ברית מילה באמצעות לייזר

יוסף ולפיש

ברית מילה באמצעות לייזר

הקדמה

א. הצגת המציאות והבעיות ההלכתיות

1. הלייזר הכירורגי

2. יתרונות הלייזר הכירורגי בברית מילה

3. מילה בלייזר - הבעיות ההלכתיות

ב. בכל מלין

1. במה מותר למול

2. כח גברא במילה

3. נהגו ישראל למול בסכין

ג. דם הברית

ד. סיכום

 

הקדמה*

עבודה זאת נכתבה בעקבות דיון על ילד שלא נימול עקב בעיות קרישת דם. אחרי דיון בין הרופאים לבין מספר רבנים הוחלט למול אותו באמצעות לייזר,1 ועל-ידי כך סולק הסיכון הנובע מאי קרישת הדם. בעבר, מקרים אלו, בהם נשקפת סכנת חיים בעקבות ברית המילה, נכללו בקטגוריה של "תינוק שמתו אחיו מחמת מילה", ולכן לא מלו אותם כלל2 . בעקבות מקרה זה, החלטתי לנסות ולברר את דעת ההלכה על ביצוע ברית מילה בלייזר.

 

א. הצגת המציאות והבעיות ההלכתיות

1. הלייזר הכירורגי

הלייזר הכירורגי הינו מכשיר המשמש את הרופא המנתח במקום סכין הניתוח (סקלפל בלעז). המנתח מחזיק בידו מעין עיפרון עבה יותר וארוך יותר מעיפרון רגיל, כאשר בקצהו נראית קרן אור אדומה, המסמנת את קרן הלייזר שאינה נראית לעין, איתה הוא חותך. קרן הלייזר חותכת וצורבת ע"י אנרגית חום. בזמן השימוש בלייזר על המנתח להפעיל לחץ קל על הריקמה המטופלת על-מנת לחתוך אותה. כמו כן, המנתח לוחץ על דוושה (בעזרת רגלו) כל זמן החיתוך והצריבה.

תוך כדי החיתוך נצרבים ונסגרים כלי הדם שבאזור הנחתך, וכך נמנע דימום באותו אזור. החיתוך ע"י הלייזר הכירורגי הינו מאד עדין ומאד מדוייק, והוא יוצר צריבה קלה, יחסית, של מקום החיתוך, עובדה המקלה על ריפוי הפצע לאחר מכן. יש להוסיף, כי קרן הלייזר מזיקה לרשתית העין, ולכן על המפעיל להרכיב משקפי מגן.

2. יתרונות הלייזר הכירורגי בברית מילה

רוב רובם של הסיבוכים הרפואיים, הנגרמים בעקבות ברית מילה, נובעים מדימומים לאחר הברית. קרן הלייזר מונעת דימום של מקום הברית ע"י צריבת כלי הדם, וכך מונעת את אותו סיבוך שכיח.

כמו-כן, ברית מילה שנעשתה בעזרת לייזר מתרפאת יותר מהר וביתר קלות מאשר פצע רגיל, הנוצר ע"י חיתוך בסכין. יש להעיר, שברית מילה הנעשית בלייזר ודאי לא מסוכנת יותר מברית מילה, הנעשית בסכין, ואפילו לחולי המופיליה (בעיות קרישת דם) אין היא מסוכנת יותר מברית רגילה לתינוק בריא.

3. מילה בלייזר - הבעיות ההלכתיות

הרב יצחק וייס בשו"ת "מנחת יצחק" (חלק ח' סי' פט, יעויין שם) מעלה את השאלה ביחס למילה בלייזר. בעקבות דבריו ובעקבות התאור שלנו כאן, עולות שתי בעיות עיקריות לגבי מילה בלייזר:

א. במה מותר לבצע ברית מילה, והאם לייזר כלול בגדר זה?

ב. האם צריך שיהיה דם בברית המילה? (הלייזר צורב את כלי הדם, וע"י כך מונע דימום).

 

ב. בכל מלין

1. במה מותר למול

המקור ההלכתי ל"מכשיר" המילה מעורפל מאוד.

המקור הראשון ל"מכשיר" שבו מלין הוא התנ"ך. בתנ"ך מופיעים פעמיים מכשירי מילה:

א. אצל ציפורה (שמות ד, כה) כתוב: "ותקח צפורה צר ותכרת את ערלת בנה...".

ב. אצל יהושע בגלגל (יהושע ה, ג) כתוב: "ויעש לו יהושע חרבות צורים וימל את בני ישראל...".

המקור הבא לגבי מכשיר המילה הינו מדברי התנאים, וגם הוא לא מתייחס ישירות לעניננו, אלא רק אגב הלכות שבת. המשנה במסכת שבת פרק ר"א דמילה (פי"ט מ"א) אומרת:

"ר"א אומר: אם לא הביא כלי מערב שבת מביאו בשבת... ועוד אמר ר"א: כורתים עצים לעשות פחמים לעשות [כלי] ברזל."

מסביר רש"י על אתר (ד"ה ר"א אומר): "כלי - איזמל למול את התינוק." ראיה לדברי רש"י ניתן להביא מהגמ' שם (עמ' ב') המביאה ספור בשם ריש לקיש בשם ר' יהודה הנשיא, שפעם אחת שכחו ולא הביאו איזמל מע"ש. הירושלמי (שבת פי"ט ה"ו) מזכיר את הסכין כמכשיר המשמש למילה. ממקורות אלו נראה, שהשתמשו בסכין או באיזמל, וכנראה בשל ברזל, כדי למול. אולם מקורות אלה אינם דנים בשאלה ההלכתית, מהו המכשיר שבו מותר למול. מקורות אלה, לכאורה, אינם מתאימים לאמור בתנ"ך, שבו בצורה עקבית השתמשו בצור או בחרבות צורים לצורך מילה.

הגמרא במסכת חולין (טז:) כותבת:

"תנא חמישה דברים נאמרו בקרומית של קנה, אין שוחטים בה ואין מלין בה..."

כותב רש"י שם (ד"ה ה' דברים):

"כולהו משום, שכשדוחקין אותם, קיסמין ניתזין ומפרשים הימנה, ואיכא סכנתא במילה שלא תנקוב הגיד ומשוי לה כרות שפכה..."

בגמ' שם לא מפורש במה מותר למול, אולם ניתן ללמוד ממנה, שאסור למול בדבר, העלול להזיק לנימול.

מקור נוסף מתקופת הגאונים אומר, שיש חילוף מנהגים בין בבל לא"י לגבי השאלה, במה מלים3 "בני בבל מוהלין בתער ובני א"י בסכין". על-פי פירושו של לוין נראה שתער פירושו מספריים.

הראשון שמתייחס בצורה ישירה לשאלה ההלכתית מהו המכשיר המותר לשימוש לצורך מילה הינו הרמב"ם. כותב הרמב"ם בפרק ב' מהלכות מילה הלכה א':

"...ובכל מלין, ואפילו בצור ובזכוכית ובכל דבר שכורת, ולא ימול בקרומית של קנה מפני הסכנה, ומצוה מן המובחר למול בברזל, בין בסכין בין במספריים, ונהגו כל ישראל בסכין."

הטור ובעקבותיו השו"ע פסקו את דברי הרמב"ם להלכה (יו"ד סי' רסד סע' ב). היוצא מדברינו, שמותר למול בכל דבר שחותך, וממילא גם בלייזר, ובלבד שלא יסכן את התינוק.

2. כח גברא במילה

בשו"ת "מנחת יצחק", בדיון על מילה בלייזר (ח"ח סימן פ"ט), מביא הרב יצחק יעקב וייס זצ"ל את ה"אמרי יושר" (ח"ב סי' ק"מ אות ג') שכותב (בענין מילה ע"י סם):

"ונהי דגוף המילה אי אפשר ע"י סם דלשון "המול" משמע כריתה ביד או בסכין ולא בסם, שיכרת ממילא ע"י משיחת הסם. ועי' יו"ד סי' רס"ג דבכל מוהלין בצור ובזכוכית ובכל דבר הכורת ומשמע בסם לא. ועי' קידושין כ"א (ע"ב) מאי מיעט מיעט סם, וברש"י שם שלא יתן סם על אזנו וינקבה דהא ל"ד למרצע שאינו נוקב מכח אדם אלא מאליו."

מתוך דבריו של ה"אמרי יושר" מסיק בעל ה"מנחת יצחק" שמילה בסם לא כשרה משום שצריך שהמילה תעשה ע"י כוחו של האדם. בעקבות דברים אלו מעלה ה"מנחת יצחק" ספק לגבי כשרות המילה בלייזר כיוון שהקרן היא החותכת ולא כוחו של האדם4 .

לכאורה, נראה לומר, שדברי ה"מנחת יצחק" לא שייכים במציאות שלנו, שהרי בזמן הברית בלייזר על המנתח להפעיל לחץ על מכשיר הלייזר בכדי שהוא יחתוך, ובלי לחץ זה אין הלייזר חותך כלל (רק צורב), והרי יש כאן כח גברא, וממילא יהיה מותר למול בלייזר5 .

אולם, ניתן עדיין להקשות על עניננו: במקרה שהמכשיר הוא קרן לייזר, הרי יש בו כח לחתוך מצד עצמו (אנרגיה של חום), ולא רק כוחו של האדם הוא החותך. אולי נאמר, במקרה זה בו יש שיתוף כוחות בין המכשיר לבין האדם, שאין זה נקרא כוחו של האדם, ויהיה אסור למול בו.

על מנת לפתור את הבעיה, ניתן, לכאורה, להביא ראיה מסוגית "אשו משום חיציו ואשו משום ממונו". הגמ' במסכת ב"ק (כב.) דנה לגבי מקרה של כלב שלקח גחלת, והניח אותה בשדה של אדם זר, והאש התפשטה. בסוגיא שם רואים, שאפילו מי שסובר, כי האש היא מדין ממון, ולכן על ניזקה חייב בעל האש (הגחלת), על מקום הנחת הגחלת, הוא מודה, שמתחייב בעל הכלב, כי זה כוחו של הכלב. ניתן להסיק מכאן, שכאשר ישנו שיתוף בין כח של גוף פעיל ובין כח טבע אזי הפעולה מתייחסת לגוף הפעיל (בסוגיה הנידונה - הכלב).

ניתן להביא עוד ראיה מסוגיית "השיך בו את הנחש". הגמ' בב"ק (כג:) מביאה מחלוקת לגבי מקרה שאדם לקח נחש והצמיד אותו לאדם אחר, והנחש הכישו. הגמ' מסבירה, שהמחלוקת היא לגבי המציאות של הנחש: לפי מ"ד אחד "ארס נחש בין שיניו הוא עומד", דהיינו שהארס קיים כל הזמן בשן, וברגע שהאדם גורם לנחש להכיש הרי זה כמו פעולה אוטומטית הנובעת ישירות מכוחו של האדם ולכן האחריות היא על האדם, לעומתו מסביר המ"ד השני ש"ארס נחש מעצמו הוא מקיא", דהיינו שחייבת להיות בזמן ההכשה עוד פעולה רצונית של הנחש על מנת להכיש ולכן האדם הוא רק גורם עקיף ואין לאדם אחריות על התוצאות (מדין גרמא בנזיקין פטור). מתוך סוגיה זאת רואים, שאם אין לנחש רצון משלו אלא כך הוא טבעו, הרי האחריות היא על האדם, למרות שמה שגורם לנזק זה לא כוחו הממשי של האדם אלא הארס שמחלחל בדם כתוצאה מכוחו של האדם. מתוך שתי סוגיות אלו אנו רואים, שכאשר האדם משתמש בכח טבע (אש או ארס נחש) ועושה בהם פעולה, הרי הפעולה נחשבת כוחו הישיר של האדם, וממילא לעיניננו, כאשר אדם משתמש בקרן לייזר (ובמיוחד לאור כך שכל הזמן יש שיתוף בין כח האדם לכח הלייזר) זה נחשב כוחו של האדם6 .

ניתן כמו כן לומר, שכל מה שאומר ה"אמרי יושר" הוא שצריך שיהיה גם השתתפות של כח האדם, ולכן סם שפועל ממילא לא יהיה כשר למילה, אבל כל כח שמונחה ע"י האדם יהיה גם כן כשר למילה, גם אם אין זה כוחו של האדם באופן ישיר.

3. נהגו ישראל למול בסכין

השו"ע בהלכות מילה (יו"ד סי' רסד סע' ב) פוסק:

"בכל מלין ואפילו בצור ובזכוכית ובכל דבר הכורת... ומצוה מן המובחר למול בברזל בין בסכין בין במספריים, ונהגו למול בסכין."

להלכה הובא, שיש מנהג למול בסכין, ומצוה מן המובחר בברזל. אם-כן, כיצד נשנה אנחנו את המנהג, שנפסק להלכה, ונאמר שמותר למול בלייזר?

על שאלת תוקפו של מנהג נשתברו הרבה קולמוסים, וסוגיה זו אינה פשוטה כלל, ואין כאן המקום להאריך בה.

מקורו של מנהג זה לא ברור (שהרי בתנ"ך מופיע צור). נראה לומר, שמקורו במשנה שכותבת: "ועוד אמר ר"א כורתים עצים לעשות פחמין לעשות [כלי] ברזל" (שבת פי"ט מ"א), ויש מביאים דווקא את המקור מיהושע שכותב "עשה לך חרבות צורים", ששם תרגם תרגום יונתן "אזמלין חריפין", שממנו משמע שחרבות צורים הם חרבות (ברזל) חדות.

מצאתי שהובאו מספר טעמים ביחס למצוה מן המובחר בברזל. ב"לבוש" (סי' רסע סע' ב) מובא הטעם: "שהוא חריף ביותר ואינו מכאיב כל-כך". ה"פרישה" על ההלכה שלנו, כותב, ששמע טעם לדבר במדרש, שכך הובטח לברזל ביום שנבקע הכובע של גולית לפני דוד7 .

אולם עדיין קיימת השאלה, לאור העובדה שבלייזר יש גם צד בריאותי. האם אין זאת סיבה מספקת לשנות מנהג ישראל "למול בסכין"?

בעקבות דברי ה"לבוש", נראה לעניות דעתי, שהמנהג הוא למול בכלי החותך בצורה הטובה ביותר. עד ימינו היה זה הסכין, שהרי אפילו היום עדיין רוב הניתוחים הרפואיים נעשים בסכין. בתקופת התנ"ך היה זה הצור, ומתקופת התלמוד, דרך תקופת הרמב"ם ועד ימינו נהגו בסכין. לפי זה לא תהיה בעיה בימינו לעבור לשיטת הלייזר. אולם, כמובן, שאין בכוחי, אני הקטן, לבוא ולשנות מנהג, וכל הרוצה לקום ולעשות מעשה, בודאי שצריך לשאול שאלת חכם בנידון.

אולם, יש להוסיף, כי אנשים שלא נימולו עד היום מסיבות של פיקוח נפש, כגון במקרה של בעיות קרישת דם, והיום תודות ללייזר ניתן למול אותם, בודאי שיכולים למולם בלייזר, ואין המנהג של סכין יכול לעקור חיוב דאורייתא של מילה8 .

ניתן אולי לומר עוד, שבמקרים אלו, בימינו, כיון שנסתלקה סיבת פקוח הנפש, יהיו חייבים לבצע ברית מילה (ע"י לייזר).

 

ג. דם הברית

כפי שהסברנו בהתחלה, כל היתרון של ברית מילה בעזרת לייזר הוא בכך שאין דימום בברית, וע"י כך נמנעים סיבוכים. יש לברר, האם צריך שיהיה דם בברית המילה או לא? אם נאמר שכן, האם יהיה אסור למול באמצעות לייזר ?

מדרשים רבים הדנים במצוות מילה מזכירים את המושג "דם מילה"9 ואולי היה מקום לומר שיש מצוה של דם מילה ממדרשים אלו. אולם, מתוך עיון במדרשים הנ"ל מסתבר לומר שהמשמעות של הדם בהם היא סמלית ולא הלכתית, והיא באה לסמל את ההקרבה שיש בברית המילה, לכן בפשטות נראה שאין להביא ממדרשים אלו ראיה לצורך ב"דם" בברית המילה.

במסכת שבת (קלד.), מובא סיפור על ר' נתן, שבאה לפניו אשה אחרי ששני בניה מתו מחמת מילה, והביאה איתה את תינוקה השלישי. מסופר שר' נתן הסתכל בו, וראה שהוא ירוק, הציץ בו ולא ראה בו דם הברית, ולכן אמר לאמו לדחות את הברית עד שיפול בו דמו, ואז למול אותו, וכך עשו והוא חי. אומר רש"י שם (ד"ה כרכי הים):

"...ולא היה בו דם ברית, תרתי לגריעותא: חדא דאי מהיל ליה לא נפק מיניה דמא, והטפת דם ברית מצוה, כדכתיב "גם את בדם בריתך" (זכריה ט), ועוד דמסוכן הוא ומשום חולשא שלא נוצר בו עדין דם."

בזו הלשון כותב גם הר"ן על אתר.

מדבריהם משמע בפרוש, שיש מצוה של דם ברית, וצריך שיהיה דימום בברית המילה.

להלכה, כל אחרוני דורינו, שהתיחסו לנושא, פסקו, שצריך שיהיה דם בברית המילה10 . אולם מתוך דבריהם משמע, שאם לא היה דימום בברית, למרות שלכתחילה צריך לדאוג שיהיה דם, הרי הברית כשרה, אלא שביטל מצוות עשה של דם הברית. כמו כן, פסקו שכמות הדם שצריך בברית היא כל שהוא או לכל היותר טיפה אחת11 ויעויין באריכות מה שכתב הרב וולדנברג בספרו "ציץ אליעזר" (חלק ח' סי' כט אות ג) והביא שם מקורות רבים לעניננו, וכן מה שכתב הרב וייסברג בספרו "אוצר ברית" (חלק ב), בקונטרס לענין הטפת דם ברית (עמודים שמ"א וכן שמ"ט).

