גדרי "ספק פיקוח נפש" - חילול שבת לצרכי חולה מסוכן

הרב משה מרדכי פרבשטין

 

גדרי "ספק פיקוח נפש" -

חילול שבת לכל צרכי חולה מסוכן

 

ראשי פרקים:

 

א.  חולה הדורש לאכול ביוה"כ אך אומר "לא אסתכן אם לא אוכל"

- מחלוקת הראשונים בענין

ב.  חולה שיש בו סכנה - האם מחללים שבת לכל צרכיו

ג.  הסוברים שההיתר לחלל לכל צרכיו הוא משום שפיקו"נ "הותרה" בשבת

ד.  הקושי בהגדרת "צרכי החולה"

ה.  שיטת הרמב"ם שאף בחולה שיש בו סכנה, לא לכל צרכיו הותר חילול שבת

ו.  "צרכי חולה" הם רק אלו שיש בהם צורך להצלתו ולרפואתו

ז.  האם קיים קנה מידה אחד להגדרת "ספק פיקוח נפש"

- מחלוקת הראשונים בדבר

ח.  הוכחה ממרן הגרי"ז ש"צרכי חולה" משמעם רק צרכי רפואתו

ט.  מקור להיתר חילול ל"צרכי החולה" - מההיתר להדליק נר ליולדת סומה

י.   הטעם להיתר חילול שבת לכל צרכי החולה -

דרך א': משום שפיקוח נפש "הותרה" בשבת

יא. הטעם להיתר חילול שבת לכל צרכי החולה -

דרך ב': הואילו במצבו חלה הגדרה אחרת ל"ספק פיקוח נפש"

יב. ספק פיקוח נפש של רבים - גם ברמת סיכון נמוכה נידון כפיקוח נפש

יג. מחלוקת הראשונים בדין חילול שבת לכל צרכי החולה -

האם היא בשאלה הלכתית, או שנחלקו בהגדרת מצב "ספק פיקוח נפש"

יד. הנידון בחולה שאומר "לא אסתכן" - היינו שאינו יודע להעריך את מידת הסכנה.

טו. מצב של "ספק פיקוח נפש" נקבע לפי המקובל אצל הבריות להעריך שקיים חשש סכנה

טז. מסקנות להלכה; תקציר

 

 

 

     מאמר זה * עוסק בשני נושאים בהלכות פיקוח נפש, הנוגעים מאד הלכה למעשה. הנושא האחד הוא הגדרת "ספק פיקוח נפש", והדיון בנושא זה נסוב על רמת הספק הנדרשת כדי להחשיב מצב נתון ל"ספק פיקוח נפש". הנושא השני הוא ביאור מחלוקת הראשונים בשאלה, האם מחללים שבת לכל צרכי חולה שיש בו סכנה. הדיון בזה נסוב על טעמי המחלוקת, וממילא מתבארים גדרי "צרכי החולה".

                                        

שני הנושאים שזורים זה בזה, ומתוך העיון במקורות הראשונים והאחרונים יתבאר כי הנושא הרי הוא אחד.

 

א. חולה הדורש לאכול ביוה"כ אך אומר "לא אסתכן אם לא אוכל"

- מחלוקת הראשונים בענין -

 

בהגמ"י (שביתת עשור פ"ב אות ה).הובא, שיש גאונים אשר פסקו, כי זה שאמרו בגמ' (יומאפב ע"א) דחולה ששאל לאכול ביוה"כ מאכילין אותו, היינו דוקא אם אמר "אסתכן אם לא אוכל", אבל אם אמר "לא אסתכן", אסור להאכילו. וכן פסק ר"י.

 

לכאורה אין כל חידוש בדעה זו, שהרי ההיתר הוא פיקוח נפש, וכשאומר "לא אסתכן" - אין סיבה להתיר לו לאכול ביוה"כ. אולם ר"ת (שם) חולק:

"אבל ר"ת נחלק על זה, והורה הלכה למעשה להיתר, וכי חולים נביאים הם או בקיאים הם, אלא כיון שיודע החולה או החיה שהוא שבת או יו"כ, ואומר אני צריך ואיני יכול לסבול מחמת החולי, מאכילין אותו, אפי' סבורין שהחולה אינו מסוכן.

 

 שיטת ר"ת שהתיר להאכילו "אפילו סבורין שהחולה אינו מסוכן" טעונה הסבר, שהרי לכאורה כשאומר "לא אסתכן" אין כאן פיקוח נפש, וא"כ אין היתר להאכילו, וכסברת הגאונים ור"י.

                                        

עוד קשה, לכאורה מתיחסות שתי הדעות לשני מצבים שונים, הגאונים התייחסו למצב בו החולה אומר "לא אסתכן", ואילו ר"ת הדגיש שמדובר במצב של סכנה, "כיון שיודע שיוה"כ ומבקש לאכול", וה"ז כחולה האומר במפורש "מסוכן אני", שהרי החולה יודע דהיתר אכילה ביו"כ הוא רק משום פיקוח נפש, ואין הבדל אם אומר בפי' אסתכן, או שלמדנו זאת מעצם בקשתו לאכול, (ובודאי שלא נחלקו הר"י ור"ת האם יש לחשוש שהחולה טועה ומבקש לאכול).

                                        

עוד קושי נוסף בר"ת קשור בהגדרת מצב הסכנה של החולה, שכתב ר"ת :

"ומאכילין אותו אפי' סבורים שהחולה אינו מסוכן"

                                        

והביא ר"ת כמה ראיות לזה, האחת מגמ' (שבת קכ"ח) שמדליקין הנר ליולדת סומה כדי שתיישב דעתה, ועוד הביא מהמשנה (יומא פג ע"א) שהתירה להאכיל מאכלות אסורות למי שנשכו כלב שוטה ולמי שאחזו בולמוס, וכתב ע"ז ר"ת:

 

"שהיכן מצינו סכנה ללא רואה ולנשיכת כלב ולמתאוה, ואל יטעך לשון "מיית" שכן לשון התלמוד, אלא מאי "מייתשמתירא לחלות ולקלקל, כי חסרון האוכל מכאיב לב, ומתוך כך היא מתעלפת ופעמים אינה מתרפאת".

                                        

הדברים אינם ברורים, מחד כתב "והחולה אינו מסוכן", ובהמשך כתב שיש חשש שיתעלף מחסרון האוכל ולא יתרפא, כלומר, מצב שיש בו סכנה.

                                        

ב. חולה שיש בו סכנה - האם מחללים שבת לכל צרכיו

 

שיטת המגיד משנה (שבת פ"ב הי"ד) שחולה שיש בו סכנה "מחללין לכל צרכי, ואע"פ שאין במניעת הדבר סכנה". וכן בשו"ע (שכח סעי' ד, ומקורו מהרמב"ן בתוה"א) כתב "עושין לו כלשרגילין לעשות לו בחול", ובמ"ב (שם ס"ק י"ד) כתב דמשמע אף אם אין במניעת הדבר סכנה, כיון שהוא חולה שיש בו סכנה מותר, והיא שיטה אחת עם שיטת המגיד משנה.

 

 

 

 אבל הב"י כתב שרש"י חולק, וז"ל (סי' שכח):

"ומדברי רש"י משמע, דלא שרי לחלל שבת בשביל חולה שיש בו סכנה אלא דוקא בדבר שאם לא יעשוהו לו הוא מסוכן למות בשבילו, אבל דבר שאף אם לא יעשוהו לו אינו מסוכן למות בשבילו, אין עושין אותו ע"י ישראל."

 

ובביאור הלכה (שם) הוסיף והביא חבל ראשונים, החולקים על המגיד משנה, וסוברים שאין מחללים שבת אף על חולה שיש בו סכנה, אא"כ יש במניעת החילול פיקוח נפש, אבל לשאר צרכי החולה אין מחללין.

והסיק המ"ב להלכה:

"אבל כל שברור שאין במניעת אותו דבר חשש סכנה אע"פ שמ"מ צריך הוא לו ורגיליןלעשות לו, אין עושין אותו בשבת אלא ע"י גוי כדין חולה שאין בו סכנה. ובודאי מהנכון להחמיר באיסור של תורה".

 

שיטת המגיד משנה לכאורה תמוהה מאד הן מצד הגמ' והן מצד הסברא, וכבר תמהו עליה האחרונים. ראשית - מסברא, הרי כל ההיתר לחלל שבת או לאכול ביו"כ הוא משום פיקוח נפש, ומאיזה טעם נתיר בדברים שאין בהם פיקוח נפש. וכן תמה בקובץ הערות (י"ח ס"ק ה):

"ובאמת טעם המתירין צ"ע, דמה בכך שהחולה יש בו סכנה, כיון דאין במניעת הדברשעושין לו סכנה, דהא דפיקוח נפש דוחה שבת ילפינן מקרא "וחי בהם ולא שימות בהם", שצריך לדחות השבת בשביל חיותו, אבל הכא שמלאכת חילול שבת לא מעלה ולא מורידה להחיותו, מנ"ל שמותרת".

 

ועי' באבני נזר (או"ח תנג) שאף הוא תמה כן.

 

ושנית תמוה הדבר מצד הגמ', במשנה ביומא (פב ע"א) שנינו "חולה מאכילין אותו על פי בקיאים", דהיינו אומדים האם אי האכילה תסכן את החולה, ובגמ' (שם פג ע"א) מבואר כיצד נוהגים כאשר יש חילוקי דעות בין הרופאים האם צריך להאכילו, ותמה באבנ"ז:

"אם כן כל חולה שיש בו סכנה יהיה מותר לאכול ביוה"כ אף שאין במניעת אכילה סכנה, ולמה יצטרך אומד" .

 

     אמנם אפשר לדחוק ולפרש את הסוגיא, שהויכוח בין הרופאים והאומד שאומדים אותו, אינו אם יסתכן כשיצום, אלא אם הוא חולה מסוכן או לאו.

 

 וכן כתב בחי' מרן רי"ז הלוי (הל' שביתת עשור) דלדעת המגיד משנה אין מקום לאומד כאשר החולה יש בו סכנה, וז"ל:

"כיון דעכ"פ הוא חולה שיש בו סכנה, הרי יו"כ נדחה לו לכל צרכיו, ואין אנו צריכים לדון אם יש במניעת אכילתו משום סכנה או לא, ואנו דנים רק אם הוא צריך לאכילה, ואם היא נחשבת אצלו מצרכי החולה".

 

והוסיף עוד בשם הגר"ח לחדש דאין דין להאכיל פחות מכשיעור לחולה שיש בו סכנה, שהרי האכילה כדרכו היא ודאי מצרכיו, ולדעת המגיד משנה הנ"ל נעשים כל צרכיו, וז"ל:

"והנה אאמו"ר היה מורה ובא בכל חולה שיש בו סכנה, כגון מכה של חלל, שיאכילו אותו ביו"כ כל צרכו ולא פחות מכשיעור... ודברי השו"ע דמאכילין אותו פחות פחותמכשיעור קיימי רק על חולה שעדיין אי"ב סכנה, רק שהרופא אומר שאם לא יאכילו אותו ביוה"כ יכבד עליו החולי ויסתכן, כלשון השו"ע בתחילת הסימן שם".

אבל כאמור דוחק לפרש כן בסוגיאדהיה לגמ' לפרש שהאומד הוא רק באופן זה. (ועי' ביאור הלכה שם שכבר תמה ע"ז, וכן בקובה"ע. ולשון השו"ע שכתב "כשמאכילין את העוברות או את החולה, מאכילין אותם מעט מעט" אף הוא דוחק לפרש כמש"כ הגרי"ז ד"חולה" כוונתו להגדרתו בתחילת הסימן).

                            

ג.הסוברים שההיתר לחלל לכל צרכיו הוא משום שפיקוח נפש "הותרה" בשבת

 

כמה מהפוסקים בארו שטעם המגיד משנה הוא משום שסובר שפיקות "הותרה" בשבת, והרי היא כחול לגבי החולה, ולפיכך מותרים כל צרכי החולה (תורת שבת סי' שכח סק"ז, ועי' שו"ת צמח צדק או"ח סי' לח, ועי' הלכה ורפואה כרך ב עמ' פ במאמרו של הגר"ע יוסף שליט"א שהאריך בזה).

 

בקובץ הערות (שם) פירש בדרך זו, ודימה דינו של המגיד משנה ל"ציצין שאין מעכבין את המילה", שבפני עצמם אינם דוחים שבת, ובכל זאת אם מל בשבת, ולא סילק עדיין ידיו, חוזר גם עלציצין שאין מעכבין, וז"ל:

"וטעם החילוק הזה, דציצין שאין מעכבין מצד עצמן אינן דוחים שבת, שאין חיובן אלא משום הידור מצוה, אבל היכא דלא פירש  עדיין, הן שייכין למילה עצמה, וכיון דניתנהשבת להדחות אצל מילה, צריך לעשות את המילה בשבת כדרך שהוא עושה בחול. . .ואכתי צ"ב דמה בכך שלא סילק ידיו, מ"מ הא הידור אינו דוחה שבת, וי"ל. . . דשבת הותרה. . . וה"נ מילה הותרה, ומשו"ה צריך לעשות כדרך שעושה בחול, וכיון שבחול צריך לעשות ההידור, ה"נ בשבת, דכיון שהותרה שבת. . . שבת וחול שוין.

