לתת לו מלואשכרו [223]; יש הסבורים, שבעל הבית חייב לשלם גם עבור ימי חוליו דווקא אם חזר וקיבלו לעבודה לאחר שהבריא, אבל אם לא חזר וקיבלו לעבודה, אינו משלם [224]; יש הסבורים, שאינו נוטל אלא מה שהרוויח, ואין חיוב על בעל הבית לשלם עבור ימי חוליו [225]; ויש מי שהבדיל בין מלמד תינוקות לשאר פועלים שכירים, וסבור  שבמלמד חייב לשלם עבור ימי חוליו, מה שאין כן בשאר שכירים [226]. וכל זה דווקא אם חלה כל כך שאינו יכול לעשות שום מלאכה, אבל אם יכול לעשות מלאכות קלות, נותנים כל שכרו [227].

חלה אחד מן השותפים או אחד מהאחים שירשו את אביהם קודם חלוקה, אם חלה בפשיעה, כגון שהלך בשלג בחורף, או בחום בימות החמה וכיוצא בזה, אם יש קיצבה לרפואתו - מתרפא משלו, ואם אין לה קיצבה, מתרפא מן האמצע; אבל אם חלה באונס, אפילו יש לה קיצבה, מתרפא מן האמצע, וקודם שנתרפא יכולים לומר לו חלוק עמנו [228]. ויש אומרים להיפך, שאם חלה בפשיעה בכל עניין איננו מתרפא מן האמצע, אבל אם חלה באונס רפואה שאין לה קיצבה, מתרפא מן האמצע [229]. במה דברים אמורים שמתרפא מן האמצע, כשהוא לבדו מתעסק באומנות, והשאר בטלים ונוטלים חלק בריווח; אבל שני שותפים שמתעסקים באומנות או בסחורה, וחלה אחד מהם אפילו באונס, מתרפא משל עצמו [230]. יש מי שכתבו, שדין זה הוא דווקא כשאין השותפים ניזונים מן השותפות, אבל ניזונים מן השותפות, וחלה אחד מהם באונס, כל רפואה שאין לה קיצבה דינה כמזונות [231]. ויש מי שחולק ואינו מבדיל בין ניזונים מן השותפות לבין אין ניזונים [232].

בדין פריקה וטעינה, אם היה בעלהבהמה שם, והלך וישב לו, ואמר לזהשפגע בו, הואיל ועליך המצווה לפרוק - פרוק, הרי זה פטור; אבל אם היה בעלהבהמה חולה, חייב זה לטעון ולפרוקלבדו [233].

 

בענייני הלכות עתידיות

עבד עברי שחלה בתוך שש שנים, ביןשחלה שנה אחר שנה, או שחלה חולאיםמקוטעים, אם הכל פחות מארבע שנים, עולים למנין שש; אבל אם חלה ארבע שנים, חייב להשלים כל ימי החולי. דין זההוא דווקא כשהיה חוליו כבד, שאינו יכוללעשות מלאכה, אבל אם לא היה חוליוכבד, אלא יכול לעשות מעשה מחט, אפילוחלה כל שש שנים עולים לו [234]. ומכל מקום, גם אם חלה ארבע שנים ופגע בו היובל, יוצא לחירות [235].
עבד עברי שחלה, והוציא עליו רבוהוצאות הרבה, אינו חייב לו כלום [236].
עבד עברי שהיה הוא חולה, או שהיהרבו חולה, או שהיו שניהם חולים, אינונרצע [237].
כהן שהוא חולה, הרי זה מום, והואפסול לעבודה במקדש [238], והגדרת חולה לעניין זההוא, כשהוא רועד מפני חוליו וכישלון כוחו [239].
כהן חולה, שמשתתף בפייסות שהיו במקדש, רשאי להוציא שתי אצבעות, אף שכהן בריא חייב להוציא רק אצבע אחת למנין [240].
אין עושים חבורה לאכילת קרבן פסחשכולם חולים, אף על פי שיכוליםלאכול [241]. בטעם הדבר - יש מי שכתב, שמתוך שאכילתם מועטת, שמא ישאירוהפסח, ויביאוהו לידי פסול [242]; ויש מי שכתב, שמא יכבד עליו חוליו, ולא יוכל לאכולכזית [243]; ויש מי שכתב, שהחולה פטור מקרבן פסח רק אם אינו יכול לאכול כזית [244].
חולה שאינו יכול לאכול כזית, איןשוחטים ואין זורקים עליו את הפסח, אפילוהוא אחד מבני החבורה [245].
חולה פטור מן הראיה [246]. ואפילו יכול להלך, אבל אינו יכול לשמוח, פטור מראיה [247].
חולה פטור מחגיגה ומהקהל [248].
יש מי שהסתפק בדין מלך חולה, מי יקרא בתורה את פרשת הקהל, האם מצות הקריאה בתורה היא דווקא במלך, ואז מתבטלת המצווה, או שהקריאה יכולה להיות גם על ידי אחר [249].
אשת יפת תואר שהיתה חולה, אם רצהלשלחה, חייב להמתין לה עדשתבריא [250].
זב שראה ראיותיו מתוך חולי, אינו נעשהזב על ידי ראית אונס זו [251].

