כונה להשחתת רירית הרחם הינה כוונת סירוס

תשובת הרב ד"ר מרדכי הלפרין:                         

כוונה להשחתת רירית הרחם הינה כוונת סירוס 
 דבר שאינו מתכוין במעשה אחד עם שתי תכליות

תודה לד"ר יעקב רבינזון על הערותיו החשובות. בכל זאת, מן הראוי להוסיף הבהרה בשתי נקודות:

האחת: האם באמת הלכה כר' שמעון הסובר שדבר שאין מתכוין מותר לכתחילה גם בשאר איסורין?

השניה: האם באמת הרס מכוון של רירית הרחם נחשב, לגבי איסור סירוס, כדבר שאינו מתכוין?

נקודה ראשונה: דבר שאינו מתכוין – האם מותר גם בשאר איסורים?

א. ד"ר רבינזון קבע במכתבו בהערה 7 שהלכה כרבי שמעון בדבר שאינו מתכוין לא רק בהלכות שבת אלא גם בשאר איסורין. אכן זוהי שיטת ר"י[1], רא"ש[2] הרמ"א[3] וסיעתם. בנוסף, מתוך קביעת הגמרא במסכת שבת[4]  שמשנת "מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכונו..."[5] היא רק לדעת ר' שמעון, נובע כי הרמב"ם[6] הטור[7] והשו"ע[8]  שפסקו להלכה כמשנתנו, בעצם פסקו להלכה כר"ש בדבר שאינו מתכוין גם בשאר איסורין.

ב.   בכל זאת מן הראוי להזכיר את שיטת רב אחאי גאון בעל השאילתות[9], הפוסק בהלכות שבת כרבי שמעון להתיר דבר שאינו מתכוין. לעומת זאת בשאר איסורין – כמו איסור סירוס – פוסק בעל השאילתות כרבי יהודה, ואוסר דבר שאינו מתכוין.

ג.   אמנם שיטת הנצי"ב מוואלוז'ין[10], שבסתם דבר שאין מתכוין בלא מצב של פסיק רישא, גם בעל השאילתות מודה להתיר גם בשאר איסורים. ומה שאוסר בעל השאילתות בשאר איסורים הוא רק ב"דבר שאינו מתכוין" במצב של "פסיק רישא דלא ניחא ליה". בכה"ג בשאר איסורים בעל השאילתות אוסר, למרות שבאיסורי שבת הוא מתיר לכתחילה פסיק רישא דלא ניחא ליה כדעת הערוך [11].

ד.   בכל זאת קשה להתעלם ממש"כ הג"ר ישראל יעקב קניבסקי[12]: "אמנם אנן לא קיי"ל בשאר איסורין כרבי שמעון, רק גבי שבת. וכמ"ש הרא"ש ז"ל פרק שמונה שרצים (שבת פי"ד) סי' ט, דגם הערוך לא התיר פסיק רישא דלא ניחא ליה אלא גבי שבת דבעינן מלאכת מחשבת". משמע מדבריו שמתייחס גם לדשא"מ רגיל בלא פ"ר, הרי שלא למד כדעת הנצי"ב. גם אני שמעתי מרבותי ראשי ישיבת טעלז לפני יותר מארבעים שנה, שלהלכה, בשאר איסורין, דבר שאינו מתכוין אסור מדרבנן אפילו לר"ש. כלומר, מבחינת איסור תורה, הלכה כר"ש בדשא"מ גם בשאר איסורין, אך למעשה, בשאר איסורין יש בדשא"מ איסור מדרבנן.

ה.  הדברים צ"ע לכאורה מהיתר לכתחילה המפורש במשנת "מוכרי כסות" בסוף מסכת כלאים. לכן צ"ל לדעה זו כי הכלל הוא איסור דרבנן, פרט למקום בו התירו חכמים במפורש משום צורך חשוב. במקום שהתירו – התירו, בשאר דברים נשאר איסור דרבנן[13]. אע"פ כן עדיין קשה להתעלם ממש"כ הרמ"א שהלכה כר"ש לכתחילה גם בשאר איסורים[14].

נקודה שניה:  הרס רירית הרחם – דבר שאינו מתכוין?

