אנציקלופדיה הלכתית רפואית - הפריה חוץ גופית

כא. הפריה חוץ-גופית

 

ותאמר שרי אל אברם הנה נא עצרני ה' מלדת בא נא אל שפחתי אולי אבנה ממנה וישמע אברם לקול שרי[בראשית טז ב]

 

פרשנות המקרא

 

רש"י: 'אבנה ממנה' - בזכות שאכניס צרתי לתוך ביתי.

 

אבן עזרא: 'אבנה' מגזרת בן. ועוד יתכן שהבן הוא כדמות בניין, והאב כמו היסוד.

 

רד"ק:'אבנה' - הבן נקרא כן לפי שהוא בנין האב והאם. אמרה, אם יהיה לך משפחתי בן אחשוב אותו כאילו הוא בני ויהיה לי כבן.

 

רמב"ן: 'וישמע אברם לקול שרי' - לא אמר הכתוב ויעש כן, אבל אמר כי שמע לקול שרי, ירמוז כי אף על פי שאברם מתאווה מאד לבנים, לא עשה כן בלא רשות שרי. וגם עתה לא נתכווין שיבנה הוא מהגר ויהיה זרעו ממנה, אבל כל כוונתו לעשות רצון שרה שתבנה ממנה, שיהיה לה נחת רוח בבני שפחתה, או זכות שתזכה היא לבנים בעבור כן, כדברי רבותינו.

 

ספורנו:'אולי אבנה ממנה' - אולי קנאת הירך תעורר הכח לפעולותיו ויתחזק להשיג זרע.

ספורנו(בראשית ל ג): 'ואבנה גם אנכי ממנה' - שבקנאת ירך חברתי יתעורר טבע כלי הזרע לפעולתם.

 

הכתב והקבלה: 'אבנה ממנה' - בזכות שאכניס צרתי לתוך ביתי (רש"י). אפשר שכוונתו בזה למה שיאמרו שהסיבה לעקרות הוא השומן והדשנות הסותמות מעברי הזרע לקבל הזרע, ולכן בחרו האמהות לתת שפחתן לבעליהן, כי בראותן שפחה יורשת גבירתה שוכבת בחיק בעלה, יקבלו התפעלויות וצער גדול, ואולי בתחבולה זאת וצערן יתמעט הדשנות וכו', וזהו 'אבנה ממנה' רצה לומר בסיבתה.

 

רש"ר הירש: 'אבנה' - הוראת "בנה" מבחינה מקומית: לשים אבן אל אבן, להקים משכן לאדם וכו' וכך אומרת שרה: אולי אבנה ממנה, אולי אזכה על ידה לבן, אם אני אתן לך את שפחתי תהיה לי הזכות לחנך את הבן, ואם הבן לא ייקרא על שמי מבחינה פיסית, הוא ייקרא על שמי מבחינה מוסרית, והתפתחותו הרוחנית תהיה תלויה בי.

 

העמק דבר:'אולי אבנה ממנה' - רחל אמרה 'ותלד על ברכי ואבנה גם אנכי ממנה', הכוונה בזה שהיא תגדל את הוולד ותהא כאילו ילדה, מה שאין כן שרה לא חפצה לגדל בן שפחתה, על כן אמרה 'אולי אבנה', שיהיה לי איזה זכות וזכרון טוב באותו הזרע.

 

מצב דומה מתואר בתורה עוד בבראשית ל-ג,ד, שם ל-ט [פר' ויצא].

 

* # *

קיימים כמה סוגים של 'פונדקאות' - פונדקאות חלקית/טבעית, כאשר הבעל של אשה בלתי פוריה מקיים יחסי אישות טבעיים עם אשה אחרת ("פונדקאית"), והילד הנולד נמסר לבעל שהוא גם האב, ולאשתו החוקית, הבלתי פוריה, שהיא אם-מאמצת. במידה מסויימת זה היה המצב של אברהם ושרה מול הגר, וכן המצב של יעקב ורחל מול בלהה ויעקב ולאה מול זלפה. כיום פעולה כזו אסורה משום חרם דרבנו גרשום; פונדקאות חלקית/ 'מלאכותית', כאשר אשה פונדקאית עוברת הזרעה מלאכותית מזרעו של בעל אשר אשתו איננה פוריה. האם הפונדקאית הזו 'תורמת' הן את הרחם והן את הביצית, והוולד הנולד מועבר לבעל הזרע, שהוא האב, ולאשתו הבלתי פוריה, שהיא אם-מאמצת; פונדקאות מלאה, כאשר הבעל תורם את זרעו, אשתו תורמת את הביצית, והעוברון מושתל ברחמה של אשה זרה, פונדקאית. במקרה זה 'תורמת' הפונדקאית רק את הרחם. הדיון המודרני על פונדקאות מתייחס אך ורק למצב זה.

הפריה חוץ-גופית היא פעולת הפריה של ביצית-אשה על ידי תאי זרע, מחוץ לגוף האשה, והחזרת הביצית המופרית לרחם אשה, או הקפאת הביצית המופרית, והחזרתה בעתיד לרחם אשה. היילוד הנולד בשיטה זו מכונה "תינוק מבחנה", על שם השלב הראשוני של ההפריה במבחנה. אשה הנושאת ברחמה הריון עבור אשה אחרת, במטרה למסור את היילוד לאחר הלידה  לאשה האחרת, נקראת אם פונדקאית או אם מאחסנת.

רקע היסטורי

הרעיון בדבר עצם האפשרות להפריהחוץ-גופית התפרסם לראשונה בעילום-שם, במכתב למערכת של בטאון רפואי יוקרתי בשנת 1937.

בשנת 1975 הוצאה פקודה פדרלית עלידי משרד הבריאות, הרווחה והחינוך שלארה"ב, אשר אסרה כל מימון ממשלתילחקר ההפריה החוץ-גופית, ורק לאחר שהתבררה הצלחת התהליך, ונבדקו ההיבטים המוסריים הכרוכים בתהליך זה, הוסרה ההגבלה הזו.

תינוקת המבחנה הראשונה בעולם נולדה בשנת 1978 לזוג בראון, בצפון-מערב אנגליה. לגב' בראון היו חסרות החצוצרות, ולכן יכולה היתה להרות רק בשיטת ההפריה החוץ-גופית. פעולה זו נעשתה על ידי רופא הנשים סטפטו והפיסיולוג אדווארדס מאוניברסיטת קמברידג' באנגליה. הם עסקו בניסויי הפריה חוץ-גופית בחיות ובבני אדם, ועבדו יחד כעשר שנים לפני הצלחתם הראשונה. גם תינוק המבחנה השני נולד בעזרת טיפולם של זוג מדענים זה. תינוקת המבחנה השלישית נולדה בשנת  1980 באוסטרליה. עד סוף שנת 1983 דווח בספרות הרפואית על לידת 139 תינוקות בהפריה חוץ-גופית. בעשור הראשון לאחר לידת תינוקתהמבחנה הראשונה, נולדו ברחבי העולםלמעלה מ- 5,000 תינוקות כאלו. אכן, כיום המספרים הם כה רבים בהרבה מדינות בעולם, עד שאין מדווחים עוד על הצלחות הריון.

הדיווח הראשון על הריון לאחר החזרתעובר מוקפא-מופשר פורסם על ידי חוקריםממלבורן שבאוסטרליה בשנת 1983.

