מתן סמים משכרים לחולה מסוכן (כולל הערות)

מתן סמים משכרים לחולה מסוכן

 

הרב אביגדור נבנצל

 

שאלה: האם מותר לתת לחולה הסובל יסורים קשים סמים משכרים (נרקוטיקה, כגון מורפיום וכיוצ"ב), אם ידוע שהם מחלישים את התנגדות הגוף למחלה ומקרבים את קיצו של החולה?

 

תשובה : כבר הורה זקן כבוד אדמו"ר הגרש"ז אויערבך שליט"א להיתרא, ודברי תורה אין צריכים חיזוק. ובס"ד ברצוני רק לשנות פרק זה, ולבררו עד מקום שידי מגעת.

 

לצורך עיון זה נניח שאסור להרוג חולה אנוש בידיים, כדי למנוע ממנו ייסורים, והדיון שלפנינו הוא רק אם יש הבדל בין הריגה פעילה לבין מתן הסמים הנזכרים.

 

גרסינן במס' שבת (קכ, ב) : ואבדתם את שמם מן המקום ההוא לא תעשון כן לה' אלקיכם - עשייה הוא דאסור, גרמא שרי וכו'. לא תעשה כל מלאכה - עשייה הוא דאסור, גרמא שרי. ויש לעיין אם דרשה זו שייכת רק במקום שכתוב בתורה לשון עשייה, או אף בשאר איסורים נדרש כך, כגון לא תבשל גדי בחלב אמו - בישול הוא דאסור, גרמא מותר, וכיוצ"ב. ונראה לכאורה דכן הוא בכל האיסורים, והראיה, שהצריכה הגמרא ריבוי מיוחד לאסור גרמא בהטלת מום בקדשים (בכורות, לד, א). וכן מקשה הגמרא (ב"ב, א) : והא גרמא הוא, משמע דסברא פשוטה היא דגרמא אינה כמעשה. אכן תירוץ הגמרא שם - זאת אומרת גרמא בנזיקין אסור - צריך ביאור, ויש לומר דהיינו מדרבנן, כמו שגם לגבי שבת יש אוסרים גרם מלאכה מדרבנן. ועוד יש לומר דאיסור זה הוא מדין ואהבת לרעך כמוך, דהא לעצמו אינו רוצה שיזיקו, אף לא על ידי גרמא, ואם כן הוא הדין לחברו. ולפי זה ודאי גם גרם רציחה יהא אסור מדרבנן, או מדין ואהבת לרעך כמוך. אי נמי, גרמא בנזיקין אסור מק"ו, מדחייבה תורה השבת אבדה, וגרמה ברציחה מדין השבת גופו, או מדין לא תעמוד על דם רעך.

 

אולם הרמב"ם (רוצח, ב, ב) כתב על הגורם מיתה לחברו דעוון הריגה בידו וחייב מיתה לשמים. ונראה לכאורה דהוא בכלל לא תרצח, ולא נתמעט אלא ממיתת בית-דין. אך הרמב"ם השווה זה למאבד עצמו לדעת, ויש לדון בו אם הוא בגדר רוצח ממש. עוד צ"ע אם נניח שהוא בכלל לא תרצח, מנלן שאינו בכלל מכה איש ומת מות יומת. ואולי ילפינן איסור גרם מיתה מדאסרה תורה אפילו הוצאת זרע לבטלה וחייבה על זה מיתה בידי שמים, אך יש אומרים שאיסור זה אינו אלא מדרבנן, ואחרים אומרים שאיסור זה הוא רק באיש ולא באשה. עוד יש להעיר מהרמב"ם (מלכים, ט, ד), דבן נח שהרג בגרמא - נהרג. ואם כן צריך לומר דלישראל לכל הפחות הוא איסור דאורייתא, דליכא מידי דלישראל שרי ולבן נח אסור. ואי הוצאת זרע לבטלה לישראל אסור מדאורייתא - ניחא, דיש לומר דאף בן נח מוזהר על זה, מדנענש דור המבול על עברה זו (ולשיטת ר"ת תלוי אם בן נח מצווה בפריה ורביה).

