תולדות אשפוז חולים

תולדות אישפוז חולים

 

ד"ר שמואל קוטק

 

נתונים ברורים על הקמת בתי חולים בעולם המערבי מתחילים להופיע רק בתקופה הביזנטית.

אמנם ידוע כי בתקופה העתיקה השכינו לפעמים את החולים בתוך בנינים המוקדשים לאלילי הרפואה, ושם ישנו לילה אחד או שנים (אינקובציה). עשו זאת לא רק אצל היוונים אלא גם במצרים העתיקה. אבל אי-אפשר להגדיר זאת כאישפוז חולים. בסין העתיקה קיימים רמזים על הקמת בתי חולים בהם הכניסו את העוורים, האלמים, המשוגעים וכו'. אבל יש לנו מעט נתונים על כך, וגם קשה מאד לקבוע תאריכים מדוייקים, כפי שקורה לעתים קרובות בעניינים הנוגעים לתרבות הסינית.

לא נדון כאן על האפשרות שהיו כבר בתי חולים בתקופת המקרא, במיוחד למצורעים. רבות נכתב על מהות "בית החפשית" (מלכים ב', טו, ה), ששם בודד המלך עזריה כשחלה בצרעת.

בין הראשונים שהשאירו לנו עדות נאמנה על הקמת בתי-חולים נזכיר את ההודים. למשל, בציילון, (כעת סרי-לנקא), מלך אחד שנפטר בשנת 137 לספ' מציין, שהוא ייסד בתי חולים ב18- מקומות בארצו, מינה רופאים וגם הקדיש מכספו לצורך תרופות ואוכל לחולים. כמו כן בהודו, שם יסד המלך אשוקא בתי חולים לאורך הכבישים הראשיים.

 

השפעת הנצרות

במאה ה4- הקימה פאביולה בעיר רומא את בית החולים "הראשון" במערב. היא אספה חולים ועניים מן הרחוב וטיפלה בהם אישית.

הנוצרים הדגישו במיוחד את המצוה לעזור "לעני ולגר", והרי החולה נחשב כעני. אין צורך להזכיר כאן את המקור היהודי של המצוה הזאת ! אבל מעניין לציין, שקראו בתחילה לבתי החולים "Xenodocheia", כלומר בתים לגרים, דהיינו לחולים לא-מקומיים. המטרה הראשונה היתה לאכסן עוברי דרך, וזאת היתה גם מטרתו הראשונה של ה"הקדש" היהודי, שהיה צמוד לבתי-הכנסת עד התחלת יסודם של בתי-החולים היהודיים.

בין המקומות הידועים, אשר הוקדשו בתקופה הביזנטית לטיפול בחולים נזכיר את קיסריא (בקפדוקיה), שם הוקם במאה הרביעית בית החולים ע"י בזיל הגדול. גם בעיר אפאזוס חנכו אז בית חולים ל70- נפש, כולל פצועים. בקונסטנטינופולי (קושטא) היו אז כמה בתי חולים, צמודים לכנסיות, ומספרים שאשת הקיסר תיאודוזיוס ה1- הלכה לבקר אצל החולים וטיפלה בהם בעצמה...

במאה הששית נוסד בית חולים בעיר ליאון (צרפת) וגם בעיר מרידה (ספרד), ולאט לאט נבנו בתי חולים ברוב הערים הגדולות תחת השפעת ההגמון.

 

בתי חולים ומנזרים

בקונסיליום של אקס (816) קבעו, שהטיפול בעניים ובחולים הוא תפקיד עיקרי של כל מוסד נוצרי, ובמיוחד של המנזרים. לכן מן המאה ה10- היו כמעט כל בתי החולים תחת השפעתם וניהולם של הנזירים והנזירות. המלה Hospicium היתה אז בשימוש, והיא נובעת מאותו השורש כמו "אישפוז" בעברית החדשה. הכוונה העיקרית לא היתה לטפל, אלא לאכסן, לעזור (לחיים - או לנוטים למות).

דוגמא מעניינת נביא מהמנזר קלירוו (Clairvaux) שבצרפת. שם היו בעצם שלושה בתי חולים נפרדים(Infirmarii), אחד לכמרים, אחד לתושבי המינזר שלא נתקדשו לנזירות, ואחד לעניים (Infirmarius pauperum), במינזר של סט. גאל (שוויץ) בנו מסביב ל"אינפירמאריה" בנין לרופאים, מטבח מיוחד, חדר לחולים קשים, חדר להקזת דם, מרחץ וגן צמחים לצורך רפואה. גם שם היו בנינים מיוחדים לכמרים, לעניים ולעולי רגל.

בית החולים בקושטא אשר נוסד במאה ה12- צמוד למינזר Pantocrator כלל 50 מיטות מחולקות כדלקמן : 10 לכירורגיה, 8 למקרים חריפים ועינים, 12 לנשים, 20 למקרים קלים (ו5- למיון).

 

בתי חולים מוסלמיים

ראוי לציין, שגם בארצות תחת שלטון מוסלמי היו בתי חולים כבר בתקופה קדומה. למשל, נראה שבעיר Djondisabur היה בית חולים כבר במאה ה8-, אמנם הנסטוריאנים ששלטו אז על הרפואה באזור, היו נוצרים. בעיר בגדאד היה בית חולים כבר במאה ה9-, אבל המפורסם ביותר נוסד בשנת 914. בית החולים הראשון בקהיר נוסד בשנת 873, ובמאה ה9- וה10-יודעים אנו על קיומם של בתי חולים במדינא, מכה, ראי (Rhazes:rey) ועוד. קראו להם מאריסטן (Maristan) מהמלה הפרסית Bimaristan.

 

בתי חולים ממש

במאה ה12- מתחילים להבדיל בין מוסדות לעניים, לקשישים, לנכים מחד, ובין בתי חולים ממש מאידך. בין הנוצרים היו כמה מסדרים של כמרים שהתמחו בתפקיד זה. נזכיר כאן את הבאים:

אבירים הוספיטאלרס של יוחנן הקדוש בירושלים Knights hospitallers of St. John of Jerusalem

לאזאריים- Lazarists.

אבירים טויטוניים Tentonicknignts

חברי המסדרים האלה היו בעצם חיילים קשורים לצבא ולצלבנים, לפחות בשלבים הראשונים של כהונתם. כולם היו פעילים בארצנו, ובמיוחד בירושלים ובעכו.

לא נדון כאן בפרוטרוט על המסדרים השונים, אשר התרבו במיוחד אחרי המאה ה13-. היותר פעילים היו הפראנציסקאנים. פעילותם בתחום הרפואה היתה בולטת, למשל בירושלים העתיקה, ובית המרקחת שלהם היה מפורסם ברחבי העולם עוד במאה ה19-, כן ראוי לציין בין המסדרים השונים את פעילות האוגוסטינים, וכאן מדובר על נשים מטפלות (מכאן המונח: "אחיות").

 

בתי חולים עצמאיים

רק בתחילת המאה ה16- התחילו להכניס בבתי החולים הנהלה אזרחית. למשל בפריז ה- Hotel-Dieu המפורסם קבל הנהלה כזאת בשנת 1505. אבל האחיות נשארו נזירות עד המאה ה19-. רק אז, תחת השפעת פלורנס נייטינגיל נוסדו בתי ספר לאחיות מחוץ לתחום אנשי הדת.

אי-אפשר לכתוב על תולדות בתי החולים, אפילו בקיצור נמרץ, בלי להוסיף מלה על המצורעים. מחלה זו התפשטה בכל העולם בעקבות מסעי הצלב, ומצב החולים, מבודדים בשדות, היה כה גרוע שנאלצו לבנות בתי חולים בשבילם בכל הארצות. מספר ה"לצריטי" (Lazaretti) הגיע במאה ה13- ל220- באנגליה וקרוב ל2000- בצרפת! בתי חולים למחלות מיוחדות נוסדו לא רק עבור המצורעים. נזכיר כאן שבשנת 1656 אירגנו בית חולים לחולי הדבר ליהודי הגיטו ברומא לתקופת המגפה. יש לנו גם עדות, והיא קדומה יותר, על – Pest-Haus קבוע בעיר פרנקפורט דמיין בגרמניה.

 

בתי חולים יהודיים

מן התקופה העתיקה אין לנו עדות על בתי חולים, לא בתקופת המקרא (פרט ל"בית החפשית") ולא בתקופת התלמוד. במס' בבא מציעא (פ"ג ע"ב) מדובר על "ביתא דשישא" (בית השיש), שם נתחו את רבי אלעזר והוציאו מכרסו הרבה שומן... אמנם אין כאן רמז לבית חולים ממש אלא לחדר מיוחד לניתוחים.

אבל בימי הביניים מוצאים עקבות של "הקדש" כבר מן המאה ה13-. "בית הקדש העניים" היה צמוד לבית הכנסת, ולשם באו גם זרים ועוברי-דרך וחולים.

נמצאו מסמכים המעידים על קיום הקדש בעיר רטיסבון בשנת 1210, בקלן ב1248-, במינכן ב1381- ובברלין ב1573-.

בתי חולים במובן המודרני הוקמו לראשונה בלונדון ע"י הקהילה הספרדית בסביבות 1740 ובהמשך המאה 18 בברלין (1753), ברסלאו (1760), ווינה. בפריז נוסד בית חולים יהודי בשנת 1836, ומאז נוסדו כאלה בכל קהילה בעלת חשיבות. בשנת 1933 היו בפולניה 48 בתי חולים יהודיים, ובהם יותר מ3500- מיטות.

בשנת 1966 מנו בארצות הברית 64 בתי-חולים יהודיים, חלק מהם מפוארים ביותר, ואין כאן המקום לפרטם.

 

לסיכום

במקורות היהדות אין לנו כמעט נתונים על בתי חולים, אבל יש לנו הרבה דברים חשובים ביותר על הטיפול בחולים. מצות ביקור חולים אין לה שיעור, וכל המבקר אצל חולה לוקח הימנו 1/60 ממחלתו.

במבט ראשון התפתחו בתי החולים אצל הנוצרים והמוסלמים, ורק אחר כך אצל היהודים. אמנם כל המגמה היתה מבוססת על המצוה המקראית "ואהבת לרעך כמוך" וגם על אזהרות והמצוות לעזור לגר, לאלמנה ולעני.

נראה לנו, שהיהודים החזיקו מעמד יותר זמן מתרבויות אחרות ללא בתי חולים, מפני שהמשפחה היתה אצלנו יותר מאוחדת ויעילה. רק כאשר התרבו העניים, כאשר המשפחות התפזרו, והתחילו לנדוד מעיר לעיר לצורך הפרנסה, הורגש הצורך לעזרה ע"י אישפוז. בתחילה טיפלו באנשים אלה חברי ה"חברא קדישא". משם כנראה המונח "הקדש". מובנה הראשון הוא: דבר קודש, שהוקדש לאוצר המקדש. מלה זו שמשה גם ככינוי לאוצר עצמו. כנראה אמרו בהתחלה "בית הקדש עניים", כלומר, בית המוקדש לעניים ע"י הקהילה. ואולי הכינוי גם קשור למקור העניין הנידון בגמרא (פסחים קא ע"א) : "...ושמואל, למה לי לקדושי בבי כנישתא ? לאפוקי אורחים ידי חובתן, דאכלו ושתו וגנו בבי כנישתא". מדובר כאן על החיוב לעשות קידוש בבית הכנסת, ומעירים שם תוספות : "והא אמרי (מגילה כח ע"א) : בתי כנסיות אין אוכלין בהן ואין שותין בהן... ויש לומר דלאו דוקא בבי כנישתא אלא חדרים שהיו סמוכים לבית הכנסת קרי בי כנישתא ומשם היו שומעים הקידוש...". מכאן הקירבה בין מקום קידוש ובין איכסון עוברי אורח.

כך רואים אנו, שבתי החולים המפוארים של היום, ובית החולים "שערי צדק" החדש התופס מקום מכובד ביניהם, מבוססים על השתלשלות של מגמות שונות לסייע לחולים, ובסופו של דבר מגיעים אל אבינו אברהם, "אב המון גויים", שהיה רץ לקראת האנשים ו"אשפז" אותם כל כך יפה...

 

פתרון לאוטוסקופ בשבת

פתרון לאוטוסקופ בשבת

 

הרב ישראל רוזן

 

בעיות מודרניות

 

שאלות רפואה בשבת עומדות במרכז טיפולה של ההלכה בנושא "פיקוח נפש". מרבית הדוגמאות בהלכה לנושא זה לקוחות מעולם הרפואה והצלת חיי היחיד. הלכות פיקוח-נפש רפואי בשבת מפורטות בעשרות סעיפים בשו"ע, ובמאות דוגמאות בנושאי כליו ובספרות השו"ת.

אעפי"כ, שאלות חדשות בתחום זה צפות ועולות מדי דור, כתוצאה משינויי אורח החיים והצטברות הידע הרפואי. דומה כי לעולם לא יחדל זרם זה של בעיות חדישות בנושא הרפואה בשבת.

חלק גדול מן השאלות העולות בדורנו על שלחן מלכי התורה קשורות בעידן הטכנולוגי; במיכשור החדיש ובארגון בתי חולים מודרניים. קשה למצוא בהלכה דוגמאות הדומות לתחומים אלו; מערך הרפואה הציבורית והמערך הטכנולוגי-מדעי. חלק גדול מן השאלות נובע מכך שרואים אנו את הבעיה הנדונה לא כשאלה פרטית הנוגעת לחולה פלוני, אלא כחלק משגרה רפואית, כפרט ממכלול נוהגים שנקבעו לצרכי הרפואה ההמונית.