        ובזה נתבאר טעם המתיריןדכ"ז דהחולה מסוכן עדיין לא נגמרה מצות פיקוח נפש, והוי כלא סילק ידו, דכיון דעדיין לא נגמרה גוף המצוה צריך לעשותה כמושעושין בחול, וס"ל למתירין דשבת הותרה אצל פיקוח נפש".

 

ולפי"ז ישב את הקושיא מדוע צריך אומד ביו"כ, משום דהיתר פיקוח נפש ביו"כ אינו אלא "דחויה" ולא "הותרה", ובדחויה אין ההיתר של "ציצין שאין מעכבין", על כן מותר לעשות רק לצורך פיקוח נפש ממש.

                          

     ודבריו קשים, שהדמיון בין צרכי חולה למצות מילה תמוה, כי הציצין כלולים במצות מילה (כנ"ל), ואילו צרכי חולה אינם נכללים במצות פיקוח נפש, לפי שאין בהם הצלה לחולה. והבחנה זו כבר כתב האבנ"ז (או"ח סי' תנג) וז"ל:

"ועיקר דבריך שדימית לקרבנות לכאורה קשה הדמיון, דבקרבנות אף שאינו לעכב מ"מ מצות הקרבן לכתחילה הוא, והואיל ואותו קרבן דחה שבת שוב מחללין אף גם במה שרק לכתחילה, אבל בחולה אם אין במניעת אותו דבר סכנה אינו כלל ממצות הצלת נפשות אפי' לכתחילה".

 

     (ועוד, דההנחה שהמגיד משנה סובר ששבת הותרה אצל פיקוח נפש יש לדון בה, שהרי כתבהמ"ב ששיטתו היא כשיטת הרמב"ן, והרמב"ן סובר שבפיקוח נפש אם יש אפשרות לעשות את המלאכה בשינוי, צריך לעשות בשינוי, ואם כן ה"ז הוכחה שהרמב"ן סבר "דחויה" ולא "הותרה", ויש לדון בזה טובא ואיכ"מ).

                          

ד. הקושי בהגדרת "צרכי החולה"

 

עצם דברי המגיד משנה עדיין צריכים הגדרה, מה נחשב "צרכי החולה", חולה שיש בו סכנה הרוצה לקרוא האם מותר להדליק לו אור לקריאה, או להשמיע לו מוזיקה. ובאמת מצאנו במחנ"א(על הרמב"ם שבת שם) שהקשה על המגיד משנה מגמ'  (שבת קצב, א) וכתב:

"אין נ"ל כן, דאברייתא דאם היתה - היולדת - צריכה לנר, פריך בגמפשיטא, כלומר והא הוי פיקוח נפש. ואם כדברי המגיד משנה, לימא דחידושא אשמעינן דמדליקין לה אע"פ שאין במניעת אותו דבר סכנה".

 

     והנה למד המחנ"א בדעת הח"מ, דאף הדלקת אור כשאין במניעתו מכבה נחשבת לצרכי החולה, אולם לא ברור עד היכן הדברים אמורים, שהרי פשוט שלא נתיר לגלח את החולה בשבת. אמנם הרמב"ן (בתוה"א שם) כתב "עושין לו כל שרגילין לעשות לו בחול ממאכלים ורפואות" אבל אם המאכלים והרפואות אינם לשם הצלתו, וההיתר לעשותם הוא רק משום שהם מצרכי החולה, יש להגדיר מה גדר "צרכי החולה" המותרים לעשותם.

                            

ה.שיטת הרמב"ם שאף בחולה שיש בו סכנה, לא לכל צרכיו הותר חילול שבת

 

כתב הרמב"ם (הלכות שביתת עשור פ"ב ה"ח):

"חולה שיש בו סכנה ששאל לאכול ביוה"כ, אע"פ שהרופאים הבקיאין אומרים אינו צריך, מאכילין אותו ע"פ עצמו".

 

טעמו של דין זה נאמר בגמ' ביומא (שם) לפי שידיעת החולה עדיפה על הרופא משום ש"לב ידע מרת נפשו".

                            

בחידושי מרן הגרי"ז דייק דמהרמב"ם משמע, דהידיעה שהוא חולה שיש בו סכנה אינה ע"פ החולה עצמו, ודין מאכילין ע"פ עצמו הוא רק כאשר ידוע לנו בלא דבריו שהוא חולה שיש בו סכנה, אבל אם לא ידוע לנו שיש בו סכנה, והחולה אומר שיסתכן אם לא יאכל, אין מאכילין ע"פ עצמו,דבשאלה האם הוא חולה מסוכן או לאו, אין הכלל של "לב יודע מרת נפשו", "דאטו חולים נביאים הם או בקיאים הם". ולפ"ז כאשר הוא חולה שיש בו סכנה, ל"ש לדעת המגיד משנה לפרש שהויכוח בין החולה שאומר "צריך אני" לרופאים שאומרים שאינו צריך, הוא בשאלה האם יסתכן אם לא יאכל. שהרי אף אם לא יסתכן עושין לו כל צרכיו, וכמו שכתב הגרי"ז: "ואנו דנים רק אם צריך הוא לאכילה והיא נחשבת אצלו מכלל צרכי החולה, או אין לו צורך כלל באכילה זו, ולענין עיקר צורך  האכילה הרי דעתו של החולה מכרעת, דעל זה הוא הנאמר "לב יודע מרת נפשו".

 

והדברים לכאורה מרפסן איגרידבשלמא אם הויכוח הוא בהערכת המצב מה יקרה לחולה אם לא יאכל, שייך ויכוח בין חולה לרופא. אבל אם הנדון הוא צרכי החולה, מה המקום לויכוח על זה, האם יש ויכוח בשאלה האם החולה רעב או האם הוא צריך לאוכל. וברור שלא נתכוון הגרי"ז לדבר זה. וא"כ מונח מן הרמב"ם שאף בחולה שיש בו סכנה לא לכל צרכיו מחללים, וייתכן ויכוח בין רופא לחולה שיש בו סכנה האם להתיר לו לאכול.

                          

לסיכום, שיטת המגיד משנה קשה א. מסברא, מאיזה טעם נתיר חילול שבת בדברים שאין בהם פיקוח נפש. ב. מההלכה שחולה שיש בו סכנה אומדים אותו אם יכול לצום. ג. מדין "לב יודע מרת נפשו" דמוכח ברמב"ם  שהנדון הוא בחולה שידוע לנו שיש בו סכנה, ולא מובן הויכוח בין החולה לרופא אם נניח שכל צרכי החולה מותרים.

 

המעיין בדבר יראה ששורש כל הקושיות הוא אי הבהירות בהגדרת "צרכי החולה" שבמגיד משנה, ויש להגדירו, ולהסביר במה נחלקו הראשונים.

                          

ו. "צרכי חולה" הם רק אלו שיש בהם צורך להצלתו ולרפואתו

 

נראה לבאר את הדברים, בודאי לא יעלה על הדעת שהמגיד משנה התיר צרכי חולה שאינם נוגעים להצלתו, והמושג "צרכי חולה" היינו צרכיו הנזקקים להצלתו ולרפואתו, וכן מפורש בשו"תהרדב"ז (סי' אלף ר') וז'"ל:

 

"שאלת אם מותר לעשות לחולה שיש בו סכנה בשבת, דברים שאין בהם צורך כ"כ.

תשובה. דבר זה מחלוקת בין הפוסקים ואני מן המקיליןמדאמרינן דחויה שבת אצל סכנת נפשות. ואם כן יהיה מותר לעשות לו אפילו דברים שאין בהם צורך? הא ליתאודאי, דאין כאן צד נפשות, אבל בדברים שיש בהם צורך קצת, אפשר שאם לא תעשה לו הדברים שיש בהם קצת צורך, יבוא לדברים שיש בהם צורך הרבה, והדבר ידועדאפי' ספק ספקא דוחה את השבת."

ומפורש בדבריו דאף לשיטת המקילים, כל ההיתר הוא רק כאשר יש כאן "צד נפשות", וכן כתב "והדבר ידוע דאפי' ספק ספקא דוחה שבת". אלא דא"כ צריך ביאור מה חידושו של המגיד משנה, הרי הכל מודים שצרכי הצלה מותרים בשבת, ומה טעם החולקים, דלא מצינו מחלוקת האם ספק נפשות דוחה שבת.

                                      

ז.האם קיים קנה מידה אחד להגדרת "ספק פיקוח נפש"

- מחלוקת הראשונים בדבר

 

הלכה ברורה היא כי אפי' ספק פיקוח נפש דוחה שבת, אבל ודאי שקיימת דרגת ספק, או רמת סיכון, שאינה נחשבת לפיקוח נפש. לדוגמא, כאשר יש לאדם חום אשר טרם ידועה סיבתו, קיימת אפשרות רחוקה שהחום הוא אות למחלה מסוכנת. אעפ"כ לא עלה על דעת שום פוסק לפסוק, דעלכל חום יש לחלל שבת מספק פיקוח נפש.

 

נראה לומר שחידוש המגיד משנה הוא, שלגבי חולה שיש בו סכנה קיים קנה מידה אחר להגדרת ספק פיקוח נפש, והוא שכל סיכוי להצלה, או כל רמת סיכון, נחשבים לספק פיקוח נפש ומותרים. שונה הדבר לגבי חולה שאינו מסוכן, שרמת סיכון כזו לא תיחשב לגביו כספק פיקוח נפש.

 

לפי"ז נבהיר את מחלוקת הראשונים, דלדעת החולקים על המגיד משנה, קיים קנה מידה אחד בהגדרת ספק פיקוח נפש, ולכל פעולת חילול שבת שאנו עומדים לעשות, עלינו להתייחס בפני עצמה, ולבדוק האם יש סבירות שהיא מביאה להצלה ואז תוגדר כפיקוח נפש. ואולם המגיד משנה סובר, שלא קיים קנה מידה אחד, ושונה קנה המידה אצל חולה שיש בו סכנה, שלגביו כל פעולה שנעשית להצלתו, אפי' יהיו סיכוייה נמוכים, ואפילו זו שבפני עצמה הקשר שלה להצלה נראה רחוק, נחשבת לספק פיקות נפש.

 

לדוגמא, יש חולים מסוכנים שלגביהם קיימת אפשרות - אמנם רחוקה - שתזונה רבה יותר תחזק את גופם, נניח שהכנת אוכל חם תשפר תיאבונו של חולה כזה ותגרום לו לאכול כמות גדולה יותר. לדעת החולקים על המגיד משנה עלינו לשקול מה רמת הסיכון אם לא נחמם לו אוכל, ואם נמצא שרמה זו בד"כ לא נחשבת לפיקוח נפש, אסור לחמם עבורו את האוכל. אבל לדעת המגיד משנה אין צורך לשקול את פעולת החימום בפני עצמה, אלא אפילו אם קיימת אפשרות רתוקה שחימום האוכל יגרום לחיזוק החולה, תיחשב לספק פיקוח נפש. לעומת זאת, אם לחימום האוכל לא תהיה כל משמעות להבראתו של החולה, ולדעת הרופאים לא יחול שינוי בסיכויי החלמתו אם יאכל יום אחד פחות אוכל, ברור לפי"ז שאף לדעת המגיד משנה אין היתר לחמם לו אוכל בשבת.

 

טעמו וסברתו של המגיד משנה לחילוק זה שבין חולה שיש בו סכנה לבין כל אדם, יתבארו להלן.

 

ח. הוכחה ממרן הגרי"ז ש"צרכי חולה" משמעם רק צרכי רפואתו

 

נראה שעצם הסבר זה במגיד משנה מוכח בדברי הגרי"ז עצמו, ונבאר את הדברים.

עיקר חידושו של הגרי"ז בדעת הרמב"ם הוא, שהקביעה האם אדם חולה או לאו, אינה נובעת מדעת החולה על עצמו, ואין אדם יכול להכריע ע"פ הרגשתו שהוא חולה שיש בו סכנה, "וכי חוליןבקיאין הם או נביאים הם?", ובנקודה זו הביא שם הגרי"ז מחלוקת הראשונים. אבל בשאלת הדרכים להבראתו ובאמצעים שינקטו לחיזוק גופו כדי שיבריא, כו"ע מודים שיש מקום להכרעת החולה ע"פ הרגשתו, וע"ז נאמר "לב יודע מרת נפשו", ומשום כך אף אם יאמרו הרופאים שהאכילה לא תועיל לרפואתו, יש לשמוע לחולה שאומר "צריך אני". ונראה שדברי הגרי"ז בחולה שאומר "צריך אני" ורופא אומר "אינו צריך", משמעם "צריך אני לרפואתי". ובשאלה זו יש מקום לויכוח בינו לבין הרופא, שהרי זה דיון על הערכת מצב שיתהוה בעתיד, ולא כפשוטו ויכוח האם האכילה היא מצורכי החולה, ויכוח שאין לו כל טעם כאמור.

