על תרומת איברים

חתימה על כרטיס תרומת איברים

לכבוד מערכת אסיא

 

שלום רב וברכה,

הואיל ואין האדם יודע ימיו והולך אדם לבית עולמו, ונלפע"ד שתרומת אברים אחרי אריכות ימים ושנים או אסורה או מצוה רבה, והואיל שזו מצוה יחידה שאדם יכול לעשות אחרי מותו, שאלתי-בקשתי להודיעני איזה אברים יכולני להרשות-לצוות שיקחו ממני לצרכי השתלה אחרי שעת פקודה.

ידוע לי שזה נושא מסובך והרבה שו"תים נכתבו בענין זה, ע"כ לא באתי בציטטות.

אני מודה מאד ואין לך שמחה כהתרת ספקות.

בכבוד רב,

שמואל מנחם סרלואי

אשדוד

תשובת המערכת

מן הדין ראי לתרום אברים המצילים חייהם של חולים שיב"ס, בתנאי שקימת הקפדה מצד הרופאים ליטול את האברים אך ורק לאחר מיתה כדין. כיום קשה עדיין לערוב לתנאי זה בכל מקום. לכן לא ניתן, עדיין, להמליץ על צוואה לתרומת אברים * .

 

הערת העורך (תשס"ב)

בשנת תשס"א כ-14 שנה לאחר נתינת תשובת המערכת, חל שינוי יסודי במצב. אגודת אדי, העוסקת בהחתמה על כרטיסי תורם בשיתוף פעולה עם המרכז הלאומי להשתלות של משרד הבריאות, קבלה החלטה המאפשרת לתורם איברים להוסיף את התנאי הבא להסכמתו :

"[×] בתנאי שאיש דת לפי בחירת המשפחה יאשר את התרומה לאחר מותי".

מתן אפשרות זו מאפשר כיום בקרה נאותה של המשפחה למניעת נטילת איברים לפני קביעת מוות כדין.

                

-- העורך.

 

(מקור: אסיא מד (יא, ד), ניסן תשמ"ח, 89)

 

* יעויין נשמת אברהם על שו"ע יו"ד סי' קנז, רנב, שמט.

השתלת איברים מגוף מת לחולה מסוכן

לכבוד העורך,

 

לאור מכתבו של הגר"מ פיינשטיין זצ"ל לד"ר בונדי הי"ו, פניתי אל הגרש"ז אויערבאך שליט"א ושאלתי לדעתו בענין זה. הגאון שליט"א כתב אלי, בי"ז באדר תשנ"ג ובר"ח מנחם-אב תשנ"ג, את המכתבים הרצ"ב והוא מסכים לפרסומם.

 

בכבוד רב

פרופ' אברהם ס' אברהם

 

 

הרב שלמה זלמן אויערבאך

 

השתלת איברים מגוף מת לחולה מסוכן

 

בענין השתלת איברים מגוף מת לחולה מסוכן, דעתי היא שבחו"ל בבתי חולים אשר הרופאים והחולים רובם נוכרים והם הרי מתנהגים רק לפי המדע הרפואי וחוק המדינה, ואם לפי החוק החולה נחשב למת הרי הם מיד מוציאים ממנו איברים הצריכים להשתלות, שם מותר גם לשומר תורה ומצוות לרשום עצמו בתור לקבל  השתלה.

אולם בא"י שחייבים להתנהג גם לפי דין תוה"ק וכהלכה, אם החולה מונשם באופן מלאכותי ממכשיר הנשמה, גם לאחר שנתברר ע"י הבדיקות שיש לנו היום שהמוח כולו מת, עדיין דינו לענין הוצאת איברים כספק גוסס. אך אעפ"י כן אמרתי שלענ"ד היות וע"י בדיקת נוצה על יד האף והוא כבר הרבה שעות ללא תנועה כי אין לו נשימה עצמאית, ומכיון שאת המכשיר רק שמו הרופאים, יש לראותו כאילו הוא רק מאריך את סוף הגסיסה ומעכב את הנשמה לצאת מן הגוף, ולכן מותר להסיר אותו ממנו.

(ואף שכן מבואר גם באגרות משה יו"ד ח"ג סי' קלב, מ"מ הואיל ובדבריו שם אפשר קצת לדחוק ולפרש אחרת, לכן נהניתי כאשר הראו לי מכתב שהגאון הנ"ל כתב לד"ר בנדי הי"ו ושם כתב ברור ומפורש שמותר. אך נלענ"ד דאף שכתב שם "שגם מוצדק לדינא" ו"אף שהלב עדיין יכול לדחוף לכמה ימים", מ"מ חושבני שכל הביטויים הללו הם רק לענין זה שנתכוין להורות "שמותר לסלק החולה ממכשיר הנשימה", שהרי הזמן של המכתב הוא כסלו תשמ"ה אשר בכל עולם התורה דנו אז על ההשתלות אם מותר או אסור, ואילו היה דעתו שנחשב ממש כמת גם לענין הוצאת איברים, הרי פלא גדול הוא איך לא הזכיר שיש גם מצוה לקחת ממנו איברים לצורך הצלת נפשות של חולים מסוכנים. ואף שהאי גאון זצ"ל נקט בפשיטות באג"מ גם בשנת תשל"ח 1 דהשתלת לב היא רציחה של שתי נפשות, מ"מ במכתב זה דכתב אותו בשנת תשמ"ה לאחר שנים רבות שכבר ידע מהבדיקה החשובה, היה צריך ודאי להזכיר את זה שמותר להוציא אותם. ולכן חושבני שלא רצה כלל לסמוך על הבדיקות לעשות מעשה בקום ועשה להוציא איברים בידים).

אך אעפ"י כן הואיל ובש"ס ופוסקים לא נזכר כלל ענין של מות מוחי, ובעיקר מפני זה שלא נראה כלל לעינים וגם לא ברור עד כמה שהבדיקה היא כבר באמת מוחלטת, לכן צריכים עדיין לחכות עד שפעימת הלב תיפסק לגמרי ולהמתין אח"כ עוד חצי דקה, ורק אז אם הגוף מונח כאבן דומם דינו ממש כמת לכל דבר. ואת זה הנני אומר מפני שקיבלתי מכתב משלושה רופאים מומחים שומרי תורה וזה לשונם:

"אחרי שיחות רבות בינינו ורופאים אחרים בענין קביעות רגע המות, אם נעשו כל הבדיקות הדרושות המראות שאין שום נשימה עצמונית ושגזע המוח נפגע בצורה מוחלטת ולא-הפיכה, וכן בדיקות המראות שאין שום זרימת דם למוח בכלל (הבדיקות נעשו באיסור), כך שברור ומוחלט שהחולה מת מות מוחי (כל המוח כולל גזע המוח), אז אחרי שהופסק מכונת ההנשמה ועקב זה שהחולה אינו נושם כלל הלב יפסיק לפעול כעבור כמה דקות, אז 20-15 שניות אחרי שהלב הפסיק לפעום לגמרי, דעתנו היא שבאותו רגע החולה נקרא מת לכל דבר ואנו מוכנים אז לחתום על תעודת פטירה".

ברם מיד כשהרופאים החליטו על גזע המוח שכבר מת דינו ודאי כגוסס שאסור להזיז אותו אפילו זיז כלשהו כשזה לא לטובתו ולכן אותה הבדיקה החשובה שמכניסים חומר תוך הגוף לבדוק אם הדם מגיע למוח אף אם לא מזיזים ממש את הגוף גם זה אולי חמור יותר מהזזה ואסור אפילו לצורך הצלה של חולה אחר מסוכן. ואפילו אם החולה ציוה על כך בחייו חושבני דאף שמותר לאדם לסכן עצמו להצלת אחרים ממות, מ"מ רק הוא עצמו מותר לו לעשות כן אבל לא שהרופא יעקור עכשיו איברים וספק שהוא ממש ממית אותו בידים. ולכן היות שלצערנו לא זהירים כלל בזה בבתי חולים שבא"י לכן לא נכון לרשום עצמו כמועמד  להשתלה.

     ומכל מקום הנני אומר בפירוש שזה רק דעתי הפרטית, ולמעשה לא לסמוך על זה רק אם יסכימו לכך גם מגדולי התורה שבדורנו.

      

            שלמה זלמן אויערבאך

                                                                                             

                                                                                             

                                                                                             

                                                                                             

בס"ד, לכבוד ידידי הנכבד פרופ' אברהם אברהם הי"ו

 

     אולם לאחר זמן נודע לי שגם בחולה כזה שדברנו, אשר פעימת לבו פסקה וגם המתינו חצי דקה, יתכן שעדיין עוד חי במוח חלק הנקרא "היפתלמס(hypothalamus) המפקד על האיברים הפנימיים של האדם, ואם שוב יצמידו לחולה את מכשיר ההנשמה ויפעילו את הלב והנשימה יוכל עוד להמשיך ולתפקד ימים רבים, וא"כ מסופקני דאפשר שמצד ההלכה לא מספיק כלל חצי דקה רק צריכים להמתין שיעור זמן שגם חלק הזה של המוח ודאי מת, הואיל ואפשר שחלק חשוב במוח עדיין חי ויכול לתפקד, ונמצא דאף שתעודת פטירה שפיר יכולים ליתן אחרי המתנה של חצי דקה כי לאחר חמש או שש דקות ודאי ימות לגמרי, אבל לא להוציא איברים. לכן הנני כותב לך בפירוש שאני חוזר ממה שכתבתי וכאילו לא אמרתי כלום.

      

ר"ח מנחם אב תשנ"ג

            שלמה זלמן אויערבאך

                                                                                             

הערת העורך :

פירוט נוסף על דעתו של הגרש"ז אויערבאך בסוגיה זו מופיעה באסיא נג-נד (יד, א-ב), אלול תשנ"ד בעמ' 16-13, בתוך סקירתו של ד"ר שטינברג. הגרש"ז אויערבאך הביע את רצונו בפרסום סקירה זו בשיחה טלפונית עם עורך אסיא, בתחילת חורף תשנ"ג.

 

            (מקור : אסיא נג-נד (יד, א-ב), אלול תשנ"ד, 28-24)

הערות:

1 . מכתבו להגר"ק כהנא זצ"ל באג"מ חו"מ ח"ב סי' עב.

 

תרומת איברים מגוסס להצלת חיי אדם

הרב יהודה דיק

 

תרומת איברים מגוסס להצלת חיי אדם

 

א. מבוא

 

בימינו המציאו הרופאים שיטה להציל חיי אדם ע"י השתלת לב, או כבד או אבר חיוני אחר, בתנאי שהאבר עוד לא הפסיק פעולתו לפני שנלקח מגוף התורם. אם מחכים שהתורם ימות לגמרי אחרי שפסקו הלב והריאה והמוח לעבוד, האבר החיוני כבר אינו ראוי עוד להשתלה. כיון "שאין דוחין נפש מפני נפש", נשאלת השאלה: מי שנשארו לו רק כמה שעות או ימים לחיות ובודאי ימות אחר זמן זה, האם מותר לו להודיע מראש שאם תקרה לו מיתה פתאומית ע"י תאונה או הריגה, שרוצה לתרום אבריו החיוניים כדי להציל חיי אחר, אף שלפי ההלכה הוא נחשב כחי? וכן, האם מותר לרופא להוציא האבר החיוני מגוף התורם ובכך לגרום למיתתו המידית?