רקע מדעי

באופן טבעי משתחררת ביצית מהשחלה, נקלטת בחצוצרה, ומופרית בשליש העליוןשל החצוצרה על ידי תא זרע, שהגיע לשםמן הרחם, לאחר קיום יחסים כדרך כלהארץ. הביצית נודדת בחצוצרה לכיווןהרחם במשך כשלושה ימים, ועוברת מספרחלוקות עד לגודל של 16-12 תאים. בהגיעה לרחם, משתרשת הביצית המופריתבדופנותיו, וממשיכה להתפתח לעובר מלא עד ללידה. ההשרשה בדפנות הרחםמתרחשת עד 14 יום לאחר ההפריה.

בתהליך ההפריה החוץ-גופית גורמיםבאופן הורמונלי ליצירת מספר רב שלזקיקים בשחלה, ובשלב הבשלה מתאיםמוציאים ביציות אחדות מהאשה. מניחיםאת הביציות בצלחת-מעבדה, בסביבהפיסיולוגית מתאימה, ומוסיפים להם תאי זרע, שעברו הכשרה ושיפור על ידי הסרת הקופסית, להגברת יכולת החדירה שלהם לתוך הביצית. שכן בדרך הטבע נעשית הכשרת הזרע בצוואר הרחם או בתוך חלל הרחם, ובלעדי זה אין הזרע מסוגל להפרות את הביצית. אם חלה הפריה, תתחיל הביצית להתחלק, ולהפוך לעובר בשלביו הראשוניים, המכונה קדם-עובר. הביצית המופרית, לאחר חלוקה ל- 1-6 תאים, במשך כ- 72-24 שעות לאחר ההפריה, מוחזרת לרחם אשה, אשר הוכנה מראש על ידי טיפול הורמונלי מתאים, כך שמתקיימים ברחמה התנאים של הריון, והביצית המופרית תוכל להיקלט ולהמשיך להתפתח לעובר תקין. מקובל להחזיר 4-3 קדם-עוברים, ואז אחוז ההצלחה להשרשת העוברים בדפנות הרחם גדול יותר. מקובל להקפיא את הביציות המופרות העודפות לצורך שימוש מאוחר יותר.

למעשה ההפריה החוץ-גופית, בשלביההתפתחות המקוריים שלה, מהווה תחליףלמצב הטבעי המתרחש בחצוצרות.

על מנת למנוע את הצורך בהוצאת ביציתכל חודש עד להצלחת ההפריה, גורמיםבאמצעים הורמונליים לשחרור מספרביציות מהשחלה של האשה באותו מחזור, מפרים מספר ביציות, מחזירים חלק מהםלרחם, וחלק אחר מקפיאים ושומריםלמקרה שההריון לא נקלט.

הוצאת הביצית יכולה להיעשותבאמצעות לפרוסקופ, היינו החדרת מכשיראופטי לחלל הבטן, וקליטת הביצית מתוךהשחלה. דרך זו היא פולשנית, ומצריכההרדמה כללית של האשה. היא מלווהבסיבוכים שונים הקשורים להרדמהולהחדרת המכשיר. כיום קיימות שיטות פשוטות יותר להוצאת הביצית, כגון החדרת מחט שואבת דרך הנרתיק וניתובה לשחלה בעזרת הדמייה, או שטיפות רחם חוזרות בזמן המחושב, שיתאים לשהיית הביצית המופרית ברחם התורמת של הביצית, ולפני שהביצית המופרית השתרשה ברחם. השיטות הולכות ומשתכללות, ולמעשה ניתן להגיע להוצאת ביצית מהאשה עם הקטנה משמעותית של הסיכון לאשה, כמעט כמו שניתן לקבל תאי זרע מהגבר, ללא כל סיכון לגבר.

ההוריות הרפואיות המקוריות להפריה חוץ-גופיתכללו מצבים של בעיות פוריות באשה, ללא בעיות פוריות בגבר. אכן לאחרונה גובר השימוש בשיטות הפריה חוץ-גופית ביחס לגברים עם עקרות חלקית, הסובלים ממיעוט תאי זרע, או מריבוי תאי זרע פגומים, ולצורך הפריה חוץ-גופית די בכמות קטנה של זרעונים תקינים. כמו כן ניתן להשתמש כיום בשיטות מיקרומניפולציה, ולהחדיר בשיטות שונות תא זרע בודד לתוך ביצית. קיימות שיטות שונות לניקוב הביצית לצורך החדרת תא הזרע, ודבר זה מאפשר הפריה גם בנוכחות מיעוט קיצוני של תאי זרע, או תאי זרע לקויים מבחינת היכולת התנועתית.

ניתן לבצע את ההפריה החוץ-גופית בין בני זוג נשואים, או בין גבר ואשה ביחסים שונים של מעמד משפחתי, כשהאשה תורמת ביצית, והגבר תורם תאי זרע.

ההוריה הרפואית-חברתית הברורהביותר להפריה חוץ-גופית היא בין בני זוגנשואים, כאשר הבעל תקין מבחינת כושרפוריותו, ולאשה יש שחלות, ביוץ, רחם, ומצב הורמונלי תקינים, אלא שהמעבר ביןהשחלות לרחם חסום, היינו במצב שלסתימת החצוצרות, או היעדרן המוחלט. במצב כזה לא תוכל הביצית להגיע לרחםבדרך הטבעית, ולא תוכל להיות מופרית עלידי תאי זרע. ההערכה היא שכ- 10% מהזוגות הנשואים הם עקרים, ובשליש מזוגות אלו סיבת העקרות היא סתימת החצוצרות אצל האשה, שלא ניתן לתקנן באופן כירורגי. ניסיונות לתקן את החצוצרות באופן כירורגי, להחליפן, או להשתיל את השחלות ברחם עצמו נכשלו במקרים רבים כאמצעים לתיקון עקרות זו. במקרים אלו ניתן להוציא את הביציות משחלות האשה, להפרותן בתאי זרע של הבעל מחוץ לגוף האשה, ולאחר מכן להשתיל את הביצית המופרית ברחם האשה.

מצב רפואי נוסף, שבו יש מקום להפריה חוץ-גופית בזוג נשוי הוא, כאשר לאשה ישרמות גבוהות של נוגדנים לתאי הזרעבדמה, מצב הנחשב כסיבה לעקרותב- 17-7% מהנשים העקרות. במקרים אלוניתן להפרות את הביצית מחוץ לגוףהאשה, ולהשתיל לאחר מכן את הביציתהמופרית ברחמה.

הוריה נוספת להפריה חוץ-גופית היאבעקרות בלתי מוסברת, כאשר הבעלוהאשה עברו בירור פוריות, וכל אחד לחודנמצא תקין.

במקרים בהם אין לאשה ביוץ כלל, עקבחוסר שחלות, או לאחר מחלות שחלתיותהמונעות את הביוץ, או סיבות אחרות, ידועות או בלתי ידועות, ניתן להפרותביצית של תורמת זרה עם תאי הזרע שלהבעל, ולהשתיל את הביצית המופריתברחמה של האשה העקרה.

סיבה רפואית אחרת לשימוש בתרומתביצית מאשה זרה היא במצב בו האשהנושאת מחלה תורשתית.

במקרים בהם אין לאשה רחם, או שהיאסובלת מהפלות טבעיות חוזרות מסיבהשאינה ניתנת לתיקון, ניתן להוציא ביציותממנה, להפרותן עם תאי הזרע של הבעל, להשתיל את הביצית המופרית ברחמה שלאשה זרה, היינו פונדקאית או מאחסנת, ואחר כך למסור את היילוד לזוג העקר.