 

הדברים מפורשים גם בהמשך דברי הגרי"ז. הובא שם חידוש להלכה בשם אביו הגר"ח:

"שהיה מורה ובא בכל חולה שיש בו סכנה, שיאכילוהו ביוה"כ כל צורכו, ולא פחות משיעור, ואמר הטעם, דכיון שהוא כבר חולה שיש בו סכנה, הרי יוה"כ נדחה לו לכל המועיל יותר לרפואתו, שבכלל זה גם חיזוק גופו, וכיון דשיעור שלם יותר טוב לחולה, ממילא גם זה בכלל פיקוח נפש שדוחה יוה"כ".

 

 הרי דבריו בהירים ונהירים, ולמרות שהביא קודם את שיטת המגיד משנה, בכל זאת התיר להאכיל כדרכו רק משום שהאכילה כדרכו יש בה יותר חיזוק לגופו, ומועילה יותר לרפואתו, ולכן אף היא בכלל פיקוח נפש.

                                 

וא"כ מה חידש הגר"ח, הרי כו"ע מודים שמאכילין ביוה"כ אפי' בספק פיקוח נפש. ובהכרחדחידושו הוא כאמור, דאם היינו דנים רק על רמת הסכנה שקיימת כאשר יאכילו אותו לשיעורים, לא היתה רמת סכנה זו בפני עצמה נחשבת לפיקוח נפש, אבל כיון שיש בו סכנה, ויש אפשרות רחוקה שיתחזק גופו ויועיל הדבר לרפואתו, אין דנים על כך בפנ"ע וכדעת המגיד משנה.

נראה לענ"ד, דמה שכתבו פוסקי דורנו דמנהג הרבנים הפוסקים אינו כהגר"ח, אלא שפוסקים אכילה בשיעורים לחולה שיש בו סכנה. אפשר שאין זו מחלוקת הלכתית על הגר"ח, הנובעת מתוך שפוסקים שלא כדעת המגיד משנה. אלא דיש מקום לחלוק גם על תמונת המציאות של הגר"ח, על ההערכה הריאלית, ולומר, דאצל רוב החולים אין הבדל לחיזוקם ולרפואתם אם יאכלו כדרכם או יאכלו בשיעורים. אם הנחה זו אכן נכונה אף הגר"ח יודה שצריכים לאכול בשיעורים, כדמפורשבדבריו. וא"כ אין להביא ראיה ממנהג הפוסקים כנגד דעת הגר"ח.

 

ט. מקור להיתר חילול ל"צרכי החולה": ההיתר להדליק נר ליולדת סומה

 

לעיל הובאה קושית המחנה אפרים דלדברי המגיד משנה הברייתא שחדשה היתר להדליק נר לצורך היולדת, אפשר להסבירה דההיתר הוא להדליק אע"פ שאין במניעת ההדלקה סכנה, ומשום "צרכי החולה", וא"כ קושית הגמ' "פשיטא" אינה מובנת. ולדברינו הקושיא ניתנת לישוב באופן זה, הרי ביארנו שהדלקת הנר לצורך חולה אסורה כאשר אין בה צורך כל שהוא להחלמתו, ולכן בהכרח שהדלקת הנר שהותרה היא לצורך הטיפול ביולדת, וע"ז הקשתה הגמ' "פשיטא", דאור לצורך טיפול בחולה שיש בו סכנה הוא פיקוח נפש לכו"ע.

 

ונראה להוסיף שאפשר שיש מקור לחידושו של המגיד משנה מגמ' זו. הגמ' תירצה שחידוש הברייתא שהתירה להדליק נר ליולדת, הוא ביולדת סומה, שהיא עצמה אינה צריכה את הנר, והדלקת הנר היא כדי להרגיעה, שתדע שאפשר לראותה ולדאוג לצרכיה. ומפרש המגיד משנה שספק ההצלה שבהרגעתה הוא ספק רחוק, ואכן טעם זה לא היה מתיר לחלל שבת אצל מי שאינו מסוכן, ורק אצל היולדת, שהיא כבר מסוכנת, כל שמועיל לרפואתה מחללין, ואף הרגעתה מועילה כידוע לרפואתה.

 

ונמצא לפי"זדלדעת המגיד משנה אי"צ לבחון את מצבה הנפשי של היולדת, ולהכריע עד כמה יש סכנה אם לא תהיה רגועה ושקטה, אלא כיון שברור ששקט נפשי אצל חולה הוא מצרכי רפואתו -מחללין על כך שבת (ועי' להלן שאף ר"ת פירש כן סוגיא זו).

 

לאור האמור יש לשוב ולבדוק את סיעת הראשונים שהביא הביאור הלכה שחולקים על המגיד משנה. הביאור הלכה העמיד כל ראשון שנמצא בדבריו שמחללין רק על פיקוח נפש או חשש סכנה, כחולק על המגיד משנה, אולם לפי האמור אין מחלוקת בדבר, דהכל מודים שמחללין רק על פיקוח נפש, אלא שנחלקו בהגדרת ספק פיקוח נפש לחולה שיש בו סכנה, והחולקים במפורש על המגיד משנה הם רק הר"י וסיעתו שבהגמ"י, והיש חולקים שברדב"ז.

 

י.הטעם להיתר חילול שבת לכל צרכי החולה -

דרך א': משום שפיקוח נפש "הותרה" בשבת

 

עדיין מוטל עלינו להסביר את טעם דינו של המגיד משנה שלא קיים קנה מידה אחד להגדרת ספק פיקוח נפש, ואצל חולה שיש בו סכנה אף רמת סיכון נמוכה יותר נחשבת לפיקוח נפש.

 

ונ"ל דשתי דרכים הם בהבנת דבריו ויש נפ"מ להלכה ביניהם.

 

דרך אחת היא כשיטת הקובץ הערות, ובתוספת הסבר, שהשוני בהגדרת פיקוח נפש אצל חולה שיש בו סכנה, נובע מההלכה שפיקוח נפש "הותרה" בשבת, וכשם שהמל בשבת חותך גם "ציציןשאין מעכבין את המילה". וגדר הדבר הוא, שכאשר הנדון הוא האם חולה מסוכן, נדרשת רמת סיכון מסוימת כדי להגדירו כחולה שיש בו סכנה. אבל כאשר החולה יש בו סכנה ואנו מחויבים לעסוק בהצלתו, הרי כל מעשה הצלה אף כזה שיוכל רק בדוחק רב להועיל, מותר לעשותו, כיון ששבת הותרה אצל פיקוח נפש, ופעולה זו הרי היא כעין "הידור מצוה" בהצלה, ומותרת כשם שהותרו ציציןשאין מעכבין את המילה.

 

 להסבר זה מיושבת קושית האבני נזר. קושיתו היתה רק משום שפירש דלדעת המגיד משנה מותרים אף צרכי החולה שאינם להצלתו, ולפיכך הקשה דאין דמיון בין ציצין לצרכי החולה: "דבחולה אם אין במניעת אותו דבר סכנה אינו כלל ממצות הצלת נפשות אפי' לכתחילה", אבל לדברינו, צרכי חולה הם רק אלו שיש בהם הצלה כל שהיא, וכמש"נ.

 

דרך זו בביאור המגיד משנה יש בה כמה קשיים, ראשית, לא הוזכר כלל בדברי המגיד משנה שחידושו מתבסס על גדרי "הותרה", ועוד שכבר הבאנו לעיל שיש מקום לדון אם אכן הרמב"ן סובר שפיקוח נפש "הותרה", והמגיד משנה הרי הוא בשיטה אחת עם הרמב"ן, ועיקר הקושי הואשהרדב"ז (הובא לעיל) הסובר כשיטת המקילים כתב בפירוש ששבת "דחויה" אצל פיקות נפש, ואמנם לפעמים הקדמונים שכתבו "דחויה" לאו בדוקא הוא, וכוונתם ל"הותרה", אבל כאשר כל יסוד הדין בנוי על דין "הותרה" אין טעם לומר שהדברים לאו בדוקא (ועי' עוד במאמרו של הגר"ע יוסף שליט"א (בקובץ הלכה ורפואה ב) שהאריך להוכיח דאף הסוברים "דחויה" פוסקים כדעת המגיד משנה).

 

יא.הטעם להיתר חילול שבת לכל צרכי החולה -

דרך ב': הואילו במצבו חלה הגדרה אחרת ל"ספק פיקוח נפש"

 

הדרך השניה בביאור המגיד משנה היא, דאין זה חידוש הלכתי בהיתר פיקוח נפש, אלא זו הגדרה אחרת של מצב הפיקוח נפש. דכאשר חולה כבר במצב שיש בו סכנה, כל תוספת קטנה של סיכון או סיכוי להצלה, מצטרפת למצבו הכללי, ונחשבת גם התוספת לפיקוח נפש.

 

הטעם לכך הוא, מפני שרמת הסכנה הקובעת שיש לפנינו ספק פיקוח נפש, אינה בשיעור קבוע ומוחלט, וייתכן שבנסיבות שונות אותה רמת סיכון, לפעמים תיחשב כספק פיקוח נפש, ולפעמים לא תיחשב לסיכון כלל.

 

יב. ספק פיקוח נפש של רבים - גם ברמת סיכון נמוכה נידון כפיקוח נפש

 

להבהרת הדברים נביא פסק הלכה מענין ששמעתי מפי הגרש"ז אויערבאך שליט"א.

 

 השואל היה בחור ששירת בצבא בחיל המודיעין, שם הצליחו לעלות על רשת תקשורת של מדינה עויינת ולפענח את הצופן שלה. תפקידו של החייל היה לעסוק בפענוח הצופן באמצעות מחשב. הפענוח היה, כמובן, כרוך בחילול שבת. טענתו למפקדיו היתה, שבשבת ברצונו לפענח רק חלק מהשדרים, אלו שלדעתו קיימת לגביהם סבירות גבוהה שהם נוגעים לישראל, אבל שדר שהסבירות שהוא קשור לישראל היא נמוכה, כגון שדר לאחת ממדינות אפריקה, ברצונו להניחו ולפענחו רק במוצ"ש. מפקדיו טענו, שאמנם הם סומכים על שיקול דעתו, אבל רק כאשר הוא מבוסס על מידע עובדתי. כלומר, הפענוח בשבת חייב להיות מלא, אך ההחלטה אילו מן השדרים חייבים להעבירם בשבת - נתונה בידו.

 

ניגשנו יחד להגרש"ז לשאול לחוו"ד, והוא פסק כי החייל חייב לפענח את כל השדרים, מנימוק מענין וחשוב בהגדרת ספק פיקוח נפש, וכדלהלן.

 

למרות שאין כל הבדל בהלכה בין פיקוח נפש של יחיד ושל רבים ואף על ספק פיקוח נפש של יחיד מחללין שבת, בכ"ז יש הבדל גדול ביניהם ברמת הסיכון הנחשבת לפיקוח נפש. כי תיתכן דרגת סיכון שאצל יחיד לא תיחשב פיקוח נפש, ואילו אצל ציבור אכן תיחשב לפיקוח נפש.

 

למשל, אנשים אינם נרתעים מנסיעות בין עירוניות, על אף שיש בהן אחוז סיכון מסוים, נניח של אחד ל-10,000. אבל אין כל ספק שראש מדינה אשר יטול סיכון של אחד ל-10,000 על מדינתו - ייחשב כבלתי אחראי למעשיו, דעל ציבור דרגת סיכון כזו נחשבת לסכנה.

 

ולפיכך פסק הגרש"ז שעל החייל לפענח את כל השדרים, כיון שהנדון בהם הוא בטחון המדינה, אע"פ שאותו אחוז של סיכון לגבי אדם פרטי לא היה נחשב לפיקוח נפש.

 

אף בענייננו כן. כיון שנתבאר שהגדרת מצב הסכנה אינה רמה קבועה של סיכון, ממילא הדבר תלוי בנסיבות, ואצל חולה מסוכן אותו אחוז של הצלה נחשב לפיקוח נפש. (ובניסוח אחר, ההלכה נותנת יותר משקל לאחוז סיכון קטן אצל חולה שיש בו סכנה).

 

להלן נרחיב עוד בביאור הגדרת "ספק פיקוח נפש" לדעת המגיד משנה.

 

 יג. מחלוקת הראשונים בדין חילול שבת לכל צרכי החולה: האם היא בשאלה הלכתית, או שנחלקו בהגדרת מצב "ספק פיקוח נפש" הנפ"מ בין שתי הדרכים בהסבר דברי המגיד משנה היא, כיצד עלינו להתיחס למחלוקת הראשונים בדין זה, שהרי הכלל הוא דבכל מחלוקת ראשוניםבדאורייתא פוסקים לחומרא. אבל במחלוקת בענין פיקוח נפש הולכים בפיקוח נפש להקל.