מקורות והערות

[1] כגון בפסוקנו. וכן בעת ההיא חלהאביה (מ"א יד א); חלה חזקיהו למות (מ"ב כ א); [2] כגון לעת זקנתו חלה את רגליו (מ"א טו כג); [3] כמו ותרעש הארץ ותחל (ירמיה נא כט); מלפניאדון חולי ארץ (תהלים קיד ז); [4] כגון וחליתי והייתי כאחד האדם (שופטים טז ז); משמת רבן גמליאל, ירד חולילעולם, והיו למידים תורה מיושב (מגילה כאא); סתם תלמידי חכמים הם חולים, היינו תשושיכוח (נדרים מט א). וראה רש"י ברכות כ א ד"האפשר. וראה במג"א סי' תרטז סק"ב, ובמחצית השקל שם; [5] כגון לחלות את פני ה' (זכריה ז ב). וראה רש"י ברכות לב א ד"ה שהחלהו - הפציר בו; [6] ברכות ס ב; ר"ה טז א; ב"ב טז ב; ב"ב קנד א; [7] ר"ן נדרים מט ב ד"ה קצירי; [8] שבת כא א, לפי גירסת רש"י שם; [9] ערוך, ע' כרה; תרגום ירושלמי דברים ז טו; [10] כגון הכלחולים הם אצל מילה (פסחים סט א); סתםמניקות חולות הן (כתובות סה ב); [11] ב"מ פז א; סנהדרין קז א, ובפירש"י שם; בראשית רבה סה ד; פדר"א נב; זוהר שמותדקע"ד. וראה בתו"ש בראשיתפמ"ח אות יב, מקורות מדרשיים רבים לענייןהמחלה שהתחילה לאחר בקשת יעקב; [12] תוס' ב"ב טז ב ד"ה שכל; [13] פדר"א נב. וברש"י ברכות נג א ד"ה מרפא - לאדם המתעטש רגילים לומר אסותא; [14] ראה בתו"ש בראשית פמ"ח אות יב; [15] ברכות נג א; רמב"ם תלמוד תורה ד ט; טושו"ע יו"ד רמו יז; [16] ב"מפז א. וראה בתוס' ב"ב טז ב ד"ה שכל, שכברמאברהם אבינו היה חולי שנתרפא, וצ"ע; [17] בראשית רבה סה ד. זה לכאורה סותרמה שכתבה הגמ' ב"מ פז א, שאלישע הוא שחידשמחלה כזו; [18] שבת לב א; [19] רמב"ןעה"ת, דברים יא י; [20] נדרים מ א; [21] בן סירא ליד; [22] ירושלמי ברכות ד ד; קהלת רבה ג ג. בעניין משמעות מאמר זה להלכה ראהאנציקלופדיה תלמודית, כרך יג, ע' חולה, עמ' רלז; [23] קידושין פב א. וראה בכתובות סג ב, חולה בת מלאכה היא? [24] רש"י ב"ק פג ב ד"השבת; [25] ראה קידושין כב א, שעבד עברי חולהאינו בגדר 'כי טוב לו עמך' (דברים טוטז); [26] נדרים מא א; [27] רש"י שמות כאיט; [28] רמ"א או"ח לחא; [29] ב"ב קמז ב; [30] שבת קכח ב; [31] טושו"ע או"ח שו ט, ובמ"ב שם סקמ"א; [32] סנהדרין קאא; [33] מו"ק כו ב; [34] ברכות נד ב; מג"א רלט סק"ז; מ"ב שם סק"ט. וראה בשו"תשלמת חיים ח"ד סי' ד אות ח; [35] ב"ב קטז א; [36] רמ"א יו"ד שלה יא. וראהבהסבר הדבר בשו"ת שבט הלוי ח"ג סי' קסג אותא; [37] מאירי ב"ב שם; [38] נדרים מא א; [39] שבת יב ב; נדרים מ א; [40] נדרים מא א; [41] דכאיב ליהכאיבא, אזיל לבי אסיא (ב"ק מו ב); [42] ברכותנז ב. וראה בבראשית רבה כ כה, שמנה חמישהדברים, ולא מנה שלשול. וראה באבות דרבי נתןמא ד, שזיעת חולי יפה לגוף; [43] ב"ב טזב; [44] שמות רבה טו כא; [45] בראשית רבה יג יח; [46] פדר"איב; [47] שהש"ר רבה ב יד; [48] בראשית רבה נג יז; פסיקתא זוטרתי, וירא כא טו; [49] שו"ת הרשב"א ח"א סי' תצו, ובמיוחסות סי' קנא; רדב"ז על הרמב"ם, מאכלות אסורות טו ל; [50] ברכות נזב; [51] נדרים מ א; [52] מאירי נידה לוב; [53] מכילתא משפטים סופ"ז. וראה באנציקלופדיה תלמודית, כרך יג, ע' חולה, עמ' רמט, הע' 252; [54] ב"ק מו ב; [55] בראשית טה; [56] או"ה כלל ס דין ח; [57] רמב"ם, ספרהקצרת. וראה בפיהמ"ש לרמב"ם