ניתן, איפוא, לבצע תערובות מורכבותשל ביציות, תאי זרע ורחם, כגון: תרומת  ביצית מאשה א', תרומת זרע מגבר ב', הפריה חוץ-גופית, השתלת הביציתהמופרית באשה ג', ומסירת היילוד לזוגהמורכב מאשה ד' וגבר ה'. ניתן, באמצעותשילובים כאלו, להגיע לחמישה סוגי"הורים": אב גנטי, תורם הזרע; אב-מגדל; אם גנטית, תורמת הביצית; אםפונדקאית, נושאת ההריון; אם-מגדלת.

בשנים האחרונות בוצעו הפריות חוץ-גופיות מוצלחות גם בנשים מבוגרות, בנות 60 שנה ומעלה, מתרומת ביציות של נשים צעירות. יש לציין, שבאופן טבעי שיעור הנשים בנות 50 שנה ומעלה שנכנסות להריון הוא מועט מאד. ההנחה היא, שאמנם השחלות מזקינות עם השנים, ולכן אין כמעט הריון טבעי, אך רירית הרחם מסוגלת לקלוט עובר גם בגיל מבוגר, ומכאן ההצלחה של הפריה חוץ-גופית.

מספר גורמים עלולים לפגוע בתוצאותהחיוביות של ההפריה החוץ-גופית, ולגרוםלתמותה ולתחלואה של היילודים: גילמתקדם של ההורים; הגורמים הבסיסייםלעקרות באשה; שימוש בתרופות-פוריותעל ידי האשה; עצם הפעולות הקשורותבהפריה החוץ- גופית; ריבוי עוברים.

אחוז ההצלחה להריון בהפריהחוץ-גופית הוא 30-10%, אך מתוכםמסתיימים כ- 40-20% בהפלה ו- 5-2% בהריון חוץ-רחמי. מכאן שרק 15-10% מהנשים המטופלות בהפריה חוץ-גופית מגיעות ללידה. בעשור האחרון חלה התקדמות רבה בהשראת הביוץ, בשאיבת הזקיקים, ובהפריית הביצית על ידי תאי זרע. אכן, בכל מה שקשור לקליטת העובר ברחם לא חל שיפור משמעותי. לפיכך, שיעור השרשת הביצית המופרית ברחם, ושיעור לידות החי בתהליך ההפריה החוץ-גופית לא עלה משמעותית בשנים האחרונות. החוקרים מונים מספר גורמים משוערים לכשלון יחסי זה: הכנה הורמונלית בלתי מתאימה של רירית הרחם; פגיעה בעוברונים בתהליך הטיפול החוץ-גופי; חוסר איזון גנטי של חלק גדול מהעוברונים; קושי בהנצה של העוברונים בתוך המעטפת השקופה, ועקב כך חוסר יכולת השרשה. אכן, אחוז ההפלה הטבעית הגבוה לאחר הפריה חוץ-גופית בהשוואה להפלה לאחר הריון טבעי הוא מטעה, שכן מרבית ההפלות הטבעיות של הריונות טבעיים אינן ידועות, כי הן מתרחשות בגיל הריון מוקדם מאד, בעוד שכל ההפלות הטבעיות לאחר הפריה חוץ-גופית ידועות ומדווחות.

במחקרים אחדים נמצא כי אין הבדלים משמעותיים מבחינת התוצאות המיילדותיות וההתפתחותיות בין יילודים לאחר הריון רגיל, לאחר הפריה חוץ-גופית 'טריה', או לאחר הפריה חוץ-גופית בעוברים שהיו מוקפאים.

במקביל להתפתחות שיטות ההפריההחוץ-גופית, הולכות ומתפתחות גם שיטותהפריה חילופיות: החזרת הביציות מידלאחר שאיבתן היישר לחצוצרה, כך שהפרייתהביצית נעשית במקומה הטבעי; שיטה זו דורשת נוכחות חצוצרה אחת לפחות, אשר מתפקדת באופן תקין. שיטות דומות לזומאפשרות הצלחה גדולה יותר להריוןבהשוואה להפריה חוץ-גופית, שבה מוחזרקדם-העובר לרחם. עובדה זו מחזקת אתהטענה, שהחצוצרה מהווה אתר פיזיולוגימועדף הן להפריה והן להתפתחות העוברעד להשרשתו.

במקרים שבהם סיבת העקרות היא בזרעלקוי, במיעוט תאי זרע, או בהפרעהבתנועתיות תאי הזרע, מתפתחות שיטותלהפריה חוץ-גופית על ידי הזרקה ישירהשל זרעונים לתוך הביצית, או הזרקתםמתחת למעטפת השקופה החיצונית, או עלידי יצירת חורים במעטפת השקופההחיצונית של הביצית, ובכך להקל על הזרעונים הלקויים לחדור לביצית ולהפרותה. שיטות אלו מכונות מיקרומניפולציה.

גישת ההלכה

עקרונות כלליים

החידושים בידע ובטכנולוגיה בתחוםהפוריות הביאו לשינויים משמעותיים  בהתייחסות לפוריות, להורות, למשפחה,ולזהות האנושית בכלל. הקידמה הרבהבתחום ההפריה החוץ-גופית טומנת בחובהתקווה גדולה לנשים עקרות, ובכך היאמהווה שירות רפואי ואנושי חשוב. הבעיההמוסרית והמשפטית מתעוררת עקבההשלכות העתידיות של תהליך זה. שכןללא שיקול דעת מעמיק ויסודי עלולהקידמה זו להפוך לרועץ, ולהביא נזק ואסוןשיעלה על התועלת הטמונה בה.

 

על הבעיות הערכיות הנובעות מחידושים מדעיים מרחיקי לכת - ראה בפר' בראשית סימן ב.

 

באופן עקרוני יש לשקול בחיוב את התהליכים להגברת הפוריות במידת האפשר והמותר, אלא שיש לברר אם עצם ההפריה החוץ-גופית אסורה, או אם היא גורמת לתקלה רצינית, שאז אין עצה ואין תבונה נגד הקב"ה. אבל אם היא מותרת, יש מקום לומר, שמוטלת על הרופא חובה להזדקק לה מדין ריפוי, ומדין גמילות חסד, מטעם ואהבת לרעך כמוך, ועשית הישר והטוב.

מאידך, יש להדגיש, שמתירנות בתחוםזה עלולה להפוך את רגעי יצירת אנושמחוויה רגשית עילאית וקדושה, למעשהמעבדה חסר גוון אנושי. הפעולה האנושיתשבהתקשרות בין בני הזוג יעלם, ובמקומותופיע סביבה מעבדתית. נשים תהפוכנהלאינקובטורים טבעיים להשכרה, ללא רגשיאמהות ואהבה. מעשים אלו עלולים להביאלהרס התא המשפחתי, ולפריצות חסרתגדרים וגבולות. יש בפעולות אלו חששות לפגיעה בערך החיים, הפרעה למסגרת המקובלת של התא המשפחתי, ובעיות עתידניות של טכנולוגיה הקמה על יוצריה. תיאורים מפחידים של חברה עתידנית, ההורסת את כל מסגרות המשפחה  המקובלות, ואת מערכות היחסים האינטימיים והטבעיים בין בעל ואשתו, חברה המבוססת על כפיה מצד השלטון לשימוש באמצעים הטכנולוגיים החדישים והמבוקרים של פוריות, תוארו בצורה ספרותית במספר ספרים, וצריכים הם לשמש אזהרה על מה שעלול לקרות לחברה האנושית אשר תתיר כל רסן וכל הגבלה מוסרית.