בשאלות כגון אלו עזה אמונתנו - הנובעת מתחושה עמוקה כי תורתנו "תורת חיים" היא - כי העידן המודרני שיצר את הבעיות, הוא-הוא שיפתור אותן בכליו המודרניים. עלינו רק להשקיע מחשבה, רצון, מאמצים והרבה... אמצעים, - ונוכל בע"ה למצוא פתרונות מודרניים לבעיות מודרניות, הן בתחום הטכנולוגי והן בתחום הארגוני.

דוגמא קלאסית לבעיה כזו, ופתרונה בצידה, מוצגת במאמר זה.

 

פנס רפואי

לדעתי השימוש באוטוסקופ (באופטלמוסקופ, בפנס עפרון לבדיקת גרון ועיניים וכד') פרובלמטי למדי בשבת. מחד, כל הפעלה יש בה פעולה המוגדרת בדר"כ כאיסור דאורייתא. מאידך, הבדיקות הללו די חיוניות לקביעת הדיאגנוזה ולמניעת התפתחויות שליליות. והיבט נוסף : דומה כי הפעלת הפנס מבוצעת בצורה רוטינית. היינו, מעין שגרה הנובעת מחתירה לסדר בדיקות קבוע ואחיד. ובכן, האם יש להגדיר כל הפעלה כזו כקשורה לפיקו"נ, או אפילו לספק פיקו"נ ? וביותר, האם כיבוי המכשיר, כדי למנוע ריקון הסוללה ולאפשר בדיקה נוספת אם תזדמן - האם גם הכיבוי בכלל פיקו"נ? (אם כי הכיבוי קל מהדלקה, בהיותו מוגדר בדר"כ כ"מלאכה שאינה צריכה לגופה").

קשה לתת תשובה חד-משמעית לשאלות אלו, לא לכאן ולא לכאן. המציאות מוכיחה שאין גישה אחידה בין הרופאים הדתיים. דומני כי מעטים המה הרופאים, שאינם מפעילים פנסים אלו בשבת כבחול, וזאת מנין להם ?

למקרים אלו - ודומיהם - מוצע פתרון עקרוני בצורת מנגנון מיוחד המאפשר להשתמש במכשיר בדרך כשרה בשבת, במינימום סרבול. פתרון זה מבוסס על עקרון "התמדת המצב", שיוסבר להלן. המנגנון נבדק בכמה וכמה סוגי מכשירים ונמצא ראוי מבחינה מעשית והלכתית.

 

עקרון "התמדת המצב"

עקרון "התמדת המצב" פירושו, שאין האדם יוצר מצב מסוים, אף לא משנה מצב, לא ישירות ולא בגרמא, אלא רק תורם - בעקיפין - כי מצב מסוים הקיים בלאו הכי ישמר, לא יתבטל. ברור לכל, כי אם אדם סוגר חלון בפני נר דולק ע"מ שלא יכבה, וממילא הנר נשאר דלוק, - ברור שאין כל מקום לומר שהאדם הדליק. זו דוגמא ל"התמדת מצב".

דוגמא המוכרת לכל: במקרר ביתי יש המחמירים בשבת שלא לפתחו אלא כאשר המנוע פועל. שכן פתיחה בזמן שהמנוע כבוי עלולה להקדים את הפעלתו (בשל שינויי הטמפרטורה). והרי גם פתיחה כשהמנוע עובד גורמת להמשכת הפעולה, כידוע, והמנוע יפעל זמן ממושך יותר. בכ"ז ברור שהאדם איננו מפעיל מאומה, אף לא בדרכי גרמא.

כיו"ב יש שהתירו להזיז מחוגי שעון שבת כך שהמצב הנוכחי ימשך זמן רב יותר, כגון שאם כרגע דלוק - הכיבוי יתאחר, ואם כרגע כבוי - ההדלקה תתאחר. (ראה בשמירת שבת כהלכתה, פי"ב סי"ד בשם שו"ת יביע אומר למרן הגר"ע יוסף ובשם הגרש"ז אוירבך שליט"א).

הגרש"ז אוירבך אף התיר (קובץ מזכרת לזכר הגרי"א הרצוג זצ"ל, מאמר בענין פתיחת מקרר חשמלי בשבת, אות ג) לשנות את וסת הטמפרטורה במקרר, כך שיקרר יותר "עמוק", למרות שעי"כ המנוע יפעל זמן רב יותר, וכן מספר רב יותר של הפעלות במשך השבת, ונמוקו עמו: "בשעה שהוא עושה את מעשהו אינו גורם שום מלאכה זולת המשכת העבודה, - לא איכפת לנו במה שגורם להקדים אח"כ את הפעלת המנוע לאחר שישבות."

הפתרון המוצע לאוטוסקופ דומה לפתיחת המקרר כשהמנוע עובד, וקל משינוי וסת הטמפרטורה הנ"ל.

 

מנגנון מיוחד

לפתרון השימוש באוטוסקופ - ובמיכשור דומה - פותח מנגנון אלקטרוני מתוחכם לפי עקרון "התמדת מצב". המנגנון הינו בעל ממדים קטנים ביותר (כשתי קופסאות גפרורים) ובו מעגל אלקטרוני זעיר, אשר פועל כדלהלן: כאשר מחברים את המנגנון למכשיר מבעוד יום, נורת האוטוסקופ תדלק מדי 90 שניות למשך כ2- שניות, וכך במשך היום נולו. זהו מצב "נצנוץ", המוגדר כמצב "OFF".

כאשר קיים צורך חיוני להפעיל, הרופא מזיז מתג הקבוע במנגנון למצב "המשכה" המוגדר כמצב "ON". בשעת ההזזה אין במתג זרם, ברם כאשר יגיע מועד ההדלקה ("נצנוץ") הקרוב, והנורה תדלק בין כה וכה, - שוב לא תכבה כעבור 2 שניות, אלא כעבור 70-60 שניות. זהו פרק זמן המספיק לבדיקה רגילה. לאחר הכיבוי האוטומאטי ניתן להחזיר את המתג למצב "נצנוץ", שהרי שוב המתג ללא זרם, ואזי ההדלקה הקרובה במועדה המקורי, היינו בעוד כ30-20- שניות - תימשך רק 2 שניות, כבמקודם. אם המתג לא יוחזר - אזי ההדלקה הקרובה תימשך שוב 60 שניות, ותאפשר המשך הבדיקה, אם אמנם קיים צורך בכך.

בשיטה כזו יכול הרופא להזיז את המתג בכל זמן שהוא. בשום מקרה הוא לא יגרום להפעלה כלשהי אלא רק ל"התמדת מצב". אפילו אם יפגע ברגע הקריטי (סיכוי רחוק ביותר) של הזזת המצג המתג במועד "נצנוץ", - גם במקרה זה איננו מדליק, שהרי ההדלקה מתרחשת במועדה ללא כל תלות במתג.

חשוב לציין כי המנגנון המתואר עוקף את כפתור ההפעלה הרגיל של חול.במקרה רציני שאיננו מאפשר שהייה כלשהי (חירום) ניתן תמיד להפעיל את הפנס במתג הרגיל.

 

להלן תרשים סכימטי של פונקציות המערכות הפנימיות.

להבהרת הפעולה נבאר את התהליך הפנימי. למעשה מכיל המנגנון שתי מערכות אלקטרוניות נפרדות; מערכת א' מדליקה את הנורה מדי 90 שניות, ומערכת ב' תפקידה לכבות. מערכת ב' ללא זרם ("מתה" מבחינה חשמלית) כל העת, אלא רק כאשר נורת הפנס דלוקה (בתום 90 השניות) מערכת ב' "חיה" . מערכת ב' מונה מספר שניות ומכבה. וכמה מניינה ? - תלוי במצב המתג. אם הוא מנותק - הכיבוי יתרחש כעבור 2 שניות, ואם הוא מחובר - ה"שעון האלקטרוני" של מערכת ב' ימנה 60 שניות ורק לאחריהן יכבה. בו-זמנית מערכת א' ממשיכה בשלה, במחזוריות של 90 השניות, שאיננה מושפעת כלל ממה שמתרחש במערכת ב'. המתג, הקשור למערכת ב', נועד איפה להחזיק את המצב ולהמשיכו.

מכיון שהאוטוסקופ ניזון מסוללה "קצרת חיים" בת 3 וולט בלבד, המנגנון האלקטרוני הנוסף איננו יכול ל"חיות" עליה. לפיכך הקופסה הקטנה המתוארת מכילה גם סוללה קטנה בת 9 וולט (המצויה ברדיו-טרנזיסטור). צריכת החשמל של המנגנון עצמו הינה אפסית שכן הוא בנוי בטכנולוגיית מעגלים משולבים מסוג CMOS. הסוללה הקטנה הזו יכולה להפעילו במשך חדשים רבים. יותר משמעותית היא צריכת הזרם מהבטריה של האוטוסקופ עצמו כתוצאה מ"נצנוצים" מדי 90 שניות. במנגנונים משופרים קוצר הזמן לשניה אחת. כמו"כ ניתן לרווח את הזמן בין הנצנוצים ולהגדיל את המחזור מ90 שניות ל3- דקות למשל. במקרה זה קיים סיכוי שיצטרכו להמתין זמן רב יותר עד לנצנוץ הקרוב, שהוא "יתמיד" ויאפשר שימוש. הנסיון בשטח הוא שילמד מהם משכי הזמן האופטימליים.

 

רקע הלכתי

 

מלבד הציטוט דלעיל בראש דברינו, מדברי הגרש"ז אוירבך שליט"א (בענין המקרר) - נראה לבסס עקרון זה של "התמדת המצב" על יסוד הלכות שבת נוספות.

 

 התמדת בנין

שנינו במשנה שבת קנ"א : "קושרין את הלחי (למת) לא שיעלה אלא שלא יוסיף. וכן קורה שנשברה סומכין אותה בספסל או בארוכות המטה, לא שתעלה אלא שלא תוסיף". משמע שהתמדת המצב ושימורו אינם כלום. והרי אלמלי סמיכת הספסל היתה הקורה ממשיכה לנטות ובהעלאתה נעשית מעין פעולת בנין, - אעפי"כ שימור המצב מותר.

בתפארת ישראל במקום ציין, כי מצינו לשון זו גם בשביעית פ"ד מ"ו: "אילן שנפשח קושרין אותו בשביעית. לא שיעלה אלא שלא יוסיף". והנה משמע במפרשים שם (ראה מקדש דוד), שאין ההיתר משום גדרי פסידא, שאף אם יפסד אסור להעלותו. מאידך, ברור כי הקשירה כדי ש"לא יוסיף" מחיה את האילן וגורמת להמשך גדילתו. נמצאנו למדים כי התמדת מצב איננה בחינת מעשה ולפיכך מותרת.

אמנם המג"א באו"ח שי"ג סקי"ד דייק בלשון השו"ע, שם ס"ז, שמותר לסמוך הקורה רק בארוכות המטה "שהן כלי", וחידש "דאם אינו כלי רק עץ בעלמא אעפ"י שהוכן לטלטול, מ"מ אסור לסמכו תחת הקורה דדמי לבונה". אך כבר נחלקו עליו הא"ר והתו"ש והוכיחו מרש"י במשנה שם, שכתב "שהרי תורת כלי עליו", והיינו כל דבר שטלטולו הותר. וכן הוכיח הא"ר מתוס' דף מ"ג ע"א ד"ה ושני, ועי"ש בפרמ"ג. ונ"ל, שגם למג"א אין כוונתו "דדמי לבונה" מבחינת הקורה המחוזקת, דמצידה אין נפ"מ אם חזקוה בכלי או בעץ. אלא דמי לבונה מצד קיבוע העץ התומך, שהוא תוספת חדשה לבנין, ולכן סבור המג"א שבעץ בעלמא, אף שהוכן לטלטול, נראה כקובעו עתה בבנין. וגם זה רק בגדר "דמי לבונה". אך ביחס לקורה הרפויה, פשוט שהחזקתה במקומה איננה בנין.

ומצאתי מפורש בערוך השלחן, שי"ג אות ל"ה, שכתב כי גם לפי המג"א "אם סמכו בו ( - בעץ, ולא בכלי) מבעוד יום ונפל נ"ל דמותר להחזירו". ע"כ משום שבכה"ג אין בהנחת העץ כל צד בנין. ולענ"ד פשוט, שהדין יהיה שוה גם בעת שנפל העץ התומך מבעוד יום - נשמטה הקורה מעט יותר, וסומכה שוב באותו עץ במקומה החדש, - שאין זה בנין לא מצד הקורה הנתמכת ולא מצד העץ התומך.

 

התמדת צידה

סיוע חזק לעקרון "התמדת המצב" למדנו ממשנה מפורשת בשבת ק"ו, לענין צידה: "ישב הראשון על הפתח ומילאו, ובא השני וישב לצידו, אעפ"י שעמד הראשון והלך לו, - הראשון חייב והשני פטור. הא למה זה דומה ? לנועל ביתו לשמרו ונמצא צבי שמור בתוכו". ובגמ' ק"ז ע"א אמרו במפורש, שהשני פטור ומותר לכתחילה.

הרי לפנינו היתר לשני ל"התמיד את מצב הצידה", וזאת לענ"ד אפי' אם ידע שהראשון עשוי להסתלק והוא ימשיך את הצידה. וז"ל הרמב"ן שם (וכיו"ב בראשונים נוספים) : "אעפ"י שהשני מוסיף שמירה על שמירתו, שאם עמד הראשון והלך לו נמצא שמור מכוחו".

לא מצאתי בראשונים או באחרונים, שהזכירו במפורש מה יהיה הדין אם תכננו כך ביניהם מראש, שאחר שהראשון צד באיסור, יתחלפו השומרים, זה קם וזה יושב ; שני, שלישי ורביעי וכו'. ותמיד הבא אחריו יכנס לשבת בעוד קודמו קיים. לענ"ד גורם הכוונה אינו משפיע כאן, ורק הראשון צד. דימוי המשנה "הא למה זה דומה ? לנועל ביתו לשמרו ונמצא צבי שמור בתוכו" מוכיח, כי עיקר הטעם שאין השני עושה מאומה, וכולם רק מחזיקים מצב קיים. (וראה עוד בתוספתא שבת פי"ג ו' : "ישב אחד על הפתח ( - בשוגג) ונמצא צבי בתוכו, אעפ"י שמתכון לישב עד שתחשך פטור, שקדמה צידה למחשבה".)

