כל היוצאין להציל חוזרין למקומן?

 

הרב מרדכי הלפרין

 

"כ ל  היוצאין להציל חוזרין למקומן" ?

 

הסגל הרפואי ניצב לא אחת בפני מצבים המצריכים יציאה להציל נפשות, יציאה הכרוכה לעתים בחילול שבת, אשר נדחית כמובן מפני פיקוח נפש.

בגמר הטיפול מתחילה להתעורר מפעם לפעם השאלה מה מותר ומה אסור בזמן החזרה. בנושא עקרוני זה דן המאמר הבא.

 

א. עם גמר ההצלה בטלים ההיתרים

 

מצוות הצלת נפש מישראל דוחה את השבת ואת שאר מצוות התורה פרט לג' (יומא פ"ג, סנהדרין ע"ד). לכן כאשר אדם מישראל נמצא בסכנת חיים, מצוה על כל היכול לקום ולסייע בהצלתו גם אם ההצלה כרוכה בעשיית מלאכה בשבת. אמנם ברגע שנסתיימה פעולת ההצלה, בטלה הסיבה לדחיית איסורי שבת, ודינו של היוצא להציל חוזר להיות - באופן עקרוני - כדין שאר האדם, ללא היתרים לעבור על המצוות.

אף על פי כן מצינו כמה היתרים שנשארו בתוקף גם אחרי פעולת ההצלה, ובשורות הבאות נדון בהם אחד אחד.

 

ב. היתרים שנשארו גם בגמר הצלה המבוארים במשנה ובגמרא

 

1. המשנה בעירובין י"ז מונה ארבעה דברים שפטרו במחנה (היוצאת למלחמה - רש"י) : מביאין עצים מכל מקום (ואין חוששין לגזל - רש"י), ופטורין מנטילת ידים, ומדמאי ומלערב. ברור שהיתרים אלה אינם מגדרי פקוח נפש, שהרי היתרי פקוח נפש אינם מצומצמים לארבעה דברים. אלא הם קולות שהקלו חז"ל על חיי השגרה במחנה היוצאת למלחמה.

ובירושלמי עירובין פרק א' סוף הלכה י' נאמר : "ר' יוסי בי ר' בון בשם רב: כשם שבהליכתן פטורין מארבעת דברים כן פטורין בחזירתן", וכן פסק הרמב"ם בפרק ו' ממלכים סוף הלכה י"ג : "וכשם שפטורין מכל אלו בהליכתן כך פטורין בחזירתן" 1 .

 

משמעות הדברים היא שתוקף הפטור מארבעת הדברים היא כל זמן שהיוצאין למלחמה מאורגנים במסגרת "מחנה" ושם מחנה עליהם.

ברור מאליו שאין כאן סתירה לעקרון המבואר באות א. שכן המחנה אמנם חזר משדה הקרב ונתבטל מצב פיקוח הנפש המיידי של רגעי הלחימה יחד עם ההיתרים שגרר (ונשאר לכל היותר מצב סיכון כללי שאיננו מתיר איסורי התורה2 ) - אף-על-פי-כן ארבעת ההיתרים הנ"ל לא בטלו. שכן הפטור מהם לא נבע גם בתחילה מחמת פיקוח נפש אלא משום תקנת חז"ל, והם קבעו בתקנתם שפטור ד' דברים במחנה קיים בהליכה ובחזרה המאורגנת כאחד.

 

2. המשנה בעירובין מ"ד: מזכירה היתר נוסף המקל על "היוצאין ברשות" גם לאחר שנסתיימה משימתן. לשון המשנה : "מי שיצא ברשות (כגון לעדות החודש או להציל מן הגייס ומן הנהר או חכמה הבאה לילד - רש"י) יש לו אלפיים אמה לכל רוח".

כוונת המשנה כאן היא להבדיל בין מי שיצא בשבת חוץ לתחום באיסור לבין מי שיצא חוץ לתחום "ברשות".

מי שיצא חוץ לתחום באיסור - אפילו באונס, אין לו אלא ארבע אמות, ואסור לו לזוז מד' אמותיו במקום שאליו נקלע. (עירובין מ"א: במשנה). לעומת זאת, היוצא חוץ לתחום ברשות הקלו עליו חכמים והחשיבו אותו כמי ששבת מבעוד יום במקום אליו נקלע ברשות, ולכן יש לו אלפיים אמה ממקום זה כדין מי ששבת שם מלפני כניסת השבת.

המקור להקלה זו הוא במשנה במסכת ראש השנה כ"ג:

"בראשונה לא היו זזין משם כל היום. התקין רבן גמליאל הזקן שיהיו מהלכין אלפים אמה לכל רוח. ולא אלו בלבד אלא אף החכמה הבאה לילד, והבא להציל מן הדלקה ומן הגייס ומן הנהר ומן המפולת הרי אלו כאנשי העיר ויש להם אלפים אמה לכל רוח".

גם כאן ברור שהקלה זו שנועדה לעודד את המסוגלים לצאת להציל או להעיד עדות החודש, אינה היתר הנובע ממצב של פיקוח נפש. אלא יש כאן ביטולו של איסור דרבנן (על ידי חז"ל) לגבי היוצאין ברשות.

או במלים אחרות: לא "פיקוח נפש" הוא סיבת היתר, אלא תקנת רבן גמליאל הזקן היא סיבת היתר ומשמעות ההיתר היא שלגבי היוצאין להציל בטלו חז"ל דין דרבנן של היוצא חוץ לתחום, והשוו אותו לאנשי המקום החדש.

