השתלת הלב לאור ההלכה

 

תמציות

 

נתוח הערמונית לחולה בעצירת השתן

שאלה :

"היות וגם שבילי הזרע, היוצאים מהביצים, (= אשכים) לתוך הגוף, עוברים כפרוסטט (= ערמונית) וכדי למנוע זהום כללי בגוף, שיכול להביא לסכנת נפש, נוהגים כמעט כל הרופאים לנתק שבילי הזרע והמנותח נעשה ע"י כך עקר, והשאלת היא אם לא נקרא, פצוע-דכא וחייב להתגרש מאשתו" (מדין תורה : "לא יבוא פצוע דכא וכרות שפכה בקהל ה', דברים כ"ג, ב').

תשובה:

הרב צבי פסח פרנק זצ"ל (בתשובה לספר שו"ת שאילת משה, חלק אבן העזר, סימן כ"ב) כותב : "ורוב גדולי האחרונים הכריעו, שאין זה בידי אדם ומותר לבוא בקהל ... ובנתוח הרופאים משום רפואה, ובפרט שהיה סכנה בדבר, אין מקום להחמיר". אם כן לפי דעתך גם אם רק כתוצאה מהנתוח עלול להווצר זהום בשבילי הזרע, יש להחשיב זאת כבידי שמים. "ולפי זה, הצד הטוב היה אילו יכלו לסדר, שיעשו הניתוק מיד אחר הנתוח, שאז נמצא כבר המנותח במצב כזה, שהחוטים בעצמם מהוים סכנה לו, אם לא ינתקון". (דברי המחבר). החזון איש, (חלק נשים, סימן י"ב, אות ז') כתב : "משמע, דבמקום שהשבילין בפנים אינם בכלל פצוע דכא, ואינו נפסל אלא אם נפצע ונידך בגיד וחוטין שבהם, אבל לא החוטים הפנימיים שבגוף ... ועל דבר הנתוח בחולי עצירת השתן ע"י סתימת שביל השתן הבא בנפיחת הבשר הידוע, ולוחץ על הצינור וסותמו, ובשעת נתוח מוכרחים להפסיק גם שביל שכבת הזרע המובלע בגוף, לפי מה שכתבת אין בזה איסור סירוס דאורייתא רק דרבנן כמו שתיית כוס עקרין, ובכל אופן הנתוח מותר משום ספק סכנה, ואינו נאסר לבוא בקהל".

 

ולפי החזון-איש אין צורך להקפיד, שיעשו הניתוק לאחר הנתוח דוקא, מכיון שאין כאן בעיה כלל מבחינת פצוע דכא, לפי ההגדרה שפצוע דכא הוא רק בחלקי מערכת המין שמחוץ לבטן.

 

ובספר שאלות ותשובות חלקת יעקב, (חלק ב', סימן כ"ב) , גם כן מסביר, שמה שבתוך הבטן לא נקרא איברי זרע. ומוסיף, שרופא גדול אמר לו, "דהזרע מתבשל רק בביצים ובתוספת הביצים (testisand epididimis), אולם השבילין הנ"ל, שהזרע הולך שם, הם רק דרך המוביל זרע מתבשל".

 

מסקנה :

 

"לאור כל האמור, נראה פשוט, שיש להתיר נתוק שביל הזרע, הזקוק לשם הצלחת הנתוח ולשם מניעת סכנה, העלול לבוא בלעדי זה (כדלקת יתרות האשכים וזהום כללי בגוף). וכמו כן, מותר לאיש הזה להמשיך לאחר מכן בלב שקט חיי המשפחה עם  אשתו",

(שו"ת ציץ אליעזר, חלק י', סימן כ"ה, פרק כ"ד)

 

 מקורות נוספים :

ספר אסיא ב', 40, 140 ; ספר אסיא ד', 39: "הערות" לכרך א' של אוצר הפוסקים, עמ' קס"ג; "הערות" לכרך ט' של אוצר הפוסקים, עמ' קכ"ט; שם, עמ' ק"ל; נועם, כרך א', תשי"ח, עמ' רמ"ה-רס"ב; שו"ת מנחת יצחק, כרך ג' סי' צ"ז; הפרדס, שנה כ"ט, חוב' ח', אייר תשט"ו, עמ' 26 - 30 ; שם, שנה ל', חוב' ז', ניסן תשט"ז, עמ' 10 ; שם, שנה מ"א, חוב' ב', תשל"א, עמ' 12 16- ; המאור, שנה ט"ז, קונ' ח', תמוז תשכ"ה, עמ' 6-5; שם, שנה כ"ג, קונ' ד', תשל"א, עמ' 12-11; שו"ת מנחת יצחק, ח"ו, סי' קמ"א; שו"ת ציץ אליעזר, חי"ד, סי' צ"ד-צ"ה; מאורות, 2, תש"מ, עמ' 22 ; כתבי הגרי"א הענקין, א', עמ' קס"ז.

 

נתוחים פלסטיים לשם נוי

השאלה :

 

האם מותר לאדם לבצע תקון פלסטי בגופו רק לצורך נוי ויופי ?

תשובה :

 

המחבר מוכיח באריכות, שיש רשות לרופא לרפא כל סוג של מחלה - בין פנימית ובין חיצונית - כשהאדם חולה. אכן, במצבים מסויימים הגבילו הפוסקים היתר זה, וכך קובע מחבר השאלות ותשובות שערי צדק (חלק יורה דעה, סימן קמ"ג) : "בכל דבר שנברא כך בטבעו מלידה ואין בו שום חולי וכאב כלל ורוצה לילך לרופא שיתקנו ביותר ע"י רפואות ...  לא ידעתי מהיכן הרגלים להתיר כזאת מדין תורה".

על סמך זאת מסיק המחבר, שאין רשות לבני אדם לתת לרופאים לחבול בגופם לצורך תקון פלסטי לנוי גרידא, וגם אין רשות לרופא לבצע זאת. לדעתו יש בפעולה זו משום סתירת גזירת מלכו של עולם, שלא הותר אלא במקום מחלה. כמו-כן אסור להכניס עצמו לסכנה עבור נתוח זה, ובפרט שעל פי רוב יש צורך בניתוחים כפולים בשני חלקי גוף.

 

מסקנה :

"אין לו לאדם להתחכם בעצמו לשנות הטבע בפעולות כאלו ... ע"כ נראה להלכה כנ"ל, דאסור לו לאדם לעשות לו נתוח פלסטי, וכן לרופא לבצע נתוח כזה לשם יופי וכדומה".

(שאלות ותשובות ציץ אליעזר, חלק י"א, סימן מ"א, אותיות ח-ט).

 

הערת העורך: ראה בתמצית הבאה.

 

נתוחים פלסטיים לשם נוי

 

ושאלה :

האם מותר לאדם לקבל על עצמו נתוח פלסטי לשם נוי?

תשובה :

באופן כללי מוכיח המחבר ממדרשי חז"ל, שהמושג והאידיאל של יופי אינו זר לרוחנו, בעקר ביחס לנשים.

 

באופן מפורט סובב הדיון סביב שלשה יסודות :

א. האם מותר לאדם להכניס עצמו אפילו לסכנה כל שהיא, (שכרוכה בכל נתוח) משום יפוי צורתו?

ב. האם יש בזה משום איסור חובל בעצמו ?

ג. האם נכון לתקן מעשי הקב"ה, והאם אין בזה משום סותר גזירת מלך ?

 

ביחס ליסוד א' : בדרך כלל, אסור לאדם להכניס עצמו לסכנה, כמבואר ברמ"א (יורה-דעה, סימן קט"ז, סעיף ה'). בכל זאת יש מקרים, שמותר להיכנס לסכנה קלה כשיש איזה שהוא צורך. לכן גם בניתוח פלסטי, שהסכנה איננה חמורה, "לכאורה מותר להיכנס כשיש צורך קצת, ובלאו הכי אסור".

 

ביחס ליסוד ב': בדרך כלל אסור לחבול בעצמו, ובפרט שנתוח פלסטי עשוי להצריך שני חיתוכים: אחד במקום הזקוק לריפוי והשני - במקום אחר בגוף, כדי להפיק חתיכת עור להרכבה. "אולם, אפשר לומר, כיון שבש"ס ופוסקים נפסק הדין סתם: החובל בעצמו אע"פ שאינו רשאי - פטור (כלומר, אבל אסור) בלי שום תנאי, ובכל זאת מותר לעשות חבלה לרפואה, כמו שדרש הרמב"ן בתורת האדם מ"ואהבת לרעך כמוך", הוא-הדין הכא, אם יש צורך מעליא, כגון לפרנסה, אולי גם-כן מותר משום ואהבת לרעך כמוך, וצ"ע רב".

 

ביחס ליסוד ג' : לדעת המחבר הדבר תלוי במחלוקת רש"י והרמב"ם בדבר יסוד ההיתר לרופא לרפאות, לפי רש"י הותרה גזירת המלך רק לצורך רפואה בעוד שלפי הרמב"ם "אין בענין אלו משום סותר גזירת המלך אלא אדרבא, האדם מצווה להשתתף במעשה בראשית ולהשלים את עצמו ואת עולמו בין בבריאות בין בצורת הגוף כפי יכולתו" (המחבר).

מסקנה :

"בדרך כלל אין מקום להתיר ניתוחים פלסטיים לנוי, ובפרט לאנשים, שהוא דרך שחץ וגאוה, אלא במקרים ובתנאים אלו :

 

א. אם הקלקול נעשה ע"י אסון או חולי, או כשהוא צפוי להביא לידי טרוף - דעת רציני, שאז הטפול הוא כמו שאר רפואות.

 

ב. אם בלאו הכי אי-אפשר לו למצוא משרה או עבודה הגונה, ויש בזה ממש משום כדי חייו ופרנסת בני ביתו.

ג. אם הקלקול באשה והוא מניעה ממשית לשידוך או לשלום בית, היות ותתבזה על בעלה".

(הרב ד"ר י. יאקאבאוויטש, נועם, כרך ו', עכו רע"ג)

 מקורות נוספים :

ספר אסיא ד' עמ' 294 ; הרפואה והיהדות, עמ' 115 ; קול-התורה, ניסן - אייר, תשי"ג ; שם, כסלו- טבת, תשט"ו; שו"ת חלקת יעקב, ח"ג, סי' י"א; שו"ת מנחת יצחק, ח"ו, סי' ק"ה; שו"ת משנה הלכות, סי' רמ"ו- רמ"ז; שו"ת. ציץ אליעזר, חי"ד, סי' ע"ח ; תורה שבעל-פה, י"ח, תשל"ו,עמ' נ"ד ; הלכה ורפואה, א, עמ' שכ"ג.

 

 

דין קבורה באיבר מן החי

השאלה

 

האם מחוייבים לקבור איבר, שנתחו וכרתו מאדם חי, והאם יש בו משום איסור הנאה ?

תשובה :

המחבר מביא מקורות שונים, שמהם משמע, שיש לקבור איבר מן החי משום מנהג. אך ברור, לדעתו, להלכה, שאין חיוב מן התורה לקבור איבר מן החי, כי מצות "קבור תקברנו" נאמרה רק לגבי מת. ממילא, מכיון שאין חיוב קבורה, אין גם איסור הנאה ואיסור ניוול במקרה כזה.

פוסקים אחרים כתבו, שיש לקבור איבר מן החי, על מנת לא להכשיל את הכהנים, כי הדין הוא שכהן נטמא גם מאיבר מן החי. לעומת זאת יש פוסקים הסבורים, שבאיבר מן החי אין כל חיוב קבורה, אף לא מכח מנהג.

מסקנה :

"לכן ההלכה היוצאת לנו בזה היא:

א.  אין מצות קבורה באיבר הפורש ונחתך מאדם חי ;

ב.  יש, אבל, לקוברו - אי משום מנהגא... ואי משום כדי שלא יבואו כהנים ליטמא בו ;

ג.  בשעת צורך מיוחד, יש להתיר גם להצניעו בחדר מיוחד;

ד.  מותר ליהנות מאיבר הפורש מן החי ומותר לרופאים להתלמד עליו צרכי רפואה, וכמובן שלא להשליכו לאחר מכן בבזיון, אלא להצניעו או לקוברו".

 

            (שו"ת ציץ אליעזר, חלק י', סימן כ"ה, פרק ח').

 מקורות נוספים :

ספר אסיא ג', עמ' 500 ; שו"ת נו"ב, מהדורא תניינא, חיו"ד, סי' ר"ט ; שו"ת מלמד להועיל, חיו"ד, סי' קי"ח ; יד המלך, פ"ב מהלכות אבל, הל' י"ד; שו"ת שבות יעקב, ח"ב, סי' קי"א ; שו"ת מהרי"ל דיסקין, קי"א, אות קפ"ח ; פחד יצחק, ערך קבורה בקרקע ; שו"ת עמק שאלה, חיו"ד, סי' צ"ז ; שו"ת מהרש"ם, ח"ג, סי' מ"ב ; גשר החיים, ח"א, פט"ז, אות ב'; שו"ת מנחת יצחק, ח"ד, סי' צ"ח.

 

השהיית נפל לאחר מותו - לצורך למוד

השאלה :

 

אשה ישראלית, שהפילה נפל שכבר נגמר באיבריו, האם מותר להשהותו בחומר משמר, על מנת להתלמד ?

תשובה :

השאלה קשורה בשלש בעיות הלכתיות:

א. מצד חיוב קבורת נפל - מחלקת הפוסקים היא, אם יש חיוב לקבור נפלים. לדעת המגן אברהם (אורח חיים, סימן תקכ"ו), יש חיוב לקבור נפלים,וממילא אסור להשהות את הנפל מצד חיוב קבורה ומצות לא תלין. אכן המחבר מוכיח, שההלכה היא כדעת הסוברים, שאין חיוב קבורת נפלים (הגהות מיימוניות, הלכות מילה ; שולחן ערוך, אורח חיים סימן תקכ"ו, ויורה דעה, סימן רס"ג), וממילא אין איסור מבחינה זו ;

ב. מצד איסור הנאה - לדעת הנודע ביהודה (מהדורא קמא, חלק יורה דעה, סימן צ'), יש איסור הנאה מנפל כמו ממת מבוגר וממילא, לשיטתה אסור להשהות נפל, שמה יהנה ממנו. אכן המחבר דוחה שיטה זו, וסבור שאין בנפל משום איסור הנאה, ואם-כן גם מבחינה זו אין איסור להשהות נפל לצורך לימוד ;

ג. ברם, לדעת המחבר יש לאסור השהיית נפל מטעם אחר. במסכת מועד קטן לדף ה') מבואר הדין והטעם של ציון קברות, ורוב הפוסקים סבורים, שעקר הטעם הוא משום טומאת הכהנים. ואם כן, כיון שנפל גם הוא מטמא באהל, אסור להשהותו בבית, שמא יבואו לתוכו כהנים ויטמאו באהל. והנה יש מחלוקת, אם ציון קברות הוא מדאורייתא או מדרבנן. המחבר נוטה להכריע, שהאיסור הוא מן התורה, ואם כן מאותו טעם יש לאסור השהיית נפל לצורך לימוד.

 מסקנה :

"אסור להשהות נפל בבית, שאין חשש גדול מזה, וקרוב לודאי הוא, שיבואו שם כהנים ברבות הימים ויטמא באהל". מטעמי מצות קבורה ואסור הנאה - אין לאסור השהיית נפל בבית.

(שו"ת בנין ציון, סימן קי"ט)

 

מקורות נוספים:

שו"ת מהר"מ שיק, חיו"ד, סי' שמ"ד ; שבילין, מרחשון, תשכ"ז, עמ' ל"ב ; נועם, כרך ו', עמ' פ"ב ; שו"ת חבלים בנעימים, ח"ה, ס' כ"ב ; ועוד,

 

ביופסיות מנפלים לצורך בדיקות אנזימתיות

 

השאלה :

האם מותר לעשות ביופסיות של כבד ושרירים מנפלים, לצורר בדיקת פעולות אנזימים.

 

תשובה :

א. זלזול בקדושת המת - יש קדושה למת כמו ספר תורה (מסכת ברכות, י"ח, א'), ולדעת המחבר יש חשיבות מבחינה זו גם לעובר.

ב. ניוול המת - לדעת הרב אריאלי (כנוס ששי לתורה שבעל-פה), יש איסור נוול גם בעובר. אמנם בצורה כזאת, שהגוף נשאר שלם ורק מוציאים כמות קטנה במזרק - לדעת המחבר אין זה מוגדר כניוול.

ג. חרדת הדין - יש דעות, שבקטן אין חרדת הדין, ובודאי בנפל, שלא הגיע לכלל חיים.

ד. איסור הנאה ממת -

1.  מכיון, שכאן ההנאה היא לא מעצם מעשה הנתוח אלא מהראיה, הרי שאין אסור הנאה בראיה ובלמוד.

2.  מצוות לא להנות ניתנו - וכיון שע"י הלמוד וההשתלמות יבוא למצות הצלת נפשות - הרי אין כאן גדר הנאה.

3.  זה וזה גורם - הביופסיה אינה הגורם היחיד להשגת הידע, אלא גם ספרים, מורים, מאמרים וכו' - והכלל הוא : זה וזה גורם - מותר.

4.  ההנאה באה ע"י שינוי באיבר עקב תערובת כימית וחומרים שונים, ואם-כן זה בגדר - "שלא כדרך הנאתה".

5.  הואיל ואינו מתכוון להנות וגם אי-אפשר באופן אחר - מותר.

6.  בדרך כלל דעת רוב האחרונים, שאין אסור הנאה ממת בנתוחי מתים אפילו של מבוגרים וק"ו בנפל.

 

ה. מניעת מצות קבורה - יש דעות, שחיוב קבורה חל על גודל כזית ומעלה והביופסיה היא פחות מכך, ויש דעות שמחייבות גם בפחות. ובקבורת נפל - יש המחייבים, ויש הסוברים שאין מצוה לקוברו. - ובנידון דידן, כמובן - שיש להחמיר ולקבור התמיסה אחר השמוש אף על פי שהיא פחות מכשעור ולהתנהג כן לכל הדעות".

 

1. איסור בל תלין - יש דעות, שבנפל אין עוברים על איסור זה. ובפרט, שכאן ההשהייה של קבורת הנפל היא כאילו לכבודו, כי כל הלמוד הוא לזכות ולמצוה לנפל ובזה מותר.

 

מסקנה :

יש להקל, כי אין ניוול בצורה אסורה, אין חרדת הדין, אין אסור הנאה, וכו'. בתנאי, שיקחו ביופסיה פחות מכזית, ושיקברו אחר-כך את התמיסה.

(הרב. כ.פ. טכורש, שבילין, מרחשון תשכ"ג, עמ' ל"ג)

 

הצלת הולד במיתת אם

 

השאלה :

האם מותר לבצע נתוח קיסרי באשה מתה, כדי להציל את הולד ?

תשובה :

הבעיות הקשורות בנושא זה הן :

א. אפשרות קביעת רגע המות של המעוברת ;

ב. סכויי ההחיאה של הולד.

במסכת ערכין (ז, א) אמר שמואל : "האשה שישבה על המשבר ומתה בשבת, מביאין סכין ומקרעין את כריסה, ומוציאין את הולד". כך גם נפסק להלכה ברמב"ם ובשולחן ערוך.

א. אכן, הרמ"א (אורח-חיים, סימן ש"ל, סעיף ה') מוסיף : "ומה שאין נוהגים עכשיו כן, אפילו בחול, משום דאין בקיאין במיתת האם בקירוב כל-כך, שאפשר לולד לחלות".

לדעת המחבר, כנראה ידעו הקדמונים סימנים מדוייקים לקביעת רגע המות, אשר נשתכחו בזמן הרמ"א.

והנה החתם-סופר (חלק יורה דעה, ס' של"ח) קבע שלשה קריטריונים לרגע המות : הפסקת פעילות מערכת העצבים, הפסקת מחזור הדם, הפסקת מנגנון הנשימה. וכיום יש בידי הרופאים אמצעים חדישים ומשוכללים, שיכולים לסייע בקביעת קריטריונים אלו, כגון א.א.ג. וא. ק. ג.

"הרופא המשתמש בדרכי הבדיקה החדישות, יוכל לקבוע את המות בהרבה מקרים תוך זמן קצר מאד, ולהבדיל בין מות להתעלפות, וכך נחלש והולך תוקף חששו של הרמ"א".

ב. "גם בענין הצלת חיי הולד התקדם המדע הרפואי החדיש התקדמות ניכרת". אפשר לקבוע את חיותו ע"י האזנה בסטטסוסקופ וע"י בדיקת א.ק.ג. של הולד. כמו-כן קיימים אמצעי-החיאה משוכללים כמו מכונת הנשמה, אינקובטור ותרופות. "לדעת מומחים, אפשר להצילו ע"י נתוח קיסרי עד עשרים דקה אחרי מות האם".

 

מסקנה :

"לפי זה יקל על פוסקי ימינו לסמוך על הרופאים ולהחזיר עטרה ליושנה, למימרא של שמואל ולדעת הפוסקים הראשונים. כמו-כן עלינו להכניס בחשבון, שמאידך אנו מקיימים בכך מצוות הצלת נפשות, כאשר גדלים בימינו הסכויים להציל את חיי הולד".

(ד"ר י. לוי, המעין, תמוז, תשל"א)

הערת הערוך: ראה להלן עמ' 233.

 

בענין נתוח שלאחר המות

השאלה :

מהו מעמדה של הנתיחה שלאחר המוות ברפואה המודרנית ?

 

תשובה :

מחבר המאמר מסכם שלש מטרות עקריות, שלשמן משמשת הנתיחה שלאחר המות :

א) הכשרת תלמיד הרפואה או מתמחה בשטח רפואי - כולל אנטומיה, פתולוגיה, וטכניקה כירורגית ; ב) רכישת נסיון והפקת לקחים תוך הכרת המחלה לאחר המוות - כולל התאמה בין ממצאים קליניים טרם המוות לממצאי הנתיחה, הקשה ממקרה אחד למקרים דומים, הכרת השפעותיהם של טפולים שונים, רכישת ידע אפידמיולוגי ונתיחה רפואית-משפטית ; ג) נתיחה להשגת חלקים לצורך טפולי - היינו השתלות.

מחבר המאמר מוכיח, שלעתים קרובות אין בנתיחה סיפוק המטרות שהוצגו, ולעתים ניתן אף לספקן בצורה אחרת.

התפתחות הרפואה על ענפיה השונים דחקה את רגליה של הנתיחה שלאחר המוות, והפחיתה בערכה כאמצעי אבחוני-מחקרי.

 

מסקנה:

 

"על הפתולוגיה למצוא אתגרים חדשים באבחון חומר המתקבל מן החי ולהסתפק בנתיחות של מקרים סלקטיביים בלבד, אשר תועלתם ודאית. גישה זו תתקבל על ידי אנשי ההלכה והרפואה כאחד, ובה טמון הפתרון לויכוח הנטוש סביב נושא זה".

(ד. ארליך, תורה ומדע, כרך ד', 78--73, תשל"ד)

הערת העורך: מקורות נוספים - ראה להלן עמ' 230.

 

בענין ניתוחי מתים

 

מחבר המאמר מתאר מקרה קונקרטי, שעליו נשאל הרב יוסף דב סולובייצ'יק שליט"א, ומסכם את השקפתו בשאלה זו. יש להדגיש, שהסיכום הוא על-פי התרשמותו של מחבר המאמר ולא נכתב ע"י הרן סולובייצ'יק בעצמו :

"א. על פי ההלכה יש לבצע ניתוח-מתים בכל מקרה בו הניתוח עשוי לקדם את הרפואה ולהביא להצלת נפש ;

ב. בימינו אין כל ערך הלכתי לשאלה אם פיקוח-הנפש הוא 'לפנינו', משום שכל גילוי מדעי בתחום הרפואה יוודע לאלתר ברחבי תבל ;

ג. הרופא חייב לנמק בכל מקרה את הדרישה לבצע את הניתוח והרב חייב להתמצא בענייני רפואה, עד שיוכל להבין את נימוקי הרופא ;

ד. בכל מקרה שיש צורך בניתוח, חובת הרב לשכנע את בני המשפחה, שיתנו את הסכמתם לכך ;

ה. לתפיסתם של הנפטר ובני משפחתו בדבר הניתוח יש מעמד הלכתי, כי מושג 'כבוד המת' כולל את דעת בני המשפחה בשאלה זו. לפיכך במקרים בלתי ברורים יש להטות את ההכרעה ההלכתית לצד דעתם של בני המשפחה."

 

(צ. זינגר, טורי ישורון, גליון ה', תשרי תשכ"ז, עמ' 34-33).

 הערת העורך: מקורות נוספים - ראה להלן עמ' 230.

 

בענין ניתוחי מתים

מכלול הבעיות :

 

א. נתוח מתים לצורך למוד אנטומיה ;

ב. נתוח מתים לצורך איבחון סיבת המות ;

ג. נתוח מתים לצורך הצלת חולה מסוכן הנמצא בפנינו ;

ד. נתוח מתים לצורך הצלת חולה שאינו בפנינו ;

ה. נתוח מתים לצורך בירור מחלה מצויה ;

ו. נתוח מתים לצורך בירור מחלה תורשתית ;

ז . מת שהרשה בחייו לנתחו לאחר מותו ;

ח. העברת איבר ממת לחי (קרנית, כליות, לב) ;

ט. נתוחי נפל ;

י .סמכות המשפחה בהחלטה על נתוחי מתים.

 

האיסורים הקשורים בנתוחי מתים :

א. זלזול בקדושת המת וכבודו ;

ב. בזיון וניוול המת ;

ג. צער וסבל הנפש מעלבונו של המת ;

ד. איסור הנאה ממת ;

ה. עיכוב הקבורה וביטול מצוות הקבורה ;

ו. בטול מצוות "לה יטמא" בכהן ;

ז . גרם איסור טומאה לקרובי מת כהן ;

ח. גרם המשך דיני אנינות.

המחבר דן בכל האספקטים הקשורים לאיסורים ולבעיות.

 

מסקנותיו :

 

א. מת ישראל קדוש ;

ב. הנפש הקשורה עם הגוף מצטערת מניוולו ;

ג. נתוח שלאחר המוות הוא ניוול וביזיון-המת ואסור מן התורה ;

ד. אם משאירים חלק מן המת בלא קבורה מבטלים מצות-עשה של קבורה ועוברים על הלאוים של "לא תלין" ו"לא תטמא את אדמתך", ובירושלים חמור יותר. ואין מנוחה למת, עד שישוב כולו אל העפר ;

ה. אם בידם של הקרובים להביאו לקבורה - נמשכים דיני אנינות עד שייקבר כולו ;

ו . כשמחסרים מקבורה איבר לאחר המות נמנעת משבעת קרוביו הכהנים מצות "לה יטמא", ולא עוד אלא שאסור להם להטמא למת זה.

ז . נתוח נפל אסור ;

ח. נתוח לשם לימוד חכמת הרפואה - נוסף לאיסורים המנויים לעיל, יש האוסרים מטעם איסור הנאה, אולם רבים מתירים מטעם זה ;

ט. נתוח מת כדי להציל חולה אחר מצוי, וקרוב הדבר שעל-ידי הנתוח יינצל

- מותר, אבל לחולה שאינו מצוי אלא שיזדמן - אסור ;

י. נתוח לשם בירור סיבת המוות - דינו כלחולה שאינו מצוי - ואסור ;

יא. מחלה תורשתית - כחולה מצוי - ומותר ;

יב. אם הסכים המת בחייו לנתוח יש אוסרים, אולם רבים מתירים ;

יג. העברת קרנית ממת לחי יש להתיר, שאר האיברים צריך עיון ;

יד, בני משפחה - אם כי אין להם כח להרשות נתוח שלאחר המוות, אבל מן הדין הם רשאים לעכב הנתוח, ובמקרים מיוחדים - כל אדם רשאי לעכב.

(הרב אריאלי , נועם, כרך ו', עמוד פ"ב )

  הערת העורך: מקורות נוספים - ראה לאחר התמצית הבאה.   

 


 

 בענין ניתוחי מתים

השאלה :

 

האם מותר לקחת מעט רקמה - biopsy - ממת לצורך בדיקה ?

האם מותר לבצע Laparoscopy במת, דהיינו להסתכל עם מכשיר לתוך חלל הבטן ?

 

תשובה :

לדעת המחבר, יש איסור בנוול מת לצורך למוד מחלתו, משום שאין חיוב על האדם ללמוד לרפאות. החיוב על האדם להציל את חברו הוא רק במה שיכול ובמה שיש לו באותו רגע.

לכן, אם הוא כבר רופא יש עליו חיוב לרפא את חברו החולה, אבל איננו חייב להתלמד להיות רופא, כדי שיוכל לרפאות חולים, וממילא אסור לנתח מתים משום ניוול המת. ולדעת המחבר, אפילו בזמנינו שאפשר להעביר ידע רפואי לכל מקום בעולם במהירות רבה, אין להתיר לנתח מתים מהטעם הנ"ל.

אכן, אם לא חותכים את האיברים רק תוחבים מחט ומוציאים מעט חומר כדי ללמוד מזה דברים הנוגעים למחלה, אין להחשיב זאת לניוול, כיון שדבר כזה עושים גם לחיים. כמו-כן מותר להוציא דם ממת ע"י מחט ואין בזה ניוול. גם הסתכלות בתוך חללו של המת עם מכשיר - אין בזה ניוול ומותר.

מסקנה :

מותר לבצע biopsy במת, להוציא ממנו דם, וכן מותר לבצע Laparoscopy במת, כיון שאלו פעולות שעושים גם בחיים ואין בזה משום ניוול.

(הרב מ. פיינשטיין, נועם, כרך ח', עמ' ט-ט" ).

 

מקורות נוספים :

 

ביבליוגרפיה כללית ומקיפה לנושא נתוחי מתים בהלכה, ראה: ק. כהנא, אסיא, חוברת ל"ט, עמ' 89-54; וספר אסיא ו' עמ' 303-338.

 

הקריטריונים ל"מות המוח"

 

בדנמרק הופיע עבודה בשם BrainDeathCriteriaof ובה סקירה על 72 חולים, שנפגעו קשות במוחם.

המחבר הדני מונה את הסימנים לקביעת מות המוח, הכוללים : תירדמת עמוקה (דרגה 4, לפי המחבר), הפסקת הנשימה, לחץ-דם המוחזק רק ע"י ואזופרסורים, העדר החזרים, העדר תגובות לגרויים מבחוץ, ארטריוגרפיה צרברלית, מיבחן קלורי של המבוך ו-א. א. ג.(E.E.G.)

לדעת מחבר זה, יש צורך בתרשים איזואלקטרי בתנאים אופטימליים במשך 24 שעות, לכל הפחות. בהרעלת ברביטורטים, היפותרמיה ומצבים דלקתיים - אין תרשים איזואלקטרי משמעותי בקביעת מות המוח.

מחבר המאמר מותח בקורת על כמה ממצאים של העבודה הנ"ל, ומסיק "שתרשים א. א. ג. איזואלקטרי אינו מספיק ויש צורך בנתונים קליניים לקביעת מות המוח". קיים לעתים חוסר-התאמה בין מצב הכרה, שאינו תירדמת עמוקה, לבין תרשים א. א. ג. איזואלקטרי. "ומכאן מוסברת העובדה, מדוע אין להסתמך על הא.א.ג. כשלעצמו". קיימות שיטות מדעיות יותר לקביעת מות המוח, כגון הכנסת אלקטרודות לעומק המוח לרשום הפוטנציאלים החשמליים או ארטריוגרפיה צרברלית, אך לדעת המחבר אין זה מוצדק להעמיס פעולה נתוחית ומסוכנת שלא על מנת לעזור לחולה, אלא כדי לוודא את מותו.

 

החוק הדני קובע, ש"זמן המות הוא הזמן בו ניתן להרגיש, מעל לכל ספק, שפעילות ספונטנית של הלב ושל הנשימה פסקה, ושהמוח נהרס באופן מוחלט ובלחי הפיך". חוק זה אינו משנה את הקריטריונים, שהיו מקובלים מאות בשנים. מסקנת המחבר : "יש, איפוא, צורך בחקיקה מתאימה על רקע של ידע רפואי מתאים. זו תצטרך, בין השאר, גם להגדיר מוות בצורה אחידה, ואחת היא אם מדובר בהשתלות או בהפסקת טפול תמיכתי אינטנסיבי בגופה, שמראה עדיין סימנים דלים של פעילות וגטטיבית.

 

ברור, שתנאי יסוד לכך הוא אובייקטיביזציה מלאה של כל המימצאים הרפואיים. יש לקוות, שתנאי זה יתמלא בד בבד עם מציאת הפתרון המיוחל לבעיות האימונולוגיות".

(פרופ' ה. מ. אשכנזי, הרפואה, כרך ע"ט, חוברת א', 1970, עמ' 38)

 

הערת העורך : מקורות נוספים - ראה להלן עמ' 233.

 

קביעת רגע המות *

 

"1. בראשון לאוגוסט, 1972, מינה הועד הרפואי של בית חולים "הדסה", ירושלים, ועדה כדי לקבוע נוהלים וקריטריונים לקביעת נקודת המות בתורמי איברים להשתלה. חברי הועדה הם : פרופ' צ. נוימן, יושב ראש, פרופ' ד. רבין, פרופ' י. שליט, פרופ' ס. לביא, פרופ' י. חוברס, ד"ר ע. אפלבאום, ד"ר מ. שילר.

2. המלצות הועדה הובאו בפני הועד הרפואי ב-24.7.74. לאחר דיון מקיף נקבעו הנוהלים והקריטריונים הבאים לקביעת נקודת המוות בתורמי איברים להשתלה :

א) אישונים רחבים וקבועים, שאינם מגיבים לאור ;

ב) חוסר כל תגובה מרכזית לגירוי חיצוני ;

ג) היעדר טונוס, החזרים ותנועה עצמאית ;

ד) היעדר נשימה עצמאית למשך 4 דקות לפחות לאחר ניתוק החולה ממכשיר ההנשמה, שהופעל קודם לכן לפחות שעה, ושהצליח ליצור חימצון מלא של הדם ;

ה) ירידה חדה של לחץ הדם, כאשר אינו מוחזק באופן מלאכותי על-ידי תרופות ;

ו) היעדר מוחלט של פעילות חשמלית כל-שהיא של המוח בבדיקת ה-.E.E.G ובהיעדר כל חשד להרעלות הדם בתרופות. בדיקה זו תיעשה בתוך מסגרת מוגנת בפני הפרעות חשמליות, שיכולות לשבש את התרשים האלקטרואנצפאלוגרפי.

הכרחי לחזור על בדיקה זו פעם נוספת במרוצת 12 השעות שלאחר הבדיקה הראשונה ;

ז) ביצוע הארטריוגרפיה של עורק הקרוטיד, שיוכיח היעדר מוחלט של מחזור הדם במערכת הוסקולרית של המוח.

3. נקודת המות תיקבע לפי קריטריונים אלה ע"י לפחות שלשה מחברי ועדה, שייבחרו למטרה זו ע"י הועד הרפואי לתקופה של שתי שנים. בתוך תקופה זו יחזור הועד הרפואי וימנה ועדה חדשה לתקופה זהה.

4. עם קביעת המוות של התורם יופעלו הנוהלים שנקבעו למטרה זו לביצוע ההשתלה מהתורם לחולה".

(מן, מכתב לחבר, כרך ל"ו, חוברת כ"ד, תשל"ה, עמ' 8).

 הערת העורך : מקורות נוספים - ראה להלן עמ' 233.

* הערת המערכת : מכתב זה הוא על דעת הרופאים ללא ייעוץ רבני-הלכתי.

 

בענין קביעת רגע המוות

 

במאמר זה נדונו חלק מהבעיות הקשורות בנושא זה.

באופן קלאסי הוגדר המות עד כה לפי העדר שלשה סימנים :

א. פעילות מרכזי העצבים (חוסר הכרה, חוסר תגובות) ;

ב. פעולת מחזור הדם (חוסר דופק, חוסר קולות לב) ;

ג. נשימה.

לאחרונה הופיעו דעות, שהמות נקבע רק בהפסקת פעילות המוח - "מות מוחי". אין ידיעה ביולוגית חדשה, המונעת אותנו, שלא לסמוך עוד על הסימנים המקובלים. שלושתם ביחד הם יסודי החיים של האורגניזם הביולוגי של האדם החי. אם משנים עכשיו את מושג המות, אין זה אלא מתוך רצון להסתפק במות חלקי (מות המוח), מפני שרצוי לכירורגים לקבל איברים טריים ביותר להשתלה.