יתר על כן, משמע באחרונים שאפילו אם השני בא כשכבר קם הראשון ללכת, ואפילו בהפרש זמן קצר, מותר. ענין זה נזכר בקשר להערת התויו"ט על אתר, שצ"ל שהראשון קם ונכנס פנימה לבית. שאם לא כן, הרי תוך כדי יציאתו שחרר את הפתח ובטלה צידתו והשני צד מחדש. המג"א בסי' שט"ז סקי"א חולק : "דאטו מי שיש לו תרנגלת בתוך ביתו ונפתח הפתח יהא אסור לסתמו? אלא ע"כ כיון שהוא ניצוד כבר שרי". ובמחצית השקל שם, כתב שכן הפירוש גם במשנה שאפילו "אם השני לא ישב עד שאמר הראשון והלך לו...ודאי מותר".

מצינו, איפוא, משמעות ברורה שאפילו התמדת מצב בדרך של "קום ועשה", וביאה מחודשת של השני עם הסתלקות הראשון, אינה כלום, דסוף סוף מבחינת התוצאה כל פעולתו רק משמרת מצב קיים.

ומצאתי באבני נזר (או"ח קצ"ג), שדן ב"חקירה" עקרונית: "אם היתר שישב השני לאחר שעמד הראשון משום שאינו עושה מעשה כלום רק יושב במקומו. או משום דלא הוי צידה שכבר ניצוד, ופועל בישיבתו רק שלא יצא מצידתו", היינו, האם התירו לשבת רק מצד "שב ואל תעשה" (כשהראשון עמד), או שמא אפילו בדרך של עשיה חיובית ב"קום ועשה", וכגון שהשני בא בדיוק עם הסתלקות הראשון, אעפ"כ מקיים צידה ומתמידה אינו כלום, כלומר: עקרון "התמדת המצב".

האבנ"ז רצה - באופן מפתיע למדי - לקשור זאת במחלוקת רב ושמואל, בב"מ צ"ג, האם "משמר כעושה מעשה" לענין אכילת פועל בכרם בשעת עבודתו. לרב הסבור שמשמר כעושה, - ע"כ צ"ל שלשני הותר להמשיך לשבת מפני שמקיים ומתמיד אינו כלום. אך לשמואל שמשמר אינו כעושה מעשה, - יש מקום לומר, שהשני מותר בצידה רק בדרך של "שב ואל תעשה". ושם להלן דחה זאת והוכיח כי גם לשמואל אפילו ב"קום ועשה" מותר, ומסקנתו כי לכו"ע "מקיים צידה לא חשיב כצד".

ועוד דימוי מפתיע של האבנ"ז שם לפשוט ספיקו ; ציין, שזו סוגיה ערוכה בשבת מ"ח ע"א, שהתירו להעמיד מיחם חם ע"ג מיחם אחר, ולא קר, ומאי שנא ? "התם אוקומי קא מוקים, הכא אולודי קא מוליד". וסיכם מכאן האבנ"ז: "הרי דמקיים החימום לא הוי במחמם". האבנ"ז דימה, איפוא, מלאכות שונות בנדון זה : צד, מחמם ושמירת פירות.

 

התמדת רפואה

מעין ראיה נוספת לעקרון ניתן ללמוד גם מהלכה נוספת. שנינו בשו"ע או"ח שכ"ח סכ"ד : " נותנים עלה ע"ג מכה בשבת שאינו אלא כמשמרה, חוץ מעלי גפנים שהם לרפואה". המקור להלכה מצוי בירושלמי, שבת פ"ו ה"ב, לענין הנחת רטיה ע"ג מכה שנתרפאת דשרי, "שאינו אלא כמשמרה".

ובשו"ת הרדב"ז מכת"י (שיצא לאור בתשל"ה בבני ברק ע"י הרב יצחק סופר) בסי' מ"א, השיב להדיא דלאו דוקא "מכה שנתרפאה", אלא אפילו מכה שעדין זקוקה לרפואה, אעפי"כ מותר אם הרטיה רק משמרתה.

מצינו, איפוא, אסמכתא נוספת - מעין "רמז לדבר" - שהתמדת מצב איננה כלום. שכן לכאורה גם "טיפול מונע" והנחת רטיה על פצע לשמרו נקראים בשפת בני אדם מעשי רפואה (ולשון "רטיה" תוכיח קצת). וא"כ אמאי לא נאסור ככל עניני רפואה משום שחיקת סממנים ? ולכאורה הרי גם בפעולה לשימור הפצע ולמניעת זיהומו קיים חשש של שחיקה כזו ? דומני, שעיקר הטעם הוא כפי שמנוסח בירושלמי "שאינו אלא כמשמרה", הוי אומר : גזרו על פעולת רפואה, ושימור מצב אינו מוגדר כפעולה חיובית מבחינת ההגדרה ההלכתית למעשה רפואה, למרות שהאדם מניח רטיה בפועל.

 

התמדת בעירה

כבר הזכרנו בראש דברינו, כי פשוט שמי שסוגר חלון בפני נר שלא יכבה, או שבעירתו תמשך יותר זמן, - איננו כמדליק ומותר. כאן המקום להעיר כי מצינו בענין הבערה אופנים בהם אסור לגרום המשכת הדליקה.

שנינו בביצה כ"ב ע"א : "הנותן שמן בנר חייב משום מבעיר, המסתפק ממנו חייב משום מכבה". הראשונים נחלקו בטעם הדבר, ודנו בעיקר בקשר ל"מסתפק". בסברא יש מקום לחלק ביניהם, שכן המסתפק מקדים הכיבוי ומשנה את המצב לפני זמנו, ואילו המוסיף מאחר את הכיבוי וממשיך זמן הבעירה.

התוס' במקום כתבו, שמסתפק מכהה אורו מיד "ונראה ככיבוי". הרא"ש הקשה ע"ז ממשנת שבת כ"ט ע"ב, שאסרו ליתן שפופרת נקובה עם שמן מעל לנר כדי שתיטוף, שמא יסתפק מן השמן. והרי כאן השמן נפרד לגמרי ואינו מכהה אורו מיד ? לכן פירש "דמסתפק מן הנר ממהר כיבויו" ואסור כאשר "נוגע בגוף הדבר הדולק". בהגהת אשר"י שם, כתב שבחתיכות חלב נפרדות, ולא בשמן נוזלי, אם הוציא אחדות מתון הנר "אין נראה שיהיה חייב". בט"ז תקי"ד סק"ו ובמחצה"ש שם סק"ה כתבו, דנפ"מ בין התוס' והרא"ש האם נתיר לחתוך נר שעוה בעודו דולק ; לתוס' - אינו מכהה אורו מיד ומותר, ולרא"ש סו"ס מסיר חלק מ"גוף הדבר הדולק".

הרא"ש שם כתב טעמו לא רק לענין מסתפק אלא גם ביחס למוסיף שמן: "והיינו טעמא, דנותן שמן לנר משום דמאריך בהבערתו, דאילו לא נתן היה כבה כשיכלה השמן שבנר, ומה שהוא דולק מכאן ואילך הרי הוא כאילו הוא הדליקו. וכן לענין הכיבוי ממהר הכיבוי ע"י שנסתפק מן הנר, הוי כאילו כיבה הוא".

תוכן הדברים ולשון הרא"ש מוכיחים, שטעם הדין במוסיף ובמסתפק שוה. וכל דבריו אמורים אך ורק ב"גוף הדבר הדולק", שמוסיף חומר דלק שיבער בעצמו. וכל זאת לדעת הרא"ש ולא לתוס'. וגם בדבריו כתבו רבים, שאין זו הבערה אלא רק איסור מדרבנן. (ראה קרבן נתנאל ביצה שם, רש"ש שבת כ"ט ע"א, שפת אמת לביצה כ"ב, פנ"י ביצה שם, חזון איש שבת לח ועוד). כאשר התמדת המצב נגרמת ע"י סיבה חיצונית לגמרי (כמו סגירת החלון) אין כל סרך מיחוש לראות את האדם כמדליק.

במנגנון שפותח לפי עקרון "התמדת המצב" אין כלל שאלה של נגיעה בגוף הדבר הדולק, כמו שמן. המדובר בכך, שהאדם מכון את הגורם המכבה (מערכת ב'), שכאשר יגיע זמנה לכבות, לא תכבה, וממילא ישאר דלוק באמצעות מערכת א', הבלתי תלויה. יש עוד לציין, כי המתג אינו נמצא כלל ב"קו הזרם" לנורה, והוא משולב רק בגורם הפיקוד, המכבה מאליו, והמתג רק "אומר לו" האם לכבות כעבור 2 שניות אם לאו, ותו לא.

יתר על כן בנדוננו הרופא עושה את פעולתו במתג עוד לפני שהנורה דולקת כלל. כל הכנתו לקראת "התמדת המצב" נעשית לפני בוא "המצב". שמא בכגון דא אפילו אם יוסיף בגוף הדבר הדולק אין לחייבו. כגון, אם יודע שנכרי עתיד להדליק נר בעוד זמן מה, וקודם לכן הוא מוסיף שמן, שמא אפילו לרא"ש אין לאסור משום הארכת הבעירה שנעשתה לפני הבעירה בכלל, וצ"ב. לענ"ד אין זה אפילו בגדר גרם הבערה, וראיה לדבר מעניין כיבוי, בקשר למחלוקת התוס' והרא"ש הנ"ל, שכתב הט"ז תקי"ד סק"ו בשם הב"ח, שאם חותך את הנר לפני הדלקתו ( - ביו"ט) "אפילו אין כאן גרם כיבוי". לענ"ד ה"ה תוספת שמן בטרם בעירה. ק"ו בן בנו של ק"ו במנגנון המוצע, בו פעולת המיתוג נעשית לפני ההדלקה, ואין בכל ענינה שמץ דמיון להוספת שמן, אלא "סמיכת קורה" בלבד, שתחזיק את ה"שעון המכבה" לבל יכבה, וממילא הבעירה במקומה עומדת.

 

התמדת זריעה

שנינו בירושלמי שבת פ"ז ה"ב : "כל דבר שהוא מבחיל את הפירות חייב משום זורע, הנוטע, המבריך, המרכיב,...המזהם, המפרק, המאבק, המעשן, המתליע, הקוטע, הסך והמשקה... וכל דבר שהוא מבחיל את הפירי חייב משום זורע".

מכאן חידש בעל שביתת השבת, מלאכת זורע אות י', וז"ל: "אעפ"י שלהרבה דיני תורה מבריח ארי, שהוא סילוק ההיזק, לא חשיב מעשה, אך לענין שבת ושביעית מצאנו, שגם מבריח ארי חשוב כעושה גוף הפעולה". ראיתו מדברי הירושלמי הללו שמלאכות כמו מזהם, מאבק, מתליע, סך ועוד "הם רק לסלק ההיזק באילנות ומ"מ חייב משום זורע".

בעל חלקת יואב (או"ח סי' י) הביא הירושלמי הנ"ל וכתב : "ונ"ל דזה רק מדרבנן, כי מה"ת לא חשיב מלאכת שבת רק אם ע"י המלאכה נעשה תיקון יותר. אבל אם התיקון הוא שלא יתקלקל יותר לא חשיב מלאכה כלל, כמבואר בש"ס ע"ז נ' ע"ב: אוקמא אילנא בשביעית שרי. ועיין ריש במה טומנין דקאמר; התם אוקומי קא מוקים, הכא אולודי קא מוליד. ולא עוד, אלא דלפענ"ד אפילו אם עשה מלאכה גמורה בשבת למנוע הקלקול, מיקרי משאצל"ג, כיון דאינו מתקן רק מונע שלא יתקלקל".

לכאורה מצינו, איפוא, דיון באחרונים עפ"י הירושלמי הנ"ל האם שימור מצב קיים ומניעת ביטולו חשובים כמעשה.

ובשיפולי גלימתם יש לי להעיר, ולא זכיתי להבין כיצד אפשר לפרש בירושלמי, שהפעולות הנזכרות הן רק למנוע קלקול, והרי הירושלמי מסיים במפורש וקובע כלל: "כל דבר שהוא להבחיל את הפרי חייב משום זורע". "להבחיל" - משמע להבשיל, להשביח, לאברויי. ויש הרבה להאריך בחילוקים דקים בין סוגי מניעת נזק ; אם הוא חיצוני (כגון בגין גדר) או קשור לעצם הצומח וכיו"ב, ואכ"מ.

מכל מקום, אפילו אם נקבל את חידושו הגדול של בעל שביתת השבת, שמצינו בירושלמי כי מניעת נזק חשובה כמלאכה, - וכבר הראינו שלא הכל הסכימו להבנה כזו, ויש לערער עליה טובא, - מ"מ דומני שהיינו דוקא בזריעה, ולא מצינו כזאת במלאכות אחרות. וטעם גדול בדבר; שכן לעולם הצמחים גדלים, כביכול מאליהם, ועיקר מלאכת הזריעה הוא ליצור תנאי סביבה נאותים שהצמח יוכל לגדול "ממילא". לעולם אין האדם מצמיח ומפריח בידים את הצמחים, בודאי כך הוא במשקה, מנכש וכיו"ב. א"כ דוקא במלאכה זו, שכל כולה יצירת תנאי סביבה נאותים - דוקא כאן יש מקום לחייב (או רק מדרבנן וכנ"ל) גם בפעולות מניעה מובהקות כמו הברחת תולעים או ריסוס.