 

גם כאן ברור מאליו שאין כל סתירה לעקרון המבואר לעיל באות א.

 

3. בגמרא בעירובין מ"ה. מצינו שני היתרים נוספים לחלל שבת אחרי סיום הקרב של היוצאין להציל. מוקד הדיון היא הסתירה בין הרישא של המשנה לסיפא. מתוך דברי הרישא במשנה מ"ד: "מי שיצא ברשות יש לו אלפים אמה לכל רוח". ברור שיותר מאלפים אמה אין אפילו ליוצאין ברשות, ולכן גם על היוצאין להציל קיים איסור לצאת מתוך תחום אלפים אמה ממקומן החדש אפילו לשם חזרה לביתם 3 .

אך לעומת האיסור לחזור יותר מאלפים אמה, המבואר ברישא של משנת עירובין מ"ד: ובמשנת ראש השנה כ"ג:, משמע מן הסיפא של המשנה בעירובין שלגבי היוצאין להציל אין הגבלה כזו כלל. ובלשון הסיפא : "כל היוצאין להציל חוזרין למקומן". משמע שחוזרין למקומן ללא הגבלות תחום. מה גם שבתוך התחום עצמו של אלפים אמה ברור לנו כבר מדברי הרישא שהם רשאים לנוע בחופשיות ובכלל זה לשוב לביתם.

על סתירה זו מביאה הגמרא שני תירוצים. תירוץ ראשון : רב יהודה בשם רב מתרץ שהסיפא לא באה כלל להסיר את הגבלת המרחק של היציאה מתוך אלפים האמה. אלא כוונת הסיפא לחדש "שחוזרין בכלי זין למקומם". כלומר : שחוזרין עם ציוד הלחימה למקומם למרות שעוברים בכך על איסור טלטול של הנשק בכרמלית וברשה"ר (ראה להלן).

סיבת ההיתר לטלטל את הנשק בגמר הפעולה מבוארת בבריתא שם: "בראשונה היו מניחין כלי זינן בבית הסמוך לחומה. פעם אחת הכירו בהם אויבים ורדפו אחריהם ונכנסו ליטול כלי זינן, ונכנסו אויבים אחריהם. דחקו זה את זה והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו אויבים. באותה שעה התקינו שיהו חוזרין למקומן בכלי זינן".

ומסביר ר' יהונתן בפירושו על הרי"ף שם, שמפני סיבה זו התירו להעביר ד' אמות ברשות הרבים, ולהכניס מרשות הרבים לרשות היחיד "לפי שסכנת נפשות היה בדבר אם יניחום חוץ לתחום או מחוץ לעיר ... שמא ירגישו בהם אויבים ויקחום ולא יהיה להם להינצל כשיצורו על העיר".

כלומר: סיבת ההיתר היא פיקוח נפש, ולכן הותרו גם איסורי טלטול מן התורה. אך היתר זה הוא על טלטול הציוד בלבד בתוך אלפים אמה והיציאה חוץ לתחום אלפים לא הותרה כלל גם לחוזרין מהמלחמה.

תירוץ שני : רב נחמן בר יצחק למד בסיפא כפשוטה, שהיוצאין להציל רשאין לחזור למקומן גם אם הוא מרוחק יותר מאלפים אמה. אלא שהיתר זה יפה רק למצבים מסוימים. וכך מיושבת הסתירה בין הרישא לסיפא:  ברישא מדובר על מצב שבו ניצחו ישראל לגמרי במלחמה, ואין שום סכנה להישאר בגמר הקרב במקום, ולכן לא התירו לצאת מתוך תחום שבת של מקום גמר הפעולה אפילו לשם חזרה הביתה.

לעומת זאת בסיפא מדובר במצב שבו גברה יד האויבים (או "יד הנוכרים תקיפה" כלשון ר' חננאל) וקיים חשש סכנה להישאר בשדה במקום המערכה. ומפני סכנה זו הותר לחזור למקומן אפילו למרחקים גדולים.

בפשטות גם לפי תירוץ רנב"י סיבת ההיתר היא פיקוח נפש במקרה שבו לא גברה יד ישראל ולכן הותרה החזרה ללא הגבלת מרחק. הרא"ש  בעירובין פרק ד' סי' ה' בשם המהר"ם פסק שהלכה כשני התירוצים והב"י או"ח סי' ת"ז כ' שכן דעת הרמב"ם, וכן פסק להלכה, המשנה ברורה סימן ת"ז ס"ק י'. שני ההיתרים האחרונים לחוזרין מפעולת ההצלה, טלטול הנשק ברשות הרבים או חזרה למרחק אם יד האויב גברה, מקורו אם כן בגדרי פיקוח נפש ולא בתקנות חכמים דעלמא.

ברור שגם מכאן אין כל סתירה לעיקרון המבואר לעיל באות א. שכן אין סיבת ההיתר מצד פיקוח נפש שהיה בזמן היציאה לקרב אלא מצד פיקוח נפש הקיים גם בשעת החזרה. וברור שכל זמן שקיים מצב של פיקוח נפש נדחין איסורי תורה מפניו.

 

ג. חידושו של הרמב"ם "כדי שלא להכשילן לעתיד לבוא" והתמיהות על דבריו

 

היתר כללי נוסף לחוזרין מפעולת ההצלה בשבת מובא ברמב"ם הלכות שבת פרק ב' הלכה כ"ג.

