אנציקלופדיה הלכתית רפואית - הנקה

כח. הנקה

 

ותאמר מי מלל לאברהם היניקה בנים שרה כי ילדתי בן לזקניו[בראשית כא ז]

 

פרשנות המקרא

 

תלמוד בבלי, בבא-מציעא פז א: 'היניקה בנים' - כמה בנים היניקה שרה, אמר רביל וי אותו היום שגמל אברהם את יצחק בנו עשה סעודה גדולה, היו כל אומות העולם מרננים ואומרים, ראיתם זקן וזקנה, שהביאו אסופי מן השוק ואומרים בנינו הוא ... מה עשה אברהם אבינו, הלך וזימן כל גדולי הדור, ושרה אמנו זימנה את נשותיהם, וכל אחת ואחת הביאה בנה עמה, ומניקתה לא הביאה, ונעשה נס בשרה אמנו, ונפתחו דדיה כשני מעיינות והניקה את כולם.

 

תרגום יונתן (בראשית כד נט): 'מנקתה' - פדגוותה (מלשון פדגוג, היינו מחנך ומגדל).

 

רש"ר הירש(בראשית כד נט): היתה זו גאוות האם להניק את בנה בעצמה, כדרך שאנחנו רואים בשרה, ואם לאו - הרי המינקת לא רק נשכרה בכסף, אלא נשארה קשורה כל חייה אל התינוק ששדיה הניקוהו.

 

מקומות נוספים במקרא שבהם מוזכרת הנקה:

 

בראשית כד-נט [פר' חיי שרה], בראשית לה-ח [פר' וישלח], שמות ב-ז, שם ב-ט [פר' שמות]

 

* # *

 

יונק הוא תינוק המוצץ חלב משדי אמו, ועל כן תינוק בשתי שנותיו הראשונות מכונה ינוקא. מינקת או מיניקה היא אשה המזינה תינוק בחלב שבשדיה.

הפסקת היניקה היא גמילה [1].

         במובן מושאל משמש המושג יניקה לאכילה קלה וטעימה באופן כללי [2]; לקניית מדע ודעת, או לקבלת השפעה כלשהי [3]; או ענף רך היונק מהקרקע [4].

מינקת במובן מושאל משמש לשפופרת העשויה להעלות בה נוזלים מחבית על ידי שאיבה ומציצה [5].

גמילה במובן מושאל הוא הבשלה והתפתחות [6], או הפסקת הרגל רע [7]. כיום משתמשים במושג גמילה במיוחד להשתחררות מהרגל רע של עישון או לקיחת סמים.

 

ההנקה, המינקת, השדיים, וחלב-האשה במקרא ובחז"ל

 

ההנקה מוזכרת במקרא פעמים אחדות [8]. בדרך כלל היתה חובה על האשה להניק את בנה, ואי הנקה נחשב כדבר אכזרי [9].

 

מינקת - בתנאים מסויימים היתה האם פטורה מהנקה, ואז שכרו מינקת להניק את הוולד.

כבר במקרא היה ידוע על מעמד מיוחד של מינקת, שלא היתה האם הטבעית של הילד, כגון דבורה מינקת רבקה [10], אשה מינקת מן העברית [11], והמינקת של יואש בן אחזיה [12]. וכך היה הנוהג בעבר, שאדם אם יש לו בן, נותנו לשפחה שתניקהו, ואם אין לו שפחה, נותנו למניקה [13].

 

שדיים - מקור השם 'שדיים' הוא זריקה או יריה, כנראה בגלל יריית החלב, ובעצם באופן מקורי לא הונח השם שדיים כלל על בלוטות החלב של האשה [14]. בארמית נקראים דדים בשם חדיי [15].

חז"ל קבעו שכל מוליד מניק [16], כלומר כל נקבה המולידה וולד, ולא מטילה ביצים, יש לה דדים, ובטבעה להניק.

         הדדים ניתנו באשה כדי להניק בהם [17].

הדדים באשה נקבעו במקום בינה, היינו שנקבעו מעל הלב, בניגוד לבהמה שהדדים הם במקום הרחם והטינופת, והטעם - כדי שהוולד לא יסתכל במקום ערווה, או שלא יינק ממקום הטינופת [18]. ובדרך אחרת ניסחו חז"ל כך - אשה זו דדיה במקום נאה, והוולד יונק במקום כבודה [19]. יש לציין שהבדל זה נכון ביחס לבהמות, אך בפילים ובקופים נמצאות השדיים של הנקבות בחזה, כמו באדם.

         העוקץ הוא חודו של השד, שהתינוק מכניס לפיו, והפיטמה היא חלק השד שתחת לעוקץ שמשחיר סביבו [20]. בלשון העברית המודרנית הפיטמה היא חודו של השד, והעטרה היא האזור הכהה שמסביב לפיטמה.

         מה שכתוב בתורה [21] 'עגיל וכומז' - מפורש בתלמוד [22] שהוא דפוס הדדין. ייתכן שהכוונה לחזיה.

         השדיים נחשבות כמרכיב ביופיה של האשה, וניתנו להן דימויים שונים [23], והם הוד יופיה ונויה של האשה [24]. מאידך, חוסר התפתחות שדיים או הצטמקות השדיים הם סימני כיעור באשה [25]. מרחק שלוש אצבעות בין דד לדד נחשב לנוי לאשה [26]; מאידך, מרחק גדול בין השדיים, או מבנה גס של השדיים מהווה מום באשה, ומתוארות נשים עם שדיים גדולות ביותר [27].

         השדיים של בהמה נקראות כחל [28].

דד באופן מושאל הוא ברז [29], והדבר נובע מהדמיון בין נזילת מים מהברז לבין נזילת חלב מהשדיים.

 

חלב-האשה - מצינו מחלוקת בחז"ל איך נוצר חלב-האשה לאחר הלידה, ומדוע אין דם וסת בתקופת ההנקה: ר' מאיר סבר דם נעכר ונעשה חלב; ר' יוסי, ר' יהודה ור' שמעון סברו שאיבריה מתפרקים מחמת צער הלידה, ואין נפשה חוזרת עד כ"ד חודש, היינו שסילוק הדם מהמינקת בא כתוצאה מצער הלידה [30]. דעתו של ר' מאיר היתה מקובלת ע"י אריסטו, גלינוס, ורופאים ערביים בימי הביניים. יש מרופאי ימי הביניים שחשבו אפילו שקיים קשר עורקי ישיר בין הרחם והשדיים [31]. אכן, לפי הידוע לנו כיום מבחינה רפואית, תהליכי יצירת דם וסת וחלב-אם תלויים בהפרשות הורמונליות מיוחדות, המתואמות על ידי תת-הרמה שבמוח, בלוטת תת-המוח, והשחלות, ואין קשר ישיר בין דם הווסת לבין חלב-האם.

התהליך ההפוך של היעלמות חלב-האם עקב הריון חדש בתקופת ההנקה, אינו קורה אלא לאחר שלושה חודשי הריון [32].

         רוב בהמות אינן מייצרות חלב אלא אם כן יולדות, ומיעוט הבהמות חולבות אף על פי שלא ילדו [33], היינו שיצירת החלב בנקבת הבהמה תלויה בדרך כלל בהולדה. יש מי שכתב, שדווקא בבהמה אמרו שיש מיעוט חולבות אף על פי שאין יולדות, מה שאין כן באשה [34]. אכן, יש לציין, שמבחינה רפואית גם באשה ייתכן שתפריש חלב ללא לידה, וזאת כתוצאה מהפרעה הורמונלית.

         תינוק זקוק מאד לחלב, וסתם תינוק מסוכן הוא אצל חלב [35], היינו שבהיעדר חלב-אם הוא יסתכן ועלול למות. אכן בזמננו אין שום סכנה לוולד, כיון שאפשר להאכילו בתחליפי-חלב [36].

         חז"ל והפוסקים ייחסו חשיבות רבה להנקה, ולצורך זה גזרו גזירות והתירו איסורים, כגון הגזירה שלא ישא אדם מינקת חברו, עד שיהיה הוולד בן כ"ד חודש; יש מחז"ל שהתירו שימוש באמצעים למניעת הריון לאשה מינקת, כדי למנוע הריון נוסף, אשר יגרום להפסקת ההנקה; יש אף מי שהתיר הפלה במינקת.

         הזמן הרגיל ליניקה הוא באשמורת השלישית של הלילה [37].

         בעת ההנקה מופנים פני התינוק לדד האם [38].

         משך הנקת התינוקות היה עד גיל שנתיים, ואפילו עד ארבע וחמש שנים [39], ואם גמלו יותר מוקדם נחשב הדבר לסכנה לתינוק, ולכן התירו למינקת שימוש במוך [40]. וכן גזרו חז"ל שלא תינשא מינקת לאיש אחר עד כ"ד חודש [41]. אמנם יש מי שכתב, שגם בזמן התלמוד לא הניקו רוב התינוקות עד כ"ד חודש [42].