 

כאשר נבאר, מדובר פה רק בגוססים בידי אדם (ולא בגוסס בידי שמים) באשר אלו הם המקרים שהסיכויים להשתיל איברים שעדין פועלים הם הטובים ביותר, וכאלו שאין שום סיכויים שיחיו יותר מאשר זמן קצר, וכאלו שמסכימים לזה בחיים מתוך הבנה מלאה.

 

השאלות ההלכתיות הן:

1. האם התורם נקרא מאבד עצמו  לדעת?

2. האם הרופא, המציית להוראות התורם, עובר על איסור רציחה או איסור אחר, והאם איסור זה נדחה במקום פקוח נפש?

 

ב. בעלות האדם על גופו

 

כבר ידועה שיטת ההלכה שאדם איננו בעלים על גופו 1 ורק על ממונו יכול לותר ולמחול על זכויותיו ולכן אין הודעת בעל דין מועילה כלל בדיני נפשות ורק עדים יכולים לחייב מיתה אחר התראה שמקבל עליו הנידון, וכלל זה מבואר ברמב"ם הל' סנהדרין פ' יח הל' ו:

 

            "גזירת הכתוב היא שאין ממיתין בית דין ולא מלקין את האדם בהודאת פיו אלא על פי שנים עדים. וזה שהרג יהושע עכן, ודוד לגר העמלקי בהודאת פיהם, הוראת שעה היתה או דין המלכות היה, אבל הסנהדרין אין ממיתין ולא מלקין המודה בעבירה שמא נטרפה דעתו בדבר זה, שמא מן העמלין מרי הנפש הוא המחכים למות. . . וכללו של דבר גזירת מלך הוא".

                          

 וברדב"ז שם הוסיף דלא תועיל הודאתו בדבר שאינו שלו ומלקות פלגי דמיתה הוא אבל ממונו הוא שלו מש"ה אמרינן הודאת בעל דין כמאה עדים דמי וכי היכי דאין אדם רשאי להרוג את עצמו כן אין אדם רשאי להודות על עצמו שעשה עבירה שחייב עליה מיתה לפי שאין נפשו קנינו ועם כל זה אני מודה שהיא גזירת מלכו של עולם ואין להרהר 2 .

                  

 ובכל זאת, למרות שאדם איננו בעלים על גופו, דעתנו נוטה שלגבי חיי שעה יש לאדם רשות לותר במקום פיקוח נפש כמו שנבאר.

                  

ג. ויתור על חיי שעה בשביל חיי קיום של עצמו

 

בשאלה זו דנו כמה אחרונים ובראש שו"ת שבות יעקב ח"ג סי' ע"ה שמביא ראיה ממלכים כ פסוק ז, ומע"ז כז ע"ב, ויו"ד סי' קנו ס"א, דמתרפא מעכו"ם בודאי סכנה ולחיי שעה לא חישינן, וראייתם מהגמצורעין (גיחזי ובניו) שהלכו העירה, אפ' שהיתה סכנה שייהרגו מיד, כדי שלא למות ברעב בודאי.

 

   ובתפארת ישראל ביומא פ"ח משנה ו' אות י' (בבועז) האריך בענין זה מבלי להזכיר השבות יעקב והמקורות שהביא, והביא מעובדא דגמרא בנדרים כב ע"א, דעולא אמר לבני חוזאי ד"יאותעבדי" אחר שהרגו יהודי אחר במיתה אכזרית "ופרע לו בית השחיטה" שבזה קירב מיתתו ממש, ואףשעולא לא עשה שום מעשה בידים, מ"מ בידי שמים צריך למסור נפשו גם על זה כדמשמע ממס' תרומות פי"ח ורמב"ם הל' רוצח פ"ב הל"ב (ולהלן באות ז נדבר בענין זה).

                       

  עכ"פ, ר' יוחנן אמר לעולא דיאות עביד דהציל את נפשו מבני חוזאי, ומזה מסיק בתפארת ישראל דחיי שעה נדחים מפני חיי קיום, דהא היהודי ההוא לא היה אפשר לחיות הרבה זמן. ומסיק דאפילו בהיה צריך עולא לעשות מעשה בעצמו היה שרי מהאי טעמא. ועל יסוד גמרא זו התיר להזריק סם נגד מחלת "פאקקעןדהסכנה רחוקה, כדי להציל עצמו מסכנה קרובה יותר.

  והרבה אחרונים הסיקו מזה דהסכויים לקיום עולם לא צריכים להיות 50 אחוז ומספיק שהסיכויים הם אפילו מיעוט ובלבד שלפי המצב הנוכחי אינו יכול לחיות יותר משנה, ואם יתרפא יחיה לפחות שנה. (ע' שו"ת אחיעזר ח' יו"ד ס' טז ואגרות משה חלק יו"ד ח"ג סי' לו).

                       

  ובשם החזון איש הביא אחיינו ר' חיים גריינימן בס' חידושים ובאורים עג סי' ג, ובספר ארחותאיש עמוד שיג, דדעתו להקל ולהיכנס לספק זה. וכתב שם דחיי שעה לגבי חיי עולם הוי כשאר מצוות לגבי פיקוח נפש, ובמעשה שבא לפניו בקשר לניתוח שרובו להפסיד גם חיי שעה ומיעוטו להצלחה, כתב שמסתברא שאין הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב כשם שמחללים שבת אף במיעוט הצלחה.

                       

  ובמקרים כאילו התירו האחיעזר והאגרות משה לעשות ע"י רופא יהודי, דכיון שמתכויןלהצלה, אף אם לא הצליח, מ"מ אינו רציחה כיון שהתורה התירה לו להתעסק בזה, ודלא כמקצת אחרונים שסברו דיש לעשות ניתוח כזה ע"י עכו"ם. ובעצם, כיון דגם בני נח נצטוו על רציחה, אם היה בזה ספק של רציחה היה אסור גם ברופא גוי, ואולי יותר גרוע דאין מצות "וחי בהם" אצל בני נח. (תוס' סנהדרין נט, ד"ה ליכא3 . ומ"מ, כל  הפוסקים מודים שאין החולה צריך להיכנס לניתוח או רפואה כאלו ואם אינו רוצה בזה, אינו צריך להתעסק בזה, ורשות ביד האדם לבחור בחיי שעה או לותר עליהם בשביל חיי קיום.

 

ד. ויתור על חיי שעה כדי להמנע מחילול שבת או יום כיפור

 

אף דבכל המצוות אומרין יעבור ואל יהרג - חוץ מהג' הידועות (שפיכות דמים, גילוי עריות ועבודה זרה) ואסור להחמיר אצל חולה (ורק באונס גוי יש מחלוקת בין הפוסקים אם מותר לקדש השם), ומי שצם ביום הכיפורים ומת מזה נחשב מאבד עצמו לדעת, הביאו הפוסקים מעשה רב שהובא בפסקי ריקנטי שהריב"א חלה ביום הכיפורים ואמרו לו הרופאים שאם לא יאכל ימות ודאי ואם יאכל שמא יחיה, ואמר ברי ושמא ברי עדיף וצם ומת. ובס' שיורי כנה"ג הסביר שלא פליג על פסק ס' איסור והיתר דאסור להחמיר אלא היכא דמסוכן וקרוב למיתה ומדובר רק על חיי שעה, אבל בתשובת רדב"ז ח"ג ס' תמד פליג עליו.

 

האו"ח בפירושו על "ושמרו" (שמות לא פסוק מז, ד"ה ואתה) הביא דרשת ר' שמעון בן מנסיאדפיקוח נפש דוחה שבת מטעם "חלל שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה", ומטעם זה כתב שאם לא יחיה לשבת הבאה, אין מחללין עליו את השבת. וכולם תמהו עליו שזה נגד סוגיא מפורשת ביומאדמחללין שבת אפילו לחיי שעה, ותירצו השפת אמת בליקוטיו שם ובערוגת הבשם על יתרו (דף קיב)דאם רוצה להחמיר על עצמו לא לחלל שבת עבור חיי שעה מותר.

 

ה. ויתור על חייו כדי להציל אחר

 

בספר חסידים ס' תרצח כתב: "שנים שיושבים וביקשו אויבים להרוג אחד מהם, אם אחד מהם תלמיד חכם והשני הדיוט, מצווה להדיוט לומר הרגוני ולא חברי, כר' ראובן בן איצטרובלי שביקש שיהרגוהו ולא לר' עקיבא כי רבים צריכין לו" (מדרשים).

 

ומצאנו בגמרא דהרוגי מלכות (פפוס ולוליינוס) הצילו רבים ע"י שהודו שהם גנבו מהמלך ונהרגו ע"פ הודאתם, וחז"ל החשיבו את זה עד כי אמרו שיש להם מקום מיוחד בגן עדן (פסחים נ ע"א; תענית יח ע"ב) וע"פ יסוד זה פסק הספר חסידים דת"ח שרבים צריכים לו כרבים נחשב, ומצוה לאחר להצילו בנפשו 4 .

 

  וע"פ יסוד זה, גם יתכן דמותר למי שאין לו אלא רק כמה שעות לחיות, להיות תורם ולותר על שעות אלו בשביל אחר שיוכל לחיות חיי קיום ולקיים עוד הרבה מצוות. ובפרט שהתורם בד"כ מחוסר הכרה, מרותק למכונת הנשמה ולמערכת טיפול נמרץ (ואינו יכול לקיים שום מצוה).

 
                 והנה אפשר לטעון למה, בכלל, יש צורך בהסכמת התורם? הרי אם הריגת גוסס איננה נחשבת כרציחה אלא כגזל בלבד (כפי שיתבאר בפרק ח) ולכן מותר להציל אחד במחיר חיי שעה של שני, ומאחר ואיסור גזל נדחה ספני פיקוח נפש לדעת רוב הפוסקים
 5 ורק איסור שפיכות דמים אינו נדחה, אם כן למה אסור לעשות מעשה בלי רצון התורם?

                  

  ועל זה אני אומר דמצאנו מחלוקת בן פטורא ור' עקיבא בב"מ סב ע"א, אם יש לאחד קיתון של מים ואינו מספיק לשניהם, דבן פטורא סובר ששניהם ישתו ואל יראה אחד במיתת חבירו ור"ע סובר, וקי"ל כוותיה, שבעל הקיתון ישתה כי חייו קודמים, מטעם "וחי אחיך עמך". וכתב על זה החזון איש יו"ד סי' סט סק"ה, דאין חבירו רשאי לגזול ממנו המים. אע"פ שאדם רשאי להציל עצמו בממון חבירו, הכא דהוכרע הדין דחיי בעל המים קודמים, הגוזל ממונו (המים) גוזל גם נפש חבירו ולא רק ממונו. גם כתב שם דאם יש לאחד מים שאינו צריך להם, יכול לבחור ליתן המים לאחד ולא לשנים שיחיו ע"י זה רק חיי שעה.

 

  ופשוט לי דאם בעל המים רוצה לותר על חייו בשביל האחר, מפני שהוא ת"ח או שבעל המים הוא טריפה או גוסס, שרשאי לעשות כן. וס' משפט כהן סי' קמד נסתפק אם רוצה בעל המים לותר עליהם להציל חבירו סתם, אם רשאי.