בענין זה התברר לי, שגם כאשר מלים בעזרת לייזר, ניתן לגרום לכך שתצא טיפת דם בברית עצמה תוך כדי החיתוך בלייזר. כמו כן נודע לי, שבמקרה המתואר בהקדמה לעיל, אכן דאגו שתצא טיפת דם בברית ולא היה שום סיכון לנימול. לאור מציאות זו, הרי ניתן שיהיה "דם ברית" בברית הנעשית ע"י לייזר, ובפשטות אין צורך שתהיה יותר מטיפת דם אחת.

לכן, נראה לומר שמותר לקיים את מצוות ברית המילה בעזרת לייזר, ובלבד, שהמוהל ידאג לכך, שתצא טיפת דם בזמן החיתוך.

 

ד. סיכום

מטרת מאמר זה היתה לברר ולדון בדין מילה בלייזר. כמובן שאין בכוונתי לפסוק הלכה, וההכרעה מסורה לפוסקים המובהקים. אולם, לעניות דעתי, לכאורה נראה כי מיסוד ההלכה, אין איסור למול בלייזר ובלבד שידאג המוהל לכך, שתצא טיפת דם בברית. אך למעשה, מכיוון שנפסק להלכה שנהגו ישראל למול בסכין, נראה לומר שלכתחילה אסור למול עם לייזר, אם כי יתכן שיש לדון כל מקרה לגופו12 .

ביחס לחולי המופיליה (בעיות קרישת דם) או בשאר מקרים שאותם לא ניתן למול בסכין מפני פיקוח נפש, אם בעזרת לייזר אפשר למול אותם ללא סיכון חיים, לכאורה נראה בפשטות, שמותר למול אותם בדרך זו, ואולי אפילו חייבים הם לעבור ברית מילה בעזרת מכשיר הלייזר.

 

* ראה גם: ש' ולפיש ו-י' ולפיש, "ברית מילה באמצעות לייזר - הבעיות בהלכה היהודית", הרפואה 125, 283:10 (1993). -- העורך.

1 . מן הראוי לציין שאת הפרטים הרפואיים, ואת הפרטים הטכניים לגבי מכשיר הלייזר, שעל פיהם נכתב מאמר זה, קיבלתי מאבי מורי ד"ר ש. ולפיש - מומחה בכירורגיה קולורקטלית ובלייזר כירורגי בביה"ח סורוקה בבאר שבע, מרצה בכיר בפקולטה לרפואה של אונ' בן גוריון, חבר הוועדה העליונה לפיקוח על מוהלים ומוהל מוסמך ע"י הרבנות הראשית לישראל.

2 . בהלכה נפסק (שו"ע יו"ד סי' רסג) לגבי השאלה של מילת חולה, שלא מלים חולה אלא ממתינים לו עד שיתרפא. בנוגע למקרה של "מתו אחיו מחמת מילה" נפסק, שממתינים לו עד שיגדל ויתחזק כוחו. בפועל לגבי חולי המופליה, בד"כ לא מלו אותם משום הסכנה שיש בברית לחולה כזה (המקרים היחידים שבהם מלו חולי המופליה היו בשנים האחרונות, כאשר ניתן היה לבצע את הברית ללא סיכון, בעזרת מתן גורמי קרישה).

3 . מופיע ביש"ש אחרי מסכת ב"ק אות מ"ה, וכן בספר "אוצר חילוף מנהגים" לדר' ב. מ. לוין עמ' 94.

4 . לגבי הצורך בכוונה, נראה בפשטות, שאין כאן בעיה, מפני שיש כאן כוונת המוהל, המשתמש בלייזר כל זמן המילה, ואין כל כוונה אחרת, שתסתור את כוונתו.

5 . על כח החשמל בהלכה נחלקו הפוסקים. לקט מואר של שיטות הפוסקים על שימוש בכח החשמל (לטווית חוטי ציצית, אפית מצות לפסח, גילוח הזקן, מילוי מים למקוה, עיבוד עורות לסת"ם ולהדפסת כתבי הקודש במכונה חשמלית) מובא בספרו של הרב אליהו וייספיש, החשמל לאור ההלכה כרך א, (הוצאת המכון הטכנולוגי לבעיות הלכה, ירושלים תשל"ח) עמ' 156-157. וע"ע בספרו של הרב ל"י הלפרין, מעשה וגרמא בהלכה (ירושלים תשל"ח) עמ' 146, 152. --העורך

6 . אולם, יכול השואל לשאול לגבי מסקנתנו, הרי הדיון בסוגיה שם הוא לגבי חיובו של גורם באחריות, אולם לגבי הצורך במעשה, אולי לא ייחשב השיתוף בין הכוחות ככוחו של האדם? בסוגיה זאת דן באריכות הרב לוי יצחק הלפרין בספרו "מעשה וגרמא בהלכה" (פרק ג') שם הוא דן בשיטות הראשונים והאחרונים בענין זה, ובמיוחד לעניננו בסעיף ג' (עמוד 55), שם הוא מביא סברא האומרת שאם יש לחלק בין חיוב לצורך במעשה, הרי זה רק משום שאין את "שם העושה" על הפעולה כל זמן הפעולה, יעויין שם. במקרה של ברית באמצעות לייזר, כל זמן הפעולה יש את "שם העושה" על הפעולה, דהיינו, שהמוהל חותך בעזרת הלייזר ולא הלייזר חותך לבדו את הערלה, ולכן תחשב הפעולה כפעולתו של העושה, דהיינו המוהל.

7 . ועיין עוד בשו"ת "חמדת צבי", לר' משה דב וולנר, ח"ד סימן מ"ז שהאריך בזה, וכתב ביחס לדברי הפרישה, שחיפש ולא מצא מדרש זה.

8 . מובא ב"מנחת יצחק" ח"ח סימן פ"ט, בשם הרב הורביץ.

9 . בפרשת בא, על הפסוק "והיה לכם למשמרת" (שמות ל"ב, ו'), אומר המדרש (מכילתא פרשה ה'): "נתן להם הקב"ה שתי מצוות, דם הפסח ודם מילה. שיתעסקו בם, כדי שיגאלו, שנאמר "ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך וגו'", ואומר: "גם את בדם בריתך שילחתי אסיריך...", וכן בעוד מדרשים רבים, כגון: שמות רבה פרשה ז ופרשה ט, שיר השירים רבה פרשה ז ופרשה ה, ועיין במיוחד באוצר המדרשים (אייזנשטיין) עמוד קמ"ו ד"ה "ימינך ה' נאדרי."

10 . לעניות דעתי הלכה זו של "דם הברית", שנפסקה להלכה, קשה מאד, משתי סיבות:

א. הלכה זו מבוססת כמעט אך ורק על הרש"י שהובא לעיל (ועל הר"ן שכנראה העתיק דבריו, שאר ההוכחות הם מהמדרשים שאליהם התיחסתי לעיל וכן בהערה 9. רש"י זה הוא תמוה, כיון שמפשט הגמ' שם משמע, שהסיבה שדחו את הברית עד שיפול בו דמו היתה מטעמי בריאות, וללא קשר למצות "דם הברית". כמו כן מצאתי מדרש מפורש שאומר זאת וז"ל: "א"ר נתן מעשה שבאתי... נסתכלתי בו ולא מצאתי בו דם ברית, אמרו לי מה אנו מולין אותו? אמרתי להם המתינו והניחו אותו עד שיבוא לו דם ברית דתנינן תמן הקטן החולה אין מולין אותו עד שיבריא..." (שיר השירים רבה פרשה ז').

ב. הגמ' במסכת שבת (סוף פרק ר"א דמילה, דף קל"ז ע"ב) מביאה את נוסחי הברכות של ברית המילה, הן של יהודי והן של גר ושל עבד (נוסחאות אלו אכן נפסקו להלכה). מתוך הגמ' לומדים שכאשר מלים יהודי מברכים שלוש ברכות: אחת מברך המל, השניה מברך אבי הבן והשלישית מברך ה"מברך" (שהוא כנראה אדם אחר שמתכבד לברך את הברכה). אולם כאשר מלים גר או עבד מברכים רק שתי ברכות: אחת מברך המל ואת השניה מברך ה"מברך". כאשר משווים בין הברכות מתברר שברכות המל זהות (פחות או יותר, מכיון שיש הבדל האם לומר "על המילה" או "למול", אולם הבדל זה אינו נוגע לענינינו), אולם שאר הברכות שונות באופן משמעותי (לענינינו): אצל יהודי מברך האב "...להכניסו בבריתו של אברהם אבינו" וה"מברך" מברך: "אשר קידש ידיד מבטן וחוק בשארו שם, וצאצאיו חתם באות ברית קודש, על כן בשכר זאת, א-ל חי חלקנו צוה להציל ידידות שארינו משחת, למען בריתו אשר שם בבשרינו, בא"י כורת הברית".

לעומת זאת אצל גר (ובאופן דומה אצל עבד) מברך ה"מברך": "...אקב"ו למול את הגרים ולהטיף מהם דם ברית, שאלמלא דם ברית לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמיים וארץ לא שמתי, בא"י כורת הברית".

נשאלת השאלה מדוע לא מזכירים הטפת דם הברית אצל יהודי? הר"ן על אתר (וכן ש"ר) מסביר שהסיבה שמזכירים הטפת דם ברית אצל גויים ועבדים "לפי שיש כמה גרים שמתגיירים כשהן נימולים, ועיקר מילתן הטפת דם ברית היא...". לפי פרוש זה מאד תמוה, מדוע אצל יהודי, במקרה שמצוות מילה אצלו היא הטפת דם ברית, לא מזכירים זאת בברכה, ובוודאי שלא הכניסו זאת לנוסח הקבוע של ברית מילה? לכן נראה, לעניות דעתי, שיש הבדל מהותי בין "הטפת דם הברית" אצל גר לבין "דם הברית" אצל יהודי. ברית המילה אצל גר (וכן עבד) היא היא עצם כניסתו בברית בין הקב"ה לכנסת ישראל, והטפת הדם מסמלת את כריתת הברית, "לפי שדם המילה בריתן של ישראל הוא" (מופיע בר"ן שם), לכן מזכירים את הטפת הדם בברכה (ואולי זה מה שהתכוון הר"ן באומרו "...ועיקר מילתן הטפת דם ברית..."). ברית המילה אצל ישראל, לעומת זאת, היא עניין אחר, לפי שהיהודי הוא כבר חלק מהברית עוד לפני לידתו, כמו שאומרים בברכה: "אשר קידש ידיד מבטן", ומטרת הברית, לשים אות בבשרינו להזכיר לנו את הברית הכרותה משכבר בין הקב"ה לכנסת ישראל ("וצאצאיו חתם באות ברית קודש") ולכן עיקר הברית הוא בהסרת הערלה ולאו דווקא עצם הטפת הדם, ולכן לא מזכירים את הטפת דם הברית בברכה.

מתוך דברים אלו נראה לי לומר, שדם הברית הוא לאו דווקא חלק ממצות מילה (אצל יהודי), ולכן אולי ניתן יהיה לומר שהוא לא יהיה לעיכובא בדין מילה בלייזר.

11 . בעניין זה ראיתי שיש חולקים ומצריכים יותר מטיפת דם אחת, אך שיטה זאת קשה וצ"ע ועיין אנציקלופדיה הלכתית רפואית לרב ד"ר אברהם שטיינברג, ח"ג עמ' 656 והערה 271 שם.

12 . עיין צפנת פענח לג"ר יוסף ראזין (הרוגאצ'ובר) על הרמב"ם הלכות מילה, שבמצות מילה יש שלשה חיובים נפרדים: 1. עצם ביצוע פעולת המילה. 2. שלא יהיה ערל. 3. שיהיה מהול. ומשום כך מי שנולד מהול זקוק להטפת דם ברית (אף שהוא מהול ואיננו ערל) רק משום החובה לקיים את מצות הטפת דם הברית (לדעת הרמב"ם).

ואם כן, על ידי מילה באמצעות לייזר, אין כאן חשש לעורלה כבושה. לכן, לאחריה, הנימול מהול ואינו ערל. כל הדיון כאן הוא רק לגבי השאלה אם גם מתקיימת מצוות ביצוע פעולת המילה כהלכתה. -- העורך.

תקשורת מסייעת עם ילדים אוטיסטים או מפגרים

פרופ' אברהם שטינברג

 

תיקשורת מסייעת

עם ילדים אוטיסטים או מפגרים

 

ראשי פרקים:

א. הגדרה

ב. רקע היסטורי

ג. אמינות השיטה

ד. עמדת הגרש"ז אויערבאך זצ"ל

 

א. הגדרה

 

שיטת התיקשורת המסייעת (communication facilitated) מיועדת לעזור לאוטיסט או למפגר בתיקשורת עם הזולת. השיטה מבוססת על הנחת ידו של המתקשר על ידו של החולה, על מרפקו, על כתפו, או על בגדו, ומתן סיוע לו בהצבעה על האות, המילה או החפץ המבוקשים על ידו.

השיטה מיועדת לתת תמיכה פיסית ונפשית לאנשים שאינם מסוגלים להביע את עצמם באופן מילולי. מטרת שיטת התיקשורת החליפית הזו היא לאפשר לאנשים כאלו לתקשר עם העולם החיצוני, וליידע את האחרים על מחשבותיהם ורצונותיהם. שיטה זו איננה התערבות או טיפול, אלא היא דרך לתיקשורת חליפית בין אנשים שאינם יכולים להביע את דעותיהם ורצונותיהם בדרך מילולית, לבין אנשים 'רגילים' היכולים לתקשר באופן מילולי.

 

ב. רקע היסטורי

השיטה פותחה על ידי Crossley Rosemary במלבורן שבאוסטרליה בשנות ה-70, והיא תוארה על ידה בספר :A McDonald &R Crossley 1980 ,Penguin :York New .Out Coming Annie's (אמנם הבסיס הרעיוני ניתן כבר בשנת 1974 בספר Teaching Effective :R Oppenheim Methods for Autistic Children. Springfield: Charles C. Thomas השיטה יושמה על ידי גב' קרוסלי למעשה לראשונה בשנת 1985, והורחבה על ידי Dr. Douglas Biklin מנהל היחידה לחינוך מיוחד ושיקום באוניברסיטת Syracuse, במדינת ניו-יורק שבארה"ב. הוא ערך מחקר מקיףבאוסטרליה על השיטה שפותחה שם בעזרת מענק מחקר שקיבל מה- Rehabilitation Fund World, ולאחר שהשתכנע בנכונות השיטה הביא אותה לארה"ב (ראה and Autism :unbound Communication :D Biklin 1990 ,60:291-314 Rev Educat Harvard .praxis).

השיטה פותחה לראשונה עבור אנשים הסובלים משיתוק מוחין, ואחר כך עבור אנשים הסובלים מאוטיזם. בארה"ב הותאמה השיטה גם עבור אנשים הסובלים מהפרעות אחרות כגון תיסמונת דאון, תיסמונת Rett, ופיגור שכלי וליקויי למידה מסיבות בלתי ידועות. חסידי השיטה טוענים שהיא אפשרית גם עבור ילדים קטנים בגילאים 5-3 שנים. לדעתם לא כל אחד מהסובלים מהחסרים הקוגניטיביים הנ"ל יכולים להפיק תועלת מהשיטה, אך יש לנסותה בכל מי שנראה כסובל מפיגור שכלי או תיקשורתי, שכן לא ידוע מראש מי יוכל להפיק תועלת מהשיטה. עד כה לא ברור היכן וכיצד למדו אנשים מוגבלים אלו לקרוא ולכתוב, אך חסידי השיטה טוענים שרבים מהם מסוגלים לכך בצורה טובה מאד.

בארץ התפתחה השיטה בעיקר במגזר החרדי, וקבלה תנופה מיוחדת בגין פרסומים על יכולת קוגניטיבית גבוהה מאד של ילדים הסובלים מפגור שכלי חמור או מאוטיזם, ועל יכולת מיסטית מיוחדת של ילדים אלו, אשר ניתן לגלותם באמצעות השיטה הזו.

מבחינה קוגניטיבית התפרסמו ידיעות על נערים ונערות מפגרים קשים שנתגלו באמצעות השיטה הזו כיודעי קרוא וכתוב, המבינים ויודעים כל שפה, הקוראים במהירות הבזק (עתון יומי בתוך שניות ספורות), והיודעים בעל-פה משניות וגמרות רבות.

מבחינה מיסטית התפרסמו ידיעות על גילויים מתורת הגלגולים, שבאמצעות שיטה זו ספרו נערים ונערות מפגרים קשים על מהותם וחטאיהם בגלגולים קודמים, ועל דברים נשגבים מגן עדן, גהינום, ובית דין של מעלה. כמו כן דיווחו חולים אלו באמצעות שיטה זו על מסרים מוסריים, חטא ועונש, גלות וגאולה, אמונות ודעות, לימוד תורה, ואפילו על גילויים עתידיים. הדבר התפתח על ידי המקובל הרב ישראל אליהו ויינטראוב מבני ברק, ואחר כך ביתר שאת על ידי הרב יהודה סרבניק מירושלים. האחרון אף פרסם חוברת מקיפה על עדויות מעין אלו בשם 'ואת רוחי אתן בקרבכם מה אומרת הנשמה?'. יתר על כן, לפי דעות אלו כל המפגרים בלא יוצא מן הכלל מסוגלים לגילויים מרעישים של הנשמה הטהורה, שיכולתם עולה על הגאון הנורמלי הגדול ביותר.

 

ג. אמינות השיטה

הבעיה העיקרית בקבלת השיטה היא הספק באמינות המתקשרים, שיתכן שהם המניעים את ידו של הנבדק לאותיות המתאימות, ובעצם הם הנותנים את התשובות ולא הנבדקים. דבר זה יכול להיעשות במכוון, אך יכול לקרות גם ללא כוונה. בעיה נוספת היא האפשרות שהנבדקים מתקשרים בדרכים טלפטיות עם הבודקים, ובעצם אינם מבטאים את רצונם ויכולתם הקוגניטיבית העצמית, אלא את זה של הבודקים.

