מילה ב-HYPOSPADIAS

תמציות

 

בעניין הרדמה בשעת מילה

השאלה :

גר שבא להתגייר, האם מותר להרדימו לפני שימולו אותו, וכן יהודי אשר מאיזו שהיא סיבה לא נימול בקטנותו, האם מותר להרדימו לפני מילתו ?

תשובה :

הבעיות הקשורות בשאלה זו הן :

א. בשולחן ערוך (אורח חיים, סימן ס', סעיף ד') נפסק, שמצוות צריכות כוונה, והישן אינו מכוון לאותה מצווה.

אולם : 1. במצוות מילה - מעשה המילה נעשה ע"י המוהל והוא הרי ער ומכוון למצוה. וגם אם נאמר, שצריך שליחות והמוהל מבצע את המילה רק כשלוחו של הנימול, הרי אין השליחות נפסקת גם בעת שינת הנימול, מכיון שאינו מחוסר מעשה להתעורר.

2. יש שיטות, שלא צריך שליחות ולא צריך כוונה במילה.

3. במצות מילה העקר הוא שתהא המילה חתומה בבשרו ואין המצוה אלא שיהא נימול, ואם כן אין כל הקפדה לעשות את הדבר בהרדמה.

ב. אחד מהאחרונים כתב, שמצוות מילה צריכה להיות דוקא ע"י צער.

המחבר דוחה זאת, וסובר שאין הצער מעכב במילה, שכל שמעשה המילה נעשה כהלכה, מה לנו ולצערו של זה.

מסקנה :

"אשר על כן נלע"ד, דלדינא שפיר דמי למול איש גדול, שלא נימול בילדותו מאיזו סיבה, ע"י סם הרדמה ; וכן גר הבא להתגייר מותר למולו ע"י סם הרדמה, וכן עשינו מעשה בעיה"ק ירושלים בהסכמת חברי בית הדין הרבני בשנת התשכ"ג.

(הרב עובדיה יוסף, נועם, כרך י"ב, עמ' א'-י').

מקורות נוספים :

שו"ת אמרי יושר, ח"ב, סי' ק"מ, אות ג' ; שו"ת שרידי אש, ח"ג, סי' צ"ו, ועוד.

 

בענין מציצה במילה

השאלה :

האם יש מקום לבטל את מצות המציצה במילה ?

תשובה :

יסוד מצות מציצה מבואר במסכת שבת (קל"ג, ב') : "האי אומנא דלא מייץ - סכנה הוא ועברינן ליה" (אומן מוהל שאינו מוצץ - מסכן את התינוק ומעבירים אותו מתפקידו).

בימינו, יש הטוענים שאין כל סכנה בהעדר מציצה, ולהיפך - יש סכנה במציצה בפה בגלל מחלות מדבקות.

לדעת המחבר, כל דברי הרופאים מוחזקים אצלנו בגדר ספק, ולכן במקום שדבריהם מתנקשים בדברי חז"ל - אין לקבל את שיטת הרופאים. על כן, היות ולדעת חז"ל יש סכנה בהעדר מציצה - אין לבטל זאת, בפרט שגם על פי הנסתר יש לה יסוד רב.

מסקנה :

המחבר מסכים להתיר מציצה ע"י שפופרת, אבל דוקא כשרואים שיש איזה סכנה מצד המוצץ (אם הוא נגוע במחלה) או התינוק. אבל כשרוצים לזלול במנהגי ישראל, יש למצוץ בפה. ובכל אופן אין להשתמש במציצה ע"י שפופרת בקביעות, כי אם כשיש על פי הרופאים איזה מקום וחשש סכנה.

(שו"ת דעת כהן, ס' ק"מ-קמ"ב)

מקורות נוספים :

שו"ת מהרי"א אסאד, חיו"ד, סי' רכ"ח ; שו"ת עין הבדולח סי' י"ג ; דבר סיני על הרמב"ם; שדי חמד, מערכת מילה, סי' א -ב; תורה שלמה, בראשית, פ"א, אות של"ה ; שו"ת הר צבי, סי' רי"ד ; תפארת ישראל, מס' שבת, פי"ט ; נועם, כרך ט', עמ' רפ"ה ; הרפואה והיהדות, פרק 16 ; שו"ת בני-ציון, סי' כ"ג ; שו"ת מהר"מ שיק, חיו"ד, סי' רמ"ד; שו"ת מנחת יצחק, ח"ה, סי' כ"ד; שו"ת אבני נזר, חיו"ד, סי' של"ח ; שו"ת דברי מלכיאל, ח"ד, סי' פ"ז ; שו"ת שבט הלוי, חיו"ד, סי' קל - קלא.

 

מילה ב- HYPOSPADIAS

השאלה :

תינוק שנולד כך, שנקב צינור השתן הוא מן הצד, האם מותר לדחות מצות מילה עד שיתקנו הרופאים את המום ?

תשובה :

המחבר מביא נמוקים שונים להיתר דחית המילה :

א. אם ימולו התינוק בזמנו לא יוכלו לתקן את המום והילד לא יהא ראוי להוליד. דבר זה מהוה בטול מצות פריה ורביה לאב (כמבואר ביבמות, ס"ב, ב' וברמב"ם הלכות אישות, פרק ט"ו, הלכה ד').

ב. יש לדון את הילד כחולה, שאין מלין אותו עד שיבריא.

ג. אין חיוב על האב למול את בנו בזמנו ועל ידי זה ישאר בנו בעל מום, כי במצות עשה אין חיוב לבזבז את כל ממונו, ולא יהא ממונו חביב עליו מגופו.

ד. אי אפשר לומר, שבשביל מצוותו של האב למול את בנו בזמנו נדחה את חבלתו של התינוק, שישאר בעל מום כל ימיו.

מסקנה :

מותר לדחות את מצות המילה עד לאחר שינתחו הרופאים את התינוק ויתקנו את מומו.

(הרב ח. א. ליפשיץ, סיני, כרך ס"ג, עמ' רפ"ו - רפ"ז)

מקורות נוספים :

ספר אסיא ג', 388 - 390 ; ספר אסיא ד', 224 - 225 ; שו"ת חתם סופר, ליקוטים, סי' ס"ד; נועם, כרך ה', עמ' שי"א; שו"ת חלקת יעקב, ח"ב, סי' כ"א - כ"ב; שו"ת אגרות משה, חאו"ח, סי' מ"א ; ועוד.

 

מילה לתינוק שנולד עם מחלת לב

השאלה :

האם יש למול בזמנו תינוק, שנולד עם מחלת לב קונגניטלית והוא כחול ?

תשובה :

רוב הרופאים שנשאלו, סברו שאין סכנה במילה במקרה זה. אכן חלק מהרופאים סברו, שהמילה עלולה לסכן את התינוק.

לדעת המחבר אין למול את התינוק משני טעמים :

א. מטעם מראהו וצבעו, שכך נפסק להלכה שאין מלים תינוק ירוק או אדום, ובכלל ירוק גם כחול, כמבואר בפוסקים ;

ב. מטעם חוליו, שכן נפסק להלכה, שהחולה אין מלין אותו עד שיבריא. ומבואר בפוסקים, דאף בחולי כל שהוא, או מצטער, צריכים להמתין עד שיבריא. ובחולי כל הגוף צריכים להמתין שבעה ימים מיום הבראתו, גם במחלה שאין בה סכנה. וכל זה לענין הבראה, אבל בשעת חוליו, אין חולק שאין למולו. ולדעת המחבר, גם אם הרופאים אומרים, שאין סכנה במילה - אין לסמוך על כך ואין למולו. אכן אם המחלה אינה עשויה להתרפאות, יתכן שיש למולו בזמנו כי אחרת ימות ערל, אבל בימינו יש רפואה למחלות הלב המולדות, ולכן יש להמתין עם המילה עד שיבריא.

המסקנה

אין למול את התינוק החולה במחלת לב קונגניטלית - עד שיבריא.

(שאלות ותשובות מנחת יצחק, חלק ה', סימן י"א)

מקורות נוספים :

ראה לעיל עמ' 306-304 וכן: ספר אסיא ד', 220 - 221; זוכר הברית, סי' י' אות י"ז ; הרפואה והיהדות, עמ' 244.

 

לידה במלקחיים - לענין פדיון-הבן

השאלה :

בכור שנולד בעזרת מלקחיים - האם פטור הוא מדיני בכורה ?

תשובה :

יסוד השאלה - האם יש במכשיר זה משום חציצה בין העובר לבין קיר הרחם [ודומה למבואר במסכת חולין, ע', א' - כרכו בסיב] ?

יסודות ההיתר -

א. הרופא אינו מכניס את המכשיר לתוך הרחם אלא רק לפרוזדור, וממלא נתקדש העובר בקדושת בכור ברחם ;

ב. גם אם יגיע המכשיר לתוך הרחם, מכיון שנוגע הוא רק במקצת הבכור אין זאת חציצה, כי רוב הבכור נוגע ברחם ;

ג. שיטת רבינו גרשום מאור הגולה,שכל הנולד שלא כדרך הנולדים - פטור מבכורה כמו יוצא דופן (נתוח קיסרי). אך רבים מהראשונים חולקים עליו ולשיטתם בודאי אין עכוב, מבחינה זאת, בלידת מלקחיים. וגם לשיטת רבנו גרשום מאור הגולה - מי אומר, שבנידון דידן אין זה דרך הנולדים, ואם כן גם לשיטתו לא ברור לפטור בכור כזה מקדושת בכירה.

מסקנה :

"פוק חזי מה עמא דבר, מעולם לא עלה על לב אדם להסתפק בזה לפטור מפדיון בכהאי גוונא".

(שו"ת חבצלת השרון, מהדורא תניינא, סימן נ"ו).

מקורות נוספים :

שו"ת בית שלמה, סי' ל"ט; שו"ת חלקת יעקב, ח"א, סי' מ"א: שו"ת חלקת יואב,.חיו"ד, סי' כ"ו ; שו"ת אבני נזר, חיו"ד, סי' שצ"א - שצ"ד ; שו"ת שרידי אש, ח"ב, סי' קי"ד ; שו"ת דובב מישרים ח"ב, סי' ל"ב ; זוכר הברית, סי' כ"ח, סק"ה ; שערים המצויינים בהלכה, סי' קס"ד, סק"כ; שו"ת אג"מ, חיו"ד, ח"ג, סי' צ"ו אות ז'.

 

פדיון הבן בילד חולה

השאלה :

תינוק חולה שלא ניתן למולו, מתי יעשו פדיון הבן ?

תשובה :

מצות פדיון הבן חלה ביום שנשלמו לתינוק שלשים יום. ומבואר בשולחן ערוך (יורה דעה, סימן ש"ה, סעיף י"א), שאחר שלשים יום יפדה מיד את התינוק, שלא ישהה המצוה. מחבר המאמר מוכיח ממקורות שונים, שצריך להשתדל לבצע תיכף את מצות פדיון הבן, כי אין קשר ביניהם. אכן, אם נתרפא התינוק ביום שלשים ואחד יש להקדים את המילה ואח"כ פדיון הבן באותו יום (על פי הש"ך בסימן ש"ה, סקי"ב)

מסקנה :

"אם נתרפא ביום שלשים ואחד, ודאי ראוי להקדים המילה ואח"כ הפדיון, אבל אם עודנו חולה - אין לעכב הפדיון בשביל זה".

(הרב נ. הכהן, אור תורה, שנה רביעית, חוברת ח', טבת, תשל"ב, סימן ס"ה).

מקורות נוספים

שו"ת ישכיל עבדי, ח"ה, חיו"ד, סי' כ"ז ובספרים המצויינים שם.

 

דין כהן הלומד רפואה

השאלה :

"כהן שלומד חכמת הרפואה, שבודאי מטמא למתים בעסקו בנתוח, אם מחוייב הרב לאסור לקרותו לתורה".

תשובה :

יסוד האסור הוא הנפסק בשלחן ערוך (אורח-חיים, סימן קכ"ח ס' מ"א) : "נטמא למת, שאינו משבעת מתי מצוה, פסול מן הדוכן ומן מעלות הכהונה, עד שישוב ויקבל שלא יטמא עוד למתים".

צדדים להקל :

א. מי שלומד חכמת הרפואה יש לחשבו לשוגג, כי אולי סבור כיון שעוסק בלמוד ויכל על ידי זה לרפאות אחרים - שרי (שו"ת יהודה יעלה, ס' מ"ז).

ב. אם מדובר במתי עכו"ם - יתכן, שסובר הכהן כדעת בעל היראים, שבמת נוכרי לא שייך אפילו טומאת מגע, ואף שכל הפוסקים חולקים עליו, בכל זאת יש לחשבו כשוגג (שם).

ג. כשידוע שלא מקבלים את התוכחה, קיים הכלל "מוטב יהיו שוגגין ואל יהיו מזידין". ואף שבדבר המפורש בתורה יש למחות גם אם לא יקבל (רמ"א, אורח חיים, סי' תר"ח, ס"ב), אולי דין זה אינו בגדר מפורש בתורה, כי שיטת הראב"ד היא, שכהן שנטמא פעם למת, אינו מוזהר עוד מלהטמא שנית. אף שאין הלכה כמותו, על כל פנים אין זה במפורש בתורה, וגם טומאת נכרי איננה כמפורשת בתורה.

ד. דעת הסמ"ג, שמצוה לא לומר דבר שאינו נשמע (ועי' בשו"ת מהר"מ שיק, חלק אורח חיים, סימן ש"ג בנדון). וכהן זה, בודאי לא ישמע לעזוב חוק למודיו ופרנסתו.

מסקנות :

בשו"ת יהודה יעלה שם כתב : "מצוה וחיבה לדבר עמו רכות ולהראות לו הדין  בשולחן ערוך, שזהו כבודו שחלק לו המקום בקדושת כהונתו, שיקבל עליו בפני בית-דין, שלא יטמא עוד למתים".

ומסקנת המחבר בנדון שאלתו :

"ובענין לקרותו לתורה, היות וידוע, שעובר על הלאו ד"לא יטמא" בכל יום, אם נקרא לתורה ככהן צדיק, נמצא שאנו מחזיקים ידיו ומסייעין לו בשטתו. על כן מצוה לומר להסגן שלא יקראוהו, ורק אם יודע הסגן, שלא ישמע לו, אזי מוטב יהא שוגגים". ( שו"ת מלמד להועיל, חלק אורח חיים , סימן ל"א)

מקורות נוספים :

ספר אסיא ב', 73 - 74 ; ספר אסיא ג', 478 ; שבט מיהודה, שער ראשון, פרק י"ג, אות ז' ואילך; הרפואה והיהדות, פרק 21; הדרום, יד, אלול תשכ"א, 17 ; תורה שבעל פה, ו' עמ' ע"ה ; מחניים, קכ"ג, תש"ל, עמ' ק"כ ; שו"ת מלכי בקדש, ח"ג, עמ' 9 ועמ' 153 ; שו"ת חת"ס, חיו"ד, סי' של"ח אח לצרה, עמ' 56 - 59 ; גשר החיים, ח"א, פ"ו, ס"ג ; שבות יעקב, ח"ב, סי' ב ; יסודי ישורון, ח"ה, עמ' תי"ח;כל בו על אבלות, ח"א, פ"א, סי' ה' אות י"ב, כ"ב - כ"ג : שו"ת אג"מ, חיו"ד, ח"ג, סי' קנ"ה; שו"ת באר משה, ח"ב, ס' קי"ג; הלכה ורפואה, ג', עמ' קצ"ט.

רופא כהן - בבית גוסס

השאלה :

האם מותר לרופא כהן להכנס לבית גוסס על מנת לספל בו ?

תשובה:

מחלוקת הפוסקים היא, אם מותר לכהן רופא להכנס לגוסס ולעסוק ברפואתו. בשאלות ותשובות חתם-סופר (חלק יורה דעה, סימן של"ח) כתב, שגם לדעת הפוסקים האוסרים לכהן להכנס לבית גוסס מעקר הדין, מכל מקום משום ספק פקוח-נפש - מותר, ויכנס ויעסוק ברפואתו, בתנאי שרואים אנו שצריך לרופא. אך אם יש שם רופא אחר - מפקפק להלכה, ותולה את השאלה במחלוקת אם מצוות התורה הותרו אצל פקוח-נפש ומותר, או רק דחויים הם - ואסור.

ובפתחי תשובה (יורה דעה, סימן ש"ע), דחה את שיטת החתם-סופר, ולדעתו מותר בכל מקרה ואין שאלה זו תלויה במחלוקת אם הותרה או דחויה. ונמוקו על פי המבואר ביורה דעה (סימן רכ"א, סעיף ד) - שלא מכל אדם זוכה להתרפאות. והנה המחבר סובר, ששגה הפתחי-תשובה בזה, כי אותו ספק, שלא מכל אדם זוכה להתרפאות, קיים גם לגבי הרופא הכהן כמו על כל רופא אחר ולא שייך בזה ספק פקוח-נפש, שמא דווקא מאחר יזכה להתרפא.

מסקנה :

במקרה שאין רופא אחר - מותר לרופא כהן להכנס לגוסס ולטפל ברפואתו ; כשיש רופא אחר - הדבר תלוי במחלוקת אם התורה הותרה או דחויה אצל פקוח נפש.

(שו"ת מחזה אברהם, ח"ב, חיו"ד, ס" י"ט).

מקורות נוספים :

נחלת צבי, יו"ד, סי' ש"ץ, סק"א ; שו"ת טוב טעם ודעת, מהדורא ג', ח"כ, סי' רי"ב; שו"ת חת"ס, חיו"ד, סי' שמ"ח; יוסף דעת, סי' של"ט ; אח לצרה, עמ' 17 ; גשר החיים, ח"א, פ"ב, סק"ב ; כל בו על אבלות, ח"א, עמ' 23 ; שו"ת ציץ אליעזר, ח"ה ; רמת רחל, סי' כ"ח ; שדי חמד, מע' אבלות, כלל קי"א.

 

דין כהן חולה בבית-חולים

השאלה :

האם מותר לכהן חולה להכנס לבית-חולים כללי, למרות שידוע שבכל יום יש שם מת ?

תשובה :

המחבר מחלק בין מקום שרוב המתים הם גויים למקום שרובם ישראליים. במקרה שרוב המתים גויים יש כמה סניפים להקל :

א. לדעת רוב הפוסקים מת עכו"ם אינו מטמא באהל.

