אמירת האמת לחולה על מצבו

הרב יגאל שפרן

 

אמירת האמת לחולה על מצבו

 

האמנם ההלכה הרווחת1 לפיה יש להסתיר מחולה קשה את מצבו, היא אכן הדרך בה יש לנקוט כיום או שמא אדרבה: בדרך כלל יש להעמיד החולה על מצבו, ורק לעיתים רחוקות יש לשנות לו ?

נראה לענ"ד כי ברוב הפעמים יש לספר לחולה את האמת. על פי הטעמים שנפרוס כאן בעז"ה, יעלה כי בשרות למען החולה לא תהא האמת גרועה מהשקר, ואם שיש וראוי להסתיר מפני חולה את האמת, משום טובתו, הנה ברוב הפעמים נראה כי זכותו של החולה לדעת את מצבו, להרהר תשובה בליבו, ובמיוחד זכותו ואף חובתו של חולה במצב חמור, רח"ל, להכין עצמו לעולם שכולו טוב, הם הם העיקר ולא ניתנים למניעה מבעליהם בשום אופן. לכן קרוב יותר שיש לדווח לחולה על מצבו2 , מאשר שנעדיף להעלים זאת ממנו.

ובטעמי הענין, זה החילנו בעז"ה :

 

א. "שלא ישבר ליבו"

ביסוד הסברה האומרת להעלים מפני החולה את האמת לגבי מצבו החמור, נקטו רוב העוסקים בענין בטעם שמא ישבר ליבו של החולה כשיוודע לו כי מצבו קשה, והדבר יביאו חלילה ליאוש. והנה בטרם שנברר את משמעות סברה זו ("שמא ישבר ליבו"), יש לראות כי ביסודה עומדת למעשה אך טובת החולה וההתחשבות במצבו. משמעותה של עובדה זו היא שאם יווצר מצב או מציאות שטובת החולה תאמר דווקא את ההפך, כלומר אדרבה : לספר לחולה את מצבו, שבכך ייטב לו יותר, נראה ברור שנעדיף לומר לו את האמת, ולא נעלים מצבו אך משום הטעם של שמא ישבר ליבו.

ממילא, עוד בטרם נבוא לברורם של דברים עולה כי למעשה אין אפשרות לקבוע הלכה פסוקה ומוחלטת, הלכה קבועה, כיצד יש לנהוג בכל המקרים, שכן אם יוצאים מנקודת ההנחה של טובת החולה, יש לבחון כל מקרה לגופו ולדעת אם טוב לספר לו אם לאו. על כן תימה רבה היא כיצד נקטו רוב הכותבים שצדדו בגישה להסתיר מהחולה את מצבו, בלשון פסקנית שאינה מותירה אפשרות לשיקול דעת בענין כה עדין ? ובדרישה (טור חו"מ א' ס"ק ב, ו') מצינו שכוונת מה שאמרו דיש לדיין לדון דין אמת לאמיתו, ר"ל שידון לפי המקום והזמן בענין שיהא לאמיתו, וכו', וכשאינו עושה כן אף שהוא דין אמת - אינו לאמיתו וכו'. עכ"ל. ובדומה לזה בעקדת יצחק על פרשת יתרו לענין ההבדל שבין צדיק וחסיד, ולכאורה ה"ה הכא. שכן כל חולה שונה מחברו וכשם שפרצופיהם שונים וכו'.

לכך ניראה שבסוגיא זו ניתן לברר אך כוונות יסוד של הפוסקים וחייבים להשאיר את הקביעה הסופית לכל מקרה לפי מצבו המיוחד. ובכדי לראות הדברים כפי שהם בהלכה מעיקרא דדינא נברר איפוא את הדבר מתחילתו:

בספר מלכים (ב' ח') מצינו: ויבוא אלישע דמשק ובן הדד מלך ארם חולה ויוגד לו לאמור בא איש האלוקים עד הנה. וכו', ויבוא [חזאל] ויעמוד לפניו ויאמר [לאלישע] : בנך בן הדד מלך ארם שלחני אליך לאמור: האחיה מחולי זה ? ויאמר אליו אלישע: לך אמור לא [כתיב: לא, וקרי: לו] חיה תחיה, והראני ה' כי מות ימות. ע"כ. בהבדל שבין הקרי לכתיב מתגלמת למעשה כל השאלה מה אומרים לחולה: לפי הכתיב אומרים לחולה את האמת במערומיה, גם אם היא קשה ["לא חיה תחיה"] ואילו לפי הקרי יש לשקר לחולה ולומר לו "חיה תחיה" אף ש"הראני ה' כי מות ימות". הרי שכבר בהסבר השונה לפסוק מונח יסוד הבעיה. לשתי הגישות יש איפוא אם, או אם במסורת או אם במקרא, (כבסוגית סנהדרין ד', ב', ע"ש).

והנה על הגישה של הכתיב, שאינה מסתירה את האמת המרה מהחולה, יש להקשות ממה ששמו חז"ל בפי חזקיה כשבא אליו ישעיה הנביא ואמר לו : "צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה" (מלכים ב', י"ט) וז"ל : אמר לו חזקיה לישעיה: ישעיה, בנוהג שבעולם אדם הולך לבקר את החולה, אומר לו מן השמים ירחמו עליך, והרופא הולך אצלו ואומר לו מילתא פלוני אכול ופלוני לא תאכל, הדין תשתה והדין לא תשתה, ואפילו שיראה אותו נטוי למות אינו אומר לו צו לביתך שלא יחלש דעתו, ואתה אומר לי צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה ? ע"כ (קהלת רבה פ"ה, א'). הרי שבמפורש סוברים חז"ל שאף כשהחולה נטוי למות אין לומר לו "צו לביתך" וכל זה מחשש שמא תחלש דעתו ואם כן כיצד אומרים בעלי המסורה כי לבן הדד אמרו את האמת ? הן עולה ברור שיש לשקר לחולה3 .

אלא שיש אם כן לכאורה שתי שיטות: האחת לפי בעלי המסורה במלכים ב' ח', שאומרים לחולה את האמת ורעותה לפי בעלי המדרש בקה"ר שמסתירים אותה ממנו, (ושכמותם סוברים גם גורסי הקרי דווקא במלכים הנ"ל).

ונראה שלמחלוקת זו בבואה בענין לכאורה אחר, בדין כיצד מרקדין לפני הכלה, ואפשר שמשם יעלה הפתרון כפי מי יש לנהוג בדין החולה :

 

ב. "כלה כמות שהיא - כלה נאה וחסודה"

במסכת כתובות ט"ז, ב', מובא : תנו רבנן כיצד מרקדין לפני הכלה, בית שמאי אומרים כלה כמות שהיא בית הלל אומרים כלה נאה וחסודה. אמרו להם ב"ש לב"ה : הרי שהייתה חיגרת או סומא, אומרים לה כלה נאה וחסודה, והתורה אמרה מדבר שקר תרחק? אמרו להם ב"ה לב"ש : לדבריכם, מי שלקח מקח רע מן השוק, ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו? הוי אומר: ישבחנו בעיניו. מכאן אמרו חכמים: לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות. ע"כ. ולכאורה יש מקום לומר כי מחלוקת ב"ש וב"ה היא היא מחלוקתנו אנו. בית שמאי אומרים לומר את האמת גם אם היא קשה, וכן יאמרו גם לחולה, ובית הלל אומרים שבמקום שיש צער גדול ונסיבות הענין מורות על כך משנים מפני השלום, וכך יאמרו לחולה. ובאשר פסוק באה"ע ס"ה, א', הלכה בזה כבית הלל, ממילא גם לעיניננו יש להעלים מחולה את מצבו.

ברם באמת יש לעיין בדבר, שכן שאלתם של בית שמאי היא אכן במקומה : כיצד ניתן לומר דבר שקר והתורה אמרה מדבר שקר תרחק? וכי משום החובה שתהא הדעת מעורבת עם הבריות אפשר לעבור על צווי התורה? אלא שיש לומר שמה שהתירו בית הלל לומר כן, הינו משום שהכלה אכן יש בה צד יופי והיינו שבעיני בעלה היא יפה (וכן מבאר המהר"ל בנתיבות עולם ח"ב עמ' ר'), ועתה עומדות בפני האדם כאילו שתי אמיתויות: זו שהוא רואה בעיניו שלו מחד וזו שבה רואה את הכלה בעלה הנושא אותה מאידך. ובאשר כי חשבון יש לומר דבר מעודד לכלה, מצדדים בית הלל לומר את האמת של החתן, שהיא בוודאי אמת שאם לא כן לא יעלה על הדעת שכדרך חיים יורו שלעולם בענין זה יעבורו על 'מדבר שקר תרחק', אלא שאינה האמת כפי שרואה האדם האחר, (ובאמת גם בית הלל מודים שבמקום שאין לנו אלא אמת אחת, לא שייך לומר שישקר אלא בודאי יקיימו כולם מדבר שקר תרחק), ואילו בית שמאי אומרים שלעולם יאמר אדם את האמת כפי שרואות אותה עיניו שלו, גם אם יש אמת נוספת.

ואם כן בכל מקום שיש שני צדדים למצב, ושניהם הם בבחינת אמת כפי שאיתא בכלה נאה וחסודה, תתקיים מחלוקת זו של ב"ש וב"ה. יתר על כן: אף בכל מקום שיש ספק, יש לומר שלמעשה קיימות שתי אמיתויות שכן זהו גופא ספק, שיש צדדים לכאן ויש לאידך גיסא, ואם כן בכל מקום שאיתא ספק במציאות, ויחד עם זה תהא גם עובדה מסוימת שתשפיע לומר דווקא דברי עידוד, תעלה שוב המחלוקת שבין ב"ש לב"ה, ונפסוק כב"ה, משום לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות.