 

  ולפיכך פשוט לי דאסור לגזול אבר חיוני של התורם בלי הסכמתו, דגזילה שאי אפשר להחזיר אינה נדחית עבור פיקוח נפש, ורק אם מוותר על נפשו אין שייך גזילה.

 

  ויתכן שמה שפסק הרמב"ם בהל' מלכים פרק ט הלכה ד שבן נח שהרג טריפה חייב, אף דהוי גברא קטילא אצל ישראל, הוא מטעם גזילה, דבן נח חייב מיתה על גזילה. והנה בהגהות מיימוניותדפוס קושטא על רמב"ם הל' רוצח ושמירת הנפש פ"א, הביא ירושלמי דחייב אדם להכניס עצמו לספק סכנה להציל אחר מודאי סכנה, (ומקורו מירושלמי לא כל כך פשוט) 6 .  

 

 

 אולם כל הפוסקים שבאו אחריו טענו שהראשונים לא פסקו כירושלמי זה, כי לדעתם הבבליפליג על הירושלמי, וסובר דחייו קודמים ולכן אסור לסכן את חייו 7 אבל כמה פוסקים סוברים דאףדאינו חייב, מצד מידת חסידות מותר עליו להחמיר שאפשר ששניהם יינצלו (עי' בעמק שאלה סי' קכ"ט סק"ד ואגרות משה חיו"ד סי' קעד ענף ד). אבל להכניס עצמו לסכנה ודאית שהוא ימות והאחר יחיה אסור (פרט למקום הצלת כל ישראל כמו פפוס ולוליינוס, שרק אז מותר, ומצוה היא.

 

למרות האמור אפשר לחלק בין איש בריא שאסור לותר על חייו בשביל אחר, לבין מי שיש לו רק חיי שעה, שרשאי לותר על חייו.

 

ו. גוסס בידי אדם - טריפה

 

במס' בבא קמא ו ע"ב ובסנהדרין עת ע"א, הגמרא מחלקת בין גוסס בידי אדם דלפי דעת חכמיםההורגו פטור (דמי שהוא טריפה דנחשב גברא קטילא), לבין גוסס בידי שמים דנחשב כחי לכל דבר והמקרב מיתתו חייב מיתה בידי אדם כמו רוצח.

 

ובסנהדרין שם כתבו תוספות דמכל מקום מחללין שבת על הגוסס דמיעוטן חיים ורק רובם מתים. ובנידון דידן אנו מדברים על היכי שבודאי מתים וזה רק ענין של כמה שעות או ימים, עי' אבן העזר סי' יז בבית שמואל ס"ק צד שמחלק בין גוסס שאפשר לו לחיות שאין מעידין עליו שמת ובין גוסס שודאי ימות דמעידין עליו שמת. ובריטב"א יבמות קכ ע"א משמע כדבריו כמו שכתב המהדיר (הרב אהרן יפהן) שם באות 104, בדף מתחת ק"ג.

ואע"ג דקי"ל כרוב אחרונים דמחללין עליו שבת אפילו בכה"ג, כבר הבאנו סברא דהגוסס יכול להחמיר עליו שלא יחללו שבת עליו ולותר על חיי שעה אלו. ובפרט עבור הצלת נפשות דדוחה כל העבירות שבתורה.

 

 

 ז. מסירת טריפה למיתה ע"י גרמא

 

בתוספתא דתרומות פ"ז הלכ"ד כג נפסק שאם עכו"ם צרו על עיר ודורשים שימסרו להם אחד מהם, ואם לאו יהרגו את כולם, דאסור למסור להם אחד אבל אם יחדוהו מותר. ובזה פליגי ר' יוחנן וריש לקיש במס' תרומות בירושלמי שם, דר' יוחנן סובר דיחדוהו לבד מספיק, וריש לקיש פסק דרקאם חייב מיתה כשבע בן בכרי מותר למסור אותו, ואם לאו ייהרגו כולם. והרמב"ם פסק כר"ל נגד הכלל בכל הש"ס דמחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש, הלכה כר"ל בר מתלת. והכסף משנה תמה עליו, והביא סברא מחודשת דאף באופן דלא שייכת כאן סברת הגמרא (פסחים כה ע"ב) "מאי חזית דדמאדידך סומק טפי, דלמא דמא דהאי גברא סומק טפי" , שהרי שניהם ייהרגו, מ"מ היה בקבלה בידם דכלרציחה אינה נדחית מפני פיקוח נפש (הל' רוצח פ' ה הל"ה). ומ"מ בבית יוסף הוא אומר שרוב הפוסקים פליגי על הרמב"ם ופוסקים כר"י יוחנן וכן הרמ"א ביו"ד קנז ס"א הביא בסתמא כר"י ויש אומרים כמו ר"ל. והב"ח והט"ז פליגי על הרמ"א על יסוד ירושלמי דאליהו לא רצה לבקר את ריב"למפני שעשה כר' יוחנן. אבל זה  פשוט דמיירי ממדת חסידות, ודבריהם תמוהין דפסק הלכה הולך לפי הדין ולא ממדת חסידות.

 

והמנ"ח מצוה רצו (אות כח בדפוס מכון ירושלים) הסתפק אם מותר למסור טריפה להציל אחרים, אבל במאירי סנהדרין עב כיון דלא שייך "מאי חזית" אצל טריפה, והביא ראיה מהמשנה באהלות פ"ז משנה ז דמצילין האם ע"י מיתת העובר והרמב"ם מסביר שהעובר נחשב כרודף, והמאירי לא ביאר את דבריו כ"כ. ואם רוב העובר או ראשו יצא, אין דוחים נפש מפני נפש, והרמב"ם בהל' רוצח פ"א הל' ה כתב מפני שזה טבעו של עולם.

 

והנה נסתפקו כמה אחרונים בכה"ג שאם העובר יצא, שניהם ימותו, אם מותר להרוג העובר להציל האם, (והמאירי שם סובר שהאם יכולה להרוג העובר ולא אחר) עי' תוסרעק"א על המשנה באהלות בשם פנים מאירות ח"ג סי' ח, דהולד הוא ספק נפל, אי לא ידעינן דכלו חדשיו, ואין לו חזקת חיים, והאם היא ודאי חיה ויש לה חזקת חיים, ומהר"מ שיק מדמה זה למחלוקת ר"ל ור"י, דר"ל, חיי שעה של מי שיחדוהו חשיבי ואסור למסרו להציל אחרים, אבל ר' יוחנן מחשיב הטריפה כמו קצת רודף ורודף מותר למסור וכן התינוק נחשב קצת רודף וכיון שאינו נפש גמור (או אין לו חזקת חיים עדיין) מותר להרגו להציל האם. וסברא דומה יש בשו"ת בית יצחק חיו"ד ס' סק"ב, וע"פ זה יש ליישב דברי המאירי דמדמי טריפה לקטן שנחשב רודף אף שאינו עושה מעשה בכוונה להרוג אחרים. והבית יצחק והתפארת ישראל באהלות פסקו בפשטות דמותר אף לאחר להציל האם בנפש העובר והבית יצחק מצריך ב' רופאים שברור להם ששניהם ימותו.

 

ונחזור לעניננו. הנה התפארת ישראל, הובא לעיל (אות ד) הסתמך על עובדא דנדרים כב ע"בשעולא, כדי להציל עצמו, עודד את בני חוזאי לפרוע בית השחיטה, אף דבזה קירב מיתתו של הנרצח. אבל במאירי בנדרים שם למד שהנרצח היה אז כבר מת, וההיתר היה אך ורק לעבור על איסור של "מחזיק ידי עוברי עבירה" ולא על איסור קירוב מיתה. ואם כן אין מכאן ראיה להתיר פגיעה בחיי שעה למען חיי קיום.

 

כמו כן בעובר שיצא ראשו ומסכן את חייו שלו ושל אימו גם יחד, כמה אחרונים פליגי על אלה שהבאנו למעלה וסוברים דאף במקרה ששניהם ימותו, אסור להרוג את התינוק בידים דאולי ירחמו מן השמים ויעשו נס להציל התינוק, או משום דצריך שני הטעמים ביחד, רודף ואינו עדיין נפש. כאשר יש רק טעם א', כגון שרוב התינוק יצא כבר לאויר, אסור להרגו. (ע' שו"ת מחנה חיים חו"מ ח"ב סי' נ, וסדרי טהרות על אהלות שם). ולכן גם מכאן אין מקום להתיר נטילת חיי שעה עבור חיי קיום.

 

אף על פי כן יש להבדיל בין מקשה לילד לבין "תורם" גוסס. במקשה לילד א"א להתינוקלהסכים לותר על חייו, משא"כ בגוסס שאם הוא מסכים לותר על חייו, יתכן שאף האחרונים הנ"ל יודודיכול לעשות כן.

 

ח. הריגת טריפה בידים להציל אחר

 

הנה בנוב"י מה"ת יו"ד סי' קסא פסק בפשיטות דאסור להרוג טריפה להציל אחר, דאף דאינו חייב מיתה בידי אדם, נקרא רציחה בדיני שמים, וייהרג ואל יעבור שייך על אביזרא דרציחה. אבל השואל שם, ר' ישעי' פיק והתפארת צבי או"ח סי' יד ושו"ת אור גדול סי' א צידדו דמותר להרוג טריפה כי איננו נחשב רציחה, דגברא קטילא קטל.

 

והנה דהתוס' רי"ד (שבת קט"ו ובפסקי יבמות קכ ע"א) הביא דעת ריב"ם דמרחיק ללכת דהורגטריפה בשבת אינו עובר על נטילת נשמה והוי כמו בן ח', ובתוס' רי"ד הקשה עליו כיון שטריפה נחשב חי לכל דבר (גיטין, קידושין, יבום) ורק ההורגו פטור משום דיש לו רק מקצת נפש ולא כל נפש, ולא דמי לבן ח' שא"א לו לחיות יותר מל' יום, ואין לו חזקת חיים, ואין מחללין עליו את השבת.

 

     והנה אפילו אם נאמר דאסור להרוג את הטריפה, טריפה יש לו חזקת חיים ויכול לחיות עד י"ב חדש ולפעמים יותר מזה, משא"כ בגוסס שודאי ימות בזמן קצר מאד, ומעידים עליו שמת, חזקת החיים שלו איתרע, ולכן אולי יודו שבהסכמתו יוכלו להציל אחר ע"י לקיחת אבר חיוני ממנו.

    

     ויש להקשות על המתירים להרוג טריפה דאינו נחשב רציחה בידי שמים מהרמב"ם בהל' מלכים (פ"ט הל"דדבן נח ההורג טריפה חייב. אבל אפשר לדחות קושיא זו דחייב משום גזל גופו, כמו אצל חמור בן שכם דהיה חייב מיתה על דינה מטעם גזל (רמב"ם שם פ"ט הי"ד).

    

     לעומת זאת, דברינו הם רק בהסכמת התורם ולא ע"י גזל האבר, וכשמדובר בהסכמה גם אצל בני נח אינו גזל. ועי' תוס' סנהדרין נ, דנסתפקו אצל בני נח אם מותר להרוג עובר להציל האם,דאצל בן נח נחשב העובר כנפש מהפסוק ד"שופך דם האדם באדם דמו יישפך". ואולי זה תלוי: אם עובר ירך אמו, מותר להציל האם כמו שמותר להסיר אבר אחר להציל האיש או האשה, אבל אם העובר אינו ירך אמו, מ"מ אינו נחשב נפש גמור כמו האם, ואפשר להציל האם בנפשו של העובר.