ב. גם לדעת הפוסקים, שיש להחמיר במת עכו"ם, מותר להטמא לדבר מצוה, כ"ש שמותר לצורך חולה, אף שאין בו סכנה.

ג. במקרה שהחדר שבו נמצא המת או הכהן - נעול, הרי שמדובר בטומאה מחדר לחדר, והטומאה היא רק משום סופו לצאת - בזה דעת רוב הפוסקים, שהאיסור רק מדרבנן ובמקום מחלה מותר.

ד. לשיטת הראב"ד (הלכות נזירות, פרק ה', הלכה י"ז) ורבנו תם (תוספות שבועות, י"ז, א', דברי המתחיל נזיר) אין מוזהר על הטומאה כשהוא כבר טמא ממילא. אכן, רוב הפוסקים אינם סבורים כך.

ה. יש להסתפק, שמא אותו כהן הוא חלל - ומותר להטמא למת.

מסקנה :

"המורם לנו מכל הנ"ל, דיש סברות להתיר, אפשר גם בעירות שרובן ישראל, אכן מפני שמדמין נעשה מעשה, וח"ו להתיר בעיירות שרובן ורוב מתים ישראל. אכן בנידון דידן, שרוב מתי עכו"ם, ודאי דיש להתיר ואף דלמראית עין אין חשש סכנה".

(שו"ת חלקת יעקב, חלק א', סימן כ"ז)

מקורות נוספים :

ספר אסיא ב', 149 - 151 ; שו"ת מהרש"ם, ח"ב, סי' רל"ג; שו"ת מהר"ש ענגיל, ח"ג, סי', כ"ז; שו"ת פרשת מרדכי, חאו"ח, סי' ט'; קונטרס וילקט יוסף, שנת תרע"ב, סי' ע"ד : נועם, כרך ב', עמ' נ"ה ; שו"ת מלמד להועיל, חיו"ד, סי' קל"ו ; שו"ת שרידי אש, ח"ב, סי' קל"ד ; כל בו על אבלות, ח"א, עמ' 18 ; שער המצויינים בהלכה, סי' כ"ב, סק"ו ; שו"ת שבט הלוי, חיו"ד, סי' ר"ה; שו"ת אג"מ, חיו"ד, ח"ב, סי' קס"ו; אוצרות ירושלים, רי"ח - רי"ט ; שם, רע"ד- רצ"א; בשבילי הרפואה ג'-ד', עמ' קל"ט-קמ"ח; הלכה ורפואה, ג', עמ' קל"ט ועמ' קס"ז.

 

תפילין ותפלה - בחולה עם CYSTOSTOMY

השאלה:

חולה, שהוצרכו לפתוח את כיס השתן דרך הבטן והשתן מנטף בתמידות מבלי שירגיש כלל - מה דינו לענין הנחת תפילין ותפלה ?

תשובה :

לענין הנחת תפילין - פשוט שמחוייב, על פי המבואר בתוספות, ברכות (כ"ג, א', דברי המתחיל חיישינן), שמותר להשתין מים בבית כסא עראי כשהתפילין בראשו. ואף לדעת הרמב"ם, המחמיר בזה (מובא בשולחן ערוך, אורח חיים, סימן מ"ג) היינו רק לכתחילה, אבל בנידון דידן ייבטל בתמידות ממצות תפילין, ולכן פשיטא שמחוייב.

ולענין תפילה - בשו"ת הרמ"א (סימן צ"ח) נפסק להלכה, שמי שיש לו חולי, שהשתן מטפטף תמיד בניגוד לרצונו ולידיעתו, יש להתיר לעשות לו בגד סביב איברו והבגדים העליונים יהיו נקיים ובשעת הטפת השתן - יפסיק, ואחר כך יתפלל. אמנם, מי שרגיל הוא בכך, ואם לא יתפלל יפטר מן התפלה לעולם, בודאי מותר לו להתפלל בלא גוף נקי. ובודאי בנידון דידן, שאינו יכול להפסיק את נזילת השתן - מותר להתפלל.

המחבר מביא עוד שני סניפים להקל :

א. השתן אינו יוצא מהאיבר כדרכו, אלא דרך דופן הבטן - והרי זה שינוי ;

ב. איש חולה, שרוצה להתפלל - אם לא נתיר לו, יש לחשוש לטירוף דעתו ועגמת נפש רבה.

מסקנה :

"צריך להתפלל ולהניח תפילין בברכה, וכמובן שהכלי שיש בו שתן צריך להיות מכוסה".

(שו"ת חלקת יעקב, חלק א', סימן קס"ח).

מקורות נוספים :

חיי אדם, כלל כ"ה, ס"ה ; שו"ת מלמד להועיל, חאו"ח, סי' ז' : שו"ת שאילת משה, חאו"ח, סי' ל"ד-ל"ה : שו"ת ציץ אליעזר, ח"ח, סי' א'; שם, ח"ט, סי' ו'; שם, חי"ב, סי' י"ב ; שו"ת מנחת יצחק, ח"ו, סי' י"א - י"ב ; נשמת אברהם, חאו"ח, סי' ע"ו, סק"ט.

 

מחלות נפשיות בדיני גיטין ואישות

שאלה :

המחבר דן בשלשה מקרים: א) חולה מאני-דפרסיבי, שמקבל טפול תרופתי - האם כשר לגרש את אשתו ; ב) חולה סכיזופרנית-פרנואידית, שמקבלת טפול תרופתי, האם כשרה להתגרש מבעלה ; ג) חולה דכאונית שזינתה - האם מותרת לבעלה ?

תשובה :

א) בדין שוטה - התלמוד (חגיגה, ג, ב) מגדיר שוטה בארבעה סימנים : היוצא יחידי בלילה, הלן בבית הקברות, המקרע כסותו והמאבד כל מה שנותנים לו. הפוסקים דנים במספר בעיות יסודיות בהגדרת השוטה : האם יש צורך בכל ארבעת הקריטריונים לקביעת האבחנה, או שדי באחד מהם. מה הדין בסימפטומים של שטות, שאינם כלולים בארבעה סימנים אלו ; האם הגדרת שוטה היא לכל דבר, או שיש להבחין בין שוטה לענייני גיטין וקידושין לבין פסול לעדות ופטור מן המצוות. מסקנת המחבר, שדעת רוב הפוסקים נוטה לומר, ששוטה לדבר אחד - אף שהוא פסול לעדות ופטור נגן המצוות בכל זאת גיטו גט וקידושיו קידושין,

ב) בדין משתטית - התלמוד (יבמות, קי"ב, ב) קובע, שאי-אפשר לגרש משתטית. בהגדרתה קובע התלמוד שני קריטריונים : איננה יודעת לשמור על גיטה ואיננה יודעת לשמור על עצמה, שלא ינהגו בה מנהג זנות. בהתאם להגדרה זו יוצא, שאי-אפשר לגרש אשה שהיא לעתים שוטה ולעתים בריאה, גם בתקופת היותה בריאה וזאת שמא ינהגו בה מנהג זנות בעת שתחזור לשטותה. אכן המחבר מוכיח, שיש להקל בכך, בפרט במצב שיש בידה תרופות שאם תשוב לזנותה אפשר לתיתם לה ולהצילה מזנות והפקרות, ולכן מותר לגרשה בעת היותה בריאה ;

ג) שוטה שזינתה אם מותרת לבעלה - מחלוקת הרמב"ם והראב"ד (הלכות איסורי ביאה, פרק ג', הלכה ב') בקטנה שקידשה אביה וזינתה - אם נאסרת לבעלה ישראל. לדעת הרמב"ם - אסורה ולדעת הראב"ד - מותרת. המחבר דן בשאלה, אם שוטה נחשבת כקטנה לענין זה או לא. מסקנתו, ששוטה גמורה מותרת לבעלה גם לשיטת הרמב"ם, כי גרועה היא מקטנה לענין זה.

אכן, אשה הסובלת מדכאון, חולקים הפוסקים אם לכלול מצב זה בגדר השוטים, כמו-כן מסתפק המחבר בשאלה אם נאמנת היא בעת פקחותה לומר שזינתה בעת שטותה. מוכיח הוא מהנודע ביהודה (תניינא, סימן י"ב), שאינה נאמנת. אכן, אם הבעל אומר שהוא מאמין לה - נאסרת היא עליו.

מסקנה :

"בשאלה הראשונה יש להתיר להבעל לתת גט לאשתו מכמה וכמה טעמים ; ובשאלה השניה גם-כן האשה בת גירושין היא ; אכן בשאלה השלישית יש להתיישב נכובד ראש ולהציע את הדבר לפני גדולי ההוראה שבדורנו, לחוות דעתם אם האשה מותרת לבעלה".

מקורות נוספים :

המאור, י', קונט' ה' תשי"ט, עמ' 7; הדרום, א, תשי"ז, עמ' 41.

 

התורשה לאור ההלכה

המחבר דן במספר הלכות המבוססות על עקרונות התורשה :

א. מי שמתו אחיו מחמת מילה - אין מלים אותו (יבמות, ס"ד, ב').

בתלמוד בא הנמוק : "איכא משפחה דרפי דמא" (- ישנה משפחה, שדמה רפה). קרוב לודאי, שמדובר ב- Hemophilia..בתלמוד ובפוסקים נידונו וריאציות שונות של מצב זה כגון, מספר האחים שמתו עד שנאסור את המילה, האם התורשה היא מצד האב או מצד האם, האם גם שאר בני המשפחה קובעים לחזקה שהמחלה  קיימת ועוד.

ב. בתלמוד (כתובות, ה, ב') מתוארת משפחה, "שאין להן לא דם נידה ולא דם בתולים". במקרה כזה הבעל חייב בכתובתה ואין זה מקח-טעות ;

ג. קיים איסור לשאת אשה ממשפחת נכפים (epilepsy) וממשפחת מצורעים, מחשש שהמחלה תועבר בתורשה לדורות הבאים.

ד. הנושא אשה, שחלתה במחלת נפש ויש במשפחה אחרים החולים במחלה זו - אין צורך בהיתר מאה רבנים, כי במקרה תורשתי לא תקן רבנו גרשום מאור הגולה את החרם על ביגמיה. כמו-כן אין הבעל חייב לתת לה כתובתה ואף הקידושין עצמם  הם בספק.

ה. בירור זהות אבהותו של בן מסופק - על יסוד המראה והדמיון החצוני אין לתמוך, אכן קיימת השאלה האם לסמוך על בדיקת סוג הדם לקביעת אבהות.

(הרב זוין, לאור ההלכה, עמ' קפ"ח - קצ"ה)

מקורות נוספים:

   אסיא, חוברת ל"ד, תשמ"ג, עמ' 6 - 19 ; התלמוד וחכמת הרפואה, עמ' 230 ; שו"ת נודע ביהודה, תניינא, חיו"ד, סי' קס"ה; שו"ת שואל ומשיב, תליתאה, ח"ג, סי' ק"ו; שו"ת מהרש"ם, ח"ג, סי' קס"א; פסקי דין רבניים, ה', עמ' 346; אנצ' תלמודית, ע' ב, עמ' ג'; שו"ת משמרת חיים, סי' ל"ז.

 

חיתון - במקרה של מחלה תורשתית מסוכנת

שאלה :

מי שבמשפחתו שני חולים במחלה מסוכנת, ובאים לשדך לו אשה, שגם במשפחתה שני חולים במחלה זו, האם מותר לו לשאתה לאשה ?

תשובה :

המחבר דן ביסודות ההלכתיים של חזקת העברת מחלה תורשתית עפ"י התלמוד (יבמות, סד, ב) והשולחן ערוך (אבן העזר, ב, ז).

לפי בירורו זה משתמע, שמחלה הפוגעת בהורים, באחים ובאחיות חשודה יותר להיות מועברת בתורשה מאשר פגיעה בקרובי משפחה רחוקים יותר. כאשר הפגיעה היא בשארים הקרובים יותר, הרי גם "בתרי זימני הוי חזקה" (שני מקרים מהוים חזקה), כלומר, קיים חשש סביר שהמחלה היא תורשתית. לעומת זאת, אם הפגיעה היא בקרוביו הרחוקים יותר - רק "בתלתא זימני הוי חזקה" (שלשה מקרים מהוים חזקה). כמו-כן מסיק המחבר, ש"תרי זימני" אמנם בא להוכיח על עובדה קיימת, אך יכול להסתר על-ידי מקרה נוסף שאינו תואם את העובדה, ולכן מתייחסים בדרך-כלל ל"תרי זימני" כאל תופעה מקרית בלבד. מאידך, "תלתא זימני" יוצר עובדה, ורק עובדה נגדית, כלומר חזרה של שלשה מקרים מקבילים שלא נגועים במצב הנידון - בכוחה לבטל עובדה זו.

כאשר הפגיעה קיימת בשני הצדדים - גם במשפחת הבעל וגם במשפחת האשה - הרי לגבי הצאצאים יש לקחת בחשבון הצטרפות הגורמים להעברת המחלה ויש לחשוש לחומרא.

מסקנה :

"כל כהאי-גוונא, שיש שני מקרי אותה מחלה מסוכנת בשנים מהמשפחה, וכל-שכן אם זהו באחד מהאחים ואחד מההורים או בשנים מהאחים, שלא יאות להתחתן זה בזה מגדר סכנתא דחמירא מאיסורא".

(עמוד הימיני, ס' ל"ג)

מקורות נוספים

ע. יעקובוביץ, הרפואה והיהדות, ירושלים תשכ"ו, עמ' 189-186 ; י. גליקמן, נועם, כרך י"ב, תשכ"ט, עמ' שי"ד-שט"ז ; י. ד. סלונים, נועם, שם, עבד שי"ז-שכ"א ; א. יונג, נועם, שם, עמ' קי"ד-קט"ז ; א. חפוטא, נועם, כרך י"ג תש"ל, עמ' פ"ג-ק"ג, ועוד.

 

מבחן למחלת טיי זקס לאור ההלכה

השאלה :

במרכזים רפואיים מבוצעות בדיקות לבירור מוקדם של היפגעות עובר במחלה זו :

א) בדיקת ההורים לזיהוי קיום או היעדר הגן נושא המחלה ; ב) אם שני ההורים נושאים את הגן קיים סיכוי של 1:4, שהולד יחלה במחלת טיי זקס, ולכן מייעצים לזוג לא ללדת ילדים ; ג) אם בכל זאת הרתה האשה - מבצעים אמניוצנטזיס (דקור מי השפיר) ואם מזהים את העובר כנושא מחלת טיי זקס - מייעצים לבצע הפלה.

האם הייעוץ הזה הוא על פי ההלכה ?

תשובה :

לדעת המחבר, אין מקום לייעץ לזוג לא ללדת ילדים, כי אפשרות סטטיסטית שמיעוט ילדיהם (1:4) עלולים להיות בעלי-מום או לא-נורמליים בשכלם איננה דוחה מצוה פריה ורביה. לכן אין טעם לבצע הבדיקה לגלוי מוקדם של נושאי המחלה בזוגות נשואים או באלו העומדים להינשא. כמו-כן אין טעם לבצע דקור מי השפיר, כי לדעתו אסור לבצע הפלה עקב ליקוי העובר, כאשר אין סכנה לאם עצמה. ובפרט שהבדיקה הזו מבוצעת בחדשים 5-4 של ההריון, שאז גדול יותר איסור ההפלה. ומכאן שאסור לבצע את דקור מי השפיר מטעם חבלה ללא תכלית.

מסקנה :

יש לבצע את תבחין הדם בגיל מוקדם - בבתי ספי תיכוניים. אם מזהים את נושאי המחלה, יש להם שלא להשתדך עם בן ובה זוג, שאף היא נושאת המחלה.

            (הרב י. ג. בלייך, אור המזרח, כרך כ"א, תשל"ב, עמ' 218--216)

 מקורות מספים :

ספר אסיא ג', 493 - 494; שו"ת ציץ אליעזר, חי"ג, סי' ק"ב ; הל' רופאים ורפואה, עמ' ל"ג-מ"ו; לב אברהם, ב', עמ' כ"ו; ספר הזכרון לרב אברמסקי, עמ' תס"א ; הלכה ורפואה, א' עמ' שכ"ז; שם, ב, עמ' ש"נ.

נראה, דהאידנא [כיום] אין לסמוך על הנס, וחייב החולה להתנהג בדרך העולם לקרוא לרופא שירפאנו, ולא כל כמיניה לשנות סוגיין דעלמא [ואין לו רשות לשנות דרך העולם] ולומר, כי הוא גדול מכמה חסידי הדורות, שנתרפאו על-ידי הרופאים, וכמעט איסור יש בדבר, אי משום יוהרא [גאוה] ואי משום לסמוך אניסא [על הנס] במקום סכנה ולהזכיר עוונותיו בשעת חוליו. אמנם ינהג כדרך של בני אדם ואורח כל ארעא [ודרך כל הארץ] - להתרפאות על ידי רופא, ולבו כל עמו רק ידבק בקונו למתקף ברחמי בכל לבה ובו יבטח דוקא. (ברכי יוסף יורה דעה, סימן של"ו סעיף-קטן ב').

בעניין מציצה במילה

 

תמציות

 

בעניין הרדמה בשעת מילה

השאלה :

 

גר שבא להתגייר, האם מותר להרדימו לפני שימולו אותו, וכן יהודי אשר מאיזו שהיא סיבה לא נימול בקטנותו, האם מותר להרדימו לפני מילתו ?

 

תשובה :

הבעיות הקשורות בשאלה זו הן :

א. בשולחן ערוך (אורח חיים, סימן ס', סעיף ד') נפסק, שמצוות צריכות כוונה, והישן אינו מכוון לאותה מצווה.

אולם : 1. במצוות מילה - מעשה המילה נעשה ע"י המוהל והוא הרי ער ומכוון למצוה. וגם אם נאמר, שצריך שליחות והמוהל מבצע את המילה רק כשלוחו של הנימול, הרי אין השליחות נפסקת גם בעת שינת הנימול, מכיון שאינו מחוסר מעשה להתעורר.

2. יש שיטות, שלא צריך שליחות ולא צריך כוונה במילה.

3. במצות מילה העקר הוא שתהא המילה חתומה בבשרו ואין המצוה אלא שיהא נימול, ואם כן אין כל הקפדה לעשות את הדבר בהרדמה.

ב. אחד מהאחרונים כתב, שמצוות מילה צריכה להיות דוקא ע"י צער.

