אנציקלופדיה הלכתית רפואית - זב

פד. זב

 

דברו אל בני ישראל ואמרתם אלהם איש איש כי יהיה זב מבשרו זובו טמא הוא[ויקרא טו ב]; ... זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע לטמאה בה והדוה בנדתה והזב את זובו לזכר לנקבה ולאיש אשר ישכב עם טמאה[ויקרא טו לב-לג]

 

מקומות נוספים בתורה שבהם מוזכר זב:

 ויקרא כב-ד (פר' אמור), במדבר ה-ב (פר' נשא)

 

* # *

הפרשה מאיברי הערווה נקראת בשםזוב, או זיבה. הזיבה היא מאיבר הערווהדווקא, ולא ממקום אחר, ודבר זה משותףלזכר ולנקבה [1]. זכר המפריש נקרא זב, ונקבה המפרישה נקראת זבה, אלא שבאשה יוחדה הזיבה להפרשת דם בלבד [2].

הלשון 'זב' הוא כמו 'זבת חלב', היינו כדמות טפות נוטפות [3].

זיבת הזכר היא כמו ריר שיוצא צלול, אושיוצא עב וסותם את פי האמה [4]. דבר מוסכם הוא על הכל, שהזיבה בזכרהיא מחלה [5], אלא שזיהויה שונה בין הפוסקים והמפרשים ובין החוקרים. יש מי שכתב, שהזוב האמור בתורה הוא שכבת זרע הבא מחוליי החללים, שהיא מתקבצת בהם [6], והוא חולי מחוליי כלי הזרע, וזה כי כלי הזרע יחלשו כוחם המחזיק והמעכל, וכל כוחות הנפש נשארים בעניינם הטבעי, ואז ישתות הזרע בלתי מבושל [7]. ולעומתם, יש שכתבו שזוב היא מחלה מן החולאים הנדבקים [8], וכן העובדה שהזב והמצורע מכונים נגעים, והוא מלשון נגיעה, היינו הידיעה שהזיבה מועברת בהדבקה [9], מכאן שהמדובר הוא במחלת מין מדבקת [10]. על כן יש מהחוקרים שזיהו את הזב עם מחלת הזיבה (גונוריאה) [11].

 

הזיבה בחז"ל ובפוסקים

מה בין זוב לשכבת זרע? זוב בא מבשרהמת, היינו כשהאיבראינו בקישוי, ואין ביציאתו תאווה, ולא הנאה, אלאנגרר ויוצא דרך ריר ודרך מחלה [12], ושכבת זרע באה מבשר החי; זוב דוהה [13] כלובן ביצה המוזרת [14], ושכבת זרע קשורה כלובן ביצה שאינה מוזרת [15].

 

יציאת הזיבה היא בלא תשמיש [16], והתשמיש קשה לזב [17], והוא מתאים לידיעותינו כיום, בהנחהשמדובר במחלת הזיבה.

אין הזוב ראוי להזריע [18].

הזיבה באה על חטאי נעורים [19].

זוב האיש הוא צער, בניגוד לזוב האשהשהוא סימן לבנים [20].

מחלת הזיבה נחשבת לקללה [21], ולפי חז"ל סבל רחבעם ממחלה זו [22].

בטעם עניין הזב, יש מי שכתב, שהואמפני היותו חולי כבד מן החולאיםהנדבקים, וצריך קרבן לתת הודאה לשםשריפא אותו וטיהרו, וצריך חטאת לכפר עלחטאו, שלא יגרום עוד חולי [23]; ויש מי שכתב, שהקב"ה הרחיקנו מאד מן  המותרות, וציוונו להיות קדושים וטהורים וישרים בענייני המאכל והמשתה, ובכל שאר עניני האדם, ואין ספק כי עניין הזיבה יקרה באדם בצאתו מדרך היושר [24]. ואףשהדגיש שם את עניין המאכל והמשתה, הרי שגם לפיההנחה שמדובר במחלת הזיבה הדברים נכונים, שכן המתירנות בתחום קיום יחסי המין היאהסיבה למחלת הזיבה.

רקע מדעי [25]

הגדרה - הזיבה היא מחלה מדבקת, חריפה או כרונית, השייכת לקבוצת מחלות המין המדבקות, ונגרמת על ידי חיידק.