בענין זריעה מצינו דוגמה נוספת, בכלאים. ויש לעיין בדברים מנקודת מבטנו. במו"ק ב' ע"ב הובאה תוספתא : "המנכש והמחפה לכלאים לוקה. ר"ע אומר אף המקיים". בביאור המושג "מקיים" כתב רש"י שם: "שרואה ואינו מבטלו", דהיינו אי-עשייה לחלוטין. ברם בע"ז ס"ד ע"א פירש"י: "שעשה להם סייג וגדר כדי לקיימן", היינו מעשה בפועל של מניעת נזק ושימור המצב לבל יורע.

א"כ מצינו, לכאורה, איסור בזריעת כלאים - לר"ע - גם בדרך "קיומית". וכבר חילקנו לעיל, שמלאכת זורע שאני, והדברים אמורים גם לאיסור כלאים.

אך הנה במקיים כלאים הוצרך ר"ע ללמוד דינו מפסוק מיוחד, במו"ק שם: "מקיים מנין ? ת"ל: כלאים שדך לא". הוי אומר, אלמלא הפסוק אין מקום לחייב את המקיים כזורע. ובאמת רבנן נחלקו עליו. ועיין במו"ק שם, דמשמע שגם מנכש (ומחפה) נאסר רק בתורת מקיים (לדעת רבה שם), למרות שבודאי משביח את הצמח ופועל עליו רק בדרך חיובית. ולתירוץ זה בגמ' יצא, שאלמלא הפסוק לא היינו מחייבים אפילו מנכש. שמענו שוב את הנקודה העקרונית, שהמשכיות המצב אינה חשובה כמעשה עצמו ועין בר"ח מו"ק שם, דפירש שגם לר"ע האוסר מקיים מפסוק, היינו כגון "שמצא שדה זרועה כלאים ועבדה הוא וצמחה, נתקיים הכלאים בעבודתו שגורם לו הצמחה והפרחת פירי". כלומר, דוקא אם עבודתו מועילה להגברת הצמיחה בפועל, ולא רק לשימור בעלמא כפשט המושג "מקיים" (וכבר כתבנו, שבצמחים כל שימור בעצם ענינו גידול. ואם זו כוונת הר"ח א"כ מצינו מקור נאמן לסברתנו).

(וראה באריכות לענין מקיים בכלאים בארץ חמדה לגר"ש ישראלי, ספר ב' מדור ה', שדן באריכות בכל השיטות ובכל אופני הקיום, ובפסיקת הלכה למעשה בנד"ז).

 

בונה בחשמל לשיטת החזו"א

כל הדיון ההלכתי הנ"ל נסב על התוצאה, שהיא הדלקת הנורה. העלינו כי אם התוצאה מתרחשת מאליה והאדם רק מונע ביטולה ומתמיד מצבה, - לא עשה כלום. אך קיים היבט נוסף בדבר; עצם הפעלת המתג גם בלא זרם. שכן כאשר תגיע ההדלקה הקרובה, מערכת ב' - והמתג שבה - יקומו "לתחיה" מבחינה חשמלית, וזה יקבע את מועד הכיבוי. אמנם זרם המנורה, שהוא הזרם הראשי בתוצאה איננו זורם במתג, ואין לו כל דמיון לשמן שבנר וכמש"ל - מ"מ יזרום בו זרם מועט המשמש כזרם פיקוד למעגל משולב טרנזיסטורי.

כאן המקום להתייחס בקצרה לחידושו של החזו"א, שיש בסגירת מעגל חשמלי משום "בונה". כך כתב באו"ח סי' נ"ט: "עוד יש בזה משום תיקון מנא, שמעמידו על תכונתו לזרום את זרם החשמל בתמידות, וקרוב הדבר דזה בונה מה"ת, כעושה כלי,...ובפתיחת החשמל כשמכניסין את הזרם בחוטין חשיב לעולם כתקע,... אבל תיקון צורה להגשם ונעשה עי"ז שימוש ודאי חשיב בונה...".

בציץ אליעזר ח"ז סי' פ"ח אות ה' הביא את מכתבו של מרן החזו"א זצ"ל ליבלח"ט הגרש"ז אוירבך שליט"א להסביר הבנין שבדבר משני טעמים: "א) משום הרכב הפרקים זה עם זה, ולא מהני כאן היתר רפוי, כיון דזרם החשמל מחברם והוא בחינת תקע. ב) דתיקון החוט עצמו ממות לחיים הוי בונה."

החזו"א חידש, שהכנסת הזרם לחוטים חשובה כבנין, שע"י כך נותן "צורה לגשם" ומוציא המכשיר "ממות לחיים". וכבר דנו רבים בחידושו ואכמ"ל.

והנה, יש שדנו האם חידושו של החזו"א אמור גם במעגל שכעת אין בו זרם, וכגון לחבר מתג חשמלי בשעה ששעון השבת כיבה את כל הבית ועתיד להתחדש כעבור זמן. האם חיבור המתג עצמו ייחשב כבונה, בהיותו הכנה לזרם עתידי ?

בציץ אליעזר ח"ו סי' ה' אות ג' דן בדבר וכתב: "משא"כ כשפתיחתו או סגירתו ( - של המתג) הוא בשעה שזרם החשמל מופסק, דאזי פעולת הפתיחה או הסגירה כעת הם בגוף מת, אשר לא מעלה ולא מוריד, דאזי לא שייך כלל לבוא עליה מדין בונה או סותר. והרי זה לכל היותר כפתיחת או סגירת חלון או דלת בשבת. ולכן אין להאמין גם למי שיאמר בשמו של החזו"א זצ"ל, ששמע כך ממנו בע"פ, ובוודאי טעה השומע או לא הבין."

בנדון הפתרון שהוצע לעיל, נלענ"ד שאין כלל מקום לדון מצד בונה, ואפילו לא גרם בונה. הנורה תדלק מעליה מדי 90 שניות, בכל מקרה, ללא תלות במתג. א"כ המכשיר יוצא "ממות לחיים" ומקבל "צורה לגשם" באופן אוטומטי לחלוטין. האדם אינו פועל מאומה, על הזרם בחוטי המנורה. המתג רק משמש כגורם לכך, שמצב שיתרחש לא יפסיק.

אנלוגיה לפעולת המתג נוכל למצוא בדוגמה הבאה: מים עתידים לזרום בצינור הנמצא במקום ולזוב לתוך כלי. כאשר הכלי יעבור על גדותיו - תיעשה עי"כ פעולה חשמלית. האדם מניח חבית גדולה במקום הכלי, עוד לפני שמים זורמים כלל בצינור. עי"כ השיג את מטרתו שהמים יעברו על גדותיהם ויפעלו רק לאחר זמן רב יותר. הר"ז דומה ביותר לסומך כלי תחת קורה שנשמטה שלא תוסיף ליפול. ולענ"ד ה"ה אם אדם היה פועל להתמדת המצב תוך כדי דליקת המנורה ; וכגון שאור דולק והמתג עתיד ע"י קפיץ מסוים להיפתח כעבור זמן מה. אם יבוא אדם ויניח אבן על המתג הסגור כדי שלא יפתח, או יניח ניצרה בקפיץ וממילא ישאר דלוק, - האם הוא בונה? ק"ו כשעושה זאת לפני ההדלקה האוטומטית.

 

סיכומו של דבר

מצינו, איפוא, שיש מקום לסברא היסודית שהועלתה כאן והיא ש"התמדת מצב" והמשכת הפעולה הנוכחית אינה קרויה עשיה. ואמנם יש חילוקים בין המלאכות השונות לגדריהן; בין הלכות שבת להלכות אחרות; בין איסורי תורה לגזירות החכמים; ובין סוגים שונים של "התמדת מצב", - מכל מקום העקרון הזה מצוי בענינים שונים כגון במלאכת בונה, צד, מבעיר, זורע, בגדרי רפואה ובתקון מנא, בחימום - בעניני שבת, כלאים, שביעית ועוד.

לאור כל האמור מוצע המנגנון המתואר להפעלת אוטוסקופ לפני צבור הרופאים. מספר יחידות כבר נוסו בשטח והוכיחו את עצמן.

אחזור ואציין כי הנושא בכללו, ובנדון האוטוסקופ בפרט, הוצע ופותח תוך התיעצות צמודה עם פוסקי הדור המובהקים.

 

דרכים לפתרון טומאת כהנים בבתי חולים

דרכים לפתרון בעיית טומאת כהנים

בבתי חולים

 

מכון מדעי טכנולוגי לבעיות הלכה

נושא טומאת כהנים בבתי חולים מעסיק את הציבור שנים רבות. עם התפתחות בתי החולים, הגדלת מספר המיטות, תוספת מרפאות ומעבדות שונות הנמצאות בתחומי בית החולים הבעיה הלכה והחריפה.

במצב הקיים, חולים רבים נמנע מהם בקור קרובים וידידים כהנים. כ"כ גם בין החולים ישנם רבים המשתייכים לשבט הכהונה והנמנעים מלהזדקק לשרותי בית החולים. גם בין העובדים שביניהם כהנים לא מעטים, נושא "טומאת מת" מהווה עבורם בעייה חמורה.

בעת תכנון הסידורים ההלכתיים עבור המרכז הרפואי החדש "שערי צדק" ע"י המכון מדעי טכנולוגי לבעיות הלכה, נתנה תשומת לב מיוחדת לבעיה זו, מתוך גישה כי פתרונות חלקיים, כגון שלטי אזהרה בנוסח "הכניסה לכהנים אסורה" וכדו', אינם יכולים להוות פתרון משביע את הדעת וזאת מכמה סיבות.

אחת הסיבות הראשיות לכך, כי לאור ההקף של מערך בית החולים החדש ומספרם הרב של האנשים שיעברו בו מדי יום, יש לחשוש כי לעתים קרובות עלול להווצר מצב כי תחול פטירה ר"ל, בעת שכהנים רבים ישהו בשטח בית החולים כשהשלט בדלת הכניסה לא יוכל לשמש עבורם כאזהרה מעשית.

כ"כ גם במקרה והאזהרה תתקבל, הרי הכהנים בין הצוות והפציינטים יאלצו להמתין בחוץ שעה ארוכה עד לפנוי הנפטר.

כן קיימת בעיית אברים וכדו', שמסיבות שונות אי אפשר לתת ביחס אליהם אזהרה מתאימה ולא פעם גם אין אפשרות לפנותם מידית.

כאמור, צוות המכון בראשות ראש המחלקה ההלכתית שלו, הרב ל. י. הלפרין, ניסו לטפל במצב בצורה יסודית וכוללת. חלק מן הבעיות נפתרו באמצעות דלתות מיוחדות שהמכון תכנן ביחס למקומות אחרים. אך זאת הווה פתרון רק ביחס לבידוד מקומות מיוחדים לנפטרים כגון חדר המתים וכדו', אך לא יוכל להוות פתרון למקרה של נפטר באחד מחדרי בית החולים. וזאת הן מצד דין "אהל המת", והן מצד הבעיה של "סוף טומאה לצאת", היינו שכל מקום שהנפטר עומד להיות מועבר אליו הרי מרגע פטירתו, עד העברתו בפועל, המקום המיועד למעבר, חלים עליו דיני טומאה שהכניסה לכהן אסורה בו.

עקרונות הפתרון מבוססים על שיטות שונות של בידוד הטומאה מהסביבה שהיא נמצאת בה.

בנושא זה נערכו מחקרים הלכתיים מקיפים שכללו נושאים כגון: אם דין "סוף טומאה לצאת" הינו מדאורייתא או דרבנן, אם כהן מוזהר גם על דין "סוף טומאה לצאת", כלים וחומרים החוצצים בפני הטומאה, אם דין "קבר סתום" מתיחס גם לארון סגור שהמת נמצא בתוכו, אהל זרוק אם נחשב אהל, ועוד.

בהתאם למסקנות ההלכתיות בנושאים הנ"ל, גובשה הצעה לבניית עגלה בעלת מבנה מיוחד מבחינת הגודל, הגובה מעל פני הקרקע, החומר שממנו היא בנויה וכו', שמבחינה הלכתית מאפשרת את בידוד המת מהסביבה שהוא נמצא בה, והמהווה מבחינה הלכתית "אהל" בפני עצמו שאינו משפיע על הסביבה.

במילים אחרות, הנפטר ר"ל, המוכנס לתוך אותה עגלה, כל הטומאה הנגרמת על ידו מצטמצמת בתחומי "העגלה" כשמעבר לדפנותיה אין כל טומאה, אין דין "אהל המת" בחדר שהיא נמצאת בו וכן כמובן אם המת מועבר באמצעותה דרך פרוזדורים ומעברים שונים אינו מטמא את הסביבה, וכתוצאה מכך גם אין מקום לחשש "סוף טומאה לצאת".

לפי עקרון דומה גם נעשו סידורים למנוע התפשטות טומאה במקומות הנמצאים בהם לזמן ממושך יותר, אברים וכדו' היוצרים דיני טומאת אדם.

דרך זו הינה למעשה הדרך היחידה שבה ניתן לפתור בצורה מושלמת את בעיית טומאת כהנים בבתי החולים.

טרם שהפתרון המוצע מומש הלכה למעשה, נערכה חוברת בשם "בעיית הכהנים בבתי חולים" שבה הרב ל. י. הלפרין כנס את כל יסודות הפתרון, גם הביא בה חוות דעת של גדולי הוראה והלכה שהתיחסו להצעות והדיונים ההלכתיים. גדולי הפוסקים בדורנו הסכימו לרעיון, וביניהם גם שכתבו הוראה הלכה למעשה לבצע את הדבר בבתי החולים.