המחבר דוחה זאת, וסובר שאין הצער מעכב במילה, שכל שמעשה המילה נעשה כהלכה, מה לנו ולצערו של זה.

 

מסקנה :

"אשר על כן נלע"ד, דלדינא שפיר דמי למול איש גדול, שלא נימול בילדותו מאיזו סיבה, ע"י סם הרדמה ; וכן גר הבא להתגייר מותר למולו ע"י סם הרדמה, וכן עשינו מעשה בעיה"ק ירושלים בהסכמת חברי בית הדין הרבני בשנת התשכ"ג.

(הרב עובדיה יוסף, נועם, כרך י"ב, עמ' א'-י').

 

מקורות נוספים :

שו"ת אמרי יושר, ח"ב, סי' ק"מ, אות ג' ; שו"ת שרידי אש, ח"ג, סי' צ"ו, ועוד.

 

 

בענין מציצה במילה

 

השאלה :

האם יש מקום לבטל את מצות המציצה במילה ?

 

תשובה :

יסוד מצות מציצה מבואר במסכת שבת (קל"ג, ב') : "האי אומנא דלא מייץ - סכנה הוא ועברינן ליה" (אומן מוהל שאינו מוצץ - מסכן את התינוק ומעבירים אותו מתפקידו).

 

 

בימינו, יש הטוענים שאין כל סכנה בהעדר מציצה, ולהיפך - יש סכנה במציצה בפה בגלל מחלות מדבקות.

לדעת המחבר, כל דברי הרופאים מוחזקים אצלנו בגדר ספק, ולכן במקום שדבריהם מתנקשים בדברי חז"ל - אין לקבל את שיטת הרופאים. על כן, היות ולדעת חז"ל יש סכנה בהעדר מציצה - אין לבטל זאת, בפרט שגם על פי הנסתר יש לה יסוד רב.

 

מסקנה :

המחבר מסכים להתיר מציצה ע"י שפופרת, אבל דוקא כשרואים שיש איזה סכנה מצד המוצץ (אם הוא נגוע במחלה) או התינוק. אבל כשרוצים לזלול במנהגי ישראל, יש למצוץ בפה. ובכל אופן אין להשתמש במציצה ע"י שפופרת בקביעות, כי אם כשיש על פי הרופאים איזה מקום וחשש סכנה.

(שו"ת דעת כהן, ס' ק"מ-קמ"ב)

מקורות נוספים :

שו"ת מהרי"א אסאד, חיו"ד, סי' רכ"ח ; שו"ת עין הבדולח סי' י"ג ; דבר סיני על הרמב"ם; שדי חמד, מערכת מילה, סי' א -ב; תורה שלמה, בראשית, פ"א, אות של"ה ; שו"ת הר צבי, סי' רי"ד ; תפארת ישראל, מס' שבת, פי"ט ; נועם, כרך ט', עמ' רפ"ה ; הרפואה והיהדות, פרק 16 ; שו"ת בני-ציון, סי' כ"ג ; שו"ת מהר"מ שיק, חיו"ד, סי' רמ"ד; שו"ת מנחת יצחק, ח"ה, סי' כ"ד; שו"ת אבני נזר, חיו"ד, סי' של"ח ; שו"ת דברי מלכיאל, ח"ד, סי' פ"ז ; שו"ת שבט הלוי, חיו"ד, סי' קל - קלא.

 

 

 

מילה ב- HYPOSPADIAS

השאלה :

 

תינוק שנולד כך, שנקב צינור השתן הוא מן הצד, האם מותר לדחות מצות מילה עד שיתקנו הרופאים את המום ?

 

תשובה :

המחבר מביא נמוקים שונים להיתר דחית המילה :

א. אם ימולו התינוק בזמנו לא יוכלו לתקן את המום והילד לא יהא ראוי להוליד. דבר זה מהוה בטול מצות פריה ורביה לאב (כמבואר ביבמות, ס"ב, ב' וברמב"ם הלכות אישות, פרק ט"ו, הלכה ד').

ב. יש לדון את הילד כחולה, שאין מלין אותו עד שיבריא.

ג. אין חיוב על האב למול את בנו בזמנו ועל ידי זה ישאר בנו בעל מום, כי במצות עשה אין חיוב לבזבז את כל ממונו, ולא יהא ממונו חביב עליו מגופו.

ד. אי אפשר לומר, שבשביל מצוותו של האב למול את בנו בזמנו נדחה את חבלתו של התינוק, שישאר בעל מום כל ימיו.

מסקנה :

מותר לדחות את מצות המילה עד לאחר שינתחו הרופאים את התינוק ויתקנו את מומו.

(הרב ח. א. ליפשיץ, סיני, כרך ס"ג, עמ' רפ"ו - רפ"ז)

 

 

מקורות נוספים :

ספר אסיא ג', 388 - 390 ; ספר אסיא ד', 224 - 225 ; שו"ת חתם סופר, ליקוטים, סי' ס"ד; נועם, כרך ה', עמ' שי"א; שו"ת חלקת יעקב, ח"ב, סי' כ"א - כ"ב; שו"ת אגרות משה, חאו"ח, סי' מ"א ; ועוד.

 

 

מילה לתינוק שנולד עם מחלת לב

 

השאלה :

האם יש למול בזמנו תינוק, שנולד עם מחלת לב קונגניטלית והוא כחול ?

 

תשובה :

רוב הרופאים שנשאלו, סברו שאין סכנה במילה במקרה זה. אכן חלק מהרופאים סברו, שהמילה עלולה לסכן את התינוק.

 

לדעת המחבר אין למול את התינוק משני טעמים :

א. מטעם מראהו וצבעו, שכך נפסק להלכה שאין מלים תינוק ירוק או אדום, ובכלל ירוק גם כחול, כמבואר בפוסקים ;

ב. מטעם חוליו, שכן נפסק להלכה, שהחולה אין מלין אותו עד שיבריא. ומבואר בפוסקים, דאף בחולי כל שהוא, או מצטער, צריכים להמתין עד שיבריא. ובחולי כל הגוף צריכים להמתין שבעה ימים מיום הבראתו, גם במחלה שאין בה סכנה. וכל זה לענין הבראה, אבל בשעת חוליו, אין חולק שאין למולו. ולדעת המחבר, גם אם הרופאים אומרים, שאין סכנה במילה - אין לסמוך על כך ואין למולו. אכן אם המחלה אינה עשויה להתרפאות, יתכן שיש למולו בזמנו כי אחרת ימות ערל, אבל בימינו יש רפואה למחלות הלב המולדות, ולכן יש להמתין עם המילה עד שיבריא.

 

המסקנה

אין למול את התינוק החולה במחלת לב קונגניטלית - עד שיבריא.

 

(שאלות ותשובות מנחת יצחק, חלק ה', סימן י"א)

 

מקורות נוספים :

ראה לעיל עמ' 306-304 וכן: ספר אסיא ד', 220 - 221; זוכר הברית, סי' י' אות י"ז ; הרפואה והיהדות, עמ' 244.

 

 

לידה במלקחיים - לענין פדיון-הבן

 

השאלה :

בכור שנולד בעזרת מלקחיים - האם פטור הוא מדיני בכורה ?

 

תשובה :

יסוד השאלה - האם יש במכשיר זה משום חציצה בין העובר לבין קיר הרחם [ודומה למבואר במסכת חולין, ע', א' - כרכו בסיב] ?

 

 

יסודות ההיתר -

 

א. הרופא אינו מכניס את המכשיר לתוך הרחם אלא רק לפרוזדור, וממלא נתקדש העובר בקדושת בכור ברחם ;

 

ב. גם אם יגיע המכשיר לתוך הרחם, מכיון שנוגע הוא רק במקצת הבכור אין זאת חציצה, כי רוב הבכור נוגע ברחם ;

 

ג. שיטת רבינו גרשום מאור הגולה,שכל הנולד שלא כדרך הנולדים - פטור מבכורה כמו יוצא דופן (נתוח קיסרי). אך רבים מהראשונים חולקים עליו ולשיטתם בודאי אין עכוב, מבחינה זאת, בלידת מלקחיים. וגם לשיטת רבנו גרשום מאור הגולה - מי אומר, שבנידון דידן אין זה דרך הנולדים, ואם כן גם לשיטתו לא ברור לפטור בכור כזה מקדושת בכירה.

 

מסקנה :

 

"פוק חזי מה עמא דבר, מעולם לא עלה על לב אדם להסתפק בזה לפטור מפדיון בכהאי גוונא".

(שו"ת חבצלת השרון, מהדורא תניינא, סימן נ"ו).

 

מקורות נוספים :

שו"ת בית שלמה, סי' ל"ט; שו"ת חלקת יעקב, ח"א, סי' מ"א: שו"ת חלקת יואב,.חיו"ד, סי' כ"ו ; שו"ת אבני נזר, חיו"ד, סי' שצ"א - שצ"ד ; שו"ת שרידי אש, ח"ב, סי' קי"ד ; שו"ת דובב מישרים ח"ב, סי' ל"ב ; זוכר הברית, סי' כ"ח, סק"ה ; שערים המצויינים בהלכה, סי' קס"ד, סק"כ; שו"ת אג"מ, חיו"ד, ח"ג, סי' צ"ו אות ז'.

 

 

פדיון הבן בילד חולה

השאלה :

תינוק חולה שלא ניתן למולו, מתי יעשו פדיון הבן ?

 

תשובה :

מצות פדיון הבן חלה ביום שנשלמו לתינוק שלשים יום. ומבואר בשולחן ערוך (יורה דעה, סימן ש"ה, סעיף י"א), שאחר שלשים יום יפדה מיד את התינוק, שלא ישהה המצוה. מחבר המאמר מוכיח ממקורות שונים, שצריך להשתדל לבצע תיכף את מצות פדיון הבן, כי אין קשר ביניהם. אכן, אם נתרפא התינוק ביום שלשים ואחד יש להקדים את המילה ואח"כ פדיון הבן באותו יום (על פי הש"ך בסימן ש"ה, סקי"ב)

 

מסקנה :

"אם נתרפא ביום שלשים ואחד, ודאי ראוי להקדים המילה ואח"כ הפדיון, אבל אם עודנו חולה - אין לעכב הפדיון בשביל זה".

 

(הרב נ. הכהן, אור תורה, שנה רביעית, חוברת ח', טבת, תשל"ב, סימן ס"ה).

 

מקורות נוספים

שו"ת ישכיל עבדי, ח"ה, חיו"ד, סי' כ"ז ובספרים המצויינים שם.

 

 

 

דין כהן הלומד רפואה

השאלה :

"כהן שלומד חכמת הרפואה, שבודאי מטמא למתים בעסקו בנתוח, אם מחוייב הרב לאסור לקרותו לתורה".

תשובה :

יסוד האסור הוא הנפסק בשלחן ערוך (אורח-חיים, סימן קכ"ח ס' מ"א) : "נטמא למת, שאינו משבעת מתי מצוה, פסול מן הדוכן ומן מעלות הכהונה, עד שישוב ויקבל שלא יטמא עוד למתים".

צדדים להקל :

א. מי שלומד חכמת הרפואה יש לחשבו לשוגג, כי אולי סבור כיון שעוסק בלמוד ויכל על ידי זה לרפאות אחרים - שרי (שו"ת יהודה יעלה, ס' מ"ז).

ב. אם מדובר במתי עכו"ם - יתכן, שסובר הכהן כדעת בעל היראים, שבמת נוכרי לא שייך אפילו טומאת מגע, ואף שכל הפוסקים חולקים עליו, בכל זאת יש לחשבו כשוגג (שם).

ג. כשידוע שלא מקבלים את התוכחה, קיים הכלל "מוטב יהיו שוגגין ואל יהיו מזידין". ואף שבדבר המפורש בתורה יש למחות גם אם לא יקבל (רמ"א, אורח חיים, סי' תר"ח, ס"ב), אולי דין זה אינו בגדר מפורש בתורה, כי שיטת הראב"ד היא, שכהן שנטמא פעם למת, אינו מוזהר עוד מלהטמא שנית. אף שאין הלכה כמותו, על כל פנים אין זה במפורש בתורה, וגם טומאת נכרי איננה כמפורשת בתורה.

ד. דעת הסמ"ג, שמצוה לא לומר דבר שאינו נשמע (ועי' בשו"ת מהר"מ שיק, חלק אורח חיים, סימן ש"ג בנדון). וכהן זה, בודאי לא ישמע לעזוב חוק למודיו ופרנסתו.

מסקנות :

בשו"ת יהודה יעלה שם כתב : "מצוה וחיבה לדבר עמו רכות ולהראות לו הדין  בשולחן ערוך, שזהו כבודו שחלק לו המקום בקדושת כהונתו, שיקבל עליו בפני בית-דין, שלא יטמא עוד למתים".

 

ומסקנת המחבר בנדון שאלתו :

"ובענין לקרותו לתורה, היות וידוע, שעובר על הלאו ד"לא יטמא" בכל יום, אם נקרא לתורה ככהן צדיק, נמצא שאנו מחזיקים ידיו ומסייעין לו בשטתו. על כן מצוה לומר להסגן שלא יקראוהו, ורק אם יודע הסגן, שלא ישמע לו, אזי מוטב יהא שוגגים". ( שו"ת מלמד להועיל, חלק אורח חיים , סימן ל"א)

מקורות נוספים :

ספר אסיא ב', 73 - 74 ; ספר אסיא ג', 478 ; שבט מיהודה, שער ראשון, פרק י"ג, אות ז' ואילך; הרפואה והיהדות, פרק 21; הדרום, יד, אלול תשכ"א, 17 ; תורה שבעל פה, ו' עמ' ע"ה ; מחניים, קכ"ג, תש"ל, עמ' ק"כ ; שו"ת מלכי בקדש, ח"ג, עמ' 9 ועמ' 153 ; שו"ת חת"ס, חיו"ד, סי' של"ח אח לצרה, עמ' 56 - 59 ; גשר החיים, ח"א, פ"ו, ס"ג ; שבות יעקב, ח"ב, סי' ב ; יסודי ישורון, ח"ה, עמ' תי"ח;כל בו על אבלות, ח"א, פ"א, סי' ה' אות י"ב, כ"ב - כ"ג : שו"ת אג"מ, חיו"ד, ח"ג, סי' קנ"ה; שו"ת באר משה, ח"ב, ס' קי"ג; הלכה ורפואה, ג', עמ' קצ"ט.

 

 

רופא כהן - בבית גוסס

 

השאלה :

האם מותר לרופא כהן להכנס לבית גוסס על מנת לספל בו ?

 

תשובה:

מחלוקת הפוסקים היא, אם מותר לכהן רופא להכנס לגוסס ולעסוק ברפואתו. בשאלות ותשובות חתם-סופר (חלק יורה דעה, סימן של"ח) כתב, שגם לדעת הפוסקים האוסרים לכהן להכנס לבית גוסס מעקר הדין, מכל מקום משום ספק פקוח-נפש - מותר, ויכנס ויעסוק ברפואתו, בתנאי שרואים אנו שצריך לרופא. אך אם יש שם רופא אחר - מפקפק להלכה, ותולה את השאלה במחלוקת אם מצוות התורה הותרו אצל פקוח-נפש ומותר, או רק דחויים הם - ואסור.

ובפתחי תשובה (יורה דעה, סימן ש"ע), דחה את שיטת החתם-סופר, ולדעתו מותר בכל מקרה ואין שאלה זו תלויה במחלוקת אם הותרה או דחויה. ונמוקו על פי המבואר ביורה דעה (סימן רכ"א, סעיף ד) - שלא מכל אדם זוכה להתרפאות. והנה המחבר סובר, ששגה הפתחי-תשובה בזה, כי אותו ספק, שלא מכל אדם זוכה להתרפאות, קיים גם לגבי הרופא הכהן כמו על כל רופא אחר ולא שייך בזה ספק פקוח-נפש, שמא דווקא מאחר יזכה להתרפא.

 

מסקנה :

במקרה שאין רופא אחר - מותר לרופא כהן להכנס לגוסס ולטפל ברפואתו ; כשיש רופא אחר - הדבר תלוי במחלוקת אם התורה הותרה או דחויה אצל פקוח נפש.

(שו"ת מחזה אברהם, ח"ב, חיו"ד, ס" י"ט).

 

מקורות נוספים :

נחלת צבי, יו"ד, סי' ש"ץ, סק"א ; שו"ת טוב טעם ודעת, מהדורא ג', ח"כ, סי' רי"ב; שו"ת חת"ס, חיו"ד, סי' שמ"ח; יוסף דעת, סי' של"ט ; אח לצרה, עמ' 17 ; גשר החיים, ח"א, פ"ב, סק"ב ; כל בו על אבלות, ח"א, עמ' 23 ; שו"ת ציץ אליעזר, ח"ה ; רמת רחל, סי' כ"ח ; שדי חמד, מע' אבלות, כלל קי"א.

 

 

דין כהן חולה בבית-חולים

 

השאלה :

האם מותר לכהן חולה להכנס לבית-חולים כללי, למרות שידוע שבכל יום יש שם מת ?

 

תשובה :

המחבר מחלק בין מקום שרוב המתים הם גויים למקום שרובם ישראליים. במקרה שרוב המתים גויים יש כמה סניפים להקל :

א. לדעת רוב הפוסקים מת עכו"ם אינו מטמא באהל.

ב. גם לדעת הפוסקים, שיש להחמיר במת עכו"ם, מותר להטמא לדבר מצוה, כ"ש שמותר לצורך חולה, אף שאין בו סכנה.

 

ג. במקרה שהחדר שבו נמצא המת או הכהן - נעול, הרי שמדובר בטומאה מחדר לחדר, והטומאה היא רק משום סופו לצאת - בזה דעת רוב הפוסקים, שהאיסור רק מדרבנן ובמקום מחלה מותר.

ד. לשיטת הראב"ד (הלכות נזירות, פרק ה', הלכה י"ז) ורבנו תם (תוספות שבועות, י"ז, א', דברי המתחיל נזיר) אין מוזהר על הטומאה כשהוא כבר טמא ממילא. אכן, רוב הפוסקים אינם סבורים כך.

ה. יש להסתפק, שמא אותו כהן הוא חלל - ומותר להטמא למת.