וזה לשון הרמב"ם: "בכל מקום אם באו (הגויים) על עסקי נפשות או שערכו מלחמה או שצרו סתם, יוצאין עליהן בכלי זין ומחללין עליהן את השבת. ומצוה על כל ישראל שיכולין לבוא ולצאת ולעזור לאחיהן שבמצור ולהצילן מיד הגויים בשבת, ואסור להם להתמהמה למוצאי שבת. וכשיצילו את אחיהם מותר להן לחזור בכלי זין שלהן למקומם בשבת, כדי שלא להכשילן לעתיד לבוא".

מתוך סתימת הדבר "מותר להן לחזור למקומן" ללא הגבלת מרחק וללא הגבלה למצב מסוים, משמע שאין הגבלה של אלפים אמה לגבי החוזרין מפעולת הצלה גם כשנצחו ישראל.

גם נימוקו המחודש של הרמב"ם מצביע על היתר כללי. נימוקו המחודש של הרמב"ם להתיר חזרה למקומן שהוא "כדי שלא להכשילן לעתיד לבוא". והמאירי בשבת י"ט. מסביר נימוק זה "שלא ימנעו לעתיד 4 כלומר : שאם נגביל את היוצאין להציל בהגבלות הלכתיות שימנעו את החזרה הביתה בגמר פעולת ההצלה, עלול להיווצר בעתיד מצב שאנשים יימנעו מלצאת בשבת לצורך הצלה. ולכן כדי למנוע מצב חמור כזה של הזנחת פיקוח נפש בעתיד, עדיף להתיר את החזרה בשבת. וברור שנימוק זה כוחו יפה להתיר את החזרה ללא הגבלת מרחק או הגבלת מצב.

 

והתמיהות על הרמב"ם ברורות :

תמיהה 1: אם נימוק זה נכון להלכה, מדוע לא הביאה אותו הגמרא בעירובין דף מה. ?

תמיהה 2: אם נימוק זה נכון להלכה, מדוע אסרה הגמרא בעירובין את החזרה אל מעבר לתחום אלפים אמה, הרי נימוק זה מצדיק חזרה גם למרחקים גדולים יותר.

 

תמיהה 3: הרמב"ם עצמו בהלכות שבת פכ"ז הי"ז פסק שהיוצאין להציל רשאין לחזור רק תוך אלפים, אלא אם כן היתה יד הגויים תקיפה וכדברי הגמרא בעירובין מ"ה. (עיי"ש בפירוש הר"ח) וזה סותר למשמעות דבריו בפרק ב'. (ועיין בכללי הרמב"ם בשם כנה"ג, הנתיבות ותיו"ט, שדרכו של הרמב"ם לסמוך על מה שכתב קודם בחיבורו ולא על מה שכתב אחר כך).

 

תמיהה 4: אין דרכו של הרמב"ם לחדש דין מעצמו ללא שיציין זאת בפירוש. אם כן מהו מקורו של נימוק הרמב"ם "כדי שלא להכשילן לעתיד לבוא" ?

 

ד. מקור נימוקו של הרמב"ם במשנת ראש השנה

 

וכדי להבין את דעת הרמב"ם ולהבהיר את התמיהות ננסה למצוא את מקור הסברא המחודשת "כדי שלא להכשילן לעתיד לבוא". (תמיהה 4).

 

ונראה שהמקור לסברא זו של הרמב"ם טמון במשנה במסכת ראש השנה דף כ"א : "בין שנראה בעליל בין שלא נראה בעליל מחללין עליו את השבת. ר' יוסי אומר אם נראה בעליל אין מחללין עליו את השבת. מעשה שעברו יותר מארבעים זוג ועיכבן רבי עקיבא בלוד. שלח לו רבן גמליאל אם מעכב אתה את הרבים נמצאת מכשילן לעתיד לבוא".

 

ומתוך סמיכות המעשה שבסיפא לדין של הרישא, משמע שעיכוב עדי קידוש החודש על ידי רבי עקיבא נבע מן הכוונה למנוע חילול שבת מיותר. אלא שלדעת רבן גמליאל (שהלכה כמותו, עיין בגמרא שם) אין זה חילול שבת מיותר. שכן עיכוב הרבים גורם למכשלה לעתיד לבוא, שיהיו אנשים שיימנעו מלטרוח לבוא להעיד גם במצבים בהם עדותם תהיה חיונית לקידוש החודש. וכך מבאר המאירי משנה זו וכן דעת התפארת ישראל על אתר.

 

כלומר: מחדשת לנו המשנה כלל בהלכות חששות לעתיד. והכלל הוא, שכאשר שמירת השבת עלולה להביא לידי מצב שבו יימנעו אנשים לצאת ולהעיד לקידוש החודש, אזי כבר עכשו חילול השבת נחשב לצורך קידוש החודש. וחילול השבת לצורך קידוש החודש הותר על ידי התורה כדאיתא במשנת ר"ה כ"ב.

 

אם כך, נכון להסיק שגם לגבי מצוה אחרת שדוחה שבת, מצות פיקוח נפש - קיים כלל דומה. ואם הערכת המצב היא שהגבלת תנועתם של היוצאים להציל עלולה להביא לידי כך שחלק מהם יימנע בעתיד מלהציל בשבת, אזי לא רק שבעתיד ייווצר מצב של פיקוח נפש אלא כבר עכשו ההיתר לחזור למקומן הינו צורך פיקוח נפש, ופיקוח נפש דוחה שבת. ומאחר והרמב"ם העריך הערכה ריאלית, שהגבלות לגבי חזרה הביתה של המצילין אכן ימנעו מחלק מן העם מלצאת ולהציל בשבת אחרת (למרות החשיבות הרבה שבהצטרפות כל מי שרק יכול) לכן התיר להם הרמב"ם לחזור למקומן ללא הגבלה וזוהי כוונת הרמב"ם באומרו שחוזרין למקומן כדי שלא להכשילן לעתיד לבוא.