סיבוכים - בגבר גורמת המחלה לדלקת השופכה, ולסיבוכים מקומיים במערכת השתן והרביה. באשה היא גורמת לדלקת השופכה, דלקת צוואר הרחם, וסיבוכים בדרכי הרביה, שיכולים להוביל לעקרות, להריונות מחוץ לרחם וללידת פגים. יכולה להיות גם התפשטות כללית יותר של החיידק, עם פגיעה באיברים אחרים. 

ההדבקה נעשית כמעט תמיד עקב קיוםיחסי מין עם בן/בת זוג נגוע. יילוד עלוללהידבק מאמו בעת הלידה.

רקע היסטורי - בעבר סברו, שמחלת הזיבה מהותהבהרפיית צינורות הזרע, שאינם מוכשריםעוד להחזיק את הזרע בתוכם, ולכן הואנוזל החוצה ללא קישוי. מכאן מקור השם הלועזי של המחלה. כמו כן היתה רווחת הדיעה הרפואית, כי מחלת הזיבה ומחלת העגבת חד הן. רק בשנת 1792 הופרדו המחלות, ובשנת 1879 זוהה חיידק הזיבה.

שכיחות - המחלה נפוצה בכל העולם, אך שכיחותהמחלה נתונה לשינויים בהתאם להרגלייחסי המין בזמנים שונים ובאוכלוסיותשונות. בשנות ה- 30-20 של המאה ה- 20 למניינםנאמדה התחלואה בכרכים מסויימיםבארצות המערב ביותר מ- 100% שלהאוכלוסיה הגברית, היינו שבממוצע חלהכל גבר בזיבה יותר מפעם אחת בחייו. לאחר הנהגת טיפול יעיל באנטיביוטיקה, חלה ירידה תלולה במספר חולי הזיבה. אולם מאמצע שנות ה- 50 שוב הורגשהעליה בשכיחות המחלה. ההתפשטותהמוגברת של הזיבה בשנים אלו, יוחסהלמתירנות הרבה בהרגלי יחסי המיןבאוכלוסיות השונות, עקב התפשטותהשימוש באמצעי מניעה, וההכרהבלגיטימיות של יחסים הומוסקסואלייםבמדינות שונות, שבעקבותיהן עלה שיעוריחסי המין הפרועים והזנות. מאז תחילת מגיפת האידס בשנות ה-80 התרחשו שינויים בהרגלי המין, בעיקר בקרב ההומוסקסואלים, אשר גרמו להפחתת מספר הנדבקים בזיבה.

בישראל, בין השנים 1967-1963, היהממוצע מקרי הזיבה 0.18/1,000. שכיחותהמחלה עלתה עד ל- 0.4/1,000 בשנת 1970, קרוב לוודאי בגלל מלחמת ששתהימים, והגעת מתנדבות רבות לארץ  ממדינות מתירניות בתחום יחסי המין. שכיחות המחלה ירדה שוב ל- 0.2/1,000 בשנת 1975, ובשנות ה-80 של המאה ה- 20 למניינם המשיכה מגמת הירידה, עד לירידה המשמעותית של  0.04/1,000 בשנת 1987. ההערכה היא, כי הירידה המשמעותית הינה תוצאה משינויים בהרגלי קיום יחסי מין מחשש להדבקות במחלת האידס.

מהלך המחלה - תקופת הדגירה של המחלה בזכר היא2-5 ימים. המחלה מתבטאת בהפרשהצלולה מפי האמה, אשר הופכת עד מהרהלהפרשה מוגלתית מרובה בצבעלבן-צהבהב, ובהמשך הופכת לצבעצהוב-ירוק. באותו זמן הזיקפה וההשתנהנעשים כואבים מאד, ואזור האמה כואבורגיש מאד למגע.

 פרטי דינים

במנין המצוות - רוב מוני המצוות סבורים, שטומאת הזבנמנית במנין המצוות, שיהיה הזב טמא [26]; ויש מי שחולק וסובר שאינו אלא הודעה, איזה דבר טמא, ומה הוא מטמא [27].

הגדרות בקביעת טומאת הזב - ראיית הזב אין לה שיעור, אלא הרואהכל שהוא שהחתים בשרו, וניכר בבשרו, הרי הוא טמא [28].

הזב אינו מטמא, עד שיצא זובו חוץלגופו [29].