מסקנה :

"המורם לנו מכל הנ"ל, דיש סברות להתיר, אפשר גם בעירות שרובן ישראל, אכן מפני שמדמין נעשה מעשה, וח"ו להתיר בעיירות שרובן ורוב מתים ישראל. אכן בנידון דידן, שרוב מתי עכו"ם, ודאי דיש להתיר ואף דלמראית עין אין חשש סכנה".

(שו"ת חלקת יעקב, חלק א', סימן כ"ז)

 

מקורות נוספים :

ספר אסיא ב', 149 - 151 ; שו"ת מהרש"ם, ח"ב, סי' רל"ג; שו"ת מהר"ש ענגיל, ח"ג, סי', כ"ז; שו"ת פרשת מרדכי, חאו"ח, סי' ט'; קונטרס וילקט יוסף, שנת תרע"ב, סי' ע"ד : נועם, כרך ב', עמ' נ"ה ; שו"ת מלמד להועיל, חיו"ד, סי' קל"ו ; שו"ת שרידי אש, ח"ב, סי' קל"ד ; כל בו על אבלות, ח"א, עמ' 18 ; שער המצויינים בהלכה, סי' כ"ב, סק"ו ; שו"ת שבט הלוי, חיו"ד, סי' ר"ה; שו"ת אג"מ, חיו"ד, ח"ב, סי' קס"ו; אוצרות ירושלים, רי"ח - רי"ט ; שם, רע"ד- רצ"א; בשבילי הרפואה ג'-ד', עמ' קל"ט-קמ"ח; הלכה ורפואה, ג', עמ' קל"ט ועמ' קס"ז.

 

 

תפילין ותפלה - בחולה עם CYSTOSTOMY

 

השאלה:

חולה, שהוצרכו לפתוח את כיס השתן דרך הבטן והשתן מנטף בתמידות מבלי שירגיש כלל - מה דינו לענין הנחת תפילין ותפלה ?

 

תשובה :

לענין הנחת תפילין - פשוט שמחוייב, על פי המבואר בתוספות, ברכות (כ"ג, א', דברי המתחיל חיישינן), שמותר להשתין מים בבית כסא עראי כשהתפילין בראשו. ואף לדעת הרמב"ם, המחמיר בזה (מובא בשולחן ערוך, אורח חיים, סימן מ"ג) היינו רק לכתחילה, אבל בנידון דידן ייבטל בתמידות ממצות תפילין, ולכן פשיטא שמחוייב.

 

ולענין תפילה - בשו"ת הרמ"א (סימן צ"ח) נפסק להלכה, שמי שיש לו חולי, שהשתן מטפטף תמיד בניגוד לרצונו ולידיעתו, יש להתיר לעשות לו בגד סביב איברו והבגדים העליונים יהיו נקיים ובשעת הטפת השתן - יפסיק, ואחר כך יתפלל. אמנם, מי שרגיל הוא בכך, ואם לא יתפלל יפטר מן התפלה לעולם, בודאי מותר לו להתפלל בלא גוף נקי. ובודאי בנידון דידן, שאינו יכול להפסיק את נזילת השתן - מותר להתפלל.

המחבר מביא עוד שני סניפים להקל :

א. השתן אינו יוצא מהאיבר כדרכו, אלא דרך דופן הבטן - והרי זה שינוי ;

 

 

ב. איש חולה, שרוצה להתפלל - אם לא נתיר לו, יש לחשוש לטירוף דעתו ועגמת נפש רבה.

 

מסקנה :

"צריך להתפלל ולהניח תפילין בברכה, וכמובן שהכלי שיש בו שתן צריך להיות מכוסה".

(שו"ת חלקת יעקב, חלק א', סימן קס"ח).

 

מקורות נוספים :

חיי אדם, כלל כ"ה, ס"ה ; שו"ת מלמד להועיל, חאו"ח, סי' ז' : שו"ת שאילת משה, חאו"ח, סי' ל"ד-ל"ה : שו"ת ציץ אליעזר, ח"ח, סי' א'; שם, ח"ט, סי' ו'; שם, חי"ב, סי' י"ב ; שו"ת מנחת יצחק, ח"ו, סי' י"א - י"ב ; נשמת אברהם, חאו"ח, סי' ע"ו, סק"ט.

 

 

מחלות נפשיות בדיני גיטין ואישות

שאלה :

המחבר דן בשלשה מקרים: א) חולה מאני-דפרסיבי, שמקבל טפול תרופתי - האם כשר לגרש את אשתו ; ב) חולה סכיזופרנית-פרנואידית, שמקבלת טפול תרופתי, האם כשרה להתגרש מבעלה ; ג) חולה דכאונית שזינתה - האם מותרת לבעלה ?

תשובה :

א) בדין שוטה - התלמוד (חגיגה, ג, ב) מגדיר שוטה בארבעה סימנים : היוצא יחידי בלילה, הלן בבית הקברות, המקרע כסותו והמאבד כל מה שנותנים לו. הפוסקים דנים במספר בעיות יסודיות בהגדרת השוטה : האם יש צורך בכל ארבעת הקריטריונים לקביעת האבחנה, או שדי באחד מהם. מה הדין בסימפטומים של שטות, שאינם כלולים בארבעה סימנים אלו ; האם הגדרת שוטה היא לכל דבר, או שיש להבחין בין שוטה לענייני גיטין וקידושין לבין פסול לעדות ופטור מן המצוות. מסקנת המחבר, שדעת רוב הפוסקים נוטה לומר, ששוטה לדבר אחד - אף שהוא פסול לעדות ופטור נגן המצוות בכל זאת גיטו גט וקידושיו קידושין,

 

ב) בדין משתטית - התלמוד (יבמות, קי"ב, ב) קובע, שאי-אפשר לגרש משתטית. בהגדרתה קובע התלמוד שני קריטריונים : איננה יודעת לשמור על גיטה ואיננה יודעת לשמור על עצמה, שלא ינהגו בה מנהג זנות. בהתאם להגדרה זו יוצא, שאי-אפשר לגרש אשה שהיא לעתים שוטה ולעתים בריאה, גם בתקופת היותה בריאה וזאת שמא ינהגו בה מנהג זנות בעת שתחזור לשטותה. אכן המחבר מוכיח, שיש להקל בכך, בפרט במצב שיש בידה תרופות שאם תשוב לזנותה אפשר לתיתם לה ולהצילה מזנות והפקרות, ולכן מותר לגרשה בעת היותה בריאה ;

 

ג) שוטה שזינתה אם מותרת לבעלה - מחלוקת הרמב"ם והראב"ד (הלכות איסורי ביאה, פרק ג', הלכה ב') בקטנה שקידשה אביה וזינתה - אם נאסרת לבעלה ישראל. לדעת הרמב"ם - אסורה ולדעת הראב"ד - מותרת. המחבר דן בשאלה, אם שוטה נחשבת כקטנה לענין זה או לא. מסקנתו, ששוטה גמורה מותרת לבעלה גם לשיטת הרמב"ם, כי גרועה היא מקטנה לענין זה.

 

 

אכן, אשה הסובלת מדכאון, חולקים הפוסקים אם לכלול מצב זה בגדר השוטים, כמו-כן מסתפק המחבר בשאלה אם נאמנת היא בעת פקחותה לומר שזינתה בעת שטותה. מוכיח הוא מהנודע ביהודה (תניינא, סימן י"ב), שאינה נאמנת. אכן, אם הבעל אומר שהוא מאמין לה - נאסרת היא עליו.

מסקנה :

"בשאלה הראשונה יש להתיר להבעל לתת גט לאשתו מכמה וכמה טעמים ; ובשאלה השניה גם-כן האשה בת גירושין היא ; אכן בשאלה השלישית יש להתיישב נכובד ראש ולהציע את הדבר לפני גדולי ההוראה שבדורנו, לחוות דעתם אם האשה מותרת לבעלה".

 

מקורות נוספים :

המאור, י', קונט' ה' תשי"ט, עמ' 7; הדרום, א, תשי"ז, עמ' 41.

 

 

התורשה לאור ההלכה

 

המחבר דן במספר הלכות המבוססות על עקרונות התורשה :

א. מי שמתו אחיו מחמת מילה - אין מלים אותו (יבמות, ס"ד, ב').

בתלמוד בא הנמוק : "איכא משפחה דרפי דמא" (- ישנה משפחה, שדמה רפה). קרוב לודאי, שמדובר ב- Hemophilia..בתלמוד ובפוסקים נידונו וריאציות שונות של מצב זה כגון, מספר האחים שמתו עד שנאסור את המילה, האם התורשה היא מצד האב או מצד האם, האם גם שאר בני המשפחה קובעים לחזקה שהמחלה  קיימת ועוד.

ב. בתלמוד (כתובות, ה, ב') מתוארת משפחה, "שאין להן לא דם נידה ולא דם בתולים". במקרה כזה הבעל חייב בכתובתה ואין זה מקח-טעות ;

ג. קיים איסור לשאת אשה ממשפחת נכפים (epilepsy) וממשפחת מצורעים, מחשש שהמחלה תועבר בתורשה לדורות הבאים.

ד. הנושא אשה, שחלתה במחלת נפש ויש במשפחה אחרים החולים במחלה זו - אין צורך בהיתר מאה רבנים, כי במקרה תורשתי לא תקן רבנו גרשום מאור הגולה את החרם על ביגמיה. כמו-כן אין הבעל חייב לתת לה כתובתה ואף הקידושין עצמם  הם בספק.

ה. בירור זהות אבהותו של בן מסופק - על יסוד המראה והדמיון החצוני אין לתמוך, אכן קיימת השאלה האם לסמוך על בדיקת סוג הדם לקביעת אבהות.

(הרב זוין, לאור ההלכה, עמ' קפ"ח - קצ"ה)

 

מקורות נוספים:

   אסיא, חוברת ל"ד, תשמ"ג, עמ' 6 - 19 ; התלמוד וחכמת הרפואה, עמ' 230 ; שו"ת נודע ביהודה, תניינא, חיו"ד, סי' קס"ה; שו"ת שואל ומשיב, תליתאה, ח"ג, סי' ק"ו; שו"ת מהרש"ם, ח"ג, סי' קס"א; פסקי דין רבניים, ה', עמ' 346; אנצ' תלמודית, ע' ב, עמ' ג'; שו"ת משמרת חיים, סי' ל"ז.

 

 

חיתון - במקרה של מחלה תורשתית מסוכנת

שאלה :

מי שבמשפחתו שני חולים במחלה מסוכנת, ובאים לשדך לו אשה, שגם במשפחתה שני חולים במחלה זו, האם מותר לו לשאתה לאשה ?

 

תשובה :

המחבר דן ביסודות ההלכתיים של חזקת העברת מחלה תורשתית עפ"י התלמוד (יבמות, סד, ב) והשולחן ערוך (אבן העזר, ב, ז).

לפי בירורו זה משתמע, שמחלה הפוגעת בהורים, באחים ובאחיות חשודה יותר להיות מועברת בתורשה מאשר פגיעה בקרובי משפחה רחוקים יותר. כאשר הפגיעה היא בשארים הקרובים יותר, הרי גם "בתרי זימני הוי חזקה" (שני מקרים מהוים חזקה), כלומר, קיים חשש סביר שהמחלה היא תורשתית. לעומת זאת, אם הפגיעה היא בקרוביו הרחוקים יותר - רק "בתלתא זימני הוי חזקה" (שלשה מקרים מהוים חזקה). כמו-כן מסיק המחבר, ש"תרי זימני" אמנם בא להוכיח על עובדה קיימת, אך יכול להסתר על-ידי מקרה נוסף שאינו תואם את העובדה, ולכן מתייחסים בדרך-כלל ל"תרי זימני" כאל תופעה מקרית בלבד. מאידך, "תלתא זימני" יוצר עובדה, ורק עובדה נגדית, כלומר חזרה של שלשה מקרים מקבילים שלא נגועים במצב הנידון - בכוחה לבטל עובדה זו.

כאשר הפגיעה קיימת בשני הצדדים - גם במשפחת הבעל וגם במשפחת האשה - הרי לגבי הצאצאים יש לקחת בחשבון הצטרפות הגורמים להעברת המחלה ויש לחשוש לחומרא.

 

מסקנה :

"כל כהאי-גוונא, שיש שני מקרי אותה מחלה מסוכנת בשנים מהמשפחה, וכל-שכן אם זהו באחד מהאחים ואחד מההורים או בשנים מהאחים, שלא יאות להתחתן זה בזה מגדר סכנתא דחמירא מאיסורא".

(עמוד הימיני, ס' ל"ג)

 

מקורות נוספים

ע. יעקובוביץ, הרפואה והיהדות, ירושלים תשכ"ו, עמ' 189-186 ; י. גליקמן, נועם, כרך י"ב, תשכ"ט, עמ' שי"ד-שט"ז ; י. ד. סלונים, נועם, שם, עבד שי"ז-שכ"א ; א. יונג, נועם, שם, עמ' קי"ד-קט"ז ; א. חפוטא, נועם, כרך י"ג תש"ל, עמ' פ"ג-ק"ג, ועוד.

 

 

מבחן למחלת טיי זקס לאור ההלכה

 

השאלה :

במרכזים רפואיים מבוצעות בדיקות לבירור מוקדם של היפגעות עובר במחלה זו :

א) בדיקת ההורים לזיהוי קיום או היעדר הגן נושא המחלה ; ב) אם שני ההורים נושאים את הגן קיים סיכוי של 1:4, שהולד יחלה במחלת טיי זקס, ולכן מייעצים לזוג לא ללדת ילדים ; ג) אם בכל זאת הרתה האשה - מבצעים אמניוצנטזיס (דקור מי השפיר) ואם מזהים את העובר כנושא מחלת טיי זקס - מייעצים לבצע הפלה.

האם הייעוץ הזה הוא על פי ההלכה ?

 

 

תשובה :

לדעת המחבר, אין מקום לייעץ לזוג לא ללדת ילדים, כי אפשרות סטטיסטית שמיעוט ילדיהם (1:4) עלולים להיות בעלי-מום או לא-נורמליים בשכלם איננה דוחה מצוה פריה ורביה. לכן אין טעם לבצע הבדיקה לגלוי מוקדם של נושאי המחלה בזוגות נשואים או באלו העומדים להינשא. כמו-כן אין טעם לבצע דקור מי השפיר, כי לדעתו אסור לבצע הפלה עקב ליקוי העובר, כאשר אין סכנה לאם עצמה. ובפרט שהבדיקה הזו מבוצעת בחדשים 5-4 של ההריון, שאז גדול יותר איסור ההפלה. ומכאן שאסור לבצע את דקור מי השפיר מטעם חבלה ללא תכלית.

 

מסקנה :

יש לבצע את תבחין הדם בגיל מוקדם - בבתי ספי תיכוניים. אם מזהים את נושאי המחלה, יש להם שלא להשתדך עם בן ובה זוג, שאף היא נושאת המחלה.

 

            (הרב י. ג. בלייך, אור המזרח, כרך כ"א, תשל"ב, עמ' 218--216)

 מקורות מספים :

ספר אסיא ג', 493 - 494; שו"ת ציץ אליעזר, חי"ג, סי' ק"ב ; הל' רופאים ורפואה, עמ' ל"ג-מ"ו; לב אברהם, ב', עמ' כ"ו; ספר הזכרון לרב אברמסקי, עמ' תס"א ; הלכה ורפואה, א' עמ' שכ"ז; שם, ב, עמ' ש"נ.

 

נראה, דהאידנא [כיום] אין לסמוך על הנס, וחייב החולה להתנהג בדרך העולם לקרוא לרופא שירפאנו, ולא כל כמיניה לשנות סוגיין דעלמא [ואין לו רשות לשנות דרך העולם] ולומר, כי הוא גדול מכמה חסידי הדורות, שנתרפאו על-ידי הרופאים, וכמעט איסור יש בדבר, אי משום יוהרא [גאוה] ואי משום לסמוך אניסא [על הנס] במקום סכנה ולהזכיר עוונותיו בשעת חוליו. אמנם ינהג כדרך של בני אדם ואורח כל ארעא [ודרך כל הארץ] - להתרפאות על ידי רופא, ולבו כל עמו רק ידבק בקונו למתקף ברחמי בכל לבה ובו יבטח דוקא. (ברכי יוסף יורה דעה, סימן של"ו סעיף-קטן ב').

 

 

 

 

מילת התינוק הכחול

 

ד"ר יעקב לוי

 

בעיונינו בספרי הלכה בדבר דחיית המילה, מוצאים אנו, בין השאר, על תינוקות, שעורם מראה צבעים שונים : ירוק, אדום, צהוב וכו', וביניהם מדובר גם על צבע כחול. וכאן ראיתי דבר תמוה. יש מי שפוסק, שדוחים את המילה לילד כחול, כי צבע זה נכלל בהלכה הפסוקה של תינוק ירוק, שאין מלין אותו 1 . ולעומתם, יש מהפוסקים האחרונים הטוענים, שבימינו אין רואים כלל ילדים כחולים, ושוב כותבים רבנים אחרים, שאין מבינים כלל את הטענה הזאת, כי במו עיניהם ראו ילד כחול.

ובכן, מעונין אני כרופא לברר בעיה זו, הנוגעת - כפי שנראה - גם לעניני רפואה. והנה כמה מקורות להלכה זו :

א. תוספות חולין 2 : ירוקה וכו', ונראה דהוא צבע אינדי"ש בלעז, דהוא דומה לרקיע וכו' עכ"ל. בהסתכלותינו בשמים לפנות ערב רואים אנו לפעמים צבע כחול עמוק, צבע הנוטה קצת לסגול. בצבעי הקשת (ספקטרום) נמצא צבע אינדי"ש בין הכחול לסגול 3 .

ב. רא"ש 4: ירוקה וכו', ונראה שהוא צבע שקורין בלוא"ה כעין הרקיע, ובהגה"ה שם : דומה לרקיע, אינדי"ש בלעז.

ג. ר' יעב"ץ ב"מגדל עוז": 5 קטן שהוא ירוק, כל מין ירוק בין כעין הזהב או ככרתי או כמראה הכחול ירוק וכו'.

ד. "זוכר הברית" 6 : ומין ירוק כולל גרי"ן, בלו"י, לאזו"ר. והוא ממשיך: והנה בזמננו לא שמענו ולא ראינו תינוק בגוונים אלו.