 

לפי"ז לדרך הראשונה לדעת המגיד משנה, אין בעשיית צרכי החולה משום פיקוח נפש, אלא יש פה היתר מטעם אחר, והוא היתר הלכתי, דכיון שפיקוח נפש "הותרה", הרי אף הצלה רחוקה מותרת,כציצין שאין מעכבין את המילה, וכו"ע מודים שצרכי החולה אין בהם מעשה הצלה הנידון בכל התורה לפיקוח נפש, וכיון שיש חולקים על היתר זה, הרי מספק עלינו להחמיר ולא לחלל שבת.

 

אבל לדרך השניה, הרי חידוש המגיד משנה הוא בהגדרת פיקוח נפש אשר חלה במצב מסוים, כלומר מצב של חולי שיש בו סכנה הוא מצב מיוחד, וכל תוספת חשש סיכון, או סיכוי קל להצלה, במצב נתון זה נידונים כפיקוח נפש, לדרך זו אף אם יש חולקים על המגיד משנה בזה, הרי ספק נפשות להקל, ועלינו לפסוק כמגיד משנה ולחלל עליו את השבת.

 

יד.הנידון בחולה שאומר "לא אסתכן" - היינו שאינו יודע להעריך את מידת הסכנה.

 

לפי הסברנו בשיטת המגיד משנה, נראה שאף ר"ת דעתו כשיטה זו, והדברים מתבררים מתוך מחלוקת הר"י ור"ת שהובאו בראש דברינו, ויתורץ הקושי שהעלינו בדבריהם.

 

דעת הר"י היא, כשיטת הסוברים דאף בחולה שיש בו סכנה יש לשקול בכל פעולת חילול שבת את רמת הסיכון, וכשם שאנו שוקלים כשאינה ידועה לנו מחלה. ולפיכך פסק שחולה המבקש לאכול ביו"כ, לא די שיאמר כי יש לו תחושה שהאכילה תעזור לו, או אי האכילה תזיק לו, אלא עליו להעריך את הסכנה הערכה כמותית, מה גודל הסכנה שהוא חש והאם סיכוייו להבריא יגדלו באופן משמעותי. ומה שכתב הר"י שכאשר החולה אומר "לא  אסתכן" אין מאכילין אותו, כוונתו שהחולה אינו מעריך את סכנת הצום ברמה כזו שאם נתייחס אליה בפני עצמה תידון כספק פיקוח נפש, אבל בכ"ז הוא מרגיש בוודאות שהצום יוסיף לו אחוז סכנה כל שהוא. וע"ז חולק ר"ת "וכי חולים נביאים הם או בקיאים הם", ולדעתו אין באפשרותו של חולה להעריך את מידת הסכנה שהוא נתון בה. לפיכך סובר ר"ת - וכמגיד משנה וכיש סוברים שברדב"ז - דכיון שיש בו סכנה ויודע שיו"כ היום, אין צורך שהחולה יעריך את רמת הסכנה אם יצום, או את סיכויי החלמתו אם יאכל, ודי לנו שיאמר כי תחושתו שהצום יזיק לו, או האכילה תסייע לרפואתו, ובזה שומעים לחולה כי "לב יודע מרת נפשו" על אף שאינו נביא, כיון שידוע לנו שאי-אכילה יכולה לגרום לעיתים לסכנה וכלשון ר"ת: "כי חסרון האוכל מכאיב לב ומתוך כך היא מתעלפת ופעמים אינה מתרפאת", מספיקה תחושה זו להחשיב את הצום לפיקוח נפש ולהתיר לחולה לאכול.

 

אחת הראיות שהביא ר"ת היא מהדלקת הנר להרגעתה של יולדת סומה. ופי' הראיה הוא כפי שנתבאר, דהיה פשוט לר"ת שסבירות ההצלה שתיגרם ע"י שהסומה תחשוב שמטפלים בה היטב, אינה גבוהה, ובפנ"ע לא היתה נחשבת לפיקוח נפש, ובהכרח שאצל חולה שיש בו סכנה נמדדת רמת הסכנה באופן אחר (כפי המבואר בר"ת לא זו בלבד שמהגמ' אין קושיא על המגיד משנה, וכמו שהקשה המחנ"א, אלא דאדרבא יש ראיה מגמ' זו לשיטתו, וכפי שהוסבר לעיל).

 

עדיין אין פי' זה מספיק בדברי ר"ת, דחסרה בדבריו עיקר ההדגשה - שטעם ההיתר הוא כיון שהחולה יש בו כבר סכנה. ועוד שלא כל ראיותיו מתפרשות לפי' זה, כגון שכתב "ואפי' דאבון איבר אחד אני קורא סכנה ומחללין שבת, כדאמרינן גבי מכה של חלל, אע"פ שרובן אינן מתים, וכן עוברות המריחות וכו'", ובדוגמאות אלו הרי לא מדובר בחולה שיש בו סכנה.

 

טו.מצב של "ספק פיקוח נפש" נקבע לפי המקובל אצל הבריות להעריך שקיים חשש סכנה

 

ונראה שיש להרחיב את ההגדרה של היתר פיקוח נפש, ולחדש שההיתר של "וחי בהם" המתיר לעבור עבירות להצלת נפש, אינו אם באופן אוביקטיבי הפעולה עסקה בהצלת נפש, אלא אם מטרת עושה הפעולה היתה לשם הצלה, הרי זה בכלל "וחי בהם" והיא מותרת.

 

 לדוגמא, בית שקרס בשבת, והיה חשש שיש תחת המפולת בני אדם, ולאחר פינוי ההריסות התברר שאין שם אדם, או איימו על אדם שייהרג אם לא יעבור עבירה, ולאחר שעבר התברר שביד המאיים היה רק נשק צעצוע, והאיום היה איום סרק, אין אומרים שהוברר שאדם זה עבר עבירה בטעות או באונס, אלא כיון שהיא נעשתה למטרת הצלה, על אף שהתברר שלא היה צורך בה, הרי היא נכללת בכלל ההיתר של "וחי בהם".

 

יתר על כן, היה אדם במקום שאין בו רופא, ומחמת סימפטום כל שהוא חשב שהוא חולה מסוכן, ולפיכך חילל שבת כדי להגיע לרופא, הרופא קבע שהוא טעה והסימפטום אינו אות למחלה כלל והוא בריא לגמרי, האם מכיון שבשאר דיני התורה סוג טעות כזו נקראת "שוגג" - או ביו"ד "טעות שוטים" - ייחשב כמחלל שבת בטעות, ברור שאין הדבר כן, וכל מעשה שנעשה לשם הצלה, או כל מצב שבני אדם מחשיבים אותו לפיקוח נפש יש לפעולה זו גדר פיקוח נפש, כלומר, כאשר פעולה נתפסת כצורך של פיקוח נפש, היא אכן פיקוח נפש.

 

לפי"ז, השאלה עד לאיזו רמת ספק נחשב "ספק פיקוח נפש" אין לה תשובה אוביקטיבית, אלא אם ההערכה המקובלת בציבור היא שפעולה נעשתה לצורך הצלת נפש. מצב שנדרשת בו פעולה כזו נחשב ל"ספק פיקוח נפש".

לפיכך ייתכן מצב שהציבור מתייחס אליו כאל מצב מסוכן, ואע"פ שבאופן אוביקטיבי אחוזי הסיכון במצב זה אינם גבוהים יחסית, יוגדר כמצב פיקוח נפש. כגון נשיכת כלב שלא ידוע אם הוא שוטה. ייתכן שסבירות היותו נגוע בכלבת תהיה נמוכה בהרבה מאשר חציית כביש סואן, או הליכה במקום מסוים, ובכ"ז כיון שאנשים פוחדים מנשיכת כלב ומייחסים לכך סכנה, הרי כל פעולה שנעשית להצלת הנשוך, כיון שנעשית כדי לחיות, נחשבת לפעולת הצלה ומוגדרת "וחי בהם", ומותרת בשבת.

 

לאור האמור, גם בזמן "מלחמת המפרץ" לא היה עלינו לאמוד את רמת הסיכון שטיל יפול ח"ו על הבית, כדי להחשיב את המצב ל"ספק פיקוח נפש", אלא מכיון שהציבור בכללו חשש מנפילת הטיל, אף ההצלה מספק רחוק יותר נחשבה להצלה מ"ספק פיקוח נפש".

 

גם החולה שיש בו סכנה הוא חלק מכלל רחב זה, שהרי ברור שכאשר אדם הוא חולה שיש בו סכנה, האנשים מתייחסים לכל פעולה - אף הרחוקה - של הצלתו וחיזוקו, כאל פעולת הצלה ופיקוח נפש, ולכן שונה הגדרת  מצב "ספק פיקוח נפש" אצל חולה שיש בו סכנה, מאשר אצל-זה שלא ידוע לנו אם יש בו סכנה. גדר זה הוא גם יסוד דברי המגיד משנה, שהתיר עשיית כל צרכי החולה הנוגעים להצלתו ולרפואו.

 

המעיין בכל ראיותיו של ר"ת יראה, שכולן מתפרשות על דרך זו, דכל עיקרן של ראיותיו הוא להוכיח דמצב פיקוח נפש אינו מצב אוביקטיבי, אלא נתון לשיפוט וליחס בנ"א אליו.

 

טז.מסקנות להלכה

 

א. פיקוח נפש המתיר לחלל שבת ולעבור שאר עבירות חל אף במצב בו יש רק ספק סכנה.

ב. לא כל ספק רחוק נידון כספק פיקוח נפש, ונדרשת רמת ספק מסויימת כדי להחשיב מצב נתון כמצב של ספק פיקוח נפש.

ג. רמת הספק  הנדרשת אינה קבועה, ואותה רמת ספק במצב אחד תיחשב כספק פיקוח נפש, ובמצב, אחר לא תיחשב כספק פיקוח נפש.

ד. מצב של "ספק פיקוח נפש" נקבע לפי המקובל אצל הבריות להעריך שקיים חשש סכנה, ולכן מידת הסיכון שאנשים מיחסים למצב הנתון, היא הקובעת אם הוא נידון כספק פיקוח נפש, וכדלהלן.

ה. מכיון שמקובל אצל הבריות שקנה המידה להערכת סכנה שהיא סכנה לכל הציבור שונה מקנה המידה להערכת סכנה ליחיד, לפיכך מצב של ספק סכנה לכל הציבור, אף שהוא בסבירות נמוכה יחסית, נידון כספק פיקוח נפש.

ו. הלכה כדעת המ"מ שחולה שיש בו סכנה מותר לחלל שבת לכל הצרכים העשויים לסייע לחיזוקו ולרפואתו.

ז. אף אם הסיוע לחיזוקו ולרפואתו הוא מועט, והאפשרות שהסיוע יועיל היא רחוקה, מכיון שבמצבו של החולה כל פעולה לרפואתו נתפסת אצל בני אדם כפעולת הצלה, מותר לחלל שבת לצרכים אלו.

ח. צרכי חולה שיש בו סכנה שאינם אלא לרווחתו, ואין בהם כל סיוע לחיזוקו ולרפואתו, אסור לעשותם בשבת.

ט.רמת הסכנה הנדרשת כדי להגדיר חולה כחולה שיש בו סכנה, גבוהה יותר מאשר הרמה הנדרשת כדי להתיר טיפול מסוים בחולה שיש בו סכנה.

 

 

 

 תקציר

 

א. שיטת המגיד משנה (שבת פ"ב הי"ד) שחולה שיש בו סכנה מחללין שבת לכל צרכיו.

ב. המשנה ברורה (שכ"ח סעי' ד', ס"ק י"ד) ועוד אחרונים פרשו את דבריו שאף לצרכים שאינם להצלתו ולרפואתו, מותר לחלל שבת.

ג. המשנה ברורה (שם) כתב שרוב הראשונים חולקים על המגיד משנה, שהרי כתבו שמותר לחלל רק מפני הסכנה, ולא התירו לחלל לכל צרכי החולה, ופסק המשנה ברורה שיש להחמיר כשיטות אלו.

ד. ההנחה שמותר בחולה שיש בו סכנה לחלל שבת אף לצרכים שאינם להצלתו ולרפואתו תמוהה מכמה צדדים:

ראשית מסברא, הרי כל ההיתר לחלל שבת או לאכול ביו"כ הוא משום פיקו"נ, ומאיזה טעם נתיר חילול שבת בדברים שאין בהם פיקו"נ. עוד קשה מההלכה (משנה יומא פ"ב ע"א) שחולה שיש בו סכנה אומדים אותו אם יכול לצום, ולהנחה הנ"ל כל חולה שיש בו סכנה מותר לו לאכול ביוה"כ אף שאין במניעת אכילה סכנה, ולמה יצטרך אומד. עוד קשה מההלכה (רמב"ם הלכות שביתת עשור פ"ב ה"ח) שכאשר יש ויכוח בין חולה לרופא, הרופא אומר שאין צורך לחולה לאכול ביום הכיפורים והחולה אומר שהוא צריך לאכול, שומעים לחולה מדין "לב יודע מרת נפשו", ומוכח ברמב"ם שהנדון הוא בחולה שידוע לנו שיש בו סכנה, ולא מובן הוויכוח בין החולה לרופא אם נניח שכל צרכי החולה מותרים.