פסחים דט; [58] שבט יהודה יו"ד סי' שלו; [59] בגדריהכלל שאין סומכים על הנס, ראה שבת לב א; פסחים סד ב; ירושלמי יומא א ד; מאירי שבת כאב; שד"ח מערכת אל"ף כלל שעט; שם מערכת נו"ןכלל מה; שם פאת השדה מערכת אל"ף כלל יח; אנציקלופדיה תלמודית, כרך א, ע' אין סומכים עלהנס. וראה ברמב"ן עה"ת, דברים כ ט, 'כי התורהתצווה בדרך הארץ, ותעשה הניסים עם יראיובהסתר, ואין החפץ לפניו לשנות טבעיו של עולם, זולתי כאשר אין שם דרך בהצלה אחרת, אולהודיע שמו לצריו', וראה עוד בפי' הרמב"ן עה"תויקרא כא יז, במדבר א מה, במדבר יג ב - שהתורה לא תיסמוך על הנס; [60] חובותהלבבות, שער הבטחון, פ"ד; שו"ת הרשב"א ח"אסי' תיג; ב"ח יו"ד סי' שלו; ט"ז יו"ד סי' שלו סק"א; ברכי יוסף, יו"ד סי' שלו אות ב; שו"ת תורת רפאלסי' לח; שו"ת מעשה אברהם חיו"ד סי' נה; שבטיהודה יו"ד סי' שלו; קיצושו"ע סי' קצב ס"ג; מעבריבק, קרבן תענית פ"ה; קובץ אגרות לחזו"א ח"אסי' קלו; שו"ת ציץ אליעזר חי"ז סי' ב. וראה עודבקובץ איגרות הנ"ל סי' קלט, קמ, קסב; [61] גשר החיים, ח"א פ"א אות ב; קובץאיגרות לחזו"א, ח"א סי' קלח; [62] אגרות הקודש ח"ד עמ' תתעב, דברי האדמו"ר מ.מ. שניאורסון מלובביטש; [63] פיהמ"שלרמב"ם פסחים ד ט. וראה עוד בשו"ת שאילתיעקב (פראגער) סי' ה; שו"ת ציץ אליעזר חי"א סי' מא; [64] עקידת יצחק, פר' וישלח שער כו; [65] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם ח"ד חיו"ד בהקדמה לסי' שלו; [66] כמו שנאמר לגבי המלך אסא, 'וגם בחליו לא דרש את ה' כי ברפאים' (דבהי"ב טז יב). וראה בשלטי גבורים, סוףברכות. אמנם ראה בס' איש האמונה הבודד, בקובץ איש האמונה, עמ' 42, שמדובר כאן בכהנים-רופאים שהשתמשו בטכסים אליליים ובקסמים כדי 'לרפא' חולים; [67] משנה ר"ה כט א; [68] חובותהלבבות שער הבטחון פ"ד; שו"ת הרשב"א ח"א סי' תיג; ב"ח יו"ד סי' שלו; ברכי יוסף, יו"ד סי' שלואות ב; מטה משה, עמוד גמילות חסדים ח"ד פ"ג; קיצושו"ע סי' קצב ס"ג; גשר החיים, ח"א פ"א אותב; קובץ אגרות לחזו"א ח"א סי' קלו; מכתב מאליהו ח"א עמ' 157-156; שו"ת ציץאליעזר ח"ה קונט' רמת רחל סי' א; [69] ש"ך יו"דסי' רלח סק"ה; [70] שם משמואל, סוף הספר, חלקהמועדים; [71] רמב"ן במלחמות סנהדרין עד ב; ר"ן יומא פג ב; שו"ת רדב"ז ח"ג סי' תתפה (תמד), וח"ד סי' אלף קלט (סז); המאירי בחיבור התשובהעמ' תעא; או"ה כלל ס דין ח; שו"ע הרב תריחיא; מטה אפרים סי' תריח סט"ו; שו"ת דברימלכיאל ח"ה סי' לה; שו"ת יביע אומר, ח"דחחו"מ סי' ו אות ד; [72] בראשית טה; [73] קהלת ז טז; [74] שו"ת הרדב"ז שם. אמנםיש שכתבו שמותר לאדם, ובעיקר לחסיד ואדםחשוב, להחמיר על עצמו ולהימנע מאיסורידאורייתא, אפילו במקום סכנה - ראה פסקיריקאנטי, סי' קסו; שו"ת אבני נזר חחו"מ סי' קצג; שו"ת האלף לך שלמה חאו"ח סי' שנא; היעב"ץבלחם שמים פ"ק דברכות, ובמגדל עוז אבן בוחןפ"א אות כג. אך ראה בשו"ת יביע אומר, ח"דחחו"מ סי' ו אות ד, שו"ת יחוה דעת ח"א סי' סא, ובשו"ת ציץ אליעזר ח"י סי' כה פי"ד, שדחודבריהם; [75] שו"ת ציץ אליעזר, חי"ז סי' ב. וראה מאמרו של הרב ש. רפאל, תורה שבעל פה, לג, תשנ"ב, עמ' עד ואילך; [76] שערי הלכה ומנהג, ח"ג סי' קל; [77] רמב"ן עה"ת ויקרא כו יא; [78] ראשית, שיטתו