ה. "מנחת יצחק" 7 . מחבר זה מרחיב את הדיבור על התינוק הכחול, ואלו דבריו 8 : ובכלל ירוק הוי כל מין ירוק, כזהב או ככרתי וכחול (בלוי), כמו שכתוב ביעב"ץ (הלכות מילה, אות י"ז), והובא ג"כ בלבושי שרד (לה' מילה), ועי' ג"כ בספר זוכר הברית (ס' י', אות כ"ז), דמין ירוק כולל גרי"ן, בלו"י לאזו"ר. אלא כתב, דבזמננו לא שמענו ולא ראינו תינוק בגוונים - האלו. וב"מנחת יצחק" ממשיך המחבר: אבל בודאי אם נמצא - אין למולו, וחידוש עליו שכתב לא נמצא, דהרי ראינו שנמצא, והוא מביא דו"ח על תינוק כחול (בלאו), שנולד במום לב.

 

 

מה תהיה גישתנו כרופאים לבעיות הללו? לדעת ה"מנחת יצחק" יש סתירות בין הדיעה המובעת בפוסקים אחרונים - בענין דחיית המילה - שבזמננו אין רואים ילדים כחולים, לבין העובדה, שגם בימינו ראו תינוק כחול.

לפי דעתי, כרופא, אין כאן סתירה, כאשר נברר את הסיבה לדחיית המילה אצל התינוק הירוק, הצהוב, ותולדות הצבע ההוא. חקירות הרופאים מתאימות לדעת הפוסקים, שצהבת הילודים היא תוצאה של חוסר בשלות 9 . יודעים אנו, שמתוך חוסר בשלות של הכבד הופך הצבע האדום של הדם לצבע חמרה 10, והיא הגורמת לצבע הצהוב שבעור התינוק, הבא במקום הצבע הלבן-הורוד הרגיל. חוסר בשלות של הכבד גורם גם להפרעות בקרישת הדם, המסכנות, כמובן, את התינוק הנמול. מסוכנת עוד יותר היא צהבת של ילודים, כאשר היא תוצאה מהרס הדם.

 

כבר ראינו למעלה, שהפוסקים האחרונים מזכירים את כל הצבעים שבשורת הצבע הירוק כסיבה לדחיית המילה, והם כוללים - על פי תוספות ורא"ש - גם את הצבע הכחול בשורה זו. אבל הצבע הכחול ההוא אין לו קשר ושייכות לתינוק הכחול המתואר ב"מנחת יצחק". הכחלון של תינוק זה לא נגרם ע"י תהליכי שינויים כימיים בדם, אלא מום הלב של התינוק, עם הפרעות במחזור הדם, הוא המונע חדירת חמצן בכמות מספיקה לתוך הדם, דבר הגורם לצבע העור הכחול המשונה 11. המחבר כותב בעצמו, שהרופאים הסבירו לו את ההבדל. מקורו של הצבע במקרה של המום בלב שונה בהחלט מהחומרים הגורמים את הצבע במקרה של צהבת. והמחבר גם מזכיר זאת בפסקו לדחות את המילה של תינוק החולה במום הלב, לא מטעם שהוא ירוק, אלא מפני שאין מלין תינוק - חולה.

 

מובנת, איפוא, דעת הפוסקים שלא ראו בימיהם ילד כחול, כי כוונתם לומר, שלא ראו צבע זה בתינוקות כתולדה של ירוק. אבל בודאי הם ראו תינוקות כחולים כתוצאה ממום בלב. הבדל זה תואם, כאמור, גם לדבריו של ה"מנחת יצחק", ולפי זה לא זכיתי להבין את דבריו, בהביעו את הסתירה, שהם אמרו שלא נמצא תינוק כחול, "דהרי ראינו שנמצא".

 

בהגיענו לנקודה זו, עלינו עוד לבדוק את עצם הענין: האם בכלל יש תינוק, שצבע הכחול שלו ניתן לסווגו כתולדת הצבע הירוק, ובגללו יש לדחות את המילה? במקורות הראשונים לא מצאתי הלכה בכיוון זה. כשתוספות ורא"ש כוללים את צבע כחול-תכלת בשורת הצבע הירוק, הם מדברים על סימני טריפה בריאה. אמנם נכון, שהגמרא מביאה הוכחה לדיני טריפה מהלכות מילה, ובענין זה כוללים תוספות גם מיני כחול, אבל אין בכך הוכחה, שגם בתינוק נמצאים כל מיני הירוק הנזכרים בהלכות טריפה. הייתי אומר, שצבע כחול עשוי להיות בריאה, אבל תינוק כחול כזה לא היה ולא נברא.

 

לעומת זאת, יש להדגיש שמום לב מלידה היא מחלה רצינית, והיא הנראית לעיני הרופאים אצל התינוק הכחול 12 הרופאים בודאי יסכימו לדעתו של ה"מנחת יצחק" לדחות את המילה, כי הילד חולה. ויש לציין, שהרב המחבר שליט"א מביא גם דעת רופאים מנוגדת, האומרים שמילת תינוק כחול כתוצאה ממום לב מלידה אינה מסכנת את התינוק. אינני מבין איך מעיזים רופאים לקבל על עצמם אחריות, שאין אפילו ספק ספיקא של סכנה במילת תינוק כזה.

 

אגב הדיון בדעות אלה פוסק לנו בעל "מנחת יצחק" פסק הלכתי עקרוני. אפילו אם טוענים הרופאים שאין סכנה, הרי עומדת ההלכה איתנה 13 , וההלכה המפורשת אומרת, שאין מלין תינוק חולה 14 . ובהזדמנות זו מדגיש הרמב"ם  עוד הפעם את חומרת האיסור למולו, באומרו : אין מלין אלא ולד שאין בו שום חולי, שסכנת נפשות דוחה את הכל, ואפשר למול לאחר זמן 15 , ואי אפשר להחזיר נפש אחת מישראל לעולם.

 

ספרות

 

1. רמב"ם, הלכות מילה, פ"א הי"ז, ושו"ע, יו"ד, סי' רס"ג ס"א.

2. חולין מ"ז, ע"ב, ד"ה אלא ירוקה. ועיי"ש בהמשך : דהא משמע, שהוא דומה קצת לתכלת, כדאמרינן כדי שיכיר בין תכלת לכרתי, ואמר תכלת דומה לים וים דומה לרקיע. וראה רש"י במדבר טו, מא : צבע התכלת דומה לרקיע המשחיר לעת ערב.

3.Indigo מין צבע כחול, כידוע.

4. חולין שם, וראה במעדני יום טוב המביא גירסא ישנה : טורקינ"ו (יש אבן יקרה, שצבעה Turquols ?) ע' נתינה לגר לת' אונקלוס. שמות כ"ח י"ט "טרקיא" ? Turkis )

5. הוצאת ז'יטומיר תרל"ד, בריכה עליונה נחל ה'.

6. ר' אשר אנשיל גרינוולד, ס' י', אות כ"ז.

7. מנחת יצחק, ירושלים, תשל"ב, חלק ה', ס' יא. ע"ע "אסיא", ביה"ח שערי צדק,

חוב' ט, ניסן תשל"ד.

8. עמ' כ"ג.

9. מילת התינוק הירוק, "נועם" חלק ה שנת תשכ"ז, ע' קע"ב. ע' גם : מאירי חולין מ"ז, שבת קל"ד (מכ"י פרמא ואוקספורד, לפי ספר הברית, ניו-יארק, תשל"ג, ע' קט"ו, ודעת יעקב הגוזר לפי ספר הברית, ע' קט"ז.

10.Bilirubin, Biliverdin

11.Cyanosis.

12.Blue Baby

13 .פסק דומה נמצא בענין המציצה ב"דעת כהן", קמ"א וקמ"ב. אפילו אם טוענים הרופאים, שאין סכנה לתינוק בלי למצוץ, אין אנו משגיחים בטענה זו, אלא עלינו לקיים את המציצה לפי ההלכה המפורשת. עיי"ש.

 14. רמב"ם, הלכות מילה, פ"א, הט"ז וי"ח, עפ"י המשנה בשבת, קל"ז, ע"א; יור"ד, רס"ב, ב'.

15. "מנחת יצחק" מביא עוד טעם מענין מאד לדחות את המילה אצל התינוק הכחול. בימינו יכולים הרופאים בהרבה מקרים לרפא את המום מלידה על ידי נתוח, וכך תהיה יותר מאוחר האפשרות למול את הילד הבריא ללא כל חשש.

 

הערת העורך: ביחס לשני מאמרים אלו של ד"ר י. לוי ראה: ספר אסיא ד', עמ' -212 213 ועמ' 221-220.

 

 

 

 

בעניין ההרדמה בשעת מילה

 

תמציות

 

בעניין הרדמה בשעת מילה

השאלה :

 

גר שבא להתגייר, האם מותר להרדימו לפני שימולו אותו, וכן יהודי אשר מאיזו שהיא סיבה לא נימול בקטנותו, האם מותר להרדימו לפני מילתו ?

 

תשובה :

הבעיות הקשורות בשאלה זו הן :

א. בשולחן ערוך (אורח חיים, סימן ס', סעיף ד') נפסק, שמצוות צריכות כוונה, והישן אינו מכוון לאותה מצווה.

אולם : 1. במצוות מילה - מעשה המילה נעשה ע"י המוהל והוא הרי ער ומכוון למצוה. וגם אם נאמר, שצריך שליחות והמוהל מבצע את המילה רק כשלוחו של הנימול, הרי אין השליחות נפסקת גם בעת שינת הנימול, מכיון שאינו מחוסר מעשה להתעורר.

2. יש שיטות, שלא צריך שליחות ולא צריך כוונה במילה.

3. במצות מילה העקר הוא שתהא המילה חתומה בבשרו ואין המצוה אלא שיהא נימול, ואם כן אין כל הקפדה לעשות את הדבר בהרדמה.

ב. אחד מהאחרונים כתב, שמצוות מילה צריכה להיות דוקא ע"י צער.

המחבר דוחה זאת, וסובר שאין הצער מעכב במילה, שכל שמעשה המילה נעשה כהלכה, מה לנו ולצערו של זה.

 

מסקנה :

"אשר על כן נלע"ד, דלדינא שפיר דמי למול איש גדול, שלא נימול בילדותו מאיזו סיבה, ע"י סם הרדמה ; וכן גר הבא להתגייר מותר למולו ע"י סם הרדמה, וכן עשינו מעשה בעיה"ק ירושלים בהסכמת חברי בית הדין הרבני בשנת התשכ"ג.

(הרב עובדיה יוסף, נועם, כרך י"ב, עמ' א'-י').

 

מקורות נוספים :

שו"ת אמרי יושר, ח"ב, סי' ק"מ, אות ג' ; שו"ת שרידי אש, ח"ג, סי' צ"ו, ועוד.

 

בענין מציצה במילה

 

השאלה :

האם יש מקום לבטל את מצות המציצה במילה ?

 

תשובה :

יסוד מצות מציצה מבואר במסכת שבת (קל"ג, ב') : "האי אומנא דלא מייץ - סכנה הוא ועברינן ליה" (אומן מוהל שאינו מוצץ - מסכן את התינוק ומעבירים אותו מתפקידו).

 

 

בימינו, יש הטוענים שאין כל סכנה בהעדר מציצה, ולהיפך - יש סכנה במציצה בפה בגלל מחלות מדבקות.

לדעת המחבר, כל דברי הרופאים מוחזקים אצלנו בגדר ספק, ולכן במקום שדבריהם מתנקשים בדברי חז"ל - אין לקבל את שיטת הרופאים. על כן, היות ולדעת חז"ל יש סכנה בהעדר מציצה - אין לבטל זאת, בפרט שגם על פי הנסתר יש לה יסוד רב.

 

מסקנה :

המחבר מסכים להתיר מציצה ע"י שפופרת, אבל דוקא כשרואים שיש איזה סכנה מצד המוצץ (אם הוא נגוע במחלה) או התינוק. אבל כשרוצים לזלול במנהגי ישראל, יש למצוץ בפה. ובכל אופן אין להשתמש במציצה ע"י שפופרת בקביעות, כי אם כשיש על פי הרופאים איזה מקום וחשש סכנה.

(שו"ת דעת כהן, ס' ק"מ-קמ"ב)

מקורות נוספים :

שו"ת מהרי"א אסאד, חיו"ד, סי' רכ"ח ; שו"ת עין הבדולח סי' י"ג ; דבר סיני על הרמב"ם; שדי חמד, מערכת מילה, סי' א -ב; תורה שלמה, בראשית, פ"א, אות של"ה ; שו"ת הר צבי, סי' רי"ד ; תפארת ישראל, מס' שבת, פי"ט ; נועם, כרך ט', עמ' רפ"ה ; הרפואה והיהדות, פרק 16 ; שו"ת בני-ציון, סי' כ"ג ; שו"ת מהר"מ שיק, חיו"ד, סי' רמ"ד; שו"ת מנחת יצחק, ח"ה, סי' כ"ד; שו"ת אבני נזר, חיו"ד, סי' של"ח ; שו"ת דברי מלכיאל, ח"ד, סי' פ"ז ; שו"ת שבט הלוי, חיו"ד, סי' קל - קלא.

 

 

מילה ב- HYPOSPADIAS

השאלה :

 

תינוק שנולד כך, שנקב צינור השתן הוא מן הצד, האם מותר לדחות מצות מילה עד שיתקנו הרופאים את המום ?

 

תשובה :

המחבר מביא נמוקים שונים להיתר דחית המילה :

א. אם ימולו התינוק בזמנו לא יוכלו לתקן את המום והילד לא יהא ראוי להוליד. דבר זה מהוה בטול מצות פריה ורביה לאב (כמבואר ביבמות, ס"ב, ב' וברמב"ם הלכות אישות, פרק ט"ו, הלכה ד').

ב. יש לדון את הילד כחולה, שאין מלין אותו עד שיבריא.

ג. אין חיוב על האב למול את בנו בזמנו ועל ידי זה ישאר בנו בעל מום, כי במצות עשה אין חיוב לבזבז את כל ממונו, ולא יהא ממונו חביב עליו מגופו.

ד. אי אפשר לומר, שבשביל מצוותו של האב למול את בנו בזמנו נדחה את חבלתו של התינוק, שישאר בעל מום כל ימיו.

מסקנה :

מותר לדחות את מצות המילה עד לאחר שינתחו הרופאים את התינוק ויתקנו את מומו.

(הרב ח. א. ליפשיץ, סיני, כרך ס"ג, עמ' רפ"ו - רפ"ז)

 

 

מקורות נוספים :

ספר אסיא ג', 388 - 390 ; ספר אסיא ד', 224 - 225 ; שו"ת חתם סופר, ליקוטים, סי' ס"ד; נועם, כרך ה', עמ' שי"א; שו"ת חלקת יעקב, ח"ב, סי' כ"א - כ"ב; שו"ת אגרות משה, חאו"ח, סי' מ"א ; ועוד.

 

מילה לתינוק שנולד עם מחלת לב

 

השאלה :

האם יש למול בזמנו תינוק, שנולד עם מחלת לב קונגניטלית והוא כחול ?

 

תשובה :

רוב הרופאים שנשאלו, סברו שאין סכנה במילה במקרה זה. אכן חלק מהרופאים סברו, שהמילה עלולה לסכן את התינוק.

 

לדעת המחבר אין למול את התינוק משני טעמים :

א. מטעם מראהו וצבעו, שכך נפסק להלכה שאין מלים תינוק ירוק או אדום, ובכלל ירוק גם כחול, כמבואר בפוסקים ;

ב. מטעם חוליו, שכן נפסק להלכה, שהחולה אין מלין אותו עד שיבריא. ומבואר בפוסקים, דאף בחולי כל שהוא, או מצטער, צריכים להמתין עד שיבריא. ובחולי כל הגוף צריכים להמתין שבעה ימים מיום הבראתו, גם במחלה שאין בה סכנה. וכל זה לענין הבראה, אבל בשעת חוליו, אין חולק שאין למולו. ולדעת המחבר, גם אם הרופאים אומרים, שאין סכנה במילה - אין לסמוך על כך ואין למולו. אכן אם המחלה אינה עשויה להתרפאות, יתכן שיש למולו בזמנו כי אחרת ימות ערל, אבל בימינו יש רפואה למחלות הלב המולדות, ולכן יש להמתין עם המילה עד שיבריא.

 

המסקנה

אין למול את התינוק החולה במחלת לב קונגניטלית - עד שיבריא.

 

(שאלות ותשובות מנחת יצחק, חלק ה', סימן י"א)

 

מקורות נוספים :

ראה לעיל עמ' 306-304 וכן: ספר אסיא ד', 220 - 221; זוכר הברית, סי' י' אות י"ז ; הרפואה והיהדות, עמ' 244.

 

לידה במלקחיים - לענין פדיון-הבן

 

השאלה :

בכור שנולד בעזרת מלקחיים - האם פטור הוא מדיני בכורה ?

 

תשובה :

יסוד השאלה - האם יש במכשיר זה משום חציצה בין העובר לבין קיר הרחם [ודומה למבואר במסכת חולין, ע', א' - כרכו בסיב] ?

 

 

יסודות ההיתר -

 

א. הרופא אינו מכניס את המכשיר לתוך הרחם אלא רק לפרוזדור, וממלא נתקדש העובר בקדושת בכור ברחם ;

 

ב. גם אם יגיע המכשיר לתוך הרחם, מכיון שנוגע הוא רק במקצת הבכור אין זאת חציצה, כי רוב הבכור נוגע ברחם ;

 

ג. שיטת רבינו גרשום מאור הגולה,שכל הנולד שלא כדרך הנולדים - פטור מבכורה כמו יוצא דופן (נתוח קיסרי). אך רבים מהראשונים חולקים עליו ולשיטתם בודאי אין עכוב, מבחינה זאת, בלידת מלקחיים. וגם לשיטת רבנו גרשום מאור הגולה - מי אומר, שבנידון דידן אין זה דרך הנולדים, ואם כן גם לשיטתו לא ברור לפטור בכור כזה מקדושת בכירה.

 

מסקנה :

 

"פוק חזי מה עמא דבר, מעולם לא עלה על לב אדם להסתפק בזה לפטור מפדיון בכהאי גוונא".

(שו"ת חבצלת השרון, מהדורא תניינא, סימן נ"ו).