לעומת זאת, יש דעה במאמרים חשובים, שהתנאי הראשון לקביעת המות המוחי - לאלה שרוצים לקבל את המושג הזה - הוא הפסקת חמש פעולות החיים הספונטניים - ופעולות הלב והנשימה במלל זה.

על-מנת להוכיח את מות המוח מסתמכים על סימנים נוירולוגיים שונים, וביניהם -- בעקר - על האלקטרואנצפלוגרם (א. א. ג.), שערכו מוגבל מכמה טעמים :

א. הזרם החשמלי, שנוצר בתאי המות, צריך לעבור שכבות רבות עד שמגיע למכשיר הרושם ולכן זרם חלש לא יגיע, למרות שלמעשה קיימת פעילות בתאי המוח. כמו-כן, המכשיר רושם רק פעילות שטחית של המוח ויתכן שבחלקים הפנימיים יש פעילות, שאיננה נרשמת.

  ב. א. א. ג. איזואלקטרי יכול להופיע גם בהפרעות אחרות של המוח, כמו בהרעלות. וכאשר ההפרעות חולפות חוזר הא. א. ג. לאיתנו.

ג. הוכח בספרות, שאנשים הראו א. א. ג. שטוח ובכל זאת "חזרו" לחיים לאחר מכן.

ד. בבדיקות פתולוגית נמצא מספר מקרים, שלמרות שהא. א. ג. היה שטוח, הרי הנזק לתאי המוח היה מועט.

לכן מובנת מסקנת ועדות שונות בעולם, שרק אחרי הוכחות קליניות של המות ואחרי תקופת בקורת של 12-24 שעות יכול הא.א.ג. לאשר סופית את עובדת המות. המחבר מביא דעות רבות מהספרות העולמית המקצועית, אשר מפקפקות במיהמנות הא. א. ג. כקובע את המות.

חשיבות הא.א.ג. לכל הדעות היא במקרה שהחולה צמוד למכונת לב-ריאות במשך זמן רב, ואשר אצלו הלב פועל רק באופן מלאכותי ע"י גירויים חיצוניים, וכאן יש מקום להתחשב בממצאים של הא.א.ג.

בגלל הספקות המתעוררים בקביעת המות ע"י הא. א. ג. יש רופאים הנוטים לשנות את ההגדרה ולומר שה"מות המוחי" מוכיח על תירדמת בלתי-הפיכה (irreversible coma), ואף שאיבריו, לרבות הלב, יכולים לחיות עוד תקופה מסויימת, הוא ייחשב כמת, כיון שלפי הערכת הרופאים תאי מוחו לא יוכלו לחזור עוד לפעולה תקינה ובכך אבד את אישיותו כבן-אדם.

המחבר מתריע נגד דעה זאת. מצב כזה נחשב עד כה כרצח ואין כל סמכות לרופאים להיות מחוקקים בענין כה חשוב. אין הם זכאים לשנות הגדרת "רציחה" כ"מות".

מבחינה הלכתית קבע החתם סופר (חלק יורה דעה, סימן של"ח) את שלושת הקריטריונים למות: "כל שמוטל כאבן דומם, ואין בו שום דפיקה, ואם אחר-כך בטלה הנשימה - אין לנו אלא דברי תורתנו הקדושה שהוא מת". כלומר - שיתוק מערכת העצבים, הפסקת מחזור הנשימה, והפסקת פעילות הלב הם הסימנים למות. יתכן ובימינו צריך להוסיף במקרים מיוחדים בדיקות מדוייקות יותר כדי לאבחן את המוות, כמו למשל, אלקטרו-קרדיוגרם, א. א. ג., "אבל דבר אחד ברור למעלה מכל ספק : כל זמן שבאחד משלושת השטחים הנ"ל קיימים עדיין סימני חיים ניכרים הרי אדם זה עדיין חי הוא. ולכן ברור כשמש שחולה גוסס, שיש לו נשימה או דפיקות לב, גם אם מוחו אינו מראה יותר סימני חיים, נחשב חי לפי ההלכה והמוציא ממת איבר להשתלה גורם למותו".

המחבר קורא לקבוע הסדר חוקי לבעית קביעת רגע המות והשתלת איברים. הסדר חוקי כזה צריך להתבסס על דעותיהם של רופאים וחוקרים שונים, כפי שהובאו לידי ביטוי בועדות וכנוסים שונים בעולם, וכן יתחשב בדעת הפילוסופיה המשפטית ובדעת המוסר, וביותר בחכמי הדת.

(ד"ר יעקב לוי, המעין, תשרי תש"ל, עמ' 3)

מקורות נוספים : ראה : א. שטינברג ספר אסיא ג', 393 - 423 ; וחוברת אסיא, מ"ד, תשמ"ח, עמ' 77-56.

 

 

בעיית השתלת לב מנקודת ההלכה

מחבר המאמר דן במספר בעיות הקשורות לנושא זה :

 

א. לקיחת הלב מהתורם המת - השאלה היא האם אסור להשתמש באיברי המת מטעם איסור הנאה מן המת, ניוול המת ואיסורים אחרים. לדעת האחרונים, מותר להשתמש באיברי המת כשיש חולה לפנינו הזקוק להם לשם הצלת חייו, ולכן בנידון השאלה שלנו הדבר מותר.

 

ב. קביעת המות - כדי לקחת לב מהתורם יש להחליט על רגע מותו. החתם סופר (חלק יורה דעה, סימן של"ח) קובע, שברגע שנשימת האדם נפסקת הריהו מת ואין לחלל שבת עבורו. אולם, לדעת המחבר, מדובר שם בחולה רציני או גוסס, שלא נוהגים הרופאים לעשות תחבולות שונות להצילו. אבל אדם בריא שפתאום הפסיק לנשום, אסור לחשוב את הפסקת הנשימה כשלעצמה כהוכחה על מותו של האיש, ובכל מקרה כשחושבים לנתח צריכים בדיקת רופאים, וכדאי שיעידו על מותו שני רופאים פנימיים.

 

ג. ההסתכנות שבנתוח - האם מותר לאדם להכניס עצמו בסכנה של נתוח חמור כזה ?

בשאלות ותשובות שבות יעקב (חלק ג', סימן ע"ה) ובספר אחיעזר (חלק יורה דעה, סימן ט"ו) פוסקים, שכשישנה תקוה להתרפא מותר להכנס לנתוח או לקבל תרופה מסוכנת, גם כשברוב המקרים טפול כזה לא מצליח ומקצר חייו, כי התקוה להתרפא דוחה את הסכון לחיי שעה. אולם לדעת המחבר, נתוח השתלת לב שונה מכל נתוח מסוכן אחר. כי, לדעתו, בתקופה שבין הוצאת הלב החולה לבין קליטת הלב המושתל איבד החולה את "חזקת החיים" שלו, ולכן אין להתיר נתוח כזה שמסלק את חזקת החיים, ורק ניתוחים שבהם החולה כל הזמן בחזקת חי מותרים אף אם הם מסוכנים.

 

ד. אם בצעו השתלת לב - האם מותר לחלל השבת עבור החולה המושתל? "וודאי שמותר לחלל שבת לצרכי רפואתו, שלא עולה על הדעת ולא מסתבר כלל לומר, שלא נחלל שבת בשביל חולה כזה".

 

ה. האם מותר להחזיק איברים בקירור לרזרבה ?

אם אין חולה בפנינו הזקוק לאיבר הזה - אסור לעשות זאת. אבל אם זה מצב מלחמה וכדומה, שידוע שהרבה צריכים לזה, או שבבית-חולים אחר צריכים לזה - גם מקרים אלו נקראים "בפנינו" - כלומר נחשבים מבחינת ההלכה כאלו החולה הזקוק לכך נמצא בפנינו - ומותר.

 

ו. המסקנה - "אינני קובע בזה מסמרות, אבל כאמור הענין דורש עיון והוכחות ברורות".

 

(הרב א. י. אונטרמן, נועם, כרך י"ג תש"ל, עמ' א-ט)

 

הערת העורך : מקורות נוספים - ראה בעמ' 236.

 

 

  בעיית השתלת לב

 

מחבר המאמר דן בבעיות אחדות הקשורות לנושא זה :

א. האם מותר לבצע את נתוח ההשתלה - מכיון שמזמן הוצאת הלב החולה עד לקליטת הלב החדש החולה מאבד את חזקת חיים ?

קיימת מחלוקת בין החכם צבי לבין הכרתי- ופלתי בענין עוף שלא נמצא לבו - אם יכול להיות מצב כזה והעוף טרפה, או שמצב כזה לא קיים. החכם צבי (סימנים ע"ד-ע"ז) סבור, שמצב כזה לא יתכן, ואם ניטל הלב יש לבעל החיים דין של מת ממש על כל המשתמע מכך, ואם משתמשים במכשירים שונים להחייאה - לדעתו זה רק בגדר פרכוס ולא חיים.

לדעת הכרתי ופלתי (סימן מ', אות ה') יש אפשרות שהעוף יתקיים ללא לב, כי יש איבר אחר המקבל את תפקיד הלב ומזרים דם. אולם גם לדעתו ללא לב - וללא איבר אלטרנטיבי כזה - אין אפשרות חיים. לעומתו סבור בעל שאלות ותשובות שואל ומשיב (מהדורא תניינא, סי' ק"ה), שאפשר להתקיים מעט זמן ללא לב, וכן סבורים אחרונים אחרים. לכן יוצא, לפי דעתם, שבמשך הזמן מעקירת הלב החולה עד להשתלת הלב הבריא יכול לחיות קצת, מכיון שלא בלב בלבד תלויה החיות. לדעת המחבר, יש להגדיר מצב ביניים זה כך: מחזקת חיים יצא ולכלל מיתה לא בא עדיין.

ב. האם מותר לחלל שבת עבור חולה שבצעו אצלו השתלת לב? בודאי מותר לחלל עליו השבת. ראיותיו הם ממסכת ערכין (ז', ב') ומרמב"ם (הלכות שבת, ב', ט"ז) שכתב: "ספק נפשות דוחה שבת, ואפילו לזה שאין חזקתו חי".

ג. מסקנה - לפי המצב כיום, בודאי שאסור לעשות נתוח כזה ועוברים בכך ממש על איסור רציחה. אם ימציאו לב מלאכותי אז יהא צורך לדון על כל מקרה לגופו, אם מצבו מצריך נתוח כזה או לאו.

(הרב מנחם כשר, נועם, כרך י"ג תש"ל. עמ' י--כ).

 הערת העורך: מקורות נוספים ראה לאחר התמצית הבאה.

 

השתלת הלב לאור ההלכה

השאלה :

 

האם מותר להוציא לבו של תורם ולהשתילו למי שזקוק לכך ?

תשובה :

אסור להוציא לבו של תורם כשהוא עדיין גוסס, כי אסור לקרב מיתתו של גוסס, גם כשמצבו בכי רע, שהרי מחללין את השבת לצורך חיי שעה. כמו-כן סבור המחבר להלכה, שאין אדם מחוייב לסכן נפשו אפילו בספק כדי להציל חבירו. ובפרט כאשר סיכון הנפש של התורם הוא קירוב מיתתו, אפילו רק חיי שעה, אסור לעשות זאת, ומי שעובר על כך הרי הוא בכלל רוצח. יתר על כן, לדעת המחבר אין חיוב על אדם לוותר על איבר כדי להציל חבירו, גם אם אין בכך סכנה לחייו של התורם.

לאור זאת סבור המחבר, שאין גם חיוב לנתח מת כדי להוציא לבבו להשתלה, כי אחד מאיסורי ניתוח מתים הוא מטעם בזיון למת ולקרוביו, ומכיון שניתוח כזה אסור בחיים הרי שהוא אסור גם במת.

מצד שני אסור לחולה הזקוק להשתלה לקבל אותה, מכיון שניתוח זה עדיין לא יצא מגדר ניסיון.

מסקנה :

אסור להוציא לבו של גוסס, ואפילו מת, לצורך השתלה ואסור לחולה לקבל השתלת לב.

(הרב י. י. וייס, המאור, שנה כ', קונטרס ז', תשכ"ח, עמ' 9--3).

 מקורות נוספים :

ספר אסיא ד', 294 ; קול התורה, שנה כ"ג, תשרי תשכ"ט ; שו"ת ציץ אליעזר, ח"י, סי' כ"ה, פ"ב, ה' ו', כ"ו; אור המזרח, כרך י"ח, ניסן תשכ"ט, עמ' 133 ; המאור, גליון קע"ט, תשכ"ט, עמ' 3; שם, עמ' 15 ; שם, גליון ק"פ, תשכ"ט, עמ' 22; מחניים, גליון קכ"ב, תש"ל, עמ' ז' ; שו"ת מנחת יצחק, ח"ה, סי' ז' - ח'; תורה שבעל-פה, כרך י"א, תשכ"ט, עמ' י"א ; שבילין, גליון כא - כב, תשכ"ט, עמ' ט' ; מחשבת, אדר תשל"א, עמ' 20 ; שבילין, גליון כה - כו, תש"ל, עמ' ס"א ; המאור, שנה כ', תשכ"ח, קונ' ב' עמ' 18 ; הלכה ורפואה, ב', עמ' ג'; שו"ת אג"מ, חיו"ד, ח"ב, סי' קע"ד; הפרדס, נ', תשל"ו, עמ' 12 ; דברי מנחם, חלק התשובות, סי' כ"ז; שו"ת פאת שדך, סי' קל"ח.

 

תחליפי הכליה וההלכה

במסגרת המאמר הזה, נידונים הצדדים הרפואיים וההלכתיים השונים של תחליפי הכליה כיום - כליה מלאכותית, השתלת כליה מהחי, השתלת כליה מהמת.

 

הכליה המלאכותית

 

מבחינה רפואית :

היתרונות - מצילה את החולה מ- uremia וממות, ומשאירתו בחיים במשך חדשים ושנים.

החסרונות - א. החולה קשור לביה"ח.

ב. חשש לזהום קשה של ה- shunt והצורך בנתוחים תדירים ליצירת הדלף

ג, סכנת פקקת (thrombosis) .

ד.על החולה מוטלת דיאטה  חמורה.

ה. מלווה באנמיה עם צורך בערויי-דם חוזרים.

ו. מספר מקומות מוגבל.

ז. 5-10% תמותה למרות הטפול במכונה.

מבחינה מוסרית - הלכתית

א. מהם הקריטריונים לזכות-קדימה בטפול במכונה ? - "רק הנחיות ברורות, שהרופא היהודי בפסק-דין הקבוע של ההלכה עשויות למנוע ממנו את הסובייקטיביות. ההלכה היא שתדריך אותו בבעיה החמורה הזאת של העדפת חולה על חולה אחר" ;

ב. למרות, שטפול זה הוא יקר ובלתי-רגיל, אין ההלכה מחלקת בין אמצעי- טפול, ולכן "אם ביד הרופא להשתמש במכונה, הרי הוא מחוייב לעשות זאת" :

ג. "כמה כסף חייבים הקרובים להוציא כדי להציל את החולה מסכנה?" המחבר מסתפק, אם שייך כאן הדין של "המבזבז - אל יבזבז יותר מחומש" ונוטה לומר, שבפקוח-נפש לא חל דין זה ;

ד. האם רשאי החולה לסרב לקבל את הטפול היקר הזה ? - מכיון שהנפש היא קנינו של הקב"ה ובעלות האדם על גופו - מוגבלת, לכן "היוצא מדברינו, שבמקרה שלנו - הכליה המלאכותית - אין רשות לחולה לוותר על הטפול הזה, כי המסרב הוא כאלו מאבד עצמו לדעת".

השתלת כליה

מבחינה רפואית :

היתרונות :

א. החולה חפשי כמו שאר בני-אדם ;

ב. אין כמעט צורך בדיאטה ;

ג. אינו קשור לביה"ח ;

ד. אין סכנת זהומים ;

ה. אין סכנת פקקת.

 

החסרונות :

א. סכנת דחיית השתל ;

ב. הסבוכים עקב התרופות, ההקרנות והנסיובים לדכוי תגובת הדחיה, ובעקר זהומים קשים ;

ג. הצלחת ההשתלה היא רק 60-70%.

השתלת כליה מהמת - בהלכה - לאחר מות האדם עוברת הבעלות המוגבלת על גופו לבני משפחתו. האם יכולים הם לוותר על כבוד עצמם לצורך פקוח נפש, ואם מורים להם שמותר לעשות כן - האם מחוייבים הם בכך ? . "מדברים אלו מתברר, שעל הרבנים לא רק לפסוק פסק-דין עקרוני, אלא גם לברר בירור אינדיבידואלי בכל מקרה ומקרה. ללא שאלת חכם אין להשתמש בכלית המת, אפילו במקום פקוח נפש".

השתלת כליה מהחי - בהלכה

א. האם מחוייב האדם לנדב אחת מכליותיו כדי להציל חברו המסוכן? - לדעת המחבר "ברור, שלפי רוב פוסקי דורנו אין חייב להציל, אם המציל עצמו יסתכן על ידי זה".

ב. האם מותר לאדם להתנדב ולתת איבר שלו כדי להציל חבירו מסכנה? - הרדב"ז (חלק ג', סימן תרכ"ז) מסיק, שאם מדובר באיבר חצוני - הרי המתנדב עושה מעשה חסידות, אבל אם מדובר באיבר פנימי - הרי שבשם חסיד שוטה ייקרא. בשאלות ותשובות ציץ אליעזר נוטה לאסור, אולם מחבר המאמר סבור, שהמידע הרפואי שעל פיו פסק בציץ אליעזר איננו נכון.לדעתו, הנתונים הרפואיים כיום מתאימים לסוג המקרים המותרים על פי הרדב"ז, דהיינו שהסכנה רחוקה,כי:

א) "אין רופא בימינו, שיהסס להסיר כליה מהמתנדב . . . אם התורם הוא בריא ורענן ;

ב) נתוח כליה כזה בודאי פחות מסוכן, מחיתוך יד או רגל בימי הביניים. ומומחה המפורסם להשתלת כליות, פרופ' המבורגר (פריס) כותב, שלפי נסיונותיו הסיכון הוא 0.24% ;

ג) נתוחים אלו כיום הם שגרתיים".

ובציץ אליעזר (חלק י', עמ' ק"ל) כתב : "ואם בצע נתוח כזה ויקרה אסון למתנדב, דם יחשב לרופא שביצע זאת ודמו ידרש ממנו" - לדעת מחבר המאמר, פסק הדין מבוסס על ההסבר הרפואי המוזר, שקיבל בעל הציץ אליעזר. מסקנה - הובא דיון על שלש דרכים לתחליף כליות. ביחס לבחירת הדרך הנכונה הרי "לחולה היהודי קנה-מדה מוסרי הקבוע בהלכה. לכן צריכים חולים אלו לפנות לא רק אל הרופא המחליט על הטפול, אלא גם לשאול שאלת חכם איזוהי הדרך הרצויה על פי ההלכה".

(ד"ר י. לוי נועם, כרך י"ד, עמ' ש"ח)

מקורות נוספים: ספר אסיא ג', 343 ; ספר אסיא ד', 255 ; שו"ת ציץ אליעזר, ח"ט, סי' מ"ה; שם, חי"ג, סי' צא ; שו"ת מנחת יצחק, ח"ו, סי' ק"ג ; דיני ישראל, ז, עמ' כה ; שו"ת יחוה דעת, ח"ג, סי' פ"ד ; מאורות, 2, תש"מ, עמ' 18 ; הלכה ורפואה, ב', עמ' קי"ד ועמ' קכ"ב; שם, ג', עמ' ס"א; הפרדס, סיון תש"מ, עמ' 11- 13.

 

השתלת קרנית ממת לחי

השאלה :

אדם שציווה מחיים, שאחרי מותו ינקרו את עיניו כדי להרכיב את הקרנית לסומא - האם יש איסור בדבר ?

תשובה :

הבעיות הקשורות בשאלה זו הן :

א. איסור ניוול המת - לדעת המחבר, איסור זה הוא מן התורה. אך "כבר האריכו האחרונים, דאין להחמיר באופן שהביע דעתו מחיים להשתמש בו לצורך רפואה, ומה גם שבנידון-דידן אין זה בזיון כה גדול כמו פתיחת הבטן ונתוח איברים, ואם כן מצד "יסור ניוול יש להתיר".

ב. איסור הנאה ממת - רוב הפוסקים סבורים, שבנתוחי מתים בדרך כלל אין משום איסור הנאה כשהרופאים עושים רק להתלמד או לתועלת הרפואה כיון שאין להם הנאה מגוף האיסור. אך בנידון דידן, שרוצים להנות מעור המת ממש - יתכן שיש משום איסור הנאה. והנה הרב אונטרמן חידש, שאם מרכיבים קרום מהעין והקרום שב לתחיה במקומו המושתל - אין בזה משום איסור הנאה. אך המחבר דוחה את דבריו וגם

 

בבעיית השתלת לב

תמציות

נתוח הערמונית לחולה בעצירת השתן

שאלה :

"היות וגם שבילי הזרע, היוצאים מהביצים, (= אשכים) לתוך הגוף, עוברים כפרוסטט (= ערמונית) וכדי למנוע זהום כללי בגוף, שיכול להביא לסכנת נפש, נוהגים כמעט כל הרופאים לנתק שבילי הזרע והמנותח נעשה ע"י כך עקר, והשאלת היא אם לא נקרא, פצוע-דכא וחייב להתגרש מאשתו" (מדין תורה : "לא יבוא פצוע דכא וכרות שפכה בקהל ה', דברים כ"ג, ב').

תשובה:

הרב צבי פסח פרנק זצ"ל (בתשובה לספר שו"ת שאילת משה, חלק אבן העזר, סימן כ"ב) כותב : "ורוב גדולי האחרונים הכריעו, שאין זה בידי אדם ומותר לבוא בקהל ... ובנתוח הרופאים משום רפואה, ובפרט שהיה סכנה בדבר, אין מקום להחמיר". אם כן לפי דעתך גם אם רק כתוצאה מהנתוח עלול להווצר זהום בשבילי הזרע, יש להחשיב זאת כבידי שמים. "ולפי זה, הצד הטוב היה אילו יכלו לסדר, שיעשו הניתוק מיד אחר הנתוח, שאז נמצא כבר המנותח במצב כזה, שהחוטים בעצמם מהוים סכנה לו, אם לא ינתקון". (דברי המחבר). החזון איש, (חלק נשים, סימן י"ב, אות ז') כתב : "משמע, דבמקום שהשבילין בפנים אינם בכלל פצוע דכא, ואינו נפסל אלא אם נפצע ונידך בגיד וחוטין שבהם, אבל לא החוטים הפנימיים שבגוף ... ועל דבר הנתוח בחולי עצירת השתן ע"י סתימת שביל השתן הבא בנפיחת הבשר הידוע, ולוחץ על הצינור וסותמו, ובשעת נתוח מוכרחים להפסיק גם שביל שכבת הזרע המובלע בגוף, לפי מה שכתבת אין בזה איסור סירוס דאורייתא רק דרבנן כמו שתיית כוס עקרין, ובכל אופן הנתוח מותר משום ספק סכנה, ואינו נאסר לבוא בקהל".

ולפי החזון-איש אין צורך להקפיד, שיעשו הניתוק לאחר הנתוח דוקא, מכיון שאין כאן בעיה כלל מבחינת פצוע דכא, לפי ההגדרה שפצוע דכא הוא רק בחלקי מערכת המין שמחוץ לבטן.

ובספר שאלות ותשובות חלקת יעקב, (חלק ב', סימן כ"ב) , גם כן מסביר, שמה שבתוך הבטן לא נקרא איברי זרע. ומוסיף, שרופא גדול אמר לו, "דהזרע מתבשל רק בביצים ובתוספת הביצים (testisand epididimis), אולם השבילין הנ"ל, שהזרע הולך שם, הם רק דרך המוביל זרע מתבשל".

מסקנה :

"לאור כל האמור, נראה פשוט, שיש להתיר נתוק שביל הזרע, הזקוק לשם הצלחת הנתוח ולשם מניעת סכנה, העלול לבוא בלעדי זה (כדלקת יתרות האשכים וזהום כללי בגוף). וכמו כן, מותר לאיש הזה להמשיך לאחר מכן בלב שקט חיי המשפחה עם  אשתו",

(שו"ת ציץ אליעזר, חלק י', סימן כ"ה, פרק כ"ד)

 מקורות נוספים :

ספר אסיא ב', 40, 140 ; ספר אסיא ד', 39: "הערות" לכרך א' של אוצר הפוסקים, עמ' קס"ג; "הערות" לכרך ט' של אוצר הפוסקים, עמ' קכ"ט; שם, עמ' ק"ל; נועם, כרך א', תשי"ח, עמ' רמ"ה-רס"ב; שו"ת מנחת יצחק, כרך ג' סי' צ"ז; הפרדס, שנה כ"ט, חוב' ח', אייר תשט"ו, עמ' 26 - 30 ; שם, שנה ל', חוב' ז', ניסן תשט"ז, עמ' 10 ; שם, שנה מ"א, חוב' ב', תשל"א, עמ' 12 16- ; המאור, שנה ט"ז, קונ' ח', תמוז תשכ"ה, עמ' 6-5; שם, שנה כ"ג, קונ' ד', תשל"א, עמ' 12-11; שו"ת מנחת יצחק, ח"ו, סי' קמ"א; שו"ת ציץ אליעזר, חי"ד, סי' צ"ד-צ"ה; מאורות, 2, תש"מ, עמ' 22 ; כתבי הגרי"א הענקין, א', עמ' קס"ז.

נתוחים פלסטיים לשם נוי

השאלה :

האם מותר לאדם לבצע תקון פלסטי בגופו רק לצורך נוי ויופי ?

תשובה :

המחבר מוכיח באריכות, שיש רשות לרופא לרפא כל סוג של מחלה - בין פנימית ובין חיצונית - כשהאדם חולה. אכן, במצבים מסויימים הגבילו הפוסקים היתר זה, וכך קובע מחבר השאלות ותשובות שערי צדק (חלק יורה דעה, סימן קמ"ג) : "בכל דבר שנברא כך בטבעו מלידה ואין בו שום חולי וכאב כלל ורוצה לילך לרופא שיתקנו ביותר ע"י רפואות ...  לא ידעתי מהיכן הרגלים להתיר כזאת מדין תורה".

על סמך זאת מסיק המחבר, שאין רשות לבני אדם לתת לרופאים לחבול בגופם לצורך תקון פלסטי לנוי גרידא, וגם אין רשות לרופא לבצע זאת. לדעתו יש בפעולה זו משום סתירת גזירת מלכו של עולם, שלא הותר אלא במקום מחלה. כמו-כן אסור להכניס עצמו לסכנה עבור נתוח זה, ובפרט שעל פי רוב יש צורך בניתוחים כפולים בשני חלקי גוף.

מסקנה :

"אין לו לאדם להתחכם בעצמו לשנות הטבע בפעולות כאלו ... ע"כ נראה להלכה כנ"ל, דאסור לו לאדם לעשות לו נתוח פלסטי, וכן לרופא לבצע נתוח כזה לשם יופי וכדומה".

(שאלות ותשובות ציץ אליעזר, חלק י"א, סימן מ"א, אותיות ח-ט).

הערת העורך: ראה בתמצית הבאה.

נתוחים פלסטיים לשם נוי

ושאלה :

האם מותר לאדם לקבל על עצמו נתוח פלסטי לשם נוי?

תשובה :

באופן כללי מוכיח המחבר ממדרשי חז"ל, שהמושג והאידיאל של יופי אינו זר לרוחנו, בעקר ביחס לנשים.

באופן מפורט סובב הדיון סביב שלשה יסודות :

א. האם מותר לאדם להכניס עצמו אפילו לסכנה כל שהיא, (שכרוכה בכל נתוח) משום יפוי צורתו?

ב. האם יש בזה משום איסור חובל בעצמו ?

ג. האם נכון לתקן מעשי הקב"ה, והאם אין בזה משום סותר גזירת מלך ?

ביחס ליסוד א' : בדרך כלל, אסור לאדם להכניס עצמו לסכנה, כמבואר ברמ"א (יורה-דעה, סימן קט"ז, סעיף ה'). בכל זאת יש מקרים, שמותר להיכנס לסכנה קלה כשיש איזה שהוא צורך. לכן גם בניתוח פלסטי, שהסכנה איננה חמורה, "לכאורה מותר להיכנס כשיש צורך קצת, ובלאו הכי אסור".

ביחס ליסוד ב': בדרך כלל אסור לחבול בעצמו, ובפרט שנתוח פלסטי עשוי להצריך שני חיתוכים: אחד במקום הזקוק לריפוי והשני - במקום אחר בגוף, כדי להפיק חתיכת עור להרכבה. "אולם, אפשר לומר, כיון שבש"ס ופוסקים נפסק הדין סתם: החובל בעצמו אע"פ שאינו רשאי - פטור (כלומר, אבל אסור) בלי שום תנאי, ובכל זאת מותר לעשות חבלה לרפואה, כמו שדרש הרמב"ן בתורת האדם מ"ואהבת לרעך כמוך", הוא-הדין הכא, אם יש צורך מעליא, כגון לפרנסה, אולי גם-כן מותר משום ואהבת לרעך כמוך, וצ"ע רב".

ביחס ליסוד ג' : לדעת המחבר הדבר תלוי במחלוקת רש"י והרמב"ם בדבר יסוד ההיתר לרופא לרפאות, לפי רש"י הותרה גזירת המלך רק לצורך רפואה בעוד שלפי הרמב"ם "אין בענין אלו משום סותר גזירת המלך אלא אדרבא, האדם מצווה להשתתף במעשה בראשית ולהשלים את עצמו ואת עולמו בין בבריאות בין בצורת הגוף כפי יכולתו" (המחבר).

מסקנה :

"בדרך כלל אין מקום להתיר ניתוחים פלסטיים לנוי, ובפרט לאנשים, שהוא דרך שחץ וגאוה, אלא במקרים ובתנאים אלו :

א. אם הקלקול נעשה ע"י אסון או חולי, או כשהוא צפוי להביא לידי טרוף - דעת רציני, שאז הטפול הוא כמו שאר רפואות.

ב. אם בלאו הכי אי-אפשר לו למצוא משרה או עבודה הגונה, ויש בזה ממש משום כדי חייו ופרנסת בני ביתו.

ג. אם הקלקול באשה והוא מניעה ממשית לשידוך או לשלום בית, היות ותתבזה על בעלה".

(הרב ד"ר י. יאקאבאוויטש, נועם, כרך ו', עכו רע"ג)

 מקורות נוספים :

ספר אסיא ד' עמ' 294 ; הרפואה והיהדות, עמ' 115 ; קול-התורה, ניסן - אייר, תשי"ג ; שם, כסלו- טבת, תשט"ו; שו"ת חלקת יעקב, ח"ג, סי' י"א; שו"ת מנחת יצחק, ח"ו, סי' ק"ה; שו"ת משנה הלכות, סי' רמ"ו- רמ"ז; שו"ת. ציץ אליעזר, חי"ד, סי' ע"ח ; תורה שבעל-פה, י"ח, תשל"ו,עמ' נ"ד ; הלכה ורפואה, א, עמ' שכ"ג.

דין קבורה באיבר מן החי

השאלה

האם מחוייבים לקבור איבר, שנתחו וכרתו מאדם חי, והאם יש בו משום איסור הנאה ?

תשובה :

המחבר מביא מקורות שונים, שמהם משמע, שיש לקבור איבר מן החי משום מנהג. אך ברור, לדעתו, להלכה, שאין חיוב מן התורה לקבור איבר מן החי, כי מצות "קבור תקברנו" נאמרה רק לגבי מת. ממילא, מכיון שאין חיוב קבורה, אין גם איסור הנאה ואיסור ניוול במקרה כזה.

פוסקים אחרים כתבו, שיש לקבור איבר מן החי, על מנת לא להכשיל את הכהנים, כי הדין הוא שכהן נטמא גם מאיבר מן החי. לעומת זאת יש פוסקים הסבורים, שבאיבר מן החי אין כל חיוב קבורה, אף לא מכח מנהג.

מסקנה :

"לכן ההלכה היוצאת לנו בזה היא:

א.  אין מצות קבורה באיבר הפורש ונחתך מאדם חי ;

ב.  יש, אבל, לקוברו - אי משום מנהגא... ואי משום כדי שלא יבואו כהנים ליטמא בו ;

ג.  בשעת צורך מיוחד, יש להתיר גם להצניעו בחדר מיוחד;

ד.  מותר ליהנות מאיבר הפורש מן החי ומותר לרופאים להתלמד עליו צרכי רפואה, וכמובן שלא להשליכו לאחר מכן בבזיון, אלא להצניעו או לקוברו".

            (שו"ת ציץ אליעזר, חלק י', סימן כ"ה, פרק ח').

 מקורות נוספים :

ספר אסיא ג', עמ' 500 ; שו"ת נו"ב, מהדורא תניינא, חיו"ד, סי' ר"ט ; שו"ת מלמד להועיל, חיו"ד, סי' קי"ח ; יד המלך, פ"ב מהלכות אבל, הל' י"ד; שו"ת שבות יעקב, ח"ב, סי' קי"א ; שו"ת מהרי"ל דיסקין, קי"א, אות קפ"ח ; פחד יצחק, ערך קבורה בקרקע ; שו"ת עמק שאלה, חיו"ד, סי' צ"ז ; שו"ת מהרש"ם, ח"ג, סי' מ"ב ; גשר החיים, ח"א, פט"ז, אות ב'; שו"ת מנחת יצחק, ח"ד, סי' צ"ח.

השהיית נפל לאחר מותו - לצורך למוד

השאלה :

אשה ישראלית, שהפילה נפל שכבר נגמר באיבריו, האם מותר להשהותו בחומר משמר, על מנת להתלמד ?

תשובה :

השאלה קשורה בשלש בעיות הלכתיות:

א. מצד חיוב קבורת נפל - מחלקת הפוסקים היא, אם יש חיוב לקבור נפלים. לדעת המגן אברהם (אורח חיים, סימן תקכ"ו), יש חיוב לקבור נפלים,וממילא אסור להשהות את הנפל מצד חיוב קבורה ומצות לא תלין. אכן המחבר מוכיח, שההלכה היא כדעת הסוברים, שאין חיוב קבורת נפלים (הגהות מיימוניות, הלכות מילה ; שולחן ערוך, אורח חיים סימן תקכ"ו, ויורה דעה, סימן רס"ג), וממילא אין איסור מבחינה זו ;

ב. מצד איסור הנאה - לדעת הנודע ביהודה (מהדורא קמא, חלק יורה דעה, סימן צ'), יש איסור הנאה מנפל כמו ממת מבוגר וממילא, לשיטתה אסור להשהות נפל, שמה יהנה ממנו. אכן המחבר דוחה שיטה זו, וסבור שאין בנפל משום איסור הנאה, ואם-כן גם מבחינה זו אין איסור להשהות נפל לצורך לימוד ;

ג. ברם, לדעת המחבר יש לאסור השהיית נפל מטעם אחר. במסכת מועד קטן לדף ה') מבואר הדין והטעם של ציון קברות, ורוב הפוסקים סבורים, שעקר הטעם הוא משום טומאת הכהנים. ואם כן, כיון שנפל גם הוא מטמא באהל, אסור להשהותו בבית, שמא יבואו לתוכו כהנים ויטמאו באהל. והנה יש מחלוקת, אם ציון קברות הוא מדאורייתא או מדרבנן. המחבר נוטה להכריע, שהאיסור הוא מן התורה, ואם כן מאותו טעם יש לאסור השהיית נפל לצורך לימוד.

 מסקנה :

"אסור להשהות נפל בבית, שאין חשש גדול מזה, וקרוב לודאי הוא, שיבואו שם כהנים ברבות הימים ויטמא באהל". מטעמי מצות קבורה ואסור הנאה - אין לאסור השהיית נפל בבית.

(שו"ת בנין ציון, סימן קי"ט)

מקורות נוספים:

שו"ת מהר"מ שיק, חיו"ד, סי' שמ"ד ; שבילין, מרחשון, תשכ"ז, עמ' ל"ב ; נועם, כרך ו', עמ' פ"ב ; שו"ת חבלים בנעימים, ח"ה, ס' כ"ב ; ועוד,

ביופסיות מנפלים לצורך בדיקות אנזימתיות

השאלה :

האם מותר לעשות ביופסיות של כבד ושרירים מנפלים, לצורר בדיקת פעולות אנזימים.

תשובה :

א. זלזול בקדושת המת - יש קדושה למת כמו ספר תורה (מסכת ברכות, י"ח, א'), ולדעת המחבר יש חשיבות מבחינה זו גם לעובר.