 

והנראה פשוט בזה, דלא שייך לדרוש עשייה הוא דאסור, הא גרמא שרי אלא במקום שהקפידה התורה על העושה, שאז דרשינן דגורם לא נקרא עושה, אבל במקום שהקפדת התורה על הנעשה - אף גרמא אסורה. הלכך הואיל וחסה התורה על ממונם של ישראל, וק"ו על גופם, וק"ו על נפשם - לא שייך כלל למימר דגרמא בנזיקין, או בחבלה, או במיתה - מותר. (וקושיית הגמרא בב"ב, כב, ב - צ"ב). אכן לגבי חיוב ממון, או מלקות, או מיתה - הדרינן לכללא דגורם אינו בכלל עושה. ונראה דדרשה זו לא נאמרה במצוות בני-נח, ולכן חייב הוא גם בגרמא. ומטעם זה נראה להסביר שדבר שאינו מתכוון אף לרוב הפוסקים הסבורים שבכל התורה מותר, מכל מקום בנזיקין וכיוצ"ב אסור. וכן מתעסק - אפילו להסוברים שבכל התורה מותר, בנזיקין וכיוצ"ב - אסור. והואיל ובדבר שאינו מתכוון ובמתעסק הוא עושה ולא גורם, אין כאן פטור בדיעבד, אלא בנזיקים משלם ובמיתה גולה.

 

והנה הרשב"א (ב"ק, כב, ב, ד"ה עבד) כתב דלר' יוחנן דאית ליה אשו משום חציו - המדליק את הגדיש ועבד כפות בתוכו - פטור מלשלם, משום רודף. ומוכח לכאורה מדבריו, דלריש-לקיש דאשו משום ממונו - אין כאן פטור משום רודף. וצ"ע מאחר דהוה בכלל רצח - דהא אף לר"ל גרם הוא - מנלן דלא ניתן להצילו בנפשו. ונראה משום דהצלת הנרדף בנפשו היא מדין חיוב מיתה דרוצח (מדבעינן בגמ' סנהדרין, עב, ב, למימר דאינו נהרג בשבת ואינו נהרג אלא בסייף אי לאו דרבי קרא) אלא דשאר חייבי מיתות אין נהרגים אלא לאחר מעשה ובעדה ועדים והתראה וזדון, וכאן לא צריך כל זה, אבל מכל מקום מעשה בעינן, דבגרמא ליכא חיוב מיתה כלל.

 

אך תמוה לענ"ד מאי שנא מדליק את הגדיש ממסור, דמבואר בגמרא (ב"ק, קיז, א) דנהרג, ואפילו אינו רודף אלא למסור ממון ישראל ביד עכו"ם. וצריך לומר דגדר גדרו חכמים בפני המסורות, דהא פשיטא דהרודף לגזול ממון חברו או לאבדו אינו נהרג, ואין אנו אומרים דכיון דמאבד זה ממונו שוב הרי לפני העכו"ם הוא כמכמר.

 

אך יש לעיין במעשה רציחה האסורה מדין לא תרצח אולם אין בה חיוב מיתה - אי איתקש לנערה המאורסה או לא. ומדברי הרשב"א נראה לכאורה מוכרח דלא איתקש לענין ניתן להצילו בנפשו. ומעתה נראה לכאורה דאף אינו בכלל חיוב מסירת נפשה דתרוייהו מחד היקשא נפקי, וצ"ע בזה. ואם נכונים הדברים, יש לומר דכשם שאינו חייב לסבול מיתה בשביל להמנע מגרם רציחה - כך אין החולה חייב לסבול יסורים שאין להם קיצבה הקשים ממיתה (עי' כתובות לג, ב), כדי שיימנע הרופא מגרם רציחה. והעירני אדמו"ר הגרשז"א שליט"א, דהאחיעזר פירש דברי הרשב"א באופן אחר.