והנה הדין לרפואה הוא שכל דברי הרופאים אנו מחזיקים רק לספק כפי שפסק בזה הרב קוק (לענין חוות דעת רפואית בענין מציצה בברית מילה, דעת כהן סי' ק"מ, עמ' ר"ס) שכתב: אבל באמת נראה שדבריהם [של הרופאים] בכלל אנו מחזיקים רק לספק, שגם בעצמם אי אפשר שיחזיקו דבריהם בתורת ודאי עכ"ל, אם כן גם מה שרואה הרופא בעיניו שמצבו של החולה אין לו תעלה באדם, אינו אלא כפי שהוא רואה בעיניו שלו אבל באמת להלכתא אין זה אלא ספק4 ומה עוד שאפשר שבמקום אחר בעולם איכא מישהו שראה שגם למחלה כזו אפשר שתעלה ארוכה, ובאמת אפילו חרב חדה מונחת על צואריו של אדם אל יתיאש מן הרחמים, ממילא עולה כי ניתן באמת לומר שיש כאן למעשה שתי אמיתויות ויחד עם זה עובדה מסוימת המצדדת לומר דווקא את הדברים הנעימים יותר, ובמצב כזה כבר ניפסק כבית הלל שאומרים את האמת הנעימה יותר.

ברם כל זה הוא במקום שנראה שיש אפשרות לומר את אמת החתן גם כן, ובהקשר לרפואה במקום שניתן לטשטש את האמת ואם נאמר אחרת הדבר יגרום לשברון לב. אולם האידנא כבר קבעו רופאים כי לא ניתן להסתיר לאורך זמן את חוות הדעת השלילית מן החולה וסוף הדבר שיתגלה. והנה במקום כזה לא עולה על הדעת שישקרו לחולה כי אדרבה: בזה שיגלה כי כיזבו לו בתחילה, מזה גופא יאבד את אמונו ברופא והינו ממש שיברון הלב, שבגינו היה מקום לשקר לו.

ואף רש"י בכתובות י"ז, א', כשבאר דברי בית הלל שלעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות כתב וז"ל: תהא דעתו וכו' - לעשות לאיש ואיש כרצונו. עכ"ל. והינו שאף לשיטת בית הלל אין כמו חיוב לשקר, חלילה, במקום שיש שתי אמיתויות, אלא אף הם למעשה אומרים שעיקרא דדינא הוא לעשות כרצונו הפנימי האמיתי של כל איש ואיש. ואין ספק שבמקום שיש רצון או חשיבות לאיש לדעת את מצבו האמיתי ממש, זהו גופא לעשות לאיש ואיש כרצונו, הינו שישמע את האמת האמיתית על מצבו כפי שרואה אותה חכמת הרפואה. וראוי על כן לומר לחולה את האמת על מצבו וזה לא רק מצד הסקרנות או זכותו של החולה לדעת את האמת, שאם לא כן יוכל לתבוע הרופא לדין, אלא לא פחות מכך משום שיפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא, שבשעה אחת יכול אדם להרהר תשובה ולזכות לחיי העולם הבא, ומי זה שימנע מאדם להרהר בזה ולעשות כן ?

 

ג. דברי השו"ע והש"ך

וראיתי בספר לב אברהם (חלק א' פרק י"ז, עמ' קכ"ו) של הרופא הגדול הרב פרופ' א.ס. אברהם שליט"א שכתב: אין לגלות לחולה שהוא מסוכן שלא יתיאש וידכא נפשו ועל ידי זה יוחמר מצבו (ע"כ), ובהערה 31 שם תמך יתדותיו בתיבות שכתב הש"ך יו"ד סימן של"ה ס"ק א'. סתם ר' אברהם ולא פירש מהיכי תיתי לדבר זה מדבר הש"ך, שהרי, במחילת כ"ת כי רב, המעיין יראה לכאורה שמדברי הש"ך משמע ממש להיפך.

כי הנה :

בשו"ע יו"ד של"ח כתב המחבר וז"ל: נטה למות - אומרים לו התודה, וכו', ע"כ. וכתב הב"ח בטוש"ע שם וז"ל: ומשמע דדוקא בנטה למות, אבל בלא נטה למות אין אומרים לו שיתודה, כדי שלא ישבר לבו, וכו', ע"כ. ובלשון הטור איתא (אחר המילים : "אומרים לו התודה") תוספת והיא : "שכן דרך כל המומתין מתודין", וכתב הפרישה (שם) בד"ה שכן דרך כל המומתין מתודין: אינו רוצה לומר שלחולה אומרין "שכן דרך כל המומתין מתודין", אלא דברי הספר הן דחייב הוא להתודות וילפינן לה מדכתיב ואשמה הנפש ההיא והתודה [כוונתו לפסוק במדבר ה', ו'-ז': דבר אל בני ישראל, איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם למעול מעל בה' ואשמה הנפש ההיא - והתודו את חטאתם אשר עשו וכו'] וזה בנה אב לכל המתים דיטענו וידוי. ספרי. עכ"ל הפרישה. ובש"ך בשו"ע שם הביא מדברי הפרישה הנ"ל ודן בהם ולבסוף כתב וז"ל : ומכל מקום נראה דדוקא בנטה למות אומרים לו התודה, דאם לא כן חושב [החולה] שמסוכן הוא וישבר ליבו. אי נמי בלא נטה למות אין אומרים לו כך, שהרי עדיין יש לו שהות שיוכל להתודות, אבל בנטה למות יש לחוש שימות פתאום בלא וידוי. עכ"ל הש"ך.

והנה המעיין יראה שמה שבא הש"ך הוא לאפוקי מאותם אנשי שיראו חולה שמחלתו קלה, כגון המצונן קמעה, ומיד יזרזוהו להתוודות שמא קרב מותו ומתוך כך עלול החולה להתיאש ולהתמלא פחד והדבר יביאו לשברון הלב. על זה בא הש"ך ואומר: אמנם איתא הדין היסודי שכל מי שנטה למות אומרים לו התודה אבל יש להקפיד וזה יהא רק במי שאכן נוטה למות שאם לא כן יש שתי סיבות, שני תרוצים, מדוע אין לעודד החולה שיתודה : א. שמא ישבר ליבו מפחד שווא שהוא נוטה למות ובאמת אינו נוטה לזה כלל. ב. מאחר שחולה זה אינו מסוכן, אין חשש שימות פתאום, בלא וידוי.

מדברים אלו פשוט ופשוט שהש"ך לא בא לאפוקי מדינא דגמרא, מהדין היסודי שלכל חולה שנטה למות, אכן אומרים התודה, ובמילים אחרות אומרים לו שהוא נוטה למות, שהרי זהו הדין היסודי שעליו מדברים כל הפוסקים בשו"ע על אתר, ומה שבא הש"ך הוא רק ללמדנו שאין לרצות חלילה, מתוך יראת שמים, שכל חולה יתודה, כי זהו דבר המבהיל את החולה בשעה שאין לזה כל בסיס במציאות, ורק מתוך בהילות ויר"ש כביכול של המבקר עלול הוא לומר לחולה להתוודות כאילו הוא מובא למוות. ומכל מקום : וכי עלה על דעתו של הש"ך לאפוקי מהדין היסודי, בחולה שנטה למות, שבעצם אומר ממש בפרוש שאומרים לחולה את מצבו באותו אופן שהשו"ע אומר לאמרו? פשוט שלא. מה אם כך מקור בש"ך להסתיר מחולה את מצבו האמיתי?

דוק וראה שהש"ך בפתח דבריו ציין את הלשון של הטור אף שאין זאת לשון השו"ע, והינו שכתב: אומרים לו התודה שכן דרך כל המומתין מתודין, כאילושבשו"ע כך כתוב, וזה ליתא, אלא שהוא דן על דברי הטור מה בדיוק הלשון שאומרים לחולה המסוכן ומה נוסחה, ומעולם לא עלה על דעתו לערער על עצם האמירה אלא אך לצמצמה למצבים שבהם אכן מצבו של החולה מצדיק זאת. כלומר שכשרואים שמצבו של החולה אכן קשה ל"ע, באמת קשה, פשוט שאומרים.

ולענ"ד אף דברי הגר"ש אבינר שליט"א ("אסיא" כרך ג' עמ' 336) שהתבסס על דברי הלב אברהם הנ"ל ועל מקורו בש"ך, לכאורה אין להם על מה שיסמוכו, מן הטעם שלעיל.

פה המקום להעיר שבמקום שלא נהגו לומר לחולים שנטו למות כי עליהם להתוודות וכי רבים התוודו ולא מתו וכו', כבשו"ע, יש להם לנהוג על פי מה שכתב החכמת אדם (סי' קנ"א ס"ק י"א) שאמנם במקום שאין מנהג זה, אין אומרים כן לחולה שמא ידאג על מיתתו, שכן דרך ההמון לדאוג כשאומרים לו התוודה, ומכל מקום כשרואין המבקרים שנטה למות מסבבים עמו בדברים ואומרים לו "התוודה ואל תדאג מזה" וכו'. (ולפני כן כתב שבכל אופן "ראוי לתקן בכל עיר ועיר" שגבאי ביקור חולים או שאר בני אדם יאמרו לו להתוודות אך ירגיעוהו בדברים ע"ש). הרי שאף במקום שלא נהגו כדין יש לבוא למצב של אמירת האמת.