זו של הרמב"ן היא בסתירה לשיטת עצמו בתורת האדם, שער הסכנה. וראה בהרחבה בשיטתו זו בעקידת יצחק, פר' וישלח, שער כו; תכלת מרדכי על הרמב"ן; קהלות יעקבלבעל משכנות יעקב בליקוטיו; ט"ז יו"ד סי' שלוסק"א; שו"ת שאילת יעקב סי' ה; תורה תמימה, דברים כב אות יח; חזו"א אמונה ובטחון פ"ה אותה; שו"ת ציץ אליעזר ח"ה קונ' רמת רחל סי' א, כ-כא; שם ח"י סי' כה פי"ט; שם חי"א סי' מא-מב; שם חי"ז סי' ב אות ג; שו"ת יחוה דעתח"א סי' סא; [79] שו"ת בנין שלמה סי' מז. וראה בשו"ת ציץאליעזר חי"ב סי' מג; [80] שו"ת אגרות משהחאו"ח ח"א סי' קעב. וראה בדעת תורה או"ח סי' שכח סוסע' ב, שנסתפק בדין שבות בחולה שאיןבו סכנה, אם רשאי להחמיר על עצמו. אך ראהמאמרו של הרב ח.פ. שיינברג, הלכה ורפואה, ד, תשמ"ה, עמ' קכה ואילך, שמחוייב האדם לקייםאפילו מצוות דרבנן, אף על פי שיחלה מהם ויפוללמשכב; [81] שו"ת מהר"ם שיק חאו"ח סי' רס; שד"ח מערכת חמץ ומצה, סי' יד אותיד; [82] שו"ת פרי השדה ח"ב סי' ס; [83] רא"שכתובות פ"ד סי' ג; [84] הרב מ. שטרנבוך, הלכה ורפואה, ד, תשמ"ה, עמ' קמז; [85] ראה ריטב"א (רשב"א) סוכהכה א; [86] גיטין כח א; רמב"ם גירושין ו כח; טושו"ע אבהע"ז קמא סח; [87] ב"ב קנג ב; רשב"ם, רי"ף ורא"ש שם; רמב"ם זכיה ומתנה ח כז; טושו"ע חו"מ רנא ב; [88] רמ"א אבהע"ז קמאסח; [89] ראה טושו"ע או"ח תרמ, ובמ"ב שםסק"ז; [90] יחוה דעת ח"ב סי' יט; [91] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חאו"ח סי' ד סק"ד; [92] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם ח"ה חאו"ח סי' ד סק"א; [93] שו"ת האלף לךשלמה סי' ב. וראה בשו"ת שאילת משה חאו"חסי' לד; [94] שו"ת מנחת יצחק ח"ו סי' לח אותג; [95] שו"ת באר משה ח"ד סי' ה; [96] הגרצ"פפרנק, הובא בשו"ת ציץ אליעזר חי"ב סי' ב; [97] שו"ת ציץ אליעזר שם; [98] שו"ת רמ"אסי' צח; מג"א או"ח סי' עח סק"ב; פר"ח או"חסוסי' עח; מור וקציעה או"ח סי' פ; שו"ת מלמדלהועיל ח"א סי' ז; שו"ת מהר"י שטייף סי' ס; שו"ת חלקת יעקב ח"א סי' קסו; שם ח"ב סי' קעח; שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' א; ילקוט יוסף, הל' קריאת שמע וברכותיה, הע' יז. וראה עוד בשו"תשאילת משה חאו"ח סי' לה. ובשו"ת משנה הלכותח"ב סי' סא, וסי' סג, חלק על דבריהם, אך דחודבריו - ראה תשובת בעל חלקת יעקב בשו"תמשנה הלכות שם סי' סב, ושו"ת באר משה ח"דסי' ז; [99] שו"ת הגרי"א הרצוג, חאו"ח ח"א סי' טו; שו"ת אגרות משהחאו"ח ח"א סי' כז; ילקוט יוסף הל' ק"ש וברכותיהסי"ז ובהערות, ובהל' נשיאת כפים ס"כ; שו"תחלקת יעקב ח"א סי' קסח; הליכות שלמה, פ"כ סקכ"ו; האדמו"ר מצאנז, בשבילי הרפואה, ח, תשמ"ז, עמ' ז ואילך; שו"תבאר משה ח"ד סי' ז; שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' א; שערי הלכה ומנהג, ח"א סי' לה; [100] שו"ת אגרות משה שם; שו"ת אור לציון ח"ב פ"ו סט"ו; [101] שו"ת ציץאליעזר שם; [102] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריובמאמרו של א. אברהם, אסיא, ו, תשמ"ט, עמ' 135, והליכות שלמה שם. וראה עוד שם בהע' 52; [103] שו"ת אגרות משה שם; שו"ת באר משהשם; שו"ת ציץ אליעזר שם; [104] הגרי"א הענקין, הובאו דבריו