         מותר לתינוק לינוק כל זמן שירצה, ואין החלב מזיקו [43]. יש שכתבו, שככל שממעט התינוק בהנקה, יותר מוכשר הוא לתורה [44], ואם מניקים זמן רב גורם לבנים שיהיו טפשים [45]. אך כבר כתבו האחרונים, שטעות הוא בידם, ואף איסור הוא לגמול אותו קודם כ"ד חודש [46], או על כל פנים קודם י"ח חודש [47]. בתורת הסוד מובא שאין לגמול את התינוק לפני זמנו, ולא יפה עושים לדחוק את השעה ולהקדים את הפסקת ההנקה [48].

         יש מי שכתב, שהרוצה לשמור את הילד מן התחלואים, לא יהיה מזונו עד שנתיים אלא החלב, והוא המזון הטבעי [49], בין אם הוא בריא או חלוש [50]; ויש מי שכתב, שזמן יניקת הילד הוא עד ד' שנים לבריא, ועד ה' שנים לחולה, אם אינו יכול להיזון מלחם [51].

         אנשי המעמד היו מתפללים ביום החמישי על מיניקות שיניקות את בניהם [52].

         אין במקורות חז"ל איזכור על הנקה מלאכותית מבקבוק, אך מוזכרת האפשרות לינוק מבעלי חיים, ואפילו מבעלי חיים האסורים באכילה [53].

         תינוק הפולט חלב לאחר שינק אותו, אינו מוציא חלב כי אם חמאה [54].

         המינקת זקוקה למזון מיוחד ועשיר יותר, כדי שיהיה לה חלב הרבה, ועליה להיזהר מלאכול מאכלים מסוימים, שעלולים להזיק לאיכות החלב [55]. ואם היא מתאווה למאכלים אחרים - יש מי שכתב, שאוכלת כל מה שתרצה, ואפילו מאכלים הרעים לחלב, ואף על פי שימות הוולד, מפני שצער גופה קודם [56]; ויש מי שכתב, שיכול הבעל לעכב, מפני סכנת הוולד [57].

         ההנקה מהווה גורם מונע-הריון [58], אך לא בצורה מוחלטת, ובמיעוט המקרים גם אשה מינקת יכולה להרות, ולכן התירו למינקת לשמש במוך [59].

         הזכר יכול לעתים להפריש חלב [60], ומצינו בתלמוד תיאור יוצא דופן של איש שנעשה לו נס ונפתחו לו דדין כדדי אשה, והניק את בנו [61]. ובמדרש מובא, שמרדכי הניק את אסתר, כשלא מצא לה מינקת [62]. מקרים דומים של הפרשת חלב מדדי איש תוארו על ידי אריסטו, ואפילו על ידי מחברים יותר קרובים לזמננו. יש לציין, שמצב כזה אפשרי שלא בדרך נס בזכר שהוא סריס, אשר מקבל טיפול בהורמוני המין המתאימים ובסדר הנכון.

 

רקע מדעי

 

יתרונות חלב-אם - החלב הוא נוזל ביולוגי המופרש מבלוטות מיוחדות בנקבות היונקים, ובכללם האדם, לצרכי הזנת וולדותיהן. חלביהם של היונקים שונים זה מזה בהרכבם הכמותי והאיכותי. אי לכך, סביר להניח שיש עדיפות וייחודיות לכל מין, שוולדותיו יקבלו את החלב המופרש על ידי אותו מין. אשר על כן, התקבלה ההנקה מבחינה רפואית ופסיכולוגית כדבר חיוני וחיובי ביותר, ועדיף על פני תחליפי חלב-אם למיניהם. ואמנם החוקרים מונים שורה ארוכה של יתרונות לחלב-אם על פני תחליפי חלב ממקורות אחרים:

 

הרכבים כימיים - חלב-אם מכיל ריכוזים נמוכים יותר של מלחים וחלבונים בהשוואה לחלב פרה, ולכן הוא עדיף ליילוד שתיפקוד כליותיו עדיין לא בשל דיו; הריכוזים היחסיים של זרחן וסידן בחלב-אם מתאימים הרבה יותר ליילוד מאשר בחלב פרה; הברזל בחלב-אם זמין יותר לשימושו של היילוד מאשר בחלב פרה, ולכן נדירה יותר אנמיה מחוסר ברזל בתינוק הניזון מחלב-אם.

עצירות וכאבי בטן - העיכול של חלב-אם קל יותר בגלל תכונותיו, ולכן אין התינוק סובל מעצירות וכאבי בטן, בהשוואה לחלב פרה.

רגישות לחלבון - החלבון של חלב פרה הוא זר לאדם, ולכן עלול הוא לגרום לרגישות בתינוקות, המתבטאת בשלשולים, הקאות, הפרעות נשימה, פריחות על העור, והפרעות התנהגותיות. שכיחות תופעה זו היא 2%-0.5%.

זיהומים וחיסונים - חלב-אם מכיל מרכיבים חיסוניים שונים, המעלים את תינגודת היילוד בפני זהומים מגוונים. ואמנם במחקרים שונים נמצא כי תינוקות הניזונים מחלב אם סובלים פחות ממחלות שונות, בעיקר בששת החודשים הראשונים לחיים.

קשר פסיכולוגי - ההנקה יוצרת קשר פסיכולוגי חיובי וחשוב בין האם לתינוק.

התפתחות ולמידה - תינוקות הניזונים מהנקה סובלים פחות מבעיות התפתחותיות ומליקויי למידה בגיל הילדות.

פגים - חלב-אם חשוב במיוחד לפגים, אשר בנוסף לכל המעלות שנימנו לעיל, מסייע הוא גם למניעת דלקת הרסנית של המעיים.

יתרונות לאם - במחקר מקיף התברר כי להנקה יש יתרונות לא רק לתינוק אלא גם לאם, שכן ההנקה מפחיתה את שיעור סרטן השד בנשים מניקות בהשוואה לנשים שאינן מניקות, וכן מביאה לירידה בהתפתחות סרטן השחלות.

 

משך ההנקה - במדינות מפותחות מומלץ להניק את התינוקות עד גיל ששה חודשים, ובמדינות מתפתחות ההמלצה היא להניק עד שלוש שנים, בגלל תנאי ההיגיינה הירודים במדינות אלו.

         חלב-אם מספק את כל הדרישות התזונתיות של התינוק, עד 6-4 חודשים, פרט לויטמינים A ו-D שצריך להוסיפם.

 

עידוד הנקה - לאור היתרונות הגדולים והמובהקים של חלב-אם התגייסו מדינות וארגונים מקצועיים ובינלאומיים לעודד את ההנקה, הן באמצעים חינוכיים והן באמצעים אירגוניים מגוונים.

 

סטטיסטיקה - בשנים האחרונות חלה עליה ניכרת בשכיחות ההנקה ובמשך ההנקה אצל נשים במדינות המפותחות.

 

השדיים - בלוטות החלב הן השדיים או הדדים באשה, והעטין או הכחל בבהמה. התפתחותן ופעילותן מוסדרת על ידי הורמונים, והדבר מותנה בהתבגרות מינית, בהריון ובלידה. השד באשה מכוסה בעור, ובמרכזו נמצאת הפיטמה. גודל השד תלוי בכמות השומן המקיף את הרקמה הבלוטית, אשר נמצאת בתוך השד. הרקמה הבלוטית היא אשר מפרישה את החלב. רקמה זו מורכבת מצינוריות משולבות, המתנקזות לצינורות גדולים יותר, אשר מובילים אל הפיטמה. הוצאת החלב מהשד מבוצע בטבע על ידי יניקת הוולד, ובאופן מלאכותי על ידי חליבה או שאיבה.

 

פרטי דינים

 

דיני המינקת

 

ענייני אורח חיים

 

ברכת 'שהכל' על מים - יש מי שנסתפק בדינה של מינקת השותה מים בשעה שאינה צמאה, כדי שיהיה לה יותר חלב להניק, אם תברך 'שהכל', ואמנם מעיקר הדין היא פטורה, אך טוב שתיקח קצת סוכר ותברך עליו, ותיפטור גם השתיה [63].

 

הגדרתה כחולה - שאלה עקרונית היא אם מינקת מוגדרת כחולה מעצם היותה מינקת [64].

 

שבת - בשבת מותר להניק תינוק מהדד, אף שיש איסור תורה בחליבה [65].

מותר לאשה לנקות את פיטמות-שדיה לפני שהיא מניקה, אבל לא תעשה זאת על ידי צמר-גפן [66].

מותר לאשה להוציא טיפת חלב ולהניחה על הדד, כדי לעורר את תיאבונו של התינוק [67]. ואף על פי שהפעולה דומה לסחיטה, מותרת פעולה זו, משום שהיא מלאכה שאין צריך לגופה, או משום שדינה כמפרק כלאחר יד [68].

נולד לאחר שמונה חדשי הריון, או ספק בן ז' ספק בן ח' שלא נגמרו שערותיו וצפורניו, אסור לטלטלו, אבל אמו שוחה עליו ומיניקתו מפני צער החלב שמצערה, וכן היא בעצמה יכולה להוציא בידיה החלב המצער אותה [69].