עתה, נבנות העגלות הראשונות לפי שיטה זו באחד המפעלים בארץ, ובמקביל גם יוצאת לאור מהדורה חדשה ונרחבת של החוברת הנ"ל, המופיעה עתה כספר בשם "טהרת פתחים" ע"י המחבר הרב ל. י. הלפרין באמצעות המכון מדעי טכנולוגי לבעיות הלכה. במהדורה זו יורחב החלק ההלכתי ויכלול בין השאר גם את התשובות וההוראות של גדולי ההלכה שהתיחסו לנושא, ביניהם גם תשובות שנכתבו לאחר שהחוברת הראשונה יצאה לאור, ובתוספת דיון רחב בדבריהם.

הספר יכלול גם חלק טכני שבו יפורטו הוראות הדרושות לבתי החולים לבודד טומאת מת והכולל התיחסות גם לחדר המתים, מכון פתולוגי, בנק אברים, מחלקה גניקולוגית וכדו', ושישמש למעשה לא רק את בית החולים שערי צדק, אלא את כלל בתי החולים בארץ ובחו"ל.

 

על השימוש בטלפון בשבת לרופאים

 

על השימוש בטלפון בשבת לרופאים

 

הרב ישראל רוזן

 

פרק א': טלפון-גרמא להתקשרות חיונית בשבת

 

הבעיה

 

אנשי רפואה, בטחון, מכבי אש, משטרה וכיו"ב עומדים לא פעם בפני בעית שימוש בטלפון בשבת. שיחת הטלפון עשויה להיות קשורה במישרין או בעקיפין בפיקוח נפש, שאפילו ספקו דוחה את השבת, אך לעיתים רבות זיקת השיחה לפקוח-נפש מופלגת מאד.

הדרך ההלכתית שניתן להלך בה מתבססת על היתר גרמא במקום צורך גדול. כך נפסק בהל' שבת (או"ח של"ד סכ"ב) : "תיבה שאחז בה האור יכול לפרוס עור של גדי מצידה האחר שלא תשרף. ועושים מחיצה בכל הכלים להפסיק בין הדליקה, אפי' כלי חרס חדשים מלאים מים, שודאי יתבקעו כשתגיע להם הדליקה, דגרם כיבוי מותר". הרמ"א הוסיף בשם המרדכי: "ובמקום פסידא", והעיר בבאור הלכה לבעל המשנ"ב: "לאו דוקא. כיבוי דהוא מלאכה שאינה צריכה לגופה, דאפילו בכל מלאכות הדין כן", ומקורו בראשונים.

על פי עקרון ה"גרמא" פיתח מכון "צמת" - צוותי מדע ותורה למחקר, יעוץ ויישום באלון שבות, גוש עציון - מכשיר טלפון פשוט וזול למענה שיחות. מתקן זה מיוצר ב"צמת" ונרכש ע"י גורמים רבים. כמו כן פותחה יחידת חיוג באמצעות לחיצים, הניתנת לשילוב מודולרי ביחידת "מענה שיחות".

 

מענה שיחות

"טלפון-פנים" קטן מחובר במקביל למכשיר הטלפון הרגיל. בתוכו מצוי מעגל אלקטרוני מתוחכם השולח פולסי בדיקה מחזוריים, מדי 6-12 שניות, כל היום כולו. כאשר נשמע הצלצול - במכשיר הטלפון הרגיל - מרימים את "שפופרת השבת". למרות שמתג העריסה "השתחרר", עדיין הצלצול ממשיך, ולא נגרם שינוי בזרם החשמלי ע"י המתג, והכל עדין במקומו מבחינה חשמלית. בבוא הפולס המחזורי הקרוב, במועדו, הוא "יבחין" שהשפופרת הורמה בעבר ואזי הקו "יתפס", הצלצול יפסק ויווצר הקשר הקוי.

כיו"ב בסיומה של השיחה; כאשר מניחים את "שפופרת השבת" והמתג בעריסה נלחץ, עדיין לא חל שינוי בזרם החשמלי שבאלקטרוניקה הפנימית. רק הפולס המחזורי "יחוש" בכך ורק אז יתבצע ניתוק הקו. קיימת הבטחה פנימית שלעולם לא יקרה כי החיבור או הניתוק יהיו בו-זמנית עם הרמת השפופרת או הנחתה.

שיטה זו מחקה למעשה את שיטת "הגרמא הביתית" המוכרת ; שינוי מתג החשמל בשעה ששעון השבת כבוי. כך כתב בעל "שמירת שבת כהלכתה" (פי"ב סעיף ט"ז) : "בשעה שזרם החשמל מופסק מותר להוציא את התקע מן השקע (או לעשות פעולה דומה במתג) על מנת שהאור לא יידלק עם הפעלת זרם החשמל, אלא שיש לעשות זאת כלאחר יד, כגון במרפק, כדי להמנע מטלטול מוקצה בידים. ובשעת הצורך מותר אף להכניס את התקע לשקע, וכמובן כלאחר יד, ע"מ שהאור יידלק עם הפעלת זרם החשמל", ועיי"ש במקורותיו.

 

חייגן לחיצים בגרמא

אמנם בעית הרופא מאופיינת בעיקרה בקבלת שיחה, אך בתחומים רבים יש לתת פתרון גם לחיוג בשבת. לשם כך פותח ב"צמת" חייגן לחיצים הניתן לשילוב עם  מעגל "שפופרת מענה השיחות".

לחייגן 11 לחצנים. הללו אינם קפיציים כמקובל במקשי מחשבי-כיס וכדו', אלא מתגים בעלי שני מצבים יציבים (on-on). פולס מחזורי בודק מידי 6-12 שניות את מצב הלחיצים. כשלוחצים, למשל, על לחיץ "4", עדין לא אירע מאומה מבחינה חשמלית. בהגיע פולס הבדיקה המחזורי (וקיימת הבטחה שלא יקרה בו-זמנית) הוא "יגלה" זאת ויתרחש חיוג ספרה "4", כיו"ב בשאר הספרות.

מכיון שחיוג כזה הוא איטי למדי, קיים לחיץ נוסף - "חיוג חוזר". המערכת "זוכרת" את המספר האחרון שחייגו אי-פעם (עד 15 ספרות) וכאשר הפולס המחזורי "יגלה" שלחיץ זה שינה את מצבו - המספר כולו "יתחייג" מאליו, ברציפות ובמהירות, ללא פעולה נוספת וללא צורך בפולסים.

המנגנונים פותחו לאחר התיעצויות עם שורת רבנים נודעים. הרבנים הראשיים פנו בהמלצה להשתמש בציוד זה במקומות חיוניים, ומשרד התקשורת אישר את ההתקנה.

 

פרק ב' : הפעלת נוריות-סימון במרכזות טלפון

 

פעולות חשמליות

מן המפורסמות הוא ששמוש בטלפון רגיל בשבת כרוך באיסורים, בשל פעולות חשמליות שונות, כיו"ב קיים איסור "השמעת קול" בצלצול, ואין הדבר צריך לפנים.

מאידך רופאים (וכן אנשי בטחון וכיו"ב) נזקקים לא פעם למכשיר הטלפון בשבת, הן למענה שיחות והן לייזומן, בשל פיקו"נ שאפה ספקו דוחה את השבת.

אין כאן המקום להגדיר ולפרט את מכלול הפעולות החשמליות הקשורות בשימוש בטלפון, ואת מדת חומרתן ההלכתית. די אם נציין שעשרות רבנים בדורותינו נזקקו לנושא זה ודנו בו מהיבטים שונים, בספרי שאלות ותשובות. סיכום הדעות מצוי בספר "חשמל ושבת", קובץ ביבליוגרפי בהוצאת המכון המדעי טכנולוגי לבעיות הלכה, ירושלים תשל"ה, בפרק י"ג.

 

"הקל הקל תחילה"

גלוי וידוע לכל פוסק שגם אם מתירים פעולה מסוימת מטעם פיקו"נ - כגון לחולה או בענין בטחוני וכד' - יש למעט באיסורים ככל שניתן ; הן בכמות הפעולות, הן בטיבן והן בשיעורן. הלכה ברורה שנינו בהלכות יום הכיפורים (או"ח סי' תרי"ח סעיף ז') "כשמאכילין את העוברות או את החולה מאכילין אותו מעט מעט". והביא הרא"ש הטעם (יומא פ"ח י"ג) "כדי להקל מאיסור כרת ומלקות לאיסור בלבד". מכאן נגזר העקרון המקובל על הפוסקים כי "הקל הקל תחילה", ויש להשתדל לצמצם את היקף "חילול שבת" גם בפקוח-נפש.

 

הבערה בנורת חשמל

לפי דעות המקובלות על פוסקי זמננו - יש להבחין בפעולה חשמלית בשבת בין סגירת מעגל ללא נורה וללא תיל לוהט (כגון חימום) לבין הפעלת "גחלת של מתכת" בנורה ובאלמנט חימום וכיו"ב. האחרונה נחשבת - לרוב הדעות - כאיסור דאורייתא של הבערה. יתכן שיש מקום לסווג גם את כיבוי הנורה כחמורה יותר מאשר פעולה חשמלית אחרת, כגון פתיחת רדיו טרנזיסטור, הפעלת מכונת גילוח וכיו"ב. כאן מקום לציין שהדברים אמורים דוקא בנורות ליבון, בהן התיל לוהט, ולא בנוריות ניאון שלדעת רבים אין בהן הבערה דאורייתא. ברם למיטב בדיקתנו הנוריות המצויות במרכזות אינן ניאון ויש בהדלקתן "הבערה".

יש מקום, איפוא, לבדוק האם במהלך שימוש בטלפון בשבת נדלקות נורות, ושמא ניתן למנוע את הדלקתן ו "לחסוך חילולי שבת", בחינת "הקל הקל תחילה".

 

דגמי מרכזות שונות

ע"מ לברר את העובדות לאשורן סיירנו במספר מרכזות ציבוריות בירושלים ובסביבתה, עירוניות ובינעירוניות, ואף למדנו מעט אודות ציוד העזר כגון "מאגד" (ר' להלן).

מסתבר שמצויות בארץ מרכזות מסוגים מגוונים למדי, וקשה לסקור את כולן. יתר על כן, אין מנוי-טלפון יודע לאיזה סוג מרכזת הוא קשור, ובודאי נעלמת ממנו טיבה של זו המחייגת אליו או הנקראת על ידו.

אעפי"כ ננסה כאן לתת סקירה תמציתית על דרך פעולתן של מספר מרכזות שונות, כשנקודת המבט היא : הנורה. נשתדל להעיר על מספר מסקנות ביחס לכל סוג בנפרד, ולבסוף לסכם המלצות עקרוניות-כוללניות.

 

א. מרכזת עירונית מסוג - 50SE

 

ייזום שיחה :

ע"י הרמת שפופרת מתחברים לבורר-מבוא "אישי" המחפש בורר פנוי לחיוג. נורית סימון נדלקת מיד לסמן שהורמה שפופרת. כאשר מחייגים ספרה ראשונה - הנורית נכבית והקו עובר לבורר שני, וכן הלאה עד לבורר האחרון.

אם לאחר הרמת השפופרת לא חייגו - כעבור 6 דקות נדלקת נורה גדולה, המשותפת לקבוצת מנויים וזמזום או פעמון מאותתים : תקלה. תפקידה של הנורית ה"אישית" לסמן לטכנאי היכן "לשחרר" את הטלפון ה"תפוס".

 

קבלת שיחה :

להרמת השפופרת ע"י ה"נקרא" לא מתלווית כל פעולה של נוריות סימון.

 

סיום שיחה :

אם יוזם השיחה מנתק תחילה - כל שרשרת הבוררים מתנתקת והקשר הקוי מתבטל. כל נורית לא נדלקת.

אם "הנקרא" מנתק תחילה - נדלקת נורית סימון בבורר ה"אישי" שלו, וזו תיכבה רק כשהיוזם יניח את שפופרתו. תפקיד הנורית: לסמן לטכנאי שמנוי מסויים "מוחזק" ע"י מישהו שתופס בו ואינו משחררו. כעבור 6 דקות - אם ה"קורא" לא ישחררו - תדלק נורה גדולה וישמע הצלצול המאותת לטכנאי לחלץ את המנוי "הלכוד".

 

מסקנות :

1. הרמת שפופרת כרוכה בהדלקת נורית מידית, ובהדלקת נורה וצלצול כעבור 6 דקות, אם לא יחיג.

2. רופא שקיבל שיחה ישתדל שהיוזם ינתק תחילה וכל נורית לא תפעל.

3. רופא שחייג - ישתדל לנתק ראשון, ע"מ לא לגרום ל"נקרא" להדליק נורית.

4. אם בטעות הורמה שפופרת, הנחתה או חיוג סיפרה כלשהי מכבה נורית.

 

 

ב.         מרכזת עירונית מסוג 2J-A

 

עיקר שכלולה של מרכזת זו שקיימים בה מנועים מסתובבים המחפשים בוררים פנוים.

 

ייזום שיחה :

ע"י הרמת השפופרת נדלקת נורית, הדולקת במשך כל השיחה.

 

קבלת שיחה :

איננה גורמת לפעולת נורית כלשהי.

 

ניתוק שיחה :

אם היוזם מנתק ראשון - הנורית נכבית מיד.

אם הנקרא מנתק ראשון - הציוד משתחרר אוטומטית כעבור זמן קצוב, כולל כיבוי הנורית. (פרט זה עדין טעון בדיקה).

 

הערה :

הנוריות כולן מסודרות בקבוצות, ולכל קבוצה מתג "אפס" (=קוטב שלילי) משותף, באמצעותו ניתן לנתק את כולן לפני שבת, שכן אין צורך שוטף בצפיה בהן.

למעשה במרכזת שסיירנו חלק גדול מנוריותיה היו כבויות ע"י המתג הראשי.

 

מסקנות :

1. אם "מתגי האפס" מנותקים - אין כלל הפעלת נוריות.

2. אם המתג מחובר אזי ע"י הרמת שפופרת ליזום שיחה מדליקים נורית.

3. אין בקבלת שיחה השפעה על נוריות.