ה. לביאור המשנה ברורה עצם דברי המגיד משנה עדיין צריכים הגדרה,מה נחשב "צרכי החולה", חולה שיש בו סכנה הרוצה לקרוא האם מותר להדליק לו אור לקריאה, או להשמיע לו מוזיקה.

ו. ברור שיש לפרש את דברי המגיד משנה באופן אחר מהמשנה ברורה.המגיד משנה לא התיר אלא צרכי חולה הנוגעים לרפואתו והצלתו, וחידוש המגיד משנה הוא רק בהגדרת ספק פיקוח נפש, וכדלהלן.

ז. לדעת המ"מ, לא קיים קנה מידה אחד להגדרת מצב של ספק פיקו"נ, ושונה קנה המידה אצל חולה שיש בו סכנה, שלגביו כל פעולה שנעשית להצלתו, אפי' יהיו סיכוייה נמוכים, ואפילו זו שבפני עצמה הקשר שלה להצלה נראה רחוק, נחשבת לספק פיקו"נ. לדעת החולקים על המגיד משנה, קיים קנה מידה אחד בהגדרת ספק פיקו"נ, ולכל פעולת חילול שבת שאנו עומדים לעשות, ואפילו אצל חולה שיש בו סכנה, עלינו להתייחס בפני עצמה, ולבדוק האם יש סבירות שהיא מביאה להצלה ואז תוגדר כפיקו"נ.

 ח. טעמו של המגיד משנה ניתן להתפרש לדרכו של ה"קובץ הערות" (י"ח ס"ק ה), כי השוני בהגדרת פיקו"נ אצל חולה שיש בו סכנה, נובע מההלכה שפיקוח נפש "הותרה" בשבת, ומצינו שב"הותרה" יש הרחבה של ההיתר אף לדברים שאינם חיוניים, וכשם שהמל בשבת מותר לו למול אף "ציצין שאין מעכבים את המילה", ולכן כל מעשה הצלה אף כזה שיוכל רק בדוחק רב להועיל, מותר לעשותו, מפני שפעולה זו הרי היא כעין "הידור מצוה" בהצלה.

ט. החולקים על המגיד משנה אינם סוברים ש"הותרה" מתיר עשיית צרכי החולה, וכן יש הסוברים שפיקוח נפש "דחויה", ומכיון שהמחלוקת אינה בגדרי פיקוח נפש, אלא בשאלה הלכתית, יש לפסוק לפי הכלל שספק דאורייתא לחומרא, כדעת החולקים על המגיד משנה.

י. פירוש זה בדברי המגיד משנה קשה שהרי לא הוזכר כלל בדברי המ"מ שחידושו מתבסס על גדרי "הותרה", ועיקר הקושי הוא שהרדב"ז (סי' אלף ר') הסובר כשיטת המקילים כתב בפירוש ששבת "דחויה" אצל פיקו"נ.

יא. נראה שיש לפרש את טעמו של המגיד משנה באופן אחר.

כיון שלדעת המגיד משנה רמת הספק הנדרשת כדי לקבוע שמצב נתון הוא "ספק פיקו"נ" אינה קבועה, לכן כאשר חולה כבר במצב שיש בו סכנה, כל תוספת קטנה של סיכון או סיכוי להצלה, מצטרפת למצבו הכללי, ונחשבת גם התוספת לפיקוח נפש.

יסוד הדין נובע מחידוש בהגדרת מצב של "ספק פיקוח נפש".

חידושו של המגיד משנה הוא שמצב של "ספק פיקוח נפש" לא נקבע לפי קנה מידה אוביקטיבישל מידת אחוזי הסכנה, אלא נקבע לפי המקובל אצל הבריות להעריך שקיים חשש סכנה, ולכן מידת הסיכון שאנשים מיחסים למצב הנתון, היא הקובעת אם הוא נידון כספק פיקוח נפש.

יב. גם החולה שיש בו סכנה הוא חלק מכלל רחב זה, שהרי ברור שכאשר אדם הוא חולה שיש בו סכנה, האנשים מתיחסים לכל פעולה - אף הרחוקה - של הצלתו וחיזוקו, כאל פעולת הצלה ופיקוח נפש, ולכן שונה הגדרת מצב "ספק פיקוח נפש" אצל חולה שיש בו סכנה, מאשר אצל זה שלא ידוע לנו אם יש בו סכנה.

יג. להגדרה זו של מצב "ספק פיקוח נפש" יש השלכות רבות לתחומים שונים, כגון, כאשר מצב הסיכון הוא לציבור ולא ליחיד, אחוזי הסכנה הנדרשים כדי להתיחס לכך כאל "ספק פיקוח נפש" הם נמוכים בהרבה מאשר מצב סיכון ליחיד. וכן עלינו לבחון מאורעות שונים בחיי הציבור והיחיד לא בעיני הסטטיסטיקה של אחוזי סכנה, אלא במבטם האנושי של הבריות.

 

(מקור: אסיא נג-נד (יד, א-ב), אלול תשנ"ד, 106-87)

 

 

* עיקרי הדברים שבמאמר זה, נאמרו בשיעור בכולל פסגות לפני יוה"כ תש"נ. בשיעור זה עוד השתתף עמנו אחד המיוחדים שבחבורה הרב דוד מולודיק זצ"ל, באותו הזמן כבר היה חולה בסכנה גדולה, ומצבו היה ידוע לו עצמו ולבני החבורה. מלבד השתתפותו הפעילה והמעמיקה בתוכן הדברים, עוד הוסיף להביא שאלות וספקות בגדר "בדידי הוה עובדא". עוז רוחו ואהבתו לתורה, ובעקבות זאת התחושה שהשרה בשיעור מבחינת "מי כעמך ישראל גוי אחד בארץלא יישכחו מבני החבורה. יהיו דברים אלו לזכרו.

כוננות לטיפול פיזיותרפי בשבת - שו"ת

  כוננות לטיפול פיזיותראפי בשבת - שו"ת

 

לכבוד העורך,

 

אני משמשת כפיזיותראפיסטית במחלקות האישפוז של ביה"ח "אסף הרופא". בשנה האחרונה הונהגו אצלנו כוננויות בימי החול וכן בשבתות. הכוננות מוגדרת כקריאה לטיפול רפואי-נשימתי, בחולה עם בעיות נשימתיות כמו: דלקת ריאות קשה, אסתמה המלווה בכיח רב הגורם לקוצר נשימה, דלקת ריאות שהתפתחה אצל חולים לאחר ניתוח, או כל מצב  נשימתי קשה הזקוק לפיזיותראפיהנשימתית.

 

טיפול פיזיתראפי זה מטרתו לשחרר את החולה מהכיח המצטבר ולאפשר לו נשימה קלה יותרואיורור טוב יותר של הריאות. כמו-כן, חולים ביחידות לטיפול נמרץ הנגמלים ממכונת-הנשמה נזקקים לתירגול נשימה טובה ועזרה בחימצון טוב של הריאות. טיפול נשימתי ניתן גם לחולים במצב נשימתי קשה אשר בדרך זו יש סיכוי להימנע מן הצורך לחברם אל מכונת הנשמה.

בתקופה האחרונה גברה המודעות בין רופאי המחלקות והם מרבים לקרוא לתורן הכוננות. הקריאה לתורן הכוננות, בכל ימי השבוע, נעשית ע"י המרכזיה של בית החולים אשר גם שולח רכב להביא ולהחזיר תורן כוננות שאינו בעל רכב.

 

במציאות, חלק מהקריאות הינן מוצדקות ונובעות ממצבים המצריכים באמת פיזיותראפיהנשימתית, אך קיימים מצבים בהם מתברר שהקריאה הינה קריאת-שוא, כמו במצבים של חום שסיבתו אינה ריאתית, אשר עד שהפיזיותראפיסטית לא הגיעה ובדקה את החולה, לא ניתן היה לדעת באמת האם היה צורך אמיתי וחיוני בקריאתה לבוא אל בית ההולים.

 

כפיזיותראפיסטית בצוות לא נקראתי, עד עתה, לכוננות ביום השבת, אך קיימת בקרבי התלבטות בנושא זה.

 

 שאלותי הן:

 

1.  האם למרות הסיכוי שהקריאה  בשבת עלולה להתברר כקריאת-שווא, מותר לי להמשיך ולהופיע ברשימת הכוננות ומה עלי לעשות כאשר אני נקראת?

 

2.  האם תיאור התפקידים שהוצג לעיל אכן נכלל בקטגוריה של "פיקוח-נפש" המצדיק נסיעה בשבת?

 

3.  בית החולים נמצא במרחק של למעלה משעת-הליכה ממקום מגורי. איך עלי לנהוג באשר לחזרה אל ביתי לאחר תום הטיפול?

 

4.  ידוע לי כי בשבת עלי להגיע אל בית החולים בעזרתו של נהג שאינו יהודי. נהגים כאלו (שאינם יהודים) לא קיימים בבית החולים שלנו ואילו עובדים אחרים שאינם יהודים, היכולים להסיע אותי, הינם ערבים שאני חוששת מפני נסיעה איתם.

 

5. כיון שכל הצוות שאיתו אני עובדת איננו שומר מצוות, הרי אם אמנע מלהירשם ברשימת הכוננות עלול הדבר להתפרש כפרישה מן הציבור, אי-נשיאה בנטל המשותף, אי-מילוי של החובה המקצועית ואולי אף חילול השם.

6.  חובתי המקצועית באה לידי ביטוי, בין השאר, גם בשירות כתורנית כוננויות בימי החול כבשבתות. האם אי-השתתפות בכוננויות בשבת לא תיחשב כזילזול בחובתי המקצועית?

 

אשמח לקבל תשובות לשאלותי.

            בתודה מראש

            ענת סין-הרשקו

                                          

תשובת הרב ד"ר מרדכי הלפרין

 

לשאלה 1:

התשובה חיובית. כל זמן שיש חשש שהקריאה חיונית לחולה שיש בו סכנה - מותר לנסוע, וגם אם התברר לבסוף ש"הנסיעה היתה לשוא" לא בוצעה שום עבירה והנסיעה היתה בהיתר גמור (ראה נשמת אברהם חלק א, או"ח, סימן שלח, סוף ס"ק א).

 

 לשאלה 2:

התשובה חיובית. התפקידים המתוארים כאן הם התפקידים הנוגעים לטיפול בחולים שיש בהם סכנה, ואשר ללא הטיפול הסיכון הממשי לחייהם הוא גבוה יותר.

 

לשאלה 3:

החזרה הביתה לאחר תום הטיפול, מרחק של שעת הליכה, רצוי שתיעשה בהליכה ברגל או בנסיעה ברכב הנהוג בידי גוי.

 

לשאלה 4:

 

על פי הדין מותר לנסוע לבית החולים, לצורך טיפול חיוני בחולים שיש בהם סכנה, גם ע"י נהג יהודי. אולם אם מדובר בנסיעה שגרתית, חובה לדאוג שהסעה זו תיעשה ע"י נהג גוי. (ראה: ספר אסיא ז, עמ' 246-241).

 

לשאלה 5:

אם ניתן לבצע את כוננות השבת מבלי לעבור על ההלכה - אזי אין ספק שיש בכך גם מצות פיקוח נפש וגם מצות קידוש ה'. אולם אם אין התנאים מאפשרים השתתפות בכוננויות השבת מבלי לעבור על ההלכה - אזי, כל זמן שהחולים לא ייפגעו מכך, חייבים להימנע מכוננויות בשבת ואין בכך משום חילול ה' או פרישה מן הציבור. משום כך מוטלת החובה על הנהלת בית-החולים לדאוג לאפשר לסגל הרפואי לבצע כוננויות השבת ללא כפיה לחלל את השבת בפרטים שאין בהם משום פיקוח נפש.

 

לשאלה 6:

 

חובה מקצועית של סגל רפואי הינה לעשות הכל כדי לרפא ולהקל על החולים אך מבלי לפגוע בכללי מוסר או בכללי הלכה. משום כך, אם קיימת נכונות לבצע כוננות, אלא שמטעמים מוסריים או הלכתיים היא נמנעת בינתיים עקב אי-מילוי חובה בסיסית של הנהלת בית החולים - אין בכך כל פגיעה בחובה המקצועית.

 

(מקור: אסיא נג-נד (יד, א-ב), אלול תשנ"ד, 214-212)

האם שהייה ליד חולה מאושפז דוחה שבת?

הרב מרדכי הלפרין

 

האם שהייה ליד חולה מאושפז דוחה שבת?

