הזקנה ביהדות

 

הרב שאר-ישוב כהן

 

 

מבוא

 

פותחין בכבוד האכסניא - יוזמי כנס נכבד זה המוקדש לנושא : הזקן והזקנה ביהדות, ראויים הם לברכה על יזמתם לכנס יחדיו את העוסקים במצוה זו של "והדרת פני זקן" - הלכה למעשה. עצם ההתכנסות הזאת יש עמה ברכה, בחינת "מינאי ומינך תסתיים שמעתתא"1. ויהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידינו ובדיוננו.

נושא הזקנה ביהדות - רחב הוא מכדי להקיפו בהרצאה או בשיעור אחד, הן אם נעסוק בדבר מבחינה הלכתית גרידא, ועל אחת כמה וכמה אם נרחיב את היריעה ונבקש להתעמק בצד המחשבתי והעקרוני של גישת היסוד של התורה ושל מסורת ישראל לענין הזקנה ולמעמד הזקנים - סוגיא מעניינת ורב-פנים הגובלת בשאלות יסוד של מחשבת ישראל. כגון: חיי הנצח מול תופעת המוות הזמנית, והקשר שבין אריכות הימים לבין מדת האמת המוחלטת וההתרחקות המוחלטת מן השקר - שהיא מתנת חיים לעולם, חיים של טובה ושל ברכה, חיים של חילוץ עצמות ובריאות שלמה - שרק עמה ברכה שלימה באריכות הימים המופלגת.

אנו נדון בשאלה זו, בבחינת מבוא וראשי פרקים, ונשתדל לברר באופן תמציתי את השאלות היסודיות הבאות:

א. הזקנה - ברכה או חלילה קללה - היש להתפלל עליה ולשאוף אליה? המסקנא שלנו: הזקנה = ברכה, כמו שנאמר: "יראת ה' תוסיף ימים"2 , שכל הכבוד לזקנים, שאפילו סתירתם בנין הוא.

אמנם עלינו לברר: הא - מנא לן? והיכן נתבררה סוגיה זו במקורותינו, הראשונים והאחרונים.

ב. מצות "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן" - מקורה, הגדרתה. כיצד נתפרשה ע"י רבותינו התנאים והאמוראים, וכיצד יושמה הלכה למעשה בידי משיבי-הדורות. מה בין מצות הקימה לבין מצות ההידור - שהן לכאורה שתיים שהן אחת. ומה בין זקנה לשיבה?

ג. מיהו זקן? ומה היא ההגדרה של זקנה - מבחינת ההלכה ומקורות חז"ל ורבותינו הראשונים והאחרונים : המבחן של הגיל או המצב הגופני? נסיק מסקנות הלכתיות חשובות לגבי "כושר", ולגבי הזכויות והחובות של הזקן וכלפיו.

 

פרק א.   הזקנה - ברכה או קללה?

 

נפתח בבירור המקורות לענין הברכה שבאריכות ימים שהיא מן המפורסמות לכל מי שמצוי בבית הכנסת ובבית המדרש - וסימן טוב לאדם שיתברך בה, ובלבד שתהא זקנתו זקנה שיש עמה צלילות הדעת ובריאות הגוף, ושיהיו ימיו ימים של תורה ומעשים טובים.

"אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד"3 . פסוק זה של שבח שאמרו החכם מכל האדם בשבח החכמה והתבונה, נתפרש במסורת ישראל כמכוון לברכותיה של תורה. משום כך נהגו קהילות ישראל לזמרו בין הפסוקים שאומרים בשעת פתיחתו של ארון הקודש להכנסת הספר אחרי קריאת התורה4 . יש במנהג זה שתקנו רבותינו כדי ללמד על יחסה של היהדות לאחרית הימים ולזקנה. וכך אנו קוראים בספר משלי, בפסוקים נוספים: "כי אורך חיים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך"5 , וכן: "כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים"6 .

ברכה זו של אריכות-ימים היא מן הברכות האמורות בפירוש בתורה, שנויות בנביאים ומשולשות בכתובים, פעמים רבות. נזכיר כאן אחדות מהם :

מקרא מפורש בעשרת הדברות : "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך על האדמה אשר ה' אלקיך נותן לך"7 . שכר זה הובטח למקיימי המצוות כמה שנאמר: "ולמען יאריכון ימיך"8 , וכן : "ולמען תאריכו ימים על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם ולזרעם ארץ זבת חלב ודבש"9 , ועוד שם, בקריאת שמע: "למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה' לתת להם כימי השמים על הארץ"10 , וכן עוד פסוקים הרבה.

אלא - שאם אמנם כמה מן הפסוקים הללו ניתן לפרשם כנאמרים לכלל ולאו דוקא לפרט, הרי מצינו גם ברכת אריכות ימים ליחיד. בפרשת המלך נאמר : "למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל"11 .

יותר מפורש בנביאים: בנבואת ישכיל עבדי "יראה זרע - יאריך ימים"12 . ובכתובים: "שונא בצע - יאריך ימים"13 . בשבחם של זקנים וזקנותם מצינו בספר איוב: "בישישים חכמה וארך ימים תבונה"14 .

חז"ל שבחו כל כך את סגולת ברכת אורך הימים, עד שמצינו סוגיא שלמה בתלמוד15 , המביאה דו שיח בו תלמידים מגדולי התנאים והאמוראים שואלים את רבם הזקן במה האריך ימים ? איזה מצוות קיים ואיזה מעשים טובים עשה ? ומה אורח החיים שניהל - שזיכהו באורך ימים. הרי שזקנה ואורך ימים הן זכות שהאדם צריך לשאוף אליה ולהתפלל עליה ולהיות ראוי לה, כמאמר החכם : "עטרת תפארת שיבה - בדרך צדקה תמצא"16 .

אמנם, יש זקן ויש זקן. יש זקן שקנה חכמה ועשה מעשים טובים כל חייו ובזקנותו משמש הוא מורה ומופת לדורות שיבואו אחריו, כמו שאמרו רבותינו: "אין זקן אלא חכם", או לדעה אחרת "מי שקנה חכמה"17 . אך יש זקן שזקנתו אינה אלא טרדה או משא לעצמו, למשפחתו ולחברה, כמו שמצינו את תיאור הזקנה בדבריו של ברזילי הגלעדי אל דוד : "בן שמונים שנה אנכי היום, האדע בין טוב לרע? אם יטעם עבדך את אשר אוכל ואת אשר אשתה? אם אשמע עוד בקול שרים ושרות? ולמה יהיה עבדך עוד למשא אל אדוני המלך?"18 .

בסוף ספר קהלת נמשלים ימי הזקנה לימי רעה ומתוארים בין היתר באופן דרמטי : "עד אשר לא תחשך השמש, והאור והירח והכוכבים", ואח"כ מגיע תיאור הסוף המר ; "וינאץ השקד ויסתבל החגב ותפר האביונה, כי הולך האדם אל בית עולמו וסבבו בשוק הסופדים"19 . מאלף פירוטם של מחלות הזקנה המצויות בכתובים הללו, שעל פיהם תיארו חז"ל את הזקנה בתיאור מזעזע במדרשם20 , מתוארות במפורט תופעות מחלות הזקנה הנוטלות מאור פניו ואור עיניו, מרצו, חושיו וסגולותיו, ומתרבות תלאותיו של האדם ומכניסות אותו לתוך עולם של תהיה, טרדה, רוגז, חרדה. חז"ל היו מודעים לטרגדיה של הזקנה ובעיותיה, ואף אמרו במפורש: דעתם של זקנים משתנית, שפתותיהם של זקנים מתרפטות, אזניהם של זקנים מתכבדות21 . האמורא בר דימי המשיל את שנות הנעורים ל"עטרה של ורדים" ואילו את הזקנה ל"עטרה של קוצים"22 . אמנם בסוגית הגמרא שם מבארים חז"ל שתופעות מחלות הזקנה תלויות בהתנהגות האדם במשך חייו, ואף הבחינו הבחנה ברורה בדבריהם במשנה: "זקני חכמים כל שהם מזקינים דעתם מתיישבת עליהם וזקני עמי הארץ כל מה שמזקינים דעתם משתבשת23 עליהם"24 .

