אנציקלופדיה הלכתית רפואית - זרע והשחתת זרע

מ. זרע והשחתת זרע

 

הזרע והיה אם בא אל אשת אחיו ושחת ארצה לבלתי נתן זרע לאחיו [בראשית לח ט]

 

פרשנות המקרא

 

תלמוד בבלי, יבמות לד ב: 'ושחת ארצה' שלא כדרכה.

 

בראשית רבה, פה:'ושחת ארצה' - היה דש מבפנים וזורה מבחוץ.

 

רש"י:'ושחת ארצה' - דש מבפנים וזורה מבחוץ.

 

אבן עזרא:'ושחת ארצה' - היה משחית זרע הקרי ושופך לחוץ בארץ, ואתמה מבן תמים המזרחי שפירש 'ושחת ארצה', שעשה לה שלא כדרך הנשים, בעבור שלא תהר, והנה שיחת הארץ שלה, כי עליו היא יושבת בארץ, וזה פירוש שגעון וחלילה חלילה להתגאל זרע הקודש בטינוף הטינוף.

 

לזרע מספר מובנים: החלק בפרי הצמח שממנו גדל צמח חדש; עונת הזריעה; כינוי לתבואת השדה והגן; ובהשאלה - צאצאים, בנחים או בני בני-בנים.

כאן יידון 'זרע' רק במובן של החומר הביולוגי המפרה שמוציא הזכר באדם ובבעלי חיים. בפסוקנו הכוונה משולבת: עצם המושג מתייחס לצאצאים, אך 'שחת ארצה' מרמז על הזרע כחומר ביולוגי. במובן זה מוזכר הזרע במקומות הבאים במקרא:

ויקרא טו-טז,יז,יח,לב [פר' מצורע], ויקרא יח-כ [פר' אחרי], ויקרא יט-כ [פר' קדושים], ויקרא כב-ד [פר' אמור], במדבר ה-יג [פר' נשא].

 

* # *

 

זרע הוא החומר המפרה היוצא מן הזכר באדם ובכל חי.

בלשון המקרא הוא נקראתמיד שכבת זרע [1], והיינו מפני שהזרע יוצאבתוך שכבה נוזלית, ואין כל תא זרע נראה לעיןבאופן בודד. בלשון חז"ל הוא נקרא גם קרי, ומי שיצאה ממנו שכבת זרע נקרא בעל קרי, והוא על שם הפסוק 'כי יהיה בךאיש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה' [2].

החלק המפרה באשה אף הוא נקרא זרע [3]. כיום מבחינים בין המרכיב התורשתי של הגבר, שנקרא זרע, לבין המרכיב התורשתי של האשה, שנקרא ביצית.

זרע הוא גם החלק בפרי שממנו גדל צמח חדש.

באופן מושאל משמש המושג זרע לציון צאצאים [4].

 

רקע היסטורי

בין היוונים היו שלש תיאוריות על מקור הזרע: האחת סברה, כי שמקורו במוח, והוא נודד דרך חוט השדרה לתוך האשכים; השניה סברה, שמקור הזרע מכל חלקי הגוף, וזרע הבא מחלק מסויים של גוף האב ייצור בעובר את אותו חלק. זו היתה דעתו של היפוקרטס; והשלישית סברה, שמקור הזרע בדם, ולמעשה הניחו שאין הזרע אלא קריש מיוחד של דם. זו היתה דעתו של אריסטו. שכבת זרע היתה אמנם ידועה מאז ומעולם, שכן מדובר בהפרשה חיצונית ונראית לעין.

הראשון שראה ותיאר תא זרע בודד היה אנטוני ון-לווינהוק, ממציא המיקרוסקופ, אשר תיאר לראשונה תא זרע בשנת 1677.

מכיוון ש'זרע' האשה איננו נראה לעין, נחלקו הקדמונים על מהותו ועל עצם קיומו. עקב כך היו שתי תיאוריות בעבר: האחת סברה, שאמנם האשה אף היא תרמה זרע, אלא שמהותו המדוייקת לא היתה ידועה, היתה הנחה שהוא דם הווסת, ושמקורו ברחם. זו היתה דעתם של היפוקרטס ושל גלינוס. כך גם היתה דעת חז"ל וחכמי ישראל, שיש לאשה מרכיב תורשתי המתחבר למרכיב התורשתי של הגבר [7]. השניה סברה, שאין לאשה כל תרומה תורשתית, אין לה 'זרע', ואין היא מספקת אלא את המצע להתפתחות העובר, ומצע זה הוא דם הווסת. זו היתה דעתו של אריסטו.

         הראשון שקבע כי יש לאשה מרכיב חשוב בתרומה התורשתית, וכי מרכיב זה הוא ביצית, היה ויליאם הארווי (1657-1578). הראשון שתיאר את הגופיף בשחלה המכיל את הביצית היה רניה דה-גראף בשנת 1672. הביצית נתגלתה לראשונה בהסתכלות מיקרוסקופית בשנת 1827, על ידי קארל פון באר. אמנם ישלהעיר, שהיו מחכמי ישראל שדיווחו על ביציתהאשה בצורה נכונה עוד קודם לתאריך זה [8].

 

הזרע במקורות חז"ל

שכבת הזרע יוצאת מן הנקב שבפיהאמה [9], וכשיוצאת החוצה - כל גופו מרגיש, ואיבריו מזדעזעים, ובא מבשר החי, חם ומתקשה, ולא יכול לעצור מלצאת [10].

כל שכבת זרע שאינה יורה כחץ אינהמזרעת [11].

זרע האיש הוא אחד משלושת המרכיביםביצירת העובר [12], ולא נוצר אדם מן כל הטיפה שבזרע, אלא מן הברור שבה [13].

שכבת זרע קשורה ודומה ללובן ביצה שאינה מוזרת [14], והיא טיפה סרוחה [15]. אחד מסימני סריס חמה הוא, ששכבת זרעו דוחה, היינו שאינו קשור אלא צלול כמים [16].

שכבת זרע היא כוח הגוף וחייו ומאורהעינים, וכל שתצא ביותר, הגוף כלה וחייואובדים [17].

הזרע יש בו רוח חיים טבעי, ובו ההכנה שממנו יתהווה האדם, ולכן הפסדו של הזרע הוא ניגוד לתכונת החיות ורוח החיים, ולכן יש בו טומאה [18].

אי אפשר לשכבת זרע בלא מימירגלים [19].

עד שלושה ימים שכבת הזרע נקלטת, מכאן ואילך היא נסרחת [20], ורוח מזרחית גורמת להסרחת הזרע במעי האשה בתוך שלושה ימים [21].

 

חז"ל מנו מספר מאכלים, שמרבים אתהזרע: השום, השחלים, חלגלוגות, ביצים, גרגיר, סלתות, אתרוג, יין ישן, יין לבן, בשר שמן, חלב, גבינה, קונדיטון, גריסים של פול ושל עדשים [22]. אחד ההסברים לחשיבות המאכלים השוניםביצירת הזרע היא ההנחה שהיתה רווחת, כי הזרעמתהווה מן האוכל כחמאה מן החלב [23]. ולעומתם מנו חז"ל מספר דברים, שממעטים את הזרע:  מלח, רעב, נתק (צרעת), בכייה, שינה על גבי קרקע, גדגדניות, כשות שלא בזמנה (בזמנה הוא בחודשתמוז, ושלא בזמנה הוא בחודש טבת), והקזת דם למטה (היינו למטה מן הביצים כמו ברגליו ושוקיו), כפליים (היינו דבר זה ממעט כפליים לעומת שאר הדברים) [24].

אדם הראשון ראה קרי לאונסו, ומשכבתזרע זו הוליד רוחין ושידין ולילין, שהםמיני מזיקין [28]; יעקב אבינו לא ראה קרי, עד שנולד ראובן בכורו [29]; בעוון יציאת שכבת זרע של יוסף במעשה אשת פוטיפר, לא זכה שיצאו ממנו שנים עשר שבטים, למרות שראוי היה לכך כמו יעקב אביו [30]. אלישע נקרא קדוש, מפני שלא ראה קרי [31].

אחד מעשרה ניסים שנעשו לאבותינובבית המקדש היה שלא אירע קרי לכהןגדול ביום הכיפורים [32], אך היה כהן גדול אחד שאירע לו קרי ביום הכיפורים, ונכנס בן אילם מציפורי, ושימש תחתיו בכהונה גדולה [33].

לא היו מאכילים את הכהן הגדול בערב יום הכיפורים מאכלים המרבים את הזרע, ומוסיפים בקשיות האיבר [34], ולא היו מניחים אותו לישן, שמא יראה קרי [35].

הרואה קרי ביום הכיפורים, ידאג כל השנה, ואם עלתה לו שנה, מובטח לו שהוא בן עולם הבא [36]. יש מי שכתבו, שהכוונה דווקא ליחידי סגולה, שלא מצוי אצלם קרי כלל כל השנה, אבל סתם בני אדם, ואפילו תלמידי חכמים, אין להם מקום לדאגה כלל [37].

         הרואה קרי בזמן הזה ביום הכיפורים, אם הוא לח, מקנחו במפה ודיו; ואם נתייבש על הגוף, או שנתלכלך, רוחץ המקומות המלוכלכים לבד, ואסור לרחוץ כל גופו או לטבול [38].

אשה מזרעת אודם, וכשהיא מזרעתתחילה יולדת זכר [39].

רקע מדעי

השינויים ההיסטולוגיים באשך, שיביאוליצירת זרע, מתחילים להתרחש בין 7-5 שנים. בסביבות 10 שנים מתחילות חלוקות פעילות של תאי הזרע, אך הגיל שבו פעילות הזרע היא יעילה להפרייה משתנה מאד. יצירת זרע מלאה ויעילה חלה לרוב בסביבות גיל 16 שנה.

יצירת הזרע באדם היא תהליך מתמשך וקבוע בכל החיים. תא-יסוד ראשוני מתחלק לשני תאים, אחד מהם ממשיך להתחלק במספר חלוקות, עד שהוא הופך לתא זרע בשל, והשני נשאר במצבו הראשוני להוות יסוד לתאי זרע נוספים.

תא זרע מורכב מראש וזנב (שוטון). הראש מהווה כ- 10% מאורך התא, והואמכיל את גרעין התא, ומבנה דמוי כיפהמיוחד לתא הזרע, המצפה את ראש התא, הנקרא אקרוזום. גרעין תא הזרע מכיל 23 כרומוזומים, שהם מחצית מספר  הכרומוזומים בהשוואה לכל יתר התאים בגוף האדם. חלק מתאי הזרע מכילים את המרכיב התורשתי X, אשר בהתחברו עם ביצית ייצור נקבה (XX), וחלק אחר מכיל את המרכיב התורשתי Y, אשר בהתחברו עם ביצית ייצור זכר (XY). האקרוזום מכיל אנזימים מיוחדים, הפועלים בשעת ההתלכדות בין תא זרע לבין ביצית. הזנב הוא ארוך, ומקנה לתא הזרע את יכולת הניידות.

תאי הזרע נוצרים בצינוריות הזרעשבאשכים, ועוברים דרך שבילי הזרע עדלשופכה. בדרך נשפכים לצינור הזרע נוזליםהנוצרים בשלפוחיות הזרע ובערמונית, ויחדהם יוצרים את שכבת הזרע. מספר תאיהזרע בכל מיליליטר הוא 120-40 מיליון, ונפח הזירמה הוא 8-3 מיליליטר. מכאןשזירמה חד-פעמית של גבר פורה מכילהכחצי מיליארד תאי זרע.

הורמונים המופרשים מתת-המוח משפיעים על השחלות להבשלת הביצית. באשה הקשר הזה ברורוידוע, אך בגבר יש להורמונים אלו השפעהחלקית בלבד על תהליך יצירת הזרע באשכים.