ברור גם כאן שאין כל סתירה לעיקרון באות א. שכן אף שיש כאן היתר גם לאחר גמר ההצלה, אין סיבת ההיתר פיקוח הנפש שהיה בשעת היציאה לקרב, אלא פיקוח נפש של מצב אפשרי בעתיד5 אשר מחמתו מותר כבר עכשיו לחלל את השבת.

 

ה. הבחנה עקרונית בין גדר תקנת ר"ג הזקן לבין גדר ההיתר "שלא להכשילן לעתיד".

 

לאור האמור יש לשים לב לדמיון ולהבדלים בין היתר זה לבין ההיתר של המשנה (רבן גמליאל הזקן בר"ה כ"ג : ובעירובין מ"ד:) הנותנת דין של אנשי העיר לזרים שהגיעו לצורכי ההצלה (אות ב. היתר 2 לעיל).

בשני המקרים ההיתר נועד כדי לעודד אנשים לצאת להציל, ולמנוע תירוץ להשתמטות מהצלה בעתיד.

 

אך קיים הבדל עקרוני: היתר המשנה של רבן גמליאל הזקן איננו מגדרי היתרים של פיקוח נפש. אלא ההיתר הוא מכוח תקנות ר"ג הזקן אשר ביטל את האיסור (מדרבנן) לצאת מד' אמות לגבי היוצא ברשות, וקבע את דינו לכתחילה כדין אנשי מקומו החדש. אמנם הסיבה שהביאה לתקנת ר"ג הזקן היא החשש מהשתמטות בעתיד, אך זוהי סיבה לתקנת ר"ג, ולא סיבת ההיתר שבא מכוח התקנה, שהרי במסגרת תקנת ר"ג הזקן בוטל לגמרי דין היוצא חוץ לתחום לגבי היוצא ברשות.

 

לעומת זאת, סיבת היתר החזרה של הרמב"ם בפרק ב', היא החשש מהשתמטות מהצלה בעתיד, חשש אשר בגללו קיים כבר עכשו דין פיקוח נפש, וחשש זה הוא עצמו סיבת ההיתר.

 

ונציין שלשה הבדלים הלכתיים בין ההיתרים הנובעים משתי הסיבות הנ"ל.

 

1) אדם המכיר בעצמו שהוא לא יימנע בעתיד מלצאת ולהציל גם אם יחמיר עתה על עצמו ולא יזדקק להיתרים. אזי לגבי היתר רבן גמליאל הזקן - המחמיר על עצמו ולא יוצא מד' אמותיו הריהו מחמיר חומרה של שטות, שכן לאחר תקנת ר"ג הזקן בוטל לגמרי האיסור לגבי כל היוצאין ברשות, ואין כאן שום איסור כלל לצאת מד' אמותיו.

 

לעומת זאת לגבי היתר הרמב"ם בפרק ב', כאן גדר ההיתר הוא של פיקוח נפש הדוחה שבת, כאשר איסור שבת קיים אלא שנדחה מפני החשש של הפיקו"נ בעתיד. אם כן, מי שמכיר בעצמו שחשש זה לא קיים לגביו והוא לא יימנע מלצאת בעתיד, לא רק שיש טעם בהחמרה על עצמו בהימנעות לשוב לביתו, אלא שמסתבר שאין לו שום היתר לשוב לביתו תוך חילול שבת. (ומסתבר שכך הלכה גם בדינו של ר"ג במשנה בר"ה כ"א: שאילו רבן גמליאל עצמו היה רואה את הלבנה בלוד, ודאי שלא היה מחלל את השבת כדי לעלות לירושלים בשעה שכבר עלו עדים מרובים. שכן לגביו לא קיים כלל חשש לעתיד, וממילא אסור לחלל שבת שלא לצורך).

 

2) יחידה צבאית המופעלת על פי פקודה ללא צורך בגיוס התנדבותי, אזי תקנת ר"ג הזקן קיימת גם לגביהם, ויש להם אלפים אמה לכל רוח ממקומן החדש. ואילו ההיתר של הרמב"ם לא קיים כאן כלל שהרי אין חשש שימנעו מלצאת בעתיד, ולכן אסורין לשוב לביתם אם הדבר כרוך בחילול שבת.

 

3) במקום בו היציאה להציל נובעת גם מסכנה של המציל עצמו, שוב לא יהיה קיים ההיתר משום חשש לעתיד, שהרי גם בעתיד יצא ללא ספק משום סכנת עצמו.

 

ודוגמא כזו הובאה בשו"ת חת"ס חלק חו"מ ח"ו סי' קצ"ד בהשמטות, לגבי רופא שמציל גוי בשבת משום סכנה דידיה, אין לו ההיתר הנ"ל לחזור משום העתיד.

 

ו. ישוב התמיהות על הרמב"ם

 

לאור האמור מיושבות התמיהות על הרמב"ם שהובאו לעיל אות ג.