 

פרק ב.   תיפקודו של הזקן בסביבתו הטבעית

 

מעניין לציין את מודעותם של חז"ל לבעיות תיפקודו של הזקן בתוך המשפחה, שהיא מן הבעיות המפורסמות, שהביאו להקמתם של בתי אבות בעולם, כדי למנוע טרדה וצער מן הזקן ומן המשפחה או סביבתו. וכך מצינו הבחנה מעניינת בתלמוד25 : "אמר חזקיה אמרי אינשי סבא כביתא - פאחא בביתא, סבתא בביתא - סימא בביתא" . (זקן בבית - מפח-נפש [או שבר] בבית, ומפרש רש"י שאינו אלא למשא; זקנה בבית - אוצר בבית, ומפרש רש"י: מטמון שיכולה לטרוח ולעשות מלאכה בזקנותה). כמו כן מצינו בתלמוד26 מדרש אגדה על העיר לוז - עיר של חיתים, שלא נחרבה במלחמות נבוכדנצר וסנחריב - שמלאך המוות אין לו שליטה עליה, אלא שהזקנים שבה בזמן שדעתם קצרה עליהם היו יוצאין חוץ לחומה והם מתים27 . סיפור זה מזכיר לנו מסורת יוונית עתיקה כיצד היו נוהגים תושבי ספרטה היוונים בזקניהם. אלא שהמסורת היוונית גובלת באכזריות בני העיר אל זקניהם וחוסר הכבוד שלהם לזקן - שהיו כופים עליו את מותו רח"ל. מה שאין כן אצל זקני לוז - שהם, לכאורה, היו קובעים בעצמם מתי הגיעה שעתם .

מקבילה מענינת לכך מצינו ב"ילקוט" על אשה זקנה שבאה לפני ר' יוסף בן חלפתא והתלוננה לפניו וביקשה שנמאסו עליה חייה, שזקנה יותר מדאי, ומעכשיו חייה חיים של ניוול הם. שאל אותה : במה הארכת ימים כל כך ? ענתה לו שזכותה היתה בכך שאפילו היתה עוסקת בדבר שחביב עליה ביותר - היתה מניחה אותו ומשכימה לבית הכנסת כל יום. אמר לה : מנעי עצמך מבית הכנסת שלושה ימים, בזה אחר זה. הלכה ועשתה כן. וביום השלישי הלכה לעולמה28 .

הרי: הזקנה ברכה היא. אך לעתים, חלילה, מארה היא. הכל תלוי באדם - בחכמה שקנה, במעשים טובים שעשה, בהליכות חייו, וכן גם בהמשך פעילותו בימי הזקנה - שיהא מביא בחייו תועלת לו ולעולם. אם איש תורה הוא - שיעסוק בתורה. איש חכמה, מדע ודעת - שימשיך ביצירתו, איש עבודה וחקלאות - שימשיך בעבודתו לפי כוחותיו, שכן מצינו בתלמוד הירושלמי29 סוגיא הדנה בשמירת הכוחות (על שמואל האמורא שהיה, כידוע, מומחה ברפואה ומדע) נאמר שם : "אבנים שישבנו עליהם בילדותנו, עשו עמנו מלחמה בזקנותנו". דהיינו, דוקא חוסר הפינוק בגיל צעיר יש בו ברכה, שיכלנו להמשיך במלחמת החיים30 . ועוד שם, מפיו של- ר' אבהו, שאמר: "שמרתי כוחי לעת זקנותי", משום זהירות שנהג בבחרותו שלא להצטנן כשיצא מחמי טבריא31 . ומפיו של ר' יונה, שציווה על תלמידיו לא לשבת סמוך לנשיבת רוח צוננת, באצטבאות החיצוניות של בית המדרש (שם).

בענין שבחה של פעילות הנמשכת גם בימי הזקנה מצינו מעשה יפה במדרש תנחומא : מעשה באדרינוס המלך שהיה עובר למלחמה. ומצא בדרך זקן אחד בן מאה שנים עומד ונוטע נטיעות של תאנים. אמר לו: וקן שכמוך עומד וטורח בנטיעות - וכי סבור אתה שתאכל מפירותיהן ? אמר לו : אדוני המלך, הריני נוטע - אם אזכה אוכל מפירותי, ואם לאו - כשם שהכינו אבותי לי כן אני מכין לבני ! עשה אדרינוס שלוש שנים במלחמה וחזר ומצא אותו זקן באותו מקום. מה עשה הזקן? לקח סלסלה ומילא אותה ביכורי תאנים יפות וקרב לפני אדרינוס ואמר לפניו : אדוני המלך , אני הוא אותו הזקן שמצאת אותי בהליכתך עומד ונוטע. הרי כבר זיכנו המקום לאכול מפירות נטיעותי, ואלה שבתוך הסלסלה אף הם מאותם פירות. מיד אכל אדרינוס מאותן פירות ואמר לעבדיו: טלו אותה סלסלה ומילאו אותה בזהובים. עשו כך. נטל הזקן את הזהובים והלך לביתו32 .

הרי יש זקנה, שהיא טובה וברכה בה - לזקן ולעולם.

 

 פרק ג.  הבדל בין סבא לסבתא

נברר כעת את השאלה: האם יש הבדל בין זקן וזקנה? האם יש ביהדות יחס מיוחד לאשה הזקנה דוקא, ולצרכיה המיוחדים ? אכן על הראוי להיעשות בזקנתן של נשים נחלקו דיעות חכמי התלמוד. האם מן המדה שיטפחו את חינן ויעסקו בתכשיטי נשים בכחל ובשרק (קוסמטיקה) ? במסכת מועד קטן מובא מעשה באשתו של רב חסדא, שעמדה וקישטה עצמה לפני כלתה, בחול המועד. ישב ר' הונא בר חיננא לפני רב חסדא (שהיה תלמידו) ואמר: לא שנו [להתיר קוסמטיקה בחול המועד] אלא ילדה33 (צעירה). ענה לו רב חסדא בלשון חריפה: האלקים (לשון שבועה), אפילו אמך ואפילו אם-אמך ואפילו עומדת על סף קברה. כדברי הפתגם : "בת ששים כבת שש לקול הילולא רצה"34 , דהיינו: כמו שטבע האשה ליהנות מריקוד בשעת שמחה גם בימי זקנתה, כך טבעה ליהנות מעידון ופירכוס. ולכן זו שמחת המועד עבורה, בין זקנה או צעירה.

הרי מצינו שיש זקנה - כנעורים. כמאמר החכם : "השתא דקשישנא [הוינן] לדרדקי"35 - יש שרוח נעורים השורה על הזקן היא ברכה גדולה. וכך לימדנו  נעים זמירות ישראל במזמור שיר ליום השבת36 בברכת הצדיקים : "עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו. להגיד כי ישר ה' צורי ולא עולתה בו"!