בשו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' א אותז; שו"ת מנחת יחיאל ח"ב סי' מז; [105] שו"ת הר צבי חאו"ח סי' ו; שו"ת הגרי"א הרצוג חאו"ח ח"א סי' טו. וראהבשו"ת ציץ אליעזר חי"ב סי' ב; [106] לקט הקמחהחדש סק"ב; שו"ת ציץ אליעזר חי"ח סוסי' ע"ח; [107] שו"ת ציץ אליעזר, ח"ח סי' א, אות כו; שם, חי"ב סי' ב' אות ג,כו; שם חי"ח סוסי' ע"ח; [108] שו"ת הגרי"א הרצוג, שם; [109] שו"ת באר משה ח"ד סי' ז; [110] טושו"ע או"ח סי' ז; מ"ב שם סק"ב; [111] טושו"ע או"ח צב א; מ"ב שם סק"ב; [112] שו"ת הלכות קטנות ח"א סי' פו; שו"עהרב, או"ח ז ו; קיצושו"ע ד ו. וראה בשו"ת קולגדול סי' פט, וסי' צג; [113] ברכ"י או"ח סי' ז אותב; כף החיים שם סק"ב, שכן המנהג. וראה בשו"תבאר משה ח"ד סי' ה; ובשו"ת ציץ אליעזר ח"חסי' א סקכ"ג-כ"ד; [114] שו"ת ציץ אליעזר ח"ט סי' ו; שו"ת שבט הלוי ח"ג סי' יז; שו"ת בית אבי סי' מא; הגרש"ז אויערבאך, הובאודבריו בנשמת אברהם חאו"ח סי' עו סק"ט. וכןנוטה להקל בשו"ת מנחת יצחק ח"ו סי' יא-יב. וראה בשו"ת מנחת יצחק ח"י סי' ח', שהביא עלבעל ערוגות הבושם שעבר ניתוח כזה, ועסקבתורה ובתפלה לאחר הניתוח בלי שום שינויכלל; [115] שו"ת מנחת יצחק ח"י סי' ח; [116] האדמו"ר מצאנז, בשבילי הרפואה, ח, תשמ"ז, עמ' ז ואילך; [117] שו"ת נחלת אליהו סי' לז; תורת היולדת פל"ט הע' לא; [118] שו"ת קנה בשם סי' ז-ט; [119] ב"י, פרישהוב"ח או"ח סי' לח; רמ"א או"ח לח א. וראה באו"זח"א סי' תקלב, ומרדכי הל' תפילין; [120] פמ"גשם א"א סק"א; מ"ב שם סק"ה. וראה עוד בשד"ח מע' הכ"ף כלל טז אות ב, בשם פתח הדביר; אנציקלופדיהתלמודית, כרך ט, ע' הנחת תפלין, עמ' תקיב הע' 655-654; תו"ש מילואים לכרך יב סי' מבסק"ח; [121] חולין קי א; רמב"ם תפילין ד יג; טושו"ע או"ח לח א, וברמ"א, ובמ"ב שם סק"ב; [122] מג"א סי' לח סק"א. ולענייןתפילה וקריאת שמע ראה שו"ע או"ח לח ב, ושםסי' פ, ובמ"ב שם. וראה באריכות בערוה"ש או"ח לח א-ה; [123] רש"י בחולין שם ד"ה פטור; [124] תוס' כתובות קד א ד"הומנח; מרדכי הל' תפילין; [125] שו"ת ציץ אליעזר ח"כ סי' מה שאלה ג; [126] שו"ת מהרי"ט ח"ב סי' ז; שו"ת מהרי"אאסאד חאו"ח סי' יט; שו"ת דברי חיים חאו"ח ח"גסי' ו; שו"ת מהר"ם שיק חאו"ח סי' טו; שו"תמחנה חיים ח"ג חאו"ח סי' ו; דעת תורה, סי' כז ס"ז, וסי' לט ס"ב; כףהחיים סי' כז סק"ח, בשם מסגרת השולחן; שו"תבאר משה ח"ד סי' ו; שו"ת שבט הלוי ח"א סי' ח; שו"ת וישב משה ח"א סי' צב; שם ח"ב סי' קכד. וראה במקורות אלו טעמים שוניםלהיתר; [127] טהרת הבית ח"ב סי' יב סקמ"ה; [128] שו"ת יד הלוי ח"ב סי' א; [129] שו"ת ציץ אליעזר חי"ג סי' ז; שו"ת וישבמשה ח"ב סי' קכד; [130] שו"ת תשורת שי ח"אסי' תריח; שם ח"ב סי' כג-כד; שו"ת זכרון יהודהח"א סי' יז; [131] שו"ת חזון נחום סי' ו; שו"תשו"ת דובב מישרים ח"א סי' צט; שו"ת אגרותמשה חאו"ח ח"א סי' ד-ז; שם ח"ד סי' ח; שו"תמנחת יצחק ח"ג סי' ג; שם ח"ד סי' ח; שו"ת דברי ישראל ח"א סי' כא; יסודי ישורון ח"א עמ' קטז;  שו"ת קנין תורה בהלכה, ח"א סי' ה. וראה עוד בשו"ת רבבות אפרים ח"א סי' כט; [132] שו"ת אמרי דוד סי' ריח; שו"ת ראש אריה ח"א סי' ד; שו"ת חלקתיעקב ח"ג סי' מב-מד; שו"ת בית אבי סי' א; נועם, ח"ג