תינוק שזקוק לחלב-אם, אך איננו יכול לינוק בעצמו, כגון שהוא פג קטן או שהוא חולה, יש אפשרות כיום שהאם תשאב את החלב מדדיה על ידי מכשיר-שאיבה, ותיתן את החלב לתינוק בבקבוק, או בצנתר (זונדה) לקיבה. כמו כן יש מצבים של גודש בשדיים, שצריכה האשה לרוקן את החלב, אבל לאו-דווקא כדי להאכיל את התינוק, אלא כדי להקל על צער. והנה באופן עקרוני שאיבת חלב בשבת אסורה מהתורה מדין מפרק, שהוא תולדה של דש, או מדין ממחק [70]. בגדרי החליבה מדדי אשה - יש מי שכתב, שאין דרך לחלוב מדדי אשה, אלא לינוק, ולכן החליבה נחשבת כמפרק כלאחר יד, והוא הפוך מהמצב בבהמה, ולפיכך איסור חליבה באשה הוא רק מדרבנן [71]; ויש מי שכתב, שבזמנינו שאיבת חלב מדדי אשה נעשה דבר רגיל, ולכן לכל הדעות הוא איסור תורה [72].

ודנו הפוסקים בתנאים ובדרכים שמותר לאשה לשאוב החלב מדדיה:

אם התינוק איננו מסוגל לינוק בכוחות עצמו, מותר לשאוב עבורו חלב-אם מחשש פיקוח נפש [73], וצריך לנקוט דרכים שונות לשאיבה בדרך של הקל הקל תחילה - על ידי נוכרית, על ידי קטנה זרה כלאחר יד, בעצמה כלאחר יד, ע"י שניים. ואם אינה יכולה לשאוב בדרכים הללו, תשאב כדרכה [74]; ויש מי שכתב, שתחלוב פחות מכשיעור ותאכיל את התינוק, וחצי שיעור הוא בערך כפית וחצי [75].

מותר לחלוב לכלי גם עבור תינוק שטרם התרגל לחלב-אם, הואיל וזהו מזונו הטבעי, וכן מותר להניק תינוק גם סמוך למוצאי-שבת [76], הואיל וסתם תינוק מסוכן הוא אצל חלב [77], וכן משום שכך היא דרך אכילתו, ולכן אין זה מפרק [78].

לעניין מוקצה - יש מי שכתב, שחלב אם אינו מוקצה, כי אין זה דחיה בידיים, וגם אין בו משום משקין שזבו, כי במוצץ לא שייך איסור זה [79]; ויש הסבורים, שבחליבה שייך איסור משום משקין שזבו, וגם איסור נולד, ואסור לטלטלו בחינם [80].

גודש חלב בשדיים נחשב כסכנה [81], היינו שעודף החלב עלול להביא את האשה לידי חולי [82], או שהוא צער לה [83]. לפיכך, מינקת הסובלת מעודף חלב, לא תיקל החלב מדדיה בשבת לתוך כוס, או לתוך קדירה, ותניק את בנה [84], אבל מקלחת את החלב העודף לכיור, או על הרצפה לאיבוד [85]; ואם קשה לה לעשות בדרך זו, מותר לה להוציא את החלב העודף במשאבה מיוחדת, אך יש להקפיד להכניס למשאבה מי סבון או מי מלח וכדו', הפוגם את החלב ופוסלו משתיה [86], וכן יש להקפיד להריק את המשאבה לעתים קרובות, כדי שלא יצטבר בה חלב הרבה [87], והשיעור הוא פחות מכגרוגרת, וצריך להריק המשאבה למקום שהחלב הולך לאיבוד [88].

כאשר יש צורך לשאוב חלב מדדיה, בין כדי להקל על צערה, ובין כדי לתת חלב לתינוק שלא יכול לינוק - יש מי שכתב, שאם אפשר להוציא את חלב-האשה במשאבה הפועלת באופן ידני, או במשאבה הפועלת באופן חשמלי, וכגון שהיא פועלת באופן אוטומטי, עדיף להשתמש במשאבה החשמלית; ויש מי שכתב, שאם אין מדובר בפיקוח נפש של התינוק, יש לסדר משאבה חשמלית שתוצמד לפיטמה של האשה בצורה שאחר כך לא יהא צורך להחזיקה, ואז תופעל המשאבה על ידי 'שעון שבת' או בשיטת 'מפסק גרמא' [89], ובתנאי שלא יהא צורך בסתימת הנקב ופתיחתו לסירוגין, אלא שהשאיבה תהא אוטומטית בכל מהלכה [90].

פג או תינוק חולה, שאינו יכול לינוק ישירות משדי אמו, וצריכה היא לחלוב לתוך בקבוק על מנת לתיתו לתינוק, מותרת לחלוב בשבת, ועדיף שתעשה זאת בסיוע אשה אחרת [91].

אסור להוציא את עודף החלב בשבת לתוך כלי, כדי להעבירו במוצאי שבת לבנק חלב, כי אפשר להוציאו במוצאי שבת [92].

 

ביום טוב אין איסור תורה לשאוב חלב מדדי האשה [93].

 

יום-הכיפורים - מינקת חייבת לצום ביום-הכיפורים ככל אדם [94], שכן בדרך כלל יש אמנם הפחתה מסויימת ביצירת החלב ובחלק מהמרכיבים של החלב בזמן צום, אך אין בכך כדי לסכן את חיי התינוק, והמצב הוא הפיך לאחר הצום [95].

אכן, אם וולדה חולה ומסוכן, ואינו רוצה לינוק כי אם ממנה, ואם תתענה תהא סכנה לולד - לא תתענה [96]. ואם יש חשש שאם לא תשתה לא תהא לה כמות מספקת של חלב, מותר לה לשתות, הואיל והתינוק רגיל לשתות רק חלב-אם [97], ודין זה נכון אפילו אם המינקת איננה אם-הולד [98]. במקרים אלו תשתה בשיעורים [99]. ומכל מקום ההיתר במקרים אלו הוא רק לשתיה, אבל עדיין אסורה באכילה [100].

 

תשעה באב - מינקת חייבת להשלים את הצום בתשעה באב כמו ביום הכיפורים [101], שהואיל והוכפלו בו הצרות, עשו בו חכמים חיזוק לדבריהם כשל תורה [102].

אם תשעה באב חל בשבת, ונדחתה התענית ליום ראשון - יש אומרים, שחייבת להשלים [103]; ויש אומרים, שפטורה מלצום [104].

 

תשעת הימים - מינקת יכולה לאכול בשר בתשעת הימים שבחודש אב, אם היא סובלת מחולשה [105], או אם היא זקוקה לכך לצורך ההנקה [106], או שהיא חוששת שחלבה יהיה רע לתינוק כשאיננה אוכלת בשר [107].

 

שאר הצומות - מיניקות שמצטערות, אינן מתענות בשלושת הצומות - צום גדליה, עשרה בטבת ושבעה עשר בתמוז [108]; ואפילו אינן מצטערות, לא חייבות להתענות, אלא שנהגו להחמיר [109]; ויש מי שכתבו, שבזמן הזה אין להן לצום, כי ירדה חולשה לעולם [110]; ויש מי שכתב, שאפילו רוצות להחמיר ולהתענות יש למחות בידן [111]. יש מי שכתב, שהמינקת חייבת לפרוע את הצומות הללו [112], וחלקו עליו האחרונים [113].

הגדרת המינקת לעניין זה היא כל משך כ"ד חודש מהלידה, ואפילו אם פסקה להניק בפועל אחרי מספר חודשים [114].

מיניקות פטורות מלצום בתענית אסתר [115], והוא קל יותר אפילו משלושת הצומות.

המיניקות חייבות להתענות בשבע התעניות האחרונות על עצירת גשמים, אבל בשאר התעניות אינן מתענות [116].

בכל המקרים כשמותרות לאכול, לא תאכלנה להתענג, אלא כדי קיום הוולד [117].

 
ענייני יורה דעה

 

וסתות - המינקת היא אחת מארבע נשים שהן בחזקת מסולקות דמים [118]. יש אומרים, שאשה קובעת וסת בימי מיניקותה; ויש אומרים, שאין אשה קובעת וסת בימי מיניקותה [119].

הגדרת המינקת לעניין זה היא עד כ"ד חודש, בין אם היא מניקה בפועל ובין אם לאו, כגון שמת וולדה, או שגמלתו [120]. ומכל מקום חוששת לראיה שתראה, כדרך שהיא חוששת לוסת שאינו קבוע [121]. ובזמנינו נשתנו הטבעים, ועינינו הרואות כי לאחר כמה חודשים מהלידה, כשמפסיקים להניק, מיד מתחילה לראות כמקודם, ולכן יש לחוש לוויסתה, ולפרוש ממנה באותה עונה [122].

מינקת שהגיע וסתה בימי הנקתה ולא בדקה, הרי היא טהורה, ואינה צריכה בדיקה אף בשעת וסתה [123].

מינקת שהיא מסולקת דמים, אינה צריכה בדיקה כל כ"ד חודש [124], אך יש מי שמחמיר, בעיקר לאחר גמילה [125].