 

תמיהה 1 : ברור מדוע לא הזכירה הגמרא בעירובין מ"ה. את הנימוק הזה של הרמב"ם, שכן הגמרא בעירובין דנה בדברי המשנה שם העוסקת בהיתר מוחלט מכוח תקנת חז"ל, תקנה שמבטלת לגמרי את איסור היציאה מד' אמות לגבי היוצא להציל (אע"פ שסיבת התקנה וביטול האיסור היתה כדי להקל על היוצאין להציל ולעודד אותם לצאת בעתיד, על כל פנים לאחר התקנה האיסור נפקע ואינו קיים כלל). לכן גם אם אחד מן היוצאין להציל רוצה להחמיר על עצמו ולא לצאת מד' אמותיו הרי זו חומרה של שטות שאין לה מקום כלל שהרי הפקיעו חכמים איסור זה לגמרי.

 

גם כאשר קיים מצב של פיקוח נפש מבחינה אובייקטיבית כגון, להשאיר את הנשק מחוץ לעיר (לאור לקחי הבריתא), או כאשר ניצחו האויבים, אף כאן אין היחידי רשאי להחמיר על עצמו (כשם שיולדת תוך ג' אינה רשאית לצום ביו"כ גם אם נראה לה שאינה מסתכנת כדאיתא בשו"ע באו"ח תרי"ז סעיף ד').

לעומת זאת ההיתר של הרמב"ם אינו מוחלט, האיסור לצאת מחוץ לאלפים לא הותר מכוח תקנה ואף לא משום פיקוח נפש מיידי, אלא שאם קיימת הערכת מצב ששמירת ההלכה תביא לסיכון בעתיד, אזי מותר להקל כבר עכשו מדין פיקוח נפש של העתיד. אך גם במקרה זה ברור שאם ירצה האדם להחמיר על עצמו ולא לחזור לביתו באיסור (תוך כדי ידיעה שהוא לא יימנע מלצאת בעתיד), ודאי שרשאי ואולי אף חייב להחמיר, ותבוא עליו ברכה.

 

תמיהה 2: לכן גם אסרה הגמרא בעירובין מ"ה. את החזרה יותר מאשר אלפים שכן מאחר שהגמרא דנה בדברי המשנה העוסקת בהיתרים מוחלטים בלבד (מכוח התקנה או מפני פיקוח נפש מיידי) והרי אין היתר מוחלט לחזור למרחק של יותר מאלפים כאשר אין פיקוח נפש מידי בשהיה במקום.

 

תמיהה 3: וכדעת הגמרא פסק גם הרמב"ם בפרק כ"ז, שם דן הרמב"ם בהלכות ט"ז וי"ז בהיתרים מוחלטים כמו שנתבאר, ולא בהיתרים התלויים בהערכת המצב ובכל אחד ואחד כמו היתרו בפרק ב' מהלכות שבת.

 

תמיהה 4 : מקור נימוקו המחודש של הרמב"ם כבר נתבאר לעיל אות ד.

 

ז. האם ההיתר לחזור משום החשש לעתיד מתיר גם חילול שבת במלאכות דאוריתא ?

 

והנה יש לדון בהיתר של הרמב"ם בפרק ב' הנובע מן החשש "להכשילן לעתיד לבוא" האם חשש זה דיו להתיר גם איסורי תורה או שמא רק איסורי דרבנן. ובפשטות משמע מהסוגיא בראש השנה לגבי קידוש החודש שחשש זה יפה להתיר איסורי תורה, שכן מלוד לירושלים המרחק גדול יותר מי"ב מיל. ולדעת הרמב"ם בריש פכ"ז משבת איסור יציאה מחוץ לתחום י"ב מיל הוא איסור תורה ואעפ"כ התיר רבן גמליאל ללכת מלוד לירושלים בשבת, מפני החשש שלא להכשילן לעתיד לבוא. (יותר מזה משמע מדעת הגמרא שם שאף ר"ע מודה להיתר של ר"ג, ולר"ע במשנת סוטה דף כ"ז : איסור תחומין של אלפים אמה הוא איסור תורה).

וכן דעת החתם סופר או"ח סי' ר"ג. אמנם הגרש"ז אויערבאך שליט"א (ירחון מוריה שנה ג' גליון ג-ד במאמרו "בירורים וספקות בהלכות פיקוח נפש", אות ג') חולק על דברי החת"ס הנ"ל והקשה עליו מדברי הראשונים וז"ל :

"מבואר שם בחלק או"ח דסובר שההולכים להציל משום פקו"נ התירו אותם לחזור למקומן סופן משום תחילתן אפי' אם צריכים לעשות מלאכות דאוריתא, והוא פלאי, דלא מצינו בשום מקום שהתירו איסור תורה בסופן משום תחילתן, והתוס' בעירובין מ"ד ע"ב וכן הרשב"א בביצה י"א ע"ב כתבו אהא דתנן התם שכל היוצאין להציל חוזרין למקומם וז"ל : "הא דלא חשיב לי' בפ"ק דביצה גבי הנך ג' דהתירו סופן משום תחילתן דזה אינו חידוש" וכיוון שכתבו דאין זה חידוש והשוו אותם להנך ג' דמס' ביצה רואים ברור שסוברים דלא התירו אלא מלאכות דרבנן דומיא דהתם ולא דאורייתא ותו דאם מותר גם מלאכות דאורייתא ע"כ דהיתר גמור הוא משום פיקוח נפש וא"כ איך אפשר למנותם בהדי ההך דפ"ק דביצה שהתירו חכמים. וכן כתב גם הריטב"א בריש פ"ב דמס' ר"ה אהה דהתקין ר"ג שיהו מהלכים אלפים אמה לכל רוח "כיוון שבאו ברשות עשאוהו כאילו קנה שביתה ומשלך נתנו לך דאיסור תחומין דרבנן" עכ"ל, ומפורש יותר כתב שם הרמב"ן במס' עירובין להוכיח דביציאת ד' אמות חוץ לתחום ליכא איסור תורה אא"כ הולך מיל או ג' פרסאות לכל צד כדאית ליה, מהא דהתקין ר"ג הזקן שיהו מהלכין אלפים אמה לכל רוח, וז"ל "הרי העדים הללו הלכו ג' פרסאות עד מקום הועד - ואם היוצא חוץ למקום שביתתו ג' פרסאות על כל פסיעה ופסיעה הוא עובר מה"ת - איך רבן גמליאל מתיר להם אלפים אמה והלוא עוברים הם מה"ת בכל יותר מד' אמות - וכי בית דין מתנין לעקור דבר מה"ת אלא בשב ואל תעשה - וש"מ - שאם הלך בהיתר כל היום אע"פ שיצא לו לכמה תחומין אינו חייב עד שילך מאותו מקום כשיעור תחומי שבת" עכ"ל, הרי מפורש כתב דלא שרי אלא מלאכות דרבנן" 6 .