על מנת לבצע את ההפריה החוץ-גופיתיש צורך בהוצאת תאי זרע מגבר, וביציתמאשה. ההיבטים ההלכתיים הנוגעיםלחלקו של הגבר, זהים לתהליכי ההזרעההמלאכותית. ביחס להוצאת הביצית מהאשה, יש להדגיש, שמבחינה היסטורית זוהתה הביצית והוגדרה רק בשנת 1827, ורק מאז הובן ששחלת האשה מפרישה ביצית ולא "זרע". ההלכה לא הכירה כלל בביצית כ"זרע" האשה, ולא נידון כלל איסור של השחתה בביצית.

מבחינה הלכתית יש לחלק בין הפריה חוץ-גופית בין בניזוג נשואים כהלכה, לבין הפריה כזומתורמת ביצית או רחם.

הפריה חוץ-גופית בין בני זוג

 

יש המתירים הפריה חוץ-גופית בין בעללאשתו, ובתנאי שיש הקפדה מלאה שלאלערבב את זרע הבעל בזרע זר, ובתנאישאין לזוג אפשרות אחרת להיבנות [1]. נימוקיהם: תינוק המבחנה מתיחס להוריו לכל דבר; למרותההישג הרפואי-טכנולוגי הגדול של הפריהחוץ-גופית, אין בתהליך זה כל שינוי מבחינתההלכה לעומת ההזרעה המלאכותית, והעובדהשההפריה נעשית מחוץ לגוף האשה, אין בה משוםשינוי עקרוני לעומת הזרעה מלאכותית. על כן, כמו שהתירו הזרעה מלאכותית בין בעל לאשתו, כך מותרת ההפריה החוץ-גופית. ועוד יש מי שכתב, שאם בני הזוג נושאים מחלה תורשתית קשה, מותר להם להיזדקק להפריה חוץ-גופית, לבדוק אם הביציות המופרות נגועות במחלה, ולהשתמש רק בביציות מופרות בריאות, ולהשמיד את הנגועות [2]. לעומתם, יש האוסרים פעולה זו מסיבות מוסריות וגזירות שונות, אך לא מעיקר הדין [3]; ויש מי שאסרו את ההפריה החוץ-גופית מעיקר הדין, ואפילו בין בעל לאשתו [4]. נימוקיהם: הפריה גרועה מהזרעהמלאכותית, כי בהזרעה יש הכנסת זרע לרחמה שלהאשה, ולכן גם אם הפעולה לא מצליחה איןלהחשיב זאת כהוצאת זרע לבטלה, אבל בהפריהחוץ-גופית נשפך הזרע במבחנה, ואם לא הצליחההפעולה נחשב הדבר כהוצאת זרע לבטלה; בהזרעה מלאכותית הבעיה היא עקרות של הבעל, ויש שיטות שבעקר אין איסור הוצאת זרע לבטלה, אבל בהפריה הבעיה היא באשה, וחל על האישאיסור הוצאת זרע לבטלה; בהזרעה מלאכותית ישדעות שמקיימים מצות פריה ורביה, אך בהפריה, לדעתם, אין מקיימים מצות פריה ורביה, ואפילומצות לשבת יצרה לא מקיימים לדעתם בדרך זו, כשיש כוח שלישי, והוא המבחנה, שמעורב ביצירה, והוא מקום שאין בו יחס כלל, כי הכל נעשה שלאכדרך כל הארץ, ובדרך זו מתבטל היחס ביןהביצית לאשה [5]. ועוד מעלים באריכות את הבעיות המוסריות, שדרך כזו תביא לאנדרלמוסיה בעולם, וחשש גדולמפני עירבוב זרע זר, והרס הקדושה והייחוס שלעם ישראל.

דעה זו נדחתה על ידי רבנים אחריםמכמה סיבות: אין איסור הוצאת זרע לבטלהכשמטרתו לקיום המין, וגם בביאה כדרכה נשפךחלק מהזרע והולך לאיבוד, ולכן גם בהפריהחוץ-גופית, שמטרתה קיום המין, אין זה לבטלה; בעניין קיום מצות פריה ורביה, סבורים הם שמקיים גם בהפריה חוץ-גופית, כיהחיצוניות איננה קובעת, אלא פנימיותם שלהדברים, ובאופן בסיסי אין הבדל בין דרך כלהארץ להפריה, או שמקיימים לפחות מצות לשבתיצרה; בעניין החששות לעתיד, אמנם הן רציניות, אך אין לנו פתרון בעניין, ואין להטיל את הבעיהעל הזוג המסכן שלפנינו, ובפרט שאין איסורעליהם, אין בכוחנו לגזור גזרות [6].

הפריה חוץ-גופית מתורמת זרה

בעצם הפעולה של הפריה חוץ-גופיתמתורמת ביצית זרה רבו האוסרים, בעיקר  מטעמי חששות לאנדרלמוסיה בעולם, עירבוב יוחסין, והחשש שמא ישא אח אתאחותו [7], ויש אף מי שסובר [8] שיש בזה איסור תורה משום 'ודבק באשתו' ולא באשת חברו [9]. ויש מי שכתב, שאין בזה איסור מעיקר הדין, אלא שלכתחילה ראוי להימנע מהפריה כזאת, ומכל מקום יש להשתדל לידע מי היא בעלת הביצית, וכל תקנה שאפשר לתקן, כדי להתרחק מכל חשש של מכשול [10]. ולדעה זו אין לאסור משום שמא ישא אח אתאחותו, כי השתלת עוברים היא דבר שאינו מצוי, ובעיקר משום שלשיטתו הוולד מתייחס אחרי האםהיולדת, וכן אין לחוש שמא בעלת הביצית היאפסולת קהל. אבל אם בעלת הביצית היא גויה ישלחוש לתקלה, כי מן הדין הוולד צריך גירותלשיטתו, ואינו מתייחס אחרי אביו.

במקרה שאשה תרמה ביצית והיאהופרתה במבחנה, ואחר כך הושתלההביצית המופרית ברחמה של אשה אחרת, מתעוררת שאלת ההגדרה של אמהות: מי היא אמו ההלכתית של היילוד הזה: האםהביולוגית שהיא בעלת הביצית, או האםהפונדקאית שברחמה מתפתח העובר?

מצד אחד סביר להניח, שתורמת הביציתהיא האם ההלכתית, כי כל התכונותהגנטיות של העובר נובעות ממנה. מאידך, ניתן לומר שהאם הפונדקאית היא האםההלכתית, כי בה יוצאים לפועל תכונותהעובר, ועמה נוצר הקשר האמהי. ואףשידעו חז"ל, שחלק מהתכונות התורשתיותמועברות מהאב וחלק מהאם [11], בכל זאת לעניינים הלכתיים קבעו רק כאחד מבני הזוג. כגון, משפחת אבקרויה משפחה, משפחת אם לא קרויה משפחה[12]; לענייןכהונה ולויה קובע האב ולא האם; לעניין יהדותועבדות קובעת האם ולא האב; לעניין פסוליםהולכים אחר הפסול שבהם; לעניין גר שנתגייר, שדינו כקטן שנולד, ומותר בעריות של קרוביוהביולוגיים, למרות שמבחינה גנטית לא חל שינוי.