א. במכתבו טען ד"ר רבינזון[15] שהרס רירית הרחם איננו מוגדר כפעולת סירוס במתכוין, אלא כדבר שאינו מתכוין ושאינו פסיק רישא כי קיים מיעוט מקרים בהם האישה יכולה ללדת למרות הרס הרירית. לכן טען להתיר את הפעולה כדין דבר שאינו מתכוין ע"פ דעת ר' שמעון, שהלכה כמותו גם בשאר איסורין. נקודת היתר זו, אף שיש לה קצת סימוכין בדעת מיעוט של כמה ראשונים, איננה נכונה להלכה, וכדלקמן.

ב.   היתר "דבר שאינו מתכוין" הוא כאשר נעשית פעולה של היתר, אלא שפעולת ההיתר גוררת עימה – בלא כונה – פעולה אחרת של איסור, כגרירת מיטה כיסא וספסל שיכולה לגרור עמה גם פעולת עשיית חריץ בקרקע. לעומת זאת, כאשר מדובר בפעולה אסורה אחת, אלא שהעושה אותה איננו מתכוין לתוצאה שבגללה אסרה התורה את הפעולה, אלא לתוצאה אחרת – אין זה מצב של אינו מתכוין אלא מצב של מתכוין, ובשבת יתכן בכל זאת פטור של "מלאכה שאינה צריכה לגופה", פטור ההופך את הפעולה לאיסור דרבנן בלבד, ושאיננו קיים בשאר איסורים.

ג.   כך כתב רש"י[16] שהעושה פעולה אסורה אחת, אלא שאיננו מתכוין לתוצאה שבגללה אסרה התורה את הפעולה, אלא לתוצאה אחרת – אין זה מצב של אינו מתכוין אלא מצב של מתכוין, ובשבת זו מלאכה שאינה צריכה לגופה:

"חופר גומא – בונה בנין  הוא, ואם אינו צריך לה אלא ליטול את העפר, אף על פי שהבנין בנוי – אינו חייב משום בונה. שאינה צריכה לגופה – כגון זה שאינו צריך לבנין זה".

      ועוד יותר מפורש ברש"י כריתות כ,ב, ד"ה שאינה צריכה:

"שאינה צריכה לגופה – כגון זה שאינו צריך להבעירן אלא להתחמם בחתייתן ומכל מקום יודע היה שיתבערו ועל מנת כן עשה והוי ליה מתכוון מיהו מלאכה שאינה צריכה לגופה הויא  הך הבערה".

וכן פירש רש"י (שבת קז,ב, ד"ה להוציא ממנה) את דברי הגמ' שמפיס מורסה – פתיחת פתח באבסס מוגלתי במטרה לסחוט מוגלה החוצה שלא במטרה להשאיר את הפתח קבוע – נחשבת כמלאכה שאצל"ג:

"להוציא ממנה לחה – מלאכה  שאינה צריכה לגופה היא, שהפתח היא המלאכה, וזה אין צריך להיות כאן פתח מעכשיו".

ד.   הדברים מבוארים גם בדברי  התוס'[17]:

"דהא דאמר ר' שמעון דבר שאין מתכוין מותר, הינו כגון שעושה דבר שאין מתכוין לעשותו. אבל הכא מתכוין לעשות מה שהוא עושה"[18].

ה.  דוגמא נוספת: מלאכת הפשטת העור היא אחת מל"ט אבות מלאכה. תכלית המלאכה במשכן, היתה לצורך השימוש בעור הנפשט, ולא לצורך סילוקו מגוף הבהמה. כמו כן חייבים על מלאכה זו רק אם ההפשטה שומרת על העור ראוי לשימוש, ולא כשההפשטה פוגמת אותו(ראה שבת קיז, א, "דשקיל ליה בברזי"). לאור האמור, מה יהיה דינו של מי שמפשיט עור תוך כונה להפשיט את העור בשלמותו, אלא שאין הוא זקוק לעור אלא לבשר הבהמה. וצורת ההפשטה היא כזו, שלמרות כוונתו להפשיט את העור בשלמות, לפעמים בכל זאת העור נפגם ואיננו ראוי לשימוש. מה יהיה הדין באותם המקרים בהם הוא הצליח להפשיט את העור בשלמותו. האם יהיה חייב על מלאכת המפשיט לדעת המחייבים על מלאכה שאין צריכה לגופה, או שיפטר משום שזה דבר שאינו מתכוין?