שער הלכה עמ' ג. וראהבשו"ת חזון נחום שם עוד דעות להתיר. וראהבשו"ת ממעמקים ח"ג סי' א, שאלה דומה מתקופתהשואה מגטו קובנא; [133] שו"ת מנחת יצחק ח"ד סי' ח; ילקוט יוסף ח"ב סי' קנד סי"ח; [134] ילקוט יוסף, שם; [135] שו"ת חלקת יעקב ח"בסי' מג; שו"ת מנחת יצחק ח"ב סי' מו. ובשו"תמשנה הלכות ח"ד סי' ג חלק בזה; [136] ראהמג"א סי' כז סק"ו,ח; [137] ראה מ"ב סי' כז סקט"ז,יח; [138] ראה שו"ע או"חכו ב; [139] מ"ב סי' כז סקכ"ב, בשם הדגולמרבבה; [140] שו"ת אמרי יושר ח"ב סי' יד; שו"תאגרות משה חאו"ח ח"א סי' ח-ט; [141] הגרש"זאויערבאך, הובאו דבריו במאמרו של א. אברהם, אסיא, ו, תשמ"ט, עמ' 134; [142] מ"ב סי' כז סקט"ז; [143] שו"תאגרות משה חאו"ח ח"ד סי' מ אות יח; שערימשה ח"ב הערות ומילואים לסי' ד; [144] עשה לך רב, ח"ג סי' ג; [145] שו"תאגרות משה, שם; [146] שו"ת ציץ אליעזר חי"ב סי' ז; [147] שו"ת הרדב"ז סי' ב' אלפים רכד, הובאבשע"ת או"ח סי' קצז סק"ח, ובביאוה"ל סוסי' קפד; [148] כנה"ג, הובא בכף החיים סי' רי סק"ז; פרמ"ג או"ח סי' רי בא"אסק"א; שערים המצויינים בהלכה סי' נא סק"ד; [149] מג"א סי' רי סק"א; א"ר סי' רי אות ח; חיי אדם נ יג; שו"ע הרב, ברכת הנהנין פ"ב סק"ב; מנ"ח מ' תל; שו"ת כתב סופר חאו"חסי' לא; בן איש חי שנה א פר' מסעי ס"ו; אמרי בינה חאו"ח סי' טו; שו"ת אגרותמשה חאו"ח ח"א סי' עו; שו"ת באר משה ח"ג סי' לז; שו"ת ציץ אליעזר חי"א סי' יג; שמירת שבת כהלכתה פ"מ סצ"ג; [150] שו"ת אור לציון ח"ב פמ"ו סכ"ה. והוא על פי בן איש חי, פר' חוקת אות יא; כף החיים או"ח סי' קפז אות ד. וראה עוד במג"א רסי' קצב, ובבן איש חי שם; [151] שו"תמחזה אברהם ח"א סי' קכט; שו"ת ציץ אליעזרחי"ג סי' לה; [152] שו"ת חלקתיעקב ח"ג סי' סח; [153] ברכות נד ב; [154] יחוה דעת, ח"ד סי' יח סע' יא; [155] שערי משה לאאמו"ר, ח"ב, הערותומילואים לסי' ד; [156] שו"ת חיים שאל סי' לה; [157] טושו"ע או"ח פט ג; שו"ע הרב שם ה; מ"ב שם סקכ"ד וסקכ"ח; בן איש חי, שנה א, יתרו סקי"ח; [158] מ"ב שם סקכ"ב, ובביאה"ל שם ד"ה ולא; [159] ערוה"ש או"ח פט כד; [160] שו"ת רבבות אפרים ח"ז סי' ד; [161] רמב"ם תפילה ד ו; [162] רמב"םקריאת שמע א י; טושו"ע או"ח רלה ד; [163] ברכות יג ב; [164] רמב"ם קריאת שמע בב; טושו"ע או"ח סג א; [165] ראב"ד שם. וראהבכס"מ שם, ובמ"ב שם סק"ד; [166] ב"י או"ח סי' סב; [167] רמב"ם תפילהה ב; תרומת הדשן, פסקים וכתבים סי' נז; טושו"עאו"ח צד ו; [168] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריובמאמרו של א. אברהם, אסיא, ו, תשמ"ט, עמ' 134; [169] הגהות מיימוניות תפילה ה ב, מנהגרש"י. אך ראה בתרומת הדשן שם, שהכוונה דווקאבחולה שאינו לכוון מעוצמת מחלתו, אך מעיקרהדין גם רש"י מודה, שהאנוס יכול להתפללמיושב; [170] טושו"ע או"ח צ א; מג"א שםסק"ב; [171] רמב"ם תפילה ה ט. וראהבאנציקלופדיה תלמודית, כרך יג, ע' חולה, עמ' רמד, הע' 175; [172] ב"יורמ"א או"ח צד ו. וראה בביאור הגר"א שם סק"ח, ובמ"ב שם סקכ"א; [173] ערוה"ש או"ח צד יט; [174] ברכות כט א; רמב"ם תפילה בב-ג; טושו"ע או"ח קי א, שהחולה הוא כשעתהדחק ואונס; [175] ברכות כט ב, נוסחאות אחדותלמי שנמצא במקום סכנה. וראה בגשר