4. בסיומה של שיחה יש מקום לשיקול לפיו עדיף שהנקרא ינתק תחילה ועי"כ יגרום לכיבוי מושהה לאחר זמן, בעוד שניתוק ע"י היוזם מכבה מיידית. ברם ספק אם יוכל היוזם לדעת מתי עבר הזמן הקצוב והנורית כבר כבויה. מאידך, כיבוי נורית קל מהדלקתה, מבחינה הלכתית.

 

 

ג. מרכזת עירונית מדגם CROSS-BAR

 

מרכזת זו הינה אלקטרונית, ועיקרה : ניצול מירבי של הציוד, וחלק ניכר ממנו משמש רק בעת ההתקשרות. כאשר ה"קורא" מחובר ל"נקרא" - כל "גורמי התווך" משתחררים ופנויים לשרת מנויים נוספים. כיו"ב קיימת שליטה מירבית על המנויים ועל העורקים באמצעות חדר פיקוד ובקרה אלקטרוניים.

 

ייזום שיחה :

כשמנוי מרים שפופרת הוא מפעיל לשניה קצרצרה מערכות הקרויות "בורר 1000" ו"מתווה". הללו מחפשים "רגיסטר" ו"ציוד פתיל" פנויים. באותה שניה קצרה נדלקות נוריות בקרה, לנצנוץ, ותפקידן לא הוברר לנו די הצורך.

הרגיסטר קולט תחילה 3 ספרות לחיוג לפני שמעביר לרגיסטר הבא. בזמן זה נדלקת נורית בקרה. לאחר יצירת הקשר כל הצמד משתחרר מלבד "הפתיל", הנשאר תפוס כל משך השיחה.

ל"פתיל" נורית סימון, אך ניתן לנתקן ע"י מתג ראשי, ובדרך כלל הן מנותקות.

 

קבלת שיחה :

איננה משפיעה על הדלקת נורית או כיבויה.

 

סיום שיחה :

כאשר ה"יוזם" מניח השפופרת תחילה - ה"פתיל" משתחרר בבוא הפולס המחזורי השני, דהיינו בתוך 5-10 שניות. אם דלקה נורית ב"פתיל" היא תכבה.

אם ה"נקרא" מנתק תחילה - הוא משתחרר אוטומטית לאחר המתנה ארוכה יותר, בבוא פולס מחזורי בתוך 75-150 שניות. הקורא ממשיך לתפוס את "הפתיל" כאילו הרים שוב שפופרת לחיוג. אם נורית הסימון דלקה - היא תמשיך לדלוק.

בלוח הבקרה שבחדר הפיקוד מצויות נוריות הנדלקות כל אימת ש"ציוד פתיל" כלשהו במצב "מעין תקלה". מצב זה מתרחש כאשר מנוי הרים שפופרת ולא חייג, או לא סיים את חיוגו, או כאשר "הנקרא" הניח השפופרת ו"הקורא" עדין מחזיק בשלו. ע"י לחיצה על הנורית ניתן לדעת איזה מספר הטלפון תופס את "הפתיל".

כיו"ב קיימות נוריות סימון - בלוח בקרה ראשי - המסמנות אילו עורקים תפוסים בין המרכזיות השונות בעיר ומחוצה לה.

 

מסקנות :

1. הרמת שפופרת מפעילה שורת נוריות.

2. אם מוטל על רופא לחייג - אל ישהה זמן רב בין חיוג הספרות השונות, שהיה המוגדרת כ"תקלה".

3. רופא המקבל שיחה אינו מפעיל נוריות.

4. אם היוזם ניתק השיחה - הקשר בטל, הנוריות כבו, וה"נקרא" יוכל להניח שפופרתו ללא השפעה על נורית.

5. אם ה"נקרא" יניח תחילה - יתכן שיגרום להדלקת "תקלה" בחדר הבקרה, לאחר 75-150 שניות, אם ה"יוזם" לא יניח עד אז. בכל מקרה, הנחה תחילה של "הנקרא" לא "תציל" את ה"יוזם" מכיבוי נוריתו. עדיף, איפוא, ש"היוזם" ינתק ראשון, או לפחות מיד לאחר ניתוקו של "הנקרא", לפני מועד "התקלה".

 

 

ד. מרכזת בינעירונית מסוג ALBIS

 

בתקשורת בינעירונית משתמשים בקו אחד להעברת עשרות שיחות באמצעות "גל נושא", בתדרים שונים. בהרמת שפופרת לחיוג מתחברים לבורר מנוע התר אחרי אפיק פנוי.

ליד כל "בורר מנוע" קיימת נורית לסימון שיחה. שורת הנוריות כולה ניתנת לניתוק ע"י מתג ראשי, ואכן לעיתים רבות המתג מנותק ואין צריך בנוריות אלו.

במקביל מופעל ע"י המחייג מערכת "מודד זמן אזורי" שתפקידו למנות השיחות לחיוב החשבון. גם לציוד זה נוריות סימון הניתנות לניתוק ע"י מתג ראשי. יתכן שהן מופעלות רק כשנוצר הקשר וה"נקרא" הגיב.

 

ייזום שיחה :

הרמת שפופרת לחיוג והתקשרות ל"בורר מנוע" - אם המתגים פתוחים - מפעילה נוריות ב"בורר המנוע" וב"מודד הזמן", למשך כל השיחה.

 

קבלת שיחה :

יתכן ומשפיעה על הדלקת נורית ב"מודד הזמן". (פרט זה טעון בירור נוסף).

 

סיום שיחה :

ע"י "היוזם" - הנורית בבורר המנוע נכבית מיד, וב"מודד הזמן" - לאחר הבהוב קצר ומידי המסמן "סיום שיחה". "הבהוב סיום" זה מתרחש אפילו אם המתג הראשי לנוריות ("מתג אפס") מנותק. ההבהוב פירושו, בעצם, מספר הבערות וכיבויין, ויש בהן חומרה הלכתית בשל כך.

אם "הנקרא" מנתק תחילה - הוא "משתחרר" מן הציוד הבינעירוני בבוא פולס מחזורי שני, בתוך 35-70 שניות רק אז יכבו הנוריות ; בבורר המנוע מיד (אם היתה דלוקה), וב"מודד הזמן" בהבהוב (אפי' אם המתג מנותק).

 

מסקנות :

1. הרמת שפופרת עשויה להפעיל נורית (אם המתג מחובר).

2. יצירת הקשר בין שני מנויים מדליקה נורית "מדידת זמן". יתכן שהנורית נדלקת ע"י "הנקרא".

3. יש מקום לשקול שמא עדיף כי דוקא "הנקרא" יסיים את השיחה תחילה, ועי"כ הבהוב הכיבוי יגרם מאוחר יותר, בהשהיית גרמא. בעוד שאם היוזם ינתק תחילה - יפעיל מיד את ההבהוב.

 

 

ה. המאגד

 

במקומות שונים, כגון באזורים כפריים, קיים מאגד. 15 קוי עורק מגיעים אליו מן המרכזת, ומחוברים אליו 99 מנויים המשתמשים ב15- הקוים בשיטת "כל הקודם זוכה".

המאגד יוצר קשר מיכני בין 15 סרגלי-טור ל99- סרגלי-שורה (מעין "מטריצה"). קופסת מאגד אחת מצויה במרכזיה ותאומתה מצויה באיזור המנויים.

אם קוראים למנוי המחובר למאגד, הציוד מחפש קו פנוי. אם הוא קיים - הסרגל הטורי הפנוי "קופץ" ומתחבר לסרגל שורת המנוי. בכל קפיצת סרגל (=התקשרות) נדלקת נורת "נצנוץ" במרכזת (ולא ב"בן הזוג" המקומי). תפקידה של נורית זו לא נהיר לנו.

יוזם השיחה הוא גם המשחרר את הקשר, ולא ה"נקרא", שאינו משפיע כלל על נוריות המאגד.

 

 

סיכומים :

אמנם קיימים הבדלים בין המרכזות השונות, ואף לא כולן נסקרו כאן. אעפי"כ דומה שניתן לסכם מספר נקודות לתשומת לב,  כעדיפויות.

(1) כל הרמת שפופרת עשויה לגרום מיד להדלקת נורית.

(2) אם שפופרת הורמה בטעות - הנחתה במקומה עשויה לגרום כיבוי מידי.

(3) אם הרופא הרים שפופרת לחיוג, אל ישהה זמן ניכר לפני החיוג או בין הספרות.

(4) קבלת שיחה מקומית איננה משפיעה על נורית, אך בשיחה בינעירונית - יתכן שתגרום להדלקת נורית ב"מודד הזמן".

(5) אם יוזם השיחה כבר הניח שפופרתו - "הנקרא" לא ישפיע על נוריות כשיניח אף הוא את השפופרת בעריסתה.

(6) בשיחה מקומית, דומני שעדיף כי יוזם השיחה ינתק ראשון ורק לאחריו יניח ה"נקרא" את שפופרתו.

(7) בשיחה בינעירונית, בדגם מסוג שראינו (ALBIS), יתכן כי עדיף ש"הנקרא" יקדים לנתק, וה"יוזם" יניח שפופרתו במקום רק לאחר כ70- שניות. ברם, ספק אם קביעה זו כוחה יפה לסוגי מרכזות אחרים.

 

 

 

 

הרב עובדיה יוסף

ראשון לציון הרב הראשי לישראל

 

ב"ה, ירושלים כ"ד אלול תשל"ח

לכבוד

הרב ישראל רוזן שליט"א

שלום וישע רב,

 

אשר שאל שאלת חכם בדבר מכשיר טלפון אשר פותח לאחרונה ע"י המכון בגוש עציון, לאפשר להשתמש בו בשבת לצורך מקרים חיוניים, בהיותו פועל בדרך גרמא. הנני להשיבו.

לאחר ראותי מקרוב את המכשיר, ולאחר העיון בפוסקים, והתיעצות עם גדולי תורה, נראה שיש להתיר להשתמש במכשיר הנ"ל לצורך רפואה ובטחון וכדומה, ואע"פ שהמרדכי סובר שאין להתיר גרמא אלא במקום הפסד, וכן הוא באור זרוע חלק ב' (סימן כח), וכן פסק הרמ"א (בסימן שלד סעיף כב). אולם אין זה מוסכם, וכמ"ש המגן אברהם (סימן תקיד סק"ז) שאין כן דעת הרא"ש. וכ"כ הקרבן נתנאל (ביצה כב.). וכ"כ בקרן אורה (שבת קכ:). ובשו"ת זרע אמת ח"א (סימן סד). ובשו"ת קרית חנה דוד ח"ב (סימן נו). וכן העלה להלכה הגר"י ידיד בשו"ת ימי יוסף בתרא (חאו"ח סימן יב). ואולם גם להרמ"א שכתב שאין להתיר גרמא אלא במקום הפסד. וכתב בשו"ת מהר"ם שיק (סימן קנז) דהכי קיימא לן. וראה עוד בשו"ת שבות יעקב ח"ב (סימן מה), ובשו"ת האלף לך שלמה (סימן קלה). מכל מקום לצורך חיוני כגון רפואה ובטחון, בודאי שיש להתיר לכל הדעות, ועיין בשואל ומשיב תנינא (ח"ד סימן כד), ובחזון איש (סימן לח אות ז). ואכמ"ל.

לאור הנ"ל אני ממליץ בפני כל הגורמים שעומדים בפני הבעיה של תקשורת חיונית בשבת, שיפעלו ע"י המכשיר הנ"ל, שהוא מותר לכל הדעות.

ושומע לנו ישכון בטח.

 

בכבוד רב

ובברכת כתיבה וחתימה טובה

 

(מקום החותם)

עובדיה יוסף

ראשון לציון הרב הראשי לישראל

 

 

 

הרב שלמה גורן

הרב הראשי לישראל

ירושלים

 

ב"ה, ט"ו אדר ב' תשל"ח, 24 מרץ 1978

 

לכבוד

מכון צמ"ת - צוותי מדע ותורה

אלון שבות, גוש עציון שלומכם ישגה לעולם,

 

בתשובה לבקשתכם הנני לאשר בזה כי בדקתי את המכשירים הבאים, שהוצגו בפני על ידי המכון שלכם :

א) פנסי שמירה עם מנגנון אלקטרוני-מחזורי מיוחד עם סדורי השהייה להפעלתם בשבתות ובחגים, ונועדים לשומרים ולרופאים ואחיות וכיוצ"ב.

ב) מכשיר טלפון מיוחד עם מנגנון השהייה בעת הפעלתו בחבור ובנתוק, הנועד לאחראים על בטחון צבאי ואזרחי ו/או טיפול רפואי.

אחרי ברור טכני והלכתי שערכתי בנוגע להפעלתם של שני המכשירים הנ"ל, הנני לאשר בזה כי ביחס לפנס השמירה, מי שמוטלת עליו בשבת שמירה בטחונית אזרחית או צבאית, המחייבת שימוש בתאורה ניידת, כגון פנס וכיוצ"ב, או מי שהוא בעל תפקיד רפואי בבי"ח או בכל תפקיד רפואי חיוני לחולה בכל מקום שהוא, החייב להשתמש בתאורה ניידת, עדיף להשתמש בפנסים עם הסדורים המיוחדים לשבת שהומצאו ע"י מכון צמ"ת, כי ברור שאין בשימוש בהם כל חשש לאיסור דאורייתא, ואם המדובר לצורך שמירה או בטחון שוטף או לצורך רפואי לבני אדם, השימוש בליל שבת בפנסים אלו הוא היתר גמור. מכיון שאין בפנסים אלו כל חשש להבערה בשבת, והכיבוי בהם הוא אוטומטי לגמרי, ומנגנון הווסות להשהיית זמן הכיבוי הוא ע"י גרמא בעלמא.