 

פרק ד.   מצות כיבוד הזקן והידורו

ברך הקב"ה את האדם בזקנה והוא חכם ובעל מעשה - ציוותה תורה על כבודו והדרו, כמקרא שכתוב: "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן"37 . זוהי מצות עשה שמנאוה מוני המצוות במנין רמ"ח מצוות העשה38 . אמנם בפירושה של מצוה זו ופרטיה יש מחלוקת תנאים ומפרשים, הנובעת מעצם כפילות הלשון בפסוק: המצוה לקום מפני השיבה, והמצוה להדר פני זקן. האם הן שתים שהן אחת ? האם שינה וזקנה אותו דבר הם? ומדוע שינתה בהן התורה לכתוב פעמיים - הידור וקימה? בשאלות אלו עוסקת, בין היתר, סוגיית הגמרא בפרק הראשון של מס' קידושין. עיקרי הדברים :

נחלקו חכמים בפירוש ההלכה "מפני שיבה תקום". יכול אפילו לפני זקן אשמאי, תלמוד לומר זקן. ואין זקן אלא חכם, שנאמר: אספה לי שבעים איש מזקני ישראל (חברי הסנהדרין של משה). ר' יוסי הגלילי אומר : אין זקן אלא מי שקנה חכמה39 . איכא בינייהו: יניק וחכים. דהיינו צעיר מלומד בתורה. לדעת תנא קמא אין זקן אלא חכם. דהיינו הכרחי צירופם של שני הדברים : זקן וחכם. רק הצירוף הכפול, זקנה יחד עם חכמת התורה, מחייב מצוות קימה והידור. אבל צעיר וחכם, או להבדיל, זקן ואשמאי, אינם בכלל המצוה ! כנגד זה דעתו של ר' יוסי הגלילי שהזקנה אינה מעלה או מורידה, העיקר הוא החכמה. לכן דעתו שצעיר וחכם בחכמת התורה - זקן ייקרא, וחייבים בכבודו.

נמצינו למדים ביאור הפסוק. על פי דעת ת"ק הפסוק כולו מצוה אחת, וסופו בא לבאר את תחילתו. כי שיבה וזקנה כאחת. לדעת ר' יוסי הגלילי יש זקנה גם בלי שיבה. אמנם כנגד שתי דעות אלו יש דעה שלישית : דעתו של התנא איסי בן יהודא, שאומר : מפני שיבה תקום - אפילו כל שיבה במשמע. מפרש רש"י :40 שלדעתו גם זקן אשמאי הוא בכלל שיבה. מסוגית הגמ' שם משמע : הלכה כאיסי בן יהודא. כך פוסק שם ר' יוחנן, ומובאת עובדה שכך גם התנהג למעשה. נוהג היה לקום כל פעם שעבר לפניו איש קשיש בין ישראל בין נכרי - בלשון חז"ל: "סבי ארמאי" - ואמר: "כמה הרפתקאי דעדו עלייהו", כלומר, כמה מאורעות עברו על אלו, ולו בשביל זה בלבד ראויים הם לכבוד, לאור נסיון חייהם. ועוד מובא שם כי האמורא הבבלי רבא, אף אם לא קם ממקומו לפני זקנים אלו, אבל היה מהדרם בהסברת פנים [חיוך נאה], ואביי חברו, בן דורו ובר פלוגתיה, היה נוהג להדר זקנים ע"י מתן ידו להם שישענו עליו, כמו שנאמר שם : "אביי יהיב ידא לסבי". אמוראים אחרים בחרו דרך אחרת לנהוג בהם כבוד : רבא ע"י שליחים היה דואג לסייע להם בצרכיהם. ורב נחמן שלח גוזאי - משרתים רשמיים שעבדו תחת מרותו (מרות בית הדין של ראש הגולה) לדאוג לצרכי הזקנים.

כל זה נאמר בזקנים סתם, אפילו אינם בני תורה ואנשי מעשה. אמנם נוסיף ונאמר שעפ"י הסוגיא שם יש הבדל בין קימה להידור. יש יחס מיוחד לזקן ת"ח, שעליו - בדומה לכיבוד אב - נצטווינו :41 לא ישב במקומו, לא ידבר במקומו ולא סותר את דבריו, דהיינו קימה מלא קומתו, וגם דין הידור, ומדרגות מדרגות יש בדבר. ואכמ"ל.

 

פרק ה. מצות הקימה לכבודו של הזקן בפסיקה ההלכתית

 

רוב הפוסקים סוברים כסתם סוגייתנו, הלכה כאיסי בן יהודה. כך פוסק הרמב"ם42 : מי שהוא זקן מופלג בזקנה, אע"פ שאינו חכם עומדין לפניו, ואפילו החכם שהוא ילד עומד בפני הזקן המופלג בזקנה, ואינו חייב לעמוד מלא קומתו אלא כדי להדרו. ואפילו זקן כותי (גוי) מהדרין אותו בדברים, ונותנים לו יד לסומכו, שנאמר: "מפני שיבה תקום" כל שיבה במשמע.

יש מרבותינו שחלקו על הלכה זו, כמו שמצינו בלשונו של הרמב"ם עצמו בספר המצוות שלו43 שציין שהכל תלוי בחכמה. כך משתמע גם מלשונו של רבנו אליעזר ממיץ הידוע בשם הרא"ם, בעל ס' יראים. אכן יש פוסקים נוספים אשר הביאו להלכה רק מצות קימה מפני חכם, וכן משמע מפי רש"י על התורה37 , ומעוד ראשונים, שהקדום בהם הוא בעל ס' השאילתות44 (רב אחאי גאון), אמנם אחד מגדולי הראשונים, רבנו הראב"ן מאשכנז כותב בספרו45 : ת"ר מפני שיבה תקום - זקן שקנה חכמה. תקום - קימה שיש בה הידור, וכו'. ודעתו שיש לקום קימת הידור רק מפני הזקן שקנה חכמה. בסוף דבריו הוא כותב: ומה שנהגו לעמוד בפני וקן שאינו חכם, כאיסי נהגו, דתניא : מפני שיבה תקום - איסי אומר כל שיבה במשמע, וכו".

על תמיהה זו של דבריו ודברי הפוסקים-הראשונים שהלכו בשיטה וו, הרי לכאורה מצוה של תורה היא הקימה מפני חכם, וכבוד הזקן אינו אלא מנהג - כבר עמדו עליה רבים, ובמיוחד בדורנו האחרון. ר' ירוחם פרלא זצ"ל מורשא [בפירושו הגדול והמצויין על ס' המצוות של רס"ג, שנמנו בו שתי מצוות עשה לתת גדולה לזקנים ולהדרם, כפי שנראית גם דעת בה"ג ועוד רבים ממוני המצוות]: ההסבר שהם מציעים הוא שעצם המצווה לכבד הזקן נובעת מכך שבדרך כלל קונה הזקן ברוב שניו חכמה ונסיון חיים, כלשונו של בעל ספר החינוך46 : "שהבחור החכם ראה בחכמתו מה שרואה הזקן ברוב שניו". וביאורו בשרשי המצוה : "שעיקר היות האדם נברא בעולם מפני החכמה (דעת הבורא יתברך ודבריו), על כן ראוי לכבד מי שהשיג אותה, וזה השורש שפירש איסי, שאפילו זקן אשמאי, כלומר שאינו חכם, ראוי לכבדו מפני שברוב שניו ראה והבין קצת במעשי השי"ת ונפלאותיו, ומתוך כך ראוי לכבוד. והיינו דאמר ר' יוחנן שם : הלכה כאיסי בן יהודא".

לפי פירוש זה זקן אשמאי אינו, כמקובל אצלנו, זקן רע ובעל מעשים של רשע ועם הארץ47 , אלא סתם זקן שאין בו חכמה ודעת ולא תורה, אבל יש בו נסיון חיים, והוא ראוי לכבוד בשל התנהגותו48 ואורח חייו.

אלא שיש להבדיל בין כבוד חלקי שאינו אלא לצאת ידי חובה לבין כבוד מלא. "קימה שיש בה הידור" מעניקים רק למי שראוי לכך.