ואמנם שאלת אמינות השיטה נבחנה על ידי בית המשפט העליון במדינת ויקטוריה שבאוסטרליה, אשר הכריע שאין בשיטה רמאות. בשנת 1988 הוקמה באוסטרליה וועדה רב-מקצועית של פסיכולוגים, מומחים בתיקשורת, ומחנכים אשר מצאה קשיים רבים בקבלת השיטה, ואשר מסרה את ממצאיה וספקותיה לוועדת חקירה שהוקמה מטעם המחלקה לשירותים חברתיים של מדינת ויקטוריה באוסטרליה. וועדה זו לא יכלה להגיע למסקנות סופיות, אך מצאה נתונים רבים שתמכו בנכונות השיטה.

לעומת זאת, במחקרים רבים שפורסמו בשנות ה-90 התברר כי אין השיטה מגלה כישורים קוגניטיביים חריגים לטובה של אנשים מפגרים. במחקרים אלו כיסו את עיניהם או אטמו את אוזניהם של המתקשרים, ובתנאים אלו לא ניתנו תשובות משמעותיות לשאלות בעלות משמעות קוגניטיבית. יחד עם זאת, יש תיאורים אנקדוטליים על תשובות מפתיעות לטובה של ילדים מפגרים ברמת תיפקוד יום-יומי. אכן בשום מקרה לא הוכחו ידיעות חורגות לטובה מבחינה קוגניטיבית.

בכתב העת International Review Research Autism כרך 8 מס. 4, 1994, בעמ' 6 סוכמו הממצאים הבאים: עד אותה עת בוצעו 50 מחקרים מבוקרים במרכזים רפואיים שונים בארה"ב, אשר בדקו כ-400 חולים הסובלים מפיגור קשה ו/או מאוטיזם. רוב הנבדקים לא הגיעו להישגים כלשהם באמצעות שיטה זו, ובחלק מהמחקרים ניכרה מעורבות חריגה של המתקשרים במהלך הבדיקה. בחלק קטן מהמקרים הצליחו החולים לזהות נכונה חפצים שונים (עפרון, כלב) באמצעות השיטה המסייעת, ובחלק מהמקרים הצליחו הנבדקים להעתיק נכונה מילים בודדות או משפטים פשוטים. בחלק מהמקרים 'המוצלחים' הללו לא היתה עקביות בהישגים, ובחלק מהם ניתן היה להשיג תוצאות דומות גם בשיטות תיקשורת אחרות, כגון בשפת סימנים. כך שהמקסימום שניתן להשיג עד כה בחלק קטן מהמקרים, ובחלק מהזמן, הוא יכולת זיהוי חפצים או זיהוי מילים בודדות בעזרת התיקשורת המסייעת. אכן בשום מקרה לא הוכחה יכולת קוגניטיביתגבוהה יותר, ובוודאי שלא הוכחה כל עצמאות חשיבתית של החולים הללו, או יכולת תיקשורתית עצמאית משמעותית.

ממצאים אלו ואחרים נבחנו היטב על ירי חמישה גופים רפואייםמדעיים אמריקאיים רלוונטים מהשורה הראשונה של עולם המדע והרפואה: האקדמיה האמריקאית לפסיכיאטריה של הילד והמתבגר; האקדמיה הפדיאטרית האמריקאית; החברה האמריקאית לפיגור שכלי; החברה הפסיכולוגית האמריקאית; החברה האמריקאית לדבור-שפה-שמיעה.

מסקנת כל חמשת הגופים הללו היתה שאין כל הוכחה מדעית לאמינות השיטה הזו1 .

 

ד. עמדת מרן פוסק הדור הגאון ר' שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל

בראשית שנת תשנ"ד ספרו רבנים חשובים למרן הגרש"ז אויערבאך זצ"ל על 'נפלאות' השיטה התקשורתית הזו ביחס לגילויים נסתרים של גלגולי נשמות אצל ילדים מפגרים קשים ואוטיסטים. מרן זצ"ל בקשני לערוך מחקר מדעי על אמינות השיטה, ללא קשר לשאלות המיסטיות הנילוות, ואמר לי כי רק אחרי שיתברר שהשיטה אמינה על פי כללים מדעיים יהא מקום לשקול את המשמעות המיסטית הנילווית.

לאור בקשה זו ממרן זצ"ל סקרתי את החומר המדעי באותו זמן, והזמנתי שתי מתקשרות בשיטה זו, הטוענות להצלחות המיסטיות. בשיחה ארוכה אתן הן אמרו לי כי למעשה אינן מוכנות להיחשף לביקורת מדעית אובייקטיבית בגלל סיבות שונות, אך אם מרן הגרש"ז אויערבאך זצ"ל יגידלהן אישית שאכן זו הדרך הנכונה - הן יסכימו לכך. חזרתי ודברתי עם מרןזצ"ל והוא הסכים לפגוש אותן, אך לאחר שמסרתי להן על כך - הן סרבו לפגישה ולמחקר.

אי לכך הכינותי פרוטוקול מחקרי מפורט בנידון, העברתי את פרטי המחקר לרבנים המעורבים בנידון, ופניתי למתקשרות אחרות, אשר הסכימו לשתף פעולה במחקר.

חזרתי ונפגשתי עם מרן זצ"ל ושאלתיו על פרטי המחקר שהכינותי אם אין בהם בעיות הלכתיות של חשיפת הילדים הפגועים לשאלון המחקרי וכיוצ"ב. לאחר עיון בפרטי המחקר אמר לי מרן זצ"ל כי הדבר אינו נראה לו כבעייתי מבחינת ההלכה, וכי כדאי שאבצע את המחקר כפי שהצעתי.

סמוך לתחילת המחקר הגיע ארצה חוקר מארה"ב, אשר בדק בצורה מפורטת ואובייקטיבית את הנושא, והגיע למסקנה כי שיטה זו יכולה לכל היותר לסייע לעתים בהבנת צרכים בסיסיים ביותר של המפגרים והאוטיסטים הקשים, או לסייע בהרגעתם במהלך התיקשורת הזו, כך שמבחינה קלינית יש לשיטה זו מקום מסויים במסגרת שיטות התקשורת השונות עם ילדים פגועים ביותר. אך גם מחקריו וגם מחקרים רבים אחרים לא הראו בשום מקרה יכולת גבוהה יותר.

לאור הנתונים המחקריים הנוספים שהגיעו לידיעתי, וכפי המתואר לעיל, חזרתי ודברתי עם מרן זצ"ל, ואז אמר לי כי לדעתו אין כל ממש בדבורים על תועלת השיטה מבחינה מיסטית, ויש להסתלק מעיסוק בנידון, והסכים אתי שאין מקום למחקר נוסף על המחקרים הרבים, שכאמור לא הוכיחו כלל את הטיעונים על גילויים של יכולת גבוהה כלשהיא.

*              *          *

לאור העובדה שנושא זה לא יורד מסדר היום, בעיקר במגזר החרדי, פנו אלי בבקשה לחזור ולשקול את האפשרות לחקור את הנושא דווקא בישראל, ודווקא בילדים יהודיים, ולפיכך בסוף שנת תשנ"ה חזרתי וערכתי תוכנית מחקרית יחד עם מומחים נוספים, אך שוב נתקלתי באותה תופעה של התנגדות לשיתוף פעולה במחקר האובייקטיבי מצד הגורמים העובדים בשטח, ולפיכך שוב זנחתי את המחקר.

מן הראוי לציין שסמוך לפרסום החוברת על ידי הרב יהודה סרבניק פרסם הבטאון 'יתד נאמן' את הדברים הבאים: "כל גדולי ישראל מרנן ורבנן שליט"א, גדולי מרביצי התורה ופוסקי הדור, ביקרו בחריפות את התופעה החדשה, ביטלו את הדברים הללו כעפרא דארעא, קבעו כי אין לעסוק בהם, ומחו נגד העיסוק בנושא זה בצורה מפוקפקת וחסרת בסיס".

לאור כל זאת הסתלקתי מעיסוק מדעי בנידון, והנני משוכנע כי יש לשיטה זו מקום קטן ומוגדר בטיפול בחלק קטן מהילדים הפגועים קשה במוחם ובשכלם, אך אין עדות אובייקטיבית כלשהיא ליכולת השיטה לגלות תיפקודים גבוהים ונסתרים בילדים אלו.

 

1 . חיזוק לדעות אלו התפרסמו לאחרונה גם במאמר: 1996 ,97:584 Hostler SL, Pediatrics.

 

טענת בתולים בזמן הזה

הרב יועזר אריאל

טענת בתולים בזמן הזה

ראשי פרקים:

א. נאמנות הבעל להפחית מכתובתה

1. נאמנות בטענת פתח פתוח, וטענת דמים

2. נאמנות על הפסד עיקר הכתובה בלבד

ב. נאמנות הבעל כשאשתו בוגרת

ג. טענת דמים בזמן הזה

1. השפעת השינוי בגיל הנישואין על טענת דמים

2. בירור שיטת המגיד משנה

ד. טענת פתח פתוח בזמן הזה

ה. נימוקים נוספים להעדר טענת בתולים בזמן הזה

ו. בדיקת הבתולים על ידי רופא

ז. האם שימוש בטמפונים יכול לעשות אשה 'מוכת עץ'?

ח. האפשרויות של טענת בתולים בזמן הזה

ט. חיוב חתן בקריאת שמע בימינו, בהיעדר טענת בתולים

י. הריון מביאה ראשונה

יא. מסקנות

 

 

בעל שנשא אשה ולא מצא לה בתולים וכתוצאה מכך גרשה, האם יכול להפסידה את כתובתה בזמן הזה ?

הבעל נאמן לטעון טענת בתולים על אשתו, אם התקיימו תנאים מסוימים שיבוארו בהמשך המאמר. חלק מתנאים אלו השתנו בדורנו. ניתן למנות שלושה שינויים עיקריים1 :

א. גיל הנישואין עלה - לפי תקנת הרבנות הראשית אין לשאת אשה מתחת לגיל שבע עשרה.

ב. השתנתה צורת הטיפול ההיגייני בתקופת הווסת. כתוצאה משינוי זה, מתקבלים בזמן הזה, מימצאים רפואיים שונים על מצב הבתולים2 .

ג. חלה פירצה באורחות המוסר ובגדרי הצניעות של חלק מהציבור.

לפיכך יש לברר, מהם ההשלכות של שינויים אלו על טענת הבעל על היעדר הבתולים ?

 

א. נאמנות הבעל להפחית מכתובתה

1. נאמנות בטענת פתח פתוח, וטענת דמים

במסכת כתובות (ט, ב) נאמר: "אמר רב יהודה אמר שמואל, האומר פתח פתוח מצאתי, נאמן להפסידה כתובתה". בהמשך הסוגיא (שם י, א) מובא הנימוק להלכה זו:

"אמר רב נחמן: חכמים תקנו להם לבנות ישראל לבתולה מאתיים ולאלמנה מנה, והם האמינוהו, שאם אמר פתח פתוח מצאתי, נאמן. אם כן מה הועילו חכמים בתקנתם? אמר רבא: חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה".

הלכה זו אמנם נאמרה על טענת פתח פתוח, אבל היא כוללת גם טענת דמים, והבעל נאמן גם כשטוען שלא מצא דם אחרי הבעילה, כמבואר בגמרא (שם, י, ב): "ההוא דאתא קמיא דרבן גמליאל הזקן, אמר ליה, בעלתי ולא מצאתי דם". בגמרא שם הובא עוד מעשה דומה על טענת דמים. כך גם נפסק בשולחן ערוך (אהע"ז, סח, ג, ה).

בתקופות קדומות היו מקומות, שנהגו להביא שושבינים לבית החתן והכלה, שנמצאו בחדר אחר. הימצאותם נועדה למנוע מצב שהבעל או האשה יחביאו את הסדין, כדי לטשטש את המימצאים שעל הסדין - אם נמצא דם עליו או שלא נמצא עליו דם, ויטענו טענות שקר. במקומות אלו אם הבעל לא העמיד עדים חוששים שהבעל הערים, כמובא במסכת כתובות (יב, א):

"בראשונה היו מעמידין להם שני שושבינין - אחד לו ואחד לה, כדי למשמש את החתן ואת הכלה בשעת כניסתן לחופה, ובגליל לא היו עושין כן... וכל שלא נהג כמנהג הזה, אינו יכול לטעון טענת בתולים."

לדעת רב אשי יש לתקן את גירסת הברייתא ולהגיה "כל שלא מושמש", כלומר: כל בעל שלא נבדק על ידי העדים שלא העלים את הסדין, אינו נאמן בטענת בתולים.

לדעת רבנו תם (ראה רא"ש, שם, יט) וריב"ם (ראה רא"ש, שם, כה) רב אשי חולק על רב נחמן (שאמר, שהבעל נאמן בטענת פתח פתוח, שם, יא), כי לדעת רב אשי אין לבעל נאמנות מכח חזקה, אלא רק מכח בדיקת העדים. על כן, אם לא נבדק על ידי העדים - אינו נאמן לטעון טענת בתולים. כך גם כתב בחידושי הרי"ם (אהע"ז, סח, ה).

אבל רבנו חננאל (ראה רא"ש שם וקרבן נתנאל אות י) והרא"ש (שם יט) כתבו, שרב אשי אינו חולק על דעת רב נחמן; אלא רק במקום שנהגו להעמיד עדים והבעל שינה ולא העמיד עדים - חושש רב אשי שהבעל העלים את הסדין, לפיכך אינו נאמן בטענתו. כדעה זו פסקו הרבה ראשונים: בעל המאור, הרשב"א, המאירי והטור (אהע"ז סח), וכן כתב הים של שלמה (שם לח, ראה גם אוצר הפוסקים סח, ח, אות ג). גם השולחן ערוך (אהע"ז סח, סג) פסק:

"אם מנהג המקום להעמיד עדים למשמש שלא ינהגו מנהג רמאות, ואירע הדבר שלא העמידו עדים, אינו יכול לטעון טענת בתולים."

עולה מדברי השולחן ערוך, שאינו נאמן לטעון טענת בתולים רק אם מנהג המקום להעמיד עדים, אבל במקום שאין מנהג - הבעל נאמן בטענתו, כדעת רב נחמן.

 

2. נאמנות על הפסד עיקר הכתובה בלבד

לפי דעת הרי"ף (דף ג, ב) בטענת בתולים האשה מפסידה רק מאתים זוז של עיקר כתובתה, אבל אינה מפסידה את תוספת כתובתה. נימוקו הוא: עיקר כתובתה מדרבנן, על כן רבנן האמינו לבעל להפקיע תקנת חכמים, משום שיש לבעל סיוע מכח חזקה - "אין אדם טורח בסעודה ומפסידה"; אבל תוספת כתובתה נחשבת למתנה שהבעל התחייב לאשתו, ומתנה זו חלה מדאורייתא. על כן אין ביכולת חכמים להפקיע התחייבות דאורייתא, אלא כשקיימת ראיה ברורה (ראה גם שו"ע, אהע"ז סח, ח). הר"ן (דף ג, ב ד"ה "חזקה") הוסיף לבאר, שהחזקה אינה ברורה "כולי האי" כדי שנפקיע על ידה שעבוד דאורייתא. כדעת הרי"ף פסקו גם הרמב"ם, המגיד משנה והר"ן (שם). הרא"ש (שם, יח) הקשה על דברי הרי"ף, אבל הסכים עמו להלכה. כך גם הכריעו הטור והשו"ע (סח, ח).

אמנם לדעת הרשב"ם (הובא במרדכי כתובות סי' קלה) והשלטי גיבורים (דף ג, ב) הבעל נאמן להפסיד גם את תוספת כתובתה. אבל הבית שמואל (שם, יט) כתב, שהבעל לא יוכל לטעון קים לי כרשב"ם וכשלטי גיבורים, משום שרוב הפוסקים הכריעו שאינה מפסידה את תוספת כתובתה (ראה גם שו"ע, סז, ה, וחלקת מחוקק סח, א).

יש לברר את דבריו: למה לא יוכל הבעל לטעון קים לי כדעת המיעוט ? הרי אין הולכים בממון אחר הרוב! גם הבית שמואל עצמו פסק בכמה מקומות שיכול לומר קים לי כדעת המיעוט (ראה ב"ש פ, ב. קנד, ב. וראה עוד תומים סוף סימן כה - קיצור תקפו כהן, קכג; נתיבות המשפט סוף סימן כה - כללי תפיסה, כ; פתחי תשובה חו"מ, כה, יג)!

יש לפרש את דברי הבית שמואל בשני דרכים:

א. התומים (סוף סימן כה, קיצור תקפו כהן קכג, קכד) כתב, שקבלה בידו, שאין לטעון קים לי כדעת המיעוט, רק אם דעות החולקים הוזכרו על ידי המחבר והרמ"א. אבל כשהמחבר והרמ"א לא הביאו את דעת המיעוט אין לטעון קים לי. התומים מנמק את דבריו: "כיון שהרב והבית יוסף שמו זכרונם אחרי הדלת - אין לחוש לו".

על כן אין לטעון קים לי כדעת הרשב"ם או השלטי גיבורים, כי המחבר לא הביא דעה זו לא בשולחן ערוך וגם לא בספרו "בית יוסף".

ב. גם אם הבית שמואל אינו סובר כדעת התומים - אין לטעון קים לי, אלא רק כשקיים ספק לפי איזו דעה להכריע, אבל כשקיימות ראיות ברורות לדחות את דעת המיעוט - אין לטעון קים לי. בנידון שלפנינו, כתב הבית יוסף, שאפילו הרא"ש שהקשה על הרי"ף מסכים עמו להלכה. כמו כן, הבית יוסף הביא ראיה לדברי הרי"ף מדברי רב נחמן: "חכמים תקנו" - "משמע מדבריו, שמפסידה רק את הממון שתקנו חכמים, אבל לא תוספת".

גם מדברי הרמ"א שהביא את דעת הרשב"ם בדרכי משה (שם) נראה שמסכים להוכחת הב"י ודוחה לגמרי את דעת הרשב"ם. על כן סיים את דבריו "ודלא כרשב"ם". לפיכך נראה לבית שמואל לדחות לגמרי דעה זו.

עם זאת, כתב הבית שמואל שם, שבטענת דמים - נאמן להפסידה אפילו תוספת כתובתה, משום שיש לצרף את דעת הרשב"א (שהובא בר"ן) והמגיד משנה, שרק טענת פתח פתוח נחשבת לטענה גרועה. אבל טענת דמים נחשבת לטענה מעולה, והבעל נאמן להפסידה גם את תוספת כתובתה.