 

א. מבוא

כלל נקוט בידנו שפיקוח נפש דוחה שבת 1 . אולם לא תמיד ברור לנו אם פעולה מסויימת אכן עשויה להשפיע על מצבו של חולה שיש בו סכנה, אם לאו. אחת הדוגמאות המעשיות היא השהיה הרצופה ליד מיטת החולה בבית החולים. השאלה היא די פשוטה: האם מותר לחלל שבת, (אם נדרש חילול כזה) לצורך השהיה הרצופה ליד מיטת החולה?

 

בחודשים האחרונים נזדמנו לידי שתי תשובות הלכתיות בנדון 2 , ובנוסף נזדמן לי לבחון באופן אישי את מידת התועלת של השהיה הרצופה ליד מיטת חולה מסוכן.

 

ב. דעת הרב זלמן נחמיה גולדברג 3

 

שאלה:

אדם עבר ניתוח לב פתוח ושוכב בבית חולים, ובאמצע השבת אינו מרגיש טוב ורוצה מאוד שבנו יבוא אליו לבית החולים ויהיה לידו. האם מותר לבן לנסוע בשבת כדי להיות ליד אביו , ועל ידי כך ישתפרו הרגשתו ובריאותו של אביו?

 

תשובה:

מותר לבן לנסוע לבית החולים בשבת , רק אם הוא יודע שאם הוא לא יבוא ויסעד את אביו , מצבו של אביו יתדרדר למצב של ספק פיקוח נפש.

מקורות:

עיין בשו"ע או"ח שכח, י'; ובמשנה ברורה ס"ק כה: "וכתב הרדב"ז ח"ד ס' ס"ו אם החולה אומר צריך אני לתרופה פלונית והרופא אומר א"צ , שומעין לחולה. אם לא שרופא אומר שאותה תרופה תזיקהו אזי שומעין לרופא." ועיין שם בבאור הלכה, ד"ה ורופא אחד אומר.

ועיין שם בסעיף ד' : "מכה של חלל א"צ אומד שאפילו אין שם בקיאים והחולה אינו אומר כלום עושים לו כל שרגילים לעשות לו בחול. ומביא המשנה ברורה ס"ק י"ד : "ומשמע אע"פ שאין בו סכנה במניעת הדבר ההוא, כיון שהחולי יש בו סננה ויש בהדבר צורך קצת ורגילין לעשות לו בחול עושין גם בשבת." ועיין בבאור הלכה שהביא מכמה פוסקים שאפילו במקום שצריך חילול איןמחללין ע"י ישראל אלא בדבר שיש לחוש בו שאם לא יעשהו לו יכבד עליו חליו ויוכל להסתכן.

ועיין בקובץ אגרות ח"א, סי' קמא בענין נסיעת יולדת בשבת הדבר בהיפוך, מזרז אני שיסעו עמה.

ועיין בשמירת שבת כהלכתה ח"א, פרק מ, ע, שכתב : "מותר לקרוב משפחה או לכל אחד אחר שיש לחולה בו אימון לנסוע יחד עמו לבית החולים כדי ללוותו, ומותר לעשות כן גם אם כבר נמצא במכונית אדם שיכול להושיט עזרה לעת הצורך, והטעם שהתירו ללוותו משום שחששו שמא תטרףדעתו של החולה אם לא ילוו אותו לבית החולים והתירו אפ' אם החולה עצמו אינו מבקש זאת."

 

לסיכום, הגרז"נ גולדברג פסק שמותר לנסוע בשבת אל החולה המאושפז רק אם הוא יודע שאם ימנע מלהגיע אזי מצב החולה יתדרדר למצב של ספק פיקוח נפש.

אמנם דבריו של הרב גולדברג צ"ע, שהרי מדובר בחולה שכבר עכשיו יש בו סכנה ללא כל ספק. ולגבי חולה שיש בו סכנה הלכה ברורה היא שדי בספק של החמרת מצבו כדי להתיר חילול שבת העשוי למנוע התדרדרות כזו,4 ,5 ודי אף בספק אם הפעולה אכן תצליח למנוע התדרדרות. ולכאורה צריך להיות פשוט שכאשר חולה לאחר ניתוח לב באמצע השבת מתחיל להרגיש רע, משמעות הדבר היא הגדלת מצב הסכנה, במצב כזה, התיעצות עם קרוב משפחה יש בה לפחות ספק תרומה לשיפור המצב. על כל פנים, לכאורה לדעת הרב גולדברג עצם השהיה ליד חולה מאושפז שיש בו סכנה אין בה כדי לשפר את מצבו או למנוע התדרדרות.

 

 

 

 

 

 

 ג. דעת הרב שמואל הלוי ואזנר

לעומתו, נקט הגר"ש ואזנר,6 שעצם שהיית הקרוב ליד החולה בשבת עשויה לעדור ולהקטין את הסכנה : וז"ל 7 :

 

ב"ה, יום ד' ויצא תשנ"ב לפ"ק.

 

כבוד ידידינו המפואר בתורה וי"ט ר' דוב רוזין שליט"א רב ביה"כ בית אליהו ור"כ קהילת יצחק.

 

אחדשה"ט בכבוד,

 

אשר שאל מע"כ היותו רב בית אבות ונתעורר כששולחים חולה בשבת לבית חולים, ובדרך כלל שולחים בלי לויה האם מותר להודיע למשפחתו בטלפון ששלחוהו לבי"ח. והשאלה בשני אופנים הא' כשהחולה בלי הכרה, וההודעה כדי שתלך המשפחה לטפל ברופאים או להביא רופא מומחה, וגם ידוע שאם רואים בבי"ח שאין מי ששואל בשלום החולה ומתענין עליו, לפעמים יש חשש זלזול במצב החולה.

 

הנה חלק זה מהשאלה הוא פשוט דמצוה להודיע לבני המשפחה היות שנוגע לעצם טפול רפואי של חולה שיש בו סכנה. והרי סתמא שנינו במשנתינו שבת קכ"ח ובשו"ע או"ח סי' ש"ל, דקוראיןחכמה ממקום למקום וה"ה קריאת רופא אצל כל חולה. וגם אם יש ספק שהרופא המובהק יותר יכול לעזור יותר להצלת חולה פשיטא דמותר, עיין סי'  שכ"ח ובהל' יוה"כ, ובפרט שכיח זה אצל זקנים שרגילים רופאים פשוטים ואינם שומרי התורה להתיאש מהר מתקוות חיי החולה.

 

והציור השני שבשאלה, שהחולה בהכרה אלא דהוא לטובת החולה לישב דעתו שלא ירגיש עצמו בדד, ורוצה לדמות להמבואר סי' ש"ל  באו"ח דמדליקין נר ליולדת שלא תפחד. הנה אין בידינו לדמות. דהא באו"ח סי' ש"ו ס"ט בחולה דתקיף לי' עלמא ואמר שישלחו בעד קרוביו דמותר אמירה לגוי, ומוכח דדוקא שבות דאמירה לגוי ולא מלאכת דאורייתא. ואע"ג דבפמ"ג שם בא"א ס"ק י"ח משמע דאפילו איסור , תורה שרי כה"ג, והגאון מהרש"ם ח"ד סי' נ"ד צירף זאת להלכה, מכ"מ בתשובת הרי בשמים ח"ב סי' ק"פ תמה טובא על הפמ"ג בזה והוכיח דאין להתיר רק איסור דרבנןיע"ש. וי"ל דלא פליגי הגדולים דאם יש  חשש של ממש של טירוף דעת החולה יש לצדד בזה, וגם באמת לא ברור לי אם הפמ"ג באמת כיון בזה, ועיין ג"כ בתשובת שו"מ ח"ג-ב' סי' ק"פ 8 . בכל אופן אין דעתי להתיר סתמא איסור תורה בשביל חולה שלא ישב לבד, אם לא שיש רגלים לדבר שיכול לצמוח מזה ספק פקו"נ, ואין זמן להאריך.

 

לסיכום, דעת הרב ואזנר להתיר בפשטות לחלל שבת כדי להגיע לבית החולים בו מאושפז קרוב משפחה במצב של סכנה, ללא הכרה. לדבריו:"וגם ידוע שאם רואים בבית חולים שאין מי ששואל בשלום החולה ומתענין עליו - לפעמים יש חשש זלזול במצב החולה". אולם אם החולה בהכרה ומטרת השהיה לידו היא "ליישב דעתו שלא ירגיש עצמו בדד" אזי "אין דעתו להתיר סתמא איסור תורה בשביל שלא ישב לבד אם לא שיש רגלים לדבר שיכול לצמוח מזה ספק פיקוח נפש".

 

ד. המצב בפועל בבתי חולים

כבר כתב הרב ואזנר בתשובתו כי רופאים שאינם שומרי תורה רגילים לפעמים להתיאש מהר מתקוות חיי החולה. לדעתו, שהיית בן משפחה ליד מיטת חולה מחוסר הכרה יכולה לפעמים למנועהתיאשות מוקדמת כזו. ואכן הנסיון היום יומי שלי הן כבן משפחה של חולה והן כרופא, הוא חד משמעי: כאשר בן משפחה שוהה ליד מיטת החולה, הדבר מהווה תמריץ (הכרתי ותת הכרתי) לסגל הרפואי להקדיש לחולה מאמצים רבים יותר מאשר היו מקדישים ללא שהיית בן המשפחה. יתר על כן,הנסיון היום יומי מוכיח כי תופעה זו קיימת לא רק לגבי חולים מחוסרי הכרה אלא גם לגבי חולים בהכרה מלאה.

 

יתר על כן, לא רק שאינני משוכנע שתופעה דו קיימת רק לגבי "רופאים פשוטים שאינם שומרי תורה". אלא נראה לי בודאות מלאה, שהשפעה כזו קיימת גם על רופאים רבים שהם שומרי תורה ואפילו בני תורה. אחת הסיבות לכך היא העומס הגדול המוטל על הצוות הרפואי, הן רופאי הבית והן צוות האחיות. עומס כזה מקשה מאד על הצוות הרפואי להתמסר למאושפז. אולם דוגמא אישית של בן משפחה מסור, שאינו מש מעל מיטת החולה, עשויה לפעמים להוות תמריץ למאמץ נוסף של הרופא וצוות הסיעוד. מאמץ נוסף כזה, בחולה שיש בו סכנה, עשוי בהחלט להיות לפעמים הגורם המטה את מצב החולה ממוות לחיים.

 

 

 

 ה. סיכום

 במצב הקיים היום, יש הרבה יותר מרגליים לדבר שעצם שהיית בן משפחה ליד מיטת חולה שיש בו סכנה יכולה להשפיע על הצוות הרפואי המטפל להתאמץ יותר למען החולה. ולכן אירגוןשהייה ליד חולה שיש בו סכנה מוגדר כפעולה של פיקוח נפש בשבת, עליה נאמר הזריז הרי זה משובח והשואל הרי זה שופך דמים 9 .

 

 

 (מקור : אסיא נו (יד, ד), תשרי תשנ"ו, 9-5)

 

 

1 . מכילתא דר' ישמעאל, ריש פר' כי תשא; משנה, יומא ח, ו; רמב"ם הלכות שבת, כ, א; שו"ע או"ח שכ"ח, ב.

2 . תודתי נתונה לפרופ' דב פרימר שהעביר אלי את תשובתו של הגר"ש ואזנר ושל הגרז"נ גולדברג.

3 . הרב זלמן נחמיה גולדברג, נסיעת בן לאביו החולה במחלת לב בשבת, יסודות עוז - פסקי הלכה שניתנו בבית הוראה שליד המדרשה הגבוהה לתורה והוראה של מוסדות אריאל, ירושלים תשנ"ד, עמ' 13 .

4 . שמירת שבת כהלכתה פרק לב סעיף י"ח, ובמקורות המצויינים שם.

5 . ראה לעיל עמ' 48 פסק הלכה של הגרמ"א פריינד לגבי דחיית איסור טומאת כהנים במקום ספק ספיקא של פיקוח נפש.

6 . לפחות לגבי חולה מחוסר הכרה.

7 . שו"ת שבט הלוי חלק שמיני, בני ברק תשנ"ד, סי' ס"ה.

8 . על ההבדל בין חילול שבת לצורך ישוב דעתה של יולדת המבואר בגמ' (שבת קכ"ח, ב) להיתר, לבין חילול שבת לצורך ישוב דעתו של חולה שאינו מבואר בתלמוד להיתר, ראה : מ. הלפרין, שלבי הלידה ביד החזקה לרמב"ם - עיונים הלכתיים ומבט רפואי, אסיא נה (כרך יד, ג) 61-54, בפרק ז' שם. (להלן עמ' 311-318).

9 . תלמוד ירושלמי, יומא, פ"ח הלכה ה', שו"ע או"ח שכח', ב, ובמ"ב ס"ק ה.

האם שהייה ליד חולה מאושפז דוחה שבת? (מכתב)

האם שהייה ליד חולה מאושפז דוחה שבת?