הרואה ראיה אחת דינו כבעל קרי [30], שאינו קרוי זב אלא לאחר ראיה שניה. על כן הרואה ראיה אחת אינו מטמא משכב ומושב, ואינו מטמא במשא [31], ואינו טעון טבילת מים חיים כזב [32].

ראה שתי ראיות, הרי זה זב, וצריך ספירתשבעה, וביאת מים חיים, אבל אינו חייבבקרבן; ראה שלוש ראיות, הרי זה זב גמור, וחייב בקרבן. ואין בין זב שרואה שתיראיות לרואה שלוש אלא קרבן בלבד, אבללכל חומר טומאת זב, כגון לעניין משכבומושב, ולעניין ספירת שבעה, זה וזה שווים, ודברים אלו קבלה מפי משה רבנו מסיני [33].

טומאת הזב תלויה בראיות ולא בימים, ולכן אחד הרואה שתי ראיות או שלושבשעה אחת זו אחר זו, או שראה ראיה בכליום זה אחר זה, הרי זה זב [34].

זב שראה שתי ראיות, צריך לבדוק עצמועל ידי כיס, שקושרו לפי האמה לקבל בואת הזוב, שאם יראה ראיה שלישית יהיה זבגמור לקרבן [35].

הרואה זיבה מחמת דבר אחר, כגון חוליאו אונס, אינו זב [36]. אכן, להלכה נאמר דין זה רק בראיה שניה, אבל ראיה ראשונה מטמא באונס, בין לעניין הטומאה הקלה שלה, ובין לעניין הצטרפות לראיות הבאות [37]; וכן ראיה שלישית, אפילו ראה  באונס, הואיל ונזקק לטומאה יתחייב בקרבן [38].

בשבעה דרכים בודקים את הזב, אם איןראייתו ראיית אונס: במאכל, במשתה, במשא, בקפיצה, בחולי, במראה, ובהרהור, שאם קדם אחד מכל אלו, וראה ראייה שלזוב, תולים בו ואינו מיטמא [39].

דיני טומאת הזב - הזב הוא אב הטומאה, ומטמא כליםבמגע, ומטמא אדם במגע ובמשא, ועושהאותם אב הטומאה [40].

הזב מטמא את המשכב והמושבוהמרכב, וכל אחד מהם אב מאבותהטומאה [41]. טומאה זו יכולה לקרות בחמש דרכים: עומד, יושב, שוכב, נתלה, ונשען. כל אחד מחמש הדרכים הללו נקרא טומאת מדרס [42].

זב שדרס על כלי, שלא נעשה למשכב אולמושב או למרכב, אף על פי שהוא ראוילמשכב, הואיל ולא נגע בו, הרי זהטהור, שהרי אומרים לו עמוד ונעשהמלאכתנו בכלי זה [43].

אין בכל אבות הטומאה כולן טומאה, שאם תסיט את האדם הטהור, או את הכליהטהור תטמא אותן, אלא הזב או חבריובלבד, וזו היא טומאה יתירה בזב, שלאמצינו כמותה בכל התורה, שאם הסיט אתהטהורים טמאים [44].

ועוד מיוחד הזב וחבריו בכך, שהםמטמאים עליונו של זב שנקרא מדף, והםהכלים שעל גבי הזב [45].

רוק הזב, ושכבת זרעו, ומימי רגליו - כל אחד משלושתן אב הטומאה דין תורה, ומטמא בכל שהוא במגע ובמשא [46]. כיחו, וניעו, ורירו, ומי האף של הזב, הרי הם כרוקו לכל דבר [47]. אבל דם היוצא מפי האמה טהור הוא [48].

זובו של זב, ורוקו, ושכבת זרעו אינםמטמאים אלא כל זמן שהם לחים, אבליבשים יותר מדאי אינם מטמאים, וכלהדברים הללו דברי קבלה הן [49].

בועל הזב והנבעלת ממנו אינם טמאים [50].

זב משתלח חוץ לשני מחנות, היינו מחנהשכינה ומחנה לוויה, שהוא חוץ להרהבית [51], ומותר במחנה ישראל [52].

האישים הטמאים משום זב - הכל מטמאים בזיבה, אפילו גרים, עבדים בין משוחררים ובין שאינם משוחררים, חרש, שוטה, קטן ואפילו הוא בן יומו, סריס אדם וסריס חמה [53].