ו.    הדברים מפורשים במאירי על מסכת שבת (קטז, ב, על הגמ' קיז, א), שאם מתכוין להפשיט – אין זה שייך לסוגיית דבר שאינו מתכוין ולפסיק רישא, אלא לסוגיית מלאכה שאינה צריכה לגופה. וכידוע, פטור מלאכה שאינה צריכה לגופה, מוגבל, גם לדעת הפוטרים, רק להלכות שבת ולא לשאר איסורין.

ז.    מכאן ברור כי רופא המבצע אבלציה – מבצע פעולה של הרס רירית הרחם, והוא גם מתכוין להרוס את כל רקמת הרירית. רירית זו היא הרקמה המדממת דמי נדה וזיבה, והיא הרקמה אשר בה משתרש העובר ומבלעדיה אין הריון. לעיתים רחוקות הרופא לא מצליח לבצע את כוונתו ולא כל הרירית נהרסת. אז, לעיתים נדירות, יתכן הריון. במצב כזה אפשר לומר שאכן לא בוצעה פעולה שיש בה איסור סירוס אישה. אך ברוב המקרים בהם כוונתו צלחה בידו ונהרסה כל הרירית, האם העיקור – כריתת הרירית – נשאר "דבר שאין מתכוין"? ברור כי עשיה במתכוין של מעשה הריסה של אבר רביה חיוני, הרי הוא מעשה סירוס במתכוין. וכאשר מדובר על עשיית מעשה איסור במתכוין, אזי גם אם לא תמיד המעשה מצליח, בכל זאת כאשר הוא כן מצליח, הרי הוא נשאר מתכוין גמור. העובדה שאין כונה לתוצאה הרפואית של העיקור אלא רק למעשה העיקור, אינה מעלה או מורידה בשאר איסורים, אלא רק בהלכות שבת לדעת ר"ש הפוטר מלאכה שאין צריכה לגופה.

ח.  היה מקום להקשות על העיקרון בפסקה ב לעיל מסוגיית קציצת בהרת[19], שם מפורש בגמ' שהמל אדם שבהרת נמצאת על עורלתו והוא מתכוין לקצוץ את העורלה, הריהו נחשב כמי שביצע את פעולת קציצת הבהרת בלא כוונה בגלל שמטרת הקציצה היתה למול ולא להיטהר.

      שאלה זו נשאלה כבר על ידי הראשונים שם: הרשב"א, הרא"ה והריטב"א[20]. עצם השאלה נובע בבירור מהעיקרון הנ"ל. הריטב"א שם מביא את הסברו של הרא"ה:

"דקושיא מעיקרא ליתא. דהכא נמי איכא תרתי, דאיכא קציצת בשר ואיכא קציצת בהרת, דודאי הבהרת איננה בעובי כל הבשר אלא למעלה, ודוק, ולא איקרי אלא [דבר שאינו מתכוין ו] פסיק רישא ולא ימות".

וכן כתב השפת אמת על אתר מדעתו:

"דהנגע אינה אלא קרום בעור הבשר, משום הכי במילה כיון דקוצץ כל הבשר גם כן, אינו בכלל קציצת בהרת להדיא. אלא דממילא נקצץ גם הקרום, משום הכי שפיר הוי דבר שאין מתכוין".

במילים אחרות, דבר שאינו מתכוין איננו אך ורק כאשר נעשית פעולה של היתר הגוררת עימה – בלא כונה – פעולה אחרת של איסור, אלא גם כאשר מתבצעת פעולה של היתר אשר רק חלק ממנה מהוה פעולה של איסור. אבל כשמתבצעת פעולה בכוונת היתר, כשהפעולה בשלמותה מהווה פעולת איסור, הרי זה נחשב כמתכוין. ולעניינו פעולת האבלציה מהווה בשלמותה פעולת סירוס, ולכן העושה אותה הינו מתכוין.