 

ב. נאמנות הבעל כשאשתו בוגרת

הראשונים נחלקו3 אם הבעל נאמן לטעון טענת פתח פתוח גם בבוגרת. מחלוקתם תלויה בגירסת הברייתא בכתובות (לו, א):"החרשת והשוטה והבוגרת ומוכת עץ אין להם טענת בתולים". לפי גירסת רש"י, הגמרא שם מחלקת: "אי דקטעין טענת דמים הכי נמי, הכא במאי עסקינן דקטעין טענת פתח פתוח".

רש"י מפרש את החילוק:

"אי דקאמר בעלתי ולא מצאתי דם, ודאי טענה מעלייתא היא. והכא דקתני אין לה טענת בתולים, דקטעין ואמר פתח פתוח מצאתי, ודם לא בדקתי אם נמצא בה אם לאו. בנערה וקטנה - טענה היא, כדאמרינן בפרק קמא; ואע"פ שאין יכול לברר דבריו בפנינו, אמרינן חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה. אבל משבגרה אין רחמה צר כבתחילה, ודומה כאילו פתח פתוח".

מדברי רש"י נראה שגם לבוגרת יש בתולים כמו לנערה, אבל מכיון שהנרתיק מתרחב נדמה לבעל שהפתח פתוח, לפיכך אין הבעל נאמן בטענת פתח פתוח בבוגרת (ראה גם ר"ן שם דף ד, א ד"ה "גרסינן"). אבל בטענת דמים נאמן להפסיד גם את כתובתה של הבוגרת.

גם לדעת המגיד משנה (איסורי ביאה יח, י) אין טוענים על הבוגרת טענת פתח פתוח. אבל נימוקו שונה מנימוקו של רש"י:"שהבוגרת אין טוענין עליה פתח פתוח, שכולן פתחם פתוח."

גירסא הפוכה בסוגיא לר"ח (ראה תוספות שם לו, ב, ד"ה "אי דקא טעין"); זו גם גירסת הרי"ף (שם דף ד, א):

"ומפרקינן - אי דקא טעין טענת פתח פתוח, הכי נמי דיש לה טענת בתולים, דכל בתולה בוגרת פתחה סתום. אלא הכא במאי עסקינן, דאין לה טענת בתולים, דקא טעין טענת דם, דאמרינן האי בתולה היא, אלא שכלו דמיה".

לפי גירסתם, הבעל נאמן לטעון על בוגרת שפתחה פתוח, אבל אין יכול לטעון עליה טענת דמים, כי קיימת אפשרות שבבעילת בוגרת לא יצא דם.

להלכה פסקו הרא"ש, הרמב"ם (אישות יא, ח), הרמב"ן, הר"ן, והרא"ש (שם, כא) כדעת רש"י - שבבוגרת אין לבעל טענת פתח פתוח. וכן פסקו הטור והשולחן ערוך (אהע"ז סג, ג):

"ב' סימנים יש לבתולה, האחד - דמים שותתים ממנה בסוף ביאה ראשונה. והשני - דוחק שנמצא בה בביאה ראשונה בשעת תשמיש. טענת דמים ישנה בין בקטנה בין בגדולה. אבל טענת פתח פתוח - אינה טענה בבוגרת"4 .

 

ג. טענת דמים בזמן הזה

1. השפעת השינוי בגיל הנישואין על טענת דמים

לעיל הבאנו את דעת רוב עמודי ההוראה על פיהם פסק השולחן ערוך5 , שהבעל נאמן לטעון טענת דם בתולים גם בבוגרת. נערה עוברת לשלב הבגרות ששה חודשים אחרי שהביאה סימני נערות, ועל פי רוב הנערה נעשית לבוגרת בגיל שתים עשרה וחצי (ראה קידושין עט, א ורמ"א יו"ד רלד, א). יש לברר, האם גם בזמן הזה, שהנשים נישאות בגיל מבוגר יותר, ניתן לטעון טענת דמים? או שמא בגיל זה לא ניתן לטעון טענת דמים, משום שככל הידוע לנו - בגילאים מבוגרים אפשר שלא ימצא דם ?

בשו"ת ראש אריה (סי' כ, ראה אוצר הפוסקים אהע"ז, סח, סעיף ג, ס"ק יא, ד) כתב:

"אלא שאצלנו נושאים לאחר כ' שנה, ועל כן בזה אפשר שלכולי עלמא ליכא אצלם לא טענת פתח פתוח ולא טענת דמים, שאצלם לא שכיח כלל; שהרי עיין בנדה (עד, ב) שקטנה נותנים לה דם בתולים עד שתחיה המכה, ובנערה - ד' לילות, ובבוגרת - לילה אחת. אלמא שפוחתת מדם והולכת, וממילא אם בגרה הרבה אפשר שליכא דמים אצלה כלל, וממילא אצל השאלה שאצלנו, שהיתה בת עשרים וארבע שנים, על כן אפשר ודאי לסמוך שחפהו שכבת זרע."

גם בשו"ת זכרון יעקב (סי' כה, ראה אוצר הפוסקים שם אות ג) כתב שיתכן שבוגרת בזמן הזה אין לה טענת בתולים, מנימוק דומה:

"אשר כמה פעמים נבחן הדבר, כי בבוגרת דמיה מועטין מאד, שפעמים אין בסדין רק כמה טיפים קטנים, וגם לפעמים אפילו מראה דם אין בה, רק קצת מראה; וכי כזונות נעשה את כולם ?! "

אלא שהסתפק אם מצב זה היה קיים גם בזמן חז"ל, כי לדעתו "אפשר שנשתנה הטבע". על כל פנים בכל הנוגע לזמן הזה, גם לדעתו מצוי פעמים רבות שאין לבוגרת דמים, אלא שבדבריו לא מבואר ההבדל בין בוגרת צעירה לבוגרת מבוגרת (בעוד שבשו"ת ראש אריה שהובא לעיל מובא חילוק זה).

נוסף על האמור, כותב הטורים בקש מהרב יואל וד"ר חנה קטן חוות דעת רפואית. להלן חוות דעתם:

"ברוב המקרים, גם לבתולה מבוגרת יש קרום בתולים, אלא שהפתח שקיים אצל כל נערה בקרום הבתולים שלה - כדי לאפשר לדם הנדה לצאת מגופה - גדל אצלה הרבה פעמים בצורה משמעותית."

עוד נאמר באותה חוות דעת:

"דם הבתולים נובע אך ורק מקריעת קרום הבתולים, שהוא עור ["רקמת חיבור"] דק, שיש בו כלי דם קטנים. באופן טבעי - ככל שהקריעה קטנה יותר, כגון שהפתח בקרום גדול למדי גם לפני התשמיש הראשון עקב גילה של הנבעלת... יתכן שהקרע בבעילה הראשונה יהיה מינימלי... לא יצא דם כלל ואף לא יהיה כאב - עקב ההרחבה הקטנה של הפתח שאינה משמעותית... זה נכון אצל בוגרות רבות, אבל לא אצל כולן - אצל הרבה בוגרות יש קריעה ממשית של קרום בתולים בתשמיש הראשון, לפעמים מלווה בכאב חזק ובדימום משמעותי."

לפי חוות דעת זו עולה, שכשהנערה מתבגרת - הולך ומתרחב פתח דם הנדות שבקרום הבתולים שלה, וקיימת אפשרות שלא ימצא דם בבעילה. הרב יואל קטן הוסיף באותה חוות דעת הערה על שיטת רש"י: "לכאורה, הדברים אינם מתאימים עם שיטת רש"י, שאינו מבדיל בין בתולי הבוגרת והנערה, ומסביר שההבדל הוא רק בהרגשה של הבועל - שנדמה לו שפתחה פתוח מתוך כך שכל איזור הנרתיק מרווח יותר."

ניתן להוסיף על דבריו ולשאול: כיצד מתיישבים דברי רש"י ופסק השו"ע, שניתן לטעון טענת דמים על בוגרת? הרי לפי חוות דעת זו עולה, שהבוגרת עלולה שלא למצוא דם בבעילה, משום שהפתח מתרחב בגיל הבגרות!

אמנם אפשר לישב את פסק ההלכה בשלחן ערוך על פי מה שכתוב בשו"ת זכרון יעקב (הובא לעיל ג, 1) שהטבע השתנה. אבל אין צורך בכך; יש ליישב את דברי רש"י ואת ההלכה בשולחן ערוך על פי המציאות הידועה לנו על מצב הבוגרות (ראה גם בשו"ת ראש אריה שהובא לעיל). מכיון שפתח דם הנידות הולך ומתרחב עקב גילה של הנבעלת, נראה שיש לחלק את הבוגרות לשתי קבוצות גילאים:

א. בוגרת צעירה - החל מגיל 12 וחצי עד גיל 16 - 18.

ב. בוגרת מבוגרת - מגיל 16 או 18 ומעלה.

הבוגרת הצעירה - פתח דם נידתה מתחיל להתרחב בגיל 12 וחצי, אבל בגיל זה עדיין אין הפתח מתרחב מספיק, על כן יש לה טענת דמים, כי כתוצאה מקריעת קרום הבתולים צפוי שיצא ממנה דם. מה שאין כן בוגרת מבוגרת, שהפתח שבקרום הבתולים שלה רחב יותר - אין לה טענת דמים, כי אפשר שכתוצאה מהתרחבות פתח דם הנדות אין יוצא דם בבעילתה.

יש לציין את העובדה, שבתקופות קדומות נהגו להשיא את הבנות עוד לפני הגיען לגיל בגרות, וכך היתה הדרך הישרה, כמובא במסכת יבמות (סב, ב): "והמדריך את בניו ובנותיו בדרך ישרה ומשיאן סמוך לפרקן - עליו הכתוב אומר 'וידעת כי שלום אהלך'. "כך גם נאמר במסכת פסחים (קיג, א): "בתך בגרה, שחרר עבדך ותן לה."

על כן ההלכה, שיש לבוגרת טענת דם בתולים, נאמרה על אשה שנישאה בשעה שהגיעה לפרקה בהיותה נערה כמקובל בזמן חז"ל, או אף בגיל מבוגר קצת יותר - בהיותה בוגרת צעירה. אבל בוגרות מבוגרות - יש מהן שאין להם דם בתולים6 .

לפי האמור לעיל, נראה ליישב גם את שיטת הרא"ש והטור:

הבית שמואל (סח, ג) הקשה, שלכאורה הרא"ש סותר את דבריו: במסכת כתובות (פרק א, כא) פסק הרא"ש, שבוגרת יש לה טענת דמים - "דכל הבוגרות יש להם דמים". מאידך במסכת נדה (פרק י, א) פסק שהנושא בוגרת בועל בעילת מצוה ופורש, משום דם בתולים. הרא"ש הוסיף:

"ואע"פ שאין לה טענת בתולים, מכל מקום דכיון דיש בוגרת שיש לה בתולים - לא פלוג, וצריך לפרוש אפילו לא מצא דם".

לפי דבריו במסכת נדה משמע שלבוגרת אין טענת בתולים, דהיינו טענת דמים, שהרי דבריו עוסקים שם בדם בתולים, ונימוקו הוא שלא כל הבוגרות יש להן בתולים, אלא רק לחלק מהבוגרות יש בתולים; בניגוד לדבריו במסכת כתובות שכתב שכל הבוגרות יש להן דמים!

סתירה זו נמצאת לכאורה גם בדברי הטור (יו"ד קצג) שכתב כדברי הרא"ש, שיש לפרוש אחרי בעילה ראשונה בכל בוגרת משום שיש בוגרות שיש להן דמים, ומאידך פסק (אהע"ז, סח) שיש טענת דמים גם בבוגרת!

לפי המציאות הידועה על מצב הבוגרות, יש ליישב את קושית בית שמואל: בוגרת צעירה בתחילת ימי בגרותה - יש לה דם בתולים; אך ככל שהנשים מתבגרות יותר הולך הפתח שבקרום הבתולים ומתרחב. על כן מצויות בוגרות, מגיל שש עשרה או שמונה עשרה ומעלה, שאין להם דם בתולים. לפיכך טענת דמים אפשר לטעון רק על בוגרת צעירה, אבל על בוגרות מבוגרות - כתבו הרא"ש והטור שאין להם טענת בתולים7 , כי רק לחלק מהנשים בגיל זה יש קרום בתולים מלא, וממילא גם דם בתולים. עוד הוסיפו הרא"ש והטור, שגם בבוגרות אלו צריך הבעל לפרוש אחרי הבעילה הראשונה אפילו לא מצא דם, משום שיש בוגרות שיש להן דם, לפיכך חכמים לא חילקו.

עולה מכאן, שבזמן הזה, שהנשים נישאות החל מגיל 17 על פי תקנת הרבנות הראשית, אין אפשרות לטעון עליהן טענת דמים, כי בגיל זה קיימת אפשרות שלא ימצא להן דם בתולים8 .

 

2.בירור שיטת המגיד משנה

בפרק ב לעיל הובאה שיטת המגיד משנה, שכתב על הבוגרות "שכולן פתחן פתוח". מאידך, בחוות הדעת שהובאה בפרק ג לעיל נאמר - ש"דם הבתולים נובע אך ורק מקריעת קרום הבתולים"! לכאורה יקשה על המגיד משנה: כיצד אפשר לטעון על הבוגרות טענת דמים, הרי אם פתחם פתוח ואין להן קרום בתולים - מהיכן יצא הדם ?

נראה שההסבר לדבריו שאמנם הפתח מתרחב אצל בוגרת צעירה, אבל לא לגמרי; על כן הבעילה גורמת לקרע בבתולים, ויוצא דם. לפיכך יש לה טענת דמים כשלא מצא דם, אבל אי אפשר לטעון נגדה טענת פתח פתוח; משום שלדעתו קיימת אפשרות שהבועל את הבוגרת לא ירגיש שנקרעו הבתולים, על אף שהם עדיין קיימים, כי כתוצאה מהתרחבות הפתח - הבעל לא הרגיש בחיכוך המועט שגרם ליציאת הדם9 .

בדרך זו, ניתן לבאר הלכה נוספת, שכתב המגיד משנה (שם): לפי שיטתו - הבעל נאמן לטעון טענת פתח פתוח על נערה, גם אם הבעל מודה שנמצא דם בבעילה10 .

הפוסקים האחרים (רש"י ותוספות כתובות, ט, ב, ד"ה האומר) נחלקו עליו, וכך גם נפסק בשולחן ערוך (אהע"ז, סח, ו, וראה חלקת מחוקק שם, ו), משום שהרי זה תרתי דסתרי: אם נמצא דם - הרי זו הוכחה שבתוליה שלמים ולא נבעלה לפני כן.

אבל לדעת המגיד משנה ניתן להבחין בפתח פתוח כשהנערה נבעלה קודם לכן, משום שבדרך כלל פתחה צר, וזו כיון שפתחה רחב בודאי נבעלה קודם לכן.

נראה שלדעת המגיד משנה הדם שיצא בבעילה אמנם מהווה הוכחה שנשארו לה קצת בתולים, אבל מכיון שהיא עדיין נערה הבעל הרגיש שהיא בעולה מכיון שפתחה רחב. מבחינה זו מצבה של נערה שנבעלה דומה למצב הבוגרת, שיש לה עדיין בתולים, ומאידך קיימת אפשרות שהבעל יטעה ויהיה סבור שהיא בעולה לפי דעת המגיד משנה, משום שכל הבוגרות הפתח שבקרום בתוליהם רחב11 .

 

ד. טענת פתח פתוח בזמן הזה

על פי תקנת הרבנות הראשית וחוק המדינה, אין אשה יכולה להנשא מתחת גיל שבע עשרה. על כן בזמן הזה אין הבעל יכול לטעון טענת פתח פתוח; שהרי לפי שיטת רוב הפוסקים ופסק השו"ע אין הבעל יכול לטעון פתח פתוח על בוגרת, משום שהנרתיק מתרחב - כדעת רש"י, או משום שפתח דם נדתה מתרחב למדי - כדעת המגיד משנה12 .

גם לפי דעת הר"ח והרי"ף, שהבעל נאמן בטענת פתח פתוח של בוגרת, אין הבעל נאמן אם זו בעילתו הראשונה, כי לפי תירוצו של רב אחאי (כתובות י, א) יש לחלק בין בחור לנשוי. וכן פסק הרמ"א (סח, ו):

"יש אומרים דטענת פתח פתוח לא יוכל לטעון רק נשוי, אבל בחור לא; ואדרבא מלקין אותו כשטוען כך, דמאחר שלא היה נשוי מתחילה אינו בקי בכך".

לפי זה, אם הבעל ציית דינא ושומר אורחות מוסר וצניעות, ולא היה נשוי מקודם לאשה אחרת, יש להחזיקו בחזקת כשרות שמן הסתם לא בעל לפני כן אשה אחרת ואינו בקי בהרגשת בתולים, לפיכך אינו נאמן בטענת פתח פתוח.

אולם גם אם הבעל לא ציית דינא ואינו שומר אורחות מוסר וצניעות, ולכן יתכן שהוא בקי בטענת פתח פתוח - אין טענה זו מועילה בדורנו. כי לפי המציאות הידועה, ככל שהבוגרת הולכת וגדלה - הולך ומתרחב הפתח שבקרום בתוליה13 . על כן יש לצמצם את מחלוקת רש"י ור"ח רק בבוגרת צעירה: לדעת רש"י - אין לה טענת פתח פתוח משום שהנרתיק מתרחב, ונדמה לבעלה שאין לה בתולים. לעומת ואת לדעת ר"ח - בעל שבקי בבעילות נאמן בטענתו, מכיון שבוגרת צעירה פתחה דחוק. אבל לכל הדעות, כשהבוגרת מבוגרת אין הבעל נאמן בטענת בתולים, משום שיש בוגרות מבוגרות שאין להם לא דמים ולא דוחק.