ומכל מקום הדיון שבחכמת אדם איך לומר ואיך לא וכו', הוא רק במי שנטה למות (ואפילו הכי יש לומר לו בכדי שיוכל להתוודות), ואולם בחולה שלא נטה למות מהיכי תיתי להסתיר מחלתו ממנו?

כיצד תראה אמינות הרופאים כשיראו החולים שהם מוקפים במכשירים רפואיים של סוג אחד של מחלה ואילו הרופאים מדברים עימם על סוג אחר? ואילו השלכות יכולות להיות לכך על החולים ורפואתם ?

 

ד. בצל החכמה

וראיתי שסומכין על מה שכתב הגר"ב שטרן (שו"ת בצל החכמה חלק ב', סימן נ"ה), בדין חולה נגוף סרטן המבקש להגיד לו מה מחלתו, שכתב שלא יצייתו לו ואל יאמרו לו שיש לו סרטן רח"ל. ובאמת שראיותיו שם טעונות בדק רב, ואינן מבוססות על דיני השו"ע הנ"ל או הלכות פסוקות אחרות ולכאורה אף אינן מתישבות עם כמה וכמה תמיהות שלכאורה מתעוררות על דבריו בזה :

כי בשו"ת הנ"ל כתב הגרב"ש שתי ראיות לדבריו, האחת היא ממה שאיתא במסכת הוריות י"ב, א', בענין האי מאן דבעי למיפק לאורחא וכו', שעולה מזה לדבריו שגם בנידון דידן, לענין אומדנת הרופאים שלחולה יש סרטן, אין לומר זאת לחולה שכן "זימנא דטעי רופאי ולא הוי סרטן והוי סלקא ליה רפואה, ואם יאמרו לו שהוא סובל ממחלת הסרטן והוא יודע כמפורסם שאין למחלה זו תעלה - חלשא דעתיה ומתרע מזליה" עכ"ל.

והנה זהו נימוק תמוה שכן מלבד שאין לדמות את הנאמר בש"ס בעיניני סגולות (כבהוריות הנ"ל) לעניני הרפואה של היום, אין זה נכון שכל חולה סובר שאין תעלה למחלת הסרטן, כי אין ספק שכמה וכמה יודעים שבשלבים ראשוניים של המחלה יש ויש לה תעלה, ולו לפחות תעלה חלקית. וגם אי אפשר לבסס הלכה לרופאים בענין זה על כך שזימנא דטעי הרופאים, שכן אף שזה נכון, מכל מקום הדבר צריך להיות מסור לחולה שיחליט איך להתיחס לדברי הרופא אחר שישמע מה שהרופא אומר לו, אבל לא שעל רופא לכן למנוע עצמו מלבטא דעתו כשהוא נדרש לזה. אין לחולה לקבל דברי הרופא כמוחלטים שכן זימנא דטעי5, ואל לו להתיאש, אבל הרופא עצמו פשוט שאינו יכול להתיחס לחוות דעתו בהווא אמינא של טעות ולפי זה להמנע מלעשות פעולות שנראות לו חיוניות. על הרופא ליתן לחולה להחליט מהו היחס שבו עליו להתיחס לדברי הרופא, אם טועה הוא או לא. ואדרבא: יש ואם יראה הרופאה שהחולה מתנגד בתוקף לעשות דבריו מסוימים לטובת עצמו, אסור לו להמנע מלעשות את מה שהוא, הרופא, חושב למועיל, ויש עליו ליתן את הטיפול לטובת החולה אפילו בכפיה. ואף מה שכתב הרב קוק שהובאו דבריו לעיל6 , שדברי הרופאים יש להם דין ספק, הנה לא באו דבריו לרפות ידי הרופא אלא ליתן לאדם את הכלים להחליט כיצד להתיחס לחוות דעת הרופא כפי שזה האחרון אמרה לו על פי מיטב דעתו.

ומה שכתב עוד בשו"ת הנ"ל ראיה שאין לגלות מהא דאיתא בנדרים מ' דלא לסעוד איניש קצירי בתלתא שעי בתרייתא דתקיף חולשיה [שלא לבקר חולה בשלוש השעות האחרונות של היום אז תולשת החולה רבה], וכתב על זה הר"ן שזה מטעם שהוא סבור שהוא באפס תקוה ויתיאש מן הרחמים - הנה ראיה זו קשה טובא. כי מה שחוששים כאן שלא יהא יאוש מן הרחמים הוא יאוש של המבקר, ולא יאוש של החולה כלל. וכן הוא בנימוק"י על הרי"ף שם ובריטב"א ועוד. על יאושו של החולה מן הרחמים כלל לא מדובר כאן, ומהיכי תיתי מגמרא זו משהו בענין פעולה שיש להמנע מלעשותה משום יאושו של חולה מן הרחמים? ואף כי הגרב"ש עצמו לכאורה עמד על כך שם בהמשך דבריו, הנה לא מצאנו בדבריו הוכחה לשיטתו, שגם אם החולה ידע על מצבו אזי ימנע מלהתפלל על עצמו. אדרבה הסברה היא הפוכה: כשידע החולה שהרופאים אומדים את מצבו כחמור דווקא אז יתגברו תפילותיו לסיעתא דשמיא. (ומה עוד שלרמב"ם נימוק זה שאין לבקר את החולה בשעות הללו אינו מטעם יאוש מן הרחמים כלל, גם לא יאוש המבקר, אלא מפני שאז מתעסקין בצרכי החולה וראה רמב"ם הלכות אבל פי"ד ה"ה).

וכשאני לעצמי איני יכול להמנע מלומר חשש שאם יוודע לחולים שהלכה רווחת היא בין תופסי התורה להורות לרופאים ולקרובי המשפחה ירה"ש, תמיד להסתיר את האמת על המצב מפני החולה, דווקא כך ישבר ליבם ולא יהא להם שום אמון במערכת הרפואה לא לטב ולא למוטב, ח"ו. והלא מצינו בשו"ע או"ח ש"ל בדיני יולדת בשבת, שמדליקין לה הנר אפילו היא סומא, שהטעם הוא לא משום שבכך יכולים יותר טוב לבצע את ההולדה אלא שבכך מתישבת דעתה שיודעת שאם צריכים משהו רואות חברותיה את צרכיה לאור הנר ועבדי לה, ואף לסומא המבקשת כי ידליקו מדליקין גם אם אין בזה צורך ואפשר לשקר ולומר לה שהדליקו ובכל זאת אין עושין כן, שאם תדע שכך ההלכה תדאג ותבוא מזה לסכנה ח"ו. ועי' במ"ב שם. הרי שחשש שלא יאמר חולה לעצמו כי הותר לרופאים לשקר לו, מה שעלול להדאיגו, התיר אפילו להדליק נר בשבת אף שאין בזה ממש צורך מצד הרפואה אם לא בגלל בקשת החולה.

 

ה. נשמת אברהם

ועוד ראיתי שבספר נשמת אברהם חלק י"ד עמ' רל"ט7

 כתב שוב הפרופ' ר' אברהם-סופר אברהם שליט"א, והפעם גם בשם הגר"מ פיינשטיין שליט"א (זצ"ל), שאסור לגלות לחולה שהוא במצב מסוכן ושאין אפשר לרפאותו. והמעיין בגוף דברי הגר"מ פיינשטיין8 יראה שאין דבריו עוסקין אלא במקום שבנוסף למה שהרופאים אומרים לחולה את האמת המרה, הם גם חדלים מלעשות כל מאמץ סביבו, שבמקום כזה אין לומר לו מצבו האנוש, שאם לא כן, כלשונו : "הרי יתבעת בשביל זה ויש לחוש שיקרב מיתתו ויטרף דעתו" ח"ו. אבל במקום שהרופאים אומרים לחולה שמצבו קשה אך הם עושין כל מאמץ לומר לממית הרף, והחולה רואה זאת בעליל, איני יודע אם בכגון דא דבר הרב פיינשטיין כלל.

לסיום ראוי להדגיש כי במקום שיש להצדיק אי דווח מהימן של מחלת החולה, ראוי לעשות זאת דווקא בצורה המשתמעת לשתי פנים או לפחות שיאמר בלשון עבר, והינו שיאמר לחולה ש"אתמול ראה שהיה לו דבר זה וזה" (וזה אינו). וזכר לדבר במגן אברהם (או"ח קנ"ו ס"ק ב') שכתב שהא שמותר לשנות מפני השלום היינו בדבר שכבר עבר ולא בלהבא, עכ"ל. וה"ה הכא. ובענין רופא שחושש לשמו הטוב אם יאמר דבר ויימצא שטעה ולכן מעדיף תמיד להעלים דעתו, אין כאן מקומו ועוד נדון בזה בעז"ה.

סוף דבר הקול נשמע שאין להעדיף את העלמת האמת מהחולה על העמדתו על מצבו, ומלבד שיש לשקול כל מקרה לגופו, מכל מקום בדרך כלל עדיפה אמירת האמת על כל דרך אחרת. ויה"ר ובאמת ישלח הקב"ה מהרה מזור לכל חולי עמו ישראל ויהא הרופא אך משמיע שלום מבשר טוב מצמיח ישועה אכי"ר.