 

מאכלות אסורים - מינקת שאוכלת דברים האסורים, אפילו מתוך היתר כגון בפיקוח נפש, לא תניק את התינוק [126]. ודין זה הוא גם באיסורי דרבנן וגם באיסורים שהזמן גורם, כגון חמץ בפסח [127].

 

בשר וחלב - מינקת הזקוקה לשתות חלב, אינה חייבת להמתין שש שעות לאחר אכילת בשר, אלא תאכל חתיכת לחם, ותשתה קצת משקה, ותמתין שעה אחת בלבד [128].

 

בשר בחלב - מעיקר הדין אין איסור לבשל חלב-אשה בבשר [129], אך אסרוהו מפני מראית עין, וכל שכן שאסור לאכול בשר עם חלב-אשה, אבל אם נפל חלב-אשה לתוך תבשיל בשר, הרי זה בטל, ואין צריך שיעור ששים [130]. אם יש צורך לבשל חלב-אשה בבשר, כגון לרפואה, ואפילו ללא חשש סכנה - מותר [131]. יש הסבורים, שחלב-אשה בבשר עוף מותר, ולא אסרו משום מראית עין רק בבשר בהמה [132]; ויש הסבורים, שגם בבשר עוף שייך האיסור [133].

 

עבודה זרה - המוצא כלים ועליהם צורת אשה המיניקה בן, לדעת רבי יהודה, הרי זה עבודה זרה, ויוליכם לים המלח [134], ולא נפסקה הלכה כן.

 
ענייני אבן העזר

 

חובת האשה - אחת המלאכות שאשה חייבת לבעלה היא להניק את בנה [135]. אכן ישנם מקרים שפטורה היא מלהניק את בנה, אם הכניסה לו שתי שפחות [136]; אם לא היה הדבר מקובל במשפחתה [137]; חייבת היא להניק את בנה דווקא, ולא את בן בעלה מאשה אחרת [138].

אין כופים אותה להניק תאומים, אלא מניקה וולד אחד, ובעלה שוכר מינקת לאחר [139]; ויש אומרים, שמחוייבת להניק שניהם [140]. אם נתנו לה בן להניק בשכירות, הרי זו לא תניק עמו, אפילו את בנה [141], אבל יכול בעלה לעכב בעדה, אם רצתה להניק בן אחר עם בנה, ואפילו בנה מאיש אחר יכול הוא לעכב [152].

היא אומרת להניק את בנה, והוא אומר לא להניק, כדי שלא תתנוול [143], שומעים לה, שהצער שלה הוא [144].

כל המצבים הללו היו חשובים באותם הימים מתוך דאגה שיהיה מספיק חלב-אם לתינוק אחד, ומאידך בגלל תמותת תינוקות גבוהה באותם הימים היו הרבה נשים מיניקות פנויות להשכרה [145].

בדינים אלו, אם יש מחלוקת הפוסקים, הרי היא פטורה מלהניק [146].

 

נדרים - נדרה האשה שלא להניק את בנה, בעלה כופה עליה ומניקתו, עד שיהא הולד בן כ"ד חודש [147]. יש מי שהסתפק בימינו שאין כל הנשים נוהגות להניק כלל, ובוודאי אינן מיניקות זמן כה רב, אם גם היום יכול הבעל לכופה, ואולי יכול לכופה מספר חדשים אחרי הלידה, לפי התפיסה הרפואית שחלב-אם הוא המזון הטוב ביותר עבור התינוק [148].

 

גרושה - האשה שנתגרשה אין כופים אותה להניק, אלא אם רצתה נותן לה שכרה ומניקתו; ואם היה התינוק מכירה, נותן לה שכרה וכופה עליה ומניקתו כ"ד חודש מפני הסכנה, היינו אם התינוק כבר מכיר את אמו, קיימת סכנה שהוא יסרב לינוק ממינקת אחרת, ודין זה נכון גם אם התינוק סומא [149]. אין שיעור קצוב לדבר, שאין כל הוולדות שווים בהכרה, אלא בבדיקה הדבר תלוי, אם אנו רואים שמכירה, כופה עליה ומניקתו [150]; ויש אומרים, שאף אם התינוק עדיין לא מכירה, אבל אין הבעל מוצא מינקת אחרת, או אין לו שכר למינקת, יכול לכפות עליה ומניקתו [151], ויש חולקים [152]. אם האם כבר השכירה עצמה לאחרים ואותו וולד מכירה, אין דוחים אותו וולד מפני בנה, אלא בית דין משכירים לבנה מינקת אחרת [153].

המיניקה בשוק, שאין זה דרך צניעות, ר' מאיר אומר שיכול בעלה לגרשה [154].

 

מום - אשה, שהמרחק בין דדיה הוא טפח, או שדדיה גסים מחברותיה בשיעור טפח, הרי זה מום [155].

 

מינקת חברו - גזרו חכמים שלא ישא אדם מינקת חברו, ולא יקדש מינקת חברו, עד שיהיה הוולד בן כ"ד חודש, חוץ מיום שנולד ויום שמתקדשת בו, וחודש העיבור עולה למנין כ"ד חודש [156]. והטעם - שמא תתעבר ולא יהיה לה חלב להניק את בנה, ויבוא הוולד לידי סכנה.

גזרה זו חלה על כל אשה, בין שהיא אלמנה בין שהיא גרושה [157]. ולעניין מי שהרתה בזנות, ומניקה את וולדה, נחלקו הפוסקים, האם גם היא בכלל הגזירה [158]; ואפילו נתנה בנה למינקת, או גמלתו בתוך כ"ד חודש - לא תינשא [159]. יש אומרים, שאין הבדל בין אם גמלתו מרצון או מאונס, כגון בפקודת הרופאים, בכל מקרה שם מינקת עליה בחיי בעלה, ואסורה להינשא [160]; ויש שכתבו, שאם גמלתו מתוך אונס מותרת להינשא [161]; ואפילו נשבעה המינקת, או נדרה על דעת רבים, שלא תחזור בה - לא תינשא [162]; ואפילו אם התחייב הבעל השני, או זקנו של התינוק, לפרנס את הולד, גם כן אסורה [163].

בדין כ"ד חודש - יש מי שכתבו, שהוא בכל מקרה שלא יצא מן הכלל על ידי חז"ל [164]; ויש שכתבו, שבצירוף טעמים אחרים, כגון שלא התחילה עדיין להניק, או שנתנה למינקת אחרת, או שיחזור בו המשודך ממנה, התירו גם לאחר ט"ו או י"ח חדש [165].

בזמנינו, אף על פי שלא כולן מיניקות, ובקלות יכולים התינוקות לקבל חלב בדרכים אחרות - יש אומרים, שגם כן אסורה, כי לא חילקו בדבר זה, וכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו [166]; ועוד, שגם בזמננו יש שמיניקות זמן ארוך [167]. אך יש מהאחרונים שכתבו, שבזמנינו שאין זה נפוץ שיניקו זמן כה רב, יש להקל בי"ח חודש, ואפילו בט"ו חודש [168].

במקרים מסויימים התירו חז"ל והפוסקים שתינשא המינקת לפני מלאת כ"ד חודש מהלידה, אם מת בנה מותרת לינשא, ואין חוששין שמא תהרגהו [169]; אם גמלתו בחיי בעלה, או שאינה חולבת לעולם, כגון שצמקו דדיה [170], או שפסק חלבה בחיי בעלה, ושכרו לו מינקת בחיי בעלה, או שנתנה בנה למיניקה שלושה חודשים קודם מיתת בעלה, והיא לא הניקה כלל תוך השלושה חודשים, מותרת לינשא [171]; אם חלבה ארסי, ונתנה הוולד למינקת אחרת מחמת גזירת הרופאים, מותרת להינשא בתוך כ"ד חודש [172], ואפילו אם נעשה חלבה ארסי לאחר מות בעלה, אם נעשה מאליו ולא בכוונה, יש להקל [173]; אם אסרו הרופאים את ההנקה מחשש סכנה לתינוק, יש האוסרים עליה להינשא בתוך כ"ד חודש [174], ויש שהתירו לה להינשא [175]. יש מי שכתב, שהרופאים נאמנים בזמנינו בעניין זה, שכן רואים אנו שהרבה נשים לא מיניקות כלל, ונותנות לתינוקות תחליף-חלב ולא מזיק כלל לתינוק, ולכן יש להתירה להינשא כדין נעשה חלבה ארסי [176]. בית הדין הרבני הגדול התיר לאשה להינשא בתוך י"א חודש מהלידה, מכיוון שהאשה מעולם לא הניקה את הוולד בגלל שלקחה תרופות פסיכיאטריות, והרופאים אסרו את ההנקה מחשש לנזק לתינוק [177]; אם אין לאשה די חלב להנקה - יש מי שכתב, שלא חלה עליה גזירת כ"ד חודש [178], וחלקו עליו פוסקים אחרים [179]; אם פסקה להניק, מותרת להינשא לאחר כ"א חודש [180]; אם על ידי תקנה זו ייגרם עיכוב לנישואין, וזה עלול לגרום לה למחלת עצבים שהיא סבלה ממנה, והרופאים חוששים שהמחלה תחזור, יש מי שהתיר בצירוף טעמים נוספים [181]; אשה שנאנסה תחת בעלה, איננה צריכה להמתין כ"ד חודש [182]; נתעברה וילדה לאחר הזרעה באמבטיה, יש מי שהתירה להינשא, משום שזה דבר לא שכיח [183], ויש מי שאסר, משום לא פלוג [184]; נתעברה מגוי, יש אומרים שלא חלה עליה גזירת כ"ד חודש [185], ויש אומרים שגם במקרה זה חלה הגזירה [186]; פנויה שקבלה עליה להניק בן אשה אחרת, יכולה להינשא תוך כ"ד חודש, כי אין היא בכלל מינקת חברו [187].