סבוכה וארוכה, ואין אנו יכולים להאריך בה במסגרת זו. אבל הרוצה להתעמק בה יעיין בפירושו של הגר"י פרלא על ס' המצוות רס"ג, עשה יא ו-יב, שהקיף בהרחבה שיטות הראשונים והאחרונים בנידון. ואכמ"ל.

נסיים בפסקו של השו"ע : "מצוה לקום מפני שיבה". מגיה עליו הרמ"א : "אפילו הוא ע"ה, ובלבד שלא יהא רשע" (ראה דבריו של הגר"א שם, ס"ק א).

 

פרק ו. היחוד במצות כיבוד הורים זקנים

 

יחס מיוחד של כבוד שיש בו חובת תמיכה ודאגה לכל צרכיהם מצינו שחייב אדם לגבי אביו ואמו הזקנים. מהו כיבוד זה? שנינו בברייתא במס' קידושין49 : "מאכיל, משקה, מלביש, ומכסה, מכניס, ומוציא". "יש מאכיל אביו פטומות ויורש גיהנום, ויש מטחינו בריחיים ויורש גן-עדן.

כיצד? מעשה באחד שהיה מאכיל אביו תרנגולים פטומים. פעם אחת אמר לו אביו: בני, אלו מנין לך? אמר לו, זקן, זקן, אכול ושתוק, שהכלבים אוכלים ושותקים. נמצא מאכיל את אביו פטומות ויורש גיהנם.

כיצד מטחינו בריחיים ויורש גן-עדן ? מעשה באחד שהיה טוחן בריחיים. שלח המלך להביא טוחנים בריחיים לעבודת המלך. אמר לאביו: אבא, שב כאן וטחון, ואני אלך לעבודת המלך. שאם אגיע לבזיון - אתבזה אני ולא אתה. ואם לידי מלקות - אלקה אני ולא אתה. הרי מטחינו בריחיים ויורש גן-עדן".50 אמנם הכל לפי המצב הכלכלי והאפשרויות השונות של ההורים ושל ילדיהם. גם סוגיא זו מורכבת ומבוארת בספרי הפוסקים, ואין כאן המקום להסבירה בפרוטרוט.

 

פרק ז. הגדרת מושג הזקנה

לפני שנסיים, נזכיר עוד שאלה מעניינת אחת, והיא הגדרת זקנה. מה הוא גיל הזקנה לפי ההלכה, המחייב קימה והידור?

מצינו במשנה:51 "בן ששים לזקנה, בן שבעים לשיבה". כלל זה הינו מקור לפסיקה של רבותינו (טור שו"ע וב"י רמ"ד א') : וכן מצוה לקום מפני שיבה, דהיינו שבעים שנה. אגב, שיטתו של השו"ע "משולבת" - כבוד לזקן כולל גם כבוד לצעיר מלומד שקנה חכמה. אך קימה שיש בה הידור מיוחדת לזקן ממש. וכן מפרש בעל המנחת-חינוך46 , שמחלוקת בדבר. לשיטה הסוברת ש"שיבה - כל שיבה במשמע" - זקן זה שקנה חכמה, הרי שחובת כיבוד זקנים, דהיינו בעל שיבה סתם, נאמרה רק בבני שבעים. אמנם יש מפרשים להיפך, לפי תרגומו של אונקלוס :37 מפני שיבה תקום - "מן קדם דסבר באורייתא", ודוקא "והדרת פני זקן" מתפרש לכאורה בסתם זקן : "ותהדר פני סבא". אגב, עפ"י דברי המנחת-חינוך - בן ששים לזקנה, וכבר בגיל זה חלה מצות "והדרת", וכן מובא בסידורו של האר"י הק', שמפני בן ששים כבר חייבים לעמוד. כאמור, אין זאת דעתם של הפוסקים, הרא"ש, הטור והשו"ע שם. הרי שמחלוקת בדבר.

[כמו כן נחלקו הפוסקים האחרונים בדין "קטלנית" שלא חל על זקן, אם מדובר בגיל ששים או שבעים. החתם סופר52 , מברר הדבר מסוגיית אלמנתו של אביי, שחי ששים שנה53 , ודחה ראיותיו של השואל-ומשיב54 , ובשאגת אריה55 , ועוד].

אמנם יש זקנה מוקדמת, הנקבעת עפ"י מצב גופו ובריאותו של האדם, ורוב צערו וסבלו במשך חייו, כמו שמצינו אצל שמואל הנביא, שהיה רק בן חמשים ושתים שנה כשקרא על עצמו: "ואנכי זקנתי ושבתי"56 , ואילו דוד המלך שהתקרב לגיל שבעים, בו נפטר מן העולם, הגיע למצב שנאמר עליו: "ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו"57 . הרי יש מי שקופצת עליו הזקנה. וכך אומר ר' יהושע בן נחמי': מפני ארבעה דברים הוקנה קופצת על האדם - מפני הפחד, מפני צער גידול בנים, מפני אשה רעה ומפני המלחמות58 . בכל זאת היתה שיבתו של דוד המלך שיבה טובה, כמו שמצינו בדברי הימים59 : "וימת בשיבה טובה, שבע ימים, עושר וכבוד, וימלוך שלמה בנו תחתיו".

בשדה ההלכה יש דיונים רבים על זקנה הקשורה בחולי, לגבי חזקת חיים (יש דעה שאינה קיימת אלא עד גיל הגבורה - שמונים) בסוגיית המביא גט והניחו זקן או חולה נותנו לה בחזקת שהוא קיים60 , ובגמ' שם: דעת רבא לחלק בין הגיע לגבורות למי שלא הגיע לגבורות. והיוצא מן הכלל : זקן בן מאה שנה, כיון דאיפלג איפלג (ואינו כשאר בני אדם, מאחר שעבר את הגיל של משבר המוות הרגיל). נחלקו בענין זה הפוסקים להלכה. הרי"ף, והרמב"ם פסקו שאין חוששין שמת הזקן, ויש מחלקים61 .

לגבי כשרות כהן לעבודה במקדש הגדירו בגמרא62 : "עד שיזקין" = עד שירתת. ופי' רש"י : "ידיו ורגליו רותתים מאין כח". בעוה"ר הלכה זו של הגדרת זקנה לגבי הלכות הקשורות בבית המקדש אינה מעשית עדיין בימינו, אבל ההלכה אקטואלית לענין "שוחט שידיו רועדות"63 , ואכמ"ל.

להשלמת התמונה נזכיר הלכה נוספת: במס' מקוואות64 נתנו חז"ל הגדרה לצעיר ולזקן עפ"י מבחן פיזי של כח וקואורדינציה. ילד עד כמה ? ר' אלעא אמר ר' חנינא כל שעומד על רגלו אחת וחולץ מנעלו. אמרו עליו על ר' חנינא שהיה בן שמונים שנה שהיה עושה כן. ואמר : "חמין ושמן שסכתי אמי בילדותי, הם שעמדו לי בעת זקנתי"65 . הרי שיש הגדרת זקנה אובייקטיבית והגדרה זקנה סובייקטיבית בהלכה. ואולי ראוי להזכיר כאן גם בדיקה פסיכולוגית לאשה הזקנה. מצינו בתלמוד במס' נדה : "ואיזוהי זקנה - כל שקוראים לה "אמא" ואינה מקפדת"66 .