בני ישראל מטמאים בזיבה, ואין נוכריםמטמאים בזיבה, אבל חכמים גזרו עליהםשיטמאו כזבים לכל דבריהם [54]. אם נגעו בתרומה, שורפים עליהם את התרומה [55]; ויש אומרים שאין שורפים עליהם את התרומה [56].

טהרת הזב - כל הימים, שהזב רואה בהם זיבות, הריהוא טמא, וכשיפסוק הזיבות מונה שבעהימים נקיים כזבה [57]. זב צריך בדיקת הפסק טהרה לפני ספירת שבעה נקיים [58]. לאחר הפסק טהרה יתחיל למנות שבעה ימים נקיים, ואינו צריך לטבול קודם הספירה [59]. שבעת הימים הנקיים מתחילים יום לאחר שפסק לראות [60].

לאחר שספר שבעה נקיים טובלבשביעי [61]. הזב אין לו טהרה אלא במעיין, שהם מים חיים, ולא נטהר במי מקווה, בניגוד לכל שאר הטמאים באדם ובכלים [62]. יש מי שכתב, שעל פי פשטות לשון התורה חייב הזב לשטוף את האיבר מהפרשת הזיבה [63].

טבל הזב, ועדיין לא העריב שמשו, הרי הוא טבול יום, שהוא טמא לקדשיםולתרומה, והוא טהור לחולין ולמעשר, כדין כל טמא שטבל ועדיין לאהעריב שמשו [64].

קרבן הזב - הזב הוא אחד ממחוסרי כפרה, שאף עלפי שטהר מטומאתו, וטבל, והעריב שמשו, עדיין איננו יכול לאכול בקדשים עד שיביאקרבנו [65].

ביום השמיני לטהרתו, לאחר שספרשבעה נקיים, וטבל בשביעי במי מעיין, והעריב שמשו, מביא קרבנו, אם היה בעלשלוש ראיות [66].

קרבן הזב הוא שני תורים, או שני בנייונה, אחד לעולה ואחד לחטאת [67]. יש מי שכתב, שהתורה חסה על כבוד הבריות, שהזב והזבה יתבזו במה שיוודע בפירסום זובם, בהתעסק כהנים רבים בקרבנות שלהם, לכןהצריכה התורה רק עופות, שאין בזה עיסוק רבשל כהנים [68]. ועוד יש מי שכתב, שבגלל היות הזיבה מן המחלותהנסתרות, לא ציוותה התורה שיובא אל הכהן, בניגוד לצרעת [69].

הבאת קרבנו נמנית בנפרד במניןהמצוות [70]; ויש שכללו כל הקרבנות של מחוסרי כפרה במצות עשה אחת [71].

 

מקורות והערות

 

[1] תו"כ ויקרא טו ב, הובא גם ברש"י עה"ת שם. וראה בא"ע, אברבנאל וחזקוני עה"ת ויקרא טו ב, שהאמור בתורה 'מבשרו', הוא כינוי לאיברהערווה; [2] ויקרא טו יט 'ואשה כי תהיה זבה,דם יהיה זבה בבשרה'; [3] א"ע בפסוקנו; [4] רש"י בפסוקנו, לפי פשוטו; א"עורשב"ם עה"ת שם; סמ"ג עשין רמ. והוא מתאיםלשני שלבי מחלת הזיבה; [5] ראה בשו"תתשב"ץ ח"א סי' קא - ודרך מחלההוא; [6] רמב"ם מחוסרי כפרה ב א; [7] פיהמ"שלרמב"ם זבים ב ב. כשיטה זו, שהזיבה היא זרע, משמע גם מרש"י כריתות ח ב ד"ה מבשרו, שכתבשהפרשת הזב יוצאת מכח אברו ותוקף יצרו, אךראה בתויו"ט נזיר ט ד, מה שתמה עליו. וראיהלשיטה זו מהדין במשנה בשבעת הדרכים שבודקיםאת הזב - זבים ב ב, נזיר סה ב, קידושין ב ב, וראה להלן בפרטי דינים, שהם דברים אשרמגבירים את הזרע, ומכאן שיש קשר בין שכבתזרע לזיבה. ודבר זה הוא כפי הידיעות הרפואיותשל הרופאים הקדמונים; [8] א"ע ויקרא טו ח; רמב"ן שם טו יא; רבנו בחיי שם טו יא; [9] פרויס בתירגומו האנגלישל רוזנר, עמ' 357; [10] וכעין ראיה לשיטה זוהיא מהתוספתא זבים ב ב, ונידה לה ב (ראה להלן), שעל פי פשטות המקור התלמודי הזה קיימתהבדלה בין זיבה לשכבת זרע. זאת למרות שבעולםהעתיק לא היה ידוע הבדל זה. וכן ראיהלשיטה זו מן הקשרים השונים בין זיבה לחטא, כגון המתואר במדרש רבה, ויקרא יח א - בימי בחרותו אם חטא לוקה בזיבות ובצרעת, לפיכךמשה מזהיר את ישראל ואומר להם, איש כי יהיה זב מבשרו, וכן מהעובדה שאחד משני העופותבקרבן הזב בא לחטאת. וראה גם ברמב"ן עה"ת