חז"ל והפוסקים החמירו מאד בתקנה זו, ואיסור זה של מינקת חברו חמור מכל איסורי דרבנן, מפני חשש סכנה לוולד, ולכן אין מקילים, אלא במה שהקילו הפוסקים בפירוש, אף על פי שבדרך כלל הולכים לקולא באיסורי דרבנן [188]. ואף על פי שהרוב המכריע של תינוקות די להם בהנקה של מספר חודשים, מכל מקום כיון שיש מיעוט שצריכים כ"ד חודש, חששו לפיקוח נפש של המיעוט [189]. ומפני שיש חשש סכנה, נהגו מורי ההוראה שאין הם פוסקים בעצמם, אלא מצרפים עוד רבנים מובהקים [190].

 

חובת הטיפול - חייבת אשה בטיפול בנה כל כ"ד חודש, אחד בנה ואחד שניתן לה בן להניק; האשה שניתן לה בן להניק, לא תעשה עמו מלאכה, ולא תניק עמו תינוק אחר [191].

 

דין חולה - למינקת דין של חולה, לענין תנאי עבודתה ומזונותיה [192], אף על פי שלא נראה בה חולי [193].

 

הנקת ילד אחר - יולדת שמת בנה, ורוצה להניק בן חברתה במשך ימים מועטים בשביל צער החלב, אין הבעל יכול לעכב, כיון שגמילה מיידית גורמת צער רב לאשה, עקב גודש החלב [194].

 

בענייני חושן משפט

 

הרכבת מינקת על בהמה - שכר את הבהמה כדי להרכיב עליה אשה, מרכיב עליה כל אשה, ואפילו מעוברת שהיא מיניקה [195].

 
בעניינים עתידיים

 

סוטה - מקנא אדם לאשתו, ושותה מים המרים גם כשהיא מינקת, ואין ממתינים לה עד שתגמול את הוולד [196].

 

בדיקת נגעים באשה נעשית כשהיא ערומה, ויושבת כעורכת את הפת, שמפסקת את רגליה, וכמיניקה את בנה, כך שמה שנראה מן הדד באותה שעה אינו נחשב כבית הסתרים [197].

 

דיני היונק וההנקה

 

עד מתי יונקים - יונק תינוק והולך עד כ"ד חודש, מכאן ואילך כיונק שקץ, דברי ר' אליעזר; ר' יהושע אומר, אפילו ארבע וחמש שנים [198].

פירש לאחר כ"ד חודש וחזר, הרי זה כיונק משקץ. וזמן ההפסקה - לדעת שמואל הוא שלושה ימים, ולדעת רב הוא מעת לעת. אבל הפסיק מחמת מחלה, יכול לחזור ליניקה [199]. ובתוך כ"ד חודש, אפילו הפסיק מתוך בוריו חודש או יותר, מותר לחזור ולינוק עד סוף כ"ד חודש [200]. יש מי שכתב, שאם אי אפשר לגמול את התינוק גם אחרי כ"ד חודש, אפילו אם הפסיקה זמן מה להניקו, יכולה לחזור ולהניקו [201]. אם נגמל מיניקה, וחלה במחלה שיש בה סכנה, מותר להחזירו להנקה [202], אבל אחרי שעבר החולי, אסור להמשיך ולהניק [203]; ואם הוא חולה שאין בו סכנה, אסור להחזירו להנקה [204].

 
אשה המתחלת להניקאת בנה, תתחיל בדדה השמאלי [205].

 

ברכה - תינוק היונק, אם הוא בגיל שיודע לברך, חייב לברך על החלב שיונק [206].

 

דברי קדושה - בזמן ההנקה, כשדדיה מגולים, אסור לומר דברי קדושה [207]; ויש מי שכתב, שבשעת הדחק מותרת לקרוא קריאת שמע כשדדיה מגולים, אבל דווקא בזמן הנקה [208].

 

דיני חלב-אשה

 

כשרות - חלב-אשה טהור ומותר באכילה [209]. ואף על פי שחלב אשה מותר, אסרו חכמים לגדול לינוק אותו מהדדים, אלא חולבת אשה לתוך הכלי ושותה; גדול שינק מן השד, ואפילו חולבת לתוך פיו, כיונק שרץ, ומכים אותו מכת מרדות [210]. אכן יש הסוברים, שכל זמן שהחלב ראוי לתינוק, מותר אפילו לגדול לינוק מהדד [211].

 

הכשר טומאה - חלב האשה מטמא, היינו שדינו כמשקה לענין הכשר לטומאה, לרצון ושלא לרצון [212]. הטעם, מפני שהוא ראוי לתינוק [213]; ויש מי שכתב טעם, לפי שחלב הוא דם, שכן דם נעכר ונעשה חלב [214]. לפיכך נידה או זבה, שנטף חלב מדדיה לאוויר התנור, נטמא התנור וכל מה שבתוכו [215]. ויש הסבורים, שחלב-אשה אינו חשוב משקה מן התורה אלא מדרבנן [216].

חלב הזכר טהור, ואין דינו כמשקה לעניין הכשר וטומאה [217]. הטעם - לפי שאינו צריך לו, לכן אינו משקה [218], או  לפי שהוא כזיעה בעלמא [219].

 

מקורות והערות

 