בעת הלידה מכילות השחלות 2,000,000-700,000 ביציות בלתי בשלות, אשר חלקן הגדול עובר ניוון במשךהילדות, ונשארות כ- 40,000 ביציותבתחילת ההתבגרות המינית. ביציתשהבשילה וחרגה מחוץ לשחלה יוצרת אתמחזור הווסת. הביצית, כמו תא הזרע, מכילה מחצית מספר הכרומוזומים, אך תמיד מכילה היא את המרכיב התורשתי X.

פרטי דינים

דינים הקשורים לזרע

שכבת זרע היא אב-הטומאה מן התורה [40], והיא מטמאה אדם וכלים במגע, וכלי חרס באוויר, ואינה מטמאה במשא, והנטמא בה אינו מטמא בגדים שעליו [41]. הנוגע בשכבת זרע בשיעור כעדשה הוא ראשון לטומאה [42]. טומאת שכבת זרעשאמרה התורה הוא חידוש, שאף בלי אזהרתהתורה בני אדם בדלים מלנגוע בו מחמתמאיסותו [43].

איש שיצאה ממנו שכבת זרע, הוא בעלקרי, בין שיצא לרצונו, ובין שיצא לאונסו [44]; בין שיצא ביום, ובין שיצא בלילה [45]; בין שיצא בדרך תשמיש, ובין שיצא שלא בדרך תשמיש [46].

בעל קרי הוא טמא [47], והוא ראשון לטומאה, שאינו מטמא אלא אוכלים ומשקים בלבד [48]. טומאתו היא טומאת ערב בלבד, היינו שצריך טבילה במקווה, ונטהר בכך לחולין ולמעשר שני, ועדיין הוא טמא לתרומה ולקדשים עד הערב שמש, ובזמן שבין טבילתו לבין הערב שמשו הוא נקרא טבול יום.

דין זה נכון גם לאשה המשמשת מיטתה [49], ולאשה הפולטת שכבת זרע [50].

שיעור טומאת בעל קרי בכל שהוא [51].

בעל קרי משתלח מחוץ לשני מחנות [52].

אין הרואה קרי טמא, עד שתצא ממנושכבת הזרע החוצה [53]. הרואה קרי בלא הרגשה - יש אומרים, שאינו טמא, אלא אם כן נעקרה מגופו בהרגשה, אפילו אם יצאה אחר כך שלא בהרגשה [54]; ויש אומרים, שבכל מקרה טמא, אפילו נעקרה בלא הרגשה [55].

קטן הרואה קרי אינו טמא [56], וקטן לעניין זה היינו פחות מבן תשע שנים ויום אחד [57], ומגיל זה הרי הוא טמא בקרי מהלכה למשה מסיני [58].

יש מי שכתבו, שקטן הרואה קרי אפילו בן יומו טמא [59], אבל נדחו דבריהם [60]. אכן יש להעיר, שאין זה במציאות שקטן בןיומו יראה קרי, שכן אין מערכת יצירת הזרעבשלה עדיין.

מי שישן בתפילין וראה קרי, לא יאחז בבתים [61], אלא יאחז ברצועה, ומסיר אותם, עד שיקנח הקרי מעליו, ויטול ידיו [62], ואחרי נטילת ידיים מותר להניח תפילין, אף על פי שהוא טמא [63].

המהרהר בלילה וראה ששימש מיטתובחלום, ומצא את איברו חם, הרי זה טמאמדרבנן לתרומה בלבד; אבל אם חסר אחדמהתנאים הללו, הרי זה טהור [64].

 

המטיל מים, וראה מים עכורים או חלוקים, היינו שהטיפות חלוקות כמין שלשלת [65], או שהם חלקים ואינם נדבקים זה בזה [66], אם בתחילה או מתחילה ועד סוף, הרי זה טהור; ואם באמצע או בסוף, הרי זה טמא מדרבנן לתרומה בלבד [67].

         בעל קרי שטבל ולא הטיל מים קודם שטבל, כשיטיל מים - טמא, מפני שצחצוחי שכבת זרע אינם יוצאים אלא כשיטיל מים; במה דברים אמורים, בחולה או בזקן, אבל ילד בריא - טהור, מפני שהוא יורה שכבת זרע בחזקה כחץ, והיא כולה ניתקת מן האמה, עד כמה הוא ילד, כל זמן שעומד על רגלו אחת ונועל או חולץ מנעלו [68].

רוכבי גמלים אסורים לאכול בתרומה, לפי שהרכיבה על עור הגמל מחממתומוציאה קרי [69].

אין אוכלים בערב יום הכיפורים דברים המחממים את הגוף, כגון ביצים, חלב חם, שום צלוי ומבושל, דגים, בשר שמן וכיוצ"ב, פן יבוא לידי קרי ביום הכיפורים [70].

איש ואשה ששימשו מיטתם, שניהם טמאים [71], ובאשה גזירת הכתוב היאשמחמת תשמיש היא טמאה, והרי היא כרואהקרי, ושניהם ראשון לטומאה מן התורה [72]. והיינו דווקא שהוציא זרע, אבל המערה בלי להזריע, שניהם טהורים [73].

אין האשה טמאה בביאה אלא אם היתהגדולה משלוש שנים ויום אחד, והאישהשוכב עמה הוא גדול מבן תשע שנים ויוםאחד, והוא הלכה למשה מסיני [74], וכן אין היא טמאה אם באו עליה נוכרי או בהמה [75].

האשה שפלטה שכבת זרע, אף על פישכבר טבלה ונטהרה מטומאת תשמישהקודם שפלטה, הרי היא טמאה מדין רואהקרי, וטומאתה מן התורה, ואף לחולין [76]. הפולטת טמאה, אפילו אם לא יצא הזרע החוצה, ואין צורך בשיעור של הפליטה, אלא היא טמאה בכל שהוא [77].

כל פולטת זרע סותרת את מנין ספירתהלטהרתה מטומאת זיבה, ואפילו לבעלה [78], ואינה סותרת אלא יום אחד שפלטה בו [79], ולכן נהגו להחמיר שכל אשה, שצריכה לספור שבעה נקיים, ממתינה קודם הספירה זמן של הפסד הזרע [80].

זמן הפסד הזרע הוא מחלוקת תנאים [81], ומחלוקת הפוסקים [82]. להלכה פסקו רוב הפוסקים, שצריכה להמתין שש עונות שלימות, ולמעשה נהגו להחמיר להמתין ארבעה ימים מעת ששימשה [83].

בטעם הדבר, שהיוצא ממנו שכבת זרעהוא טמא - יש מי שכתב, שעיקר היותו שלהאדם בעולם אינו אלא להבין במושכלותולעבוד בוראו, לפיכך כשיקרה אותו דברשמראה בו הטייתו אל תאוות החומריות, ראוי לו לעומד יום אחד בטומאתו, כדישתתנקה מחשבתו יפה, ואחר כך יטהר [84].

עזרא ובית דינו תקנו טבילה לבעלי קרי, היינו שלא יקרא בתורה עד שיטבול, אף עלפי שמן התורה מותר לבעל קרי לעסוקבתורה בעודו טמא ככל הטמאים [85]. דין זה הוא בין אם ראה קרי באונס, ובין אם ראה קרי שלא באונס [86]. כמו כן חלה התקנה גם אם היתהביאה בלא הוצאת זרע [87]. יש מהראשונים שכתב, שבית דין שלאחר עזרא התקין, שבעל קרי אסור אף בתפילה [88]; ויש שכתבו, שאיסור התפילה היה אף הוא מתקנת עזרא [89]. אם קינח הקרי, מותר בעל הקרי להניח תפילין [90].

טבילת בעל קרי לתורה מותרת אפילובמים שאובים, אף על פי שהם פסוליםבטבילה משום טומאה, אבל הטבילהצריכה להיות בקרקע דווקא [91], ויש שפסקו שאף חציצה במיעוט הגוף לא פוסלת בטבילה זו [92]. יש מי שכתב, שמי מקווה זוחלים פסולים לטבילת בעל קרי [93].

תקנת עזרא נתבטלה, לפי שלא פשטהבכל ישראל, ולא היה כוח ברוב הציבורלעמוד בה [94]. והיינו שלא החכמים ביטלוה, אלא מאליה נתבטלה, מפני שלא יכלו לעמוד בתקנה זו; ולאחר שנהגו כן, חיזקו חכמים את ביטול התקנה [95].

יש מהראשונים הסבורים, שלא בטלה תקנת עזרא אלא לתורה, אבל לתפילה התקנה בעינה עומדת, אלא שאין  צריך טבילה בארבעים סאה, ודי בנתינת תשעה קבים [96]; ויש הסבורים, שבטלה תקנת עזרא לגמרי, גם לתורה וגם לתפילה, גם לטבילה בארבעים סאה, וגם לנתינת תשעה קבים [97]. מצד המנהג - זה הוא אחד מחילוקי המנהגים שבין בני בבל ובני ארץ ישראל, שאנשי בבל אין רוחצים, לא מקרי ולא מתשמיש המטה, ובני ארץ ישראל רוחצים מתשמיש המטה ומקרי, ואפילו ביום הכיפורים [98], וכן יש מי שכתב, שלתורה בוודאי אין להחמיר כלל לטבול לקריו, אבל לתפילה הדבר תלוי במנהג, שכל ישראל הדרים בין הישמעאלים נהגו לרחוץ, ואלו הדרים בין הערלים (היינו הנוצרים) לא נהגו לרחוץ, ואין לשנות את המנהג [99]. ומכל מקום בעל נפש המיטהר לקריו גם היום, מידה טובה ומשובחת היא, והמחמיר תבוא עליו ברכה [100], ולדברי הכל התפילה מקובלת יותר כשהיא עם הטבילה [101], ולשיטה זו מותר לטבול לקריו לצורך תפילה גם בשבת [102], ובייחוד יש להחמיר על שליח הציבור [103]. ובימינו נזהרים ביותר בטבילה זו ההולכים בעקבות הבעש"ט [104]. ועוד יש מי שכתב, שאדםיכול לקבל על עצמו טבילה זו כחובה, אך דווקאלהחמיר ולא להקל, כגון שעל ידי זה יתבטלמקריאת שמע ותפילה, או שיטבול ביום הכיפורים [105].

ויש מי שכתב, שאף בזמן הזה נשארה תקנת עזרא כחובה לטבול בערב יום הכיפורים [106].

אמנם בזמן הזה, אם ראה קרי ביום-הכיפורים - יש הסבורים, שאסור לו לטבול או לרחוץ גופו, שכן ביום-הכיפורים יש איסור רחיצה, והטבילה לתפילה בזמן הזה איננה אלא מנהג. לפיכך, לשיטה זו אם רואה קרי והוא לח, מקנחו במפה ודיו, ואם יבש הוא או שנתלכלך, רוחץ את המקומות המלוכלכים בלבד ומתפלל [107], ואף אסור לשפוך עליו תשעה קבים מים [108]; יש אומרים, שבעל קרי יכול לרחוץ ביום הכיפורים אף בזמן הזה, ובלבד שיטבול במקום צנוע [109], ולשיטה זו כהן שראה קרי טובל ביום הכיפורים לפני נשיאת כפיים [110]; יש מי שכתבו, שמי שליבו נוקפו, מותר לטבול לקריו, והדבר תלוי לפי מה שהוא האדם [111]; ויש מי שכתבו, שטבילת בעל קרי ביום הכיפורים אפילו בזמן הזה היא מצווה וחובה [112]. להלכה הכריעו הפוסקים שאף מי שרגיל לטבול בשאר ימות השנה לקריו, לא יטבול ביום הכיפורים [113]. ויש מי שכתב, שראוי לו להתחזק ביותר בלימוד התורה, ואם אפשר יטבול תיכף במוצאי יום הכיפורים [114].