החיים פ"אסי' ג סק"ה, שה"ה לחולה. וראה תוס' ברכות ג אד"ה היה; [176] ערוה"ש או"ח צ יד; [177] הגהות אשר"י, ברכות פ"א סי' ז; [178] שו"ת חמדת צבי, ח"ד סי' טז; שו"ת ציץ אליעזר חי"ד סי' יח; שו"ת משברי ים לאאמו"ר סי' מג אות ג; [179] שבת שבתון, סנ"א סקמ"ז (עמ' קכח); [180] שו"ת חות יאיר סי' קעו; [181] יש"ש חולין פ"א סוסי' מח; שו"ת תשב"ץ ח"ג סי' קיג; שו"ת איתן אריה סי' קיד; כף החיים סי' קמא סק"ד; [182] ילקוט יוסף, ח"ב סי' קמא ס"ב; [183] ערוה"שאו"ח תצג ג. וראה בפת"ש יו"ד סי' שצ סק"ב, בשםחימודי דניאל בעניין אבל; [184] מ"ב סי' תקלאסקכ"א, ובביאה"ל שם ד"ה כל; [185] שו"ת אגרותמשה חיו"ד ח"א סי' ב; [186] שו"ת בשמים ראשסי' יח. לדין זה הסכימו גם הגאון ר' וואלףבאסקאוויץ, הובא בשו"ת נובי"ת חיו"ד סי' פ; שו"ת שאול שאל סי' קו; שו"ת אבני זכרון ח"ג סי' ז; הגאון ר' עזריאל הילדסהיימר, הובא בשו"תמלמד להועיל ח"ב סי' סד. חלקו על זה בשו"תנובי"ת חיו"ד סי' פ; שו"ת חת"ס חאו"ח סי' קנד. וראה עוד בדרכי תשובה יו"ד סי' קפא סק"ו; שו"תרעק"א סי' צו; חזו"א יו"ד סי' עח; שו"ת קול מבשר ח"א סי' יח-יט; [187] שו"תמלמד להועיל ח"ב סי' סד; [188] שו"ת מהרי"אהלוי, איטינגא, ח"א סי' קיט; [189] השגות הרז"ה לבעלי הנפשאות יט; שו"ע הרב יו"ד קפט יא. וראהבאנציקלופדיה תלמודית, כרך יג, ע' חולה עמ' רלט הע' 99; [190] שו"ת הרא"ש כלל כט; שו"תתרומת הדשן סי' רנב; טושו"ע יו"ד קצה טו, ובב"ישם; ש"ך שם סקי"ט; שו"ת בשמים ראש סי' קיח; שו"ת רב פעלים ח"ג חיו"ד סי' יב; טהרת הביתח"ב סי' יב סמ"ה. וראה שם חילוקי דינים איזהשימושים מותרת, ואיזה אסורה. וראה בטהרתהבית שם סמ"ו, ובהע' מו באריכות, מה הדיןכאשר האשה חולה והיא נידה, אם מותר לבעלהלשמשה; [191] נדרים כז א; טושו"ע יו"ד רלב יב; [192] רמ"א יו"ד רלביז; [193] רמב"ם תלמוד תורה א ח, וראה בכס"משם; טושו"ע יו"ד רמו א; [194] מו"ק כז ב; רמב"ם אבל יג ה; רמ"א יו"דשעו א; [195] כס"מ שם, בדעת הרמב"ם; תוס' מו"ק כז ב ד"ה לכל; שו"ת שבות יעקב ח"א סי' כו; תו"ש ויחי פמ"ח אות כג; שו"ת יביע אומרח"ג חיו"ד סי' כז; [196] אבן יעקב, וולדינברג, סי' מג; [197] יבמות מב ב; רי"ףורא"ש יבמות שם; רמב"ם גירושין יא כ; סמ"געשין נ; טושו"ע אבהע"ז יג א; [198] רמב"ם אישותי יט, על פי כתובות ב א; [199] כתובות ב א, מחלוקת; רמב"ם אישות י יט; טושו"ע אבהע"ז נוג; [200] מרדכי ריש כתובות; רמ"א שם. וראהבהג' רעק"א שם. וראה בנידון באוצה"פ שם סקט"ו; [201] ט"ז אבהע"ז סי' סב סק"ח, כשנסעו לעיר אחרת; [202] שו"ת הרא"ש כלל כו סי' ב; ב"י אבהע"ז סי' סב; חכמת אדם קכט ט; פת"ש אבהע"ז סי' סב סקי"ט; שד"ח פאת השדה מע' ברכות סי' ד; [203] טושו"ע אבהע"ז עוג; [204] רמב"ם אישות יד ז; טושו"ע אבהע"ז עויא; [205] ב"ש סי' עו סקי"ז; [206] כתובות סג ב; רמב"ם אישות יד יא; טושו"ע אבהע"ז עז ב. וראהבמ"מ שם וברמ"א שם, מחלוקת הראשונים אםהיינו שמרדה קודם שנהייתה חולה, או גם אחרכך; [207] כתובות נא א; רמב"ם אישות יב ב, ידיז; טושו"ע אבהע"ז עט א. וראה באנציקלופדיהתלמודית, כרך ד, ע' בעל, עמ' עא-עב, בפרטיהדינים הנוגעים לחיוב הרפואה על ידי הבעל; [208] רמב"ם אישות יב ב. וראה במנ"ח