שאלתנו נוגעת, איפוא, למהות ההגדרה של אמהות. יש מי שסבור, שאבהות ואמהות מוגדרים באופן שווה, והיינו שניהם נקבעים מההזרעה והטיפה הראשונה [13]; יש מי שסבור [14], שאב נעשה אב משעת ההריון, אבל הגדרת אמהות שנויה במחלוקת - לשיטה אחת אם נעשית אם מעת ההריון [15], ולשיטה אחרת  נעשית אם רק מלידה [16]; יש מי שכתב, שייחוס הוולד נקבע בעת העיבור, ולא בעת הלידה [17]; ויש מי שסבור, שגם אם וגם אב נקראים כך רק לאחר לידה, ולא בשעת עיבור [18].

בפתרון שאלה זו של הגדרת האמהותתלויות בעיות הלכתיות נוספות, כגון מי הםאחיו ואחיותיו של תינוק מבחנה זה, וממילא עם מי אסור לו להתחתן? את מייורש יילוד זה? מה דינו כשתורמת הביציתהיא גויה, והאם הפונדקאית היא יהודיה, ולהיפך - האם הוא יהודי או גוי? ומהדינו אם האם הפונדקאית היתה גויה בעתהשתלת העובר ברחמה, והתגיירה בזמןההריון - האם היילוד צריך גיור בנפרד? אם אחת היתה מפסולי הקהל והשניהכשרה - מה דין הוולד? אם אחת כוהנתאו לוויה, והשניה ישראלית או להיפך - האם חייב היילוד בפדיון הבן?

אין מקורות הלכתיים ישירים הדניםבשאלה זו, ולכן דנו רבני דורנו בשאלה זומתוך השוואה לסוגיות אחרות:

 

יש הסבורים, שהאם הביולוגית היא האםההלכתית לכל דבר [19]. הנימוק: במחלוקת רבי ואנטונינוס [20] המסקנה היא, שהנשמה ניתנת באדם משעתפקידה, ולא משעת יצירה. משמע שכבר בשלבהראשוני ביותר, היינו שלב ההפריה, נקבעת זהותו של האדם. עוד יש המביאים ראיה מעניין דמי וולדות [21], שהילדיםנקראים ילדיה, למרות שעדיין לא ילדה [22]. ועודיש שמביאים ראיה מדין כהן שנשא גרושהמעוברת וילדה כשהיא חללה, הוולד כשר, שהרילא בא מטיפת עבירה [23], ומשמע שתלוי דווקא ביצירה, שאז לא היתהחללה, ולא תלוי בהריון ובלידה, שאף על פי שנתחללהאין הוולד חלל. לפי שיטה זו אסור לתינוק מבחנה לשאת אחאים מתורמת הביצית, וממילא יש צורך להודיע לו מי היא תורמת הביצית.

רוב הדנים בשאלה זו סבורים, שהאםהפונדקאית היא האם ההלכתית לכל דבר. לפי שיטה זו מותר תינוק המבחנה בקרוביתורמת הביצית, ואסור בקרובי היולדת-הפונדקאית [24].

מספר הוכחות ניתנו לשיטה זו:

יש שהוכיחו מדין שני תאומים, שאםהיתה הורתן שלא בקדושה, היינו בעתההריון היתה האם גויה, ולידתן בקדושה, היינו שהתגיירה תוך כדי ההריון, לאחולצין ולא מייבמין, אף על פי שאביהםאחד הוא, אלא שהוא היה גוי, ואין להםיחס אליו, אבל חייבים משום אשת אח מןהאם, כי דין אמם כישראלית שילדה בנים [25]. יש שדחו ההוכחה מסוגיא זו לעניין הפריה חוץ-גופית מסיבות שונות: דין זה נאמר דווקא ביחס של אשה לעוברשלה, אבל אם אין העובר שלה, אין ראיהשהלידה היא הקובעת [26]; במעוברתשנתגיירה מדובר בגוף אחד, היינו אשהאחת, שרק מבחינה הלכתית משתנה מעמדה, אבלבנידוננו מדובר בשני גופים, היינו שתי נשים, שאחת תורמת ביצית ואחת נושאת את העובר, ולפיכך אין להשוות ביניהם [27].

יש מי שסיכם [28] את סוגיית המעוברת שנתגיירה הנ"ל ועניינה לייחוס הוולד שנולד בהפריה חוץ-גופית בדרך הבאה: לשיטת הסוברים [29] שמסקנת הסוגיא שמעוברת שנתגיירהוולדה גר מדאורייתא הוא רק למאן דאמר שעובר ירך אמו, אבל ההלכה היא שעובר לאו ירך אמו, ולכן איןמסוגיא זו ראיה להלכה בדין הפריה חוץ-גופית; לעומתם יש שיטה [30] שמדובר בסוגיא אף לדעת מי שסוברשעובר לאו ירך אמו, וטבילת האם עולה לו, ומכאן שעובר שיושתל ברחם אשה, כשיוולד ממנהיתייחס אחריה כבנה, ואם יושתל עובר של נוכריהברחמה של ישראלית, הרי כשייוולד יהיה גויגמור, כי לא היה כאן מעשה גירות וחלות גירות; ושיטה נוספת [31] היא שהלידה כשלעצמה יוצרת יחס אמהות, ולידתישראלית עושה את הוולד לבן ישראל גמור, ולאצריך העובר לא מעשה גירות ולא חלות של גירות, ולכן לשיטתו גם עובר של נוכרית שיושתלבישראלית, אמנם זקוק לטבילה, אבל יתייחסלגמרי לאמו-יולדתו.

יש שהוכיחו מעניין רחל ולאה, יוסףודינה. לפי מדרשי אגדה שונים, נוצר יוסףכעובר ברחמה של לאה, ודינה נוצרהכעובר ברחמה של רחל, והם התחלפו ממשבהיותם עוברים, היינו יוסף עבר לרחמהשל רחל, ודינה עברה לרחמה של לאה [32], ובכל זאת נקראים הם על שם היולדות, ולא על שם בעלות הביציות. יש שדחו ראיה זו מטעמים שונים: לפי התלמוד [33] משמע שהעובר הזכרנהפך לנקבה ברחמה של לאה, ולא שהתחלפוהעוברים; ועוד שאין למדים הלכה מאגדות[34]. אמנםכתבו פוסקים רבים, שאם אין סתירה מש"ס למדיםמאגדה [35], אך יש הסבורים, שאין למדים הלכותמאגדות כלל, אפילו במקום שאינן סותרות דבריהתלמוד [36]; ועוד שאין למדים ממעשה ניסים [37]. יש עוד[38] הדוחים הראיה מעניין דינה ויוסף, שלשון "בן-בת" או לשון "לידה", לאו דווקא מתייחס להולדהביולוגית, אלא גם לגידול, וכמו שאמרו חז"ל: כלהמגדל וכו', מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו [39].

ויש מי שהוכיחו מדין ילדה שסיבכה בזקנה לעניין ערלה [40], שאם מחברים ענף מצמח שהוא פחות משלש שנים (צעיר), לצמח שהוא יותר משלש שנים (זקן), מתבטל הצמח הצעיר לזקן לעניין ערלה, ומכאן שאם מחברים ביצית מאשה אחת לרחם של אשה אחרת, מתבטלת הביצית מיוחסה לתורמת, והוולד מתייחס לפונדקאית [41]. אך יש שדחו ראיה זו, שכן בעצם ההלכה בנידון טרם הוכרעה אם בתר עיקר אזלינן או בתר תוספת אזלינן, ולכן אדרבה יש להסיק להחמיר מראיה זו, שגם האם הטבעית וגם האם הפונדקאית הן אמותיו של היילוד לחומרא [42]. ועוד יש מי שדחה את עצם ההשוואה בין צמח לבין בעל חיים עם נשמה [43]. 

יש מי שסבור, שתינוק מבחנה אין לו לאאב ולא אם [44]. אמנם יש להעיר, שלפי שיטה זו תצא קולאגדולה, שמותר בקרובי אמו הביולוגית ואמוהפונדקאית כאחת.

יש הסבורים, שאין ראיות ברורות להוכיח מי האם, ועל כן מספק ולחומרא שתיהנשים הם אמהותיו. לכן צריך להחמיר בשתי האמהות בעניינים הנוגעים לדיני תורה, כגון גירות, ויש לאסורעליו בקרובי שתיהן [45].

יש מי שכתב, שאם הביצית המופרית הושתלה קודם שעברו ארבעים יום להפריה, נחשבת האשה שהביצית המופרית הושתלה בקרבה לאם הוולד, גם אם אין היא בעלת הביצית, כי עד ארבעים יום אין תורת עובר על הביצית המופרית, ולכן לא יכול לחול עליה שם אמהות [46].

במקרים שתורמת הביצית היא גויהוהיולדת היא יהודיה, או להיפך - יש מישכתב, שקובעת תמיד בעלת הביצית, כךשאם הביצית היא של גויה והושתלהבישראלית, הוולד גוי, ואין הוא מתיחסאחר אמו היולדת, ואם הביצית שלישראלית והושתלה בגויה, הוולד ישראל [47]; יש מי שכתב, שאם תורמת הביצית היא גויה והיולדת היא יהודיה, הרי שלשיטת הסוברים שעובר ירך אמו אינו צריך גירות, ולשיטת הסוברים שעובר לאו ירך אמו, צריך גירות, ויכולה האם לטבול ועל ידי כך לגייר את העובר בבית דין, ויהיה גר מן התורה, ומכל מקום לאחר הגירות הוא מתיחס אחר אמו שילדתו [48]; ויש מי שכתב, שמעוברת גויה שנתגיירה תוך ארבעים יום, בנה ישראל גמור ואינו זקוק לגיור. ולפי זה עובר שנוצר מביצית של נוכרית, שהושתל ברחם יהודיה תוך ארבעים יום ליצירתו, כפי שהדבר אכן קורה בפועל, הוא ישראל גמור ואינו זקוק לגיור כלל [49]; ויש מי שכתב, שאין עולה לו כלל טבילתה של האם הפונדקאית, וצריך היילוד גיור וטבילה [50]; ויש מי שכתב, שאין העובר מתייחס אחרי זרעו של הבעל היהודי, ואולי יש איסור מוחלט של השחתת זרע במתן זרע לצורך הפריה חוץ-גופית כשמתוכנן להשריש את הביצית ברחמה של גויה [51].

 

מבחינה רפואית עדיף לקחת ביציתמתורמת נשואה, שעוברת ממילא טיפולפוריות והוצאת ביציות למען עצמה, וניתןלהשתמש בעודפי הביציות שלה לתרומה, ולכאורה גם מבחינה הלכתית אין עדיפותלקחת ביצית מתורמת פנויה. הטעם, שלפי רוב הפוסקים אין כלל דין ניאוף וזנותבהפריות שלא כדרך כל הארץ.

שאלות הלכתיות מיוחדות הקשורות בהפריהחוץ-גופית

חלק משאלות אלו משותפות להפריהבין בני זוג ושלא בין בני זוג, וחלק מתייחסרק לאחד משני המצבים הללו.

בעניין מצות פריה ורביה - יש הסבוריםשבהפריה מלאכותית מקיימים מצות פריהורביה [52]; יש מי שסבור, שאין תינוק המבחנה מתייחס לא לאביו ולא לאמו, ועל כן אין האב מקיים בכך מצות פריה ורביה, אך לדעתו מקיים הוא מצות לשבת יצרה [53]; ויש הסבורים, שבהפריה מלאכותית אין מקיימים כלל מצות פריה ורביה ומצות לשבת יצרה [54].

אף לשיטת הסבורים, שניתן לקיים מצותפריה ורביה בדרך של הפריה חוץ-גופית, הרי מי שהפרה ביצית מזרעו, והושתלההביצית ומת, והתינוק נולד לאחר מותו, לאקיים בכך מצות פריה ורביה. הטעם, כי מצות פריה ורביה חלה רק לאחר לידת וולדחי, ואי אפשר לקיים המצווה לאחר מותו[55].

בדין ממזרות, כאשר ביצית הופרתהמחוץ לגוף האשה מזרע של גבר זר, הרי לשיטות הפוסקים, שאין ממזרות תלויהבביאה אסורה, אלא כל שיצירת הוולד באהמאיש ואשה שהם מן העריות הוולדממזר, גם כאן הוא ממזר, אם כיייתכן שמכיוון שהזרע כבר הפרה את הביצית, ומדובר ביחידה חדשה של עובר, אין כאן חששממזרות לכל הדעות, ויש לעיין; ולשיטות הפוסקים שממזרות תלויה רק בביאה אסורה, לא תהא כאן ממזרות.

בעניין בכורה, אם הוציאו באותו זמןמספר ביציות, ואחת שהוצאה ראשונהנשמרה בהקפאה, ואילו זו שהוצאה שניההופרתה והושתלה, מכיוון שלעניין בכורההקובע הוא רגע הלידה ולא רגע ההפריה, לכן הביצית שהושתלה ונולדה היאהבכורה, לפני הביצית שהופרתהוהוקפאה [56].

במקרה שאשה תרמה ביצית, ולאחרהפרייתה הושתל קדם-העובר באשה אחרת, ושתיהן טרם ילדו - יש מי שכתב, שרק  נושאת ההריון והיולדת, היינו האםהפונדקאית, היא הנפטרת מבכורה, ולגביההנולד הוא בכור וחייב בפדיון, אבל איןהוא פוטר מבכורה את תורמת הביצית [57]. נימוקו: לענייןבכורה קובעת לידה לאחר ריקום איברים, דברשלא קורה בתורמת הביצית; ויש מי שכתב, שמספק נפטרו שתיהן [58].

הפריה חוץ-גופית בין יבם ליבמתו, לא קיים בדרך זו מצות ייבום, כי מצווה זותלויה במעשה ממש.

יש להסתפק, אם נולד בן מהפריהחוץ-גופית בשבת, אם מותר למולו ביוםהשמיני, שהוא שבת, וכן ספק הוא אם ישדין של טומאת לידה לאשה שילדה לאחרהפריה חוץ-גופית.

 

יש מי שכתבו, שאיסור הפלה מדין רציחה הוא רק בעובר במעי אמו, אבל לא מחוץ לרחם, ולפיכך ביצית מופרית טרם-השרשה אין בה איסור רציחה [59]. הראיה היא ממקור הלימוד לאיסורההפלה, כנאמר 'שפך דם האדם באדם דמו ישפך' [60], איזהו אדם שהוא באדם, הרי זה עובר במעי אמו [61]. מכאן שדין שפיכות דמים מוגדר רק לגבי 'אדם באדם', היינו אדם שהיה בשלב כלשהו במעי אמו.

אין לחלל שבת עבור ביצית מופריתבמבחנה, אפילו לשיטות הסובריםשמחללים שבת להצלת עובר [62]. הטעם: ביצית מופרית במבחנה איננה נכללת בדיןשל רוב עוברים בני קיימא, ואין על עובר מופרה במבחנה דין עובר כלל.