 

מקורות נוספים :

שו"ת בית שלמה, סי' ל"ט; שו"ת חלקת יעקב, ח"א, סי' מ"א: שו"ת חלקת יואב,.חיו"ד, סי' כ"ו ; שו"ת אבני נזר, חיו"ד, סי' שצ"א - שצ"ד ; שו"ת שרידי אש, ח"ב, סי' קי"ד ; שו"ת דובב מישרים ח"ב, סי' ל"ב ; זוכר הברית, סי' כ"ח, סק"ה ; שערים המצויינים בהלכה, סי' קס"ד, סק"כ; שו"ת אג"מ, חיו"ד, ח"ג, סי' צ"ו אות ז'.

 

פדיון הבן בילד חולה

השאלה :

תינוק חולה שלא ניתן למולו, מתי יעשו פדיון הבן ?

 

תשובה :

מצות פדיון הבן חלה ביום שנשלמו לתינוק שלשים יום. ומבואר בשולחן ערוך (יורה דעה, סימן ש"ה, סעיף י"א), שאחר שלשים יום יפדה מיד את התינוק, שלא ישהה המצוה. מחבר המאמר מוכיח ממקורות שונים, שצריך להשתדל לבצע תיכף את מצות פדיון הבן, כי אין קשר ביניהם. אכן, אם נתרפא התינוק ביום שלשים ואחד יש להקדים את המילה ואח"כ פדיון הבן באותו יום (על פי הש"ך בסימן ש"ה, סקי"ב)

 

מסקנה :

"אם נתרפא ביום שלשים ואחד, ודאי ראוי להקדים המילה ואח"כ הפדיון, אבל אם עודנו חולה - אין לעכב הפדיון בשביל זה".

 

(הרב נ. הכהן, אור תורה, שנה רביעית, חוברת ח', טבת, תשל"ב, סימן ס"ה).

 

מקורות נוספים

שו"ת ישכיל עבדי, ח"ה, חיו"ד, סי' כ"ז ובספרים המצויינים שם.

 

 

דין כהן הלומד רפואה

השאלה :

"כהן שלומד חכמת הרפואה, שבודאי מטמא למתים בעסקו בנתוח, אם מחוייב הרב לאסור לקרותו לתורה".

תשובה :

יסוד האסור הוא הנפסק בשלחן ערוך (אורח-חיים, סימן קכ"ח ס' מ"א) : "נטמא למת, שאינו משבעת מתי מצוה, פסול מן הדוכן ומן מעלות הכהונה, עד שישוב ויקבל שלא יטמא עוד למתים".

צדדים להקל :

א. מי שלומד חכמת הרפואה יש לחשבו לשוגג, כי אולי סבור כיון שעוסק בלמוד ויכל על ידי זה לרפאות אחרים - שרי (שו"ת יהודה יעלה, ס' מ"ז).

ב. אם מדובר במתי עכו"ם - יתכן, שסובר הכהן כדעת בעל היראים, שבמת נוכרי לא שייך אפילו טומאת מגע, ואף שכל הפוסקים חולקים עליו, בכל זאת יש לחשבו כשוגג (שם).

ג. כשידוע שלא מקבלים את התוכחה, קיים הכלל "מוטב יהיו שוגגין ואל יהיו מזידין". ואף שבדבר המפורש בתורה יש למחות גם אם לא יקבל (רמ"א, אורח חיים, סי' תר"ח, ס"ב), אולי דין זה אינו בגדר מפורש בתורה, כי שיטת הראב"ד היא, שכהן שנטמא פעם למת, אינו מוזהר עוד מלהטמא שנית. אף שאין הלכה כמותו, על כל פנים אין זה במפורש בתורה, וגם טומאת נכרי איננה כמפורשת בתורה.

ד. דעת הסמ"ג, שמצוה לא לומר דבר שאינו נשמע (ועי' בשו"ת מהר"מ שיק, חלק אורח חיים, סימן ש"ג בנדון). וכהן זה, בודאי לא ישמע לעזוב חוק למודיו ופרנסתו.

מסקנות :

בשו"ת יהודה יעלה שם כתב : "מצוה וחיבה לדבר עמו רכות ולהראות לו הדין  בשולחן ערוך, שזהו כבודו שחלק לו המקום בקדושת כהונתו, שיקבל עליו בפני בית-דין, שלא יטמא עוד למתים".

 

ומסקנת המחבר בנדון שאלתו :

"ובענין לקרותו לתורה, היות וידוע, שעובר על הלאו ד"לא יטמא" בכל יום, אם נקרא לתורה ככהן צדיק, נמצא שאנו מחזיקים ידיו ומסייעין לו בשטתו. על כן מצוה לומר להסגן שלא יקראוהו, ורק אם יודע הסגן, שלא ישמע לו, אזי מוטב יהא שוגגים". ( שו"ת מלמד להועיל, חלק אורח חיים , סימן ל"א)

מקורות נוספים :

ספר אסיא ב', 73 - 74 ; ספר אסיא ג', 478 ; שבט מיהודה, שער ראשון, פרק י"ג, אות ז' ואילך; הרפואה והיהדות, פרק 21; הדרום, יד, אלול תשכ"א, 17 ; תורה שבעל פה, ו' עמ' ע"ה ; מחניים, קכ"ג, תש"ל, עמ' ק"כ ; שו"ת מלכי בקדש, ח"ג, עמ' 9 ועמ' 153 ; שו"ת חת"ס, חיו"ד, סי' של"ח אח לצרה, עמ' 56 - 59 ; גשר החיים, ח"א, פ"ו, ס"ג ; שבות יעקב, ח"ב, סי' ב ; יסודי ישורון, ח"ה, עמ' תי"ח;כל בו על אבלות, ח"א, פ"א, סי' ה' אות י"ב, כ"ב - כ"ג : שו"ת אג"מ, חיו"ד, ח"ג, סי' קנ"ה; שו"ת באר משה, ח"ב, ס' קי"ג; הלכה ורפואה, ג', עמ' קצ"ט.

 

 

רופא כהן - בבית גוסס

 

השאלה :

האם מותר לרופא כהן להכנס לבית גוסס על מנת לספל בו ?

 

תשובה:

מחלוקת הפוסקים היא, אם מותר לכהן רופא להכנס לגוסס ולעסוק ברפואתו. בשאלות ותשובות חתם-סופר (חלק יורה דעה, סימן של"ח) כתב, שגם לדעת הפוסקים האוסרים לכהן להכנס לבית גוסס מעקר הדין, מכל מקום משום ספק פקוח-נפש - מותר, ויכנס ויעסוק ברפואתו, בתנאי שרואים אנו שצריך לרופא. אך אם יש שם רופא אחר - מפקפק להלכה, ותולה את השאלה במחלוקת אם מצוות התורה הותרו אצל פקוח-נפש ומותר, או רק דחויים הם - ואסור.

ובפתחי תשובה (יורה דעה, סימן ש"ע), דחה את שיטת החתם-סופר, ולדעתו מותר בכל מקרה ואין שאלה זו תלויה במחלוקת אם הותרה או דחויה. ונמוקו על פי המבואר ביורה דעה (סימן רכ"א, סעיף ד) - שלא מכל אדם זוכה להתרפאות. והנה המחבר סובר, ששגה הפתחי-תשובה בזה, כי אותו ספק, שלא מכל אדם זוכה להתרפאות, קיים גם לגבי הרופא הכהן כמו על כל רופא אחר ולא שייך בזה ספק פקוח-נפש, שמא דווקא מאחר יזכה להתרפא.

 

מסקנה :

במקרה שאין רופא אחר - מותר לרופא כהן להכנס לגוסס ולטפל ברפואתו ; כשיש רופא אחר - הדבר תלוי במחלוקת אם התורה הותרה או דחויה אצל פקוח נפש.

(שו"ת מחזה אברהם, ח"ב, חיו"ד, ס" י"ט).

 

מקורות נוספים :

נחלת צבי, יו"ד, סי' ש"ץ, סק"א ; שו"ת טוב טעם ודעת, מהדורא ג', ח"כ, סי' רי"ב; שו"ת חת"ס, חיו"ד, סי' שמ"ח; יוסף דעת, סי' של"ט ; אח לצרה, עמ' 17 ; גשר החיים, ח"א, פ"ב, סק"ב ; כל בו על אבלות, ח"א, עמ' 23 ; שו"ת ציץ אליעזר, ח"ה ; רמת רחל, סי' כ"ח ; שדי חמד, מע' אבלות, כלל קי"א.

 

דין כהן חולה בבית-חולים

 

השאלה :

האם מותר לכהן חולה להכנס לבית-חולים כללי, למרות שידוע שבכל יום יש שם מת ?

 

תשובה :

המחבר מחלק בין מקום שרוב המתים הם גויים למקום שרובם ישראליים. במקרה שרוב המתים גויים יש כמה סניפים להקל :

א. לדעת רוב הפוסקים מת עכו"ם אינו מטמא באהל.

ב. גם לדעת הפוסקים, שיש להחמיר במת עכו"ם, מותר להטמא לדבר מצוה, כ"ש שמותר לצורך חולה, אף שאין בו סכנה.

 

ג. במקרה שהחדר שבו נמצא המת או הכהן - נעול, הרי שמדובר בטומאה מחדר לחדר, והטומאה היא רק משום סופו לצאת - בזה דעת רוב הפוסקים, שהאיסור רק מדרבנן ובמקום מחלה מותר.

ד. לשיטת הראב"ד (הלכות נזירות, פרק ה', הלכה י"ז) ורבנו תם (תוספות שבועות, י"ז, א', דברי המתחיל נזיר) אין מוזהר על הטומאה כשהוא כבר טמא ממילא. אכן, רוב הפוסקים אינם סבורים כך.

ה. יש להסתפק, שמא אותו כהן הוא חלל - ומותר להטמא למת.

מסקנה :

"המורם לנו מכל הנ"ל, דיש סברות להתיר, אפשר גם בעירות שרובן ישראל, אכן מפני שמדמין נעשה מעשה, וח"ו להתיר בעיירות שרובן ורוב מתים ישראל. אכן בנידון דידן, שרוב מתי עכו"ם, ודאי דיש להתיר ואף דלמראית עין אין חשש סכנה".

(שו"ת חלקת יעקב, חלק א', סימן כ"ז)

 

מקורות נוספים :

ספר אסיא ב', 149 - 151 ; שו"ת מהרש"ם, ח"ב, סי' רל"ג; שו"ת מהר"ש ענגיל, ח"ג, סי', כ"ז; שו"ת פרשת מרדכי, חאו"ח, סי' ט'; קונטרס וילקט יוסף, שנת תרע"ב, סי' ע"ד : נועם, כרך ב', עמ' נ"ה ; שו"ת מלמד להועיל, חיו"ד, סי' קל"ו ; שו"ת שרידי אש, ח"ב, סי' קל"ד ; כל בו על אבלות, ח"א, עמ' 18 ; שער המצויינים בהלכה, סי' כ"ב, סק"ו ; שו"ת שבט הלוי, חיו"ד, סי' ר"ה; שו"ת אג"מ, חיו"ד, ח"ב, סי' קס"ו; אוצרות ירושלים, רי"ח - רי"ט ; שם, רע"ד- רצ"א; בשבילי הרפואה ג'-ד', עמ' קל"ט-קמ"ח; הלכה ורפואה, ג', עמ' קל"ט ועמ' קס"ז.

 

תפילין ותפלה - בחולה עם CYSTOSTOMY

השאלה:

חולה, שהוצרכו לפתוח את כיס השתן דרך הבטן והשתן מנטף בתמידות מבלי שירגיש כלל - מה דינו לענין הנחת תפילין ותפלה ?

 

תשובה :

לענין הנחת תפילין - פשוט שמחוייב, על פי המבואר בתוספות, ברכות (כ"ג, א', דברי המתחיל חיישינן), שמותר להשתין מים בבית כסא עראי כשהתפילין בראשו. ואף לדעת הרמב"ם, המחמיר בזה (מובא בשולחן ערוך, אורח חיים, סימן מ"ג) היינו רק לכתחילה, אבל בנידון דידן ייבטל בתמידות ממצות תפילין, ולכן פשיטא שמחוייב.

 

ולענין תפילה - בשו"ת הרמ"א (סימן צ"ח) נפסק להלכה, שמי שיש לו חולי, שהשתן מטפטף תמיד בניגוד לרצונו ולידיעתו, יש להתיר לעשות לו בגד סביב איברו והבגדים העליונים יהיו נקיים ובשעת הטפת השתן - יפסיק, ואחר כך יתפלל. אמנם, מי שרגיל הוא בכך, ואם לא יתפלל יפטר מן התפלה לעולם, בודאי מותר לו להתפלל בלא גוף נקי. ובודאי בנידון דידן, שאינו יכול להפסיק את נזילת השתן - מותר להתפלל.

המחבר מביא עוד שני סניפים להקל :

א. השתן אינו יוצא מהאיבר כדרכו, אלא דרך דופן הבטן - והרי זה שינוי ;

 

 

ב. איש חולה, שרוצה להתפלל - אם לא נתיר לו, יש לחשוש לטירוף דעתו ועגמת נפש רבה.

 

מסקנה :

"צריך להתפלל ולהניח תפילין בברכה, וכמובן שהכלי שיש בו שתן צריך להיות מכוסה".

(שו"ת חלקת יעקב, חלק א', סימן קס"ח).

 

מקורות נוספים :

חיי אדם, כלל כ"ה, ס"ה ; שו"ת מלמד להועיל, חאו"ח, סי' ז' : שו"ת שאילת משה, חאו"ח, סי' ל"ד-ל"ה : שו"ת ציץ אליעזר, ח"ח, סי' א'; שם, ח"ט, סי' ו'; שם, חי"ב, סי' י"ב ; שו"ת מנחת יצחק, ח"ו, סי' י"א - י"ב ; נשמת אברהם, חאו"ח, סי' ע"ו, סק"ט.

 

מחלות נפשיות בדיני גיטין ואישות

שאלה :

המחבר דן בשלשה מקרים: א) חולה מאני-דפרסיבי, שמקבל טפול תרופתי - האם כשר לגרש את אשתו ; ב) חולה סכיזופרנית-פרנואידית, שמקבלת טפול תרופתי, האם כשרה להתגרש מבעלה ; ג) חולה דכאונית שזינתה - האם מותרת לבעלה ?

תשובה :

א) בדין שוטה - התלמוד (חגיגה, ג, ב) מגדיר שוטה בארבעה סימנים : היוצא יחידי בלילה, הלן בבית הקברות, המקרע כסותו והמאבד כל מה שנותנים לו. הפוסקים דנים במספר בעיות יסודיות בהגדרת השוטה : האם יש צורך בכל ארבעת הקריטריונים לקביעת האבחנה, או שדי באחד מהם. מה הדין בסימפטומים של שטות, שאינם כלולים בארבעה סימנים אלו ; האם הגדרת שוטה היא לכל דבר, או שיש להבחין בין שוטה לענייני גיטין וקידושין לבין פסול לעדות ופטור מן המצוות. מסקנת המחבר, שדעת רוב הפוסקים נוטה לומר, ששוטה לדבר אחד - אף שהוא פסול לעדות ופטור נגן המצוות בכל זאת גיטו גט וקידושיו קידושין,

 

ב) בדין משתטית - התלמוד (יבמות, קי"ב, ב) קובע, שאי-אפשר לגרש משתטית. בהגדרתה קובע התלמוד שני קריטריונים : איננה יודעת לשמור על גיטה ואיננה יודעת לשמור על עצמה, שלא ינהגו בה מנהג זנות. בהתאם להגדרה זו יוצא, שאי-אפשר לגרש אשה שהיא לעתים שוטה ולעתים בריאה, גם בתקופת היותה בריאה וזאת שמא ינהגו בה מנהג זנות בעת שתחזור לשטותה. אכן המחבר מוכיח, שיש להקל בכך, בפרט במצב שיש בידה תרופות שאם תשוב לזנותה אפשר לתיתם לה ולהצילה מזנות והפקרות, ולכן מותר לגרשה בעת היותה בריאה ;

 

ג) שוטה שזינתה אם מותרת לבעלה - מחלוקת הרמב"ם והראב"ד (הלכות איסורי ביאה, פרק ג', הלכה ב') בקטנה שקידשה אביה וזינתה - אם נאסרת לבעלה ישראל. לדעת הרמב"ם - אסורה ולדעת הראב"ד - מותרת. המחבר דן בשאלה, אם שוטה נחשבת כקטנה לענין זה או לא. מסקנתו, ששוטה גמורה מותרת לבעלה גם לשיטת הרמב"ם, כי גרועה היא מקטנה לענין זה.

 

 

אכן, אשה הסובלת מדכאון, חולקים הפוסקים אם לכלול מצב זה בגדר השוטים, כמו-כן מסתפק המחבר בשאלה אם נאמנת היא בעת פקחותה לומר שזינתה בעת שטותה. מוכיח הוא מהנודע ביהודה (תניינא, סימן י"ב), שאינה נאמנת. אכן, אם הבעל אומר שהוא מאמין לה - נאסרת היא עליו.

מסקנה :

"בשאלה הראשונה יש להתיר להבעל לתת גט לאשתו מכמה וכמה טעמים ; ובשאלה השניה גם-כן האשה בת גירושין היא ; אכן בשאלה השלישית יש להתיישב נכובד ראש ולהציע את הדבר לפני גדולי ההוראה שבדורנו, לחוות דעתם אם האשה מותרת לבעלה".

 

מקורות נוספים :

המאור, י', קונט' ה' תשי"ט, עמ' 7; הדרום, א, תשי"ז, עמ' 41.

 

התורשה לאור ההלכה

המחבר דן במספר הלכות המבוססות על עקרונות התורשה :

א. מי שמתו אחיו מחמת מילה - אין מלים אותו (יבמות, ס"ד, ב').

בתלמוד בא הנמוק : "איכא משפחה דרפי דמא" (- ישנה משפחה, שדמה רפה). קרוב לודאי, שמדובר ב- Hemophilia..בתלמוד ובפוסקים נידונו וריאציות שונות של מצב זה כגון, מספר האחים שמתו עד שנאסור את המילה, האם התורשה היא מצד האב או מצד האם, האם גם שאר בני המשפחה קובעים לחזקה שהמחלה  קיימת ועוד.

ב. בתלמוד (כתובות, ה, ב') מתוארת משפחה, "שאין להן לא דם נידה ולא דם בתולים". במקרה כזה הבעל חייב בכתובתה ואין זה מקח-טעות ;

ג. קיים איסור לשאת אשה ממשפחת נכפים (epilepsy) וממשפחת מצורעים, מחשש שהמחלה תועבר בתורשה לדורות הבאים.