           

ט. מסקנה

 

לאור המקורות שהבאנו יש לאדם בעלות על גופו לותר על חיי שעה שלו כדי להציל נפש מישראל לחיים סדירים ע"י תרומת אבר חיוני 8 , אבל בתנאים הללו:

א. שהתורם ודאי ימות תוך זמן קצר, ואין שום סיכוים שירפא לפי המידע הרפואי.

ב. שהתורם הוא גוסס בידי אדם, ואז אין בעיה של איסור רציחה על ידי הרופא.

ג. נאמנותו של הרופא לקבוע את (א) מותנית בכך שאין הרופא המנתח מעוניין בפרסומת או סוג אחר של שוחד או הנאה, שיוכלו לפגוע באובייקטיביות שלו. לזה אולי מועיל שרופאים אחרים שאינם מנתחים יסכימו שאין לתורם שום סיכויים להתרפאות.

 

  בתנאים אלה, הרופא המנתח כורת האיברים מגוף התורם יוכל להחשב לשלוחו של התורם. לכן רופא זה איננו עובר על איסור רציחה ואדרבא עוסק בהצלה כפי שהיה אילו ביצע את הניתוח בשביל התורם עצמו.

                     

 כמובן, בדבר חדש כזה צריך הסכמת כמה מגדולי הרבנים שיסכימו על דעתי אחרי שיבררו המקורות שהבאתי.

                     

(מקור: אסיא נג-נד (יד, א-ב), אלול תשנ"ד, 58-48)

 

 

 

1 . ראה מחלוקת בדבר בין הגרש"י זווין זצ"ל לבין יבל"א הגר"ש ישראלי, לאור ההלכה, פרק: משפט שיילוק לפי ההלכה & תוספת דברים למשפט שיילוק. וראה עוד סנהדרין לט ע"א, "אמר הקב"ה: זרעו שש והשמיטו שבע כדי שתדעו שהארץ שלי" (ומקורו בתו"כ). משמע שאין הבדל בין בעלות אדם על גופו לבעלותו על אדמתו.  - העורך.

2 . נעיר כי על אף הדברים האלה, פוסק הרמב"ם שהמלך, מפני צורך השעה, יש לו רשות להעניש או אפילו להמית אדם שהודה שרצח איש, אף אם לא מתקיימים כל דיני הראיות לפי ההלכה (כמו שהראינו מהרמב"ם הל' סנהדרין וכן בהל' רוצח ושמירת הנפש פ"ב הל' ד'). ומסתבר, שהמלך רשאי לעשות כן רק אם יש אומדן מוכח שההודאה ברצח היא אמיתית, ולדעת המלך, אם לא יענש הרוצח, קיימת סכנה שאיסור רציחה יחשב קל יותר בעיני הכלל. לכן אי אפשר להגיד שלמרות שהמלך מאמין שהודאת הרוצח היא אמת בכל זאת ההודאה איננה שווה כלום. אלא צריך לומר שההלכה הטהורה לא מרשה לבית הדין להשתמש בהודאה. כשם שאפילו אם יש עדות גמורה בלי התראה, או עדים שלא ראו ביחד, או ראיות ברורות שאדם רצח אבל העדים לא ראו את עצם המעשה, א"א לבית דין לדון למיתה - אף שיש הם יכולים לגרום מיתתו ע"י כיפה (סנהדרין פא ע"ב, רמב"ם הל' רוצח פ"ד הל' ח) או ליתן לו יסורין אחרים קרובים למיתה, כדי שלא ירבו רוצחין בישראל (שם הל' ט).

3 . אף דבן נח אינו חייב למסור נפשו על קידוש השם (סנהדרין עד ע"ב; רמב"ם הל' מלכים פ"י הל"ב), לפי התוספות אין לו היתר להתרפא ע"י עבירה שהוא אסור בה. כעין זה נכון גם לגבי יהודי במקום שפיקוח נפש אינו דוחה איסורים (כגון איסור ריפוי בעצי אשירה), אם עבר והתרפא באיסור אין לו פטור של "אונס" (רמב"ם, יסוה"ת, פ"ה הל"ו).

4 . נראה לשון הרמב"ם ושאר פוסקים, שאיסור מאבד עצמו לדעת אינו איסור רציחה אלא איסור יותר קל "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרש" (בראשית ט, ה). עיין רמב"ם הל' רוצח פרק ב' הל' ב' וג', שמדמה איסור איבוד עצמו לדעת להורג ע"י גרמאאו ע"י שליח שחייב מיתה בידי שמים ולא בידי אדם, ועיין גם "מנחת חינוך" מצוה לד (הוצאת מכון ירושלים דף קפה).

ובמדרש רבה על פסוק " "ואך את דמכם..." דורש מתיבת "ואך": יכול כשאול בן קיש ת"ל "ואך". ופירשו הרמב"ן (בס' תורת האדם, הוצאת מוסד הרב קוק בדף פד והרא"ש במו"ק פ"ג ס' צד) ששאול היה לו מותר להרוג את עצמו מפני שידע שהפלישתיםיתעללו בו אם יתפסוהו בחיים, וכן נפסק ביו"ד בל' אבילות ס' שמד ס"ד, אף שיש  דעות ששאול עשה שלא כדין.

וב"דעת זקנים" מבעלי התוס' על בראשית ט, ה, כתבו דאם ירא שלא יכול לעומד בנסיון בשעת השמד יכול להרוג את עצמו, וכן הביא הב"י, יו"ד קנ"ז בבדק הבית, בשם א"ת. אמנם הב"י שם הביא מחלוקת אם מותר אף להרוג בידיים או שרק המסירה הותרה, עיי"ש, וכן עי'  במחלוקת המובאת ב"דעת זקנים" שם.

ובמס' גיטין דף נז ע"ב, הביאה הגמרא עובדא בד' מאות ילדים וילדות שנשבו לקלון שקפצו ונפלו לתוך הים, בדרשם את הפסוק "אמר ה' מבשן אשיב אשיב ממצולות ים" עיי"ש.

ובשו"ת בשמים ראש סי' שמה המיוחס להרא"ש (אבל הרבה סוברים שהספר מזויף) הרחיק ללכת, וכתב שמי שהוא עני מאד או סובל הרבה יסורין, מותר לו להתאבד ולא נקרא מאבד עצמו לדעת, וחלקו עליו בתוקף כמה מגדולי האחרונים, הובאו בפתחי תשובה יו"ד סי' שמה סק"ד.

עוד מצינו בשו"ת בית אפרים חו"ד סי' עו שהביא דאם אבד עצמו לדעת מחמת תשובה על עוונות חמורות, לא עשה איסור והביאעובדא דיקום איש צרורות (בראשית רבה פרשה מה פסקא יח) שביצע על עצמו דין ארבע מיתות בית דין, והעידו עליו שזכה לגן עדן.

ובאותה תשובה הסביר הבית אפרים את עובדא דשאול המלך שהרג עצמו, מפני שכבר ידע מנבואת שמואל הנביא שימות בזמן הקרוב "איתי במחיצתו" וכיון שהוי "חיי שעה", היה מותר להתאבד. ואף שהביא שהרמב"ן מפרש כן, לא מצאתי את זה בס' תורת האדם. בכל זאת, מענין שגם הבית אפרים מקל בויתור על חיי שעה יותר מויתור על חיי קיום.

ולכן יתכן שאיסור מאבד עצמו לדעת נדחה מפני הצלת אחרים אף שאיסור רציחה אינו נדחה ד"אין דוחין נפש מפני נפש", בפרט כשמדובר בויתור על חיי שעה קצרים במטרה להציל חיי קיום של חבירו.

(הערת עורך: ע"ע מש"כ הגר"א נבנצל, ביצחק יקרא [מהדורת סטנסיל] סי' נז. יש לציין עוד כי למרות שהכותב איתן בדעתו כפי שמסר לי פא"פ מס' פעמים, בכ"ז במהדורת הדפוס הושמט הסימן עפ"י עצת ת"ח).

5 . ראה לעיל עמ' 331-336 ; אסיפת מאמרים בנושא הכינוס בינלאומי לרפואה אתיקה והלכה (הוצאת מכון שלזינגר, ירושלים תשנ"ג) עמ' 73-38. - העורך.

6 . לשון הירושלמי הוא בתרומות פ"ח הל' ד בסוף הפרק, דר' אימי איתציד (במקום סכנה), דפליגי ר' יונתן וריש לקיש דר' יונתן סובר דלא צריך להסתכן בשביל חייו ואומר "יכרך המת בסדינו" ור' שמעון בן לקיש אמר: "עד דאנא קטיל אנא מתקטיל, אנאאיזיל ומשיזיב ליה בחיילא" (כלומר אני אהרוג או אני נהרג, אני אלך ואציל אותו בכח. פנ"מ). והנצי"ב בהעמק שאלה - שאילתאקמז אות ד, הסביר דפליגי במחלוקת דבן פטורא ור"ע, דר' יונתן סובר כר"ע דחייך קודמים ואין צריך להסתכן עבור ר' אימי, וריש לקיש שסובר דצריך להשתדל עד כדי סכנה סובר כבן פטורא. ומסיק דמדת חסידות כמו ריש לקיש. לפי זה אין הירושלמי פוסק הלכה כריש לקיש, אלא רק מביא עובדא דעביד ריש לקיש בעצמו.

7 . ראה ציץ אליעזר, ח"ט סי' מה; ח"י סי' כה פרק כח. - העורך.

8 . ראה: הרב נפתלי בר-אילן, בענין מי שתורם לב או כבד להשתלה, אסיא מז-מח (יב, ג-ד) כסלו תש"נ, עמ' 141-131; ספר אסיא ז עמ' 187-177. - העורך.

תרומת איברים מן המת - הסכמת הנפטר ומעמד המשפחה

תרומת איברים מן המת -

הסכמת הנפטר ומעמד המשפחה *

הרב שאול ישראלי זצ"ל

 

 

א. איברים מן המת - הסכמה לתרומה ונשיאת כרטיס תורם

 

שאלה:

האם אדם רשאי או חייב להסכים בחייו לתרום אברים לאחר מותו?

האם יש היתר או חובה גם לחתום ולשאת כרטיס תורם?

 

 

תשובה:

יש רשות ובעלות לאדם על גופו בעודו חי 1 , פרט למגבלות הקיימות מבחינה איסורית שקבעתן התורה והן: 

איבוד עצמו לדעת 2 ,

לחבול בעצמו 3,

ומסירת עצמו לסכנה 4 , וכיו"ב. 

 

משום זה לא נאסר לאדם לתרום אבר מגופו לצורך פקוח נפש של חברו 5 , וכן תרומת דם גם לצורך ריפוי חולה אף שאין בו סכנה 6 . שכיון שעושה זאת לצורך חשוב, אין קיים בו האיסור שאסרה תורה לחבול בגופו 7 .