(מקור: אסיא מב-מג (יא, ב-ג), ניסן תשמ"ז, עמ' 23-16)

 

 

1 . ראה: הרב יצחק זילברשטיין, האם מותר לגלות לחולה פרטים על מחלתו האנושה. עמק הלכה - אסיא (ירושלים תשמ"ו), עמ' 163 ; העמדת חולה מסוכן על מצבו. הרב שלמה אבינר, ספר אסיא ג' (ירושלים תשמ"ג), 340-336. - העורך

2 . (באופן דרך ולשון שבשו"ע יו"ד של"ח, א', לשון שתדון לקמן).

3 . בהנחה שאין הבדל בין אמירה לחולה עצמו לבין שליחו [חזאל], ובין שהוא בן ברית למי שאינו ב"ב, ואף לא בין ראיה רפואית רגילה לראיה נבואית עליונה.

4 . ראה מאירי, מגן אבות, ענין התשעה עשר, הובא במאמרו של הגרא"י וולדינברג, אסיא לד (תשרי תשמ"ג), עמ' 34. - העורך.

5 . ראה הערה 4 לעיל. - העורך.

6 . פרק ב'. - העורך.

7 . הובא לעיל עמ' 13. וראה מה שכתב הגאון בעל הנשמת אברהם להלן עמ' 32-31 - העורך.

8 . (מוריה, אלול תשד"מ, עמ' נ"ב, ונישנו הדברים בתחומין כרך ג' ובספר הלכה ורפואה כרך ד')

 

דיווח אמת לחולה

פרופ' שמעון גליק

דיווח אמת לחולה

 

השאלה "האם לגלות לחולה את האמת על מחלה אנושה" היא עתיקת יומין. בדרך כלל הדיון מתמקד בעיקר בחולה סרטן, והשאלה לא עולה במלוא חריפותה במספר מחלות אחרות שתוחלת החיים בהן לעיתים קרובות פחותה מזו של מחלת הסרטן. הסיבה להבדל נעוצה בפסיכולוגיה של פחד. פחדים מכל הסוגים אינם קשורים באופן ישיר בסיכויים הסטטיסטיים של הסכנה אלא במשמעות הפסיכולוגית הסוביקטיבית של המצב. בחברה שלנו עדיין יש לסרטן משמעות נוראית. עצם המלה "סרטן" נחשבת כמעט כמלה גסה : ישנם חוגים נרחבים בהם לא מזכירים בכלל את המלה סרטן. במקום סרטן מדברים על "מחלה ממושכת","יענע קרנק". היו תקופות שפחד דומה התלווה למחלות אחרות כמו שחפת, וגם נמנעו מלהזכיר את המלה הזו.

הפחד מסרטן נפוץ מאוד בכל שכבות האוכלוסיה והוא גם מלווה ביקורים רבים אצל רופאים שבמבט ראשוני אין להם ולסרטן שום קשר, כביכול ביקורים שיגרתיים או בגלל סיבות טריביאליות, לא מובנות. מאחורי ביקורים אלו לעיתים קרובות מסתתר פחד מסרטן - למשל בגלל מוות של קרוב במשפחה עם סרטן. חולה פונה לרופא באמתלה כלשהיא ולא מזכיר בכלל את פחדו מסרטן. אם הרופא לא מגלה את המקור האמיתי לתלונות החולה ושולח אותו לדרכו אחר הבדיקה, הוא עלול להיכשל בהפגת דאגת החולה. רק אם הרופא מתיחס במפורש לפחד הבלתי מוצהר ומבטא את המשפט הגואל "אין לך סרטן" ירפה המתח.

בארה"ב, אנגליה וארצות מערביות אחרות גברה בשנים האחרונות הנטיה לספר לחולה את "האמת". תוך פחות מעשרים שנה חל מהפך קיצוני בגישת הרופאים לנושא. בסקר אחד שנערך בשנת 1961 1 התנגדו 90% מהרופאים לפתיחות בנידון, אבל בסקר אחר בשנת 1977 2 התנגדו רק 2% לאמת. קיימות מספר סיבות לשנוי בגישה :

1 . הפרוגנוזה השתנתה לטובה במספר סוגי סרטן, ובאופן אוביקטיבי סרטן אינו בהכרח גזר דין מוות. מצב זה ידוע כמובן לרופאים, ועל ידי תעמולה מוצלחת של האיגודים למלחמה בסרטך הגישה הזאת חדרה גם לציבור הרחב והורידה קצת מהחרדה.

2. הוכנסו לשימוש תרופות נסיוניות רבות וטיפולים קשים ומסוכנים ששימושם מחייב שיתוף הפעולה של החולה.

3. ישנה עליה מתמדת בתביעות משפטיות והיו מספר לא מבוטל של תביעות של חולים כנגד רופאים,בטענה שהסתרת מידע מהם על ידי הרופא גרמה להם נזק כספי וסבל רב.

4. נתונים ונסיון במשך השנים הראו שחולים מתמודדים עם הידע על מחלתם בצורה הרבה יותר טובה ממה שציפו הרופאים.

 5. באותה תקופה התפתחה והתחזקה מאוד התודעה המדגישה את זכויות החולה והאוטונומיה שלו.

בישראל המצב עדיין שונה בהרבה מזה בארצות המערב, וכנראה ברוב המקרים לא מספרים לחולה את "האמת". רק לפני כמה שנים התלונן פרופסור רובינזון ממכון אונקולוגי בחיפה 3 על היעדר אספקת מידע לחולי סרטן. הוא גילה שחולים שהופנו למכון האונקולוגי קיבלו מרופאיהם מיגוון של אבחנות כמו : כיב, דלקת, מוגלה, כתם, חוסר דם, שאת, תאים חשודים, ציסטה, מיומה ועוד ועוד, ולעיתים קרובות לא דווח לחולים על שום אבחנה. בויכוח שהתנהל באותה תקופה לפני סטודנטים בביה"ס לרפואה בבאר-שבע, הצהיר אחד האונקולוגים הדגולים בארץ שהוא אף פעם לא מגלה לחולה שיש לו סרטן, והוא טען בלהט רב שזאת היא הדרך הרצויה.

ישנם נימוקים טובים בעד דיווח אמת:

1. לאמת יש ערך מוסרי עצמאי ביחסים בין אנשים ובמיוחד בין רופא לחולה. יחס רופא-חולה מושתת על אימון מצד החולה ברופא. קיימת מוסכמה חברתית אפילו בלי חוזה מפורש, שבו החולה מצפה למידע מפורט ומהימן מהרופא.

2. אם חולה מבקש מידע מרופא על מצב בריאותו, זוהי זכותו האלמנטרית לדעת.

3. בעידן של טיפולים מסוכנים וממושכים, אי אפשר לצפות לשיתוף פעולה מהחולה בלי לפתח בפניו תמונה אמיתית על חומרת מצבו. קשה לספק לחולה מידע כוזב ולספר לו שהוא סובל ממחלה טריביאלית ובו זמנית להציע לו טיפול שכרוך בסכנת מוות ובסבל רב.

4. אמירת האמת משפרת את רמת התקשורת בין הרופא לחולה ובין חולה למשפחתו, ומונעת את התמרונים המאולצים וגישת "המחתרת" שמתחייבת על-ידי הסתרת מידע מהחולה.

5. פחד וחוסר וודאות לפעמים גרועים יותר מהאמת, אפילו מאמת קשה. כרופאים אנו נתקלים בתופעה שחולים נרגעים אחר קבלת מידע אפילו על אבחנות קשות ביותר.

6. בעולם הרפואי המודרני עם עשרות אנשי צוות מעורבים בטיפול של כל חולה, קשה, ולפעמים בלתי אפשרי, להסתיר את האמת. העובדות מתגלות לעיתים בנסיבות שאינן אידיאליות והן מזיקות. אי לכך עדיף לשמוע אותן מהרופא בזמן ובמקום הנכונים ובצורה המתאימה.

7. ידיעת המצב לאמיתו נותנת אפשרות למי שמעונין לתכנן את חייו וחיי משפחתו לעשות זאת * , לאדם המאמין זה נותן אפשרות גם לסדר את חייו הרוחניים, לחזרה בתשובה, לוידוי ולחשבון נפש.

8. אם ידוע שמדיניות הרופאים היא לשקר, יורד האימון הכללי ברופאים, וגם החולה שאין לו מחלה אנושה לא יאמין לרופא.

 

 

     הנימוקים בעד מידע כוזב גם הם כבדי משקל :

1 . אמת אינה ערך עליון מוחלט. כמו ששלום נחשב מבחינה הלכתית כערך שדוחה את האמת** , גם הורדת סבל של חולה וטובתו*** צריכים לדחות את האמת.

2. עצם בקשת החולה לא בהכרח מבטאת את רצונו האמיתי, לפעמים אנו ערים לכך שחולים הדורשים בלהט לדעת את האמת עושים הכל שבכוחם להתעלם ממנה.

3. אי-אמירת אמת יכולה למנוע דיכאון ואפילו התאבדות. בהקשר להשפעה של בשורה רעה מסופר על פרופסור בכיר בביה"ס לרפואה שניהל דיון עם הסטודנטים בנושא דיווח אמת לחולה ודגל בהסתרת מידע. אחד הסטודנטים התווכח וטען שאסור לשקר. בתגובה כעס עליו הפרופסור והטיח בו: "אינך ראוי להיות רופא. צא מהכיתה, רד לדיקנט ותאמר להם שאני משעה אותך מלימודי. איני רוצה לראותך עוד בפקולטה". הסטודנט ניסה להתוכח ללא הועיל ובסוף קם וצעד לקראת היציאה. כשהוא היה על סף הדלת, קרא לו הפרופסור בחזרה "עכשיו שב. רק רציתי שתרגיש על בשרך משהוא מהרגשת החולה כשאומרים לו שהוא הולך למות".