ב. ניוול המת - לדעת הרב אריאלי (כנוס ששי לתורה שבעל-פה), יש איסור נוול גם בעובר. אמנם בצורה כזאת, שהגוף נשאר שלם ורק מוציאים כמות קטנה במזרק - לדעת המחבר אין זה מוגדר כניוול.

ג. חרדת הדין - יש דעות, שבקטן אין חרדת הדין, ובודאי בנפל, שלא הגיע לכלל חיים.

ד. איסור הנאה ממת -

1.  מכיון, שכאן ההנאה היא לא מעצם מעשה הנתוח אלא מהראיה, הרי שאין אסור הנאה בראיה ובלמוד.

2.  מצוות לא להנות ניתנו - וכיון שע"י הלמוד וההשתלמות יבוא למצות הצלת נפשות - הרי אין כאן גדר הנאה.

3.  זה וזה גורם - הביופסיה אינה הגורם היחיד להשגת הידע, אלא גם ספרים, מורים, מאמרים וכו' - והכלל הוא : זה וזה גורם - מותר.

4.  ההנאה באה ע"י שינוי באיבר עקב תערובת כימית וחומרים שונים, ואם-כן זה בגדר - "שלא כדרך הנאתה".

5.  הואיל ואינו מתכוון להנות וגם אי-אפשר באופן אחר - מותר.

6.  בדרך כלל דעת רוב האחרונים, שאין אסור הנאה ממת בנתוחי מתים אפילו של מבוגרים וק"ו בנפל.

ה. מניעת מצות קבורה - יש דעות, שחיוב קבורה חל על גודל כזית ומעלה והביופסיה היא פחות מכך, ויש דעות שמחייבות גם בפחות. ובקבורת נפל - יש המחייבים, ויש הסוברים שאין מצוה לקוברו. - ובנידון דידן, כמובן - שיש להחמיר ולקבור התמיסה אחר השמוש אף על פי שהיא פחות מכשעור ולהתנהג כן לכל הדעות".

1. איסור בל תלין - יש דעות, שבנפל אין עוברים על איסור זה. ובפרט, שכאן ההשהייה של קבורת הנפל היא כאילו לכבודו, כי כל הלמוד הוא לזכות ולמצוה לנפל ובזה מותר.

מסקנה :

יש להקל, כי אין ניוול בצורה אסורה, אין חרדת הדין, אין אסור הנאה, וכו'. בתנאי, שיקחו ביופסיה פחות מכזית, ושיקברו אחר-כך את התמיסה.

(הרב. כ.פ. טכורש, שבילין, מרחשון תשכ"ג, עמ' ל"ג)

הצלת הולד במיתת אם

 

השאלה :

האם מותר לבצע נתוח קיסרי באשה מתה, כדי להציל את הולד ?

תשובה :

הבעיות הקשורות בנושא זה הן :

א. אפשרות קביעת רגע המות של המעוברת ;

ב. סכויי ההחיאה של הולד.

במסכת ערכין (ז, א) אמר שמואל : "האשה שישבה על המשבר ומתה בשבת, מביאין סכין ומקרעין את כריסה, ומוציאין את הולד". כך גם נפסק להלכה ברמב"ם ובשולחן ערוך.

א. אכן, הרמ"א (אורח-חיים, סימן ש"ל, סעיף ה') מוסיף : "ומה שאין נוהגים עכשיו כן, אפילו בחול, משום דאין בקיאין במיתת האם בקירוב כל-כך, שאפשר לולד לחלות".

לדעת המחבר, כנראה ידעו הקדמונים סימנים מדוייקים לקביעת רגע המות, אשר נשתכחו בזמן הרמ"א.

והנה החתם-סופר (חלק יורה דעה, ס' של"ח) קבע שלשה קריטריונים לרגע המות : הפסקת פעילות מערכת העצבים, הפסקת מחזור הדם, הפסקת מנגנון הנשימה. וכיום יש בידי הרופאים אמצעים חדישים ומשוכללים, שיכולים לסייע בקביעת קריטריונים אלו, כגון א.א.ג. וא. ק. ג.

"הרופא המשתמש בדרכי הבדיקה החדישות, יוכל לקבוע את המות בהרבה מקרים תוך זמן קצר מאד, ולהבדיל בין מות להתעלפות, וכך נחלש והולך תוקף חששו של הרמ"א".

ב. "גם בענין הצלת חיי הולד התקדם המדע הרפואי החדיש התקדמות ניכרת". אפשר לקבוע את חיותו ע"י האזנה בסטטסוסקופ וע"י בדיקת א.ק.ג. של הולד. כמו-כן קיימים אמצעי-החיאה משוכללים כמו מכונת הנשמה, אינקובטור ותרופות. "לדעת מומחים, אפשר להצילו ע"י נתוח קיסרי עד עשרים דקה אחרי מות האם".

מסקנה :

"לפי זה יקל על פוסקי ימינו לסמוך על הרופאים ולהחזיר עטרה ליושנה, למימרא של שמואל ולדעת הפוסקים הראשונים. כמו-כן עלינו להכניס בחשבון, שמאידך אנו מקיימים בכך מצוות הצלת נפשות, כאשר גדלים בימינו הסכויים להציל את חיי הולד".

(ד"ר י. לוי, המעין, תמוז, תשל"א)

הערת הערוך: ראה להלן עמ' 233.

בענין נתוח שלאחר המות

השאלה :

מהו מעמדה של הנתיחה שלאחר המוות ברפואה המודרנית ?

תשובה :

מחבר המאמר מסכם שלש מטרות עקריות, שלשמן משמשת הנתיחה שלאחר המות :

א) הכשרת תלמיד הרפואה או מתמחה בשטח רפואי - כולל אנטומיה, פתולוגיה, וטכניקה כירורגית ; ב) רכישת נסיון והפקת לקחים תוך הכרת המחלה לאחר המוות - כולל התאמה בין ממצאים קליניים טרם המוות לממצאי הנתיחה, הקשה ממקרה אחד למקרים דומים, הכרת השפעותיהם של טפולים שונים, רכישת ידע אפידמיולוגי ונתיחה רפואית-משפטית ; ג) נתיחה להשגת חלקים לצורך טפולי - היינו השתלות.

מחבר המאמר מוכיח, שלעתים קרובות אין בנתיחה סיפוק המטרות שהוצגו, ולעתים ניתן אף לספקן בצורה אחרת.

התפתחות הרפואה על ענפיה השונים דחקה את רגליה של הנתיחה שלאחר המוות, והפחיתה בערכה כאמצעי אבחוני-מחקרי.

מסקנה:

"על הפתולוגיה למצוא אתגרים חדשים באבחון חומר המתקבל מן החי ולהסתפק בנתיחות של מקרים סלקטיביים בלבד, אשר תועלתם ודאית. גישה זו תתקבל על ידי אנשי ההלכה והרפואה כאחד, ובה טמון הפתרון לויכוח הנטוש סביב נושא זה".

(ד. ארליך, תורה ומדע, כרך ד', 78--73, תשל"ד)

הערת העורך: מקורות נוספים - ראה להלן עמ' 230.

בענין ניתוחי מתים

מחבר המאמר מתאר מקרה קונקרטי, שעליו נשאל הרב יוסף דב סולובייצ'יק שליט"א, ומסכם את השקפתו בשאלה זו. יש להדגיש, שהסיכום הוא על-פי התרשמותו של מחבר המאמר ולא נכתב ע"י הרן סולובייצ'יק בעצמו :

"א. על פי ההלכה יש לבצע ניתוח-מתים בכל מקרה בו הניתוח עשוי לקדם את הרפואה ולהביא להצלת נפש ;

ב. בימינו אין כל ערך הלכתי לשאלה אם פיקוח-הנפש הוא 'לפנינו', משום שכל גילוי מדעי בתחום הרפואה יוודע לאלתר ברחבי תבל ;

ג. הרופא חייב לנמק בכל מקרה את הדרישה לבצע את הניתוח והרב חייב להתמצא בענייני רפואה, עד שיוכל להבין את נימוקי הרופא ;

ד. בכל מקרה שיש צורך בניתוח, חובת הרב לשכנע את בני המשפחה, שיתנו את הסכמתם לכך ;

ה. לתפיסתם של הנפטר ובני משפחתו בדבר הניתוח יש מעמד הלכתי, כי מושג 'כבוד המת' כולל את דעת בני המשפחה בשאלה זו. לפיכך במקרים בלתי ברורים יש להטות את ההכרעה ההלכתית לצד דעתם של בני המשפחה."

(צ. זינגר, טורי ישורון, גליון ה', תשרי תשכ"ז, עמ' 34-33).

 הערת העורך: מקורות נוספים - ראה להלן עמ' 230.

בענין ניתוחי מתים

מכלול הבעיות :

א. נתוח מתים לצורך למוד אנטומיה ;

ב. נתוח מתים לצורך איבחון סיבת המות ;

ג. נתוח מתים לצורך הצלת חולה מסוכן הנמצא בפנינו ;

ד. נתוח מתים לצורך הצלת חולה שאינו בפנינו ;

ה. נתוח מתים לצורך בירור מחלה מצויה ;

ו. נתוח מתים לצורך בירור מחלה תורשתית ;

ז . מת שהרשה בחייו לנתחו לאחר מותו ;

ח. העברת איבר ממת לחי (קרנית, כליות, לב) ;

ט. נתוחי נפל ;

י .סמכות המשפחה בהחלטה על נתוחי מתים.

האיסורים הקשורים בנתוחי מתים :

א. זלזול בקדושת המת וכבודו ;

ב. בזיון וניוול המת ;

ג. צער וסבל הנפש מעלבונו של המת ;

ד. איסור הנאה ממת ;

ה. עיכוב הקבורה וביטול מצוות הקבורה ;

ו. בטול מצוות "לה יטמא" בכהן ;

ז . גרם איסור טומאה לקרובי מת כהן ;

ח. גרם המשך דיני אנינות.

המחבר דן בכל האספקטים הקשורים לאיסורים ולבעיות.

מסקנותיו :

א. מת ישראל קדוש ;

ב. הנפש הקשורה עם הגוף מצטערת מניוולו ;

ג. נתוח שלאחר המוות הוא ניוול וביזיון-המת ואסור מן התורה ;

ד. אם משאירים חלק מן המת בלא קבורה מבטלים מצות-עשה של קבורה ועוברים על הלאוים של "לא תלין" ו"לא תטמא את אדמתך", ובירושלים חמור יותר. ואין מנוחה למת, עד שישוב כולו אל העפר ;

ה. אם בידם של הקרובים להביאו לקבורה - נמשכים דיני אנינות עד שייקבר כולו ;

ו . כשמחסרים מקבורה איבר לאחר המות נמנעת משבעת קרוביו הכהנים מצות "לה יטמא", ולא עוד אלא שאסור להם להטמא למת זה.

ז . נתוח נפל אסור ;

ח. נתוח לשם לימוד חכמת הרפואה - נוסף לאיסורים המנויים לעיל, יש האוסרים מטעם איסור הנאה, אולם רבים מתירים מטעם זה ;

ט. נתוח מת כדי להציל חולה אחר מצוי, וקרוב הדבר שעל-ידי הנתוח יינצל

- מותר, אבל לחולה שאינו מצוי אלא שיזדמן - אסור ;

י. נתוח לשם בירור סיבת המוות - דינו כלחולה שאינו מצוי - ואסור ;

יא. מחלה תורשתית - כחולה מצוי - ומותר ;

יב. אם הסכים המת בחייו לנתוח יש אוסרים, אולם רבים מתירים ;

יג. העברת קרנית ממת לחי יש להתיר, שאר האיברים צריך עיון ;

יד, בני משפחה - אם כי אין להם כח להרשות נתוח שלאחר המוות, אבל מן הדין הם רשאים לעכב הנתוח, ובמקרים מיוחדים - כל אדם רשאי לעכב.

(הרב אריאלי , נועם, כרך ו', עמוד פ"ב )

  הערת העורך: מקורות נוספים - ראה לאחר התמצית הבאה.   


 בענין ניתוחי מתים

השאלה :

האם מותר לקחת מעט רקמה - biopsy - ממת לצורך בדיקה ?

האם מותר לבצע Laparoscopy במת, דהיינו להסתכל עם מכשיר לתוך חלל הבטן ?

תשובה :

לדעת המחבר, יש איסור בנוול מת לצורך למוד מחלתו, משום שאין חיוב על האדם ללמוד לרפאות. החיוב על האדם להציל את חברו הוא רק במה שיכול ובמה שיש לו באותו רגע.

לכן, אם הוא כבר רופא יש עליו חיוב לרפא את חברו החולה, אבל איננו חייב להתלמד להיות רופא, כדי שיוכל לרפאות חולים, וממילא אסור לנתח מתים משום ניוול המת. ולדעת המחבר, אפילו בזמנינו שאפשר להעביר ידע רפואי לכל מקום בעולם במהירות רבה, אין להתיר לנתח מתים מהטעם הנ"ל.

אכן, אם לא חותכים את האיברים רק תוחבים מחט ומוציאים מעט חומר כדי ללמוד מזה דברים הנוגעים למחלה, אין להחשיב זאת לניוול, כיון שדבר כזה עושים גם לחיים. כמו-כן מותר להוציא דם ממת ע"י מחט ואין בזה ניוול. גם הסתכלות בתוך חללו של המת עם מכשיר - אין בזה ניוול ומותר.

מסקנה :

מותר לבצע biopsy במת, להוציא ממנו דם, וכן מותר לבצע Laparoscopy במת, כיון שאלו פעולות שעושים גם בחיים ואין בזה משום ניוול.

(הרב מ. פיינשטיין, נועם, כרך ח', עמ' ט-ט" ).

מקורות נוספים :

ביבליוגרפיה כללית ומקיפה לנושא נתוחי מתים בהלכה, ראה: ק. כהנא, אסיא, חוברת ל"ט, עמ' 89-54; וספר אסיא ו' עמ' 303-338.

הקריטריונים ל"מות המוח"

בדנמרק הופיע עבודה בשם BrainDeathCriteriaof ובה סקירה על 72 חולים, שנפגעו קשות במוחם.

המחבר הדני מונה את הסימנים לקביעת מות המוח, הכוללים : תירדמת עמוקה (דרגה 4, לפי המחבר), הפסקת הנשימה, לחץ-דם המוחזק רק ע"י ואזופרסורים, העדר החזרים, העדר תגובות לגרויים מבחוץ, ארטריוגרפיה צרברלית, מיבחן קלורי של המבוך ו-א. א. ג.(E.E.G.)

לדעת מחבר זה, יש צורך בתרשים איזואלקטרי בתנאים אופטימליים במשך 24 שעות, לכל הפחות. בהרעלת ברביטורטים, היפותרמיה ומצבים דלקתיים - אין תרשים איזואלקטרי משמעותי בקביעת מות המוח.

מחבר המאמר מותח בקורת על כמה ממצאים של העבודה הנ"ל, ומסיק "שתרשים א. א. ג. איזואלקטרי אינו מספיק ויש צורך בנתונים קליניים לקביעת מות המוח". קיים לעתים חוסר-התאמה בין מצב הכרה, שאינו תירדמת עמוקה, לבין תרשים א. א. ג. איזואלקטרי. "ומכאן מוסברת העובדה, מדוע אין להסתמך על הא.א.ג. כשלעצמו". קיימות שיטות מדעיות יותר לקביעת מות המוח, כגון הכנסת אלקטרודות לעומק המוח לרשום הפוטנציאלים החשמליים או ארטריוגרפיה צרברלית, אך לדעת המחבר אין זה מוצדק להעמיס פעולה נתוחית ומסוכנת שלא על מנת לעזור לחולה, אלא כדי לוודא את מותו.

החוק הדני קובע, ש"זמן המות הוא הזמן בו ניתן להרגיש, מעל לכל ספק, שפעילות ספונטנית של הלב ושל הנשימה פסקה, ושהמוח נהרס באופן מוחלט ובלחי הפיך". חוק זה אינו משנה את הקריטריונים, שהיו מקובלים מאות בשנים. מסקנת המחבר : "יש, איפוא, צורך בחקיקה מתאימה על רקע של ידע רפואי מתאים. זו תצטרך, בין השאר, גם להגדיר מוות בצורה אחידה, ואחת היא אם מדובר בהשתלות או בהפסקת טפול תמיכתי אינטנסיבי בגופה, שמראה עדיין סימנים דלים של פעילות וגטטיבית.

ברור, שתנאי יסוד לכך הוא אובייקטיביזציה מלאה של כל המימצאים הרפואיים. יש לקוות, שתנאי זה יתמלא בד בבד עם מציאת הפתרון המיוחל לבעיות האימונולוגיות".

(פרופ' ה. מ. אשכנזי, הרפואה, כרך ע"ט, חוברת א', 1970, עמ' 38)

הערת העורך : מקורות נוספים - ראה להלן עמ' 233.

קביעת רגע המות *

"1. בראשון לאוגוסט, 1972, מינה הועד הרפואי של בית חולים "הדסה", ירושלים, ועדה כדי לקבוע נוהלים וקריטריונים לקביעת נקודת המות בתורמי איברים להשתלה. חברי הועדה הם : פרופ' צ. נוימן, יושב ראש, פרופ' ד. רבין, פרופ' י. שליט, פרופ' ס. לביא, פרופ' י. חוברס, ד"ר ע. אפלבאום, ד"ר מ. שילר.

2. המלצות הועדה הובאו בפני הועד הרפואי ב-24.7.74. לאחר דיון מקיף נקבעו הנוהלים והקריטריונים הבאים לקביעת נקודת המוות בתורמי איברים להשתלה :

א) אישונים רחבים וקבועים, שאינם מגיבים לאור ;

ב) חוסר כל תגובה מרכזית לגירוי חיצוני ;

ג) היעדר טונוס, החזרים ותנועה עצמאית ;

ד) היעדר נשימה עצמאית למשך 4 דקות לפחות לאחר ניתוק החולה ממכשיר ההנשמה, שהופעל קודם לכן לפחות שעה, ושהצליח ליצור חימצון מלא של הדם ;

ה) ירידה חדה של לחץ הדם, כאשר אינו מוחזק באופן מלאכותי על-ידי תרופות ;

ו) היעדר מוחלט של פעילות חשמלית כל-שהיא של המוח בבדיקת ה-.E.E.G ובהיעדר כל חשד להרעלות הדם בתרופות. בדיקה זו תיעשה בתוך מסגרת מוגנת בפני הפרעות חשמליות, שיכולות לשבש את התרשים האלקטרואנצפאלוגרפי.

הכרחי לחזור על בדיקה זו פעם נוספת במרוצת 12 השעות שלאחר הבדיקה הראשונה ;

ז) ביצוע הארטריוגרפיה של עורק הקרוטיד, שיוכיח היעדר מוחלט של מחזור הדם במערכת הוסקולרית של המוח.

3. נקודת המות תיקבע לפי קריטריונים אלה ע"י לפחות שלשה מחברי ועדה, שייבחרו למטרה זו ע"י הועד הרפואי לתקופה של שתי שנים. בתוך תקופה זו יחזור הועד הרפואי וימנה ועדה חדשה לתקופה זהה.

4. עם קביעת המוות של התורם יופעלו הנוהלים שנקבעו למטרה זו לביצוע ההשתלה מהתורם לחולה".

(מן, מכתב לחבר, כרך ל"ו, חוברת כ"ד, תשל"ה, עמ' 8).

 הערת העורך : מקורות נוספים - ראה להלן עמ' 233.

* הערת המערכת : מכתב זה הוא על דעת הרופאים ללא ייעוץ רבני-הלכתי.

בענין קביעת רגע המוות

במאמר זה נדונו חלק מהבעיות הקשורות בנושא זה.

באופן קלאסי הוגדר המות עד כה לפי העדר שלשה סימנים :

א. פעילות מרכזי העצבים (חוסר הכרה, חוסר תגובות) ;

ב. פעולת מחזור הדם (חוסר דופק, חוסר קולות לב) ;

ג. נשימה.

לאחרונה הופיעו דעות, שהמות נקבע רק בהפסקת פעילות המוח - "מות מוחי". אין ידיעה ביולוגית חדשה, המונעת אותנו, שלא לסמוך עוד על הסימנים המקובלים. שלושתם ביחד הם יסודי החיים של האורגניזם הביולוגי של האדם החי. אם משנים עכשיו את מושג המות, אין זה אלא מתוך רצון להסתפק במות חלקי (מות המוח), מפני שרצוי לכירורגים לקבל איברים טריים ביותר להשתלה.

לעומת זאת, יש דעה במאמרים חשובים, שהתנאי הראשון לקביעת המות המוחי - לאלה שרוצים לקבל את המושג הזה - הוא הפסקת חמש פעולות החיים הספונטניים - ופעולות הלב והנשימה במלל זה.

על-מנת להוכיח את מות המוח מסתמכים על סימנים נוירולוגיים שונים, וביניהם -- בעקר - על האלקטרואנצפלוגרם (א. א. ג.), שערכו מוגבל מכמה טעמים :

א. הזרם החשמלי, שנוצר בתאי המות, צריך לעבור שכבות רבות עד שמגיע למכשיר הרושם ולכן זרם חלש לא יגיע, למרות שלמעשה קיימת פעילות בתאי המוח. כמו-כן, המכשיר רושם רק פעילות שטחית של המוח ויתכן שבחלקים הפנימיים יש פעילות, שאיננה נרשמת.

  ב. א. א. ג. איזואלקטרי יכול להופיע גם בהפרעות אחרות של המוח, כמו בהרעלות. וכאשר ההפרעות חולפות חוזר הא. א. ג. לאיתנו.

ג. הוכח בספרות, שאנשים הראו א. א. ג. שטוח ובכל זאת "חזרו" לחיים לאחר מכן.

ד. בבדיקות פתולוגית נמצא מספר מקרים, שלמרות שהא. א. ג. היה שטוח, הרי הנזק לתאי המוח היה מועט.

לכן מובנת מסקנת ועדות שונות בעולם, שרק אחרי הוכחות קליניות של המות ואחרי תקופת בקורת של 12-24 שעות יכול הא.א.ג. לאשר סופית את עובדת המות. המחבר מביא דעות רבות מהספרות העולמית המקצועית, אשר מפקפקות במיהמנות הא. א. ג. כקובע את המות.

חשיבות הא.א.ג. לכל הדעות היא במקרה שהחולה צמוד למכונת לב-ריאות במשך זמן רב, ואשר אצלו הלב פועל רק באופן מלאכותי ע"י גירויים חיצוניים, וכאן יש מקום להתחשב בממצאים של הא.א.ג.

בגלל הספקות המתעוררים בקביעת המות ע"י הא. א. ג. יש רופאים הנוטים לשנות את ההגדרה ולומר שה"מות המוחי" מוכיח על תירדמת בלתי-הפיכה (irreversible coma), ואף שאיבריו, לרבות הלב, יכולים לחיות עוד תקופה מסויימת, הוא ייחשב כמת, כיון שלפי הערכת הרופאים תאי מוחו לא יוכלו לחזור עוד לפעולה תקינה ובכך אבד את אישיותו כבן-אדם.

המחבר מתריע נגד דעה זאת. מצב כזה נחשב עד כה כרצח ואין כל סמכות לרופאים להיות מחוקקים בענין כה חשוב. אין הם זכאים לשנות הגדרת "רציחה" כ"מות".

מבחינה הלכתית קבע החתם סופר (חלק יורה דעה, סימן של"ח) את שלושת הקריטריונים למות: "כל שמוטל כאבן דומם, ואין בו שום דפיקה, ואם אחר-כך בטלה הנשימה - אין לנו אלא דברי תורתנו הקדושה שהוא מת". כלומר - שיתוק מערכת העצבים, הפסקת מחזור הנשימה, והפסקת פעילות הלב הם הסימנים למות. יתכן ובימינו צריך להוסיף במקרים מיוחדים בדיקות מדוייקות יותר כדי לאבחן את המוות, כמו למשל, אלקטרו-קרדיוגרם, א. א. ג., "אבל דבר אחד ברור למעלה מכל ספק : כל זמן שבאחד משלושת השטחים הנ"ל קיימים עדיין סימני חיים ניכרים הרי אדם זה עדיין חי הוא. ולכן ברור כשמש שחולה גוסס, שיש לו נשימה או דפיקות לב, גם אם מוחו אינו מראה יותר סימני חיים, נחשב חי לפי ההלכה והמוציא ממת איבר להשתלה גורם למותו".

המחבר קורא לקבוע הסדר חוקי לבעית קביעת רגע המות והשתלת איברים. הסדר חוקי כזה צריך להתבסס על דעותיהם של רופאים וחוקרים שונים, כפי שהובאו לידי ביטוי בועדות וכנוסים שונים בעולם, וכן יתחשב בדעת הפילוסופיה המשפטית ובדעת המוסר, וביותר בחכמי הדת.

(ד"ר יעקב לוי, המעין, תשרי תש"ל, עמ' 3)

מקורות נוספים : ראה : א. שטינברג ספר אסיא ג', 393 - 423 ; וחוברת אסיא, מ"ד, תשמ"ח, עמ' 77-56.

בעיית השתלת לב מנקודת ההלכה

מחבר המאמר דן במספר בעיות הקשורות לנושא זה :

א. לקיחת הלב מהתורם המת - השאלה היא האם אסור להשתמש באיברי המת מטעם איסור הנאה מן המת, ניוול המת ואיסורים אחרים. לדעת האחרונים, מותר להשתמש באיברי המת כשיש חולה לפנינו הזקוק להם לשם הצלת חייו, ולכן בנידון השאלה שלנו הדבר מותר.

ב. קביעת המות - כדי לקחת לב מהתורם יש להחליט על רגע מותו. החתם סופר (חלק יורה דעה, סימן של"ח) קובע, שברגע שנשימת האדם נפסקת הריהו מת ואין לחלל שבת עבורו. אולם, לדעת המחבר, מדובר שם בחולה רציני או גוסס, שלא נוהגים הרופאים לעשות תחבולות שונות להצילו. אבל אדם בריא שפתאום הפסיק לנשום, אסור לחשוב את הפסקת הנשימה כשלעצמה כהוכחה על מותו של האיש, ובכל מקרה כשחושבים לנתח צריכים בדיקת רופאים, וכדאי שיעידו על מותו שני רופאים פנימיים.

ג. ההסתכנות שבנתוח - האם מותר לאדם להכניס עצמו בסכנה של נתוח חמור כזה ?

בשאלות ותשובות שבות יעקב (חלק ג', סימן ע"ה) ובספר אחיעזר (חלק יורה דעה, סימן ט"ו) פוסקים, שכשישנה תקוה להתרפא מותר להכנס לנתוח או לקבל תרופה מסוכנת, גם כשברוב המקרים טפול כזה לא מצליח ומקצר חייו, כי התקוה להתרפא דוחה את הסכון לחיי שעה. אולם לדעת המחבר, נתוח השתלת לב שונה מכל נתוח מסוכן אחר. כי, לדעתו, בתקופה שבין הוצאת הלב החולה לבין קליטת הלב המושתל איבד החולה את "חזקת החיים" שלו, ולכן אין להתיר נתוח כזה שמסלק את חזקת החיים, ורק ניתוחים שבהם החולה כל הזמן בחזקת חי מותרים אף אם הם מסוכנים.

ד. אם בצעו השתלת לב - האם מותר לחלל השבת עבור החולה המושתל? "וודאי שמותר לחלל שבת לצרכי רפואתו, שלא עולה על הדעת ולא מסתבר כלל לומר, שלא נחלל שבת בשביל חולה כזה".

ה. האם מותר להחזיק איברים בקירור לרזרבה ?

אם אין חולה בפנינו הזקוק לאיבר הזה - אסור לעשות זאת. אבל אם זה מצב מלחמה וכדומה, שידוע שהרבה צריכים לזה, או שבבית-חולים אחר צריכים לזה - גם מקרים אלו נקראים "בפנינו" - כלומר נחשבים מבחינת ההלכה כאלו החולה הזקוק לכך נמצא בפנינו - ומותר.

ו. המסקנה - "אינני קובע בזה מסמרות, אבל כאמור הענין דורש עיון והוכחות ברורות".

(הרב א. י. אונטרמן, נועם, כרך י"ג תש"ל, עמ' א-ט)

הערת העורך : מקורות נוספים - ראה בעמ' 236.

  בעיית השתלת לב

מחבר המאמר דן בבעיות אחדות הקשורות לנושא זה :

א. האם מותר לבצע את נתוח ההשתלה - מכיון שמזמן הוצאת הלב החולה עד לקליטת הלב החדש החולה מאבד את חזקת חיים ?

קיימת מחלוקת בין החכם צבי לבין הכרתי- ופלתי בענין עוף שלא נמצא לבו - אם יכול להיות מצב כזה והעוף טרפה, או שמצב כזה לא קיים. החכם צבי (סימנים ע"ד-ע"ז) סבור, שמצב כזה לא יתכן, ואם ניטל הלב יש לבעל החיים דין של מת ממש על כל המשתמע מכך, ואם משתמשים במכשירים שונים להחייאה - לדעתו זה רק בגדר פרכוס ולא חיים.

לדעת הכרתי ופלתי (סימן מ', אות ה') יש אפשרות שהעוף יתקיים ללא לב, כי יש איבר אחר המקבל את תפקיד הלב ומזרים דם. אולם גם לדעתו ללא לב - וללא איבר אלטרנטיבי כזה - אין אפשרות חיים. לעומתו סבור בעל שאלות ותשובות שואל ומשיב (מהדורא תניינא, סי' ק"ה), שאפשר להתקיים מעט זמן ללא לב, וכן סבורים אחרונים אחרים. לכן יוצא, לפי דעתם, שבמשך הזמן מעקירת הלב החולה עד להשתלת הלב הבריא יכול לחיות קצת, מכיון שלא בלב בלבד תלויה החיות. לדעת המחבר, יש להגדיר מצב ביניים זה כך: מחזקת חיים יצא ולכלל מיתה לא בא עדיין.

ב. האם מותר לחלל שבת עבור חולה שבצעו אצלו השתלת לב? בודאי מותר לחלל עליו השבת. ראיותיו הם ממסכת ערכין (ז', ב') ומרמב"ם (הלכות שבת, ב', ט"ז) שכתב: "ספק נפשות דוחה שבת, ואפילו לזה שאין חזקתו חי".

ג. מסקנה - לפי המצב כיום, בודאי שאסור לעשות נתוח כזה ועוברים בכך ממש על איסור רציחה. אם ימציאו לב מלאכותי אז יהא צורך לדון על כל מקרה לגופו, אם מצבו מצריך נתוח כזה או לאו.

(הרב מנחם כשר, נועם, כרך י"ג תש"ל. עמ' י--כ).

 הערת העורך: מקורות נוספים ראה לאחר התמצית הבאה.

השתלת הלב לאור ההלכה

השאלה :

האם מותר להוציא לבו של תורם ולהשתילו למי שזקוק לכך ?

תשובה :

אסור להוציא לבו של תורם כשהוא עדיין גוסס, כי אסור לקרב מיתתו של גוסס, גם כשמצבו בכי רע, שהרי מחללין את השבת לצורך חיי שעה. כמו-כן סבור המחבר להלכה, שאין אדם מחוייב לסכן נפשו אפילו בספק כדי להציל חבירו. ובפרט כאשר סיכון הנפש של התורם הוא קירוב מיתתו, אפילו רק חיי שעה, אסור לעשות זאת, ומי שעובר על כך הרי הוא בכלל רוצח. יתר על כן, לדעת המחבר אין חיוב על אדם לוותר על איבר כדי להציל חבירו, גם אם אין בכך סכנה לחייו של התורם.

לאור זאת סבור המחבר, שאין גם חיוב לנתח מת כדי להוציא לבבו להשתלה, כי אחד מאיסורי ניתוח מתים הוא מטעם בזיון למת ולקרוביו, ומכיון שניתוח כזה אסור בחיים הרי שהוא אסור גם במת.

מצד שני אסור לחולה הזקוק להשתלה לקבל אותה, מכיון שניתוח זה עדיין לא יצא מגדר ניסיון.

מסקנה :

אסור להוציא לבו של גוסס, ואפילו מת, לצורך השתלה ואסור לחולה לקבל השתלת לב.

(הרב י. י. וייס, המאור, שנה כ', קונטרס ז', תשכ"ח, עמ' 9--3).

 מקורות נוספים :

ספר אסיא ד', 294 ; קול התורה, שנה כ"ג, תשרי תשכ"ט ; שו"ת ציץ אליעזר, ח"י, סי' כ"ה, פ"ב, ה' ו', כ"ו; אור המזרח, כרך י"ח, ניסן תשכ"ט, עמ' 133 ; המאור, גליון קע"ט, תשכ"ט, עמ' 3; שם, עמ' 15 ; שם, גליון ק"פ, תשכ"ט, עמ' 22; מחניים, גליון קכ"ב, תש"ל, עמ' ז' ; שו"ת מנחת יצחק, ח"ה, סי' ז' - ח'; תורה שבעל-פה, כרך י"א, תשכ"ט, עמ' י"א ; שבילין, גליון כא - כב, תשכ"ט, עמ' ט' ; מחשבת, אדר תשל"א, עמ' 20 ; שבילין, גליון כה - כו, תש"ל, עמ' ס"א ; המאור, שנה כ', תשכ"ח, קונ' ב' עמ' 18 ; הלכה ורפואה, ב', עמ' ג'; שו"ת אג"מ, חיו"ד, ח"ב, סי' קע"ד; הפרדס, נ', תשל"ו, עמ' 12 ; דברי מנחם, חלק התשובות, סי' כ"ז; שו"ת פאת שדך, סי' קל"ח.

תחליפי הכליה וההלכה

במסגרת המאמר הזה, נידונים הצדדים הרפואיים וההלכתיים השונים של תחליפי הכליה כיום - כליה מלאכותית, השתלת כליה מהחי, השתלת כליה מהמת.

הכליה המלאכותית

מבחינה רפואית :

היתרונות - מצילה את החולה מ- uremia וממות, ומשאירתו בחיים במשך חדשים ושנים.

החסרונות - א. החולה קשור לביה"ח.

ב. חשש לזהום קשה של ה- shunt והצורך בנתוחים תדירים ליצירת הדלף

ג, סכנת פקקת (thrombosis) .

ד.על החולה מוטלת דיאטה  חמורה.

ה. מלווה באנמיה עם צורך בערויי-דם חוזרים.

ו. מספר מקומות מוגבל.

ז. 5-10% תמותה למרות הטפול במכונה.

מבחינה מוסרית - הלכתית

א. מהם הקריטריונים לזכות-קדימה בטפול במכונה ? - "רק הנחיות ברורות, שהרופא היהודי בפסק-דין הקבוע של ההלכה עשויות למנוע ממנו את הסובייקטיביות. ההלכה היא שתדריך אותו בבעיה החמורה הזאת של העדפת חולה על חולה אחר" ;

ב. למרות, שטפול זה הוא יקר ובלתי-רגיל, אין ההלכה מחלקת בין אמצעי- טפול, ולכן "אם ביד הרופא להשתמש במכונה, הרי הוא מחוייב לעשות זאת" :

ג. "כמה כסף חייבים הקרובים להוציא כדי להציל את החולה מסכנה?" המחבר מסתפק, אם שייך כאן הדין של "המבזבז - אל יבזבז יותר מחומש" ונוטה לומר, שבפקוח-נפש לא חל דין זה ;

ד. האם רשאי החולה לסרב לקבל את הטפול היקר הזה ? - מכיון שהנפש היא קנינו של הקב"ה ובעלות האדם על גופו - מוגבלת, לכן "היוצא מדברינו, שבמקרה שלנו - הכליה המלאכותית - אין רשות לחולה לוותר על הטפול הזה, כי המסרב הוא כאלו מאבד עצמו לדעת".

השתלת כליה

מבחינה רפואית :

היתרונות :

א. החולה חפשי כמו שאר בני-אדם ;

ב. אין כמעט צורך בדיאטה ;

ג. אינו קשור לביה"ח ;

ד. אין סכנת זהומים ;

ה. אין סכנת פקקת.

החסרונות :

א. סכנת דחיית השתל ;

ב. הסבוכים עקב התרופות, ההקרנות והנסיובים לדכוי תגובת הדחיה, ובעקר זהומים קשים ;

ג. הצלחת ההשתלה היא רק 60-70%.