ט. תירוץ אחר שמביא הריטב"א בשם י"מ, מתאים לדברי ד"ר רבינזון:

"שאין לחלק בין דבר שאין מתכוין למלאכה שאינה צריכה לגופה אלא בשבת. אבל בשאר דברים, אין חילוק ביניהם ושרי בתרוויהו, ומלאכה שאינה צריכה לגופה איקרי דבר שאינו מתכוין[21]".

לשיטת הי"מ שבת חמורה יותר משאר איסורים בכך שלמרות שבשבת מלאכה שאינה צריכה לגופה אסורה מדרבנן גם לר"ש, בשאר איסורין מתיר ר"ש לכתחילה מלשאצל"ג. זו שיטה מחודשת. שכן בפשטות פטור מלאכה שאינה צריכה לגופה הוא פטור מיוחד בהלכות שבת שנלמד מדיני מלאכת מחשבת (חגיגה י, א – י, ב, ורש"י שם ובשבת צג, ב במשנה), פטור שבשאר איסורין אין לו מקור.

ניתן להסביר בדוחק לפי מש"כ בשו"ת חוות יאיר קפח, שבשבת אסורה הפעולה ובשאר דברים רק התכלית. עכ"פ, בפשיטות נראה כי שיטת הי"מ בריטב"א דחויה היא מהלכה.

י.    תירוץ נוסף מביא הריטב"א, וז"ל שם:

"ואחרים תירצו דהכא [במל וקוצץ בהרת] איכא תרתי, דומיא דגורר אדם מטה. שלא אסרה תורה לקוץ הבהרת, אלא לקוץ בכוונה לטהר את הבהרת בקציצתו. וכיון דאיכא תרתי כונות – קציצה בעלמא וכוונה לטהר – קרי דבר שאינו מתכוין. ואע"ג דהוי  פסיק רישיה ולא ימות דאי אפשר לקוץ בלא טהרה, מכל מקום תרתי כונות איכא. וא"כ לפי זה, אפילו בשאר דברים יש חילוק בין דבר שאינו מתכוין למלאכה שאינה צריכה לגופה.

ואותה דמסכת סנהדרין תרתי איכא, שהדם שמוציא בתחילה היא רפואה ובכאן ליכא חבלה, אלא דאיכא למיחש שמא יוציא דם יותר מדאי, וכיון דאיכא תרי דמים ואפשר שלא יוציא דם יותר מדאי, שפיר מקרי דבר שאינו מתכוין".

מבואר שהריטב"א הבין בתירוץ זה שאין בו חזרה  מהעיקרון שדבר שאינו מתכוין הוא רק בעושה שתי פעולות ומתכוין רק לאחת מהן. אלא שהתירוץ מבין ומסביר את קציצת הבהרת במילה כשתי פעולות ולכן נצרך ליישב את גירסתו בסנהדרין שגם שם מדובר בשתי פעולות[22].

מכאן לענייננו. המתכוין להרוס רירית רחם חיונית להריון, הרס שהוא סירוס בעצמותו, אם פעולתו הצליחה הרי שהוא סירס אישה במתכוין.

יא. למרות האמור למעלה לא יצאנו ממחלוקת ראשונים ממשית בנדון.

המשנה במסכת כלאיים[23] קובעת: "ולא ילבש כלאים אפילו על גב עשרה [בגדים] ואפילו לגנוב את המכס". מדובר כאן בביצוע מעשה לבישת כלאיים, בלא כונה לתכלית הרגילה של לבישה שהיא "הנאת הלבישה". לכאורה דין זה פשוט הוא ומוסכם על הכל, גם לדעת ר' שמעון. שכן לא מדובר כאן בדבר שאינו מתכוין, אלא במעשה איסור "שאינו צריך לגופו" בשאר איסורין.

והנה, בברייתא בבבא קמא מביא ר' שמעון את שיטת ר"ע שמתיר לבישת כלאים להברחת המכס, וטעמו מובא בגמ' שם, משום דבר שאינו מתכוין. קצת תמוה שכאן ר"ש מביא זאת כשיטת ר"ע, ולא כשיטת עצמו הידועה בכל התורה שדבר שאינו מתכוין מותר.