 

ונראה שאותה זכות לתרום מגופו קיימת לאדם, במתן רשות לשימוש הצלה גם באשר לאחר מותו 8 . ואין למישהו מבני משפחתו רשות להתנגד לזה, אחר שגילה רצונו בכך 9 . ומספיק לזה גם אם יש אומדן דעת סביר, שאילו היה נשאל היה מסכים לכך 10 . אכן אם התנגד לכך בגילוי דעת מפורשת, מחויבים אחרים לכבד רצונו 11 .

 

המתייעץ בשאלה זו, של מתן רשות שימוש באבריו לצורך פיקוח נפש, יש לעודד אותו לזה, באשר זוהי מצווה, שאמנם אינו מחויב בה לאחר מיתה, ודאי תעמוד לו ביום הדין 12 .

 

אולם עם זאת אין להמליץ לשואל בזה, על חתימת או נשיאת כרטיס תורם, מאחר שאין לזה משמעות רק במקרה של פטירתו הפתאומית, אם ע"י תאונה ואם ע"י גורם אחר מסוג דומה, ומתן ביטוי על אפשרות זו, שהיא בגדר אסון שהאדם מתפלל ומקווה שלא יגיע לזה, אינו רצוי. וכבר הזהירו חכמים מזה במאמרם: לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן 13 .

 

 

ב. מעמד משפחת הנפטר

 

שאלה:

מהו מעמדה של משפחת הנפטר לגבי הסכמה או סירוב לתרום איברים?

 

תשובה:

מצינו שמשפחתו של אדם נפגעת ומתבזה בבושתו ובזיונו 14 . וכן נמצאים בני המשפחה מבוזים בביזיונו של מת 15 . וקרובי משפחה מצווים בטיפול קבורתו 16 .

 

הואיל וכן, יש להם מעמד באשר ללקיחת אברים וחלקים מן המת במקרה שנדרשת תרומת אלה מן המת לצורך השתלה, שיש בה משום הצלת נפש מישראל 17 .

 

לזאת יכולים הם להופיע בתור נוגעים בדבר, ואף למנוע שימוש באברי המת אם גילה התנגדות מפורשת לזה בעודו חי 18 .

 

אולם במקרה שהסכים לכך, או שיש אומדן דעת סביר שהיה מסכים לכך אילו היה נשאל, מפאת גודל חשיבות מצוות פקוח נפש, אין ערך להתנגדותם 19 .

 

וגם אם אין לדעת מה היה רצונו של המת, מצווים בני המשפחה להסכים להשתמש באברי המת, ודוחה מצווה זו את מצוות הקבורה המוטלת עליהם באיברים אלה 20 . וימשיכו לטפל בהבאת הגוף לקבורה בכבוד הראוי.

 

אסיא נ"ט-ס (כרך ט"ו, ג-ד) אייר תשנ"ז

 

הערות:

 

 

* את התשובות מסר הגר"ש ישראלי זצ"ל בכתב ידו (כולל ההדגשות) לעורך "אסיא", לקראת הכינוס הבין לאומי לרפואה, אתיקה והלכה שהתקיים במרכז הרפואי שערי צדק בירושלים, בקיץ תשנ"ג. בכינוס הרחיב הגר"ש ישראלי את הדברים, ודבריו הופיעו במלואם בספר הכינוס (הרצאת מכון שלזינגר, ירושלים תשנ"ו) עמ' 198-193.

1 . ראה בספרי "עמוד הימיני" ס' ט"ו ס"ק טז ואילך, בויכוח שביני לבין הגרש"י זוין זצ"ל. וזוהי דעתי כמבואר בפנים.

2 . רמב"ם פ"ב מהל' רוצח, ב', ג'.

3 . רמב"ם פ"ה מהל' חובל ומזיק, א. וראה גם ב"ק צ"ג, א.

4 . רמב"ם פי"ב מהל' רוצח הל' ו'.

5 . מדברי הרדב"ז שקובע שזוהי מידת חסידות וראוי לשבח. [הובא באסיא נ"ז-נ"ח, עמ' 8-5, הערה 10.]

6 . ראה אגרות משה, חו"מ ח"א סימן ק"ג.

7 . שו"ת רדב"ז סי' אלף נב.

8 . זה יש ללמוד מהסוגיא במס' בבא בתרא קנ"ד, ב, במכר נכסיו ונתעוררו ספיקות בזכותו למכור. שגופו צריך בדיקה, ויש בה משום ניוול. ואמרו בזה שם, שהלקוחות רשאים לתבוע זאת - נינוול ונינוול. והיינו משום שאחריותו נמשכת גם במותו. ועי' עוד תוס' סנהדרין מ"ו, ב, בד"ה קבורה, שיכול למחול על בזיונו.

9 . ראה מס' ב"ק צ"א, ב: בושת רשאי אדם לבייש את עצמו, אעפ"י שזה פוגע במידה מסוימת גם בקרוביו - פ"ו, כ שם: "בושת דבנימשפחה".

10 . פסחים ד', ב: ניחא ליה לאיניש לקיומי מצווה בגופיה ובממוניה. ועי' גם חולין פ"ח ברא"ש ס' כ"ו.

11 . שלמרות שגדולה מצוות פקו"נ, אדם שמת פטור הוא מכל המצוות. ואשר על כן, גם בעודו בחיים, אין לחייבו, כשעצם קיומו חל רק בזמן שהוא פטור. ואין לנו רשות על גופו, כאשר הוכח לעיל שבעלותו של אדם שמורה לו על גופו גם לאחר מותו.

12 . עפ"י מאמר חז"ל: במידה שאדם מודד, בה מודדים לו. מגילה, יב, ב.

13 . מס' ברכות י"ט, א.

14 . ב"ק פ"ו, ב: ביישו ישן ומת. שם, צ"ג א: משום פגם משפחה. וע"ע סנהדרין ע"ה, א: משום פגם משפחה.

15 . ע' תוס' סנהדרין מ"ו, ב, ד"ה קבורה.

16 . סנהדרין שם: המלין את מתו. וע"ע ברכות רפג. יו"ד ס' שמח. ומוכח שלמרות שחיוב הוצאות הקבורה, הם רק על היורשים, וכשיש ירושה, חיוב הטיפול הוא על הקרובים.

17 . על מצוות קבורה גם בחלק קטן מן המת עיין מל"מ סוף הל' אבל. גשר החיים ח"א, פט"ז, ב, וראה גם עמוד הימיני עמ' ש"ל ואילך.

18 . לעיל פרק א' הע' 11

19 . לעיל פרק א' הערה 9, 10.

20 . אגרות משה יו"ד ח"ב ס' קעד בסופו.

תרומת מח עצם - היבטים הלכתיים

הרב נפתלי בר-אילן

 

תרומת מח-עצם - הבטים הלכתיים

ראשי פרקים:

 

א.  האם אדם מישראל רשאי לחבול בעצמו כדי להציל אבר של

חברו ?

ב.  האם אדם מישראל מחויב להצטער כדי להציל את חיי חברו?

ג.  האם אדם מישראל מחויב לחבול בעצמו כדי להציל את חיי

חברו ?

ר.  האם כופים אדם מישראל לתרום מח-עצם?

ה.  האם כופים אדם מישראל לתרום  מח-עצם לקרוב?

ו.  האם מחנכים חרש שוטה וקטן לתרום מח-עצם?

ז.  האם יש תוקף להסכמת חרש שוטה וקטן לתרום מח-עצם?

ח.  האם כופים חרש שוטה וקטן לקיים מצות "לא תעמוד על דם

רעך" ?

ט.  האם כופים חרש שוטה וקטן לתרום מח-עצם משום גנאי?

י.   האם כופים חרש שוטה וקטן לתת צדקה שכן "צדקה תציל ממות" ?

יא. מסקנות

 

 

א. האם אדם מישראל רשאי לחבול בעצמו כדי להציל אבר של חברו ?

 

בבואנו לדון בשאלות הלכתיות הנוגעות להשתלת מח-עצם אנו מסתמכים על דווחי הרופאים לפיהם נטילת מח-עצם אינה מסכנת את חיי התורם אלא במקרים נדירים ביותר 1 .

 

 

 

 

     נחלקו תנאים במסכת בבא קמא בשאלה האם מותר לאדם לחבול בעצמו כראות עיניו 2 .בעקבותם נחלקו הראשונים: הרמ"ה מתיר,3 ואילו הרמב"ם ובעל השו"ע אוסרים 4 .

    

     נראה לומר, שגם הראשונים הסוברים, שאסור לאדם לחבול בעצמו, יודו, שלא זו בלבד שאיסור חבלה נדחה מפני פקוח נפש ככל איסורים שבתורה, אלא שלכתחילה איסור חבלה אינו איסור מוחלט והכל לפי מדת החבלה ולפי מדת הצורך. וראיה לכך, שהגמרא שם מדמה דין חבלה לאיסור בל תשחית ולאיסור תענית. איסור בל תשתית אינו חל כאשר ההשחתה אינה גמורה ובאה לצורך מצוה, כדרך שמצאנו, שקוצצים ענפים אפילו מאילנות מאכל לצורך המזבח 5 . פוק חזי מה עמא דבר: וכי אין התר לעשות ניתוח אלא במקרה של סכנת נפשות? 6

 

    אין זאת אלא שמחלוקת התנאים בשאלה האם מותר לאדם לחבול בעצמו, ובעקבותםמחלוקת הראשונים הנ"ל, היא רק במקרה שהחבלה אינה לצורך כלל או שאינה עומדת ביחס נאות לתכלית אשר למענה חובל האדם בעצמו 7 .

           

   כיצד ניתן להגדיר מתי החבלה מותרת לשיטת הרמב"ם והמחבר לפיה אסור לאדם לחבול בעצמו? מצאנו הגדרה מה נחשב לפיקוח נפש בדיני שבת: "... הגדר הוא כל שהאנשים מפחדים או נבהלים מזה גם בימות החול מחשש סכנה..."8 נראה שאף איסור חבלה נקבע לדעת האוסרים על פי קנה מידה דומה, דהיינו לפי ההרגשה הטבעית של בני אדם המחליטים אם לחבול בעצמם לצורך מטרה מסוימת אם לאו 9 .

           

   נראה לחדש, שמותר לאדם לחבול בעצמו על מנת להציל אבר של חברו. אף מותר לאדם לחבול בעצמו למנוע מחברו חבלה גדולה משלו. מסתבר שאף מי שחובל בעצמו למנוע מחברו חבלה דומה לשלו אינו עובר כל איסור 10 . בנסיבות מסוימות מסתבר שמותר לאדם לחבול בעצמו אפילו בכדי להציל ממון של חברו  11 .

           

ב. האם אדם מישראל מצווה להצטער כדי להציל את חיי חברו ?

 

לפני הדיון בשאלה האם אדם מישראל מצווה לחבול בעצמו על מנת להציל את חיי חברו יש לדון האם הוא מצווה לצער את עצמו כדי להציל  את חיי חברו 12 . בעל המגן אברהם פוסק שאדם מישראל "...מחויב לסבול צער כדי שלא יהרג חבירו בחנם" 13 . כיוצא בזה כותב הנצי"ב זצ"לבהעמק שאלה: "והא ודאי דמחויב לקבל כל צער שבעולם להצלת נפש ..."14 .