השתלת כליה מהמת - בהלכה - לאחר מות האדם עוברת הבעלות המוגבלת על גופו לבני משפחתו. האם יכולים הם לוותר על כבוד עצמם לצורך פקוח נפש, ואם מורים להם שמותר לעשות כן - האם מחוייבים הם בכך ? . "מדברים אלו מתברר, שעל הרבנים לא רק לפסוק פסק-דין עקרוני, אלא גם לברר בירור אינדיבידואלי בכל מקרה ומקרה. ללא שאלת חכם אין להשתמש בכלית המת, אפילו במקום פקוח נפש".

השתלת כליה מהחי - בהלכה

א. האם מחוייב האדם לנדב אחת מכליותיו כדי להציל חברו המסוכן? - לדעת המחבר "ברור, שלפי רוב פוסקי דורנו אין חייב להציל, אם המציל עצמו יסתכן על ידי זה".

ב. האם מותר לאדם להתנדב ולתת איבר שלו כדי להציל חבירו מסכנה? - הרדב"ז (חלק ג', סימן תרכ"ז) מסיק, שאם מדובר באיבר חצוני - הרי המתנדב עושה מעשה חסידות, אבל אם מדובר באיבר פנימי - הרי שבשם חסיד שוטה ייקרא. בשאלות ותשובות ציץ אליעזר נוטה לאסור, אולם מחבר המאמר סבור, שהמידע הרפואי שעל פיו פסק בציץ אליעזר איננו נכון.לדעתו, הנתונים הרפואיים כיום מתאימים לסוג המקרים המותרים על פי הרדב"ז, דהיינו שהסכנה רחוקה,כי:

א) "אין רופא בימינו, שיהסס להסיר כליה מהמתנדב . . . אם התורם הוא בריא ורענן ;

ב) נתוח כליה כזה בודאי פחות מסוכן, מחיתוך יד או רגל בימי הביניים. ומומחה המפורסם להשתלת כליות, פרופ' המבורגר (פריס) כותב, שלפי נסיונותיו הסיכון הוא 0.24% ;

ג) נתוחים אלו כיום הם שגרתיים".

ובציץ אליעזר (חלק י', עמ' ק"ל) כתב : "ואם בצע נתוח כזה ויקרה אסון למתנדב, דם יחשב לרופא שביצע זאת ודמו ידרש ממנו" - לדעת מחבר המאמר, פסק הדין מבוסס על ההסבר הרפואי המוזר, שקיבל בעל הציץ אליעזר. מסקנה - הובא דיון על שלש דרכים לתחליף כליות. ביחס לבחירת הדרך הנכונה הרי "לחולה היהודי קנה-מדה מוסרי הקבוע בהלכה. לכן צריכים חולים אלו לפנות לא רק אל הרופא המחליט על הטפול, אלא גם לשאול שאלת חכם איזוהי הדרך הרצויה על פי ההלכה".

(ד"ר י. לוי נועם, כרך י"ד, עמ' ש"ח)

מקורות נוספים: ספר אסיא ג', 343 ; ספר אסיא ד', 255 ; שו"ת ציץ אליעזר, ח"ט, סי' מ"ה; שם, חי"ג, סי' צא ; שו"ת מנחת יצחק, ח"ו, סי' ק"ג ; דיני ישראל, ז, עמ' כה ; שו"ת יחוה דעת, ח"ג, סי' פ"ד ; מאורות, 2, תש"מ, עמ' 18 ; הלכה ורפואה, ב', עמ' קי"ד ועמ' קכ"ב; שם, ג', עמ' ס"א; הפרדס, סיון תש"מ, עמ' 11- 13.

השתלת קרנית ממת לחי

השאלה :

אדם שציווה מחיים, שאחרי מותו ינקרו את עיניו כדי להרכיב את הקרנית לסומא - האם יש איסור בדבר ?

תשובה :

הבעיות הקשורות בשאלה זו הן :

א. איסור ניוול המת - לדעת המחבר, איסור זה הוא מן התורה. אך "כבר האריכו האחרונים, דאין להחמיר באופן שהביע דעתו מחיים להשתמש בו לצורך רפואה, ומה גם שבנידון-דידן אין זה בזיון כה גדול כמו פתיחת הבטן ונתוח איברים, ואם כן מצד "יסור ניוול יש להתיר".

ב. איסור הנאה ממת - רוב הפוסקים סבורים, שבנתוחי מתים בדרך כלל אין משום איסור הנאה כשהרופאים עושים רק להתלמד או לתועלת הרפואה כיון שאין להם הנאה מגוף האיסור. אך בנידון דידן, שרוצים להנות מעור המת ממש - יתכן שיש משום איסור הנאה. והנה הרב אונטרמן חידש, שאם מרכיבים קרום מהעין והקרום שב לתחיה במקומו המושתל - אין בזה משום איסור הנאה. אך המחבר דוחה את דבריו וגם

בעניין קביעת רגע המוות

תמציות

 

נתוח הערמונית לחולה בעצירת השתן

שאלה :

"היות וגם שבילי הזרע, היוצאים מהביצים, (= אשכים) לתוך הגוף, עוברים כפרוסטט (= ערמונית) וכדי למנוע זהום כללי בגוף, שיכול להביא לסכנת נפש, נוהגים כמעט כל הרופאים לנתק שבילי הזרע והמנותח נעשה ע"י כך עקר, והשאלת היא אם לא נקרא, פצוע-דכא וחייב להתגרש מאשתו" (מדין תורה : "לא יבוא פצוע דכא וכרות שפכה בקהל ה', דברים כ"ג, ב').

תשובה:

הרב צבי פסח פרנק זצ"ל (בתשובה לספר שו"ת שאילת משה, חלק אבן העזר, סימן כ"ב) כותב : "ורוב גדולי האחרונים הכריעו, שאין זה בידי אדם ומותר לבוא בקהל... ובנתוח הרופאים משום רפואה, ובפרט שהיה סכנה בדבר, אין מקום להחמיר". אם כן לפי דעתך גם אם רק כתוצאה מהנתוח עלול להווצר זהום בשבילי הזרע, יש להחשיב זאת כבידי שמים. "ולפי זה, הצד הטוב היה אילו יכלו לסדר, שיעשו הניתוק מיד אחר הנתוח, שאז נמצא כבר המנותח במצב כזה, שהחוטים בעצמם מהוים סכנה לו, אם לא ינתקון". (דברי המחבר). החזון איש, (חלק נשים, סימן י"ב, אות ז') כתב : "משמע, דבמקום שהשבילין בפנים אינם בכלל פצוע דכא, ואינו נפסל אלא אם נפצע ונידך בגיד וחוטין שבהם, אבל לא החוטים הפנימיים שבגוף ... ועל דבר הנתוח בחולי עצירת השתן ע"י סתימת שביל השתן הבא בנפיחת הבשר הידוע, ולוחץ על הצינור וסותמו, ובשעת נתוח מוכרחים להפסיק גם שביל שכבת הזרע המובלע בגוף, לפי מה שכתבת אין בזה איסור סירוס דאורייתא רק דרבנן כמו שתיית כוס עקרין, ובכל אופן הנתוח מותר משום ספק סכנה, ואינו נאסר לבוא בקהל".

ולפי החזון-איש אין צורך להקפיד, שיעשו הניתוק לאחר הנתוח דוקא, מכיון שאין כאן בעיה כלל מבחינת פצוע דכא, לפי ההגדרה שפצוע דכא הוא רק בחלקי מערכת המין שמחוץ לבטן.

ובספר שאלות ותשובות חלקת יעקב, (חלק ב', סימן כ"ב) , גם כן מסביר, שמה שבתוך הבטן לא נקרא איברי זרע. ומוסיף, שרופא גדול אמר לו, "דהזרע מתבשל רק בביצים ובתוספת הביצים (testisand epididimis), אולם השבילין הנ"ל, שהזרע הולך שם, הם רק דרך המוביל זרע מתבשל".

מסקנה :

"לאור כל האמור, נראה פשוט, שיש להתיר נתוק שביל הזרע, הזקוק לשם הצלחת הנתוח ולשם מניעת סכנה, העלול לבוא בלעדי זה (כדלקת יתרות האשכים וזהום כללי בגוף). וכמו כן, מותר לאיש הזה להמשיך לאחר מכן בלב שקט חיי המשפחה עם  אשתו",

(שו"ת ציץ אליעזר, חלק י', סימן כ"ה, פרק כ"ד)

 מקורות נוספים :

ספר אסיא ב', 40, 140 ; ספר אסיא ד', 39: "הערות" לכרך א' של אוצר הפוסקים, עמ' קס"ג; "הערות" לכרך ט' של אוצר הפוסקים, עמ' קכ"ט; שם, עמ' ק"ל; נועם, כרך א', תשי"ח, עמ' רמ"ה-רס"ב; שו"ת מנחת יצחק, כרך ג' סי' צ"ז; הפרדס, שנה כ"ט, חוב' ח', אייר תשט"ו, עמ' 26 - 30 ; שם, שנה ל', חוב' ז', ניסן תשט"ז, עמ' 10 ; שם, שנה מ"א, חוב' ב', תשל"א, עמ' 12 16- ; המאור, שנה ט"ז, קונ' ח', תמוז תשכ"ה, עמ' 6-5; שם, שנה כ"ג, קונ' ד', תשל"א, עמ' 12-11; שו"ת מנחת יצחק, ח"ו, סי' קמ"א; שו"ת ציץ אליעזר, חי"ד, סי' צ"ד-צ"ה; מאורות, 2, תש"מ, עמ' 22 ; כתבי הגרי"א הענקין, א', עמ' קס"ז.

נתוחים פלסטיים לשם נוי

השאלה :

האם מותר לאדם לבצע תקון פלסטי בגופו רק לצורך נוי ויופי ?

תשובה :

המחבר מוכיח באריכות, שיש רשות לרופא לרפא כל סוג של מחלה - בין פנימית ובין חיצונית - כשהאדם חולה. אכן, במצבים מסויימים הגבילו הפוסקים היתר זה, וכך קובע מחבר השאלות ותשובות שערי צדק (חלק יורה דעה, סימן קמ"ג) : "בכל דבר שנברא כך בטבעו מלידה ואין בו שום חולי וכאב כלל ורוצה לילך לרופא שיתקנו ביותר ע"י רפואות ... לא ידעתי מהיכן הרגלים להתיר כזאת מדין תורה".

על סמך זאת מסיק המחבר, שאין רשות לבני אדם לתת לרופאים לחבול בגופם לצורך תקון פלסטי לנוי גרידא, וגם אין רשות לרופא לבצע זאת. לדעתו יש בפעולה זו משום סתירת גזירת מלכו של עולם, שלא הותר אלא במקום מחלה. כמו-כן אסור להכניס עצמו לסכנה עבור נתוח זה, ובפרט שעל פי רוב יש צורך בניתוחים כפולים בשני חלקי גוף.

מסקנה :

"אין לו לאדם להתחכם בעצמו לשנות הטבע בפעולות כאלו ... ע"כ נראה להלכה כנ"ל, דאסור לו לאדם לעשות לו נתוח פלסטי, וכן לרופא לבצע נתוח כזה לשם יופי וכדומה".

(שאלות ותשובות ציץ אליעזר, חלק י"א, סימן מ"א, אותיות ח-ט).

הערת העורך: ראה בתמצית הבאה.

נתוחים פלסטיים לשם נוי

ושאלה :

האם מותר לאדם לקבל על עצמו נתוח פלסטי לשם נוי?

תשובה :

באופן כללי מוכיח המחבר ממדרשי חז"ל, שהמושג והאידיאל של יופי אינו זר לרוחנו, בעקר ביחס לנשים.

באופן מפורט סובב הדיון סביב שלשה יסודות :

א. האם מותר לאדם להכניס עצמו אפילו לסכנה כל שהיא, (שכרוכה בכל נתוח) משום יפוי צורתו?

ב. האם יש בזה משום איסור חובל בעצמו ?

ג. האם נכון לתקן מעשי הקב"ה, והאם אין בזה משום סותר גזירת מלך ?

ביחס ליסוד א' : בדרך כלל, אסור לאדם להכניס עצמו לסכנה, כמבואר ברמ"א (יורה-דעה, סימן קט"ז, סעיף ה'). בכל זאת יש מקרים, שמותר להיכנס לסכנה קלה כשיש איזה שהוא צורך. לכן גם בניתוח פלסטי, שהסכנה איננה חמורה, "לכאורה מותר להיכנס כשיש צורך קצת, ובלאו הכי אסור".

ביחס ליסוד ב': בדרך כלל אסור לחבול בעצמו, ובפרט שנתוח פלסטי עשוי להצריך שני חיתוכים: אחד במקום הזקוק לריפוי והשני - במקום אחר בגוף, כדי להפיק חתיכת עור להרכבה. "אולם, אפשר לומר, כיון שבש"ס ופוסקים נפסק הדין סתם: החובל בעצמו אע"פ שאינו רשאי - פטור (כלומר, אבל אסור) בלי שום תנאי, ובכל זאת מותר לעשות חבלה לרפואה, כמו שדרש הרמב"ן בתורת האדם מ"ואהבת לרעך כמוך", הוא-הדין הכא, אם יש צורך מעליא, כגון לפרנסה, אולי גם-כן מותר משום ואהבת לרעך כמוך, וצ"ע רב".

ביחס ליסוד ג' : לדעת המחבר הדבר תלוי במחלוקת רש"י והרמב"ם בדבר יסוד ההיתר לרופא לרפאות, לפי רש"י הותרה גזירת המלך רק לצורך רפואה בעוד שלפי הרמב"ם "אין בענין אלו משום סותר גזירת המלך אלא אדרבא, האדם מצווה להשתתף במעשה בראשית ולהשלים את עצמו ואת עולמו בין בבריאות בין בצורת הגוף כפי יכולתו" (המחבר).

מסקנה :

"בדרך כלל אין מקום להתיר ניתוחים פלסטיים לנוי, ובפרט לאנשים, שהוא דרך שחץ וגאוה, אלא במקרים ובתנאים אלו :

א. אם הקלקול נעשה ע"י אסון או חולי, או כשהוא צפוי להביא לידי טרוף - דעת רציני, שאז הטפול הוא כמו שאר רפואות.

ב. אם בלאו הכי אי-אפשר לו למצוא משרה או עבודה הגונה, ויש בזה ממש משום כדי חייו ופרנסת בני ביתו.

ג. אם הקלקול באשה והוא מניעה ממשית לשידוך או לשלום בית, היות ותתבזה על בעלה".

(הרב ד"ר י. יאקאבאוויטש, נועם, כרך ו', עכו רע"ג)

 מקורות נוספים :

ספר אסיא ד' עמ' 294 ; הרפואה והיהדות, עמ' 115 ; קול-התורה, ניסן - אייר, תשי"ג ; שם, כסלו- טבת, תשט"ו; שו"ת חלקת יעקב, ח"ג, סי' י"א; שו"ת מנחת יצחק, ח"ו, סי' ק"ה; שו"ת משנה הלכות, סי' רמ"ו- רמ"ז; שו"ת. ציץ אליעזר, חי"ד, סי' ע"ח ; תורה שבעל-פה, י"ח, תשל"ו,עמ' נ"ד ; הלכה ורפואה, א, עמ' שכ"ג.

דין קבורה באיבר מן החי

השאלה

האם מחוייבים לקבור איבר, שנתחו וכרתו מאדם חי, והאם יש בו משום איסור הנאה ?

תשובה :

המחבר מביא מקורות שונים, שמהם משמע, שיש לקבור איבר מן החי משום מנהג. אך ברור, לדעתו, להלכה, שאין חיוב מן התורה לקבור איבר מן החי, כי מצות "קבור תקברנו" נאמרה רק לגבי מת. ממילא, מכיון שאין חיוב קבורה, אין גם איסור הנאה ואיסור ניוול במקרה כזה.

פוסקים אחרים כתבו, שיש לקבור איבר מן החי, על מנת לא להכשיל את הכהנים, כי הדין הוא שכהן נטמא גם מאיבר מן החי. לעומת זאת יש פוסקים הסבורים, שבאיבר מן החי אין כל חיוב קבורה, אף לא מכח מנהג.

מסקנה :

"לכן ההלכה היוצאת לנו בזה היא:

א.  אין מצות קבורה באיבר הפורש ונחתך מאדם חי ;

ב.  יש, אבל, לקוברו - אי משום מנהגא . . . ואי משום כדי שלא יבואו כהנים ליטמא בו ;

ג.  בשעת צורך מיוחד, יש להתיר גם להצניעו בחדר מיוחד;

ד.  מותר ליהנות מאיבר הפורש מן החי ומותר לרופאים להתלמד עליו צרכי רפואה, וכמובן שלא להשליכו לאחר מכן בבזיון, אלא להצניעו או לקוברו".

            (שו"ת ציץ אליעזר, חלק י', סימן כ"ה, פרק ח').

 מקורות נוספים :

ספר אסיא ג', עמ' 500 ; שו"ת נו"ב, מהדורא תניינא, חיו"ד, סי' ר"ט ; שו"ת מלמד להועיל, חיו"ד, סי' קי"ח ; יד המלך, פ"ב מהלכות אבל, הל' י"ד; שו"ת שבות יעקב, ח"ב, סי' קי"א ; שו"ת מהרי"ל דיסקין, קי"א, אות קפ"ח ; פחד יצחק, ערך קבורה בקרקע ; שו"ת עמק שאלה, חיו"ד, סי' צ"ז ; שו"ת מהרש"ם, ח"ג, סי' מ"ב ; גשר החיים, ח"א, פט"ז, אות ב'; שו"ת מנחת יצחק, ח"ד, סי' צ"ח.

השהיית נפל לאחר מותו - לצורך למוד

השאלה :

אשה ישראלית, שהפילה נפל שכבר נגמר באיבריו, האם מותר להשהותו בחומר משמר, על מנת להתלמד ?

תשובה :

השאלה קשורה בשלש בעיות הלכתיות:

א. מצד חיוב קבורת נפל - מחלקת הפוסקים היא, אם יש חיוב לקבור נפלים. לדעת המגן אברהם (אורח חיים, סימן תקכ"ו), יש חיוב לקבור נפלים,וממילא אסור להשהות את הנפל מצד חיוב קבורה ומצות לא תלין. אכן המחבר מוכיח, שההלכה היא כדעת הסוברים, שאין חיוב קבורת נפלים (הגהות מיימוניות, הלכות מילה ; שולחן ערוך, אורח חיים סימן תקכ"ו, ויורה דעה, סימן רס"ג), וממילא אין איסור מבחינה זו ;

ב. מצד איסור הנאה - לדעת הנודע ביהודה (מהדורא קמא, חלק יורה דעה, סימן צ'), יש איסור הנאה מנפל כמו ממת מבוגר וממילא, לשיטתה אסור להשהות נפל, שמה יהנה ממנו. אכן המחבר דוחה שיטה זו, וסבור שאין בנפל משום איסור הנאה, ואם-כן גם מבחינה זו אין איסור להשהות נפל לצורך לימוד ;

ג. ברם, לדעת המחבר יש לאסור השהיית נפל מטעם אחר. במסכת מועד קטן לדף ה') מבואר הדין והטעם של ציון קברות, ורוב הפוסקים סבורים, שעקר הטעם הוא משום טומאת הכהנים. ואם כן, כיון שנפל גם הוא מטמא באהל, אסור להשהותו בבית, שמא יבואו לתוכו כהנים ויטמאו באהל. והנה יש מחלוקת, אם ציון קברות הוא מדאורייתא או מדרבנן. המחבר נוטה להכריע, שהאיסור הוא מן התורה, ואם כן מאותו טעם יש לאסור השהיית נפל לצורך לימוד.

 מסקנה :

"אסור להשהות נפל בבית, שאין חשש גדול מזה, וקרוב לודאי הוא, שיבואו שם כהנים ברבות הימים ויטמא באהל". מטעמי מצות קבורה ואסור הנאה - אין לאסור השהיית נפל בבית.

(שו"ת בנין ציון, סימן קי"ט)

מקורות נוספים:

שו"ת מהר"מ שיק, חיו"ד, סי' שמ"ד ; שבילין, מרחשון, תשכ"ז, עמ' ל"ב ; נועם, כרך ו', עמ' פ"ב ; שו"ת חבלים בנעימים, ח"ה, ס' כ"ב ; ועוד,

ביופסיות מנפלים לצורך בדיקות אנזימתיות

השאלה :

האם מותר לעשות ביופסיות של כבד ושרירים מנפלים, לצורר בדיקת פעולות אנזימים.

תשובה :

א. זלזול בקדושת המת - יש קדושה למת כמו ספר תורה (מסכת ברכות, י"ח, א'), ולדעת המחבר יש חשיבות מבחינה זו גם לעובר.

ב. ניוול המת - לדעת הרב אריאלי (כנוס ששי לתורה שבעל-פה), יש איסור נוול גם בעובר. אמנם בצורה כזאת, שהגוף נשאר שלם ורק מוציאים כמות קטנה במזרק - לדעת המחבר אין זה מוגדר כניוול.

ג. חרדת הדין - יש דעות, שבקטן אין חרדת הדין, ובודאי בנפל, שלא הגיע לכלל חיים.

ד. איסור הנאה ממת -

1.  מכיון, שכאן ההנאה היא לא מעצם מעשה הנתוח אלא מהראיה, הרי שאין אסור הנאה בראיה ובלמוד.

2.  מצוות לא להנות ניתנו - וכיון שע"י הלמוד וההשתלמות יבוא למצות הצלת נפשות - הרי אין כאן גדר הנאה.

3.  זה וזה גורם - הביופסיה אינה הגורם היחיד להשגת הידע, אלא גם ספרים, מורים, מאמרים וכו' - והכלל הוא : זה וזה גורם - מותר.

4.  ההנאה באה ע"י שינוי באיבר עקב תערובת כימית וחומרים שונים, ואם-כן זה בגדר - "שלא כדרך הנאתה".

5.  הואיל ואינו מתכוון להנות וגם אי-אפשר באופן אחר - מותר.

6.  בדרך כלל דעת רוב האחרונים, שאין אסור הנאה ממת בנתוחי מתים אפילו של מבוגרים וק"ו בנפל.

ה. מניעת מצות קבורה - יש דעות, שחיוב קבורה חל על גודל כזית ומעלה והביופסיה היא פחות מכך, ויש דעות שמחייבות גם בפחות. ובקבורת נפל - יש המחייבים, ויש הסוברים שאין מצוה לקוברו. - ובנידון דידן, כמובן - שיש להחמיר ולקבור התמיסה אחר השמוש אף על פי שהיא פחות מכשעור ולהתנהג כן לכל הדעות".

1. איסור בל תלין - יש דעות, שבנפל אין עוברים על איסור זה. ובפרט, שכאן ההשהייה של קבורת הנפל היא כאילו לכבודו, כי כל הלמוד הוא לזכות ולמצוה לנפל ובזה מותר.

מסקנה :

יש להקל, כי אין ניוול בצורה אסורה, אין חרדת הדין, אין אסור הנאה, וכו'. בתנאי, שיקחו ביופסיה פחות מכזית, ושיקברו אחר-כך את התמיסה.

(הרב. כ.פ. טכורש, שבילין, מרחשון תשכ"ג, עמ' ל"ג)

הצלת הולד במיתת אם

השאלה :

האם מותר לבצע נתוח קיסרי באשה מתה, כדי להציל את הולד ?

תשובה :

הבעיות הקשורות בנושא זה הן :

א. אפשרות קביעת רגע המות של המעוברת ;

ב. סכויי ההחיאה של הולד.

במסכת ערכין (ז, א) אמר שמואל : "האשה שישבה על המשבר ומתה בשבת, מביאין סכין ומקרעין את כריסה, ומוציאין את הולד". כך גם נפסק להלכה ברמב"ם ובשולחן ערוך.

א. אכן, הרמ"א (אורח-חיים, סימן ש"ל, סעיף ה') מוסיף : "ומה שאין נוהגים עכשיו כן, אפילו בחול, משום דאין בקיאין במיתת האם בקירוב כל-כך, שאפשר לולד לחלות".

לדעת המחבר, כנראה ידעו הקדמונים סימנים מדוייקים לקביעת רגע המות, אשר נשתכחו בזמן הרמ"א.

והנה החתם-סופר (חלק יורה דעה, ס' של"ח) קבע שלשה קריטריונים לרגע המות : הפסקת פעילות מערכת העצבים, הפסקת מחזור הדם, הפסקת מנגנון הנשימה. וכיום יש בידי הרופאים אמצעים חדישים ומשוכללים, שיכולים לסייע בקביעת קריטריונים אלו, כגון א.א.ג. וא. ק. ג.

"הרופא המשתמש בדרכי הבדיקה החדישות, יוכל לקבוע את המות בהרבה מקרים תוך זמן קצר מאד, ולהבדיל בין מות להתעלפות, וכך נחלש והולך תוקף חששו של הרמ"א".

ב. "גם בענין הצלת חיי הולד התקדם המדע הרפואי החדיש התקדמות ניכרת". אפשר לקבוע את חיותו ע"י האזנה בסטטסוסקופ וע"י בדיקת א.ק.ג. של הולד. כמו-כן קיימים אמצעי-החיאה משוכללים כמו מכונת הנשמה, אינקובטור ותרופות. "לדעת מומחים, אפשר להצילו ע"י נתוח קיסרי עד עשרים דקה אחרי מות האם".

מסקנה :

"לפי זה יקל על פוסקי ימינו לסמוך על הרופאים ולהחזיר עטרה ליושנה, למימרא של שמואל ולדעת הפוסקים הראשונים. כמו-כן עלינו להכניס בחשבון, שמאידך אנו מקיימים בכך מצוות הצלת נפשות, כאשר גדלים בימינו הסכויים להציל את חיי הולד".

(ד"ר י. לוי, המעין, תמוז, תשל"א)

הערת הערוך: ראה להלן עמ' 233.

בענין נתוח שלאחר המות

השאלה :

מהו מעמדה של הנתיחה שלאחר המוות ברפואה המודרנית ?

תשובה :

מחבר המאמר מסכם שלש מטרות עקריות, שלשמן משמשת הנתיחה שלאחר המות :

א) הכשרת תלמיד הרפואה או מתמחה בשטח רפואי - כולל אנטומיה, פתולוגיה, וטכניקה כירורגית ; ב) רכישת נסיון והפקת לקחים תוך הכרת המחלה לאחר המוות - כולל התאמה בין ממצאים קליניים טרם המוות לממצאי הנתיחה, הקשה ממקרה אחד למקרים דומים, הכרת השפעותיהם של טפולים שונים, רכישת ידע אפידמיולוגי ונתיחה רפואית-משפטית ; ג) נתיחה להשגת חלקים לצורך טפולי - היינו השתלות.

מחבר המאמר מוכיח, שלעתים קרובות אין בנתיחה סיפוק המטרות שהוצגו, ולעתים ניתן אף לספקן בצורה אחרת.

התפתחות הרפואה על ענפיה השונים דחקה את רגליה של הנתיחה שלאחר המוות, והפחיתה בערכה כאמצעי אבחוני-מחקרי.

מסקנה:

"על הפתולוגיה למצוא אתגרים חדשים באבחון חומר המתקבל מן החי ולהסתפק בנתיחות של מקרים סלקטיביים בלבד, אשר תועלתם ודאית. גישה זו תתקבל על ידי אנשי ההלכה והרפואה כאחד, ובה טמון הפתרון לויכוח הנטוש סביב נושא זה".

(ד. ארליך, תורה ומדע, כרך ד', 78--73, תשל"ד)

הערת העורך: מקורות נוספים - ראה להלן עמ' 230.

בענין ניתוחי מתים

מחבר המאמר מתאר מקרה קונקרטי, שעליו נשאל הרב יוסף דב סולובייצ'יק שליט"א, ומסכם את השקפתו בשאלה זו. יש להדגיש, שהסיכום הוא על-פי התרשמותו של מחבר המאמר ולא נכתב ע"י הרן סולובייצ'יק בעצמו :

"א. על פי ההלכה יש לבצע ניתוח-מתים בכל מקרה בו הניתוח עשוי לקדם את הרפואה ולהביא להצלת נפש ;

ב. בימינו אין כל ערך הלכתי לשאלה אם פיקוח-הנפש הוא 'לפנינו', משום שכל גילוי מדעי בתחום הרפואה יוודע לאלתר ברחבי תבל ;

ג. הרופא חייב לנמק בכל מקרה את הדרישה לבצע את הניתוח והרב חייב להתמצא בענייני רפואה, עד שיוכל להבין את נימוקי הרופא ;

ד. בכל מקרה שיש צורך בניתוח, חובת הרב לשכנע את בני המשפחה, שיתנו את הסכמתם לכך ;

ה. לתפיסתם של הנפטר ובני משפחתו בדבר הניתוח יש מעמד הלכתי, כי מושג 'כבוד המת' כולל את דעת בני המשפחה בשאלה זו. לפיכך במקרים בלתי ברורים יש להטות את ההכרעה ההלכתית לצד דעתם של בני המשפחה."

(צ. זינגר, טורי ישורון, גליון ה', תשרי תשכ"ז, עמ' 34-33).

 הערת העורך: מקורות נוספים - ראה להלן עמ' 230.

בענין ניתוחי מתים

מכלול הבעיות :

א. נתוח מתים לצורך למוד אנטומיה ;

ב. נתוח מתים לצורך איבחון סיבת המות ;

ג. נתוח מתים לצורך הצלת חולה מסוכן הנמצא בפנינו ;

ד. נתוח מתים לצורך הצלת חולה שאינו בפנינו ;

ה. נתוח מתים לצורך בירור מחלה מצויה ;

ו. נתוח מתים לצורך בירור מחלה תורשתית ;

ז . מת שהרשה בחייו לנתחו לאחר מותו ;

ח. העברת איבר ממת לחי (קרנית, כליות, לב) ;

ט. נתוחי נפל ;

י .סמכות המשפחה בהחלטה על נתוחי מתים.

האיסורים הקשורים בנתוחי מתים :

א. זלזול בקדושת המת וכבודו ;

ב. בזיון וניוול המת ;

ג. צער וסבל הנפש מעלבונו של המת ;

ד. איסור הנאה ממת ;

ה. עיכוב הקבורה וביטול מצוות הקבורה ;

ו. בטול מצוות "לה יטמא" בכהן ;

ז . גרם איסור טומאה לקרובי מת כהן ;

ח. גרם המשך דיני אנינות.

המחבר דן בכל האספקטים הקשורים לאיסורים ולבעיות.

מסקנותיו :

א. מת ישראל קדוש ;

ב. הנפש הקשורה עם הגוף מצטערת מניוולו ;

ג. נתוח שלאחר המוות הוא ניוול וביזיון-המת ואסור מן התורה ;

ד. אם משאירים חלק מן המת בלא קבורה מבטלים מצות-עשה של קבורה ועוברים על הלאוים של "לא תלין" ו"לא תטמא את אדמתך", ובירושלים חמור יותר. ואין מנוחה למת, עד שישוב כולו אל העפר ;

ה. אם בידם של הקרובים להביאו לקבורה - נמשכים דיני אנינות עד שייקבר כולו ;

ו . כשמחסרים מקבורה איבר לאחר המות נמנעת משבעת קרוביו הכהנים מצות "לה יטמא", ולא עוד אלא שאסור להם להטמא למת זה.

ז . נתוח נפל אסור ;

ח. נתוח לשם לימוד חכמת הרפואה - נוסף לאיסורים המנויים לעיל, יש האוסרים מטעם איסור הנאה, אולם רבים מתירים מטעם זה ;

ט. נתוח מת כדי להציל חולה אחר מצוי, וקרוב הדבר שעל-ידי הנתוח יינצל

- מותר, אבל לחולה שאינו מצוי אלא שיזדמן - אסור ;

י. נתוח לשם בירור סיבת המוות - דינו כלחולה שאינו מצוי - ואסור ;

יא. מחלה תורשתית - כחולה מצוי - ומותר ;

יב. אם הסכים המת בחייו לנתוח יש אוסרים, אולם רבים מתירים ;

יג. העברת קרנית ממת לחי יש להתיר, שאר האיברים צריך עיון ;

יד, בני משפחה - אם כי אין להם כח להרשות נתוח שלאחר המוות, אבל מן הדין הם רשאים לעכב הנתוח, ובמקרים מיוחדים - כל אדם רשאי לעכב.

(הרב אריאלי , נועם, כרך ו', עמוד פ"ב )

  הערת העורך: מקורות נוספים - ראה לאחר התמצית הבאה.   


 בענין ניתוחי מתים

השאלה :

האם מותר לקחת מעט רקמה - biopsy - ממת לצורך בדיקה ?

האם מותר לבצע Laparoscopy במת, דהיינו להסתכל עם מכשיר לתוך חלל הבטן ?

תשובה :

לדעת המחבר, יש איסור בנוול מת לצורך למוד מחלתו, משום שאין חיוב על האדם ללמוד לרפאות. החיוב על האדם להציל את חברו הוא רק במה שיכול ובמה שיש לו באותו רגע.

לכן, אם הוא כבר רופא יש עליו חיוב לרפא את חברו החולה, אבל איננו חייב להתלמד להיות רופא, כדי שיוכל לרפאות חולים, וממילא אסור לנתח מתים משום ניוול המת. ולדעת המחבר, אפילו בזמנינו שאפשר להעביר ידע רפואי לכל מקום בעולם במהירות רבה, אין להתיר לנתח מתים מהטעם הנ"ל.

אכן, אם לא חותכים את האיברים רק תוחבים מחט ומוציאים מעט חומר כדי ללמוד מזה דברים הנוגעים למחלה, אין להחשיב זאת לניוול, כיון שדבר כזה עושים גם לחיים. כמו-כן מותר להוציא דם ממת ע"י מחט ואין בזה ניוול. גם הסתכלות בתוך חללו של המת עם מכשיר - אין בזה ניוול ומותר.

מסקנה :

מותר לבצע biopsy במת, להוציא ממנו דם, וכן מותר לבצע Laparoscopy במת, כיון שאלו פעולות שעושים גם בחיים ואין בזה משום ניוול.

(הרב מ. פיינשטיין, נועם, כרך ח', עמ' ט-ט" ).

מקורות נוספים :

ביבליוגרפיה כללית ומקיפה לנושא נתוחי מתים בהלכה, ראה: ק. כהנא, אסיא, חוברת ל"ט, עמ' 89-54; וספר אסיא ו' עמ' 303-338.

הקריטריונים ל"מות המוח"

בדנמרק הופיע עבודה בשם BrainDeathCriteriaof ובה סקירה על 72 חולים, שנפגעו קשות במוחם.

המחבר הדני מונה את הסימנים לקביעת מות המוח, הכוללים : תירדמת עמוקה (דרגה 4, לפי המחבר), הפסקת הנשימה, לחץ-דם המוחזק רק ע"י ואזופרסורים, העדר החזרים, העדר תגובות לגרויים מבחוץ, ארטריוגרפיה צרברלית, מיבחן קלורי של המבוך ו-א. א. ג.(E.E.G.)

לדעת מחבר זה, יש צורך בתרשים איזואלקטרי בתנאים אופטימליים במשך 24 שעות, לכל הפחות. בהרעלת ברביטורטים, היפותרמיה ומצבים דלקתיים - אין תרשים איזואלקטרי משמעותי בקביעת מות המוח.

מחבר המאמר מותח בקורת על כמה ממצאים של העבודה הנ"ל, ומסיק "שתרשים א. א. ג. איזואלקטרי אינו מספיק ויש צורך בנתונים קליניים לקביעת מות המוח". קיים לעתים חוסר-התאמה בין מצב הכרה, שאינו תירדמת עמוקה, לבין תרשים א. א. ג. איזואלקטרי. "ומכאן מוסברת העובדה, מדוע אין להסתמך על הא.א.ג. כשלעצמו". קיימות שיטות מדעיות יותר לקביעת מות המוח, כגון הכנסת אלקטרודות לעומק המוח לרשום הפוטנציאלים החשמליים או ארטריוגרפיה צרברלית, אך לדעת המחבר אין זה מוצדק להעמיס פעולה נתוחית ומסוכנת שלא על מנת לעזור לחולה, אלא כדי לוודא את מותו.

החוק הדני קובע, ש"זמן המות הוא הזמן בו ניתן להרגיש, מעל לכל ספק, שפעילות ספונטנית של הלב ושל הנשימה פסקה, ושהמוח נהרס באופן מוחלט ובלחי הפיך". חוק זה אינו משנה את הקריטריונים, שהיו מקובלים מאות בשנים. מסקנת המחבר : "יש, איפוא, צורך בחקיקה מתאימה על רקע של ידע רפואי מתאים. זו תצטרך, בין השאר, גם להגדיר מוות בצורה אחידה, ואחת היא אם מדובר בהשתלות או בהפסקת טפול תמיכתי אינטנסיבי בגופה, שמראה עדיין סימנים דלים של פעילות וגטטיבית.