יתר על כן, אם זו איננה רק שיטת ר"ע אלא שיטת ר"ש הידועה, הרי שרבי סתם במשנה זו כדעת ר' יהודה. וסמוך אחר כך במשנת "מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוונו" – סתם רבי כר' שמעון[24].

יתר על כן, גם הרמב"ם[25] וגם השו"ע[26] פסקו להלכה כשתי המשניות הסותרות הללו. הרי שלמדו שאמנם הלכה כר"ש בדבר שאינו מתכוין בכל התורה כולה, אך לבישה להבריח מכס נחשבת כדבר שמתכוין. את ההבדל בין שתי המשניות הללו מסביר הבית יוסף שם, וכן הגר"א בשנות אליהו על המשנה שם, שבמשנת הברחת המכס מדובר על מעשה לבישה גמור ולכן אין זה דבר שאינו מתכוין לדעת ר"ש (החולק על דעת ר"ע רבו), בעוד שבמשנת מוכרי כסות, מדובר בפעולת העלאה בלבד שאיננה אסורה כלבישה אלא אם כן מצטרפת אליה גם הנאה[27]. ולכן, כאשר הנאה זו באה למוכר בעל כורחו בלא כוונה, לדעת ר"ש נחשב הדבר כדבר שאינו מתכוין[28].

יב. מפסק ההלכה האוסר לבישת כלאים להברחת המכס, נובע שגם הרמב"ם וגם השו"ע מסכימים שפעולה, כדוגמת לבישה, הנעשית שלא לתכליתה הרגילה, איננה נחשבת לדבר שאינו מתכוין.

יג. מאידך, הר"ש והרא"ש על משנת כלאים, והטור ביו"ד שם, סוברים שאכן שתי המשניות הללו חולקות זו על זו, ומחלוקתן היא היא מחלוקת ר"ש ור' יהודה בדבר שאינו מתכוין, והלכה כר"ש. גם הרמ"א על השו"ע שם[29] הביא את שיטתם כ"יש מתירין".

יד. הרי שרוב ראשונים, כולל רש"י, רמב"ם, תוס', רשב"א, ריטב"א והמאירי סוברים שמעשה עבירה עם כונה לתכלית אחרת, נחשב כמעשה בידיים במתכוין, וכן פסק הגרש"ז אויערבאך זצ"ל[30]. אך הר"ש, הרא"ש, הי"מ שבריטב"א, ואולי גם הרמ"א, חולקין[31]. טענת ד"ר רבינזון[32] יכולה להתאים לדעתם.

מכאן שלבני עדות המזרח בודאי אסור לסטות מדעת מרן השו"ע ולסמוך על סברתו של ד"ר רבינזון. גם לאשכנזים היוצאים ביד רמ"א, לדעת הגר"א קשה להתיר כאן ספק איסור תורה שלא במקום צורך גדול.

סיכום

טו. לדעת רוב הראשונים כוונה להרוס חלק חיוני מאברי הרביה, מהוה פעולת סירוס במתכוין, גם אם מטרת הסירוס איננה מניעת יכולת הולדה אלא מניעת דימום. ולכן ברוב המקרים בהם הרירית נהרסה בשלמותה, נעשה איסור סירוס אישה האסור מן התורה לדעת הגר"א, ומדרבנן לדעת השו"ע ע"פ שאר אחרונים, כמבואר במאמר אליו מתייחס ד"ר רבינזון במכתבו[33].

טז. גם ד"ר רבינזון הבהיר והסכים בסוף מכתבו, שלכתחילה מן הראוי להמנע מהרס רירית הרחם במקום שניתן לקבל אותה תוצאה של מניעת דימום באמצעים תרופתיים, אמצעים הכוללים גם תרופות פומיות וגם התקנים פרוגסטוגנים.                                                                                             



[1].    תוס' שבת קי, ב, ד"ה תלמוד לומר.

[2].    פסקי הרא"ש, שבת פי"ד, סי' ט.

[3].    שו"ע יו"ד, רצז  הלכות כלאי בהמה, יא בהגה'.