ויקרא טו יא; [11] כן כתבו קצנלסון, התלמוד וחכמתהרפואה, עמ' 378 ואילך; פרויס, עמ' 354 ואילך, וראה להלן ברקעהמדעי. הם גם מסבירים את דיני ההרחקה, ופרטיהטומאה של הזב, משכבו וכו', כחוקים היגיינייםהבאים למנוע התפשטות המחלה; [12] רמב"םמחוסרי כפרה ב א; שו"ת תשב"ץ ח"א סי' קא; [13] הגר"א בתוספתא שם גרס 'דומה', והרמב"ם מחוסרי כפרה ב א גרס 'כהה'. עלהמשמעות של 'דוהה' ראה רש"י נידה לה ב; פיהמ"ש לרמב"ם זבים שם; תויו"ט זביםרפ"ב; [14] ראה רש"י נידה לה ב, ותפא"י חוליןפי"ב בועז אות א, בפירוש המוזרת; [15] תוספתאזבים ב ב; נידה לה ב; רמב"ם מחוסרי כפרה בא; [16] פיהמ"ש לרמב"ם זבים ב ב; [17] ברטנורהשבת א ג. וראה ברקעהמדעי; [18] שו"ת תשב"ץ ח"א סוסי' קב; [19] ויקרא רבה יח א; [20] תנחומא ישן פי' טז. הובא בתו"ש ויקרא טו אות כא; [21] שמו"ב גכט; סנהדרין מח ב; [22] סנהדרין שם; [23] רמב"ןעה"ת ויקרא טו יא; [24] ס' החינוך מ' קעח; [25] הדברים להלן מבוססים על ההנחה שהזוב האמורבתורה הוא מחלת הזיבה (גונוריאה); [26] סהמ"צ לרמב"ם מ"ע קד; סמ"ג עשיןרמ; ס' החינוך, מ' רעח; [27] רמב"ן בהשגותיו למ"ע צו, בכל הטומאות; [28] נידה מג א; פיהמ"ש לרמב"םזבים א ד; רמב"ם מחוסרי כפרה ב ט; [29] תו"כויקרא טו ב; תוספתא זבים ג א; נידה מ א. הרמב"ם לא הביא דין זה בזב אלא רק בשכבתזרע; [30] זבים א א, לדעתב"ה; רמב"ם מחוסרי כפרה ב ו; שם טומאת משכבומושב א יב; [31] נידה עב ב, וברש"ישם; [32] תוספתא זבים פ"א; [33] מגילה ח א; רמב"ם מחוסרי כפרה ב ו; [34] זבים א ג; ב"ק כגב; כריתות ח ב; רמב"ם מחוסרי כפרה ב ז. בדיןראיה אחת מרובה כשתים, ובדין הפסקות בראיות - ראה באריכות באנציקלופדיה תלמודית, כרךיא, ע' זב, אות ג; [35] שבת יא ב, ורש"י שם ד"הזב; [36] תו"כ זבים פ"א; קידושין ב ב; רמב"םמחוסרי כפרה ב ב; [37] נידה לה א, ותוס' שםד"ה מאי לאו; רמב"ם מחוסרי כפרה ב ה. וראהבאור שמח שם; [38] זבים ב ב; נידה, שם; רמב"םשם; [39] נזיר סה ב; זבים ב ב; רמב"ם מחוסריכפרה ב ב. וראה שם פירוט הדברים הללו. וכן ראה באנציקלופדיה תלמודית, כרך יא, ע' זב אותד; [40] כלים א ג; זבים ד ו; רמב"ם מטמאי משכבומושב א א. וראה פרטי דינים הנוגעים לטומאתמגע ולטומאת משא של הזב באנציקלופדיהתלמודית, כרך יא, ע' זב, אות ה; [41] כלים א ג; נידה לג א; רמב"ם מטמאי משכב ומושב וא-ב; [42] זבים ב ד; רמב"ם מטמאי משכב ומושבז