[1] בראשית כא ח; שמו"א א כג; [2] דברים לב יג; [3] סנהדרין קב א; [4] הושע יד ז; [5] קדח במינקת (ע"ז נח א); [6] ויגמל שקדים (במדבר יז כג, וברש"י שם); [7] נגמל מיצר הרע (בראשית רבה, נג); [8] פסוקנו, וכן - ותינק את בנה (שמו"א א כג); ואקם בבקר להיניק את בני (מל"א ג כא); [9] גם תנים חלצו שד (איכה ד ג); [10] בראשית לה ח; [11] שמות ב ז; [12] מל"ב יא ב; [13] דברים רבה ז יב; [14] ראה רש"י בראשית מט כה; [15] ראה רש"י ב"ב ט ב ד"ה להני; [16] בכורות ז ב; [17] יואל ב טז; שיר השירים ח א; איכה ד ג; איוב ג יב; ברכות לא ב; [18] ברכות י א; [19] ויקרא רבה יד ג; [20] תוס' סוכה לה ב, ד"ה נטלה; [21] במדבר לא נ; [22] ירושלמי שבת ו ד, מחלוקת אם כומז או עגיל הוא דפוס הדדין; בבלי שבת סד א, עגיל הוא דפוס הדדין; [23] שיר השירים ד ה, ז ח-ט, ח י; [24] ויקרא רבה כד ו; שה"ש רבה ד יב; [25] ראה הושע ט יד; שיר השירים ח ח; [26] כתובות עה א; [27] כתובות, שם: ראיתי ערביא אחת שהפשילה דדיה לאחוריה והניקה את בנה; [28] משנה חולין ח ג. דיני הכחל מסוכמים בטושו"ע יו"ד סי' צ; [29] ראה משנה יומא ג י; [30] בכורות ו ב; נידה ט א; ירושלמי נידה א ד. וראה תנחומא תזריע, ג; ויקרא רבה, יד ג. וראה בהסבר המחלוקת בין ר"מ וחכמים בתוספות חדשים, נידה א ד, ובשו"ת חת"ס חיו"ד, סי' ע; [31] ראה ש. קוטק, אסיא, ד, תשמ"ג, עמ' 286-275; [32] כתובות ס ב; ירושלמי סוטה ד ג; [33] בכורות כ ב. ראה באריכות בתרומת הדשן, חלק שאלות ותשובות, סי' רעא, וחלק כתבים ופסקים, סי' קסז; [34] רי"ט אלגאזי, בכורות, פ"א סוף אות ב; [35] יבמות קיד א; [36] שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"ב, סי' ח. ויש להעיר שזה מתאים לפירושו של רש"י ביבמות שם, שטעם הסכנה במניעת חלב לוולד הוא, שאם לא יינק ימות בצמא, אבל בימינו שיש אפשרות להשקות את התינוק בבקבוק, לא ימות בצמא; [37] ברכות ג א; [38] ברכות י א; [39] כתובות ס א; [40] יבמות יב ב; [41] כתובות ס א; [42] שו"ת חת"ס חאבהע"ז ח"א סי' ל; [43] תוספתא סוטה ו א; ספרי, בהעלותך יא ח; שה"ש רבה, ד; [44] יש אומרים, שהובאו בשו"ת אדני פז סי' יז; [45] פלא יועץ, ע' יונקי שדים; [46] אדני פז, שם; פרי תואר על יו"ד פא ז; שד"ח מערכת ה"א, כלל מב; יפה ללב ח"א סי' רמ אות כא; פת"ש יו"ד סי' פא סקט"ז; כף החיים, יו"ד סי' פא סקנ"ג; זבח צדק, אות ז; [47] שו"ת צמח צדק החדש סי' מה; [48] הובא בשם האר"י בבן איש חי, ב, פר' אמור, סי"ג. וראה בס' מאורי אור, דל"ח ע"ב, שאין לגמול לפני הזמן, אם אין עיבור או עיכוב אחר; [49] צדה לדרך, מאמר א כלל ג פי"ד; [50] שד"ח שם; [51] מור וקציעה סי' כא; [52] תענית כז ב; איכה רבתי א נה; [53] יבמות קיד א. וראה בתוס' שבת קכא א, ד"ה שמע מינה, שהיינו דוקא בתינוק בן שתים או שלש שנים; [54] ברכות סג ב; [55] כתובות ס ב, ושם סה ב, וברש"י שם; [56] רמב"ם אישות כא יא; [57] הרי"ף, כתובות ס ב. וראה בטושו"ע אבהע"ז פ יב, וראה בח"מ שם; [58] רמז לכך בהושע א ח: 'ותגמל את לא רֻחמה, ותהר ותלד בן'; [59] יבמות יב ב; [60] משנה מכשירין ו ז. וראה בחולין קיג ב, ורש"י שם, ד"ה ולא בחלב זכר; [61] שבת נג ב; [62] בראשית רבה ל ט; ילקוט שמעוני, אסתר, סי' תתרנג. אך ראה במדרש תהילים, כב כג, שאשתו של מרדכי הניקה את אסתר [63] תורת היולדת, פס"ב ס"ג; [64] ראה כתובות סה ב, שמשמע שמינקת חולה רק כהוא-אמינא, וכן כתב המהרש"ם, באורחות חיים סי' תקנ, אך מהר"י מיגאש בשיטמ"ק שם, ומדברי הרמב"ם אישות כא יא משמע שכך היא גם המסקנה. וראה מאמרו של הרב נ.א. רבינוביץ, תחומין, יז, תשנ"ז, עמ' 343 ואילך; [65] ראה להלן. וכבר דנו בשאלה כיצד הותרה הנקה בשבת, ועל כל פנים במצבים שאין סכנה לתינוק, כגון שיכול לקבל חלב מבקבוק - ראה אור שמח, שבת ח י; שו"ת רבי אליעזר (גורדון) סי' יב אות ו; שו"ת מעשה חושב, ח"ג סי' יח אות ג; [66] שמירת שבת כהלכתה, פל"ו סי"ז; [67] שו"ע או"ח שכח לה; חיי אדם סט י; מ"ב שם סקקי"ב. ועי' בקצוה"ש סי' קלח, בבדה"ש סק"ל; [68] ראה מג"א שם סקמ"א; לבוש שם; תוס' שבת סקנ"ט. וראה עוד בס' תהילה לדוד סי' שכח סקנ"ט. וראה בנידון באריכות בשו"ת שבט הלוי, ח"ח סי' פא; [69] שו"ע או"ח של ח. וראה במ"ב שם סקל"ב; [70] ראה רש"י שבת צה א ד"ה החולב; תוס' שבת עג ב ד"ה מפרק; מ"ב בבאוה"ל, סי' שכח סע' לד, ד"ה ותניק בשם הפמ"ג. וראה בס' תורת היולדת, פמ"א הע' א; [71] תוספת שבת, סי' שכח סקנ"ט; [72] שו"ת שבט הלוי, ח"ו סי' ל. וראה עוד בשו"ת שבט הלוי, ח"ז סי' צט, וח"ח רסי' פא. וראה עוד בגדרי חליבה מדדי אשה בשבת באור שמח, שבת ח יב; שו"ת יביע אומר ח"ה חאו"ח סי' לב; [73] שמירת שבת כהלכתה, פל"ו סכ"א; תורת היולדת פמ"א ס"ב; [74] תורת היולדת, שם; [75] שו"ת הר צבי חאו"ח סוסי' רא; [76] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בשמירת שבת כהלכתה, פל"ו הע' סב; [77] יבמות קיד א; [78] שו"ת חלקת יואב סי' סט ד"ה ובאמת. ובעניין תינוק שכבר אכל כדי חיותו - ראה בשו"ת הר צבי חאו"ח סי' רא. וראה באריכות בס' לוית חן, סי' שכח אות פז; [79] שו"ת רעק"א סי' ה; [80] ראה תהילה לדוד, סי' שכח, על פי המבואר בשו"ע שה כ; מ"ב סי' שה סקע"ב; תורת היולדת, פמ"א הע' ב. וראה בשו"ת שבט הלוי, ח"ח סוסי' פ; [81] שבת קלה א; [82] רש"י שם; [83] תוס' שבת קלה א ד"ה מפני; טושו"ע או"ח של ח. וראה בתוספתא שבת טז ד, שלא גרס מפני הסכנה. וביד רמה, ב"ב כ א, הביא שיטה שהסכנה היא של הוולד; [84] שו"ע או"ח שכח לד. וראה בביאוה"ל שם, ד"ה ותניק ובשעה"צ סקפ"א; [85] שו"ע או"ח סי' של ס"ח; מג"א שם סקי"ז; שו"ע הרב שם ס"ט; מ"ב, שם סקל"ב; [86] שו"ת מעשה חושב, ח"ג סי' יח אות' א-ב; תורת היולדת, פמ"א ס"ג; [87] שו"ת אבני נזר, חאו"ח ח"א סי' מז; [88] שמירת שבת כהלכתה, פל"ו הע' סא. וראה עוד מאמרו של האדמו"ר מצאנז, בשבילי הרפואה, ב, תשל"ט, עמ' ט-יד; הגרח"פ שיינברג, בשבילי הרפואה, ג-ד, תש"מ, עמ' נז-פ; הנ"ל, שם, ז, תשמ"ה, עמ' נא-סז; שו"ת קנה בושם סי' כא; [89] שו"ת באהלה של תורה, חאו"ח סי' מא; [90] שו"ת מעשה חושב, ח"ג סי' יח. וראה עוד בשו"ת אבני נזר, שם, ובס' הלכות שבת (איידר), קונט' ב, מלאכת דש, הע' רעד; [91] שו"ת יביע אומר, ח"ד חאו"ח סוסי' לב, וילקוט יוסף, ח"ד שבת כרך ד, סי' שכח סל"ג; [92] הגרש"ז אויערבאך והגר"י נויבירט, הובאו דבריהם בנשמת אברהם חאו"ח, סי' שכח