אשה שמקבלת טיפול הורמונלי כדי להשרות גירוי-יתר שחלתי כהכנה לטיפול בהפריה חוץ-גופית, והסתבכה בגירוי-יתר שחלתי שעלול לסכן את חייה - מותר לטפל בה בשבת על ידי דיקור ושאיבת הזקיקים שבשחלה, אך אין לבצע שום פעולה נוספת כדי להפרותם בשבת או לשומרם, אם פעולות כאלו כרוכות בחילול שבת [63].

בעל ואשה שהסכימו להפריה חוץ-גופית בין הזרע והביצית שלהם, ואחר כך ימסרו את הביצית המופרית לפונדקאות, מפני שלאשה אין רחם - חייבים לשמור על ההסכם אחרי ההפריה. אבל אם קרה אונס לאחד הצדדים, וכגון שהסתכסכו ו/או התגרשו, ואינם חיים עוד בשותפות, יכולים לחזור בהם, ולמנוע את המשך התהליך של השרשת הביצית המופרית ברחם פונדקאית [64].

דינו של תינוק מבחנה לאחר לידתו הואככל אדם אחר, ואסור להורגו ולחבול בו, ואין הוא דומה למי שנוצר ללא כלהזדקקות לרחם טבעי, היינו אין הוא דומהלאדם שנוצר על ידי ספר יצירה, כמו "הגולם מפראג", שלגביו יש שכתבו שאיןדינו כאדם, ואינו מצטרף למנין, ומותראפילו להורגו [65]. אכן, בהפריה חוץ גופית היצירה היא טבעית, ורק החיבור הראשוני בין הזרע לביצית נעשה מחוץ לגוף האשה [66].

באופן כללי נראה, שלדעת רוב רבנידורנו מותר תהליך ההפריה החוץ-גופית ביןבעל לאשתו, אך יש צורך בהגבלת התהליךובפיקוח עליו, כדי למנוע הידרדרות מוסריתבתחום כה רגיש, חיוני ובעל השלכותעתידיות רציניות.

 

מקורות והערות

 