 

לעומת זאת מובא בספר נשמת אברהם מש"כ ר' יעקב עמדין, שאדם אינו חייב למסור עצמו ביד גויים בשביל הצלת חבירו ביודעו שצפויים לו ייסורים 15 . אך מסתבר מאד שר' יעקב עמדין אינו חולק על כך שאדם מישראל מצווה לקבל על עצמו צער שיש לו קיצבה כדי להציל את חברו, וכל חידושו הוא, שאדם מישראל אינו מצווה לקבל על עצמו צער שאין לו קיצבה, וכבר שנינו ש"יסוריהמלכות הכאה שאין לה קצבה היא ..."16 .

אכן מדברי בעל המגן אברהם משמע שאדם מישראל מחויב לסבול אף צער שאין לו קיצבה כדי להציל את חיי חברו 17 .

 

ג. האם אדם מישראל מחויב לחבול בעצמו כדי להציל את חיי חברו ?

 

למדנו, שאדם מצוה לצער את עצמו, אך לא נתבאר בדברי בעל המג"א והנצי"ב במה מתבטא צער זה. בעל המגן אברהם מביא ראיה  לחידושו לפיה נראה שאדם מישראל מצווה אפילו לחבול בעצמו ובלבד שיציל את חיי חברו 18 . קל וחומר שעליו לקבל על עצמו טורח גדול וסבל, כגון תענית או מאסר 19 . מסתבר שעליו לקבל על עצמו גם חולי 20 או בזיון 21 .

אף מן הגמרא במסכת בבא קמא מוכח, שבמקום שמותר לאדם לצער את עצמו מותר לו גם לחבול בעצמו 22 . שם מוכח שהתנא האוסר על אדם לחבול בעצמו אוסר עליו גם להתענות, ומכאן שבכל מקרה שמותר להתענות אף מותר לו לאדם לחבול בעצמו.

נראה שזו גם שיטת המאירי הפוסק: "מי שראה חברו טובע בנהר או חיה גוררתו או ליסטים באים עליו חייב להשתדל בהצלתו ... אם הוא יכול בלא סכנה ..."23 . כלומר, מחובתו של האדם לעשות כל מאמץ ולסבול כל צער למען הצלת חברו, כל עוד לא נשקפת למציל סכנת חיים 24 .

 

 ואכן פסק הרב וואזנר שליט"א הלכה למעשה בענין תרומת דם בשעת פקוח נפש "ובכה"גבודאי מחויב ליתן" 25 .

                              

ד. אם כופים גדול לתרום מח-עצם ?

 

לאחר שנתבאר שאדם מישראל מצוה לסבול אפילו חבלה כדי להציל את חיי חברו, מסתבר מאד שבית דין אף כופה על כך 26 . ונלמד זאת בק"ו מדין צדקה. מעיקר הדין לא היה מקום לכוף על מצות צדקה, שכן זו מצות עשה שמתן שכרה בצדה, ואף על פי כן נפסק להלכה שכופים, אי בעיתאימא משום הלאו שבה 27 , ואי בעית אימא משום צורך עניים 28 . התורם מח-עצם לזולת מקיים מצות עשה של "ואהבת לרעך כמוך" 29 שאין מתן שכרה בצדה. מי שאינו תורם עובר על לאו של "לא תעמד על דם רעך". מלבד זאת התורם מח-עצם עונה על הצורך הקיומי של הזולת. פשיטאאיפוא שיש למקום לכוף את התורם לתת מח-עצם כדין הכפיה על הצדקה." 30

 

    נראה להביא לכך אסמכתא מדין מינקת. פוסק בעל השלחן ערוך: "אבל אם הכירה ואינו רוצה להניק מאחרת... אין מפרישים אותה מפני סכנת הולד אלא כופים אותה ומניקתו עד כ"ד חדש"31 . והנה ידוע שלנשים רבות ההנקה כרוכה בטורח גדול. מלבד זאת סובלות נשים רבות מכאבים הנגרמים בין השאר בשל סדקים או פצעים בפטמותיהן. לא שמענו שהפוסקים הורו לפטור מינקת בנדון דידן בשל טורח או פצע 32 .

                                          

   לפי שיטות הפוסקים הסוברים שאדם מישראל מחיוב אפילו לסכן את עצמו על מנת להציל את חיי חברו מסתבר מאד שאף כופים אותו על כך.

                            

   מסתבר שמותר לתורם מח העצם להתנות את תרומתו בקבלת פצוי כספי על החבלה הכרוכה בכך 33 .

                                          

ה. האם כופים גדול לתרום מח-עצם לקרוב ?

 

מכללי הצדקה שהקרוב קרוב קודם. הרמב"ם הסמיך דין זה לפסוק מפורש,34 ומכאן, שהמצוה להעדיף ולתת לקרובים היא מדאורייתא 35 . רבים מן הראשונים כתבו זאת בפירוש 36 .

 

מוסיף בעל הצפנת פענח ומחדש, שגם הראשונים הסוברים שלא כופים על מתן צדקה בעלמא יודו שכופים לתת צדקה לקרובים 37 . כך משמע גם מדברי בעל הנתיבות, המורה ש"דין בית דיןלכופו על הצדקה  כגון לפדות קרובו או ליתן לקופה ולתמחוי של העיר" 38 . מכאן שפשיטא לו שאין כופים לתת צדקה לעני סתם שאינו קרוב.

 

לפיכך, בענין תרומת מח-עצם מסתבר לומר, שאפילו אם ימצא מי שיורה, שאין כופים אדם לחבול בעצמו על מנת להציל את חיי חברו, יודה שכופים אותו לחבול בעצמו על מנת להציל את חיי קרובו 39 .

 

במיוחד אמורים הדברים בכל הנוגע לחובת האב להציל את בנו, שכן מלבד מצות הצלת נפשות של קרובים יש בכך גם משום קיום מצוות פרו ורבו של האב. מחדש בעל האתוון דאורייתא: "ואולי יש בזה נפקותא לדינא לענין כשיהי' שם האב ואיש אחר ויהי' צורך לעבור עבירה עבור פיקוח נפשדבן דאז יהי' האב קודם בחיוב זה... כיון דהאב יש לו יותר מצוות ..."40 .

 

ו. האם מחנכים חרש שוטה וקטן לתרום מח-עצם ?

 

אין מצוה לחנך חרש ושוטה,41 וממילא אין מחנכים אותם לתרום מח-עצם.

 

אך אב המצווה לחנך את בנו לקיים אפילו מצוות הכרוכות בצער כגון תענית יום הכפורים 42בודאי מצווה לחנכו לתרום מח-עצם ולהציל נפש בישראל. כאן המקום להעיר כי לא מצאנו בדברי חז"ל שעל ההורים להפריש את ילדם מפעולות הכרוכות במאמץ גדול (משחקים שונים) ואפילו בסבל (הליכה למקום רחוק בתנאי מזג אויר קשים וכד'). אף לא  מצאנו שמוטלות על האב הגבלות כל שהן לגבי הטרחת בנו מכח מצות כיבוד הורים. אם הבן אינו שומע בקול אביו, רשאי האב להעניש את בנו בעונשי גוף - "חושך שבטו שונא בנו". בענין לימוד תורה למדנו בפירוש כי האב יורד לחיי בנו שאינו לומד ואף מרעיב אותו 43 . ברור איפוא שאב מצווה לחנך את בנו להציל את הזולת אף אם הדבר כרוך בצער או סבל כל עוד אין בכך סכנת חיים 44 . אבל מסתבר שאין כופים אב לחנך את בנו לתרום מח-עצם,45 אלא תחילה יש לנסות לשכנע את הקטן לתרום ואם לא ישתכנע, בית דין יכוףאותו לתרום.

 

ז. האם יש תוקף להסכמת חרש שוטה וקטן לתרום מח-עצם ?

 

במקרה שקטן מסכים מרצונו הטוב לתרום מח-עצם, האם אפשר להסתפק בהסכמתו? לכאורה נראה שלשיטת הראשונים לפיה פתוי קטנה אונס הוא 46 אין תוקף הלכתי להסכמת קטן. אלא שיש לדחות ולומר, שפתוי נדון כאונס רק באותו ענין שאנן סהדי שגדול לא היה מסכים. בכל מקרה בו יש אומדנא שגם גדול יסכים, יש תוקף הלכתי להסכמת הקטן 47 . משום כך פשיטא שמאפשרים לקטן לקפוץ ולהציל את מי שטובע בנהר.

 

    יתירה מזו. נראה שלא רק בענין הצלת נפשות אלא שבכל ענין בו ניכר שהקטן מבין את משמעות מעשהו ויש להניח שגם גדול ינהג כך, יש להרשות לו לעשות פעולות גם אם הן כרוכות בסיכון מסוים מצדו או בחבלה עצמית 48 . לדוגמא, מצאנו, שאם שני גדולים נאבקים מתוך שעשוע והאחד הזיק לחברו, פטור המזיק מלשלם 49 . מסתבר שהוא הדין אם אחד הנאבקים הוא קטן ולא נאמר שעל הגדול לשלם משום שאין לקטן דעת להסכים להאבק.

           

   על תוקף הסכמת קטן למדנו גם מדברי הב"ח הסובר שכאשר בית דין עומד להלקות קטן על נזק שגרם, רשאי הקטן על דעת עצמו "לפדות" את עונשו בממון 50 . נמצא שאין כל מניעה לשכנע קטן להסכים ולתת תרומת מח-עצם כאשר משתמשים בנימוקים הוגנים, דהיינו נימוקים שגם גדול היה מקבלם. לעיל נתבאר כי ביד גדול לדרוש תשלום בעבור החבלה ולפיכך מובן שגם לקטן יש להציע תשלום זה.

           

ח. האם כופים חרש שוטה וקטן לקיים מצות "לא תעמוד על דם רעך" ?

 

     פוסק בעל השלחן ערוך: "קטן -אוכל נבלות אין בית דין מצווין להפרישו ...",51 ומשמע מדבריו שהדברים אמורים גם ביחס לקטן שהגיע לחינוך 52 . אלא שיש מקום להסתפק האם יש הבדל לדעת המחבר בין איסור הנוגע רק לקטן ובין איסור הנוגע גם לאחרים.

      

     מחדש בעל המגן אברהם: "ומילתא דנפיק מיניה חורבא כגון תקיעת שופר שהקול נשמע לרבים ויבואו לתקוע בשבת בי"ד מצוים להפרישו"53 מכאן שבדבר הנוגע לרבים מודים הכל שבית דין מצווים להפריש את הקטן. מעתה יש מקום לדון אם בית דין כופה קטן לתרום  מח-עצם כדי להציל חיי אדם. בעל המגן אברהם עוסק במקרה שבו הקטן במו ידיו מכשיל את הזולת בקום עשה. האם יש לדעתו מקום לכוף את הקטן גם במקרה שהקטן עובר על לאו רק בשב ואל תעשה ?

 

מפסק השלחן ערוך לפיו אין מוציאים מממון יתומים אפילו לצורך פדיון שבויים 54 משמע, שאין כופים קטן לקיים מצוות הנוגעות לרבים, והן מצוות שהוא עובר עליהן בשב ואל תעשה. הוא הדין בנוגע לחרש ושוטה.

 

ט. האם כופים חרש שוטה וקטן לתרום מח-עצם משום גנאי ?