 

אמנם ע"פ האמור לעיל באותיות ה. ו. ברורים מאד דברי החת"ס, שכן כל הראיות שמביא הגרש"ז אויערבך בהם מוכח שהתירו רק איסורי דרבנן, עוסקות בהיתר המשנה של ר"ג הזקן שהוא היתר מוחלט מכות התקנה של ביטול איסור יציאה מד' אמות ליוצאין להציל. ואף שהסיבה לתקנה היתה סופן משום תחילתן, הרי לאחר התקנה בטל האיסור לגמרי וזה כמובן נכון רק לגבי ביטול איסור דרבנן מסוים שאותו התירו חז"ל.

 

אך אין מכאן כל ראיה 7 נגד החת"ס הדן בהיתר מחמת החשש לעתיד לבוא, חשש אשר בגללו קיים כבר עכשו היתר של פיקוח נפש, והיתר זה שאינו מוחלט אלא תלוי בהערכת מצב, כוחו יפה גם להתיר איסורי תורה; כדעת החת"ס, וכפי שמוכח במסכת ר"ה לגבי קידוש החודש.

 

ח. מסקנות

 

1. אם גם לאחר גמר פעולת ההצלה או הטיפול עדיין קיים מצב של פיקוח נפש הדורש חזרה מהירה - למשל של הרופא לבית החולים - נדחית השבת מפני פיקוח נפש.

 

2. אם מצב הפיקוח-נפש נסתיים - דינו של היוצא להציל חוזר להיות כדין כל אדם ללא היתרים לעבור על המצוות פרט לשתי הקלות באיסור תחומין :

 

האחת : היוצא להציל מחוץ לתחום שבת (אלפיים אמה) דינו כאנשי המקום החדש, ויש לו אלפיים אמה לכל רוח.

 

השניה: אם קיימת חפיפה בין תחום שביתתו המקורי לבין תחום מקומו החדש, אזי מותר לחזור למקומו.

 

3. רופאים אשר חזרתם לביתם כרוכה בחילול שבת, וללא היתר לחזור לביתם בשבת קיים חשש של איחור או השמטות מלצאת ולטפל בשבת -

 

לדעת החתם סופר (או"ח ר"ג וחו"מ קצ"ד) מותרים לחזור לביתם גם אם החזרה כרוכה בחילול שבת במלאכות דאורייתא ;

 

לדעת הגרש"ז אויערבאך (מוריה כז-כח) אין החשש להכשלה לעתיד מתיר איסורי תורה בהווה בנידון דידן, וכמבואר בהערה 7.

 

מקורות נוספים :

 

שו"ת ובחרת בחיים לגר"ש קלוגר סי' צ"ט ; שו"ת ציץ אליעזר, ח"ח סי' ט"ו וחי"א סי' לט - מ ; הגר"מ פיינשטיין, תחומין כרך א, 13 - 23. הודפס אח"כ גם באגרות משה או"ח חלק רביעי (ברוקלין תשמ"ב) סימן פ' עמודים קנח - קסג ; שו"ת היכל יצחק או"ח ס' ל"ב; דרכי חסד (ירושלים תשל"ח) עמ' קלט סוף הערה 4 ; שמירת שבת כהלכתה (ב) פרק מ' סעיף סט; ועוד.

 

מובן שבכל שאלה מעשית יש לפנות למורה הוראה ואין להורות למעשה מתוך הדיון כאן.

 

 

לכבוד העורך,

צרור שלומות !

כשהגעתי לביתי לאחר שנפגשנו בירושלים עיינתי בחוברת "אסיא" ושמחתי לראות שכתב בנושא "כל היוצאין להציל חוזרים למקומם". שמחתי היתה מיוחדת כי יצא לי לאחרונה לעסוק בנושא זה, ואי"ה בקרוב יפורסם הדבר ב"תחומין" ג' העומד לצאת.

יש עמדי רק מקצת הערות לדבריו: (ואי"ה יוכל לעיין במה שהעליתי בסוגיא בספר כי הדברים ארוכים).

 

א. כתב (בסוגריים) בעמ' 66 ("ומסתבר שכך הלכה גם בדינו של ר"ג במשנה בר"ה כ"א : שאילו רבן גמליאל עצמו היה רואה את הלבנה בלוד ודאי שלא היה מחלל את השבת כדי לעלות לירושלים בשעה שכבר עלו עדים מרובים, שכן לגביו לא קיים כלל חשש לעתיד וממילא אסור לחלל שבת שלא לצורך).