ברור, שתנאי יסוד לכך הוא אובייקטיביזציה מלאה של כל המימצאים הרפואיים. יש לקוות, שתנאי זה יתמלא בד בבד עם מציאת הפתרון המיוחל לבעיות האימונולוגיות".

(פרופ' ה. מ. אשכנזי, הרפואה, כרך ע"ט, חוברת א', 1970, עמ' 38)

הערת העורך : מקורות נוספים - ראה להלן עמ' 233.

קביעת רגע המות *

"1. בראשון לאוגוסט, 1972, מינה הועד הרפואי של בית חולים "הדסה", ירושלים, ועדה כדי לקבוע נוהלים וקריטריונים לקביעת נקודת המות בתורמי איברים להשתלה. חברי הועדה הם : פרופ' צ. נוימן, יושב ראש, פרופ' ד. רבין, פרופ' י. שליט, פרופ' ס. לביא, פרופ' י. חוברס, ד"ר ע. אפלבאום, ד"ר מ. שילר.

2. המלצות הועדה הובאו בפני הועד הרפואי ב-24.7.74. לאחר דיון מקיף נקבעו הנוהלים והקריטריונים הבאים לקביעת נקודת המוות בתורמי איברים להשתלה :

א) אישונים רחבים וקבועים, שאינם מגיבים לאור ;

ב) חוסר כל תגובה מרכזית לגירוי חיצוני ;

ג) היעדר טונוס, החזרים ותנועה עצמאית ;

ד) היעדר נשימה עצמאית למשך 4 דקות לפחות לאחר ניתוק החולה ממכשיר ההנשמה, שהופעל קודם לכן לפחות שעה, ושהצליח ליצור חימצון מלא של הדם ;

ה) ירידה חדה של לחץ הדם, כאשר אינו מוחזק באופן מלאכותי על-ידי תרופות ;

ו) היעדר מוחלט של פעילות חשמלית כל-שהיא של המוח בבדיקת ה-.E.E.G ובהיעדר כל חשד להרעלות הדם בתרופות. בדיקה זו תיעשה בתוך מסגרת מוגנת בפני הפרעות חשמליות, שיכולות לשבש את התרשים האלקטרואנצפאלוגרפי.

הכרחי לחזור על בדיקה זו פעם נוספת במרוצת 12 השעות שלאחר הבדיקה הראשונה ;

ז) ביצוע הארטריוגרפיה של עורק הקרוטיד, שיוכיח היעדר מוחלט של מחזור הדם במערכת הוסקולרית של המוח.

3. נקודת המות תיקבע לפי קריטריונים אלה ע"י לפחות שלשה מחברי ועדה, שייבחרו למטרה זו ע"י הועד הרפואי לתקופה של שתי שנים. בתוך תקופה זו יחזור הועד הרפואי וימנה ועדה חדשה לתקופה זהה.

4. עם קביעת המוות של התורם יופעלו הנוהלים שנקבעו למטרה זו לביצוע ההשתלה מהתורם לחולה".

(מן, מכתב לחבר, כרך ל"ו, חוברת כ"ד, תשל"ה, עמ' 8).

 הערת העורך : מקורות נוספים - ראה להלן עמ' 233.

* הערת המערכת : מכתב זה הוא על דעת הרופאים ללא ייעוץ רבני-הלכתי.

בענין קביעת רגע המוות

במאמר זה נדונו חלק מהבעיות הקשורות בנושא זה.

באופן קלאסי הוגדר המות עד כה לפי העדר שלשה סימנים :

א. פעילות מרכזי העצבים (חוסר הכרה, חוסר תגובות) ;

ב. פעולת מחזור הדם (חוסר דופק, חוסר קולות לב) ;

ג. נשימה.

לאחרונה הופיעו דעות, שהמות נקבע רק בהפסקת פעילות המוח - "מות מוחי". אין ידיעה ביולוגית חדשה, המונעת אותנו, שלא לסמוך עוד על הסימנים המקובלים. שלושתם ביחד הם יסודי החיים של האורגניזם הביולוגי של האדם החי. אם משנים עכשיו את מושג המות, אין זה אלא מתוך רצון להסתפק במות חלקי (מות המוח), מפני שרצוי לכירורגים לקבל איברים טריים ביותר להשתלה.

לעומת זאת, יש דעה במאמרים חשובים, שהתנאי הראשון לקביעת המות המוחי - לאלה שרוצים לקבל את המושג הזה - הוא הפסקת חמש פעולות החיים הספונטניים - ופעולות הלב והנשימה במלל זה.

על-מנת להוכיח את מות המוח מסתמכים על סימנים נוירולוגיים שונים, וביניהם -- בעקר - על האלקטרואנצפלוגרם (א. א. ג.), שערכו מוגבל מכמה טעמים :

א. הזרם החשמלי, שנוצר בתאי המות, צריך לעבור שכבות רבות עד שמגיע למכשיר הרושם ולכן זרם חלש לא יגיע, למרות שלמעשה קיימת פעילות בתאי המוח. כמו-כן, המכשיר רושם רק פעילות שטחית של המוח ויתכן שבחלקים הפנימיים יש פעילות, שאיננה נרשמת.

  ב. א. א. ג. איזואלקטרי יכול להופיע גם בהפרעות אחרות של המוח, כמו בהרעלות. וכאשר ההפרעות חולפות חוזר הא. א. ג. לאיתנו.

ג. הוכח בספרות, שאנשים הראו א. א. ג. שטוח ובכל זאת "חזרו" לחיים לאחר מכן.

ד. בבדיקות פתולוגית נמצא מספר מקרים, שלמרות שהא. א. ג. היה שטוח, הרי הנזק לתאי המוח היה מועט.

לכן מובנת מסקנת ועדות שונות בעולם, שרק אחרי הוכחות קליניות של המות ואחרי תקופת בקורת של 12-24 שעות יכול הא.א.ג. לאשר סופית את עובדת המות. המחבר מביא דעות רבות מהספרות העולמית המקצועית, אשר מפקפקות במיהמנות הא. א. ג. כקובע את המות.

חשיבות הא.א.ג. לכל הדעות היא במקרה שהחולה צמוד למכונת לב-ריאות במשך זמן רב, ואשר אצלו הלב פועל רק באופן מלאכותי ע"י גירויים חיצוניים, וכאן יש מקום להתחשב בממצאים של הא.א.ג.

בגלל הספקות המתעוררים בקביעת המות ע"י הא. א. ג. יש רופאים הנוטים לשנות את ההגדרה ולומר שה"מות המוחי" מוכיח על תירדמת בלתי-הפיכה (irreversible coma), ואף שאיבריו, לרבות הלב, יכולים לחיות עוד תקופה מסויימת, הוא ייחשב כמת, כיון שלפי הערכת הרופאים תאי מוחו לא יוכלו לחזור עוד לפעולה תקינה ובכך אבד את אישיותו כבן-אדם.

המחבר מתריע נגד דעה זאת. מצב כזה נחשב עד כה כרצח ואין כל סמכות לרופאים להיות מחוקקים בענין כה חשוב. אין הם זכאים לשנות הגדרת "רציחה" כ"מות".

מבחינה הלכתית קבע החתם סופר (חלק יורה דעה, סימן של"ח) את שלושת הקריטריונים למות: "כל שמוטל כאבן דומם, ואין בו שום דפיקה, ואם אחר-כך בטלה הנשימה - אין לנו אלא דברי תורתנו הקדושה שהוא מת". כלומר - שיתוק מערכת העצבים, הפסקת מחזור הנשימה, והפסקת פעילות הלב הם הסימנים למות. יתכן ובימינו צריך להוסיף במקרים מיוחדים בדיקות מדוייקות יותר כדי לאבחן את המוות, כמו למשל, אלקטרו-קרדיוגרם, א. א. ג., "אבל דבר אחד ברור למעלה מכל ספק : כל זמן שבאחד משלושת השטחים הנ"ל קיימים עדיין סימני חיים ניכרים הרי אדם זה עדיין חי הוא. ולכן ברור כשמש שחולה גוסס, שיש לו נשימה או דפיקות לב, גם אם מוחו אינו מראה יותר סימני חיים, נחשב חי לפי ההלכה והמוציא ממת איבר להשתלה גורם למותו".

המחבר קורא לקבוע הסדר חוקי לבעית קביעת רגע המות והשתלת איברים. הסדר חוקי כזה צריך להתבסס על דעותיהם של רופאים וחוקרים שונים, כפי שהובאו לידי ביטוי בועדות וכנוסים שונים בעולם, וכן יתחשב בדעת הפילוסופיה המשפטית ובדעת המוסר, וביותר בחכמי הדת.

(ד"ר יעקב לוי, המעין, תשרי תש"ל, עמ' 3)

מקורות נוספים : ראה : א. שטינברג ספר אסיא ג', 393 - 423 ; וחוברת אסיא, מ"ד, תשמ"ח, עמ' 77-56.

בעיית השתלת לב מנקודת ההלכה

מחבר המאמר דן במספר בעיות הקשורות לנושא זה :

א. לקיחת הלב מהתורם המת - השאלה היא האם אסור להשתמש באיברי המת מטעם איסור הנאה מן המת, ניוול המת ואיסורים אחרים. לדעת האחרונים, מותר להשתמש באיברי המת כשיש חולה לפנינו הזקוק להם לשם הצלת חייו, ולכן בנידון השאלה שלנו הדבר מותר.

ב. קביעת המות - כדי לקחת לב מהתורם יש להחליט על רגע מותו. החתם סופר (חלק יורה דעה, סימן של"ח) קובע, שברגע שנשימת האדם נפסקת הריהו מת ואין לחלל שבת עבורו. אולם, לדעת המחבר, מדובר שם בחולה רציני או גוסס, שלא נוהגים הרופאים לעשות תחבולות שונות להצילו. אבל אדם בריא שפתאום הפסיק לנשום, אסור לחשוב את הפסקת הנשימה כשלעצמה כהוכחה על מותו של האיש, ובכל מקרה כשחושבים לנתח צריכים בדיקת רופאים, וכדאי שיעידו על מותו שני רופאים פנימיים.

ג. ההסתכנות שבנתוח - האם מותר לאדם להכניס עצמו בסכנה של נתוח חמור כזה ?

בשאלות ותשובות שבות יעקב (חלק ג', סימן ע"ה) ובספר אחיעזר (חלק יורה דעה, סימן ט"ו) פוסקים, שכשישנה תקוה להתרפא מותר להכנס לנתוח או לקבל תרופה מסוכנת, גם כשברוב המקרים טפול כזה לא מצליח ומקצר חייו, כי התקוה להתרפא דוחה את הסכון לחיי שעה. אולם לדעת המחבר, נתוח השתלת לב שונה מכל נתוח מסוכן אחר. כי, לדעתו, בתקופה שבין הוצאת הלב החולה לבין קליטת הלב המושתל איבד החולה את "חזקת החיים" שלו, ולכן אין להתיר נתוח כזה שמסלק את חזקת החיים, ורק ניתוחים שבהם החולה כל הזמן בחזקת חי מותרים אף אם הם מסוכנים.

ד. אם בצעו השתלת לב - האם מותר לחלל השבת עבור החולה המושתל? "וודאי שמותר לחלל שבת לצרכי רפואתו, שלא עולה על הדעת ולא מסתבר כלל לומר, שלא נחלל שבת בשביל חולה כזה".

ה. האם מותר להחזיק איברים בקירור לרזרבה ?

אם אין חולה בפנינו הזקוק לאיבר הזה - אסור לעשות זאת. אבל אם זה מצב מלחמה וכדומה, שידוע שהרבה צריכים לזה, או שבבית-חולים אחר צריכים לזה - גם מקרים אלו נקראים "בפנינו" - כלומר נחשבים מבחינת ההלכה כאלו החולה הזקוק לכך נמצא בפנינו - ומותר.

ו. המסקנה - "אינני קובע בזה מסמרות, אבל כאמור הענין דורש עיון והוכחות ברורות".

(הרב א. י. אונטרמן, נועם, כרך י"ג תש"ל, עמ' א-ט)

הערת העורך : מקורות נוספים - ראה בעמ' 236.

  בעיית השתלת לב

מחבר המאמר דן בבעיות אחדות הקשורות לנושא זה :

א. האם מותר לבצע את נתוח ההשתלה - מכיון שמזמן הוצאת הלב החולה עד לקליטת הלב החדש החולה מאבד את חזקת חיים ?

קיימת מחלוקת בין החכם צבי לבין הכרתי- ופלתי בענין עוף שלא נמצא לבו - אם יכול להיות מצב כזה והעוף טרפה, או שמצב כזה לא קיים. החכם צבי (סימנים ע"ד-ע"ז) סבור, שמצב כזה לא יתכן, ואם ניטל הלב יש לבעל החיים דין של מת ממש על כל המשתמע מכך, ואם משתמשים במכשירים שונים להחייאה - לדעתו זה רק בגדר פרכוס ולא חיים.

לדעת הכרתי ופלתי (סימן מ', אות ה') יש אפשרות שהעוף יתקיים ללא לב, כי יש איבר אחר המקבל את תפקיד הלב ומזרים דם. אולם גם לדעתו ללא לב - וללא איבר אלטרנטיבי כזה - אין אפשרות חיים. לעומתו סבור בעל שאלות ותשובות שואל ומשיב (מהדורא תניינא, סי' ק"ה), שאפשר להתקיים מעט זמן ללא לב, וכן סבורים אחרונים אחרים. לכן יוצא, לפי דעתם, שבמשך הזמן מעקירת הלב החולה עד להשתלת הלב הבריא יכול לחיות קצת, מכיון שלא בלב בלבד תלויה החיות. לדעת המחבר, יש להגדיר מצב ביניים זה כך: מחזקת חיים יצא ולכלל מיתה לא בא עדיין.

ב. האם מותר לחלל שבת עבור חולה שבצעו אצלו השתלת לב? בודאי מותר לחלל עליו השבת. ראיותיו הם ממסכת ערכין (ז', ב') ומרמב"ם (הלכות שבת, ב', ט"ז) שכתב: "ספק נפשות דוחה שבת, ואפילו לזה שאין חזקתו חי".

ג. מסקנה - לפי המצב כיום, בודאי שאסור לעשות נתוח כזה ועוברים בכך ממש על איסור רציחה. אם ימציאו לב מלאכותי אז יהא צורך לדון על כל מקרה לגופו, אם מצבו מצריך נתוח כזה או לאו.

(הרב מנחם כשר, נועם, כרך י"ג תש"ל. עמ' י--כ).

 הערת העורך: מקורות נוספים ראה לאחר התמצית הבאה.

השתלת הלב לאור ההלכה

השאלה :

האם מותר להוציא לבו של תורם ולהשתילו למי שזקוק לכך ?

תשובה :

אסור להוציא לבו של תורם כשהוא עדיין גוסס, כי אסור לקרב מיתתו של גוסס, גם כשמצבו בכי רע, שהרי מחללין את השבת לצורך חיי שעה. כמו-כן סבור המחבר להלכה, שאין אדם מחוייב לסכן נפשו אפילו בספק כדי להציל חבירו. ובפרט כאשר סיכון הנפש של התורם הוא קירוב מיתתו, אפילו רק חיי שעה, אסור לעשות זאת, ומי שעובר על כך הרי הוא בכלל רוצח. יתר על כן, לדעת המחבר אין חיוב על אדם לוותר על איבר כדי להציל חבירו, גם אם אין בכך סכנה לחייו של התורם.

לאור זאת סבור המחבר, שאין גם חיוב לנתח מת כדי להוציא לבבו להשתלה, כי אחד מאיסורי ניתוח מתים הוא מטעם בזיון למת ולקרוביו, ומכיון שניתוח כזה אסור בחיים הרי שהוא אסור גם במת.

מצד שני אסור לחולה הזקוק להשתלה לקבל אותה, מכיון שניתוח זה עדיין לא יצא מגדר ניסיון.

מסקנה :

אסור להוציא לבו של גוסס, ואפילו מת, לצורך השתלה ואסור לחולה לקבל השתלת לב.

(הרב י. י. וייס, המאור, שנה כ', קונטרס ז', תשכ"ח, עמ' 9--3).

 מקורות נוספים :

ספר אסיא ד', 294 ; קול התורה, שנה כ"ג, תשרי תשכ"ט ; שו"ת ציץ אליעזר, ח"י, סי' כ"ה, פ"ב, ה' ו', כ"ו; אור המזרח, כרך י"ח, ניסן תשכ"ט, עמ' 133 ; המאור, גליון קע"ט, תשכ"ט, עמ' 3; שם, עמ' 15 ; שם, גליון ק"פ, תשכ"ט, עמ' 22; מחניים, גליון קכ"ב, תש"ל, עמ' ז' ; שו"ת מנחת יצחק, ח"ה, סי' ז' - ח'; תורה שבעל-פה, כרך י"א, תשכ"ט, עמ' י"א ; שבילין, גליון כא - כב, תשכ"ט, עמ' ט' ; מחשבת, אדר תשל"א, עמ' 20 ; שבילין, גליון כה - כו, תש"ל, עמ' ס"א ; המאור, שנה כ', תשכ"ח, קונ' ב' עמ' 18 ; הלכה ורפואה, ב', עמ' ג'; שו"ת אג"מ, חיו"ד, ח"ב, סי' קע"ד; הפרדס, נ', תשל"ו, עמ' 12 ; דברי מנחם, חלק התשובות, סי' כ"ז; שו"ת פאת שדך, סי' קל"ח.

תחליפי הכליה וההלכה

במסגרת המאמר הזה, נידונים הצדדים הרפואיים וההלכתיים השונים של תחליפי הכליה כיום - כליה מלאכותית, השתלת כליה מהחי, השתלת כליה מהמת.

הכליה המלאכותית

מבחינה רפואית :

היתרונות - מצילה את החולה מ- uremia וממות, ומשאירתו בחיים במשך חדשים ושנים.

החסרונות - א. החולה קשור לביה"ח.

ב. חשש לזהום קשה של ה- shunt והצורך בנתוחים תדירים ליצירת הדלף

ג, סכנת פקקת (thrombosis) .

ד.על החולה מוטלת דיאטה  חמורה.

ה. מלווה באנמיה עם צורך בערויי-דם חוזרים.

ו. מספר מקומות מוגבל.

ז. 5-10% תמותה למרות הטפול במכונה.

מבחינה מוסרית - הלכתית

א. מהם הקריטריונים לזכות-קדימה בטפול במכונה ? - "רק הנחיות ברורות, שהרופא היהודי בפסק-דין הקבוע של ההלכה עשויות למנוע ממנו את הסובייקטיביות. ההלכה היא שתדריך אותו בבעיה החמורה הזאת של העדפת חולה על חולה אחר" ;

ב. למרות, שטפול זה הוא יקר ובלתי-רגיל, אין ההלכה מחלקת בין אמצעי- טפול, ולכן "אם ביד הרופא להשתמש במכונה, הרי הוא מחוייב לעשות זאת" :

ג. "כמה כסף חייבים הקרובים להוציא כדי להציל את החולה מסכנה?" המחבר מסתפק, אם שייך כאן הדין של "המבזבז - אל יבזבז יותר מחומש" ונוטה לומר, שבפקוח-נפש לא חל דין זה ;

ד. האם רשאי החולה לסרב לקבל את הטפול היקר הזה ? - מכיון שהנפש היא קנינו של הקב"ה ובעלות האדם על גופו - מוגבלת, לכן "היוצא מדברינו, שבמקרה שלנו - הכליה המלאכותית - אין רשות לחולה לוותר על הטפול הזה, כי המסרב הוא כאלו מאבד עצמו לדעת".

השתלת כליה

מבחינה רפואית :

היתרונות :

א. החולה חפשי כמו שאר בני-אדם ;

ב. אין כמעט צורך בדיאטה ;

ג. אינו קשור לביה"ח ;

ד. אין סכנת זהומים ;

ה. אין סכנת פקקת.

החסרונות :

א. סכנת דחיית השתל ;

ב. הסבוכים עקב התרופות, ההקרנות והנסיובים לדכוי תגובת הדחיה, ובעקר זהומים קשים ;

ג. הצלחת ההשתלה היא רק 60-70%.

השתלת כליה מהמת - בהלכה - לאחר מות האדם עוברת הבעלות המוגבלת על גופו לבני משפחתו. האם יכולים הם לוותר על כבוד עצמם לצורך פקוח נפש, ואם מורים להם שמותר לעשות כן - האם מחוייבים הם בכך ? . "מדברים אלו מתברר, שעל הרבנים לא רק לפסוק פסק-דין עקרוני, אלא גם לברר בירור אינדיבידואלי בכל מקרה ומקרה. ללא שאלת חכם אין להשתמש בכלית המת, אפילו במקום פקוח נפש".

השתלת כליה מהחי - בהלכה

א. האם מחוייב האדם לנדב אחת מכליותיו כדי להציל חברו המסוכן? - לדעת המחבר "ברור, שלפי רוב פוסקי דורנו אין חייב להציל, אם המציל עצמו יסתכן על ידי זה".

ב. האם מותר לאדם להתנדב ולתת איבר שלו כדי להציל חבירו מסכנה? - הרדב"ז (חלק ג', סימן תרכ"ז) מסיק, שאם מדובר באיבר חצוני - הרי המתנדב עושה מעשה חסידות, אבל אם מדובר באיבר פנימי - הרי שבשם חסיד שוטה ייקרא. בשאלות ותשובות ציץ אליעזר נוטה לאסור, אולם מחבר המאמר סבור, שהמידע הרפואי שעל פיו פסק בציץ אליעזר איננו נכון.לדעתו, הנתונים הרפואיים כיום מתאימים לסוג המקרים המותרים על פי הרדב"ז, דהיינו שהסכנה רחוקה,כי:

א) "אין רופא בימינו, שיהסס להסיר כליה מהמתנדב ... אם התורם הוא בריא ורענן ;

ב) נתוח כליה כזה בודאי פחות מסוכן, מחיתוך יד או רגל בימי הביניים. ומומחה המפורסם להשתלת כליות, פרופ' המבורגר (פריס) כותב, שלפי נסיונותיו הסיכון הוא 0.24% ;

ג) נתוחים אלו כיום הם שגרתיים".

ובציץ אליעזר (חלק י', עמ' ק"ל) כתב : "ואם בצע נתוח כזה ויקרה אסון למתנדב, דם יחשב לרופא שביצע זאת ודמו ידרש ממנו" - לדעת מחבר המאמר, פסק הדין מבוסס על ההסבר הרפואי המוזר, שקיבל בעל הציץ אליעזר. מסקנה - הובא דיון על שלש דרכים לתחליף כליות. ביחס לבחירת הדרך הנכונה הרי "לחולה היהודי קנה-מדה מוסרי הקבוע בהלכה. לכן צריכים חולים אלו לפנות לא רק אל הרופא המחליט על הטפול, אלא גם לשאול שאלת חכם איזוהי הדרך הרצויה על פי ההלכה".

(ד"ר י. לוי נועם, כרך י"ד, עמ' ש"ח)

מקורות נוספים: ספר אסיא ג', 343 ; ספר אסיא ד', 255 ; שו"ת ציץ אליעזר, ח"ט, סי' מ"ה; שם, חי"ג, סי' צא ; שו"ת מנחת יצחק, ח"ו, סי' ק"ג ; דיני ישראל, ז, עמ' כה ; שו"ת יחוה דעת, ח"ג, סי' פ"ד ; מאורות, 2, תש"מ, עמ' 18 ; הלכה ורפואה, ב', עמ' קי"ד ועמ' קכ"ב; שם, ג', עמ' ס"א; הפרדס, סיון תש"מ, עמ' 11- 13.

השתלת קרנית ממת לחי

השאלה :

אדם שציווה מחיים, שאחרי מותו ינקרו את עיניו כדי להרכיב את הקרנית לסומא - האם יש איסור בדבר ?

תשובה :

הבעיות הקשורות בשאלה זו הן :

א. איסור ניוול המת - לדעת המחבר, איסור זה הוא מן התורה. אך "כבר האריכו האחרונים, דאין להחמיר באופן שהביע דעתו מחיים להשתמש בו לצורך רפואה, ומה גם שבנידון-דידן אין זה בזיון כה גדול כמו פתיחת הבטן ונתוח איברים, ואם כן מצד "יסור ניוול יש להתיר".

ב. איסור הנאה ממת - רוב הפוסקים סבורים, שבנתוחי מתים בדרך כלל אין משום איסור הנאה כשהרופאים עושים רק להתלמד או לתועלת הרפואה כיון שאין להם הנאה מגוף האיסור. אך בנידון דידן, שרוצים להנות מעור המת ממש - יתכן שיש משום איסור הנאה. והנה הרב אונטרמן חידש, שאם מרכיבים קרום מהעין והקרום שב לתחיה במקומו המושתל - אין בזה משום איסור הנאה. אך המחבר דוחה את דבריו וגם הרב אונטרמן עצמו לא החליט בודאות לסמוך על חידושו. אכן, יש להתיר מטעם אחר והוא, שרבים מהפוסקים סבורים שאין איסור הנאה בעור המת, ובפרט ביחס לסומא שנחשב כמת, הרשות נתונה לו להתרפא בכל דבר, חוץ מעבודה זרה, כדין חולה שיש בו סכנה ;

ג. בטול מצות קבורה - ברמב"ם (הלכות אבל, פרק י"ב הלכה א') נפסק, שאפילו הסכים מחיים שלא לקוברו - אין שומעים לו, ועוברים בעשה ולא-תעשה. ובפרט כשמוציאים איבר שלם - אין חולק שמחוייבים לקוברו. ולכן הדבר מותר רק בתנאי שיקברו את המת וגם את עיניו כהלכה, וישתמשו רק בקרום, והוא פחות מכזית ומתחבר לחי.

סברא כללית להתיר מביא המחבר מטעם שסומא חשוב כמת והרי זה כפקוח נפש וכחולה מסוכן שנמצא לפנינו תמיד. ואף לדעת הסוברים, שסומא איננו בגדר חולה שיש בו סכנה, הרי הרבה מהאחרונים סוברים, שאין להחמיר במקום שהסכים לכך מחיים.

מסקנה :

"כשמוהל על בזיונו, ובפרט שרוצה לעשות מצוה גדולה, ואחרי שכמה מגדולי דורנו דנו במקרה כזה להתירא - יש להקל בנידון דידן, והמתיר לא הפסיד".

(הרב מ. שטיינברג, נועם, כרך ג', עמ' פ"ז).

הערת העורך: ראה אחרי התמצית הבאה.

בענין השתלת קרנית

השאלה :

האם מותר להרכיב קרנית מעינו של מת לאדם עיור, בכדי לרפאותו ?

תשובה :

המחבר דן בארבע נקודות הלכתיות הקשורות לנושא :

א. יש המתירים מטעם פקוח-נפש - לדעת המחבר, פקוח-נפש הוא רק במקום שיש סכנה לכל הגוף, אבל לא באדם בריא שהוא סומא ורוצים להשיב לו כח ראייתו, שהרי כמה סומים חיים הרבה שנים.

ב. עור המת - האם מותר בהנאה מן התורה או לא ? - לדעת המחבר, רוב הראשונים סוברים, כי עור המת אסור מן התורה בהנאה, אם כי יש מהראשונים הסוברים, שעור המת מותר בהנאה מן התורה.

ג. הרב אונטרמן חידש, שבשר מת אסור רק כל זמן שהוא מת, אבל כשהוא מתחבר עם גוף חי והחיות מתפשטת עליו, פקע האיסור לפי שכבר אינו בשר מת.

המחבר דוחה זאת, כי בשר המת אסור משום שנהנה מן המת, ומה בכך שהבשר הנפרד נעשה חי, מכל מקום הוא נהנה מן המת עצמו, שנשאר מת.

ד. לדעת המחבר, יש להתיר על פי דברי ההגהות מיימוניות (הלכות מאכלות אסורות, פרק י"ד), שמותר להאכיל שרץ לחולה נכפה מטעם פקוח-נפש, שיוכל ליפול באור או במים, ויש לומר שגם בסומא כה אולם זה רק בסומא בשתי עיניו, אבל לא סומא באחת מעיניו.

מסקנה :

"כיון שרבנים חשובים כבר התירו את הדבר ... ובפקוח-נפש דעת רבינו ירוחם, שאין הולכים אחרי רוב הפוסקים ... לכן המתיר לא הפסיד".

(שו"ת שרידי אש, חלק ב', סימן ק"כ)

מקורות נוספים :

ספר אסיא ד', 257 ; נועם, כרך ג', עמ' פ"ז; שם, כרך ד', עמ' ר'; שו"ת הר צבי, חיו"ד, סי' רע"ז; תורת מיכאל, סי' נ"ו; הרפואה והיהדות, פרק 12 ; שו"ת אגרות משה, חיו"ד, סי' רכ"ט - ל ; המעין, כרך ז', גליון ב' - ג' (רשימה ביבליוגרפית) ; הדרום, אלול, תשכ"א, עמ' 31 ; שם, ניסן תשכ"א, עמ' 54 ; שו"ת שאילת משה, חיו"ד, סי' פ"ד; אור המזרח, חוב' ס"ה, תמוז, תשכ"ט ; כל בו אבלות, ח"א, פ"א, אות י"ב; מאורות, 2, תש"מ, עמ' 18 ; המאור, רמ', 11 - 13; שו"ת ציץ אליעזר, ח"י, סי' כ"ה; שם, חי"ד, סי' פ"ד; משמרת חיים, סי' י"ט; נועם, ו', עמ' צ"ט; שו"ת יביע אומר, ח"ג, חיו"ד, סי' כ' - כ"ג ; שבט מיהודה, עמ' 313 ; לב אברהם, ח"ב, עמ' כ"א; הדרום, יד, 31; שם, ט"ז, 191 ; המאור, כ"ט, תשל"ח, עמ' 11.

וכשאני לעצמי, הנני חושב את ההשתדלות הטבעיות במה שנוגע לבריאות למצוה וחובה וכאחת החובות להשלמת צורת האדם אשר הטביע היוצר ב"ה במטבע עולמו, ומצינו מאמוראים, שהלכו אצל רופאים מאומות העולם ומינים להתרפא, והרבה מן הצמחים ובעלי-החיים ומוצקים, שנבראו לצורך רפואה, וגם נבראו שערי חכמה, שניתן לכל לחשוב ולהתבונן ולדעת.

אם כי יש דרך בדרכי ה' יתברך לדלג על הטבע וכל שכן על רוב השתדלות בה, מכל מקום צריך לפלס מאוד, כי שתי הנטיות מקו האמת המדוייק אינן ישרות, אם לבטוח יותר ממדרגת הבטחון והגעתי אליו באמת, ואם להאמין בהשתדלות יותר מדאי.

(קובץ אגרות של החזון-איש, חלק א', אגרת קל"ו).

בעיית השתלת לב מנקודת ההלכה

 

 תמציות

בדבר מדידת חום בשבת ויו"ט

 

יסודות האיסור:

מדידה בשבת ; אסור רפואה בשבת.

 

יסודות ההיתר :

 

כל מדידה היא מדרבנן זולת מדידה במחתך, כשמתכוין ומקפיד על המידה, שאז האיסור מן התורה (רמב"ם, הלכות יום-טוב, פרק ד' הלכה כ"א ; שולחן ערוך, אורח חיים, סימן שכ"ג).

 

התוספות (שבת קכ"ו) הסבירו, שאיסור מדידה אינו אלא משום עובדא דחול. מדובר שם על מדידה לצרכי הבית, ואם כן מדידה ע"י מדחום הוא רק חומרא בעלמא.

 

וכיון שהמדובר בחולה, אף שאין בו סכנה, הרי זה נחשב כמדידה של מצוה. ומטעם אסור רפואה, גזירה שמא ישחוק סממנין, לא שייך כאן, שאין המדידה עצמה רפואה.

 

מסקנה :

"פשוט שמותר אף מדידה גמורה, כשאין בה משום מחתך . . . ואסור להחמיר במדידת מדחום, שאין בה חשש אסור ממש".

 

(שו"ת אגרות משה, חלק אורח חיים, חלק א' סימן קכ"ח).

 

מקורות נוספים :

שו"ת מנחת יצחק, ח"ג סי' קמב ; שו"ת ציץ אליעזר ח"ג סי' י' ; שם, חי"ב, סי' מ"ד, אות ה': נועם, כרך ג' שער ההלכה עמ' 9; שמירת שבת כהלכתה, מהד' חדשה, פ"מ, ס"ב; שו"ת חלקת יעקב, ח"ג, סי' כ"ד; שו"ת משנה הלכות, סי' מ"ט; שו"ת מהר"י שטייף, סי' קכ"ג ; מאורי אש, דל"ג, ע"ב ; שו"ת באר משה, ח"ב, סי' כ"ב וח"ו, סי' נ"ו; הלכה ורפואה, ח"א, עמ' קיג.

 

הערת העורך: ביחס למדידת חום ע"י גלאי-חום - ראה: ספר אסיא ד', עמ' 72 - 108 , ונשמת אברהם, חאו"ח, סי' שו, אות ב.

 

 

 

ברופא - אם מותר ליסע לבי"ח הרחוק ממנו בשבת ויו"ט

"פשוט, שאם יש שם ודאי חולה מסוכן ורוצה דוקא ברופא זה, שאם הוא כבר בביתו מותר לו ליסע לשם ולחלל שבת בכל הצריך למהר ביאתו לשם".

 

אכן, אם יודע מראש בערב שבת, שיצטרך לבקר- חולה בשבת בבית-החולים, "מחוייב הרופא להשאר ללון באיזה בית הסמוך לבית חולים". וגם אם יצטרך לשלם עבור זה דמי שכירות - אין להתיר לו לבוא לביתו, שיביאנו זה לחלול
 שבת. ואם אין אפשרות ללון בסביבות בית החולים, ישתדל ללון בבית החולים עצמו. למרות שלא יהא לו שם יין לקדוש וסעודה חשובה לכבוד שבת, אין לדחות איסור מלאכת שבת עקב כך.

 

אם סדורים אלה אינם ניתנים לבצוע, מותר רק באחד משלשת התנאים הבאים: אם אין שם רופא אחר, אם קראו לו במיוחד, או שהחולה רוצה אותו במיוחד, כי לא מכל רופא זוכה אדם להתרפא והמונע עצמו מלרפא הרי זה שופך דמים. אבל בלאו הכי אסור לו לנסוע מיזמתו הפרטית.

 

(שו"ת אגרות משה, חלק אורח חיים, חלק א' סי' קל"א)

 

מקורות נוספים:

שו"ת מלמד להועיל, חאו"ח סי' נ"ה ; שו"ת חת"ס, חחו"מ סי' קצ"ד ; שמירת שבת כהלכתה, פ"מ, ס"נ-סע"ג; תחומין, ג, עמ' 38; הלכה ורפואה, ג, עמ' צג ועמ' עג; שו"ת אג"מ, חאו"ח, ח"ד, סי' ע"ט-פ'; ספר אסיא ד: עמ' 60 - 71; שו"ת ציץ אליעזר, חי"א, סי' ל"ט.

 

בעיית הכתיבה בשבת

בחוברת "הלכה למעשה", היוצאת לאור ע"י מכון מדעי טכנולוגי לבעיות הלכה, מובא בירור מעשי והלכתי בקשר לבעית הכתיבה בשבת. בעיה זאת חיונית בשטחי פעולה שונים בחיינו ובין השאר גם בבתי החולים. בשני מאמרים בחוברת הנ"ל מובא תאור של שיטות שונות, שתיעשנה על פי דרישות ההלכה מצד אחד ותהיינה מהימנות ומעשיות מאידך.

 

"כתב סתר בשבת"

הדיון סובב סביב 2 שיטות:

א. שיטה כימית.

ב. שיטה אופטית.

 

הצד השווה שבשיטות הנ"ל הוא, שהכתב אינו נראה לעין בעת הכתיבה, אך ניתן לפענוח באמצעים שונים.

 

השיטה הכימית:

כתיבה במים, או בלחץ העט ללא כל חומר והכנסת גליון כתיבה זה לתיבה מלאת אדי יוד. עם הוצאת הגליון יבלוט הכתב למשך כחצי שעה ואח"כ ה"גילוי" לא יתקיים עוד. אפשר גם לחזור על התהליך. אפשר לפתח שיטות גילוי שונות באותו עקרון, אבל עם וריאציות, שיבטלו בעיות הלכתיות כמו "כתב המתקיים" (לקצר את זמן ה"גילוי"), או צביעת הנייר ועוד.