ד. הנושא אשה, שחלתה במחלת נפש ויש במשפחה אחרים החולים במחלה זו - אין צורך בהיתר מאה רבנים, כי במקרה תורשתי לא תקן רבנו גרשום מאור הגולה את החרם על ביגמיה. כמו-כן אין הבעל חייב לתת לה כתובתה ואף הקידושין עצמם  הם בספק.

ה. בירור זהות אבהותו של בן מסופק - על יסוד המראה והדמיון החצוני אין לתמוך, אכן קיימת השאלה האם לסמוך על בדיקת סוג הדם לקביעת אבהות.

(הרב זוין, לאור ההלכה, עמ' קפ"ח - קצ"ה)

 

מקורות נוספים:

   אסיא, חוברת ל"ד, תשמ"ג, עמ' 6 - 19 ; התלמוד וחכמת הרפואה, עמ' 230 ; שו"ת נודע ביהודה, תניינא, חיו"ד, סי' קס"ה; שו"ת שואל ומשיב, תליתאה, ח"ג, סי' ק"ו; שו"ת מהרש"ם, ח"ג, סי' קס"א; פסקי דין רבניים, ה', עמ' 346; אנצ' תלמודית, ע' ב, עמ' ג'; שו"ת משמרת חיים, סי' ל"ז.

 

חיתון - במקרה של מחלה תורשתית מסוכנת

שאלה :

מי שבמשפחתו שני חולים במחלה מסוכנת, ובאים לשדך לו אשה, שגם במשפחתה שני חולים במחלה זו, האם מותר לו לשאתה לאשה ?

 

תשובה :

המחבר דן ביסודות ההלכתיים של חזקת העברת מחלה תורשתית עפ"י התלמוד (יבמות, סד, ב) והשולחן ערוך (אבן העזר, ב, ז).

לפי בירורו זה משתמע, שמחלה הפוגעת בהורים, באחים ובאחיות חשודה יותר להיות מועברת בתורשה מאשר פגיעה בקרובי משפחה רחוקים יותר. כאשר הפגיעה היא בשארים הקרובים יותר, הרי גם "בתרי זימני הוי חזקה" (שני מקרים מהוים חזקה), כלומר, קיים חשש סביר שהמחלה היא תורשתית. לעומת זאת, אם הפגיעה היא בקרוביו הרחוקים יותר - רק "בתלתא זימני הוי חזקה" (שלשה מקרים מהוים חזקה). כמו-כן מסיק המחבר, ש"תרי זימני" אמנם בא להוכיח על עובדה קיימת, אך יכול להסתר על-ידי מקרה נוסף שאינו תואם את העובדה, ולכן מתייחסים בדרך-כלל ל"תרי זימני" כאל תופעה מקרית בלבד. מאידך, "תלתא זימני" יוצר עובדה, ורק עובדה נגדית, כלומר חזרה של שלשה מקרים מקבילים שלא נגועים במצב הנידון - בכוחה לבטל עובדה זו.

כאשר הפגיעה קיימת בשני הצדדים - גם במשפחת הבעל וגם במשפחת האשה - הרי לגבי הצאצאים יש לקחת בחשבון הצטרפות הגורמים להעברת המחלה ויש לחשוש לחומרא.

 

מסקנה :

"כל כהאי-גוונא, שיש שני מקרי אותה מחלה מסוכנת בשנים מהמשפחה, וכל-שכן אם זהו באחד מהאחים ואחד מההורים או בשנים מהאחים, שלא יאות להתחתן זה בזה מגדר סכנתא דחמירא מאיסורא".

(עמוד הימיני, ס' ל"ג)

 

מקורות נוספים

ע. יעקובוביץ, הרפואה והיהדות, ירושלים תשכ"ו, עמ' 189-186 ; י. גליקמן, נועם, כרך י"ב, תשכ"ט, עמ' שי"ד-שט"ז ; י. ד. סלונים, נועם, שם, עבד שי"ז-שכ"א ;

.  א. יונג, נועם, שם, עמ' קי"ד-קט"ז ; א. חפוטא, נועם, כרך י"ג תש"ל, עמ' פ"ג-ק"ג, ועוד.

 

מבחן למחלת טיי זקס לאור ההלכה

 

השאלה :

במרכזים רפואיים מבוצעות בדיקות לבירור מוקדם של היפגעות עובר במחלה זו :

א) בדיקת ההורים לזיהוי קיום או היעדר הגן נושא המחלה ; ב) אם שני ההורים נושאים את הגן קיים סיכוי של 1:4, שהולד יחלה במחלת טיי זקס, ולכן מייעצים לזוג לא ללדת ילדים ; ג) אם בכל זאת הרתה האשה - מבצעים אמניוצנטזיס (דקור מי השפיר) ואם מזהים את העובר כנושא מחלת טיי זקס - מייעצים לבצע הפלה.

האם הייעוץ הזה הוא על פי ההלכה ?

 

 

תשובה :

לדעת המחבר, אין מקום לייעץ לזוג לא ללדת ילדים, כי אפשרות סטטיסטית שמיעוט ילדיהם (1:4) עלולים להיות בעלי-מום או לא-נורמליים בשכלם איננה דוחה מצוה פריה ורביה. לכן אין טעם לבצע הבדיקה לגלוי מוקדם של נושאי המחלה בזוגות נשואים או באלו העומדים להינשא. כמו-כן אין טעם לבצע דקור מי השפיר, כי לדעתו אסור לבצע הפלה עקב ליקוי העובר, כאשר אין סכנה לאם עצמה. ובפרט שהבדיקה הזו מבוצעת בחדשים 5-4 של ההריון, שאז גדול יותר איסור ההפלה. ומכאן שאסור לבצע את דקור מי השפיר מטעם חבלה ללא תכלית.

 

מסקנה :

יש לבצע את תבחין הדם בגיל מוקדם - בבתי ספי תיכוניים. אם מזהים את נושאי המחלה, יש להם שלא להשתדך עם בן ובה זוג, שאף היא נושאת המחלה.

 

            (הרב י. ג. בלייך, אור המזרח, כרך כ"א, תשל"ב, עמ' 218--216)

 מקורות מספים :

ספר אסיא ג', 493 - 494; שו"ת ציץ אליעזר, חי"ג, סי' ק"ב ; הל' רופאים ורפואה, עמ' ל"ג-מ"ו; לב אברהם, ב', עמ' כ"ו; ספר הזכרון לרב אברמסקי, עמ' תס"א ; הלכה ורפואה, א' עמ' שכ"ז; שם, ב, עמ' ש"נ.

 

נראה, דהאידנא [כיום] אין לסמוך על הנס, וחייב החולה להתנהג בדרך העולם לקרוא לרופא שירפאנו, ולא כל כמיניה לשנות סוגיין דעלמא [ואין לו רשות לשנות דרך העולם] ולומר, כי הוא גדול מכמה חסידי הדורות, שנתרפאו על-ידי הרופאים, וכמעט איסור יש בדבר, אי משום יוהרא [גאוה] ואי משום לסמוך אניסא [על הנס] במקום סכנה ולהזכיר עוונותיו בשעת חוליו. אמנם ינהג כדרך של בני אדם ואורח כל ארעא [ודרך כל הארץ] - להתרפאות על ידי רופא, ולבו כל עמו רק ידבק בקונו למתקף ברחמי בכל לבה ובו יבטח דוקא. (ברכי יוסף יורה דעה, סימן של"ו סעיף-קטן ב').

 

 

 

 

מילת התינוק האדום

 

 

ד"ר יעקב לוי

 

קטן החולה אין מוהלין אותו 1 . בין המחלות הנזכרות בהלכה זו, שתים הן שצבע מראה העור הוא הקובע: 2 ירוק ביותר ואדום ביותר. "קטן שנמצא בשמיני שלו ירוק ביותר, אין מלין אותו עד שיפול וכו', וכן אם היה אדום ביותר וכו'". רופאי זמננו השתדלו לסווג את המחלות הללו בין המחלות הידועות היום. דיון זה אינו מענין מבחינה רפואית-היסטורית בלבד, אלא הוא עשוי להביא גם לידי תוצאות מעשיות-הלכתיות, אם - לדעת הפוסקים - ישמשו חקירות אלה כמורה דרך להלכה.

בענין הילד הירוק נסיתי לברר את טיב המחלה 3 , ולזהותה עם הצהבת הורסת דם הילודים 4 .

בענין הילד האדום אנסה למצוא פתרון במאמרים הבאים.

הרמב"ם פוסק: אם היה אדום ביותר, כמי שצבעו אותו, אין מלין אותו עד יבלע בו דמו, ויחזרו מראיו כשאר הקטנים, מפני שזה חולי הוא. והשולחן ערוך מוסיף : סימן שלא נבלע דמו באיבריו, אלא בין עור לבשר.

מקורה של ההלכה הוא במסכת שבת 5 : ואמר אביי, אמרה לי אם, האי ינוקא דסומק דאכתי לא איבלע ביה דמא, ליתרחו ליה עד דאיבלע ביה דמא ולימהלוה. דתניא, אמר רבי נתן, פעם אחת הלכתי לכרכי הים, ובאת אשה לפני שמלה בנה הראשון ומת, .שני ומת, שלישי הביאתו לפני. ראיתיו שהוא אדום, אמרתי לה, המתיני לו עד שיבלע בו דמו. המתינה לו עד שנבלע בו דמו, ומלה אותו, וחיה, והיו קוראין אותו "נתן הבבלי" על שמי. (רש"י ד"ה לא איבלע ביה דמא: בבשרו, דעכשיו כל דמו מצוי בין עור לבשר, וכשמוהלין אותו יוצא כל דמו).

נוסח שונה קצת מנוסח הגמרא אנו מוצאים אצל הרי"ף 6 , בתוספת המלים: והצצתי בו, ולא ראיתי בו דם ברית 7 . המאירי מסביר את התוספת, שיש חשש שיצא הרבה דם ממנו דרך מילתו עד שיסתכן. ומה שנאמר "הצצתי בו ולא ראיתי בו דם ברית", כלומר הראוי לצאת מצד הברית לבד.

ר' נתן ראה, כנראה, גם חסרון-מה בקיום המצוה בהזכירו "דם ברית", כי אחרת מדוע הוא מזכיר את הענין החשוב, הסיכון ע"י איבוד דם רב, רק בעקיפין.

יכול גם להיות, שנוסח הרי"ף בא להשוות את הלשון שבמקרה התנוק האדום ללשון שבמקרה התינוק הירוק שבאותה ברייתא, אשר גם בו הוא אומר "לא ראיתי בו דם ברית". שם היתה המניעה בגלל איכות הדם, הדם היה בצבע צהוב (ע"י ערוב צבע חמרה - לדעתי), או לדעת אחרים 8 , היתה המניעה בגלל כמות הדם המועטה, שהוכחה ע"י חיוורונו של הקטן, כתוצאה מחוסר דם,

אולי אפשר להסביר את התוספת גם כך : ר' נתן ראה, שכמות גדולה של דם התאסף בין העור ובין הבשר (רש"י ד"ה לא איבלע, שו"ע יו"ד, רס"ג, א'), ולא יהיה די דם באיבריו, כולל גם באבר המילה, ולכן לא ראה ר' נתן מספיק דם ברית.

ראוי לציין, שבנוסחאות עתיקות הנוסח הוא כמו ברי"ף 9 .

הסיפור של ר' נתן מענין אותנו גם מנקודת מבט אחרת. נכללת בתוכו גם הבעיה של "מתו אחיו מחמת מילה" - המילה היתה מסוכנת גם עפ"י החזקה של מיתת שני הבנים הראשונים. דין זה לא נלמד ישירות מהברייתא של ר' נתן, אלא מברייתא אחרת במסכת יבמות 10 . וכך אנו שונים שם : מלה הראשון ומת, שני ומת, שלישי לא תמול, דברי רבי; רבן שמעון בן גמליאל אומר, שלישי תמול, רביעי לא תמול.

בברייתא לא נזכר שום גורם של מחלה. החזקה היא הקובעת. רק בגמרא, בהמשך השקלא וטריא לברייתא זו, נזכרת חולשת המשפחה כגורם אפשרי.

 

היוצא לנו מזה, שלפנינו שני מקורות נפרדים לשתי הלכות שונות בענין דחיית המילה: א. מחלה (תינוק אדום) - בלתי תלויה בחזקה 11 ; ב. חזקה (מיתת האחים) - בלתי תלויה במחלה 12 .

 

*

על יסוד נתונים אלה חשב ד"ר י. ל. קצנלסון 13 לזהות את מחלת הילד שראהו ר' נתן ואת מחלת בני משפחתו עם מחלת הדממת (הימופיליה 14 ). החולים במחלה זו נוטים לדימום מוגבר כתוצאה מחוסר חומר מקריש בדם. רק זכרים סובלים ממנה, אבל היא מועברת כמחלה תורשתית במשפחה ע"י הנקבות-האמהות אשר בעצמן אינן חולות בה.

 

לפי זה היה מהלך מחשבותיו של ד"ר ק. כדלהלן , לפנינו תינוק אדום ביותר, כנראה סבל משטפי דם, שני אחיו מאותה אם מתו מחמת מילה. קרוב להניח, שמתו גם הם מאותה מחלה, משטפי דם. כך אנו מבינים את הנחתו, שהמשפחה סבלה מהימופיליה תורשתית. בטחונו באבחנתו גבר עוד בראותו שלפי הברייתא ביבמות הוכח ברורות, שדרכי התורשה של המחלה היו ידועות לחכמינו ז"ל. בברייתא עצמה לא נזכר הדימום כסיבת מותם של הבנים הראשונים, אבל בהמשך הגמרא שם נאמר: איכא משפחה דרפי דמא, ואיכא משפחה דקמיט דמא. לדעת ד"ר ק. אנו צריכים להבין מדברים אלה, שדמם של בני משפחה כזאת הוא נזיל וקשה-קרישה, וכך הם נוטים לדימום מוגבר.

והנה, לדעתו הוכח, שכבר בימי התנאים היתה ידועה לחכמינו ז"ל מחלת ההימופיליה, אשר לפי חכמי ההיסטוריה הרפואית ידועה רק כמאתיים שנה, אבל אם נגש בעין הביקורת המדויקת לנימוקי התיאוריה של ד"ר ק., נמצא שאין יסוד מוצק לאף אחת מהוכחותיו. לתיאוריה זו שתי אבני יסוד: א. מדובר על מחלת דימום ; ב. מחלה זו היא תורשתית.

א. לא התנאים ולא האמוראים מזכירים, שהיה דימום או סכנת דימום. אילו היה שטף דם סיבת מותם של הילדים הראשונים במקרה של ר' נתן, איך זה  אפשרי, שגם אם-הילדים וגם הרב היו שותקים מאירוע דרמטי כזה? קול הדמים צועק ! בדרך כלל נדיר דימום כסיבת המות מחמת מילה 15 . כשהרמב"ם בא לנמק את ההלכה "מתו אחיו מחמת מילה" היה עליו להצביע על סכנת הדימום. אבל אצל התינוק האדום הוא רק מנמק "מפני שזה חולי הוא", וב"מתו אחיו" הוא מפרש "מחמת מילה - שהכשילה את כוחו". ועל חולשה כזאת אמרו "איכא משפחה דרפי דמא". כך הבינו חכמינו ז"ל את המאמר 16 ולפי זה הסברתי אותו לעיל.

רפה - פירושו חלש (החזק הוא הרפה 17 ), "רפי דמא" הלא חולשת כח החיים, כי הדם הוא הנפש 18 . ביאור זה סותר את פירושו של ד"ר ק. המגביל את כח החיים שבדם רק לסגולת קרישת הדם.

גם מבחינה לשונית אין פירושו מתיישב על לשון בני אדם. אין אומרים "יש כאלה ויש כאלה", אלא על דברים הדומים במספרם פחות או יותר. מספר המשפחות החולות בהמופיליה ביחסם למשפחות בריאות הוא כאחד לכמה אלפים. במקרה כזה אין לשונם של בני אדם לומר: איכא משפחה ואיכא משפחה.

לכן אין מתקבל על דעתנו נסיונו של ד"ר ק. לראות במיתת הבנים בסיפורו של ר' נתן ובהלכה "מתו אחיו" - תוצאה מדימום מופרז.

ב. גם כשנסתכל על השערת ההימופיליה מזוית מבטו של מדע התורשה לא נרויח כלום. יסוד מחלת ההימופיליה הוא, שחסר בדם חומר חשוב הגורם לקרישתו. חומר זה נקרא גורם Vlll19 . חסרון זה מופיע רק אצל זכרים, מפני שהוא קשור עם הכרומוזום (נושא התורשה בתא) של מין הזכר. ולכן מובן, שרק זכרים סובלים מהמחלה, והאם עצמה, אשר מעבירה את המחלה לבניה, אינה חולה בה.

 

אין בידינו הוכחה מדברי חז"ל במקרים הנ"ל, שהעברת החזקה מופעלת רק ע"י האם. יש בענין זה חילוקי דעות בין הפוסקים. אין בדעתי להכנס כאן לעניני הלכה, אין לי האפשרות ואין לי הסמכות לכך. אני מזכיר את הדברים רק באותה מידה, שיש בהם צורך לביקורת התיאוריה של ההימופיליה.

 

יסודי חילוקי הדעות היא הבעיה איך להבין את הברייתא ביבמות: מלה הראשונה ומת וכו'. לשון נקבה - מלה - עשויה לרמוז על כך, שהחזקה מופעלת רק ע"י האם ולא ע"י האב 20 . נראה שזוהי דעת הרמב"ם 21 , ובכל זאת אין אנחנו יכולים, אפילו לשיטתו, לראות בחזקת האם תופעה של מחלה תורשתית כי הרי הוא מנמק במפורש את החזקה בחולשה כללית במשפחה, כתוצאה מהמילה.

לעומתו, אין השולחן ערוך רוצה להבדיל בין החזקה ע"י האב ובין החזקה ע"י האם 22 . (ואת לשון הנקבה שבברייתא יש להסביר בכיוון אחר, אולי על בסיס סוציולוגי). ואם אין הבדל בחזקה זו בין העברתה ע"י האם ובין העברתה ע"י האב, הרי אין אז הוכחה ממנה למחלת ההימופיליה, כגורמת למיתת הבנים, כי היא מועברת רק ע"י האם.