[4].    שבת, כט, ב.

[5].    כלאים ט, ה.

[6].    כלאים, פ"י ה"י.

[7].    טור יו"ד, פו.

[8].    שו"ע יו"ד, פו.

[9].    שאילתות דרב אחאי, שאילתא קה. הובאו דבריו בתוס' שבת קי, ב, שם.

[10].  העמק שאלה, שאילתא קה אות ה, ד"ה והרי זה פשוט בעיני הראשונים.

[11].  עצם הסברא לחלק בין שבת לשאר איסורין לגבי פסיק רישא דלא ניחא ליה, כבר נזכרת בפסקי הרא"ש שבת פי"ד סימן ט, אף שהרא"ש לא פירש כן את השאילתות. לעניין הסתירה בין דברי הרא"ש הללו לדבריו בפרק יב, סי' א, כבר תמהו עליה המפרשים. ראה מגן אברהם, או"ח, שכ, כ, וראה גם בספר עיון התלמוד לג"ר אבא ברמן, כתובות שיעור ז.

[12].  קהלות יעקב החדשים (בני ברק תשס"ד) מסכת כתובות סי' ח, עמ' רמז.

[13].  יעויין גם בדברי רב ניסים גאון על הדף, שבת כט, ב, שדבר שאינו מתכוון שהותר במוכרי כסות, הוא היתר ש"הוצרכו להתיר", ולכאורה משמע שלא מדובר בהיתר כללי לכתחילה. אמנם יתכן שכוונתו של רב ניסים גאון היא להסביר למה הוצרכו לפרש את ההיתר, ואכמ"ל. 
לעניין גדר "אינו מתכוון" במוכרי כסות, ראה יבמות ד, ב; ובשנות אליהו סוף מסכת כלאיים, ולהלן בנקודה השניה, פסקאות יא-יד.

[14].  שו"ע יו"ד, רצז  הלכות כלאי בהמה, יא בהגה'.

[15].  סמוך להערות 6-7 שם. את עיקרי הטיעונים המפורטים להלן,  על פיהם הורס הרירית נחשב כמבצע פעולת סירוס במתכוון למרות שלא התכוין לתכלית, העברתי בע"פ לד"ר רבינזון. בתגובה לטיעונים הללו, הוסיף ד"ר רבינזון את רוב הערה 7 במכתבו.

[16]חגיגה  י,א, רש"י ד"ה שאינה צריכה.

[17].  ביצה, ריש לג, א, סוף ד"ה מלמטה.

[18].  מדברי התוס' שם, משמע שרש"י חולק על העיקרון הזה, בניגוד למשמעות דבריו במסכת חגיגה, במסכת כריתות ובמסכת שבת שהובאו למעלה. אך המעיין בדברי רש"י בביצה שם, ימצא שאין מדבריו כל ראיה שחולק על דברי התוס' הנ"ל. וכן נראה מדברי תוס' רי"ד, ביצה לג, א, ד"ה והילכתא, שהאמור ברש"י שדברי הגמ' שם אינם הלכה כי הלכה כר"ש, היינו ר"ש בדין מוקצה ולא ר"ש בדין דבר שאינו מתכוין. יתכן שהיתה לתוס' מהדורה קמא של פי' רש"י, כפי שמצוי בכמה מקומות. אם כן הרי שחזר בו רש"י, והסכים להסבר התוס' וכמבואר בדברי רש"י בחגיגה שבת וכריתות שהובאו למעלה.

[19].  שבת, קלג, א.

[20].  חידושי הריטב"א עמ"ס שבת קלג, א,  (מהדורה בתרא, מהדיר: הרב משה גולדשטיין, מוסד הרב קוק, ירושלים תש"ן) עמ' תתסז-תתסט.

[21].  וממשיך הריטב"א: "וכדאמרינן במסכת סנהדרין [פד, ב] בן מהו שיקיז לאביו, אמר ליה דבר שאין מתכוין הוא ומותר". ובגמ' שלנו ליתא. וכנראה גירסא אחרת היתה לו לי"מ ולריטב"א, שלא כגרסתנו וגרסת הגאונים ושאר ראשונים, או שכך פירש את תשובת רב דימי שם, וצ"ע.