מותר לשאת כפיו, והמחמיר לטבול, תבוא עליו ברכה [115].

שכבת זרע על בשרו, דינה כצואה על בשרו לעניין קריאת שמע ותפילה [116], והיינו שיש להחמיר בה כשהיא על בשרו, אף שהיא מכוסה [117]. ואם שכבת הזרע היא על בגדיו והיא מכוסה - יש אומרים, שמכל מקום לא יקרא קריאת שמע, עד שירחץ את המקום, או עד שיפשוט בגדים אלו [118]; ויש אומרים, שאם הזרע על בגדיו, מותר לקרוא קריאת שמע [119].

שכבת זרע היא מהמשקים הטמאים, שאינם צריכים שיקדם להם הכשר, שהטומאה וההכשר באים כאחד [120].

דיני השחתת זרע האיש

יש הסבורים, שאיסור השחתת זרע הואמן התורה [121]; יש מי שכתב, שהאיסור הוא הלכה למשה מסיני [122]; ויש הסבורים, שהאיסור הוא מדרבנן [123]. יש מי שכתב, שהשאלה אם האיסור הוא מן התורה או מדרבנן היא מחלוקת ראשונים [124].

לשיטות הסוברים שאיסור השחתת זרעהוא מן התורה, יש מי שמנה אותו בתרי"גהמצוות [125]; ויש הסבורים, שאינו נמנה עם שס"ה הלאווין [126].

מאחר שאיסור השחתת זרע לא נתפרשבאופן ישיר בתורה [127], נחלקו הפוסקיםהסבורים שאיסורו מן התורה ביחס למקורו:

יש שכתבו, שמקורו הוא מהלאו של 'לאתנאף' [128], לא תהא בך ניאוף, בין ביד ובין ברגל [129], וסוברים שאיסור זה מתייחס להוצאת זרע לבטלה [130].

יש שלמדו, שמקורו מהפסוק 'ונשמרת מכל דבר רע' [131], שלא יהרהר ביום, ויבוא לידי טומאה בלילה [132], והיא דרשה גמורה לדעת רוב הראשונים [133], וכל שכן הוצאת זרע שהוא בכלל לאו זה [134].

יש שלמדו, שמקור איסור השחתת זרע הוא במצות פריה ורביה [135].

יש מי שכתב, שאיסור השחתת זרע הוא מדין חובל ומשחית, היינו כמו שאסור לאדם לחבול בגופו, כך אסור להשחית את זרעו [136].

יש מי שלמד את האיסור מדור המבול [137], שחטאו בהשחתת זרע [138].

יש מי שכתב לאסור השחתת זרע מהפסוק 'אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה' [140].

ויש שהכלילו איסור זה באביזרייהו דשפיכות דמים, שמכלה את הגרעין של החיים העתידים להיווצר [141].

הפוסקים הסוברים שאיסור השחתת זרעהוא מדרבנן, דחו את המקורות האפשרייםמן התורה בדרכים שונות:

יש הסבורים, שאין הדרשה של 'לא תנאף' אלא אסמכתאבעלמא [142], או שהאיסור נאמר רק על ניאוף באשת איש [143].

הדרשה הנלמדת מהפסוק 'ונשמרת מכל דבר רע' לשיטתם אינה אלא אסמכתא בעלמא [144].

אין לתלות את איסור השחתת זרע במצות פריה ורביה [145].

וכן דוחים הם מטעמים שונים את הראיות האחרות, שהביאו החולקים להוכיח את האיסור מן התורה.

מהפוסקים הסבורים שאיסור השחתתזרע הוא מדרבנן - יש מי שכתב, שלוקים  עליו מכת מרדות למי שעושה בזדון אחרהתראה [146]; ויש מי שכתב, שאין לוקים עליו כלל [147].

איסור הוצאת זרע לבטלה גדול הוא [148], ועל פי תורת הקבלה הוא חמור מכל עבירות שבתורה [149]. יש הסבורים, שאמנם איסור זה חמור מכל עבירות שבתורה [150]; ויש הסבורים שהוא לאו דווקא, אלא שבא להפליג בחומרת האיסור [151].  

המוציא זרע לבטלה כאילו שופך דמיםוהורג את הנפש [152], שמכל טיפה היה ראוי להיות נוצר זרע קודש [153], והעושה כן כאילו עובד עבודה זרה [154]. יש מי שכתב, שיש בהשחתת זרע שני גדרים, גילוי עריות ושפיכות דמים [155]. יש מי שכתב, שיש בהשחתת זרע רק אביזרייהו של עבירות אלו [156]; ויש שכתבו, שלא אמרו כן אלא להפליג העוון, אבל אין זה לא גילוי עריות ולא שפיכות דמים, ואינו בכלל יהרג ואל יעבור [157]. ולעומתם יש מי שמנה איסורזה בין חייבי מיתה [158].  

המוציא זרע לבטלה כאילו מביא מבוללעולם וחשוב כבהמה, וחייב מיתה [159]; ויש מי שכתב, שבעונש זה בנים מתים כשהם קטנים, או שיהיו רשעים, והוא בא לידי עניות [160].

דורשי רשומות אמרו הכל תלוי במז"ל - במ'וציא ז'רע ל'בטלה, היינו שכלהצרות באות לאדם על עוון זה [161], ומעשה זה מנוגד לחובת האדם בעולמו [162].

מצינו שני גדרים באיסור הוצאת זרעלבטלה: השחתה, המוגדרת באופןהוצאת הזרע מן הגוף; לבטלה, המוגדרת לפי המטרה שלשמה הוצאהזרע.

איסור השחתת זרעאיננו משום שהולך הזרע לאיבוד בלאהולדה, אלא האיסור משום שמשליך זרעו במקום שלא הותר לו להשליך, כי הבוראיתברך גזר שלא ישליך הזכר את זרעו אלאבנקבה, ובמקום שהוא מיוחד להשלכתזרע [163].

איסור השחתת זרע הוא ביציאתו מחוץלגוף לאיבוד, אבל אין איסור בעצםהעקירה בתוך הגוף, וכל עוד שלא יצאהזרע החוצה, אין עליו שם זרע כלל, ואיןכאן איסור השחתה [164].

לא נקרא השחתת זרע, אלא במי שגורםלהוצאת זרע מן הגוף שלא כהוגן, אבללאחר שנעקר הזרע מן הגוף כהוגן, לאשייך בו עוד דין השחתה [165].

לפיכך, אין איסור השחתת זרע בהוצאתזרע ישירות מהאשך בדרך של ביופסיה [166]. וכן אין איסור השחתת זרע לאחר כריתת הערמונית, גם אם חותכים את שבילי הזרע, ובשעת הביאה נעקר הזרע, ובא למקום החתך, ומתערב בשתן ויוצא כך [167].

אין איסור השחתת זרע במקרים שצורתהתשמיש היא כדרך כל הארץ, ובא עליהמשום מצות עונה, אף על פי שמצב האשההוא כזה שלא תוכל להוליד, כגון זקנה, ילדה, עקרה, אילונית וכד' [168]. ואףלשיטת הסוברים שראוי להחמיר ולא לשאתקטנה, עקרה וזקנה [169], מכל מקום אם עבר ונשא אשה כזו, אין עליו איסור תשמיש [170].

יש אומרים, שאין איסור השחתת זרע בבועל אשהשרחמה צר, אף על פי שהזרע יוצא החוצה, בתנאי שמתכווין לבעול לצורך פריה ורביה, ומשמש כדרכו [171]; ויש אומרים, שהמשמש עם אשה שרחמה צר עובר על איסור הוצאת זרע לבטלה [172].

אשה שניטל רחמה, אין איסור לבעלה לשמש עמה, ואינו אסור משום מוציא זרע לבטלה, כיון שמשמש כדרך כל הארץ, ואינו מטיל זרע לחוץ [173].

אם עשו הרופאים תפר בצוואר הרחם כדי שלא תתעבר, כיוון שהתשמיש הוא כדרך כל הארץ ומזריע בפנים, אלא שאינה ראויה להוליד, אין זה השחתת זרע [174].

לעומת זאת, אשה שיש לה אוטםברחמה, היינו שהנרתיק אטום או חסר [175], אסור לשמש עמה, כיון שהוא כזורה על עצים ואבנים [176], וחייב לגרשה, ומחוייבת לקבל גט [177]. והיינו דווקא שהאוטם הוא מלא, ולא יכול לבעול אפילו בהעראה, אבל בראוי להעראה אין איסור [178].

יש הסבורים, שאיסור זה הוא מן התורה [179]; ויש הסבורים, שהאיסור הוא מדרבנן [180].

יש מי שהסתפק באשה שאין לה לא רחם ולא נרתיק, ובנו לה בניתוח פלסטי נרתיק על מנת שתוכל לקיים יחסי אישות, שמא במקרה זה יש דין של הוצאת זרע לבטלה [181]. יש מי שכתבו, שמי שנולדה ללא איבר זכר וללא איברנקבה, וסידרו לה הרופאים נרתיק על ידיניתוח פלסטי, הבא עליה חייב משוםהשחתת זרע [182].

מי שלא יכול להתאפק, ובא לידי שפיכתזרע מוקדמת לפני הכנסת העטרה לנרתיקהאשה, אין בזה איסור השחתת זרע, אםמשמש כדרכו [183]. והיינו דווקא אם לפעמים הוא גם מצליח לגמור ביאתו כראוי והזרע נשפך בפנים; אבל אם תמיד דרכו בכך, יש מי שאסר [184].

יש הסבורים, שזהנקרא דרך תשמיש, שגוף נהנה מגוף, ודומהלמשמש עם קטנה, ואין בו איסור השחתתזרע [185]; ויש הסבורים, שאין זה דרך תשמיש, והרי זה כמטיל זרעו על עצים ואבנים, שאין המקום ראוי להזריע כיוון שהוא סתום, וכמעשה הזה אינו ראוי להזריע בשום מקום, ואינו דומה לקטנה [186].

נתינת כיס (קונדום) על האיבר הוא בוודאי הוצאת זרע לבטלה [187]. אלא שנחלקו אם הדבר אסור אפילו במקום סכנה או לא.

רוב הפוסקים סבורים, שאין איסור הוצאת זרע לבטלה כאשרהוצאתו נעשית במטרה לשפר את פוריותהגבר, ולהשיג את המטרה של פריה ורביה, שהיא המטרה של הוצאת זרע כדרך כלהארץ, היינו כל שעושה בשביל תיקון אינונקרא השחתה ובטלה [188]; ויש הסבורים, שאף אם המטרה היא תיקון ופוריות, כיוון שבזמן הוצאת הזרע הוא לבטלה, לא מועיל מה שאחר כך ישתמשו בו לפוריות.

יש מי שכתב, שכל שהוא לצורך אינונקרא לבטלה, אפילו אם הצורך הוא להינצלמעבירה, כגון אם יצרו מתגבר עליו, ומתיירא שייכשל באשת איש או באשתונידה, מותר לו להוציא זרעו באותה שעה, ומוטב שיעבור בכך ולא יחטא באשה, אלאשצריך כפרה [189]; ויש מי שהתיר אפילו כשרוצה להציל עצמו מאיסור דרבנן, כגון שמתיירא שייכשל בפנויה טהורה או בגויה [190].

מותר להוציא זרע כדי לבדוק אם האישהוא כרות שפכה [191].

אם נמצא דם בעד שלה, ויש ספק אםהדם בא ממנו או ממנה, דנו הפוסקים אםמותרת הוצאת הזרע לצורך הבדיקה [192]. אבל אשה שראתה דם מחמת תשמיש שלוש פעמים, ויש ספק אולי הדם ממנו, מותר להוציא זרע לבודקו, כי גדול השלום וקשים הגירושין [193].