 

ובעיקר הדבר, לפע"ד אינו פשוט לדון מתן התרופות הנזכרות כגרם רציחה ולא כרציחה ממש, דהנה גרסינן בגמרא (סנהדרין עח, א) : הכוהו עשרה בני אדם וכו' ומת וכו' בזה אחר זה פטורין וכו' בגוסס בידי אדם. והקשו התוספות (שם, ד"ה בגוסס) אותו שעשאו גוסס אמאי פטור, הא רוב גוססין למיתה. ולכאורה קושייתם צריכה באור, נהי דהרוב אומר דימות מחמתו, הא השתא ידעינן דלבסוף לא מת מחמתו אלא מחמת אדם אחר. ונראה דהא בלאו הכי סוף כל אדם למות, אלא דנטבע בו כח לחיות זמן מסויים, והרוצח חייב על שקיצר משך זמן זה. ואין חילוק אם קיצר משבעים שנה לרגע אחד, או שקיצר משבעים שנה לששים שנה. ואם כן, הראשון שעשאו גוסס כבר הוא רוצח, והשני שקיצר גסיסתו - אף הוא רוצח.

 

ולפי זה, בתרופות הנזכרות המקצרות משך חייו של החולה, שכבר סיבת המוות מקננת בגופו, לכאורה אינן בגדר גרם רציחה אלא בגדר רציחה ממש. ואין זה דומה להסרת המונע דמבואר ברמ"א (יו"ד, שלט, א) להתיר, דכאן הוא בגוף החולה עצמו.

 

הלכך בעניי לא ידעתי להסביר דעת אדמו"ר שליט"א, אלא אם כן מתיר אף הריגה בידים להקל סבל החולה, ועל זה יש לדון בנפרד. שוב שמעתי מאדמו"ר שליט"א, שצירף כסיבה להקל - שאין כל זריקה בפני עצמה מקצרת חיי החולה בהכרח, אלא מבין רבות מתקצרים חייו.

 

 

לכב' העורך,

בהתענינות גדולה קראתי את מאמרו של הרב אביגדור נבנצל שליט"א על מתן סמים משכרים לחולה מסוכן. דומני שבטיפול בבעיה לא ניתן משקל מספיק לנסיבות בהן בדר"כ משתמשים בתרופות נרקוטיות. תרופות אלו נותנים כשתכשירי הרגעה ותרופות משככות כאבים אינן יעילות, כלומר שההתויה לתרופות אלו הינה מוגבלת מסיבות רפואיות.

אחד התפקידים החשובים ביותר של רופא מטפל הוא להקטין ככל האפשר את סבלו של החולה, ובמקרים שבהם אי אפשר לטפל באופן יסודי במחלה אין מנוס ממתן סמים מקלים כולל נרקוטיקה, שלהם יש השפעה לא רק פיזית אלא גם פסיכית.

צריכים לקחת בחשבון שסבל קשה לעיתים תכופות וברב המקרים מונע מהחולה לקחת מזון ושתיה במידה מספקת ולכן מחליש אותו ועלול לקצר את חייו. מתן נרקוטיקה בנסיבות אלו יכול אפילו להאריך חיי החולה.

לכן לע"ד איננו מוצדק להגדיר מתן נרקוטיקה במקרים אלו "רציחה".

בכבוד רב,

פרופ' ל. וישליצקי

 

 

לכב' העורך,

בחוברת כה, ניסן תש"מ (עמ' 262-260 לעיל), נתפרסם מאמר מאת הר"א נבנצאל הי"ו, כתגובה לפסקו של מ"ו הגרש"ז אורבך שליט"א. את הפסק לא ראיתי, ואינו צריך לא לי ולא לדכוותי, אבל הבנתי מתוך המאמר הזה כי יסוד ההתר להזריק הזריקות לחולים הוא משום גרם מיתה, ולפיכך טרח בעל המאמר לבאר שאין זה גרם מיתה, כי אם מעשה רציחה ממש, וברציחה אין חילוק בין מעט חיים או רב.