 

 

 השיטה האופטית:

לכתוב בחומר, שצבעו בדיוק כצבע הניר, אבל בעל תכונות פלורסצנטיות, אשר תוך הקרנה בקרני אולטרא-סגול יפלטו אנרגיה בצורת אור הנראה לעין למשך זמן קצר ביותר, אך מספיק לקריאה. זהו למעשה תהליך פיסיקלי ולא כימי. היתרון בשיטה זאת הוא הצרוף של "אינו ניכר" עם "אינו מתקיים".

 

מבחינה הלכתית:

הבעיות העיקריות הן: כתיבה בלתי ניכרת אך ניתנת לפענוח באמצעים שונים, מה דינה לענין שבת: מדאורייתא, מדרבנן? גילוי כתב סתר באופן כימי, היש בו משום כותב או כל חשש איסור אחר? קריאת כתב סתר באמצעים אופטיים, היש בו איסור?

הבירור ההלכתי מובא בראשי פרקים וציוני מקורות בלבד. הבעיות, שנדונו במסגרת הברור ההלכתי הן:

 

א. כתב שנבלע ואפשר להפליטו היחשב דינו כדבר המתקיים? מהסוגיא בגיטין, י"ט, ב' משמע, שנחשב "מתקיים", לעומת זאת לדעת הב"ח (טור, אבן העזר, סימן קל"ה) אין מסוגיא זו ראיה.

 

ב. כתב שאינו ניכר מתחילתו, החל בו האסור מדאורייתא? אין דרך כתיבה בכך. מחלוקת אם כתב בלוע - הינו כתב או לא.

 

ג. הגדרת כתב שאינו ניכר - דיני תורה תלויים בחוש טבעי ולא באמצעים מלאכותיים. נראה שכתב הניכר בקושי רב אינו כתב.

 

ד. כתיבה בלתי ניכרת - האם אסורה מדרבנן?

 

בענין גילוי כתב סתר בשיטה הכימית - מובאות שיטות האחרונים האם יש בזה איסור דרבנן או לא, והדיון הוא סביב הבעיה אם שפיכה היא בכלל כתיבה, כמו שופך דיו על גבי סיקרא, וכן עקב העובדה, שכאן הכתיבה נעשית בבת-אחת ולא אות אחר אות.

אסורים נוספים היכולים להיות קשורים בגילוי כתב סתר הם - מלאכת צובע ומלאכת מכה בפטיש. ביחס לצובע - האיסור הוא במתכוין לצביעה ולא להכרת הצורה, וביחס למכה בפטיש - אין מכה בפטיש לשעה.

 

ביחס להקרנה על גבי אותיות סמויות - אם זה נחשב כדבר כתוב - מובא דיון מצד הדין של הסרת שעוה מע"ג כתב, אולם ההקרנה אינה כהסרת שעוה ולכאורה אין אסור בדבר.

 

"לוח לציון נתונים בשבת"

 

כנסיון ראשון פתחו במכון הטכנולוגי הנ"ל לוח אלומיניום גדול, אשר על גביו חרותים נתונים שונים כגון: חום, דופק, כלכלה, תרופות, יציאות והוראות שונות. הסימון נעשה ע"י "שעונים" השקועים בלוח. מחוגי השעון מסמנים את הנתון הרצוי. השעון נלחץ כלפי מעלה ע"י קפיץ, הקבוע מאחריו ובכך נקבעת יציבותו. סבובו נעשה ע"י לחיצה על פניו ובכך משתחרר הוא מאחיזתו בפני הלוח. לשיטה זאת שתי חסרונות: א.יוקר גדול. ב. בזבוז מקום. על כן הוחלט לייצר לוחות מפלסטיק כדלקמן: כל לוח בגודל 25 * 35 ס"מ, אשר יכיל 12 פסים בולטים, אשר עליהם יירשמו הנתונים לציון. מצד כל פס - 2 ערוצים - סך הכל 24 ערוצים. בערוצים אלו ינועו גררות. הערוצים משוננים לכל אורחם וכנגדם- בגררות - חריצי שיניים בהתאמה ל"התאחזות" הדדית. כך שאפשר ל"מיין" את הנתונים הקבועים על הפסים בעזרת הגררות - לפי הכמות, המידה וכד'. המערכת מורכבת על בסיס פלסטי ומצויים בו חרירים ונקבים שונים, אשר ישמשו לסימונים בלתי סטנדרטיים ע"י נעיצת מסמרי פלסטיק שונים.

 

השאלה העיקרית מבחינה הלכתית היא, האם מותר להוסיף דבר, הכתוב מראש, למשפט ערוך, וע"י כך יושלם המשפט כולו, כגון בבית החולים כתובים פרטים רפואיים שונים ע"ג טבלה וחסר רק שמו של החולה. האם יש בהוספה זאת בשבת משום "כותב"?

 

ביתר פירוט נידונו שלוש שאלות משניות:

 

א. האם יש בצירוף אותיות הכתובות מראש לתיבה משום כותב?

ב. מה דין צירוף תיבה שלמה למשפט ערוך?

ג. היש בהדבקת נייר ע"ג לוח מתכתי וכיו"ב משום מלאכת תופר?

 

לבסוף מובא דיון להיתר, כאשר ההדבקה נעשית לזמן מוגבל ונועדה להתרה.

 

הערת העורך : ראה עוד ב"תורה ומדע", ג', חוב' ב', תשל"ג, עמ' 47 - 56 : וראה בספר אסיא ד', תשמ"ג, עמ' 129 - 138 ביחס לפתרון בעיית הכתיבה בעזרת מחשבים ושם, עמ' 118 - 128 ביחס לפתרון הבעיה בעזרת רשם-קול.

 

בדיני כתיבה בשבת

 

השאלה :

 

א. האם מותר לומר לנכרי לכתוב בשבת עבור חולה, שסובל ממחושים קלים שאינם בגדר חולה שאין בו סכנה?

 

ב.  האם מותר לומר לנכרי לכתוב בשבת תרופות לחיזוק הגוף?

 

ג. האם מותר לכתוב בשבת אישור רפואי לצורך תשלום ע"י קופת-חולים?

 

 

 תשובה :

 

לדעת רוב הפוסקים - כתיבה בשבת בכל לשון אסורה מן התורה ואין להתיר לומר לנכרי לכתוב בשבת, מכיון שזה אסור מדין שבות של אמירה לנכרי באיסור דאורייתא.

 

והנה קיימים מספר מצבים, שהתירו הפוסקים אמירה לנכרי בשבת, כגון במקום שיש מקצת חולי, הפסד גדול, צער הגוף או מצוה. ואם-כן המצבים המתוארים בשאלה לא כלולים בהיתרים אלו - ולכן אסור לומר לנכרי לכתוב בשבת לצרכים אלו.

 

ובודאי שיש לאסור הכתיבה לצורך החזר כספי, שאין בו שום צער הגוף או החולה

 

לדעת המחבר יש לאסור גם אם אמר הרופא לנכרי בערב-שבת שיכתוב בשבת באופנים המתוארים בשאלה.

 

מסקנה :

 

"וע"כ נלפע"ד בכל ג' השאלות הרשומים למעלה להחמיר . . . ומחוייבים לעשות כל טצדיקי שבעולם, שלא יבואו לאיסור אמירה לעכו"ם שבות באיסור כתיבה, אשר איסור זה דאורייתא".

 

(שאלות ותשובות שאילת משה, חלק אורח-חיים, סימן ח').

 

מקורות נוספים :

 

שו"ת מים חיים, סי' קכב; שו"ת קול מבשר ח"א, סימן מ"ה-מ"ו; שביתת הים, פי"א, אות ב'; ועוד.

 

 

טפול רפואי בשבת, לחולים שאינם בני-ברית

 

השאלה:

 

האם מותר לחלל שבת כדי לרפא גוי? אם מותר - אלו איסורים הותרו - דרבנן או גם דאורייתא?

 

תשובה :

 

יסוד האסור : מהמבואר במסכת עבודה זרה, כ"ו, א', והנפסק בשולחן ערוך, אורח חיים, סימן ש"ל, סעיף ב': "עובדת גלולים, אין מיילדין אותה בשבת; אפלו בדבר שאין בו חלול שבת". ובמשנה ברורה, שם, סק"ח כתב תוכחת מגולה וזה לשונו: "ודע, דהרופאים אפילו היותר כשרים, אינם נזהרים בזה כלל, דמעשים בכל שבת, שנוסעים כמה פרסאות לרפאות עובדי כוכבים וכותבין ושוחקין סממנים בעצמן ואין להם על מה שיסמכו, דאפילו אם נימא, שמותר לחלל שבת באיסור דרבנן משום איבה בין העו"ג, (אף דגם זה אינו ברור, ע' בפרי מגדים) איסור דאורייתא בודאי אסור לכולי עלמא ומחללי שבת גמורים הם במזיד, השם ישמרנו".

 

יסודות ההיתר:

א. בתנאי, שמתנה הרופא בקבלת רשיונו, כתוב שיטפל בכל חולה בכל מצב, ושאם לא ימלא תנאי זה, יוכלו להעבירו מתפקידו;

ב. אי הטפול בגוי יביא לשנאה חמורה כלפי היהודים.

 

באסורי  דרבנן:

החתם סופר, חלק חושן-משפט, סימן קצ"ד מסיק בדעת הרמב"ם, שדוקא ליילד בן לעבודה זרה, שזה איסור חמור - אסור, אבל לרפאות אותם דלא חמור כל כך, אין להחמיר, גם אם יש ברפואה איסור דרבנן, במקום שיש לחשוש לדרכי שלום. ועקר יסוד היתרו של החת"ס הוא משום איבה דזמנינו, שיושבים אנו בין הגויים ושאינם מקבלים התירוץ, שאנו שומרי שבת ונזהרים מלחללו. ולדעתו איבה דזמנינו גדולה ומסוכנת יותר מזמן הגמרא.

ובשו"ת דברי חיים, חלק ב', חלק אורח חיים, סימן כ"ה השיב : "הנה זה פשוט באחרונים דדבר שבות מותר . . . ודאי פשטא דסוגיא נראה, דבדרבנן עושין משום איבה".

 

מסקנת המחבר:

"ולכן בודאי אפשר להתיר לרופא ישראל לחלל שבת באיסורים דרבנן עבור חולה עכו"ם".

 

באסורי דאורייתא:

בדברי חיים, שם, כתב, שלפי עיקר הדין, אסור לחלל שבת עבור גוי באסור תורה, "אך המנהג ברופאים שמקילים, ושמעתי שהוא מתקנות ארצות להתיר להם, אבל לא ראיתי זה בספר". ובשו"ת חת"ס, חלק יורה דעה, סימן קל"ח כתב, שאם יש באיבה זאת חשש סכנת נפשות, יש להתיר אפילו מלאכה דאורייתא. ראיתו ממסכת עירובין, מ"ד ב', במשנה ובשלטי גבורים שם. ובספר טהרת המים מביא עצה לרופאים, שצריכים לטפל בחולה גוי באסורי תורה בשבת, שיחשבו בשעת הטפול, שכל כוונתם היא לא לעצם רפואת הגוי, כי אם כדי להציל עצמם שלא ייענשו על כך, וגם להציל כלל ישראל, שלא תגיע אליהם סכנה כלל, ואז גם אם יעשו מלאכה דאורייתא, ייחשב להם כמלאכה שאינו צריך לגופה, שאין חייבים עליה, וגם אין זה בבחינת פסיק רישא כי :

א. כל שאינו מתכוין אין ראוי לומר פסיק רישא,

ב. לא ניחא לו,

ג. אינו ברור וודאי, שיתרפא ברפואה זו.

המחבר מוכיח מאחרונים רבים את עיקר הרעיון, שאם עושה אדם דבר באונס, נחשב המעשה כמלאכה שאינו צריך לגופה.

מסקנה :

מותר להגיש עזרה רפואית לגוי ולמומר גם אם כרוך הדבר בחלול שבת דאורייתא, בתנאי שיחשוב הרופא המחשבה דלעיל. אבל כל האמור הוא רק, כשאין אפשרות, שמלאכות דאורייתא יעשו על ידי אינם בר-חיובא, אבל כשקיימת אפשרות כזאת, בודאי  שמוטל חיוב, שיעשו על ידי שאינם בר-חיובא.

 

(שו"ת ציץ אליעזר חלק ח', סימן ט"ו, פרק ו).

באותו ענין :

 

בציץ אליעזר חלק ט', סימן י"ז, פרק א' - מובא מכתבו של האדמו"ר מקלויזנבורג, שבו הוא מסכים לדינא, שמותר לחלל שבת עבור גוי גם באיסור דאורייתא בגלל איבה וגזירות על כלל ישראל וכותב שהינו דין גמור, ומוסיף, שתקנת הארצות היתה שלא יקחו שכר עבור הרפוי, "דמלבד דאיכא בזה שכר שבת, כוונתם היתה שעי"ז יהא מלאכה שאינו צריך לגופה". ומוכיח, שאם נוטלים ממון יש בזה משום מלאכה שצריך לגופה "ולפי זה רק באופן שאין מקבלים שכר שרי".

 

הריטב"א והחת"ס כותבים, שצריך לזרוק את השכר לים או לתתו לצדקה, כדי שלא יהנה משכר שבת.

 

מקורות נוספים :

 

שו"ת מצפה אריה תניינא, חאו"ח סי' י' ; שו"ת עבודת הגרשוני, סי' קכג ; שו"ת ב"ח החדשות סי' ב' ; שו"ת הרמ"ץ ח"א, חאו"ח סי' כ"א ; שיורי טהרה (לרבי אברהם בן ר' נחמיה הכהן) מערכת שי"ן אות ז'; דמשק אליעזר (לר"א פאפו) עמ' ל"ט ; שם הגדולים (להחיד"א) ע' רבנו יונה; שו"ת מנחת יצחק, ח"א סי' נ"ז; הרפואה והיהדות, עמ' 84 - 86 ובהערות ; התורה והמדינה, קובץ ז - ח עמ' קי"א ; שמירת שבת כהלכתה, פרק מ' סעיף י"ד ובהערה מ"ב ; שו"ת מנחת יצחק, ח"ג, סי' כ' ; שו"ת ציץ אליעזר, ח"י, סי' כ"ה פי"ט, אות א' ; שו"ת חלקת יעקב, ח"ב, סי' נ"ד ; שו"ת הלל אומר, חאו"ח, סי' רי"ז; הלכה ורפואה, א', עמ' קמ"ז ; תורה שבעל-פה, י"ח, תשל"ו, עמ' ס"ב.

 

 

 חלול שבת עבור מומר לחלל שבת ברבים

 

השאלה :

 

מומר לחלל שבת בפרהסיא, האם מותר לחלל עליו את השבת במקרה שהוא חולה שיש בו סכנה ?

 

תשובה :

לדעת המחבר מותר לחלל עליו את השבת. ועקר טעמו הוא שיש רגלים לדבר כשהוא שוכב על ערש דוי והוא חולה שיש בו סכנה, ששב וניחם על הרעה (ומבואר במסכת קידושין מ"ט, לענין ספק קידושין). והרי אף בספק פקוח נפש מחללין את השבת ואין הולכים אחר הרוב. ולכן גם מותר לחלל שבת עבור גוסס, אף על פי שרוב גוססים למיתה. טעם נוסף להקל הוא עפ"י שיטת בעל העיטור, שרק מחלל שבת בעבודת קרקע דינו כעכו"ם. ובפרט לשיטות האחרונים שמחללי שבת בזמננו אינם יודעים כל כך חומר האיסור ויש מקום להקל קצת לענין צירופם למנין ולעלות לתורה. ועוד יש מהאחרונים הסבורים שמחלל שבת בפרהסיא דינו כעכו"ם רק מדרבנן ולכן בפקוח-נפש יש להקל.

 

מסקנה

"אם כן מכל הלין . . . ברור שיש להקל ולפי ראות עיני הדיין".

 

(שו"ת חלקת יעקב, חלק א', סימן מ"ה).

 

מקורות נוספים :

 

פרי מגדים, או"ח, סי' שכ"ח סק"ו; שו"ת מהר"מ שיק, חאו"ח, סי' ק"מ; שו"ת אמרי יושר, ח"ב, סי' מ"ג, אות ד'; שו"ת פרי השדה, ח"ב, סי' י"ז ; ישועות מלכו, חלק קרית ארבע, פ"ב מהל' שבת, ה"א ; שו"ת מחנה חיים, חיו"ד, ח"ב, סי' ס'; שו"ת ציץ אליעזר, ח"ח, סי' ט"ו, פ"ה - פ"ו ; שם ח"ט, סי' יז, פ"ב אות ח' ; חזו"א על הרמב"ם, הל' דעות ; שו"ת מנחת יצחק, ח"א, סי' נג וח"ג, סי' כ' ; הדרום, תשרי, תשל"ג, עמ' 41; שו"ת חת"ס, חיו"ד סי' שמ"א; הלכה ורפואה, א', עמ' ק"ס:

 

חלול שבת עבור מתאבד

 

השאלה :

האם מותר לחלל שבת כדי להציל מי שאבד עצמו לדעת ?

 

 תשובה :

המחבר מביא כמה ראיות מהגמרא שמהן משמע, לכאורה, שאין לחלל שבת עבור מאבד עצמו לדעת :

 

א. על פי המסופר על הלל הזקן, שהכניס עצמו לסכנת נפשות כדי לשמוע תורה משמעיה ואבטליון ומצאו עליו ג' אמות שלג ואמרו: "ראוי זה לחלל עליו את השבת" - משמע דוקא "זה", שכוונתו לשם שמים, אבל סתם מאבד עצמו לדעת - אסור לחלל שבת.

 

ב. על פי המבואר במסכת סנהדרין ע"ב, בדין הבא במחתרת; שגם אם נפל עליו הגל אין מחללים את השבת להצילו, משמע שכיון שמסר נפשו להריגה - ודומה בכך לאבד עצמו לדעת - אין מחללים עבורו את השבת.

 

המחבר סותר ראיות אלו וסבור, שכל עוד יש מקום להצילו - עדיין אינו בגדר מאבד עצמו לדעת, וכל הדינים הקשורים במתאבד (המבוארים בשולחן ערוך יורה דעה, סימן שמ"ה) חלים רק כשהוא כבר מת ע"י פעולת אבוד לדעת. כל עוד שיש ספק שמא הוא עדיין חי, הרי זה בגדר "רצה לאבד עצמו לדעת". נמוק נוסף - שמא הרהר תשובה בינתיים, ואף שזה מעוט - לא הולכים בפקוח-נפש אחר הרוב, ואפילו בשביל מעוט מחללים את השבת.

 

מסקנה :

"לענין דינא להציל מאבד עצמו לדעת, לפי עניות דעתי פשוט דמחוייבים להצילו . . . דכל זמן שיש אפשרות שהוא חי, אינו עדיין מאבד עצמו לדעת וגם שמא עשה תשובה".

 

(שו"ת חלקת יעקב, חלק א', סימן ע"ב)

 

מקורות נוספים :

 

מנחת חנוך, קומץ למנחה, מ' רל"ז ; שו"ת אגרות משה, חאו"ח, ח"א, סי' קכ"ז; שו"ת ציץ אליעזר, ח"ח, סי' ט"ו, פרק ד'; שם, ח"ט, סי' י"ז, פרק ב', אות ו'; שם, ח"י, סי' כ"ה, פי"ז, אות ג' ; שו"ת בצל החכמה, סי' ס"ז ; שו"ת אג"מ, חיו"ד, ח"ג, סוסי' צ'.

 

חלול שבת בספק סכנה לעובר

 

שאלה :

אשה מעוברת, שחייבת לקבל זריקות על מנת שלא תפיל, ולה עצמה לא נשקפת כל סכנה - האם מותר לחלל שבת במקרה כזה ?

 

  תשובה :

מחלוקת הראשונים היא, אם מותר לחלל שבת בשביל עובר כשאין סכנה לאם - או שהטפול מותר רק בתנאי שנשקפת סכנה גם לאם.

 

מחלוקת זו הובאה ע"י הרמב"ן בספרו תורת האדם (שער הסכנה) וכן ברא"ש ור"ן, סוף מסכת יומא.

 

לדעת אחד האחרונים המחלוקת היא רק במקרה של סכנה ודאית לעובר, בעוד אשר אם קיים רק ספק סכנה לעובר כלם מודים שאין לחלל שבת עבורה.

 

אך דעת המחבר שהמחלוקת היא גם בספק סכנה. המחבר מסיק על פי נסוחו של הטור שהכרעת ההלכה היא להתיר חלול שבת גם בספק סכנה לעובר ללא כל סכנה לאם.

 

מסקנה :

"ויש להורות להתיר לחלל שבת עבור פקוח-נפש של עובר גם במקום שלא נשקפת סכנה לאם, ואפילו קודם מ' יום ליצירתו, ואפילו בספק פקוח-נפש".

 

(שאלות ותשובות ציץ אליעזר, חלק י"א, סימן מ"ג.)

 

מקורות נוספים :

 

העמק שאלה, שאילתא קס"ז אות י"ז ; שו"ת נודע ביהודה תניינא, חחו"מ סי' נ"ט ; אורחות חיים, סי' תרי"ז ס"א; שו"ת מהרי"א אסאד, חאו"ח, סי' קע"ה ; שבט מיהודה, שער ראשון, פ"ה ; שמירת שבת כהלכתה, פל"ו, סי"ב: הלכה ורפואה, ח"ב, עמ' נ"ז; החשמל בהלכה, ח"ב, עמ' 365.

 

בענין צלומי רנטגן בשבת

 

השאלה :

 

האם מותר להדליק ולכבות את מכונת הרנטגן, לצורך צלום ?

האם מותר לפתח צלום רנטגן ?

 

תשובה :

הבעיות ההלכתיות הקשורות לנושא זה הן:

 

א. הדלקת חשמל - המחבר, בספרו שאלות ותשובת מנחת יצחק, חלק א', סימן ק"ט, כתב שרוב הפוסקים מחמירים לומר, דיש בזה משום הבערה דאורייתא. אכן, יש שכתבו שאין זה אלא גרמא, "משום דבסבובו להכפתור אינו רק מסיר המניע" (ע' שו"ת אחיעזר, חלק ג', סימן ס'). אך יש שלש נקודות לחייב בזה :

 

1.  זה דומה לכח ראשון "דחייב משום גירי דיליה",

 

2.  כאשר המלאכה תמיד ע"י גרמא, נחשב הדבר למלאכת מחשבת וחייב (ע' אבן העוזר, או"ח, שכ"ח בסוף הסימן) ;

 

3.  לא כל הגרמות שוות.

 

ב. האם יש בעשיית התמונה איסור תורה? - הרמב"ם (הלכות שבת, פרק י"א) כתב : "הרושם רשמים וצורות בכותל, כדרך שהמציירים רושמים, הרי זה חייב משום כותב". ולדעת המחבר יש גם כאן משום רושם צורה. ובפרט בנידון דידן, "אשר כל שריטה קלה הוי דבר גדול לבחינת הרופאים לידע את המעשה אשר יעשון". אך המחבר דן כאן, מצד העובדה, שהכתיבה מתבצעת ע"י זרם חשמלי ואם כן זה רק גרמא. אכן בתשובת קרן דוד (או"ח, סי' ק"ב) דן בענין צלום במצלמה בשבת מצד גרמא וסובר, שלדעת המחייבים בגרמא בהבערה חייב גם כאן מדאורייתא.

 

ג. האם יש כאן איסור צובע? - מדין צובע לא חייב, רק משום כותב, "דצובע חייב רק דומיא דצובע צמר, שרוצה להעביר הצבע על הצמר וכדומה, אבל כשאינו מקפיד על הצבע שיצטבע כלל, רק שיכיר הצורה, אין זה בגדר צובע".

 

ד. מהו האיסור הקשור בפתוח הצלום? - "במה שמוחק במים המיותר כדי שיתראה מה שצריך להם לראות בצילום, יש בזה משום כותב ע"י חק תוכות, וגם יש לומר דיש משום מוחק במה שמוחק המיותר (וע' בבאור הלכה סימן ש"מ, באמצע ד"ה שעל הקלף)".

 

ה. יסוד ההיתר מבוסס על ספק פקוח-נפש, כי למקרים קטנים לא עושים צלום אפילו בחול, "רק כשרואים צורך גדול באיברים הפנימיים או בשבר יד או רגל, שיש לחוש לאינפקציה או לשטף-דם". ומוכיח, שבשבר יד או רגל, או בסכנת שטף-דם מותר לחלל השבת.

 

מסקנה :

 

"אכן כל זה הוא דבר התלוי במציאות הענין, וגם אם הרפואה תלוי בהצילום, ויש לדון בכל פרט ופרט אשר יזדמן לפי עניינו, ואי אפשר ליתן כלל בזה".

(שאלות ותשובות מנחת יצחק, חלק ג', סימן כ').

 

מקורות נוספים :

יסודי ישורון, ח"ה, עמ' פ"ה ; שו"ת שבט הלוי, חאו"ח, ח"א, סי' קכ"א, ס"ג: שו"ת ציץ אליעזר, חי"ד, סי' כ"ז.

 

 

 לקיחת תרופות בשבת עבור מיחושים

 

השאלה :

 

אדם הסובל מכאב קל, כגון כאב ראש, נזלת וכד' - האם רשאי לקחת תרופה בשבת להשקטת כאביו ?

 

תשובה :

 

יסוד האיסור - אין לעשות שום רפואה בשבת, גזירה משום שחיקת סממנים, שמא מתוך שאדם בהול על רפואתו, ישחוק בסממנים להתרפא בהם ויתחייב משום טוחן (עפ"י שולחן ערוך, סימן שכ"ח, סעיף א').

 

אך בימינו נעשות כל התרופות מחומר טחון והדין הוא שאין איסור טחינה אחר טחינה, וכן בדרך-כלל טעונות הרפואות שלנו בשול ולא שחיקה ומנין לנו לעשות גזירה חדשה, שמא יבוא לבשל רפואות ?

 

נקודה נוספת היא שאין אנו בקיאים כיום בשחיקת סממנים, כי התרופות נעשות בבית חרושת, ועל פי שיטת התוספות (מסכת ביצה, ל' א', דברי המתחיל תנן) אין מקום בתנאים אלו, לגזור משום שחיקת סממנים. ברם, קיים כלל, שכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו, ואף שבגזירה שעקר טעמא בטל - ממילא בטלה הגזירה עצמה, גם לא מנין אחר, אבל אם הטעם לא בטל לחלוטין - הגזירה נשארת במקומה. והרי ישנם עוד בעולם מקומות, שכל אחד מכין לעצמו את התרופות ושם הרי שייכת הגזירה של שחיקת סממנים ולכן הגזירה במקומה עומדת. אך מכיון שיסוד האיסור של לקיחת תרופות בימינו השתנה, יש פוסקים המקילים בתנאים מסויימים.

 

מסקנה :

 

אם התחיל להשתמש ברפואות לפני שבת, או שמצטער הרבה, יש מקום להקל ולהתרפאות ברפואות אלו (מנחת שבת) ; כל מקום שקיים איזה שהוא ספק אם האדם המצטער הגיע לידי "חולה שאין בו סכנה" או לא, יש מקום להקל ולשתות רפואות בשבת, אבל בכאבים קלים אין לנו רשות להקל, כי גזירת חכמינו ז"ל במקומה עומדת וקיימת (קצות השולחן).

 

(הרב י. נויבירט, המעין, כרך ה' גליון ב' ; טבת תשכ"ה)

מקורות נוספים :

ראה בסוף התמצית הבאה וצרף לכאן.

 

לקיחת תרופות בשבת                  

השאלה :

א. האם מותר לקחת שמן פרפין בשבת למי שסובל מטחורים ?

 

ב. האם מותר לקחת גלולות למניעת הריון בשבת, למי שהותר לה השמוש בגלולות אלו ?

 

תשובה :

 

א. מותר להשתמש בשמן פרפין בשבת, מכיון שאינו לוקח זאת לשם רפואה אלא כדי לרכך את הצואה שלא תפצע את הטחורים. דומה דין זה למה שנפסק בשולחן ערוך (אורח חיים, סימן שכ"ח סעיף כ"ג), שמותר לשים ספוג וחתיכות בגדים יבשים וחדשים על פצע, שאינם לרפואה אלא כדי שלא יסרטו הבגדים את המכה. בפרט יש להקל על פי המבואר בפוסקים, שגזירת איסור שתיית סממנים בשבת היא איסור קל ולכן כשיש שקולים להקל - מתירים.

 

ב. מותר להשתמש בגלולות למניעת הריון בשבת למי שהותר הדבר מסיבות רפואיות, מאותו נימוק, שגלולות אלו לא מרפאות שום מחלה רק שאינם מניחים לזרע להפרות את הביצית.

 

מסקנה :

 

"מותר לשתות הפרפין בשבת (ואליבא דכולי עלמא) כשהמגמה היא בעקר כדי למנוע כאבים בוורידי היציאה בהווה, או בעתיד, שיוכלו להגרם מיציאה קשה בלתי משומנת".

 

(שאלות ותשובות ציץ אליעזר, חלק י"א, סימן ל"ז)

 

מקורות מספים :

ראה לעל עמ'12 --13,עמ' 14 -- 23, עמ' 37--33, עמ' 58; ספר אסיא ב', עמ' 34--33; ספר אסיא ד', עמ' 48--43; שו"ת מהר"מ בריסק, ח"ג, סי' כד; שו"ת משנה הלכות, מ' נ"א : שו"ת הרדב"ז, ח"ג, סי' תר"מ ; קצות השולחן, סי' קל"ד, בבדה"ש סק"ז ; שמירת שבת כהלכתה פל"ד ס"ג-ס"ו ;שו"ת ציץ אליעזר, ח"ח, ס' ט"ו, פט"ו; שם, חי"ד, ס' נ'; שו"ת מנחת יצחק, ח"א, סי' ק"ח ; שם, ח"ג ס' כ"א; אורחות חיים, או"ח, ס' שכ"ח, אות כ"ז; שו"ת הלל אומר, חאו"ח, ס' רי"ד; יסודי ישורון, ח"ג, עמ' ש"פ; שו"ת באר משה, ח"א, ס' ל"ג; הלכה ורפואה, א', עמ' ס"ה--קכ"ד; הפרדס, לד, חוב' ט', תש"ך, עמ' 16 ; שו"ת חלקת יעקב, ח"ג, ס" כ"ג; שו"ת אג"מ, חאו"ח, ח"ג, סי' נ"ג-נ"ד; שנה בשנה, תש"מ, עמ' 180 .

 

 

 בדבר מכשיר שמיעה חשמלי בשבת

 

השאלה :

האם מותר להשתמש במכשיר שמיעה חשמלי בשבת והאם מותר להפעילו בשבת ?

 

תשובה:

 

בהפעלת מכשיר השמיעה יש משום מבעיר ומכבה, מכיון "שבפתיחת הכפתור מתחברים חוטי החשמל שבבטריה, החיובי והשלילי, ובסגירת הכפתור נפסקים החוטים זה מזה, ובכל פעם כשמתחברים החוטים, או בשעה שהם נפסקים, נולדים ניצוצות והרי זה פסיק רישיה באיסור דאורייתא" (שו"ת חלקת יעקב, סימן מ"א). לעומתו, יש מי שסובר, שבהוצאת ניצוצות חשמליים אלו אין משום איסור דאורייתא, אלא שנראה כמלאכה (שו"ת מנחת יצחק, חלק ב', סימן י"ז, .אות ג'). גדר אחר לאיסור בהפעלת מכשיר כזה כתב בשו"ת ציץ אליעזר (חלק ה, סימן ו'): כל הפעלת חומר, אף שאינו מאיר ואינו מתאדם ומתחמם, אלא שהולך וכלה מחמת שמושו, חייבים על הפעלתו משום מבעיר, והרי הבטריה הולכת וכלה עם השמוש בה. עוד איסור יש בהפעלת מכשיר זה - לפי שיטת החזון איש, יש בהדלקת חשמל בשבת משום "מתקן כלי" ונחשב כבונה מן התורה. והרי במכשיר זה, לפני הפעלתו היה כגוף מת ועם פתיחת הכפתור כאלו מכניס רוח חיים לכל חלקי המכונה.

 

לעומת פוסקים אלה, סבור הגרש"ז אויערבך (הובאו דבריו בשערים מצויינים בהלכה, סימן פ', סקל"ט), שאם חוטי החשמל אינם מתאדמים ע"י פתיחת הזרם, אין משום איסור מבעיר ומותר להפעיל את המכשיר בשבת.

אך לגבי המכשירים החדשים, הפועלים ללא סוללה למשך שנים רבות והחרש אינו מפעילם כלל, מודים כולם שאין בהם משום איסור בהרכבתם על האוזן (ציץ אליעזר, שם).

 

והנה לדעת הפוסקים, שיש איסור בהפעלת המכשיר, האם אסור גם להשתמש בו כשהוא מופעל בערב שבת? הבעיות הן :

 

א. האם יש במכשיר משום מוקצה?

 

ב. האם יש לחשוש שמא ישכח ויסגור את המכשיר?

 

ג. האם מותר לטלטל את המכשיר במקום שאין עירוב ?

 

רוב הפוסקים סבורים, שאין במכשיר זה משום איסור מוקצה, על פי הדין שכלי שמלאכתו לאיסור מותר לטלטלו לצורך גופו או מקומו, ובודאי יש כאן משום "צורך גופו".

 

ביחס לבעיה, שמא ישכח ויפעיל המכשיר, מציעים הפוסקים, שיעשה שינוי בולט כדי שלא ישכח, כגון לתפור בחוט את כיס בגדו, שהסוללה מונחת בו, וכיוצא בזה. וביחס לטלטול המכשיר במקום שאין ערוב, פסק הגרצ"פ פרנק וזה לשונו: "עכשיו נתחדשה מכונת שמיעה חדשה, שלמראית עין אינה ניכרת כלל, שיש בה מכשיר שמיעה, שהיא כולה כמעשה משקפיים רגילים הרכובים על העיניים. . . וכפי שנהגו לצאת במשקפים, הועיל לו כוח רגילותו התמידית, להחשב אצלו כלבוש או תכשיט ויש להקל בזו" (הר צבי, טור אורח חיים, סימן שמ"ה).

 

מסקנה:

"כללו של דבר, הפעלת מכונת חרשים בשבת לפתחה כדי להשתמש בה ולסגרה אחר גמר השמוש, אסורה משום מדליק ומכבה, או משום בונה וסותר, לפי דעת החזון איש. ברם, מכונה מופעלת מערב שבת ואין סוגרים אותה עד למוצאי-שבת, דעת רוב הפוסקים האחרונים להתיר שמושה בשבת, בתנאי שיעשה בה שינוי להיכר, כדי שלא ישכח ויבוא לכבותה בשבת".

 

(הרב ש. ת. רובינשטיין, תורה שבעל-פה, כרך ט', תשכ"ז, עמ' 10) 

מקורות נוספים:

שו"ת משפטי עוזיאל, מהדורה תניינא, או"ח, סי' ל"ו, אות ג' ; שו"ת מנחת יצחק, ח"א, סי' ל"ז; שם, ח"ב, סי' י"ז-י"ח, קי"ב-קי"ג; שם, ח"ג, סי' מ"א; ר' עקיבא ותורתו, ילקוט האגרות, סי' כ"ט ; עדות לישראל, עמ' 122 ; שו"ת הלל אומר, חאו"ח, סי' ר"כ ; שו"ת יביע אומר ח"א, סוס"י י"ט ; שו"ת ציץ אליעזר, ח"ד, סי' ד'; שם, ח"ו, סי' ו'; שם ח"ז, סי' י"א ; שש"כ, פל"ד, סכ"ח; שו"ת חלקת יעקב, ח"ב, סי' מ"א וח"ג, סי' קפ"ו; שו"ת הר צבי, חאו"ח, סי' קע"ג; עם התורה, מהדו' א', חוב' ט"ו, עמ' י"א ; שו"ת אג"מ, חאו"ח, ח"ד, סי' פ"ה ; החשמל בהלכה, ח"ב, פכ"ה.

 

בדיקת שתן בשבת

 

השאלה:

האם יש משום איסור מלאכת צובע בשבת, בזמן בדיקת שתן?

 

תשובה:

יש לצדד להתיר זאת מכמה סבות:

 

א. אין בצביעה זאת כדי שעור צביעה, אשר שעורו הוא כחוט, שאורכו ארבעה טפחים;

 

ב. הרי זה כצובע בצבע שאינו מתקיים, כי תוך זמן קצר משתנה הצבע; וגם הצביעה לא מועילה לזמן רב, כיון שהממצאים בשתן עשויים להשתנות;

 

 ג. אין דרך צביעה בכך, לצבוע לא למטרת צביעה כי אם למטרת הבחנת מחלה, והצביעה כשלעצמה דרך לכלוך היא.