 

לכבוד העורך,

 

בענין רב קראתי את מאמרך "האם שהייה ליד חולה מאושפז דוחה שבת?", ואת מסקנתך החד-משמעית שעצם שהיית בן משפחה ליד מיטת חולה שיש בו סכנה יכולה להשפיע על הצוות הרפואי המטפל להתאמץ יותר למען החולה, ושלפיכך אירגון שהייה ליד חולה שיש בו סכנה מוגדר כפעולה של פיקוח נפש בשבת. קודם לכן הידגשת שההשפעה החיובית והתמריץ לצוות הרפואי להקדיש מאמץ מוגבר לטובת החולה המסוכן, מעצם היות בן-משפחה לידו, אינו מתמקד דווקא ברופאים קלי דעת - אלא נכון גם לגבי רופאים ואנשי צוות רפואי נאמנים, הגונים ואף בני-תורה, עקב הלחץ והעומס שבו הם נמצאים תדיר.

 

רציתי להוסיף על כך פסק הלכה מפורש, ו"מעשה רב", של הפוסק הידוע הרב יהושע י. נויבירט שליט"א. לפני מספר שנים נפצע קשה נער בתאונה סמוך לכניסת השבת בדרכו להתארח אצל בני-משפחה בעיר אחרת, ואושפז בבית-חולים קרוב. להוריו הודיעו על-כך אנשי משטרה רק בשבת בבוקר. בהיותם תושבי בית-וגן הם פנו לרב נויבירט שליט"א בשאלה מה לעשות, והוא פסק להם מיד לנסוע בעצם יום השבת לאותה העיר להיות ליד מיטת בנם הפצוע-קשה. וכך הסביר לי כעת את הדבר: "פשוט כביעתא בכותחא דאינו דומה טיפול בחולה שיש בו סכנה אם נמצא קרוב ליד המיטה - או לא. בנוסף על כך, יתכן מאוד שחסרה אינפורמציה מסויימת החשובה לחולה שיש בו סכנה, והקרוב יכול להצביע עליה". הוא ביקשני לפרסם פסק זה.

ועוד: בספר "איש צדיק היה", המתאר את דמותו של הצדיק הירושלמי ר' אריה לוין זצ"ל, מתוארים מקרים רבים בהם "המציא" קירבת משפחה לחולי גוף וחולי נפש, כדי לשפר את הטיפול בהם. ועל-פי הנ"ל לא היה בדבר רק "שינוי משום דרכי שלום" - אלא לפעמים גם משום פיקוח נפש !

בכבוד רב

 

הרב יואל קטן

שעלבים

 

(מקור: אסיא נז-נח (טו, א-ב), כסלו תשנ"ז, 206)

עבודה במד"א בשבת ובחג

עבודה במגן דוד בשבת ובחג 1

הרב יגאל שפרן

 

1. עבודה בשבת

מותר לעבוד בשבת עבודה הקשורה בפיקוח נפש 2 . היתר זה קיים גם אם יש במד"א אנשים לא דתיים היכולים לעשות את אותה עבודה 3 .

אדרבה: עדיף שהעבודה תיעשה דווקא על ידי אדם דתי 4 וזאת מפני שתי סיבות:

א. אדם דתי יימנע מחילול שבת שלא לצורך.

ב. אדם דתי עושה את העבודה מפני שההלכה מחייבת זאת.

מותר לעובד של מד"א לבחור דווקא במשמרת שבת, גם אם שיקול הבחירה לעבוד דווקא בשבת הוא שמקבלים יותר שכר או שהמשמרת נעימה יותר. ההיתר הוא רק כשהמדובר במשמרת הקשורה ישירות להצלת נפשות כגון חובש, פרמדיק או נהג.

 

2. בין פרמדיק לנהג

ההבדל שבין נהג האמבולנס בפועל, לבין הפרמדיק שאינו נוהג ורק יושב ליד הנהג הוא רק בכך: אם יסתבר לפתע שהנסיעה אינה קשורה בהצלת נפשות וימשיכו בכל זאת לנסוע, הנהג עצמו נחשב בזה למחלל שבת דאורייתא ואילו הפרמדיק אינו נחשב בזה מחלל שבת דאורייתא (אם אינו עושה בעת הנסיעה מלאכה אחרת האסורה בשבת והקשורה בנסיעה) 5 .

 

3. שבת ויחסי עבודה בין חברים

נהג דתי חייב לסרב לבצע בשבת נסיעות שאין בהן פיקוח נפש. זאת גם אם יחסי העבודה עלולים להשתבש בטענה שזה הופך את החילוניים למבצעי הנסיעות הלא חיוניות והדתיים מבצעים רק את הנסיעות החיוניות להצלת נפשות - בכל זאת אין לנסוע בשבת בגלל הנימוק הבא:

בשבת נהג האמבולנס והמכונית עצמה צריכים להיות כל הזמן רק בתחנה ולזוז משם רק לצורך נסיעה הקשורה ישירות בפיקוח נפש. או ורק אז מותר ומצווה וחובה לנהג יהודי דתי לנהוג בו.

 

צריך להסביר להנהלת מד"א שמה שאינו קשור בפיקוח נפש ובכל אופן מבוצע בשבת, הוא כמו לבצע חלילה נסיעה פרטית באמבולנס באמצע השבוע (למשל לפיקניק של הנהג ומשפחתו), בזמן שהאמבולנס נמצא בכוננות. מי מעז לעשות דבר כזה? הוא הדין לגבי נסיעה בשבת שלא לצורך פקוח נפש: אסור לעשותה.

 

4. בין חילוני לדתי

נהג דתי צריך לעשות כל מאמץ שבנסיעה הקשורה בעניין של פיקוח נפש, הוא זה שיעשה אותה 6 - וזאת מהטעמים המפורטים לעייל בתשובה מס' 1. הדבר ייחשב לנהג הדתי כמצווה ממש. יתר על כן:

יש אומרים שאסור לנהג דתי, ששובץ להיות במשמרת שבת להחליף משמרת עם נהג חילוני על מנת שהחילוני יהיה בשבת במקומו 7 ויש מתירים.

 

5. נהג גוי

מעיקרא על מנהל התחנה להשתדל לשבץ לעבודת שבת נהג גוי. אם לא עשה כן והצוות כבר בתחנה, לפרמדיק הנוהג כפסקי הב"י -  אין כל צורך ויש אף איסור לחפש נהג גוי שדווקא הוא יסיע חולה בפיקוח נפש בשבת 8 . לפרמדיק הנוהג כפסקי הרמ"א -  מותר לבחור בגוי רק אם אין כלנפקא מינא בין הנהגים מי ייצא לקריאה של פיקוח נפש. למשל: אם יש קבוצה של נהגים פנויים הממתינים לאירוע ואחד מהם גוי מותר לבחור בגוי. אם אין מצב כזה שכל הנהגים פנויים ובתוכם גוי - יש אומרים שראוי שלא לעשות השתדלות שהנהג יהיה גוי 9 .

 

6. הגעה למשמרת

מותר לפרמדיק לבוא למשמרת באמבולנס הנהוג בידי יהודי ומותר לעובד הגר רחוק לבוא בשבת ברכבו הפרטי למד"א לצורך עבודה הקשורה בבירור בפיקוח נפש, כגון נהג אמבולנס 10 . אכן אם הוא גר במרחק הליכה סביר - עדיף כמובן שילך ברגל. לענ"ד שיעור הליכה סביר הוא מרחק 2 תחנות אוטובוס עירוני.

 

7. הכנת האמבולנס

מותר לנהג אמבולנס לעשות את בדיקות הרכב הנדרשות על מנת לוודא שכל המערכות תקינות, (כשם שעושים בדיקות בטנקים לפני שנכנסים למארב) 11 .

אסור למישהו אחר לעמוד ליד הנהג בשבת אם כוונתו רק להתבונן וללמוד כיצד לזווד את האמבולנס או כד', שכן בכך הוא נהנה מחלול שבת, והשבת עלולה להיות קלה בעיניו ח"ו 12 .

נהג היודע שיזדקק לרכב בשבת, צריך לעשות ביום שישי כל שביכולתו כדי לצמצם את מערכות הרכב הבלתי חיוניות שיופעלו אוטומטית עם תחילת הנסיעה כגון מזגן (אם לא צפוי חום גבוה), רדיו, טייפ, נורות הפנים הנדלקות עם פתיחת הדלת וכד'.

בעת ההגעה למקום עדיף להשאיר את המנוע בפעולה, אם הנהג נשאר ברכב ואינו בצוות הטיפול.

אם חייב לדומם את המנוע, ברכב שאינו אוטומאטי - עדיף לדומם ע"י הרמת הרגל בבת אחתמהקלאץ' בזמן שהרכב בהילוך, תוך בדיקה מראש שאין סכנה בטיחותית מקרטוע קצר של הרכב קדימה עקב הדממת המנוע בצורה זו.

 

8. מכשיר קשר

באירוע רגיל, דיווחי קשר מותרים רק אם יש סבירות שיצטרכו אותם לצורך ההצלה. דין השימוש בקשר בשבת הוא כמו דין הנהיגה בשבת באמבולנס: מה שמותר לעשות לצורך אמבולנס בשבת מותר גם לגבי קשר, לאמור: רק דברים הקשורים לפיקוח נפש ואין אפשרות לדחותם ושבאמצעותם תשופר האפשרות להצלת נפשו של פלוני.

לעומת זאת באירועים רבי נפגעים מותר לקיים את הנוהל של דיווח טלפוני למנהל מחוז מד"א ומרכז מד"א, כדי לאפשר הערכות ארצית לסיוע.

אם קיימת הברירה בין דווח בטלפון הניזון מרשת החשמל לבין דווח בקשר הפועל על סוללות - עדיף דווח בקשר, שכן בקשר האיסור קל יותר מבטלפון 13 .

 

9. כתיבה

רישום הפעולות שנעשו והתרופות שניתנו לחולה מסוכן מותר בתנאי שהוא נעשה לצורך החולה בלבד.

הרישום צריך שיעשה לפי סדר העדיפויות הבא:

עדיפות א': שימוש בפתקים מוכנים מראש.

עדיפות ב': שימוש בעט שבת ונייר שבת של מכון צומת.

עדיפות ג': הקלטה לטייפ העובד באמצעות מנגנון גרסא הקבוע באמבולנס.

עדיפות ד': כתיבה באמצעות מחשב 14 .

עדיפות ה': רישום בשינוי 15 (אם יש זמן ואם הכתב קריא).

עדיפות ו': רישום כרגיל.

 

עם זאת, וכמובן, צריך להשתדל ולכתוב את המינימום האפשרי ממש ולדחות למוצאי שבת כל מה שאפשר. לחולה שאינו מסוכן אין לכתוב. לחולה נפש יש לכתוב כי הוא מוגדר כמסוכן. על כתיבה פנימית לצורכי מד"א ראה להלן שאלה 28.

אני ממליץ להתחיל בהקדם בבדיקה מדגמית של שיטת הפתקים המוכנים מראש, ע"י הערכות לכך במספר אירועים באמצע השבוע בהם תיבדק צורת העבודה, ע"י כך ששנים ינהלו רישום: האחד כרגיל וחברו באמצעות הפתקים.

בעניין שיטת טייפ גרמא - אני ממליץ לבוא עמי בדברים בע"פ.

 

10. חזרה לתחנה והביתה

מותר לאמבולנס לחזור לתחנה מכל מקום בעיר ומחוצה לה אם הוא עשוי להידרש לנסיעה של פקוח נפש במרוצת השבת.

לכונן מותר לכתחילה לחזור הביתה ברכב הנהוג בידי גוי והנוסע בין כה וכה לצורך חיוני אחר או הנוסע בסבב קבוע בשעות מוגדרות בין אם יש נוסעים ובין אם לא.

אם הנהג יהודי או הנסיעה אינה לצורך חיוני והכונן רק תופס עליה טרמפ -

לדעת האגרות משה בכל אופן מותר לכונן לחוזר הביתה,

אבל הגרש"ז אויערבאך זצ"ל אסר זאת 16 .

כונן הסומך על השיטה המתירה וחוזר לביתו, יכול לחזור גם ברכבו שלו ובלבד שקיימת אפשרות שיחזור ויוזעק בשבת.

חזרה כזו צריכה להיות תמיד לבית הכונן או למקום קרוב שאינו גורם לו אי נוחות או פגיעה בכוננות אך לא למקום אחר (קרובים, מכירים וכד'). זאת שכך יש בחזרה כזאת גם מראית עין וחשש לחילול השם ח"ו.

לכן במקרים של החזרה הביתה צריך תמיד להשתדל קודם כל למצוא נהג גוי הנוסע בתפקידו כנ"ל, ורק אחר כך לראות אם יש צורך להיזקק להיתרים או שמא יכולים לוותר עליהם.