בעניין הוצאת זרע לצורך בדיקת פוריותהגבר נחלקו הפוסקים. יש הסבורים, שהדבראסור, ויש הסבורים שהדבר מותר.

אם יש צורך רפואי למניעת הריון, כגוןסכנה או ספק סכנה לאשה, ומותר בתנאיםאלו להשתמש באמצעי מניעה כדי למנועסכנת הריון מאשתו החולנית, אין בהוצאתהזרע משום איסור, שאין זה לבטלה אלאלצורך מצות קיום עונה, ומצות מניעתסכנה [194].

במקרה של מחלה מסוכנת, שאומרים הרופאים שצריך להוציא זרע לצורך רפואתו - מותר [195]. יש שהתירו הוצאת זרע גם שלא במקום סכנה, אלא בצער בלבד, אך יש שמשמע מהם לאסור [196].

הוצאת זרע במטרה להפרות האשה בדרךשל הזרעה מלאכותית, או בדרך של הפריהחוץ-גופית - רוב האחרונים סבורים, שאיננה נחשבת לבטלה, ויש החולקים [197].

יש הסבורים, שההיתר הוא דווקא אם נולד בעקבות זאת וולד שמתייחס אחריו, ובכך קיים מצות פריה ורביה, או לפחות מצות  לשבת יצרה, אבל אם הוצאת הזרע היתה שלא לצורך מצווה זו היא אסורה; ויש הסבורים, שכל שמכווין לקיים המצווה, גם אם לא הצליחה בידו, אין זה נקרא לבטלה [198].

יש מהפוסקים הסבורים, שאיסור השחתתזרע הוא דווקא בהשחתה וודאית, אבלכשיש ספק אם אמנם יושחת הזרע, אין בואיסור [199].

יש מי שכתב, שגרם השחתת זרע קליותר מאשר השחתה ישירה, ולכן במקוםהדחק יש להעדיף השחתה בדרך גרמא ולאבצורה ישירה [200].

חז"ל והפוסקים אסרו פעולות שונות, אשר גורמות להוצאת זרע:

אסור לאיששיגע באמתו [201], ואסור לאחוז באמתו כשמשתין, אבל בנשוי מותר [202], ומידת חסידותלהחמיר אפילו בנשוי, ושלא לצורך השתנה גםמצד הדין אסור [203]. כמו כן לא יסתכל על המילה שלו [204]. גם אסור לשלוח ידו במבושיו, ואפילו מתחת לטבורו, כדי שלא יבוא לידי הרהור [205], אבל במקום צער, אף שלא במקום סכנה - מותר [206].

אסור לאיש שיקשה עצמו לדעת [207], שהמקשה עצמו לדעת הרי זה עבריין [208], והוא בנידוי [209], וצריך לישון דווקא על הצדדים, שלא יבוא לידי קישוי [210].

אסור לאיש שיביא עצמו לידי הרהור [211]. והיינודווקא שמכווין עצמו ומשתקע בהרהור [212].

אסור לקרוא סיפורי אהבה ודברי חשק, שמגרה יצר הרע בעצמו [213], ואפילו לקרוא בספרי רפואה בעניין התשמיש קודם הנישואין אסור, אלא רק סמוך לחתונה [214].

לא יסתכל בבהמה ועוף כשמזדקקים זכר לנקבה [215], אך הלומדים חכמות טבעיות, וצריכים לדעת דרכי תשמישם של בעלי חיים, או העוסקים במלאכתם וצריכים לטפל באיברי הרביה - מותרים, כי במלאכתם עוסקים [216].

אסור לרכב על בהמה ללא אוכף [217].

אסור ללבוש מכנסיים, שאינם עשויים כבתי שוקיים [218].

יש מי שכתב, שטעם האיסור על האיש לשמש אשה שהיא חולת מעיים [219], משום שחוששים אנו שיבוא לידי הוצאת זרע לבטלה [220], אך מי שעסוקים במלאכתם, כגון מרביעי בהמה [221], רופא אורולוג [222], או רופא נשים [223] - מותר, שלא יבואו לידי הרהור.

אסור לרופא לבדוק אשכים של הזולת כבדיקה שגרתית, כאשר אין לכך כל סיבה רפואית [224].

אלו שמנאפים ביד ומוציאים שכבת זרע, לא די להם שאיסור גדול הוא, אלאשהעושה כן בנידוי הוא יושב [225].

דש מפנים וזורה מבחוץ אסור [226], ואפילו במקום סכנה [227].

ביאה שלא כדרכה אסורה אפילו באשתו, אם מוציא זרע [228]. יש הסבורים, שהיינו דווקא כשרגיל לעשות כן תמיד, אבל במקרה בלבד מותר [229]; יש מי שכתב, שהיינו רק אם היה פעם אחת בחייו [230]; ויש מי שמתיר אף הרבה פעמים, אם רוב תשמישו הוא כדרכו [231]. 

באופן עקרוני, לשיטת הסוברים שיסודאיסור השחתת זרע הוא במצות פריהורביה, הרי שמי שאינו מצווה בפריה ורביה, איננו מצווה בהשחתת זרע, כגון אשה, בןנח, סריס, ומי שאינו יכול להוליד [232].

מי שכבר קיים מצות פריה ורביה - יש הסוברים, שאינו מצווה על השחתת זרעאלא מדרבנן [233]; ויש הסבורים, שאף זה איסורו מן התורה [234]. 

סריס, ומי שזרעו אינו ראוי להוליד - יש הסבורים שהוא פטור [235], וכן יש שכתבו, שאין איסור השחתת זרע כשיוצא בלא קישוי, כי אינו ראוי להוליד [236]; ויש הסבורים, שאף אלו חייבים [237]. 

יש מי שכתב, שאם אחד הוציא זרעלחברו, האיסור הוא על מי שיצא ממנוהזרע אם היה לרצונו, אבל אין איסור עלהמוציא את הזרע [238]; ויש הסבורים, שהאיסור הוא אף על המוציא [239].

הפוסקים דנו בתועלת התשובה ובדרכיתיקונים שונים למי שנכשל באיסור הוצאתזרע לבטלה, וכן בדרכי מניעה לחטא זה [240].

דיני השחתת זרע האשה

מהות זרע האשה נידון על ידי הפרשניםוהפוסקים ביחס לפירוש הפסוק 'אשה כיתזריע וילדה זכר' [241], וביחס למאמר חז"ל "אשה מזרעת תחילה יולדת זכר, איש מזריעתחילה יולדת נקבה" [242]. יששהסבירו, ש'תזריע' פירושו הריון [243]. אך לשון 'תזריע' בהפעיל משמע, שהאשה פעילה בתהליךההפריה, ומכאן פירוש חז"ל שהיא מזרעת תחילה. יש מי שהסביר, שפעולת האשה בעת הביאה, בתנועות הנרתיק והוצאת ההפרשות של צווארהרחם, יכולים להשפיע על אוכלוסית תאי הזרע, להגביר או להחליש את פעילותם של תאי ה- X, אוה- Y,ובכך להשפיע על התוצאה של וולד זכר אונקבה [244].

מרבית הראשונים זיהו את 'זרע' האשה עם דם נידה, וסברו שיש לאשה יכולת הפעלה של 'הזרע' שלה. כך יש מי שכתב, "כיהאשה אף על פי שיש לה ביצים כביציהזכר, או שלא יעשה בהן זרע כלל, אושהזרע ההוא נקפא, ולא עושה דבר בעובר. אבל אומרם 'מזרעת' על דם הרחם, שיתאסף בשעת גמר ביאה באם, ומתאחזבזרע הזכר" [245]; וכן יש מי שכתב, "הכוונה בלשון 'מזרעת' על זרע הנקבה, שהוא דם הנידות, כי אשהאין לה זרע, אבל הדם שלה שברחם הואהזרע שלה, והוא הנקרא אודם" [246]; וכן ישמי שכתב, שהוולד נוצר מדם הנידה ומזרע  האיש, ולדעתו 'תזריע' מתכווין להנאתהאשה מן התשמיש, ואין זה חלק חיוני ביצירת העובר [247]. וכן כתבו מהאחרונים, שזרע האשה היינו דם נידה, שבא לפעמים על ידי חימוד [248]. אכן דעות אלו קשות להבנה מבחינהרפואית, שכן לפי הידוע לנו כיום, אין כל שייכות בין דם הנידה ליצירת העובר, ועלכן קשה מה שייך השחתה על דם נידה, וכן קשהשדם נידה ממילא הולך לאיבוד, ואין לאשהשליטה רצונית על כך [249]. לעומת זאת, יש מהראשונים שזיהה את 'זרע' האשה עם חומר בשחלה, וכך יש מי שכתב "בין חדר לפרוזדור הוא המקום שיש בו שתי ביצים של אשה, והשבילים שבהן מתבשלת שכבת זרע שלה, מקום זה הוא הנקרא עליה" [250], ולכאורה משמע שתיאר אתהביציות שבשחלות [251]. ועוד יש מי שתיאר את חריגת הביצית מהשחלה, ופגישתה ברחם עם הזרע הבא מבחוץ [252]. אכן גם לדעות שהסבירו את 'זרע' האשה שהיא הביצית, והיא החומר הפורה באשה המקביללזרע באיש, ולפי ידיעותינו ברפואה כיום, עדיין קשה הדין של איסור השחתת 'זרע' האשה, שכן מה שייךהשחתה והזרעה מכוונת מצד האשה, כאשר מדובר בתהליך טבעי, ולא תלוי ברצונה שלהאשה [253]. ומרבני דורנו יש מי שכתב, שמישמוש והרהור לא גורם בנשים שום דבר, ואף שלפעמים רואות דם מחימוד, אין ראיית דם שום איסור [254].

יש הסבורים, שאין אשה מוזהרת כלל עלאיסור השחתת זרע, לא על השחתת זרעה, ולא על השחתת זרע בעלה [255]. וטעמם: משום שקושרים איסור השחתת זרע במצות פריה ורביה [256]; יש הסבורים, שנשים מוזהרות על השחתת זרע, הן של עצמן, והן של בעליהן [257]; יש הסוברים, שאין האשה מוזהרת על השחתת זרעה, אבל מוזהרת היא על השחתת זרע בעלה [258]; יש הסבורים, שאסורה להשחית זרע עצמה, אבל לא זרע בעלה [259], לפי שהאיסור הואעל היוצא ממנו ולא על המשחית, והמשחית זרעושל אחר אינו עובר על השחתה אף על פי שגרם לה, ואשה שמאבדת זרע הבעל אינה בהשחתה, שאיןהיא גרועה מאחר [260]; ויש הסבורים, שאין אשה מוזהרת עלהשחתת זרעה אלא מדרבנן [261].

יש מי שכתב, שאשה אף שתבוא לידי  הרהור והשחתה, אין כאן איסור, שאיןהאשה מצווה על פריה ורביה [262]. ויש מי שכתב, שאמנם אין איסור הרהורבאשה מדין השחתת זרע, שזה לא שייך בנשים, אבל דבר זה אסור מטעמים אחרים [263].

יש הסבורים, שמותר לאשה לשאוב הזרע שלא ייקלט [264], ויש האוסרים [265].

אשה ששימשה בתוך שלשה ימים שלפנייום הכיפורים צריכה לכבד את ביתה בחמין, שלא תפלוט שכבת זרע, ודווקא שלא היהסמוך לטבילתה או סמוך לווסתה, שבאותןשעות רגילות להתעבר, ויש לחוש שתשחיתזרע ההריון [266].