 

יש הצדקה לכוף קטן לתרום מח-עצם כאשר התרומה היא לצורך קרוב משפחה. אמנם אפוטרופוס אינו רשאי לתת צדקה מנכסי יתומים ואף ליטול מממונם לצורך פדיון שבויים, אבל פוסק בעל השלחן ערוך, שאפוטרופוס נוטל ממון היתומים "כדי שיצא להם שם" וכן לצורך קרוביהם במקרה ש"היה להם קצבה מאביהם כל שנה ושנה ואין להם לאכול רק זו או יחזרו על הפתחים ויהיה גנאי ליתומים"55

. בתרומת מח-עצם יש גם משום "הוצאת שם" וגם משום מניעת גנאי.

 

 

ואם תאמר, אולי חוששים לשם ולגנאי רק בשעה שנוטלים מממונו של הקטן, והקטן אינו מרגיש בכל חסרון, אך מנין לנו שנוטלים גם מח-עצם מגופו כדי לעשות לו שם ולמנוע ממנו גנאי? מדברי הב"ח המובאים לעיל למדנו כי קל יותר בעיני חכמים לחבול בגופו של הקטן מאשר לפגוע בממונו. אף הורים רשאים להעניש את ילדיהם בעונשי גוף אך אינם רשאים להעניש את בניהם בכך שנוטלים מהם את ממונם. אמור מעתה כי בכל מקום שהתירו ליטול מממונם התירו גם לחבול בגופם 56 .

 

בענין תרומת מח-עצם יש לכוף קטן לתת גם אם אינו יתום שהרי ההורים אינם בעלים על הילד 57 . מסתבר אף שכאשר רק קטן יכול להציל חיי אדם מסוים כופים אותו לתת מח-עצם גם לשאינם קרובים שהרי אין לך גנאי גדול מזה שקטן אשר בכוחו להציל אדם מישראל מבלי לסכן עצמו, לא עשה כן. הוא הדין בנוגע לחרש.

 

מסתבר שגם כאן יש מקום להתנות את תרומת מח העצם בקבלת פצוי כספי על החבלה הכרוכה בכך.

 

נראה לומר שאין כופים שוטה לתרום מח-עצם כדי לעשות לו שם או כדי למנוע ממנו גנאי שכן בניגוד לקטן ולחרש הרי לשוטה אין בושת 58 .

 

י. האם כופים חרש שוטה וקטן לתת צדקה שכן "צדקה תציל ממות" ?

 

נראה שביד בית דין לכוף קטן לתרום מח-עצם מטעם נוסף. הרמב"ם פוסק בסוף הלכות נחלות : "מי שנשטתה או נתחרש בית דין פוסקים עליו צדקה אם היה ראוי". מבאר שם בעל הכס"מ: "דמסתמא כל אדם ניחא ליה למעבד צדקהמממוניה". מדייק בעל החת"ס שלא נאמר ש"ניחא ליה למעבד מצוה" אלא ש"ניחא ליה למעבד צדקה" דוקא שכן "צדקה תציל ממות" 59 . ומוסיף בעל החת"ס: "מי שנשטתה ... על כל פנים יגן עליו צדקה מממונו להחייהו, ואעפ"י שאינו מצווה ועושה מכל מקום ממונו מגין עליו והו"ל כאילו קנו לו סם חיים לרפואתו".

 

אלא שיש להקשות על כך: אם בית דין נוטל מממונם של חרש ושוטה לכל ענין שבצדקה, מפני מה אינו נוטל מממונם של יתומים אפילו לפדיון שבויים? וכי יתומים לא בעי חיי? נראה לתרץ ולומר כי בית דין נוטל רק מממונם של חרש ושוטה, שמומם מום שאינו עובר, ולעולם לא יתנו צדקה מדעתם 60 . לעומת זאת, יתומים בודאי יתנו צדקה בבא העת לכשיגדלו, ואם בית דין יתן מממונם בעודם קטנים יפסידו את המצוה שהיו יכולים לקיים באותו חלק מהממון שניתן בעודם קטנים 61 .

 

  מעתה נראה לומר שבמקרה של פיקוח נפש, כשאין לפנינו מקורות מימון אחרים להצלת חיי אדם זולת ממון יתומים, יש לפנינו אומדנא גמורה שניחא להם ליתומים שתיעשה צדקה מממונם, ולפיכך יכול בית דין ליטול מממונם ולקנות להם בכך סם חיים.

                            

 קל וחומר שיש מקום לכוף קטן לתרום מח-עצם במקרה של פיקוח נפש. לא זו בלבד אלא שתרומת מח-עצם בעודו קטן אינה מונעת ממנו לתרום פעמים נוספות לכשיגדל. ואל לנו לחוש לצערו של הקטן שהרי בכך "קנו לו סם חיים לרפואתו", כדברי בעל החת"ס 62 . מסתבר שהוא הדין בענין חרש.

 באשר לשוטה יש מקום לדון אולי הורו חכמים ליטול מממונו שכן הוא אינו מצטער על אברן ממונו, אך לא הורו לגרום לו צער בגופו כאשר ברי מראש שלעולם הוא לא יבין את ערכה של המטרה שלמענה סבל. מלבד זאת, ידוע שיש שוטים אשר אינם מניחים שיטפלו בהם טיפולים רפואיים ואפילו קלים כגון טיפול בשיניהם או קבלת חיסון, ובשעת הצורך מטפלים בהם רק באמצעות הרדמה כללית. במקרה שהם אינם מסכימים לתרום מח-עצם יש מקום לדון אם לכופם לתרום באמצעות הרדמה כללית, שבה יש מדה מסוימת של סיכון.

                            

מסקנות:

א. כופים גדול לתרום מח-עצם להצלת חיי אדם.

ב. מצוה לחנך קטן לתרום מח-עצם להצלת חיי אדם.

ג. יש מקום לשכנע חרש שוטה וקטן לתרום מח-עצם להצלת חיי אדם.

ד. בית דין כופה חרש וקטן לתרום מח-עצם להצלת חיי אדם. ובענין שוטה הדבר צריך הכרע.

 

 

 

 

            (מקור: אסיא נא-נב (יג, ג-ד), אייר תשנ"ב, 71-59)

                                               

                                               

 

1 . על הצורך בהשתלת מח-עצם ראה מש"כ הרב ד"ר מרדכי הלפרין, נטילת איברים להשתלה מתורם חי - היבטים הלכתיים, לעיל עמ' 321-348. מאמר אשר ייזכר להלן בכמה הערות. על הסיכון יש להוסיף מה שכתב ד"ר אברהם שטיינברג במכתב אלי (ועל כך תודתי בהזדמנות זו): "מבחינת התורם אין כמעט כל סכנה, למעט סיבוכים נדירים של זיהום ושל הרדמה. תהליך לקיחת מח העצם כרוך בכאב מסוים, שהוא גדול יותר מאשר תרומת דם, אך כאמור אין בו סיכון משמעותי (סיפר לי רופא העוסק בענינים אלו כי ילדים שכבר נתנו מח-עצם בעבר באים ברצון לתת פעם נוספת ומכאן שבכל מקרה לא מדובר בצער משמעותי). כמו כן חשוב להדגיש שמדובר ברקמה "שגזעו מחליף" היינו שהיא מתחדשת לחלוטין בגופו של התורם, ואין בו הפסד לטוח ארוך". על סיכונים נדירים ראה גם הערתו של הרב דייכובסקי שליט"א במאמרו כפיית בדיקה וטיפול, אסיא מה-מו טבת תשמ"ט 28 - 33, ובמיוחד הערה 6, יש להוסיף על דבריו שהרדב"ז כותב בתשובתו המפורסמת על הסיכון שבחתיכת אבר: "ואני ראיתי אחד שמת על ידי שסרטו את אזנו שריטות דקות להוציא מהם דם ויצא כל כך עד שמת.." (ג תרכה). דבריו צ"ע שהרי מוכח מהגמרא במסכת שבת סה א שנהגו בימי קדם, כשם שנוהגים גם עתה במקומות רבים, לנקב את אזן הבנות לצורך עגילים. וכי הורי בנות אינם חשים לאיסור סכנת נפשות?

2 . ב"ק צא ב.

3 . טור חו"מ תכ.

4 . ריש פ"ה מהלכות חובל ומזיק ושו"ע חו"מ תכ לא וכן יו"ד רלו ב, וראה קרית ספר שלומד בדעת הרמב"ם שיש בכך איסור תורה והש"ך שם ס"ק ג ובאור הגר"א ס"ק ו, אך המאירי בבית הבחירה ב"ק צא ב כותב בפירוש שהאיסור רק מדרבנן. וראה גם כנסת הגדולה יו"ד רלו ב"י ג. על שיטות הראשונים בענין חובל בעצמו ראה בהרחבה באנציקלופדיה תלמודית ערך חובל וראה גם נשמת אברהם על שו"ע חו"מ שם.

5 . ראה משנה למלך איסורי מזבח ז ג וראה אנציקלופדיה תלמודית ערך בל תשחית.

6 . ראה נשמת אברהם יו"ד קנה ב 2.

7 . ובע"כ כונת התוסב"ק צא ב ד"ה אלא שהחבלה לצורך ולא התכונו לומר שאסור לאדם לחבול בעצמו גם כאשר קיים צורך גמור. שור וראה שהמשנה, ממנה יתד וממנה פנה לדיון בענין חובל בעצמו, מדברת על אודות אשה המביישת את עצמה בעברה על איסור בכך שהיא מגלה את ראשה ברבים כדי להנות משמן.

8 . מובא בנשמת אברהם אבהע"ז ד ה בשם רש"ז אויערבאך שליט"א.

9 . גם בענין בושת הכל תלוי בדעת בני אדם ראה משנה ברורה על שו"ע או"ח ב ס"ק יד בשם הא"ר. בענין ההגדרה של איסור חבלה ראה גם מש"כ הרב זילברשטין שליט"א, הלכה ורפואה ד, לקט תשובות, סוף תשובה ג. ואם כנים דברינו מובן שמותר לאדם לתרום דם תמורת תשלום וראה אגרות משה חו"מ א קג, ואכמ"ל.

10 . ראה מאמרי בענין מי שתורם לב או כבד להשתלה, אסיא מז - מח בעריכת ד"ר מרדכי הלפרין 131 - 135,141.

11 . ראה ב"ק שם בענין רב חסדא שלא חשש לחבלה בגופו ובלבד שמעילו לא ינזק ומסתבר שהוא הדין ביחס למעיל של הזולת. ודוחק לומר שרב חסדא מכריע שמותר לאדם לחבול בעצמו, ואכמ"ל.

12 . לפנינו הדיון כשאין סכנת נפשות או סכנת אבר. על ההלכה כשיש סיכון כזה ראה אנציקלופדיה תלמודית ערר הצלת נפשות, נשמת אברהם או"ח שכט אות ו ועל דרגות בסכנה למציל ראה בספר שבט מיהודה להרב אונטרמן שער ראשון ט טופיתוח רעיון זה במאמרו של הרב זילברשטין שליט"א עד כמה חייב רופא להסתכן כדי להציל אחרים, אסיא מא 5 - 11, ואכמ"ל.

13 . סוס"י רמו. ויש לעיין בשיטתו הלא מעיקרא דדינא היה איסור יהרג ולא יעבור שלא לומר לנכרים היכן מתחבא רשב"י, ואכמ"ל.