4. אי-אמירת האמת יכולה לחזק תקוה וזה כשלעצמו מסייע לריפוי.

5. אי-אמירת אמת מקלה על הרופא על ידי קיצור שעות המגע בין רופא לחולה, ומניעת צורך מהרופא להתמודד עם נושא המוות.

חשוב להדגיש שעמדת הרופא על מה לדווח לחולה סרטן לעיתים קרובות מבטאת גישה כללית של אותו רופא בקשר לתקשורת רופא-חולה בכלל, ומידת שיתוף חוליו (בכל מחלה שהיא), בהבנת מחלתם ובקביעת גורלם. זה לא מקרי שהנטיה בארץ היא לא לספר לחולה על מחלת סרטן, מכיון שגישה זאת בחלקה משקפת בעיה יותר נפוצה ואולי יותר כאובה ברמת התקשורת המקובלת בין רופא לחולה בכלל.

מה רוצה החולה - וחשוב לשאול את השאלה למרות שאפשר לענות בשאלה - האם רצון החולה צריך לקבוע את עמדתנו ? אם נבדוק שוב את המצב בארה"ב, בשנים האחרונות גברה וגוברת תודעת הציבור וענינו בבריאות ובמחלות, אולי עד למימדים מוגזמים. שם גם קיים דגש על מה שנקרא אוטונומיה של החולה וזכות מעורבותו בכל היבטי טיפולו. באווירה כזאת כמובן שסקרי דעת קהל שם כיום יראו רוב עצום של בריאים וקצת פחות של חולים הדוגלים בגילוי את "האמת". אבל אל סקרים אלו אי אפשר להתיחס ב"כזה ראה וקדש" בגלל כמה סיבות:

1 . יש הבדל בין הפסיכולוגיה של אדם בריא ושל זה שבאמת סובל ממחלת סרטן או אפילו מכל מחלה אחרת.

 2. לא כל הצהרה של בן-אדם משקפת באמת את הרגשותיו העמוקים ואת מה שבאמת טוב לו.

3. האם ובאיזו מידה יש לרופא הזכות או אפילו החובה לפעול בניגוד לעמדה המוצהרת של החולה אם הרופא חושב שזה לטובת החולה ? התשובה לשאלה זו,

 

 

 שהיא העקרונית, תלויה בעימות הקלסי באתיקה הרפואית המודרנית בין Beneficience (טובת החולה) לבין Autonomy(זכות החולה לקבוע את גורלו).

 

בארה"ב בשנים האחרונות הוכרע העימות בדרך כלל לטובת אוטונומיה, אם כי כיום ישנם אלו המטילים ספק בגישה זו. מה המצב בישראל ? לאור הויכוח שהתקיים בפקולטה שלנו על הנושא בקורס לאתיקה, ביצעו שני סטודנטים סקר קטן בין חולי סרטן 4 . התברר מעבודתם שהרוב הגדול של החולים בטיפול אונקולוגי ידעו שיש להם סרטן, ורובם הגדול תמך בגילוי האבחנה לחולים. הסטודנטים גילו שהחולים ששמעו על האבחנה מפי רופאיהם היו יותר אופטימיים בקשר למצבם מאלו שלמדו על המחלה מגורמים אחרים, בלי קשר למצבם הבריאותי האוביקטיבי. לפעמים הרופאים לא היו מודעים לעוברה שחוליהם ידעו על אבחנתם וזה מעיד על ניכור ברור. גם פרופ' רובינזון מצא בסקר שלנו 3 כי המתח והחרדה בקרב החולים האונקולוגיים עלו ככל שגברה אי ההתאמה בין הרגשת החולה לבין מה שנאמר לו. החרדה גם גדלה על ידי מתן מידע סותר ולא אחיד, וזה עלול לקרות יותר אם מעבירים לחולה מידע כוזב.

כדאי לאלו שדוגלים בהסתרת האמת לתת את דעתם לדרכים ולנסיבות בהם לומדים החולים על מצבם מכיון שברור שחלק ניכר מהחולים מודעים לטיב מחלתם למרות שרופאיהם שיקרו להם. לפעמים פשוט ניתן לנחש מהתנהגות הרופא, הצוות ובני המשפחה. יש נטיה לרופאים ולצוות למעט לבקר את החולה האנוש, מוצאים סיבות לדלג על החדר, גם ההתנהגות על יד מיטת החולה נותנת רמזים, על ידי מבטים, על ידי מסרים בלתי מילוליים אחרים, ועל ידי ניהול דיונים של רופאים בביקור על ידי לחישות. לפעמים החולה שומע על מחלתו מסניטר שבא לקחת אותו לבדיקה, מסטודנט, מריאטיקאית או מאחות שלא היו בסוד הענינים ומגלים את מהות המחלה בלי שום כוונה זדונית. וזה גם לא נדיר שחולה מעיף מבט לתוך התיק הרפואי שלו או בטופס בקשה לצילום בו מצויינת האבחנה. מוסדות רפואיים מודרניים הם בדרך כלל פרוצים מבחינה מודיעינית, וקשה מאוד לשמור ענינים בסוד. אם חולה עלול ללמוד על מחלתו למרות כל המאמצים של הסתרה - האם לא עדיף שיקבל את המידע בצורה מבוקרת, נבונה ואופטימית מרופא מוסמך ומנוסה המבין איך להציג את המידע בצורה מתאימה? מאמר מערכת שדן על העברת מידע על טרשת נפוצה התבטא5 : "זאת שערוריה מוסרית ואנושית לתת לחולים לקבל אחת הבשורות הכי קשות בחייהם באקראי בלי שום תמיכה מקצועית ובלי הסבר".

השאלה העיקרית איננה האם לומר את "האמת" או לא, אלא כיצד להעביר לחולה מידע בין שהוא אמת ובין שהוא כוזב, בצורה האנושית והמועילה ביותר. קיימת אולי התרכזות יתרה במושג הערטילאי של "אמת" כאילו ישנה אמת אבסולוטית במישור האנושי בכלל ובמישור הרפואי בפרט. ברוב מישורי חיינו לא דוברים תמיד אמת, כל האמת ורק האמת. מי שמספר את כל האמת ללא ייפוי למארחת, לחבר, לתלמיד, לקולגה, עלול לאבד במהירות מירבית את חבריו ויהיה אומלל. ברפואה במיוחד האמת לאמיתה יכולה להיות אכזרית מאוד במספר מצבים, למשל במצב היומיומי של תיאור של סיבוכים אפשריים לקראת ניתוחים או פרוצדורות, אי אפשר לתאר את כל האפשרויות בלי להפחיד את החולה בצורה חסרת תועלת ומזיקה. במקום להתמקד על עצם השאלה האם לומר את "האמת" רצוי לתת את הדעת על אופן העברת מידע לחולה על מצבו. חשוב לא לשכוח את המטרה, שהיא לעזור לחולה במאבקו ; לפעמים זה נעשה בצורה הרצויה ביותר על ידי אמת צרופה, לרוב על ידי אמת חלקית ולפעמים על ידי שקר מוחלט. הדיון בנושאים רגישים אלו צריך להתקיים באווירה שקטה, עדיף בישיבה, עם מספיק זמן מוקצב לשיחה. המידע צריך להינתן לחולה בהדרגה, לפי הקצב המוכתב על ידי החולה, במנות שהוא מסוגל לעכל. המידע הכי קשה מוכרח להתלוות עם תקווה. אסור לתת לחולה תאריך סופי משוער של מותו ולא מומלץ להתבטא בפירוש שהחולה הולך למות. הפתח לתקווה צריך להיות מלווה בהבטחה עם גיבוי שהרופא וצוותו יעמדו על יד החולה בכל הנסיבות הבאות גם קשות ביותר. ברוב מיקבצי מידע המועברים לחולה ניתן למצוא שביבים של נתונים עם היבטים אופטימיים, ולעיתים קרובות אפשר להעביר בשורה קשה ביותר בנימה אופטימית על ידי שימת דגש על היבטים חיוביים ואופטימיים.

ב-15 השנים האחרונות התפתח בארה"ב שטח התענינות ומומחיות במוות (Thanatology). פסיכיאטרית בשם RossKubler הולידה את המקצוע 6 דווקא בארה"ב שהיא כחברה מנסה להכחיש את האפשרות של מוות כפי שזה בא לביטוי על ידי התעסקות - יתר בבריאות מצד חלק מהאוכלוסיה. פנו אליה קבוצה של תלמידי תאולוגיה בבקשה לעזרה בכתיבת מאמר על משברים בחיים, והיא הציעה להם לשוחה עם חולים הנוטים למות. כשפנתה לרופאים לאפשר לה לשוחח עם חולים אנושים נתקבלה הבקשה בהתנגדותם הנמרצת: לא הצליחו, כביכול, למצוא חולים כאלה. רק אחרי שעות רבות של שכנוע נפתחו בפניה שערי בית החולים. אחרי פריצת המחסום הראשונה, היא רכשה נסיון אדיר עם מאות חולים הנוטים למות ונהפכה ל"גורו" של הנושא. היא תיארה 5 שלבים בדרכו של החולה לקראת המוות:

 

1 . הכחשה : "לא יכול לקרות לי, והאבחנה אינה נכונה". החולה לפעמים לא מציית להוראות רפואיות וכאילו מתעלם מקיום המחלה והמציאות.