מקורות והערות

[1] ויקרא טו טו,יז-יח,לא; שם יח כ; שם יט כ; שםכב ד; במדבר ה יג; ועוד; [2] דבריםכג יא. וראה בספרי עה"פ שם; [3] ויקרא יב ב; [4] פסוקנו. וכן בראשית ד כה; ויקרא כב יג ועוד; [5] ראה בשו"ת צמח צדק שער המילואים סי' סב; [6] שערי הלכה ומנהג ח"ד סי' יז; [7] ראה נידה ל א; רמב"ם איסורי ביאה ה ד; רמב"ן עה"ת ויקרא יב במגן אבות לתשב"ץ, בהקדמה; [8] ראה היעב"ץ בספרו אגרת ביקורת דכ"ה ע"ב; ספרהברית לר' פינחס אליהו, 1797, ח"א סי' יז; [9] בכורות מד ב; [10] נידה מא; שם מג א; [11] חגיגה טו א; יבמות פ א; נידה מג א. וראה בגמ' חגיגה שם, שאם בשעת הוצאת הזרעהוא היה יורה כחץ, הרי הוא מזריע גם לאחרשהייתו, וצ"ב המציאות הזו; [12] נידה לא א; [13] נידה לאא; [14] נידה להב; [15] אבות ג א. וראה בפירוש הרע"בשם; [16] יבמות פ ב, וכפי פירוש רש"י שם ד"הדוחה. אמנם ברמב"ם אישות ב יג, ובטושו"עאבהע"ז קעב ה, הגירסה ששכבת זרעו דיהה; [17] רמב"ם דעות ד יט. וראה עודבמאמרו של הרמב"ם על חיזוק כח הגברא; [18] הכוזרי, מאמר שני, ס; [19] ירושלמישבת א ד. ודבר זה צריך בירור מבחינת המציאות, ולכאורה לא משמע כן ממהלך הסוגיא בבבלי נידהלד א-ב; [20] שבת פו א; ירושלמי שבת טג; [21] גיטין לא ב, וברש"י שם ד"השכבת; [22] יומא יח א-ב; בבא קמא פב א; ירושלמי יומאא ד. וראה עוד בקיצושו"ע קנא ד. ובמעשה תורהצו ד, מנה גם חזרת כמי שמרבה את הזרע; [23] וכפי שכתבהרמב"ם במאמר על חיזוק כח הגברא סעיף 1, 'כיהזרע הוא מותר מן המזון, ישאר ממה שיצטרכואליו האיברים עם הבישול השלישי'; [24] גיטין ע א. בירושלמי שביעית ב ו, מנה גםבצל, ובמעשה תורה שם, מנה גם פת שעורים, ייןרע, עשבי השדה ושיכר; [25] מאמר על חיזוק כחהגברא; [26] הרמב"ם שם, סעיף 7; [27] הרמב"םשם, סעיף 1. וראה עוד במו"נ גלג,מט; [28] עירובין יח ב; [29] יבמות עו א. וראה בראשית רבה עט א, שהיה יעקב בן פ"ד שנה, ולא ראה טיפת קרי מימיו. וראהעוד בתו"ש בראשית פמ"ט אות מז, מדרשים שוניםבנידון; [30] סוטה לו ב; ירושלמי הוריות ב ה; [31] ברכות י ב. וראה מו"נ ח"ג פ"ח; [32] אבות ה ה. וראהבתויו"ט שם; [33] ירושלמי יומא א א. וראה בתו"ייומא כא א ד"ה ולא, ובגליון הש"ס על הירושלמישם. ובבבלי יומא יב ב, ומגילה ט ב, מובא מעשהזה של רבי יוסף בן אולם, אך מצויין רק שאירעפסול בכהן הגדול, ולא פירט אתהפסול; [34] יומא יח א; פיהמ"ש לרמב"ם יומא אד; רמב"ם עבודת יוהכ"פ א ו. וראה בירושלמייומא א ד, שהקשה למה מנעו ממנו מאכלים אלו, הרי מעשרה נסים במקדש, שלא היה כהן גדולרואה קרי, ותירצו על שם לא תנסון, או שישהבדל בין מקדש ראשון לשני. ופלא על התפארתישראל יומא שם, שתירץ תירוץ ראשון מדעתו, ולא הביא הירושלמי, וכעין זה הקשה גם המהר"ץחיות בריש יומא על התויו"ט דמאי א א. וראהבגליון הש"ס ירושלמי שם; [35] יומא שם; רמב"םשם; [36] יומא פח א; טושו"ע או"ח תרטו ב. וראה בטעמי הדבר במ"ב שם סק"ג-ד. וראה בקרבן נתנאל על הרא"ש סוף יומא אות' מ-נ, בתיקון האר"י, ובתפילת הודיה בנידון; [37] שו"ת תשובות והנהגות, ח"ב סי' שא, ובשם בעל התניא והגרי"י קנייבסקי; [38] ערוה"ש או"ח תריג טו; [39] נידה לא א; [40] כלים א א; רמב"ם אבות הטומאות הא; [41] כלים א א; זבים ה י; רמב"ם אבותהטומאות ה א; [42] נידה מג ב; רמב"םשם; [43] ע"ז סח ב; [44] פסחים סז ב; רמב"ם אבות הטומאות הא; [45] ספרי דברים כג יא; [46] שו"ת תשב"ץח"א סי' קא-קב. וראה במלאכת שלמה ברכות גד; [47] ויקרא טו טז; זבים ה יא; רמב"ם אבותהטומאות ה א,טו; [48] רמב"ם שם; פיהמ"שלרמב"ם כלים א א, ורא"ש שם. וראה ר"ש שם, ותוס' נידה כב א ד"ה אלא מעתה; [49] נידה מא ב; רמב"ם אבות הטומאה ה ט; [50] נידה מא ב-מב א; רמב"ם שם יא-יב; [51] נידה כבא מחלוקת; רמב"ם אבות הטומאות הא; [52] פסחים סז ב. וראה במשל"מ ביאת המקדש ג ג; שם בית הבחירה ז טו. וראה במנ"ח מ' תקסה, ובקומץ המנחה על מנ"ח מ' שסב; [53] תו"כ ויקרא טו טז; נידה מ א; שםמג א; רמב"ם אבות הטומאות ה א, ותרומות ז ד. וראה ראב"ד וכס"מ, אבות הטומאה, שם; [54] רמב"ם אבות הטומאות ה ד, לפי לשוןא' בנידה מג א; [55] ראב"ד שם, על פי לשון ג' נידה שם. וראה בכ"מ שם, תוס' נידה שם ד"ה הא, שו"ת תשב"ץ ח"א סי' קא-קב; [56] תו"כ ויקרא טוטז; [57] תו"כ שם; נידה לב ב; רמב"ם אבותהטומאות ה ב; [58] נידה שם; [59] ראב"ן סי' נד; יראים השלם סי' שצא; מג"א סי' תנז סק"ז;[60] ראה חק יעקב סי' תנזסקי"ב; שו"ת שבות יעקב ח"א סי' כב; ברכי יוסףאו"ח תנז; אליה רבא שם סק"ט; רב שו"ע שם. וראה במנ"ח מ' קפ אות ב, שחילק בין טומאתאחרים בשכבת זרע של קטן, לבין טומאת עצמוכבעל קרי; [61] ספרי דברים כג יא; נידה לדא-ב; ירושלמי שבת א ד; רמב"ם מטמאי משכבומושב ב י; שם אבות הטומאות היז; [62] סוכה כו א; טושו"ע או"ח מ ז, וברמ"א שם; [63] מ"ב שם סקט"ז; [64] מקוואות ח ג; תוספתא מקוואות פ"ו; נידהמג א; רמב"ם אבות הטומאות ה ה,טו; [65] לפי פיהמ"שוהרע"ב, מקוואות ח ב; [66] לפי פי' הרא"ש, שם; [67] מקוואות ח ב; רמב"ם אבותהטומאות ה ו,טו; [68] מקוואות ח ד; חולין כד ב; רמב"ם שם ז; [69] נידה יד א; רמב"ם תרומותז ו. וראה במשך חכמה בראשית כד סא; [70] רמב"ם יוהכ"פ א ו; ס' חסידים סי' שצ; יש"ש ב"ק פ"ו סי' מג. וראה במחזיק ברכה או"ח סי' רפ. וראה עוד בשערי הלכה ומנהג ח"ב סי' רנא; [71] תו"כפ' מצורע זבים סוף פ"ג; נידה מא ב; רמב"ם אבותהטומאות ה ט,טו; [72] רמב"ם שם; [73] תו"כ שם; יבמות לדב; רמב"ם אבות הטומאות ה י. וראה בפי' הראב"דתו"כ שם; משל"מ ביאת מקדש ג ג; [74] נידה לבא; רמב"ם אבות הטומאות ה ט; [75] יבמות לד ב; רמב"ם שם; [76] נידה מב ב; תוספתא מקוואותפ"ו; רמב"ם אבות הטומאות ה יא,טו; [77] נידהמא ב; שם, מב א; רמב"ם שם; [78] נידה מב א; רמב"ם אבות הטומאות ה יא; רמב"ם איסורי ביאהו טז; סמ"ג לאווין קיא; סמ"ק סי' רצג; טושו"עיו"ד קצו יא. וראה בתוס' נידה לג א ד"הרואה; [79] נידה לג ב; רמב"םשם; [80] אנציקלופדיה תלמודית, כרך ד, ע' בעלקרי; [81] מקוואות ח ג; שבת פו א; [82] ראהאנציקלופדיה תלמודית, שם; [83] תרומת הדשן סי' רמה; רמ"א יו"ד קצו א; [84] ס' החינוך מ' קפ. וראהעוד טעמים בנידון בכוזרי ב ס; רמב"ן עה"ת ויקרא טו יא; רבנו בחיי ויקרא כב ב; [85] ב"ק פב א; ירושלמי יומא א א; רמב"ם קריאת שמע ד ח; שםתפילה ד ד; טושו"ע או"ח פח א. וראה עודבברכות כא ב-כב א, על אסמכתות לתקנה זו, ובאיזה דברי תורה אסרו על בעל קרי, ובאיזהאנשים שראו קרי. בטעם התקנהובמקורות אחרים לתקנה זו - ראה באנציקלופדיה תלמודית ע' בעל קרי; [86] שו"ת הגאונים שערי תשובה, סי' קנ; [87] שו"ת אגרות משהחאבהע"ז ח"א סי' עב; שו"ת תשובות והנהגות, ח"א סי' קכד; [88] רמב"םתפילה ד ד, וראה בכ"מ שם; [89] מאירי ברכות כא; רא"ש ב"ק פ"ז סי' יט; וכן משמע מהחינוך מ' קפ. וראה ברכות כ ב-כב א, וירושלמי ברכות ג ה, בפרטי דינים הנוגעים לדיני קריאת שמע ותפילהשל בעל קרי. ולעניין טבילה ביום הכיפורים, אם היתה מותרת עד מנחה, עד נעילה, או אף עד מעריב - ראה יומא פח א, וברש"י ותוס' שם; [90] סוכה כו ב. וראה תשובות הגאונים, שערי תשובה סי' קנ; ב"י או"חסי' מ; [91] מקוואות א א; ברכות כב א; ראב"דברכות ו ה; ב"י או"ח סי' פח; מג"א סי' תרו סק"י; רב שו"ע, שם; [92] ס' האשכול ח"א סי' א; שע"ת או"ח סי' פח סק"א; מנ"ח מ' קפ אותד. וראה עוד בהגה' מהרש"ם או"ח סי' תרו; יד שאול, יו"ד סי' קצח. ובדין בעל קרי שהוא חולה - ראה ברכות כב א-ב; [93] שו"ת מחזה אברהם, ח"א סי' יג; [94] ברכות כב א; רמב"ם קריאת שמע סופ"גובכ"מ שם; רמב"ם תפילה ד ה; טושו"ע או"חפח; [95] ערוה"ש או"ח פח ב; [96] רי"ף ברכות שם; תלמידי רבנו יונה, ברכות שם; בעל העיטור ח"ב סוףשער המילה, בשם רב האי גאון; המנהיג הל' יוהכ"פ סוסי' עח, בשם רבנו חננאל; האשכול ח"אסי' א, וראה בנחל אשכול שם; רב כהן צדק, בהלכות פסוקות סי' קעו; רמב"ם תפילה ד ה, ובכס"מ שם; שו"ת הרמב"ם סי' קמ. וראה שו"ת תשובות והנהגות, ח"א סי' קכג אם מועיל לעניין זה מקלחת שיש בה ט' קבין אבל אין בה כח גברא, עיי"ש; [97] בה"ג הל' ברכותפ"ג; רב עמרם ורב צמח, בבעל העיטור סוף שערהמילה; טושו"ע או"ח סי' פח, וסי' תריג; שו"ת מהר"ם בר"ב סי' רכא; הראב"ד, הובא בטור שם; החינוך מ' קפ; [98] תשובות הגאונים שערי תשובה סי' קעו (רב האי גאון); יש"ש סוףמס' ב"ק; מאירי יומא פח א. וראה באנציקלופדיה תלמודית ע' בעלקרי, ביחס למנהגים השונים; [99] אגרת הרמב"ם לר' פנחס הדיין, בתוך אגרות הרמב"ם, הוצאת שילת, ח"ב עמ' תלז; [100] ס' החינוך מ' קפ; פרמ"ג או"ח סי' פח א"א סק"א; [101] תר"יברכות פ"ג; [102] ביאוה"ל סי' שכו; שו"ת קובץ תשובות סי' לט; [103] שו"ת מן השמים סי' ה; [104] ראהס' מאור ושמש, פ' אמור; אנציקלופדיה תלמודיתע' בעל קרי; [105] מנ"ח מ' קפ אות ד; [106] מקראי קודש להגרצ"פ פרנק, ימים נוראים, סי' לו. וראה בשו"ת מהר"י ברונא סי' יט; [107] תשובות הגאונים שערי תשובה סי' קעד; רמב"ם שביתת עשור ג ג; טושו"ע או"ח תריג יא. וכן הוא מנהג בני בבל בחילוקי המנהגים עם בני א"י סי' ט, נדפס ביש"ש סוף ב"ק; [108] שו"ע הרב שם יט; מטה אפרים שם סי"ח; מ"ב שם סקכ"ט; [109] רי"צ גיאת ח"א עמ' נב; רוקח סי' ריז; מאירי, סוף יומא בדעת הרי"ף, ובשם רוב פוסקים וחכמים גדולים; שבלי הלקט סי' שטו; מנהג בני א"י בחילוקי המנהגים שבין בני בבל ובני א"י, הודפס ביש"ש סוף ב"ק; [110] אגודה, שבת סי' קכז; [111] שו"ת מהר"י ברונא סי' מט, בדעת מהר"י ווייל; שו"ת מהרי"ל סי' קמא וסי' רד; [112] שבלי לקט סי' שטו; שערי תשובה סי' רצח, בשם רב האי גאון; הפרדס עמ' רלב, ומעשה הגאונים סי' נא; בה"ג הל' יוהכ"פ; [113] שו"ע או"ח תריג יא; שו"ע הרב שם יט; מטה אפרים שם סי"ח; חיי אדם קמה טז; שד"ח מע' יוהכ"פ סי' ג כלל כט; ילקוט יוסף, ח"ב הל' הימים הנוראים, דברים האסורים ביוהכ"פ ס"ו; [114] ראה שו"ת יביע אומר ח"ו חאו"ח סי' מד; [115] ערוה"ש או"ח קכח סד; [116] מהרי"ל, הל' יום הכיפורים; רמ"א או"ח עו ד; [117] מ"ב שם סקט"ו; [118] ס' חסידים סי' תקט; [119] מ"ב שם, בשם אחרונים; ערוה"ש או"ח עו ח; [120] מכשירין ו ו, ופיהמ"ש לרמב"ם שם; רמב"ם טומאת אוכלין י ה; [121] סמ"ק מ' רצב; קרית ספר להמבי"ט איסורי ביאה פכ"א; מג"א סי' ג סקי"ד; פמ"ג א"א שם, ומש"ז שם סקי"ב; שו"תחיים ושלום ח"ב סי' יח; שו"ת מנחת יחיאל ח"בסי' כב; שו"ת מחזה אברהם ח"ב חאבהע"ז סי' ה ד"ה ומ"ש כ"ת; שו"ת מהר"ש ענגיל ח"ו סי' יח; שו"ת אחיעזר ח"ג סי' כד; [122] ערוך לנר, נידה יג א, ובשו"ת בנין ציוןסי' קלז. וראה מה שכתב על כך הגרש"זאויערבאך, הובא בנשמת אברהם חאבהע"ז סי' כגאות א; [123] שו"ת פני יהושע חאבהע"ז סי' מד; מטפחת ספרים ח"א ד' כ (אך ראה מה שכתבובאוצה"פ סי' כג סק"א אות א הע' ב); עזר מקודשאבהע"ז סי' כג ס"ב; שו"ת שבט מנשה סי' קב; שו"ת משיבת נפש ח"א סי' יח; שו"ת היכל יצחקח"ב סי' יז; [124] שו"ת תורת חסד ח"ב סי' מג, לשיטת תוס' סנהדרין נט ב ד"ה והא, האיסור מן התורה; ולשיטת הרמב"ן בחידושיו לנידה יג א, משמע שהאיסורמדרבנן; [125] סמ"ק מ' רצב; דרך מצוותיך, ב ב; [126] ראה מה שכתב בנידון בשו"תאגרות משה חאבהע"ז ח"ג סי' יד, בשיטתהרמב"ם; [127] ראה בתניא ספ"ז, בטעם הדבר שלא נתפרש איסור זה בתורה; [128] שמות כ יג; [129] נידה יגב; [130] רש"י על הרי"ף שבת פי"ד; תוס' נידה יג בד"ה בין; מעדני יו"ט על הרא"ש נידה פ"ב אות מ. ובדעת הרמב"ם - באיסורי ביאה כא יח, משמעשאף הוא פירש איסור ניאוף לענין השחתת זרע, אך בפיהמ"ש סנהדרין נד א, פירש איסור לא תנאףעל קריבה לעריות. ובדעת הסמ"ק סי' רצב - ראה בגירסה שבדבריו במעדני יו"ט נידה פ"ב אותמ, וראה בשיטתו באוצה"פ סי' כג סק"א אות אהע' ד; אור השנים יום ד מצות ל"ת קיט; אנציקלופדיה תלמודית, כרך יא, ע' השחתת זרע, הע' 10-9. וראה בס' שערי הלכה ומנהג ח"ד סי' יז, שכתב שלא מצא חבר לבעל אור השנים, שמנה איסור הוצאת זרע לבטלה כלאו מן התורה עפ"י הפסוק לא תנאף, ולא ראה מקורות אלו; [131] דברים כג י; [132] כתובות מו א; ע"ז כ ב; [133] ראה אוצה"פ סי' כג סק"ח; אנציקלופדיה תלמודית, כרך י, ע' הרהור עברה, הע' 22; [134] אחיעזר ח"ג סי' כד; שו"ת אגרותמשה חאבהע"ז ח"ג סי' יד; [135] לשיטת התוס' יבמות יב ב ד"ה שלש, ותוס' סנהדרין נט ב ד"הוהא; [136] ערוך לנר נידה יג ב, וכן בשו"ת בניןציון סי' קלז. וראה מה שהקשה על כך הגרש"זאויערבאך, הובא בנשמת אברהם חאבהע"ז סי' כגאות א; [137] לבוש אבהע"ז כג א; [138] בראשיתו יב. רש"י שבת מא א ד"ה כאילו, ורש"י נידה יגא ד"ה כאילו. וראה עוד פרקי דר"א פכ"ה; אבותדר' נתן פל"ב; זוהר ח"א סו ב; חידושי רמב"ןוריטב"א נידה יג א; תו"ש בראשית פ"ו אותקנ; [139] בפסוקנו. וכן יבמות לד ב; נידה יגיבמות שם היה ששימשו שלא כדרכה, וראה להלןמה גדר האיסור בכך. אך ברש"י עה"פ, והואמבראשית רבה פפ"ה, מס' כלה פ"ב ס"ז, ומשנת ר' אליעזר פי"ח, הובא בתו"ש בראשית פל"ח אותמד, שהיו דשים מפנים וזורים מבחוץ. וראה בדעתזקנים בעלי התוספות עה"פ, ובריטב"א יבמות לדב, ובתו"ש שם אות' מג-מד, שעמדו על הסתירהבין הגמרא למדרש. וראה באריכות בשו"ת דבריהושע ח"ג חאבהע"ז סי' יח. ואגב יש להעיר, שבלשון העברית המודרנית, וכן בכמה מלשונותמין טבעיים; [140] ויקרא יח ו, לפי רב אהרן הכהןהמובא בא"ע שם. אך ראה בא"ע שם שדחהדבריו, וכן דחה זאת בשו"ת שבט מנשה סי' קב; [141] ראה באוצה"פ שם; [142] שו"ת פני יהושעחאבהע"ז סי' מד; שו"ת בנין ציון סי' קלז; [143] כפירוש רש"י עה"פ שם; [144] יראיםהשלם סי' מה, וראה מאירי חולין לז ב, שכתב 'הכתוב רמזה'; עזר מקודש אבהע"ז כגב; [145] כפי שיטת הרשב"א בשם הרמב"ן, יבמותשם, ובחידושי הרמב"ן נידה יג ב. וראה בערוך לנרשם, ובשו"ת בנין ציון סי' קלז, ובמשל"מ מלכים י זד"ה נחזור. וראה במרחשת ח"ב סי' ט אות' ב-ג, שאיסור השחתת זרע הוא נפרד ממצות פריהורביה. וכתב הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריובנשמת אברהם חאבהע"ז סי' כג אות א, שקשהלכלול איסור זה במצות פריה ורביה, שאם כן יהאמותר כשהבעל נוסע מביתו למדינת הים, או אםאשתו זקנה, או ניטל רחמה וכד'; [146] מטפחתספרים, ח"א ד"כ; [147] שו"ת פני יהושע חאבהע"זסי' מד. וכן משמע מפיהמ"ש לרמב"ם סנהדרין זד; [148] רמב"ם איסורי ביאה כא יח; טושו"עאבהע"ז כג ב. וראה פיהמ"ש לרמב"ם סנהדרין נדא; [149] טושו"ע אבהע"ז כג ג, על פי זוהר פ' בראשית דנ"ו, ופר' ויחי דרס"ב. וראה עוד מקורותאחרים, שציין בתו"ש בראשית פל"ח אות מה. והאריך בזוהר לבאר חומרת העונשים, שמקבלאדם אחרי מותו עבור חטא זה. וראה עוד בתניא ספ"ז, שעוון זה גדול מעוון ביאות האסורות; [150] פתח עיניםנידה יג א; שיורי ברכה אבהע"ז סי' כג סק"א; גליון חכמת שלמה להגרש"ק אבהע"ז, שם; ס' הפרדס דרוש לחשבון המצוות די"ב ע"ב, ועי' באוצה"פ סי' כג סק"ב; [151] ס' חסידים סי' קעו, שאיסור אשת איש ונידה חמור יותר; ב"ש וח"מאבהע"ז כג סק"א; שו"ת מהרש"ם ח"א סי' נח; שו"ת עזרת כהן סי' לה. וראה באוצה"פשם; [152] נידה יג א; מס' כלה וכלה רבתי פ"ב; רמב"ם איסורי ביאה כא יח; טושו"ע אבהע"ז כגג; [153] שו"ת חות יאיר סי' לא; [154] נידה