סקע"ה; [93] ראה באוה"ל, תקה א, ד"ה שהיא; [94] פסחים נד ב; שו"ע או"ח תריז א; [95] ראה מחקר שפורסם על ידי א. שפי, אסיא, חוב' נג-נד, תשנ"ד, עמ' 126 ואילך. ועל כן מה שהורה הגר"א נבנצאל להתיר לכל המניקות לשתות ביום הכיפורים, אין לו בסיס רפואי, ואמנם חזר בו מההיתר הגורף בעקבות פסיקתו של הגרש"ז אויערבאך - ראה אסיא, חוב' נא-נב, תשנ"ב, עמ' 192; שם חוב' נג-נד, תשנ"ד, עמ' 208; [96] באר היטב, או"ח סי' תריח סק"ז; שו"ת חת"ס ח"ו סי' כג; ביאוה"ל, סי' תריז, ד"ה עוברות; מהרש"ם בדעת תורה שם, סק"א; שערי תשובה, סי' תקנד סק"ו; קצה המטה, על מטה אפרים שם סק"א; קיצושו"ע, קלג יא; [97] ביאוה"ל, תריז, ד"ה עוברות. וראה מחלוקת החזו"א, סי' נט סק"ג, ושו"ת הר צבי חאו"ח, סי' רא, בתינוק בריא. וראה עוד בשו"ת ציץ אליעזר ח"כ סי' מה; [98] שו"ת מחנה חיים ח"ג סי' מז; [99] שש"כ, פל"ט סי"ז; ועלהו לא יבול, ח"א עמ' רטז; [100] שבת שבתון, סקק"ב. וראה עוד מאמרו של הרב נ.א. רבינוביץ, תחומין, יז, תשנ"ז, עמ' 343 ואילך; [101] תוספתא תענית, סופ"ב; פסחים נד ב; רמב"ם תעניות ה י; טושו"ע או"ח תקנד ד; [102] שו"ת הרש"ל סי' נג; [103] שו"ת מהר"ש הלוי חאו"ח סי' ב; בית מאיר או"ח סי' תקנט; [104] שו"ת שבות יעקב ח"ג סי' לז; שו"ת דברי מלכיאל ח"ג סי' כו; יחוה דעת ח"ג סי' מ; [105] שו"ת שבות יעקב, ח"א סי' כז; [106] פרמ"ג או"ח סי' תקנא במשב"ז סקי"א; מ"ב שם סקס"ד; [107] מ"ב, שם; [108] מ"מ, תעניות ה י; ב"י או"ח סי' תקנד, בשם הרשב"א; הגהות מיימוניות, תעניות פ"ה אות א; טושו"ע או"ח תקנד ה; [109] רמ"א או"ח תקנ א; [110] ערוה"ש או"ח תקנד ז; מטה יהודה, סי' תקנ; [111] יחוה דעת, ח"א סי' לה; [112] אליה רבה, או"ח סי' תקנ סק"א; [113] שו"ת מהרש"ם ח"ד סוסי' קכ; כף החיים, סי' תקנ סק"ד, וסי' תרפו סקכ"ב; ביאוה"ל, סי' תקנ ס"א, ד"ה אין להתענות; יחוה דעת ח"א סי' לה; [114] הגהות המהרש"ם לאורחות חיים, סי' תקנ; אשל אברהם מהדו"ת, סי' תקנ ס"א; יחוה דעת, ח"א סי' לה; [115] רמ"א או"ח תרפו ב; [116] תענית יד א; רמב"ם תעניות ג ה, וראה במ"מ ובלח"מ שם; טושו"ע או"ח תקעה ה; [117] תוספתא תענית, סופ"ב; ירושלמי תענית א ה; הראבי"ה, סי' תתסד; אור זרוע ח"ב סי' תטז; רמב"ם תעניות ג ה; שו"ע או"ח תקנד ה; [118] נידה ז א; ירושלמי, נידה א ד. וראה בשו"ת שבט הלוי, ח"ו סי' קכב אות א, דהוא-הדין ביולדת בניתוח קיסרי; [119] מחלוקת הרשב"א והרמב"ן, ראה חי' רמב"ן, נידה יא ב; טושו"ע יו"ד קפד ז; שם, קפט לג-לד; באור הגר"א יו"ד סי' קפט סקנ"ב; חזון איש, יו"ד סי' פז; [120] נדה ט א, מחלוקת; רמב"ם, איסורי ביאה ט ד; טושו"ע שם; [121] טור שם, בשם הרשב"א; שו"ע שם, סל"ג. וראה בשו"ת נובי"ת חיו"ד סי' צא; [122] טהרת הבית, ח"א סי' ב ס"ח, ובמשמרת הטהרה שם; [123] טושו"ע יו"ד קפד ז; [124] שו"ת מהר"ם פאדווה סי' כה; שו"ע הרב יו"ד סי' קפו; [125] שו"ת שבט הלוי, ח"ד סי' ק אות א; [126] רמ"א יו"ד פא ז; ט"ז שם, סקי"ב; ש"ך שם, סקכ"ה. וראה שערי הלכה ומנהג, ח"ג סי' ט; [127] דרכ"ת שם סקצ"א; [128] ערוה"ש יו"ד פט ז; [129] מכילתא על הפסוק לא תבשל גדי בחלב אמו - שמות, כג יט, לפי הגהת הגר"א שם; [130] שו"ת הרשב"א ח"ג סי' רנז; טושו"ע יו"ד פז ד. וראה בפר"ח שם סק"ז, שלדעתו אין לאסור כלל באכילה ובבישול, כי אין להוסיף מדעתנו גזירות משום מראית עין, אך למעשה אין להקל, כי כבר הורה זקן; [131] יש"ש חולין פ"ח סי' קב; ש"ך יו"ד סי' פז סק"ז. וראה בט"ז שם, סק"ה. וראה באנציקלופדיה תלמודית, כרך יז, עמ' תשיג; [132] רמ"א יו"ד, שם; [133] ש"ך שם, סק"ח; [134] ע"ז מג א; [135] כתובות נט ב, כדעת ב"ה; רמב"ם, אישות כא ה; טושו"ע אבע"ז פ ו; [136] כתובות נט ב; רמב"ם, אישות כא ו; טושו"ע אבהע"ז פ ח; [137] כתובות סא א, וברש"י ד"ה דלאו אורחה; רמב"ם, אישות כא יג; טושו"ע אבהע"ז פ יב; [138] ירושלמי, כתובות ה ו; רא"ש כתובות, פ"ה סי' יז; ר"ן, כתובות נט ב; רמ"א אבהע"ז פ ו; [139] ירושלמי כתובות ה ו; רמב"ם, אישות כא יב; המחבר שו"ע אבהע"ז פ יג; [140] רא"ש כתובות, פ"ה סי' יז; רמ"א שם, בשם י"א; [141] כתובות ס ב; [142] רמב"ם, אישות כא יב; טושו"ע אבהע"ז פ יד, וברמ"א שם; [143] רמב"ם, אישות כא יג; [144] כתובות סא א; רמב"ם שם; [145] ש. קוטק, אסיא, ד, תשמ"ג, עמ' 286-275; [146] ב"ש אבהע"ז סי' פ סקט"ז; [147] כתובות נט ב; רמב"ם, אישות כא יג; טושו"ע אבהע"ז פב א; [148] נשמת אברהם חאבהע"ז סי' פב סק"א; [149] כתובות נט ב; רמב"ם, אישות כא טז; טושו"ע אבהע"ז פב ה; [150] מ"מ, אישות כא טז. וראה בכס"מ שם. וראה בגמ' כתובות ס א, מחלוקת אמוראים עד כמה מכירה. וראה באנציקלופדיה תלמודית, ע' גרושה, אות ד; [151] רבנו ירוחם נכ"ג ח"ה; רמ"א אבהע"ז פב ה; [152] ח"מ שם סק"ו; ב"ש שם סק"ה. וראה בבאור הגר"א שם; [153] שו"ת הרא"ש כלל יד; רמ"א אבהע"ז פב ה; [154] גיטין פט א. וראה ב"ר, נג יג; [155] כתובות עה א; רמב"ם, אישות ז ז; טושו"ע אבהע"ז לט ד; [156] יבמות מב א; כתובות ס א; רמב"ם, גרושין יא כה-כו; טושו"ע אבהע"ז יג יא. וראה בתוס' סוטה, כו א, ד"ה מעוברת בשם הירושלמי, ובשו"ת חת"ס חאבהע"ז, סי' לג. וראה בשו"ת נובי"ק חאבהע"ז סי' כ, בעניין חודש העיבור. ואם חלה הגזירה גם על שידוכין בתוך כ"ד חודש - ראה באוצה"פ, סי' יג סק"ע. וראה מאמרו של הגר"א שפירא, שנה בשנה, תשנ"ב, עמ' 163 ואילך; [157] שם. וראה בשד"ח, מערכת אישות, סי' א, אות ז; [158] המחבר שם כתב, שגם במזנה חלה הגזירה. וראה שו"ת חת"ס חאבהע"ז, סי' ל-לה; והרמ"א שם כתב להקל, אם היא מופקרת לזנות. וראה עוד בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' מג-מד; שו"ת ציץ אליעזר, חכ"ב סי' נח אות ג. וראה באריכות בדין מזנה, ובפרטי מצבים שונים באוצה"פ, סי' יג, סק"פ-סקפ"ג; [159] כתובות ס ב; רמב"ם, גרושין יא כז; טושו"ע שם; [160] שו"ת אמרי אש ח"ב סי' ח; שו"ת מהרי"א הלוי, סי' קצד; תפארת יוסף, סי' ב; שו"ת פרי השדה ח"ג סי' נא; [161] שו"ת דברי מלכיאל ח"ג סי' קד; שו"ת שם אריה, סי' מא; שו"ת שאילת דוד, סי' ה; שו"ת מהרש"ם ח"ג סי' שטו. וראה עוד בשו"ת אחיעזר ח"ג סי' טז; [162] טושו"ע שם. ומוסיף הרמ"א, שאם נשבעה המינקת וכינסה לא יוציא. וראה באוצה"פ שם סקפ"ז; [163] פת"ש אבהע"ז, סי' יג סק"ל; שו"ת בית שלמה, סי' כב. וראה עוד באצה"פ, סי' יג סקפ"ד אות' ב-ה; [164] ראה סכום דעותיהם בשד"ח, אישות, כלל