 

מסקנה:

 

"לכן יש להתיר לעשות זאת גם עבור חולה שאין בו סכנה, ובפרט שהרי עושים זאת עכ"פ עבור בירור מחלה פנימית בחלל הגוף".

 

(שו"ת ציץ אליעזר, חלק י', סימן כ"ה, פרק א')*

 

מקורות נוספים :

שמירת שבת כהלכתה, פל"ג, ס"כ ובהערות שם ; לב אברהם, ח"ב, עמ' כ'.

 

 

דין וטרינר בשבת

שאלה:

האם מותר לבקר ולטפל בבעלי-חיים בשבת?

 

תשובה:

המחבר דן בעיקר ביסודות ההלכה של צער בעלי-חיים. יש פוסקים הסבורים, שהתירו טרחה בשבת משום צער בעלי חיים, אך לא התירו לטלטל הבהמה משום מוקצה, גם במקום צער בעלי-חיים. לעומתם, מתירים מעוט הפוסקים גם טלטול הבהמה כשיש לה צער.

 

מסקנת המחבר היא, שגם לדעת המקילים בטלטול בהמה חולה בשבת זה דווקא בבהמה שלו, אבל לא של אחרים. ועוד, מה שהתירו פוסקים אלו טלטול הבהמה מטעם צער בעלי-חיים הוא רק בהצלה ודאית, אבל אם לא ברור לו שהתרופה אכן תועיל - אין לטלטל את הבהמה משום ספק. ובמקום שמצויים רופאים אחרים שאינם יהודים, בודאי יש להפנות את הבהמה תחילה אליהם ויתעסקו הם ברפואתה בשבת.

 

מסקנה :

"על-כן בנידון-דידן לא מצאתי און להתיר והשומר שבת כהלכתו נותנים לו משאלות לבו וריווח והצלה יעמוד לו ממקום אחר".

 

(שאלות ותשובות חזון נחום, סימן ל"ה, ל"ג).

 

מקורות נוספים :

שו"ע או"ח סי' של"ב; חיי אדם, כלל נ"ט; שו"ת מהרי"א, חאו"ח סי' ס': שמירת שבת כהלכתה, פרק כ"ז, סעיפים נ"ד-נ"ח.

 

 

 לקיחת תרופות ביום-הכפורים

 

השאלה :

האם מותר לחולה, שאין בו סכנה, לקחת תרופות ביום הכפורים או ביתר התעניות?

 

תשובה :

 

יסודות ההיתר :

א. התרופות הן על פי רוב דבר מר כלענה ואין בהם שום הנאה כלל ועיקר ואינם ראויים לאכילה.

ב. אינו אוכלם דרך אכילה אלא בולען ואין לגוף הנאה כלל.

ג. אין כאן אפילו חצי שיעור.

ד. התרופות הן דבר שאינו צריך ברכה כלל ולכן אין להקפיד על כך גם בתענית.

 

אכן, מחלוקת הפוסקים היא אם הותרו התרופות רק בשאר תעניות או גם ביום הכפורים. יש מהפוסקים הסבורים, שבשאר תעניות ודאי מותר גם לכתחילה, אבל ביום הכפורים אין לעשות כך לכתחילה, ויש המתירים גם ביום הכפורים.

 

(שאלות ותשובות ציץ אליעזר, חלק י', סימן כ"ה פרק כ"ב)

 

מקורות נוספים :

שו"ת חסד לאברהם, מהדו"ת, חאו"ח, סי' ס"ו ; שו"ת הלכות קטנות, ח"ב, סי' צ"ז ; שו"ת שאגת אריה, סי' ע"ה; הדרום, כ"ו, עמ' 44; שדי חמד, מערכת יוה"כ, סי' ג' אות ח'; שו"ת משיב שלום, סי' קע"ט ; כתונת יוסף סי' ד'; הדרום, כ"ז, עמ' 241 ; שם, כ"ח, עמ' 254 ; שם ל"ב, עמ' 197 ; שו"ת כתב סופר, חאו"ח, סי' קי"א ; שש"כ, פל"ט, ס"ח - ט ; שו"ת אג"מ, חאו"ח, ח"ג, סי' צ"א ; שו"ת ציץ אליעזר, ח"י, סי' כ"ה, פכ"ב.

 

האכלת חולה ביוהכ"פ דרך פיום קיבה

 

השאלה:

 

חולה עם פגיעה קשה בושט והרופאים פתחו לו פתח בקיבה, האם מותר להאכילו ביוהכ"פ דרה פתח זה ?

 

תשובה:

 

יסוד הבעיה היא, האם איסור האכילה ביוה"כ הוא דוקא בהנאת גרונו או גם בהנאת מעיו. בשו"ת חתם-סופר, חלק אורח חיים, סי' קכ"ז חידש, שצריך גם הנאת מעיו, אכן הרבו הפוסקים להקשות על שיטתו זו ודחוהו. ובשאלות ותשובות בית יצחק, חלק יורה דעה, סימן פ"ח צדד לומר, שדי בהנאת מעיו לחוד, אך המחבר דוחה גם שיטה זו.

 

מסקנה:

"ולכן העיקר בזה, דגם ביום הכפורים אינו חייב רק בהנאת הגרון וכל שאינו נוגע בגרון פטור משום אכילת יום הכפורים, ועיין בתשובות מהרש"ם, חלק א', סימנים קכ"ג-קכ"ד שפסק גם-כן הכי וכתב גם כן דהוי שלא כדרך אכילה".

(שאלות ותשובות מחזה אברהם, חלק א', סימן קכ"ט).

 

מקורות נוספים :

 

שו"ת עמק שאלה, חאו"ח, סי' י"ז;המועדים בהלכה, עמ' ע"ב ; מנחת חינוך, מ' שי"ג; שו"ת חלקת יעקב, ח"ג, סי' ס"ח.

 

האכלת חולה ביוהכ"פ בחוקן

 

השאלה:

האם מותר ביום הכפורים להכניס לחולה אוכל ומשקה דרך החלחולת ע"י חוקן ?

 

תשובה:

בשאלות ותשובות חתם-סופר (חלק אורח חיים, סימן קכ"ז) חידש, שביום הכפורים חייבים לא רק בהנאת גרונו אלא גם בהנאת מעיו. אמנם זהו דוקא באוכל דרך הגרון, אבל שלא בדרך הגרון אין על זה שם אכילה, ואין כאן שום חיוב, אפילו לדעת החתם-סופר. וגם ברור, לדעת המחבר, שלשיטת החתם-סופר צריך גם הנאת גרונו, ולא די בהנאת מעיו גרידא. אכן לעצם הענין, הרבה להקשות על חידושו של החתם-סופר ומוכיח שלא צריך כלל הנאת מעיו, רק הנאת גרונו.

 

מסקנה:

"ובעיקר השאלה, הדבר פשוט שאין זה מסוגי אכילה ומותר".

(שו"ת אחיעזר, חלק ג', סימן ס"א)

 

מקורות נוספים :

שו"ת ציץ אליעזר, ח"י, סי' כ"ה, פרק כ"א; שו"ת מהרש"ם, ח"א, סי' קכ"ג; שו"ת יד שלום, סי' נ"א ; שו"ת אג"מ, חאו"ח, ח"ד, סי' קכ"א.

 

 

 מידות ושעורים לחולה ביום הכפורים

 

ככותבת :

חולה מסוכן מאכילים אותו ביום הכפורים פחות מככותבת בבת אחת, והוא כמשקל 30 גרם מכל מיני מאכל. ואם לדעת הרופא אין מספיק לו 30 גרם, יוסיפו עד 38 ועד 48 גרם. כל זה לדעת הגרא"ח נאה. ולדעת החזון-איש כותבת הוא כשני-שלישים ביצה שלנו, אם זה מספיק לצאת מחשש סכנה.

 

יש להפסיק 9 דקות בין אכילה לאכילה ואם אינו יכול להפסיק כל-כך יפסיקו בדרך זו: 8 דקות, 71/2, 7, 6, 5, 41/2 (ויש סברא גם על 3 דקות) - הכל כפי האפשר ועל פי דעת הרופא המומחה.

 

מותר לשקול ביום הכפורים את שעור המאכל ומכל-מקום יכין השעורים מערב יום כפור.

 

במלא לוגמיו :

חולה מסוכן ביום הכפורים משקים אותו בכל פעם פחות ממלא לוגמיו בבת אחת, דהיינו בהפסקות של 9 דקות. באדם בינוני השעור לפי הגרא"ח נאה - 42 גרם מים ולפי החזון איש באדם בינוני השעור הוא 40 גרם מים. ושאר משקים מודדים בכלי המחזיק 42 גרם מים. שעור זה הוא כששית כוס בערך.

 

איז אנו בקיאים מיהו אדם בינוני. ומחשיבים מלא לוגמי של כל אדם בינוני, כפי מה שהוא, והבחינה לזה הוא שימלא פיו מים ככל האפשר ויפלוט והמחצית מזה, הוא לא יותר מכמלא לוגמיו, וקצת פחות מהחצי אפשר לתת לחולה ביום הכפורים.

(הרב ב. נאה, שנה בשנה, תשכ"ב, עמ' 91-92).

 

מקורות נוספים :

שעורין של תורה להגר"י קניבסקי ; "שעורי תורה" ו"שעורי ציון" להגרא"ח נאה : שו"ת חת"ס, ח"ו ס' ט"ז; שו"ת תורת חסד, חאו"ח סי' ל"ב: שנה בשנה תשכ"ו, עמ' 103 ; המועדים בהלכה, עמ' פ"ב: שו"ת מצפה אריה תניינא, חחו"מ, סי' מ"ה: מנחת חינוך, מ' שי"ג: אנציקלופדיה תלמודית, ע' אכילת פרס; שש"כ, פל"ט, סי"ח - סכ"ז.

 

יש למלאכת הרפואה מבוא גדול מאוד במעלות השכליות והמדות ובידיעת השם יתברך ובהגיע אל ההצלחה האמיתית, ויהיה למודם ובקשתם עבודה מן העבודות הגדולות, ולא תהיה אז כאריגה וכנגרות.

 

(שמונה פרקים להרמב"ם, פרק ה')

 

 

 

 

קביעת רגע המוות

תמציות

 

נתוח הערמונית לחולה בעצירת השתן

שאלה :

"היות וגם שבילי הזרע, היוצאים מהביצים, (= אשכים) לתוך הגוף, עוברים כפרוסטט (= ערמונית) וכדי למנוע זהום כללי בגוף, שיכול להביא לסכנת נפש, נוהגים כמעט כל הרופאים לנתק שבילי הזרע והמנותח נעשה ע"י כך עקר, והשאלת היא אם לא נקרא, פצוע-דכא וחייב להתגרש מאשתו" (מדין תורה : "לא יבוא פצוע דכא וכרות שפכה בקהל ה', דברים כ"ג, ב').

תשובה:

הרב צבי פסח פרנק זצ"ל (בתשובה לספר שו"ת שאילת משה, חלק אבן העזר, סימן כ"ב) כותב : "ורוב גדולי האחרונים הכריעו, שאין זה בידי אדם ומותר לבוא בקהל... ובנתוח הרופאים משום רפואה, ובפרט שהיה סכנה בדבר, אין מקום להחמיר". אם כן לפי דעתך גם אם רק כתוצאה מהנתוח עלול להווצר זהום בשבילי הזרע, יש להחשיב זאת כבידי שמים. "ולפי זה, הצד הטוב היה אילו יכלו לסדר, שיעשו הניתוק מיד אחר הנתוח, שאז נמצא כבר המנותח במצב כזה, שהחוטים בעצמם מהוים סכנה לו, אם לא ינתקון". (דברי המחבר). החזון איש, (חלק נשים, סימן י"ב, אות ז') כתב : "משמע, דבמקום שהשבילין בפנים אינם בכלל פצוע דכא, ואינו נפסל אלא אם נפצע ונידך בגיד וחוטין שבהם, אבל לא החוטים הפנימיים שבגוף ... ועל דבר הנתוח בחולי עצירת השתן ע"י סתימת שביל השתן הבא בנפיחת הבשר הידוע, ולוחץ על הצינור וסותמו, ובשעת נתוח מוכרחים להפסיק גם שביל שכבת הזרע המובלע בגוף, לפי מה שכתבת אין בזה איסור סירוס דאורייתא רק דרבנן כמו שתיית כוס עקרין, ובכל אופן הנתוח מותר משום ספק סכנה, ואינו נאסר לבוא בקהל".

ולפי החזון-איש אין צורך להקפיד, שיעשו הניתוק לאחר הנתוח דוקא, מכיון שאין כאן בעיה כלל מבחינת פצוע דכא, לפי ההגדרה שפצוע דכא הוא רק בחלקי מערכת המין שמחוץ לבטן.

ובספר שאלות ותשובות חלקת יעקב, (חלק ב', סימן כ"ב) , גם כן מסביר, שמה שבתוך הבטן לא נקרא איברי זרע. ומוסיף, שרופא גדול אמר לו, "דהזרע מתבשל רק בביצים ובתוספת הביצים (testisand epididimis), אולם השבילין הנ"ל, שהזרע הולך שם, הם רק דרך המוביל זרע מתבשל".

מסקנה :

"לאור כל האמור, נראה פשוט, שיש להתיר נתוק שביל הזרע, הזקוק לשם הצלחת הנתוח ולשם מניעת סכנה, העלול לבוא בלעדי זה (כדלקת יתרות האשכים וזהום כללי בגוף). וכמו כן, מותר לאיש הזה להמשיך לאחר מכן בלב שקט חיי המשפחה עם  אשתו",

(שו"ת ציץ אליעזר, חלק י', סימן כ"ה, פרק כ"ד)

 מקורות נוספים :

ספר אסיא ב', 40, 140 ; ספר אסיא ד', 39: "הערות" לכרך א' של אוצר הפוסקים, עמ' קס"ג; "הערות" לכרך ט' של אוצר הפוסקים, עמ' קכ"ט; שם, עמ' ק"ל; נועם, כרך א', תשי"ח, עמ' רמ"ה-רס"ב; שו"ת מנחת יצחק, כרך ג' סי' צ"ז; הפרדס, שנה כ"ט, חוב' ח', אייר תשט"ו, עמ' 26 - 30 ; שם, שנה ל', חוב' ז', ניסן תשט"ז, עמ' 10 ; שם, שנה מ"א, חוב' ב', תשל"א, עמ' 12 16- ; המאור, שנה ט"ז, קונ' ח', תמוז תשכ"ה, עמ' 6-5; שם, שנה כ"ג, קונ' ד', תשל"א, עמ' 12-11; שו"ת מנחת יצחק, ח"ו, סי' קמ"א; שו"ת ציץ אליעזר, חי"ד, סי' צ"ד-צ"ה; מאורות, 2, תש"מ, עמ' 22 ; כתבי הגרי"א הענקין, א', עמ' קס"ז.

נתוחים פלסטיים לשם נוי

השאלה :

האם מותר לאדם לבצע תקון פלסטי בגופו רק לצורך נוי ויופי ?

תשובה :

המחבר מוכיח באריכות, שיש רשות לרופא לרפא כל סוג של מחלה - בין פנימית ובין חיצונית - כשהאדם חולה. אכן, במצבים מסויימים הגבילו הפוסקים היתר זה, וכך קובע מחבר השאלות ותשובות שערי צדק (חלק יורה דעה, סימן קמ"ג) : "בכל דבר שנברא כך בטבעו מלידה ואין בו שום חולי וכאב כלל ורוצה לילך לרופא שיתקנו ביותר ע"י רפואות ... לא ידעתי מהיכן הרגלים להתיר כזאת מדין תורה".

על סמך זאת מסיק המחבר, שאין רשות לבני אדם לתת לרופאים לחבול בגופם לצורך תקון פלסטי לנוי גרידא, וגם אין רשות לרופא לבצע זאת. לדעתו יש בפעולה זו משום סתירת גזירת מלכו של עולם, שלא הותר אלא במקום מחלה. כמו-כן אסור להכניס עצמו לסכנה עבור נתוח זה, ובפרט שעל פי רוב יש צורך בניתוחים כפולים בשני חלקי גוף.

מסקנה :

"אין לו לאדם להתחכם בעצמו לשנות הטבע בפעולות כאלו ... ע"כ נראה להלכה כנ"ל, דאסור לו לאדם לעשות לו נתוח פלסטי, וכן לרופא לבצע נתוח כזה לשם יופי וכדומה".

(שאלות ותשובות ציץ אליעזר, חלק י"א, סימן מ"א, אותיות ח-ט).

הערת העורך: ראה בתמצית הבאה.

נתוחים פלסטיים לשם נוי

ושאלה :

האם מותר לאדם לקבל על עצמו נתוח פלסטי לשם נוי?

תשובה :

באופן כללי מוכיח המחבר ממדרשי חז"ל, שהמושג והאידיאל של יופי אינו זר לרוחנו, בעקר ביחס לנשים.

באופן מפורט סובב הדיון סביב שלשה יסודות :

א. האם מותר לאדם להכניס עצמו אפילו לסכנה כל שהיא, (שכרוכה בכל נתוח) משום יפוי צורתו?

ב. האם יש בזה משום איסור חובל בעצמו ?

ג. האם נכון לתקן מעשי הקב"ה, והאם אין בזה משום סותר גזירת מלך ?

ביחס ליסוד א' : בדרך כלל, אסור לאדם להכניס עצמו לסכנה, כמבואר ברמ"א (יורה-דעה, סימן קט"ז, סעיף ה'). בכל זאת יש מקרים, שמותר להיכנס לסכנה קלה כשיש איזה שהוא צורך. לכן גם בניתוח פלסטי, שהסכנה איננה חמורה, "לכאורה מותר להיכנס כשיש צורך קצת, ובלאו הכי אסור".

ביחס ליסוד ב': בדרך כלל אסור לחבול בעצמו, ובפרט שנתוח פלסטי עשוי להצריך שני חיתוכים: אחד במקום הזקוק לריפוי והשני - במקום אחר בגוף, כדי להפיק חתיכת עור להרכבה. "אולם, אפשר לומר, כיון שבש"ס ופוסקים נפסק הדין סתם: החובל בעצמו אע"פ שאינו רשאי - פטור (כלומר, אבל אסור) בלי שום תנאי, ובכל זאת מותר לעשות חבלה לרפואה, כמו שדרש הרמב"ן בתורת האדם מ"ואהבת לרעך כמוך", הוא-הדין הכא, אם יש צורך מעליא, כגון לפרנסה, אולי גם-כן מותר משום ואהבת לרעך כמוך, וצ"ע רב".

ביחס ליסוד ג' : לדעת המחבר הדבר תלוי במחלוקת רש"י והרמב"ם בדבר יסוד ההיתר לרופא לרפאות, לפי רש"י הותרה גזירת המלך רק לצורך רפואה בעוד שלפי הרמב"ם "אין בענין אלו משום סותר גזירת המלך אלא אדרבא, האדם מצווה להשתתף במעשה בראשית ולהשלים את עצמו ואת עולמו בין בבריאות בין בצורת הגוף כפי יכולתו" (המחבר).

מסקנה :

"בדרך כלל אין מקום להתיר ניתוחים פלסטיים לנוי, ובפרט לאנשים, שהוא דרך שחץ וגאוה, אלא במקרים ובתנאים אלו :

א. אם הקלקול נעשה ע"י אסון או חולי, או כשהוא צפוי להביא לידי טרוף - דעת רציני, שאז הטפול הוא כמו שאר רפואות.

ב. אם בלאו הכי אי-אפשר לו למצוא משרה או עבודה הגונה, ויש בזה ממש משום כדי חייו ופרנסת בני ביתו.

ג. אם הקלקול באשה והוא מניעה ממשית לשידוך או לשלום בית, היות ותתבזה על בעלה".

(הרב ד"ר י. יאקאבאוויטש, נועם, כרך ו', עכו רע"ג)

 מקורות נוספים :

ספר אסיא ד' עמ' 294 ; הרפואה והיהדות, עמ' 115 ; קול-התורה, ניסן - אייר, תשי"ג ; שם, כסלו- טבת, תשט"ו; שו"ת חלקת יעקב, ח"ג, סי' י"א; שו"ת מנחת יצחק, ח"ו, סי' ק"ה; שו"ת משנה הלכות, סי' רמ"ו- רמ"ז; שו"ת. ציץ אליעזר, חי"ד, סי' ע"ח ; תורה שבעל-פה, י"ח, תשל"ו,עמ' נ"ד ; הלכה ורפואה, א, עמ' שכ"ג.

דין קבורה באיבר מן החי

השאלה

האם מחוייבים לקבור איבר, שנתחו וכרתו מאדם חי, והאם יש בו משום איסור הנאה ?

תשובה :

המחבר מביא מקורות שונים, שמהם משמע, שיש לקבור איבר מן החי משום מנהג. אך ברור, לדעתו, להלכה, שאין חיוב מן התורה לקבור איבר מן החי, כי מצות "קבור תקברנו" נאמרה רק לגבי מת. ממילא, מכיון שאין חיוב קבורה, אין גם איסור הנאה ואיסור ניוול במקרה כזה.

פוסקים אחרים כתבו, שיש לקבור איבר מן החי, על מנת לא להכשיל את הכהנים, כי הדין הוא שכהן נטמא גם מאיבר מן החי. לעומת זאת יש פוסקים הסבורים, שבאיבר מן החי אין כל חיוב קבורה, אף לא מכח מנהג.

מסקנה :

"לכן ההלכה היוצאת לנו בזה היא:

א.  אין מצות קבורה באיבר הפורש ונחתך מאדם חי ;

ב.  יש, אבל, לקוברו - אי משום מנהגא . . . ואי משום כדי שלא יבואו כהנים ליטמא בו ;

ג.  בשעת צורך מיוחד, יש להתיר גם להצניעו בחדר מיוחד;

ד.  מותר ליהנות מאיבר הפורש מן החי ומותר לרופאים להתלמד עליו צרכי רפואה, וכמובן שלא להשליכו לאחר מכן בבזיון, אלא להצניעו או לקוברו".

            (שו"ת ציץ אליעזר, חלק י', סימן כ"ה, פרק ח').

 מקורות נוספים :

ספר אסיא ג', עמ' 500 ; שו"ת נו"ב, מהדורא תניינא, חיו"ד, סי' ר"ט ; שו"ת מלמד להועיל, חיו"ד, סי' קי"ח ; יד המלך, פ"ב מהלכות אבל, הל' י"ד; שו"ת שבות יעקב, ח"ב, סי' קי"א ; שו"ת מהרי"ל דיסקין, קי"א, אות קפ"ח ; פחד יצחק, ערך קבורה בקרקע ; שו"ת עמק שאלה, חיו"ד, סי' צ"ז ; שו"ת מהרש"ם, ח"ג, סי' מ"ב ; גשר החיים, ח"א, פט"ז, אות ב'; שו"ת מנחת יצחק, ח"ד, סי' צ"ח.

השהיית נפל לאחר מותו - לצורך למוד

השאלה :

אשה ישראלית, שהפילה נפל שכבר נגמר באיבריו, האם מותר להשהותו בחומר משמר, על מנת להתלמד ?

תשובה :

השאלה קשורה בשלש בעיות הלכתיות:

א. מצד חיוב קבורת נפל - מחלקת הפוסקים היא, אם יש חיוב לקבור נפלים. לדעת המגן אברהם (אורח חיים, סימן תקכ"ו), יש חיוב לקבור נפלים,וממילא אסור להשהות את הנפל מצד חיוב קבורה ומצות לא תלין. אכן המחבר מוכיח, שההלכה היא כדעת הסוברים, שאין חיוב קבורת נפלים (הגהות מיימוניות, הלכות מילה ; שולחן ערוך, אורח חיים סימן תקכ"ו, ויורה דעה, סימן רס"ג), וממילא אין איסור מבחינה זו ;

ב. מצד איסור הנאה - לדעת הנודע ביהודה (מהדורא קמא, חלק יורה דעה, סימן צ'), יש איסור הנאה מנפל כמו ממת מבוגר וממילא, לשיטתה אסור להשהות נפל, שמה יהנה ממנו. אכן המחבר דוחה שיטה זו, וסבור שאין בנפל משום איסור הנאה, ואם-כן גם מבחינה זו אין איסור להשהות נפל לצורך לימוד ;

ג. ברם, לדעת המחבר יש לאסור השהיית נפל מטעם אחר. במסכת מועד קטן לדף ה') מבואר הדין והטעם של ציון קברות, ורוב הפוסקים סבורים, שעקר הטעם הוא משום טומאת הכהנים. ואם כן, כיון שנפל גם הוא מטמא באהל, אסור להשהותו בבית, שמא יבואו לתוכו כהנים ויטמאו באהל. והנה יש מחלוקת, אם ציון קברות הוא מדאורייתא או מדרבנן. המחבר נוטה להכריע, שהאיסור הוא מן התורה, ואם כן מאותו טעם יש לאסור השהיית נפל לצורך לימוד.

 מסקנה :

"אסור להשהות נפל בבית, שאין חשש גדול מזה, וקרוב לודאי הוא, שיבואו שם כהנים ברבות הימים ויטמא באהל". מטעמי מצות קבורה ואסור הנאה - אין לאסור השהיית נפל בבית.

(שו"ת בנין ציון, סימן קי"ט)

מקורות נוספים:

שו"ת מהר"מ שיק, חיו"ד, סי' שמ"ד ; שבילין, מרחשון, תשכ"ז, עמ' ל"ב ; נועם, כרך ו', עמ' פ"ב ; שו"ת חבלים בנעימים, ח"ה, ס' כ"ב ; ועוד,

ביופסיות מנפלים לצורך בדיקות אנזימתיות

השאלה :

האם מותר לעשות ביופסיות של כבד ושרירים מנפלים, לצורר בדיקת פעולות אנזימים.

תשובה :

א. זלזול בקדושת המת - יש קדושה למת כמו ספר תורה (מסכת ברכות, י"ח, א'), ולדעת המחבר יש חשיבות מבחינה זו גם לעובר.

ב. ניוול המת - לדעת הרב אריאלי (כנוס ששי לתורה שבעל-פה), יש איסור נוול גם בעובר. אמנם בצורה כזאת, שהגוף נשאר שלם ורק מוציאים כמות קטנה במזרק - לדעת המחבר אין זה מוגדר כניוול.

ג. חרדת הדין - יש דעות, שבקטן אין חרדת הדין, ובודאי בנפל, שלא הגיע לכלל חיים.

ד. איסור הנאה ממת -

1.  מכיון, שכאן ההנאה היא לא מעצם מעשה הנתוח אלא מהראיה, הרי שאין אסור הנאה בראיה ובלמוד.

2.  מצוות לא להנות ניתנו - וכיון שע"י הלמוד וההשתלמות יבוא למצות הצלת נפשות - הרי אין כאן גדר הנאה.

3.  זה וזה גורם - הביופסיה אינה הגורם היחיד להשגת הידע, אלא גם ספרים, מורים, מאמרים וכו' - והכלל הוא : זה וזה גורם - מותר.

4.  ההנאה באה ע"י שינוי באיבר עקב תערובת כימית וחומרים שונים, ואם-כן זה בגדר - "שלא כדרך הנאתה".

5.  הואיל ואינו מתכוון להנות וגם אי-אפשר באופן אחר - מותר.

6.  בדרך כלל דעת רוב האחרונים, שאין אסור הנאה ממת בנתוחי מתים אפילו של מבוגרים וק"ו בנפל.

ה. מניעת מצות קבורה - יש דעות, שחיוב קבורה חל על גודל כזית ומעלה והביופסיה היא פחות מכך, ויש דעות שמחייבות גם בפחות. ובקבורת נפל - יש המחייבים, ויש הסוברים שאין מצוה לקוברו. - ובנידון דידן, כמובן - שיש להחמיר ולקבור התמיסה אחר השמוש אף על פי שהיא פחות מכשעור ולהתנהג כן לכל הדעות".

1. איסור בל תלין - יש דעות, שבנפל אין עוברים על איסור זה. ובפרט, שכאן ההשהייה של קבורת הנפל היא כאילו לכבודו, כי כל הלמוד הוא לזכות ולמצוה לנפל ובזה מותר.

מסקנה :

יש להקל, כי אין ניוול בצורה אסורה, אין חרדת הדין, אין אסור הנאה, וכו'. בתנאי, שיקחו ביופסיה פחות מכזית, ושיקברו אחר-כך את התמיסה.

(הרב. כ.פ. טכורש, שבילין, מרחשון תשכ"ג, עמ' ל"ג)

הצלת הולד במיתת אם

השאלה :

האם מותר לבצע נתוח קיסרי באשה מתה, כדי להציל את הולד ?

תשובה :

הבעיות הקשורות בנושא זה הן :

א. אפשרות קביעת רגע המות של המעוברת ;

ב. סכויי ההחיאה של הולד.

במסכת ערכין (ז, א) אמר שמואל : "האשה שישבה על המשבר ומתה בשבת, מביאין סכין ומקרעין את כריסה, ומוציאין את הולד". כך גם נפסק להלכה ברמב"ם ובשולחן ערוך.

א. אכן, הרמ"א (אורח-חיים, סימן ש"ל, סעיף ה') מוסיף : "ומה שאין נוהגים עכשיו כן, אפילו בחול, משום דאין בקיאין במיתת האם בקירוב כל-כך, שאפשר לולד לחלות".

לדעת המחבר, כנראה ידעו הקדמונים סימנים מדוייקים לקביעת רגע המות, אשר נשתכחו בזמן הרמ"א.

והנה החתם-סופר (חלק יורה דעה, ס' של"ח) קבע שלשה קריטריונים לרגע המות : הפסקת פעילות מערכת העצבים, הפסקת מחזור הדם, הפסקת מנגנון הנשימה. וכיום יש בידי הרופאים אמצעים חדישים ומשוכללים, שיכולים לסייע בקביעת קריטריונים אלו, כגון א.א.ג. וא. ק. ג.

"הרופא המשתמש בדרכי הבדיקה החדישות, יוכל לקבוע את המות בהרבה מקרים תוך זמן קצר מאד, ולהבדיל בין מות להתעלפות, וכך נחלש והולך תוקף חששו של הרמ"א".

ב. "גם בענין הצלת חיי הולד התקדם המדע הרפואי החדיש התקדמות ניכרת". אפשר לקבוע את חיותו ע"י האזנה בסטטסוסקופ וע"י בדיקת א.ק.ג. של הולד. כמו-כן קיימים אמצעי-החיאה משוכללים כמו מכונת הנשמה, אינקובטור ותרופות. "לדעת מומחים, אפשר להצילו ע"י נתוח קיסרי עד עשרים דקה אחרי מות האם".

מסקנה :

"לפי זה יקל על פוסקי ימינו לסמוך על הרופאים ולהחזיר עטרה ליושנה, למימרא של שמואל ולדעת הפוסקים הראשונים. כמו-כן עלינו להכניס בחשבון, שמאידך אנו מקיימים בכך מצוות הצלת נפשות, כאשר גדלים בימינו הסכויים להציל את חיי הולד".

(ד"ר י. לוי, המעין, תמוז, תשל"א)

הערת הערוך: ראה להלן עמ' 233.

בענין נתוח שלאחר המות

השאלה :

מהו מעמדה של הנתיחה שלאחר המוות ברפואה המודרנית ?

תשובה :

מחבר המאמר מסכם שלש מטרות עקריות, שלשמן משמשת הנתיחה שלאחר המות :

א) הכשרת תלמיד הרפואה או מתמחה בשטח רפואי - כולל אנטומיה, פתולוגיה, וטכניקה כירורגית ; ב) רכישת נסיון והפקת לקחים תוך הכרת המחלה לאחר המוות - כולל התאמה בין ממצאים קליניים טרם המוות לממצאי הנתיחה, הקשה ממקרה אחד למקרים דומים, הכרת השפעותיהם של טפולים שונים, רכישת ידע אפידמיולוגי ונתיחה רפואית-משפטית ; ג) נתיחה להשגת חלקים לצורך טפולי - היינו השתלות.

מחבר המאמר מוכיח, שלעתים קרובות אין בנתיחה סיפוק המטרות שהוצגו, ולעתים ניתן אף לספקן בצורה אחרת.

התפתחות הרפואה על ענפיה השונים דחקה את רגליה של הנתיחה שלאחר המוות, והפחיתה בערכה כאמצעי אבחוני-מחקרי.

מסקנה:

"על הפתולוגיה למצוא אתגרים חדשים באבחון חומר המתקבל מן החי ולהסתפק בנתיחות של מקרים סלקטיביים בלבד, אשר תועלתם ודאית. גישה זו תתקבל על ידי אנשי ההלכה והרפואה כאחד, ובה טמון הפתרון לויכוח הנטוש סביב נושא זה".

(ד. ארליך, תורה ומדע, כרך ד', 78--73, תשל"ד)

הערת העורך: מקורות נוספים - ראה להלן עמ' 230.

בענין ניתוחי מתים

מחבר המאמר מתאר מקרה קונקרטי, שעליו נשאל הרב יוסף דב סולובייצ'יק שליט"א, ומסכם את השקפתו בשאלה זו. יש להדגיש, שהסיכום הוא על-פי התרשמותו של מחבר המאמר ולא נכתב ע"י הרן סולובייצ'יק בעצמו :

"א. על פי ההלכה יש לבצע ניתוח-מתים בכל מקרה בו הניתוח עשוי לקדם את הרפואה ולהביא להצלת נפש ;

ב. בימינו אין כל ערך הלכתי לשאלה אם פיקוח-הנפש הוא 'לפנינו', משום שכל גילוי מדעי בתחום הרפואה יוודע לאלתר ברחבי תבל ;

ג. הרופא חייב לנמק בכל מקרה את הדרישה לבצע את הניתוח והרב חייב להתמצא בענייני רפואה, עד שיוכל להבין את נימוקי הרופא ;

ד. בכל מקרה שיש צורך בניתוח, חובת הרב לשכנע את בני המשפחה, שיתנו את הסכמתם לכך ;

ה. לתפיסתם של הנפטר ובני משפחתו בדבר הניתוח יש מעמד הלכתי, כי מושג 'כבוד המת' כולל את דעת בני המשפחה בשאלה זו. לפיכך במקרים בלתי ברורים יש להטות את ההכרעה ההלכתית לצד דעתם של בני המשפחה."

(צ. זינגר, טורי ישורון, גליון ה', תשרי תשכ"ז, עמ' 34-33).

 הערת העורך: מקורות נוספים - ראה להלן עמ' 230.

בענין ניתוחי מתים

מכלול הבעיות :

א. נתוח מתים לצורך למוד אנטומיה ;

ב. נתוח מתים לצורך איבחון סיבת המות ;

ג. נתוח מתים לצורך הצלת חולה מסוכן הנמצא בפנינו ;

ד. נתוח מתים לצורך הצלת חולה שאינו בפנינו ;

ה. נתוח מתים לצורך בירור מחלה מצויה ;

ו. נתוח מתים לצורך בירור מחלה תורשתית ;

ז . מת שהרשה בחייו לנתחו לאחר מותו ;

ח. העברת איבר ממת לחי (קרנית, כליות, לב) ;

ט. נתוחי נפל ;

י .סמכות המשפחה בהחלטה על נתוחי מתים.

האיסורים הקשורים בנתוחי מתים :

א. זלזול בקדושת המת וכבודו ;

ב. בזיון וניוול המת ;

ג. צער וסבל הנפש מעלבונו של המת ;

ד. איסור הנאה ממת ;

ה. עיכוב הקבורה וביטול מצוות הקבורה ;

ו. בטול מצוות "לה יטמא" בכהן ;

ז . גרם איסור טומאה לקרובי מת כהן ;

ח. גרם המשך דיני אנינות.

המחבר דן בכל האספקטים הקשורים לאיסורים ולבעיות.

מסקנותיו :

א. מת ישראל קדוש ;

ב. הנפש הקשורה עם הגוף מצטערת מניוולו ;

ג. נתוח שלאחר המוות הוא ניוול וביזיון-המת ואסור מן התורה ;

ד. אם משאירים חלק מן המת בלא קבורה מבטלים מצות-עשה של קבורה ועוברים על הלאוים של "לא תלין" ו"לא תטמא את אדמתך", ובירושלים חמור יותר. ואין מנוחה למת, עד שישוב כולו אל העפר ;

ה. אם בידם של הקרובים להביאו לקבורה - נמשכים דיני אנינות עד שייקבר כולו ;

ו . כשמחסרים מקבורה איבר לאחר המות נמנעת משבעת קרוביו הכהנים מצות "לה יטמא", ולא עוד אלא שאסור להם להטמא למת זה.