 

ה. נימוקים נוספים להיעדר טענת בתולים בזמן הזה

במקרים רבים, בדורנו, אין הבעל נאמן לא בטענת דמים ולא בטענת פתח פתוח, משני נימוקים נוספים:

נימוק ראשון: בדורנו השתנתה צורת הטיפול ההיגייני בתקופת הוסת: הרבה מבנות ישראל מכניסות לנרתיק בימי ראייתן מוך דחוק קשה בצורת טמפונים, וקיימת אפשרות שהטמפונים הנדחקים בנרתיק גורמים במשך השנים להרחבת הפתח בקרום הבתולים דרכו יוצא דם הווסת; לפיכך הבעל סבור שאין לאשתו בתולים. כך גם עולה מחוות דעת רפואית שקבל כותב השורות מהרב יואל וד"ר חנה קטן:

"הטמפונים... במקרים רבים הם מרחיבים את הפתח של קרום הבתולים, עקב לחץ חוזר ונשנה על האזור הזה, כך שהפתח מתרחב גם בלי שתהיה קריעה גמורה של הקרום... בהחלט יכול להיות שבשימוש לא זהיר בטמפונים יקרע לגמרי קרום הבתולים עוד לפני התשמיש הראשון."14

מצב דומה מצינו גם בתקופת חז"ל, שאם כתוצאה מהחקירה שחוקר בית הדין את הבעל עולה שיש לחוש שמא היטה, אינו יכול לטעון טענת בתולים. על כן שאל רבן גמליאל את הבעל "שמא הטיתה" (כתובות י, א). כך גם נפסק בשו"ע (אהע"ז סח, ו):

"טען טענת פתח פתוח, אומרים לו שמא הטית או לא בעלת בנחת, ולפיכך לא הרגשת בדוחק".

מצב הבוגרות בזמן הזה דומה למצב של בועל בהטיה שאינו נאמן לטעון פתח פתוח מצאתי, כי יתכן שהבעל הרגיש הרגשת פתח פתוח בגלל שהנקב התרחב במקצת כתוצאה מהשימוש בטמפונים, מבלי שהבתולים נקרעו. לפיכך גם לפי שיטת הר"ח והרי"ף - בזמן הזה אין הבעל יכול לטעון טענת פתח פתוח. מציאות זו מסלקת גם את היכולת לטעון טענת דמים, כי בנוסף לגילה המבוגר יחסית - קיימת גם אפשרות שבשימוש לא זהיר בטמפונים הבתולים נקרעו לגמרי, ולפיכך אין יוצא דם בשעת הבעילה.

נימוק שני: בעבר הלא רחוק היה מקום להעמיד כל אשה בחזקת כשרות, כמובא במסכת כתובות (יב, ב) שלדעת רבן גמליאל אשה שלא נמצאו לה בתולים נאמנת בטענתה כשאומרת שנאנסה אחר האירוסין, משום "דאמרינן אוקמה אחזקה". הר"ן (שם דף ד, ב, בדפי הרי"ף ד"ה "אלא") מפרש: "שחזקת בנות ישראל שאינן מזנות". לפיכך, יכול הבעל לטעון טענת מקח טעות כשלא נמצאו בתולים, משום שהיה סבור שאשתו בחזקת כשרות כחזקת כל בנות ישראל.

למרבה הצער, בדורנו חלה פירצה בתחום הצניעות והמוסר. על כן טענה זו יוכל לטעון הבעל רק על אשה שקבלה חינוך של צניעות וקדושה, וגם אופיה והתנהגותה מעידים על התאמה והזדהותה עם החינוך שקבלה. אבל אשה שקבלה חינוך מתירני אינה נכללת בחזקה הוודאית של בנות ישראל שאינם מזנות, לפיכך לא יוכל בעלה לטעון על אשה מסוג זה טענת פתח פתוח או טענת דמים. הבעל היה צריך להעלות על דעתו שקיימת אפשרות שהמיועדת להיות אשתו נבעלה לפני הנישואין. הוא לא היה זכאי להניח כהנחה פשוטה, שאשה זו יוצאת דופן מכלל החברה שבמסגרתה התחנכה.

אמנם גם אשה זו, אם הטעתה אותו ואמרה לו לפני הנישואין שלא נבעלה, והתברר לו אחרי הנישואין שהיא בעולה, באופן עקרוני הבעל יכול לטעון טענת בתולים; אבל גם במקרה זה למעשה אינו נאמן בטענת בתולים, כי אין הוכחה מטענתו שהאשה נבעלה, שהרי קיימת גם אפשרות שלא נבעלה, ופתחה פתוח ואין דם יוצא בגלל הנימוקים האחרים שהוזכרו לעיל; אלא אם כן באו עדים שהעידו שנבעלה, או שהאשה הודתה שנבעלה15 .

 

ו. בדיקת הבתולים על ידי רופא

לפי האמור נראה, שבדיקת רופא בימינו אינה יכולה לקבוע בצורה וודאית אם האשה נבעלה לפני נישואיה, כי גם אם נמצא קרע בבתוליה אפשר שהוא נגרם כתוצאה משימוש בטמפונים.

אלא שיכולה להיות תועלת בבדיקת רופא בדוגמה הבאה:

כלה נשאלה לפני נישואיה על ידי החתן אם היא עדיין בתולה, והשיבה בחיוב. אחרי החופה טענה שהיא נדה, לפיכך לא התייחדה עם בעלה. צורת התנהגותה עוררה את חשד החתן שהיא מסתירה ממנו את עובדת היותה בעולה, ומתוך כך עזב החתן את ביתם. הזוג הגיע לבית הדין הרבני, שם תבע החתן לגרשה בחשד שהיא בעולה. בסופו של דבר הסכים החתן לשלום בית ולחיות עם אשתו, בתנאי שתעבור בדיקה אצל רופא שיאשר שבתוליה נשארו עדיין בשלמותם. האשה נבדקה, ובבדיקה נמצא קרע בבתולים.

נראה שאין בדיקה זו מהווה הוכחה שהאשה נבעלה לפני הנישואין, כי אפשר שהקרע נגרם על ידי השימוש בטמפונים. עם זאת יתכן שבדיקה מסוג זה יש בה לפעמים תועלת, משום שהיא מהווה גורם מחשיד, וכתוצאה מבדיקה זו האשה עשויה להודות שנבעלה. אבל נראה יותר, שהתועלת העיקרית בבדיקה זו יכלה להיות אילו היו מתגלים מימצאים חיוביים - שהבתולים נשארו בשלמותם. מימצאים אלו היו מסייעים לרצות את החתן, שהרי התמלאה דרישתו, והוכח שכלתו בתולה, ובכך היה חוזר השלום על כנו.

 

ז.האם שימוש בטמפון, יכול לעשות אשה מוכת עץ ?

לאור השינוי שחל בדורנו כתוצאה מעליית גיל הנישואין, אשה שלא נמצאו לה בתולים, וטוענת שלא נבעלה לפני הנישואין, אינה צריכה לפרט בבית הדין מדוע לא נמצא לה דם; שהרי בית הדין יודע שאין הכרח שימצא דם אצל המבוגרת, ועל כן בית הדין טוען במקומה שזו תופעה טבעית סבירה אצל הבוגרות בתקופתנו.

מאידך, אם היא עצמה תטען שהיעדר הדם נגרם כתוצאה מקריעת הבתולים על ידי טמפון, כגון שהרגישה פעם כאב בשעת הכנסת הטמפון, לכאורה היא תיחשב בכך למוכת עץ, ומפסידה מקצת מכתובתה לדעת חכמים, כמובא במשנה (כתובות, יא, א):

"הגדול שבא על הקטנה, וקטן שבא על הגדולה, ומוכת עץ, כתובתן מאתיים דברי רבי מאיר; וחכמים אומרים, מוכת עץ כתובתה מנה."

גם אם הבעל לא ידע לפני הנישואין שהיא מוכת עץ - אינה מפסדת אלא מנה, כמבואר בגמרא (יא, ב): "מוכת עץ, בין הכיר בה בין לא הכיר בה, כתובתה מנה." גם בשולחן ערוך (אהע"ז, סז, ה) נפסק: "מוכת עץ כתובתה מנה, ואפילו לא הכיר בה וכנסה על מנת שהיא בתולה שלמה."

גם אם נצא מתוך הנחה לכאורה שבגלל השימוש בטמפון - האשה נחשבת למוכת עץ, נראה שאינה מפסידה אלא מנה, אבל אינה מפסידה תוספת כתובה. על ההבדל בין מנה לתוספת, יש ללמוד מדברי המהרי"ט (אהע"ז סי' טו) שכתב שכשקיימת הוכחה ברורה שאשה נבעלה קודם לנישואין, הרי זה מקח טעות. על כן לדעתו אפשר שאין לה תוספת כתובה, "דאדעתא למשקל ולמיפק לא כתב לה". גם השולחן ערוך (אהע"ז, סח, ח) פסק, שאם קיימת ראיה ברורה שאשה נבעלה לפני נישואיה, האשה מפסידה תוספת כתובה. אבל המהרי"ט מוסיף, שגם אשה בעולה, שנישאת בשנית - אפשר שמפסידה תוספת כתובה אם ידוע שזינתה לפני הנישואים השניים. המהרי"ט מנמק את שיטתו שאשה זו נפגמה, והרי זה מקח טעות; על כן אפשר שמפסידה גם את תוספת כתובתה, משום שאשה זו עומדת להוציאה, והבעל לא כתב לה כתובה ותוספת מתוך הנחה שיצטרך להוציאה מביתו.

לפי נימוק זה עולה שרק אשה שנישואיה מוגדרים כמקח טעות - מפסידה תוספת כתובה, "דאדעתא למשקל ולמיפק לא כתב לה". לפיכך נראה שאשה שהתגלה שהיא מוכת עץ אינה מפסידה תוספת כתובתה, כי אין נישואיה מוגדרים כמקח טעות, שהרי מבואר בסוגיא (שם יא, ב) שאילו נישואי מוכת עץ היו מוגדרים כמקח טעות - היתה מפסידה כל כתובתה, משום ש"מקח טעות לגמרי משמע" (ראה רש"י שם ד"ה "מקח טעות"); ומכיון שיש לה כתובה מנה, הרי זו הוכחה שאין נישואיה מוגדרים כמקח טעות. עולה מכאן, שמוכת עץ, אפילו כשלא הכיר בה - אין נישואיה מוגדרים כמקח טעות, ומפסידה רק מנה. לפיכך יש לה גם תוספת כתובה, מכיון שבעלה אינו עומד להוציאה בשל כך.

ההפסד שנגרם לאישה בגלל היותה מוכת עץ אינו גדול, כי מאתים זוז ערכם שווה לק"ג כסף טהור (ראה פד"ר יא, 365, פד"ר יד, 187, 188), לפיכך מנה שהוא מאה זוז שוויו 500 גרם כסף טהור (כמה מאות ש"ח, במחירי ראשית תשנ"ז). הפחתת סכום זה מהכתובה אינה משמעותית כל כך ביחס לסכום הכללי של הכתובה, שכולל גם נדוניא ותוספת כתובה, שסכומם בדרך כלל עולה בהרבה על סכום זה (ראה פד"ר יד, 187, 188).

אלא שההנחה שאשה שבתוליה נקרעו על ידי טמפון נחשבת למוכת עץ תלויה לכאורה במחלוקת ראשונים בין תוס' רי"ד לבין התוס' על הדף: בסוגיא שם (יא, ב) נחלקו האמוראים בקטן שבא על הגדולה: לדעת רב הרי היא כמוכת עץ שכתובתה מנה, ולדעת שמואל - לא עשאה מוכת עץ, כי אין מוכת עץ בבשר.

תוספות רי"ד מפרש:

"רב אמר עשאה מוכת עץ: פירוש, כיון שהוציא בתוליה, אע"ג שאין ביאתו ביאה - לא גרע מעץ הנתקע, וכתובתה מנה לרבנן. ושמואל אמר אין מוכת עץ בבשר: פירוש בשר אדם, ואי בעולה לא הויא - מוכת עץ נמי לא הויא; והרי היא כאילו מיעכה באצבע - שממעכת בתוליה באצבעה - לא הפסידה כתובתה מאתיים, כיון שאין כוונתה אלא שלא להצטער תחת בעלה. ומוכת עץ דפליגי רבנן, משום דהוי שלא לדעתה ומיסנייא בהכי."

לפי שיטת תוספות רי"ד עולה, שאשה נחשבת למוכת עץ רק כשהבתולים הוסרו בעל כרחה והרי זה פגם - "ומיסנייא בהכי". אבל כשהבתולים הוסרו על ידי פעולה רצונית שנעשתה לתועלת, כגון למניעת צער תחת בעלה - אינה נחשבת למוכת עץ. לפי דבריו, יש מקום לומר שגם אשה שבתוליה נקרעו על ידי שימוש בטמפון - אינה נחשבת למוכת עץ, משום שפעולה זו נועדה לתועלת היגיינית.

אמנם אפשר לחלק קצת: במקרה הנדון בתוספות רי"ד - הבתולים הוסרו בכוונה תחילה, מה שאין כן בשימוש בטמפון - הבתולים נשרו שלא בכוונה, ושמא יש לדמותה לנפגמה בעל כרחה! אבל מסיום דברי תוספות רי"ד, נראה שרק מוכת עץ מפסידה מכתובתה. תוספות רי"ד מנמק את שיטתו: "משום דהוי שלא מדעתא ומיסנייא בהכי."

כלומר, מאחר שהחבטה נעשתה שלא מדעתה - הרי זו פעולה של נזק, לפיכך נעשית פגומה ושנואה על בעלה כשהוזקה ונפגמה בעל כרחה, ובסגנונו של התוספות רי"ד - "ומיסנייא בהכי". מה שאין כן כשבתוליה נשרו על ידי שימוש רצוני בטמפון - לא נעשית מוכת עץ, כי פעולה זו נועדה לשמירה ההיגיינית המקובלת אצל רוב הנשים, על כן אין האשה נפגמת בעיני בעלה, כי בהשוואה לשאר הנשים לא עשתה מעשה חריג.

תוספות רי"ד כתב עוד, שקטן הבא על הגדולה כתובתה מאתיים גם אם השיר את בתוליה. נימוקו הוא שהרי ביאת קטן אינה נחשבת לביאה, ממילא יש להחשיב ביאה זו כהשרת הבתולים מרצון לצורך - כדי שלא תצטער תחת בעלה. כך גם נכתב בשיטה ישנה בשיטה מקובצת, וכן דייק בשיטה מקובצת מדברי רש"י.

אבל מדברי התוספות נראה לכאורה שגם בהשרת בתולים שנעשית מרצונה של האשה נעשית מוכת עץ. התוספות (שם ד"ה "ושמואל") כתבו על קטן שבא על הגדולה: "בלא השיר בתולים מיירי, דאי בהשיר למה יש לה להיות פחותה ממוכת עץ." כך גם פסק הרא"ש (יא, ב) וכך נפסק בשולחן ערוך (אהע"ז, סז, ד).

עולה לכאורה לפי התוספות והרא"ש, שגם אם השירה את בתוליה בפעולה רצונית - מפסידה מכתובתה מנה, שהרי מעשה זה דומה לקטן שבא על הגדולה והשיר בתוליה, שאמנם ביאתו אינה ביאה, אבל כתובתה מנה, אע"פ שהשרת הבתולים נעשתה על ידי פעולה רצונית.

לפי דרך זו פסק בספר "להורות נתן" (חלק ה סי' צא, ראה אוצר הפוסקים סז, ס"ק י, ד) שאשה שקרום בתוליה היה סתום לגמרי, ונפתח על ידי רופא כדי לאפשר לדם נידתה לצאת - יש לה דין מוכת עץ, שכתובתה מנה, שהרי להלכה נפסק בשולחן ערוך כדעת התוספות והרא"ש.

אבל לענ"ד נראה שאין ללמוד מדברי התוספות והרא"ש, שבגלל טיפול רפואי האשה נחשבת למוכת עץ. המחלוקת בין התוספות והרא"ש ובין התוספות רי"ד ושיטה ישנה היא בנושא של קטן הבא על הגדולה בלבד: לדעת התוספות רי"ד אינה כמוכת עץ, ולדעת התוספות והרא"ש הרי היא כמוכת עץ; לדעת התוספות אשה זו מוגדרת כמוכת עץ משום שנפגמה ונשרו בתוליה בדרך מכוערת של ביאת קטן, על כן היא פגומה ושנואה על בעלה, כי אין עדיפות לאשה זו על מוכת עץ שנחבטה, שנעשית פגומה ושנואה על בעלה משום שנפגמה בדרך של נזק. אבל אשה שהשירה את בתוליה בצורה רצונית, לתועלת רפואית - אינה נעשית פגומה בעיני בעלה גם לדעת התוספות והרא"ש.

על כן נראה, שאם נקרעו הבתולים כתוצאה משימוש בטמפון אינה מפסידה מכתובתה, כי הפגימה נגרמה מצורת הטיפול ההיגייני המקובל בדורנו אצל הנשים, ואינה נעשית פגומה בעיני בעלה. בפרט שכוונתה לא היתה להשיר את הבתולים, אלא עשתה פעולה סבירה שנועדה לתועלת היגיינית.

גם מדברי הרשב"א (בשטמ"ק שם ד"ה "אמר רבא הכי קאמר") נראה, שקיים פגם מיוחד בהשרת בתולים על ידי ביאת קטן. הרשב"א מנמק מדוע ביאת קטן מבטלת את חן האשה בעיני בעלה:

"אבל קטן הבא על הגדולה, אף על פי שהוא אינו ראוי לביאה - היא ראויה לביאה, וכיון שנעשה בה מעשה כלל אחר שנראית לביאה - בטל חינה, שאין הולך אחר ביאתו אלא אחר ביאתה, והרי זו כמוכת עץ, שאינו בן ביאה."

עולה מדברי הרשב"א, שהגורם להפסד כתובתה בשיעור מנה תלוי בביטול חינה של האשה בעיני בעלה כתוצאה ממעשה שפוגם, הן בגלל כיעורו - כמו ביאת קטן, הן בגלל שנעשה בעל כרחה בצורה של נזק ופגימה על ידי חבטה. לפיכך נראה, שכשנשרו בתוליה תוך כדי טיפול רפואי לתועלתה ובריאותה - לא בטל החן אפילו במקצת, ואינה מפסדת כלום מכתובתה.