[22].  הדברים צריכים ביאור. יתכן שכוונתו לומר שאיסור קציצת בהרת איננו איסור על המעשה הטכני של הקציצה, אלא האיסור הוא על פעולה מכוונת. בניגוד לשאר איסורין שבתורה בהם דווקא המעשה הוא האסור. ולכן במקיז דם לאביו צריך הריטב"א לפרש שמדובר בשני מעשים נפרדים של הקזת דם, במידה ומעבר למידה. בעוד שבקציצת בהרת כוונה למעשה הקציצה איננה כוללת כוונה  ל"איסור הטיהור במכוון". ולכן נחשבת פעולת המילה לדבר שאינו מתכוין. [לכאורה תמוה. א"כ, למה ר' יהודה חולק ואוסר אם התורה אסרה דווקא מעשה בכוונה. בני, אליעזר זאב תירץ זאת בטוטו"ד, בהסבירו שטעמו של ר' יהודה הוא, שאותה כוונה עמומה הקיימת בכל מי שמתכוין לעשות פעולה העשויה לגרור פעולה אחרת בלא כוונה, נחשבת כוונה מספיקה. ולכן גם במל עורלה עם בהרת יש כונה כזו.]

      הרשב"א תירץ כאן שבקציצת בהרת אסרה תורה את התכלית (התוצאה) של הטיהור, [שלא כמו בשאר איסורי תורה שעצם המעשה הוא האסור]. ולכן העדר כוונה לתכלית נחשב כדבר שאינו מתכוין. לעומת זאת לענייננו, איסור סירוס שעיקרו נלמד מ"בארצכם לא תעשו" הריהו כשאר איסורי תורה, ולכן די בכוונה למעשה כדי להחשיבו כמעשה במתכוין.

[23]. כלאים, ט, ב.

[24].  כמבואר בשבת, כט, ב. וכבר נשאל על כך גם בשו"ת חוות יאיר, קפח, שהובא לעיל.

[25].  הלכות כלאים פרק י, טז-יח.

[26].  שו"ע יו"ד שא.

27.  כמבואר ביבמות, ד, ב.

[28].  כמבואר בסוגיית "הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו" פסחים כה,ב  כו,ב.

[29].  יו"ד, שא, ו, בהגה'.

[30].  ראה שמירת שבת כהלכתה (תשל"ט), פרק י, הע' מה; ופרק לא, הע' א.

[31].  לכל הפחות בשאר איסורין. וראה עוד: רבנו חננאל, שבת קלג, א; סמ"ג ריש הלכות שבת, לאוין ס"ה, (הובא בספר כפות תמרים עמ"ס סוכה לג, ב); קהלות יעקב, כתובות, ה; גליונות שם דרך (לגרש"ז ברוידא) על מסכת שבת קיז, א, אות תתרז, ואכמ"ל.

[32].  נעיר כי לדברי ד"ר רבינזון הסובר שהריסת אבר רביה חיוני למניעת דימומים נחשבת דבר שאינו מתכוון לגבי איסור סירוס, ינבע כי לשיטת הערוך יתכן, לדעת הערוך, להתיר לכתחילה גם כריתת רחם במטרה למנוע כתמים גם שלא במקום סכנה. זאת מדין דבר שאינו מתכוון, למרות שכריתת רחם היא עיקור ודאי. ה"היתר" יתבסס על שיטת הערוך המתיר פסיק רישא דלא ניחא ליה גם בשאר איסורין (שבת קג, א, תוד"ה לא צריכא, פסקי הרא"ש שם, ועוד). בעוד שע"פ האמור למעלה, לדעת רוב הראשונים לא מדובר כאן ב"אינו מתכוון" ו"פסיק רישא" אלא במתכוון גמור, שלגביו לא קיים הפטור של "לא ניחא ליה" בשאר איסורים.

33.  מ' הלפרין, הת"ר פרוגסטוגני בדמם וסתי כבד כטיפול מונע כריתת רחם  היבטים רפואיים, אפידמיולוגיים והלכתיים, אסיא (יח, ג-ד) עא-עב, 131-143 (תשס"ג).