ז . נתוח נפל אסור ;

ח. נתוח לשם לימוד חכמת הרפואה - נוסף לאיסורים המנויים לעיל, יש האוסרים מטעם איסור הנאה, אולם רבים מתירים מטעם זה ;

ט. נתוח מת כדי להציל חולה אחר מצוי, וקרוב הדבר שעל-ידי הנתוח יינצל

- מותר, אבל לחולה שאינו מצוי אלא שיזדמן - אסור ;

י. נתוח לשם בירור סיבת המוות - דינו כלחולה שאינו מצוי - ואסור ;

יא. מחלה תורשתית - כחולה מצוי - ומותר ;

יב. אם הסכים המת בחייו לנתוח יש אוסרים, אולם רבים מתירים ;

יג. העברת קרנית ממת לחי יש להתיר, שאר האיברים צריך עיון ;

יד, בני משפחה - אם כי אין להם כח להרשות נתוח שלאחר המוות, אבל מן הדין הם רשאים לעכב הנתוח, ובמקרים מיוחדים - כל אדם רשאי לעכב.

(הרב אריאלי , נועם, כרך ו', עמוד פ"ב )

  הערת העורך: מקורות נוספים - ראה לאחר התמצית הבאה.   


 בענין ניתוחי מתים

השאלה :

האם מותר לקחת מעט רקמה - biopsy - ממת לצורך בדיקה ?

האם מותר לבצע Laparoscopy במת, דהיינו להסתכל עם מכשיר לתוך חלל הבטן ?

תשובה :

לדעת המחבר, יש איסור בנוול מת לצורך למוד מחלתו, משום שאין חיוב על האדם ללמוד לרפאות. החיוב על האדם להציל את חברו הוא רק במה שיכול ובמה שיש לו באותו רגע.

לכן, אם הוא כבר רופא יש עליו חיוב לרפא את חברו החולה, אבל איננו חייב להתלמד להיות רופא, כדי שיוכל לרפאות חולים, וממילא אסור לנתח מתים משום ניוול המת. ולדעת המחבר, אפילו בזמנינו שאפשר להעביר ידע רפואי לכל מקום בעולם במהירות רבה, אין להתיר לנתח מתים מהטעם הנ"ל.

אכן, אם לא חותכים את האיברים רק תוחבים מחט ומוציאים מעט חומר כדי ללמוד מזה דברים הנוגעים למחלה, אין להחשיב זאת לניוול, כיון שדבר כזה עושים גם לחיים. כמו-כן מותר להוציא דם ממת ע"י מחט ואין בזה ניוול. גם הסתכלות בתוך חללו של המת עם מכשיר - אין בזה ניוול ומותר.

מסקנה :

מותר לבצע biopsy במת, להוציא ממנו דם, וכן מותר לבצע Laparoscopy במת, כיון שאלו פעולות שעושים גם בחיים ואין בזה משום ניוול.

(הרב מ. פיינשטיין, נועם, כרך ח', עמ' ט-ט" ).

מקורות נוספים :

ביבליוגרפיה כללית ומקיפה לנושא נתוחי מתים בהלכה, ראה: ק. כהנא, אסיא, חוברת ל"ט, עמ' 89-54; וספר אסיא ו' עמ' 303-338.

הקריטריונים ל"מות המוח"

בדנמרק הופיע עבודה בשם BrainDeathCriteriaof ובה סקירה על 72 חולים, שנפגעו קשות במוחם.

המחבר הדני מונה את הסימנים לקביעת מות המוח, הכוללים : תירדמת עמוקה (דרגה 4, לפי המחבר), הפסקת הנשימה, לחץ-דם המוחזק רק ע"י ואזופרסורים, העדר החזרים, העדר תגובות לגרויים מבחוץ, ארטריוגרפיה צרברלית, מיבחן קלורי של המבוך ו-א. א. ג.(E.E.G.)

לדעת מחבר זה, יש צורך בתרשים איזואלקטרי בתנאים אופטימליים במשך 24 שעות, לכל הפחות. בהרעלת ברביטורטים, היפותרמיה ומצבים דלקתיים - אין תרשים איזואלקטרי משמעותי בקביעת מות המוח.

מחבר המאמר מותח בקורת על כמה ממצאים של העבודה הנ"ל, ומסיק "שתרשים א. א. ג. איזואלקטרי אינו מספיק ויש צורך בנתונים קליניים לקביעת מות המוח". קיים לעתים חוסר-התאמה בין מצב הכרה, שאינו תירדמת עמוקה, לבין תרשים א. א. ג. איזואלקטרי. "ומכאן מוסברת העובדה, מדוע אין להסתמך על הא.א.ג. כשלעצמו". קיימות שיטות מדעיות יותר לקביעת מות המוח, כגון הכנסת אלקטרודות לעומק המוח לרשום הפוטנציאלים החשמליים או ארטריוגרפיה צרברלית, אך לדעת המחבר אין זה מוצדק להעמיס פעולה נתוחית ומסוכנת שלא על מנת לעזור לחולה, אלא כדי לוודא את מותו.

החוק הדני קובע, ש"זמן המות הוא הזמן בו ניתן להרגיש, מעל לכל ספק, שפעילות ספונטנית של הלב ושל הנשימה פסקה, ושהמוח נהרס באופן מוחלט ובלחי הפיך". חוק זה אינו משנה את הקריטריונים, שהיו מקובלים מאות בשנים. מסקנת המחבר : "יש, איפוא, צורך בחקיקה מתאימה על רקע של ידע רפואי מתאים. זו תצטרך, בין השאר, גם להגדיר מוות בצורה אחידה, ואחת היא אם מדובר בהשתלות או בהפסקת טפול תמיכתי אינטנסיבי בגופה, שמראה עדיין סימנים דלים של פעילות וגטטיבית.

ברור, שתנאי יסוד לכך הוא אובייקטיביזציה מלאה של כל המימצאים הרפואיים. יש לקוות, שתנאי זה יתמלא בד בבד עם מציאת הפתרון המיוחל לבעיות האימונולוגיות".

(פרופ' ה. מ. אשכנזי, הרפואה, כרך ע"ט, חוברת א', 1970, עמ' 38)

הערת העורך : מקורות נוספים - ראה להלן עמ' 233.

קביעת רגע המות *

"1. בראשון לאוגוסט, 1972, מינה הועד הרפואי של בית חולים "הדסה", ירושלים, ועדה כדי לקבוע נוהלים וקריטריונים לקביעת נקודת המות בתורמי איברים להשתלה. חברי הועדה הם : פרופ' צ. נוימן, יושב ראש, פרופ' ד. רבין, פרופ' י. שליט, פרופ' ס. לביא, פרופ' י. חוברס, ד"ר ע. אפלבאום, ד"ר מ. שילר.

2. המלצות הועדה הובאו בפני הועד הרפואי ב-24.7.74. לאחר דיון מקיף נקבעו הנוהלים והקריטריונים הבאים לקביעת נקודת המוות בתורמי איברים להשתלה :

א) אישונים רחבים וקבועים, שאינם מגיבים לאור ;

ב) חוסר כל תגובה מרכזית לגירוי חיצוני ;

ג) היעדר טונוס, החזרים ותנועה עצמאית ;

ד) היעדר נשימה עצמאית למשך 4 דקות לפחות לאחר ניתוק החולה ממכשיר ההנשמה, שהופעל קודם לכן לפחות שעה, ושהצליח ליצור חימצון מלא של הדם ;

ה) ירידה חדה של לחץ הדם, כאשר אינו מוחזק באופן מלאכותי על-ידי תרופות ;

ו) היעדר מוחלט של פעילות חשמלית כל-שהיא של המוח בבדיקת ה-.E.E.G ובהיעדר כל חשד להרעלות הדם בתרופות. בדיקה זו תיעשה בתוך מסגרת מוגנת בפני הפרעות חשמליות, שיכולות לשבש את התרשים האלקטרואנצפאלוגרפי.

הכרחי לחזור על בדיקה זו פעם נוספת במרוצת 12 השעות שלאחר הבדיקה הראשונה ;

ז) ביצוע הארטריוגרפיה של עורק הקרוטיד, שיוכיח היעדר מוחלט של מחזור הדם במערכת הוסקולרית של המוח.

3. נקודת המות תיקבע לפי קריטריונים אלה ע"י לפחות שלשה מחברי ועדה, שייבחרו למטרה זו ע"י הועד הרפואי לתקופה של שתי שנים. בתוך תקופה זו יחזור הועד הרפואי וימנה ועדה חדשה לתקופה זהה.

4. עם קביעת המוות של התורם יופעלו הנוהלים שנקבעו למטרה זו לביצוע ההשתלה מהתורם לחולה".

(מן, מכתב לחבר, כרך ל"ו, חוברת כ"ד, תשל"ה, עמ' 8).

 הערת העורך : מקורות נוספים - ראה להלן עמ' 233.

* הערת המערכת : מכתב זה הוא על דעת הרופאים ללא ייעוץ רבני-הלכתי.

בענין קביעת רגע המוות

במאמר זה נדונו חלק מהבעיות הקשורות בנושא זה.

באופן קלאסי הוגדר המות עד כה לפי העדר שלשה סימנים :

א. פעילות מרכזי העצבים (חוסר הכרה, חוסר תגובות) ;

ב. פעולת מחזור הדם (חוסר דופק, חוסר קולות לב) ;

ג. נשימה.

לאחרונה הופיעו דעות, שהמות נקבע רק בהפסקת פעילות המוח - "מות מוחי". אין ידיעה ביולוגית חדשה, המונעת אותנו, שלא לסמוך עוד על הסימנים המקובלים. שלושתם ביחד הם יסודי החיים של האורגניזם הביולוגי של האדם החי. אם משנים עכשיו את מושג המות, אין זה אלא מתוך רצון להסתפק במות חלקי (מות המוח), מפני שרצוי לכירורגים לקבל איברים טריים ביותר להשתלה.

לעומת זאת, יש דעה במאמרים חשובים, שהתנאי הראשון לקביעת המות המוחי - לאלה שרוצים לקבל את המושג הזה - הוא הפסקת חמש פעולות החיים הספונטניים - ופעולות הלב והנשימה במלל זה.

על-מנת להוכיח את מות המוח מסתמכים על סימנים נוירולוגיים שונים, וביניהם -- בעקר - על האלקטרואנצפלוגרם (א. א. ג.), שערכו מוגבל מכמה טעמים :

א. הזרם החשמלי, שנוצר בתאי המות, צריך לעבור שכבות רבות עד שמגיע למכשיר הרושם ולכן זרם חלש לא יגיע, למרות שלמעשה קיימת פעילות בתאי המוח. כמו-כן, המכשיר רושם רק פעילות שטחית של המוח ויתכן שבחלקים הפנימיים יש פעילות, שאיננה נרשמת.

  ב. א. א. ג. איזואלקטרי יכול להופיע גם בהפרעות אחרות של המוח, כמו בהרעלות. וכאשר ההפרעות חולפות חוזר הא. א. ג. לאיתנו.

ג. הוכח בספרות, שאנשים הראו א. א. ג. שטוח ובכל זאת "חזרו" לחיים לאחר מכן.

ד. בבדיקות פתולוגית נמצא מספר מקרים, שלמרות שהא. א. ג. היה שטוח, הרי הנזק לתאי המוח היה מועט.

לכן מובנת מסקנת ועדות שונות בעולם, שרק אחרי הוכחות קליניות של המות ואחרי תקופת בקורת של 12-24 שעות יכול הא.א.ג. לאשר סופית את עובדת המות. המחבר מביא דעות רבות מהספרות העולמית המקצועית, אשר מפקפקות במיהמנות הא. א. ג. כקובע את המות.

חשיבות הא.א.ג. לכל הדעות היא במקרה שהחולה צמוד למכונת לב-ריאות במשך זמן רב, ואשר אצלו הלב פועל רק באופן מלאכותי ע"י גירויים חיצוניים, וכאן יש מקום להתחשב בממצאים של הא.א.ג.

בגלל הספקות המתעוררים בקביעת המות ע"י הא. א. ג. יש רופאים הנוטים לשנות את ההגדרה ולומר שה"מות המוחי" מוכיח על תירדמת בלתי-הפיכה (irreversible coma), ואף שאיבריו, לרבות הלב, יכולים לחיות עוד תקופה מסויימת, הוא ייחשב כמת, כיון שלפי הערכת הרופאים תאי מוחו לא יוכלו לחזור עוד לפעולה תקינה ובכך אבד את אישיותו כבן-אדם.

המחבר מתריע נגד דעה זאת. מצב כזה נחשב עד כה כרצח ואין כל סמכות לרופאים להיות מחוקקים בענין כה חשוב. אין הם זכאים לשנות הגדרת "רציחה" כ"מות".

מבחינה הלכתית קבע החתם סופר (חלק יורה דעה, סימן של"ח) את שלושת הקריטריונים למות: "כל שמוטל כאבן דומם, ואין בו שום דפיקה, ואם אחר-כך בטלה הנשימה - אין לנו אלא דברי תורתנו הקדושה שהוא מת". כלומר - שיתוק מערכת העצבים, הפסקת מחזור הנשימה, והפסקת פעילות הלב הם הסימנים למות. יתכן ובימינו צריך להוסיף במקרים מיוחדים בדיקות מדוייקות יותר כדי לאבחן את המוות, כמו למשל, אלקטרו-קרדיוגרם, א. א. ג., "אבל דבר אחד ברור למעלה מכל ספק : כל זמן שבאחד משלושת השטחים הנ"ל קיימים עדיין סימני חיים ניכרים הרי אדם זה עדיין חי הוא. ולכן ברור כשמש שחולה גוסס, שיש לו נשימה או דפיקות לב, גם אם מוחו אינו מראה יותר סימני חיים, נחשב חי לפי ההלכה והמוציא ממת איבר להשתלה גורם למותו".

המחבר קורא לקבוע הסדר חוקי לבעית קביעת רגע המות והשתלת איברים. הסדר חוקי כזה צריך להתבסס על דעותיהם של רופאים וחוקרים שונים, כפי שהובאו לידי ביטוי בועדות וכנוסים שונים בעולם, וכן יתחשב בדעת הפילוסופיה המשפטית ובדעת המוסר, וביותר בחכמי הדת.

(ד"ר יעקב לוי, המעין, תשרי תש"ל, עמ' 3)

מקורות נוספים : ראה : א. שטינברג ספר אסיא ג', 393 - 423 ; וחוברת אסיא, מ"ד, תשמ"ח, עמ' 77-56.

בעיית השתלת לב מנקודת ההלכה

מחבר המאמר דן במספר בעיות הקשורות לנושא זה :

א. לקיחת הלב מהתורם המת - השאלה היא האם אסור להשתמש באיברי המת מטעם איסור הנאה מן המת, ניוול המת ואיסורים אחרים. לדעת האחרונים, מותר להשתמש באיברי המת כשיש חולה לפנינו הזקוק להם לשם הצלת חייו, ולכן בנידון השאלה שלנו הדבר מותר.

ב. קביעת המות - כדי לקחת לב מהתורם יש להחליט על רגע מותו. החתם סופר (חלק יורה דעה, סימן של"ח) קובע, שברגע שנשימת האדם נפסקת הריהו מת ואין לחלל שבת עבורו. אולם, לדעת המחבר, מדובר שם בחולה רציני או גוסס, שלא נוהגים הרופאים לעשות תחבולות שונות להצילו. אבל אדם בריא שפתאום הפסיק לנשום, אסור לחשוב את הפסקת הנשימה כשלעצמה כהוכחה על מותו של האיש, ובכל מקרה כשחושבים לנתח צריכים בדיקת רופאים, וכדאי שיעידו על מותו שני רופאים פנימיים.

ג. ההסתכנות שבנתוח - האם מותר לאדם להכניס עצמו בסכנה של נתוח חמור כזה ?

בשאלות ותשובות שבות יעקב (חלק ג', סימן ע"ה) ובספר אחיעזר (חלק יורה דעה, סימן ט"ו) פוסקים, שכשישנה תקוה להתרפא מותר להכנס לנתוח או לקבל תרופה מסוכנת, גם כשברוב המקרים טפול כזה לא מצליח ומקצר חייו, כי התקוה להתרפא דוחה את הסכון לחיי שעה. אולם לדעת המחבר, נתוח השתלת לב שונה מכל נתוח מסוכן אחר. כי, לדעתו, בתקופה שבין הוצאת הלב החולה לבין קליטת הלב המושתל איבד החולה את "חזקת החיים" שלו, ולכן אין להתיר נתוח כזה שמסלק את חזקת החיים, ורק ניתוחים שבהם החולה כל הזמן בחזקת חי מותרים אף אם הם מסוכנים.

ד. אם בצעו השתלת לב - האם מותר לחלל השבת עבור החולה המושתל? "וודאי שמותר לחלל שבת לצרכי רפואתו, שלא עולה על הדעת ולא מסתבר כלל לומר, שלא נחלל שבת בשביל חולה כזה".

ה. האם מותר להחזיק איברים בקירור לרזרבה ?

אם אין חולה בפנינו הזקוק לאיבר הזה - אסור לעשות זאת. אבל אם זה מצב מלחמה וכדומה, שידוע שהרבה צריכים לזה, או שבבית-חולים אחר צריכים לזה - גם מקרים אלו נקראים "בפנינו" - כלומר נחשבים מבחינת ההלכה כאלו החולה הזקוק לכך נמצא בפנינו - ומותר.

ו. המסקנה - "אינני קובע בזה מסמרות, אבל כאמור הענין דורש עיון והוכחות ברורות".

(הרב א. י. אונטרמן, נועם, כרך י"ג תש"ל, עמ' א-ט)

הערת העורך : מקורות נוספים - ראה בעמ' 236.

  בעיית השתלת לב

מחבר המאמר דן בבעיות אחדות הקשורות לנושא זה :

א. האם מותר לבצע את נתוח ההשתלה - מכיון שמזמן הוצאת הלב החולה עד לקליטת הלב החדש החולה מאבד את חזקת חיים ?

קיימת מחלוקת בין החכם צבי לבין הכרתי- ופלתי בענין עוף שלא נמצא לבו - אם יכול להיות מצב כזה והעוף טרפה, או שמצב כזה לא קיים. החכם צבי (סימנים ע"ד-ע"ז) סבור, שמצב כזה לא יתכן, ואם ניטל הלב יש לבעל החיים דין של מת ממש על כל המשתמע מכך, ואם משתמשים במכשירים שונים להחייאה - לדעתו זה רק בגדר פרכוס ולא חיים.

לדעת הכרתי ופלתי (סימן מ', אות ה') יש אפשרות שהעוף יתקיים ללא לב, כי יש איבר אחר המקבל את תפקיד הלב ומזרים דם. אולם גם לדעתו ללא לב - וללא איבר אלטרנטיבי כזה - אין אפשרות חיים. לעומתו סבור בעל שאלות ותשובות שואל ומשיב (מהדורא תניינא, סי' ק"ה), שאפשר להתקיים מעט זמן ללא לב, וכן סבורים אחרונים אחרים. לכן יוצא, לפי דעתם, שבמשך הזמן מעקירת הלב החולה עד להשתלת הלב הבריא יכול לחיות קצת, מכיון שלא בלב בלבד תלויה החיות. לדעת המחבר, יש להגדיר מצב ביניים זה כך: מחזקת חיים יצא ולכלל מיתה לא בא עדיין.

ב. האם מותר לחלל שבת עבור חולה שבצעו אצלו השתלת לב? בודאי מותר לחלל עליו השבת. ראיותיו הם ממסכת ערכין (ז', ב') ומרמב"ם (הלכות שבת, ב', ט"ז) שכתב: "ספק נפשות דוחה שבת, ואפילו לזה שאין חזקתו חי".

ג. מסקנה - לפי המצב כיום, בודאי שאסור לעשות נתוח כזה ועוברים בכך ממש על איסור רציחה. אם ימציאו לב מלאכותי אז יהא צורך לדון על כל מקרה לגופו, אם מצבו מצריך נתוח כזה או לאו.

(הרב מנחם כשר, נועם, כרך י"ג תש"ל. עמ' י--כ).

 הערת העורך: מקורות נוספים ראה לאחר התמצית הבאה.

השתלת הלב לאור ההלכה

השאלה :

האם מותר להוציא לבו של תורם ולהשתילו למי שזקוק לכך ?

תשובה :

אסור להוציא לבו של תורם כשהוא עדיין גוסס, כי אסור לקרב מיתתו של גוסס, גם כשמצבו בכי רע, שהרי מחללין את השבת לצורך חיי שעה. כמו-כן סבור המחבר להלכה, שאין אדם מחוייב לסכן נפשו אפילו בספק כדי להציל חבירו. ובפרט כאשר סיכון הנפש של התורם הוא קירוב מיתתו, אפילו רק חיי שעה, אסור לעשות זאת, ומי שעובר על כך הרי הוא בכלל רוצח. יתר על כן, לדעת המחבר אין חיוב על אדם לוותר על איבר כדי להציל חבירו, גם אם אין בכך סכנה לחייו של התורם.

לאור זאת סבור המחבר, שאין גם חיוב לנתח מת כדי להוציא לבבו להשתלה, כי אחד מאיסורי ניתוח מתים הוא מטעם בזיון למת ולקרוביו, ומכיון שניתוח כזה אסור בחיים הרי שהוא אסור גם במת.

מצד שני אסור לחולה הזקוק להשתלה לקבל אותה, מכיון שניתוח זה עדיין לא יצא מגדר ניסיון.

מסקנה :

אסור להוציא לבו של גוסס, ואפילו מת, לצורך השתלה ואסור לחולה לקבל השתלת לב.

(הרב י. י. וייס, המאור, שנה כ', קונטרס ז', תשכ"ח, עמ' 9--3).

 מקורות נוספים :

ספר אסיא ד', 294 ; קול התורה, שנה כ"ג, תשרי תשכ"ט ; שו"ת ציץ אליעזר, ח"י, סי' כ"ה, פ"ב, ה' ו', כ"ו; אור המזרח, כרך י"ח, ניסן תשכ"ט, עמ' 133 ; המאור, גליון קע"ט, תשכ"ט, עמ' 3; שם, עמ' 15 ; שם, גליון ק"פ, תשכ"ט, עמ' 22; מחניים, גליון קכ"ב, תש"ל, עמ' ז' ; שו"ת מנחת יצחק, ח"ה, סי' ז' - ח'; תורה שבעל-פה, כרך י"א, תשכ"ט, עמ' י"א ; שבילין, גליון כא - כב, תשכ"ט, עמ' ט' ; מחשבת, אדר תשל"א, עמ' 20 ; שבילין, גליון כה - כו, תש"ל, עמ' ס"א ; המאור, שנה כ', תשכ"ח, קונ' ב' עמ' 18 ; הלכה ורפואה, ב', עמ' ג'; שו"ת אג"מ, חיו"ד, ח"ב, סי' קע"ד; הפרדס, נ', תשל"ו, עמ' 12 ; דברי מנחם, חלק התשובות, סי' כ"ז; שו"ת פאת שדך, סי' קל"ח.

תחליפי הכליה וההלכה

במסגרת המאמר הזה, נידונים הצדדים הרפואיים וההלכתיים השונים של תחליפי הכליה כיום - כליה מלאכותית, השתלת כליה מהחי, השתלת כליה מהמת.

הכליה המלאכותית

מבחינה רפואית :

היתרונות - מצילה את החולה מ- uremia וממות, ומשאירתו בחיים במשך חדשים ושנים.

החסרונות - א. החולה קשור לביה"ח.

ב. חשש לזהום קשה של ה- shunt והצורך בנתוחים תדירים ליצירת הדלף

ג, סכנת פקקת (thrombosis) .

ד.על החולה מוטלת דיאטה  חמורה.

ה. מלווה באנמיה עם צורך בערויי-דם חוזרים.

ו. מספר מקומות מוגבל.

ז. 5-10% תמותה למרות הטפול במכונה.

מבחינה מוסרית - הלכתית

א. מהם הקריטריונים לזכות-קדימה בטפול במכונה ? - "רק הנחיות ברורות, שהרופא היהודי בפסק-דין הקבוע של ההלכה עשויות למנוע ממנו את הסובייקטיביות. ההלכה היא שתדריך אותו בבעיה החמורה הזאת של העדפת חולה על חולה אחר" ;

ב. למרות, שטפול זה הוא יקר ובלתי-רגיל, אין ההלכה מחלקת בין אמצעי- טפול, ולכן "אם ביד הרופא להשתמש במכונה, הרי הוא מחוייב לעשות זאת" :

ג. "כמה כסף חייבים הקרובים להוציא כדי להציל את החולה מסכנה?" המחבר מסתפק, אם שייך כאן הדין של "המבזבז - אל יבזבז יותר מחומש" ונוטה לומר, שבפקוח-נפש לא חל דין זה ;

ד. האם רשאי החולה לסרב לקבל את הטפול היקר הזה ? - מכיון שהנפש היא קנינו של הקב"ה ובעלות האדם על גופו - מוגבלת, לכן "היוצא מדברינו, שבמקרה שלנו - הכליה המלאכותית - אין רשות לחולה לוותר על הטפול הזה, כי המסרב הוא כאלו מאבד עצמו לדעת".

השתלת כליה

מבחינה רפואית :

היתרונות :

א. החולה חפשי כמו שאר בני-אדם ;

ב. אין כמעט צורך בדיאטה ;

ג. אינו קשור לביה"ח ;

ד. אין סכנת זהומים ;

ה. אין סכנת פקקת.

החסרונות :

א. סכנת דחיית השתל ;

ב. הסבוכים עקב התרופות, ההקרנות והנסיובים לדכוי תגובת הדחיה, ובעקר זהומים קשים ;

ג. הצלחת ההשתלה היא רק 60-70%.

השתלת כליה מהמת - בהלכה - לאחר מות האדם עוברת הבעלות המוגבלת על גופו לבני משפחתו. האם יכולים הם לוותר על כבוד עצמם לצורך פקוח נפש, ואם מורים להם שמותר לעשות כן - האם מחוייבים הם בכך ? . "מדברים אלו מתברר, שעל הרבנים לא רק לפסוק פסק-דין עקרוני, אלא גם לברר בירור אינדיבידואלי בכל מקרה ומקרה. ללא שאלת חכם אין להשתמש בכלית המת, אפילו במקום פקוח נפש".

השתלת כליה מהחי - בהלכה

א. האם מחוייב האדם לנדב אחת מכליותיו כדי להציל חברו המסוכן? - לדעת המחבר "ברור, שלפי רוב פוסקי דורנו אין חייב להציל, אם המציל עצמו יסתכן על ידי זה".

ב. האם מותר לאדם להתנדב ולתת איבר שלו כדי להציל חבירו מסכנה? - הרדב"ז (חלק ג', סימן תרכ"ז) מסיק, שאם מדובר באיבר חצוני - הרי המתנדב עושה מעשה חסידות, אבל אם מדובר באיבר פנימי - הרי שבשם חסיד שוטה ייקרא. בשאלות ותשובות ציץ אליעזר נוטה לאסור, אולם מחבר המאמר סבור, שהמידע הרפואי שעל פיו פסק בציץ אליעזר איננו נכון.לדעתו, הנתונים הרפואיים כיום מתאימים לסוג המקרים המותרים על פי הרדב"ז, דהיינו שהסכנה רחוקה,כי:

א) "אין רופא בימינו, שיהסס להסיר כליה מהמתנדב ... אם התורם הוא בריא ורענן ;

ב) נתוח כליה כזה בודאי פחות מסוכן, מחיתוך יד או רגל בימי הביניים. ומומחה המפורסם להשתלת כליות, פרופ' המבורגר (פריס) כותב, שלפי נסיונותיו הסיכון הוא 0.24% ;

ג) נתוחים אלו כיום הם שגרתיים".

ובציץ אליעזר (חלק י', עמ' ק"ל) כתב : "ואם בצע נתוח כזה ויקרה אסון למתנדב, דם יחשב לרופא שביצע זאת ודמו ידרש ממנו" - לדעת מחבר המאמר, פסק הדין מבוסס על ההסבר הרפואי המוזר, שקיבל בעל הציץ אליעזר. מסקנה - הובא דיון על שלש דרכים לתחליף כליות. ביחס לבחירת הדרך הנכונה הרי "לחולה היהודי קנה-מדה מוסרי הקבוע בהלכה. לכן צריכים חולים אלו לפנות לא רק אל הרופא המחליט על הטפול, אלא גם לשאול שאלת חכם איזוהי הדרך הרצויה על פי ההלכה".

(ד"ר י. לוי נועם, כרך י"ד, עמ' ש"ח)

מקורות נוספים: ספר אסיא ג', 343 ; ספר אסיא ד', 255 ; שו"ת ציץ אליעזר, ח"ט, סי' מ"ה; שם, חי"ג, סי' צא ; שו"ת מנחת יצחק, ח"ו, סי' ק"ג ; דיני ישראל, ז, עמ' כה ; שו"ת יחוה דעת, ח"ג, סי' פ"ד ; מאורות, 2, תש"מ, עמ' 18 ; הלכה ורפואה, ב', עמ' קי"ד ועמ' קכ"ב; שם, ג', עמ' ס"א; הפרדס, סיון תש"מ, עמ' 11- 13.

השתלת קרנית ממת לחי

השאלה :

אדם שציווה מחיים, שאחרי מותו ינקרו את עיניו כדי להרכיב את הקרנית לסומא - האם יש איסור בדבר ?

תשובה :

הבעיות הקשורות בשאלה זו הן :

א. איסור ניוול המת - לדעת המחבר, איסור זה הוא מן התורה. אך "כבר האריכו האחרונים, דאין להחמיר באופן שהביע דעתו מחיים להשתמש בו לצורך רפואה, ומה גם שבנידון-דידן אין זה בזיון כה גדול כמו פתיחת הבטן ונתוח איברים, ואם כן מצד "יסור ניוול יש להתיר".

ב. איסור הנאה ממת - רוב הפוסקים סבורים, שבנתוחי מתים בדרך כלל אין משום איסור הנאה כשהרופאים עושים רק להתלמד או לתועלת הרפואה כיון שאין להם הנאה מגוף האיסור. אך בנידון דידן, שרוצים להנות מעור המת ממש - יתכן שיש משום איסור הנאה. והנה הרב אונטרמן חידש, שאם מרכיבים קרום מהעין והקרום שב לתחיה במקומו המושתל - אין בזה משום איסור הנאה. אך המחבר דוחה את דבריו וגם הרב אונטרמן עצמו לא החליט בודאות לסמוך על חידושו. אכן, יש להתיר מטעם אחר והוא, שרבים מהפוסקים סבורים שאין איסור הנאה בעור המת, ובפרט ביחס לסומא שנחשב כמת, הרשות נתונה לו להתרפא בכל דבר, חוץ מעבודה זרה, כדין חולה שיש בו סכנה ;

ג. בטול מצות קבורה - ברמב"ם (הלכות אבל, פרק י"ב הלכה א') נפסק, שאפילו הסכים מחיים שלא לקוברו - אין שומעים לו, ועוברים בעשה ולא-תעשה. ובפרט כשמוציאים איבר שלם - אין חולק שמחוייבים לקוברו. ולכן הדבר מותר רק בתנאי שיקברו את המת וגם את עיניו כהלכה, וישתמשו רק בקרום, והוא פחות מכזית ומתחבר לחי.

סברא כללית להתיר מביא המחבר מטעם שסומא חשוב כמת והרי זה כפקוח נפש וכחולה מסוכן שנמצא לפנינו תמיד. ואף לדעת הסוברים, שסומא איננו בגדר חולה שיש בו סכנה, הרי הרבה מהאחרונים סוברים, שאין להחמיר במקום שהסכים לכך מחיים.

מסקנה :

"כשמוהל על בזיונו, ובפרט שרוצה לעשות מצוה גדולה, ואחרי שכמה מגדולי דורנו דנו במקרה כזה להתירא - יש להקל בנידון דידן, והמתיר לא הפסיד".

(הרב מ. שטיינברג, נועם, כרך ג', עמ' פ"ז).

הערת העורך: ראה אחרי התמצית הבאה.

בענין השתלת קרנית

השאלה :

האם מותר להרכיב קרנית מעינו של מת לאדם עיור, בכדי לרפאותו ?

תשובה :

המחבר דן בארבע נקודות הלכתיות הקשורות לנושא :

א. יש המתירים מטעם פקוח-נפש - לדעת המחבר, פקוח-נפש הוא רק במקום שיש סכנה לכל הגוף, אבל לא באדם בריא שהוא סומא ורוצים להשיב לו כח ראייתו, שהרי כמה סומים חיים הרבה שנים.

ב. עור המת - האם מותר בהנאה מן התורה או לא ? - לדעת המחבר, רוב הראשונים סוברים, כי עור המת אסור מן התורה בהנאה, אם כי יש מהראשונים הסוברים, שעור המת מותר בהנאה מן התורה.

ג. הרב אונטרמן חידש, שבשר מת אסור רק כל זמן שהוא מת, אבל כשהוא מתחבר עם גוף חי והחיות מתפשטת עליו, פקע האיסור לפי שכבר אינו בשר מת.

המחבר דוחה זאת, כי בשר המת אסור משום שנהנה מן המת, ומה בכך שהבשר הנפרד נעשה חי, מכל מקום הוא נהנה מן המת עצמו, שנשאר מת.

ד. לדעת המחבר, יש להתיר על פי דברי ההגהות מיימוניות (הלכות מאכלות אסורות, פרק י"ד), שמותר להאכיל שרץ לחולה נכפה מטעם פקוח-נפש, שיוכל ליפול באור או במים, ויש לומר שגם בסומא כה אולם זה רק בסומא בשתי עיניו, אבל לא סומא באחת מעיניו.

מסקנה :

"כיון שרבנים חשובים כבר התירו את הדבר ... ובפקוח-נפש דעת רבינו ירוחם, שאין הולכים אחרי רוב הפוסקים ... לכן המתיר לא הפסיד".

(שו"ת שרידי אש, חלק ב', סימן ק"כ)

מקורות נוספים :

ספר אסיא ד', 257 ; נועם, כרך ג', עמ' פ"ז; שם, כרך ד', עמ' ר'; שו"ת הר צבי, חיו"ד, סי' רע"ז; תורת מיכאל, סי' נ"ו; הרפואה והיהדות, פרק 12 ; שו"ת אגרות משה, חיו"ד, סי' רכ"ט - ל ; המעין, כרך ז', גליון ב' - ג' (רשימה ביבליוגרפית) ; הדרום, אלול, תשכ"א, עמ' 31 ; שם, ניסן תשכ"א, עמ' 54 ; שו"ת שאילת משה, חיו"ד, סי' פ"ד; אור המזרח, חוב' ס"ה, תמוז, תשכ"ט ; כל בו אבלות, ח"א, פ"א, אות י"ב; מאורות, 2, תש"מ, עמ' 18 ; המאור, רמ', 11 - 13; שו"ת ציץ אליעזר, ח"י, סי' כ"ה; שם, חי"ד, סי' פ"ד; משמרת חיים, סי' י"ט; נועם, ו', עמ' צ"ט; שו"ת יביע אומר, ח"ג, חיו"ד, סי' כ' - כ"ג ; שבט מיהודה, עמ' 313 ; לב אברהם, ח"ב, עמ' כ"א; הדרום, יד, 31; שם, ט"ז, 191 ; המאור, כ"ט, תשל"ח, עמ' 11.

וכשאני לעצמי, הנני חושב את ההשתדלות הטבעיות במה שנוגע לבריאות למצוה וחובה וכאחת החובות להשלמת צורת האדם אשר הטביע היוצר ב"ה במטבע עולמו, ומצינו מאמוראים, שהלכו אצל רופאים מאומות העולם ומינים להתרפא, והרבה מן הצמחים ובעלי-החיים ומוצקים, שנבראו לצורך רפואה, וגם נבראו שערי חכמה, שניתן לכל לחשוב ולהתבונן ולדעת.

אם כי יש דרך בדרכי ה' יתברך לדלג על הטבע וכל שכן על רוב השתדלות בה, מכל מקום צריך לפלס מאוד, כי שתי הנטיות מקו האמת המדוייק אינן ישרות, אם לבטוח יותר ממדרגת הבטחון והגעתי אליו באמת, ואם להאמין בהשתדלות יותר מדאי.

(קובץ אגרות של החזון-איש, חלק א', אגרת קל"ו).