 

והנה אף שנראה סברה זו ביוצאין להציל הרי בענין קדוש החודש יש מקום לומר שלא כך. בשו"ת חת"ס או"ח ס' ר"ג שהביא בענין אחר מציין לירושלמי מו"ק פ"ג ה"א ששם ישנה תוספת לשון באותו ספור של ר"ג: "... נמצאת מעכב את הרבים מלעשות מצוה" ואף שבקרבן עדה נדחק לומר דזו אינה מצוה שהרי אין צורך בעדים אלא שהעדים הנוספים חושבים שעושים מצוה וכדי לא להכשילן לע"ל אין למונעם מכך, אולם החת"ס חלק עליו והוכיח דזוהי מצוה לכתחילה. ויסוד דבריו דבענין קדוש החדש הותרה שבת ולגבי הכל זוהי מצוה לחלל שבת. ונראה שזו שיטת הרמב"ם שכתב בקדוה"ח פ"ג ה"ד "ואפילו ראוהו גדול נראה לכל לא יאמר כשם שראינוהו אנחנו ראוהו אחרים ואין אנו צריכים לחלל את השבת אלא כל מי שיראה החדש ויהיה ראוי להעיד ויהיה בינו ובין המקום שקבעו בו בי"ד לילה ויום או פחות, מצוה עליו לחלל את השבת ולילך ולהעיד". ודוחק לומר דזהו מחשש שאולי בכל אופן לא יבואו עדים, אלא דזוהי תקנה כללית לכולם ע"ש חששות העתידים להיות. ואין לומר דמי דמכיר בעצמו שלא ימנע בעתיד פטור מכך, דזו תקנה לצבור ואם יראוהו ש"מתרשל" יהיה זה מכשול לגבי אחרים בעתיד ולכן הכל חייבים ללכת. (וראה עוד שו"ת אג"מ או"ח ח"ב סי' י"א).

 

ב. כתב שם בהמשך : "2. יחידה צבאית המופעלת עפ"י פקודה ללא צורך בגיוס התנדבותי אזי תקנת ר"ג הזקן קיימת גם לגביהם ... ואילו ההיתר של הרמב"ם לא קיים ...".

וכן העלה הגרי"א הרצוג (התורה והמדינה ה-ו עמ' כ"ו-כ"ז, שו"ת היכל יצחק או"ח סי' ל"ב) בדונו בהחזרת ניידות משטרה בשבת ממקום הארוע.

 

ג. בעמ' 67 כתב ד"פשטות משמע מהסוגיא בר"ה לגבי קדוש החדש שחשש זה יפה להתיר איסורי תורה, שכן מלוד לירושלים המרחק גדול יותר מי"ב מיל". החת"ס (שם) וכן בשו"ת שאלת יעב"ץ ח"א סי' קל"ב העלו בפשטות, דהתירו איסורי דאורייתא אך יש להעיר הערה עובדתית-היסטורית דכנראה כוון העדים היה ליבנה ולא לירושלים דזה היה אחר החורבן ואף שיתכן שגם המרחק מלוד ליבנה יותר מי"ב מיל אך אין זה ברור.

 

ד. במסקנות המאמר בעמ' 69 הציג זה מול זה את דעת החת"ס שמותר לחזור למקומם אף בעשיית איסורי תורה לעומת הגרש"ז אויערבך דלא התירו אלא איסורי דרבנן. לענ"ד היה מקום להציג יותר שיטות בכל צד כדי להקיף הענין כי ממסקנות קצרות כאלה משמע שהחת"ס עומד מול הגרש"ז אויערבך לבד ואף שבגוף המאמר נרמזו עוד שיטות והובאו בסוף עוד מקורות, הרי יש לחדד במסקנה ש: 1) רוב המפרשים והפוסקים לא פרשו ברמב"ם שיש היתר ליותר מ-2000 אמה וא"כ אין מקום כלל להתיר איסורי תורה לדידם וכן האחרונים שדנו בזאת העלו כך (נוסף על אלה שהביא) : הגרצ"פ פרנק (שו"ת הר צבי או"ח ח"ב ס' י') ואילו לצדו של החת"ס הרי משמע שכך הבין הגרי"א הרצוג (שם) וכן מפורש פסק הגר"מ פיינשטיין תחומין א' שהתיר אף איסור תורה - לנסוע ברכב.

 

יזכה להמשיך להפיץ דבר ה' בהלכות המעשיות המתעוררות.

ביקר ובכבוד

הרב מנחם ולדמן

ניר עציון

 

תשובת הרב מרדכי הלפרין:

תודה לכת"ר על הארותיו המאלפות. *

 

לענין הערה ג': קרוב לודאי שהצדק עמו. ואף כי אין הדבר מוכרח לחלוטין [ראה דורות ראשונים לגרי"א הלוי, כרך רביעי, פרק ו' (בטעות נדפס שם בפרק ז') עמ' 458 - רלד], ברור שאין להביא את הראיה לדינא עפ"י המרחק הידוע (1) מלוד לירושלים. עצם הערה זו יש להעיר גם על דברי התפארת ישראל על משנת ר"ה שם, פ"א משנה ו', שהיו לנגד עיני בעת הכתיבה.

לענין הערה ד': כנראה שלא הובהרה דיה מטרת מאמרי הנ"ל.