כלומר, המודד לזקנה הוא סובייקטיבי. אמנם בתלמוד הירושלמי שם פרשו ואמרו: וכי בדעתה תלוי הדבר? והסיקו: כל שראויה לקרותה אמא ולא תקפיד. כלומר המודד אובייקטיבי. אך דעת התלמוד הבבלי שהמודד הוא סובייקטיבי, אף שחלוקים האמוראים בתלמוד הבבלי למידת ההקפדה הנדרשת. חד אמר: כל שאינה בושה ; וחד אמר: כל שאינה מקפדת. ובארו הפוסקים ששלוש דרגות הן: זקנה - באה בימים, אינה מתביישת שיקראו אותה סבתא; צעירה - מקפידה : ובינונית, שאולי מתביישת - ראויה להיות בושה אבל אינה מקפדת67 .

יש עוד נושאים והלכות הקשורים לזקנים: באכילת הפסח, בענין הליכה במקל בשבת, כהן גדול ביום הכפורים וטבילותיו, וכן בעניני נישואין ועריות, מצות היבום ועוד, וכמובן בעניינים רפואיים שונים. ובעז"ה - עוד חזון למועד.

סוגיית הזקנה ביהדות נושא נכבד ורחב הוא, ואף אנו לא העלינו אלא מקצת מן הקצת, ועדיין יש מקום רב לבירורים ולהרחבה, כפי שיעשה בודאי בהמשך הכינוס.

 

 

1 בתרגום עברי : מתוך הדיון, על ידי ועל ידך תתפרש הסוגיא לאמיתה. המקור : מסכת מגילה דף י"ד עמ' ב'. הביאור מובא ברש"י שם.

2 משלי י', כ"ז.

3 משלי ג', ט"ז.

4 ראה סידור דרך החיים (הוצאת סיני) עמ' 133, 354.

5 משלי ג', ב'.

6 שם ט' י"א.

7 שמות כ', י"ב ; השוה ללשון הכתוב בדברים ה', ט"ז.

8 דברים ו' ב'.

9 שם י"א, ט'.

10 . שם י"א, כ"א.

11 . שם י"ז, כ'.

12 . ישעיהו נ"ג, י'.

13 . משלי כ"ח, ט"ז.

14 . איוב י"ב, י"ב.

15 . מסכת מגילה דף כ"ז עמ' ב', כ"ח עמ' א'.

16 . משלי ט"ז, ל"א.

17 . מחלוקת תנאים בבריתא מסכת קידושין דף ל"ב עמ' ב'.

18 . שמואל ב' י"ט, ל"ו.

19 . קהלת יב, ב'-ז'.

20 . מסכת שבת דף קנ"ב עמ' א'.

21 . שם.

22 . שם.

23 . במקור: "מיטרפת" - שיניתי קצת אח הלשון להתאימה ללשון זמנו.

24 . משנה, סוף מסכת קנים.

25 . מסכת ערכין דף י"ט עמ' א'.

26 . מסכת סוטה דף מ"ו עמ' ב'.

27 . הכוונה כשהם קצים בחייהם ומאבדים את דעתם, ויוצאים אל מחוץ לעיר, ומלאך המוות פוגשם מיד.

28 . ילקוט שמעוני, פרשת עקב, תתע"א.

29 . ביצה פרק א' הלכה ז'.

30 . כך נלענ"ד. ולא כפי שרצו אחרים לפרש (ראה פני משה וקרבן העדה שם).

31 . יתכן והכונה לרפואה מונעת כנגד הגורמים למחלות השגרוניות. - העורך.

32 . מדרש תנחומא פרשת קדושים (ח). וראה גם ויקרא רבה כ"ה ובמקבילות.

33 . מפרש רש"י: צעירה שמחה לה בכך, שבחורה דרכה בכך. ולכן התירו לה לעשות כך במועד.

34 . מתורגם לעברית ממסכת מועד קטן דף ט' עמ' ב'.

35 . מסכת בבא קמא דף צ"ב עמ' ב'.

36 . תהילים צ"ב, ט"ו. מזמור זה שאדם הראשון אמרו, ונשכח, חזר דוד המלך ויסדו (בראשית רבה

37 . ויקרא י"ט ל"ב.

38 . ספר המצוות לרמב"ם, מ"ע ר"ט. סמ"ג עשין י"ג. ספר החינוך מצוה רנ"ז.

39 . ספרא תורת כהנים פרשת קדושים ומשם קידושין דף ל"ב עמ' ב.

40 . אמנם מצאנו כמקורות אחרים שהזקן נחשב דווקא כרחמן - עוין מכילתא בשלח. פסוק ה' איש מלחמה - הקב"ה "נגלה בסיני כזקן מלא רחמים", וכן הוא במכילתא יתרו עה"פ אנכי ה' אלוקיך. ומכאן עוד ראיה לחילוק הרמב"ם בין זקן הכשר לישיבה בסנהדרין לבין זקן מופלג בשנים הפסול : ראה מרגליות הים לסנהדרין ל"ו ע"ב, אות ז'.

איסור הזקן הוא רק לכתחילה, ואם אין משהו אחר המבורך בחכמה ובכשרון כמו זקן זה, אזי האיסור נדחה ; דינא דחיי לסמ"ג עשין צז מאת בעל הכנסת הגדולה, מובא במרגליות הים לסנהדרין ל"ו שם. אות ה', ושו"ת רב פעלים ח"ב חחו"מ סי' ד'.

41 . שם.

42 . הלכות תלמוד תורה פרק ו' הל' ט'.

43 . עשין ר"ט.

44 . בפ' קדושים. נציין עוד כי במדרש הלכה של הפסיקתא נזכרו רק דעותיהם של ת"ק ור' יוסי הגלילי, וכן נראית דעתו של רש"י בפירושו על התורה בפ' קדושים. נביא לשונו של הפוסק הקדמון ר' יצחק מוינה בעל אור זרוע : חייב אדם לכבד תלמידי חכמים ולעמוד מפניהם שנאמר מפני שיבה תקום והדרת פני זקן - זקן שקנה חכמה וכו'.

45 . דף קל"ז.

46 . מצוה רנ"ז.

47 . וכפי שדרשו כמה מרבותינו הראשונים - ראה רש"י על הדף שם, ועי' בתוד"ה מאי-שנא, קידושין דף לב עמ' ב'.

48 . מצינו מפורש במס' גיטין (סו"פ כל הגט ובפ' הניזקין) שאין לקום מפני בעל מחלוקת - ושאלה זו של היחס הראוי אל מי שלכאורה חייבים בכבודו, אע"פ שאינו "עושה מעשה עמך", שנויה במחלוקת גם לגבי סוגיית כיבוד אב ואם. ועוד. אבל הלכה למעשה נוקטים כשיטתו של הרמב"ם הלכות ממרים פרק ו' הלכה י"א : "אפי' היה אביו רשע ובעל עבירות מכבדו ומתירא ממנו". לכאורה מתבקשת מכך המסקנה : כל זקן ראוי לכבוד מפני זקנתו.

49 . דף לא עמ' ב'.

50 . ירושלמי מסכת פאה פרק א', וכן בבבלי מסכת קידושין דף לא.

51 . מסכת אבות פרק ה' משנה כא.

52 . אבן העזר חלק א' סי' כ"ג.

53 . כתובות דף פ"ה עמ' א'.

54 . ח"א ק"י מ"ח.

55 . סי' ל"ה.

56 . שמואל א', י"ב ב'. וראה בפירוש הרד"ק שם. ומקור הדברים במסכת תענית דף ה' עמ' ב'.

57 . מלכים א', א', א'. וראה בפירוש הרד"ק שם.

58 מדרש תנחומא פרשת חיי שרה (ב).

59 . דברי הימים א', כ"ט, כ"ח.

60 . מסכת גיטין דף כ"ח עמ' א' כמשנה.