א; [43] שבת נט א; חגיגה כג ב; רמב"ם מטמאימשכב ומושב ז ח; [44] זבים ה א; נידה מג א; רמב"ם מטמאי משכב ומושב ח ב; [45] רמב"םמטמאי משכב ומושב ו ו; [46] כלים א ג, ור"ששם; נזיר סו א; נידה מ א; שם נה ב; רמב"םמחוסרי כפרה ב ט; שם מטמאי משכב ומושב איד; [47] נידה שם; רמב"ם מטמאי משכב ומושב אטז; [48] תו"כ זבים פ"א; נידה לב ב; רמב"םמטמאי משכב ומושב ו ו; [49] נידה נד ב; רמב"םמטמאי משכב ומושב ב א; [50] תו"כ זבים פ"ח; נידה עג א; רמב"ם מטמאי משכב ומושב ג ג. וראה בפי' הראב"ד, הגר"א והמלבי"ם על תו"כשם, ובמאירי נידה שם; [51] רמב"ם ביאת מקדש ג ג; [52] במדבר ה ב, על פי כלים א ח, ופסחים סז א; [53] זבים ב א; נידה לבב; שם מג ב; ערכין ג א; ירושלמי תרומות א א; רמב"ם מחוסרי כפרה ג ו; שם, משכב ומושב א ד. בדין חרש, שוטה וקטן - ראה בחזו"א יו"ד סי' בסק"ט, שהחידוש הוא אע"פ שאינם בני מצוות. וראה באנציקלופדיה תלמודית, כרך יא, ע' זב, הע' 74. ובדין טומטום ואנדרוגינוס - ראה במנ"ח מ' קעח אות ב; משנה אחרונה זבים ב א; [54] שבתפג א; נידה לד א; רמב"ם מטמאי משכב ומושב בי; שם, איסורי ביאה ד ד. וראה בתוס' ב"ב כ אד"ה ונכרי. ודין גר תושב כדין גוי - תוספתא זבים, א א; [55] תו"כ ויקרא טו ב; נידה לד א, לפיגירסת הגה' הגר"א שם; [56] נידה לד א, לפיגירסתנו; רמב"ם מטמאי משכב ומושב בי; [57] רמב"םמחוסרי כפרה ג א; [58] ערוך לנר, נידה לט א; אור שמח, מחוסרי כפרה ג א. אך ראה במשךחכמה, ויקרא טו יג, שהסיק שזב אינו צריך הפסקטהרה; [59] מגילה ח א; [60] נידה סט א; רמב"םמחוסרי כפרה ג ג. לכתחילה צריך לבדוק עצמובכל יום מימי הספירה, ובדיעבד אם לא בדק אלא חלק מהימים, וכן פרטי דינים ביחס לסתירת ימיהשבעה הנקיים - ראה באנציקלופדיה תלמודית, כרך יא, ע' זב אות ו; [61] רמב"ם מחוסרי כפרה גא. וזב בעל ראיה אחת טובל בו ביום שראה - מגילה כ א; [62] כלים א ה, ובפיהמ"ש לרמב"םשם; מקוואות א ח; שבת קט א, ורש"י שם ד"הכל הימים; רמב"ם מקוואות א ה; [63] רשב"םויקרא טו יא; [64] ראה במהותו וגדרושל טבול יום באנציקלופדיה תלמודית, כרך יח, ע' טבוליום; [65] כריתות ח ב; רמב"ם מחוסרי כפרה אא; [66] רמב"ם מחוסרי כפרה ג א; [67] ויקרא טויד-טו; רמב"ם מחוסרי כפרה א ג-ד; [68] משךחכמה, ויקרא, שם; [69] התלמוד וחכמת הרפואה, עמ' 380; [70] סהמ"צ לרמב"ם מ"ע עד; סמ"ג עשין ריט; חינוך מ' קעט; [71] יראים השלםסי' תמג.