קיים נימוק נוסף שאשה שטוענת שבתוליה נשרו כתוצאה משימוש בטמפון אינה מפסדת כלום מכתובתה: כי גם אם טוענת שהרגישה פעם כאב בשעת הכנסת הטמפון - לא ברור שנשרו מיד כל בתוליה, כי אפשר שנשרו רק מקצת בתוליה, ושאר בתוליה נשרו מאוחר יותר מאליהם כתוצאה מגידולה והתפתחותה הטבעית. על כן אינה מפסידה מכתובתה מאומה, כי נראה מדברי שיטה ישנה (בשיטה מקובצת שם) שאינה מפסידה מכתובתה אלא רק אם נשרו כל בתוליה מחמת המכה, אבל לא כשנשרו מקצתם. באוצר הפוסקים (ס"ק י, ב) כתב גם בשם ספר פרי הארץ (ב, ד) על פי הנימוקי יוסף יבמות (יט, א, ד"ה "מוכת עץ") שרק אם נשרו כל בתוליה נחשבת למוכת עץ, אבל לא כשנשרו מקצת בתוליה.

על כן, גם אם נצא מתוך הנחה שהאשה נחשבת למוכת עץ בקריעת בתולים על ידי שימוש בטמפון, אין להחשיבה כמוכת עץ אלא רק כשנשרו כל הבתולים, אבל לא כשנשרו מקצתם.

 

ח. האפשרויות של טענת בתולים בזמן הזה

על אף שבזמן הזה בדרך-כלל הבעל אינו יכול לטעון טענת פתח פתוח או טענת דמים, קיימים גם בזמן הזה שתי אפשרויות לטעון טענת בתולים:

א. כשיש הוכחה ברורה, כגון עדים שראו שנבעלה.

ב. כשהאשה מודה לדברי בעלה שנבעלה קודם נישואיה.

בשני מקרים אלו האשה מפסידה הן את עיקר הכתובה והן את התוספת, כמובא בשו"ע אהע"ז (סח, ח):

"אף כשאמרו שטענתו על הבתולים טענה, אינה מפסדת אלא עיקר כתובתה, אבל התוספות יש לה, אלא אם כן נודע בראיה ברורה שהיתה בעולה, או שהודתה לו שהיא בעולה קודם שתתארס והטעתו."

מדברי הבית שמואל (סז, ד) נראה שמפסידה את הכתובה והתוספת גם אם לא הטעתו בפירוש, אלא שלפני נישואיה שתקה ולא אמרה שהיא בעולה, ואחר נישואיה הודתה שנבעלה. בסימן אחר (קיז, א) כתב הבית שמואל דברים מפורשים יותר:

"וכללא היא לשיטת המגיד, בעלת מום אע"ג דאפשר לו לבדוק אותה, מכל מקום הואיל דהיא יודעת דהיא בעלת מום היה לה להודיע לו, ואין לה כתובה ותוספת כתובה... ודומה למה שנאמר בש"ס ובחושן המשפט סימן שלג כל שבעל הבית והפועל יודעים או אינם יודעים - מוטל ההפסד על הפועל, ואינו יכול להוציא מן בעל הבית אלא כשהבעל בית יודע והפועל אינו יודע."

לפיכך אם האשה קיבלה חינוך של צניעות וקדושה, וגם התנהגותה הרגילה מעידה על הזדהותה עם חינוך זה - עליה להודיע לבעלה לפני הנישואין שהיא בעולה. אם לא עשתה כן בעלה יכול לטעון אחר הנישואין טענת בתולים - אם האשה הודתה שנבעלה או שבאו עדים שנבעלה. אבל אם היא קיבלה חינוך מתירני ושתקה לפני הנישואין - אין בעלה יכול לטעון טענת מקח טעות, כמו שכבר התבאר בפרק ה לעיל.

בזמן חז"ל היתה קיימת אפשרות נוספת לאמת את דברי הבעל שטוען שאשתו נבעלה לפני קידושיה: הבעל יכול לטעון טענת בתולים אם נהגו להעמיד שושבינין לבדוק את הסדינים אחרי התשמיש הראשון, ולא נמצא דם על הסדין, כמובא במסכת כתובות (יב, א, ראה גם לעיל א). גם בשולחן ערוך (אהע"ז סח, ב) נפסק שיש מקומות שנוהגים להעמיד עדים "למשמש, שלא ינהגו מנהג רמאות".

אבל בזמן הזה לא יוכל הבעל להסתייע בהוכחה זו, גם אם שושבינים יבדקו את החדר לפני כניסתם לחדר ואחר יציאתם כדי שלא יוכל להעלים ראיות, כי כבר נכתב לעיל שבגיל הנישואין המקובל בזמן הזה, אפשר שלא תראה דם. מה שאין כן בתקופת חז"ל - המנהג היה שהאשה נישאה סמוך לגיל בגרותה, ובעיקר - בתקופה שלפני בגרותה, לפיכך כשקיימת היתה הוכחה ברורה שלא נמצא דם יכל להפסידה כתובתה, כי אצל אשה בגיל צעיר מצוי דם בתולים.

 

ט. חיוב חתן בקריאת שמע בהיעדר טענת בתולים

כתוצאה מהיעדר האפשרות לטעון טענת בתולים בזמן הזה כמובא לעיל - יש לחייב חתן בקריאת שמע בזמן הזה מן התורה.

חתן פטור מקריאת שמע מעיקר הדין כמובא במשנה ברכות (טז, א). מקור הדין לפטור החתן מובא בגמרא (שם יא, א):

"בשבתך בביתך - פרט לעוסק במצוה, ובלכתך בדרך - פרט לחתן. מכאן אמרו, הכונס את הבתולה פטור, ואת האלמנה - חייב."

ההבדל בין בתולה לאלמנה מבואר בגמרא שם: "האי טריד, והאי לא טריד." כלומר: הכונס את הבתולה - טרוד, שמא לא ימצא לה בתולים (רמב"ם הלכות ק"ש פ"ד ה"א), מה שאין כן הכונס את האלמנה (ראה גם רש"י שם ד"ה "ובלכתך בדרך").

במשנה אחרת (שם, טז, ב) נחלקו התנאים, אם מותר לחתן לקרוא קריאת שמע:

"חתן אם רוצה לקרוא קריאת שמע לילה ראשון - קורא, רבן שמעון בן גמליאל אומר - לא כל הרוצה ליטול את השם יטול."

הרי"ף (דף י מדפי הרי"ף) פסק שהלכה כתנא קמא. אבל הרא"ש (סוף פרק ב) והרמב"ם (קריאת שמע ד, ו) והטור (או"ח ע) פסקו כרבן שמעון בן גמליאל, שחתן פטור מקריאת שמע, משום חשש יוהרא.

התוספות (שם, יז, ב ד"ה "רב שישא") כתבו, שבזמן הזה, גם לדעת רשב"ג, יש לחייב חתן בקריאת שמע:

"ומיהו אנו שבשום פנים אין אנו מכוונים היטב, גם חתן יש לקרות, דאדרבא נראה כיוהרא אם לא יקרא, כלומר: אני מכוון בכל שעה."

עולה מדברי התוספות, שבזמן הזה - חתן דווקא חייב לקרוא קריאת שמע כדי שלא יהיה נראה כנוהג ביוהרא. כך גם פסק השולחן ערוך (או"ח, ע, ג): "והני מילי בזמן הראשונים, אבל עכשיו שגם שאר בני אדם אינם מכוונים כראוי - גם הכונס את הבתולה קורא."

לפי דברי התוספות ופסק השולחן ערוך, חתן חייב בקריאת שמע רק מהנימוק שלא יהיה נראה כנוהג ביוהרא, אבל מעיקר הדין החתן פטור מן התורה.

אבל לפי המובא לעיל, שבזמן הזה אין אפשרות לטעון טענת בתולים - החתן חייב בקריאת שמע מעיקר דין תורה. דינו של החתן בזמן הזה כדין חתן שנשא אלמנה, שחייב בקריאת שמע משום שאינו טרוד; שהרי אם יטען טענת בתולים - טענתו לא תתקבל, הן בגלל גילה המבוגר של הכלה, והן בגלל השימוש המקובל בטמפונים.

 

י. הריון מביאה ראשונה

לפי המבואר במאמר, יש לדון על ענין הריון מביאה ראשונה:

בתקופת חז"ל אשה לא היתה מתעברת בביאה ראשונה, כמבואר במסכת יבמות (לד,א):

"והא אין אשה מתעברת בביאה ראשונה!"

עם זאת מבואר בסוגיא שם שכלל זה מותנה בהימצאות הבתולים בשעת הביאה הראשונה. לפיכך מבואר בגמרא (שם לד,ב) שתמר אשת יהודה השירה את בתוליה באצבע לפני הביאה, והתעברה מביאה ראשונה. מדברי חז"ל נראה שנוכחות הבתולים בביאה הראשונה מונעת הריון.

בדורנו ידוע על תופעות שנשים נכנסו להריון מביאה ראשונה. לכאורה אפשר להסביר תופעה זו, משום שהשתנה טבען של הנשים בדורנו. אבל אפשר גם להסביר את ההבדל בין דורנו לתקופת חז"ל בעליית גיל הנישואין: בזמן חז"ל הנשים נישאו בגיל צעיר בהגיען לפירקן (121/2-12). בגיל זה יוצא דם בתולים בשעת הביאה הראשונה, כמבואר בפרק ג לעיל, לפיכך האשה לא התעברה מביאה ראשונה.

לעומת זאת בדורנו - הנשים נישאות בגיל מבוגר יותר; בגיל זה הפתח שבקרום הבתולים הולך ומתרחב, הדם הנוזל בקריעת קרום הבתולים הולך ומתמעט, וקיימת אף אפשרות שבשעת הביאה לא יצא דם כלל.

כמו כן, קיימת אפשרות שהשימוש בטמפונים מרחיב את הפתח שבקרום הבתולים, לפיכך יתכן עיבור מביאה ראשונה בגלל היעדר הבתולים או לפחות אי-קריעתם בזמן התשמיש הראשון.

 

יא. מסקנות

א.לדעת רוב הראשונים הבעל נאמן בטענת פתח פתוח להפסידה את עיקר הכתובה, אבל לא את התוספת, ובטענת דמים - מפסידה גם את התוספת.

ב.במקום שהיה מקובל להביא עדים לבית החתן והכלה, והבעל לא הביא עדים - אינו יכול לטעון טענת בתולים.

ג.לדעת רוב עמודי ההוראה על פיהם פסק השולחן ערוך, בבוגרת לא ניתן לטעון טענת פתח פתוח, אבל ניתן לטעון טענת דמים.

ד.בזמן הזה בגלל עליית גיל הנישואין לכל הדעות לא ניתן לטעון טענת בתולים, וכן בגלל השימוש הנפוץ בטמפונים, ו/או בגלל ההתנהגות המתירנית של חלק מהנשים לפני הנישואין.

ה.אשה שנבדקה אצל רופא אחר נישואיה לפני שנבעלה לבעלה ונמצא קרע בבתולים, אין זו הוכחה שנבעלה, כי יתכן שהקרע נגרם בגלל השימוש בטמפונים.

ו.אשה שטוענת שבתוליה נקרעו על ידי שימוש בטמפון - יתכן שאינה מוגדרת כמוכת עץ, ויש לה כתובה ותוספת כתובה.

ז.אשה נחשבת למוכת עץ להפסידה חלק מכתובתה רק אם נשרו כל בתוליה, ולא כשנשרו מקצתם.

ח.אשה שהטעתה את בעלה לפני הנישואין ואמרה לו שהיא בתולה, ואחרי הנישואין באו עדים שנבעלה, או הודתה שהיא בעולה - מפסידה כתובה ותוספת.

ט.אשה שלפני הנישואין שתקה ולא אמרה לבעלה שהיא בעולה, ואחרי הנישואין התברר שהיא בעולה - אם היא קבלה חינוך של צניעות מפסידה כתובה ותוספת, ואם בעלה ידע שהיא קיבלה חינוך מתירני - אין זה מקח טעות.

י.חתן פטור מקריאת שמע מדין תורה, וחייב רק מתקנת חכמים; אבל בזמן הזה, שאין לו טענת בתולים - חייב בקריאת שמע מן התורה.

יא.בזמן הזה אשה יכולה להכנס להריון מביאה ראשונה.

 

1 . מתקופת רבנו גרשום מאור הגולה, חל שינוי נוסף - שאין לגרש אשה כעל כרחה. על גירושין בעל כרחה בטענת בתולים בזמן הזה - ראה במאמר: "גירושין וקידושין חדשים כתוצאה מטענת בתולים", שיופיע אי"ה כספר "תורת המשפט" - בהוצאת כותב השורות.

2 . תודתי נתונה לרב יואל וד"ר חנה קטן (רופאה גינקולוגית), שהואילו לעבור על המאמר ולהעיר הערות רפואיות, הערותיהם מובאות בגוף המאמר.

3 . דעת ר"ח (הובא בכתובות לו, ב תוד"ה אי דקא טעין), וכן גירסת הרי"ף (שם ד, א), וגירסת הערוך (ערך פתח), וכן היתה גירסת הספרים הראשונים (תוס' שם), וכן דעת רב האי גאון (הובא ברמב"ן בשטמ"ק כתובות לו, א ד"ה ה"ג וכן גרש"י), וכן דעת הר"ש משאנ"ץ (ספרא פרשת אמור ריש פרשתא א הלכה יא), תוס' ר"י הלבן (כתובות ט, א, ד"ה האומר), תוס' רי"ד (כתובות, ט, א), או"ז ח"א סי' תשמז, הרשב"א (תורת הבית ב"ז ש"ב) המאירי (כתובות ו,א; ט,א; י,א; לו) ורבנו ירוחם (מישרים, נתיב כג, ח"ה) שבוגרת אין לה טענת דמים אך פתחה סתום. וכן דעת הראבי"ה, האגודה ור"ת (הובאו באוצר הפוסקים סי' סח). דברי הגמרא ביבמות נט, א, "פרט לבוגרת שכלו בתוליה" והירושלמי יבמות (פ"ו ה"ד) "... בוגרת כלו בתוליה במעיה, מוכת עץ יצאו בתוליה לחוץ" מתאימים מאד לשיטה זו.

לעומתם דעת רש"י (כתובות לו, ב, ד"ה ה"ג אי דקא טעין), הרמב"ם (הלכות אישות פרק יא והלכות כתובות פרק יא) הרא"ש (כתובות פרק א' סי' כא), הרמב"ן והר"ן שם, הרא"ה (בדק הבית ב"ז ש"ב ד"ה בענין בועל את הבתולה), הריב"ש (שו"ת הריב"ש סי' קכז) הטור והשו"ע (אבהע"ז, סח, ג) שבוגרת פתחה פתוח אך יש לה טענת דמים. דברי הירושלמי "בוגרת כחבית פתוחה" (כתובות פ"א ה"א - ג' ע"א בדפוס וילנה) מתאימים מילולית לשיטה זו. - העורך.

4 . ראה: ד"ר אורי לוי, טענת דמים ופתח פתוח בבוגרת - הלכה ומציאות, להלן עמ' 91-83. - העורך.

5 . כמבואר בהקדמת הבית יוסף.

6 .חילוק בין גילאים שונים של בוגרות הובא כבר בר"ש משאנ"ץ (ספרא, אמור ריש פרשתא א, הלכה יא), אך הדברים שם הם לשיטתו כדעת הרי"ף והר"ח שבוגרת פתחה סתום, והר"ש מחלק בין בוגרת צעירה שפתחה סתום לבין בוגרת מבוגרת שפתחה פתוח. - העורך.

7 .אך צ"ע סתימת דבריהם באהע"ז, סח, שם הטור והשו"ע לא חילקו לדינא בין בוגרת צעירה לבוגרת מבוגרת, ואם אכן נקטו בשיטה זו היה עליהם לחלק במפורש שאין טענת דמים בבוגרת מבוגרת להפסידה כתובתה (סעי' ח') או לאוסרה כאשת כהן (סעי' ז). - העורך.

8 . ראה בפרק ה להלן נימוקים נוספים על אי יכולת הבעל לטעון טענת דמים בזמננו.

9 . מבחינה רפואית ניתן להסביר זאת כך: בבוגרת, קרום הבתולים קיים, אך הפתח בקרום מורחב יחסית לפתח נערה, וגמישות הקרום גבוהה יותר כך שהבועל איננו מרגיש בד"כ את הלחץ הטבעתי של הקרום. אולם לחץ נקודתי מוגבר על איזור מסויים של הקרום יכול להביא לקריעתו של הקרום שם, ואז יהיה דימום (מבחינת קרום הבתולים זהו אכן המצב הרפואי האמיתי בבוגרת). - העורך.

10 . ראה הערה קודמת. את דברי המ"מ ניתן להבין מבחינה רפואית כך: טענת פ"פ בנערה היא שלא הורגש הלחץ הטבעתי של קרום הבתולים הקיים בכל נערה, והעדר הלחץ בנערה מעיד על קריעה קודמת של הקרום. לדעתו של המ"מ הדימום שמופיע למרות הפתח הפתוח איננו שונה במקרה זה מדימום חוזר של בתולה בביאות חוזרות. דימום המוזכר במשנת נדה ריש פ"י, שלדעת בית הלל היא עשויה לדמם גם בארבעת הלילות שאחרי הביאה הראשונה. - העורך.

11 . מבחינה רפואית יש הבדל. בתולה שנבעלה הלחץ הטבעתי נעלם עקב הקרע של הקרום. אך לפעמים ניתן עדין להרחיב את הקרע או להביא לקרעים נוספים שידממו. בבוגרת הקרום שלם ללא קרע, אך הלחץ הטבעתי נעלם עקב הגדלת הפתח בקרום והגדלת הגמישות שלו, הבאים עם ההתבגרות. - העורך.

12 . ראה פרק ב' ופרק ג'2 לעיל.

13 . ראה פרק ג לעיל.