61 . עי' שו"ע שם, אה"ע קמ"א סעי' ס"ח שהביא דעות בענין. וחשש לדעה זו בעל ערוך השולחן, שכתב לחלק בין עד תשעים שנה ולמעלה מזאת ואכמ"ל. אזכיר את שיטת בעל תפארת יעקב : משבעים ואילך עד שמונים חוששים, ומשעבר שמונים רואים שיש לו גבורה - ואז "כיון דאיפלוג איפלוג". יש שחששו דוקא עד שמונים. ומשמונים ואילך כבר הוכיח גבורתו, ויש שפסקו שדוקא מגיל תשעים כיון דאיפלוג איפלוג. והדברים ארוכים

62 . חולין דף כ"ז עמ' א'.

63 . יו"ד סי' א. ועי' בפתחי-תשובה, שם, ובבאר-היטב, לגבי גיל שבעים והכרעת האחרונים ("הכל לפי מה שהוא אדם").

64 . במסכת מקואות פרק ח' משנה ד' הובא ההבדל בין צעיר לזקן. והגמרא במסכת חולין (הערה 45) נתנה את כלל-המבחן.

65 . חולין כ"ד עמ' ב'.

66 . נדה דף ז.

67 . עי' ספר מי-נדה למרן ר' שלמה קלוגר.

 

בקורת מהירויות בשבת - איסור מדידה (2)

 

כ"ח טבת תשמ"ג

 

לכבוד העורך

הנדון : שאלה לגבי פעולות האסורות בשבת :

 

אני סטודנט לרפואה, וחובש, שומר מצוות אשר עובד בבית-חולים בסיעוד חולים. התעוררה אצלי בעית עבודה בשבת, כאשר העבודה כוללת בעיקר רשימת ספירות של לחץ דם, חום, ודופק. לא מצאתי בספרי הלכה מקורות האם זה חיוני בשבת אפילו לחולה שיש בו סכנה.

 

על אף שאני יכול לכתוב את הספירות ביד אחרת, למשל שינוי - האם זה נקרא שינוי בשל כך, ואז מותר? וגם בשיקול שסה"כ הפעולה נחוצה, ואם אני לא אעשה אותה בשינוי אז אחות אחרת עלולה לעשות זאת ללא שינוי.

 

או האם, כאשר יש לי אפשרות להימנע בכלל לעבוד בבית חולים בשבתות מכיון שבבי"ח בו אני עובד אין שיטות לשמירת שבת, ושיטת פתקים ותיוק בסיכות לא תתקבל על ידי האחות אחראית המשמרת.

 

בבקשה לשלוח לי תשובה ישירות אם אפשר עם כל האפשרויות והלכה במקרה זה, כי אין לי מקור אחר.

 

בתודה מראש

 

סודי נמיר

 

תשובת העורך :

 

א. הקביעה אם מצב מסויים מהווה פיקוח נפש - מסורה לרופא המטפל (ולא לאחות, לחובש או לתלמיד הרפואה), גם אם אותו רופא איננו שומר מצוות. החובש או האחות הנמצאים בתורנות חייבים לציית להוראות הרופא (כל זמן שהם מנומקות בפיקוח נפש), גם אם אותו חובש חושב שאין במצב הנתון פיקוח נפש, ואפילו אם רופא אחר הנמצא בתורנות בהזדמנויות אחרות איננו מחשיב מצב (הנראה) דומה כפיקוח נפש1 .

 

ב. כתיבה ביד שמאל (למי שרגיל לכתוב ביד ימין בלבד) נחשבת כשינוי והופכת את הפעולה לפעולה שאין בה איסור תורה2 . פעולה כזו מותרת, כמובן, עבור חולה שיש בו סכנה (והיא מהווה בעצם אחת הדרכים למעט באיסורי דאורייתא עד כמה שניתן3 ללא פגיעה בחולה), ויש מצבים שהיא מותרת גם עבור חולה שאין בו סכנה4 (קטגוריה הכוללת כמעט את כל המאושפזים שאין בהם סכנה).

 

ג. דרך נוספת לציון פרמטרים חשובים [קרוב לודאי ללא איסור תורה] הינה רישום נקודה על גרף המוכן מראש5 . (גרף כזה קיש לשימוש גם בימות החול בביה"ח הדסה בירושלים ומציינים בו הן את טמפרטורת הגוף של החולה והן את מהירות הדופק שלו). ניתן לתכנן גרף מתאים לרישום לחץ הדם, ויתכן שגם במקום בו "שיטת הסיכות" איננה מקובלת, שיטת הגרפים עשויה להתקבל. (כדי להמנע מכל ספק ראוי לרשום גם הנקודות על הגרף ביד שמאל, כלומר בשינוי).

 

ד. השיקול אותו הזכרת במכתבך, שאם לא תבצע אתה מלאכה בשינוי, אוי הפעולה עלולה להיעשות ע"י אחות אחרת ללא שינוי איננה סיבה מספקת לחלל שבת אפילו בשינוי כאשר אתה יודע שבעצם אין היתר הלכתי הנובע מהמצב6 . אחת הסיבות לכך היא שהאחות חושבת שמעשיה מותרים משום פיקוח נפש, ולכן פעולתה נעשית בעצם בהיתר7 .

 

ה. לגבי כל בעיה של ישום פתרון הלכתי-רפואי בבית החולים, ראוי שתתיעץ עם רב בית החולים ועם רופאים מנוסים בעלי ידע הלכתי.

 

ו. לגבי השאלה אם צריך להימנע מעבודה בביה"ח בשבת - אם אין אפשרות להימנע מחילול שבת האסור עפ"י ההלכה, אזי יש לעשות כל מאמץ להימנע מתורנות שבת8 .

 

בברכה נאמנה,

הרב מרדכי הלפרין

 

 

1 . שמעתי הלכה למעשה מהגרש"ז אויערבך שליט"א בשנת תשל"ד. ונתבקשתי אז ע"י הגרש"ז שליט"א להבהיר פסק זה בצורה חד משמעית לאחד מהחובשים בבי"ח שדה שהיה אז בפאיד ממערב לתעלת סואץ. וראה עוד בשמירת שבת כהלכתה (תשל"ט) פרק ל"ב סעיף כ"א, וזה על אף האמור שם בפרק מ' הערה א' (הערה שהובאה גם במהדורה הראשונה).

2 . רמב"ם, הלכות שבת, פרק י"א, הלכה י"ד. הובא במשנה ברורה שם, ס"ק כ"ב (ליד שער הציון ס"ק מ"ו).

3 . שו"ע שכ"ח ברמ"א סעיף י"ב.

4 . ראה נשמת אברהם על או"ח סי' שכ"ח, ס"ק מ"ה.

5 . ע"פ הרמב"ם בהלכות שכת, פרק י"א, הלכה י"ג, שפסק כחכמים, וגם כאן אין בצורת הנקודה שום אינפורמציה אלא רק המיקום של הנקודה מרמז על הנתון הנדרש כמו בנוטריקון.

6 . ראה הערה 4 לעיל.

7 . מעין זו שמעתי בשם הגר"ש אלישיב לגבי הלכות צבא. וראה כעין זה בנשמת אברהם או"ח של"ח, סוף ס"קא, בשם הגרש"ז אויערבך, וראה ספר אסיא ה' עמ' 323 פסקה ה.

8 . ראה נשמת אברהם או"ח, סי' רמ"ה סק"א, והפוסקים שהובאו שם.

 

מבוא לבעיות הזקנה בהלכה

 

פרופ' א. רוזין

מנכ"ל המרכז הרפואי שערי צדק

 

 

 

מרובים אמצעי המדידה של ההתקדמות בתרבות העולם ובציויליזציה. אומה יכולה לבטא את גדולתה בעושרה, בתפוקתה החומרית, בכיבוש ארצות אחרות ורכישת אדמה נרחבת, בכוחותיה הצבאיים, בבקיאות במדע או ברמתה בתרבות ואמנות - ציור, מוסיקה וספרות.