כמו כן ביחס לשימוש במכשיר הטלפון הנ"ל. מותר הוא השימוש בשבת במכשיר הטלפון של המכון שלכם לצורך קבלת שיחות שיש בהן חשש לבטחון שוטף צבאי או אזרחי. וכן למטרות רפואיות לרופאים או לאחים ואחיות האחראים על חיי אדם, וקיים חשש שצלצול הטלפון הוא לצורך פקוח נפשו של אדם.

כדי להמנע מחילולי שבת שלא לצורך בטחוני או רפואי, אני ממליץ להשתמש במכשירים הנ"ל של צמ"ת המתחברים למכשיר הטלפון הרגיל בבית, ועל ידי כך יימנע כל חשש של חילול שבת. ומותר יהי' לכל בעלי התפקידים הנ"ל לענות על קריאות טלפוניות בשבת ובחג כאשר קיים חשש שהן לצורך בטחון צבאי או אזרחי או לצורך רפואי וכיוצ"ב. וכאשר יוכח בשיחה שאין השיחה נוגעת לבטחון או לרפואה ואין צדוק לשיחה, יפסיקו אותה מיד. ע"י השימוש במכשיר הנ"ל לא יעברו על שום איסורי שבת.

ובזכות שמירת שבת קדשנו וההקפדה על בטחוננו ופקוח נפשם של ישראל, נזכה לישועת ישראל ולשלום בארצנו הקדושה.

 

הכו"ח בכל חותמי ברכות

 

(מקום החותם)

שלמה גורן

הרב הראשי לישראל

 

 

פתרונות לבעיות טכנולוגיות-הלכתיות בבית חולים מודרני

 

פתרונות לבעיות טכנולוגיות-הלכתיות

בבית-חולים מודרני

 

הרב לוי יצחק הלפרין

 

תכנון בית-חולים גדול וחדיש מצריך ידע ותיאום טכנולוגי-רפואי רב ביותר. אך כאשר מדובר בבית-חולים מיוחד, כדוגמת "שערי צדק", השואף להתאים את הטכנולוגיה הרפואית המודרנית עם ההלכה, יש צורך בתכנון מיוחד במינו - ועד כה הראשון מסוגו בעולם - בבחירת דרך חדשה להתמודד עם תכנון חדיש ומודרני ולתכנן אותו כך שיתאים עם ההלכה מבלי לפגוע בשום צורך חיוני של חולה כלשהוא.

 

שיטת העבודה באופן כללי

המכון המדעי-טכנולוגי לבעיות הלכה נתבקש על-ידי הנהלת ביה"ח "שערי-צדק" למצוא פתרונות נאותים מצד ההלכה להפעלה מודרנית ומתקדמת של המתקנים החדישים של בית-החולים.

כמה עקרונות הנחו אותנו בתכנון הפתרון לבעיות הטכנולוגיות של בית-החולים החדש של "שערי צדק". עמדתנו ההחלטית היתה, שיש לעשות כל מאמץ ולנצל כל אפשרות שלא לפגוע בשום צורך של החולה או הצוות הרפואי גם בשבתות ובחגים - מבלי להיכשל באיסורי הלכה. נגשנו לפתור גם בעיות כאלו שהיה לגביהם נוהג קיים של היתר חלול שבת מכח דין פיקוח נפש, אך הצענו פתרונות שימנעו את חלול השבת גם במקרים כאלו מכמה סיבות :

א. ברור שאף במקרים שבהם מותר לעבור על איסור למען החולה שיש בו סכנה, מותר גם לעשות אותה פעולה למענו בצורה מותרת ;

ב. נוכחנו לדעת, שלעתים בחוסר פתרון קיימת לא רק בעיית חלול שבת אלא דוקא בעיית פיקוח נפש. שהרי אם במצבים מסויימים קובעים שמותר לחלל שבת עבור חולה מסויים כי מצבו הוא בגדר פיקוח-נפש, הרי במלים אחרות אנו מודיעים לחולה: "אתה במצב מסוכן - ולכן עושים עבורך פעולה זו". יש בכך לעתים גילוי מצבו הקריטי של החולה בדרך עקיפה, אשר עצם הידיעה הזו עלולה להחמיר את מצבו הרפואי ;

ג. ישנם יהודים שדוקא במצבים קשים, כאשר אומרים להם שמצבם מסוכן, דוקא אז יחמירו על עצמם ויסרבו לקבל טיפול שיגרום חלול שבת, ואף שעושים בך שלא כדין, יש בזה חשש של החמרת מצבם.

על כן חתרנו למצוא פתרון כללי, שיחול על כל המצבים ויפתור את כל הבעיות באופן עקרוני.

שני תנאים צריכים להתקיים באסורי שבת ויו"ט כדי שהאדם יהא חייב או ייאסר עליו דבר מסויים : א. שהפעולה היא מעשה ישיר של האדם, שהוא אחראי לה מבחינה הלכתית ; ב. שהתוצאה היא תוצאה אסורה. אם כן ניתן לפתור בעיות הלכתיות בשבת באחת משתי הדרכים : או לנטרל את פעולתו הישירה של האדם, וממילא אין התוצאה מעניינת עוד ; או לשנות את התוצאה לתוצאה מותרת, ובאופן כזה לא חשוב מהי פעולת האדם.

לפעמים בחרנו בגישה אחת, ולפעמים בגישה האחרת. במקרים מיוחדים הלכנו בשתי הדרכים גם יחד.

להלן דוגמאות מעשיות של פתרון בעיות טכנולוגיות בבית-החולים "שערי צדק" :

 

קיטור וכשרות :

במקרה זה לא באנו לפתור בעיה ידועה מהעבר, אלא שהבעיה התעוררה לראשונה תוך כדי לימוד התוכנית של ביה"ח "שערי צדק", וגרם בית-חולים זה שבזכותו הפסיק חלק גדול מהעולם היהודי להשתמש בקיטור לבישול בשר וחלב, או לפחות מודעים המוסדות לבעיה זו ומחפשים דרכים להתגבר עליה.

עקרי הבעיה הם כדלקמן: דופן אינו מפסיק העברת טעם מצידו האחד לצידו השני. במלים אחרות, אם נשפך חלב מבחוץ על הדופן החיצונית של דוד בשרי - אם אין בו תנאים להיתר (כגון אחד בששים) - נאסרים הכלי והאוכל שבו. יתר על כן, אם נקח סיר בשר בתוך אמבטית מים וסיר חלבי באותה אמבטיה, אף שאין שני הסירים נוגעים זה בזה, ונבשלם יחד, הרי המים ייהפכו לבשריים בצד אחד ולחלביים בצד שני, ויאסרו גם את הבשר וגם את החלב.  הקיטור דינו כמים, ואם ישנה מערכת אחידה המבשלת בשר וחלב, אעפ"י שהדופן סגורה באופן הרמטי, הרי ישנה העברת טעם של הבשר לקיטור וממנו לחלב ולהיפך, והרי זה איסור בשר בחלב. מפליא הדבר שמוסדות רבים ושונים, ובתוכם ישיבות, לא שמו לב לבעיה זו עד כה.

חשבנו על כמה דרכי פתרון. אחת המחשבות היתה להקים מערכת קיטור לבשר בלבד, והחלב יבושל בגז או בחשמל. אבל פתרון זה תופס רק בתנאי שמערכת הקיטור הבשרי תהיה עצמאית לחלוטין. אכן, אם הקיטור הזה הוא חלק מהמערכת הכללית של הקיטור, הרי כל הקיטור ייהפך לבשרי, ואזי גם המים שיגיעו, למשל, למכונות לשטיפת כלים יהיו בשריים, ולא נוכל לשטוף כלים חלביים אפילו במכונות שטיפה מיוחדות לכלים חלביים.

לכן הגענו לפתרון הבא : מבחינה הלכתית טעם פגום, היינו שטעמו רע כל כך שאינו ראוי לאכילת אדם, אם הוא פגום מלכתחילה, קודם איסורו, הרי שאם נכנס בו טעם בשר או טעם חלב הוא בטל, ומותר לכתחילה. ואם כן הרעיון הוא לפגום את טעמו של הקיטור ע"י חומר שאיננו רעיל, איננו הורס את הצנרת ואיננו שוקע במים, כך שהקיטור תמיד פגום. חומר מתאים כזה הוא "פיינאויל".

 

חימום אוכל בשבת

חימום אוכל נחוץ הן לחולים והן לצוות הרפואי השוהה בשבתות בבית החולים. הפתרון שהצענו היה לבשל את האוכל מיום ליום ולא מדי יום ביומו. בעולם כולו כבר נוקטים מזה זמן רב בשיטה זו עקב קיומם של אמצעים לקירור והקפאה עמוקה. מאחר שהגענו למסקנה שהבישול יהיה מיום ליום, רצינו שהבישול יהיה גם ליום ראשון ושני ולא רק ליום ששי ושבת, כדי שצורת הטיפול תהיה אחידה וזהה לכל השבוע ולא רק לשבת. כך פתרנו את בעיית הבישול - אין בישול בשבת כלל אלא ביום ששי. אכן, עדיין נשארה בעיית חימום האוכל הקר ביום שבת. שיטת החימום המקובלת ביום חול היא הכנסת האוכל הקר לתוך עגלות וארונות-חימום במחלקות, כך שארונות אלה מהווים למעשה תנורים. ביחס לשבת השתמשנו באחד העקרונות שהזכרנו לעיל, היינו ניטרול היחס בין הפעולה של האדם לבין התוצאה. השתמשנו בעקרון ההלכתי של "גרמא", היינו אם אינני עושה פעולה ישירה של איסור, אלא רק גורם לכך שהפעולה תיווצר, ובפרט אם הדבר נעשה עבור חולים - הרי זה מותר. ובאופן מעשי לגבי חימום האוכל - הארון-תנור מופעל ע"י "שעון-שבת" שמכוון מערב שבת, כך שהדלקת התנור לא נעשית באופן ישיר ע"י אדם. כמו-כן יש צורך להכניס את האוכל לפני שהוא מתחמם, כדי לא לעשות פעולת בישול ישירה באוכל (אם הוא לח). ולכן התקנו מנגנון הגורם להוצאת פין מהארון ברגע שהזרם חודר לגוף החימום, כך שהעגלה לא יכולה להיכנס לארון-החימום בזמן שהוא פועל. דבר זה מחייב להכניס את העגלה עם האוכל לפני שהארון מתחיל להתחמם. כמו-כן דרשנו שגוף-החימום לא יהא זוהר, כי בגלל בעיה הלכתית ספציפית של שהייה, קל יותר הדבר כאשר הגרמא של הבישול נעשה בגוף-חימום שאינו זוהר.

 

חימום אוכל לצוות בשבת

כפי שציינו לעיל, הרי גרמא הותר רק לחולה, אפילו שאין בו סכנה, אבל ביחס לאנשים בריאים יש מידה מסויימת של איסור בגרמא, ולכן תפשנו פתרון אחר עבור הצוות הרפואי. הצענו לרכוש מכשירים שהם מקררים-מחממים לסירוגין, היינו מכשיר שזמן מסויים הוא מקרר וזמן מסויים הוא מחמם. ניתן להכניס אוכל קר למכשיר בערב שבת בתורת מקרר, וע"י "שעון-שבת" המכשיר יהפוך בשעות הצהרים לזמן מסויים לתנור. ע"י הוספת שינויים בגוף המכשיר ניתן להגיע למצב שבו אין כל אפשרות לפתוח את הדלת מתחילת החימום ועד סופו. בגמר החימום נפסק לגמרי הזרם החשמלי, ואז ניתן להעביר את האוכל החם לשולחנות החימום, שלא תהיה הטמפרטורה שלהם מעל 70 מעלות, וכך נוכל לספק גם לצוות אוכל חם.

 

מכונות לשטיפת כלים

תהיינה שתי מכונות נפרדות - אחת לכלים חלביים ואחת לכלים בשריים. החימום ייעשה ע"י קיטור פגום, כדלעיל. באשר לשבת, התכנון יתבסס על "שעון-שבת", שיפעיל את כל חלקי המכונה בזמנים קצובים מראש, כלומר, השעון יפעיל הן את המנוע, הן את חימום המים והן את הברזים - כך שהאדם לא יפעיל ולא ישפיע על פעולת המכונה בשום שלב. השטיפה האחרונה נעשית בימות החול ע"י פתיחת "מיקרו-סביץ'", ברגע שהסל עם הכלים מגיע לשם. בשבת ינוטרל מנגנון זה, כדי שלא תהיה יד-אדם בשום פעולה ישירה של המכונה.

במקרה של תקלה עקב מעצור ע"י כפית, מזלג וכד' - תיעצר המכונה מאליה, ולא תתחדש מיד עם סילוק המעצור, שהרי בכך תהא השפעה ישירה של אדם על הפעלת המערכת. לכן יותקן "טיימר", אשר יפסיק את פעולת המכונה לזמן קצוב (3 או 5 דקות) והמכונה לא תתחיל לעבוד עם סילוק המעצור אלא כעבור הזמן הקצוב.

 

תקשורת חולה-אחות

אחת הבעיות הקשות בשבת היא הדרך לאפשר קשר בין החולה לאחות כדי לדרוש עזרה רפואית. השיטה הנהוגה כיום היא שימוש בפעמון יד ע"י החולה לצורך קריאת האחות. שיטה זו אמנם קבילה מבחינה הלכתית, אך אינה עונה על הדרישות מבחינה מעשית. שהרי שיטה זו גורמת טרדה לשאר החולים, ומאידך לא תמיד מגיעה הקריאה לאזני הצוות הרפואי, ובפרט בבתי-חולים מודרניים שהמרחקים גדולים בין חדרי החולים לתחנת האחות. הפתרון האחר - להתיר שימוש בפעמון חשמלי לחולה מסוכן - מעורר את הבעיות שהזכרנו לעיל ביחס לרגשותיו של החולה הזה.