 

 


 בסתירה גמורה לתיאוריה של ד"ר ק. עומדות גם תוצאותיהם של חקירות וניסויים קליניים של המדע החדיש בענין ההימופיליה. הן אינן תואמות את התיאור שבגמרא. ההימופיליה היא מחלה תורשתית שאינה עוזבת את החולה, בדרך כלל, כל ימי חייו. רק במקרים מיוחדים היא נחלשת אחרי שנים רבות 23 . וא"כ איך היה יכול ר' נתן לתת לאשה סיכויים למול את בנה, באומרו: "המתיני לו עד שיבלע בו דמו" ? ואיך נתאמתה הבטחתו, שמלו את הילד והבריא תוך זמן סביר, כאשר קראו לו את שמו ?

זאת ועוד. ילודים ממשפחות הימופיליות נולדים בצבע עור נורמלי בלי שום דימום. כי כל זמן שהעובר ברחם אמו - מגן עליו עדיין הגורם VIII, הנמצא בדם האם. גם בשעת הלידה עדיין מגן עליו עד כדי כך, שאפילו דימומים מוגברים מהטבור נדירים מאד 24 . וא"כ איך נבין הנחה מלאכותית זאת: 25 בשעה שהקשתה ללדת, נלחץ גופו בין כתלי הרחם, ובעת החיכוך נעשו חבורות אדומות על כל בשרו.

על יסוד רופף זה רצה ד"ר ק. עוד להרחיק לכת ולשנות את ההיסטוריה הרפואית על ידיעות ההימופיליה, אשר לפיה ידועה המחלה רק כמאתיים שנה. לפי השערתו ידעו ממנה כבר בימי התנאים הרבה מאות שנה לפני זה. אפשר להבין איך הוא בא לידי טעות. הוא מודה בעצמו, שעד ימיו לא נחקרו הרבה מקרים, ואז עדיין לא נודעו השינויים שבדם. וכן אפשר להבין שגם פרויס 26 , שכתב ספרו באותו זמן, בא לידי שתה טעות, וכן הרב ד"ר ע. יעקובוביץ 27 , ששאב את מימיו מספרות הדורות שקדמו לו, ולא ממקור המדע החדיש 28 .

על אגדת ההימופיליה, אשר כאילו נזכרת כבר במקור תלמודי, אבד הכלח, ומוטב שתימחק מהספרות החדישה.

עלינו לחפש, איפוא, מחלות אחרות המונעות את המילה במקרה של תינוק אדום.

 

 

 

ראינו, איפוא, שלפני יובל שנים לא הצליח הנסיון לזהות את מחלת התינוק האדום עם מחלת ההימופיליה. ובכן נבדוק איך נראית בעייתו של התינוק האדום בעיני רופא בן זמננו, המחונך עפ"י המדע החדיש, בעיני רופא ילדים הרואה ילודים כאלה ומטפל בהם, ואשר למד את יסודותיה של ההימטולוגיה (המדע העוסק בתכונות הדם ובמחלותיו).

מאמר מענין בנידון הופיע לפני זמן מה מפרי עטו של הרופא ד"ר ד. ארליך 29 . הוא טוען, שהמחלה שראה אותה ר' נתן ידועה לרופאי זמננו כמחלת דם בשם "פורפורה" 30 , אשר נגרמת ע"י הפרעות בקרישת הדם, ותלוייה בחוסר טסיות דם. מחלה זו היא משפחתית. אלו הם יסודות אבחנתו של ד"ר ארליך.

אין בידי הוכחות נגדיות להנחתו. מאידך אינני משוכנע שהנחתו זו היא האפשרות היחידה לזיהוי המחלה.


 א) הפורפורה אינה מופיעה דוקא בצורה שמתאר אותה ר' נתן - ראיתיו שהוא אדום - אלא ככתמי דם נפרדים בעור ; ב) גם בסיפור האם על האחים שמתו, היא אינה מדגישה שמתו מחמת דימום, אעפ"י שרגלים לדבר שכך היה ; ג) אפילו אם נניח זאת, עלולות להיות גם סבות אחרות להופעת הפורפורה, למשל סיבה המבוססת על צהבת הורסת דם הילודים 31 . יכול גם להיות, שהפורפורה מופיעה אצל הילוד כתוצאה מאלח (ספסיס), והסביבה המשפחתית הזיהומית עלולה להיות הגורם להופעת המחלה בצורה משפחתית.

 

בכל אופן, מהוה מאמרו של ד"ר ארליך התקדמות בהשקפה המדעית מבחינתה ההיסטורית של הרפואה, ואין בדעתי להתוכח אתו על אבחנתו. דברי מכוונים בעיקר לבירור ההלכה בנוגע לילד האדום, ובכדי להגיע לבירור המושג "תינוק אדום" ברצוני להביע דעותיו של רופא בן זמננו על העניינם הללו.

 

תיאור הפוסקים ל"ילד האדום" אינו ברור כל צרכו. לשון הגמרא הוא : האי ינוקא דסומק, ופירש רש"י : כל בשרו אדום. וכן שם בגמרא : ראיתיו שהוא אדום. לשון הרמב"ם הוא: אם היה אדום ביותר, כמי שצבעו אותו. רבנו מנחם המאירי בפירושו לגמרא כותב : קטן הנראה בשמיני שלו אדום הרבה. ר' יעקב הגוזר 32 פירש את הגמרא: והיה מראה כל גופו אדום. וכן שם: מראה אדום ; פירושו דומה לורד.

יש לתמוה, שבענין כה חשוב מקצרת ההלכה כל כך. מדובר, מצד אחד, על דחיית מצוה מדאורייתא - מילה ביום השמיני, ומאידך נוגעת ההלכה בענין חמור ביותר - פקוח נפש. בודאי אי אפשר להגיע לאבחנת המחלה עפ"י התיאורים הקצרים הנ"ל.

לפענ"ד לא שמו חכמינו ז"ל את לבם בקביעת ההלכה של הילד האדום להגיע לאבחנת איזו שהיא מחלה. הם לא התכוונו למחלה מסויימת, אלא הם רצו לתאר לפנינו איזה סימן (symptom) העלול להיות אצל ילודים, ואשר מהוה אזהרה לסכנה. סימן כזה יוכל להצביע על מחלות שונות, כמו מחלות דימום למיניהם 33 , או מחלת דלקת בעור למיניהם 34 . אם הוא נראה "כמי שצבעו אותו", הרי הוכחה המחלה - מפני שזה חולי הוא" 35 .

הצד השוה שבמחלות הללו הוא, שהדם לא נשאר בתוך כלי הדם, אלא חלקי הדם יוצאים מהם אל סביבתם לתוך הרקמות שבין העור החיצון לבשר. ראינו לעיל, שכך גם הגדיר רש"י את התופעה : לא איבלע ביה דמיה בבשרו, דעכשיו כל דמו מצוי בין עור לבשר וכו', שם הדם נשאר זמן מה, וכל זמן שדמו לא נבלע משם באיבריו, הסיכון עוד עומד בעינו - ובעיקר, סכנת דימום חזק. רק אחרי שהדם שברקמות נבלע כבר באיברים, ומראה הילד כשאר הילדים הבריאים, אפשר להניח כי אין עוד סכנה.

אך הלכה זו, לדחות את המילה בגלל האודם שבעור התינוק, מוגבלת בתנאי אחד : שהאודם יהיה יותר מהרגיל. כל רופא ילדים יודע, שמלבד המחלות הבלתי מצויות הללו, אפשר להבחין גם בהופעת אודם בעור, שהוא בגדר הרגיל, אצל התינוק אחרי הלידה 36 . הילד הוא בעצם בריא, והאודם נשאר רק ימים ספורים. מצב כזה אינו מזיק לילוד, כי האודם נגרם על ידי גודש דם בתוך כלי הדם שבעור, והוא נבלע בדרך כלל תוך זמן קצר - ימים אחדים - דרך כלי הדם לתוך האיברים. אין סכנה מיוחדת במילת תינוק כזה, אף אם כולו אדום.

למעשה יש איפוא לדון, איך יוכל המוהל, המחליט על תאריך המילה, להבדיל בין האודם הרגיל לבין ה"אדום ביותר". החלטה כזאת תהיה סובייקטיבית, לפי נסיונו האישי של המוהל. אוכל לתאר לעצמי שבמקרה מסויים יאמר מוהל אחד, שלפי נסיונו-הוא האודם עדיין רגיל הוא, בעוד שמוהל שני יחליט, שלפי נסיונו האודם שלפניו הוא כבר יוצא מן הכלל. איך אפשר לעזור למוהל לצאת מהמבוכה הזאת ?

חכמינו ז"ל אמרו כי החכמה - בה"א הידיעה - היא חכמת התורה, וחכמות אומות העולם אינן אלא טבחות ורקחות, העשויות להקל על לימוד התורה וקיום מצוותיה.

חשבתי, איפוא, אולי נמצא בדרכי המדע החדיש גם הישג העשוי להיות לנו לעזר בענינו של התינוק האדום. יגעתי ומצאתי מכשיר קטן, שמשתמשים בו במעבדות רפואיות לבדיקות מיקרוסקופיות, והוא חתיכת זכוכית קטנה בצורת מלבן, הנקראת "זכוכית נושאת" 37 . הרופאים יכולים להשתמש בו גם לתכליות אחרות, ובמקרה שלנו יוכלו גם לאבחן על ידו את טיבו של האודם שבעור. כאשר ישימו זכוכית זו על העור האדום בלחץ מה, והאודם נעלם כתוצאה מהלחץ, הרי זה סימן שהדם נלחץ לתוך כלי הדם, אשר בהם היה גדוש מקודם. העור נראה עתה כעור רגיל, וזוהי ההוכחה שהאודם שמקודם לא הצביע על מצב מחלה. התינוק בריא, ואפשר למולו.

אבל אם האודם לא נעלם כתוצאה מהלחץ, הרי זה מוכיח שהדם כבר יצא מכלי הדם לסביבתם, ואין זה כבר בגדר הנורמלי. האודם החזק שראהו המוהל לא היה אודם רגיל, אלא סימן למחלה. היות והדם יצא מכליו ועדיין לא נבלע באיברים, יש לחשוש, שגם במילה יצא יותר מדי דם ע"י החיתוך. וביותר יש לחשוש אם עפ"י האודם שבעור היה מקום לחשוש לנטיה לדימום, ודבר זה עלול לסכן את התינוק. זהו היסוד למחלה אשר עליה מדובר בהלכה. רק אם כעבור כמה ימים או שבועות ייבלע הדם מהסביבה לאיברים, וכבר נעלם האודם, אפשר להניח שגורם המחלה אינו פועל כבר. ואז אפשר למול, כי אין כבר סכנת שטף דם. המוהל יוכל להוכח בכך, כאשר הבדיקה ע"י לחץ הזכוכית תהיה שלילית, ז. א. שאחרי הלחץ נראה העור כעור כל הילודים הבריאים. (הגורם לאודם המועט, שאולי עוד היה בעור בלי לחץ הזכוכית, היה גודש דם בעורקים ולא מחלה).

 

איני יודע אם אפשר להשוות את המימצאים הרפואיים עם פרטי ההלכה. על כך ידונו מומחי ההלכה, פוסקי ההלכה 38 . אין בדברי כי אם הצעת רופא  מחוסרת כח הכרעה, כי אין מתפקידו של רופא להחליט החלטות הלכתיות. אם הרבנים המוסמכים יסכימו לדרך זו, ההיה בכך הקלה גדולה למוהלים, שיוכלו להבחין בין-רגע אם האודם שלפניהם הוא אודם רגיל או "אדום ביותר".

 

 

 

ראינו שהרמב"ם השתמש בברייתא של ר' נתן 39 רק לביסוס ההלכה בענין הילד האדום, אבל הוא הניח בצד אותו חלק מהברייתא, שבו מדובר על סיפור האם על מיתתם של שני ילדיה הקודמים. בענין זה הולך הרמב"ם בעקבות הגמרא, שגם היא אינה מביאה את הברייתא אלא בהוכחה בענין האי ינוקא דסומק וכו', ושותקת כאן לגמרי בענין הדין של אחים שמתו מחמת מילה 40 ולפי זה קובע הרמב"ם: וכן אם היה אדום ביותר, כמי שצבעו אותו, אין מלין אותו עד שיבלע בו דמו, ויחזרו מראיו כשאר הקטנים, מפני שזה חולי הוא. הוא איש מזכיר בהלכה זו כתנאי שמתו גם אחיו. משמע, שדחיית מילתו היא רק בגלל מחלתו הוא.

 

אולי אפשר להוסיף, שהרמב"ם השתמש בחלק זה של הברייתא - סיפור האם על מיתת שני ילדיה הקודמים - בניסוח ההלכה השניה 41 בענין מתו אחיו מחמת מילה : אלא ממתינים לו עד שיגדל ויתחזק כוחו.

 

 

אשמח אם הצעתי תהיה בהתאם להלכה, ואזכה בכך לעזור במעט למוהלים בהחלטתם אם לדחות את המילה לזמן מה, או לקיים את המצוה של מילה בשמיני.

 

ספרות

 

1. משנה שבת, קל"ז, ע"ש

2. רמב"ם, הלכות מילה, פ"א הי"ז, ושולחן ערוך, יו"ד, ס' רס"ג, א'.

3. "נועם", תשכ"ז.

4. !cterus haemolyticus neonatorum

5. שבת, קל"ד, ע"א, וכן חולין מ"ז, ע"ב

6.   על הגמרא שבת, שם.

7. הב"ח מוחק המילה "ברית".

8. תניא רבתי, וארשא 1879, הלכות מילה, ס' צ"ב (ועי' "זוכר הברית" סימן י' כ"ז,ע' 78).

9. כתב יד מינכן ואוקספורד. אולם בחולין מ"ז חסר בכ"י רומי. ובדפוס המבורג : לא

ראיתי בו דם ברית. תודתי ל"יד הרב הרצוג", שאיפשר לי לעיין בארכיונו.

10. יבמות ס"ד, ע"ב.

11. לפי הרמב"ם בהלכות מילה, פ"א, הי"ז.

12. שם הלכה י"ח, וראה "כסף משנה", שם. המקור השונה לשתי ההלכות עשוי להשפיע על השאלה, אם חייבים למול אחרי שהמילה נדחתה פעם. אם עברה אדמימותו של התינוק חייבים למול כמו במקרה של חלצתו חמה. אבל אם מתו אחיו מחמת מילה אין הסיבה ידועה תמיד. ולכן יכולה להיות ההלכה לא תמול לעולם. (עי' נודע ביהודה, מהד"ת, יו"ד, קס"ה, ושו"ת כתב סופר, יו"ד, רמ"ה).

13. י, ל. קצנלסון, התלמוד וחכמת רפואה, ברלין, תרפ"ח, ע' 226 ואילך.

14.Haemophilia.

15. 224p. 1952, ,  H. J. Zimmels, Magicians, Theologians and Doctors, London

הוא מביא "חבצלת השרון", מהדורה שניה מס' 32, ועוד.

16. בית יוסף, יו"ד, רס"ג ד"ה אשה שמלה.

17. במדבר י"ג, י"ח.

18. דברים י"ב, כ"ג - בלשוננו הייתי אומר : קונסטיטוציה חלשה.

19.factor VIII..

20. עי' בית יוסף, שם, ד"ה ומ"ש ל"ש וכו'.

21. הלכות מילה, פ"א, הי"ח. וראה שם, כסף משנה ד"ה וממה שאמרו.

22. יורה דעה רס"ג, ב', עפ"י ר' מנוח המובא בבית יוסף הנ"ל. וכן בשלטי הגיבורים, שבת קל"ד ע"א. ועיי"ש הכרעת הרמ"א. ספרות הלכתית נוספת ראה אצל צימלס (עי' הערה 15 ).

23. 871 th Ed. Philadelphia, 1962, p..M. M. Wintrobe, Clinical Hematology, 5

24. שם עמ' 865.

25. ראה הערה 13, ע' 232.

26. 285p. ,1911 ,S. Preuss, Biblisch-Talmudische Medizin, Berlin

27. הרב ד"ר עמנואל יעקובוביץ, הרפואה והיהדות, ירושלים תשכ"ו, ע' 246.

28. איני מבין מדוע הרב המחבר דוחה כאילו במחי יד את דעותיו של צימלס, המבוססות על הרמב"ם ושאר הפוסקים הנזכרים לעיל, שאין הוכחה לכך שסיבת מות האחים היה דימום,

29. ד"ר ד. ארליך, התלמוד על פורפורה של הילוד, הרפואה, כרך ע"ו, חוב' א', עמ' 21.

 30.  Purpura Thrombopen.

31. ע' נועם, חלק י' תשכ"ז, ע' קס"ח, וכן : ,  M. M. Weintraub, Clinical Hematology 5th Ed. Philadelphia, 1962, p.757

הכותב : במקרים קשים יותר (של צהבת הורסת דם ילודים) עלולים להופיע דימומים בצורת פורפורה, כסימן בולט למחלה.

32. זכרון ברית לראשונים, כללי מילה (ע' 56, וע' 120). הובא ב"ספר הברית" להגרמ"ב פירוטינסקי, ניו יורק תשל"ג, ע' קי"א.

33. על המוהל לדעת שמלבד דין הילד האדום, יש עוד מקרים שבהם מתגלה נטיה לשטף דם אצל הילוד, למשל בהופעת כתמי דם בעור, או בנטיה משפחתית לדימומים. במקרים כאלה ידע המוהל להתקשר בעוד מועד עם רופא, ועל ידי בדיקות במעבדה ניתן להבהיר בקלות אם המילה מסכנת.

34. כמו Erythrodermia desquamative, purpura septica, erysipelas, Dermatitis, exfoliative, morbus hemoliticus neonatorum

35. רמב"ם שם

 36.Erythema Neonatorum.

37. באנגלית GIass slide, בגרמנית : Object traeger.

38. לפי הוראתו של הרב הג' ר' שלמה זלמן אויערבאך שליט"א, אפשר לסמוך על הבדיקה שהצעתי, אם האדמימות היא כזאת שאינה יוצאת הרבה מגדר הרגיל. אך אם לדעת המוהל יצאה האדמימות בהרבה מגדר הרגיל, עליו לדחות את המילה.

39. ראה הערה 5 לעיל.

40. עליו מדובר ביבמות, ס"ד, ע"ב.

41. ראה הערה 12 לעיל.