אחד הערכים המשקף את כח המוסר של העם הוא נוהגיו וגישותיו כלפי רבדי העם בעלי תלות חברתית. הם, הם אלה העלולים להיות נטל על החברה, הדורשים והמצפים ממנה לעזרה ולתמיכה. זה המחיר המוסרי שהחברה משלמת בהיותה בעלת עמדה מגובשת לאחריות הדדית כלפי חבריה. הפעילים בחברה צריכים להיות מוכנים להשקיע מאמץ, כסף ואמצעים למען הזולת, בלי שהם יזכו לתמורה או רווח שיקדם את עצמם. הפעולות נעשות בגלל החובה המוטלת על החברה להתחשב גם באלה שאינם פרודוקטיביים.

ערכים כאלה הדואגים לזולת, ובעיקר לבלתי מוגנים בחברה, בולטים בהדגשתם בתורת ישראל, הדאגה לעני ולאביון שלא יחדלו מהארץ מוזכרת מספר פעמים בתורה ובנביאים, הן מבחינה כלכלית והן מבחינת הרגש של האדם הנמצא בשולי החברה. בן ישראל צריך היה להתרגל למעשר עני, לטפול בעבדים עבריים, לנוהלי הלוואה והחזרת משכון לעני. מודעות זו נבעה מהלקח הלאומי הראשון - שאנו התחלנו לצמוח מתוך חברה משועבדת לעבדות ורחוקה מחרות. לא די בכך שאבותינו היו תלויים בעם זר כדי לקבל עבודה ומזון, אלא לא יכלו לבטא את היחודיות הלאומית עד המאורע שהקפיצם להיות לעם - יציאת מצרים. הזכרון הלאומי של יציאת מצרים עמד מאחורי ההתייחסות המודגשת לאלמנטים החלשים בקרב העם, המקופחים בכוחם הפיזי והפוליטי.

הגישה והיחס לזקנים בקהילה מהווים מדד טוב לרמת המוסר הקיבוצי של העם. תקופת הזיקנה מביאה אתה חולשה פיזית, חוסר אונים, ירידה ביכולת להתפרנס, להלחם פיזית או להגיע להישגים גופניים של חוזק וגבורה. הזקן עלול להיות חשוף למחלות, פוריותו הביולוגית ירודה, או מחוסלת לגמרי, וכושר תפוקתו החומרית כלפי החברה, מוטל בספק. אולם, הזקן ובעיותיו יעמדו בפני החברה כאתגר להתמודד אתו, אם החברה דוגלת בתכונת החכמה והמוסר. כשהיא שמה את המוח לפני הכוח, וכשהיא דואגת ליצירת קשר בינה לבין אלוקיה במישור הצדק, החסד והרחמים, אז הזקן יכול לצפות לתמיכה מהחברה, וגם הוא ינסה לתת מכוחותיו כפי יכולתו.

בולטת המשמעות של השמוש במלה "זקנים". בתורה מוזכרת המלה לראשונה בהקשר של אחראי ובכיר - זקן ביתו1 . כפונקציה של גיל, מעמיד הפסוק לפנינו את המושג של הזיקנה במלוא מובן המלה - "ואברהם זקן בא בימים"1 . המפרשים מעירים על זה - הוא בא בימים אך הימים לא באו (התגברו) עליו. הימים והזמן הם כלי בידי האדם כדי להשיג את המטרה מהחיים עד אשר הוא מזדקן. יחד עם זאת, הביטוי "זקני העם", "זקני ישראל" מתפרשים במובן של מנהיגים בעלי השכלה וחכמה, בלי להתייחס, דווקא, לגיל הכרונולוגי. (ראה רש"י על הפסוק זקני ישראל, - מיוחדים לישיבה2 . וכן ראה תרגום אונקלוס, בראשית ל"ו בן זקונים - בר חכים3 ). הסינטזה בין המושגים הללו נמצאת באימרה שאין אדם רשאי לקרוא לעצמו זקן אלא אם קנה חכמה (מאי זקן - נוטריקון - זה שקנה חכמה). כאן מתבטאת השקפה שלמה על החיים - אדם מגיל צעיר צריך לשאוף לחכמה על מנת שהוא יהיה זכאי להקרא זקן. החכמה אינה באה מאליה, אלא נוצרת כתוצאה מצבירת נסיון והבנת העולם והתפתחותו. בגיל השיבה ובהשגת החכמה מגיע לזקן הידור וכבוד - לפני שיבה תקום והדרת פני הזקן4 .

אריכות ימים נחשבת כשכר מצווה - מצוות כיבוד אב ואם ומצוות שילוח הקן. ברם, התורה אינה מפרשת ממה מורכב השכר של אריכות ימים. ניתן, אפילו, ללמוד שעצם אריכות הימים שאדם זוכה לה, מטילה עליו עוד מצוות - שככל שבן אנוש חי בעולם הזה, ואף לזיקנה מופלגת, חייב הוא לתת כבוד לבורא "ימים ידברו ורב שנים יודיעו חכמה"5

.

אם כיבוד הזקן תופס מקום חשוב בחיי העם היהודי, כיצד רואה היהדות את הבעיות החברתיות, הפסיכולוגיות והפיזיות של הזקן בעידן זה ? מכיון שהתורה בכתב ובעל פה מהוות מורה דרך לנו בכל עת ובכל אתר, עלינו לשאול - מה הן ההלכות המתייחסות לזקן, לחברה ולפעולה ההדדית ביניהם? בתנאים המשתנים בחברה ובאוכלוסיה, הן העירונית והן הכפרית של מדינת ישראל, איך רואה ההלכה את מעמד הזקן במשפחתו ובחברתו? מהי מחויבותם של בני המשפחה מבחינת תמיכה כלכלית וטפול סיעודי ? באיזו עדיפות נמצא הזקן בקבלת עזרה מהמשפחה ומהקהילה? מה הם צעדי החינוך בהם נוקטת המדינה על זיקנה ולקראת זיקנה? האם המושגים המסורתיים של זיקנה הקשורים עם חכמה ומוסר, הידור וכיבוד, עדיין קיימים בתרבותנו? אלו כמה משאלות מרובות שכל יהודי חושב צריך לשאול את עצמו.

במקצוע הגרנטולוגי רואים את הזיקנה כשלב התפתחות (ולא כתקופה נפרדת מהחיים, כאילו היא שלב מיותר בחיים לאחר שיא התפוקתיות והיצרנות, כשהאדם נידון לבילוי שווא עד אשר המוות משיגו). המושג של זיקנה כהמשך החיים, נידון בספרי התנ"ך וביטויים ברורים מופיעים בקהלת - "וזכור את בוראך בימי בחורותיך עד אשר לא יבואו ימי הרעה והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ"6 . כי הילדות והשחרות הבל - אומרת הגמרא - דברים שאדם עושה בילדותו משחירים פניו לאת זיקנתו7 . כן מסופר על ברזילי שהצהיר על סבלו כזקן בן שמונים עם העינוי הפיזי והקפוח בטעם, בשמיעה, ובאיזון נפשי, ומצבו התשוש - שכל אלה היו כתוצאה מהתנהגותו בהיותו צעיר - "ברזילי שטוף זימה היה8 ".