הפתרון שהצענו בא בדרך של נטרול המעשה ושינוי התוצאה כאחת. שהרי אם נבחן את השיטה הנהוגה ביום חול, נראה שהפעולות המבוצעות הן דלהלן: החולה לוחץ על כפתור חשמלי וכתוצאה מכך נדלקת נורה ליד חדרו ונורה נדלקת גם בתחנת אחות יחד עם הפעלת זמזום מצב זה נמשך עד שהאחות מבטלת את הקריאה. יש לפנינו, אפוא, פעולה ישירה אסורה הנעשית ע"י החולה וכמו-כן פעולה ישירה אסורה ע"י האחות.

הפתרון שהצענו : הנורה ליד החדר דולקת מערב שבת בקביעות ללא הפסק, אלא שהיא מכוסה ע"י מכסה מכני. בהפעלת כפתור הקריאה ע"י החולה הוא גורם ישירות להסרת הכיסוי, וממילא מתגלה הנורה הדולקת. ברור שאיסור זה קל בהרבה לעומת הדלקת מנורות בתחנת האחות - יפול תריס של מספר החדר שממנו מופעלת הקריאה ולא תידלק כל מנורה. הזמזום יינתן לזמן מסויים וייפסק מאליו.

בדרך זו אין האחות פועלת שום פעולה הקשורה באיסור שבת - כל פעולותיה הן מכניות גרידא - העלאת המספר של החדר בתחנתה והורדת המכסה מעל הנורה שבחדר. ביחס לחולה - בדרך זו בטלנו ממנו איסור הדלקת החשמל ונשארה רק ההפעלה של כח חשמלי להרמת המכסה מעל הנורה. לפתרון בעיה זו השתמשנו בשיטת "מפסק גרמא" הבנויה על עקרון הלכתי החשוב מאד לנידוננו : קיים גדר הלכתי הנקרא "הסרת המונע". לדוגמא אם יפתח אדם ברז מים והמים יפרצו החוצה - מייחסת ההלכה את פעולת פריצת המים ישירות לאדם, כאילו הוציאם הוא בידים ושפך אותם. כי אין הבדל אם אדם עובד עם נתון קיים, טבעי, והוא הסיבה האחרונה, או שהוא הסיבה של הכל. כמו-כן אם לפנינו דף עץ בוער ומונח עליו ברזל או אבן שאינם מאפשרים לאש להתפשט. אם בא אדם, הסיט את העץ והאש התפשטה בו - הרי מבחינת ההלכה הוא נחשב כמבעיר ישירות, כי רבוי הבערה דינו כהבערה. והנה במס' שבת (דק"ו) ובשו"ע, סי' רע"ז נקבעה הלכה שאם דולק נר ורוח נושבת דרך החלון ומקטינה את האש - מותר לסגור את החלון, אף על פי שברור הדבר שמיד עם סגירת החלון תתפשט האש. ההבדל בין שתי הדוגמאות הוא, שהאחרונה היא בגדר "מניעת המניעה", כי ברוח שנשבה כבר אין הוא נוגע, רק שע"י סגירת החלון הוא מונע מרוח חדשה מלהכנס ולהקטין את האש. במלים אחרות, פעולה הגורמת למניעת מניעה שעדיין לא נוצרה למנוע מעשה אסור - אין זו פעולה אסורה.

על פי עקרון זה ניתן לבנות מתקן חשמלי עם פעולות של מפסק. דוגמא לכך הוא מתקן אלקטרוני או חשמלי המופעל מערב שבת לפי נתונים שאנו נותנים לו מראש. מתקן זה "רוצה" לפרוץ ולעשות פעולה מסויימת, שהיא אמנם הפעולה הרצויה לנו. לעומתו מותקן תא פוטו-אלקטרי, הקולט פולסי-אור הבאים מזמן לזמן. הואיל והפולס נופל על המתקן הוא מפריע לו לעשות את הפעולה. בנקודה זו מתערב האדם ע"י הכנסת איזשהו מסך - תריס מתכתי קטן - בין מתקן הפולסים למתקן האלקטרוני. עם מעשה כזה אין האדם מתערב כלל בעצם הפעולה ובכל המעגלים החשמליים, אשר ממשיכים לפעול כל הזמן. כל מעשהו הוא גרם לכך, שהפולס - אשר טרם נוצר בעת פעולתו - לא יוכל לעבור ליעדו לכשייווצר. ממילא יבצע המתקן החשמלי את הפעולה הרצויה, ש"שאף" כל הזמן לעשותה, לולא המעצור הפוטו-אלקטרי. זהו העקרון בפעולת החולה לקריאת האחות, המביא בסופו של דבר להרמת המכסה ולגילוי המנורה.

 

מים חמים בשבת

אחת הבעיות - לא רק בבית-חולים אלא גם בבית - היא השימוש במים חמים מהבוילר בשבת. הבעיה מבחינה הלכתית נובעת מכך, שכל הוצאת מים חמים מכניסה בהכרח מים קרים, אשר מתערבבים עם המים החמים ומתבשלים על ידם. יתר על כן יכול להיווצר מצב שהטרמוסטט הפסיק את גוף החימום ועקב כניסת המים הקרים מופעל גוף החימום, ויש כאן שאלה של איסור הבערה.

המתקן לחימום מים בבית החולים החדש של "שערי צדק" עובד בשיטת מחליפי חום - מים חמים מחממים מים אחרים. אך מבחינה הלכתית אין הבדל אם החימום נעשה ע"י גוף חימום או שהוא נעשה ע"י מים חמים שהתחממו באש במקום אחר.

הפתרון שהצענו: להוריד את רמת החום של מחליפי החום עד ל42º צלסיוס, שהוא פחות משיעור "יד סולדת בו", אשר לפי ההלכה איננו מוגדר כבישול. הדבר נעשה ע"י הפקוד החשמלי - כאשר הטרמוסטט מגיע ל42º, הוא סוגר ברז חשמלי ואיננו מאפשר למים לזרום דרך הצנרת. ליתר תוקף ועוז סידרנו ברז זה כטרמוסטט גרמא - כך שגם כאשר המערכת מופעלת, נעשה הדבר בדרך השהיה וכח שני.

 

חשמל בשבת

ביחס לפעולות חשמליות בבית-החולים בשבת השתדלנו למצוא פתרונות, שמצד אחד תישמר ההלכה בצורה המושלמת ביותר, ומאידך יתאפשר ניצול מקסימלי של המדע הטכנולוגי לטובת החולים ונוחותם. בתנאים רגילים לסטנדרטיים יהיו שעוני שבת מקובלים, שיהיו הפוקדים על זמן ההדלקה, זמן הכיבוי וכיוצ"ב. במצב של כיבוי - אין אפשרות להדליק חשמל. אכן במקרים ונתונים של פעילות בלתי-שגרתית לצורך טיפול בחולה פיתחנו נורות עם מכסה הדולקות כל השבת, ובשעת צורך לאור מגלים את המכסה. במצבים מיוחדים, כשתידרש תאורה גדולה במיוחד - כגון בזמן תאונה וריבוי נפגעים - תתאפשר התאורה ע"י שימוש במפסק גרמא, אשר, כאמור לעיל, מפחית בהרבה את חומרת האיסורים.

 

טלפון מיוחד לשבת

לפתרון הבעיה הצענו שתי הצעות : אחת מהן כבר התקבלה ונמצאת בשלבי ייצור ראשוניים. ניצלנו גם כאן את שיטת מפסק הגרמא המופעל בעת הרמת השפופרת. שהרי בדרך כלל בעת הרמת השפופרת קופץ קפיץ וסוגר מעגל, ועל כן יש בפעולתנו משום הסרת המונע, ופעולת הקפיץ מתייחסת ישירות לאדם שהרים את השפופרת. על כן התקנו מפסק גרמא, המנטרל את המעגל הרגיל ובמקומו מופעל מעגל גרמא, ובעזרתו יופעל הקשר. אכן, היה צורך לפתור גם את שלב החיוג, שהרי בדר"כ לאחר שהחוגה חוזרת למקומה נוצר מעגל והוא מתייחס ישירות לאדם המחייג. כדי להימנע מפעילות אסורה ישירה, התקנו גם כאן מתקן של גרמא אשר מעכב את החזרת החוגה למקומה בכל חיוג, וע"י פעולה נוספת של המתקן ומתיחה נוספת של החוגה מוכנס מכסה במפסק פוטו-אלקטרי. הוא מפעיל אלקטרומגנט, וזה משחרר את החוגה, וכך מתקבל חיוג בגרמא. בדרך זו הפעלנו את כל שלבי הפעילות של הטלפון בדרך של גרמא.

 

מעליות

בדומה לבעית הקיטור אף כאן היו פתרונות ודרכים מקובלות, שנחשבו לתקינות מבחינת ההלכה, ואנו מצאנו בעיות רבות שטרם נפתרו מבחינה הלכתית-טכנולוגית. להבנת הבעיות ופתרונן יש צורך בהסבר מקדים של פעולת המעלית.

כל מעלית בנויה בצורה של תא שבתוכו נכנסים האנשים או הציוד, ולעומתו משקל נגדי - שמשקלו כמשקל התא + מחצית העומס המותר לאותה מעלית. באופן תיאורטי כאשר תא המעלית למטה והמשקל הנגדי למעלה, הרי בעת שחרור הבלמים צריך התא לעלות למעלה במהירות ללא יכולת עצירה. ולהיפך, כשהמעלית למעלה ומשתחררת - צריכה היא להתדרדר במהירות מואצת למטה. אכן הדבר לא קורה, וזאת מפני שמבחינה פיסיקאלית ידוע שמנוע המתחיל לפעול בזרם חשמלי - יוצר מתח נגדי. ככל שהמתח עולה - ההפרש קטן והזרימה יורדת. לכן כשאדם נכנס למעלית הוא מכביד על המנוע ואז אין המנוע מסתובב מהר כל-כך, המתח הנגדי פחות והזרימה גדולה יותר. לעומת זאת, כאשר המעלית ריקה, המנוע מסתובב מהר יותר, לכן עולה המתח הנגדי והזרימה קטנה, כך שהמעלית מסוגלת להבחין בין עומס גדול לעומס קטן. במצב של ירידת המעלית - אם העומס גדול מ50%-, ובמצב של עליית המעלית - אם העומס קטן מ50%-, עולה מתח המנוע כל-כך שהוא הופך להיות גנרטור ומייצר זרם חשמלי המועבר לרשת החשמל הכללית שבבנין. הואיל ולרשת יש צרכנים הצורכים את האנרגיה החשמלית - זה גורם להאטת הנסיעה וזה מסייע במניעת נפילת המעלית מטה. לפיכך נובע מהאמור לעיל, שאדם היורד במעלית מפעיל למעשה מנורות ומכשירים חשמליים בכל הבנין, והוא זקוק להפעלה זו כדי לווסת ולהאיט את ירידתו במעלית.

עצירת מעלית בקומה הרצויה נעשית בדרך הבאה : המעלית נעה במהירות גבוהה וכשהיא מתקרבת לקומה הרצויה יש בה מפסק הנותן פקודה להוריד את המתח של המעלית ולהעבירה לרשת הכללית ובכך להאיט את המעלית עד שכל הזרם מגיע אליה, ואז נעצרת המעלית.

לאור האמור ברור שעיקר בעית המעלית היא בירידה דוקא, שאז בגלל משקלו של האדם נוצר מעגל של הפיכת המנוע לגנרטור, ייצור זרם והפעלת מכשירים חשמליים ברשת הכללית.

ביחס לעליה במעלית הבעיה פחות חמורה, כי למעשה יש כאן מניעת מניעה. שהרי בטרם נכנס האדם למעלית המנוע שקט. משקלו של האדם מפחית את סבובי המנוע ובכך מפחית את יצירת המתח הנגדי, והרי זה דומה למצב שהאדם תופס את המאוורר כדי שלא יסתובב ויכבה את האש - דבר המוגדר כמניעת המונע.

לפתרון בעית המעלית לא די, אפוא, בהפעלתה האוטומטית, שתיעצר בקומות קבועות לזמן קבוע ושלא תידלק מנורה וכו', אלא יש לפתור את עצם בעיית הפעלת המעלית עקב משקלו של האדם, ובעיקר בירידה.

לאחר בדיקת מעליות שונות מצאנו שמעלית "שינדלר" בנויה בצורה כזו שמהוה חלק מהפתרון. מעלית זו פועלת בזרם חילופין ויש בה מנוע בולם. עקב כך, בעת הבלימה אין המנגנון מחזיר זרם לרשת כדי להתגבר על האינרציה או כח הכובד, אלא פועלים בה בלמים אלקטרומגנטיים העוצרים את המעלית מלהתדרדר מטה מטה. כך שלפחות בשלב העצירה נמנעת בעיית החזרת הזרם לרשת הכללית. אך עדיין נשארה הבעייה בעת הנסיעה, שבו נשארת החזרת הזרם לרשת אם העומס עולה.

כדי לפתור בעייה זו הכנסנו נגדים בדרך המונעים מהזרם לעבור לרשת הכללית, והוא נהפך לחום ומתבזבז בדרך.

בעייה נוספת שעמדה בפנינו היא הבלם שבמערכת לעצירה, אשר פועל ע"י טכומטר שמושפע ישירות ע"י משקל האדם. כדי לפתור בעייה זו תכננו טכומטר מיוחד - פוטואלקטרי - הפועל ע"י הסתרת התא הפוטואלקטרי ומנגנון פעולתו מתאים להגדרה של מניעת המניעה, כפי שהוסבר לעיל.

 

***

 

הבאנו כאן תיאור של מיגוון בעיות טכנולוגיות מודרניות שבעזרת עקרונות הלכתיים ושינויים טכניים מתאימים ניתן להפעילם בבית-חולים ללא מכשול של איסורי שבת. כמובן, שרבים מההיתרים הללו נכונים רק ביחס לבית חולים, עבור חולים, ואין ליישמם באופן אוטומטי בתנאים אחרים.