14 . קריעת קרום הבתולים ע"י טמפונים, לכאורה אינה שונה מקריעת הבתולים כמוכת עץ. על כל המשתמע מכך מבחינה הלכתית, (וראה פרק ז להלן שיתכן והדבר תלוי במחלוקת ראשונים). לעומת זאת בהעדר דמים עקב הטיה, לכל הדעות האישה מוגדרת כבתולה ולא כמוכת עץ. - העורך.

15 . ראה פרק ח להלן.

טענת דמים ופ"פ בבוגרת - הלכה ומציאות

ד"ר אורי לוי

טענת דמים ופתח-פתוח בבוגרת - הלכה ומציאות

ראשי פרקים:

א. סימני בתולים

ב. הנתונים האנטומיים-פיזיולוגיים

ג. ההסבר הרפואי מול ה"הסבר המקובל"

ד. התיחסות חז"ל לסתם טענת בתולים

ה. סוגיית כתובות דף לו

ו. שיטת הרמב"ם

ז. סיכום

 

 

א. סימני בתולים

חז"ל מסרו לנו שני סימנים לבתולים: א. דמים שותתים; ב. הדוחק בשעת ביאה ראשונה. ומכאן המושג טענת דמים או טענת פתח פתוח, אותם יכול לטעון הבעל הטרי בהעדר הסימנים הללו. את תיאור הסימנים הללו מסכם הרמב"ם1 :

"ומה היא טענת בתולים, זה שנשא אישה שחזקתה שהיא בתולה, וטען ואמר לא מצאתיה בתולה. ושני סימנין הן לבתולים, האחד דמים ששותתין ממנה בסוף ביאה ראשונה, והשני הדוחק שימצא בה בביאה ראשונה בשעת תשמיש."

לדעת חז"ל יש הבדל גופני בין נערה בתולה לבית בתולה בוגרת2 . כתוצאה מהבדל זה אחד הסימנים הללו שקיימים אצל נערה צעירה מעיד על היותה בעולה, בעוד שאצל בוגרת, אותו סימן אינו מעיד דבר על עברה3 . השאלה השנויה במחלוקת עתיקה היא: איזה משני הסימנים תקף גם בבוגרת, ואיזה מהם תקף רק בנערה צעירה. או במילים אחרות, האם לדעת חז"ל יש לבתולה בוגרת טענת דמים - או טענת פתח פתוח4 ?

 

ב. הנתונים האנטומיים-פיזיולוגיים

הנתונים האנטומיים-פיסיולוגיים הם כדלקמן: מעט לפנים מפתח הנרתיק (פרוזדור, תעלת הלידה, ואגינה בלע"ז) נמצא קרום ריקמה הנקרא קרום הבתולים. בדרך כלל יש במרכזו פתח אחד, שגודלו שונה מעט מאשה לאשה, הגדל עם גיל האשה. אף עובי וגמישות הקרום שונים מאשה לאשה. לרוב נקרע קרום זה בביאת בתולה, ואז 'דמים שותתין ממנה בסוף ביאה ראשונה', וזהו הסימן האחד -"דמים שותתים".

מחמת השוני בגודל הפתח ובגמישות הקרום הגדלים עם הגיל, יש בתולות בוגרות שאין קרום הבתולים שלהן נקרע בביאה ראשונה, ולעתים אינו נקרע אף עד הלידה, ולכן אין 'דמים שותתין ממנה בסוף ביאה ראשונה' למרות שהיא בתולה. מבחינה רפואית נמצא, איפוא, שחוסר דימום בביאה ראשונה אצל בוגרת אינו הוכחה שאין היא בתולה.

מה גורם לסימן השני - "הדוחק בשעת ביאה"? הנרתיק מוקף בשרירים, היוצרים מעין טבעת שרירית סביבו. ברוב המקרים השרירים בטבעת זו, בחלק הקרוב לפתח הנרתיק, נמצאים אצל אשה שטרם נבעלה במצב של כיווץ חלקי, והם מצֵרים את הפתח אפילו כשהיא בוגרת, ומכאן 'הדוחק שימצא בה בביאה ראשונה בשעת תשמיש'. משום כך אשה עלולה אף לסבול כאבים בשעת חדירה. יש שהתכווצות השריר כה חזקה עד שאינה מאפשרת חדירה. כאשר הדוחק והכאבים נמשכים מעבר לביאות הראשונות, נקרא המצב Vaginismus והוא דורש טיפול5 .

לפי הסבר זה, נמצא שהדוחק בביאה הראשונה הקיים גם אצל בוגרת אינו קשור להימצאות קרום הבתולים, והוא קיים גם באשה מוכת עץ או אישה שבתוליה נפתחו באופן כירורגי6 .

 

ג. ההסבר הרפואי מול ה"הסבר המקובל"

נדגיש שוב את הרעיון המרכזי הנובע מההסבר הרפואי: הסימן השני - "הדוחק בביאה ראשונה" - מקורו בטוֹנוּס (מתח) הגבוה-יחסית של השרירים הסובבים את הנרתיק של הבתולה ומצרים אותו, ולא בלחץ הרפוי של קרום בתולים של בוגרת. דוחק זה מקשה באופן משמעותי את החדירה הראשונה ואין קושי להבדיל בין פתח דחוק לבין פתח פתוח. אילולא הכרנו את תיאור המצב הרפואי היה מקום להבין שה"דוחק בביאה הראשונה" מקורו בלחץ שמפעיל קרום הבתולים עצמו על השמש, דוחק שנעלם מייד לאחר קריעת הקרום7 . כמו כן, כל מי שלא שמע על הטונוס המוגבר של השרירים הסובבים את הנרתיק אצל בתולה, בהכרח לומד שהדוחק בשעת ביאה ראשונה מקורו בקרום הבתולים הידוע לכל. משום כך נתייחס להלן לפירוש האחרון כאל ה"פירוש המקובל"8 .

על הפירוש המקובל קשה, איך יתכן שתהיה הרגשת דוחק אצל בוגרת אם בתוליה כלים (ולכן אין לה טענת דמים9 כפי שנראה להלן). אולם על פי ההסבר הרפואי ברור מדוע יש בתולות בוגרות שאינן רואות דם בביאה ראשונה, למרות שלבא עליהן יש הרגשת דוחק ברורה. לדעתי, מציאות זו היתה ידועה לחז"ל, ובהתאם אליה קבעו: בתולה בוגרת יש לה טענת פתח פתוח, אך אין לה טענת דמים. כלומר, הבא על בתולה בוגרת ולא ראתה דם אינו יכול לטעון שאינה בתולה, אולם אם מצא 'פתח פתוח' מעיד הדבר שאינה בתולה.

 

ד. התיחסות חז"ל לסתם טענה בתולים

חז"ל עסקו ודנו רבות בדיני טענת בתולים. ומתוך עיון בדברים, כמעט בכל המקומות הזכירו חז"ל את טענת הפתח הפתוח ולא את טענת הדמים. לפי דעת קדמוני הראשונים הסיבה לכך פשוטה. מאחר וטענת דמים קיימת רק בנערה ולא בבוגרת, משום כך העדיפו חז"ל לציין את טענת הפתח הפתוח שהיא יותר מקיפה וכוללת גם בוגרת ומוכת עץ (ראה כתובות ט, א, תוד"ה האומר). להלן מבחר מקורות בהם חז"ל מזכירים דווקא את טענת "פתח פתוח" כהוכחה להעדר בתולים.

בירושלמי כתובות פרק א הלכה ו (ו ע"א):

דאמר ר' אילא בשם ר' לעזר, מצא פתח פתוח אסור לקיימה משום ספק סוטה, הכא איתמר נאמנת והכא איתמר אינה נאמנת, תמן שניהן מודין בשהפתח פתוח.

אימרת ר' אילא "מצא פתח פתוח" מופיעה עוד שלש פעמים בירושלמי. גם בתלמוד הבבלי כך משמע בכמה מקומות. בכתובות דף ט, א, נאמר:

האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו.

גם כאן לא נאמר 'לא מצא דם אסור לקיימה', אלא 'האומר פתח פתוח'. הרי שבסתם אשה, בין נערה בין בוגרת, הימצאות פתח פתוח מוכיח שאינה בתולה.

בדף ט שם, ב, נאמר:

הכי קאמר, אין האשה נאסרת על בעלה בעד אחד אלא בשני עדים, וקינוי וסתירה אפילו בעד אחד נמי, ופתח פתוח כשני עדים דמי.

ובדף י, א, נאמר:

איתמר אמר רב נחמן אמר שמואל משום רבי שמעון בן אלעזר, חכמים תקנו להם לבנות ישראל לבתולה מאתים ולאלמנה מנה, והם האמינוהו שאם אמר פתח פתוח מצאתי נאמן. אם כן מה הועילו חכמים בתקנתם, אמר רבא חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה.

יתר על כן, בפשטות, עצם עובדת הִתכּלות קרום הבתולים בבוגרת מפורשת בתלמוד לגבי כהן גדול10 :

דתניא, 'והוא אשה בבתוליה', פרט לבוגרת שכלו בתוליה, דברי רבי מאיר.

ברב אלפס (ד, א בדפי הרי"ף) גרס במקום 'כלו בתוליה' 'כלו דמיה', ובפשטות לשני הביטויים אותה משמעות, שאין לבתולה בוגרת טענת דמים.

מכאן שחז"ל ידעו שבביאה ראשונה של בתולה, אפילו אם היא בוגרת, מרגיש הגבר דוחק, הנקרא גם 'פתח סתום' בלשונם, ואם אין הרגשת דוחק, כלומר הפתח פתוח, איננה בתולה, כמפורש בכמה מקומות בירושלמי ובבבלי, שהוזכרו למעלה.

 

ה. סוגיית כתובות דף לו

דעת חז"ל שלסתם אישה יש דווקא טענת פתח פתוח נמצאת בכל מקום בו דנו בנושא, פרט לגירסה המתוקנת בכתובות לו, ב. שם יש שתי גירסאות, זו שלפנינו בדפוסים:

'והבוגרת אין לה טענת בתולים', והאמר רב בוגרת נותנין לה לילה הראשון? אי דקא טעין טענת דמים הכי נמי, הכא במאי עסקינן דקטעין טענת פתח פתוח.

על-פי גירסא זו לבתולה בוגרת יש רק טענת דמים ולא טענת פתח פתוח, והיא מנוגדת לכאורה למקורות האחרים בדברי חז"ל שהובאו עד כה. בסוגיא זו קיימת גירסא קדומה אחרת, שהיתה לפני הר"ח, הרי"ף, המאירי וראשונים אחרים, התואמת את המציאות על-פי מה שנתבאר כאן, וכן את דעת חז"ל במקומות האחרים:

'אי דקא טעין טענת פתח פתוח הכי נמי, הכא במאי עסקינן דקטעין טענת דמים'.

וכותב הרי"ף (שם):

"ומפרקינן: אי דקא טעין טענת פתח פתוח - הכי נמי דיש לה טענת בתולים, דכל בתולה בוגרת פתחה סתום. אלא הכא במאי עסקינן דאין לה טענת בתולים, דקא טעין טענת דם, דאמרינן האי בתולה היא אלא שכלו דמיה".

ואף המאירי מפרש (דף לו, ב): "והבוגרת יש לה טענת פתח פתוח אבל לא טענת דמים, ואע"פ שיש מהן שיש להן דמים, והוא שאמרו כאן אי דקא טעין טענת פתח פתוח הכי נמי, הכא במאי עסקינן דקא טעין טענת דמים. ומכל מקום יש פוסקים להפך, וגורסים אי דקא טעין טענת דמים הכי נמי, הכא במאי עסקינן דקא טעין טענת פתח פתוח." ואף בדף ט, א הוא קובע: "ומכל מקום יש אשה שאין לה טענת דמים ויש לה טענת פתח פתוח, והיא הבתולה שכבר כלו דמיה, ויש אומרים בהפך כמו שיתבאר." ובדף ו, א, הוא כותב: "...ואף בבוגרת כן. ואע"פ שאין טענת בתולים, מפני שבתוליה כלים בתוך מעיה, כמו שהתברר בתלמוד המערב שבמסכת יבמות, מכל מקום הואיל ומקצת בוגרות יש להם לא חילקו בהן וכו'." ומעיר המאירי בדף ט, ב: "כל שכתבנו בשמועה זו בהפסד כתובה פירשו בו גדולי הפוסקים דוקא לענין מנה מאתים, וכמו שאמרו חכמים תקנו להם לבנות ישראל לבתולה מאתים ולאלמנה מנה, והם האמינוהו שאם אמר פתח פתוח מצאתי נאמן."

הרי"ף מסכם את הדיון ההלכתי בטענת בתולים בתאור בהיר של המציאות, וקובע את ההלכה:

נמצא(ו) עכשו שהבתולות הבוגרות יש מהן שיש להן דמים, והיינו דאמר רב נותנין להן לילה ראשון, ויש מהן שאין להן דמים, והיינו דקתני הבוגרת אין לה טענת בתולים, הא טענת פתח פתוח יש לה. וכן הלכתא.

כרופא המטפל במיוחד בבעיות של בני זוג צעירים הכרוכות בפתח סתום ופתח פתוח, מוצא אני שפרוש רב אלפס לדברי חז"ל תואם במלואו את המציאות הרפואית כפי שתוארה למעלה.

מתוך כל האמור מסתבר שאין לבוגרת טענת בתולים, כלומר טענת דמים, שהרי יתכן שכלו או נזוקו בתוליה, אלא טענת פתח פתוח. לעומת זאת, גירסת הספרים שלפנינו: 'אי דקא טעין טענת דמים הכי נמי, הכא במאי עסקינן דקטעין טענת פתח פתוח' נראית לכאורה כנוגדת את המציאות היום-יומית ואת דברי חז"ל ביתר המקומות בהם הם דנים בנושא בשני התלמודים, אשר חלקם צוטט למעלה11 .

איך להבין פיסקה חריגה זו? תשובה חלקית נמצאת לדעתי ב'תלמוד בבלי עם שנויי נוסחאות' לכתובות (בהוצאת מכון התלמוד השלם, עמ' רסב, בהערה 3). נאמר שם ששתי הדעות תלויות במחלוקת רש"י והר"ח בגירסא ובפשט הגמ', שרש"י מחק את גרסת הספרים הקדומה שהיתה לפניו והגיה: "ה"ג אי דקא טעין טענת דמים הכי נמי הכא במאי עסקינן דקטעין טענת פתח פתוח" כלפנינו. כלומר, לפי עדות הראשונים גירסת הדפוסים שבידנו היא בעצם גירסה מתוקנת ואילו הגירסא הקדומה אכן מתאימה למציאות הידועה לנו גם היום.

 

ו. שיטת הרמב"ם

דיון כזה לא יכול להיות שלם מבלי לברר את דעת הרמב"ם בנידון, אשר נוסף על כך שהקפיד שלא לזוז מדעת חז"ל - אף היה רופא דגול. קשה לי מאד להניח שלא הכיר את המציאות לגבי טענת דמים וטענת פתח פתוח בבוגרת.

נתבונן בפרוש הרמב"ם למשנה כתובות א, ג (מהדורת קאפח):

'...לפי שאמרו חכמים תקנו כתובה לאשה והם האמינו שאם אמר פתח פתוח מצאתי, נאמן, חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה. וממה שצריך שתדע שהבוגרת והיא שעברו עליה ששה חדשים שלמים אחרי הבאת שתי שערות, ובתנאי שאותן השתי שערות צמחו אחר שתים עשרה שנה, אין לה טענת בתולים, כלומר טענת דמים, מפני שכלו בתוליה, אבל יש לה טענת פתח פתוח.

עד כאן ברור: הרמב"ם קובע שאין לבוגרת טענת בתולים, כלומר טענת דמים, מפני שכלו בתוליה, אך יש לה טענת פתח פתוח. כמוסבר למעלה יש בתולות בוגרות שאינן רואות דם בבעילה ראשונה, לכן אין לבתולה בוגרת טענת דמים. וזו דעת חז"ל על פי כל הגאונים, שהיתה ידועה לרמב"ם. אולם מייד לאחר קביעה ברורה ומנומקת זו התואמת את המידע הרפואי, נוסף בפירוש המשנה קטע מפתיע:

כן הורו כל הגאונים שידענו דבריהם. אבל הנכון אצלי שהדבר בהפך, וטענת דמים יש לה פתח פתוח אין לה.

היום ידוע לנו שקטע זה אינו המשך פרוש רמב"ם המקורי אלא תוספת מאוחרת. ואכן מעיר הרב קאפח בהערה 14 שם, שקטע זה "מכאן ועד סוף הפירוש לא היה במה"ק והוסיפו רבנו בכתב ידו במהדורה שניה".

קשה לי מאד לתאר לעצמי שהרמב"ם יכתוב דבר מנוגד למציאות שבודאי הכיר לא פחות מהגאונים, ומנוגד לפשטות דעת חז"ל בשני התלמודים. לכן בדקתי את פרוש המשנה בכת"י, המיוחס לרמב"ם, עליו מתבסס הגר"י קאפח, בכתובות א,ג, ומצאתי שהקטע הנוסף איננו בגוף פרוש הרמב"ם, אלא בשולי הגליון, באותיות קטנות הרבה יותר, והשורות ניצבות לכוון השורות הרגיל, וברור שזו תוספת. אמנם הרב קאפח מתיחס לתוספת בגליון כמהדורה שניה שברור שנכתבה על ידי הרמב"ם עצמו, אך חשוב לציין שיש חולקים על הדעה שכת"י ההערות בגליון פרוה"מ, הוא כת"י הרמב"ם ויש אף חולקים שכת"י הפרוש עצמו הוא כת"י רבנו12 .

אולם ביד החזקה המצויה בידינו כותב הרמב"ם במפורש שדעתו איננה כדעת הגאונים הקדמונים. בפרק יא מהלכות אישות, הלכה יב כתב הרמב"ם:

...שכל בתולה יש לה דם בין קטנה בין נערה בין בוגרת אלא מפני החולי כמו שביארנו:...שרוב הבוגרות אין להן דוחק שמרגישין בו הרבה, שהרי גדלה ונתרפו איבריה וכלו בתוליה."