ג; אוצה"פ, סי' יג סי"א. וראה עוד בשו"ת מחזה אברהם, ח"ג חאבהע"ז סי' כט; [165] שו"ת מים חיים, סי' יד; שו"ת ישועות מלכו, סי' יד; שו"ת בעל נפש חיה חאבהע"ז סי' ב. וראה בפת"ש אבהע"ז, סי' יג סק"כ, בשם הפני יהושע על כתובות דף קנא, שהתיר לאחר ט"ו חודש בשל טעמים נוספים, והיה לבו נוקפו על ההיתר. וראה באריכות אם לצרף דעת הפנ"י להיתר באוצה"פ, סי' יג סקע"ד. וראה עוד בשו"ת שבט הלוי, ח"ו סי' רא; [166] אפי זוטרי, סי' יג סקכ"ז; יד יצחק ח"ג סי' קעד; אגודת אזוב מדברי, סי' ה; שו"ת נטע שורק, סי' ז; ערוה"ש אבהע"ז יג ל; שו"ת שאילת משה חאבהע"ז סי' יא, בשם הגר"ע הילדסהיימר; [167] שו"ת חת"ס חאבהע"ז סי' נד וסי' ל; שו"ת מהר"ם שיק, סי' כו וסי' לב. וראה עוד באצה"פ, סי' יג סקע"ג אות ב. וכתב הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חאבהע"ז, סי' יג סוסק"ו, שאין להקל גם בזמן הזה לכל הנשים בפחות מכ"ד חודש; [168] דברי טעם, סי' ד; פתחי שערים, סי' י; הגהות חכמת שלמה, אבהע"ז סי' יג; שו"ת האלף לך שלמה, סי' נז. וראה עוד באוצה"פ, שם. ובשו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"ב סי' ט, וחאבהע"ז ח"ד סי' מט-נ, הכריע שיש להתיר אחר כ"א חודש בפשיטות, ואין למחות אם אחד יתיר גם אחרי י"ח חודש. וכן כתב בשו"ת שבט הלוי, ח"ז סי' קצו, ושם ח"ח סי' רסח אות א, בצירוף סניפים נוספים; [169] כתובות, רמב"ם, טושו"ע שם. וראה באצה"פ שם סקפ"ט-סק"צ; [170] בענין צימוק דדיה, ראה באוצה"פ שם, סקצ"ג, אם הוא דווקא בחיי בעלה, או גם לאחר מותו. ובשו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"ב, סי' ח, כתב שאם ידוע שנצטמקו לא בכוונה, אלא על ידי חולי וכד' יש להקל; [171] טושו"ע שם, בשם תשובות הרא"ש; [172] שו"ת חכם צבי, סי' סד-סו; שו"ת שבות יעקב ח"א סי' צז; בני אהובה, ח"ג עמ' קנב. וראה באריכות באוצה"פ, שם סקצ"ב. על המשמעות של חלב ארסי באשה ראה באריכות בבני אהובה, ח"ג עמ' קנב, ובשו"ת חכם צבי, סי' סד-סו. ואולי הכוונה לרגישות לחלב - כן כתב בנשמת אברהם אבהע"ז סי' יג סק"ו; [173] שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"ב סי' ח; [174] שו"ת מהרי"א הלוי ח"א סי' קסב; שו"ת אמרי יושר ח"א סי' קפד; [175] בני אהובה, שם; שו"ת חת"ס חאבהע"ז ח"א סי' ל; שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"ב סי' ח; [176] שו"ת אגרות משה שם. וראה עוד בשו"ת דברי חיים ח"ב חאבהע"ז סי' לג; [177] שו"ת יביע אומר, ח"ז חאבהע"ז סי' יג; [178] שו"ת שב יעקב, הובא בשו"ת אמרי יושר, שם; [179] שו"ת בית שמואל, סי' כ; שו"ת חסד לאברהם, סי' ט; [180] שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"ב סי' ו; [181] שו"ת אחיעזר ח"ג סי' טז. וראה עוד מאמרו של הרב ש.י. כהן, ברקאי, ד, תשמ"ז, עמ' 158 ואילך, שבית הדין בחיפה התיר אחרי י"ח חודש, בצירוף מספר טעמים, עיי"ש; [182] ישועות מלכו, סי' קה; אבני מילואים, אבהע"ז סי' יג סוסק"א. ויש שהסתפקו בדין זה - ראה אוצה"פ, סי' יג סקס"ח; [183] שו"ת תורת חסד (להגרש"ז מלובלין), סי' ג; [184] שו"ת כרם שלמה חאבהע"ז, הובא באוצה"פ, סי' יג סוסקע"א; [185] שו"ת נובי"ת חאבהע"ז סי' לח; שו"ת עין יצחק, סי' טו; שו"ת תורת חסד, סי' ג; שד"ח מערכת אישות, כלל ג אות לג; [186] שו"ת הגרעק"א, סי' צה; שו"ת כתב סופר, סי' יח; שו"ת מהר"ם שיק, סי' כז. וראה עוד באוצה"פ, סי' יג סקע"ג אות ג; [187] שד"ח מערכת אישות, סי' א אות ז; [188] שו"ת הרא"ש, כלל נג סי' ג; שו"ת הריב"ש, סי' שס וסי' תסג; שו"ת ושב הכהן, סי' לה וסי' פג; שו"ת תורת חסד, סי' ד; שו"ת חת"ס חאבהע"ז ח"א סי' לא-לג. וכתב שם, שמימיו לא הסכים להתיר מינקת בשום קולא בעולם, וכן כתב שהפני יהושע (בקונ' אחרון למס' כתובות, סי' קנ) קילל במיתה ועוני למי שמיקל בתקנה זו. וראה בתוס' סוטה, כו א, ד"ה לא, בשם הירושלמי, סמך לכך מהמקרא: 'אל תשיג גבל עולם ובשדי יתומים אל תבא' (משלי, כג י), וראה בשו"ת חת"ס חאבהע"ז ח"א סי' לב, וח"ב סוסי' קכז, בהסבר הדברים. וראה עוד בשו"ת שם אריה, סי' צה; שו"ת מלמד להועיל, ח"ג סי' יא; אוצה"פ, יג סקס"ז. אך בשו"ת באר יצחק חאבהע"ז, סי' א ענף ז, כתב דאיסור מינקת קל יותר מכל איסורי דרבנן. וראה עוד תנאים להתיר נישואי מינקת במאמרו של הגר"א שפירא, שנה בשנה, תשנ"ב, עמ' 163 ואילך; [189] שו"ת חת"ס חאבהע"ז ח"א סי' לד. וראה בערוה"ש אבהע"ז יא ל; [190] בית משה, אבהע"ז סי' יג סוסקי"ט; שערים המצויינים בהלכה, סי' קמה סקכ"ח; [191] תוספתא נידה ב ג; [192] כתובות סה ב; [193] שיטמ"ק שם; [194] פת"ש אבהע"ז, סי' פ סק"ח; [195] ב"מ עט ב; רמב"ם, שכירות ד ה; טושו"ע חו"מ שח ב; [196] תוספתא, סוטה רפ"ה; סוטה כו א, ובמאירי שם; רמב"ם, סוטה ב ז; [197] משנה נגעים ב ד, וברע"ב שם; רמב"ם, טומאת צרעת ט יב; [198] כתובות נט ב. וכן הלכה - טושו"ע יו"ד פא ז; [199] כתובות נט ב, ושם ס א; [200] טושו"ע שם. וראה בשו"ת ישכיל עבדי, ח"ה חיו"ד סי' כז אות ט; [201] שו"ת וישב משה, ח"א סי' כז; שו"ת יביע אומר, ח"ה חיו"ד סי' יא אות ד; [202] שו"ע שם; [203] שו"ת יביע אומר, שם; [204] ש"ך יו"ד סי' פא סקכ"ב; [205] צוואת ר' יהודה החסיד, סי' נד. וראה במקור חסד שם; שו"ת באר משה ח"ח סי' צב. וראה עוד בס' שמירת הגוף והנפש, ח"ב סי' קמו; [206] הרב ש. אבינר, אסיא, חוב' לח, תשד"ם, עמ' 43-41; [207] מ"ב, סי' עה סק"ג; [208] בן איש חי, שנה א, פר' בא סק"י; [209] תו"כ שמיני, פ"ד; כתובות ס א; כריתות כב א; רמב"ם, מאכלות אסורות ג ב; טושו"ע יו"ד פא ז. וראה בתו"ש ויקרא, פי"א אות ק. וראה עוד בס' איסור והיתר  להגר"ע יוסף, עמ' סג בהערה; [210] כתובות שם; רמב"ם, מאכלות אסורות ג ד; טושו"ע יו"ד פא ז. ובטעם הדבר ראה בשיטמ"ק כתובות ס א; [211] שיטמ"ק שם, בשם רבנו אליקים. וראה באנציקלופדיה תלמודית, ע' חלב הע' 134; [212] משנה מכשירין ו ח; שבת קמג ב; כריתות יג א. וראה בגמ' שם, הפירוש של רצון ושלא לרצון; רמב"ם, טומאת אוכלין י ד; [213] רמב"ם שם; [214] תוס' רעק"א, על המשנה מכשירין שם. וראה באנציקלופדיה תלמודית, כרך כ, עמ' תנה-ו, בדין חלב אשה לעניין טומאת משקים; [215] משנה כלים ח יא; שבת קמד ב; רמב"ם, טומאת אוכלין י ה; [216] תוס' חולין, פז ב, ד"ה כל; תוס' כריתות, יג ב, ד"ה וחלב; ר"ש מכשירין ו ח; [217] מכשירין ו ז; רמב"ם, טומאת אוכלין י ד; [218] רמב"ם שם; [219] ר"ש, מכשירין שם.