מ' מו סק"א; [209] ראה שו"ת מהר"ם מינץ סי' קט; שו"ת תשב"ץ ח"ג סי' שא; טושו"ע אבהע"ז סט א; נחלת שבעה סי' יב סי"ט; [210] שו"ת יביע אומר ח"ב חאבהע"ז סי' יא; [211] שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"ג סי' מז; [212] תוס', רא"ש, מרדכי - כתובות ג א, וגיטין עג א; טושו"ע אבהע"ז קמד א; [213] יבמותסד א; רא"ש יבמות פ"ו סי' יב; רמב"ם אישות טויא; טושו"ע אבהע"ז קנד יא; [214] תוס' כתובות בב ד"ה לפיכך; תוס' יבמות מא ב ד"ה עמד; טושו"ע אבהע"ז קס א. וראה תוס' שם, שלדעתרש"י פטור; [215] שו"ת מנחת יצחק ח"א סי' קד-קה; [216] רמ"א אבהע"ז קסט יב; [217] ביאורהגר"א חו"מ סי' יז סק"ה; [218] שו"ת הריב"ש סי' קצו; רמ"א חו"מ קנה טו, ושם קנו ב; [219] ערוה"ש חו"מ קנה לג; [220] נתיבות חו"מ שם, בחידושים סק"ז; [221] חזו"א ב"ב סי' יג סקי"א; [222] תורת היולדת, פל"ה הע' ח; [223] תשובת מיימונילס' קנין סי' ל; [224] רא"ש ב"מ פ"ו סי' ו; מרדכיב"מ פ"ו; טור חו"מ סי' שלג; רמ"א שם ה. וראהבדרכי משה שם סק"ד; [225] תוס' קידושין יז אד"ה חלה; שו"ת רדב"ז ח"א סי' רז; ריטב"אקידושין שם; רש"י ב"מ עז ב ד"ה נותן; ש"ך חו"מסי' שלג סקכ"ה; [226] שו"ת תשב"ץ ח"א סי' סד. וראה בש"ך חו"מ שלג סקכ"ה; קצוה"ח שם סק"י; [227] שו"ת ציץ אליעזר ח"ב סי' כו; [228] ב"ב קמד ב; פסקי הרא"ש שם; שו"ע חו"מ קעז ב; [229] טור ורמ"א שם. וראה באריכות בב"י שם; סמ"ע שם סק"ג; ש"ך שם סק"ג; [230] רבנו ירוחם, נתיב כז ח"א, בשם הרשב"א; טושו"ע חו"מ קעז ג; [231] ב"י חו"מ שם; רמ"א שם; [232] סמ"ע שם סק"ה. וראה עוד בנידון בשו"ת חכ"צ סי' ד; שו"ת רעק"א סי' קנ; [233] ב"מ לב א, וראה במאירי שם; רמב"םרוצח יג ח; טושו"ע חו"מ רעב ז; [234] קידושין יזא; רמב"ם עבדים ב ה. וראה בכס"מ ומשל"משם. וראה עוד בקצוה"ח סי' שלג סק"ט; [235] רמב"ם עבדים ב ה. וראה בכס"מ שם; [236] מכילתא דרשב"י שמות כא ב; א"עשמות כא יא, בשם גאון, הוא רס"ג; רמב"ם עבדיםב יב. וראה באור שמח שם; תורה תמימה שמותכא אות כה; תו"ש מילואים לכרך יז עמ' רלב-ד; [237] קידושין כב א; רמב"ם עבדים גיא; [238] בכורות מג א; רמב"ם ביאת מקדש ז יב. וראה בנידון בשו"ת נובי"ת חאבהע"ז סי' סט; שו"תזכרון יהונתן חיו"ד סי' ב; [239] רמב"ם שם; [240] יומא כג א. וראה בלח"מ תמידין ומוספין ד ג, שלרמב"ם היתה כנראה גירסא אחרת, ולא הביא כלל החילוק בין בריא לחולה. ויש להקשות, הרי כהן חולה פסול בכלל לעבודה, כמבואר בהערה קודמת, ואולי מדובר כאן בכהן שהוא חלש, אבל לא חולה ממש, וי"ל; [241] מכילתא שמות יב ד; פסחיםצא א; רמב"ם קרבן פסח ב ד; [242] רמב"ם שם; [243] רש"י פסחים שם. וראה עוד תוס' פסחים ג ב ד"ה מאליה, ובתו"ש שמות פי"ב אות קה; [244] משל"מ קרבןפסח א א; [245] רמב"ם שם ג, על פי פסחים סאא; [246] חגיגה ב א; רמב"ם חגיגה ב א. וראהבלח"מ שם, ובתו"ש שמות פכ"ג אותקפט; [247] ירושלמי חגיגה א א; [248] רמב"םחגיגה ב ד; שם ג ב; [249] אדר"ת, זכר למקדש על מצות הקהל, מהדו' חדשה, תשנ"ד, עמ' כב; [250] ספרי דברים כא יד. וראה במ"מ אישות יד יז, שתמה מדוע לא הזכירהרמב"ם דין זה, וכן העלה שם, שיתכן שאין זהדין אלא דרך מוסר, עיי"ש; [251] נזיר סה ב; זביםב ב.