אסור לנהג יהודי לבצע סבב הסעות קבוע ואסור לו לנסוע במיוחד על מנת להביא או להחזיר עובד לביתו בתום משמרת. לגבי החשש ליחסי עבודה מעורערים עקב כך - אין לחשש זה מקום, ובטוחני שדברי חכמים בעניין זה בנחת יישמעו, ולא ימנע ה' טוב להולכים בתמים.

 

11. הפעלת המוקד וחובש מלווה

מותר לעבוד בתור תורן מוקד בשבת. מותר לעבוד בתור חובש מלווה בשבת. עם זאת לגבי הטלפון (והוא הדין למכשירי הקשר) על הנהלת מד"א לדאוג שבהקדם יותקן במוקד מנגנון כמו בטלפון שבת (=גרמא) של מכון צומת. בינתיים מותר להשתמש גם בטלפון הקיים אבל ראוי להזדרז בביצוע ההמלצה הנ"ל.

 

12. מתנדבים

מותר להתנדב לעבודת שבת על אמבולנס. עם זאת: כמות המתנדבים המותרת אינה בלתי מוגבלת והיא כפופה להחלטות המקצועיות של מנהל מד"א. אין להתווסף לצוות הנוסע בהיתר, מעבר לכמות המתנדבים השגרתית שהמנהל קבע.

 

13. טעינת ביפר

מותר לשים בשינוי את הביפר בתוך המטען שלו בשבת וזאת כדי שהבטריה לא תיגמר, גם אם ע"י כך נדלקת נורת ההטענה. כמובן שזה רק בהנחה שיש סבירות שהדבר יהא דרוש בשבת. באותה מידה מותר גם להחליף את הבטריה של הביפר או של הטלפון הסלולרי. לכתחילה יש לעשות הכל כדי שלא להגיע למצב כזה וזאת ע"י:

א. בדיקה בערב שבת שהמכשירים טעונים עד המכסימום.

ב. השארת המטען מחובר בשבת לשקע באמצעות "שקע שעון שבת" המכוון להפסקת החשמל מדי שעה לכמה דקות, והכנסת המכשיר למטען בשבת רק באותן דקות בהן אין בו זרם חי.

אם מתעורר בלב הכונן חשש שהמכשיר אינו תקין, מותר לו לבדקו בשבת בשינוי ע"י לחיצה על לחצן הביקורת כלאחר יד, וזאת למרות שע"י כך נדלקת נורת הביקורת.

 

14. טיסה

מותר לטוס בשבת להביא או להחזיר חולים דחופים מחו"ל כשהטיסה נדרשת לצורך פיקוח נפש.

 

15. תיאומים

לצורך טיסה כנ"ל מותר לעשות תיאומים בטלפון. בחיוגים אלו צריך לעשות את המינימום בלבד וכמה שאפשר להשתדל שהדברים ייעשו בשינוי. ומה טוב אם יעשה הדבר בטלפון גרמא.

 

16. מי החולה

אין צורך בכלל לבדוק אם החולה הוא יהודי או גוי 17 .

 

17. מונית לנמל התעופה

מותר לקחת מונית לנמל התעופה. עם זאת וכפי שפרטתי בתשובה 5 הנ"ל - על הפוסק כרמ"אלבדוק אם יכול למצוא שהנהג יהיה גוי ובתנאי שאין חשש להתרשלות או חבלה ח"ו מעצם זה שהנהג הוא גוי 18 .

 

18. ביטול הטיסה

במידה וחיוניות הטיסה התבטלה ברגע האחרון, שכן עד שהגיעו החולה נפטר או אי אפשר להעבירו, בין כשנמצאים עדין בנתב"ג ובין אם נמצאים כבר בחו"ל, ומאד קשה להישאר במקום - מותר לחזור הביתה במטוס הנוסע בלאו הכי (כפי שזה בדרך כלל) 19 .

 

19. חפצי מוקצה בטיסה

כשצריך לטוס לצורך כנ"ל מותר לקחת את הדרכון, שכן ללא דרכון הטיסה אינה אפשרית. כסף זר מותר לקחת רק בסכום המוערך כחיוני לצורך נסיעה מנמל התעופה לבית החולים אם לא יהיה אמבולנס חינם במקום.

 

20. כסף כיס

אסור לקחת כספים לצורך קניה בדיוטי-פרי וכד'.

 

21. אוכל חם

אכילת אוכל חם במטוס אסורה אם יש סבירות שהוא חומם על ידי יהודים 20 .

 

22. טיסה בערב שבת

מותר לעלות על טיסה ביום שישי גם אם יש חשש שלא יגיעו עד כניסת השבת עם החולה הדחוף ויצטרכו לחלל עבורו את השבת.

אם מגיעים בשבת יש לנהוג על פי הפרוט בתשובה 18.

 

23. תפילין בשבת

אין לקחת דברי מוקצה שאינם חיוניים לחולה. תפילין מותר לקחת בשבת 21 אם אפשר יהיה להוציאם מהמטוס אח"כ בלא הוצאה מרשות לרשות על ידי יהודי.

 

24. פינוי חולים מדומים

אסור לפרמדיק מוסמך שהגיע לחולה בשבת (בגלל קריאה כדין) לפנות את החולה אם הפרמדיק משוכנע מעל ומעבר לכל ספק כי אין המדובר בחולה מסוכן. (כגון: קריאה לחולה שמתברר שהוא רק שיכור, או קריאה לחולה שמתברר כי הוא רוצה באשפוז רק לצורך חברת הביטוח וכד').

 

25. גביית תשלומים

אסור לגבות בשבת שום כסף מהחולים. מותר לקבל חפץ או תעודה כפיקדון.

 

26. החזרת חולים

אסור להסיע הביתה בשבת חולים ששוחררו לביתם בתום הטיפול או את בני המשפחות. (בכך זהה המצב לכך שבנהלי מד"א אין מסיעים הביתה חולים משוחררים גם בימי חול אם אינם מוכנים לשלם על שרות זה. אותו דין יש לנהוג בשבת גם אם החולים מוכנים לשלם).לחולה שהבריא ושוחרר וקשה לו מאד להישאר מותר להצטרף לנסיעת נהג גוי הנוסע בכו"כ אבל רצוי שלא להיזקק להיתר זה.

 

27. תשלום

אם משפחה מניחה בתוך האמבולנס את הכסף בעצמה - כמובן שאין להחזיר להם את הכסף בשבת או לגעת בו או להימנע מלנסוע בחזרה לתחנה.

 

28. כתיבת דו"ח

אין לכתוב בשבת דו"ח על אירוע אם אין בזה נפקא מינא טיפולית גם אם על ידי כך יש חשש לתביעות משפטיות נגד מד"א או העובד. גם אם כותבים דברים שרשאים לכתבם בגלל הטיפול (כמתואר בתשובה 9) צריך להימנע מכל כתיבה שיש אפשרות לוותר עליה. דוגמא: נקודה בסוף משפט.

ויש חולקים ומתירים לכתוב על פי המתואר בשאלה 9 גם לצרכים כאלו. וראוי להחמיר ולא להשתמש בהיתר זה. עם זאת, התקנת טייפ באמבולנס העובד באמצעות מנגנון של גרמא, ושבו יתקיים נוהל שיוקלטו תמיד כל הפעולות, גם במקרים שהם לצורך פקוח נפש וגם שלא כן - יכולה להתיר גם הקלטה כללית, שתפוענח במוצאי שבת.

 

29. זימון אמבולנס מראש

מותר להיות בצוות אמבולנס שהוזמן לאירוע רק בגלל ריבוי המשתתפים (ולא בגלל בעיה ספציפית) כי יתכן ויתעורר צורך.

 

30. אמבולנס 'מיותר'

מותר לנסוע בשבת לאיוש צוות אמבולנס במעלה אדומים למשל, גם אם אין לכך הצדקה רפואית לאור הניסיון שהצטבר בחודשים האחרונים, בגלל שיתכן ויתעורר צורך לכך, חלילה.

 

31. רכב פרטי

עדיף לנסוע ברכב פרטי מבית הפרמדיק לתחנה אם ידוע לו שזה יחסוך חילול שבת של מי שיעשה נסיעת שרות להביא אותו וע"י כך יחלל שבת יותר.

 

32. חזרה ממשמרת

לדעת כולם מותר לחזור הביתה ממשמרת ע"י גוי או ע"י נהג יהודי הנוסע לצורך חולה ומוריד אותך בדרך. לעומת זאת בנסיעה ע"י נהג יהודי במיוחד לשם החזרות הביתה יש מחלוקת (כמתואר בתשובה 10 דלעיל) והמחמיר תבוא עליו ברכה.

 

הערות:

 

 

1 . תשובות אלו נהנו למגן דוד אדום בירושלים במענה לל"ב שאלות שהעלה מטעמם הפרמדיק מר דרור שוסהיים שיח'. התשובות הן כפי סדר השאלות שהועלו ע"י מד"א. עם ברכת השבח למר שוסהיים שיח' על שאלותיו, כולן שאלות חכם, הנני בזה כמלוא שלמי התודה וההוקרה למרן הראשון לציון הרב מרדכי אליהו שליט"א, כבוד הרב אביגדור נבנצל שליט"א וכבוד הרב מנחם מנדל הכהן שפרן שליט"א על הערותיהם ששולבו בדברי. פשוט שהדברים כאן הם לענ"ד בלבד ושגיאות מי יבין.

2 . שו"ע או"ח שכ"ח סע' ב'.

3 . שם מ"ב ס"ק ל"ד.

4 . שש"כ פר' ל"ב סע' ו'; ע' ספר הלכה ורפואה א ק"ל דעת הגר"מ פיינשטין שכתב אחרת.

5 . מדובר דווקא על נסיעה בתוך תחום שבת, לגבי חוץ לתחום ע' לקמן הערה 19.

6 . עי" שש"כ פר' מ"א סע' ל"ה.

7 . ויש חולקים. עי' הל' צבא (הרב זכריה בן שלמה) עמ' 189, הע' 11.

8 . שו"ע שם סע' י"ב, וברמ"א ובמ"ב, ועי' שש"כ פר' ל"ט הע' ט"ו.

9 . לגבי האשכנזים זו דעת הרמ"א, אך בט"ז כתב על מנהג זה דלאו מנהג חסידים הוא, ופסק כמחבר, וע' שש"כ פר ל"ב סע' ו' ובהערה.

10 . יש חולקים על קולא זו, הובאו דבריהם בנשמת אברהם או"ח שכ"ח והמחמיר תע"ב.

11 . וחובה לבדוק בע"ש ולעשות על מה שאפשר (וע' תשובה על כך בשו"ת משיב מלחמה, וכן בספר צבא כהלכה ע"ש.)

12 . הרב מרדכי אליהו, תחומין כרך י עמ' 385, סי' 5.

13 . שמעתי בשם הגרש"ז אויערבאך זצ"ל לפני כ-25שנה. מובן שהדברים אמורים כאשר אין הבדל בין שתי המערכות מבחינת הדלקת נוריות להט.

14 . על כתיבה באמצעות מחשב ראה פרוט דברים חשוב בספר מערכי לב מאת הפרופ' זאב לב הוצאת מוסד הרב קוק, פרק שמיני. אמנם לדעת החזו"א וסיעתו שיש איסור בונה בכל סגירת מעגל חשמלי, כתיבה בשינוי עדיפה על הקלדה במחשב.

15 . רמ"א ס' שכ"ח סע' י"ב.

16 . עי' נשמת אברהם בחלק ד' עמ' מ"ד.

17 . וראה פסק הגרמ"פ בספר הלכה ורפואה ח"א עמ' קכ"ח, ודברי הרב וולדנברג בספר צי"א חל' ט' ס" י"ז ועוד. ולגבי היכא דאין איבה ע' שו"ע או"ח ס' שכ"ט סע' ב'.

18 . עי' תשובה 5. ולגבי בנות יש להימנע מנסיעה בלילה בכלל מדין יחוד. איסור זה חמור עוד יותר עם עכו"ם.

19 . עם זאת יצוין שלגבי מטוס ישנה בעיית תחומין מעבר לי"ב מיל דאיסורו דאורייתא לפי חלק מהשיטות ולכן צריך להימנע מזה כמה שאפשר. וע' הל' צבא עמ' 185 סע' ד'. אמנם יש לדון כאן בסוגיית תחומין למעלה מי', אך במציאות בד"כ עוברים גם על איסורתחומין למטה מי', ואכמ"ל.

20 . וגם אם לא חומם ע"י יהודי כיוון שהיא חוממה לכל נוסע ובכלל זה ליהודי דנן לכן יש לאסור וראה שו"ע או"ח שי"ח סע' א'.

21 . ומאחר שכמדומני דאין עירוב בנתב"ג ולכן יניח על גבי מקום פטור ומשם ימשכנו ועי' ס' ש"ח מ"ב ס"ק כ"ד.

 

(מקור: אסיא נ"ט-ס (כרך ט"ו, ג-ד) אייר תשנ"ז, 104-98)