שם; מס' כלהשם; [155] שו"ת צפנתפענח סי' ל, וסי' קסד. וראה בתו"ש בראשית פל"חאות מד; [156] משנת אברהם על ס' חסידים, סי' תתשמד, וראה שם ההבדל בין עצם האיסור לביןאביזרייהו; [157] שו"ת הריב"ש סי' קעא; שו"ת פנייהושע סי' מד; נחפה בכסף אבהע"ז סי' ג; חזו"אנשים סי' לו אות ג; שו"ת ציץ אליעזר ח"ט סי' נאשער א פ"א; [158] שערי תשובה לרבנו יונה, שער ג, המדרגה הששית, אות קיג; [159] נידה יג א; מס' כלהוכלה רבתי פ"ב; שערי תשובה לרבנו יונה, שם, אות קיב. אמנם בשיטת הרמב"םראה בשדי חמד מערכת חי"ת כלל צב ובפאתהשדה שם כלל טו, שחייב מיתה לאו דווקא אלאשהוא איסור חמור. וראה עוד בשיטתו בשו"ת ביתיצחק חאבהע"ז ח"א סי' צא; שו"ת דובב מישריםח"א סי' כ; שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"ג סי' יד; שו"ת ציץ אליעזר שם; [160] קיצושו"ע קנא א; [161] שד"ח מערכתאישות כלל לג; [162] לבוש אבהע"ז כג א; ערוה"ש שם; [163] שו"ת רב פעלים ח"ג סי' ב; [164] שו"ת צפנת פענח ח"א סי' פט, וח"ג סי' קסד; חזו"א נשים סי' לו אות ב; שו"ת ציץ אליעזרחי"ד סי' צה. וראה עוד בשו"ת אבני נזר חאבהע"זסי' פג. ומה שכתב שם בשו"ת ציץ אליעזר אות ד, שהאיסור רק כשיוצא כדרכו דרך ביצים ואיבר, אבל כשלא הגיע לביצים וחוטיהם אין איסור, הואלא מדוייק, שכן אין יציאת זרע שלא דרך הביצים, ובוודאי התכוון להתיר כשהזרע היוצא מן הביציםלא עבר דרך שבילי הזרע; [165] תוס' הרא"שיבמות יב ב; שו"ת מחנה חיים סי' נג; מרחשתח"ב סי' ט אות' ב-ג; חזו"א אבהע"ז סי' לו סק"ב-ג. וראה עוד בשו"ת תורת חסד ח"ב סי' מד אותכב; [166] שו"ת אמרי אש חיו"ד סי' סט; שו"תמנחת יצחק ח"ג סי' קח אות ז; הרב י. נויבירט, הובאו דבריו בנשמת אברהם חאבהע"ז סי' כג אותב. וראה בשו"ת חלקת יעקב ח"ב סי' כב; [167] שו"ת ציץאליעזר חי"ד סי' צה. וראה שם נימוקיו. וראה עודבאוצה"פ סי' כג סקי"ז אות ז; [168] ריטב"א כתובות לט א; רא"ה הובאבשיטמ"ק כתובות שם; [169] כמבואר בנידה יג ב; רמב"ם איסורי ביאה כא יח; טושו"ע אבהע"ז כג א. וראה ח"מ אבהע"ז כג סק"ב; [170] ר"ת בתוס' יבמות יב ב, וכתובותלט א; ריטב"א כתובות שם; נמוק"י יבמות שם; שו"ת הרא"ש כלל לג; רמ"א אבהע"ז כג ה. וראהבט"ז אבהע"ז כג סק"א, וב"ש שם סק"ב. וראהבשו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"א סי' סו. ישמהפוסקים שכתבו בדעת הרמב"ם, שאמנם ישהשחתת זרע בנישואין עם קטנה ואילונית, אךרובם פירשו טעמו של הרמב"ם משום ביטול פריהורביה, ולא משום השחתת זרע - ראה באריכותבאוצה"פ סי' כג סק"ד אות ב. וראה שם, שמכלמקום איסור זה הוא רק לכתחילה; [171] חינוך בית יצחק סי' ז; שו"ת מהר"יאסאד חיו"ד סי' רלח; שו"ת יד הלוי (במברגר) חאבהע"ז סי' כ; אמרי בינה סי' ח; [172] שו"ת מהר"ש ח"ו סי' יח; שו"ת מלואי אבן סי' יא; [173] שו"ת מלמד להועיל ח"ג סי' יז; שו"תעזרת כהן סי' לג; שו"ת אגרות משה חאבהע"זח"א סי' ג, וסי' סו, ושם ח"ג סי' יב-יג; שו"ת מנחת יצחק ח"א סי' קכה-קכו; שו"ת יביע אומר ח"ג חאבהע"ז סי' ד; שו"ת ציץ אליעזר ח"ז סי' מח פ"ה אות טו, ושם חכ"ב סי' נד אות א. וראה עוד - שו"ת הר צבי חיו"ד סי' קמז; שו"ת חלקת יעקב ח"ג סי' יד; א. שטינברג, אסיא, ד, תשמ"ג, עמ' 139 ואילך הע' 116. וראה באריכות באוצה"פ כג סקי"זאות' א-ג וסקי"ח אות ב; [174] שו"ת חשב האפודסי' כה, והסכים עמו הגאון מטשעבין בעל דובבמישרים; [175] בנשמתאברהם חאבהע"ז סי' כג אות ו כתב שאוטם ברחם היינו מוםמלידה שבו הרחם אטום או חסר לגמרי, אושהנרתיק אטום או חסר. אך לא דק, כי אם הרחםאטום או חסר הרי ההזרעה היא כדרך כל הארץ, ואין בזה איסור, אלא דווקא כשהנרתיק אטום אוחסר, שאז הוא כזורה על עציםואבנים; [176] שו"ת הרא"ש כלל לג סי' ג; טושו"עאבהע"ז כג ה; [177] ראה באוצה"פ סי' א סקע"ג אות ח, ושם סי' כג סקי"זאות א; [178] ראה באוצה"פ שם אותג; [179] לבוש, אבהע"ז שם; [180] אמרי בינהח"ד סי' ח; שו"ת מהרש"ם ח"ה סי' מח. וראהפרטי דינים בנידון באוצה"פ סי' כגסקי"ז; [181] שו"ת ציץ אליעזר חט"ז סי' ד, ושם חכ"ב סי' נד אות א; [182] הגרי"ש אלישיב, בשבילי הרפואה, ב, תשל"ט, עמ' טו; שו"ת ציץ אליעזר שם; [183] שו"ת חשב האפוד ח"א סי' ס; שו"תפרי השדה ח"א סי' עז; שו"ת אמרי בינה ח"ד סי' ח; שו"ת אמרי אש חיו"ד סי' סט; שו"ת מהר"יאסאד חיו"ד סי' רלח; [184] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חאבהע"ז סי' כג אותז; [185] יש"ש יבמות יב ב; מרדכי יבמות פ"אבשם ריב"ן; שו"ת מחנה חיים, ח"א סי' נג; חזו"א אבהע"ז סי' לז; שו"ת תורת חסד חאבהע"זסי' מד; שו"ת דברי יששכר סי' קלח, בדעת הרא"שוהמרדכי; [186] שו"תהרדב"ז ח"ג סי' אלף כב (תקצו); שו"ת רעק"א סי' עא, ושו"ת חת"ס חיו"ד סי' קעב, בדעת ר"ת; [187] שו"תמהרש"ם ח"ג בהשמטות שבסוף הספר; [188] שו"ת מהרש"ם ח"ג סי' רסח; שד"ח פאת השדה מערכת אישות כלל יג; שו"ת חסד לאברהם מהדו"ת חיו"ד סי' מג; אחיעזרח"ג סי' כד אות ד; שו"ת משפטי עוזיאל חאבהע"זסי' מב; שו"ת זקן אהרן ח"א סי' סז; שו"ת אגרותמשה חאבהע"ז ח"א סי' ע; שם, ח"ב סי' טז; שםח"ג סי' יד. אך ראה בשו"ת צפנת פענח סי' רלב, שמשמע שאסור. ואם זה ספק תיקון לדעתהמהרש"ם שם, גם כן מותר, ובשו"ת מהר"ש ענגילח"ו סי' עה, חילק בין ספק תיקון לוודאי תיקון; [189] ס' חסידים סי' קעו, הובאבח"מ סי' כג סק"א, וב"ש סי' כג סק"א. וראהבהגהות החיד"א על ס' חסידים שם, ובפתח עיניםלהחיד"א נידה יג ב; [190] שו"ת מהרש"ג סי' רמג; [191] יבמות עו א; [192] ב"ש סי' כה סק"ב. וראה באריכות שדנו בדבריו בשו"ת אמרי אשחיו"ד סי' סט; שו"ת שבט סופר ח"א חאבהע"ז סי' א; עזר מקודש, אבהע"ז סי' כה; שד"ח פאת השדהמערכת אישות כלל יג; שו"ת מנחת יצחק ח"ג סי' קח; אוצה"פ סי' כג סק"א אות ט; [193] עיקרי הד"ט יו"ד סי' רא סק"ז. וראה בשד"ח מע' אישות כלל לג, ובאוצה"פ שם; [194] שו"ת משיב דבר ח"ב סי' פח; שו"ת מהרש"ם ח"א סי' נח; שו"ת עזרת כהןסי' לה; [194] שו"ת פנייהושע ח"ב סי' מד; נחפה בכסף אבהע"ז סי' ג; שו"ת דובב מישרים ח"א סי' כ; שו"ת אמרי כהןסי' מ; חזו"א אישות סי' לו אות ג; שו"ת אגרותמשה חאבהע"ז ח"א סי' נו; סידור בית יעקבלהיעב"ץ, מלון מדור ד' אות יב. וראה בשד"חמערכת אישות כלל לג; [195] שו"ת היעב"ץ ח"אסי' מג; שו"ת אגרות משה ח"א חאבהע"ז סי' נו; שו"ת ציץ אליעזר ח"ט סי' נא שער א פ"א. ומשמעכך גם מהחזו"א נשים סי' לו אות ג; [196] שו"תויען אברהם סי' ז; חסד לאלפים סי' ג אות ט. וראה בשד"ח מערכת אישות סי' א אות לג; אוצה"פ סי' כג סק"א אות ז; [197] ראה באנציקלופדיה תלמודית, ע' השחתת זרע, הע' 61-60; [198] ראה שו"ת בנין אב ח"ב סי' ס; [199] שו"ת עזרת כהן סי' לז; שו"ת מטה לויח"ב חיו"ד סי' לא; [200] שו"ת עזרת כהן, סי' לז. וראה עוד שו"ת צפנת פענח סי' רלג; [201] נידה יג א; שבת קח ב. אמנם בזב נאמרבנידה שם, ובירושלמי נידה ב א, שכל היד המרבהלבדוק הרי זו משובחת, אך הרמב"ם השמיט דיןזה, וראה בערוך לנר שם; [202] נידה יג א; רמב"םאיסורי ביאה כא כו; טושו"ע אבהע"ז כג ד, ואו"חג יד. וראה באוצה"פשם סקט"ו פרטי דינים רבים; [203] טושו"ע אבהע"זשם. ולעניין סיוע באשכים בעת שמשתין - ראה נידה יג א; טושו"ע או"ח יג טו, ובמ"ב שם סקכ"ט; שו"ת ציץ אליעזר חי"ט סי' ד; [204] שבת קיח ב; רמב"ם איסורי ביאה כאכג; טושו"ע אבהע"ז כג ז. וראה באוצה"פ שםסקכ"ד, אם הוא איסור או מידתחסידות; [205] רמב"ם וטושו"ע אבהע"ז שם. וראה בט"זיו"ד סי' קפב סק"ג, ומג"א סי' ג סקי"ד. וראהבאוצה"פ שם סקי"ג אות ב, מחלוקת הפוסקים אםאיסור זה הוא מן הדין, או