בשום פנים לא היתה הכוונה לרכז שיטות ופוסקים ע"מ להגיע להכרעה הלכתית. אלא המטרה היתה לצאת מתוך עיון הסוגיא ולהגיע למסקנה הנובעת ממנה, כאשר הדעות החולקות על החת"ס הובאו אך ורק כדי למנוע רושם של הלכה ברורה ומוסכמת המתירה לחלל שבת באיסור תורה משום חשש הכשלה לעתיד לבוא.

מן הראוי להוסיף כאן, שאחד מן הפוסקים המפורסמים שחלקו בתוקף על החת"ס ודבריו נדפסו, אמר לי בע"פ אחרי ראותו מש"כ הגר"מ פיינשטיין שליט"א (ואולי גם עקב עיונו במאמר הנזכר) שכיום הינו מסופק שמא עליו לחזור בו מאיסורו,  ושמא מותר להלכה כדעת הגרמ"פ.

 

1 ועיי"ש בנו"כ שלא ציינו למקור המפורש בירושלמי.

2 ע"ש בירושלמי : "ולמה הם חוזרין בצפירה מפני השונאים" ובפירוש קרבן העדה ד"ה כך בחזירתן פטורין - "שעדיין הם בסכנה מפני האויבים האורבים בדרך" - וברור שאין הכוונה שההיתרים נובעים ממצב הסכנה, שאם כן למה הותרו רק ארבעה דברים. אלא כוונת הירושלמי שכל זמן שקיימת סכנה שכתוצאה ממנה נשמרת מסגרת המחנה, אזי קיים פטור חז"ל מד' דברים.

3 עיין שם במציעתא של משנת עירובין מ"ד: "אם היה בתוך התחום כאילו לא יצא" ובגמרא שם מבואר שאם תחום אלפים אמה ממקומו החדש מגיע עד לתוך תחום שבת של המקום ממנו יצא, אזי רשאי לחזור לביתו וללכת (במקרה המיוחד הזה) עד ארבעת  אלפים אמה. וכן פסק הרמב"ם בפכ"ז משבת הלכה י"ז, ובשו"ע או"ח ת"ז סעיף ב'.

4 עיין בקרית ספר על אתר דרך אחרת בהבנת דברי הרמב"ם, ויש מקום לדון גם בכוונת המאירי. ועיין עוד במסכת יומא ע"ז ע"ב "מאי טעמא כדי שלא תהא מכשילן לעתיד לבוא", ובפירוש רש"י ור' חננאל שם ואכמ"ל.

5 ואין מכאן כל סתירה לדעת הנוב"י מה"ת יו"ד ר"י בענין ניתוחי מתים דס"ל שלענין פיקוח נפש בעינן חולה לפנינו.

שכן אף שכאן אנו מוצאים מצב של חשש פיקוח נפש לעתיד שמתיר לעבור כבר בהוה, הכא שאני. ושני הסברים לדבר :

א. כאן איירי בציבור, ודיני ציבור שונים במידה ניכרת מדיני היחיד. לדוגמא : בב"י יו"ד קע"ח לענין לאו דלא תלכו בחוקות הגויים, מותר למקורבים למלכות לעבור על איסור דאורייתא (לחד תירוץ) משום הצלה שיכולה לבוא על ידיהם אם תיגזר ח"ו גזירה על ישראל. כלומר לגבי ציבור קיימת הרחבה של מושג פיקוח נפש של היחיד. וכעין זה מצינו גם בדעת רב האי גאון שבת מב. הובא בר"ח וברשב"א שם גבי גחלת של מתכת ברה"ר וצידת נחש שחשש שלגבי היחיד הינו חשש נזק בלבד, הופך, כשמדובר ברבים, לחשש פיקוח נפש. ואכמ"ל.

ב. בדרך שונה מעט ניתן להבדיל בין מקום בו קיום המצוה מחייב שכל אחד ואחד יקום ויעשה מעשה, כמו ברואי הלבנה לקידוש החודש, ובנוכרים שצרו על עירות ישראל (רמב"ם פ"ב הכ"ג משבת). במקרה כזה חשש מכשלה לעתיד הוא בעצם סיכון ודאי שחלק מהמחוייבים בדבר ישתמטו מלמלא חובתם כשיזדקקו להם.

מה שאין כך במקרה של מחלה מסויימת שאין בה חולה היום ואז החשש לעתיד אינו ודאי.

6 עיין עוד בציץ אליעזר שציינתי אליו במקורות הנוספים להלן אחרי פרק המסקנות.

7 בקיץ תש"מ הרציתי דברים אלה לפני הגרש"ז אויערבאך שליט"א והסכים עמי שאמנם העיקרון "כדי שלא להכשילן לעתיד לבוא" יכול להתיר איסור דאורייתא כמו שמשמע מהרמב"ם פ"ב מהלכות שבת הלכה כ"ג, אך היתר זה הוא רק במקום בו קיום המצוה מותנה בחיוב כל אחד ואחד מישראל לבוא להעיד או לצאת למלחמה (כמש"כ בהערה 5 לעיל). אך במצות הצלה המוטלת על יחידים כגון רופאים, מוכח מהסוגיא בעירובין מד: מה. ומהפוסקים, שגם מי שיצא להציל התירו לו רק איסור תחומין דרבנן, ולא התירו לו שום איסור תורה כדי לחזור למקומו. (אלא אם עדיין קיים חשש של פיקוח נפש).

 

* וראה קובץ אגרות חזו"א חלק א' אגרות כ"ו,כ"ז,כ"ח, וחלק ב' אגרת כ"א.

(1) משנת מעשר שני, פרק ה', משנה ב'.