[1] שו"ת יביע אומר ח"ח חאבהע"ז סי' כא; הגרי"ש אלישיב, הובאו דבריו בנשמת אברהם ח"ה חאבהע"ז סי' א סק"א; הרב א. נבנצאל, אסיא, ה, תשמ"ו, עמ' 93-92; [2] שמעתי מפי הגרי"ש אלישיב שליט"א. וראה גם מאמרו של הרב י. זילברשטיין, אסיא, נא-נב, תשנ"ב, עמ' 54 ואילך; [3] הרבמ. אמססעל, המאור, שנה ל, קונט' ה, סיון-תמוז, תשל"ח, עמ' 45-44; הרב אייזיקזאהן, המאור, שנהל, קונט' ו, מנ"א-אלול, תשל"ח, עמ' 16; [4] שו"ת ציץ אליעזר, חט"ו סי' מה; הרב מ. שטרנבוך, בשבילי הרפואה, ח, תשמ"ז, עמ' כט-לו, וראה שם, שמביא עדות על כך, שהגרי"י קניבסקי אסר הפריהחוץ-גופית; [5] והוכיחו זאת משו"ת הרמ"ע מפאנו סי' קטז; [6] ובענין ההוכחהמשו"ת רמ"ע מפאנו סי' קטז, יש להעיר, ששםמדובר בהרכבות זרות, שאין בהן קידושין לאלוולא לאחרים, ויש עבירה חמורה, אז הוא יתוםמאב ומאם. אבל בנידוננו, אמנם ההרכבה במבחנהאין לה יחס, אבל אין בה עבירה, ולכן לא דמילנידוניו של הרמ"ע. וראה במנ"ח מ' קצב סק"א; [7] הגרי"ש אלישיב, הגרא"י וולדינברג, הגרש"ז אויערבאך, והגר"ש ואזנר - הובאו דבריהם בנשמת אברהם, ח"ד חאבהע"ז סי' ה סק"ג. וראה עוד מאמרו של הגר"מ אליהו, תחומין, יא, תש"ן, עמ' 272 ואילך; [8] שו"ת שבט הלוי ח"ג סי' קעה סק"ב;  [9] סנהדרין נח א; [10] הרב ז.נ. גולדברג, תחומין, י, תשמ"ט, עמ' 273 ואילך; [11] ראה נידהלא ב; [12] יבמות נד ב. וראה בתו"ת ריש במדבר; [13] הרב ש. גורן, הצפה, ידאד"א, תשמ"ד. וראיותיו מהגמ' נידה לא א, ומרעיא מהימנא שבזוהר פר' יתרו, דף צגא; [14] הרב ז.נ. גולדברג, תחומין, ה, תשמ"ד, עמ' 259-248, 274-268; [15] רעק"א בחידושיו על הגליוןסי' פז ס"ו; [16] הגר"י ענגיל, בית האוצר, ע' אב, כלל ד. וראה מאמרו של הרב גולדברג שם, שמוכיח מרש"י מגילה יג א החל מד"ה ובמות, שמחלק בין אב שיחסו נקבע בעיבור, לבין אםשיחסה נקבע בלידה. וראה מאמרו של הרב ע. ביק, תחומין, ז, תשמ"ו, עמ' 266, מה שכתבבדחיית ראיה זו; [17] הרב י. בן-מאיר, חוב' אסיא, מא, ניסן תשמ"ו, עמ' 40-25,  ובעמק הלכה, ב, תשמ"ט, עמ' 141 ואילך, לשיטת רש"י יבמות צח אד"ה הא דאמרו; [18] שו"ת דבר יהושע ח"ב סי' קה; [19] הרב ש. גורן, הצפה, יד אד"א, תשמ"ד; [20] סנהדרין צא ב; [21] מב"ק מט א, ודברי הכס"מ הל' חובל ומזיק ד ב-ד; [22] א. וורהפטיג, תחומין, ה, תשמ"ד, עמ' 268; [23] רמב"ם אסורי ביאה יט ז. וראה מה שכתב בנידון הרב מ. הרשלר, תורה שבעל פה, כה, תשמ"ד, עמ' קכד; [24] דעת הגרי"ש אלישיב, שאמנם אין עדיין הכרעה מי היא האם, אך נראה שהאשה היולדת היא האם, ואם היא גויה - היילוד צריך גיור. לעומתו דעת הרבנים דלקמן שיש להחשיב את האם היולדת כאם לכל דבר; [25] יבמות צז ב. ראה: הרב מ. הרשלר, הלכה ורפואה, א, תש"מ, עמ' שז-שכ; הרבשטרנבוך, בשבילי הרפואה, ח, תשמ"ז, עמ' כט-לו; הרב מ. סולובייצ'יק, אור המזרח, גליון ה- 100, תשמ"א, עמ' 128-122; הרב ז.נ. גולדברג, תחומין, ה, תשמ"ד, עמ' 274-268 ,259-248; הרב א.י. כלאב, ה, תשמ"ד, עמ' 267-260; שו"ת יחל ישראל, ח"א סי' כט; [26] הרבע. ביק, תחומין, ז, תשמ"ו, עמ' 266 ואילך; [27] ז. לב, עמק הלכה, ב, תשמ"ט, עמ' 163 ואילך. וראה בעמק הלכה שם, עמ' 173, תשובתו של הרבכלאב בנידון. וראה עוד במאמרו של הרב י. בן-מאיר, אסיא, מא, ניסן תשמ"ו, עמ' ,27 הע' 11; [28] הרב י. בן-מאיר, חוב' אסיא, מא, ניסןתשמ"ו, עמ' 40-25, ובעמק הלכה, ב, תשמ"ט, עמ' 141 ואילך; [29] בית יעקב לכתובות יא א; אבני מילואים אבהע"ז סי' ד סק"ג, וסי' יג סק"ד; [30] רעק"א בדו"ח כתובות שם; דגול מרבבהיו"ד רסה ו; [31] זכר יצחק (לר' איצלה פוניבז'ר) סי' ד; [32] תרגום יונתן בראשית לכא; מהרש"א ח"א נידה לא א ד"ה ואת דינה, שהוכיח מספר פענח רזא, וכן מדברי הפייטן ביוצרליום א' דר"ה, בפיוט המתחיל "אבן חוג"; דעתזקנים מבעלי התוספות על התורה, שם; [33] ברכות ס א; ירושלמי ברכות ט ג. וכן הוא בבראשית רבה, פע"ב ו, ותנחומא ויצא ח; [34] ראה - ירושלמי פאה ב ד; ירושלמי חגיגה א ח; תשובות הגאונים, הרכבי, סי' ט וסי' שנב; תשובותהגאונים, חמדה גנוזה, סי' קכד; ס' האשכול, ח"א הל' ס"ת; רשב"ם ב"ב קל ב ד"ה עד שיאמרו; תויו"ט ברכות ה ד; מג"א סי' קכח סקכ"ט. וראהאנציקלופדיה תלמודית, ע' הלכה, אות ה; [35] ס' הישר לר"ת סי' תריט; פר"ח או"חסי' קכח; שו"ת שבות יעקב ח"ב סי' קעח; שו"תמשנה הלכות ח"ב סי' מד. וראה דוגמאות לכךבמהר"ץ חיות, דרכי הוראה ח"ב, בכל ספרי מהר"ץחיות, תשי"ח, כרך א, עמ' רנ, ובספרו אמרי בינה, סי' א באריכות; המשפט העברי, ח"א עמ' 146-144, והע' 14; [36] ראה בשו"ת נובי"ת חיו"ד סי' קסא; שו"ת חות יאיר סי' יד; [37] הרב מ. שטרנבוך בשבילי הרפואה, שם; [38] הרב ש. מן-ההר, הובאודבריו ע"י הרב י. בן-מאיר, אסיא, חוב' מא, ניסןתשמ"ו, עמ' 40-25, בהע' 8, ובעמק הלכה, ב, תשמ"ט, עמ' 141 ואילך. אך ראה במשך חכמה, בראשית מו כב, שלא משמע כן; [39] סנהדרין יט ב; [40] סוטה מג ב; [41] שו"ת אבן יקרה ח"ג סי' כט; שו"ת ציץ אליעזר חי"ט סי' מ; [42] ראה באריכות במאמרו של ז. לב, עמק הלכה, ב, תשמ"ט, עמ' 163 ואילך; [43] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו במאמרו של ז. לב, שם; [44] שו"ת ציץ אליעזר, חט"וסי' מה. אמנם ראה שו"ת ציץ אליעזר חי"ט סי' מ, שכתב שהאם הפונדקאית היא אמו לכל דבר, בין אם היא גויה, ובין אם היא בת כהן או בת לוי, וכן כתב שם בסי' מט, שאם אשה איננה יכולה ללדת, ולקחו זרע מבעלה, וביצית מאשה אחרת, והשתילו ברחמה של אשת בעל הזרע, הוולד מתייחס אחרי היולדת, ולא אחרי בעלת הביצית; [45] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם ח"ד חאבהע"ז סי' ה סק"ב; [46] שו"ת חוות בנימין, ח"ב סי' סח; [47] הרב א.י. כלאב, תחומין, ה, תשמ"ד, עמ' 267-260; [48] הרב ז.נ. גולדברג, תחומין, ה, תשמ"ד, עמ' 274-268 ,259-248. וראה עוד במאמרושל הרב מ. שטרנבוך, בשבילי הרפואה, ח, תשמ"ז, עמ' כט-לו, שלפי שיטת הרמב"ן במעוברתשנתגיירה, הוולד עדיין צריך גיור, רק שהטבילהמועילה קודם מילה, ולפי זה יצטרך העובר הזהגיור מחומרא; [49] הרב א. סולובייצ'יק, הובא ע"יבנו באור המזרח, גליון ה- 100, תשמ"א, עמ' 128-122; [50] הגרש"ז אויערבך, הובאו דבריובנספח למאמרו של פרופ' לב, עמק הלכה, ב, תשמ"ט, עמ' 170; [51] הגר"ש ישראלי, בתשובתו המודפסת בראש כרך ד' של האנציקלופדיה ההלכתית-רפואית; [52] הרב ע. יוסף, הובאו דבריו בס' נשמת אברהם, חאבהע"ז סי' א, אות ה3; הרב א. נבנצאל, אסיא, ה, תשמ"ו, עמ' 93-92; [53] הרב י. גרשוני, אור המזרח, חוב' צב, תשרי תשל"ט, עמ' 21-15; [54] שו"ת ציץאליעזר, חט"ו סי' מה; הרב מ. שטרנבוך, בשביליהרפואה, ח, תשמ"ז, עמ' כט-לו; [55] ראה מנ"ח מ' א. וראה M. Halperin, Jewish Med Ethics 1:25, 1988; [56] ראה - שו"ת שואל ומשיב ח"ג סי' נב; העמק דבר, דברים כא טו; [57] הרב ז.נ. גולדברג, תחומין, ה, תשמ"ד, עמ' 274-268 ,259-248; [58] הרב ש. גורן, הצפה, יד אד"א, תשמ"ד. ונימוקו מגמ' חולין ע א, לעניין בכור בהמה, במי שהדביק שני רחמים, ויצאמזה ונכנס בזה, שנשארה הגמ' בתיקו, וכן הואברמב"ם בכורות ד יח; [59] הרב מ. הרשלר, הלכה ורפואה, א, תש"מ, עמ' שז-שכ; הרב מ. שטרנבוך, בשבילי הרפואה, ח, תשמ"ז, עמ' כט ואילך; הרב ח.ד. הלוי, אסיא, מז-מח, כסלו תש"ן, עמ' 14 ואילך; הרב י. זילברשטיין, אסיא, נא-נב, תשנ"ב, עמ' 54 ואילך; [60] בראשית טו; [61] סנהדרין נז ב; [62] שו"ת שבט הלוי, ח"ה, סי' מז; הרב ח.ד. הלוי, אסיא, שם; הרב מ. אליהו, תחומין, שם; [63] הגרי"י נויבירט, הובאו דבריו במאמרו של א.ס. אברהם, אסיא, נה, תשמ"ה, עמ' 42; [64] הגר"ש ישראלי, בתשובתו המובאת בסוף כרך ד' של האנציקלופדיה ההלכתית-רפואית; [65] ראה על יצירה כזו: שו"תחכם צבי, סי' צג; שו"ת דברי משולם (בנו שלהחכ"צ), סי' י; גבורות שמונים להגר"י ענגיל, אותנב, ובגליון הש"ס שלו לסנהדרין יט ב; שו"תשאילת יעבץ, ח"א, סי' מא, וח"ב סי' פב; ברכייוסף, או"ח סי' נה; שו"ת צפנת פענח ח"ב סי' ז; עקרי הד"ט, או"ח סי' נ אותטו. וראה בפ"ת יו"ד סי' סב סק"ב, שהביא בשםהשל"ה, שבהמה שנבראה ע"י ספר יצירה, מותרלאוכלה בעודה חיה, אלא שהוסיף שמפני מראיתעין יש לשוחטה מדרבנן; [66] הרב מ. הרשלר, הלכה ורפואה, א, תש"מ, עמ' שז-שכ.