שלא כדרכי, חשבתי אולי לשלוח מספר הערות בעיקר על עקרונות הראיות ובפרט בסוגיא החמורה של דיני נפשות, ובקראי המאמר, חשבתי או שנדפס בטעויות לא מורגשות, או הוא כ"כ קיצר עד שקשה לתפוס הכתוב.

א. גרם רציחה אסור מן התורה, וכדלהלן.

ב. הילפותא לאיסור גרם לרציחה, מפורשת בהל' רוצח פ"ב הל"ב עיש"ב ולמה עזב דברים מפורשים הידועים לו היטב, וכל כך התחבט לחפש ילפותות משלו לאיסור גרם מיתה.

ובאגב אלו היה המקרא ואהבת לרעך יכול לשמש כמקור לאסורי רציחה ונזיקין ועוד, היו הרבה עשין ולאוין כפולים, כגון לא תגנוב לא תחמוד, וכמעט כל האסורין שבין אדם לחבירו. וראינו שאפילו בדיני רציחה צריך מקראות מיוחדים לרבות אשה וקטן ועוד, מכל זה ברור שאין להוציא דין מאיזה פסוק, אלא לפי מה שגילו חכמים יחודו שהם מקבלי התורה שבע"פ, ולהם נמסר לאיזה פרט מתיחס פסוק מסוים.

ולא לחנם אמר הלל ע"ה, לאותו הגר "מה דעלך סני, לחברך לא תעביד ואידך זיל גמור", ולא אמר לו לשון הכתוב ואהבת לרעך כמוך, ואם משום שעדיין לא ידע לשון המקרא היה יכול לאמר לו תרגומו. ותרחמיה לחברך כותך. אלא בודאי כדי שלא ישתמע כי כל התורה תחויב ע"י לימוד מפסוק זה לכן אמר לו כפי שאמר.

ג. הדוגמא בפתיחת דבריו וז"ל, ויש לעיין וכו' כגון לא תבשל גדי בחלב אמו בישול הוא דאסור גרמא מותר וכיו"ב עיש"ב, אחר המחילה אגב חורפיה לא דק, שבישול בשר בחלב אם יתבשל ע"י גרמא יש לדון אם הוא אסור מהתורה מנימוק אחר, אם בישול ע"י גרמא חשיבא דרך בישול, דדרך בישול אסרה תורה ולא ע"י גרמא.

ד. לפי תיאור פעולת הזריקה בפתיחת המאמר, הרי אין הזריקה סם המות שהיא הממיתה אלא פעולתה בדרך שב ואל תעשה לגוף, "שמחלישה כח הגוף להתנגד למחלה", ואז מחוסר התנגדות של הגוף, המחלה דרכה סלולה להמיתו, וכמו כופת חבירו שלא יברח מפני הארי, או יחטוף חרבו של הנרצח כדי שלא יגן על עצמו מאויבו, ובכך על אותו הדרך הזריקה היא גרמא שלא יתנגד הגוף.

ולסיום היה אפשר למצוא קולות בזה : א. החולה בכל עת יכול למנוע לעשות לו הזריקה, וגם אם אינו מונע בכל עת, כיון שכל כיוצא בו אדם אחר יכול למנוע חשיב שיכול למנוע (עיין סנהדרין ע"ו ב' ופרש"י ד"ה שיכול לעלות).

ב. אינו מכוין לגרום לו נזק ואדרבה ניכר מתוך מעשיו שכונתו בהיפך.

ג. כל הזריקות אינם ניתנות ע"י אחד.

 

אבל כיון שיצא פסק ממ"ו הגרש"ז אורבך יצ"ו מה לי להאריך.

 

הרב שלמה קורח

רב העיר בני-ברק