ובראש הלכה יג:

יש גאונים שהורו שהבוגרת אין לה טענת דמים ויש לה טענת פתח פתוח. ואין דרך התלמוד מראה דבר זה, וטעות היתה בנוסחאות שלהם. וכבר בדקתי על ספרים רבים וקדמונים ומצאתי שהדבר כמו שביארנו, שאין לבוגרת אלא טענת דמים בלבד.

גם בהלכות כתובות יא, טו, פוסק הרמב"ם:

... ואף על פי שמצא דוחק בעת התשמיש, הואיל ולא יצא דם, אין כאן בתולים, שכל בתולה, יש לה דם, בין קטנה בין נערה בין בוגרת, אלא מפני החולי, כמו שביארנו.

דעה זו במשנה תורה מעוררת תמיהה, כי בנוסף להיותה מנוגדת ל"כל הגאונים שידענו דבריהם"13 היא מנוגדת לכאורה למציאות כמוסבר למעלה.

אולם מדברי המאירי, נראה לכאורה שלפניו היה נוסח משנה תורה התואם את גירסת כתובות לו הקדומה שהיתה לפני הרי"ף. שהרי הוא כותב בכתובות לו, לאחר שהביא את גירסת הקדמונים:

ומכל מקום יש פוסקים14 (ההדגשה שלי א' ל') להפך וגורסים אי דקא טעין טענת דמים הכי נמי הכא במאי עסקינן דקא טעין טענת פתח פתוח.

כידוע, המאירי החשיב מאד את הרמב"ם15 , כינה אותו 'גדולי המחברים' והביא את דעתו בעקביות. ומכיוון שרבנו המאירי כותב כאן 'יש פוסקים להפך', ואינו כותב 'גדולי המחברים' פוסקים להפך', לכאורה צ"ל שבנוסח משנה תורה שהיה לפניו פסק הרמב"ם כדעת הגאונים, שלפיה פסקו גם ר"ח, רי"ף ורבנו המאירי עצמו. אם כנים הדברים, הרי שגם ביד החזקה היתה מהדורה קמא כשיטת הגאונים, ואולי, כמו לגבי התוספת בפירוש המשנה, יש מקום לשאול, מתי, ועל ידי מי נכתבה המהדורה האחרונה. אולם בדיקה נוספת של דברי המאירי מראה שהמאירי אכן הזכיר במקום בודד את שיטת גדולי המחברים (הרמב"ם) הנוגדת לשיטת גדולי הפוסקים (הרי"ף) בסוגייתנו16 . וצע"ג.

 

ז. סיכום:

מההסבר הרפואי נובע כי "הדוחק בביאה ראשונה" מקורו במתח הגבוה של השרירים הסובבים את פתח הבתולה ומצרים אותו, ולא בלחץ הרפוי של קרום בתולי בוגרת. הצֵרות זו מקשה באופן משמעותי את החדירה הראשונה ואין קושי להבדיל בין פתח דחוק לבין פתח פתוח. ברור שכל מי שלא שמע על המתח המוגבר של השרירים הסובבים את הנרתיק אצל בתולה, בהכרח יפרש שהדוחק בשעת ביאה ראשונה מקורו בקרום הבתולים שקיומו ידוע לכל, אולם המציאות, לפיה בתולות בוגרות רבות אינן מדממות בביאה ראשונה אע"פ שפתחם מוצר, איננה מתישבת עם פירוש כזה.

לעומת זאת, על פי ההסבר הרפואי מובן מדוע יש בתולות בוגרות שאינן רואות דם בביאה ראשונה, למרות שלבא עליהן יש הרגשת דוחק ברורה. לדעתי, מציאות זו היתה ידועה לחז"ל כפי שלמדו הגאונים והראשונים הקדמונים, ובהתאם אליה קבעו: בוגרת יש לה טענת פתח פתוח, אך אין לה טענת דמים.

דומני שההבנה החדשה שהובאה כאן להסבר טענת 'פתח פתוח', הבנה המתאימה למציאות ולדעת הקדמונים, ראוי לה שתעלה על שולחנם של תלמידי-חכמים וחוקרים, להבנת אמת של דברי חז"ל.

 

1 . רמב"ם, אישות, יא, ט.

2 . יבמות נט, א; כתובות צז, ב.

3 .כתובות לו, א.

4 .דעת ר"ח (הובא בכתובות לו, ב תוד"ה אי דקא טעין), וכן גירסת הרי"ף (שם ד, א), וגירסת הערוך (ערך פתח), וכן היתה גירסת הספרים הראשונים (תוס' שם), וכן דעת רב האי גאון (הובא ברמב"ן בשטמ"ק כתובות לו, א ד"ה ה"ג וכן גרש"י, וכן דעת הר"ש משאנ"ץ (ספרא פרשת אמור ריש פרשתא א הלכה יא), תוס' ר"י הלבן (כתובות ט, א, ד"ה האומר), תוס' רי"ד (כתובות, ט, א), או"ז ח"א סי' תשמז, הרשב"א (תורת הבית ב"ז ש"ב) המאירי (כתובות ו,א; ט,א; י,א; לו) ורבנו ירוחם (מישרים, נתיב כג, ח"ה) שבוגרת אין לה טענת דמים אך פתחה סתום. וכן דעת הראבי"ה, האגודה ור"ת (הובאו באוצר הפוסקים סי' סח).

דברי הגמרא ביבמות נט, א, "פרט לבוגרת שכלו בתוליה" והירושלמי יבמות (פ"ו ה"ד) "... בוגרת כלו בתוליה במעיה, מוכת עץ ייצאו בתוליה לחוץ" מתאימים מאד לשיטה זו.

לעומתם דעת רש"י (כתובות לו, ב, ד"ה ה"ג אי דקא טעין), הרא"ש שם, הרמב"ן והר"ן שם, הרא"ה (בדק הכית ב"ז ש"ב ד"ה בענין בועל את הבתולה), הריב"ש (שו"ת הריב"ש סי' קכז) הטור והשו"ע (אבהע"ז, סח, ג) שבוגרת פתחה פתוח אך יש לה טענת דמים. דברי הירושלמי "בוגרת כחבית פתוחה" (כתובות פ"א ה"א - ג' ע"א בדפוס וילנה) מתאימים מילולית לשיטה זו. לגבי דעת הרמב"ם ראה להלן פרק ו.  - העורך.

5 .ראה: מ. הלפרין, אי פריון עקב וגיניזמוס וליקויי זיקפה, ב"פוריות האישה והגבר" (עורכים י' שנקר וא' אלחלל, הוצאת אקדמון, ירושלים תשנ"ו) עמ' 410-399- העורך.

6 . מצד שני עצם קיומו של הדוחק עדיין אינו מוכיח שהאשה עדיין לא נבעלה, משום שלעיתים הוא נעלם רק אחרי מספר ביאות. אבל היעדרו מעיד בוודאות שהאשה נבעלה כבר.

7 . לכאורה כך ניתן לדייק מדברי הרמב"ם, (אישות יא, יב), תוס' כתובות ט, ד"ה האומר, ומדברי הריב"ש סי' קכז. לגבי שיטת הרמב"ם ראה פרק ו להלן. - העורך.

8 . ראה מאמרו של הרב י. אריאל, טענת בתולים בזמן הזה, לעיל עמ' 82-62.- העורך.

9 . על פי דעת הגאונים והראשונים הקדמונים שהובאו בהערה 4 לעיל. - העורך.

10 . יבמות נט, א; כתובות צז, ב.

11 .אמנם בכתובות ט, ב משמע לכאורה שלבתולה בוגרת אכן יש טענת דמים ואין לה טענת פתח פתוח: 'אמר אביי אף אנן נמי תנינא, בתולה נשאת ליום הרביעי, ליום רביעי אין ליום חמישי לא, מאי טעמא? משום איקרורי דעתא. ולמאי? אי למיתב לה כתובה ניתיב לה, אלא לאוסרה עליו. ודקא טעין טענה, מאי לאו דקטעין טענת פתח פתוח? לא, דקטעין טענת דמים'. אמנם ראה במאירי שפירש שכל הדיון הזה 'אינו אלא דרך דחיה ומשא ומתן'.

12 .ראה: כהנא ק', פירוש המשנה של הרמב"ם בכתב ידו? המעין כו א (תשמ"ו) 63-55; כו ב 64-54, המסכם שלפנינו רק "העתק פירושו של הרמב"ם שנעשה על ידי אחד הסופרים ושלפניו היה הפירוש בשלבים שונים"; בלאו י, האומנם יש בידינו טופס של פירוש המשנה בעצם כתב ידו של הרמב"ם? תרביץ כז (תשי"ח) עמ' 543-536; מ. לוצקי, המומחה הנודע לכתב ידו של הרמב"ם מודה בחשיבותו של כת"י ששון, אך לדעתו "רק חלק מן ההערות והתיקונים הוא מעצם ידי המחבר, אפשר תחת השגחתו, אבל גוף הספר נכתב ע"י סופר אחר. ואפשר שהסופר היה אחד מבני משפחתו או מתלמידיו המקורבים, כי הכתב דומה קצת לכתבו של הרמב"ם". (התקופה, ל-לא, עמ' 683, ע"ס כ"י הונטינגטון וכ"י ששון 73-72 בלבד).

13 . כמש"כ ב"מהדורה שניה" של פירוש המשנה לרמב"ם.

14 .בדף ט, א, ד"ה טענת הביא המאירי את החולקים על הרי"ף בשם "יש אומרים". כ"כ בדף ו, א, ד"ה הבועל, לא הזכיר כלל את החולקים על הרי"ף.

15 . כך כותב המאירי (בהקדמתו לפרושו בית הבחירה בכרך ברכות עמ' כה) על הרמב"ם: '...עד שיודע הכל הלכות הלכות בשלמות, חבור כולל ושלם עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע, לפניו לא היה כן מחבורי הגאונים והרבנים מסדר כל הענינים בחכמת התלמוד, איש על דגלו בסדור מתוקן ושלם כמוהו, ואחריו לא יהיה כן...'

16 . בית הבחירה, כתובות, י, א, ד"ה בפרק שלישי.

עד היכן גזרו על דם בתולים

עד היכן גזרו דם בתולים

לכבוד העורך,

קראתי בעיון את דבריו של ידידי הרב יואל קטן יצ"ו באסיא1 ומכיון שמדובר על השלכות מעשיות מרחיקות לכת, אמרתי אשיחה וירוח לי.

בעל המאמר שם מציע, שאישה שראתה דם בתולים, לאחר שנבעלה בעבר ולא ראתה דם, ייחשב לה הדבר כדם מכה ותהיה טהורה לבעלה.

בנושא דם בתולים בגמ' שני שלבים, שלב ראשון דברי ב"ש וב"ה במשנה בדף סד : ובסוגיא הדנה בדבריהם. שלב שני בדף סה : "דתניא רבותינו חזרו ונמנו בועל בעילת מצוה ופורש". מוסכם על כולם שדם בתולים כשלעצמו הוא דם מכה וטהור כדם הזב מן החוטם. השלב הראשון בסוגיא עוסק באומדנא עד מתי ניתן לתלות שהדם הוא מהבתולים, וממתי יש לחשוש שמדובר בדם נידה. בין אם נניח שמחלוקת ב"ש וב"ה היא מדאורייתא ובין אם נאמר שמחוסר ידיעה החמירו מדרבנן, עד גבול מסויים, ברור שההנחה הבסיסית בסוגיא היא שאין לנו אפשרות לברר את מקור הדם ולכן מספק מרגע מסויים יש לחשוש לדם נידה.

לעומת זאת לאחר שחזרו ונמנו אע"פ שלפי האומדנא אכן מדובר בדם בתולים גזרו ואסרו דם זה.

ידוע בשערים המצויינים בהלכה דברי הגאונים והראשונים בהסבר גזירת דם בתולים ואכמ"ל. המשותף לכולם היא ההנחה דלעיל שמדובר במצב שיש אומדנא שהיה לה דם בתולים ואעפ"כ גזרו. נדמה לי שכו"ע יודו שבבעילה ראשונה או שניה האשה נאסרת גם אם יוכח בבדיקה או במעבדה שמדובר בדם בתולים. מסיבות שונות חששו חכמים שאם נתיחס לדם בתולים כדם המכה עלולים להקל גם בדם נידה, ועל כן גזרו על דם זה.

בס' קפ"ז לגבי רדמ"ת נפסק להלכה שאם היתה ביאה ללא דם אין לתלות בדם בתולים. המקור לכך במסכת נידה בדף יא : אינו עוסק ברדמ"ת אלא בשאלה הבסיסית עד מתי ניתן לתלות בדם בתולים ולטהר את האשה. הגמ' שם מביאה את המשנה, מחלוקת ב"ש וב"ה, ועל כך אומר רב גידל בשם שמואל "לא שנו אלא שלא פסקה מחמת תשמיש" ברור שדינו של שמואל עוסק בשלב שלפני שחזרו ונמנו, כאשר אם נתלה בדם בתולים האשה טהורה ואם לאו היא טמאה. הלכה זו שהיתה לכאורה צריכה להופיע בדיני דם בתולים בס' קצ"ג הועברה לדיני רדמ"ת, והסיבה לכך פשוטה. הלכה זו עוסקת באומדנא לגבי מקור הדם, אין לאומדנא הזאת שום משמעות בדיני דם בתולים, לאחר שגזרו שגם דם הידוע כדם בתולים טמא.

לגבי רדמ"ת כאשר מדובר לאסור אישה לבעלה, אין התחשבות כלל בגזירה של חזרו ונמנו, שם השאלה היא מה מקור הדם ולכן שם ניתן להשתמש בכך שלא ראתה דם בביאה הקודמת, כדי לקבוע שיש לחשוש לדם נידה. הניסיון להשתמש בהגדרה שנאמרה לפני גזירת דם בתולים, על מנת להגדיר את גזירת חזרו ונמנו הוא מחודש מאד, וזקוק לכאורה למקור מפורש. בגמ' שם משמע לכאורה להיפך, "אמר עולא כי הוו בה ר' יוחנן ור"ל בתינוקת לא הוו מסקי מינה אלא כדמסיק תעלא מבי כרבא" מסביר רש"י "לא ילפינן מפרקא דמתניתין מידי אלא מברייתא וכרבותינו..." נראה שהדברים מדברים בעד עצמם - אין להשליך כלל מהדינים שלפני הגזירה למה שאחריה.

יתירה מזאת מצד הסברא ודאי שניתן לומר שככל שהחשש לדם נידה גדול יש יותר מקום לגזור, ואם גזרו בשלב שבדרך כלל הדם הוא מהבתולים מדוע שלא יגזרו בשלב שבדרך כלל הדם הוא דם נידה.

בס' קפ"ז פסק הרמ"א לגבי רדמ"ת, שאפ' כשלא היתה ביאה ללא דם, אם לא חשה בכאבים אינה יכולה לתלות בדם בתולים. האם גם כאן יאמר הרב קטן שניתן להסיק, שאין גזרת דם בתולים כשלא חשה כאבים. ואם לאו מה ההבדל? וגם אם ימצא הבדל בסברא מה המקור בגמ' ובראשונים שניתן לסמוך עליו, האם נוכל מסברא לחדש חילוקי לקולא, בדין שמצוי מאד ולא ימלט מהראשונים או האחרונים להזכירו?

בס' קפ"ז לגבי רדמ"ת מובא הדין הנ"ל לגבי אישה שראתה בתשמיש לאחר שהיתה ביאה ללא דם. הפת"ש מביא שם אחרונים המדגישים שדין זה נאמר לחומרא רק כאשר היתה ביאה גמורה - ולא ראתה דם, אם הביאה האחרונה שבה מצאה דם היתה יותר חזקה מהביאה שלפניה עדין ניתן לתלות בדם בתולים. גם אם נאמץ את החילוק הנ"ל לקולא, ברור לכאורה שנצטרך לסייג זאת בכך שהיתה ביאה גמורה שלא ראתה דם. כידוע החתנים מתקשים לא פעם להגיע לביאה גמורה בפעמים הראשונות, ולפעמים מתקשים להגדיר זאת. יתרה מזאת ההנחה הבסיסית בס' קפ"ז היא, שאם היתה ביאה ללא דם, הדם שאח"כ הוא דם נידה ברמת ודאות כזו שניתן להוציא אישה מבעלה אע"פ שהנטייה היא להקל בספיקות לגבי רדמ"ת. אם בכל אופן התברר בבדיקת רופאה שמדובר בדם בתולים, הרי שקיים סיכוי גדול שהעובדה שלא ראתה בביאה הקודמת היא בגלל שלא היתה ביאה גמורה וממילא נפל פיתא בבירא. קבלת דברי הרב יואל מביאים למצב בו שלוש נשים ראו דם בביאה, נבדקו על ידי רופאה ונמצא שנשאר קרום בתולים. זו שתמיד ראתה דם טמאה, זו שלא ראתה דם בביאה הקודמת אבל לא היתה ביאה גמורה טמאה, ואילו זו שלא ראתה דם גם בגמר ביאה טהורה. לענ"ד מצב זה אינו עולה בקנה אחד עם הגזירה של נמנו וגמרו שבאה להשוות בין כל הנשים - ואסרה תלייה בדם בתולים.

לולא דמיסתפינא נלענ"ד שגבול הגזירה אינו תלוי בעובדה ששימשה ללא ראיית דם אלא במצב הרפואי של הבתולים. ייתכן שהגזירה נאמרה רק בדם בתולים טבעי ורגיל הכלה לאחר כמה ביאות. אם הרופאה קבעה שהיתה הסתבכות ויש שם מכה הגורמת לדם החורג ממצב סביר של בתולים, ובדרך כלל במקרה כזה גם נדרש טיפול רפואי כלשהו לריפוי המקום, ייתכן שנוכל לראות זאת כמכה רגילה ולתלות בה את הדם. לא אאריך כעת בביסוס הצעה זו מכיון שהנני עוסק בתגובה בלבד, וראוי שגדולי ההוראה יחוו דעתם בנידון.

הרב שלמה לוי

 

1 הרב יואל קטן, עד מתי קיימת גזירת דם בתולים, אסיא נו (יד, ד), עמ' 45-43 (תשנ"ו).