2. כעס : במהלך תקופה זו של כעס על גורלו, החולה מפנה את כעסו גם אל הסובבים אותו - משפחה, צוות רפואי וכדומה. הוא עלול לההיפך לקשה, תובעני וילדותי.

3. התמקחות: החולה מנסה להתמקח עם הבורא ועם הצוות בקבלה חלקית של גזר הדין אבל עם נסיון להמתיקו ; כאשר זה לא מצליח הוא עובר לשלב הבא.

4. דיכאון : זה שלב קשה ומובן, אבל לעיתים קרובות החולה מתגבר גם על השלב הזה ומגיע לשלב האחרון.

5. השלמה : בשלב הזה החולה אינו מאושר, כי איך אפשר להיות מאושר בשלב הסופי של החיים, אבל החולה כרגע הוא שלוו בהשלמה עם המציאות.

 

השלבים האלו הפכו למעין עשרת הדיברות למומחים וגרמו על ידי הגזמה וקשיחות בשימושם לנזק מסוים. לא כל חולה עובר את השלבים צעד אחר צעד. יש חולים שלא יוצאים משלב א, יש שמדלגים על שלבים, או שנעים בין שלב לשלב. שלבים מתרחשים בערבוביה. אפילו בשלב ההשלמה החולה יכול להתנדנד לעיתים בין ייאוש לבין תקוה לנס. אבל עם כל הביקורת על ההתרכזות המוגזמת במוות ובמרכיביו ובצמיחה של המקצוע והמקצוענים שלפעמים שוכחים את החולה בהתעסקות בתהליך, תרמה קובלר-רוס רבות להבנת תגובת בן-האדם לתהליך מותו, ולהבנת תגובות הצוות לתהליך. היא גם נתנה גושפנקא חשובה לדיון פתוח בנושא והחופש הזה תרם לשיפור בהבנה ובגישה יותר בריאה לחולים. אין הכרח לאמץ את כל מסקנותיה, אבל יהיה זה משגה חמור להתעלם מהן, כי בעבודתה רכשה הרבה נסיון מעשי והיא עשתה תצפיות מקוריות וחשובות. חשוב גם להדגיש שגם היא, עם כל הפתיחות שלה למוות ועם כל החיטוט, אומרת בפירוש שהיא אף פעם לא אומרת לחולה "אתה הולך למות", אין צורך בזה ואסור להשתמש בלשון ישירה ובוטה כזו. היא למשל תאמר לחולה "יש לך מחלה קשה" ומחכה לתגובה של החולה. החולה עשוי לשאול: האם זה יכאב, כמה זמן יש לי, והיא ממשיכה בשיחה לפי רצון החולה ולפי הקצב שהוא מכתיב ולפי הבנתה את המצב.

בהחלטה הקשה הזאת על המדיניות בכלל ובחולה הספציפי בפרט, חשוב שהרופא יכיר את עצמו ואת מניעיו, בנוסף להכרתו את החולה. על הרופא לבדוק את עצמו, להבין למה הוא רוצה או איננו רוצה לספר את האמת. האם מניעיו הם רק לטובת החולה או האם מעורב בהחלטה מטען רגשי של הרופא? באיזו מידה משפיעות דיעות קדומות שלו, התרבות או הנוחיות שלו? ברור שנטיתנו הטבעית היא לברוח מהחולה הנוטה למות בגלל מספר סיבות. כולנו שונאים כשלונות ורודפים אחרי הצלחות ומתגאים בהם אפילו אם אין אנו אחראים להם. אפילו הסגנון של הרפואה מבטא גישה זאת, את החיפוש ל"הצלחה". אם חולה מת או מצבו מידרדר, אומרים "החולה לא הגיב". משמעות הדברים : "אנחנו הרופאים בסדר, רק החולה אשם", והאחריות תמיד מוטלת על החולה. בגלל הצורך העצום מצד הרופא להצליח, יש נטיה טבעית להתחמק ככל האפשר מחולה הנוטה למות, לבלות פחות זמן במחיצתו. ואם הרופא משתף את החולה במצבו האמיתי, בדרך כלל הוא חייב להקדיש לו הרבה יותר זמן. הוא צריך לעסוק בעידוד, בשיחות, בדיונים איתו לכל אורך הדרך וזה קשה לרופא. הרבה יותר קל לו לומר לחולה שיש לו "כיב", ולהימנע מהצורך בדיונים המתישים מבחינה רגשית.

יש לרופאים עוד כמה בעיות באמירת האמת. להרבה רופאים אין מספיק נסיון בהתמודדות עם הנושא של מוות והרופא מפחד מהמפגש, איננו בטוח כיצד להודיע לחולה ואיך לענות על השאלות המביכות והקשות. אך לא השיקולים האנוכיים האלו הם הצריכים להנחות את הרופא בהחלטתו.

מצד שני אפשר לתאר רופא המעדיף לספר לחולה באופן פתוח ואפילו באכזריות משום שאישיותו מקשה עליו לשקר. אותו רופא אולי גם אומר למארחת שהמרק לא הצליח ומתגאה בזה. הוא גם לא רוצה ואולי לא מסוגל לארגן את מערכת השקרים עם כל הרופאים ובני המשפחה. בגלל זה הוא נוקט בצעד של התחמקות פשוטה - אומר לחולה את האמת בלי להתחשב עד הסוף בכל התוצאות.

החולה, ובעיקר החולה, צריך לעמוד במרכז ההחלטה - מה מתאים לו, עם . איזה מידע הוא יהיה מסוגל יותר לחיות בשלווה ובמינימום של סבל. ההחלטה היא איננה קלה, אין מתכון המתאים לכל חולה ולא תמיד צודקים בהחלטה. יש חולים שדורשים ומגיעה להם האמת לאמיתה, ויש שאסור לגלות להם את האמת. לרופא צריכה להיות התבונה להבחין בין סוגים אלו, כפי שהוא מסוגל לאבחן בין שתי מחלות עם סימנים דומים.

אכן יותר חשוב משאלת האם לומר את האמת היא הדרך איך לספר לחולה על מחלתו. אולם יותר חשוב אולי משניהם הוא הטיפול המתמשך עד סוף חייו של החולה 7 , בין אם הוא מודע למצבו או לא, בין אם הרופאים הודיעו לו ובין אם לא עשו זאת. מדובר בחולה שמידרדר באופן מתמיד והדבר החשוב ביותר הוא דרך טיפולו.

העיקר בטיפול הוא הקדשת זמן לפי צרכי החולה ובני משפחתו, ולפעמים הצרכים הכמותיים הם אדירים. במגעיו עם החולה צריך הרופא לדאוג לא רק על תוכן וטון דבריו, אלא גם על מסרים בלתי מילוליים. הבעת פניו אומרת הרבה לחולה, והחולה האנוש קולט מסרים שאדם בריא בכלל לא שם לב להם. החולה כולו מרוכז ברופאו, בהבעת פניו ובתנועותיו, והוא מחפש רמזים ומסרים מכל מקור. אופטימיות היא הכרחית והיא צו השעה אך תוך גבולות סבירים. לומר לחולה שהכל בסדר ושאין בעיות בו בזמן שיש לו צמרמורת, פצעים בפה, הקאה והידרדרות במצבו מיום ליום - לא עוזר לחולה ולא מעלה את רוחו. להיפך, גישה אופטימית מוגזמת מורידה את האמון ברופא ועלולה להזיק ליחסים בין הרופא לחולה. אסור להבטיח בלי כיסוי ובלי קיום הבטחות. ההבטחה שאפשר לעמוד מאחוריה ושהחולה מעריך מאוד היא שייעשה נסיון אמיתי לעזור ושנקווה שנוכל להקל על מצוקתו.

בין החרדות העיקריות של החולים הקשים היא זו מנטישה על ידי הרופאים והצוות, מפחדים שהצוות יתייאש, יתעייף. לחרדה זו יש לצערנו הרב על מה להתבסס. צריך להתמודד עם הפחד הזה על ידי תשומת לב מירבית לכל פרט "טריביאלי" ביותר. החולים, אפילו אלו היודעים על מצבם, חיים בכל זאת באופן פרדוקסלי בכמה מישורים בבת אחת. הם ידברו על המוות וכעבור דקה ידברו על הורדת יבלת שמפריעה להם, על טיפת בצקת או על הצורך למשקפיים חדשות, והרופא ימדד על ידי נכונותו והצלחתו בטיפול ב"פכים קטנים". רוב החולים לא מעונינים לדון בפילוסופיה ובטח לא ב-Thanatology. הם רוצים עזרה במזרון שיכוך כאבים, מניעת הקאה, ועל ידי הטיפול בבעיותיהם היומיומיות בוחנים אותנו ואת מידת האיכפתיות שלנו. אין הצדקה לתת לחולה לסבול עינויים אפילו הם "קטנים" אם ניתן למנעם. שימת יד של הרופא על החולה לעידוד, נגיעה בו וישיבה על יד החולה והקשבה לו, אלו הם דברים פשוטים שעוזרים בהרבה.

עיקרון חשוב נוסף שרופאים לא מודעים אליו מספיק הוא לתת לחולה אפשרות של שליטה על מצבו. החולה האנוש מרגיש תלות מוחלטת וחסרת אונים. חשוב לתת לו את ההרגשה שאפילו במוסד כמו ביה"ח הוא יכול לשלוט על משהו. אפילו אם זה רק על זמן אכילה, על זמן החלפת תחבושת ודברים קטנים כביכול. נתינת שליטה מסוימת לחולה אנוש מסוגלת להרים את רוחו ולפעמים תורמת בצווה ניכרת לרווחתו. לצערנו בקשה לעצמאות כזאת מצד החולה לא תמיד מתקבלת ברוח נכונה על ידי הצוות הרפואי והפרה-רפואי אשר לפעמים מפרש תביעה כזאת כפגיעה במעמדו.