ממידתחסידות. וראה מה שכתב בביאור הגר"א אבהע"ז סי' כג סקי"א, ובשו"ת ציץ אליעזר חי"ט סי' ד; [206] שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"אסי' נו; שו"ת ציץ אליעזר ח"ט סי' נא שער א פ"א. ובחזו"א או"ח סי' א נסתפק בזה; [207] נידה יג ב; רמב"ם איסורי ביאה כאיט; טושו"ע אבהע"ז כג ג; ביאור הגר"א שםסקי"א. וראה עוד ברמב"ם תלמוד תורה ו יד; טושו"ע יו"ד שלד מג; פיהמ"ש לרמב"ם נידהשם; [208] מס' כלה פ"ב. וראה בתו"ש בראשיתפל"ח אות מו, שיש הגורסים הרי זה משומד וחייבמיתה; [209] כלה שם; רמב"ם שם; טושו"ע שם. ומחלוקתהראשונים אם הכוונה שחכמים נידו לכל מישעושה כן, או שחייבים לנדותו - ראה אוצה"פסי' כג סק"ה וסק"ז; אנציקלופדיה תלמודית, כרךיא, ע' השחתת זרע, עמ' קלא והע' 47-46. וראה עוד בנידון בשו"ת בני בנים ח"א סי' מא; [210] רמב"ם דעות ד ה; [211] טושו"ע אבהע"ז כג ג. וראהבשו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"א סי' סט, בגדריההרהור באיש ובאשה. וראה באוצה"פ שם סק"ח, שלרוב הפוסקים איסור זה הוא מן התורה; [212] מאירי, חולין לז ב; עזר מקודש אבהע"ז כג ג; דרך פקודיךמל"ת לה חלק המחשבה. ואם שייך איסור הרהורבאשה - ראה באוצה"פ סי' כג סק"ח אותג; [213] טושו"עאו"ח שז טז; [214] שו"ת אגרות משה חאבהע"זח"א סי' קב; הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריובנשמת אברהם חאבהע"ז סי' כג אות ד. וראה שם, בשם הרב י. נויבירט; [215] טושו"ע אבהע"ז כגג; [216] ראה טושו"ע אבהע"ז כג ג, ובאוצה"פ שם סקי"א-יב; [217] סמ"ק סי' רצב; טושו"ע אבהע"זכג ו. וראה באוצה"פ שם סקי"ט; [218] נידה יג ב; רמ"א אבהע"ז כג ו. וראה באוצה"פ שםסק"כ; [219] מס' שמחות פי"ב; טושו"ע יו"ד שלהא; [220] ערוך השולחן יו"ד שלה א; [221] טושו"ע אבהע"ז כג ג; [222] אפי זוטרי אבהע"ז סי' כג סק"ח; [223] נשמת אברהם חאבהע"ז סי' כג אות ה; [224] שו"ת ציץ אליעזר חי"ט סי' ד; [225] נידה יג ב; רמב"ם איסורי ביאה כא יח; טושו"ע אבהע"ז כג ב. וראה בשו"ת משנה הלכותח"ז סי' ריב-ריג; [226] רמב"ם איסורי ביאה כאיח; טושו"ע אבהע"ז כג א. וראה בדרישה שם אותא; [227] רבנו ירוחם נתיב כג ח"ב; שמעתתאדרב"א ח"ב סי' א; שו"ת אור גדול סי' לא; שו"תאגרות משה חאבהע"ז ח"א סי' סג; שו"ת מלמדלהועיל ח"ג סי' יח; [228] תוס' יבמות לד ב ד"ה ולא, בתירוץא; רמב"ם איסורי ביאה כא ט. וראה בשו"ת דבריהושע, ח"ג חאבהע"ז סי' יח, אם האיסור דווקאעקב הוצאת זרע לבטלה, או שעצם הביאה שלאכדרכה אסורה; [229] תוס' שם, בתירוץ ב; תוס' רי"ד יבמות יב ב; טור ורמ"א אבהע"ז כה ב, בשםהר"י; [230] של"ה שער האותיות דף ק, בשםהרא"ש; אליה רבה או"ח סי' רמ סק"י, בשם ס' חרדים; ברכ"י שם סק"ה; [231] אליה רבה, שם. וראה עוד בב"י ובבדק הבית, אבהע"ז שם; אוצה"פסי' כה סקי"א, בהערה; תו"ש בראשית פל"ח אותמד; [232] ראה באריכותבאוצה"פ כג סק"א אות ב. וראה עוד בשו"ת בנין אבח"ב סי' סא; [233] ס' הישר לר"ת סי' קמט, לפיפירושו של שו"ת בית יצחק ח"א סי' צא אות ב, וכן כתבו שו"ת אמרי כהן סי' לט, ובאחיעזר ח"גסי' כד. אך לעומתם ראה באוצה"פ כג סק"א סוףאות ב, שהביא דעות שגם לשיטת ר"ת יש איסורגמור בהשחתת זרע; תוס' הרא"ש נידה יגא; [234] כל הפוסקים שלא תלו איסור השחתתזרע במצות פריה ורביה, ובמיוחד ראה חידושיהר"ן נידה יג א; [235] מנ"ח סוף מ' א; שו"ת אמרי אש חיו"ד סי' סט; שו"ת שבט סופר סי' א; שו"תאבני נזר חאבהע"ז סי' פג; שו"ת פרי השדה ח"אסי' עז, וח"ג סי' נג; שו"ת דברי מלכיאל ח"ה סי' קנז; שו"ת מנחת פתים סי' כה; שו"ת עלהו רענןסי' כא; שו"ת לבושי מרדכי ממאד מהדו"ג חאו"חסי' נא; שו"ת מהרש"ם ח"ג סי' רסח; וימהראברהם, מע' ז אות רי; שו"ת מנחת יצחק ח"ג סי' קח; שו"ת ציץ אליעזר חי"ד סי' צה; [236] שו"ת אמרי אש שם; שו"ת פרי השדהח"א סי' עז; [237] שו"ת בנין ציון סי' קלז; צפנתפענח איסורי ביאה כא ט; שו"ת רב פעלים ח"ג סי' ב; אמרי בינה ח"ד סי' ח; [238] חזו"א אישות סי' לו אותג; [239] אוצה"פ סי' כג סק"א אות ו; [240] ראהשל"ה שער האותיות אות ק; מטפחת ספריםלהריעב"ץ ח"א עמ' 20; אבני אפוד אבהע"ז סי' כג; ס' יסוד יוסף; שו"ת בית יעקב סי' קכב; שו"תמהרש"ם ח"א סי' נח; שם מפתחות לח"ג סי' רסח; קיצושו"ע קנא ד-ז; אוצה"פ סי' כג סק"ב בהערה; שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"ד סי' קטז; [241] ויקרא יב ב; [242] נידה לא א; [243] אונקלוס, תרגום יונתן, הרס"ג והרשב"ם עה"פ שם; וראהפירושים שונים למילה 'תזריע' בפירושיהאברבנאל, המלבי"ם, העמק דבר ומפרשים אחריםעה"פ, וכן בס' חומת אנך להחיד"א; [244] י. לוי, קורות, ה, חוב' ט-י, תמוזתשל"א, עמ' 716; הנ"ל, קורות, ו, חוב' ה-ו, תשריתשל"ד, עמ' 309; [245] רמב"ן עה"ת ויקרא יבב; [246] רבנו בחיי ויקרא שם. וראה שם באריכותעל הויכוח בין חכמי ישראל וחכמי אומות העולםמהו החלק של האב והאם ביצירת הוולד; [247] הרשב"ץ בהקדמתו למגןאבות; [248] מעדני יו"ט על הרא"ש נידה פ"ב אותב; ספר הברית לר' פינחס אליהו, 1797, ח"א סי' יז; חזו"א אישות סי' לו אות ג, וחזו"א יו"ד סי' קדאות ג; [249] ראה א. שטינברג, אסיא, ד, תשמ"ג, עמ' 139 ואילך; [250] רמב"ם פיהמ"ש נידה ב ה, וכןבאיסורי ביאה ה ד; [251] ואמנם כך תיאר את המצבהרופא היווני גלינוס בספרו המיוחד על הזרע. וראה מאירי נידה יז ב, ומאמרו של הרב מ. כשר, נועם ח, תשכ"ה, עמ' 331-325, על דברי הרמב"ם הנ"ל; [252] ס' שבילי אמונה, עמ' קעז; [253] ראה א. שטינברג, שם; [254] שו"ת אגרות משהחאבהע"ז ח"א סי' סט; [255] ר"ת בתוס' יבמות יבב ד"ה שלש, ובכתובות לט א ד"ה שלש; רשב"אנידה יג א. וראה משל"מ איסורי ביאה כא יח; ברכ"י יו"ד שלה אות ה; שו"ת תורת חסד סי' מגאות יט; שו"ת מחנה חיים ח"א סי' נג; [256] וראה במנ"ח סוף מ' א, שדווקא אם אינן מצוותאפילו על לשבת יצרה, אינן מצוות על השחתתזרע; [257] תוס' ורא"ש נידה יג א, ותוס' יבמות יבב ד"ה שלש - בשיטת רש"י; הר"י בתוס' כתובות לט א ד"ה שלש; רמב"ן, רשב"א, ר"ןוריטב"א בחידושיהם לנידה שם; רמב"ן, ריטב"אורא"ש, הובאו בשטמ"ק כתובות לט א; מעדני יו"טנידה רפ"ב אות ב; [258] שיטת רש"י, אליבאדהרא"ש והריטב"א בשטמ"ק כתובות לט א, שו"תשואל ומשיב מהדו"ת ח"ג סי' מד, ופני משהאבהע"ז סי' כג סק"ב; הריב"ש בשיטמ"ק כתובות עבא; שו"ת הרדב"ז ח"ג סי' אלף כב (תקצו). וראהעוד בשו"ת אבני נזר סי' עט אות ט; שו"ת רעק"אסי' עב. וראה בשו"ת אור גדול סי' לז, מה שהקשהעל שיטה זו; [259] תוספי הרא"ש נידה יג א ד"הנשים, אליבא דשיטת רש"י ור"ח; שו"ת תורת חסדסי' מג אות יט, אליבא דהרשב"א. וראה רא"ש פ"דדנידה סי' א, וטושו"ע אבהע"ז קצו יג. וראה עודבמעדני יו"ט רפ"ב דנידה אות ב, בעניין נשיםהמסוללות זו בזו; שו"ת שרידי אש ח"ג סי' יד; [260] חזו"א אבהע"ז נשים סי' לז, וחזו"א יו"ד סי' קד אות ב; [261] שו"ת תורת חסד סי' מגאות ב; שו"ת חדות יעקב תניינא סי' לא; [262] ברכ"י יו"ד סי' שלה; [263] שו"ת אגרותמשה חאבהע"ז ח"א סי' סט; [264] תוס' הרא"ש שם; תוס' כתובות שם בתי' א; שו"תחת"ס חיו"ד סי' קעב, ואחיעזר ח"א סי' כג, אליבאדרש"י; [265] ריטב"א יבמות יב ב, בדעת רש"י; תוס' כתובות שם בתי' ב; שו"ת רעק"א סי' עא; שו"ת חמדת שלמה סי' מו, ועי' שו"ת עמק שאלהמהרנאסטייפולי חאבהע"ז סי' סט; שו"ת בנין ציוןסי' קלז; שו"ת מחנה חיים ח"א סי' נג; בית מאיראבהע"ז סי' כג; [266] מג"א סי' תרו סק"ח. וכתב תמהעל דין זה בשו"ת חת"ס חיו"ד סי' קעב. וראה גםבמחצית השקל יו"ד סוסי' קצו; תפארת ישראללבעל כו"פ יו"ד קצו ס"ח ובסדרי טהרה שם.