לעומת זאת, אסמכתא ברורה מהתנ"ך מובאת בספר איוב - "בישישים חכמה ואורך ימים תבונה"9 . פירושו - כמו שמצפים שלאדם ישיש שייכת חכמה, כן מגיעה תבונה למי שחי לאורך ימים. כמו כן, בחברת הזקנים, הקשיש צריך להזהר ולשמור על חכמתו. "זקני תלמידי חכמים, כל זמן שמזקינים דעתם מיושבת עליהם: זקני עמי הארץ כל זמן שמזקינים דעתם מטורפת עליהם"10 . לא רק שאדם המגיע לגיל זיקנה מוכרח להמשיך לצבור חכמה, אלא ידאג גם להיות בחברה טובה של חכמים ולא יבזבז את זמנו בחברת בטלנים או עמי הארץ.

בתורה ובהלכה מונחת תשתית מוסרית לטפול בזקנים על ידי בני המשפחה  והחברה. יישום עקרונות אלה בחיי יום-יום מתבצע דרך המנגנונים הפוליטיים המנהלים את החברה והמושפעים מלחצים חברתיים וכלכליים. ככל שאכפת לחברה מגורלם של הזקנים, כך יגבר קצב הפעילות בקשר לתקציבים, פרויקטים ומוסדות לטפול בבעיות הזקן בקהילה. העקרונות שהתורה קובעת על יראה וכיבוד אב ואם, על הידור פני הזקן ועל הכבוד שהזיקנה דורשת - אינם משתנים. תרגומם הלכה למעשה, לחקיקה, לנוהלים של הרשויות המקומיות ולמעשים בין אדם לחברו - זו בעיה של כל דור ודור, בכל אתר ואתר.

הזיקנה היא תופעה ההולכת ועולה באוכלוסיה הודות להתקדמות ברפואה ושיכלול הסביבה. דרושים מאתנו מאמצים גדולים יותר בתחום החינוך על זיקנה, חיפוש אחר דרכים נוספות לכבד אותם, ולקרבנו, לבסוף, לצורת זיקנה הדומה לאידיאליזציה המתוארת במסורתנו11 .

 

מאז ומתמיד כללה האוכלוסייה של ישראל הן ערבים והן יהודים, כאשר האוכלוסייה היהודית תוגברה באורח משמעותי על-ידי העלייה ההמונית לאחר קום המדינה ב-1948. בעוד שגידולה של האוכלוסייה הערבית נבע בעיקרו מגידול טבעי, צמחה האוכלוסייה היהודית הן כתוצאה מגידול טבעי והן הודות לעלייתם של יהודים מ-104 ארצות. בשל כך עבר המבנה הגילי-מיני-אתני של האוכלוסייה שינויים ניכרים במשך 34 השנים האחרונות.

 

שיעורם של התושבים בני 65 ומעלה גדל מ-3.9% מכלל האוכלוסייה ב-1950 ל-8.6% ב-1980. באוכלוסייה היהודית היה שיעורם של הקשישים 3.7% ב-1950, עלה ל-9.7% ב-1980 והוא צפוי להגיע ל-10% עד 1990 . שיעורם של הקשישים באוכלוסייה הלא-יהודית הצטמצם כתוצאה משיעור הילודה הגבוה יחסית באוכלוסייה הערבית : מ-5.4% ב-1950 ל-1% 3. ב-1980 , והוא צפוי לרדת עד % 2.8 ב-1990. במספרים מוחלטים עלה מספרם מ-9,000 ב-1950 ל-20,300 ב1980.

 

1 . בראשית כ"ד, א' ב'.

1א . הרב הירש בפירושו לתורה - העורך.

2 . שמות ג'. ט"ז.

3 . בראשית ל"ז. ג'.

4 . ויקרא י"ט, י"ג.

5 . איוב ל"ב, ז'.

6 . קהלת י"ב, א'.

7 . שכת קנ"ג עמוד א'.

8 . שבת קנ"ב עמוד א'.

9 . איוב י"ב, י"ג.

10 . קנים ג' משנה ו'.

11 . ברוך שאמר (פרקי אבות) קס"ח - ברוך הלוי עפשטיין.

 

בקורת מהירויות בשבת - איסור מדידה

 

לכבוד העורך

באסיא חוברת ל"ג עמ' 23-22 הופיעה הערתו של הרב רוזן על מאמרי1 בנושא ההתעמלות והפיזיוטרפיה בשבת.

 

הרב רוזן טוען שאין איסור מדידה (בשבת) כשהמתעמל מכוון את מכשירי המאמץ למהירות קבועה2 , ומוכיח, בין השאר את דבריו מכך שקריאת מונה או שעון נתונים אין בה משום איסור מדידה. אכן נראה שאין הנדון דומה כלל לראיה.

 

כמובן שאין איסור בקריאת מד המהירות, כי אם במה שמכוין ומתאים פעולת רגליו למהירות מבוקשת, - שכן הטיפול הפיזיוטרפי שונה, מאדם לאדם, יש הצריך לסובב את הדוושות באיטיות, ויש אשר צריך להתאמץ יותר ולמהר, ולזה נועד מד המהירות. נמצא שבעזרת מד המהירות הוא מתכנן וקובע את חוזק פעילותו, ופעולה זו עצמה [העמדת הפעילות והכוונתם מראש על מידות קצובות] היא היא המדידה3 .

 

משום כך אי אפשר להגדיר פעולה זו כ"מתעסק" ולא דמי למדידת אזור מי שהוא חולה (הובא בטור סי' ש"ו בשם "אבי העזרי") דהתם אין לו צורך בידיעת המידה רק כך הוא סדר הלחש שימדוד ג' אמות וילחש, אבל כאן המהירות היא חלק בלתי נפרד מהתירגול אם לפעול באיטיות או במהירות וכל שכוונתו למהירות מבוקשת אינו "מתעסק" כלל ועיקר.

 

יתר על כן, בשו"ע ש"ו סעיף ז' נפסקה להלכה שיטת הר"מ מרוטנבורג שההיתר למדוד איזורו של חולה הוא משום דהוי "מדידה של מצוה", משמע שבלאו הכי אסור היה למדוד ולא אמרינן בכה"ג "מתעסק אצל מדידה", שלא כ"אבי העזרי" עי"ש, ועיין עוד במרדכי סוף פרק "שמונה שרצים" שדן במדידה זו של הלחש וז"ל: "הראבי"ה כתב ראיה ממסכת שבת שבשום מדידה ליכא איסורא כדאמרינן התם (שבת קנ"ז ע"ב) רבה בר ר' הונא וכו' אימר דאמרי רבנן במדידה של מצוה אבל במדידה שאינה של מצוה לא, אמר ליה מתעסק אנא, והכא (ר"ל בענין הלחש) הוי מדידה של מצוה" עכ"ל. ומבואר להדיא שטעם ההיתר דהוי מדידה של מצוה כפסק השו"ע ולא משום "מתעסק" שהיא אינה מדידה כלל כההיא דרבה בר ר' הונא, דהתם לא היתה כוונה למדידה כלל רק ממש מתעסק בדבר אחר, משא"כ במדידת הלחש סו"ס מתכוון למדוד ג' אמות כדי שיוכל ללחוש.

אולם כאמור לעיל גם "אבי העזרי" שהתיר במדידת הלחש משום "מתעסק" יודה בנ"ד כשמכוין למידת מהירות מסויימת שאין הוא בגדר "מתעסק", ומשום כך אין לכון למהירות מדוייקת אלא א"כ לצורך ריפוי - משום מדידה של מצוה.

 

בכבוד רב

הרב יצחק שיף

 

1 . הובא ב"ספר אסיא" ד' עמ' 57-49.

2 . בניגוד למה שכתבתי שם בהערה 6.

3 . אם אמנם הטיפול הוא רפואי יש להתיר משום דהוי "מדידה של מצוה" (או"ח ש"ו, ז'). אך אם הוא בריא הרגיל להתעמל במהירות מסוימת דוקא, הרי שאסור הדבר בשבת משום "מדידה", אלא אם כן לא ידייק למהירות מסויימת.