ולבסוף כמה מילים על מה שנראה לכאורה ניגוד בין גישתי לעמדת ההלכה כפי שהיא נראית במקורות. לפני כ-7 שנים הופיע מאמר מפורט באסיא מהרב שלמה אבינר 8 שסיכם את העמדה ההילכתית בקשר להעמדת חולה מסוכן על מצבו. העמדה הזאת מבוססת על המקורות ומושתתת על עיקרון הורדת מידת הסבל והמשבר אצל החולה. בעידן המודרני בעולם המערבי ברור ממחקרים ומתצפיות מדעיות שלעיתים קרובות אמירת האמת היא היא שמורידה את הסבל ולא להיפך**** . במצבים האלו נדמה לי שאנו חייבים לפעול בדרך שעוזרת לחולה 9 .

הבה נתפלל שרופא החולים ינחה אותנו בדרך הנכונה וימנע טעויות בשיקול זה כמו בשיקולים רפואיים אחרים.

 

(מקור: אסיא מב-מג (יא, ב-ג), ניסן תשמ"ז, עמ' 15-8)

 

*  ראה מסכת גיטין ע. ; מסכת עבודה זרה יב :"האי מאן דבלע זיבורא... אפשר דחי פורתא עד דמיפקיד אביתיה". - העורך

**   יבמות סה:; ב"מ כ"ג: תוד"ה באושפיזא.   - העורך.

***   ראה כתובות ט יז. "לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות" וברש"י שם : "לעשות לאיש ואיש כרצונו". - העורך

**** ראה עוד מה שכתב הגר"י זילברשטיין, עמק הלכה אסיא, ירושלים תשמ"ו עמ' 163. - העורך

 

ביבליוגרפיה:

1 . Oden D., What to tell cancer patients: a study of medical attitudes. JAMA , ,175 19611120-8

2 . Novack DH. Freireich EJ., Vaisrubs changes in physicians' attitudes toward telling the cancer patient. JAMA,241, 1979 897-900.

3 ..רובינזון א., חפץ א. מה לומר לחולה סרטן. הרפואה, צ"ב,669, 1977

4 . Personal communication.בנימין י., רוטשילד. גלוי האמת לחולי סרטן. תגובות חולים ורופאים בישראל.

5 . Editorial. Telling   patients with multiple sclerosis; Lancet ii , 6, 1985.

6 .Kubler-Ross E., On  death and Dying. New York, Macmillan Publishing Co.,1969.

7 . Cassem NH., and Stewart RS., Management and care of the dying patient. International Journal of Psychiatry in Medicine 6, 293-304, 1975.

8 . אבינר ש. העמדת חולה מסוכן על מצבו. אסיא י"ט, (כרך ה, חוברת ג) 39-43, תשל"ח.

הודפס מחדש כספר אסיא ג' עמ' 340-336.

9 . גליק ש. מכתב למערכת אסיא, שם כ' (ה, ד), 33-34, תשל"ח. (ספר אסיא ג',498-497).

 

מבוא בנושא דיווח אמת לחולה

דיווח אמת לחולה

 

מחלה ממאירה נתגלתה אצל מר פלוני. בדיקות שגרתיות, חשד ראשוני וביופסיה פתולוגית קבעו את האבחנה הנוראה. הרופא אוגר בקרבו מידע בעל חשיבות רבה לחולה ולמשפחתו. האם לספר לו את האמת הקשה, או שראוי להסתירה ממנו, אפילו במחיר אמירת שקר?

     מצבו של החולה עלול להחמיר. אם איננו מודע לחומרת מחלתו - איך יוכל לקיים את מצות וידוי? אם מסתירים ממנו את עובדת הגיעו לימיו האחרונים, איך יוכל לקיים את הדין המבואר בשולחן ערוך יו"ד סי' של"ח, והמקויים סמוך למועד הפטירה? איזו הכנה נפשית קיימת אצל היהודי הממוצע לקראת קיום מצוות הקשורות בסיום חייו בעולם הזה? האם לא הזנחנו בדור האחרון את החינוך ואת ההכוונה הנכונה להתייחסות אל מצבים קשים של סוף החיים ? האם החינוך הקיים איננו תורם להגברת ההרחקה והבריחה ממחשבה על חובות האדם בצאתו לבית עולמו?

על חלק משאלות אלה התקיים ביום י"ט באלול תשמ"ה, בערב הזיכרון לד"ר פ' שלזינגר ז"ל, דיון מקיף. הנחה עו"ד חיים קהן והשתתפו פרופ' שמעון גליק והרב יגאל שפרן. דבריהם מובאים להלן. כרקע לדיון אנו מביאים לפני הקוראים את סימן של"ח ב"נשמת אברהם" חיו"ד. בסוף הדיון מובאת תשובתו של פרופ' א"ס אברהם (בעל ה"נשמת אברהם") להערותיו של הרב שפרן.

גם בגמר הדיון נשארו פתוחות חלק מהשאלות, בעיקר אלה הנוגעות לחינוך האדם להתמודדות נפשית עם מצבים קשים, לקבלת הדין, ולשאיפה למילוי מצוות ה' בשלמות גם ברגעים האחרונים.

תשובה לשאלות אלה אמורה להינתן, כמקווה, על ידי מחנכי הדור.

הרב מרדכי הלפרין

 

דעת ה"נשמת אברהם" בנושא דיווח אמת לחולה

דעת הנשמת אברהם

סימן שלח וידוי החולה וכיצד אומרים לו

 

סעיף א (א) נטה למות (ב) אומרים לו התודה, ואומרים לו הרבה התודו ולא מתו והרבה שלא התודו ומתו, ובכך שאתה מתודה אתה חי וכל המתודה יש לו חלק לעולם הבא. ואם אינו יכול להתודות בפיו יתודה בלבו (ואם אינו יודע להתודות אומרים לו אמור מיתתי תהא כפרה על כל עונותי). וכל אלו הדברים אין אומרים לו בפני ע"ה ולא בפני נשים ולא בפני קטנים (ג) שמא יבכו וישברו לבו.

 

 

נשמת אברהם

 (א) נטה למות. כותב הש"ך 1 ; כתב הב"ח ומשמע דוקא בנטה למות אבל בלא נטה למות אין אומרים לו התודה כדי שלא יהיה נשבר לבו, ואע"פ שא"ל הרבה הולכים בשוק ומתודים, מ"מ כשאומרים לו לאדם התודה שכן דרך כל המומתים מתודים, ידע הוא שמסוכן הוא מאד דאל"כ לא היו מזכירין מיתתו לפניו, ויהיה נשבר לבו, לפיכך אין אומרים לו כך אלא בנטה למות וכו'. נראה מדבריו דאומרים לו התודה שכן דרך כל המומתין מתודין, ולכך אין אומרים לו כך אלא בנטה למות. אבל הפרישה כתב דהאי שכן דרך כל המומתין מתודין לשון הטור הוא ולא שיאמרו לו כך, וא"כ אפילו בנטה למות אין אומרים לו כך. ואע"ג שהב"ח הביא אח"כ לשון רש"י שכתב אומרים העומדים שם שכן דרך כל המומתין מתודין כדתנן בסנהדרין וכו', אין דעת רש"י לומר שהעומדים שם אומרים כל המומתין מתודין, דא"כ היאך כתב כדתנן בסנהדרין וכו', אלא האי שכן דרך כל המומתין וכו' דיבור אחר הוא, ומתחלה פי' אאומרים מאן נינהו האומרים ומפרש העומדים שם ואח"כ מפרש שכן דרך כל המומתין וכו' מל' שכן דרך כל המומתין כדתנן בסנהדרין וכו'. ומ"מ נראה דווקא בנטה למות אומרים לו התודה דאל"כ חושב שמסוכן הוא וישבר לבו, אי נמי בלא נטה למות אין אומרים לו כך שהרי עדיין יש לו שהות שיוכל להתודות, אבל בנטה למות יש לחוש שימות פתאום בלא וידוי, עכ"ל הש"ך. אך עיין בבית לחם יהודה שכותב בשם הספר הזכרונות : מצוה גדולה להעיר לחולה על ענין הוידוי בזמן שיהיה מיושב בדעתו בלי שימתינו עד דתקיף ליה עלמא, והחולה הזריז מקדים למצוה ומתודה ומתחנן בעוד כחו בו ודעתו מיושבת עליו, עכ"ל.

 

(ב) אומרים לו התודה. חולה שראה שקרב קיצו ובודאי ימות בו ביום, מותר לז להתוודות אפילו בשבת דאם לא עכשיו אימתי 2 . וכן מותר להתוודות בשעת הצורך אפילו במקום הטנופת, אך בלי שם ומלכות 3 . והוסיף הגרש"ז אויערבאך שליט"א 4 שטוב שלא יכוין למצות וידוי כמו בשופר.

 

(ג) שמא יבכו וישברו לבו. לכן, אם אפשר, אין לגלות מצב החולה לקרוב רך הלבב, ובהנהגתו לפני החולה יגרום לזה שהחולה יתיאש ממחלתו, עיין בש"ך 5 . וכן פוסק הגר"מ פיינשטיין שליט"א 6 שאסור לגלות לחולה שהוא במצב מסוכן ושאי אפשר לרפאותו.