14 . קכט ד וראה על נושא זה בא"ת ערך הצלת נפשות וכן בספר נשמת אברהם יו"ד קנז ד 2. ואין קשר בין נדון דידן ובין מש"כ בעל החלקת מחוקק "אם לולד ספק סכנה ולה אין סכנה רק צער מהי תיתי שמכח צער תסכן הולד" (אבהע"ז פ ס"קטו), שכן שם הדיון במקרה שהאשה גורמת בידים למות העובר ואילו לפנינו השאלה כמה על אדם למנוע צער שלא הוא הגורם לו, מחברו.

15 . ראה ציון קודם.

16 . כתובות לג ב רש"י ד"ה ולא שני לך כו' ועל החילוק בין נתינה שיש בה קיצבה ובין נתינה שאין בה קיצבה ראה בשו"ע יו"ד רמח ג בהגה.

17 . שהרי מי אמר שהרומאים היו מקפידים לתת קיצבה ליסורים ? וראה להלן.

18 . לא יעלה על הדעת לומר שרשב"י חשב שהרומאים יצערו את אשתו אך יזהרו שלא לחבול בה, וראה ציון קודם.

19 . משמע קצת מהגמרא במסכת שבת קכא סוף ע"ב שצער הוא גם מאסר אם כי יש לעיין על איזה תענית או על איזה מאסר מדובר, ועל דרגות בצער ראה גם מש"כ בנשמת אברהם אבהע"ז פ ס"ק א, ויתכן שעל אדם לקבל על עצמו כל סבל שאדם בסתמא מוכן לעשות תמורת תשלום, וראה לעיל ציון 12.

20 . בספר נשמת אברהם אבהע"ז עמוד קנ כותב בשם ס' שאילת דוד ב אבהע"ס ו בהגה ד לא מצאנו שאדם צריך ליפול לחולי בשביל הצלת חברו, ויש לדון בדבריו. וראה הערתו של הרב הרשלר, בענין חיוב קיום מצות הצלה במקום מצטער וחולי, קובץ הלכה ורפואה ד ירושלים תשמ"ה עמ' שסג, וראה להלן ציון 23 בשם הח"ח.

21 . כתב בספר כלי חמדה שזקן ואינה לפי כבודו חייב אף הוא להתבזות ולהציל חיי אדם - ראה מש"כ בספר דברים פרשת כי תצא על הפסוק לא תראה ... והתעלמת". ומצד הסברה יש מקום להבחין בין דרגות של בזיון, ואף יש לדון בסוגיה של צערא ובזיונא, אך אכמ"ל. אך ראה מש"כ הרב וולדינברג שליט"א בסוף מאמרו: בענין חיוב תרומת דם שעלולה לגרום לחלישות, הלכה ורפואה ד בעריכת הרב משה הרשלר ירושלים תשמ"ה קמג-קמו.

22 . אך ראה ביאור הגר"א הנזכר בציון 4, ואכמ"ל.

23 . בית הבחירה על סנהדרין עג א. כיוצא בזה מחדש בעל החפץ חיים שעשיר נותן גם יותר מחמישית ממונו כדי להציל נפשות וכותב: "ולא אמרו בב"מ ס"ב רק דחייו קודם לחיי חבירו אבל דעשרו קודם לחיי חבירו לא מצינו" (אהבת חסד חלק שני כ ב). כיוצא בזה אפשר לומר שלא מצינו שחבלה קודמת לחיי חבירו. ומכלל דבריו למדנו ואין לדמות את המאמץ שעושים להצלת נפשות ואת המאמץ שעושים לקיים שאר מצוות, וראה לעיל ציון 20.

24 . ודוחק לומר שהמאירי מתיר רק משום שיש ספק שמא יחבלו בו.

25 . בגדר חובת הצלה לזולת שיגרום לתורם חולשת הגוף וטורח, הלכה ורפואה ד, תשמ"ה קלט - קמו, קמ וראה נשמת אברהם יו"ד קנז ד 2 בסופו.

26 . הרב ד"ר הלפרין במאמרו הנ"ל כותב כאילו יש קשר בין השאלה אם חבלה היא אביזרייהו דשפ"ד ובין אם כופים לתת תרומת רם - ראה שם עמוד 47. דבריו צ"ע מכמה טעמים:

א. הדיון היסודי הוא מה איסור מה רשות ומה מצוה. איסור אביזרייהו יהא קיים רק אם נניח שיש איסור בדבר.

ב. לא מצאנו מי שיאמר שחבלה היא בגדר "אביזרייהו" (ראה לדוגמא א"ת ערך חובל שאינו מזכיר זאת כלל). אף הרבוולדינברג שליט"א המחמיר מאד בענינים אלו לא כתב שיש בכך משום אביזרייהו, ראה מאמרו הנזכר לעיל בציון 19.

ג. אפילו אם תאמר שיש חבלה שהיא בגדר אביזרייהו הרי בודאי לא מדובר בחבלה שאין בה נציון או בזיון, ונדחות בזה כל ראיותיו בציונים 48 ו- 54 .

27 . תוס' בבא בתרא ח ב ד"ה אכפיה.

28 . רדב"ז על הלכות מתנות עניים ז י, וכיו"ב כתב גם בעל ערוה"ש יו"ד רמ ו וראה גם מש"כ הריטב"א על כתובות מט ב ועל קידושין עו ב.

29 . ראה מתנות עניים ח י בענין פדיון שבויים.

30 . הרב הלפרין דן בשאלה זו, ראה מאמרו הנ"ל ציון 1 עמוד 48, וכתב שלא מצא לכך התיחסות מפורשת בספרות הפוסקים.

31 . שו"ע אבהע"ז פב ה

32 . ומסתבר שאם הצער גדול מאד היא פטורה מכך וראה לעיל ציון 12.

33 . בדומה למה ששנינו בענין פודה חבירו ראה שו"ע יו"ד רנב יב בהג"ה וראה שו"ע אבהע"ז פב ה בהג"ה שמשלמים למינקת שאינה רוצה להניק תינוק שחייו תלויים בה, ובית דין כופה אותה ונותנים לה ממון.

34 . הלכות מתנות עניים י טז

35 . יש מקום להסתפק האם גם בענין גמילות חסדים יש מצוה מיוחדת להעדיף קרובי משפחה. לדוגמא: אם נערכות שתי חתונות, אחת של בני משפחה והאחרת של חבר, האם יש חיוב גמור ללכת דוקא לחתונה של בני משפחה, ואכמ"ל.

36 . ראה פירוש הר"ן ונמוק"י לנדרים סה ב וכן או"ז צדקה סימן ט ומרדכי ב"ב סימן תצד אשר כתבו שמקור החיוב מהפסוק המובא במשנה "וחי אחיך עמך". בעל החינוך הזכיר את המצוה לתת לקרובים בענין הלאו של "לא תאמץ" מצוה תעח.

37 . צפנת פענח על הלכות מתנות עניים ז א.

38 . ביאורים על שו"ע חו"מ סימן רצ אות ח וראה ביאורים על שו"ע חו"מ רנ אות ד ושם כתב שיש שעבוד נכסים של צדקה לקרובים ולא הזכיר פדיון שבויים דוקא, ואכמ"ל.

39 . כמו כן יש מקום לומר שאפילו להצלה רק אבר של קרוב כופים אדם לחבול בעצמו.

40 . סוף כלל כב. יש מקום לדון במיוחד בחובת בן לתרום לאביו. הלא בן מחויב לכבד את אביו אפילו אם מתוך הוא בטל ממלאכתו ויצטרך לחזר על הפתחים (שו"ע יו"ד רמ ה). בן צריך אף לירא שלא להכלים את הוריו אפילו אם "באו אביו ואמו וקרעו בגדיו והכוהו על ראשו וירקו בפניו" (שו"ע שם רמ ג). כלום תרומת מח-עצם תהא גרועה, מצד הסברה, מכבוד הורים מסוג זה? ופשיטא שאין לראות תרומה מעין זו ככבוד הורים "משל בן" שהרי רק לגבי ממון פטור הבן מלכבד משלו.

41 . מנחת חינוך על מצוה ה אות ב (מהדורת מכון ירושלים אות ד), ואכמ"ל.

42 . שו"ע או"ח תרטז ב.

43 . כתובות נ א רש"י ד"ה יורד עמו לחייו.

44 . בענין השאלה האם רשאי אב לכוף את בנו לעשות בדיקה או טיפול רפואי בענין הנוגע לשיפור מצב בריאותו (של הבן) אך אין בו סרך פקוח נפש, נ"ל שהאב זכאי לכוף את בנו, מדין חינוך, לנהוג כגדול, בכל מקרה בו יש אומדנא ברורה כיצד גדול נוהג, שכן שהאב מצוה לחנך את בנו שלא יהא מפונק יתר על המדה וכו'. וראה מש"כ הרב זילברשטין שליט"א במאמרו הנ"ל בציון 8, ולאמור לפנינו מובנת הסברה, ואכמ"ל.

45 . כך משמע מדברי הרדב"ז מאכלות אסורות יז כח, שכתב: "אם אביו מתרשל בו (להפריש את הבן מאיסורים) מצוה על בית דין לזרז את האב לגעור בבן כדי להפרישו.." ולא כתב שכופים, ואפשר לדחות, וראה כיו"ב בכסף משנה שם, ואכמ"ל.

46 . בענין זה נחלקו כידוע הרמב"ם והראב"ד ראה איסורי ביאה ג ב וסוטה ב ד וראה גם משנה למלך על אישות יא ח וראה שו"ע אבהע"ז קעח ג.

47 . ראה כיו"ב בשו"ע חו"מ רלה א.

48 . על אף שבעלמא אין מחילה ליתומים כמבואר בפסחים נ ב וראה בציון הקודם.

49 . שו"ע חו"מ תכא ה.

50 . אורח חיים סוף סימן שמג.

51 . שו"ע או"ח שמג א.

52 . הרמ"א שם מביא שתי דעות בענין זה: "וי"א דכל זה בקטן דלא הגיע לחינוך אבל הגיע לחינוך צריכים להפרישו. ויש אומרים דלא שייך חינוך לבית דין אלא לאב בלבד".

53 . שו"ע או"ח ריש סימן שמג.

54 . שו"ע יו"ד רמח ג.

55 . שו"ע יו"ד רמח ג בהג"ה.

56 . בדומה למה שנתבאר לעיל מסתבר שבכל מקרה יש לבדוק גם מה גדול הסכום ומה הקף החבלה, ואכמ"ל.

57 . סברה זו בענין ניתוח לקטן כאשר ההורים אינם מסכימים ראה בשו"ת מלמד להועיל יו"ד קד.

58 . שו"ע חו"מ תכ לז.

59 . שו"ת או"ח ב.

60 . נ"מ למי שעיתים חלים ועיתים שוטה.

61 . ראה שו"ע יו"ד רמח ג בהגה סברה זו. ולפי"ז יש מקום לתת אם הם חולים וכיו"ב וראה גם פתחי תשובה על שו"ע יו"דרמח ס"ק ב.

62 . יש לעיין אולי קטן החובל בגופו לא יפסיד את זכות סם - חיים גם אם יקבל פצוי כספי על סבלו, וממילא יהיה ראוי לתת לו ממון, ויש להאריך בענין זכות מצוה שאדם מקיים במקרה שהוא גם מקבל תשלום בעבורה, ואין זה מקומו.