וכן כותב השו"ת בצל החכמה 7 : חולה שקבעו הרופאים שהוא נגוף במחלת הסרטן, יש להעלים דעת הרופאים מידיעת החולה, עכ"ל. אך היום למעשה קשה מאד להסתיר מחולה סרטן את טיב מחלתו, ובמיוחד שרובם מקבלים טיפול ע"י הקרנות וכימותרפיה או שמטופל במחלקה או מרפאה אונקולוגית. יותר מזה, ב"ה אחוז ההצלחה בטיפול בחולים אלה הולך וגדל ובהרבה מקרים ניתן, לא רק להאריך חיי החולה, אלא גם להביא להחלמה שלמה ממחלתו, ואם לא מגלים לחולה באופן ישיר את טיב מחלתו יחד עם כל התקוה שיש בטיפולו, הוא ודאי יחשוב על מצבו על הצד הגרוע ביותר, ואדרבא האי-ידיעה, ויותר גרוע, הידיעה הלא נכונה והמוטעת, תביא אותו ליאוש ולשברון הלב. לעומת זאת, כשמספרים לו על מחלתו, הוא יכול לגלות לרופא את מחשבותיו ופחדיו, ובשיחות גלויות אפשר בהחלט לעודד אותו וליתן לו את התמיכה הנפשית אשר כה חשובה והכרחית. ועיין במכתבו של פרופ' שמעון גליק הי"ו בספר אסיא 8 . ונ"ל שבכל מקרה כזה צריך הרופא קודם כל לגלות את מצבו האמיתי של החולה לבני המשפחה הקרובים ביותר של החולה, ואחרי כן, עמם ובידיעתם, גם לגלות לחולה את מחלתו ואת טיב הטיפולים המומלצים עבורו. וכל זה באוירה מלאה תקוה ועידוד שכל אלו, הרופא והטיפולים, יהיו שליחים נאמנים של הבורא עולם שישלח רפואתו מן השמים בזכות תפלותיו של החולה ומשפחתו אליו, הרופא כל בשר.

אך אם האבחנה נעשתה מאוחר כשהמחלה היא בשלב מתקדם ואין מקום לטיפול במחלה עצמה ורק ינתן טיפול תמיכתי להפחית ככל האפשר מסבלו של החולה, אז נ"ל שודאי אין מקום, ברוב רובם של המקרים, לגלות לחולה את מצבו או את טיב מחלתו, אך כמובן צריכים להודיע לבני משפחתו הקרובים אליו.

     וברור שאין כל הצדקה לרופא להחליט שאין שום אפשרות שהחולה יבריא על אף שלדעתו המצב מיואש בדרך הטבע, וכן אין לו לקבוע בודאות ובהחלטיות על אורך חייו של החולה, כי ישועת ה' כהרף עין והרבה שליחים למקום. וכותב השו"ת נצר מטעי 9 : ואף אם הרופא ישפוט בדעתו שאין תרופה למחלתו וכו' בכל אופן הרי אפשר שיבריא וכו' ובפרט שאנו רואים בחוש וכו' כי אחוז מסוים מן החולים וכו' נראים לרופאים כחסרי תקוה וכו' יש אחוז מסוים שחוזר לאיתנו מסיבות בלתי ידועות לנו. וגם חכמת הרפואה מתפתחת מיום ליום ומשעה לשעה, חדשים לבקרים מתגלות תרופות לרפואת חולים חסרי ישע ומחזירים אותם לחיים ובריאות, עכ"ל. ובדעת כהן 10 כותב הגראי"ה קוק זצ"ל : אבל באמת נראה שדבריהם (של הרופאים) בכלל אנו מחזיקים רק לספק, שגם בעצמם אי אפשר שיחזיקו דבריהם בתורת ודאי, שלפעמים יש אחד וגם רבים מניחים יסוד מיוסד בחכמת הרפואה (וה"ה בכל החכמות) ורבים מחליטים הדבר לדבר אמת, ואח"כ בא דור אחר וחקרה שכל דבריהם מהבל המה, ומה שזה בונה זה סותר, ואין דבריהם כי אם באסמכתא ואומדנא וכו', ופשטות של דברי חז"ל ורפא ירפא מכאן שנתנה תורה רשות לרופא לרפאות, מורה כן שעיקר הרפואה מצד חכמתה מסופקת היא, שאם היה דבר ברור, איך יעלה על הדעת שלא יהיה מחוייב לרפאות, וכי אין עובר על לא תעמוד על דם רעך וכו', ע"כ הוצרך לנתינת רשות, שמ"מ אין דרך אחרת לפני בני אדם, עכ"ל.

 

 

 

 

 סעיף ב סדר וידוי שכיב מרע, מודה אני לפניך ד' אלקי ואלקי אבותי שרפואתי ומיתתי בידך, יהי רצון מלפניך שתרפאני רפואה שלימה, ואם אמות תהא מיתתי כפרה על כל חטאים ועונות ופשעים שחטאתי ושעויתי ושפשעתי לפניך, ותן חלקי בגן עדן וזכני לעוה"ב הצפון לצדיקים (ד) (ואם רוצה להאריך כוידוי יוהכ"פ הרשות  בידו).

 

נשמת אברהם

 

     (ד) ואם רוצה להאריך. כותב הגר"א 11 : אפילו בבריא הוא כמ"ש בפ"ק דע"ז ח ע"א, אלא דכאן טוב לעשות כן כמ"ש בפרק בתרא דיומא פו ע"ב שטוב לפרט חטאיו וכו', עכ"ל. ועיין בד"מ שמביא בשם הכלבו, ואם ירצה להאריך לומר : אלקינו ואלקי אבותינו תבא לפניך תפלתי ואל תתעלם וכד אשמתי בגדתי וכו', טוב הדבר לפרש חטאיו וגם מה שלא נכשל, כי אפשר מתוך כך יזכור הנשכחות ויתחרט בהן ויחזור בתשובה שלימה.

      

 

            (מקור: אסיא מב-מג (יא, ב-ג), ניסן תשמ"ז, עמ' 7-5)

1 ) ס"ק א.

2 ) שדי חמד, אסיפת דינים מערכת ואו ס"ק ג בשם פתח הדביר .

3 ) מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א, מהא דאו"ח סי' תרו שעה"צ ס"ק כב.

4 ) נשמת אברהם או"ח סי' פה הערה 3.

5 ) הובא לעיל ס"ק א.

6 ) מוריה, אלול הטו"מ עמ

7 ) ח"ב ס" גה.

8 ) ג עמ' 497.

9 ) ס' ל אות א, מובא בספר אסיא ג עמ' 339.

10 ) ס' קמ.

11 ) ס' ק ו.

 

 

 

עד כמה חייב אדם לסכן עצמו על מנת להציל אחרים - הערות (2)

לכבוד העורך ,

אחרי דשה"ט באה"ר,

שלמי תודה לכם על חוברת אסיא (מ"א), שהביאה לי שמחה של תורה במאמרים החשובים שבה.

הרב יצחק זילברשטיין, במאמרו (עמ' 6) כותב בפשיטות: "כי לפי דין תורה אסור לאשה שחלתה באדמת לבצע הפלה מלאכותית. ואפילו אם היה ברור לנו שהעובר יולד בעל מום, אסור להרגו במעי אמו, כשם שאסור להרגו לאחר שיצא לאויר העולם, אלא שההורגו אז חייב מיתת בית דין, ואילו ההורגו במעי אמו חייב מיתה בידי שמים ...". והנה המחבר נמשך בפסק זה אחר פוסקים גדולים וחשובים, וביניהם הרה"ג א.י. אונטרמן זצ"ל (בנועם כרך ו, עמ' א ואילך) והגאון הרב משה פיינשטיין זצ"ל (ראה "לתורה והוראה" ז, 20-9, הודפס שנית בספר אסיא ב, 98-94; הלכה ורפואה א, שד-שו; ספר הזיכרון לגר"י אברמסקי זצ"ל, ירושלים תשל"ח, עמ' תסא-תסט). אולם כנגדם יש פוסקים המקילים, וביניהם הרב ש. ישראלי שליט"א (עמוד הימיני, סי' לב) ; בעל שרידי אש, הרב י.י. ויינברג זצ"ל (נועם כרך ט, עמ' קצג) ; הרב א.י. וולדינברג שליט"א (ציץ אליעזר ח"ט, סי' נא, שער ג, פרק ג, אות ט; בתשובה לפרופ' מאיר, ספר אסיא ב, עמ' 98-95, פורסם אח"כ בציץ אליעזר חי"ג, סי' קב; וציץ אליעזר חי"ד, סי' ק - תשובה להשגות הגר"מ פיינשטיין זצ"ל עליו).

אמנם ברור שזכותו של הרב זילברשטיין שליט"א לפסוק כדעתו, אולם כיון שהדבר תלוי באשלי רברבי, (ראה סקירותיו המאלפות של ד"ר א. שטינברג, ספר אסיא א, עמ' 196-98 ועמ' 124-107) 1 כמדומה שבמדור הנקרא "הלכה למעשה" קביעת "דין תורה" כה פסקנית ראויה להערת העורך שיפנה לדעות החולקים.

ואחתום באה"ר כנה"ר ונפש יד"ע הדורש שו"ט כל הימים,

 הרב יהושע בן-מאיר

1 .ראה גם דניאל סיקלר, היסוד המשפטי של איסור הפלה במשפט העברי, שנתון המשפט העברי ה (תשל"ח) 207-177.

 

 (מקור: אסיא מב-מג (יא, ב-ג), ניסן תשמ"ז, עמ' 147-146)